אינדקס

שואה ותעופה

חלק ב' – פרק 19

האנה רייטש – חפשו את האישה

ראשי פרקים

מבוא - חפשו את האישה

רקע אידיאולוגי - המודל לדמות האישה הנאצית

אישיות חברתית - האישה המפורסמת ביותר בעולם

קריירה מקצועית - הטייס/ת הטוב/ה ביותר

השפעה פוליטית - עמוד התווך של הרייך השלישי

מבוא - חפשו את האישה

השימוש בפתגם 'חפשו את האישה' בחקר ההיסטוריה רווח בביוגרפיות של מנהיגים שונים, בעיקר עריצים, כאשר החוקרים מצביעים על התפקידים שמילאו נשותיהם בעלייתן ונפילתן של מדינות שונות.

החיפוש אחר האישה מאחורי עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי מוביל את החוקר אל אישה אחת, שיותר מכל אישה אחרת השפיעה על גורל המשטר הנאצי. האישה היא האנה רייטש, אשר דמותה והקריירה שלה כטייסת ניסוי שימשו כמקור השראה עבור המשטר, ועיצבו וחרצו את גורל גרמניה.

האנה רייטש [1912-1979] התחילה את פעילותה כטייסת דאונים מצטיינת. היא שברה כארבעים שיאי עולם בענף הדאייה, במהלך קריירה ממושכת מאד של כחמישים שנה בענף זה, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. בהמשך לקריירת הדאייה היא הפכה לטייסת ניסוי של מטוסי קרב, לפני ובמהלך המלחמה, בין היתר של מטוסי הקרב המתקדמים והחשובים ביותר.

האוטוביוגרפיה שלה, 'הטיסה היא חיי', שעליה מבוסס במלואו פרק זה בספר 'שואה ותעופה', מלאה בתיאורי טיסה מרתקים וייחודיים, שמעידים על כישוריה כטייסת. רייטש מרחיבה בתיאור חוויותיה בעת הטיסות, ולאהבת הטיסה מוקדש רוב הספר. אך במקביל לומדים על נאמנותה העיוורת להיטלר ולמשטר הנאצי, אשר סיפקו לה את האפשרות לממש את אהבת הטיסה. האנטישמיות הגזענית המופגנת בגרמניה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהווי החיים היומיומי שלה, אינה זוכה בספר להתייחסות כלשהיא, ואפשר להבין מכך בוודאות שהיא תמכה בה.

רייטש הפכה בהדרגה לאחד מעמודי התווך של המשטר כיוון שתעמולת הישגי התעופה הגרמניים הייתה חלק בלתי נפרד מהדיקטטורה האווירית הנאצית. כאישה טייסת היא הפכה לאחד מסמלי התעמולה הבולטים ביותר, ונסעה לסיורים בינלאומיים רבים כטייסת מפגנים כדי לטפח קשרי חוץ.

האנה רייטש הייתה דמות נערית נמוכה ורזה, בעלת מראה פנים והופעה נאים אך שכיחים בתוויהם. לא נבדק במסגרת זאת אם נחשבה גם כאישה מכתיבת סגנון הופעה, אך בוודאי שהייתה חשובה ומפורסמת הרבה יותר מאשר כל טייסת אחרת בעולם, כולל אמליה ארהרט האמריקנית שזכורה היטב מאותה תקופה. ארהרט הייתה כוכבת תיקשורת עולמית ולמעשה הכתיבה את סדר היום התיקשורתי העולמי בטיסותיה הנועזות. לאחר שארהרט נעלמה באוקיאנוס השקט, בעת טיסה בשנת 1937, נותר חלל ריק, וייתכן שרייטש הפכה עקב זאת לאישה המפורסמת ביותר בעולם.

למרות שהשתייכה למפלגה ימנית ושמרנית בדעותיה כלפי הנשים, היא הייתה בהתנהגותה דעתנית, שוברת מוסכמות, מעוררת השראה ויוצרת מחלוקת. היא הייתה דמות אישה גדולה מהחיים, ששאפה למימוש עצמי מלא ולפריצה מעבר למגבלות. במידה מסוימת היא נסחפה מתוך כך ברוב התלהבות במסלול מהיר מידי שהפך להרסני עבורה, ונחרתה באופן זה בזיכרון ההיסטורי.

האנה רייטש השפיעה על דעת הקהל העולמית הליברלית, על הציבור הגרמני, ועל הצמרת הנאצית הפנאטית גם יחד. היא אחזה במקל בשתי קצותיו. מצד אחד זכתה להכרה והוקרה בינלאומית כשגרירה להמונים של עולם התעופה, ומצד שני הייתה בחוד החנית של פיתוח כלי הנשק הסודיים בצבא הנאצי. היה זה שילוב יוצא דופן שלא היה לו אח ורע בגרמניה הנאצית, אשר שהציב אותה בעמדת שליטה מצוינת של אפשרות לרשת את מקומו של היטלר יחד עם בן זוגה מפקד הלופטוואפה ריטר וון-גריים, מחליפו של הרמן גרינג בשלהי המלחמה.

יותר מכל פרט ביוגראפי אחר, משמעותית היא העובדה שהקריירה האישית שלה שיקפה בדייקנות את כל קורות הרייך השלישי: בתחילת דרכה, בראשית שנות ה-,1930 היא הייתה תלמידתם האישית וידידתם של אחדים מאבות ספורט הדאייה בגרמניה, ספורט שהיה החוליה המקשרת בין התעופה הצבאית של מלחמת העולם הראשונה לתעשייה האווירית הענקית וחיל האוויר שהקימו הנאציזם. בהמשך הקריירה, בסוף שנות ה-1930, היא הפכה לטייסת ניסוי מצטיינת של ארנסט אודט, ראש מחלקת הפיתוח של הלופטוואפה, בתקופה של הקמת והתעצמות הלופטוואפה. בתחילת שנות ה-1940, בשיא המלחמה, היא הייתה מעורבת בפרוייקטים תעופתיים שאפתנים אחדים שנועדו למוטט את בעלות הברית. לקראת סוף המלחמה, כשגרמניה הנאצית קרסה, היא הקימה את טייסת המתאבדים הנאצית, במטרה להשתמש בטייסים כדי להטיס פצצות מונחות. היא ערכה את הטיסה האחרונה אל הבונקר של היטלר בברלין בימים האחרונים של המלחמה, והייתה לאחת העדות הבודדות לימיו האחרונים. לאחר המלחמה היא הפכה למושא הערצה של הניאו-נאצים, שהטיסה האחרונה לברלין הייתה המפתח לתיאורית הקונספירציה שלהם אודות הישרדותו של היטלר. למרות שנותרה אוהדת מוצהרת של הרייך השלישי לאחר המלחמה, פעילותה הבינלאומית בענף הדאייה יצרה עבורה קשרים עם מנהיגי תבל, דבר שתרם רבות לשיקום מעמדה הבינלאומי של גרמניה.

מכיוון שבמובנים רבים הייתה רייטש דמות מופת של אישה גדולה מהחיים, טייסת אמיצת לב שבזכות עוז רוחה נפתחו אפיקים חדשים בתעופה, מהווה האוטוביוגרפיה אתגר בפני הגישה הביקורתית כלפי הנאציזם. הפיתרון לחידת דמותה נמצא במכלול הסיבות החברתיות לעליית הנאציזם. היא לא הייתה פנאטית. כמו רוב אזרחי גרמניה היא התלבטה לגבי ההזדהות המלאה עם המשטר. לא ברור אם אירועים בולטים שהיו צריכים לשמש כתמרורי אזהרה אישיים כמו תורת הגזע וחוקי נירנברג, הפרת חוקי וורסאיי וכיבוש צ'כוסלובקיה, ליל הבדולח והפיתרון הסופי, היו חלק מתפישת עולמה האישית או שראתה בהם 'רע הכרחי'. אך היא הייתה שייכת ל'דור המדינה' של המשטר הנאצי, והתפתחותה האישית כאדם וכטייסת נשזרה בהתפתחות המשטר הנאצי. אהבת הטיסה השתלבה אצלה עם פטריוטיות גרמנית, הערצה להיטלר מנהיג האומה, וטובות ההנאה האישיות הרבות שנבעו מכך. כטייסת ניסוי היא הייתה גם לכודה בתהליך 'ברירה טבעית', שבו נותרו בחיים המעטים והטובים ביותר בלבד.

האנה רייטש כתבה את 'הטיסה היא חיי' על פי סדר כרונולוגי. כל פרק מתאר שלב נוסף בחייה. כתוצאה מכך רייטש מתארת את הצד הטכני של כל טיסה חשובה, ובמקביל מתארת את הנוף, את רגשותיה, ואת דעות הסובבים אותה. הסך הכל הוא מאד אישי וקשה להפרדה למרכיביו. מסיבה זאת כנראה רייטש לא זכתה עד כה לתשומת לב ראויה מצד חוקרי המשטר הנאצי. בספר 'שואה ותעופה' בוצעה הפרדה בין המרכיבים, והקריירה שלה כולה מתוארת שוב ושוב מארבע נקודות מבט משמעותיות: אידיאולוגית, חברתית, תעופתית, ופוליטית. הסדר הכרונולוגי נשמר במידת מה למרות הפירוק למרכיבים, שכן האנה רייטש התחילה את הקריירה שלה בהשראת עקרונות אידיאולוגיים לאומניים, הפכה לטייסת דאונים שיאנית ידועה, כפועל יוצא מכך הפכה לטייסת ניסוי וגויסה ללופטוואפה, ובזכות הצטיינותה הפכה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר ברייך השלישי.

רקע אידיאולוגי - המודל לדמות האישה הנאצית

האנה רייטש תכננה את הקריירה שלה בתעופה בסתר. מילדותה היא חלמה להיות טייסת, אך בנעוריה תכננו לה הוריה לימודי רפואה, והיא ביקשה כתנאי להסכמתה לכך ללמוד בקורסי דאייה, ומאוחר יותר גם טיסה.

לפני שהתחילה את לימודי הרפואה ההורים שלה שלחו אותה לפנימית נערות, כדי ללמוד משק בית ומקצועות מועילים נוספים כמו שפות, הוראה ומלאכת יד. הפנימיה הייתה מיועדת לנערות שחפצו להגר כרעיות ונשים צעירות לקולוניות של גרמניה מעבר לים, ובפרט לאפריקה באותם הימים של רפובליקת וויימאר. אחד המקומות החשובים ביותר להגדרת הזהות הלאומית הוא במישור משק הבית וחיי המשפחה, ובפרט עקרונות משק הבית. האנה רייטש, כנערה מודרנית, התעצבה והשתלבה היטב במסכת הזאת. החלום הקולוניאלי של גרמניה נשמר גם לאחר התבוסה הקשה במלחמת העולם הראשונה, ובית הספר הקולוניאלי עיצב את השקפת עולמה הנאצית של האנה הצעירה. תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה חיזקה את רגשות הלאומנות וטיפטפה לנשות גרמניה תשוקה חוזרת להחדיר את תרבותן לשטחים הגרמניים לשעבר. בבתי הספר האלה חינכו את הצעירות הגרמניות לחיי תושבות-ספר אמיצות בקולוניות של גרמניה. הן חונכו להיות שילוב של עקרות בית מסורתיות על פי האידיאל הגרמני של הצטיינות בעבודות הבית, יחד עם תפקיד של יועצות התיישבות, מורות, עובדות רווחה וכדומה.

בראשית השלטון הנאצי הפכו הנאצים את תפקיד המפתח של הנשים בגרמניזציה של הקולוניות לדוקטרינה רשמית. מכונת התעמולה הדגישה שהמאבק לכך מתחיל בבית ובכיתות בתי הספר שבהן אימהות מורות מלמדות בריאות, טוהר גזע, שפה ואמונה. במלחמת העולם השנייה, לאחר שהנאצים כבשו חלקים נרחבים ממזרח אירופה, זרמו נשים אלה בהמוניהן אל מרחבי המחיה החדשים, כדי להחדיר את ה'גרמניות'. כיוון שנמנע מהן השוויון עם הגברים במולדת, הנשים הנאציות מצאו במזרח את תחום השליטה הציבורי שלהם. כלפי האוכלוסייה המקומית הן יכלו לפעול מתוך תחושת עליונות ובאמצעות הטלת מרות תקיפה.

