אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ג – פרק 2

אש הטיל

 

 

ראשי פרקים

 

מבוא – הטיל והאש

 

·        האש

הפסיכואנליזה של האש

הסגידה לאש

אש הטיל

 

·        המאה של העצמי

אדוארד ברניי

ורנר ארהארד

יוזף גבלס

מגדה גבלס

הנאציזם כשלטון המבוסס על הטבות

רכוש שנגזל מיהודים

 

·        האישה במשטר הנאצי

היטלר ואימו

נשים והמזרח הנאצי

הסרט 'האישה בירח'

 

·        ורנר פון בראון

הטיל וי-2

המרוץ לחלל

 

·        אש וחלל

מאזן האימה

ערים בחלל

תודעת החלל בקרב ניצולי השואה

 

 

 

 

מבוא - הטיל והאש

 

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא חפץ מעופף, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האויר. הלהבה האדירה הנפלטת מהטיל היא הרושם המוחשי ביותר שנוצר ממנו. כאשר מתבוננים בטיל ממריא, רואים כי הלהבה גדולה הרבה יותר מאשר הטיל עצמו. בסופו של דבר הטיל אינו נראה יותר, אך הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. יותר מכך, הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. תחושת האש גוברת על תחושת האויר.

 

בימי קדם, הזיקה בין הרקטה לאש היתה ברורה הרבה יותר, בזכות המבנה הפרימיטיבי שלה. בימינו הפכה הרקטה לטיל, כשההבדל בין השניים הוא ביכולת ההנחיה של הטיל, ובשכלולים הטכנולוגיים הרבים. אך העיקרון זהה: מדובר בגליל מעופף, שעיקר תוכנו הוא חומר בעירה רב עוצמה. הדלק מתפרץ מאחור בבת אחת בלהבה אדירה וחסרת שליטה, שמתכלה לאחר זמן קצר.

 

מפתיע לגלות עד כמה מועטים הם דימויי האש החשובים של האדם, לעומת מרכזיותה של האש בתודעה. האויר, המים והאדמה, הם עתירי דימויים הרבה יותר.

הטיל משתלב באורח טיבעי בין דימויי האש, המעטים אך חזקים. הוא ניצב בשורה אחת יחד עם: השמש - הזורחת ושוקעת, המזון - הבשר והמשקה החריף, האש עצמה - המדורה והשריפה, האדמה הפורחת – שדה השיבולים ומטע התפוזים, והמאור – הנר והמנורה.

הטיל, מבחינה זאת, מייצג שורה שלמה של דימויים משניים: הוא הקליע, כלי הנשק, והמלחמה בכלל, וגם הזיקוק והאש לראווה.

 

עוצמתה של אש הטיל בתודעה היא רבה ביותר, כי בזכות חיבורו לתעופה שולט הטיל בשלושה היבטים מרכזיים של הרוח האנושית: מימד הלהט – הבסיסי בחיי האדם, מימד האנכיות - הכרוך בתעוזה, ומימד הגבול האחרון - הכרוך במדע.

 

הטיל קנה מיד אחיזה בתודעת ההנהגה הנאצית, אשר ראתה בו אמצעי העיקרי להבטחת שילטונה, מהבחינות האידיאולוגית, החברתית, הכלכלית והצבאית גם יחד. פיתוח הטיל וי-2 זכה לעדיפות עליונה בהקצאת משאבים, בשלב הקריטי של המלחמה, על חשבון כל אמצעי הלוחמה האחרים.

הנאצים פיתחו את הטיל ככלי נשק בלבד. מסיבה זאת שמרו על חשאיות, ולא פירסמו את דבר קיומו בציבור הגרמני. מכונת התעמולה הנאצית הפיצה במיומנות רמזים בציבור אודות 'נשק סודי', 'נשק פלא', ו'נשק יום הדין', כאשר התכוונה בכך לטיל וי-2, מבלי שפרטה את מהותו.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה תפש הטיל מקום חשוב בתשומת הלב של דעת הקהל והתיקשורת העולמית. הוא הפך לאחת ממדורות השבט המרכזיות שלה. בשנות החמישים של המאה העשרים היה החשש ממתקפת טילים אטומיים בראש מעייני המעצמות, ובשנות השישים היה כיבוש החלל אחד הנושאים הלוהטים ביותר. האח האלקטרונית, שהוא כינוי רווח לטלוויזיה, היתה לאמצעי דרכו שודרו כל החדשות בנושא.

 

הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל יצר בדרך זאת מציאות אנושית חדשה. זאת כמו שהדו-קרב באקדחים עיצב את המערב הפרוע בסוף המאה התשע-עשרה, ואת תודעת הנוער בראשית המאה העשרים. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם מי שמשחרר מפחד זה.

 

 

 

 

האש

 

הפסיכואנליזה של האש

 

גסטון בשלארד יצר, בספרו 'הפסיכואנליזה של האש', את אחד הניתוחים המבריקים ביותר של סימליות האש. עבור בשלארד, האש ממוקמת בצומת הדרכים שבין מדע לשירה. במבוא לספר הוא כותב: 'אני עומד לבחון את התחום שבו האובייקטיביות מעולם לא החזיקה מעמד, שבו הפיתוי הראשוני הוא כה חזק, עד שהוא מעוות את המוחות השכלתניים ביותר, ומוביל אותם לערש השירה, בו השרעפים מחליפים את המחשבה, בו השירים טומנים בחובם תיאוריות מדעיות. זאת היא הבעייה הפסיכולוגית המוצגת על ידי המוסכמות שלנו לגבי האש. הבעייה היא כה פסיכולוגית, עד שבשלארד אינו מהסס לדבר על 'הפסיכואנליזה של האש'.

 

בין ארבעת היסודות, האש היא היסוד החי ביותר, חי בצורה קיצונית. בשלארד מצביע על החיות הייחודית של האש: היא אינטימית והיא אוניברסלית. היא חיה בלב. היא חיה בשמים. היא עולה מהמעמקים, ומציעה עצמה בחום של אהבה. או שהיא יכולה לחזור אל החומר ולהתחבא בו, סמויה, רדומה ועצורה, כמו שנאה ונקמה.

 

באופן מסורתי, האש מייצגת את היסוד הפעיל והזיכרי, או היאנג. היא מקושרת אל השמש, ולכוחות ההשתנות וההיטהרות. תנועתה העיקרית היא כלפי מעלה, לעומת התנועה מטה של המים. לעומת המים, שיש להם מצבי צבירה שונים, האש היא לעולם בתנועה ומאכלת.

 

מסורתית, הסמל של האש הוא המשולש שקודקודו פונה למעלה, או הפירמידה. צבעי האש הם האדום והכתום, וחזותה היא להבות או קרני אור.

ההקשר אל השמש עושה את האש לתופעה שנמצאת מעל המרחב, ולא תופעה הנמצאת מתחתיו, או בחלל הפנימי.

במראה הנוף האש מיוצגת על ידי המדבריות וההרים. המדבר מייצג את איכויות היובש והחום של האש, וההר מסמל את צורת הפירמידה הפונה מעלה של האש. בנוסף לייצוג האש, המדבריות הם גם, באופן מסורתי, מקומות ההיטהרות.

בלוח השנה, עונת הקיץ, שעות היום, ושעת הצהריים, נחשבים למייצגי האש.

תופעה טבעית נוספת המקושרת לאש היא הברק. תופעת האש שיצאה מכלל שליטה היא שריפת היער.

יש יחסי גומלין מעניינים בין האש ומקומו הסימלי של גן העדן. ההיטהרות באש היא מושג קדמוני, הכרוך גם בטיכסי המעבר באש לצורך שריפת פסולת החיים. מאז שגן העדן אבד הוא מוקף באש, בשומרים האוחזים בחרבות אש. שומרים אלה חוסמים את הדרך למי שאינם מוארים.

 

עבור גסטון בשלארד האש ממלאת תפקיד מרכזי בחוויה האנושית. הוא מציין כי האש מספקת תמיד הזדמנות לזיכרונות בלתי נשכחים, וכי יש מצב היפנוטי מעט, שהוא אחיד באופן מפתיע, אצל כל הצופים באש. מצב היפנוטי זה קשור לתודעה המהרהרת.

האש היא היסוד העיקרי של השרעף. אם האש נחשבת ליסוד נבחר של היקום, אין זה בלבד מכיוון שהיא בחירה מרכזית של שרעפי האדם ומחשבותיו. האש היא בבירור העצם הראשוני, התופעה הראשונית, שאליה נתפשת תשומת הלב האנושית.

 

השרעף בפני האש, השרעף המעודן והמודע לעצמו, הוא מרכזי בחשיבותו אצל האדם באופן טבעי ביותר. קל למצוא אותו בקרב אלה האוחזים בדעתם, או אלה הממציאים תירוצים.

 

אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. הקשר זה בא לידי ביטוי במשפטים כמו: 'אש התשוקה', או 'היא נתנה לו כתף קרה'.

בשלארד עורך מספר אבחנות מעניינות אודות הקשר בין האש לחיי המין, וקובע כי אקט האהבה היה האבחנה המדעית הראשונה לגבי יכולת האש לשכפל את עצמה, וכי כיבוש האש היה קודם כל כיבוש התשוקה.

 

האש מקושרת לתהליך ההישתנות. השינוי האיטי מוגדר על ידי תהליך החיים הטיבעי, והשינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. באמצעות האש כל דבר משתנה. אנו מזמנים את האש אלינו כאשר אנו חפצים בשינוי מקיף.

 

קיימת באש ניגודיות מפתיעה: מכל התופעות, היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה.

 

טוהר האויר כה פעיל בדימיון האוירי, עד שיכולים לזהות בו היפוך בין אויר לאש. בשלארד מתאר ציפור מיתולוגית, 'סטאלינו', שהיא הציפור המזדככת במהותה. זאת ציפור טהורה דיה לסגוד לאיזורי האטמוספירה הטהורים ביותר ולעלות מעלה באמצעות כוח מהותה הקליל במובהק. חום הציפור הוא שמעניק לה את היכולת לעוף מעלה, לאש טהורה וראשונית. כול הציפורים עזבו את האדמה על מנת לחיות בטהרת האויר רווי השמש, והשפעת האש החזקה המחייה אותן מבריאה גם את בני האדם במקום חיותן, כיוון שסופגת את האויר הרע.

 

 

הסגידה לאש

 

הסגידה לאש ידועה בדתות שונות. היא מהווה חלק מביטויי התגלות האל. יהודים דתיים רבים מאמינים כי אותיות האלף בית הן אותיות אש, וכי התורה, דבר האלוהים, נכתבה באש. הדת הזורואסתרית הקדומה היא זאת בה פולחן האש היה המפותח ביותר. 'בית האש' בדת זאת הוא סמל הטוהר, הצדק והאמת. הוגי דעות מודרניים אחדים משווים בין הטלוויזיה לאש, ומכנים אותה 'האח האלקטרונית'.

 

HOLOCAUST

המילה HOLOCAUST בה מכונה השואה בלועזית, היא במקורה הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום. המילה נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן 'שריפה מלאה'.

צורה זאת של הקרבה דתית, בה לא נותר מאומה מהבשר, ידועה וחשובה ביהדות, ולדוגמא בפולחן הפרה האדומה, שאפרה מטהר.

 

פירומאניה

הפירומאניה היא הדחף להצית אש במטרה להשתחרר ממתחים פסיכולוגיים.

הפירומאניה דומה מאד לתסביך הניקיון הכפייתי. גם היא מיועדת ליצר תחושת טוהר מלאכותית.

טיפוס האישיות הפירומאני מזכיר את החולה בתסביך הניקיון. הפירומנים ידועים כבעלי רגשות עצבות ובדידות, המלווים בהתפרצויות זעם, שמובילים להצתות.

הפירומאנים מהווים אחוז קטן מאד מבין החולים במחלות נפש. מסיבה זאת האש נוחה למניפולציה פוליטית, באמצעות מפגני ראווה. הפוליטיקאים חשים שניתן להשתמש בה בבטחה בהמון.

מצעדי הלפידים הנאצים היו ביטויים מובהקים של סגידה לאש על גבול הפירומאניה, שהתפרצה לבסוף בליל הבדולח, ובמלחמת העולם השנייה.

 

הקרבת אדם

פעולה זאת נתפשת ברברית בתרבות המערבית, החל מתקופות קדומות מאד, ואסורה עוד מתקופת התנ''ך. למרות זאת העלאה למוקד היתה נפוצה, כעונש על עברות חמורות, עד שלהי ימי הביניים. הנימוקים להקרבת אדם הם אלה העומדים מאחורי הקרבה דתית בכלל. הקרבת אדם נועדה להביא מזל טוב ולהרגיע את האלים. בעת מלחמה במיוחד, הקרבת אדם נתפשה כמקרבת את הניצחון.

האש המשמידה התגלמה בפנים רבות במלחמה: החל בהצתת ערים שלמות באמצעות הפצצות מהאויר, דרך שריפת האוכלוסייה האזרחית בתוך מבנים על ידי קומנדו האס-אס, וכלה בשריפת הגופות במשרפות ענק משוכללות במתקני ההשמדה.

מזווית זאת, השואה היתה צורה של פולחן דתי. היתה זאת הקרבת אדם המונית. יסוד האש היה היחיד שיכול היה להעניק לנאצים את החוסן הנפשי לבצע את השואה, בהתלהבות הכללית בה בוצעה. היתה זאת הרחבה של השואה לביטוי של עולה דתית. יתכן והיה זה מענה לצורך בלתי נורמטיבי גם בעיני הנאצים עצמם, אך היה זה פיתוי שהם נכנעו לו והתמסרו אליו.

שריפת מיליוני הקורבנות בשואה בכבשני הענק היתה הרבה יותר יעילה, לא רק מבחינה כלכלית, טכנית, ולשמירת סוד. היתה לה 'איכות' רוחנית.

היא העניקה לגיטימציה לשואה עבור הנאצים.

שריפת גופות היא תהליך מקובל של קבורה, בו מצמצמים את גווית האדם לאפר, באמצעות שריפה במתקן מיוחד. היא ידועה כדרך הקבורה היחידה בהודו, בה היא נעשית במדורה ססגונית, ונפוצה במערב באמצעות מתקנים מודרניים. לאחר מכן נשמר האפר, לרוב, בצנצנת מיוחדת המוצבת במקום בולט, או מפוזר בטכס מיוחד.

שריפת הגוויות של קורבנות השואה היתה תוספת לאכזריות של רציחתם, כיוון שהיא בוצעה במתקנים תעשייתיים שפעלו בשיטת הסרט הנע, והאפר פוזר כדשן בשדות.

 

מדיניות האדמה החרוכה

מדיניות האדמה החרוכה היתה נר לרגלי היטלר, החל מתחילת נסיגת הנאצים מכל הארצות אותם כבשו. כאשר נסוגו הנאצים מהעיר פאריס, הם תכננו לפוצץ את כל מבני הציבור שבה, ואף הטמינו בהם את חומרי הנפץ. לאחר שנכנסו הרוסים לגרמניה פקד היטלר להרוס כל מתקן שיכול היה להיות להם לעזר בהתקדמותם. הפקודה היתה טבעית בעיניו. היא נועדה לא לצרכים צבאיים בלבד, אלא בעיקר לצרכים פסיכולוגיים. הוא התכוון ביודעין להעניש בדרך זאת העם הגרמני עליו שלט, על אוזלת ידו במילוי הפקודות.

להלן, לדוגמא, מכתב מהימלר למפקד הכללי של האס-אס באוקראינה, מתאריך 7 לספטמבר 1943: 'למטה חיל הרגלים יש הוראות מיוחדות ביחס לאזור הדונץ. צור קשר עימו מיד. אני מצווה עליך לשתף פעולה ככל יכולתך. המטרה שיש להשיג לאחר שתפונה אוקראינה, היא שאף בן אנוש, אף ראש בקר, כל שק חיטה, ואף תחנת רכבת, לאי יישארו מאחור. שלא יישאר אף בנין עומד על תילו, אף מכרה שמיש למשך שנים רבות, אף באר שלא תורעל. האויב חייב למצוא ארץ חרוכה והרוסה לחלוטין. עליך לדון בנושאים אלה מיד, ולעשות כמיטב יכולתך'.

 

 

אש הטיל

 

הטיל הוא אש אינסופית, כיוון ששלהבתו היא התומכת היחידה במעופו. מסיבה זאת עוצמתו בתודעה חזקה מאד. אש זאת באה לידי ביטוי גם בכל אחד משלבי מעופו השונים, כסממן הבולט ביותר בכל אחד מהם. מסיבה זאת השפעתו של הטיל המודרני על התודעה עמוקה עוד יותר. הוא אינו מותיר רושם שטחי וחולף של זיקוק. שכלוליו וביצועיו מותירים רושם מורכב ומקיף על רוח האדם. הם נרקמו במערכת העצבים הקולקטיבית של האנושות. כדי להבין זאת יש לבחון את מבנה הטיל, את מעופו, ואת סביבתו.

 

מבנה הטיל

הטיל המודרני הוא מבנה גלילי, לרוב בעל שניים או שלושה שלבים. הגלילים מלאים בחומר דלק חזק במיוחד, הניצת במנוע הטיל, שמצוי בקצה התחתון.

הטיל אינו זקוק לאטמוספירה. הוא מקבל את מלוא החומרים לבעירה מתוך מיכל הדלק. המבנה האוירודינמי שלו הוא כשל קליע, כדי למזער את החיכוך עם האטמוספירה, שנוצר בשל מהירותו הרבה.

מעוף הטיל מוגבל בזמן. אין לו כנפיים. אך העוצמה האדירה מאפשרת נסיקה לגבהים עצומים, עד לחלל החיצון.

המטוס, לעומת הטיל, אינו מוגבל כמעט במשך המעוף בזכות כנפיו, אך הוא זקוק לאטמוספירה הן לצורך פעולת מנועיו, ולצורך יצירת העילוי בכנפיו.

בראש הטיל ממוקם החלק שלמענו הוא נוצר. לצרכים צבאיים זהו ראש נפץ, שבמקרים רבים הוא ראש נפץ גרעיני. בשיגורים אזרחיים מתנוסס בראש הטיל לווין, שמיועד בדרך כלל להקיף את כדור הארץ ולשמש לצרכי מידע ותיקשורת למיניהם. לרוב הלווינים יש לוחות גדולים של קולטי שמש, אותם הם פורשים כאשר הם בחלל, והם משמשים לאנרגיה שהם צריכים לפעולתם.

לעיתים ממוקמת בראש הטיל חללית מאוישת. החללית המאוישת אינה אלא תא קטן, בקוטר של מטרים ספורים, שצורתו כדורית. יש בו חלונות קטנים, מהם יכולים האסטרונאוטים לצפות מהחלל על הנוף המרהיב.

