אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב – פרק 6

אלברט ספיר וארכיטקטורת הריחוק

ראשי פרקים

· מבוא

· הדיאלקטיקה בין פנים לחוץ

· הארכיטקט של היטלר

· תכנון ברלין

· קדחת הבניה

· בעיית הגאזים של היטלר

· שר החימוש

· הפצצה האטומית

· החובבנות של היטלר

· הפצצות האוויר של בעלות-הברית

· סיום המלחמה

· מבוא

אלברט ספיר [1905-1981], היה בן למשפחת ארכיטקטים, שלמד ארכיטקטורה במיטב אוניברסיטאות גרמניה. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1930, לאחר ששמע את היטלר נואם בעצרת המונים. לאחר שביצע בהצלחה מספר משימות מקצועיות במשרדיו של רודולף הס, התמנה לארכיטקט הראשי של המפלגה הנאצית ב-1934.

אלברט ספיר היה ללא ספק האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. פירוש המילה SPEER בגרמנית הוא חנית, ואכן, אלברט ספיר היה חוד החנית של היטלר. בניגוד לחבורת המנהיגים הפאנאטיים, וביניהם גרינג, גבלס והימלר, היה ספיר רציונלי, וכתוצאה מכך דמות משמעותית יותר. הוא העניק לנאצים מראית עין של שפיות, מתינות והיגיון מעשי. הציור המפורסם ביותר של היטלר הוא כשהוא עוטה שיריון אבירים ואוחז בחנית. הרמז היה ברור לכול.

בראשית השלטון הנאצי הפך ספיר, כארכיטקט הרישמי, לידידו הקרוב של היטלר, וגיבש עימו את תפישתם האסתטית של הנאצים. בהקבלה לרופאים הנאציים בתחום מדעי החיים, ולקרל האושופר בתחום מדעי החברה, עיצב ספיר את הסיגנון העיצובי הייחודי, שאיפשר לנאצים מראית עין של לגיטימיות תרבותית.

בהמשך, במהלך המלחמה, התמנה לשר החימוש, וכישרונותיו בתחום האירגון הביאו להארכת המלחמה בשנתיים. החלטותיו תרמו באותה מידה לתבוסת הנאצים. הם נגעו במישרין לכל תחומי החיים בגרמניה, וכללו את השימוש בעובדי כפיה. ספיר הפך כך לשליטה האמיתי של גרמניה. הוא היה המהנדס שאוסוולד ספרנגלר חזה כי ישלוט בעולם העתיד, בספרו 'שקיעת המערב'.

אלברט ספיר כתב, בשבתו בכלא, את מסמך הוידוי המקיף ביותר על הרייך השלישי, שנכתב על ידי אדם מהצמרת הנאצית. סיפרו, 'בתוככי הרייך השלישי', פורסם בסוף שנות השישים של המאה העשרים, והוא אבן הפינה לתיעוד התקופה.

הספר בנוי סביב הפער בין פנים וחוץ. ספיר חי בין תיבת נוח למגדל בבל. הפנים היה קירבתו האישית להיטלר, ושיתוף הפעולה האמנותי ההדוק ביניהם, המתוארים בפרקים רבים. ספיר הזין את הנפש האמנותית של היטלר באש התמיד של הארכיטקטורה הקלאסית. יחסיהם האישיים ההדוקים מצאו את ביטויים בספר בתיאורים מפורטים ביותר של חיי היום יום של היטלר.

בהיקף סימטרי כמעט מתואר החוץ. זאת היתה פעילותו של ספיר כשר החימוש, שהתמקדה באחריות על כל הנושאים הטכניים והארגוניים הכרוכים בהתחמשות גרמניה. גם זאת תוך קשר הדוק עם היטלר, שהיתווה ואישר כל מהלך. בין נושאים אלה היו: אירגון התשתית הגרמנית לכלכלת מלחמה, ניהול היצור התעשייתי-צבאי, אחריות על פיתוח אמצעי לחימה חדישים ובמרכזם הטילים הבליסטיים, ההתמודדות מול הפצצות האוויר של בעלות הברית, ויעוץ לגבי מהלכים צבאיים אסטרטגיים.

העיסוק בשני תחומים שונים באופיים, שלראשון מביניהם הוכשר מילדותו, ולשני הגיע ללא הכשרה מוקדמת, יצר פער דרמטי, שספיר היה שבוי בו, ולא הצליח לגשר עליו. הפער היווה עבורו לגיטימציה מתמדת לתפישת ריחוק והינתקות מאשמה. ספיר בכל תיאוריו הוא כמי שצופה מרחוק במתרחש, אדיש ואובייקטיבי, בלתי מעורב, קר רוח גם כשהדברים נוגעים לעיקר.

· הדיאלקטיקה בין פנים לחוץ

גסטון בשלרד כתב בסיפרו 'שירת החלל', כי המטאפיסיקה מושרשת בגיאומטריה. בין אם נרצה בכך או לא, קיימת תכונת מרחביות בסיסית במחשבה. האדם קיים במרחב הרבה יותר מאשר הוא קיים בזמן. אנו מגדירים עצמנו בביטויי המרחב שלנו, הרבה יותר מאשר בכל אופן אחר.

צירוף המושגים חוץ ופנים יצר דיאלקטיקה של חלוקה. זאת גיאומטריה ברורה, המעוורת אותנו מרגע שאנו מביאים אותה לפעולה במציאות. היא דומה מאד לדיאלקטיקה של כן ולא, המחליטים על הכול. אם האדם אינו נזהר, היא הופכת להיות הבסיס לדימויים השולטים בכול המחשבות החיוביות והשליליות.

בסתירה לכך, מושגים אלה, בשל סמיכותם, הם גם ביחסים אינטימיים. הם תמיד מוכנים לשנות כיוון ולהמיר את עוינותם. כתוצאה מכך, בדימויי המרחב אנו באזור בו ההגזמה והצימצום הם קלים ושכיחים. אנו חיים דרך צמצום והגזמה אלה.

אנו שואפים להגדיר את הקיום, ובעשותנו זאת, מעלים רמה את כל הסיטואציות, כדי ליצור סיטואצית-על. הדיאלקטיקה של כאן ושם הועלתה בדרך זאת לדרגה אבסולוטית, על פיה שני תארי הפועל חסרי המזל האלה מעוטרים בעוצמות בלתי נשלטות של הוויה נחושה.

הנאצים שללו את המשטר הדמוקרטי, הדת המסורתית, וחלק מההיסטוריה שלהם. הם אימצו השקפת עולם פגאנית מעורפלת, ואת תורת הגזע. במסגרת זאת המציאות תורגמה על ידם לדואליזם, אמונה במאבק קוסמי בין שני הקטבים של טוב ורע, שחור ולבן.

כתוצאה מכך התפתחה הדיקטטורה הנאצית, שלא איפשרה את הגמישות האינטואיטיבית בין הרחוק לקרוב. הגרמנים, שעבורם 'סדר הוא סדר', החליטו לחסל את הדרמה הזאת. עיקרון הפיהרר, שחייב את הציות העיוור למנהיג, ועיקרון החשאיות, שאסר על העברת מידע לא חיוני בין בעלי תפקידים, היו כלים עיקריים לכך.

הקיבעון של מושגי הריחוק והקירבה הפך ערך בפני עצמו בשלטון הנאצי. הוא עורר את השאיפה לשלמות. זאת היתה חברת חרקים, שפרטיה קיימים רק לטובת הקן כולו, כדוגמת קן הנמלים, אשר לטיפול במלכה שלו אחראים כל האחרים.

כתוצאה מפער זה אנו נמצאים בתחום מציאות-על, כזאת החורגת מגבולות התפישה המקובלת, כשאנו באים לתאר את הקשר בין השואה לתעופה.

החשיבה הדיאלקטית שהונעה על ידי שיתוק יחסי הגומלין הפוריים בין הקרוב לרחוק הלמה, למרות מוזרותה וטמטומה, את השירות הציבורי הנאצי, שהיה מורכב מביורוקרטים, טכנוקרטים, והממסד הצבאי. היא הציבה מודל ניהול יעיל, תודעה אירגונית אבסולוטית.

זה היה סוג של קסם זמני, בלתי טבעי. זאת היתה התלהבותו של נירון קיסר למראה רומא העולה בלהבות.

את הדואליזם חיברו הנאצים למיליטריזם, לשדה הקרב ולאינסטינקט ההרג. הם חשבו כי באמצעות הגדרת האויב כ'רע מוחלט', יוכלו להפעיל בנחרצות המוני חיילים למטרות השמדת צבאות ואוכלוסיות של עמים רבים.

אך מחקרים מוכיחים כי האינסטינקטים הטבעיים שלנו אינם מניעים אותנו להרוג, אפילו בהסתערות בעת קרב. נהפוך הוא. משהו עמוק מאד בתוכנו מצווה עלינו שלא להרוג. זה דחף פרימיטיבי ביותר. רק שני אחוז מהחיילים מעוניינים להרוג את האויב בקרב. ברוב הגדול פועם האינסטינקט שלא להרוג. אנו רואים מולנו אחד מבני מיננו והדבר הכי טבעי הוא להתאחד יחדיו מול אויב משותף, סביבה עוינת.

כנגד חוסר יכולת האדם להרוג את בני מינו מטווח קרוב באה התפתחות כלי הנשק, אשר יכולה להימדד, לאורך ההיסטוריה, בנתון אחד: הגדלת המרחק. מהאבן לחרב, לרובה, לתותח, למטוס, ולטיל, גדל בהדרגה המרחק בין ההורג לקורבנו.

קיימת אמת פסיכולוגית פשוטה: ככל שאתה רחוק יותר מהאויב, קל לך להרוג יותר ממנו. עם הכוח האווירי הגיעה יכולת ההריגה ממרחק לשיא חדש. הפוליטיקאים ישמו זאת באמצעות תפישת עליונות אווירית אסטרטגית, והפצצות שטח של ערי האויב.

הדרך לתורת הגזע המעוותת היתה קצרה. בגרמניה המיליטריסטית, בשליש הראשון של המאה העשרים, היא סיפקה מניע פסיכולוגי לאיומים חיצוניים. כגודל הסכנה מכלי הנשק הרחוקים, גדלה השנאה למיעוטים וזרים.

באמצעות הטילים שפיתחו, הביאו הנאצים את ההריגה ממרחק לשלמות. הם השקיעו בפיתוח אמצעי הרג אלה את מיטב משאביהם, וחוסר הצלחתם להשלים את פיתוחם במועד, עלה להם בתבוסה במלחמה. עד הרגע האחרון הם האמינו כי בדרך זאת יצליחו, באמצעות פגיעה באתר אסטרטגי, להטות את הכף.

