|
סיפורי גולדה חלק I – זמן סעיף 3 – במחנה העבודה פרק ז' - בבית החרושת למוצרי-בטון הגרמנים תופשים אותי ומחליטים להוציא אותי להורג. אני בורחת מהם ביער,
וחוזרת למחנה. גברת אחת, פרימציו גולדשטיין,
ביקשה ממני שאביא חבילה לגוי אחד בשם למן. היה לו בעיר בית-חרושת למוצרי-בטון.
באותה ההזדמנות אישה אחרת ביקשה שאלך להיוודע בנוגע לילד שלה, שנמצא אצל הגויים.
במידה והוא זקוק לכסף, שאתן להם. היה לי מעיל יפה שלי. התלבשתי היטב כמו בחורה,
ויצאתי לפעולה. יצאתי בפעם הזאת לא בלילה אלא
בבוקר. זה היה יום ראשון בבוקר, כחודש לפני פסח. הגעתי לחצר שבה הילד היה צריך
להימצא, ולא מצאתי אף אחד. הבית היה סגור. נכנסתי לשכנים לשאול. נמצאה שם סנדלריה.
הייתה בה משפחה, איש, אישה, ובחור צעיר כבן עשרים. הם אמרו שהמשפחה הזאת עקרה מן
המקום. הם לא יודעים לאן, והיכן הילד. אמרתי להם: "תודה רבה",
ויצאתי לרחוב. כנראה שבני המשפחה החליטו ביניהם
שאני יהודיה. הבחור השייגץ יצא אחריי. הוא צעק
לכל עבר: "יודה, יודה, יודה, יודה, יודה !" היה ברחוב פטרול של שני גרמנים
מחיל-המשמר. חוץ מהם הרחוב היה ריק לחלוטין מאדם. הרחוב היה כה שקט, ששמעתי אותם
הולכים. עוד בהתחלה הרגשתי שהמשפחה הזאת
חושדת שאני יהודיה, כי הם התלחשו: "יודה, יודה". לכן כשהוא צעק, עשיתי
את עצמי כאילו לא מתכוונים אליי. הלכתי הליכה יפה ורגועה. אבל ראיתי שהגרמנים רצים
אחריי, והתחלתי ללכת קצת יותר מהר, די מהר. לא רחוק משם ניצב בית-החרושת של מר
למן. ידעתי שמאחורי בית-החרושת נמצאת דרך ליערות. חשבתי שאמצא קיצור דרך דרכו
ואברח. ניגשתי לשער ודפקתי עליו בכל כוחותיי. השומר ניגש, וביקשתי ממנו נואשת:
"תפתח לי, תציל אותי.תפתח לי, תציל אותי". בהתחלה הוא לא רצה, אך לבסוף הוא
פתח לי אותו. באו חיילי-המשמר ונקשו בעוצמה ברוביהם על השער. השומר פתח להם, והם תפסו
אותי. הם התחילו להרביץ לי בחוזקה. הם שאלו: "מאין את? מה יש לך
בחבילה?" הצטדקתי: "אני מהמינסרה.
הלכתי לבקש נדבות מכל בית ובית. אספתי כמה דברים כדי שיהיה לנו מה ללבוש במחנה, כי
אין לנו". הם לא האמינו שאני מהמחנה שלנו. הם
חשבו שאני מרגלת מהפרטיזנים, והיכו אותי מכות חזקות מאוד. הייתי חזקה מאוד, ולא
פחדתי כל-כך. אבל חשתי - כאן יהיה סופי. הם הבטיחו: "תגידי לנו מאיפה
החבילה, לא נכה אותך יותר ונשחרר אותך". אמרתי להם פעם נוספת: "אני
מהמנסרה". הם התעקשו: "את
מהפרטיזנים". הם היכו אותי עוד ועוד מכות עזות,
ותוך כדי כך חזרו על הבטחתם: "אם תגלי לנו מאין החבילה, נשחרר אותך". לא יכולתי להתגבר יותר על המצוקה,
וסיפרתי להם לבסוף של מי היא. אדון למן, כשראה אותי עם הגרמנים,
כמעט והתעלף. הייתי מוכרת בעיר שלנו. אבי היה איש מכובד, ובזמן מסוים היה ראש מועצת-היהודים. הייתה לנו
חנות-רהיטים ברחוב הראשי, וכולם הוקירו אותנו. אדון למן אירגן חמישה גויים מהעיר:
האחד היה גר מולנו. הוא היה בעל חנות הנעליים "באטא", איש מאוד מכובד.