הניצחונות הנאציים בראשית מלחמת העולם השנייה השפיעו על נשים אלה בעוצמה רבה, לכל יתר ימי חייהן. נשים רבות התנדבו למשימה של הבאת תרבות המולדת למזרח אירופה תחת התחושה של העליונות הגרמנית. הן האמינו שבמזרח חיים אנשים הלוקים בסדר, היגיינה ויעילות, תכונות הכרחיות שהגרמנים מוקירים. כמובן שרמת ואיכות החיים הנמוכים יותר במזרח אירופה חיזקו את דעתן זאת לאחר בואן. הנשים הנאציות היו נציגות משטר ברוטאלי וגזעני, והשתתפו בפעילות שנועדה לקדם את מטרות המשטר. הן סייעו בתהליך הסינון הגזעני ובחירת הגרמנים מתוך כלל האוכלוסייה, יישובם מחדש, ובהחרמתו והפצתו מחדש של רכוש מקומי. במובן זה הן שותפות באחריות ובאשמה לשואה. הנשים הנאציות שהשתתפו באינדוקטרינציה במזרח, באופן אקטיבי או פסיבי, ידעו כולן על מהלך הפיתרון הסופי, שסופו במתקני ההשמדה. זה היה בגדר סוד ידוע לכול. ברצח ישיר עסקו לעיתים רחוקות, אך הן תרמו את חלקן ככל יכולתן לביזת רכוש חסרת תקדים בהיקפה, של עשרות מיליוני אנשים, ולהפיכת כל ערכי המוסר האנושי על פיהם.

להאנה רייטש היו כל מאפייני האישיות של אשת קריירה גדולה מהחיים, שהקריבה את חייה הפרטיים למען הישגים יוצאי דופן בתחום שנשלט על ידי המין הגברי. היא באה ממשפחה פרובינציאלית מהמעמד הבינוני. הכישרון והנטיה הטבעית שלה לתעופה דוכאו בצעירותה. היא לא קיבלה השכלה מקובלת לצורך הקריירה. היא לא הקימה משפחה וגם יחסי הזוגיות שלה היו חלקיים. עם זאת לקשרים המשפחתיים היו עבורה בעלי חשיבות רבה, ודמות אימה זוכה להתייחסות רבה בסיפרה. היא פעלה מתוך כורח והיענות לצו פנימי ולא מתוך רדיפה אחר הצלחה. היא עבדה קשה מאד ובהתמדה במשך שנים רבות. היא הייתה ממוקדת מאד וידעה את רצונה היטב. הכרתה בעצמיותה ובכוחה כאישה צמחו בהדרגה. היא ניסחה מחדש והרחיבה את הגדרות עיסוקה. היא הייתה פורייה מאד בתחומה, והיא הגיעה לפיסגה הגבוהה ביותר בתחום.

רייטש מסבירה שהתכונה המרכזית שלה הייתה המשמעת העצמית, ההתעלמות מהרגש והיכולת לפעול על פי שיקולי השכל ובכוח התרגול בלבד בתנאים קשים. אביה של האנה רייטש היה רופא עיניים, בעל מרפאה בהירשברג, שלזיה, בדרום מזרח גרמניה על גבול צ'כוסולובקיה. האנה רייטש הייתה בילדותה טיפוס נערי שובב וחסר משמעת. כדי להתגבר על חוסר הטקט האישי היא שיננה תרגילי משמעת עצמית מתוך ספר שמצאה, 'מדיטציות' של איגנציוס לוילה, מייסד מסדר הישועים במאה ה-16. התרגילים, שעשו רושם גדול על רייטש הצעירה, לימדו אותה השגת שליטה עצמית ומיגור ליקויים רוחניים בדרך של בחינה עצמית חוזרת ונשנית. תרגילים אלה היא ביצעה בקנאות מופרזת והם עלו לה במאמץ רב, אבל, לאחר זמן מה ניכר שיפור משמח בהתנהגותה.

החוקה הישועית יצרה ארגון היררכי והדגישה את חשיבות זניחת העצמי לטובת הציות לאפיפיור ולראשי המסדר. התנהגות זו הגדירה את חברי המסדר כ'ממושמעים כגוויה'. הם הצהירו כי יאמינו ש'הלבן אשר הם רואים הוא שחור, אם הממונים עליהם בכנסיה יגדירו אותו כשחור'. המסדר הישועי עבר עליות ומורדות בחיק הכנסייה הקתולית, אשר לעיתים אסרה על קיומו ולעיתים נשענה עליו. האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס הוא האפיפיור הראשון ממסדר הישועים. ספר התרגילים הרוחניים של לויולה יועד במקורו ליישום במהלך סדנה אישית של כחודש במקום מבודד תחת הדרכה צמודה. רייטש המירה את המפלט הזה לאורך כל חייה בתא הטייס, המקום שעליו היא הצהירה כי היא אוהבת להיות בו יותר מכל.

השליטה העצמית של רייטש סייעה לה בשלב קריטי בהתבגרותה, לאחר שנשלחה על ידי הוריה וכנגד רצונה ללימודי רפואה. היא הצליחה במקביל ללימודים להמשיך בטיסות הדאייה ובלימוד טיסה במטוס קל, עד לשלב שבו עמדה ברשות עצמה והפכה לטייסת מקצועית. במהלך הקריירה שלה כטייסת נוכחה רייטש שוב ושוב בחשיבותה של השליטה העצמית ובהסתמכות על תרגול ולא על החושים. היא הבינה שהטייסים הטובים הם אלה שמסוגלים להתרכז ולא לאבד עשתונות באויר, שהוא מרחב התמצאות תלת מימדי, חדגוני, ובלתי טבעי לאדם. בשעות הלילה היא הייתה משננת שוב ושוב בחדרה את פעולות הטיסה הנדרשות במצבים שונים, כשהיא אוחזת בידה מוט שמדמה את מוט ההיגוי במטוס. היא מתארת תאונות טיסה, כולל שלה ושל חניכים שלה, שנבעו מכך שחושיהם של טייסים התאבנו או שהורו להם לעשות את ההפך ממה שלימדו המדריכים, והשתמשה בטכניקת השינון כדי ללמוד את מיומנויות הטיסה השונות. לאחר שהתקדמה והפכה למדריכת טייס בכירה ובעלת השפעה השתלבה דרך הלמידה שלה בזאת של טייסי הלופטוואפה. מה שהיא לימדה לא היה מקורי, כי כל חלוצי הטיס חוו חוויות דומות, אך היא בהחלט הייתה גורם מחזק מכיוון בלתי צפוי.

רצונה של רייטש להיות טייסת היה גורם מרכזי בהזדהותה העיוורת עם המשטר הנאצי. רייטש הייתה ממוקדת בהצטיינות כטייסת, אך תפישת העולם של רייטש הצעירה תאמה לזאת של היטלר. אי אפשר שלא להקביל בין התובנות האישיות של רייטש לתובנות הנאציות לגבי ספורט הדאייה בגרמניה ואכיפתן לאחר עלייתם לשלטון. הדאייה הפכה אצלם מספורט עממי ואישי לספורט קבוצתי עם משמעת צבאית, שבו חשיבות היחיד מתבטלת, ברוח הנאציונל סוציאליזם. הנאצים שכתבו את כל היסטורית התעופה לכזאת שתובעת את המשמעת הקבוצתית. טובת השליטה העצמית והמשמעת הקבוצתית מחייבת את דחיית ערכי האמונה המסורתיים וחשיבות היחיד.

היטלר דיבר בנשימה אחת, ללא בושה, על אלוהים, אידיאליזם, פאנאטיות, כללי התנהגות, דארוויניזם חברתי, אמנות, מיסטיקה, אמונה בגורל, ופוליטיקה. פרויקט 'טיפוח הגזע' בתקופה שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מורכב. שאיפות הנאצים לנסח מחדש את האומה כ'אחידת גזע' ומאמצי הגרמנים להסתגל לזהויות הגזעיות החדשות כללו התעסקות בשושלות, ביולוגיה, חינוך ל'אריות', תעמולה גזענית, אנטישמיות ומדיניות אנטישמית. השתתפות הגרמנים בפרוייקט הגזע הנאצי הייתה מנוף להתחדשות לאומית, שהשתלב בקסם הרב של מושג 'קהילת העם', שנוצרו בחלקם על ידי תיפארת המופעים ההמוניים, ברכת ה'הייל היטלר', וההשתתפות בארגוני התנדבות רבים שהנאצים יזמו.

התובנות האלה עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה הנאצית מבית מדרשו של פרידריך ניטשה, פילוסוף המעוף ו'האדם העליון'. האדם העליון של ניטשה מגדיר בעצמו את דרך חייו. לפיכך האינסטינקט האנושי הראשוני שלו הוא 'הרצון לעוצמה' ולא 'האהדה ההדדית'. הוא והחברה האידיאלית שלו הופכים אחראים בעצמם לערכי המוסר שלהם. ניטשה כתב את משנתו כך שתתאים לכל אדם ולכל מקום, אך אין תחום שבו היא משתלבת הלכה למעשה כדרך חיים ושיגרת עבודה יומיומית כמו תחום התעופה. בריקנות השמיימית האוטומטיזם הוא התכונה המועילה יותר מכל. האוטומטיזם והרובוטיות, היכולת להמריא, לטוס, לתמרן ולנחות בלי לחשוב הם הפיתרון היעיל ביותר להתמודדות מול המדבר שבשמיים. אלה הם גם פני העתיד, כי התעופה הופכת גם כיום ליותר ויותר אוטומטית ורובוטית, עם תוכנות ניווט ושליטה שמשחררות את הצורך בטייס, ובעיקר מטוסים ללא טייס. אך בימיה של רייטש התעופה הייתה עדיין בחיתוליה. השמיים לא נתפשו כמשמימים אלא כנקודת תצפית, התפתחת ושליטה מרתקת, כלפי העולם החיצוני ועולמו הפנימי של הטייס גם יחד. המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: 'העליון הוא שמנצח'. ניטשה מסייע לנו לנצח את חולשותינו כיוון שהוא מתאר את משמעותם החלומית של הגבהים בדייקנות נפלאה. אך התוצאה הסופית של הכמיהה בחבלי קסם לשחקים עשויה להיות דו-משמעות. דו משמעות מוסרית זאת הייתה הקרקע הפורייה למוסר הכפול של הרופאים הנאציים, שדגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית ומשפטית, אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים. דו משמעות זאת, שאליה הצטרפו תכונות הסדר והמשמעת שהיו נחלת העם הגרמני המיליטריסטי, הייתה הקרקע הפורייה שעליה שגשגה הקריירה של האנה רייטש.

אוסוולד ספרנגלר, תלמידו של ניטשה ומראשי הימין בגרמניה טרם הנאציזם, כתב ברב המכר שלו 'שקיעת המערב' כי האדם בצפון ומערב אירופה יצר דת חדשה, בה מריה אם ישו היא מלכת השמיים, הנעלה יותר מאשר ישו בנה. האמונה במריה היא התפתחות משמעותית מאד, כיוון שישו מייצג את הקשר למוסריות היהודית החמורה הקדומה, ואילו מריה סלחנית הרבה יותר. במקביל, התפתחה כך אמונה חזקה בנוכחותו הסמוכה של השטן. כתוצאה מכך האדם נתפש כמתהלך באופן קבוע על פי תהום. מריה השחורה, מריה של הנפילה משמיים, היא חלק בלתי נפרד מאמונה זאת. בשל אמונה זאת הביע ספרנגלר תקווה כי 'התפישה הטראגית של החיים לא נעלמה עדיין. הקריירה של האנה רייטש בתחום הדאייה השתלבה היטב בתפאורה האידיאולוגית הזאת. איש הדאון הוא אמיץ ונחוש, בעל כוח פיזי רב וקואורדינציה מעולה, טכני, דייקן, ממושמע, בעל רוח צוות, ובאותה עת מתחבר לאיתני הטבע. מצד שני רגישותו למשבי הרוח הופכת אותו לפסיבי, רגיש וסתגלני יותר. הדאון האנושי חי כל העת כדבר והיפוכו, ולפיכך הוא שם את הדגש על חשיבה אנליטית וטכנית שתפצה אותו על מגבלות הדאייה. הוא חי את החירות האווירית, אך רואה בה אמצעי להגשמה בתחומים אחרים. לחווית הנפילה הפסיכולוגית יש עבורו משמעות דיאלקטית רבה.