מחנות ההשמדה היו בבואה ארצית מדויקת של שיטת ההרג האווירית. הם תוכננו ליצור מכסימום ריחוק בין הרוצחים לנרצחים. כדי להפוך, למראית עין, את המרחק הפיזי הקצר ביניהם לארוך, בוצעה סדרת תכנונים ארכיטקטוניים, עיצוב של הזירה כך שיהיה מינימום מגע. זאת היתה שליטה באמצעות עיצוב, יצירת ריחוק באמצעות עיצוב.

פיתוח וישום שתי טכנולוגיות ההרג מטווח רחוק, שהיו כה שונות לכאורה זאת מזאת, התבצע בדיוק באותה עת - במחצית הראשונה של שנות הארבעים של המאה העשרים, באותו המקום - גרמניה הנאצית, ותחת פיקוד אותה יחידה צבאית - האס-אס.

תודעת הריחוק עשויה ליצור לגיטימציה לתופעות שליליות נוספות. הביטוי 'לא ידעתי' נמצא בשימוש נרחב אצל אנשים שבסופו של דבר מוצאים עצמם על ספסל הנאשמים. כך היה אצל אלברט ספיר.

ספיר טוען כי לא ידע על השואה כתוצאה מאמצעי התיקשורת המשוכללים שעמדו לרשות היטלר, אשר הביאו לפקודות ישירות מהפיקוד העליון עד לרמת הביצוע, בכל גופי השלטון. כתוצאה מכך, לדבריו, נוצר מידור קיצוני, בו רק ההנהגה המצומצמת ביותר ידעה את כל המתרחש, ואילו כל הכפופים להם, והוא ביניהם, ידעו רק את אשר צוו לעשות.

ספיר פיתח את רעיון המידור, וטען שבמשטר הטוטאליטרי ככל שהמעמד רם יותר, הבידוד רב יותר. כמו כן, טכנולוגיות חדשות שיושמו אז איפשרו להפחית למינימום את מספר הרוצחים.

הנאצים היו 'שקופים' ומעולם לא הסתירו את 'החזון הגזעי' שהיה מטרתם האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור, ומימשו אותו בצעדים חוקתיים, מינהליים ומעשיים. אי אפשר היה שלא להבין את מניעיהם האמיתיים ואת הדרך בה הם הולכים.

אימי ניצולת השואה מספרת כי כל הפולנים והיהודים ידעו, עוד בזמן שהם חיו בגטו, שבאושוויץ מתבצעת השמדת בני אדם, וכי בסופו של דבר גם הם יישלחו לשם.

טענת 'אי הידיעה' של ספיר אינה תקפה אף במערכת קבלת ההחלטות הסודית ביותר. גם במערכת כזאת קיים מידע רב הזורם לרוחב בין גופים שונים. המבנה האירגוני הכללי ידוע לכל. יש צורך בידיעת תמונת המצב לצורך קבלת החלטות. יש הצורך בתיאומים, ומתקיימים מיפגשים הרבים בפורומים שונים. קיים גם הצורך האנושי ב'תחושת היחד'. כל אלה מביאים לכך שמידע רב זורם, באופן רשמי ובלתי רשמי, בתוך מערכות ממודרות.

ספיר נאם בנושאי חימוש בועידת פוזנאן, ב-6 לאוקטובר 1943. בוועידה זאת הכריז הימלר, באותו היום, על הפיתרון הסופי, בפני בכירים נאצים רבים רמי דרג, רבים מהם חבריו של ספיר. הוא הסביר בפירוש בנאומו את מהות 'הפיתרון הסופי', את השלכותיו בהווה ואת משמעויותיו לגרמניה לטווח הארוך. הימלר רצה כך ליצור מודעות ומוטיבציה לנושא, כחלק מהמעבר הרישמי למלחמה טוטאלית בכל החזיתות, ובאופן שהשומעים לא יוכלו לטעון לאי ידיעה על כך בעתיד.

חוקי המשפט הפלילי הנאורים דורשים מכל אדם להיות אחראי לתוצאות האפשריות של מעשיו. לדרוש פחות מכך פירושו להתעלם מכך שהסדר החברתי דורש את שמירת המינימום ההכרחי של התנהגות תיקנית ומקובלת.

מה שהעניק לספיר את יכולת ההתעלמות וההכחשה העצמית, שעליהן התוודה בפיסקה אחת בסיפרו, היא תודעת הריחוק שפיתח. היה זה ריחוק שנבע מהיוהרה האווירית. מהיותו אחד ממקבלי ההחלטות הבכירים ביותר ליד מלכת הנמלים.

חרטתו של ספיר אינה כנה לפיכך, למרות שהיא מועלית כחלק מהביקורת העצמית בסיפרו. הכחשותיו דומות מאד לאלה של בכירי הנאצים האחרים כמו גרינג והס, אשר טענו אף הם 'לא ידעתי' במשפטי נירנברג. ראוי היה להוציאו להורג, כפי שדרשו הרוסים. חרטתו לא הועילה במאומה לעשרות המיליונים שמותם נגרם ישירות עקב מעשיו. הוא היה נאצי נאמן, וגזר דינו היה חייב לשקף זאת.

· הארכיטקט של היטלר

היטלר צייר כשלושת אלפים ציורים ורישומים. הוא העריך קירבת אמנים יותר מכל. הוא ראה באלברט ספיר את ידידו הקרוב ביותר, שסיפק לרעיונותיו המופשטים ביטוי מעשי מושלם, עיצובי, תיכנוני ואירגוני כאחד. בלעדיו לא היה חזונו מתגשם, והוא הכיר לו תודה בכל הזדמנות. ספיר קיבל מעון פרטי באוברזלצברג, ביטוי הוקרה ואות קירבה שחוץ ממנו רק גרינג, הימלר ומרטין בורמן זכו לו.

הוא היה מי שתיעל, באמצעות השכלתו וכישוריו כארכיטקט, את דימוייו הראשוניים של היטלר למודל הפעולה הנאצי, במציאות של החברה התעשייתית המודרנית. הוא יצר בהשראתם תפאורה מגאלומנית לרוח ההמון. בראשית הקריירה הוא עיצב את מצעדי ההמונים ומפגני הראווה. בהמשך תיכנן את הבנינים, השדרות והערים, שהיו במוקד התעניינותו של היטלר.

כל תיאוריה חברתית היא ביטוי של ארכיטקטורה. הארכיטקטורה משפיעה על המירקם החברתי עוד יותר מאשר תיאוריות חברתיות. מתקני ההשמדה בשואה היו המשך ארכיטקטוני מושלם לרעיונותיו של היטלר.

ספיר כתב שהשליחות הפוליטית והתשוקה לארכיטקטורה היו בלתי נפרדות אצל היטלר. ושגישה זאת נולדה עוד ב-1925, כאשר עיצב את שני המבנים הגדולים שלו, כיפת הניצחון ושער הניצחון בברלין. היה זה בזמן שהקריירה הפוליטית שלו היתה בשפל, וזה נראה אבסורדי שהוא יהיה אי פעם מנהיג פוליטי.

התלהבות היטלר מארכיטקטורה ותכנון ערים היתה התכונה הבולטת בו ביותר. הוא השתמש בה כדי לבצע הדמייה חזותית של האידיאולוגיה שלו ורעיונותיו. ההדמייה החזותית היתה אצלו תכונת אופי בסיסית. הוא המחיש לעצמו כך את רצונותיו, עד לנקודה בה הפכו למציאות.

אם ניתן לערוך המחשה ויזואלית של הרצון, אפשר להפוך אותו למציאות. זאת טכניקה פשוטה, והיטלר התמיד בה בהשראת 'הרצון לעוצמה' של ניטשה. הטכניקה של הדמייה חזותית יצירתית הולכת מעבר לחשיבה. היא עוסקת בהנחה שכולנו יוצרים את המציאות שלנו, ולכן יש לנו הכוח לשנות היבטים רבים שלה.

ב-1937 הטיפולים הרפואיים שקיבל הפסיקו להשפיע, והיטלר חישב שנותרו לו שנות חיים ספורות בלבד. כתוצאה מכך, ב-1938 הוא השתנה, והפך לאובססיבי יותר בהגשמת תוכניותיו.

ספיר הבהיר בסיפרו את האופי ההיפנוטי של רעיונות היטלר. להיטלר היו הערות הזויות לעיתים, והוא נראה במצב טראנס. דומה כי הגשים את עצמו באמצעות ארכיטקטורה פוליטית סודית. הוא מצא בה את ביטויו הנפשי, הקתרזיס.

הניאו-קלאסיציזם, החיקוי המודרני של הארכיטקטורה היוונית-רומית, היה הסגנון שהשפיע יותר מכל על התנועה הנאצית.

מבחינה אידיאולוגית, התאים סגנון זה לתפישת העולם הפגאנית הנאצית, ששגשגה בעידן היווני-רומי.

באמצעותו קרא היטלר תגר על האמנות המודרנית 'המנוונת', ואסר על הצגתה בגרמניה.

הניאו-קלאסיציזם מגלם בתוכו ערכי תרבות בני אלפי שנים. היצירות הארכיטקטוניות והאמנותיות בסגנון זה מבליטות את האידיאל האנושי. זאת, כל עוד הן נשמרות בתחום קנה המידה האנושי. כאשר המימדים הופכים למופרזים, חלה במשמעותן מהפך. הן יוצרות רושם מרוחק, מנוכר, כפייתי ובלתי שפוי.

ההגזמה למימדים קולוסאליים של הסגנון הניאו-קלאסי היתה הדרך 'המקורית' באמצעותה ביטאו הנאצים את זיקתם העזה למימד האווירי. ההתפתחות האמנותית הבשילה יחד עם תהליכים פוליטיים וטכנולוגיים: ספינות האוויר, שהפליגו בשמיים בשקט ובביטחון, נחשבו באותם ימים כסמל ההצלחה התעופתית של גרמניה. הן היו מקור ההשראה הטכנולוגי להעדפת העיצוב בסגנון זה.

אחת מתוכניות העיצוב הראשונות של ספיר היתה של מצעד רבבות מנהיגי המפלגה הזוטרים בנירנברג. לא ניתן היה לארגן אותם בסדר צבאי, לכן הם הופיעו בחשיכה, כשסביבם מזדקרות מאה וחמישים אלומות של זרקורים נגד מטוסים שפוזרו סביב האיצטדיון, והתלכדו לאלומה אחת בגובה כשבעה קילומטרים. התוצאה היתה מרשימה ביותר, כשל חדר ענק בעל קירות עמודים בגובה אינסופי. מעל יציע הכבוד, צפה עיטור הנשר הענק בדגלים המתנוססים באיצטדיון. דגלי צלבי הקרס השתלבו להפליא בתפאורה וספיר הרבה את השימוש בהם, כדי לעטר את הארכיטקטורה הקודרת.