החללית מכילה את כל המערכות הדרושות לחיים בסביבה הרחוקה, מסוכנת ושוממה מאד, של החלל החיצון.

הביטוי הלועזי לתא-חללית הוא קפסולה, ביטוי שמשמש באותה מידה גם לציון גלולה שנוטלים לצרכים רפואיים.

החללית הכדורית היא אכן גלולה. ליתר דיוק, היא אחת מתוך סידרת הגלולות האינסופית אותן הורגל האדם המודרני לקחת לצורך שיכוך מכאוביו השונים. החיבור הלא מודע בין הגלולה בחלל החיצון לבין הגלולה בתוך הגוף הוא בלתי נמנע.

שילוב זה תואר בסרט 'האדם השלישי', המתרחש בוינה החרבה לאחר מלחמת העולם השנייה. בסרט קלאסי זה נסובה העלילה סביב סחר בלתי חוקי בתרופות. תחושת הריקנות של רחובות העיר החשוכים מבליטה בסרט את הנזק שנגרם לחולים כתוצאה משימוש בתרופה מזויפת.

 

מעוף הטיל

הטיל המודרני הגדול ממריא בלהבה אדירה, הנראית ונשמעת למרחק של קילומטרים רבים. להבת הטיל בולטת מאד ברקיע. היא מנצחת כל להבה אחרת.

הלהבה היוצאת מהטיל אינה ניתנת לשליטה. מרגע שהחלה הבעירה היא חייבת להימשך עד שמסתיים מלאי הדלק. הדבר אורך דקות ספורות בלבד.

הטיל נראה כמאבד את שווי משקלו בשניות הראשונות, כיוון שכמעט ואינו מצליח להתרומם בשל כובדו העצום. אט אט, סנטימטר ועוד סנטימטר, הוא מתקדם כלפי מעלה. במהרה מהירותו מואצת, לאחר ששרף כמויות עצומות של דלק, ובחלוף דקות ספורות הוא אינו נראה לעין.

 

החללית

החללית בחלל היא נקודת מאור קטנה, כוכב זוהר, שהאנושות גאה לצרף לרקיע. כמו הכוכבים היא במידה מסוימת שקר מתוק עבור האדם הפשוט, החי באשליה זמנית כי תיצמח לו תועלת מקיומה. אך אין ספק כי היא יהלום בכתר האנושות.

החללית הגדולה מכל, תחנת החלל הבינלאומית, שמקיפה בימינו את כדור הארץ מזה שנים אחדות, היא אחד הפרוייקטים הגדולים ועתירי התקווה של האנושות. גדולה ומשמעותית הרבה יותר מחללית רגילה, היא משתייכת בדימיוננו לשביל החלב בעל אינספור הכוכבים. שביל החלב הוא חומר לילי, שהוא בעל כוח והשפעה רבים הרבה יותר מאשר של כוכב רגיל. בשרעפינו הוא מקור החיים.

בחלל החיצון, כדור הארץ הוא המראה הדומיננטי לעיני טייסי החלל. כדור הארץ הוא כדור ענק, מרהיב עין ביופיו, בעיני הצופים בו. תחושת שבריריותו, יחד עם היותו מקור החיים היחיד הנראה לעין, בולטת מאד בכל תיאוריהם, כתמרור אזהרה מרכזי לצורך שמירת איכות הסביבה.

 

הנחיתה

לא פחות חשובה מהאש בהמראה היא האש בנחיתת החללית. אש זאת נוצרת כתוצאה מחיכוך החללית בעת מגעה באטמוספירה, אליה היא מגיעה מהחלל הריק במהירות של עשרות אלפי קילומטרים לשעה.

החיכוך המבוקר משמש לבלימת מהירות החללית. החללית חייבת להגיע אל שכבת האטמוספירה העליונה בזווית רדודה של מעלות אחדות בלבד. זווית נמוכה מידי, והחללית תנתר בחזרה אל החלל החיצון מבלי יכולת לשוב לעולם. זווית גבוהה מידי, ועוצמת ההתנגשות בכדור הארץ תהיה כה חזקה, עד שהחללית תתפרק מיד.

גם בזווית האופטימאלית הנחיתה היא מסוכנת מאד. האש הנוצרת כתוצאה מהחיכוך היא בטמפרטורה של אלפי מעלות. היא מלהטת את החללית והופכת אותה לכדור אש זוהר מבחוץ. הראות נחסמת לחלוטין, והאסטרונאוטים רואים מעטה אש מבעד לחלונות. גם התיקשורת עם הקרקע נחסמת לחלוטין באותן דקות קריטיות. לאחר דקות אחדות מאטה החללית תוך שהיא מתקרבת מאד לכדור הארץ. אז מתחיל השלב האחרון של הנחיתה, באמצעות מצנח בחללית רגילה, או בדאיה במעבורת החלל.

מחשבה רבה הושקעה ביצירת ציפוי המגן של החללית כדי שיעמוד בטמפרטורות העצומות בעת הנחיתה. ציפוי זה עשוי ממתכות עמידות במיוחד בחלליות רגילות, ומאריחי קרמיקה מיוחדת במעבורת החלל. במעבורת יש מנוף מתקפל ארוך, אליו מחברים חיישנים שבאמצעותם סורקים את שלמות הגחון, טרם החזרה ארצה.

אש נחיתה אחרת היא הפיצוץ שיוצר הטיל החמוש לסוגיו. הוא מפחיד בפחד משתק את האוכלוסיה כיוון שמעופו אינו נשמע, והוא מגיע ממרחקים עצומים ופוגע בדייקנות ובעוצמה רבים. הוא יוצר את מאזן האימה שאליו משועבדים העמים.

 

סביבת הטיל הקרקעית

כן השיגור של הטיל נראה למרחקים, כמגדל הבולט למרחקים. במבנהו העשוי קורות מתכת הוא דומה למתקן תעשייתי רגיל. כן השיגור אינו אלא לוע תותח. כאילו והוסר טאבו, ומחשכי הלוע הזה חשופים כיום לעיני כול.

בתחתית הכן מצוי פיר, אליו מתנקזת להבת הטיל בעת ההמראה.

אל כן השיגור והפיר נוספים לעיתים אלמנטים תת-קרקעיים נוספים:

בונקר השיגור הוא המקום בו ממוקמים הצוותות כדי להתגונן מלהבת הטיל ומסכנת התפוצצות.

בונקרים ומקלטים להגנה נגד מתקפת טילים מוכרים לכל אזרח בכל מקום, מגדול ועד קטן, והם מהווים חלק בלתי נפרד משגרת החיים המודרניים.

הסילו התת-קרקעי הוא פיר בו מסתירים טילים כדי להגן עליהם מהאויב. ארובות רבות כאלה נבנו על ידי המעצמות בתקופת המלחמה הקרה.

הכן, הפיר, הבונקר, המקלט והסילו, אינם אלא שורש הנשמה. הם פירי מצוקת ההוויה הארצית, אשר בלילותיה הקשים נאבקת כנגד הפירים, חופרת בעצמה את הפיר שלה, ועמלה בגרזן ובאת-חפירה, או בידיה ובשיניה, במעמקי המכרה.

 

הטיל ודימיון הנפילה

למרות שאין לאדם כנפיים, תמיד יש בו מספיק כוח ליפול. אבחנה קולעת זאת נכונה גם לגבי הטיל, שמעופו התלוי באיתנות הלהבה מתקשר לפחד הנפילה הפרימיטיבי. הזיכרון התורשתי הנפוץ ביותר שיש לאדם הוא חלום הנפילה בחלל. הטיל הנשלח לעבר החלל, אך עלול ליפול בנקל, מאפשר לנו להבין טוב יותר את התובנות הרבות שמטאפורות הנפילה מחדירות לנפשות כה רבות.

נפילתו של הטיל בעיקבות כישלון מעופו יוצרת תחושת אשמה כבדה, כובד והכרעה. היא יוצרת שינוי מהותי בנפש. זאת הנפילה החופשית שאת סיבתה והאחריות לה אנו נושאים עימנו, בפסיכולוגיה המורכבת של הישות הנופלת. אם מוסיפים לה מימד מוסרי, הנפילה אינה יותר בבחינת מקרה, אלא מהות. ככל שהנפש הפועלת נופלת יותר, יותר פנטסטיים הם המראות המתגלים בנפילתה. לכן נפילת הטיל היא חלום הבלהות. היא מעוררת סוג של בחילה קדמונית התלויה עמוק בטבענו הפנימי. הנפילה נמצאת באותו המקום של ההתעלפות והמוות.

כוחות דימיוניים הם תמיד בעלי עבודה חיובית לעשותה. דימיון דינאמי אינו מתאים לדימויי נפילה. התרסקות מעבורת החלל 'קולומביה' היא תיאור ותיעוד של נפילה שנחרתה בזיכרון לדורות, על כל פרטיה, כמו טביעת ה'טיטאניק'.

לעיתים מופיעה במחשבת האדם הנפילה כלפי מעלה, שהיא התשוקה העזה להגיע לשחקים בתנועה מואצת. זה הרצון ליפול אל הגבהים של התהום האלוהית. תשוקה זאת להיזרק מעלה יוצרת דימויים בהם השחקים נידמים באמת כתהום מהופכת. החלל החיצון הוא מעמקים נמצאים בשחקים. הוא מסמל עושר שמסוגל למשוך אליו את כל מטאפורות העומק של הנפש המתעלית.

 

הטיל כעץ החיים הקוסמי

הטיל מזכיר בצורתו עץ זקוף. זהו עץ האורן האלפיני על שפת התהום שאותו מתאר ניטשה. זאת ישות אנכית, הנאבקת בכוח המשיכה, ומלגלג על אפשרות הנפילה מטה.

העץ האוירי והטיל הם ציר של הדימיון האוירי הקוסמוגני, כוח עצמאי החפץ לנסוק מעלה. פני הנוף משתנים והופכים רעננים יותר באמצעות מראה זה. העץ על שפת התהום, והטיל, עשויים מהחומר הטוב והעמיד ביותר.

זה הוא כוח מובהק הנושא את החיים הארציים השמיימה, וקורא לאדם להתיישר יחד עימו. זהו הרצון הטהור בפעולתו, הקשר הכול יכול בין הרע לטוב, האדמה והשמיים.

ככל שהעץ, או הטיל, שואפים יותר לגובה ולאור, שורשיהם חודרים חזק יותר לאדמה, למטה, לחשיכה, למעמקים, לרוע. הטוב עולה, באמצעות דשן האדמה, מתוך הרע.

הטיל אינו אלא מהדורה מודרנית, טכנולוגית, של עץ החיים הקוסמוגני המיתולוגי, בעל הגזע והצמרת העצומים ומורכבי הצורה, שהונצח בתרבויות הפגאניות, כמי שממנו צומחים החיים על כל צורותיהם, ובו הם שוכנים.

תוכנית כיבוש החלל דומה לעץ זה. היא בעלת יישומים חובקי כול עבור האנושות. ענפיה מעניקי החיים מתפשטים בשמיים, ומציידים את המין האנושי בכל טוב. שורשיה נמשכים דרך כל העולמות. כל החיים מתקיימים ממנה.

 

 

 

 

המאה של העצמי

על פי סידרה של הבי.בי.סי מאת אדם קרטיס

 

הטיל קנה מיד אחיזה בתודעה של ההנהגה הנאצית, והם השקיעו בפיתוחו את מירב המשאבים, בחוסר היגיון שקירב מאד את קיצם. התודעה המוכה שלהם חיפשה בצמא אחר דימויים שישקמו אותה. הטיל הפך למדורת השבט המרכזית שלהם.

אם מבחינה מיבצעית היה מטוס הסילון החשוב ביותר במלחמה עבור גרמניה הנאצית, הרי שמבחינה אידיאולוגית ותעמולתית לא היה דבר שהתקרב בערכו לזה של הטיל וי-2. המטוס היה זה שהזקיף את קומתה של גרמניה. הטיל הוא שהעניק לה את אונה.

תופעה מרהיבה זאת, שהיתה הנשק הסודי החשוב ביותר, נוצלה לצרכים פוליטיים על ידי מכונת התעמולה המשומנת היטב של הנאצים. היה זה כחלק מאופנה חדשה בתחום מדעי החברה, ששלטה בכיפה במחצית הראשונה של המאה העשרים, תופעת נצחונו של ה'עצמי'.

ה'עצמי' נתפש בתקופה זאת כביטוי המושלם של הדמוקרטיה בפרט, והמדינות המודרנית בכלל, שהשתחררו מכבלי המלוכנות. העוצמה עברה ישירות לעם, והאזרחים חשו שהם השליטים.

 

 

אדוארד ברניי

 

אדוארד ברניי, אחיינו של זיגמונד פרויד, עמד בראש עולם יחסי הציבור בארצות הברית, ויצר את הדימויים שניסו לשכנע כי עולם העסקים אחראי לכל הקידמה האמריקנית. ברניי האמין שבאמצעות הצפה אל פני השטח של הדחפים הסמויים באדם, יינתן ל'אני הפנימי' יותר שחרור וחופש בחירה.

 

על פי ברניי, הסביבה עשויה לחזק את האישיות, ולמוצרי הצריכה יש את היכולות לחשוף תשוקות חבויות, ולהעניק לאנשים תחושה של זהות משותפת עם הסובבים אותם.

זאת היתה אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה. היא כונתה 'האסטרטגיה של התשוקה'.

הרעיון מאחורי פסיכולוגית הפירסום הוא שמוצר אינו מיועד לספק צורך ישיר, אלא גם צורך עקיף, פסיכולוגי.

האנשים החזקים ביותר בעולם הם אלה המסוגלים לקרוא את דעת הקהל, ולספק לו את מבוקשו.

 

כדי להבין את החברה יש לדעת כי האדם המודרני מנסה פעמים רבות לטפל בתיסכוליו באמצעות ביזבוז על סיפוק עצמי. האדם המודרני מוכן לממש את דימויו העצמי באמצעות רכישת מוצרים שמחמיאים לו. אם אתה מזהה עצמך עם מוצר, יש לכך ערך מרפא. זה משפר את הדימוי העצמי, ואתה הופך לאדם בטוח יותר, בעל ביטחון עצמי רב יותר, ועושה את מה שאתה רוצה בהצלחה, והדבר משפר את החברה ככלל.

 

כך נוצר הרעיון החדש כיצד לנהל את דמוקרטית ההמונים. בליבו היה 'האני הצרכני', שלא רק גרם לכלכלה להצליח אלא היה גם מאושר, נוח לבריות וצייתן. כך נוצרה חברה יציבה.

הרעיון לוקח את הדמוקרטיה והופך אותה לכדור משכך כאבים. הדמוקרטיה היא תגובה מהירה לכאב או תשוקה.

 

הדמוקרטיה נתפשה על ידי ברניי כקונספט נפלא, אך הוא לא חשב שלהמון יש כושר שיפוט ראוי, והם עלולים בקלות להצביע עבור המעשה והאדם הלא נכון. לכן יש להדריך אותם, באמצעות פנייה מושכלת לדחפיהם, במעין פסיכואנליזה המונית. הרעיון המרכזי בדמוקרטיה הוא שינוי יחסי הגומלין בין האזרח לשליט, ואילו ברניי הציע שימור של היחס הפטרוני. כאשר אתה מפעיל מגבוה את 'העצמי הלא מודע', ההנהגה יכולה לעשות כרצונה. ספת הפסיכולוגים צמחה למימדים של מדינה שלמה, המונית, באמצעות מדע יחסי הציבור ותרבות הצריכה ההמונית.

 

בשנת 1928 האמין הנשיא הובר כי הצרכנות תהיה המנוע העיקרי בחיים האמריקניים. הוא אמר לקבוצת מפרסמים לאחר בחירתו: 'אתם קיבלתם את המשימה ליצור תשובות ולהפוך בני אדם למכונות אושר הפועלות בלי הפסקה'. מכונות שהפכו המפתח להתפתחות הכלכלית.

ביום שברניי, בשנת 1929, אסף אליו את כל המי ומי כדי לחגוג חמישים שנה להמצאת נורת החשמל, החל משבר המניות בוול סטריט. ברניי עודד את רכישת המניות של הציבור באמצעות הלוואות מהבנקים, שהיו המעסיקים שלו. הבנקים קידמו את הרעיון שמשברים כלכליים שייכים להיסטוריה. הם טעו. השפל הכלכלי הגדול התחיל. המשקיע הקטן נתפש לפאניקה, והתחיל למכור בלי שליטה. בסוף חודש אוקטובר 1929 השוק קרס.

 

ההשפעה על הכלכלה האמריקנית היתה עצומה. אנשים הפסיקו לקנות. תרבות הצריכה קרסה. ברניי ירד ממעמדו.

ההשפעה על אירופה היתה חזקה באותה מידה.

 

בשנת 1932 נבחר רוזוולט בארצות הברית. גם הוא תכנן לנצל את כוח המדינה כדי לשלוט על ההמון, שהפך את ארצו כמעט לאנרכיה. אך מטרתו היתה לא להרוס את הדמוקרטיה, אלא לחזק אותה. זאת באמצעות צורה חדשה של ניהול ההמון, הניו-דיל, שהיה מפעלים כלכליים גדולים לטובת הציבור, והודאה בכישלון השוק החופשי.

 

רוזוולט נבחר בשנית בשנת 1936, למרות מסע הפחדים של אנשי העסקים, שפתחו במלחמה אידיאולוגית נגד הניו-דיל, על ידי יצירת קשר בין רעיון הדמוקרטיה, הרכוש הפרטי, העסקים הגדולים וההמון, באמצעות הטכניקה של ברניי.

 

מאבק פנימי זה בארה''ב, הנמשך עד היום במלוא עוצמתו, הושפע אז מאד מההתפתחויות בעליית הנאצים לשילטון והפיכתם לכוח ההגמוני באירופה, ובפרט עם סיפוח אוסטריה.

 

בניגוד לנאצים, רוזוולט האמין כי בני האדם הם ככלל רציונאליים, ומסוגלים לקחת חלק פעיל בשלטון. הוא השתמש בהיקף רחב בכלי של משאלי דעת הקהל, כדי לדעת באופן שוטף מה חושבת האומה.

 

 

ורנר ארהארד

 

הפסיכולוגים המודרניים, לאחר מלחמת העולם השנייה, עמדו לגלות עד כמה קשה להבין ולהשפיע על המבנה הפנימי של האישיות. הם רדפו אחר 'רוח רפאים', שהשכל האנושי ניתן למניפולציה ולהשפעה מבחוץ על ידי גורמים חיצוניים. הם גילו כי בני האדם הם יצורים מורכבים הרבה יותר.

אין תשובות פשוטות. החיפוש העצמי הוא מרכיב חשוב באישיות, ורוב המתנות החשובות ביותר לאנושות ניתנו לה על ידי אנשים למודי סבל, שעברו דרך ארוכה בכוחות עצמם.