האוויר הוא סוג של הורמון גדילה עבור המוח. האוויר הוא החומר החיוני ביותר לגוף, והנשימה היא גם הבסיס לתורות ותרגולים של פעילויות אלטרנטיביות רבות. קל מאד היה לבני האדם, בתחילת עידן התעופה, לקשר באופן סוגסטיבי ואינטואיטיבי בין המטוס, שהאוויר הוא מרחב פעולתו, לבין מחלות דרכי הנשימה. בגרמניה, החיבור בין רפואה לתעופה, שהאנה רייטש הסטודנטית לרפואה הייתה דמות מייצגת שלו, גרם לכך שגרמנים רבים יותר מאשר מקובל לחשוב יהיו לנאצים, והם היו נאצים אדוקים יותר מאשר מקובל לחשוב. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. המגיפה התעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות וסבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. חוסר המידע בציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וההסתבכות הפסיכיאטרית בעטיה, היו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

ב-30 לינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון, ברוב מכריע של העם הגרמני. האזרחים מיהרו להתאחד סביב המפלגה החדשה. גם רופאי גרמניה לא רצו להישאר בחוץ. הרופאים שלחו מכתב ברכה לקאנצלר החדש: 'הרופאים הגרמנים מתייצבים בעונג רב לשירות הפטריוטיזם, ונשבעים למלא חובתם בנאמנות מירבית, כמשרתי בריאות האומה'. סיסמתם הפכה להיות: 'לעבוד למען הפיהרר'. התמיכה בנאצים הגיעה לשיאה בקרב רופאי גרמניה. שלושה רבעים מהרופאים הגרמנים היו לחברים במפלגה הנאצית. לא הייתה אף קבוצה חברתית בגרמניה שהצטרפה אליהם בהיקף כה גדול. חלק נכבד מהם הצטרפו לאס-אס. משנתו של ניטשה הייתה לחם חוקם. הם האמינו בה. במשפט הרופאים בנירנברג קבע התובע כי: 'חלקם היו אולי סדיסטים שהרגו ועינו למען ההנאה. אבל לא כולם רוצחים. הם לא אנשים נבערים. רובם רופאים מיומנים וחלקם מדענים נכבדים. אך נאשמים אלה, שכולם היו מסוגלים להבין את טיב מעשיהם, ורובם מוכשרים במיוחד לקבל החלטה מוסרית ומשפטית בנושא, היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים. רופאים גרמנים נשלחו למדינות כבושות במזרח אירופה לסייע בהשמדה.'

האנה רייטש, ביתו של רופא לאומני מאזור גבול פרובינציאלי, גדלה וגיבשה את השקפת עולמה על רקע זה. בעת שלמדה קורס טיס פרטי בפרברי ברלין בעונת החופשה שלה מלימודי רפואה. היא חוותה את השסע הפוליטי בין הימין והשמאל בימי רפובליקת וויימאר, שאותו היא מתארת כחלק מחוויותיה האישיות: היא רצתה ללמוד נהיגה במכונית, ובאחד הכבישים בדרך לשדה התעופה עסקו פועלים בסלילה, כשלרשותם טרקטור שהאנה בשדה הסמוך. היא התיידדה איתם וביקשה את רשותם לנהוג בטרקטור והם הסכימו. בזמן ששהתה איתם נוכחה לדעת כי גרמנים אלה, שבאו מכל שכבות החברה ועסקו בעבודה יזומה, השקיעו את מרצם בוויכוחים פוליטיים.

הרופאים קיוו להשיג בתמיכתם בהיטלר מספר מטרות: לרופאים צעירים שנכנסו למקצוע ציפתה רק אבטלה. רופאים מבוססים התלוננו על משבר ברפואה. המפלגה הנאצית הבטיחה מקומות עבודה, ורוח חדשה שתנחה את הרפואה. המפלגה הנאצית הבטיחה רפורמות בתחום הבריאות, והרופאים ראו צורך בשינוי מיידי של המערכת הרפואית הארצית, כך שכלים חדשים כמו צילום רנטגן, ורישומים סטטיסטיים של כלל האוכלוסייה, יעזרו במניעת התפשטות מגיפות. תורת הגזע נתפשה כמשלימה את הרפורמה במערכת הבריאות הציבורית בגרמניה. תורת הגזע הבטיחה התייעלות המערכת, הן על ידי חיסולם של חולים חסרי תקנה, והן על ידי סילוקם בכל דרך של מיעוטם שאינם נורדים, היהודים ויתר כהי העור, שהימצאותם בגרמניה לא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הבריאותיות החדשות והחמורות.

ב-2 ליוני 1935 נפתח, בכפר ציורי בצפון גרמניה, בית הספר הנאצי להנהגה למקצועות הרפואה. הוכשרו בו רופאים ליישם את חוקי תורת הגזע: התורשה, הרבייה, הבחירה, הישרדות החזקים. המשתתפים בקורסים היו רופאים מתחומים שונים, וכן אחיות. הם התגוררו בקסרקטינים כמו של חיילים, ועברו משטר הדרכה דומה לזה של חיילים. שיאו של כול קורס היו ההשבעות הטקסיות בסיומו, בהן הכריזו התלמידים: 'אנו נהיה הגונים, נאמנים, וחברים רק לאחינו לדם, ולא לאף אחד אחר'. בית הספר הכשיר את מנהיגי הרפואה הנאצית בתורת התורשה והגזע, וצייד אותם לביצוע יעיל של המתות חסד, וכמובן גם לתפקידיהם במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז. 'המתת החסד' ו'המתת היהודים' השלימו זה את זה, בגמישות המותאמת לצרכים, כפסגתה ותחתיתה של הרפואה הנאצית. הם שיקפו היטב את הסכיזופרניה הפוליטית הנאצית. הם היו כרוכים יחד תחת ערך העל של האדם העליון. שטף חוקים שלל מרופאים יהודים את זכויותיהם. תחילה נשלל רישומם במערכת הבריאות הגרמנית, מה שהיה בפועל גזר דין כלכלי. לאחר מכן הם נדרשו לתלות מגן-דויד על שלט המשרד, ולהשתמש בשם האמצעי 'ישראל' כדי להזדהות כיהודי. הותר להם לטפל רק במטופלים יהודים. על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש. האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי ייאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה. מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, ו'הפכו לאריות', כפי שזה נקרא. הרופאים נאלצו למכור את המרפאות בהרבה פחות מערכן. לרופאים נאצים מובטלים רבים, הזדמנות כזאת הייתה הגמול על נאמנותם להיטלר.

היהודים בגרמניה נתפשו לעיתים כגזע מוצלח, בשל מצבם החברתי ומעמדם במדע, אך הם פשוט לא התאימו לחברה החדשה, 'הארית'. בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים הנאצים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה. לא זאת בלבד שתמונת המצב הכללית הייתה נהירה להם, אלא שגם זכו לרווח ישיר עצום כשתפשו את מקום הרופאים היהודים הרבים. הם היו פושעים נקלים.

על קנאותם הנאצית של רופאי גרמניה אפשר ללמוד גם ממשפחתה של האנה רייטש, אשר התאבדה בעיקבות תבוסת גרמניה במלחמה. אביה של האנה רייטש הרג בעקבות התבוסה במלחמת העולם השנייה את אישתו - האם האהובה של האנה, את אחותה ואת ילדי האחות, ולאחר מכן התאבד.

מכל ההמצאות המרשימות של המאה ה-20, אף אחת לא השפיעה השפעה כל כך חזקה ומתמשכת על הדמיון האנושי כמו המטוס. עוצמתה של האנושות כמו שנראתה באוקיאנוס האדמה, עם השדות, היערות, מקוויי המים, הדרכים, הערים, הבתים והמפעלים מאופק עד אופק, נחשפה בפני הטייסים ונוסעי המטוסים הראשונים, והעצימה בהם את תחושת היכולת. הם הבינו שהם מסוגלים לנווט את כיוון ההתפתחות של הגיאוגרפיה האנושית, ולרפא את החברה מתחלואיה. הישגי התעופה הגרמנית המלהיבים בשנות ה-1920, שהיו אמורים להיות מכנה משותף ומאחד, משכו יותר ויותר גופים פוליטיים שרתמו אותה לצרכיהם. התעופה זכתה לשימוש יתר מצד הפוליטיקאים הלאומנים, הדמוקרטים, הסוציאליסטים, והקומוניסטים, והתמקמה בדרך זאת בראש הפירמידה של סדר היום הפוליטי.

בתחילה היו הטייסים, בעיני הציבור, בעלי דמות המתבודד שנמלט למחוזות בהם לא ישיג אותו איש, הקרקע היא בלתי ידידותית עבורו, ובאוויר בלבד הוא מוצא את מנוחת נפשו. טייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם הראשונה היו אינדיבידואלים בודדים, שתיעבו את מלחמת החפירות, שנאו את העיר הגדולה ותרבות ההמונים, ואהבו חיי כפר שקטים. אי אפשר היה לחלק חוויות אלה עם החברה כולה. להפך, התעופה נתפשה עקב כך כמנוגדת לחיים המודרניים. התעופה משכה אליה את מי שחפצו בהתנתקות ממוסרות החברה. כאשר טייסים  אלה המריאו לגבהים ראיית העולם שלהם השתנתה. הם בנו פסיפס חדש של המציאות. בני האדם נראו מלמעלה זעירים כנמלים, ולכן גם בלתי מעניינים ובלתי חשובים. מעשיהם נתפשו לעיתים כבזויים. מראה המארג מרהיב העין של העולם מלמעלה נתפש כחשוב ומשמעותי יותר. בעיני הטייס כל השונה, הייחודי, והחשוב שעל פני הקרקע התמזג למארג כללי ומשותף לכל. לאחר שנחתו, הבינו הטייסים הראשונים כי יש בכוחם לנסח מציאות חברתית חדשה. בסופו של דבר הטיסה הייתה אקט זמני שנמשך שעות אחדות בלבד. במידה מסוימת הוא היה גם משעמם. חסרו באויר מכלול הגירויים לחושים שיש על פני הקרקע. התובנות שנרכשו באויר היו לפיכך מועטות, אך ברורות וטהורות ללא עוררין. לפיכך גם תחושת המציאות התעצמה בעיקבותיהן. הטייסים 'שחזרו ארצה' היו בבחינת 'אורח לרגע הרואה כל פגע'. הם חשו כפוסעים בארץ חדשה, בלתי חרושה. הם היפנו לכך את מירצם. לא פלא שהם התחברו עם מפלגות חדשות וקטנות, לאומניות, שקיוו לשינויים חברתיים מהירים. טייסי הקרב של המלחמה הראשונה היו שותפים גם לתסכולם של המוני החיילים המשוחררים שחזרו מהחזית וגילו שמאומה אינו מחכה להם בעורף, והם הקימו את 'הגדודים החופשיים' של חיילים משוחררים, שהפכו לתנועה המונית ולבסיס הכוח האיתן של המפלגה הנאצית. התובנות של טייסי הקרב לעיצוב הפוליטי של החברה, ההטפה לחשיבות כוח הרצון ועבודת הצוות על חשבון רוח היחיד והכבוד לזולת, העניקה בדרך זאת השראה ל'גדודים החופשיים'. הטייסים לא שאפו להפוך את העולם למוסרי יותר. הם רצו חברה חזקה ונועזת יותר, שתוכל בדרך זאת לחולל סדר חדש בעולם בקלות. התובנות שצברו באויר הפכו להיות המימד הרוחני של החברה הטכנולוגית. ההתנתקות מהקרקע לא דרשה אומץ לב בלבד, אלא גם קור רוח מוחלט, ביטול הרגשות האנושיים, ומבט שאנן על העולם. על הטייס היה להיות מסוגל לפעול מתוך חשבון קר, ושאיפה יוקדת לדבר אחד. להיות מאוחד עם המטוס. חדות מחשבה זאת  שיחזרה את שאיפת הבריחה מהמציאות. היא הפכה אותו לשוחר מנהיגות תקיפה והחלטית, אשר תפדה את החברה באמצעות גאולה טכנולוגית. האתגרים הטכנולוגיים שניצבו בפני חברה זאת היו אינסופיים. הרצון להיות ראשונים בכל תחום תבע השקעת ענק, אשר לעיתים קרובות הניבו כישלונות בלבד. האליטה החדשה הותשה בעיקבותיהם, אך היכולת להסתפק בקיים ולהתפשר על קיום חסר תחרות מובנית לא הייתה אופציה מבחינתה. הטכנולוגיה העצימה לכאורה סוג אדם זה, אשר התפתח באויר באורח טבעי, בלתי מוגבל, חופשי, ולפיכך גם בעל חיוניות חייתית וברבריות בריאה. 'טכנולוגיה' ו'עשייה' הן שתי מילים נרדפות בגרמנית. על פי הוגי הדעות הגרמניים של התקופה הן יצרו אדם חדש שנשען על ביצועי המכונה, אדם-מכונה. על החברה כולה היה לפיכך להיות מופעלת כמכונה, עם ההמונים מוכנעים ומצייתים, אך בו בעת מלאי אנרגיה חייתית וברברית, שמכוונת לתכלית זאת.