בעיני ספיר זה הקונספט הארכיטקטוני היפה ביותר שלו, והיחיד ששרד את מבחן הזמן. השגריר הבריטי כינה את המיצג: 'קתדראלת קרח'.

ספיר והיטלר תכננו והתחיל לבנות את האיצטדיון המאמותי של נירנברג ל-400,000 איש, בצורת פרסה, כדוגמת האיצטדיון האולימפי העתיק באתונה. התוצאה היתה מביכה, וגם לא במידות אולימפיות. כאן היתה נקודת הכשל, בה ההדמייה החזותית שלהם כשלה בדימוי לכיוון הלא נכון. לדבר היו תוצאות מרחיקות לכת. במקום לשנות כיוון ולבנות את המבנה הענק על פי ערכים פשוטים מודרניים, הם התעקשו להמשיך ולחפש פתרונות באותו הכיוון, והדבר הביא לקפיאה על השמרים.

ספיר הסביר בסיפרו את הנטייה למימדי ענק לא רק ברצון להשתוות לאומות אחרות, או בטוטאליטריות, אלא גם ברכישה המהירה של עושר. בנוסף, הדרישה של היטלר למימדי ענק, להיות הגדול ביותר בכל דבר, היתה מתוך רצונו להתהלל ולהתגאות במעשי ידיו. הרצון לשליטה בעולם ניכר בהם, עוד לפני שהיטלר התוודה עליו למקורבים ביותר. רק ב-1937 הוא התחיל להתבטא בפומבי על שאיפותיו לאימפריה שתכלול את כל העמים הגרמניים ותשלוט בעולם.

כתוספת לסגנון הניאו-קלאסי המגאלומני, שלטה בסגנון הארכיטקטוני הנאצי גם הצורה המוארכת. דוגמא בולטת היא בנין הרייכסטאג. בלב הבניין היה מסדרון ישר שאורכו מאות מטרים, שהוביל מהכניסה ללשכת הקאנצלר. המסדרון נועד ליצור יראת כבוד וחרדה בקרב המוזמנים. בסופו הגיע המוזמן, לאחר שעבר שדרת חדרים מעוצבים, למשרד הקאנצלר. ספיר הודה בסיפרו כי מדובר בהתייהרות בעיצוב, וניסיון לחקות את אולם המראות בורסאיי.

ספיר תכנן את מטה חיל האוויר של גרינג, עם גרם המדרגות הגדול הפנימי הגדול ביותר בעולם. ספיר ציין כי גרם המדרגות, שהתנשא לגובה ארבע קומות והיה בלתי שמושי, ציין את נקודת המפנה מהניאו קלסיציזם לנובורישיות בוטה, ארכיטקטורה של פרסטיז'ה.

לבנין תוכנן גג שעליו שכבת אדמה עבה נגד התקפות אוויר, שניתן לטעת עליה עצים. כך היה על הגג גן בשטח עשרה דונם, עם בריכות שחייה, מגרשי טניס, מזרקות, אמפיתיאטרון וכו'. עולם שלם באוויר.

ספיר תיאר את דמותו של היטלר ביומיום כבטלן מרושל, שאינו מקדיש לעבודה יותר משעה שעתיים במקרה הטוב. בקטעים אלה ספרו הוא מסמך רב חשיבות על תרבות הפנאי בשנות השלושים של המאה העשרים, עם תיאורים מפורטים וססגוניים. היטלר המופיע בספר הוא בעיקר בורגני נהנתן, וכאלה הם גם הסובבים אותו

היטלר טיפח מנהג בארוחות הצהריים לפיו כל מושל מחוז, שיציג בפניו תוכניות של בנין חדש, יזכה להתקבל אצלו מיד לפגישה אישית. לאחר הפגישה היה היטלר ממשיך בדרך כלל בשיחה עם ספיר על תוכניות הבניה שלהם, עד לשעות הערב המוקדמות. בשעות אלה התקבץ אצלו החוג המצומצם והפרטי ביותר, שכלל את שלישיו הצבאיים ובראשם חביבו וון-בילו מחיל האוויר, רופאו מורל, הצלם הופמן והטייס באואר. רמת השיחות בפגישות אלה היתה רדודה. רשימת המשתתפים מעידה על תחומי ההתעניינות של היטלר.

לאחר מכן היתה מתחילה הקרנת הסרטים היומית, לרוב של הסרטים ההוליוודיים האחרונים. היטלר היה יושב מרותק לשלוש ארבע שעות, מבלי להוציא מילה מפיו. המדיום החזותי היה עיקר עבורו.

הסרטים פירנסו את תשוקת הויזואליזציה שלו, שהובילה לשאיפה לשלמות, ועימה לתחושת השיגעון כאשר משהו לא היה מושלם. היטלר חי בסרט הוליוודי, והתנהג על פי הרגש. הוא נסחף אחר שטויות ברמה של נער מתבגר.

לעיתים היה נדמה שהיטלר מנהל של סטודיו ארכיטקטים בגרמניה. יתכן שדווקא תכונתו זו משכה אליו את אהדת הגרמנים, שרצו לבנות מחדש את ארצם, וזיהו בו את 'הבונה הגדול'. ברלין בפרט נודעה כעיר בלתי מתוכננת.

ספיר והיטלר הפכו לישות אחת, לתנועה ארכיטקטונית, פוליטית, ומדעית-טכנולוגית. תפישותיהם האסתטית והמדעית צעדו יחד. כאשר תוכניתם היתה מוצלחת, כלומר הצליחה ליצור ביטוי נאמן ומעשי של השקפתם האידיאולוגית, היא שמשה בסיס לתוכנית נוספת, גדולה יותר. כאשר תוכניתם לא היתה ברת ביצוע, לרוב כיוון שהיתה שאפתנית מידי, היה לתיסכול ביטוי מיידי בכל תחומי חייהם האחרים.

בשל תשוקתם לשלמות הצליחו הנאצים להסיח, עד היום, את דעת האנושות אף מהשואה, שהיתה ביטוי חזותי וביצועי מושלם של משנתם.

· תכנון ברלין

המשימה הארכיטקטונית הגדולה ביותר של היטלר וספיר היתה תכנון ברלין מחדש, עם שדרה מרכזית גדולה, ישרה וארוכה, ברוחב 150 מטר, שאולם כנסים בגודל מפלצתי ניצב בקצה האחד שלה וקשת ניצחון ענקית בקצה השני. השדרה תוכננה בהשראת שדירת השאנז אליזה בפריס. לאורך השדרה תוכננו להיבנות בעיקר מבני ציבור.

חזון תכנון העיר ברלין של היטלר, שנרקם באמצעות מגאלומניה ארכיטקטונית, היה אמור לצאת לפועל באופן מידי, כאקט של כוח הרצון. היטלר אמר לספיר כי משאלתו היחידה היא לראות בסיום הפרויקט של בניית ברלין ב-1950. הפרוייקט לא התגשם לעולם.

התוכנית הגרנדיוזית של השדרה המרכזית בברלין, שהעידה לדברי ספיר על מגלומניה כרונית, העסיקה את היטלר חמש שנים. ספיר כתב שהתוכניות לא צרמו כל כך בשל הגודל המופרז של המבנים, אלא עקב ההפרה של קנה המידה האנושי. ההיכל עם כיפת הענק, המיניסטריון של גרינג, היכל החיילים, קשת הניצחון, את כל אלה ראה ספיר דרך עיניו הפוליטיות של היטלר, אשר ראה בברלין את בירת האימפריה הגרמנית.

שרטוט הכיפה לאולם הכנסים הענק היה פסגת יצירתו האמנותית של היטלר. תצלומי הכיפה, בשלבי תכנון שונים, קיבלו חמישה עמודים בספרו של ספיר. הכיפה הדימיונית היתה התגלמות אישיותו של היטלר. היטלר ראה עצמו, במין אוטוסוגסטיה מתמשכת, בונה את הכיפה, ונושא בה את המסר המהדהד להמונים.

בתוך הכיפה הענקית, בשמיים המלאכותיים, על כל תכונותיהם, הכל מתגמד לנוכח המימדים העצומים. נוצר ריחוק אדיר, שבו האדם הבודד אינו חשוב. הפרטים אינם חשובים. חשובה רק ההדמייה של האידיאולוגיה.

אם אתה יכול להמחיש לעצמך מציאות, אתה יכול להפוך אותה למציאות. זאת טכניקה פשוטה, והיטלר התמיד בה. הכיפה סימלה את תפישתו הפוליטית. בסדר חייו הכיפה הענקית היתה מרכז היצירה, תקרת קתדראלה חילונית, פאגאנית. באמצעות חזון הכיפה התגבר על מגבלותיו האישיות. דומה כאילו היטלר שאף לכלוא את יסוד האוויר כולו בתוכה.

היטלר רצה באמצעות הכיפה גם להשמיט את הקרקע מכל השיטה של ייצוג אזרחי דמוקרטי. להיכל הכנסים עם הכיפה, שתכנן ל'כיכר היטלר' המרכזית, היה נפח מתוכנן גדול פי חמישים מזה של בנין הרייכסטאג המתוכנן. זה היה מתוכנן להיות אולם הכנסים הגדול בעולם, עם קרוב למאתיים אלף איש עומדים, יותר גדול מאיצטדיון הספורט הגדול ביותר בעולם. זה היה מיועד להיות מקום של סגידה ופולחן פסיאודו-דתי נאצי, שיצבור במהלך הדורות חשיבות דומה לזאת של כנסית סנט-פיטר ברומא. הכיפה היתה אמורה להגיע לגובה של כ-250 מטר. בראש הכיפה של היכל הכנסים אמור היה להתנוסס תורן, ובראשו, בגובה מעל 300 מטרים, פסל ענק של הנשר הגרמני על גבי גלובוס.

יותר מכל, המימדים העצומים מזכירים את כיפת השמיים. שמי התכלת מתחוורים דרכה כדימוי האווירי העיקרי של היטלר והנאציזם. גסטון בשלרד מקדיש פרק בסיפרו 'אוויר וחלומות' ל'תכלת השמיים'. התכלת היא כה חזקה שהיא מעוורת אותך אם אתה מביט בה למשך זמן רב מידי. תכלת השמיים היא חלל שאינו מעניק לדימיון אף תירוץ לפעולה. הדבר גורם לכך שלעיתים הצבע התכול נתפש כצבע של תמימות מתיימרת, המייעדת אך אינה מבצעת.