היישום הילדותי של הפסיכואנליזה זכה לביקורת נוקבת כיוון שלא ענה על בעיות וצרכים מהותיים, כדוגמת הזנחת הנוער, ויצר בעיות של עודף מוצרים בלתי חשובים.

השפע המלאכותי הריקני יצר קיום סכיזופרני שיצר תוקפנות מצטברת. לבני האדם יש קשת רחבה של ביטויים רגשיים, שיש לתת להם מרחב מחיה, ולא לאכוף אותם באמצעות הנורמטיביות הצרכנית. מקור הרוע אינו, ברוב המקרים, הקונפליקט הפנימי אלא החברה עצמה.

חוסר התאמה – המונח הנפוץ ביותר בפסיכולוגיה, הוא מקור לגאווה בתחומים מסוימים, כמו העדפת החברה הטובה והשיוויונית על זאת החומרנית והצבועה והמפלה.

 

ויכוח זה גלש לפסים אלימים בשנות השישים של המאה העשרים. ההתנגדות לתרבות הצריכה ההמונית הביאה לגלי מחאה, שהושפעו מהוגי דעות כמו וילהלם רייך והרברט מרקוזה, אשר התנגדו לתורת פרויד כפי שפורשה על ידי המימסד.

הוקמו תנועות מחאה סטודנטיאליות, שניסו להתעמת באופן ישיר עם הממסד השולט, שעיצב את חייהם לא לפי רצונם.

 

ניסיון המרד כשל. כתוצאה מכך, החלה לחלחל בקרב הצעירים בהדרגה המחשבה שאם אי אפשר לסלק את משטרת המוחות באמצעות ביטול התאגידים והמדינה, יש למצוא דרך להיכנס אל הנפש ולסלק ממנה את מנגנון השליטה שהם השתילו בה. זאת כדי ליצור עצמי חדש, ובעקבות זאת חברה חדשה, שתמצה את הפוטנציאל האנושי באמצעות חיפוש פנימי.

 

אחת הבולטות בטכניקות שנועדו לשחרר את העצמי, וללמד את האדם להיות הוא עצמו, היתה הסמינרים של ורנר ארהארד.

על פי ארהארד, הרעיון לפיו יש גרעין אישיות בכל אדם הינו עוד מגבלה בדרך לחירות אישית. במציאות אין עצמי קבוע.

 

מטרת הסמינרים שלו היתה לחשוף את שכבות האישיות עד לאחרונה והפנימית ביותר שבהן, כדי לגלות שהגלעין הוא למעשה חסר משמעות. כאשר בני האדם השילו את כל השכבות של אישיותם, עד האחרונה שבהן, הם מצאו כי מה שנותר הוא חלל ריק.

 

בהמשך נוצרה אצל המשתתפים ההכרה כי החלל הריק הפנימי, המפחיד לכאורה, גם הוא חסר משמעות. כתוצאה מכך באה תחושת חירות עצומה. כל המגבלות הפנימיות שנוצרו בעיקבות החוקים שהאדם אכף על עצמו נעלמו.

 

החלל הריק הוא מקום מצוין לעמוד בו, ונקודת מוצא יוצאת מהכלל להתחיל ממנה. מהחלל הריק בלבד אפשר להתחיל ליצור באופן מקורי, ולעצב חיים שאותם ממציאים בכנות. להיות מה שרוצים להיות.

 

מבלי שקישר לכך במישרין, יש בתורתו של ארהארד קשר ישיר לכיבוש החלל. אי אפשר שלא להשוות בין דמות האסטרונאוט בחליפת חלל לבנה, המרחף כדמות זעירה על רקע החלל החיצון הריק והאפל, מבלי לעשות הקבלה לתובנות החלל הפנימי שלו.

 

 

יוזף גבלס

 

יוזף גבלס נולד בגרמניה בשנת 1897 להורים השייכים לכנסייה הקתולית. כנער הצטיין בלימודיו, והשלים לימודי דוקטורט באוניברסיטת היידלברג בשנת 1924. הוא שאף להפוך למחזאי מפורסם, אך ספרים ומחזות שכתב נדחו על ידי מוציאים לאור. גבלס סבל בילדותו ממחלה שגרמה לקיצור רגלו האחת ולצליעה בולטת. בשל כך נפסל מלהתגייס לצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בשנות העשרים המוקדמות הפך גבלס, המתוסכל מאי הצלחתו בחיים, לנאצי נלהב, לאחר שצפה באחת מהופעותיו של אדולף היטלר. הלאומנות הבוטה וההבטחה לעוצמה, דיברו אל הנער שהיה צריך להישאר בבית וללמוד כשבני גילו נלחמו לחיים או למוות במלחמה הגדולה.

 

בשנת 1925 הפך גבלס לעוזרו של גרגור שטראסר, שהיה מנהיג בולט במפלגה הנאצית. הרטוריקה של שטראסר הדגישה את האלמנט המעמדי שבנציונל סוציאליזם, וגבלס נתפס לכך בהתלהבות. באותה עת סבר גבלס כי המהפכה הנאצית אותה ביקש ליצור, ומלחמת המעמדות הקומוניסטית, הן שתי צורות של אותו המאבק. היטלר ראה בכך סטייה מהאידאולוגיה המעדיפה את הגזע על המעמד מחד, ומאידך חשש מהקמת אגף חזק ורדיקלי במפלגה שיתחרה בו.

 

היטלר ראה בגבלס מנהיג עתידי במפלגה, ובהבטחות ופיתויים הצליח לשכנע אותו לעזוב את מחנה שטראסר, ולעבור לצדו. לאחר שהצליח להפחית את כוח שטראסר וסיעתו, נותר היטלר כשגבלס לצדו, כמעריץ נלהב. היטלר טיפח את המנהיג הצעיר, ובשנת 1926 נתן לו את התפקיד האחראי של יו"ר המפלגה בברלין. ברלין הייתה באותה העת מעוז קומוניסטי, וגבלס ניגש לתפקיד במלוא המרץ. התקופה הייתה תקופה של קרבות רחוב בין נאצים וקומוניסטים, וגבלס הצליח לאחד את המפלגה בברלין, ולהפוך את המפלגה לכוח של ממש שיש להתחשב בו.

 

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1928, מונה גבלס לאחראי על תעמולה במפלגה. כאן נתגלה מלוא ההיקף של כישוריו. גבלס היה תועמלן מן הדרגה הראשונה, בעל לשון חריפה ועוקצנית, וחוש לשלהוב ההמונים. שני אך להיטלר ביכולתו להלהיב את ההמונים ולהסיתם, התעלה אף על מורהו בשנאתו ליהודים. בתקופה זו יזם הוצאת עיתון 'דר אנגריף', ששימש כשופרו האישי. בקרב המנהיגות הנאצית, שהייתה מורכבת ברובה מאנשים גסים וחסרי השכלה, בלט גבלס בתאריו האקדמיים ובהשכלתו, וזכה לכינוי המזלזל 'הדוקטור'.

 

לאחר מינוי היטלר לקאנצלר, ב-30 בינואר 1933, נותר בתחילה בתפקידיו המפלגתיים. בשלב זה היה ברור כי יש ליזום מעשה דרמטי, על מנת להעמיק את אחיזת המפלגה בשלטון. גבלס, בצוותא עם הרמן גרינג, יזם את שריפת הרייכסטאג. האשמה בשריפה הוטלה על צעיר הולנדי חולה בנפשו, וגבלס עשה ככל יכולתו על מנת להסית את העם כנגד הקומוניסטים וליצור אווירת משבר.

 

על שירותיו אלה מונה לשר התעמולה, תפקיד שאותו מילא בהצלחה עד יומו האחרון. הוא ריכז בידיו עוצמה אדירה בכל הנוגע לתרבות ברייך השלישי. כל העיתונים היו חייבים להעביר לאישורו את כתבותיהם לפני פרסומן. לא היה סרט, ספר או יצירה אמנותית בגרמניה שלא עבר אליו בטרם פורסם. בתפקיד זה היה לו הכוח לשלוט במידע שהועבר לתושבי גרמניה, להעלים ידיעות מסוימות ולהבליט אחרות, ולמעשה לשלוט במוחותיהם של האזרחים באופן חסר תקדים. שליטה זו ניצל לתעמולה בלתי פוסקת.

 

גבלס יזם את שריפת הספרים שבה נשרפו ספריהם של סופרים יהודים, סופרים אנטי נאצים, וסתם 'תרבות מנוונת' כפי שהגדיר אותה גבלס. היה זה היינריך היינה שהתנבא עשרות שנים לפני כן כי 'במקום ששורפים ספרים ישרפו גם בני אדם'.

 

גבלס יזם ייצורו של רדיו זול, שכל פועל יכול לרכוש, ועודד רכישת רדיו בכל בית. בשנים אלו היה הרדיו כלי תקשורת חדש ומהפכני, ואחוזי ההאזנה היו גבוהים ביותר. גבלס ניצל יתרון זה עד תומו.

 

למכונת הכתיבה הסטנדרטית הוסיפו הנאצים מקש עם סמל האס.אס. בעל שני הברקים. המילה השולטת בתיקשורת הנאצית בשנים האחרונות של השלטון הנאצי היתה 'פנאטיות', בהקשר של הדחף לפעולה. על כל דבר היה להיעשות בהתלהבות פנאטית.

 

שמו של גבלס הפך לשם נרדף לתועמלן פופוליסט ודמגוג. העיקרון שהנחה אותו הוא כי שקר שעליו חוזרים מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת. גבלס, באמצעות הרדיו והעיתונות, שטף את מוחם של הגרמנים בשקרים חוזרים ונשנים, בתעמולה אנטישמית ונאצית, במשך שתים עשרה שנים.

 

לפי זיגמונד פרויד האדם הפשוט מונע, על ידי הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. זאת גישה פסימיסטית. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי עמוד השידרה. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. יש צורך באליטה שתשכך את הכאבים ותתעל אותם. הציביליזציה אינה השתקפות הקידמה האנושית, אלא נוצרה על מנת לשלוט בדחפים הלא נשלטים. לכן רעיון החופש, שבלב הדמוקרטיה, הוא בלתי אפשרי ומסוכן, וחופש הביטוי אסור.

 

זה היה המקור לעלית הנאציזם. בגרמניה של ויימאר היו שלושים ושתיים מפלגות, והיטלר אמר שעד שלא יבוטלו, לא תהיה גרמניה. הנאצים חשבו שהדמוקרטיה מסוכנת כיוון שהיא משחררת את האינדיבידואליזם הקיצוני, מבלי יכולת לשלוט בו, ויוצרת כאוס.

 

פרויד תיאר כיצד הכוחות הלא מודעים יכולים להשתחרר דווקא בהמון, ולהיות מתועלים על ידי המנהיג. הוא כתב זאת כאזהרה, אך הנאצים ליבו את שחרור כוחות ההמון, כיוון שחשו שיוכלו לשלוט בהם. במצעדים ההמוניים אנשים הפכו להזויים. הם התחילו לצעוק 'זיג הייל'. הכוחות האי רציונאליים בעם הגרמני התפרצו והפכו לפראים.

 

יוזף גבלס התעניין מאד בהתפתחויות החברתיות בארצות הברית. הוא למד בשקיקה את התיאוריה של ברניי, אך צידד במדיניות רוזוולט. הנאצים, לאחר שנבחרו בשנת 1933, קמו להקים חברה שתשלוט בבני האדם בדרך אחרת. שליטה מלאה על האדם, כולל גם על הזמן הפנוי שלו. גבלס, שהושפע מאד מכתבי ברניי, שאף ליצור תנאים אלה על ידי איחוד של חשיבה, רגש, ותשוקה, כמו שכתב.

התעופה הלאומנית השתלבה באופן פנטסטי בסדר הנאצי החדש. פילוסופים שאימצה התנועה הנאצית עיבדו את התנועה כלפי השחקים להגות פעולה דיקטטורית שלפיה 'העליון הוא ששולט'. הדחפים הלא מודעים של ההמון תועלו באמצעות התעופה כדי לאחד את האומה, ולהמון ניתן כתגמול סיפוק באמצעות תגמולים חומרניים ארציים.

 

באמצעות פיתוח תוכניותיהם השטניות לשליטה מניפולטיבית בהמון, התעופה איפשרה לנאצים צידוק אידיאולוגי, ובמקביל שגשוג כלכלי. תנופת הפיתוח העצומה התאפשרה באמצעות שליטה מלאה בכלכלה ובכוח העבודה. הנאצים עלו לשלטון על מצע פוליטי של שחרור העם הגרמני מהמצוקה הכלכלית. התעופה היתה הקטר הטכנולוגי של התקופה. הם הפרו את חוזה ורסאיי, והתעשייה האווירית הפכה למפתח לפיתוח הכלכלה הגרמנית. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת צמח במידה מדהימה, משלושת אלפים עובדים בלבד לשני מיליון. התעשייה האוירית הנאצית נגסה בשיאה, במהלך המלחמה, בקרוב לארבעים אחוז מהתקציב הלאומי.

 

גבלס שלט לחלוטין בתודעת ההמון באמצעות תרבות הצריכה ההמונית. היתה זאת שליטה בכל הרבדים, מהאופרה ועד חדר המיטות. הנדסת שביעות הרצון של ברניי היתה אפקטיבית הרבה יותר במשטר הדיקטטורי הנאצי, בו היה לפקודה ערך עליון. כאבי עמוד השידרה, אותם תיאר היטב המשורר האנגלי ויליאם בלייק, נפתרו בדרך זאת.

 

האש מקושרת לתהליך ההשתנות. השינוי האיטי מוגדר על ידי תהליך החיים הטבעיים, אך השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. הנאצים, שחפצו בשינוי מהיר ומקיף, זימנו את האש אליהם בכל דרך שיכלו. העץ והיער היו כסימלה של גרמניה המיליטריסטית, ובפרט הסמל המסורתי של הצבא הגרמני. המעבר מן העץ והיער אל האש אותה הצית היטלר היה פשוט וקל.

 

אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ומכונת התעמולה הנאצית השתמשה באופן ישיר במוטיב זה, החל ממצעדי הלפידים, בהמשך בחירחורי המלחמה, ולבסוף בנשק הסודי. שכיח גם למצוא את שרעפי האש בקרב אלה המתעקשים על דעותיהם, או אלה הממציאים תירוצים, כמו שהיו הנאצים. מכל התופעות, האש היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה.

 

אקט התשוקה המינית מקביל לכיבוש האש. לאחר שעיצב היטלר את הסטריאוטיפ של האישה הגרמנית כדמות קלילה שמקומה בעורף, ושתפקידה העיקרי הוא גידול ילדים, משק בית ותמיכה מוראלית, קל היה לגבלס להכתיב חיי משפחה ומין שכללו יצור ילדים למען המדינה, בלי שתהיה משמעות ריגשית אישית לתא המשפחתי.

 

 

מגדה גבלס

 

אשתו של גבלס, מגדה, הייתה בתו החורגת של יהודי, וגדלה בבית יהודי. בעברה הייתה ידידה אינטימית של חיים ארלוזורוב, מראשי התנועה הציונית, שרחובות ראשיים בכל עיר במדינת ישראל נקראים על שמו, וכך גם שם אונית המעפילים בה עלתה אימי לארץ. נישואיה לגבלס התאפשרו מכיוון שעל אף שגדלה בחיקה של משפחה יהודית, לא הייתה ממוצא יהודי. לאחר הנישואין הייתה לאחת הנאציות הקנאיות ביותר.

 

הקשר בין מגדה לחיים החל בסוף שנת 1928 באחד מביקוריו התכופים של ארלוזורוב בגרמניה בשליחות התנועה הציונית. מגדה, אז רעיית מיליונר משועממת ולשעבר בודהיסטית באמונותיה, התגלתה כמקשיבה חרוצה מאוד לחזון הציוני של חיים ארלוזורוב, ודנה איתו על עתיד המדינה היהודית החייבת לקום בארץ ישראל. עד מהרה גלשו השיחות על עתיד היהודים בארץ ישראל ליחסי אהבה עזים שנמשכו עד לאביב 1931. ככל הנראה מגדה נמשכה אחרי הכריזמה האישית של ארלוזורוב ותוך כדי התפעלה מרעיונותיו הציוניים ומתיאוריו על החיים היהודיים החדשים בארץ ישראל והייתה מלאה וגדושה בהם. היא הביעה את רצונה לעלות לארץ ישראל ולבנות שם את חייה בקיבוץ. היא אף ענדה שרשרת עם מגן דוד שקיבלה במתנה מארלוזורוב.

 

קשר זה הביא לגירושיה של מגדה מבעלה, שהיה תעשיין גרמני עשיר. הבעל הרותח מזעם השליך אותה לרחוב לאחר תשע שנות חיים בצוותא ונתן לה זמן רק לארוז את מזוודותיה.

 

במהלך 1930 פגשה מגדה ביוזף גבלס, התועמלן הנאצי ונשבתה בקסמו השטני, עבורו היא הצטרפה למפלגה הנאצית ואף החלה לעבוד בה, אם כי עד אז לא התעניינה בנאציזם כלל.

 

בינתיים שמרה על קשריה עם חיים ארלוזורוב. היא קיימה בו זמנית קשרים רומנטיים ומיניים גם עם המנהיג הציוני וגם עם המנהיג הנאצי. בקטעים מיומניו מהתקופה גבלס מזכיר שוב ושוב את ארלזורוב, כאיש לא מזוהה בשמו שאותו הוא מכנה 'הזר' או ה'הצל', ושמתואר כמי שעומד בינו ובין מגדה.

 

מסתבר מיומניו של יוזף גבלס שבפגישה האחרונה של מגדה ו'הזר' לפני הפרידה, 'הזר' תוך כדי שתבע ממגדה הסבר לבגידתה בו שלף אקדח, ותוך כדי הויכוח העז ירה בו ירייה אחת. הכדור לא פגע במגדה אלא במשקוף דלת סמוכה ואיש לא נפגע. מגדה טיפלה בעניין בקור רוח, וקראה למשטרה שלקחה משם את 'הזר'. לאחר מכן הייתה במצב של הלם נפשי במשך כמה ימים. בדצמבר 1931 מגדה וגבלס התחתנו.

 

ארלוזורוב יצא לגרמניה בשנת 1933, בניסיון לסכם עם השלטון הנאצי עסקאות שיאפשרו ליהודים המבקשים להגר מגרמניה אפשרות להמיר את רכושם בסחורות גרמניות. הוא ביקש לנצל את קשריו עם מגדה גבלס כדי להסדיר פגישה עם גבלס. בניגוד להזהרות שקיבל, הוא התקשר אליה פעמיים, אבל היא טרקה לו בפעם השנייה את הטלפון בפרצוף, בהזהירה אותו שקשר כזה מסכן אותה, וכי עליו להסתלק מיד מברלין. במכתב מברלין כתב ארלוזורוב: 'עשיתי את השגיאה של החיים כשהתקשרתי עם מגדה גבלס, אני מפחד על החיים שלי'.