דמות האדם החדש שנוצרה השתקפה בדיוקנאות טייסים רבים. היו לו מאפיינים חיצוניים ברורים. תווי הפנים והגוף הפכו על ידי המפלגה הנאצית למייצגי הגזע הארי. הפנים היו תקיפות, העיניים בהירות, יציבות, חדות וקרות, האוזניים קטנות, זקופות, ושומעות הכל. השפתיים חשוקות והלסת תקיפה בהבעת רצון, והאף קטן וזקור כנגד הקור בשמיים. הגוף היה זקוף ורזה. הוא עטה קסדת ובגדי עור שהגנו עליו, ובאותה עת איפשרו לו חופש פעולה בו זמנית בתא הטייס ומחוצה לו בעת הצורך. הייתה זאת דמות דרוכה ומכווננת היטב. הטייס שבתמונה הפך להיות זן חדש, משופר ומדויק יותר של המין האנושי. המדים, החלק שמבודד בין האדם למכונה,  היו לחלק ממנו. האדם שבו הפך בחלקו למכונה, ואילו המכונה הפכה עבורו בחלקה לאדם, למשהו שיש להעניק לו את תשומת הלב המלאה כל העת. האדם והמכונה שרו בדואט. 'הלב שר יחד עם מדחף המטוס, והדם זרם יחד עם הדלק למנוע'. צ'רלס לינדברג קרא לספרו האוטוביוגראפי בשם הפשוט 'אנחנו', והתכוון למטוס ולו עצמו. טייסת גרמניה מפורסמת, מגדה פון אצדורף, התאבדה לאחר שכשלה שלוש פעמים בחיתת אונס שהביאה להתרסקות מטוסיה. היא לא יכלה לשאת באובדן 'החבר הקרוב ביותר' שלה. העליונות הטכנולוגית שהפגין הטייס התבטאה גם ביכולת והנכונות להפעיל נשק ולהיות כובש חסר מעצורים. לנשים היה לפיכך מקום חלקי בלבד בעולם גברי זה, אלא אם התאימו עצמן לעולמם של הגברים, וביטלו כל קורטוב של נשיות בעצמן. באויר, המטוס הוא שעיצב והיתנה את האישיות. הנשים הפכו לנועזות ולנחרצות. הטייסות הגרמניות לא סימלו לפיכך את אילוף המכונה והבאתה לדרגת ביתיות ובטיחות גבוהה. הן ביטאו אי אנושיות, 'על-אדם', חוסר ציות להבדלי המגדר המסורתיים. במידה והן עיצבו דמות חדשה של אישה, הייתה זאת דמות שדמתה במאפייניה הנוקשים לאלה של הטייס הגבר. התעופה תבעה משמעת רבה ותשומת לב מתמדת, ורף הביצועים שקבעה עלה בהתמדה. את המועמדים לטיס היה צריך לברור ולבחור בקפדנות. בריאות טובה ואופי טוב לא הספיקו. המוצא המעמדי לא היה חשוב. בני מעמד הפועלים אף נתפשו כמתאימים יותר, בזכות חישולם הנפשי וסביבת המכונות בה גדלו. מדריכי הטיסה הדגישו כי על הטייסים להתאמן בלי הרף בחישול עצביהם, כך שיבטלו את הפחד המתמיד מהטיסה המסוכנת. עליהם להתגבר באמצעות משמעת עצמית על הטיפשות האנושית האופיינית למצבים שבהם רב הבלתי צפוי על הצפוי, ולעצב בתוכם יכולת פעולה נחרצת באמצעות כוח הרצון. המשמעת העצמית תבעה גם אורח חיים סגפני שכלל אימונים פיזיים מפרכים, והינזרות ממנעמי החיים כמו אלכוהול וסיגריות.

המעניין בדמותה של האנה רייטש הוא, מתוך הסתכלות בעשרות התצלומים שלה שמופיעים באינטרנט, הוא שהיא לא התאפיינה בארשת פנים זוהרת ומוכרת כמו של כוכבת קולנוע או פוליטיקאית, אלא של נערה אפרורית. בכל פעם מראה פניה נראה שונה מעט, דבר שמעיד על דריכות, ואופי שמתאים עצמו בלי הרף לנסיבות. קשה כמעט לזהות אותה בין תמונה לתמונה. מה שעובר כחוט השני בין כל התמונות של קלסר הפנים בעל המראה האפרורי הוא בעיקר החיוך הרחב עם השפתיים הצרות שחושף שיניים צחורות, השיער הכהה הדליל והמתולתל, והעיניים השקועות בשקיות קמטים. כמו כן נראים גם שונים הלבוש, התסרוקת, זווית הצילום וכדומה. 'אלף פנים לחווה', והאנה רייטש הייתה התגלמות הפתגם הזה. במציאות קל היה בוודאי הרבה יותר לזהות אותה בגלל מבנה הגוף הנמוך והרזה. היא בוודאי התאפיינה גם בסגנון תנועות והליכה נמרצים וייחודיים, שמקובלים אצל אנשים בעלי הופעה דומה. מאפייני הופעתה היו דומים לאלה של היטלר, שגם הוא היה דמות צנומה ונערית. מכאן אפשר להבין כי מראה הופעתם היה אחד הגורמים ליצר ההתבלטות הציבורית שלהם.

בגרמניה קם דור חדש של טכנאים וטכנוקרטים ממושמעים, שריכזו בידיהם עוצמה הרבה יותר גדולה מאשר דומיהם בעבר. הם התמקדו במרוץ החימוש, שבו כל יתרון טכנולוגי קטן איפשר עליונות אווירית מלאה שתיפול לרגליהם כפרי בשל, ובדרך זאת מימשו את רצונותיהם של פטרוניהם הפוליטיים להגמוניה גיאופוליטית. הם שיעבדו את עצמם למען המדינה הנאצית. העולם הטבעי והחברה האנושית נתפשו שניהם כברי שינוי בכוח הרצון בלבד. בעיני הגרמנים השאלה היחידה שנותרה פתוחה הייתה האם הם יהיו המשעבדים או המשועבדים, המפציצים או המופצצים, הכובשים או הנכבשים.

חוקר המשטר הנאצי פרופסור פיטר פריטשה מציג שילוב מדהים בין הטכנולוגיה, החברה, וההיסטוריה התרבותית. מספינות אוויר ענקיות ושבירות התלויות בשמיים, ועד לטייסי קרב נמרצים אחוזי דיבוק המוות וההרס, הוא מתאר את הרומן המסוכן של גרמניה עם התעופה, שנע מהאידיאליזם והחזון האופטימי עד לשימוש האפל במלחמה הטוטאלית.

בגרמניה התקיימה זיקה מסוכנת בין חדשנות טכנולוגית לחדשנות פוליטית, שתועלה לאפיקים לאומניים. הגיוס המסורתי של החברה הגרמנית למען התעשייה והאומה הפך אותן למיקשה אחת. ההערצה של טייסי המלחמה הראשונה, הצמיחה המהירה של תנועת הדאייה, ההתפתחות של התעופה המסחרית עם הקמת חברת לופטהאנזה ב-1925, והישגי התעופה המרשימים כמו חציית האוקיינוסים בספינות אויר ובמטוסים, הגדירו כולם יחד את הלאומיות הגרמנית בדרכים מחמיאות יותר. התעופה מיתגה את גרמניה כרבת עוצמה וממושמעת, רייך שמסוגל להתמודד עם דרישות העתיד התובעניות בתחרות על ההגמוניה בין המעצמות.

הנאצים נקטו בצעדים הראשונים לעיצוב תודעה אווירית ציבורית מיד לאחר עליתם לשלטון, במהלך תקופת 'התיאום האידיאולוגי' באביב 1933. משמעות התיאום האידיאולוגי הייתה שעל האינטרסים של הפרט והחברה להתאים עצמם במלואם לאינטרסים של האומה. התעופה נועדה לשרת את ייעודה של גרמניה, וכמסקנה מכך המדינה הנאצית בלבד היא שתפקח מעתה על כל הפעילות בתחום זה.

הנשים מילאו בתעמולה זאת תפקיד נחות יותר מאשר המכונאים והפועלים. הן לא השתלבו היטב בתחום התעופה ה'גברי', כיוון שנעדרו את הכישורים הפיזיים הדרושים, את חוש האחווה החברתית ועבודת הצוות, והכישורים הטכניים. לנשים הותר להשתתף באורח מוגבל בפעילות 'התאחדות התעופה הספורטיבית'. החשוב מכל היה שהן תקבלנה חינוך לתודעה אוירית, כדי שיוכלו לחנך את ילדיהן להיות טייסים בלופטוואפה. עם זאת אחדים מהטייסים המפורסמים ביותר בגרמניה היו נשים, ולדוגמא האנה רייטש.

מערך ההגנה האזרחית הוא שיצר ספירת פעילות הולמת עבור הנשים, שבה הן הועצמו והוערכו כמו בתחומי תכנון המשפחה וההיגיינה החברתית. פקידי המערך הטיפו דרך קבע לנשים להתגייס, כשהם מתארים אותן כלוחמות אזרחיות, אחראיות וסמכותיות. היה שינוי לעומת תקופת רפובליקת וויימאר, שבה נחשבו הנשים כחיוניות הרבה פחות. המשטר הנאצי דרש לא נשים מזן חדש בלבד, אלא גם גברים שיכירו בסמכותן כדמויות בעלות אחריות ציבורית, ויצייתו להן. המפקחת השכונתית במערך ההגנה האזרחית הנאצית היא אחותה הצעירה של הטייסת הגרמנייה. היא קרובה לה במאפייניה. שתיהן חבושות בקסדות ובמדים, שולטות בטכנולוגיות חדישות, מפעילות כלי מלחמה, מגיעות לכל מקום, וכולם ממלאים את פקודותיהן.

חשיבות המשמעת העצמית באופייה של האנה רייטש באה לידי ביטוי בולט בעת תאונת הטיסה הקשה שעברה במטוס היירוט הרקטי ה'קומט' בשנת 1944. בעת תרגול נחיתה המטוס נחת בכבדות רבה, התהפך והתרסק חלקית. רייטש נפצעה קשה, אך בדקות הספורות לפני שהתעלפה היא הספיקה להוציא פינקס רשימות, לשרטט את מסלול הטיסה ולציין את האירועים בכל שלב. על טיסתה זאת קיבלה את עיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה. היא כותבת כי גם לרגע במהלך הטיסה לא עלה על דעתה הרעיון לנטוש את המטוס ולצנוח בשלום. היא נהגה כמו שלדעתה היה נוהג כל טייס ניסוי שבידיו מופקד כלי טייס חדשני. בתאונה זאת שברה רייטש את גולגלתה, ובמשך חודשים אחדים הייתה מרותקת למיטה בבית החולים. גם לאחר ששוחררה מבית החולים בריאותה הייתה רופפת מאד, מכל הבחינות, והיא התקשתה בתיפקודים בסיסיים ביותר. אך במקום להשתלב בקבוצות טיפול תחת הדרכה רפואית היא העדיפה להתבודד בבקתה בהרים, ובמשך חודשים ארוכים תרגלה שוב ושוב מיומנויות קיום בסיסיות כמו הליכה. בהדרגה השתפרו מיומנותיה, והיא חזרה לתפקד באורח נורמאלי. מלאת חשש היא חזרה לחיים חברתיים, התייצבה בשדה התעופה אצל מפקדה וביקשה לחזור לטיסה. להפתעת הכל היא הצליחה להטיס היטב במטוס קל, ולאחר אימונים רבים נוספים חזרה להטיס מטוסים מתקדמים.

אפשר ללמוד על עולמה האידיאולוגי של האנה רייטש מתוך הפרק בסיפרה שעוסק ב'שיחות עם הימלר'. רייטש ניהלה, במהלך המלחמה, שתי שיחות משמעותיות עם הימלר בארבע עיניים. הראשונה שבהן הייתה מיד לאחר שהחלימה מהפציעה במטוס הקומט בשנת 1942. לאחר שהוא שלח לה מכתבי איחולי החלמה רבים הפצירה בה אימה לבקר אותו, ולו בלבד כדי להזים את השמועות על דמותו האפילה. היא נסעה למפקדתו, התארחה אצלו למשך שעות רבות, והתרשמה לחיוב מאופיו הידידותי ומהתעניינותו בעיצוב. היא הייתה כנה עימו וגילתה את דעתה שכמו רבים בגרמניה, היא אינה מסכימה עם צעדיו בשני תחומים מרכזיים: היחס לדת והיחס לנשים. הימלר השיב לה באריכות בשני התחומים. הוא תקף את הדת הנוצרית על צביעותה, אך לא הצליח להשיב עניינית על טענותיה בדבר זכותו של כל אדם לחופש דתי. לגבי אי השיוויון לנשים בגרמניה הנאצית, שהתבטא בתעמולה של תפקיד האישה להוליד ילדים אריים, הוא טען שמדובר באי הבנה וסילוף של עמדותיו, וכי הוא עומד להקים חיל של נשים קרביות, שיוכיח כי הוא חותר לשיוויון בין המינים. נושא האנטישמיות לא עלה כלל בשיחה זאת.