השמיים התכולים הם כה פשוטים, שכל אחד בטוח שהוא יכול להפכם למושא הגשמתו. נרקיס האווירי מביט על עצמו בשמי התכלת. אך תהליך זה של גשמיות מתקדם לעיתים רחוק מידי. שמי התכלת נעשים קשים מידי. לעיתים תכופות השמיים מביטים אלינו בקיבעון יתר.

אנו יכולים להשוות את חזיון התעתועים לשמי התכלת. דימויים לא נהירים למכביר חוצים את שמי התכלת. בהקבלה, תכלת השמיים היא תופעה בסיסית, שם עצם ראשוני שאין מאחוריו מאומה

· קדחת הבניה

היטלר עבר באותם ימים לפסים של הערצה עצמית, שהוסיפו שמן על המדורה. הוא תכנן ארמון מגורים ענק, שיעביר את רוחו ליורשיו, גם אם אלה יהיו זעירי אישיות. קסת דיו וכסא משרדי בלי עיצוב בומבסטי שקיבל במתנה, התחבבו עליו מאד. הם העידו, לדברי ספיר, על הנובורישיות. את הפומפוזיות לא חדל היטלר להלל בכל הזדמנות.

גם ספיר הידרדר מהסגנון הצנוע שאפיין אותו בראשיתו, ופיתח דקאדנטיות בעיצוב הארכיטקטוני, שהזכירה ארמונות פאר של עריצים מזרחיים. העיצוב שרווח בגרמניה הנאצית בשנת 1939 התאפיין, בנוסף לגודל המופרז, גם בעודף עיטור, שיגעון לציפויי זהב, תשוקה לפאר והדר. ספיר המשיל את ההידרדרות העיצובית למעבר של הצרפתים מסגנון קלאסי פשוט בתחילת המהפכה הצרפתית, לסגנון האימפריאלי המצועצע כעבור עשרים שנה, שבישר את נפילת נפוליאון.

לאחר שהמטוס החליף את ספינת האוויר כשליט השחקים, היכלי הענק נתפשו כמאובנים. מימדי המטוסים באותה עת היו צנועים ביותר. האדם נכנס בקושי רב לתוכו. גודלו הזעיר של המטוס בלט לעין עוד יותר בשחקים העצומים בהם נע.

המטוס המיניאטורי הפך את היוצרות באמנות העכשווית. המסרים הנועזים של האמנים המודרניים, שהדגישו את חשיבות התוכן המופשט וגמישות היחסים בין הפנימי לחיצוני, הפכו לרלבנטיים. היטלר מצא עצמו בסימטה ללא מוצא מבחינת דרכו האמנותית. יתכן ותחושת התסכול שלו בשל כך דחפה אותו למלחמה. יש נקודה מסוימת בה נפש האדם מגיעה לנקודת החלטה, שיא, בו היא מבקשת להתפרק, ולצאת לאפיקים חדשים

סופה של כל קדחת בנייה הוא בדרך כלל בלתי ידוע, וקדחת הבניה של הנאצים איבדה שליטה. היא התפשטה לכל מחוזות גרמניה, והיתה סופו של התכנון המבוקר. כולם חיקו את המודל הברלינאי, תוך שימוש בחומרי הבניה שיועדו לו.

העדות לכך שלפני פרוץ המלחמה היטלר נסחף בקדחת הבניה, הם רישומים ארכיטקטונים רבים שלו שהיה מראה תכופות לספיר באותה תקופה. הימלר הצטרף ונסחף אף הוא, והציע עבודת אסירים במטרה לספק את המחסור הגואה בכוח אדם וחומרים לבניה. הפלישות לאוסטריה, צ'כוסלובקיה, ופולין, עשויות להיחשב כחלק מתהליך זה.

במהלך קדחת הבניה היצרים מתלהטים, האהבות האסורות פורחות. במרץ 1939 נסע ספיר עם ידידיו הארכיטקטים לסיור בסיציליה, לסיור התלוותה אשתו של גבלס, במטרה להרחיקה ממאהב צעיר. בשובם כבר פלש היטלר לצ'כוסלובקיה. נראה היה, מנקודת מבט זאת, כי היטלר הרווק החרמן, פצח ב'רומן פוליטי' משלו.

מוטיב 'חפש את האישה', שאמור להימצא בכל אירוע היסטורי חשוב, נחשף כאן. זאת האווירה להוטת היצרים של גרמניה הנאצית אחוזת קדחת הבנייה, בה מנסים כולם להתממש, גם רומנטית. זאת הרומנטיות שהיתה בעיני בכירי הנאצים התגלמות הנפש הגרמנית. היא הציבה בפני היטלר אתגר של מימוש עצמי, במלאת לו חמישים שנה. היא הכריחה אותו לכיבושים מסוג אחר, בדמות מדינות שכנות.

היטלר שגה וחשב שחולשתה הצבאית של פולין תגרום למערב לוותר על מלחמה חסרת סיכוי נגדו. הוא האמין גם לאחר הכרזת האולטימאטום נגד גרמניה כי זה אולטימאטום מן השפה ולחוץ בלבד, ללא כוונות ממשיות.

שיקול הדעת הפזיז הוביל גם לתפישה שגויה של האויב. היטלר, לדברי ספיר, לא ידע מאומה על האויב, ואף סירב לקבל מידע מהימן בנדון [ע' 165]. הוא סמך על ההשראה הפנימית שלו, שנשלטה על ידי תעוב ובוז לאחרים.

· בעיית הגאזים של היטלר

ספיר מזכיר את בעיית הגאזים במעיו של היטלר פעמים רבות מאד, כיוון שהוא משוכנע כי היא אחת מגורמי היסוד באישיותו. היטלר הפך את הבעייה לאורח חיים שכלל טיפולים רפואיים, סדר יום, דיאטה, ושיחות עם הסובבים אותו.

להיטלר היתה בעיית גזים. בעלת השפעה על 'קו החיים'. כל מה שהוא גאזי, קבע עבורו מעין רפלקס מותנה בדמיון. ניתן אף לומר: האינטואיציות שלו היו כרוכות בגאז. השכלתו היתה מוגבלת, והדמיון שיחק תפקיד מרכזי בהחלטותיו. הקריירה שלו עמדה תמיד על סף תהום, והדרך שלו להתמודדות היתה באמצעות דימויי נסיקה.

כוחו המגנטי של היטלר נבע מיכולתו להמחיש דימויי נסיקה לסובבים אותו. הוא עשה זאת בעיקר באמצעות הרטוריקה שלו. הוא ניטרל בהם את הפחד מהגבהים באמצעות נאומיו חוצבי הלהבות. הוא ניתק בכוח רצונו את הפחד מהתהום בתוכו. הוא הפך את התקווה למדויקת. נאמן לעצמו, התרחק היטלר בהדרגה מהאדמה, עד שהפך לכדור פורח.

אין ספק כי פתרון ההשמדה בגאז נבע ראשית ממניעים מעשיים של יעילות. אך אין ספק כי בהמשך הפך פיתרון זה למטאפורה עבור הנאצים.

כיום זאת המטאפורה המבדילה נחרצות בין מי שהם ניצולי שואה המסתכלים ממנה אל המציאות, לבין אלה המסתכלים על השואה במבט מבחוץ.

נוצר אצל היטלר מיתאם אלכימי, חסר מוסריות, בין התחושות הפיזיות לדמגוגיה החיצונית. בהמשך הפך מתאם זה לכח מניע עבור הנאצים.

היטלר היה נאמן בהם לטבע האנושי הגרמני. המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה, ואינה מבקשת ללבוש אומץ רוח חברתי ומוסרי. השכלתנות מנעה מהגרמנים את חווית המעוף המשוחררת מכבלי הטאבו הנפשיים. הם לא עמלו על החירות האישית, שהיא המפתח למעוף. הם לא חלמו באמת. האידיאל האווירי היה אצלם תנועה בלתי ניתנת לבלימה. סובלימציה של כל הגס וההמוני. התפשטות הגאזים. ה''הייל היטלר'' היה נפיחה אדירה.

כך הפך הליצן בעל בעיית הגאזים לצורר העם היהודי. הדימוי הוא ברור ומציאותי מאד, ישיר. הדיוקן האנושי מושלם. בפרט אם נזכור שהיטלר היה דיקטטור שהמדינה והוא היו מקשה אחת. החוקים הפיזיקאליים הם בלי ספק אמינים ומוחשיים יותר מאשר תאוריות חברתיות למיניהן.

קל לעבור מכאן למוראות מלחמת הגאזים במלחמת העולם הראשונה, שהיטלר נפגע ממנה, כמו שקל לעבור לעיוורון הזמני שהיה מנת חלקו, אשר הפך אצלו כנראה, כמו אנשים אחרים, כמו הזמרת אדית פיאף, למנוף של עוצמה.

הגז באוויר הוא הממשות הברורה ביותר. האוויר הוא גז, וכל השואף להיות אוויר, כדאי שיהיה עשוי כמה שיותר מגאז.

בתורת ידע הסמלים, הסמל נחשב כמושג. מרגע שסמל הוסבר, כלומר מרגע שנמצאה משמעותו 'לא מודעת', הוא נעשה לעוד כלי ניתוח, ואיש אינו חושב לחקור אותו עצמו ואת גרסאותיו.

היטלר הפך לסמל ולמושג מסביר עבור העם הגרמני.

חלום המעוף של היטלר היה בעל המשכיות רעיונית הגיונית. כל תנועה אווירית חיצונית היתה מלווה בתגובה פנימית הולמת. כל דימוי אווירי פנימי הוא ביסודו ציר תנועה עתידי. היטלר היה הפרשן של העידן החדש, של הכדור הפורח, ספינת האוויר והמטוס. האדם נולד מחדש אצלו בדמות מטוס. היטלר ערך ביסוס מחודש לרעיון זה, בעיקבות המשורר האיטלקי הפאשיסטי ד'אנונציו, ממייסדי תנועת הפוטוריזם באמנות, שעבורו המטוס היה מציאות שיכלית המתרגמת את המעוף הדימיוני.

אנשים רבים אינם מבינים שהביסוס הפורמאלי הזה מנתק את החלום מהדינאמיות הטהורה, וכי המעוף הוא בעיקרו תופעת מרגוע והחלמה.

· שר החימוש

בראשית פברואר 1942, טס ספיר אל החזית הרוסית בדרום אוקראינה, במטוס מהטייסת הפרטית של היטלר. הוא תיאר מסע זה בהרחבה בספרו. מהאוויר, נראו לו מישורי אוקראינה שוממים ומושלגים עד כדי יצירת פחד מוות. בהמשך, תיאר ספיר את השיממון הקפוא באדמת אוקראינה. הקור, המחסור באספקה והבדידות, היו חמורים מאד. הם באו לידי ביטוי במצב הרוח של החיילים. הוא ניסה לאחר מספר ימים לחזור ברכבת, אך השלג על המסילה גרם לו לחזור במטוס בו הגיע.