ימים אחדים לאחר שחזר לארץ ישראל מגרמניה, נרצח ארלזורוב בעודו מהלך לאורך חוף הים בתל אביב.

 

הועלתה התיאוריה שיוזף גבלס היה נחוש בדעתו למחות את הכתם הזה בעברה של אשתו, שעלול היה לפגוע במעמדו שלו ברייך, וכי שליחיו ביצעו את הרצח כדי שלא תישאר עדות חיה לרומן הזה של אישתו. אך ביומניו המפורטים מאוד, שבהם כתב על כל שיחה שהייתה לו עם מישהו וכל פלירט וכל משגל שהיה לו עם כל אישה מזדמנת, הוא אינו מזכיר כלל תכנון התנקשות נגד חיים ארלוזורוב.

יתכן שהרוצחים היו שליחיה של הנאצית הפנאטית המטורפת מגדה גבלס, שפעלה לחלוטין על דעת עצמה ללא ידיעת בעלה. אחרי הכול היה לה כל אינטרס שבעולם לדאוג שהיהודי שאיתו הייתה קשורה בעבר ימחק מהעולם. הוא סיכן אותה ואת מעמדה אצל היטלר כ'הגברת הראשונה של הרייך השלישי' הרבה יותר משסיכן את יוזף גבלס, ובנוסף ביקשה לנקום על הירייה של ארלוזורוב במפגשם האחרון.

 

בעקבות קשריה עם גבלס, ואולי גם כתוצאה מתקרית הירי של ארלוזורוב, מגדה גבלס הפכה לאנטישמית קיצונית ולאחת הנשים הבולטות במנהיגות הגרמנית. מאחר שהיטלר כידוע לא היה נשוי עד יומו האחרון, היא הייתה מכל בחינה האישה הראשונה בגרמניה הנאצית .היא גם הייתה מעריצה אובססיבית של הפיהרר, ושמם של כל ששת ילדיה החל באות H, האות הראשונה של שם הפיהרר.

 

במקביל סבלה בשקט את בגידותיו האינסופיות של גבלס ואף פרשיה שבמהלכה גבלס התאהב בשחקנית צ'כית ושקל להתגרש ממנה. שלום הבית בינם הוחזר כתוצאה ישירה של איומיו של היטלר, שלא העלה על דעתו מצב שבו גבלס ייפרד ממגדה. היא בתור תגובה ניהלה רומן משלה עם פושע המלחמה הנאצי קרל האנקה, שאף רצה שתתגרש מגבלס והוא ישא אותה לאישה, אך היטלר סירב לאפשר זאת.

 

בניגוד לנשות החברה הגבוהות האחרות של הנאצים שרובן ברחו מברלין המופצצת, מגדה נשארה עם בעלה בבונקר של היטלר עד הסוף המר, אם כי איש לא כפה עליהם לעשות זאת.

מגדה גבלס הלבישה את ששת ילדיה הקטנים בגדים לבנים, סירקה יפה את שערם והרעילה אותם בציאניד מעורב בשוקו. אחר כך היא ובעלה התאבדו ביחד. הרוסים מצאו את גופותיהם וגם את גופות ששת הילדים שוכבים בצורה מסודרת במיטותיהם.

עד כמה שאפשר לקבוע רצח הילדים היה פרי יוזמתה שלה ולא דווקא של גבלס, שרק הסכים בדיעבד. אף לא אישה אחת אחרת ממנהיגות הרייך השלישי הרחיקה לכת כמוה במחויבותה לרעיון הנאצי.

 

 

הנאציזם כשלטון המבוסס על הטבות

על פי הספר מאת אלי גוץ

 

ספר זה, המלא תרשימים, חישובים, וציטוטים, מראה כיצד ביזת השטחים הכבושים ושוד הרכוש היהודי שימשו את המשטר הנאצי למימון המאמץ המלחמתי ולהעלאת רמת חייהם של חברי הקהילה האתנית-גרמנית.

מאחורי הסבר מרכזי זה מסתתר גם הטיעון כי הגרמנים לא היו אשמים בעיקר באנטישמיות, אלא בכניעה לדחפי החמדנות השפלים, שהובילו בתחילה לגזילת הרכוש היהודי ובהמשך אל השואה.

הם נכנעו לגירסה הנאצית של תרבות הצריכה האמריקנית.

 

גוץ טוען שהגרמנים לא שנאו את היהודים יותר מאשר אירופים אחרים. מעולם לא התקיימה דרך מיוחדת של גרמניה בהיסטוריה. גרמניה היתה ארץ ככל הארצות, והגרמנים עם ככל העמים.

התשובה לשאלה מדוע השואה ארעה דווקא בגרמניה היא פשוטה להחריד: גרמניה הנאצית היתה מדינה סוציאל-דמוקרטית אתנוקרטית. היא העניקה זכויות סוציאליות רק למשתייכים לקבוצה האתנית השלטת. היא הפעילה היגיון זהה לזה של מדינות אחרות מאותו הסוג, אלא שהיא הרחיקה לכת יותר מהן.

 

גרמניה הנאצית סיפקה לתושביה הטבות שהיו גדולות יותר מאשר בכל מדינה גרמנית שקדמה לה: היא הראשונה שחילקה קצבאות ילדים, היא הראשונה שהעניקה שירותי בריאות מסובסדים לפנסיונרים, חייליה זכו למשכורת נאה ויכלו לשלוח הביתה את הביזה מאתרי הלוחמה והרצח, ובאופן כללי, גרמנים אתניים חיו טוב יותר מאשר אי פעם. הגרמנים הרגילים תמכו במשטר הנאצי מכיוון שהוא העניק להם את רמת החיים הטובה ביותר שזכו לה מעודם.

 

רמת החיים של גרמנים לא-אתניים היתה גרועה יותר כמובן, בלשון המעטה. היתה זאת תוצאה מתבקשת מהגיונה של מדינת הרווחה האתנוקרטית. מדינות הרווחה האירופיות התבססו מאז ומעולם על סולידאריות אתנית. סולידאריות זאת, התחושה של היות חלק מ'אנחנו', היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה הדואגת באמת ובתמים לביטחונו של הפרט, של מדינה שאזרחיה מוכנים לוותר על כספי המסים שלהם בתמורה לכך שהממשלה תדאג לכל צורכיהם.

 

צידה השני של הסולידאריות האתנית, למרבה הצער, הוא העדר סולידאריות עם כל מי שמחוץ לקבוצה האתנית. לא מדובר בהכרח בשנאה אלא פשוט באדישות, בחוסר אכפתיות לגורלם של מי שאינם חלק מאותו האתנוס. כאשר דינאמיקה זו מועצמת, כאשר המדינה מספקת הרבה יותר טובות הנאה בתמורה לסולידאריות נלהבת יותר, ההפרדה בין מי שבתוך מעגל הקסמים לבין מי שמחוצה לו הולכת ומעמיקה.

 

על גבו של טיעון זה הוסיף גוץ נדבך נוסף. לטענתו התקיים קשר ישיר בין העלייה ברמת החיים של הגרמנים לבין הנישול והרצח של היהודים. זאת משום שהמשטר הנאצי התבסס רובו ככולו על ביזה. הוא שדד את רכושם של היהודים וחילק אותו לגרמנים.

באמצעות תרשימים וחישובים שהספר מלא בהם, הוא מתעד ומוכיח את מה שהיה החלוקה-מחדש של הון בהיקף אדיר, שהיתה לה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המשטר הנאצי. גוץ טוען שהעברת הון זו היא ההסבר העיקרי להסכמת הגרמנים לקיומה של השואה: הם שוחדו.

 

גוץ קובע כי הבסיס לכך שמצב הגרמנים תחת המשטר הנאצי היה אכן טוב במידה ניכרת מאשר תחת כל שלטון קודם, הוא כי ביזת היהודים והשטחים הכבושים היתה גדולה יותר, שיטתית יותר, ובעלת חשיבות גדולה יותר מאשר שיערו בעבר, וכי פירות השלל חולקו באופן נרחב ביותר. הגרמנים הרוויחו מהגזענות הרצחנית כמעט ללא יוצא מהכלל. סחורה גנובה חולקה בשיטתיות במחירי חיסול. אפילו אם הגרמני לא היה נאצי בהשקפתו, הוא לא התנגד למשטר כדי לא לסכן את התרנגולת המטילה ביצי זהב.

 

גוץ מעביר את הדגש מרווחיהם של בעלי ההון הגדולים אל רווחיהם של ההמונים. האינטרסים הנאצים לא עוצבו על ידי בעלי ההון, אלא דווקא על ידי המוני הצרכנים, שכל אחד ואחד מהם הרוויח באופן אישי מהפאשיזם. ספרו הוא הבניה מחודשת של האסכולה הרואה בהשמדת היהודים בשואה מימוש של תוכנית עבודה מתוכננת מראש, בדגש מטריאליסטי. הרצח ההמוני הפך לשוד מזוין המוני, והדיקטטורה הפכה לשלטון המבוסס על טובות הנאה.

 

מי שאשם בשואה הם הגרמנים הרגילים, שאין כל הבדל בינם לבין כל אדם אחר. מקור חטאם לא היה בגזענות אלא בחמדנות. הם פשוט נענו לתמריצים כמו כל בן אנוש. להם פשוט היו יותר תמריצים.

 

ספר זה אינו קורא תיגר על הרעיון שגרמניה הנאצית היתה גזענית קיצונית. גזענות ואינטרסנטיות אינן עומדות בסתירה. אך מכאן עד להפיכת החמדנות למניע עיקרי ארוכה הדרך. אם תמריץ כלכלי הוא כל מה שנדרש כדי לחצות את כל קווי המוסר, מעשים מסוג זה היו מתרחשים לעתים קרובות הרבה יותר. אם ההיגיון הפנימי של מדינות רווחה אתנוקראטיות היה גורם להן להפוך למדינות המבוססות על ביזה רצחנית, היינו מצפים שהתהליך הזה יתרחש לעתים תכופות יותר, ולא רק במקרה יחיד.

 

בגרמניה הנאצית הסתתרה, מאחורי טובות ההנאה החומריות, אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה, בשיטת 'המקל והגזר'. הנאצים טיפלו בתיסכולי הגרמנים על ידי מימוש של דימויים העצמי, באמצעות מוצרים והטבות מחמיאים. 'האני הצרכני' הנאצי יצר אדם מאושר, נוח לבריות וצייתן. היתה זאת מהדורה דיקטטורית של 'האסטרטגיה של התשוקה' האמריקנית.

הנאצים לא היו יכולים לדרוש ציות לאידיאולוגיה שלהם, מבלי שיהיה מאחוריה נימוק מספק דיו של מימוש עצמי מלא. את הלגיטימציה המלאה שלהם הם יצרו באמצעות מסע הצלב אל השחקים.

 

 

רכוש שנגזל מיהודים

 

גרינג הורה שכל המשאבים בארצות הכבושות אשר ראויים לשימוש על ידי הרייך יוחרמו, והאוכלוסייה בשטחים אלה תיוותר רק עם המינימום הדרוש לקיום. הוא חשב על ביזה ולקיחת שלל כדרך הנורמאלית של ניהול מלחמה.

 

לאימי יש סיפורים רבים על האופן בו גזלו הגרמנים והפולנים את רכושם של היהודים בעיר הולדתה בפולין. הרכוש שנגזל יצר מערכת כלכלית ענפה, שהיו שותפים לה כל רובדי האוכלוסיה. היה זה 'שוק שחור', בו מכרו היהודים את כל היקר להם תמורת פרוטות. שוק זה התנהל במקביל לגזל הרישמי של הרכוש על ידי הגרמנים.

 

במתקני ההשמדה, תחת השלט 'הניקיון משחרר', מוינו היהודים בטור אחד לעבר הבלתי ידוע, וטור שני לעבר דלתות שעליהן השלטים 'חדרי חיטוי ורחצה'. בתיקרת חדרים אלה היו צינורות שניראו כמו במיקלחות.

חיילי אס-אס ניצבו לאורך הטור, מחלקים סבונים ומגבות. לכולם רווח שסוף סוף יוכלו לעשות מקלחת חמה וטובה.

לאחר שאלפיים איש מילאו את החדר, הדלתות נסגרו מאחריהם.

חיילי אס-אס שפכו פנימה מהגג את הרעל, וחתמו את הפתחים בלוחות בטון.

החיילים הביטו לתוך החדר דרך חרך הצצה. הם צפו בחפים מפשע נרצחים.

עשרים דקות מאוחר יותר, כולם בפנים היו מתים.

הרייך הגרמני הרוויח מהגופות.

שיני זהב נעקרו מלסתות הקורבנות, טבעות נתלשו, ושיער הנשים הארוך נגזז.

שיני הזהב הותכו ללבני זהב, ונמסרו לבנקים.

השיער נארג לחוטים ושימש ליצור לבד וחבלים, ולמילוי מזרונים.

הגופות הועברו למשרפות.

האפר לא שימש רק כדשן בשדות, אלא גם כחומר בידוד ובנייה.

כיוון שאנשי האס.אס. צברו כמויות נכבדות של כסף וחפצי ערך של הקורבנות, לאף אחד מהם לא היה איכפת מעונש המוות הצפוי להם על פי משפט האומות.

 

להלן דוחו''ת אחדים המפרטים, ברשימות המעידות על סדר גרמני מופתי, חפצי ערך שנגזלו מהיהודים, בעיקר במסגרת 'מבצע ריינהארד', שבו נרצח חלק גדול מיהדות פולין בין אביב לסתיו 1942.

 

דו''ח להימלר, מתאריך 6 לפברואר 1943, לגבי חפצי הערך שנבזזו מהקורבנות היהודים ונמסרו לארגונים נאצים שונים:

למשרד הכלכלה של הרייך נמסרו:

בגדים – שלושים וארבע קרונות רכבת.

שטיחים – ארבע מאות קרונות רכבת

מצעים – מאה ושלושים קרונות רכבת

שיער נשים – קרון רכבת אחד.

למשרד לאיכלוס גרמנים מחדש ברחבי הרייך נמסרו:

בגדי גברים: מכנסיים- שישים ושתיים אלף, חולצות – מאה ושלושים ושתיים אלף, נעליים – שלושים ואחת אלף זוגות

בגדי נשים: מעילים –מאה חמישים וחמישה אלף, שמלות – מאה ותשעה עשר אלף, תחתונים – שישים אלף, חזיות עשרים וחמש אלף, לבנים – עשרים ושתיים אלף, מטפחות ראש – שמונים וחמש אלף, נעליים – מאה ואחד עשר אלף.

הרשימה נמשכת עם פריטים רבים נוספים.

סך הכול – שמונה מאות ועשרים וחמש קרונות רכבת.

 

סיכום הדו''ח שנשלח לגלובוצניק, מפקד 'מבצע ריינהארד', בתאריך 27 לפברואר 1943, ובו פרוט של כספי הביזה:

מזומנים –חמישים ושלושה מיליון ושלושה עשר אלף מרק גרמני

מטבע חוץ –מיליון וארבע מאות חמישים ושלושה אלף מרק גרמני

מטבע חוץ בזהב – שמונה מאות ארבעים ושלושה אלף מרק גרמני

מתכות יקרות – חמישה מיליון ושלוש מאות חמישים ושלושה אלף מרק גרמני

חפצי ערך - עשרים ושישה מיליון ותשעים אלף מרק גרמני

טכסטיל –שלושה עשר מיליון ומאתים תשעים וארבעה אלף מרק גרמני

סך הכול – מאה מיליון וארבעים ושמונה אלף מרק גרמני

הרשימה המקורית מדייקת בחישוב המיספרי עד לרמת הפרוטות הבודדות. הדבר מעיד על כושר יצירתיות חשבונאיות, שלא היה מבייש את גדולי המומחים בתחום זה.

 

קטע ממכתב בין קציני אס-אס בכירים, מתאריך 30 ליוני 1943, בעניין 'פיתרון הבעיה היהודית בגליציה', הכולל את רשימת חפצי הערך שנלקחו מהיהודים. חפצי הערך נשמרו ונמסרו לצוות המיוחד של מבצע 'ריינהארד':

מלבד רהיטים וכמות טכסטיל גדולה, הוחרמו ונמסרו גם הטובין הבאים:

עשרים קילוגרם ותשע מאות חמישים ושניים גרם של טבעות-זהב

עשרים ושניים קילוגרם ושבע מאות וארבעים גרם של פנינים.

אחד עשר קילוגרם ושבע מאות ושלושים גרם של שיני זהב.

 

המזומנים ודברי הערך הועברו ישירות לכספות המשטר הנאצי, ושימשו לתשלום עבור הוצאות המלחמה.

החפצים שדרשו עיבוד הועברו למרכזי יצור שונים.

החפצים שהתאימו לשימוש מיידי הועברו למרכזי חלוקה. היו אלה מחסנים גדולים בלב מרכזי האוכלוסיה. פקידים ממונים היו אחראים עליהם. אזרחים נאצים ברחבי הרייך, שנזקקו לחפצים שונים בתקופת המלחמה, שבה לא התנהלה פעילות מסחרית רגילה, פנו אליהם כמו שפונים למוכר בחנות כלבו. הפקידים העריכו את אמינות הבקשות, וסיפקו בהתאם את המוצרים, חינם אין כסף.

 

הנדל''ן, בתים, דירות ומגרשים, היה הרכוש העיקרי אותו גזלו הנאצים. מיד לאחר שכבשו עיר, הם ערכו רשימה של הבתים בהם מתגוררים היהודים. בשלב שני גורשו היהודים לגטו מלאכותי. רשימת הנדל''ן נמסרה למשרד מיוחד. משרד זה חילק אותו לגרמנים ולאזרחים מקומיים שהיו נאמנים למשטר הנאצי. היו אלה מאות אלפי בתים ברחבי פולין בלבד.

התושבים המקומיים הפרו-נאצים חילקו בינם לבין עצמם, באופן הטיבעי ביותר, את הרכוש היהודי עוד לפני המלחמה. בזמן שהנאציזם התחיל להתפשט הם היו מסמנים לעצמם את בתי היהודים בהם חשקו. ליהודים הם היו אומרים: 'הרחובות שלכם! הבתים שלנו!'.

 לא היתה אפשרות של השתלטות עצמאית של פולנים נאצים על רכוש יהודי. אחד השכנים חשק בבית שבו התגוררה משפחת אימי, שכלל מאפיה בבעלותנו שהייתה בקומת הרחוב, וביקש לגרש אותנו מיד בתחילת הכיבוש. בדרך מיקרה, אימי נשלחה באותו יום לעבודות ניקיון במשרד בו ניהלו את הרכוש היהודי. היא התחילה לבכות בחדר בו עבדה. המנהל שעבר במקום שאל אותה לפשר הבכי, והיא סיפרה לו. הוא זימן אליו את הפולני, הסביר לו מי בעל הסמכות היחידה לחלוקת הרכוש היהודי, ובסופו של דבר הפולני נאלץ להסתפק במאפיה בלבד.