האנה רייטש הקימה טייסת מתאבדים שבכוחה, כך קיוותה, תצליח גרמניה להתמודד מול בעלות הברית. רייטש הבהירה בהרחבה בסיפרה כי המועמדים לתפקיד הטייסים המתאבדים היו חייבים להיות בעלי תכונות אופי מובחרות, עם יכולת להכנעה עצמית מלאה של עצמם. אסור היה להם להיות הרפתקנים באופיים. להפך, היה עליהם להיות פטריוטים מן השורה, אנשי משפחה אשר ראו במשימה דרך להציל את אומתם ואת חייהם של מיליונים. למרות שהם היו מתנדבים למוות בטוח, היה עליהם להיות בעלי מודעות מלאה למשמעות פעולתם, ולא להיות פאנטיים. אידיאליזם קיצוני היה עתיד להכשיל אותם במשימות ההשמדה של מטרות אסטרטגיות, שדורשות שלווה נפשית וחישובים מדויקים. מתוך אלפי המועמדים שהתנדבו נבחרו שבעים בלבד. הם חתמו על הצהרה שבה נכתב כי הם יודעים שעליהם להטיס פצצה אנושית במשימה שתסתיים במותם. רייטש חתמה ראשונה על ההצהרה, אך חבריה שכנעו אותה שלא להתגייס לטייסת, כיוון שהדבר עלול היה להפריע לה להיות בעמדת סמכות וניהול נכונה.

המורכבות של חיי האזרחים ברייך השלישי הביאה לכך שהאנטישמיות, אשר בתחילה נוסתה על ידי המשטר ונמצאה כמתאימה לשימוש המוני, השתלבה יחד עם השינוי הכללי בעמדות האוכלוסייה, שהפכה לתומכת יותר ויותר במשטר הנאצי, תוך התמודדות עם רגשות חרדה, הסתייגות ותשוקה. יצר השליטה ותחושת הסכנה חברו יחד באורח שטני בקרב העם הגרמני. הדבר הביא לניגוד העצום שבין חייו הטובים לחורבן שהמיט על אויביו: בעיקבות כיבושיו במלחמה יצר המשטר הנאצי אימפריה. 'מרחב המחיה' שלו בפולין ובמזרח אירופה הוביל למדיניות של השתלטות ושליטה אימפריאלית, להתפתחות המדיניות האנטישמית, ולדינאמיקה של הרס חסר מעצורים שהובילה ישירות לשואה.

האנה רייטש הייתה שקועה בקריירה שלה כטייסת ניסוי, אך אנשים פרטיים כמותה היו חייבים לבחון בלא הרף כיצד עליהם להשלים עם הנאציונל סוציאליזם או להמיר את אמונתם אליו. המושג 'קהילת העם' לא נוצר לצרכי תעמולה בלבד. היה זה מושג מפתח בעל הילה וקסם רבי עוצמה שמשך את המוני הגרמנים אל הנתיב הנאצי. התקוות לתפארתה של גרמניה הדהדו עמוקות בקרב אנשים רבים, למרות שמשמעות הדבר הייתה מלחמת הרס ענקית ורצח העם היהודי. הגרמנים השקיעו מאמץ רב יותר בלהיות נאצים, והרעיונות הנאציים מצאו חן בעיניהם יותר מאשר מקובל לחשוב. בחירתם של הגרמנים הייתה שקולה ומכוונת, מתוך בקיאות ומודעות, וכבחירה פוליטית בברירה אחת מתך אפשרויות רבות. הם הבינו ועיכלו את רצח העם היהודי שזמם וביצע המשטר הנאצי.

לא הייתה קיימת בערות בקרב הגרמנים לגבי השואה, ולא הייתה קיימת חלוקה קלאסית בין הוורמאכט הבלתי פוליטי לאס-אס המרושע. הירי ההמוני באזרחים בארצות הכבושות היה נושא שיחה מקובל בקרב הגרמנים, אך הבקיאות במתקני ההשמדה הייתה פחות טובה. מהלך המלחמה השפיע על האופן בו הגרמנים קלטו והעבירו מידע אודות השואה. לקראת סוף המלחמה אנשים רבים סיננו במכוון כל מידע אודות היהודים, מחנות הריכוז, ומעשי הרצח. החברה הגרמנית עברה מצבי שבירה ובנייה מחדש שיטתיים, ולא הצטיינה בארכיטקטורה של המוות בלבד. הגל הפוליטי עליו רכבה היה תופעה ייחודית. הנאצים היו כה זריזים במניפולציה, שהם היו מסוגלים לבנות מחדש את יעודה של גרמניה באופן כזה שהשואה נראתה בו כמרכיב הגיוני, לפחות בהקשר של המסגרת הפוליטית הברברית שלהם.

ככל שהפצצות האויר של בעלות הברית על ערי גרמניה הלכו והתעצמו, שינו האזרחים, והאנה רייטש ביניהם, את הגדרתם העצמית ממבצעים ומוטבים של המדיניות הנאצית, לקורבנות. כתוצאה מכך הם גם דיכאו את התמודדותם עם המציאות למשך יותר משנות דור לאחר המלחמה.

אישיות חברתית - האישה המפורסמת ביותר בעולם

התפתחות התעופה נתנה לנאצים אפשרות לשנות את כללי המשחק הגיאופוליטיים. הגבולות הטבעיים נמחקו כלא היו מהאויר, אך האויב לא הפך לידידותי יותר. באויר נמתחו גבולות טריטוריאליים ברורים ועויינים לרוב. האימפריה הפכה להיות מושג הרבה יותר מוחשי מאשר בעבר. היכולת לגמוא מאות קילומטרים בתוך שעה באמצעות המטוס הגבירה את כוחן של ערי הבירה על פני הפריפריה. המצאת המטוס איפשרה למנהלים למיניהם להגיע אל הפריפריה ולשלוט בה בקלות רבה יותר. היחסים בין ערי בירה שונות השתנו, כיוון שהתעופה לא העדיפה ערים מסוימות על אחרות. היכולת להגיע עם המטוס מכל מקום לכל מקום העניקה הזדמנות חדשה ואף יתרון למדינות שגבולותיהן הטבעיים חסמו אותן כמו גרמניה, על פני מעצמות ותיקות כמו צרפת ובריטניה, שנשענו בעיקר על כוחן היבשתי והימי המסורתי.

גרמניה ניצלה את הגיוס החברתי למען התעופה והפכה, באמצעות חברת לופטהאנזה, לבעלת רשת נתיבי האויר המסחריים הגדולה והמפותחת ביותר בעולם. הנתיב מאירופה לדרום אמריקה היה כמעט מונופול של לופטהאנזה. כל מה שהתבקש מהממשל הגרמני היה לנצל במהירות את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בפניו, ולחשוב שוב על גרמניה כעל אימפריה שיש לה אינטרסים חובקי תבל, שאירופה היא מגרש האימונים שלה. בשנות ה-1920 וה-1930, כאשר השווקים הבינלאומיים נחשבו עדיין כמובדלים ועצמאיים, לא הייתה עדיין כלכלת שוק גלובאלית. ההתרחבות של לופטהאנזה הייתה לפיכך מבוא לקולוניאליזם בנוסח המאה ה-19. היא נתפשה כנציגתה של גרמניה, נושאת הדגל שבעקבותיו יבואו כולם. בשנת 1928, לאחר הסרת מגבלות חוזה וורסאיי, גמאה לופטהאנזה לבדה יותר קילומטרים והובילה יותר נוסעים מאשר כל חברות התעופה האחרות האירופאיות גם יחד. היה לה צוות של כ-300 טייסים מסחריים, אשר קיבלו את ההכשרה הטובה ביותר, בפרט בטיסות מכשירים ובטיסות לילה. חברת יונקרס התבלטה כאחת מיצרניות ויצואניות המטוסים הגדולות והמצליחות ביותר בעולם, והיא יחד עם חברת דורנייר הגרמנית שלטו ללא עוררין בשווקים בצפון אירופה ודרום אמריקה. עוד לפני שהיטלר התחיל בבניית עוצמתה הצבאית של גרמניה הייתה לופטהאנזה נכס של טייסים מאומנים ומטוסים משוכללים, שיכלו לעבור למשימות צבאיות בתוך יממה.

המטוסים והטייסים הגרמניים שהגיעו לכל מקום בקלות בשנות ה-1930 יצרו תת תרבות חדשה, שהזכירה את זאת של 'חוג הסילון בשנות ה-1960. הייתה זאת החוויה של להגיע לדלג בין כל מקום ומקום על פני כדור הארץ בתוך שעות אחדות או ימים ספורים לכל היותר. לחוויה זאת לא היו שותפים צוותי האויר והנוסעים בלבד. היא חלחלה לציבור כולו בעזרת הפרסומות של לופטהאנזה, ואמצעי התיקשורת בכלל. הגרמנים היו בכל מקום ובכל מקום הרגישו בבית. בהמשך לכך, הכל הפך לאפשרי בתודעה הציבורית. הכל היה בהישג יד. היה בכך ריגוש שהשתלב עם רגש הלאומנות, ועם היכולת לבטל מבלי משים את ערכו של הזולת שאינו משתייך לחוג זה.

העליונות הטכנולוגית והגיאוגרפית הגרמנית הפכה לפתע לכה ברורה, עד שדומה היה שגרמניה הגיעה בקלילות לשיא שאין גבוה ממנו. תיעוד הישגי התעופה בסוף שנות ה-1920 ותחילת ה-1930 מצביע על כך שגרמניה שלטה במקום הראשון ללא עוררין, וכי העולם הפך לשדה הפעולה שלה. תפישת עולם זאת של גלובאליזם גרמני טופחה גם בבתי הספר של הרייך. הטיסות המנצחות של חציית האוקיינוס הפכו לחלק מתוכנית הלימודים. פקידי הרייך עודדו את המורים ללמד נושאי תעופה בכיתות. התלמידים למדו להסתכל על המפות באטלסים כעל מפות הטיול שלהם. בסוף התהליך רכשו התלמידים ברפובליקת וויימאר תפישה חדשה לגבי מעמדה החשוב של גרמניה כטרמינל התעופה המרכזי של אירופה והעולם כולו.

מפות האטלסים חשפו גם את פגיעותה של גרמניה. החל מסוף שנות ה-1920 הלכה וגברה בגרמניה הדאגה על כך שלא הותר לה לבנות חיל אויר חזק, שיוכל להגן עליה מפני הפצצות מהאויר. למרות שהנאצים היו אלה שגייסו את כלל האוכלוסייה סביב הנושא של הגנה אוירית אזרחית, מאמצי ההגנה התחילו קודם לכן. 'איגוד ההגנה האזרחית הגרמנית', שהורכב מעובדי עירייה, שוטרים, מכבי אש, וצוותי עזרה ראשונה, נוסד ב-1927. חוברות חינוכיות שהוקדשו להגנה האווירית התחילו להתפרסם שנים ספורות לאחר מכן. כתבי עת פופולאריים פרסמו בצורה דרמטית יותר ויותר מפות שעליהן שורטטו חיצים וקשתות בקווים עבים שתיארו את אזורי הרייך החשופים לפגיעה מהאויר מצד שכנותיה של גרמניה. קשת רחבה שמרכזה העיר פראג הצביעה על כך שמטוסי מלחמה צ'כוסלובקים מסוגלים להגיע כמעט לכל מקום בגרמניה, למעט מזרח פרוסיה. סכנה זאת פורטה בהרחבה שוב ושוב על ידי המומחים, שצפו בדאגה בהתחמשותה של מדינה זאת במטוסים. גרמניה הייתה אמנם אחת המדינות הגדולות בשטחן באירופה, אך המפות הראו על פגיעותה לנוכח הטווח הקיים, וההולך וגדל במהירות, של מטוסי האויב, שעלולים להשמיד את הארץ שנראית כה יפה מהאויר. החרדה הציבורית מהאויב הבלתי נודע התחדדה והתעצמה לפיכך במידה רבה.