ההמראה מהמסלול המושלג וסחוף הרוחות היתה קשה ביותר, אך עברה בשלום. בפגישה במפקדת החזית המזרחית בראסטנבורג התגלה היטלר כפרנואיד אובססיבי. הוא חקר את ספיר על מורל החיילים הירוד באוקראינה, והורה למחרת להוציא להורג את מפקד היחידה ה'אופוזיציוניסט'.

ספיר התכונן לחזור לברלין במטוסו של טוד, שר העל לתעשייה הצבאית, שסיים דיון מתיש עם היטלר. ספיר נפגש עם היטלר מיד לאחר מכן. הפגישה התארכה, וטוד המריא לבד. המטוס התרסק לאחר ההמראה. ספיר התמנה במקומו.

בין טיסה אחת שבקושי יצאה אל הפועל, לטיסה שהסתיימה בהתרסקות, התקבלה אחת ההחלטות החשובות במלחמה. החלטתו של היטלר על המינוי התקבלה בהשראת מימדי המהירות והאגרסיביות התעופתיים של הנסיבות. נסיבות גורליות אלה עיצבו את הכרתם של ספיר והיטלר. שניהם ראו בתאונה במפורש ביטוי של ההשגחה העליונה, שהגשימה את רחשי ליבם. השניים שוחחו לא פעם בעבר על החלפתו של ספיר הצעיר בטוד המבוגר והעייף. חותם הגורל, המוכר מהרומנטיקה הגרמנית, ובפרט מעלילות מחזותיו של ואגנר, השתלב כאן בטבעיות.

מי שהכניס בטבעיות רבה את ספיר לתפקידו החדש היה לא אחר מאשר מילך, השר לעניני תעופה. משרד התעופה היה משרד ממשלתי בגרמניה שכנראה לא היו לו מקבילים בכל מדינה אחרת מאז ועד היום. כמו שלאנגליה היה שר הימיה, לגרמניה היה שר האוויריה. גרינג, שבאותה עת תפקד עדיין כשר העל הכלכלי, הפגיש ביניהם. השניים הפכו לידידים אישיים לכל חייהם.

חיל האוויר המשיך לשלוט על העוגה הכלכלית, כשהצבא והצי נהנים רק מהשאריות. זאת למרות בעיות החימוש והאספקה בחזית הרוסית. היטלר קבע מדיניות זאת, בהתעלמו ממצוקות צבא היבשה, בעת הנאום באולם הקבינט, 'קודש הקודשים' של הממשלה הנאצית, בו הכריז על מינוי ספיר. נוכחותו ומעורבותו של גרינג לא אפשרו ויתור על חלק מהעוגה. חיל האוויר המשיך להיות כוח העל, וספיר, שר החימוש החדש, הבין היטב שהוא כפוף לגרינג.

לא היו לצבא הנאצי מספיק משאבים בכל תחום שהוא להתמודדות ממושכת עם בעלות הברית. אך במסגרת חלוקת המשאבים שהיו בנמצא, ניתנה עדיפות ברורה לחיל האוויר, בכל תקופת השלטון הנאצי.

לקראת הפלישה לברית המועצות, ועד שנת 1944, חלה ירידה חלקית בהקצאת המשאבים לחיל האוויר לטובת צבא היבשה. ההעדפה הזמנית לא הספיקה לצרכי הצבא בחזית הרוסית, ובנוסף גרעה במידה רבה מיכולת חיל האוויר.

ב-1944, כאשר התבררה עליונותם האווירית של בעלות הברית בשמי גרמניה, חידש היטלר את ההעדפה התקציבית לחיל האוויר, אך היה זה כבר מאוחר מידי.

בפברואר 1942 תכנן ספיר מחדש את מבנה תעשיית הנשק על פי שילוב בין קווים אנכיים למעגלים אופקיים. כל קו אנכי ציין כלי נשק שונה: מטוס, צוללת, טנק. כל מעגל אופקי ציין את אחד הרכיבים: מנוע, מיכשור, מערכת הידראולית וכו'. מודל זה של מבנה דעת הזכיר ספיראלה המסתחררת מהפנים החוצה ומעלה, דמויית צלב-קרס, שתאמה לתהליך ההתפשטות הטריטוריאלית של הנאצים. הרעיון התקבל ללא התנגדות. מילך ניצל את השפעתו להחתמת כל הנוגעים בדבר על מסמך המאשר את השינוי.

זה היה המעבר מהתעשייה הגרמנית המסורתית, בה כל מוצר יוצר במלואו בבית חרושת אחד על ידי בעלי מקצוע מומחים, לתעשייה המונית יותר, בה כל מפעל מתמחה באחד הרכיבים, והתמונה הסופית של המוצר מתקבלת רק בשלב ההרכבה.

בעיקבות השינוי המבני גרמניה אבדה את חוט השידרה האידיאולוגי שלה, שהדגיש את האחווה בין בני העם הגרמני. אופרת ה'חובה' למנהיגי הנאצים בכנס השנתי היתה 'המייסטרזינגר', בה בעל המלאכה המסורתי מהמאה ה-17 מגלם את הסדר החברתי בקהילה הקטנה. פס היצור הסדרתי הפך כל אדם באופן סופי לאטום, בחברה שבה גם קודם לכן שלטו עקרונות המידור והפקודה.

תאריך השינוי היה חודש בלבד לאחר ועידת ואנזה. אין ספק שההתארגנות הכללית לסדר התעשייתי החדש השפיעה גם על התנהלות הפיתרון הסופי. אנשי האס-אס פיצו עצמם על האטומיזציה של החברה הגרמנית, בפרקם את תסכולם על העם היהודי.

עבור ספיר, כדיקטאטור של תעשיית הנשק, התנהלו העניינים על מי מנוחות. זאת למרות מצבו הנזיל של תהליך קבלת ההחלטות, בהעדר הגדרות ברורות של סמכויות. הוא חש כי עבודתו החדשה דומה בעיקרון לעבודתו הקודמת כארכיטקט. הוא תיאר עתיד בו הארכיטקטים יהיו קברניטי הטכנולוגיה.

ההגדרה הקלילה של חלוקת הסמכויות במשרדיו הבטיחה לספיר ראש פתוח. היא הבטיחה ש'החזק יעשה את העבודה', תוך כדי כך שהסמכות של היטלר הופיעה תמיד בשעת הצורך. למרות זאת, הסתבר שבמערכת 'הראשים הגדולים' שהגה לא היה אומץ לכפופים לו, בעיקר מנהלי המפעלים למיניהם, לדווח לו על השגותיהם ובעיותיהם, למרות בקשותיו. כיוון שהחלטותיו לא זכו לכל תגובה ביקורתית, הדבר הותיר בו את ההרגשה של 'ריחוף באוויר'.

ספיר ניסה לפתור את המחסור בכוח אדם מיומן לתעשייה, על ידי גיוס נשים. סוקל, שר העבודה וגרינג, שהיו הקובעים בנושא, חששו שהדבר ישפיע על החיים הנפשיים והרגשיים של האישה הגרמנית, ועל יכולתה ללדת. הפיתרון שעלה היה עובדי כפייה מהמאגר האינסופי בארצות הכבושות.

מאמציו של ספיר לקצץ באספקה לאוכלוסיה האזרחית נכשלו גם הם, בשל רצונו של היטלר לשמור על המורל.

· הפצצה האטומית

ספיר תיאר את הלבטים בנוגע לפיתוח פצצת האטום הנאצית. השאלה המרכזית היתה: האם יש להקצות משאבים לבניית מאיץ חלקיקים. היטלר חשב שאין הרבה תועלת בעניין. הוא חשש מקרינה בלתי פוסקת, שתהרוס את כדור הארץ.

נושא הפצצה האטומית ירד מסדר היום המלחמתי מסיבות נוספות, וביניהן כמובן חסרונם המורגש של המדענים היהודים. על כל פנים, ספיר טוען לתפישה ברורה של משמעות הנושא בקרב כל מקבלי ההחלטות, ונחרצות לשימוש בפצצה נגד מטרות אזרחיות, לו היתה בנמצא.

המדענים הנאצים חשבו שהפיתוח ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, היתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. כך הפך בעיניו יצור הטילים הבליסטיים לפרויקט המוטעה מכל.

אוסוולד ספרנגלר כתב על המתמטיקה המסורתית, אותה כינה הקוסמולוגית, שבה על הגרמנים להתמקד. מתמטיקה זאת תביא אותם לשיאים מדעיים וטכנולוגיים, מבלי לפרוץ את מסגרות החשיבה הידועות, מה שעלול להביא לשקיעה חברתית.

ספיר פירט כיצד כיוון התפתחות זה, שהשלכותיו המעשיות התבטאו בהישגים מדהימים בתחום הנדסת התעופה, גרם לכישלון בהשגת הפצצה. תיאורית היחסות תוארה על ידי המדען לנארד, שאותו העריך היטלר מאד. לנארד כתב כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. כה חזקה היתה הזדהות הנאצים עם המוחלט האווירי, עד שלנארד הגדיר את תאוריית היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'.

סופר אחר, הלוויג, שפירסם ב-1935 ארבעה כרכים על הפיזיקה הגרמנית, כתב: 'חובת הגרמנים היא להיטהר מפיזיקה, שממצאים המבוססים על מחקרי תורת הגזע מראים כי היא תוצר בלעדי של המוח היהודי. העם הגרמני חייב להתנזר מהם כיוון שאינם מתאימים לו מבחינה גזעית' [ע' 228].

בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כ'פיסיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני.

· החובבנות של היטלר

היטלר התבטא, בנאום לגנרלים, כי כיוון שהוא השליט האבסולוטי הראשון מאז ימי קרל הגדול, ניתנת לגרמניה, לא להיטלר, ההזדמנות החד פעמית להוכיח את עצמה במלחמה. אם תובס זאת אשמתה, ולא אשמת המנהיג.

חשיבה זאת ניתקה את היטלר מהמעגל האנושי התומך, ומתמיכת הציבור בכלל. הוא הפך למאובן. הרחובות, שהמו אוכלוסיה מריעה למצעד החיילים, הפכו במהלך המלחמה דוממים ועצובים. נוצרה תחושה של נתק בין העם למנהיגיו.

חשיבתו הויזואלית-סוגסטיבית של היטלר נותרה בעינה במהלך כל המלחמה. נטייתו ליצירת רשמים במקום להתייחס לעובדות תוארה שוב ושוב על ידי ספיר, שכתב בין היתר: 'כאשר היה היטלר שקוע בתוכניות הפלישה לרוסיה, היה מוחו מתעכב יותר על האפקטים התיאטרליים של מצעד הניצחון ב-1950.'

