סיפורי גולדה

חלק II – תיקון

סעיף 1 – אושוויץ

פרק י''א – תא-הגזים

אני נמלטת מפתח תא-הגזים

יום אחד, לאחר כשנה באושוויץ, חלתה אמי ולקחו אותה לבית-חולים.

עד אז כל הזמן היא הייתה עם חווה ועמי.

אולם לאחר שחלתה היה עליי להיאבק קשה כדי לבקר אותה.

זה היה כמעט בלתי אפשרי. היה צורך ברשיון כדי ללכת לבית-החולים, והמקום היה רחוק.

אך בשבילי שום דבר לא היה קשה. תמיד השגתי את מה שרציתי. השתדלתי לבקר אותה מידי יום. הייתי גם מבשלת לה אוכל מיוחד, שהלם את בריאותה.

לבית-החולים הייתי מגיעה בבוקר, בזמן ש"קומנדו החוץ" יצא מהמחנה.

כאשר היינו צועדות בסך לעבר השער, היינו מתעכבות בפקק שנוצר מרוב קבוצות של המוני-אדם.

הייתי רצה אז לבית-החולים, מרחק של כקילומטר.

הייתי חוזרת למקומי ממש רגע לפני היציאה.

יום אחד נחרץ גורלי.

ברחתי לבית-החולים עם טיפת אוכל לאמי.

בינתיים "קומנדו החוץ" יצא מהמחנה ואחרתי את היציאה. סגרו את השערים, ולא יכולתי ללכת לעבודה.

נאלצתי להישאר באושוויץ.

חזרתי לאולם.

המשגיחות, אצלנו הן היו רק יהודיות, חקרו אותי מאין באתי, ומדוע לא הלכתי לעבודה.

ביקשתי ובכיתי שהן לא יעשו לי שום דבר. אמרתי שאחותי הלכה לעבודה, ואני עובדת חרוצה.

לא עזר לי הבכי, ולא שום דבר אחר. הן סירבו, והרביצו לי מכות רצח.

הן אמרו, סוגרות איתי סוף סוף את החשבון: "את לא תישארי פה. את הולכת מכאן למישלוח".

כך כינו שם כל קבוצת אנשים שנשלחה להשמדה.

כל מי שלא הלכו לעבודה, נשלחו עוד באותו היום להשמדה.

מי שנשאר באושוויץ ולא הלך לעבודה כי היה חולה, או מכל סיבה אחרת, הוגדר אוטומטית על ידי הסגל כ"חולה אבוד".

אדם כזה נשלח מיד ל"בדיקות", שהיו למעשה כל מיני סידורים פורמליים לקראת שליחתו לתאי-הגזים.

זה היה החוק הבסיסי והחשוב ביותר באושוויץ.

הן צרפו אותי מיד לקבוצה שנשלחה מבית-החולים לתאי-הגזים.

צעדנו לשם בדומית מוות.

נכנסתי להלם, למצב רוח גרוע.

לא תיארתי לעצמי שיקחו אותי לשם. שבעבור יום שלא הלכתי בו לעבודה, מגיע לי עונש מוות מיידי.

הגענו לאזור תאי-הגזים, ונהיה לי חושך בעיניים.

מחשבות אימה חלפו בי: "איפה אני ? מה עשיתי ? מה ? אני? ישרפו אותי ?! אמא לא תדע זאת, ואחותי לא".

חיכיתי עם כולם לתורי, הולכת ומתקרבת לכניסה למתקן.

לפתע, לא הרחק מאיתנו, ראיתי בחורה שהיתה מוכרת לי מהבלוק, עומדת וצופה בנו.

חשבתי לפתע, מתנערת מהכול: "איך זה שהיא בחוץ ואני בפנים. זה לא יכול להיות. אני מוכרחה לנסות לברוח".

ראיתי שאני חייבת לעשות מאמץ עליון.

הגרמנים קידמו את הקבוצה שהייתה לפנינו פנימה, וסגרו עליהם את הדלת.

אך הם רצו לדחוס לתוך החדר עוד כמה קורבנות, לפני שינעלו את הדלת על בריח ויפעילו את המתקן.

הם פתחו שוב את הדלת מעט, ודחפו את הקורבנות הנוספים פנימה.

המאמץ דרש את כל תשומת לבם.

אזרתי אומץ, הזדרזתי, פילסתי את דרכי ללא היסוס לצד הקבוצה, ונמלטתי מהמקום, בלי שאף אחד מהגרמנים הבחין בי.

נסתי, ורצתי כל-כך מהר.

המרחק לבלוק היה כקילומטר, ורצתי אותו בלי הפסקה.

למרות שרצתי כמו מטורפת, אף אחד לא עצר אותי.

היה לי מזל גדול, כי לא ידעתי מרוב מהירות לאן אני רצה.

אני יחידה ממיליון שברחה ממש ממפתן תאי-הגזים.

הפרק הקודם אינדקס הפרק הבא