החל מיומה הראשון כחניכה בקורס דאיה למתחילים משכה האנה רייטש תשומת לב רבה מכל עבר. תשומת לב זאת הפכה אותה במהלך הקרירה שלה לכוכבת תיקשורת ואישיות בינלאומית, שיותר מכל אדם אחר הציגה את הפן האישי של דמויות העל בגרמניה הנאצית. הסיבה הראשונית לתשומת הלב הייתה היותה אישה יחידה בעולם של גברים. דבר הצטרפותה לחוגי הדאייה נודע חיש מהר לדרגים הבכירים בענף אשר עקבו בתשומת לב אחר התקדמותה. כאישה היא הייתה בעלת משקל קל יותר וקטנה פיזית לעומת הגברים המגודלים, ולכן התאימה לדאונים שבהם למשקל הייתה משמעות רבה לגבי כושר הטיסה. כאישה היא נחשבה גם כפחות ממושמעת מהגברים, ואינטואיטיבית יותר בהחלטותיה, מה שגרם לכמעט אסונות אך גם הביא אותה חיש מהר להישגים יוצאי דופן.

היא התיידדה עם בכירי הענף בזכות סקרנותה, הישגיה, וכישוריה המקצועיים, ובזכות החן הנשי שלה, ולמדה רבות מהם. היא החלה לשבור שיאי דאיה רבים ושונים, וזכתה בזכות זאת לסיקורים נרחבים בעיתונות. באוטוביוגרפיה שלה יש פה ושם תיאור מועט של הסיקור התקשורתי שלו זכתה, לעומת תיאור הסכנות והחוויות הרבות שהיו מנת חלקה, אך במבט לאחור כנראה שהיה בדמותה הרבה יותר ענין ציבורי מאשר היא תיארה וסברה.

הכיסוי התיקשורתי הנרחב לו זכו הישגיה בתחום הדאייה, לפני ואחרי עליית הנאצים לשלטון, הביא גם את תעשיית הקולנוע להתעניין בה, והוצע לה תפקיד של טייסת פעלולים בסרט גרמני. היה זה סרט תעופתי שצולם בגרמניה, אך רייטש לא התלהבה במיוחד מעיסוק זה, שדרש ממנה מעט מידי כטייסת, והיא ניצלה את הזמן הפנוי הרב שבין הצילומים לטיסות דאיה ממושכות. עלילת הסרט, שעוסקת בסיפור אהבתם של טייס ונערתו, מתוארת בהרחבה ב'הטיסה היא חיי' באופן שמובן ממנה כי הייתה באפיזודה זאת הצהרת כוונות שגילמה את מחשבותיה ותוכניותיה של רייטש לעתיד, להקדיש את חייה לתעופה ולמנף את קריירת הטייס ליתר תחומי החיים, האישיים והציבוריים גם יחד.

אישיותה הנשית המיוחדת, כישורי הטיסה שלה, ההופעה שתמיד מפתיעה וכושר הביטוי המעולה שלה, שבא לידי ביטוי מרשים באוטוביוגרפיה 'הטיסה היא חיי', הפכו את האנה רייטש לכוכבת על של התעמולה הנאצית. היא נשלחה למפגני טיסה מאורגנים ומתוקשרים ברחבי תבל, שנועדו לצבור אהדה לגרמניה הנאצית. בדרך זאת היא הפכה למוקד תשומת הלב וההערצה של ההמון הגרמני, ולראש חץ במאמץ הפוליטי הנאצי להגמוניה באירופה ובעולם כולו. היא הפכה בו זמנית לדמות מופת של האישה הנאצית ולאב טיפוס של דמות טייסת. מנקודת המבט של הצמרת הנאצית היא הייתה דמות מייצגת אידיאלית גם כיוון שלא הייתה מעורבת במאבקי הכוח הפוליטיים הגבריים. היא הייתה, במכונת התעמולה הנאצית, ההתגלמות הארצית של מריה אם ישו מלכת השמיים.

רודולף הס, הטייס המובהק שהיה סגנו השני של היטלר, גילה עניין מיוחד בקשרי החוץ עם הפזורה הגרמנית, וחש אישית כמיצג האינטרסים של גרמניה בחו''ל. הנאצים הפכו קשרים אלה לבסיס של דוקטרינת ההתפשטות לעבר מרחבי מחיה חדשים. הוא ופרופסור קרל האושופר הקימו ארגון חוץ מיוחד, שתחת מסווה של ארגון תרבותי הרחיב את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. הס הקים באמצעות אירגון זה מנגנונים מודיעיניים בלעדיים מחוץ לגרמניה. כחבר הקבינט תרם תרומה מכרעת באמצעותם לקבלת ההחלטות על הפלישות לצ'כוסלובקיה, אוסטריה, ופולין, בשלהי שנת 1938 ובשנת 1939. התפישה כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם, נשאה פרי בעת סיפוח וכיבוש ארצות אלה. כאשר פלשו צבאות הנאצים ליבה הארגון להבות, גייס, שילהב, תמך והריע לפולשים, ושיתק את ההתנגדות המקומית. תמיכת המיעוט הגרמני ואוהדי גרמניה ממוצא מקומי הייתה בסיס איתן, שעליו נשענו הנאצים בכל המדינות שכבשו, לאחר שהנהיגו בהם את שלטונם. עד כדי כך הייתה רבה הצלחת הארגון.

הס ידע על חשיבות התעופה בשילהוב ההמונים. הוא עצמו היה טייס פופולארי, שניסה לחצות את האוקיאנוס האטלנטי ממזרח למערב. לפיכך יתכן והוא היה מקור ההשראה שמאחורי המאמץ המקיף להפוך את האנה רייטש לטייסת הידועה ביותר בעולם. מכונת התעמולה הנאצית לא אהבה את בידול הישגי היחיד על חשבון הקבוצה, אך האנה רייטש הייתה יוצאת דופן בהישגיה, בפרט כאישה, וזכתה למעמד מיוחד.

בשנת 1934 רייטש השתתפה במשלחת שחקרה את תנאי הדאייה בברזיל וארגנטינה. המסע לדרום אמריקה זכה לפופולריות רבה בתיקשורת. בפרט זכה לתהודה ארוע בו רייטש נחתה נחיתת חירום באיצטדיון כדורגל הומה אדם בעיר סאן פאולו בברזיל. דרום אמריקה הייתה מעוז מרכזי של הפזורה הגרמנית, ואין ספק כי מסע הדאייה שימש כנדבך בחיזוק הקשרים בין ארץ האם לגולה.

לאחר שחזרה לגרמניה היא הצטרפה, כטייסת ניסוי, לאגודה הגרמנית לחקר הדאייה, שהייתה למרכז העולמי לנושא וחקרה אותו בשיטתיות מדעית. האגודה הייתה בסיס הכוח המקצועי שלה עד סוף השלטון הנאצי. האגודה שלחה אותה באותה השנה לאמן טייסי דאונים בפינלנד. כתגמול על הישגיה בפינלנד היא ביקשה וקיבלה קורס טיס חצי-צבאי על מטוסים גדולים, והייתה לאישה הראשונה שזכתה לכך.

במאי 1935 היא הטיסה מטוס קל דרך שוויץ, צרפת וספרד לליסבון בירת פורטוגל, כדי להשתתף שם במיפגן טיסה. טיסה זאת, כמו יתר פעילותה של האנה רייטש משעה שהחלה לזכות בתארי דאייה עולמיים, זכתה לסיקור תקשורתי נרחב. רייטש הייתה אמנם עסוקה כל העת בפרטים הטכניים והביורוקרטיים של המבצע, אך הסיקור התקשורתי אודותיה הלך והתגבר ככל שהתקרבה חזרה בשלום לגרמניה. הנאצים, ששאפו להכרה בזירה הפוליטית הבינלאומית באותה תקופה, השתמשו בטיסה זאת היטב במכונת התעמולה שלהם.

בשנת 1937 היא טסה בדאון מעל האלפים, מזלצבורג דרומה לעמק הפו. טיסה מרתקת זאת, שבה טסה האנה רייטש בדאון מיוחד שנבנה למענה, וחלפה מעל האלפים השוממים כטייסת הראשונה ואחת מהבודדים שעשו זאת אי פעם, הכתירה אותה כגיבורת-על בדעת הקהל העולמית.

בשנת 1938 הייתה רייטש לטייסת ניסוי של המסוק המבצעי הראשון בעולם. צ'רלס לינדברג היה אורח שלה והיה מלא התפעלות מהמסוק וממנה. לאחר שהמסוק הפך בטוח יותר, היא הטיסה אותו ערב ערב במשך שבועות אחדים לעיני המונים בתוך אולם ענק בברלין במסגרת יריד בינלאומי, והפכה בזכות הארוע המסחרי לדמות המוכרת ביותר בברלין. רייטש מציינת כי בניגוד להתלהבות הגורמים המקצועיים מהמסוק, התלהבותו של הציבור מאמצעי התעופה החדש שכחה לאחר זמן מועט.

האנה רייטש ביקרה לפני המלחמה, באוגוסט 1938, בארצות הברית, כטייסת דאונים במיפגן האווירי החשוב בקליבלנד. היא וחבריה הטייסים התקבלו בתשואות בנמל ניו יורק. היא ערכה סיורי סלבריטי ברחבי ארצות הברית, ושילבה אותם בהרצאות שזכו להצלחה רבה. היכרותה עם החברה האמריקנית לימדה אותה להעריך את הנורמות האנושיות שלה. רייטש התרשמה בפרט מהמנטליות העיסקית והיעילות של החברה האמריקנית, שהקדימה מבחינות אלה את גרמניה. למרות שרוחות המלחמה כבר נשבו, ההתיחסות באוטוביוגרפיה שלה לביקורת כלפי הדיקטטורה הנאצית כמעט ואינה קיימת. עד כמה חזק היה היחס השלילי למשטר הנאצי בארצות הברית באותם הימים ניתן ללמוד מהביוגרפיה של שדרן הרדיו המפורסם וולטר ווינצ'ל, אשר הנשיא תיאודור רוזוולט הזמין אותו ללישכתו כדי לספר לו על המישטר האפל שקם בגרמניה, שהיה לדבריו 'רע ברמה שלא הייתה ידועה עד כה', וזאת על מנת שינקוט עמדה ברורה בשידורי הרדיו שלו, שכל אמריקה האזינה להם. ההתעלמות שלה מכך היא מופגנת וצורמת לעומת תיאורי השבח כלפיה, כי סביר מאד שניתקלה בביקורת רבה. מקריאת סיפרה עולה הרושם כי היא נפנפה הצידה את הביקורת, וראתה את הדיקטטורה והאנטישמיות כשוליים וזניחים לנוכח ההישגים הכבירים בתחום התעופה, שהראו לה כיעד המרכזי המשותף של ארצות הברית וגרמניה הנאצית.

יוזף גבלס התעניין מאד בהתפתחויות החברתיות בארצות הברית. הנאצים, לאחר שנבחרו בשנת 1933, קמו להקים חברה שתשלוט בבני האדם בדרך אחרת. מטרתם הייתה שליטה מלאה על האדם, כולל גם על הזמן הפנוי שלו. גבלס, שהושפע מאד מהגישה המדעית בפירסום שרווחה באותם ימים בארצות הברית, ועל פיה אפשר לשלוט בהתנהגות ההמון ולהפוך אותו לצרכנים ממושמעים באמצעות פירסומות מתאימות, שאף ליצור תנאים אלה על ידי איחוד של חשיבה, רגש, ותשוקה, כמו שכתב. התעופה הלאומנית השתלבה באופן מוצלח ביותר בסדר הנאצי החדש. פילוסופים שאימצה התנועה הנאצית עיבדו את התנועה כלפי השחקים להגות פעולה דיקטטורית שלפיה 'העליון הוא ששולט'. הדחפים הלא מודעים של ההמון תועלו באמצעות התעופה כדי לאחד את האומה, ולהמון ניתן כתגמול סיפוק באמצעות תגמולים חומרניים ארציים. באמצעות פיתוח תוכניותיהם השטניות לשליטה מניפולטיבית בהמון, איפשרה התעופה לנאצים צידוק אידיאולוגי, ובמקביל שגשוג כלכלי. תנופת הפיתוח העצומה התאפשרה באמצעות שליטה מלאה בכלכלה ובכוח העבודה. הנאצים עלו לשלטון על מצע פוליטי של שחרור העם הגרמני מהמצוקה הכלכלית. התעופה הייתה הקטר הטכנולוגי של התקופה. הם הפרו את חוזה וורסאיי, והתעשייה האווירית הפכה למפתח לפיתוח הכלכלה הגרמנית. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת צמח במידה מדהימה, משלושת אלפים עובדים בלבד לשני מיליון. התעשייה האווירית הנאצית נגסה בשיאה, במהלך המלחמה, בקרוב לארבעים אחוז מהתקציב הלאומי.