השני היה הרוקח בעל בית המרקחת, שגם היה שכן שלנו.השלישי היה הכומר הבכיר של העיר,
פרולה, שהיה אדם נחמד מאוד. הרביעי היה בעל-בית שהייתה לו פרפומריה. החמישי היה אף
הוא גוי מכובד. הם היו מהגוייים המכובדים ביותר בעיר, נאמנים וטהורים לפולין, ושלא
היה להם לכלוך בלב. הם התחילו לדבר עם הגרמנים:
"לא כדאי לעשות עסק מהבחורה הזאת. היא בסך הכל באה לבקש כמה דברים, כדי שיהיה
לה במחנה מה ללבוש, וזהו זה". הם אספו ביניהם מאה אלף זלוטים,
ורצו לתת לשני הז'נדרמרים את הכסף, כדי שהם יתנו לי ללכת בחזרה למחנה. בינתיים, עשו הפולנים האלה מסיבה
גדולה ויפה לשני הגרמנים: אוכל ושתייה, חזיר וברווזים, יינות ומכל טוב. אותי הם כלאו בחדר לחוד. כל
החלונות בחדר היו סגורים ומכוסים עציצים, באופן שאי אפשר היה להזיז עציץ, כדי
לקפוץ מהחלון. כל עשר דקות היה נכנס לחדר לבדו
אחד הגרמנים ומרביץ לי. הם היכו אותי בפנים ובגב מכות מאוד חזקות. כל-כך הרבה
מכות, שכבר התרגלתי אליהן ולא בכיתי. מפעם לפעם, כשהיה הדבר אפשרי, נכנס
אליי אחד הגויים ועידכן אותי במצב: "תשמעי, אנחנו רוצים לתת להם מאה אלף
זלוטים כדי שהם ישחררו אותך, והם לא רוצים. אנחנו עושים את כל המאמצים. את יודעת
איזה צרות יבואו עלינו אם הם יסגירו אותך לגסטאפו. הגרמנים יהרגו בעיר עשרה גויים,
בגלל שאנחנו נתנו עזרה ליהודים. אך הם לא רוצים בשום פנים ואופן לשחרר אותך. הם
מאוד רעים, ולא עוזר לנו כלום". כשתפסו אותי הייתה השעה אחת-עשרה
בבוקר. מצב זה נמשך עד עשר דקות לפני השעה שמונה בערב. עם המכות, הצרות, הפחד,
וללא אוכל. עם כל הגויים המכובדים שחיבבו את אבי, והשתדלו לעשות טובה. אך הגרמנים
לא רצו שום דבר, מלבד להסגיר אותי לגסטאפו. בעשרה לשמונה בא גרמני אחד לחדר
שהייתי מוחזקת בו כל היום, והביא לי קערת-אוכל. בקערה הייתה מנה די גדולה של מחית
תפוחי-אדמה, ומעליה חביתת-עין של שתי ביצים. הוא הביא לי גם כוס וודקה גדולה. הוא פקד עליי: "אני רוצה
שעכשיו תאכלי ולא תהיי רעבה, כי בשעה שמונה אנחנו הולכים להרוג אותך". הרמתי את הכוס בתנופה וקראתי בבוז:
"אני שותה את הכוס הזאת, כדי שאנחנו נהיה משוחררים מהסבל שיש לנו מכם". ברגע שהוא שמע זאת, הגרמני התחיל
להרביץ לי מכות רצח. התנצלתי על דבריי: "מה ? למה אתה מרביץ לי ? רציתי להגיד
שהמלחמה תיגמר. שלא תהיה מלחמה, שלא נסבול". הוא הפסיק להכות אותי ואמר לי
בכעס: "תאכלי". לא יכולתי לאכול, אבל הוא הכריח
אותי לגמור. לחדר נכנס עוד פעם הגוי
מ"באטא", גלובצקי. הוא לחש לי בחטף: "ילדה
חביבה, נחמדה. עשינו את כל המאמצים כדי להציל את חייך, אבל הם לא הסכימו. אני אומר