רוב רובו של הרכוש נותר עד היום בידיים אלה. זאת בעטיה של העובדה שמרבית היהודים בעלי הרכוש ניספו בשואה. מי ששרדו את השואה וניסו לחזור מיד לאחר המלחמה ולקבל את הרכוש ניתקלו באנטישמיות מקומית עזה, שמנעה מהם זאת. חילופי האוכלוסין ההמוניים לאחר המלחמה טשטשו את הבעלויות המקוריות במקומות רבים. מאוחר יותר הפכו המשטרים בארצות מזרח אירופה לקומוניסטים, וכל הנדל''ן הולאם. הדבר כנראה ולא פגע כמעט בהמוני המשתלטים על הנדל''ן היהודי, שהיה בעיקר דירות מגורים רגילות. בעיקבות התפוררות המשטרים הקומוניסטים החלה החזרה של הנדל''ן לבעליו המקוריים. המעקב אחר השתלשלות הבעלות הוא כיום תהליך מסובך, שנתקל בקשיים רבים בעטים של הזמן הרב שחלף ותהפוכות הגורל.

 

 

 

 

האישה במשטר הנאצי

 

אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. גסטון בשלארד עורך מספר אבחנות מעניינות אודות הקשר בין האש לחיי המין, וקובע כי 'אקט האהבה היה האבחנה המדעית הראשונה לגבי יכולת האש לשכפל את עצמה', וכי 'כיבוש האש היה קודם כל כיבוש התשוקה'. בשלארד נוגע, בפרק על 'האש המינית', באש הארכיטיפית והיצרית, והוא מצטט את יונג במספר מקומות.

הגרמנים הזדקקו מאד לחום, על כל צורותיו, לאחר מלחמת העולם הראשונה. התיסכול הנאצי נבע מכל שהם פנו לשחקים כמקור לאנרגיה. לא רק שהשחקים תבעו מהם אנרגיה בלתי נדלית כדי לכבוש אותם, אלא שהתברר כי הם אינם מקור חום אמיתי. האנטישמיות הגזענית היתה, מבחינה זאת, תחליף אותו דלו מנבכי נשמתם.

גישה ארכיטיפית זאת מתאימה להשתלב בתיאור הפסיכולוגי המקובל של אדולף היטלר, כמי שתיעל את המועקה הנפשית שלו לפסים לאומיים, והצליח ליצר טיפוס של אישה גרמנית נשית וביתית מחד, אך מגויסת לחלוטין לאידיאל הנאצי השטני מאידך.

היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן של הנשים כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך. מרטין בורמן כתב מסמך, עליו חתם היטלר, בו אושרה הולדת ילדים מחוף למסגרת הנישואין, כדי להבטיח את עתיד העם הגרמני.

הגרמנים הם עם מעשי מאד, והנשים שבו בפרט. הן בהחלט ידעו כי תמיכה בהיטלר תספק להם את המכסימום, תוך מאמץ מזערי מצידן.

 

 

היטלר ואימו

עלפי אריק אריקסון

 

המנצלים האכזריים ביותר, חסרי הרתיעה ביותר, של מלחמת אומה על זהותה היו אדולף היטלר וחבר מרעיו. הם היו במשך למעלה מעשור שנים אדוניו הצבאיים והמדיניים של עם גדול, חרוץ ושקדן, ללא עוררין. כדי לעצור בעד אותם אומני המילה הזולה מלהיות איום לכל הציביליזציה המערבית, נתגייסו כל הכוחות והאוצרות המקובצים של האומות.

המערב היה מעדיף כיום להתעלם מסימן השאלה הגדול הזה, קריאת התיגר על הרעיון של קידמה הצועדת בקו ישר. הוא מקווה שאותם הגרמנים עצמם, לאחר האכלתם ושיטורם על ידי כוחות הכיבוש, יופיעו כלקוחות טובים, מאולפים ומבויתים בנקל, שהם ישובו להתעסק בקולטורה וישכחו לעולמים את האווילות המלחמתית שנלכדו בה גם בפעם הזאת.

אין זה מיטיב עם סיכויי הקידמה בגרמניה או בכל מקום אחר, להיחפז לשכוח מה שאירע והיה. אדרבה, חובה להבין כי הפלא השחור של הנאציזם לא היה אלא הנוסח המוגמר – המתוכנן לעילא ומושחת לעילא, של מגמה אוניברסלית בת זמננו. המגמה מוסיפה להתקיים. רוחו של היטלר צופיה ומייחלת.

האומות, כמוהן כיחידים, מוגדות לא רק על ידי נקודת השיא שבהישגיהן התרבותיים, אלא גם על ידי נקודת השפל שבזהותן הקיבוצית. למעשה מוגדרות הן על ידי המרחק, טיבו של המרחק, שבין שתי נקודות אלה.

גרמניה הנאצית סיפקה לנו דוגמה ברורה וחותכת לעובדה, כי ציביליזציה מתקדמת מרחפת עליה סכנה בשל עצם התקדמותה, ושזאת מפצלת מצפון עתיק, מאיימת על זהויות בלתי מושלמות, ומתירה כוחות הרס.

אלה המכירים את המתרחש בגרמניה כיום, ובמיוחד מי שנהירה לו הדילמה הפנימית של הנוער הגרמני, יסכימו בודאי כי הבעיות הפסיכולוגיות לא נפתרו עדיין, לא בשביל גרמניה עצמה ולא בשביל היבשת שהיא שוכנת במרכזה.

 

היטלר נולד בעיירה האוסטרית בראונאו, סמוך לגבול הגרמני, ועל כן נשתייך למיעוט הגרמני שבקיסרות האוסטרית.

היה זה בבראונאו, כפי שהוא מספר, שאדם בשם פאלם נורה ונהרג בידי חיילי נפוליאון על שהדפיס עלון תחת הכותרת: 'בשעת השפלתה העמוקה ביותר של גרמניה'. מצבת זכרונו של פאלם עומדת בטבור העיר.

לא היתה שום קיסרות גרמנית בזמנו של פאלם. חלק ממדינות גרמניה היו אף בני בריתו של נפוליאון. אך כיוון שקרא בשם ה'מאגי' 'גרמניה', נעשה פאלם, לאחר שהוסגר על ידי המשטרה האוסטרית, אלילה של התנועה הלאומית שנאבקה לגרמניה גדולה.

 

היטלר מספר על שנאת המיעוט הגרמני לקיסר האוסטרי. אדולף הקטן נמנה עם אלה 'הנכספים ברגש ייסורים עמוק לשעה בה יינתן להם לשוב אל זרועות האם האהובה'.

כאן מתחילים להתערב במערכת התבניות שלו מושגים של יחסי משפחה, המזהים באופן גלוי את 'תסביך אדיפוס' שלו עם בעיותיה הלאומיות של ארצו. הוא מתלונן כי 'האם האהובה...הרייך הצעיר, על ידי בריתה הטראגית עם מדינת התרמית האוסטרית הישנה...נתנה בעצמה צידוק להכחדתו האיטית של הקיבוץ הלאומי הגרמני'.

 

אימו של היטלר היתה צעירה מאביו בעשרים ושלוש שנים. כפי הנראה היתה זאת רעיה טובה ונאמנה, לצד איש אשר היה עריץ בית, שותה לשוכרה ואלים. כאן עולה על הדעת ההשוואה כי במערכת התבניות של היטלר, הלאומית כמו הביתית, מגיע לאם הצעירה גורל יותר טוב מאשר השידוך עם גבר זקן.

ניסיון החיים של היטלר הצעיר התמזג איפה עם ניסיון המיעוט הגרמני, שסירב לשיר 'אל נצור את הקיסר פראנץ יוזף', והחליפו ב'גרמניה מעל לכול'.

 

היטלר כותב: 'התוצאה הראשונה של תקופה זאת היתה ראשית, שנהפכתי ללאומן, שנית, שלמדתי לתפוש ולהבין את משמעותה של ההיסטוריה. ..כך שבגיל חמש-עשרה כבר הבנתי את ההבדל בין פטריוטיזם שושלתי לבין לאומיות עממית'.

צירוף כה תמים לכאורה של נושאים ניתן בנקל רב מידי לפירוש פסיכואנליטי, המסביר באמצעותו את כל פועלו של היטלר. זאת היא פשטנות. דרוש הרבה יותר מאשר תסביך אישי כדי שיצמח מהפכן מצליח. התסביך יוצר את הלהט הראשוני, אך אילו היה חזק מידי, היה משתק את המהפכן במקום להשרות עליו את הרוח.

 

בהיטלר היה משהו מהמתוסבך נפשית, אך לרוע המזל היה בו משהו מעבר ומעל לכל זה. כושרו לפעול, וליזום וליצור פעולה, היה כה רב ונדיר, שאין תועלת לנקוט שיטת איבחון רגילה כלפיו. הוא היה בראש ובראשונה הרפתקן, בקנה מידה כביר. אישיותו של ההרפתקן קרובה לזו של השחקן, משום שעליו להיות מוכן תמיד לגלם דמויות שהוא בוחר בהן.

יחד עם שחקני במה רבים, ניחן היטלר גם בתכונה, שהיה מוזר ובלתי נסבל מאחורי הקלעים, אך הוא ידע לסגת מהן מול קהלו עצור הנשימה. היטלר היטיב לחוש באיזו מידה אין חשש שאישיותו תפריע למה שהוא מייצג בציבור.

יועץ התיקשורת הראשון של היטלר תיאר אותו כמי שתיעל את דחפיו המיניים, והפיק סיפוק מיני מקשר עם 'ההמון הנשי', כינוי שהעניק לקהל המאזינים לנאומיו.

 

 

נשים והמזרח הנאצי

 

בהמשך לננסי ריגן, שסיפרה 'טאטוא האומה הגרמנית. חיי משפחה והזהות הלאומית בגרמניה בין השנים 1870-1945' צוטט בהרחבה בפרק הקודם, בוחנת אליזבט הארווי, בסיפרה 'נשים והמזרח הנאצי: סוכנות ועדות לגרמניזציה' את פעילות הנשים הגרמניות מחוץ לארץ האם, ובפרט בפולין הכבושה. נשים אלה ריכזו את מאמציהן בעיקר בשטחים שסופחו מפולין לגרמניה, אך הן היו פעילות גם בשטח הממשל הפולני, מרכז פולין שנותר לכאורה תחת שילטון עצמי פולני.

 

תחת המשטר הנאצי לא נשמע כמעט קולן של הנשים במישור הציבורי. במקום זאת, הוגבל תפקידן לספק לפיהרר כמה שיותר ילדים ולגדל אותן להיות אימהות וחיילים נאמנים. פעילויות אלה שימשו את מטרת המשטר הנאצי לאכלס את המזרח באזרחים 'טהורי גזע'.

 

אך אזורים אלה לא היו אדמת שממה. הם היו מולדתם של עמים רבים, שלא חפצו לנטוש את ביתם מרצון. היטלר האמין שיש לטאטא אותם, כדי לפנות דרך ל'טהורי הגזע'. חיילי האס-אס, ונשים לא מעטות שצורפו אליהן, הצטוו לאסוף, להגלות, ובסופו של דבר לחסל, את בני 'הגזעים הנחותים'.

 

אך סילוק אותם אנשים היה רק חלק מהמשימה. הנאצים רצו להביא גרמנים אתניים לבתים שהתפנו למכביר. במקביל להבאת הגרמנים לבתים שהוחרמו, היה צורך גם לחנך אותם כאזרחים גרמנים, שכן הם גרו תקופה ממושכת, לכל הפחות מאז תום מלחמת העולם הראשונה והסכמי ורסאיי, ב'טריטוריה גרמנית' שנמסרה לריבונות זרה. האחריות ל'גרמניזציה' הוטלה על נשות הרייך השלישי, שאת דרך חשיבתן ופעולתן מתארת הארווי בסיפרה.

 

כיוון שנמנע מהן השיוויון עם עמיתיהם הגברים במולדת , הנשים הנאציות מצאו דבר מה חשוב נוסף במזרח, והוא את תחום השליטה הציבורי שלהן..אמנם משימתן היתה בעיקר בתחום הפרטי, אך תפקידן הועצם גם מתוקף העובדה שבעוד הן היו כפופות לעמיתיהן הגברים הגרמנים, הרי שכלפי הנשים הגרמניות שאימנו, וכלפי הגברים המקומיים, הן יכלו בהחלט לפעול מתוך תחושת עליונות ובאמצעות הטלת מרות תקיפה.

 

תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, והפסד הטריטוריות בעיקבותיה, חיזקו את רגשות הלאומנות בקירבן, וטיפטפו לנשים אלה תשוקה חזקה להחזיר את תרבותן 'המתקדמת' לשטחים הגרמנים לשעבר.  

עוד בראשית השילטון הנאצי בשנת 1933, הפכו הנאצים את תפקיד המפתח של הנשים בגרמניזציה של המזרח לדוקטרינה רישמית.

מכונת התעמולה הדגישה שהמאבק להחדרת ה'גרמניות' לאזור הספר מתחיל בבית, בכיתות בתי הספר שבהן אימהות מורות מלמדות בריאות, טוהר גזע, שפה ואמונה.

תעמולה זאת נועדה להכין את הנשים הגרמניות לתפקידן המכריע ב'גרמניזציה' של המזרח.

 

הנצחונות הנאציים בראשית מלחמת העולם השנייה השפיעו על נשים אלה בעוצמה רבה, לכל יתר ימי חייהן. נשים רבות התנדבו למשימה של הבאת תרבות המולדת למזרח אירופה תחת התחושה של העליונות הגרמנית. הן האמינו שבמזרח חיים אנשים הלוקים בסדר, היגיינה ויעילות, תכונות הכרחיות שהגרמנים מוקירים. כמובן שרמת ואיכות החיים הנמוכים יותר במזרח אירופה חיזקו את דעתן זאת לאחר בואן.

 

הנשים שעברו למזרח הוצגו כאידיאל של תושבות-ספר אמיצות, ועקרות בית מסורתיות כאחד. יועצות התיישבות, מורות, עובדות רווחה וכדומה נקראו לעבודה מועילה בקולוניות החדשות, שגררו תושבים גרמניים אתניים מרחבי מזרח אירופה לאמץ גישות נאציות מודרניות בחיי הבית.

 

חלקן נסעו לשם במטרה להחזיר את תחושת הכבוד הלאומי שלהן, שכה נפגע בילדותן ובחרותן, או שנסעו כדי לזכות בחיים טובים יותר. אחרות נסעו כדי לחפש הרפתקה או אהבה. לבסוף, מי שבחרו שלא לנסוע, נשלחו בפקודה.

 

רוב הנשים מצאו כאמור כי דעותיהן המוקדמות לגבי הלכלוך וחוסר הסדר במזרח הן מוצדקות. דבר זה חסך מהן את הצורך בסימפטיה כלפי המקומיים.

 

הארווי דנה בשאלה מדוע הגרמנים המקומיים, האתניים, ה'אנושיים' יותר לכאורה, שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי ביישובם מחדש, פעולה שהייתה בלתי אנושית בעליל.

הסיבה העיקרית לכך היא שמרגע שהנאצים כבשו את פולין, הפכו כל התושבים תלויים בו לחלוטין, והיה עליהם לציית לכל גחמה שלו. כך יכלו גרמנים רבים לתת עדיפות למחייתם, ללא נקיפות מצפון כלפי רווחתם של אחרים.

 

הנשים הנאציות היו נציגות משטר ברוטאלי וגזעני, והשתתפו בפעילות שנועדה לקדם את מטרות המשטר. הן סייעו בתהליך הסינון הגזעני ובחירת הגרמנים מתוך כלל האוכלוסיה, יישובם מחדש, ובהחרמתו והפצתו מחדש של רכוש פולני ויהודי.

פעולות אחרות, פסיביות יותר, היו הוראת השפה ושיעורי 'מולדת' לילדים, יעוץ אישי, משפחתי, ובנושאי משק הבית על פי תורת הגזע.

 

ללא קשר לתפקידן, כולן, ללא יוצא מהכלל, הן ראו זאת מחובתן לחזק את רעיונות העליונות של הגרמנים האתניים כלפי העמים במזרח. לא משנה מה היתה עבודתן, הן סייעו באפלייה כלפי הלא-גרמנים.

 

במובן זה הן שותפות באחריות ובאשמה לשואה.

הנשים הנאציות שהשתתפו באינדוקטרינציה במזרח, באופן אקטיבי או פסיבי, ידעו כולן על מהלך הפיתרון הסופי, שסופו במתקני ההשמדה. זה היה בגדר סוד ידוע לכול.

ברצח ישיר עסקו לעיתים רחוקות, אך הן תרמו את חלקן ככל יכולתן לביזת רכוש חסרת תקדים בהיקפה, של עשרות מיליוני אנשים, ולהפיכת כל ערכי המוסר האנושי על פיהם.

 

 

הסרט 'האישה בירח'

 

'האישה בירח' הוא סרט גרמני משנת 1929, שנחשב לאחד מסרטי המדע הבידיוני הרציניים הראשונים. הוא נכתב ובוים על ידי פריץ לאנג.

היועץ המדעי לסרט היה הרמן אובראט, שהיה מורו של ורנר פון בראון. אובראט אף תכנן לבנות טיל אמיתי קטן שישוגר וישמש לצילומים אותנטיים, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

הקרנתו של הסרט היתה אירוע מכונן, שהדיו מתפשטים עד ימינו אלה. תחושת החדשנות האותנטית והמהפכנית שהוא מעביר לצופים עדין לא נמוגה.

 

האמיתות המדעיות הבולטות שבסרט הן:

חוסר המשקל בחלל

מסלול בצורת הסיפרה 8 שעושה החללית כדי להגיע לירח ולחזור ממנו לכדור הארץ.

החללית היא רב שלבית.

החללית מונעת על ידי דלק נוזלי. .

צורת החללית היא אוירודינמית, כקליע בעל סנפירי זנב.

מוצגת לראשונה הספירה לאחור מעשר עד אפס, שהפכה לימים לחלק בלתי נפרד משיגור כל טיל.

 

הטעות המדעית הבולטת בסרט, שהומצאה כנראה לצרכי העלילה בלבד, היא זאת שמציגה את הירח כבעל אטמוספירה כמו בכדור הארץ.

 

למרות האפקטים המיוחדים והחדשנות, הסרט לא נחל הצלחה מסחרית. זאת כיוון שהיה סרט אילם, וכאשר הוצג כבר החלו בהקרנת סרטים מדברים.

 

למרות החידושים המדעיים, הסרט הוא בעיקר מלודרמה. העקרונות של שיגור טילים ומסע בחלל מוצגים בסרט בפרוטרוט, אך כנספח בלבד לעלילה מלודרמטית.