גבלס שלט לחלוטין בתודעת ההמון באמצעות תרבות הצריכה ההמונית. הייתה זאת שליטה בכל הרבדים, מהאופרה ועד חדר המיטות. הנדסת שביעות הרצון הייתה אפקטיבית הרבה יותר במשטר הדיקטטורי הנאצי, בו היה לפקודה ערך עליון. האינטרסים הנאצים לא עוצבו על ידי בעלי ההון, אלא דווקא על ידי המוני הצרכנים, שכל אחד ואחד מהם הרוויח באופן אישי מהפאשיזם. השמדת היהודים בשואה הייתה מימוש של תוכנית עבודה מתוכננת מראש, בדגש מטריאליסטי. הרצח ההמוני הפך לשוד מזוין המוני, והדיקטטורה הפכה לשלטון המבוסס על טובות הנאה. מי שאשם בשואה הם הגרמנים הרגילים, שאין כל הבדל בינם לבין כל אדם אחר. מקור חטאם לא היה בגזענות אלא בחמדנות. הם פשוט נענו לתמריצים כמו כל בן אנוש. להם היו יותר תמריצים מאשר לאזרחי המדינות דמוקרטיות. גזענות ואינטרסנטיות אינן עומדות בסתירה. בגרמניה הנאצית הסתתרה, מאחורי טובות ההנאה החומריות, אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה, בשיטת 'המקל והגזר'. הנאצים טיפלו בתיסכולי הגרמנים על ידי מימוש של דימויים העצמי, באמצעות מוצרים והטבות מחמיאים. 'האני הצרכני' הנאצי יצר אדם מאושר, נוח לבריות וצייתן. הייתה זאת מהדורה דיקטטורית של 'האסטרטגיה של התשוקה' האמריקנית.

הנאצים לא היו יכולים לדרוש ציות לאידיאולוגיה שלהם, מבלי שיהיה מאחוריה נימוק מספק דיו של מימוש עצמי מלא. את הלגיטימציה המלאה שלהם הם יצרו באמצעות מסע הצלב אל השחקים. בגרמניה כולה, מתוכנית הלימודים בכיתות היסוד של בתי הספר ועד  לתצוגות אויריות מתוזמנות היטב שמשכו מאות אלפי צופים כל אחת, השתלטה התודעה האווירית. במהלך שנות ה-1930 רחובות רבים בערים נקראו על שמות גיבורי תעופה מהמלחמה הראשונה, כמו ריכטהופן, בולקה, אימלמן, ושטראסר. תוכניות רדיו אופייניות לשנת 1935 כללו את 'נוהלי ההגנה האווירית האזרחית' ו'חשיבות תנועת הדאייה למדינה הנאציונל-סוציאליסטית'. בעת שגרמניה התכוננה למלחמה הקרינו בתי הקולנוע את סרטו יוצא הדופן של ארנסט אודט 'נס הטיסה', סרט פופולארי מאד אודות 'האיים הצפים', וסרט דאייה. בערב חג המולד 1938 הציג בית הקולנוע הגדול ביותר בברלין את 'פור לה מריט - דרמה אודות טייסים שידעו ניצחון או מוות בלבד', ועד סוף ינואר צפו בסרט למעלה מ-75,000 איש. באביב הציג בית הקולנוע הזה סרט על חלוצי התעופה מלפני המלחמה הראשונה. באוקטובר 1939 הציגו 53 בתי קולנוע בברלין ומאות אחרים ברחבי הרייך סרט עלילתי בעל מאפיינים תעמולתיים בשם 'D III 88' על הלוחמה האווירית ב-1918. הקדימון לסרט היה במקרים רבים סירטון אודות הנהלים שיש לנקוט במקרה של התקפה מהאויר.

בפברואר 1939 טסה רייטש עם צוות מהמכון לחקר הדאייה ללוב, שהייתה בשליטה איטלקית, כדי לערוך בה טיסות סיור ומדידה באמצעות דאונים אחדים. בפרק בנושא זה מאריכה רייטש בקטעים ארוכים של תאורי הנוף המרהיב, יחד עם קטעים שעוסקים בהווי החיים המדברי ובתיאור אורח החיים המסורתי-פרימיטיבי של יושביו. פרק 'אמנותי' זה נכתב כנראה בהשראת הפוטוריזם, הפילוסופיה האמנותית שמוסולוני היסב לאידיאולוגיה הפאשיסטית, עוד לפני שהיטלר אימץ את ניטשה.

הפוטוריזם כולל את אהבת המהירות, הטכנולוגיה והאלימות. המטוס, המכונית, העיר התעשייתית, היו כולם סמלים אגדתיים עבור הפוטוריסטים, כיוון שהם ייצגו את ניצחון האדם על הטבע. הפוטוריסטים נלחמו בכל כוחם נגד הפולחן הפנאטי, חסר הערך, הסנובי, של העבר, שנתמך באמצעות קיום זדוני של מוזיאונים. הם מרדו נגד הסגידה חסרת האופי לציורים, פסלים ומבנים ישנים, ולכל מה שנאכל בשיני הזמן.

המסע ללוב, שאותה מכנה רייטש 'אפריקה', התרחש לפני פרוץ המלחמה העולמית השנייה, ועל כן יש לקרוא בין השורות כדי להבין לאשורה את משמעות הדרך הפיוטית שבו היא מתארת את המדבר ואנשיו, תוך התעלמות מציון יריית הפתיחה במלחמה. המשמעות היא שרייטש ראתה במלחמה חלק טבעי מתפישת העולם שלה ומאורח חייה. לא זאת בלבד, אלא שהמלחמה, אם מקבילים אותה לתיאורי המדבר הססגוניים, היא מקור אינסופי של יופי, לימוד, חוויות, הזדמנויות, והגשמת חלומות.

בתחילת מלחמת העולם השנייה לא היו להאנה רייטש עדיין שאיפות פוליטיות והיא התמקדה בקריירה של טייסת ניסוי, תוך ביצור האידיאולוגיה הנאצית והזדהותה עם המשטר. הישגיה, פירסומה, וקשריה האישיים הענפים היקנו לה היכרות יוצאת דופן עם חוגי השילטון הנאצי, וסללו בפניה בהתמדה את ההזדמנות להיות, בזמן המתאים, ה'גברת ראשונה של הרייך'. במהלך המלחמה לא ניתן היה להרבות בציבור בתיאור פועלה, אך כיוון שהיא זכתה פעמיים בעיטור הנאצי הגבוה ביותר של 'צלב הברזל, בפעם הראשונה מ'דרגה שנייה' ובפעם השנייה מ'דרגה ראשונה', איפשר הדבר לתעמולה הנאצית הזדמנויות יוצאת דופן להלל אותה.

בתחילת דרכה הייתה שייכת לחוג של ארנסט אודט, שתמך בפיתוח צי מטוסי התקיפה על חשבון מטוסי קרב אחרים. אודט התאבד לאחר שנחשפו מחדליו בייצור מטוסי הקרב. אך רייטש הייתה באותם הימים כבר דמות ציבורית בולטת וגדולה מכדי להיפגע מכך. היו לה קשרים והכרה בינלאומית רבים יותר מאשר ליתר ראשי הרייך, היא אחזה במקל בשתי קצותיו ודרכה הייתה סלולה. היא הפכה בהדרגה לחברתו לחיים של הגנרל ריטר וון גרים, ידידו של אודט וממפקדי הלופטוואפה הבכירים. היה זה קשר סמוי, שכן וון גרים היה כבר בעל משפחה, אך קשר זה הוא שהקפיץ מעלה את השפעתה, כי הוא היה קצין מצטיין, שנבחר בסוף המלחמה להיות יורשו של גרינג בתפקיד המפקד העליון של הלופטוואפה. בימי הדמדומים של שלהי המלחמה הפכה כך רייטש למעשה ל'הגברת הראשונה של הרייך'. יש לזכור כי בכל ימי המלחמה הניצחון הנאצי נראה לגרמנים בהישג יד, ועימו נראה היה להם כריאלי גם התסריט לפיו היטלר עתיד לפרוש מרצונו בקרוב. היא כונתה 'הטייסת של היטלר'. להיטלר היה צי מטוסים קטן עם טייסים קבועים, והיא לא הייתה חלק ממנו, וייתכן כי מעולם גם לא הטיסה אותו. לכן כינוי זה מלמד על השפעתה עליו ועל מעמדה הרם בגרמניה הנאצית.

הפעם הראשונה בה זכתה רייטש ב'צלב הברזל', מדרגה שניה, הייתה בעיקבות נחיתת אונס שביצעה בעת טיסת ניסוי לחיתוך כבלי פלדה של בלוני הגנה אוירית. ארנסט אודט נכח במקרה באירוע, בשעה שהיה בדרכו לפגישה עם היטלר. כתוצאה מכך גם היטלר וגם גרינג שמעו על התאונה מיד מכלי ראשון, ורייטש זכתה לעיטור הנכסף. יום טרם קבלתו, ב-28 למרץ 1941, היא ביקרה בביתו של גרינג בברלין שם הוא העניק לה, מוקף בגנרלים שלו, את מדליית הזהב לטיסה צבאית עם יהלומים. זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראה אותה, והופתע מקומתה הנמוכה והופעתה הנערית, שגרמו לו להתעלם ממנה בתחילה. למחרת קיבל אותה היטלר בלישכת הקאנצלר והעניק לה את 'צלב הברזל'. יש תמונה של הטכס, שבה גרינג עומד בין השניים קורן מאושר, כמו שושבין בחתונה. רייטש והיטלר לעומת זאת נראים בוחנים זה את זה במבטים חשדניים של שני רווקים מנוסים, שאינם מעוניינים האחד בשני. ה'שידוך' של גרינג לא צלח. גרינג הציג אותה כמו את ילדו החביב. הם התיישבו לשולחן, והיטלר חקר אותה באריכות על טיסות הניסוי. הידע הטכני שלו באווירונאוטיקה, שהתבטא בשאלותיו הנוקבות, עשה עליה רושם רב.

לא ברור עד כמה היו הדוקים הקשרים הבלתי פורמאליים בין השניים, אך אין ספק שקשרים אלה ניזונו מהכיסוי הנרחב באמצעי התיקשורת שאותו שניהם קיבלו. שני עמודי התווך האלה של הרייך השלישי ייצרו כותרות. ייצור כותרות היה אומנות ששלטו בה, וכל כותרת של האחד שידרה משהו לשני. אין ספק שבין השורות של הידיעות הפורמאליות לכאורה בעיתונים הם מצאו גם דרך להבין היכן בדיוק הם עומדים זה מול זה. גרמניה כולה הייתה שותפה לדיאלוג הפיקנטי הסמוי שבין שני הרווקים המבוגרים, שהתנהל תחת חופת הפטריוטיזם והתעופה.

מאז ניתן העיטור לראשונה, בשנת 1813, צלב הברזל דרגה שנייה ניתן פעם אחת בלבד קודם לכן לאישה. הענקתו לרייטש, האישה הראשונה שקיבלה אותו במלחמה הזאת, הייתה מקור לסיפוק אישי ולעניין ציבורי רב. בימים שלאחר מכן ירד עליה מכל חלקי גרמניה מבול של מכתבים, מברקים, וברכות אישיות. עיר הולדתה הירשברג במחוז שלזיה מיהרה לעשות את הכבוד, וב-4 לאפריל 1942 נערכה לה קבלת פנים גדולה. בתחילה סירבה לכך, אך ראש העיר הגיע ברכב לברלין במיוחד כדי לקחת אותה. למרות שהייתה עייפה מהטכסים השונים בימים הקודמים, היא התרגשה מחדש למראה ההתלהבות המקומית ברגע שהגיעו לגבול שלזיה. הכפרים בצידי הדרך היו מקושטים בדגלים, ואנשים בצד הדרך זרקו פרחים או נופפו אליהם מהבתים. לפני שהגיעו להירשברג היה עליהם לעצור מספר פעמים בזמן שילדים מבתי הספר שרו שירים, לחצו את ידה, והציגו בפניה מתנות שעשו בעצמם בהרבה אהבה ומסירות. רייטש מציינת את 'עיניהם הקורנות ופניהם היציבות' של הילדים, הנערים והמבוגרים שבהם חזתה, שהעניקו לה כוח להמשיך בדרכה לעוד זמן רב. הירשברג עצמה הייתה ים גלי של צבע ותנועה. תלמידי בתי הספר לדאיה מהאזור בלטו בנוכחותם. אלפי אנשים הריעו לה בברכה וצלילי נעימות תזמורת כלי נשיפה נגנה לכבודה נשמעו למרחקים. היא התקדמה אט אט אל היכל העיריה. שם קיבלה תעודת אזרח כבוד. בימים לאחר מכן סיירה בבתי הספר ובמועדוני הדאייה באזור. היא הוצגה בהם כמודל לתלמידה שקדנית, ומופת של הנוער הארי, ויצאה מחוזקת מאד מהביקור.