לך - תימלטי , תימלטי על נפשך !" איני יודעת במאת האחוזים את הסיבה
המדויקת להחלטה להרגני. כנראה שהגויים החליטו ביניהם , שבמקום להסגירני, עדיף שהם
יהרגו אותי בעצמם, וכך יהיה להם שקט. בשעה שמונה הגרמנים פקדו עליי:
"לצאת. תיקחי איתך גם את החבילה". היה לי בכיס את הכסף שרציתי למסור
עבור הילד, ושעליו הם לא ידעו. שניהם העבירו אותי דרך שדות ישר
ליער. כל הזמן היה אחד מהם אוחז אקדח בידו ומכוונו אליי. בזמן שהם הובילו אותי ליער, הם היו
חוקרים : "מה עושה אביך? היכן יש לכם מחבוא עם כסף ? היכן הייתם גרים ? הייתם עשירים ? אנחנו לא
נהרוג אותך. תגידי לנו''. עניתי: "אנחנו עניים. לא היה
לנו שום דבר. אבא שלי נגר, עבד בנגרות, לא יותר מזה. אין לנו כסף, ואין לנו
מחבוא". ניכנסנו ליער, והגיע רגע ההוצאה
להורג. לפתע חלה השתהות קצרה. הם התחילו לדון מי מהם ירה בי בפועל. האחד אמר: "תהרוג
אותה". השני השיב: "לא, אתה תהרוג
אותה ". הם התוכחו על כך שלוש פעמים. קיבלתי השראה, ניזכרתי מהחיים, שכל
אחד שהולכים להוציאו להורג, יש לו בקשה אחת אחרונה. אף אחד לא מסרב לבקשה זאת, כי
זה הרגע האחרון. ביקשתי מהם: "אני רוצה לעשות פיפי". הם התירו לי בזחיחות-דעת:
"בבקשה, תעשי מה שאת רוצה". עשיתי את עצמי מתביישת מהם. הייתי
לבושה במעיל של נערה, והחזקתי בידי את החבילה. הייתי צריכה להרים את המעיל המסורבל
ולהוריד את המכנסיים התחתונים. במשך כחמש דקות התנהגתי כאילו אני מתביישת. אני
רוצה, ופשוט מתביישת. הם הרגישו בביישנותי, סרו מעט הצדה
והסתובבו. כשהם סובבו את ראשיהם, תפסתי את עצמי בכל כוחותיי, ורצתי לתוך היער. הם הגיבו על מנוסתי מיד, וירו
אחריי. הכדורים שרקו סביבי. אך הייתי אמיצה וחזקה וקיבלתי כח עליון, למרות שהייתי
אחרי מחלת הטיפוס. לא רצתי ישר, אלא בזיגזג. נסתי כך עמוק ללב היער, שאליו הגרמנים
אף פעם לא התקרבו . מרוב ריצה נפלתי ללא יכולת לקום.
התחבאתי תחת עץ מחטים קטן. סגרתי את הענפים על עצמי וקפאתי. התקפלתי כמו כדור,
אגרוף קטן. אפילו פיפי עשיתי שם בישיבה, ולא זזתי מהעץ. בלילה רציתי לשמוע פרטיזנים
הולכים, גנבים, או אנשים מדברים. אבל במשך הלילה שכולו הייתי כפופה תחת העץ, לא
שמעתי אלא כמה שועלים מייללים: "הואו, הואו, הואו". לפנות בוקר תהיתי:
"מה זה ? פרטיזנים לא באו, גנבים לא, אני לבד ביער. לא אסתדר לבדי. אשוב
בחזרה למחנה הכפייה. אני מכירה את הדרך. יש לי שם אבא ואמא, ואין משהו אחר יותר
טוב עבורי". אבל פחדתי לשוב באותה הדרך שבאתי.
בחרתי כיוון דרך יער אחר. הייתי צריכה לחצות גם את נהר הקמיינה, נהר רחב ועמוק.