עלילת הסרט עוסקת ביזם צעיר שמעוניין לשגר טיל לירח על מנת למצוא שם זהב. על התוכנית משתלט נוכל חלקלק. הנוכל מצטרף לטיסה יחד עם היזם, וממציא הטיל המבוגר. מצטרפים אליהם שותפו של היזם ואישתו, שאותה אוהב היזם בסתר. ילד קטן מתפלח לחללית והופך לגיבור משנה.

החללית נוחתת בשלום על הירח. המהנדס יוצא לחפש את הזהב, ומוצא אותו, אך נופל לנקיק. הנוכל, שיצא בעיקבותיו, נוטש אותו למוות וחוזר לחללית. הוא נורה למוות במהלך מאבק עם היזם, לאחר ניסיון להמריא חזרה לבדו.

כדור אקדח שנפלט במהלך המאבק גורם לאובדן מרבית החמצן הדרוש לנשימה בעת הטיסה חזרה.

במהלך העלילה מתגלה אופים של הגיבורים. אופיו החלוש של הבעל מביא את הגיבור הראשי להתאחד עם אהובתו, ולהישאר עימה על הירח. הם שולחים חזרה לכדור הארץ את הבעל והילד.

הדרמה משתלבת בהיבט הסימלי של המציאות הטכנולוגית והגיאוגרפית החדשנית. מציאות זאת משמשת תפאורה חדשה לרגשות עתיקים. הגיבורה הנשית שמתלבטת בין שני גברים בחלל החיצון, עושה זאת בתפאורה של סמלים מיניים מובהקים, שהם הטיל כסמל גברי והירח כסמל נשי.

 

היטלר חובב הסרטים ראה בודאי את הסרט יותר מפעם אחת. הסרט היה פופולארי מאד בחוג תלמידיו של הרמן אובראט, שצפו בו פעמים רבות.

על רקטת הוי-2 הראשונה ששוגרה מפינמונדה התנוסס הלוגו: 'האישה בירח'.

 

 

 

 

ורנר פון בראון

 

ורנר פון בראון סומן על ידי היטלר וגרינג כאחד הצעירים המבטיחים של המשטר הנאצי. הוא קיבל תקציבים בלתי מוגבלים כדי לפתח את הנשק הסודי והסופי שלהם, טיל הוי-2 שאי אפשר היה לעצור את מעופו למטרה.

 

היטלר, אשר שאף להיות אחד מגדולי תבל, וגרינג שאמר שעוד 50 שנה יהיה בול לכבודו, הפכו לדמויות שליליות ואזוטריות. פון בראון לעומתם הפך להיות דמות שהולכת ונחרתת באופן חיובי בזיכרון האנושי הקולקטיבי, כאבי תוכנית החלל שהביאה לפריצת האדם את גבולות כדור הארץ, ושיגרה אותו אל הירח.

 

לפון בראון היו חכמה, שנינות וכושר המצאה שלא היו לאף אדם לפניו ואחריו בתחום זה, ולראיה הדשדוש בתוכנית כיבוש החלל שהחל לאחר ימיו.

במבט לאחור, לו היו אומרים בשנת 1968, שבה שוגר האדם הראשון לירח, כי יעברו כחמישים שנה עד שהדבר יתרחש שוב, והאנושות תכלה את ימיה עד מועד זה במאמצים דלי תקציב בנושא, לא היה בנמצא מי שיאמין לכך.

 

כאשר בוחנים את ההיסטוריה של פיתוח הטילים המודרניים, רואים שפון בראון עמד, בו זמנית עם פיתוח כיבוש החלל האזרחי, במרכז הפיתוח של תעשיית הנשק האימתנית ביותר מאז ומעולם. התוכניות האזרחיות לכיבוש החלל היו למעשה בשוליים מבחינת ההשקעה בהן. המירוץ לחלל החל כתוצאה מהדחף של המעצמות ליצור ביניהן מאזן הרתעה באמצעות טילים בליסטים מחומשים בפצצות אטום, והדבר קידם את הפיתוח הטכנולוגי הכללי בתחום הטילים. בהמשך, רצו המעצמות גם בלוויני ריגול שיקיפו את כדור הארץ, מה שהביא לצורך בטילים גדולים יותר. איוש הלווינים נתפש כהמשך ישיר של צורך צבאי זה. אפילו תוכנית אפולו לטיסה לירח היתה בעיקרה תגובת נגד אמריקנית להצלחה הסובייטית בחלל. משהתבססה עליונותה של ארצות הברית, היא הפסיקה להשקיע משאבים ניכרים בחקר החלל.

 

הניסיון לצייר את פון בראון כאידיאליסט שבמקרה נקלע באופן זמני למערכת הצבאית, אינו אלא היתממות. הוא היה איש הממסד הצבאי, שהתפתח בתוכו ודיבר את שפתו, ולא היה יכול להתנהג אחרת מאשר טכנוקרט צבאי. דפוסי החשיבה של הטכנוקרטים הצבאיים הם זהים בכל מקום, בדומה לדפוסי החשיבה של אנשי צבא הקבע, כיוון שהם מתפתחים בחממה אינטלקטואלית דומה בכל הצבאות ברחבי העולם. המאפיין העיקרי של החממה האינטלקטואלית של האליטה הטכנולוגית הצבאית הוא היכולת לעמוד במשימות מוגדרות, שאותן מטיל עליה הפיקוד העליון. הם נבחנים בהצלחתם ממשימה למשימה.

 

מסיבה זאת קשה להניח כי פון בראון שלט בקריירה שלו מאיזושהי בחינה, כיוון שלא היה לו חלק משמעותי בעיצוב דעתם של מקבלי ההחלטות מעליו, שעמדו בפני הדילמות של כדאיות הפרוייקטים שהוא הציע. פון בראון רתם עצמו כמשרתם של אדוניו, ובעיקר לפיתוח הטילים למטרות צבאיות, החל מראשית הקריירה שלו ועד סופה. מיזם הטיל לחלל של צוותו נולד ממיזם הטילים הבליסטיים נושאי הנשק הגרעיני, והצעד החדש בהתפתחות האדם אותו הבטיח, צוין במסע אישי מהנאציזם אל נאס''א.

 

תוכנית החלל האזרחית בארצות-הברית, אותה קידם בציבור, לא היתה אלא חלק ממסע תעמולה שעליו הוחלט בדרג הצבאי והפוליטי העליון, על מנת להעניק לו לגיטימציה, ולהכשיר באותה הזדמנות את דעת הקהל לכך שתקציבי הפיתוח העצומים ימשיכו לזרום לפיתוח טילים. הם ראו בחלק האזרחי של התוכנית הצבאית חלק הכרחי, אך חלק קטן בלבד מהסך הכול של הקומפלקס התעשייתי-צבאי בו שלטו. מרבית התקציב לפיתוח נושא הטילים בארצות הברית הוקצה לתחום הצבאי. במסגרת זאת יוצרו עשרות אלפי טילים צבאיים בליסטיים, מוכנים לשיגור מהיבשה, הים והאויר.

 

 

טיל הוי-2

על פי סידרה של הבי.בי.סי

 

פון בראון נולד למשפחת אצולה גרמנית. למשפחה היו אדמות במזרח גרמניה במשך מאות שנים. הברון, אביו של ורנר, עבר להתגורר בברלין כשהתמנה לשר בממשלת גרמניה.

 

בהיותו ילד התחיל ורנר פון בראון הצעיר להתעניין בטיסה לחלל, יותר מאשר באופניים המעניינות ילד רגיל. כשהחל ללמוד פיתח אהבה מפתיעה, אהבה לרקטות. הדבר היה בברלין בשנות העשרים של המאה העשרים. נראה היה אז מוזר שבן למשפחה מהמעמד הגבוה, התעניין בתחום שנחשב אותה עת נחות ופשוט, רקטות.

 

בתחום זה התעניינו באותה תקופה אלפים מבני מולדתו, מתוך אמונה שרקטות גדולות דיין יוכל להניע כל דבר. במלחמת העולם הראשונה הן שמשו ככל נשק. מאוחר יותר, ברוח האוטופיה של אותם ימים, קיוו אנשים שהרקטות לפתחו פתח לחקר החלל בעידן של שלום.

עבודת מפתחי הרקטות החובבנים עודדה את פון בראון ואת אחיו לערוך ניסויים בעצמם. הם ערכו ניסויים בזיקוקים כדי להניע מזחלת שלג, אשר התרסקה לתוך חנות מכולת.

 

המשיכה לרקטות התפתחה להתעניינות באסטרונומיה, כשהוריו נתנו לו טלסקופ. הדבר עודד אותו להמשיך דרך כתבי עת לחובבי אסטרונומיה. הוא נתקל ב-1925 בספר שכתב פרופסור הרמן אובראט. שמו היה 'טיל לכוכבי הלכת'. הוא השיג את הספר, ולא יכול היה להבין בו מאומה, כיוון שהיה מלא נוסחאות מתמטיות. בספר תואר כיצד ניתן לשגר לחלל רקטה המוזנת בדלק נוזלי.

 

רעיונותיו של אובראט הגיעו לקהל רחב יותר כאשר התבקש ב-1929 ליעף לפריץ לאנג בסרטו 'האישה על הירח'.

היה זה חזון הטיסה לחלל ששינה את חייו של פון בראון. מאוחר יותר כתב להרמן אובראט כי הוא היה מקור ההשראה שלו.

 

בגיל שלוש-עשרה העולם נראה פשוט מאד ויפה. ורנר הצעיר לא הבין את כל התיאוריה אבל הפנים מסר אחד ברור: אנשים יוכלו יום אחד לעוף בעזרת רקטות, לא רק לירח אלא גם לכוכבי לכת אחרים. הוא החליט שזה היעוד שלו.

בבית הספר החל ורנר לכתוב מאמרים משלו על מסע לחלל. באחד מהם כתב כי אין ספק שאדם ילך ביום מן הימים על הירח. הוא היה תלמיד מוכשר, וחבריו הבחינו בנחישותו להוביל. הוא היה משוכנע שיצליח, ושאל את חבריו אם ירצו להצטרף אליו.

לאחר שסיים את בית הספר הצטרף ורנר לקבוצת חובבי בניית רקטות והחל לבנות מנועים שהוזנו בדלק נוזלי ולנסות אותם. כשהתפרסמה עבודת הקבוצה אמר לכל מי שהיה מוכן להאזין לו כי טיסה לחלל תתרחש בימי חייהם. אנשים חשבו שהם משוגעים, והם מבזבזים את זמנים, אך ורנר נהג לומר: 'אדם נחשב משוגע כל עוד הוא לא מצליח'.

 

לקבוצה היה תמיד מחסור בכסף. היה מקור ודאי אחד למימון, הצבא הגרמני. בקיץ 1932 הדגימה הקבוצה את הרקטה שפתחה לפני אנשי הצבא.

בצבא לא התרשמו מהרקטה אך הבטיחו לקבוצה מימון אם תסכים לעבוד בחשאיות מוחלטת. ההצעה נדחתה על ידי כל חברי הקבוצה למעט אחד: ורנר פון בראון.

הוא היה אדם מעשי מאד, אופורטוניסט אפשר לומר. הוא החליט לקשור את גורלו למורת רוחם של חלק מעמיתיו, עם חיל החימוש של הצבא הגרמני. הקשר בין כספי הצבא לבין מיזם החלל שלט מעתה בחייו.

 

בגיל עשרים עבד בבסיס ניסויים סודי של הצבא מחוץ לברלין. הצבא מימן את לימודי הדוקטורט של באוניברסיטת ברלין, בתמורה לתכנון כלי נשק עבור הצבא. היה זה הסכם שהוא שמח לבצע.

הוא החל לעבוד עם שלושה שותפים בלבד, וכן שיגור לא גמור. אך בתוך שלוש שנים השיג צוותו את הטכנולוגיה של אותם ימים.

פון בראון היה מעורב לא רק בפיתוח. הוא גם בנה את הרקטות וניסה אותן בעצמו.

 

שלושה חודשים לאחר שהחל פון בראון לעבוד במסגרת הצבא מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. היטלר היה זקוק באופן תמיד לרעיונות חדשים אותם יוכל להביא בפני הציבור. הצורך בהתחדשות מתמדת, בפרט בתחום התעופה, הניע אותו. אחרת הוא לא היה שווה מאומה בעיני עצמו.

פון בראון תכנן באותה עת טיל גדול לטווח שלוש מאות קילומטר. השאיפה הנאצית להתחמשות מחודשת אפשרה לו לבנות טיל זה. לשם כך הוא נזקק לצוות גדול יותר ולמתקני ניסוי נוספים.

 

פון בראון החל לחפש אחר אי מבודד בים הבלטי. הבסיס החדש בפינמונדה לפיתוח טילים הוקם במהירות ובחשאי. פון בראון מונה למנהל הטכני של המיזם. הוא היה בן עשרים וחמש בלבד.

בשיאו של המיזם פיתחו כאלפיים מהנדסים ומדענים טיל חדש, A-4, ולאיש לא היה ספק בנוגע למימוש העתידי שלו. הוא תוכנן לשאת ראש נפץ במשקל טונה, ולעוף למרחק של כשלוש-מאות קילומטרים. עד אז לא הצליחו לשגר רקטה למרחק שעלה על כמה אלפי מטרים.

 

בניית הטיל היתה כרוכה בעלות עצומה, ולשם כך נזקק צוות הפיתוח לתמיכת הפיהרר עצמו. ערב המלחמה ביקר היטלר בבסיס הניסויים הצבאי, וקיבל הסברים מפון בראון וממפקדו קולונל ואלטר דורנברגר.

ההדגמה שערכו החלה בהפעלת מנוע רקטי בבונקר בבסיס. לא היה ספק שהיטלר התרשם. קודם כל הרעש היה חזק מאד, וההדף שנוצר מפליטת הגזים כופף את העצים במקום לכל הכיוונים. היטלר התרשם מהניסוי, אך היה ספקן בנוגע למשך הזמן שיידרש לפיתוח הטיל. הוא לא היה מעוניין בפיתוח של שנים על גבי שנים. הוא שאל כמה זמן יידרש לפיתוח. כששמע את התשובה אמר: 'חמש עד עשר שנים זה יותר מידי'.

 

לאחר חצי שנה לחמה גרמניה נגד בריטניה ובעלות בריתה. פיתוח הטיל הואץ, על אף ספקנותו של היטלר, והמלחמה לא הרפתה את ידיו של פון בראון.

הוא היה בסוף שנות העשרים לחייו ונהנה מתקציבים בלתי מוגבלים לפיתוח התחום שעניין אותו, וזה היה מאד מפתה.

 

פון בראון הצטרף למפלגה הנאצית ב-1937. הוא הוזמן גם להצטרף לאס-אס, על ידי מנהיגו היינריך הימלר. הוא סיפר שקיבל מכתב מהימלר ובו הוצעה לו דרגה באס-אס. הוא התלבט אם כדאי לו להיענות. השאלה היתה אם זה יועיל א יזיק לחלום בניית הטיל. הצטרפות היתה מועילה לתכנית בניית הטיל ולכן פון בראון הצטרף. יש תצלום של מייגו'ר פון בראון במדים שחורים של האס-אס, ניצב מאחורי הימלר.

 

חמש שנים לאחר שהחלה העבודה היה הטיל מוכן לניסוי.

השיגור הראשון בוצע בתאריך שלישי לאוקטובר 1942, כעשרה חודשים לאחר ועידת ואנזה. על דופן הטיל צויירה דמותה של 'האישה על הירח' מסרטו של פריץ לאנג.

השיגור המוצלח נראה היה, בדיעבד, כמו הצלחה מקרית. מבין 11 השיגורים שהתבצעו אחריו, רק שניים הצליחו במידה מסוימת.

בשלב זה היה צורך להבטיח את תמיכתו של היטלר בפיתוח הטיל. פון בראון הראה להיטלר סרטון שהיה בו כדי להצדיק את המשך הפעילות בפינמונדה.

באולם הקולנוע הפרטי במפקדתו של היטלר העביר פון בראון את אחד התדרוכים החשובים בחייו. התדרוך כלל סרטון שתיעד שיגור מוצלח. הסרטון הסתיים בכותרת ששובצה כדי להזכיר להיטלר את ספקנותו הקודמת: 'בכל זאת עשינו זאת'.

פון בראון הימר על יכולתו להצליח ובכך משכן את עתידו. לו היה מציג תמונה אובייקטיבית, פסימית יותר, יתכן והיטלר היה נרתע מהמשך הפיתוח, ומהמשך המלחמה בכלל. אך הוא ביסס בו תקווה שנגעה בנימים העמוקים ביותר של נפשו. היטלר רצה להאמין, ולכן אפשר היה למכור לו את הסיפור.

 

היטלר שינה את דעתו בעקבות הצגת הסרטון. הוא שמח וחיבק את פון בראון. בסוף הסרט הוא אמר במפתיע: 'אני חושב שיש לנו משהו נפלא בידיים', והורה לתת למיזם עדיפות עליונה ולהתחיל ביצור בהיקף גדול.

הטיל קיבל שם חדש, ששיקף את תקוותו של היטלר. הוא כונה : וי-2, 'נשק הנקמה השני', הנשק שבאמצעותו קיווה שגרמניה תנצח במלחמה.

 

בניית הטילים תוכננה להתבצע בבית חרושת תת קרקעי סודי, ה'מיטלוורק', בהרי ההרץ בגרמניה. כוח עבודה ממחנות ריכוז היה אמור להרכיב אותם.

אך לפני כן היה צורך להגדיל את חלל המנהרה שהיתה במקום. במשך חמישה חודשים עבדו שמונת אלפים אסירים במנהרות מבלי שראו אור שמש. על עבודתם פיקחו שוטרי האס.אס. ואלה העבידו אותם באכזריות.

האסירים חשו במקום זה כי חייהם תמו, והם נמצאים בגיהינום. אלפים מתו ב'מיטלוורק'. רובם הועבדו למוות. חלקם נרצחו על ידי שוטרי האס-אס. ההוצאות להורג היו לתעשייה, כאשר על גרדום אחד ניתלו לעיתים שני אנשים, כדי לחסוך בזמן.

 

יצור טילי הוי-2 החל, בסופו של דבר, באביב 1944. פון בראון ביקר במנהרות בהזדמנויות רבות. מסמכים שהתגלו מוכיחים כי נכח בדיונים על אסירים. באחד מהם סוכם כי כדי להחליף את הפועלים שמתו במנהרות ישועבדו אלפיים בעלי מקצוע צרפתיים נוספים. פון בראון ביקר גם במחנה בוכנוואלד הסמוך, בו נרצח סבי, כדי לבחור אסירים מיומנים לעבודה במפעלו.

 

רוב האסירים במפעל הכירו את השם פון בראון, ובעיניהם היה חלאה. לא עניין אותו גורל האנשים המסכנים שעבדו שם. הוא ראה לנגד עיניו רק את התוצאה הסופית.

