סיפורי גולדה

חלק I – זמן

סעיף 3 – בעיירה סטרכוביצה

פרק י''ג – ברכבת לאושוויץ

גורלו המר של היודנראט שלנו.

הגסטפו הובילו אותנו במשאיות לתחנת-הרכבת.

בתחנה הם נתנו ליודנראט קרון- נוסעים יפה למהלך הנסיעה.

חלק מהמנהלים, וביניהם משה רוזנברג, עלו עליו. האחרים העדיפו לנסוע בקרונות-המשא יחד עם בני משפחותיהם.

מתחילת המלחמה נאספו בעירנו המוני פליטים יהודים מכל פולין, שעבדו וחיו איתנו.

הם ראו כבר את הצרות הגדולות בוורשה, בלודז', ובמקומות רבים אחרים.

הם עברו כבר את הגיהנום, והיו חזקים ומלוכדים.

היודנראט שלנו עשה להם צרות צרורות.

היהודים האלה ביקשו: "אל תעשו לנו צרות. אנחנו יהודים. אין זה לטובת אף אחד אם יש חיכוכים בינינו".

בקשותיהם החוזרות ונישנות היו ללא הועיל, והם התייחסו לכך כאל חשבון שיפרע בעתיד.

כאשר הרכבת שלנו עמדה לצאת, והגסטאפו כבר לא נמצאו במקום, חבורת גברים גדולה מקרב היהודים האלה נכנסה בכוח ובמהירות לקרון-הנוסעים, והם חנקו למוות שישים מחברי היודנראט.

חלק מחברי היודנראט היו בעלי עבר פלילי. חלק אחר היו מהאינטליגנציה המקומית, ועוד חלק היו אנשים מכובדים ורגילים, שהצטרפו אליו בפקודת הגרמנים.

רובם ככולם הפכו לבעלי מוסר ירוד, כדוגמת רויזה פומפ, ודאגו רק לעצמם. הם קיבלו שוחד, גנבו ומעלו.

הם חיו חיים טובים במינסרה ושרדו. באושוויץ היו להם להוכחה הקשרים עם הגרמנים, והפכו שוב לאחראים. כך היה גם בברגן-בלזן.

אחרי השחרור הם קיבלו מהמשחררים את משרות הייצוג והניהול של הניצולים, וחלקם הפכו עקב כך גם לראשי קהילות הניצולים ברחבי תבל גם כיום.

הרכבת התחילה לנוע, ועמדנו צפופים ונחנקים בקרונות המשא.

משכתי את אמי ואחותי לעבר החלון היחידי בקרון, כדי לנסות לנשום אוויר צח.

אמי אחזה בכח בשימלתי. היא פחדה שאקפוץ דרך החלון ואברח.

רעיון זה לא עלה כלל על דעתי.

הפרק הקודם אינדקס הפרק הבא