הזמן היה לפנות בוקר. עברתי דרך הקמיינה בשחייה. הבגדים היו בצרור על ראשי, כדי
שלא ירטבו. אחר-כך המשכתי ללכת. חציתי בית קברות נוכרי ובית קברות יהודי. כשהגעתי
לכבישים, כשלא היו כבר יערות ושדות ואזור בלתי מיושב, חלצתי את נעליי והלכתי יחפה. בכל הכבישים, בלילה וביום, היו
פטרולים קבועים של חוליות מחיל-המשמר,
ונזהרתי מהם. כשהם היו לידי, התחבאתי בצד הדרך עד שעברו. כשהלכו לכיוון שלי,
המשכתי אחריהם. כשראיתי אותם פונים לכיוון הנגדי, התקדמתי בזהירות. כך הגעתי עד
המחנה למחנה שלנו הייתה גדר בגובה שישה
מטר. כשהייתי יוצאת לפעולות בלילות מעולם לא הייתה לי בעיה לעבור אותה. הייתי
נאחזת בגדר בידיי, מטפסת וקופצת. אף פעם
לא קרה לי משהו. הייתי זריזה לכך. הייתי ספורטיבית מעט, וקפיצות לא היו בעיה
עבורי. כשהגעתי באותו לילה, טיפסתי על הגדר
בשארית כוחותיי וקפצתי למחנה. הייתי כבר במחנה, והצטרכתי להגיע עד צריפי-המגורים,
מרחק של קילומטר. אך לא יכולתי ללכת. לא יכולתי להתרומם. לא יכולתי לעשות מאומה.
הייתי באפיסת כוחות. שכבתי על הבטן, ובאמצעות ידיי
זחלתי והתגברתי באיטיות רבה על המרחק, עד שהגעתי קרוב לצריפים. סביב הצריפים הייתה גדר רשת בגובה
מטר. לא יכולתי לעבור אותה. לא יכולתי להתרומם מעל הגדר הקטנה הזאת ולהיכנס. לא
יכולתי להתרומם בכלל. פתאום ראיתי מישהו מוכר יורד במדרגות מהקומה השנייה של אחד
הצריפים לשירותים. היה זה לייזר וקסלר, שהיה נגר ועבד אצלנו לפני המלחמה. אני לוחשת: "לייזר, לייזר,
אני היא. לייזר". כולי רועדת, לא יכולה לדבר, בלחש קטן, עדין. הוא, שראה אותי שוכבת על האדמה,
עבר את הגדר ולקח אותי בזרועותיו. ראשי נשמט לאחור מרוב עייפות. הוא קרא בתדהמה:
"גולדה'לה, את חיה ?! כולם אמרו שהרגו אותך, גולדה'לה". לחשתי: "אני חיה, אני עדיין
חיה, לייזר". הוא נשא אותי בזרועותיו והביא אותי
לצריף. כל הצריף היה שקוע בשינה חוץ מאבי. הוא ישב לבוש בפיז'מה על ספסל ארוך
ולצדו מגפיו הגבוהות. לייזר הכניס אותי ופתאום צעק, מעיר את כולם: "גולדה'לה
חיה, גולדה'לה חיה!" כל מי שהיה בצריף קם משנתו בבת
אחת. אבי לקח מגף, ורצה לזרוק אותו עליי. לייזר עצר אותו מתחנן: "רב
יחזקאל, אל תכה אותה. גולדה'לה חיה". אחרי כן הכניסו אותי דרי הצריף
למיטתי. היינו צריכים ללכת בשבע בבוקר
לעבודה. איכשהו, בשארית כוחותיי, לבשתי בגדי עבודה וירדתי בזמן. עמדתי על יד שולחן
העבודה שלי כאילו לא קרה מאומה. יצאתי ביום ראשון בבוקר, וחזרתי ביום שני לפנות
בוקר. ביום ראשון לא עבדו במפעל, חוץ מעובדים מיוחדים. אולם הגויים, באותו היום
שנתפסתי והיו פעולות להציל אותי, הודיעו על כך לנובק המנוול, מנהל העבודה האכזרי
שלנו. באו אליו גויים מכל העיר שידעו שהולכים להרוג אותי, וסיפרו לו. מיד כשהוא ראה אותי בעבודה, ניגש
אליי נובק ושאל בזעף: "איך את פה ? שמענו שהרגו אותך". עניתי בקהות חושים: "אני
פה". הוא הרביץ לי מכות רצח וצרח:
"מה את חושבת שאת ? את רוצה שהגרמנים יהרגו אותך !? גם אני יכול להרוג
אותך". ביום זה פניי היו שחורות ונפוחות.