 

טילי הוי-2 הראשונים נורו לעבר לונדון בתאריך 8 לספטמבר 1944. עידן חדש של לוחמה נפתח. כחמשת אלפים אנשים נהרגו מטילי וי-2, רובם ככולם אזרחים.

 

אך בסופו של דבר היה פרוייקט זה בלתי יעיל, יחסית להשקעה בו. כמות הטילים שיוצרו ושוגרו היתה קטנה מכדי לגרום נזק משמעותי בשלב סופי זה של המלחמה.

 

כוחות הברית הפציצו את אי בניית הטילים פינמונדה פעמים רבות, וגרמו שם נזק תמידי.

 

כאשר נכבשו אזורי שיגור הוי-2 לחופי הים הצפוני, נפסק שיגורם כמעט לחלוטין.

למרות זאת, יחידות הוי-2 המשיכו לפעול עד סוף המלחמה, באמצעות כני שיגור ניידים אחדים, שהפעיל האס-אס.

מספר הטילים ששוגרו היה קטן, וכך גם הנזק.

 

היטלר קיווה, עד יומו האחרון, שאחד מטילים אלה, שלא היתה כל דרך לעצור בעדם, יפגע במטרה חשובה במיוחד, וכך יצור תפנית לטובתו ברגע האחרון.

 

כאשר הבין פון בראון כי גרמניה עתידה להפסיד במלחמה, החל להכין תוכניות לקראת עולם בלי נאצים. מרגלי האס.אס. בפינמונדה שמעו שיחה שקיים בנדון עם חבריו, והוא נאסר לשבועיים. אך אדריכל הנשק הפלאי זכה במהרה שוב להערכה. היטלר העניק לו את עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר, לאות הכרה על שרותיו למען הרייך. היתה זאת תקופה מוזרה, בה אף אחד, בשום מקום, לא ידע מה ילד יום.

 

מעשה זה לא שינה את ספקנות פון בראון בנוגע למהלך המלחמה. הוא ידע שהעולם יתעניין במפעלו בפינמונדה. הוא גישש עם עמיתיו הגרמנים, לקראת סיום המלחמה, אם יהיו מוכנים לעבוד עם האויב. הוא תהה אם יוכלו להמשיך בפיתוח בארצות הברית העשירה.

 

טילי הוי-2 הרשימו את ברה''מ באותה מידה שהרשימו את ארה''ב, אך צוות הפיתוח לא היה מוכן לשקול כניעה לצבא האדום. יום לאחר מות היטלר יצר פון בראון מגע עם מפקדי צבא אמריקנים בכירים.

 

אנשי צוות הפיתוח זכו ליחס של כבוד מצד אויביהם לשעבר, שהתרשמו מאד ממה ששמעו מהם. הם הציעו להם חוזים צבאיים. ארצות הברית קיבלה יותר מ-125 מדענים בתחום הטילים, מהמוכשרים ביותר בעולם. היא קיבלה גם רכיבים להרכבת 70 רקטות וי-2 שניתן היה לשגר, וקיבלו את כל החומר התיעודי, שהיה אוצר בלום.

 

חיילים אמריקנים שחררו חודש קודם לכן את 'מיטלוורק'. הם מצאו שם אנשים שנראו כמו שלדים. עשרים אלף אנשים מתו בעת יצור נשק במפעל. מחציתם מתו כתוצאה ישירה מייצור רקטות וי-2.

 

 

המרוץ לחלל

על פי סידרה של הבי.בי.סי

 

כמה חודשים לאחר סיום המלחמה חזרו פון בראון ואנשיו לעבודה, הפעם בשירות צבא ארצות הברית. אך לא ידעו בדיוק מה לעשות איתם בתקופה הראשונה לאחר המלחמה. בשנים הראשונות לא היתה להם עבודה רבה.

 

בסוף מלחמת העולם השנייה התנהל מרוץ בין ברה''מ לארצות הברית. מסך הברזל ירד על אירופה, והפריד בין המערב הקפיטליסטי והמזרח הקומוניסטי. שתי מעצמות העל, ארה''ב וברה''מ, נלכדו במרוץ החימוש. המלחמה הקרה החלה, וכל צד פחד ממתקפת מנע גרעינית של הצד השני.

 

בעיקבות ניסויי פצצות האטום והמימן של שתי המעצמות, החליטו הסובייטים לבנות טיל נושא נשק אטומי. הם שקלו להשתמש במטוסים לצורך הטלת הפצצות, אך הגיעו למסקנה שמטוסים איטיים מידי, וקל מידי להפיל אותם. הם היו זקוקים לטיל שיגיע לטווח שמונת אלפים קילומטר, עד אמריקה.

 

לסובייטים היה מדען טילים צעיר ומבריק, סרגיי קוריולוב, שנשלח לעשר שנות מאסר בגולאג על פשעים שלא ביצע. בשנת 1953 זומן קוריולוב מהגולאג למוסקבה. הוצע לו להיות המתכנן הראשי של תוכנית הטילים הסובייטית.

 

תוכנית זאת התבססה בראשיתה על טילי וי-2 שנמצאו במפעלים בגרמניה שכבשו הסובייטים. מדעני טילים גרמנים שנשארו בצד הקומוניסטי שיחזרו על סמך טילים אלה את השירטוטים, ובנו טילים חדשים.

הפיתוח הואץ במידה רבה מאד בזכות תקציבי הענק וכוח האדם המוכשר. בתוך שנים ספורות הפכו טילי הוי-2 למוצג מוזיאוני נשכח.

 

בשנת 1956, הצליח קוריולוב לשכנע את חרושצ'וב לבנות לווין ריגול במקביל לפיתוח הטיל הצבאי.

חרושצ'וב הבין את הערך הפוליטי-פנימי של הלווין כשאמר, בעת המצגת שערך לו קוריולוב: 'לאמריקנים יש מכוניות חדשות ומבריקות, ולנו יש לווין חדש ומבריק'. הוא אישר ניסוי מוגבל, חד פעמי בהיקף ובתקציב, לשיגור הלווין הראשון לחלל.

 

הטכנולוגיה בה בחר קוריולוב לבניית הטילים הענקים החדשים היתה חיבור של אשכולות של עשרות מנועים קיימים קטנים. על הזרימה לכל המנועים להיות אחידה. שסתום אחד שנסתם, והכול מתפוצץ. פיתוח זה נתקל בקשיים. אשכולות המנועים התפוצצו במנהרות הניסוי. תקלות דומות יתגלו לימים במערכות מזרקי הדלק של המנועים האמריקנים. התקלות גרמו לקשיים רבים בהתקדמות. בשל מגבלות בכוח האדם, חלקי החילוף והתקציב, הפיתוח הגיע לנקודת משבר.

 

במקביל נתקע גם פיתוח הלווין הראשון, בשל חוסר היכולת לשלב את עשרות המערכות המדעיות שתוכננו עבורו במפרטים שונים, ונבנו במקומות שונים. הלווין היה כבד ומסורבל. הרעיון שהתקבל לבסוף היה לוותר על כל המכשירים המדעיים המסורבלים, ולהסתפק בלווין הראשון במינימום מיכשור, ובעיקר במכשיר רדיו שישדר אותות קוליים לקרקע.

 

לאחר מספר ניסויים כושלים בבייקונור בקזחסטן, אתר הטילים הסובייטי שהוקם יש מאין בלב הערבות של מרכז אסיה, שוגר בהצלחה הטיל הראשון שפיתח קוריולוב, אר-7, ששקל 280 טונות.

בשנת 1957, שנתיים לאחר שהוחלט, הפך בייקונור משממה לנמל החלל הראשון בעולם.

 

מיד לאחר השיגור המוצלח הראשון של האר-7 קיבל קוריולוב אישור לשגר את לווין הספוטניק. הקפת הספוטניק את כדור הארץ זעזעה את המערכת הפוליטית הבינלאומית, כיוון שהראתה כי לברה''מ עליונות חסרת תקדים בתחום זה.

 

הדבר דחף את ארה''ב להאיץ את תוכנית החלל שלה. על הנשיא אייזנהאור הופעל לחץ ציבורי לקדם את תוכנית הטילים. נאס''א, סוכנות החלל האמריקנית, הוקמה בשנת 1958. הסוכנות היא גוף ממשלתי, שנועד לרכז את כל המאמצים הצבאיים והאזרחיים בתחום המחקר והפיתוח בתחום הטילים תחת קורת גג אחת. עם הקמתה, הסוכנות כללה ארבעה מרכזי מחקר והעסיקה כ-8,000 עובדים. היא הורכבה בעיקר מהסוכנות הלאומית לאווירונאוטיקה, שהוקמה עוד בשנת 1915, וממרכזי המחקר של הצבא וחיל הים.

 

בארה''ב פיתחו באותה עת טילים קטנים הרבה יותר משל הסובייטים. פון בראון עצמו נחל תבוסה לאחר שמתחרהו הגדול, הצי של ארה''ב, זכה במכרז לבניית טילים אלה. כישלונות הצי בשיגור טילים הביאו לכך שפון בראון קיבל אישור לבנות טיל גדול, שישא ראשי נפץ, היופיטר סי, והוא עשה זאת בהצלחה. בעיקבות הצלחה זאת שיגר פון בראון גם את הלווין האמריקני הראשון, ה' אקספלורר'.

 

הצבא הוציא את צוות הטילים הגרמני שלו מהבסיס הצבאי בו שהו, שהיה במדבר בדרום מערב ארצות הברית. בשנת 1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל על שם מארשל, בהאנטסוויל, אלבאמה, והעבירה לשם את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים בה שירת. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מארשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 ועד לפברואר 1970.

כשהגיעו היתה זאת עיירה קטנה וענייה, שהתפרנסה מיצור כותנה. שלושים שנה מאוחר יותר היתה ל'עיר הטילים' התוססת, בה עובדים כיום בתחום זה עשרות אלפי אמריקנים.

 

הצבא האמריקני, שדרש מענה לאיום האסטרטגי הסובייטי, לא התעניין בעברו הנאצי של פון בראון, ובפשעי מלחמה שבוצעו ב'מיטלוורק'. כדי להימנע משאלות מסובכות על קורות החיים של הפועלים, החלו חיילים אמריקנים, עוד בשלהי המלחמה, לחפש בארכיון הגרמני מסמכים מפלילים ולהשמיד אותם. דוחות ביטחוניים שנאספו על ידי חוקרים אמריקנים נכתבו מחדש. מוושינגטון הגיעה הוראה לשקול מחדש את הדו''ח הביטחוני של פון בראון, מסמך בו נטען כי הוא סיכון בטחוני. הוסתרו עובדות לא נעימות כמו חברותו באס-אס.

במקביל חקרו האמריקנים את פון בראון בנוגע לעברו הנאצי, והגיעו למסקנה כי אינו מתעניין בפוליטיקה, אלא רק בעיסוקיו המדעיים, ונראה שהוא נאמן לארה''ב.

המעבר להאנטסוויל היה עבור פון בראון הזדמנות פז לשבור את המחיצות ולהפוך את צוותו לאמריקני לכל דבר כבר מראשית עבודתו, ולהשתלב בקהילה האמריקנית. הוא היה המנהיג ונתן את הדוגמא האישית. מאמציהם להשתלב זכו להערכה, כאשר הושבעו לאזרחי ארצות הברית, ויכלו סוף סוף לשים את העבר מאחוריהם.

 

הממונים על פון בראון הבינו כי אם ברצונם להשיג את מלוא היעדים בתחום פיתוח הטילים, עליהם להשיג את תמיכת הציבור האמריקני. הוטל על פון בראון עליו לפעול במשנה מרץ לשיווק רעיון הטיסה לחלל בקרב הציבור הרחב.

פיתוח טילים גדולים בהיקף שתוכנן בנאס''א היה פרויקט חדשני, היו לגביו סימני שאלה קשים, הן מבחינת יכולת התממשותו, והן מבחינת כדאיותו האסטרטגית. רבים ממקבלי ההחלטות בסנאט האמריקני לא הבינו מדוע צריכים את כל זאת, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

ההתלבטות בגבעת הקפיטול על כדאיות ההשקעה הכספית העצומה בנושא זה, הפכה לקלה יותר לאחר ההיכרות עם פון בראון, ששולבה בה מצגת של טיסה אזרחית לחלל מאת מדען מוכשר ונלהב.

 

פון בראון היה אחד האנשים הראשונים במדיה שהבינו כיצד לעטוף את עצמם כמוצר פירסומי, בדרך שתעביר את המסר באמצעות האישיות שלהם. הוא היה חלוץ המדיה המודרנית. הוא ידע איך לעשות את זה. גבלס היה המורה שלו.

פון בראון יצא למשימתו בלהט מיסיונרי. הוא פרסם בהצלחה סדרת מאמרים בכתבי עת, בה הציג חזון מדויק למדי של העתיד בחלל התוכנית נראתה מושלמת עד טונת הדלק האחרונה., ולקוראים היה זה בבחינת חידוש. המספרים לא היו כל כך מדויקים, אך בעיני פון בראון היה הפרסום בשלב זה העיקר.

במסגרת תוכנית טלוויזיה של אולפני וולט דיסני, הצליח פון בראון להעביר את המסר הפירסומי החזק ביותר שלו. האולפנים הפיקו סידרת טלוויזיה על בסיס הרעיונות של פון בראון. הוא אמר במסגרת הסידרה: 'אם ניפתח היום בתוכנית חלל באירגון ותמיכה משמעותיים, אני מאמין שנוכל לבנות טיל מאויש ולנסות אותו בתוך עשור'.

לסידרה של דיסני היתה הצלחה עצומה. עד סוף שנות החמישים של המאה העשרים האמינו האמריקנים שמסע לחלל אפשרי. פון בראון עשה יותר מכל אדם אחר לשכנע אותם. הדרך לכיסו של משלם המיסים האמריקני נפתחה.

 

היו נימוקים נוספים, אותם נשא גם בפני חוגים מובחרים בגרמנית בקרב בני עמו בגרמניה. הוא אמר להם שאדם המפתח טכנולוגיה חדשה חייב, גם אם הדבר מצער, להביט לשני הכוונים. מבט אחד מופנה לכיוון פיתוח אזרחי, מבט שני מופנה לשימוש צבאי.

הוא דיבר ברוח הפילוסופיה הניטשאית, וכמעט באותם מילים בהם תיאר גסטון בשלארד את האש. את הטיל, כמו את האש, ניתן לשייך בו זמנית אל הטוב והרע כאחד. אל גן העדן של כיבוש החלל, ואל הגיהינום של המלחמה האטומית.

המאזינים הנאצים שהאזינו לו יכלו לשחזר את שיקוליהם הלאומניים מלפני שני עשורים ולומר לעצמם שבכל זאת הכול היה כדאי. היטלר הצטייר שוב כמנהיג דגול, שבחר באדם הנכון למשימה החשובה מכל.

 

בסופו של דבר, הפך המרוץ לכיבוש החלל, שהיה בתחילה חלק שולי מהתוכנית להתחמשות בטילים אסטרטגיים, לחשוב יותר ויותר. החלל סומן כטריטוריה שיש לכבוש אותה בהקדם, כיוון שהיא חשובה מאד לעתידה של כל מעצמה. כמו בתקופת גילוי אמריקה, שבה התפתחה תחרות בין ספרד ופורטוגל על כיבוש השטחים ביבשת, והן ציידו משלחות של אוניות לצורך כך, כך גם ארצות הברית וברית המועצות העתיקו את היריבות ביניהן לפסים דומים.

 

תור הזהב של המרוץ לכיבוש החלל החל. בהפרשי זמן קצרים שיגרו הצדדים טילים, שכל אחד מהם היווה שיפור טכנולוגי משמעותי לעומת קודמו. כל שיגור היה מרשים יותר.

 

בשנת 1959 נבחרו הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים. היה זה מירוץ הישרדות, שברה''מ בינתיים הובילה בו. המרוץ היה ממש מרוץ, עם לוחות זמנים לחוצים, אילתורים, ייצור מהיר, היעדר זמן לבקרת איכות ראויה, היעדר זמן להכנה ולניסוי. לחץ הזמן היה גדול, כיוון שדוחו''ת המודיעין סיפקו דיווחים למדענים הבכירים על התקדמות מתחריהם, ועל הצורך לעמוד בלוח הזמנים. כך נוצרו תקלות ואסונות, שיתכן והיו נמנעים.

 

אינספור טילים ולווינים של שני הצדדים התרסקו בעת השיגור ובחלל. הכישלונות הגדולים יותר היו מנת חלקם של הסובייטים. באסון הגדול מכל, הביא קצר חשמלי להתפוצצות טיל על כן שיגור בבייקונור, ולמותם של קרוב למאה מבכירי תוכנית החלל הסובייטית. היתה זאת מכת מחץ לתוכנית החלל הסובייטית. דבר האסון נשמר בסוד משך 30 שנה, עד להתמוטטות ברה''מ.

האסונות האמריקנים הבולטים הם התרסקויות, בהפרש של שנים רבות, של שתי מעבורות חלל בעת טיסה, שצוותיהן ניספו.

 

האדם הראשון בחלל

בתאריך 12 לאפריל 1961 שוגר לחלל יורי גגארין. האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלאן שפארד, שוגר לחלל חודש לאחר טיסת גגארין.

 

החוויה של גגארין, וכל הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים אחריו, היא חוויה הוליסטית מיסטית. השילוב של הציפה בחלל, עם הצפייה בכדור הארץ היפהפה, חוברו יחד לידיעה שהוא נמצא בפסגת מפעל טכנולוגי מתקדם שאין שני לו, גם במחיר, ועיני כל העולם צופות בו. לא היתה אפשרות לתחושה אחרת. כל אלה האפילו על החרדה ותחושת הסיכון והבדידות.

 

תחושת אכסטאזה בהמון הרוסי לאחר הנחיתה. שיגור האדם הראשון לחלל יצר תהודה עולמית. היתה זאת מכה עצומה ליוקרה האמריקנית, שחייבה את הנשיא קנדי להכריז על תוכנית לשיגור האדם לירח בתוך עשר שנים. קנדי פנה לפון בראון שיגבש תוכנית שתעמיד את ארה''ב שוב במקום הראשון. פון בראון כתב לו בתשובה מסמך בן עשרה עמודים, בו היה משפט שהוא מאמין כי 'יש אפשרות לנחות לפני הרוסים על הירח'. קנדי קרא בנאום היסטורי לאומה האמריקנית להתמסר להשגת מטרה זאת עד תום עשור שנות השישים.

 

כך הפכו האמריקנים, והעולם החופשי כולו, שבויים בידי תלמידם המובהק של היטלר וניטשה, נאצי שהשתלט על העולם בכפפות משי.

זאת היתה דרך המלך ללגיטימציה של גרמניה הנאצית, שהגיעה לשיאה באיחודה מחדש ב-1990. היה זה גם מתן האות לתחיית לניאו נאציזם ולאנטישמיות.

