|
סיפורי גולדה חלק III – חזקה סעיף 3 – ישראל פרק ו' – כפר יחזקאל ארגז-החפצים שלי
מציל את הכפר מהתקפה של ערבים הפלגתי לארץ-ישראל באניה "קדמה". פקידי הסוכנות שאלו אותי באניה אם יש לי קרובים בארץ. עניתי: "יש לי דוד רחוק בכפר יחזקאל". הם שיכנעו אותי לנסוע אליו. הם תיכננו לי סידור זמני. לא הייתי מוכרחה, אבל הם יעצו: "יש לך דוד
בכפר יחזקאל, תסעי לדוד שלך". לא עירערתי על דעתם. הורידו אותי מהאניה בקרית-שמואל, במעון עולים. לנתי שם שני לילות. בבוקר היום השלישי הגיע אוטובוס משוריין. העמיסו עליו את הארגז שלי, ועלו
אנשים נוספים. האוטובוס נסע עד בית-שאן. בקפריסין היינו מקבלים בחלוקה מהג'וינט מעט בגדים, ואספתי לי כך כל מיני
סמרטוטים. היו לי גם כמה מציאות חיוניות שאספתי, כי נותרתי ללא כל רכוש. ניגרתי עבורן ארגז גדול בגובה מטר, מקרשים שמצאתי. אמרו שבארץ לא צומחים עצים.
לכן חשבתי שמהקרשים אכין בעתיד שולחן או ארון. הנהג זרק את הארגז ליד הכביש, בתחנת כפר-יחזקאל, ואמר בזלזול: "תרדי גם
את פה. את רואה, פה, למעלה, תעלי, שם כפר-יחזקאל". ירדתי מהאוטובוס לבד, עם ארגז ענק, ולא ידעתי מה לעשות. הוא אמר
"למעלה", ולא היה לי מושג מעורפל היכן המקום. עמדתי בצומת השוממה, מחכה כעשר דקות, חושבת כיצד אכלכל את מעשיי. איך להשאיר
את הארגז וללכת. אני עומדת ומהרהרת, ופתאום אני רואה משאית גדולה מתקרבת מרחוק, על הכביש
הראשי. היו עליה חיילים. הם חבשו תרבושים אדומים בעלי גדילים מתנפנפים. ידעתי עוד מפולין שאלה מדי-חיילים ערבים. פחדתי מאוד, והתחבאתי בשכיבה בשדה
לצד הדרך. ממקום מסתורי, הבחנתי על המשאית בכעשרים חיילים. הם ישבו ורוביהם מכוונים
לעבר שולי-הדרך. המשאית האטה בצומת, והחלה עושה סיבובים בכביש, הלוך וחזור על-יד הארגז,
כאילו מפקדה מהסס אם לעצור ולבדוק אותו. לא ידעתי מה לעשות, וחשבתי שפה יהיה סופי. רציתי להתרחק מהחיילים והתחלתי לזחול על הבטן במעלה הגבעה שעליה כפר-יחזקאל.
הגעתי באפיסת-כוחות אל הבית הראשון בכפר. בעל הבית נקרא אדון כ"ץ. צלצלתי בדלת והוא פתח. בלי הקדמות, אמרתי לו מתנשמת: "תשמע אדוני, אני מהסוכנות. הורידו אותי
למטה, בתחנה, כי אמרתי שיש לי דוד פה. אבל הארגז שלי עדיין בכביש. עליתי בזחילה על
הבטן, כי ראיתי שם ערבים. אני לא מרגישה טוב. אתה רואה, אני מלוכלכת, והכול נקרע
לי. פחד אחז בי, ובקושי אני חיה". הוא הבין את חומרת המצב. הוא רתם סוס לעגלה, הושיב אותי בה, ומיהרנו לדוד
שלי צבי ברמן, שהגיע בעלייה השנייה, יחד עם בן- גוריון. מיד סיפרתי לדוד שיש בכביש ערבים עם רובים במשאית. הדוד הודיע לשכן אחד שיש
ארגז שלי למטה, ויש ליגיונרים. הם השתכנעו שהמצב רציני, וצילצלו בפעמון הכפר. כל הכפר התקהל בכיכר על יד
בית-העם, והתעדכן במתרחש. הוכרזה מיד כוננות. הבחורים האמיצים והמתורגלים שהגנו על הכפר התארגנו
בזריזות, וירדו עם רוביהם לראות מה מתרחש. הליגיונרים ראו אותם, וברחו. אחד הבחורים חזר כעבור שעה קלה, מביא את הארגז על עגלה. לאחר שתיחקרו את כל מה שקרה, התפענחה התעלומה מדוע הסתובבו הליגיונרים על-יד
הארגז. הליגיונרים התכוונו לתקוף את הכפר. הם ראו את הארגז שלי בשולי-הכביש, חשדו
שזאת פצצת-זמן, ופחדו להתקרב אליו. מסיבה זאת בלבד הם לא תקפו. בדרך נס הכול הסתיים בשלום. הארגז הציל אותנו, אותי ואת כל הכפר. |