|
סיפורי גולדה חלק III – חזקה סעיף 1 – שבדיה פרק א' – בית ההבראה בוינגוקר ההחלמה בקרב פליטים רבים. במשאיות הסיעו
אותנו לרכבת מפוארת. לכל אחת מאיתנו ניתנה
מיטה נוחה לשכב בה. נסענו כך ברכבת
שלושה ימים, שבמהלכם קיבלנו טיפול יפה. הגענו לשבדיה דרך
העיר ליבק. הבחורות שלא היו
מסוגלות ללכת, נלקחו לאישפוז הולם. אלה מאיתנו
שהתהלכו עדיין, הוכנסו לאוהלים גדולים כדי לעשות אמבטיות ומקלחות. בהתחלה עשו לנו
אמבטיות במים חמים, ורחצו אותנו היטב בסבון. ביציאה מהאמבט,
התיזו עלינו השבדים במפתיע מים קרים מצינורות. היינו צורחות מרוב קור. לקחו אותנו משם לבית
הבראה קיצי מפואר שהיה סגור. נתנו לנו מיטות
יפות, שעליהן פרשו סדיני-נייר, ומילאו את כל מחסורנו הדחוף. שהינו במקום
כשבועיים בלבד. בדקו בו מי
מאיתנו היא במצב טוב. לאחר מכן העבירו
את כל הבחורות שהיו בריאות יחסית, וביניהן אותי, למחנה הבראה אחר, וינגוקר. כל אחת הייתה
יכולה להישאר במקום זה כמה זמן שתרצה, עד שתתאושש. עד שתבריא ויהיה לה טוב. נשארתי בוינגוקר
קרוב לשנה. הייתי עדיין
חלשה, ולא היה לי די כוח לעמל החיים. היה לנו טוב מאוד
שם. לא היה חסר מאומה. קיבלנו בגדים יפים.
כותונת-לילה, שתי שמלות קייציות, שתי שמלות חורפיות, מעיל, נעליים ומגפיים. לא היה חסר גם
אוכל. האוכל היה טוב מאוד, כמו בבית-הבראה. הבעיה היחידה
הייתה עם הכסף. היינו מקבלות חמישה קרונות בלבד לשבוע. אלה היו דמי-כיס, שהספיקו
לקניית מעט מאוד. רציתי להרוויח
עוד כמה קרונות. אמי הייתה בפולין, ואחותי הבכורה סוניה חזרה לשם מרוסיה עם בעלה
וילדיה הקטנים. לא היה להם מאומה. לא היה בפולין שום דבר אחרי המלחמה. אמרו לי שמי
שרוצה לנקות בתי-שימוש, יכולה להרוויח טוב מאוד. לא היה אכפת לי.
העיקר שיש עבודה, וכל היתר יהיה בסדר. הייתי מנקה, ומרוויחה המון. קניתי מעט דברים
טובים, כמו ממתקים ושעון. חסכתי כסף, ושלחתי לאמא חבילה של חמש קילו שומן. זה היה לפני פסח.
אמא כתבה שהצלתי אותם. היה להם משהו לאכול, והם היו מאוד מרוצים. חברתי לחדר הייתה
אישה מבוגרת כבת חמישים וחמש בשם ריבה דנציגר. היא אהבה לספר לי
על נישואיה לפני המלחמה, ועל חיי-הנישואים המתוקים שלה. למדתי ממנה כיצד
צריך להתנהג עם הבעל, ואיך מתנהלים החיים אחרי שמתחתנים. ידעתי עוד מפולין
לרכוב על אופניים. ריבה רצתה לצאת איתי לטייל, וביקשה שאלמד אותה. היה נהוג בשבדיה
לרכוב על אופניים. מהר מאוד לימדתי אותה. נסענו לטייל
העירה. קנינו מינוי ליריד שהציגו בו דברים נפלאים שטרם ראיתי כמותם והשתוממתי
למראם. היו לנו ידידים וידידות, התרועענו איתם ובילינו בכל מיני מקומות, ועשיתי
חיים. השבדים היו מאוד
נחמדים ושקטים, והתייחסו אלינו יפה מאוד. פעם הם לקחו
אותנו לטיול לשפת-הים, בעגלות ענקיות ששימשו להעמסת-קש. היו בהן ספסלים, וקישטו
אותן יפה מאוד בדגלים מתנוססים. נסענו כמה שעות
בכל הכבישים. לאורך הדרכים
עמדו שבדים רבים, שנופפו לנו לשלום. הגענו לים,
והשתכשכנו במימיו. הטיול היה חוויה יפה
מאוד. נבחרתי בוינגוקר
ללכת בכל פעם למועדון שנקרא "הבית הלבן". מדי שבועיים
הייתה מגיעה לשם תזמורת-ריקודים ענקית, בת חמישה-עשר נגנים, כדי לשעשע אותנו. בתחילה הייתי
עומדת בצד וצופה לבדי בשבדים הרוקדים. הבחורים היו
מזמינים אותי לרקוד איתם. הייתי עונה מתנצלת: "איני יודעת לרקוד". בחור שבדי
אחד הבטיח: "אני אלמד אותך". לא רציתי,
התוכחנו, וכמעט בכוח הוא משך אותי לרחבת-הריקודים. הוא הסביר לי את
צעדי-הריקוד, ומאז אני יודעת לרקוד. פעם נתנו לי
בוינגוקר עשרה קרונות דמי-כיס במקום חמישה. חשבתי שהם עבור חברתי. שאלתי אותה,
והיא ענתה שהיא כבר קיבלה. הלכתי למשרד והחזרתי את הכסף. השבדים, התפעלו
מאוד מכך שבחורה כמוני, שהייתה בלי כסף כמעט, הייתה בעלת אומץ לכך. מאותו היום הם
העניקו לי כבוד גדול: כאשר מישהו היה מבקש לבקר את אחת מהבחורות, הם היו קוראים לי
לשער, ושואלים אותי האם מותר לו להיכנס. הייתי תמיד מאשרת זאת. הכרתי בחור
נוצרי, שרצה מאוד להתחתן איתי. ריבה דיברה על
לבי: "למה לא, מה אכפת לך, שיהיה נוכרי. תראי איזה בחור נחמד הוא, איזה מותק.