תהליך זה ממשיך כיום. הוא מונע על ידי האיטיות בכיבוש החלל מצד אחד, והקשיים באיחוד האירופי מצד שני.

 

באופן פרדוקסלי לשואה, מעולם לא היה יחס כל כך הפוך בין המשאבים שהוקצו, לגורלו של אדם בודד. 15 שנים בלבד קודם לכן הגו הנאצים את התוכנית להרוג כמה שיותר יהודים, בכמה שפחות הוצאות. הם חישבו זאת, והעלו את חישוביהם על הנייר בסדר גרמני מופתי. כעת במקום שדבר זה ייחרת בתודעה האנושית, נצרבה בה תודעה הפוכה. כעת כל אדם הפך במידת מה לגגארין, שעיני כל העולם צפו בו.

 

הטיסה לירח

בתחילת שנות השישים של המאה העשרים הגיע שיאו של המירוץ לכיבוש החלל, עם תוכנית של שתי המעצמות להנחית אדם על הירח.

תוכנית אפולו האמריקנית החלה לקרום עור וגידים, עם ניסויים במנועי הטיל הענק סטורן 5. תוכנית ג'מיני האמריקנית התקדמה באותו זמן במהירות, וצמדי אסטרונאוטים שוגרו מידי חודשיים כמעט.

 

קוריולוב קיבל גם הוא אישור לטיסה לירח, עם הטיל אן-1, אך בתקציב מוגבל. במקביל הוא תכנן את החללית שתישא את האסטרונאוטים לשם. בשנת 1969 נכשל בבייקונור השיגור הראשון של הטיל, ובזאת הסתיים, בפיצוץ אדיר על כן השיגור, המירוץ לחלל בין ארה''ב לברה''מ. היתה זאת טעות גורלית של ההנהגה הרוסית, שהעדיפה להשקיע בחימוש צבאי.

 

באותה עת קוריולוב כבר לא היה בין החיים. הוא חלה וגסס, לאחר המאמץ האינטנסיבי שהשקיע במשך עשרים שנה. לאחר מותו, בשנת 1966, הוא זכה לכבוד של גיבור לאומי, לאחר שבחייו היה אלמוני. חשיבותו של קוריולוב היתה כה רבה, עד שעצם קיומו הוסתר מן הציבור במשך כל חייו, על ידי השירות החשאי הסובייטי.

פון בראון הופתע לגלות שאת הכול עשה אדם אחד בלבד, ותהה כיצד יסתדרו בלעדיו.

סגנו, וסילי מישקין, שהחליף אותו, לא התאים לתפקיד, והסתכסך עם הממונים עליו והכפופים לו.

 

ברה''מ, שפתחה במרוץ לחלל, הובילה בו בתחילה בפער גדול. היא לא רק שיגרה את הלווין הראשון, בעל החיים הראשון, והאדם הראשון, אלא גם את הלווין הראשון לירח, הוציאה את האדם לראשונה מחוץ לחללית, ובנתה ראשונה תחנת חלל. ייתכן ותחושת ההישג גרמה לשאננות בהמשך הדרך, שארה''ב ניצלה כדי להדביק את הפיגור.

גם כיום נדמה שהישגי ארה''ב אינם מאפילים על החלוציות וההישגיות של הסובייטים. נראה גם כי לסובייטים היתה טכנולוגיה מקורית ועדיפה בתחומים שונים. דוגמא לכך היא מעבורת החלל שלהם, שטסה פעם אחת בלבד אך היתה בעלת תכונות משופרות מאשר מקבילתה האמריקנית.

הניסיון הסובייטי בחלל בא לידי ביטוי בעת בניית תחנת החלל הבינלאומית. הם הכירו יותר מהאמריקנים בחשיבות החלל הקרוב, והיו היחידים שהיתה להם תחנת חלל גדולה במשך עשרות שנים. הלקחים שצברו שימשו נדבך חשוב בבניית התחנה הבינלאומית.

 

התחרות מול הסובייטים, החשש שהם עומדים לשגר חללית לירח, גרמה לביטול שלבים מכינים בתוכנית אפולו. בחודש דצמבר 1968 שוגרה חללית אחת להקפת הירח. בערב ראש השנה 1969 צפו האסטרונאוטים בכדור הארץ זורח באופק הירחי.

חצי מיליארד בני אדם צפו בטלוויזיות ברחבי תבל בשיגור אפולו-9. בתאריך 20 ליולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח. היה זה צעד קטן לאדם, זינוק ענק לאנושות. יחד עם המראת הטיל, המריאה האנושות כולה למציאות חדשה וקסומה.

פון בראון יזם עוד 5 טיסות מאוישות מוצלחות לירח.

 

סופו של פון בראון

ברגע הניצחון הגדול ביותר של פון בראון השיג אותו שוב עברו. הפרופיל הציבורי הגבוה שלו משך את תשומת לב אלה שחשו שהרקטה נבנתה על גבם.

לדברי ניצולי השואה, הוא הוצג כגיבור בציבור האמריקני, וחשוב ומסוכן יותר,הוא הוצג כך בפני הילדים. הילדים האמריקנים הסתכלו עליו ושאפו להיות כמותו. מה שעורר את החשש לתחיית הניאו-נאציזם. היו ניצולי שואה שהכירו אותו ממעמקי גיהינום מנהרות ה'מיטלוורק'.

פרטי עברו של בראון נקברו עשרים וחמש שנה קודם לכן, אך קול מחאתם של עובדי הכפייה שבנו את רקטות הוי-2 עורר את תשומת לב הציבור. פון בראון התבקש לתת עדות בפני ועדה שחקרה את פשעי 'מיטלוורק', אח''כ נאלץ להתמודד עם העיתונות.

לשאלה אם ידע על פשעי הנאצים השיב, בתשובה האופיינית של מכחישי השואה: 'מה אפשר כבר לדעת על דברים המתרחשים מאחורי גדרות תיל?' הוא חש כי מצפונו שקט ביחס לעברו.

לשאלה כיצד ישפיע עברו על תוכנית החלל האמריקנית ענה כי לא צריך לערב אותה בעניין זה.

 

המעורבות בפשעי 'מיטלוורק' לא עזבה את פון בראון אף פעם. הוא לא הואשם מעולם בביצוע פשעי מלחמה, אך האסירים לשעבר רואים בו אחראי מבחינה מוסרית לסבל שחוו. עם זאת, לאור ההצלחה בנחיתה על הירח, הציע לו נאס''א את ההזדמנות לפתוח דף חדש. הציעו לו לעבור למשרדי ההנהלה של הסוכנות, הוא התבקש לעשות את מה שידע לעשות טוב מאד: למכור את השלב הבא בתוכנית החלל, המסע למאדים.

 

תושבי האנטסוויל נפרדו ממנו בכבוד מלכים, אך כשהגיע פון בראון לוושינגטון גילה שאיחר את המועד. המדינה זכתה במרוץ לירח ואנשי הממשל רצו להוציא את כספי הציבור קרוב יותר לבית. אפילו פון בראון לא הצליח למכור את רעיון המסע למאדים. בבית הלבן ובקונגרס כבר החליטו לחזור לתוכנית חלל צנועה, ולכן במובנים רבים היתה הופעתו בוושינגטון מצערת.

לאחר שנתיים מתסכלות במשרדי נאס''א הגיש פון בראון את התפטרותו. זה היה קץ חלומו. הרפתקת החלל הגדולה הסתיימה. זאת היתה תקופה קשה לפון בראון. ההאשמות בנוגע לעברו לא נעלמו. זמן קצר לאחר שעזב את נאס''א אובחן כחולה סרטן. הוא חשב שהאמריקנים זקפו לחובתו את חברותו במפלגה הנאצית, ושקיבלו ממנו את כל הידע שלו ואחר כך דחקו אותו הצידה. הוא מת ב-1977.

 

בשנים לאחר מותו של פון בראון הועב חזונו בגילויים נוספים על עברו. התברר לכל שהתקווה הגדולה לחקר האדם את החלל גבתה מחיר כבד.

במקביל, אחרי מותו החל בעולם גל פתיחות בנושא השואה. כאילו הוסר מורא הדיבור מהניצולים. מחקר שואה אינטנסיבי הלך והתעצם מאז, וכבש את תודעת הציבור הרחב אף יותר מהמסעות לחלל.

 

 

 

 

אש וחלל

 

מאזן האימה

 

במקביל למרוץ האזרחי הגלוי לעין, פתחו המעצמות במרוץ חימוש של טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. מרוץ זה נמשך כשלושים שנה, החל משנות החמישים וכלה בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא נפסק לאחר שהמעצמות חתמו על הסכמי פירוק חלקי של נשק זה.

 

מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק תרבותי ופוליטי בין העולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, בצל החשש מעימות גרעיני ביניהן. עימות זה אכן כמעט פרץ בעת משבר הטילים בקובה, בשנת 1963. הסובייטים, בראשות חרושצ'וב, רצו להכניס טילים אסטרטגיים לקובה, הסמוכה לארצות הברית. התנגדותו התקיפה של הנשיא קנדי מנעה זאת.

 

התקופה המוזרה של שלהי המלחמה, בה אף אחד, בשום מקום, לא ידע מה ילד יום, המשיכה והתארכה עוד ועוד, למשך חודשים ושנים, עד ימינו אלה. היא יצרה את החברה המודרנית המשלבת ספונטאניות וספקנות.

 

פיתוח הטילים הבליסטיים הביא לכך שתוך פחות מדור לאחר מלחמת העולם השנייה הצטיידו המעצמות בארסנל ענק של עשרות אלפי טילים בליסטיים חמושים בנשק גרעיני. אחוז זעיר מנשק זה מסוגל להשמיד את העולם כולו.

 

תופעה זאת, שהייתה בלתי רציונאלית בעליל, זכתה לתיאור סטירי בסרט של סטנלי קובריק 'דר סטריינג'לאב', שגיבורו הוא מדען מטורף דמוי פון בראון, המבלבל בין 'מיין פיהרר' ל'מיי פרזידנט'.

קברניטי המעצמות התעסקו בחישובי הסתברות של עוצמת הפגיעה של התקפת פתע אטומית, והדבר הביא אותם להקמת מערכי גיבוי של טילים בליסטיים, כשהמספרים של האבדות ואבדות הנגד הלכו ותפחו לפיהן למימדים בל ישוערו, של מאות מיליוני קורבנות בכל צד.

 

חוסר ההיגיון של השואה התפשט בעוצמה רבה אלפי מונים, לכל פינה בכדור הארץ. מבחינה מסוימת, כיוון שהנשק האטומי הוא המצאה יהודית, היתה בכך נקמה על אדישות העולם, בפרט לאור העובדה שהמעצמות שאוחזות בנשק זה הן אלה שניצחו את גרמניה הנאצית. אך מצד שני, תחושת האשמה של הניצולים, והעם היהודי בכלל, התחזקה בגלל האחריות להמצאת נשק כה מסוכן.

בכל מקרה, מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. כתוצאה מהמהות האי רציונאלית של הקיום הגלובאלי לאחר המלחמה, התחסלה כל אפשרות בקרב הניצולים ובניהם למצוא נחמה כלשהי בעולם, כדוגמת זאת שהייתה בסיום מלחמת העולם הראשונה, בה קרא הנשיא האמריקני וילסון להקמת חבר הלאומים מתוך טעמים אידיאולוגיים.

החיבור בין אי השפיות של מאזן האימה ואי השפיות של שואת יהדות אירופה יצרה סיכון נפשי נוסף להתמודדות עם נושא השואה.

 

הנשק האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה הוא אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה אך הבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה, אשר פרויד תיאר. לפי פרויד האדם הפשוט מונע, על ידי הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. זאת גישה פסימיסטית. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי עמוד השידרה. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה.

הטיל יצר בדרך זאת מציאות אנושית חדשה. זאת כמו שהדו-קרב באקדחים עיצב את המערב הפרוע בסוף המאה התשע-עשרה, ואת תודעת הנוער בראשית המאה העשרים.

 

כמו שהקמת הארסנל האטומי היא תעודת עניות לאנושות, מהווים המאמצים הבינלאומיים לצימצומו ההדרגתי תעודת כבוד עבורה. הם מלמדים כי ליקחי השואה נלמדו, וכי האש לא תסנוור יותר את עיני האוחזים בה.

 

הטיל החמוש משעבד עדיין במאזן אימה מדינות רבות, וביניהן ישראל, שמאוימת על ידי אויבים המתחמשים בו בקצב מסחרר.

 

 

ערים בחלל

 

לקראת תחילת חגיגות היובל לייסוד נאס"א, הודיעה סוכנות החלל האמריקנית כי מדעניה בחרו בירח כמקום בו יש להקים את העיר הראשונה למגורי אדם בחלל.

ההודעה היא חלק מתחרות כיבוש החלל המתנהלת בעשרות השנים האחרונות בין ארה"ב לסוכנויות חלל בעולם בכלל וסוכנות החלל הרוסית בפרט. המרוץ לחלל כולל בתוכו כיום לא מעט שיקולים כלכליים פרטיים שבעבר לא היה להם תפקיד משמעותי. בה בעת יש במרוץ לחלל עוצמה פוליטית רבה.

לדברי מדעני נאס"א, ישוב הקבע הראשון של האדם מחוץ לכדור הארץ ייבנה בהדרגה, אך הם כבר מצאו לו מקום: מכתש ענק ליד הקוטב הדרומי של הירח. השלב הראשון יהיה בסיס הדומה מאוד לאלו של צוותי המחקר באנטרקטיקה, יבשת הקוטב הדרומי. בשלב השני תהפוך מושבת הקבע על הירח לעיר קטנה כמו רגילה, שתהיה גם מוקד תיירותי בזכות כוח המשיכה הקטן בהרבה. המגורים וכל המתקנים שיהיו בה יאכלסו בני אדם לשהות של שישה חודשים לפחות.

במקום מעבורות החלל יהיו כלי טיס חלליים חדישים יותר, כאשר גם שיטת השיגור תהיה אחרת, והמבנה והעיצוב שלהם יהיה שונה.

 

למרות שבחמישים השנים האחרונות שלטו האמריקנים והרוסים כמעט לחלוטין על עולם החלל, הרי שעם כניסתם של גורמים חדשים למרוץ, ובכללם גורמים פרטיים ובעלי אינטרסים כלכליים, המעורבות הוותיקה של ארה"ב ורוסיה בחלל הולכת ופוחתת.

 

טילי האריאן הצרפתיים-אירופיים משוגרים מהחוף הצפוני מזרחי של דרום אמריקה. עד כה הם הכניסו למסלולים בחלל לוויינים מסחריים למטרות של צילום, תקשורת וריגול, אולם ברור שהפעילות מהבסיס הזה תגדל מאוד בשנים הבאות.

הסינים משגרים באורח קבוע צוותים מאוישים לטיסות בחלל. הסינים שואפים לשלוט בעשרה אחוזים משוק הפעילות המסחרית בתחום הלוויינים.

היפנים גם הם חזק בתמונה והם מגלים עניין בירח דווקא. ב-2007 הם שיגרו לוויין שמקיף אותו.

הודו שיגרה גם היא, בסוף שנת 2008, לוויין שמקיף את הירח, עם מטען ייעודי כדי לחקור אותו, שהוא פרי פיתוחם של מדענים ממדינות רבות.

 

חלק מאותן סוכנויות חלל משתפות פעולה זו עם זו בפרויקטים מתקדמים. אחד מהם הוא השלמת בנייתה של תחנת החלל הבינלאומית, מיזם במשקל 400 טונות, שבבנייתו ובתחזוקתו נוטלות חלק 16 מדינות נוסף על ארה"ב, בהשקעה כוללת של 100 מיליארד דולר.

 

לגורמים פרטיים יש אינטרס רב בטיסות לחלל, שכן פיתוחים רבים שמיועדים בראשיתם לחלל משתלבים בסוף בשוק המסחרי.

ספינת חלל תיירותית קטנה, 'וירג'ין גלקטיס', תחל לטוס בחלל עם נוסעים שישלמו תמורת התענוג כבר בשנת 2009. בשלב זה מדובר בטיסות תיירות לעשירים בלבד, שכן מחיר הטיסה הוא מאתים אלף דולרים. מאתים וחמישים מיליונרים כבר נרשמו לטיסות הראשונות.

 

בחודש מאי 2008 נחתה במאדים החללית הראשונה שנועדה לבדוק את הימצאות המים על פני הכוכב. שש מתוך אחד עשר הניסיונות הקודמים לנחות על המאדים נכשלו. החללית האמריקנית, שגובהה כשני מטרים, צוידה בכף חפירה ובעשרות מעבדות אוטומטיות, שלתוכן הוכנסו דגימות קרקע. ניסוי הקרקע של החללית איתרו מים על המאדים ותרכובות של מינרלים ומים, הדומים למתרחש בכדור הארץ. החללית הצליחה גם לצלם ענני שלג נופל. אפשרות ההתיישבות האנושית במאדים הפכה למעשית וקרובה.

 

 

תודעת החלל בקרב ניצולי השואה

 

המשימה ההישרדותית הראשונה של הניצולים היא לזכור את בני משפחתם שניספו, בד בבד עם חופש למפגש עם העולם החדש. המשימה השנייה היא הקמת משפחה חדשה.

מאבק זה ב'היעדר', בתחושת החסר, היה קשה בתקופה הראשונה בעיקר בגלל מלחמת הקיום. לכן בני הדור השני נולדו לחלל ריק. וחשו צורך לשמש עוגן הצלה עבור הוריהם.

החסר, חווית ההעדר, הפכו מצב קיומי. לבני ניצולים יש לעיתים ההרגשה שנולדו כדי למלא את החלל הריק שנוצר פתאום. משום כך רבים מביניהם, על אף חיים אישיים מפותחים, אינם מקימים משפחה. העברה בין דורות היא תנועה דו סיטרית. היא אינה עוברת בכיוון אחד בלבד.

 

האש מכלה את העבר. הוא אינו קיים עבורה היא מנציחה את ההווה. האש האטומית, אש הטיל, ואש המדיה, גברו על אש השואה. הזיכרון הוא מחלה – השכחה היא בריאות. תרבות ספרוני הסטאלגים פרחה במדינת ישראל של שנות השישים, כזיכרון כמעט יחיד, פרברסי, לשואה.

 

החלל החיצון היה לאלגוריה לחלל הפנימי. המרוץ לחלל הפך לסמל דו משמעי עבור ניצולי שואה ובניהם. אש הטיל המשוגר לחלל הפכה למנצנצת בשולי התודעה. להבה זאת יצרה את תחילת החיפוש אחר זיכרון העבר אצל בני ניצולי שואה, את ראשית הידע, שממנו הלכה ונצברה המורשת של העולם שאבד.

 

 

 

אינדקס          ראש הדף