רק עיניי נראו בהן, לא יותר. הייתי במצב כה קשה. הוא נבח: "תעלי למעלה. אנחנו
נעשה את החשבון אחר-כך". הוא נתן לי ללכת לצריף, כדי שלא
יראו אותי. כל האנשים דיברו עליי. הבאתי חזרה את הכסף שהיה לי בכיס,
אבל את החבילה השארתי ביער. פרימצ'ו גולדשטיין לא אמרה לי שהיה בה יהלום גדול. היא
התנפלה עליי ושאלה: "איפה החבילה?" סיפרתי לה מה עבר עליי. היא לא
האמינה שעברו עליי יום ולילה כל-כך קשים, ועלבה בי בפירוש: "את היית כל הלילה
עם בחורים, ולכן באת כל-כך רזה. כן, עשית מי יודע מה עם בחורים כל הלילה, חזרת
שבורה והמצאת תירוץ". משתדלת להישאר רגועה, עניתי:
"פרימציו, המלחמה תיגמר, ולנו יש בבית מחבוא עם דברים יקרים. אחרי המלחמה
אחזיר לך. את לא מאמינה לי? את לא חייבת כעת. אני לא יכולה לברוח. כל הלב שלי פתוח
עכשיו, כדי שתראי את האמת. את יכולה להאמין לי". יום לאחר מכן בא למן לנובק. הוא בא
לאחר שכל העיר כבר שמעה שאני חיה. הם היו קצת ידידים, והוא בא לספר בעצמו מה קרה. ראיתי את נובק הולך למשרד ולמן
איתו. אחר כך הם קראו לפרימציו. למן סיפר לה מה קרה לי, ואיך אירע המחדל הגדול. היא ביקשה ממני סליחה אלף פעמים:
"גולדה'לה, גולדה'לה. סליחה, סליחה, סליחה. זה נכון כל מה שסיפרת. אני מבקשת
ממך סליחה על כך שהעלבתי אותך". עניתי בנחת: "פרימציו, אם
נחיה, אני אחזיר לך. יש לנו בבית אוצר. ברוך השם, אני עדיין חיה". הבראתי והתחלתי לעבוד. יום אחד, אחרי כשבועיים, אני רואה
את אחד הגרמנים שרצו להרוג אותי, בא למחנה ונכנס ישר למשרד. לבית-החרושת היו
חלונות גדולים רבים. יכולנו לראות דרכם כל הזמן מי בא ומי נכנס. מיד יצאתי
והתחבאתי. הוא נכנס לבית-החרושת, נעמד על יד
כל אחד ואחד והסתכל בפרצופים. גולדה שייר דמתה לי במקצת. היא הייתה שחרחורת וגבוהה
כמוני, אבל עם קלסתר פנים שונה. הוא נדבק אליה ואמר: "נו, זאת
את שברחת לי מהיער. את ברחת לי מהיער". היה לו רובה גדול על כתפו. היא ענתה לו נבהלת: "מה אתה
רוצה ממני ? מה ? אני עובדת. אני לא עשיתי שום דבר". הוא התנפל עליה בצעקות: "את
ברחת לי מהיער". היא לא התגברה על כך. היא לא הייתה
אשמה. היא נבהלה וקראה לנובק: "תראה, מה הוא רוצה ממני ? הוא לא נותן לי
לעבוד". החייל ביקש מנובק לסייר איתו פעם
נוספת בבית-החרושת, כדי שהם יוכלו לראות את האנשים. הם עברו אחת ושתיים, ויצאו. היה שם בחור יהודי צעיר, שאביו,
עוד בזמן שהיינו מחוץ לגטו, היה מלשין על
יהודים. הוא היה מספר להם מי שוחט פרה, מי יש לו כסף, וכדומה. הגרמנים היו באים
תמיד בעקבות ההלשנות ותובעים: "תן כסף ! אתה, כי שחטת פרה, אתה - אופה לחם.
אצלך - יש ביצים". לבסוף הגרמנים הרגו את האב. אולם
אלה מחיל-המשמר הכירו גם את הבן הצעיר, והיו איתו ביחסים טובים. הם היו מבקרים
אותו מדי פעם. הגרמני הלך לבחור ואמר:
"תשמע, אני רוצה לראות את הבחורה שברחה לי. אתן לה שני בקבוקי-וודקה גדולים.
לא אעשה לה מאומה. אני רוצה רק לראות אותה, לא יותר". הבחור האידיוט התחיל לצעוק במחנה:
"גולדה, גולדה ! גולדה, הגרמני רוצה לתת לך במתנה שני בקבוקי-וודקה גדולים,
ורק לראות אותך, לא יותר. תצאי מהמחבוא". אני, כאילו ואיני קימת, לא עונה
לו. הסתתרתי במחבוא כשעתיים. הגיעה שעת הפסקת הצהריים. האנשים באו לארוחת
הצהריים, ויצאתי מהמחבוא |