סיפורי גולדה

חלק III – חזקה

סעיף 2 – העפלה

פרק ב' – מעפילים נוספים מאוניה טובעת

כל המטען האישי מושלך לים, ואני זורקת גם את טיוטות הזכרונות שלי.

אחרי כמה שבועות על הים, הגיעה לפתע הוראה מיוחדת במינה מהמפקדים:

כל אחד מאיתנו, שש מאות המעפילים, חייב להשליך מיד את כל חפציו לים. להעיף אותם בן רגע. לאף אחד אסור להשאיר שום חפץ.

מאיטליה הפליגו שש מאות איש בעלייה בלתי חוקית. אנייתם התקלקלה בלב-ים, והיה על כולם לעלות ל"חיים ארלוזורוב" ולהמשיך איתנו.

כלאחר יד עפו כל המזוודות מהאניה. האנשים לא השאירו לעצמם שום דבר.

גם אני זרקתי את כל החפצים הרבים שהבאתי.

השארתי רק את המעיל שקניתי בנורקשפינג. אמרתי בלבי שהוא יהיה לי למזכרת משבדיה. אעשה ממנו כרית קטנה, שאניח תחת ראשי כשאצטרך לישון, וכך לא יתפוס מקום רב.

בוינגוקר, כשעדיין לא עבדתי, לא היה לי מה לעשות. לכן החלטתי לכתוב את כל הפרשות שאירעו לי מיומה הראשון של המלחמה.

כתבתי סיפורים רבים מאוד על עברי הקשה. לא היה לי על מה לחשוב, אלא על כך.

רציתי שיום אחד יפרסמו אותם, ובעולם ידעו עד כמה אנשים סבלו.

כשכולם ישנו, אני, כל לילה, הייתי מתמודדת עם הזכרונות שלי.

הייתה עוברת בלילות ביקורת של שני שבדים, כדי לראות אם הבנות ישנות ואין בעיות.

הם היו רואים אותי מבעד לחלון יושבת וכותבת, והיו שואלים בתנועות-ידיים: מה?.

לא ידעתי עדיין להסביר להם בשבדית. הייתי מסמנת להם עם האצבע שיורים ויש מלחמה, מראה על הזרוע את הסמל של היטלר, או נוגעת בצוואר ומדגימה את הסבל והמוות.

הם היו נוקשים על החלון בשקט, צוחקים והולכים.

כתבתי יומן ענק. צברתי המון סיפורים, שכתבתי במשך זמן רב, והייתה לי כבר מזוודה מלאת ניירות.

כשהשלכנו לים את כל חפצינו עד האחרון שבהם, זרקתי גם אותה אל הגלים.

העפתי אותה לים באופן איום, בכעס ותסכול רבים.

הרבה מאוד עמל ירד כך לטמיון.

האנשים מהאניה המקולקלת עלו, והביאו איתם את כל חפציהם. האניה התמלאה בהם עד אפס מקום.

אחר כך הצטופפנו כולנו כמו דגים מלוחים, על הרצפה והיכן שהסתדרנו.

קיבלנו זאת בהשלמה. זרקנו את חפצינו בכבוד, ולא היו בעיות.

האווירה הייתה טובה. הרגשנו בסדר, ולא רבנו.

הפרק הקודם אינדקס הפרק הבא