חובבנות היא הפועל יוצא של החשיבה הויזואלית-סוגסטיבית. אצל היטלר היא הוסוותה בידיעת הפרטים הקטנים האופיינית לבעלי תסביך נפוליון. היה לו זיכרון אבסולוטי למספרים. כך נוצרה ההילה שלו בקרב מקבלי ההחלטות. אולם הידע שלו היה מוגבל, כתב ספיר.

בתחום החימוש, הוא הבין בנשק המסורתי של מלחמת העולם הראשונה, אולם היו לו מעט מאד הבנה ותחושת בטן נכונים לכלי הנשק חדישים כמו המטוסים והטנקים. היטלר היה מסבך בקלילות את תוכניותיהם של מפתחי כלי הנשק האלה, עם שינויים שהיה מציע.

בתחום המבצעי היה המצב דומה. ביוני 1942 החליט היטלר על מתקפת עומק בדרום ברה''מ, שהיתה חסרת סיכוי לדעת המומחים. הוא תלה את האשם בכישלונה בגנרלים. כתוצאה מכך, ב-1943 היטלר החליט להיות המפקד הישיר של צבא היבשה.

היתה זאת התחלה של סדרת מהלכים צבאיים בלתי הגיוניים, שהביאה להתמוטטות החזית המזרחית. הבולט ביניהם היה ההתמודדות עם גנרל חורף. מזג האוויר החורפי הקשה ברוסיה עצר את הפעילות הצבאית, ואיפשר את התחדשות הכוחות. אך הנאצים הצליחו להתאושש באופן חלקי בלבד, כיוון שהיטלר התעקש שלא לבצע נסיגות.

התעקשותו של היטלר שלא לסגת למרות הצורך, במהלך מבצעים צבאיים רבים, היתה הגורם המרכזי לכישלון הנאצים במערכה היבשתית במלחמת העולם השנייה בחזית הרוסית.

ספיר תיאר את 1943 כשנה של חוסר תיאום וצביעות. היטלר מינה ופיטר גנרלים על פי הלך רוחו. גרינג איבד את מעמדו לטובת גבלס, והפך לדמות ייצוגית בלבד.

בתקופה זאת בה הכל שקע, עלה היצור התעשייתי, הודות לכישרונו של ספיר. היטלר התנחם בכך, וצירף את ספיר לישיבות המלחמה היומיות במטה באוקראינה.

ספיר תאר את היטלר במפקדתו כמי ששקע בקבלת החלטות בנושאים פיוטי ערך יחסית, שמוטב היה להשאירם למומחים הצבאיים. הדימוי שהוא אימץ היה של מצביא עליון, יודע כל, שמאומה אינו עשוי לערער את רוחו. מבט העל שלו על החיים ועל הזירה הצבאית בפרט, קיבל חיזוק מסביבתו. ה'אינטואיציות' שלו התקבלו בטבעיות, בבונקר הפיקוד המחניק, בו שרר ערפל המידע באופן קבוע.

היטלר שקד לטפח את האמונה ביכולות העל-אנושיות שלו. הסובבים אותו הוקסמו, התחנפו וספקו את החמצן לבעירת החובבנות. כל החבורה פעלה על טורים גבוהים, ונשחקה במהירות. היטלר והגנרלים היו תשושים כבר בסוף 1942. ב-1943 הם התחילו להראות סימנים של התנהגות המתעלמת מהמציאות.

היטלר מעולם לא התפכח מהאשליה העצמית שהוא ניחן באינטואיציה על טבעית. גם סטאלינגרד לא שינתה זאת. היטלר הזיז על המפות דיביזיות לא קיימות, והציב לוחות זמניים בלתי מציאותיים, בשם הפעולה המידית. הוא מעט להשתמש בקווי התקשורת היעילים לחזית, גידף את הגנרלים שלו, ודיבורו הפך לאובססיבי, חסר הבחנה בזולת.

ספיר תיאר את אכזבותיו של היטלר מפיקודיו הקרובים. הוא הפסיק להעיר לגרינג על הטעויות שעשה במהלך הדגמת מטוסים חדשים. הוא החרים את הגנרלים שלו, והתחיל לסעוד בגפו. הוא סמך על החיל הפשוט, הנאמן לו, וקבע את תוכניותיו המבצעיות בהתאם, תוך הערכה מוגזמת של ביצועי הצבא. הוא ציפה לצייתנות עיוורת, ושכח כי רצונו העיקרי של החייל הוא לדאוג לעצמו ולשרוד.

הפחד מפניו שיחק תפקיד חשוב בנסיבות אלה. היטלר המתרתח עורר פחד וכניעות עזים. חיזקו אותם אמצעי הטרור שהוא הפעיל כלפי מי שאינו מוצא חן בעיניו.

לספיר האינטריגות והטעויות היו חשובות פחות. הוא צלל בים הבעיות הטכניות. הוא הפך גם לאחראי על התוכנית הכלכלית הארבע שנתית. כולם סמכו באותה עת על ספיר הארכיטקט. גם היטלר ראה בו יורשו של גרינג. מילך תמך ברעיון שספיר יחליף את היטלר.

ספיר חשב שהוא ראוי להחליף את היטלר, כיוון ששניהם 'אמנים' [ע' 276]. היטלר ראה עצמו אמן, וכמוהו ספיר. ספיר חוזר על כך שוב ושוב. תפישה זאת את עצמם היא גורם מפתח להבנת תהליכי קבלת ההחלטות שלהם.

ספיר חש מהי הדרך בה יוכל להפוך למנהיג הבא של גרמניה הנאצית, והורה על העדפת פיתוח הטיל הבליסטי וי-2. הוא הפך את הטיל ל'ספינת הדגל' שלו, והימר על הצלחה. בדומה להיטלר, הוא שגה באשליות.

הפיתוחים הטכנולוגיים הנאצים התעופתיים נדמו ב-1944 כלקוחים מתוך סרט מדע בדיוני, ובמידה רבה הם מייצגים את ארסנל הנשק של ימינו. הם כללו: טיל שיוט, טיל בליסטי, טיל אוויר-אוויר, מטוס רקטי, טיל קרקע-אוויר, מטוס סילון, וצלחת מעופפת. ספיר מודה בספרו שהפרויקטים היו רבים מידי. לו היו מצטמצמים לבודדים, הסיכוי לסיימם היה רב יותר.

· הפצצות האוויר של בעלות-הברית

על הגוליית האווירי שהקימו היטלר, גרינג, ספיר וחבריהם, קם ענק רב מימדים יותר, חילות האוויר המשותפים של בעלות הברית בריטניה וארצות-הברית. מטרתן הראשונית, לאחר שצברו כוח התקפי מספיק, היו מתקני הדלק של הנאצים. ההפצצות היו מדויקות, וצמצמו מאד את אספקת הדלק למטוסים.

להפצצות האוויר האלה התחילה להיות השפעה רצינית על היצור התעשייתי הנאצי. הם הביאו, לדברי ספיר, את המלחמה לאמצעיתה. מעבר לפגיעה הישירה ביצור התעשייתי, הן הכריחו את הנאצים להקצות משאבים עצומים להגנה האווירית. התעשייה המתוחכמת ביותר וכוח האדם הטוב יותר הופנו אליה.

למרות זאת תמונת המצב היתה פתוחה עדיין לפרשנות לכאן או לכאן. קשה מאד היה לאמוד את מכלול הנזק. ספיר היה מוכן להסתפק בעשירית מכמות הדלק שנותרה לאחר כל הפצצה מסיבית, כדי להישאר אופטימי. מה שסיבך את תהליך קבלת ההחלטות עוד יותר היה שבעלות הברית לא היו עקביות בהפצצותיהן. כך היטלר חי באשליה שנותר לו כושר תמרון.

לאחר שצברו הצלחה מסוימת בהפצצת מתקנים אסטרטגיים, החליטו בעלות הברית לעבור להפצצות שטח על ערי גרמניה. המטרה הסופית של ההתקפה על אזורי הערים היתה לשבור את המורל של האוכלוסייה האזרחית, באמצעות יצירת מודעות רצופה לסכנת החיים שנשקפה לה. הפצצות מסיביות אלה נמשכו עד תום המלחמה.

ספיר מביא תיאור נרחב ואותנטי של הפצצות השטח על ערי גרמניה. הוא מנתח את האסטרטגיה מאחורי ההפצצות. הוא מפרט בציוריות רבה את התוצאות הישירות שלהן. הוא מביא בפירוט את תגובות היטלר, גרינג, ויתר ההנהגה הנאצית. הוא מתאר את צעדיו לשיקום הנזקים, בתחום שיקום התעשייה וצירי התחבורה.

הפצצת השטח המסיבית הראשונה של אלף מפציצים בוצעה על העיר קלן, במאי 1942. הפצצות שהוטלו גרמו לסערת אש שנראתה למרחק של יותר מאלף קילומטר, ולגובה של כשבעה ק''מ. למרות הנזק העצום לתעשייה, למבני ציבור ואזורי מגורים, מספר האבידות בנפש היה מועט יחסית.

סדרות הפצצות דומות בוצעו בהמשך המלחמה על הערים ברלין, המבורג, וערים רבות אחרות בגרמניה. המפורסמת בהפצצות היתה על העיר דרזדן, שהתבצעה לקראת סוף המלחמה.

רוב ערי גרמניה הגדולות התרוקנו מיושביהן. ההרס המוחלט של מרכזי הערים הרחיק את האזרחים לאזורים הכפריים.

לבטים רבים של בעלות הברית קדמו להפצצות אלה. הגרמנים שלטו באוויר, ובפרט בשמי גרמניה. הם נודעו כטייסים טובים יותר, והתקפות מפציצים מסיביות נגדם נחשבו כהתאבדות.

בעיות נוספות היו: היכולת ליצר ולרכז כמות כה גדולה של מפציצים ארבע מנועיים, היכולת לספק אמצעי ניווט והטלת פצצות מדויקים.

שלושים שדות תעופה נדרשו להפצצה אחת של אלף מפציצים, ובנוסף להם עוד שלושים שדות תעופה של מטוסי ליווי. המבצע הטכנולוגי והלוגיסטי אדיר המימדים התאפשר רק לאחר שנכנסו האמריקנים למערכה, והם הסכימו להקצות את האמצעים להצלחתו.

היתה זאת צורת מלחמה חדישה, שלא נוסתה עד אז. לנוכח המשאבים שהושקעו בה, שהיו על חשבון זירות מלחמה אחרות, היא היתה חייבת להכריע את גורל המערכה. הגנרל האריס, מפקד חיל המפציצים הבריטי, היה משוכנע בכך.

