סיפורי גולדה

חלק I – זמן

סעיף 1 – בעיירה סטרכוביצה

פרק ו' – במעבורת החוצה את הנהר

אלקה'לה ואני רוצות להגיע לסוניה אחותנו הבכורה, ומלשינים עלינו בדרך.

כעבור שבועיים ידענו בוודאות שסוניה ומשפחתה נמצאים באזור הפיאסקי, שטח ביצות וחולות ממזרח לנהר הוויסלה. אבי ביקש שאחוש לשם עם אלקה'לה ונברר מה קורה איתה.

באנו שוב לרוזבאדוב, והלכתי לגוי אחד שהיה מדריך אנשים בתשלום איך לחצות את קווי המשמר הגרמני, על-מנת שיראה לנו כיצד מגיעים מהעיר לנהר הוויסלה.

לא היכרתי בדיוק את הדרך, כיוון שלגויים בלבד היה מותר אז לנוע באורח חופשי באזור.

סיכמתי איתו: "תקבל סכום נכבד של מטבעות כסף, לא שטרות, לאחר שתעביר אותנו". המטבעות נחשבו אמינים יותר בעת המלחמה.

לאחר שהגוי לקח אותנו עד לנהר, ראיתי שהלכנו רק עשר דקות. המרחק היה ממש קצר.

רציתי שיישאר לנו מעט כסף. לכן עמדתי והתמקחתי איתו: "אתה לא כל כך התעייפת. אלה היו רק שני צעדים. קח פחות".

לא נתתי לו יותר ממה שהגיע לו, ולמראית עין הוא לא הביע התנגדות.

אלקה'לה ואני עלינו על המעבורת החוצה את הנהר. התרחקנו כבר כעשרים מטרים מהחוף.

לפתע התחיל הגוי לצעוק מהחוף: "יודה! יודה! יודה! יודה!"

היו מספר שומרים גרמנים על הסיפון, כי רק לגויים היה מותר לחצות את הנהר.

הבנתי את הסכנה שהוא ימיט עלינו, ואמרתי לאלקה'לה שתשב על הספסל, תעטוף את ראשה, ותעשה עצמה כישנה. היא נראתה יהודיה, שחרחורת ובעלת אף גדול. אני דמיתי יותר לנוכריה.

היו הרבה גויים על המעבורת. הגרמנים הקימו כל אחד בתורו והורו לו להרים את הראש.

הבנתי שכאשר יגיע תורה של אחותי, יהיה הסוף לא טוב. יעיפו אותנו לנהר.

קמתי לפתע והתחלתי צועקת בעוצמה, כשאני מצביעה על המדריך בחוף: "אדוני! אדוני! זה יודה! זה יודה!"

הגרמנים המופתעים הפנו את דעתם מהמעבורת, ונתנו פקודה לחבריהם בחוף להרביץ ל"יהודי" שם.

ראיתי איך גרמני אחד מפליא בגוי, בקת רובו, מכות חזקות בגבו ובראשו.

כך ניצלנו. בינתיים המשיכה המעבורת בחצית-הנהר, והגענו לצד השני בשלום.

הגרמנים זרקו לאזור הפיאסקי את כל היהודים שרק יכלו. פגשתי שם יהודים רבים מרוזבאדוב. הם סיפרו שאחותי, יום קודם, נסעה ללבוב. הם נתנו לי סימנים בחפצים שונים שהיא לקחה עמה לדרך, שמיכת-פוך ועוד כמה דברים טובים.

הפרק הקודם אינדקס הפרק הבא