הוא אוהב אותך מאוד. מדוע שלא תתחתני איתו". עניתי: "לא,
אני להתחתן עם נוכרי לא רוצה". היא קינטרה אותי:
"מה את חושבת, שבארץ ישראל תשיגי חתן כזה יפה ונחמד. יהיו לך חיים טובים
איתו, מה אכפת לך". חזרתי בתקיפות:
"לא בא בחשבון. אני לא מסכימה בשום אופן''. הגויות שם היו
עושות צרות צרורות. הן היו גונבות את הסדינים והציפיות, תופרות מהם בגדים, ומוכרות
אותם. היהודיות לא עשו זאת, רק הנוכריות הפשוטות יותר. הייתה נכריה אחת
שעמדה לחזור לפולין, עם שתי מזוודות ענקיות מלאות בדברים האלה. היא הייתה יפהפיה.
מנהל וינגוקר, שהיה חבר פרלמנט מכובד לשעבר, נהג לרקוד איתה ב"בית
הלבן". פעם, במהלך אחד הריקודים, הוא הרים את מעילו, כיסה אותה בו, והתנשק
איתה תחתיו. הוא הלך ללוות
אותה לשער, ונשא מזוודה אחת. בדרך התפוצצה המזוודה הדחוסה, וכל הבדים התעופפו
החוצה. כולם ראו במו עיניהם מי הם הגנבים. הוא היה מאוד
נחמד. הוא עזר לה לארוז את המזוודה מחדש, ונתן לה לנסוע בלי להעיר מאומה. הייתה אצלנו
מנהלת גויה מפולין, שהייתה מאוד אנטישמית. היא הייתה מלשינה תמיד שאנחנו בריאות,
ולא רוצות לצאת לעבודה, מה שלא היה נכון. פעם קיבלתי מכתב
מרוסיה, מאחי בנימין ששמע שאני בשבדיה. סניף-הדואר היה די רחוק, בעיר, והיה צריך
לנסוע אליו. היא התלוננה אצל
המנהל: "אסור לה ללכת לבד להוציא את המכתב. היא קיבלה מכתב מרוסיה. אולי היא
קומוניסטית. מי יודע מה כותבים לה". היא אמרה שהיא
תלך לראות איזה מכתב אני מקבלת, והיא רוצה לקרוא אותו קודם. הבראתי מעט,
ונמאס לי מקנאתן של הבנות. אחדות מהן רצו לקחת את העבודה שלי. הן ראו שאני
משתכרת היטב, וקבעו: "נחלק את העבודה בינינו. את תעבדי שלושה ימים בשבוע, אני
יומיים, והיא יום". גמרתי אומר לחפש
עבודה יותר טובה. אמרתי למנהל שאני כבר בריאה, יכולה לעבוד, ואדאג לעבודה בעצמי. רציתי לעבור קרוב
לאחותי חווה. גם היא הגיעה
לשבדיה, והייתה בבית-ספר בעיר פורשקבה. מדי פעם הייתי נוסעת אליה, ומביאה לה מכל
טוב. היה שמח מאוד
בבית-ספרה. כולם שם אהבו אותי מאוד,
וכשהייתי מגיעה היינו עורכות מסיבה יפה. נאמר לי
בוינגוקר, שבפורשקבה אין עבודה חוץ מאשר בבית-חולים אחד. השבתי: "לא
חשוב, שיהיה בבית-חולים, ילמדו אותי איך לעבוד עם החולים". |