המפתח להצלחה היה ביכולת הדיוק בהפצצה. הדבר הצריך מעבר להפצצות לאור יום, מה שהכול חששו שיהיה התאבדות מעשית. כולם צפו שהאבידות יהיו גבוהות מידי. כך הפך הנושא של ריחוק וקירבה, שהנאצים הזדרזו למצוא לו מענה אידיאולוגי, לשאלה טכנית מבצעית שעיכבה את ההכרעה במערכה.

ספיר מאשר כי תבוסתה של גרמניה הנאצית נבעה מחוסר יכולתה למצוא מענה לאיום האווירי.

הדבר נבע מכישלון הנאצים לתפוש את הלוחמה האווירית במונחים אובייקטיביים, ולהפעיל שיקולים הגיוניים טהורים בשימוש בכוח האווירי.

לאחר הפצצת העיר קלן, דיווח ספיר את הנתונים לגרינג. זה סירב לקבלם, בטענה שהם גבוהים מידי, וכי מאומה לא אירע, והם חיים בזמן שלום ושלווה. הוא ערך לספיר סיור באחוזתו, והראה את התוכנית לשיפוצה.

גרינג לא האמין גם לדיווחים אודות כושר היצור והתקיפה של מטוסי הארצות הברית. לדברי ספיר הוא התנהג כפושט רגל, שעד לרגע האחרון רוצה להונות את עצמו ואת נושיו.

חוסר יכולת ריכוז זאת התגלמה לא רק בגרינג, אלא גם בכל הצמרת הנאצית, שאמצה את מודל הנפש האווירית. על פי האמונה היוונית העתיקה, היסוד האווירי מזוהה עם התרוממות הרוח, חום המזג וההתלהבות האנושיים, ולאו דווקא עם שיקול הדעת.

ספיר כותב בעמוד 291: 'באווירה הדיקטטורית של המשטר הנאצי, לא היתה כל ביקורת על ההזיות. להפך, כל הזיה השתכפלה עשרות מונים בהיכל של מראות מעוותות'. התעתועים, האשליה והמרמה היו חלק מכל אותה תקופה. ההינתקות מהמציאות פשטה כמגיפה, גם בקרב אלה שנחשבו למציאותיים. במשטר הדיקטטורי לא היו מנגנוני ביקורת.

היטלר היה קורא את הדוחו''ת על הפצצות האוויר הליליות לאחר ארוחת הבוקר המאוחרת שלו. הוא היה מזדעזע מדוחו''ת אלה פחות בשל האובדן בנפש או הנזק לתעשייה, ויותר בשל הרס בנינים רבי-ערך, כמו תיאטראות. הוא האשים את היהודים בהתקפות האוויר.

כל תוצאה של הפצצה אווירית הרסנית התקבלה אצל היטלר בספקנות. לדוגמא, לאחר הפצצת שווינפורט, ריכוז מפעלי המיסבים, מצב רוחו היה מצוין. הוא אמר לספיר שגרינג סיפר לו שמטוסי אויב כה רבים הופלו, עד שהאזור הכפרי סביב העיר זרוע בהם. ספיר בדק את המצב, ומסתבר שההרס שנגרם היה עצום עשרות מונים.

כאשר נטה לאשר את הנזק, תגובתו הכוללת לספיר, שדיווח בקביעות את תוצאות ההרס, היתה צוננת וקרת רוח. הוא היה משיב כי הבלתי אפשרי אפשרי, וכי כל הנזקים יתוקנו במהרה. לתדהמת ספיר היטלר צדק. הדבר קרה בזכות חריצות ומסירות העובדים.

היטלר סירב לכל הצעה לבקר בערים המופצצות, והוא היה חסר רגש לחלוטין לתילי החורבות החולפים לעיתים בדרכו.

בהדרגה חלחלה לתודעתו הסכנה מההפצצות, והוא האמין יותר לדיווחים האותנטיים של מושלי המחוזות על תוצאותיהן, מאשר לדיווחי חיל-האוויר. כתוצאה מכך הוא התחיל להתעניין מקרוב בנושאי ההגנה האווירית והשתלט עליהם.

גם בעלות הברית לא הצליחו להתמודד באופן מושכל עם שאלת העוצמה האווירית. הן לא היו מסוגלותם להתרכז במטרות נקודה, שהשמדתן היתה עשויה להכריע את המלחמה.

ספיר כותב, בע' 283, כי 'גם היטלר וגם מטה ח''א לא יכול לתפוש את העיקרון של לוחמה אווירית במונחים טכנולוגיים, וכנראה שגם בנות הברית לא יכלו לעשות זאת בעיקרון. במקום זאת הם נעו בציר חשיבה צבאית מיושן'. הפוליטיקאים לא השתמשו בעוצמה האווירית באופן מרוכז, אלא פיזרו אותה לאורך זמן ובמקומות שונים.

ספיר מונה שלושה תנאים בהם אפשר היה לסיים את המלחמה במהירות באמצעות הפצצות דיוק שישתקו מגזרי תעשייה חיוניים:

1. כל המפעלים המוגדרים כ'צומת עצבים' יותקפו בבת אחת.

2. ההתקפה תחזור מספר פעמים בהפרש של שבועות ספורים, ללא קשר לתוצאות שיתקבלו.

3. כל ניסיון לבנות מחדש מפעלים אלה יתבטל באמצעות הפצצות נוספות בטווח חודשים ספורים.

הדוגמא המרכזית אותה מביא ספיר לגבי יכולת הפצצת הנקודה להכריע את גורל המלחמה היא של מפעלי המיסבים. כיוון שהתעשייה הנאצית הפכה למתמחה, רוכז כל יצור המיסבים לכל מערכות הנשק במספר מפעלים קטן בעיר שווינפורט ליד נירנברג. שיתוק מפעלים אלה היה מביא לחיסול המלאי תוך שבועות ספורים, ולשיתוק כל יצור הנשק הנאצי. בעלות הברית הפציצו מספר פעמים מפעלים אלה, אך תמיד במרווחי זמן גדולים שאיפשרו את שיקומם. ריכוז מאמץ ההפצצה על מפעלים אלה, במקום פיזורו ברחבי גרמניה היה יכול להביא לסיום מיידי של המלחמה עוד ב-1943.

ביולי 1943 בעלות הברית הפציצו את המבורג ב'מבצע עמורה', שנמשך ברציפות יותר משבוע ביום ובלילה, וכמעט מחקו אותה. גורלה הוא בדיוק מה שקיווה היטלר באותם ימים שיהיה גורל לונדון. הפצצת המבורג החדירה את פחד האלוהים בספיר. התעשייה כמעט משותקת, הוא דיווח להיטלר. 'אתם תסדרו איכשהו' ענה זה.

היטלר צדק בינתיים, כי ההפצצות לא היו מדויקות, ולא על מרכזי תעשייה. כאשר בעלות הברית הפציצו באופן מרוכז את מפעלי המיסבים הכדוריים, מפעלי טנקים ומתקני דלק, התמונה השתנתה לזמן מה.

מנובמבר 1943 עד מרץ 1944 התחילו בעלות הברית בסדרה בת 16 הפצצות ענק על ברלין, במטרה למחות אותה מעל פני האדמה. ספיר היה עולה באופן קבוע למגדל תצפית משוריין סמוך ללישכתו, כדי לצפות בתוצאות. המראה היה בלתי נשכח, יפהפה. אורות פצצות התאורה הקשורות למצנחים, הבזקי ההתפוצצויות, ענני העשן, אלומות זרקורי-החיפוש הרבים, ספקו כולם חיזיון מרהיב עין.

מזלם של הנאצים היה שבעלות הברית לא העריכו נכונה את עוצמת השלטון הנאצי, וסברו שחלק גדול מהתעשייה הנפגעת הועבר, ברוח השלטון הדיקטטורי, למקומות אחרים. הם לא הכירו את המחלוקות בין מרכז לשוליים שפילגו אותו מבפנים.

הפצצות האוויר של בעלות הברית מבססות את הגדרת מלחמת העולם השנייה באירופה כ'מלחמה אווירית'. העוצמה אווירית היתה המדד לפיו נגזרו כל ההחלטות המבצעיות.

על פי גסטון בשלרד, המעוף מעורר אותנו למסע מוגדר היטב, לחוקים ממשיים, לחיים רצופים ואמיתיים. אנחנו יכולים להגדיר תנועה אנושית פסיכולוגית מאחורי התעופה, מה שקשה מאד ביסודות האדמה והמים. הלוחמה האווירית האינטנסיבית במלחמת העולם השנייה עיצבה, אם כך, את תודעת האנושות לדורות הבאים.

בהקשר לשואה, עשויה תודעה זאת להקל על הדיוק בתיאור של הבלתי יאומן שהתרחש, לסייע בהקפדה על זכר הנספים, ולאפשר מסלול החלמה לנפש.

אין ספק שהפצצות השטח היו מענה הולם במידת מה, לרצח העם. הן היו נקמה בגרמנים.

כל פצצה שנפלה, על עיר, מפעל או מחנה צבאי, היתה תשובה לרצח יהודי.

רבות נכתב על הנושא: האם בעלות הברית היו צריכות להפציץ גם את מתקני השמדת

היהודים, ולמנוע בכך את המשך 'הפיתרון הסופי'. מנקודת המבט של מנהיגי היהודים, בעלות

הברית ידעו על המתקנים, והיו חייבות להפציץ אותם. מנקודת מבט בעלות הברית, גם אם

ידעו, לא היו בידן מספיק כוחות להקצות למטרה שאינה צבאית ישירה.

ויכוח זה הפך למרכזי ובעל מימד מוסרי. הוא למעשה התחום היחיד בדיון אודות השואה בו מתואר, בדרך כלשהי הקשר בינה לתעופה. הוא מעמיד בצל את המשמעות המרכזית של התפתחות התעופה הנאצית כגורם בהשמדת היהודים.

· סיום המלחמה

חוסר הבהירות לגבי תמונת המצב האווירית השפיע על תמונת המצב היבשתית. לאחר הפלישה לנורמנדיה היה היטלר משוכנע שזאת פעולת הסחה בלבד, ואיש לא העז להפריעו בנדון למשך מספר ימים. הוא דמיין את ה'הונאה' בנורמנדיה שבועות ארוכים. ככל שהפלישה העמיקה יותר, היא נדמתה בעיניו יותר כתחבולה, שבעקבותיה תבוא הפלישה העיקרית במקום אחר.

כאשר רומל, המומחה לחזית המערב הזהיר אותו מהפצצות מטוסים מדויקות מעל הכוחות בשטח, היטלר לקח אותו ואת ספיר להדגמה של תותח נ''מ חדש 'שיפתור את הבעיה'. רומל נאלם דום מרוב תסכול. ההפצצות המדויקות שיתקו לחלוטין את רוח הלחימה של הכוחות בחזית.

היטלר תלה כעת את תקוותו בנשק אווירי חדש, טיל השיוט וי-1. הטיל שוגר בכמויות גדולות ללונדון בימים הראשונים לאחר הפלישה. הסתבר שזה נשק בלתי מדויק, איטי, ופגיע, אך היטלר דמיין שהוא יכריע את הכף, וסחף בהתלהבותו את גרינג, מילך וספיר. הוא שוכנע למעשה כי 'רק האופטימיות היא שמסוגלת להשיג משהו בימים אלה'.

במהלך חופשת חג-המולד של 1945 בלאפלנד נפצע ספיר ברגלו, ונשלח להחלמה באוסטריה. ממקום החלמתו, מבטו נישא לעבר מפציצי בעלות הברית שהנמיכו טוס בהפגנתיות. למרות שהקיש מהמראות על סוף יכולת ההתמודדות של גרמניה, הוא התחזק מהן ברוחו באופן פרדוכסלי. הוא סירב להיכנע לפסיביות, והחלים במהירות.

הוא חזר לתפקידיו ומעמדו. בברגהוף, הוא הקשיב עם היטלר וחבורתו לצלילי המוזיקה של ואגנר. הוא חש עימם כבמערת זרתוסתרא שבראש ההר. הם נשמו את האוויר הקר, חסר הריח, והאמינו שזאת ממשות חירותם. הם קיוו להתרעננות, אפילו ללידה מחדש.

גרמניה הלכה ונכבשה על ידי בעלות הברית, ממזרח וממערב, והיטלר הורה על מדיניות 'האדמה החרוכה', על פיה יש להשמיד כל מתקן אזרחי שיוכל להועיל לאויב. ברשימה היו תחנות כוח, בתי חולים, מפעלים, גשרים ועוד. לו התבצעה הפקודה, היה נגרם סבל עצום לאוכלוסיה. אפשר למצוא בחוסר רחמים זה הד לאותה אכזריות שהתוותה את השואה. רק נפש שמביטה על הכל ממבט על, מסוגלת לדמיין הרס כזה ולצוות עליו.

ספיר הבין היטב את נפש היטלר, ומצא טעון שישכנע אותו לא לחתום על הפקודה: 'פקודת האדמה החרוכה מבטאת הודאה בסוף הקרב'.

שניהם האמינו עדיין בניצחון מוחלט, למרות המחסור החמור בחומרי גלם ובדלק. בסוף 1944 נמשך יצור מטוסי הקרב בקצב שלא היה דוגמתו. מפקד חיל האוויר וספיר האמינו כי באמצעות שימוש אינטנסיבי במטוסי סילון חדישים יוכלו לעצור את המפציצים ארוכי הטווח של בעלות הברית.

מטוסי הסילון מדגם אמ.אי-262, שבעיות תכנון רבות עיכבו את הכנסתם לשדה הקרב, היו תקוותו הריאלית המרכזית של היטלר בשנת המלחמה האחרונה. לאחר שהתברר כי המטוסים אינם מסוגלים להנחיל לגרמניה עליונות אווירית, היה זה האות מבחינתו לכניעה.

אדישותו היחסית בזמן הויכוחים על נושא 'האדמה החרוכה' הפכה בעת הויכוח על מטוסי הקרב להתפרצות חסרת שליטה. יציבותו השכלית הופרה בצורה בולטת לעין.

היטלר הורה לשלוח מטוסים אלה לחזית המערבית, במקום להעמידם להשמדת המפציצים מעל גרמניה. למחרת הוא הורה לעצור את כול יצור מטוסי הקרב ולעבור ליצור תותחי נ''מ במקומם.

ספיר הפר, לראשונה, את פקודתו הישירה של היטלר, והורה להמשיך ביצור המטוסים.

בע' 471 בסיפרו מתאר ספיר כי ההתפרצויות של היטלר נבעו ממקור בלתי מוחשי או מובן, כיוון שלא נתן לאף אחד להתקרב לפנימיותו. הם אפיינו אותו מצעירותו. הם היו כה עזים עד שלא נמצאו רגשות אנוש להתנגד להם.

הצבא והאוכלוסייה חיכו בקוצר רוח ל'נשק הסודי' החדיש והקטלני שהיטלר הבטיח. גבלס הקים מחלקה מיוחדת להפצת השמועות לגביו. בחודשים האחרונים למלחמה האמונה העיקרית של האוכלוסייה היתה באסטרולוגיה. הורוסקופים מזויפים הודפסו במיניסטריון התעמולה. הם הראו 'תקופת מעבר מחושך לאור, ו'סוף טוב' פתאומי.

בפיתוח מתקדם ותחילת כניסה לשירות מבצעי היתה רשימה ארוכה של כלי נשק. חלקם, כדוגמת המסוק וטיל הנ''מ, הם כיום חלק מכל צבא מודרני. אחרים, כדוגמת הצלחות המעופפות, התבססו על טכנולוגיה שנותרה סודית עד היום.

כל אחד מכלי נשק אלה, לו היה מוכן לשימוש מבצעי, יכול היה להכריע את המערכה.

כישלון ההתקפה בארדנים בראשית 1945 יצר, לדברי ספיר, אווירה של אדישות, שוויון נפש, וחוסר אכפתיות. הוא שלח תזכירים להיטלר שבהם כתב שהמצב נואש, ואין סיכוי, גם כאשר הלוחמה תעבור לאדמת גרמניה. אך היטלר ביקש רק את העובדות, והשאיר לעצמו את המסקנות.

ספיר נותר להתמודד עם בעיות כמו אספקת אמצעי החימום לאוכלוסיה.

המחלוקת בתוך ההנהגה הנאצית היתה בעיצומה. מאבקי כוחות מנעו ניצול מלא של היכולת מול האויב בשערי ברלין. היטלר סירב אפילו לצייד מחדש יחידות מנוסות שנסוגו מול האויב, והעדיף לשלוח כוחות רעננים מצוידים היטב בנשק יקר ערך, אך חסרי ניסיון, אשר הובסו במהרה.

ספיר מתאר את פגישתו האחרונה, פגישת הפרידה מהיטלר, במעמקי הבונקר בברלין. ההסעה לשם היתה במבצע אווירי מסובך. הדרכים בין המבורג, בה שהה לברלין, היו פקוקות. בעזרת צי מטוסים שמועמד לרשותו, דילג ספיר משדה תעופה לשדה תעופה משך כעשר שעות, וכך עבר את 150 הק''מ המפרידים בין שתי הערים.

בבונקר, כולם היו עסוקים בשאלת דרישתו של גרינג לקבל את מנהיגות הרייך. בין לבין, גבלס סיפר על התאבדותו העתידית עם אישתו וששת ילדיהם. עובדים בכירים קבלו רשות לטוס לצד האמריקאי, הבטוח יותר. ספיר עזב את הבונקר כדי להיפרד מבנין הקאנצלר, יצירתו הארכיטקטונית האהובה. ללא האורות, הבניין נדמה כנוף רפאים הררי לילי.

על הפרק עלתה שאלת כניעת המבורג. המושל המקומי קיבל איום מבעלות הברית, שאם לא ייכנע ללא תנאי, תופצץ המבורג מהאוויר ותימחה. ספיר נשלח לעיר והסדיר את כניעתה באמצעות שידור מרגיע ברדיו.

לאחר מכן עלתה שאלת כניעת ספיר עצמו. הוא רקם תוכנית עם טייס מהולל לברוח לגרנלנד ולשהות שם בחוף מרוחק, שקט וציורי, עד יעבור זעם. התוכנית עברה לשלבי מימוש, והאספקה כבר נארזה.

הסכם הכניעה נחתם לבסוף, בארוחה בה הוגשה שמפניה מבעבעת. אדמירל דניץ מונה כדי להביא את המלחמה האבודה לסיומה. ספיר ביקש כעת להצהיר רשמית על תום תפקידו. בקשתו נדחתה. בסיטואציה שאותה מכנה ספיר כטראגי קומית, המשיכה ממשלת דניץ לתפקד על שטח של דונם, כשהכל מתעלמים ממנה.

האמריקנים איתרו את ספיר. השאלה הראשונה אותה הם שאלו: האם תהיה מוכן לספק מידע על השפעת הפצצות האוויר של בעלות הברית? לדיונים בנושא הצטרף אחד הגנרלים הבכירים של כוח המפציצים האמריקאי. 'אוניברסיטת ההפצצות', שספיר מתאר כחשובה מאד לאמריקאים, נמשכה ימים אחדים.

ספיר נאסר. לראשונה מזה תריסר שנים הוא חש חופשי מאחריות. למשך חודשים אחדים היה אחוז בתשוקה לשינה ממושכת. מוחו היה אחוז רפיון.

לבסוף כונסו כל בכירי הנאצים, והועברו למטה של אייזנהאואר בפאריס. המטה עבר לפרנקפורט, ומשם הוטס ספיר להרי דרום גרמניה. הוא נכלא בטירת מפקדת גרינג לשעבר. יחד עימו היו רוב הדמויות המובילות בטכנוקרטיה הנאצית, וביניהם ורנר פון בראון ועוזריו, שדנו עימו בסוגיית העבודה בארצות-הברית. בוקר אחד הוא שמע ברדיו כי יעמוד למשפט בנירנברג.

במשפטו חזר ספיר, בנאום ההגנה, על המשפט הקצרצר: 'לא ידעתי', שהיה המוטו של כל הנאשמים האחרים. הוא הוסיף לכך 'אמת מקורית' נוספת: לא בני האדם אשמים, אלא הטכנולוגיה. היא שאפשרה, באמצעות משחק בשלט רחוק, את כל הרוע.

ספיר שמט כך את כל הבסיס הערכי מוסרי מהקשר הישירי שלו אל הביצה הבאושה בה פעל, שממנה היתמרו בלי הפסק אדי הסירחון והדם.

ספיר נדון לעשרים שנות מאסר בכלא שפנדאו. הוא הפך לאסיר בודד, יחד עם רודולף הס. היתה זאת סגירת מעגל.

בכלא כתב את האוטוביוגרפיה 'בתוככי הרייך השלישי', יומן כלא, ועוד.

לאחר שחרורו הפך לסופר ומרצה מבוקש. ככזה, היה נדבך במכלול של גרמניה החדשה, שתיארה את השואה מעמדה של ריחוק.

הוא נפטר ב-1981, כתוצאה משטף דם במוח.

יש לספיר שלושה ילדים: הבכורה היא מבכירות הפוליטיקאים בגרמניה, הבן האמצעי הוא בעל אחד ממשרדי הארכיטקטים הגדולים בעולם, והשלישי הוא רופא.

אינדקס ראש הדף