בפעם השנייה בה זכתה לעיטור צלב הברזל, ובפעם הזאת מדרגה ראשונה, היא קיבלה תהודה ציבורית רבה עוד יותר. רייטש זכתה לעיטור זה בסוף שנת 1942, לאחר שהתרסקה בנחיתת אונס עם ה'קומט', מטוס היירוט הרקטי החדשני שהיה אמור ליירט את להקי מפציצי בעלות הברית שחלפו בלי הפרעה מעל שמי גרמניה. בעיקבות ההתרסקות נפצעה רייטש קשה, והייתה מאושפזת למשך חודשים אחדים. מכתבים ומתנות רבים מאד עם איחולי החלמה הגיעו אליה, והיא מתארת אותם כשפע בלתי פוסק שזרם מכל קצווי גרמניה.

בעיקבות תקופת ההחלמה הממושכת, שנמשכה לאורך המחצית הראשונה של שנת 1943, נקלעה האנה רייטש לעידן דימדומים, שבו דעכה הקריירה המקצועית שלה. גם תקופה זאת בחייה מקבילה לקורות המשטר הנאצי, שכן באותה עת התחיל הצבא הנאצי לספוג תבוסות. פרק שלם באוטוביוגרפיה של רייטש נקרא 'יחד עם החיילים בחזית הרוסית'. היא עקבה בדקדקנות אחר ההתפתחויות בחזית הרוסית במהלך החודשים הארוכים בהם החלימה בבית החולים, והבינה היטב את השבר, שהתאים למצבה האישי. בעקבות התבוסה בסטאלינגרד, בפברואר 1943, חילחלה לתודעת רבים בגרמניה כי המצב קשה, למרות שמכונת התעמולה המשיכה להנפיק אשלית ניצחון. אך מרבית הנאצים חיו עדיין באופוריות הניצחונות הקודמים.

לאחר שהשתחררה מבית החולים היא קיבלה הזמנה לארוחה בביתו של הרמן גרינג. הם שוחחו על מטוס ה'קומט', שלדבריה נמצא עדיין בשלבי פיתוח. גרינג סבר שהוא כבר בשלב ייצור, והתרגז מאד. הוא סירב להשתחרר מהנוחות של אשליותיו, והם לא חזרו להיפגש לעולם.

לאחר שהחלימה לחלוטין חזרה רייטש בקיץ 1943, מאוכזבת, לטיסות הניסוי בקומט. אך בטרם הספיקה לחזור לשיגרה היא קיבלה הזמנה מריטר וון-גריים לבקר אותו בחזית הרוסית, שבה הוא וחייליו היו עסוקים במאבק בקנה מידה על-אנושי. וון גרים זכה במלחמת העולם הראשונה ב'פור לה מריט', עיטור הגבורה הגבוה ביותר לטייסים. הוא נודע בזכות הקפדתו שלא לסכן שלא לצורך את חייליו, ובזכות זאת הפך בעיניהם לדמות אב. בחזית הרוסית הוא היה מופקד על הסיוע האווירי בגיזרה המרכזית, בלי מספיק מטוסים לצורך זאת. הוא סבר שביקורה של רייטש יסייע לו במשימה החשובה של העלאת המוראל. רייטש הגיעה למפקדה שלו בנובמבר 1943 ושהתה אצלו במשך שלושה שבועות, שהיו בבחינת חוויה מכוננת שלא נמוגה לעולם מנפשה. רעם התותחים בחזית נשמע בכל שעות היממה. וון גרים סייר עימה במטוס סיור, ברכב משוריין וברגל עד למרחק קצר מהחזית. מטוסי קרב רוסיים הפציצו אותם ישירות, וזעקת הפצועים נשמעה בקרבתה. היא הסתתרה בחור באדמה, והייתה בטוחה שלא תישאר בחיים לאחר ההפצצה הכבדה. היא לא נפגעה, אך עצביה התערערו נוכח חוסר הישע שלה. היא קיבלה תחושה לגבי מהות המלחמה, כמו שהיא בעיני החייל בחזית, ונשבעה בנפשה שלעולם לא תניח לחוסר הישע הזה.

כך הבשיל במוחה הרעיון להקים 'טייסת מתאבדים'. היטלר, גרינג, הימלר וגבלס, חיו כולם לדבריה באותה תקופה בעולם מבודד ומנותק מהמציאות, אפופים באידיאולוגיה פאתטית, והסתכלו על בקשתה כקוריוז, אך צמרת הלופטוואפה התגייסה למענה כדי להוציא לפועל את התוכנית, שהייתה מורכבת מאד מבחינה טכנולוגית ולוגיסטית.

קריירה מקצועית - הטייס/ת הטוב/ה ביותר

האנה רייטש נשאה על כתפיה הנשיות הצנומות באחריות להצלחתם או לכישלונם של פרוייקטים תעופתים יקרים ויוקרתיים אחדים, שהיו עשויים להכריע את גורל המלחמה, וביניהם דאוני התובלה, מטוס ה'קומט', המטוס-פצצה למתאבדים ועוד. פרוייקטים אלה נוספו לאלה של טרם המלחמה, כאשר הובילה את פיתוחם של דאוני התובלה, מעצורי הצלילה, והמסוק המבצעי הראשון בעולם. בכל המקרים היה מרחק קצר בלבד בין הכישלון לבין ההצלחה של דגמי מטוסי הניסוי שרייטש הטיסה. שתי הטיסות שבעיקבותיהן זכתה בעיטורי 'צלב הברזל' מעידות על כך שהיא ניצבה כמעט לבדה מול בעלות הברית, ובמו ידיה הכריעה את גורלה של גרמניה הנאצית

יש התפתחות עיקבית בקריירת טייסת הניסוי של רייטש מבחינת כלי הטיס שהטיסה: מדאונים קלים לכבדים, מהם למטוסים קלים לכבדים, מהם למטוסי קרב מבצעיים מכל הסוגים, לבסוף למטוסים מהפכניים.

רייטש התקדמה משלב לשלב כאילו על פי תסריט מוכן מראש, שחפף את התנערותה של גרמניה הנאצית מהסכמי וורסאיי, והקמתם המהירה של חיל האוויר והתעשייה האווירית החזקים והגדולים ביותר בעולם באמצע שנות ה-1930, אשר היו לגורם בעל ההשפעה הרבה ביותר בפוליטיקה העולמית.

ההתפתחות האורגנית שלה עם המשטר הייתה נחלת המוני צעירים שהתבגרו באותה תקופה. המשטר הנאצי היה עבורם קרש קפיצה להגשמת חלומותיהם, שכן הוא הבטיח עתיד מזהיר לתומכים בו באמצעות יצירת אינספור מישרות בכלכלת התעופה שהקים.

בעיני עצמה עבודתה הייתה הרפתקאת חייה, כי הטיסה הייתה הדבר שאהבה יותר מכל. זאת למרות שהישרדות ממושכת בחיים של טייסי ניסוי הייתה כמעט בלתי אפשרית בתקופה ההיא, כשעדיין לא היו סימולטורים ממוחשבים. כמו כל הטייסים שנמצאים בצמרת העשייה, אז והיום, חוותה רייטש את מותם של רבים מעמיתיה. היא הייתה לכודה בתהליך 'ברירה טבעית', שבו נותרו בחיים המעטים והטובים ביותר בלבד. תהליך ברירה טבעית זה חפף עם תורת הגזע.

לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ועם התגברות הכאוס והפלגנות הפוליטית, נשמעה מקרב הרוב הדומם של הציבור בגרמניה הקריאה לסדר. בגרמניה 'סדר הוא סדר', וכל אפיקי הפעילות הפוליטית תועלו בסופו של דבר לאפיק מרכזי אחד, בדומה למבנה של פירמידה. האפיק המרכזי של ההשתקמות הגרמנית היה התעופה, וענף הדאייה היה נדבך מרכזי, בלי קשר לאוריינטציה הפוליטית ימין-שמאל. ההתעניינות בדאייה נבעה לפיכך משילוב של גורמים, שאין חשיבות לשאלה מי מהם היה משמעותי יותר. מגבלות התעופה על גרמניה, המצב הכלכלי והחברתי הקשה, התבססות התעופה האזרחית, והצורך במחקר אווירודינאמי אינטנסיבי, היו כולן בעיות שיצרו הזדמנות. בשורה תחתונה היה ברור, ובפרט לעוסקים בענף הדאייה, שהיו ברובם וותיקי חיל האויר הגרמני ממלחמת העולם הראשונה, כי המטרה הסופית היא צבאית. הם נמשכו, בהתאמה לתחושות רוב הציבור הגרמני, לאפיקי פעילות דומים לאלה שהעסיקו אותם בעת המלחמה.

בשנת 1932 החליטה האנה רייטש להפוך לטייסת ומדריכת דאונים במשרה מלאה. היא השתתפה בתחרויות המפורסמות בהרי הרון, ובמהרה החלה לשבור שיאים וזכתה לעיטורים חשובים. הקריירה שלה כטייסת דאונים חפפה את ימי הזוהר של הענף, שבראשית שנות ה-1930 נתפש עדיין כצלע השלישית במשולש סוגי כלי הטיס, יחד עם ספינות האויר והמטוסים. היא הייתה תלמידה וידידה אישית של וולף הירת', מאבות ספורט הדאייה בגרמניה. היא למדה רבות גם מפרופסור גיאורגי, מנהל 'המכון הגרמני לחקר הדאייה'. היא חוותה וחקרה את אופן הטיסה בתרמיקות שהתגלתה בגרמניה באותה עת, ושמאפשרת לדאונים לנסוק לגבהים ולדאות למרחק של מאות קילומטרים. הטיסה החשובה ביותר שלה בדאון, שניבנה במיוחד לצורך כך עבורה במכון, הייתה חציית האלפים מזלצבורג באוסטריה לצפון עמק הפו באיטליה. רייטש מקדישה פרק נפרד, ארוך ופיוטי, לטיסה מסוכנת ומיוחדת זאת, שאולי יותר מכל טיסה אחרת מיתגה אותה בצמרת עולם התעופה

ספורט הדאייה בגרמניה התרחב במהירות בתקופת רפובליקת וויימאר, ועבר מהפך חד לתחום חצי צבאי בתחילת השלטון הנאצי, תוך הזדהות מלאה של רוב פעיליו. שיאי הדאייה של האנה רייטש גם זיכו אותה בתשומת לב של הממסד הצבאי הגרמני, שרתם אותה לשירותיו כטייסת ניסוי. מומחי התעופה בגרמניה קבעו כי טייסי הדאונים הופכים לטייסי הקרב הטובים ביותר, כך שקריירת הדאייה האזרחית של רייטש הכשירה אותה היטב לקריירה צבאית, ורייטש הטיסה דאוני ניסוי במסגרת המכון לחקר הדאייה. היא שימשה במכון זה כטייסת ניסוי ראשית.

המכון הגרמני לחקר הדאייה שהיה ביתה המקצועי בכל הקריירה של רייטש כטייסת, נודע בראשיתו הצנועה כ'אגודת רון-רוזיטן' לקידום ספורט הדאייה, אגודה גרמנית רשמית לדאייה הראשונה מסוגה בעולם. האגודה הייתה אחראית לביסוס הדאייה כספורט לא בגרמניה בלבד, אלא בעולם כולו. החל מראשיתה בשנת 1924 עשתה האגודה ככל יכולתה לספק שירות לאורך כל השנה לחובבי הדאייה. היא ארגנה תחרויות דאייה שנתיות, ניהלה בתי ספר לדאייה, היו לה בתי מלאכה משלה לבניית דאונים, ומחלקת מחקר עצמאית שפיתחה דאונים חדישים וטובים יותר. הייתה גם קבוצת עבודה של מטאורולוגים אשר חקרו את התרמיקות וזרמי האויר שמתאימים לדאייה.

בשנת 1925 התמנה המהנדס אלכסנדר ליפיש כראש המחלקה הטכנית של האגודה. ליפיש קידם בניית דאונים מתוחכמים, אמצעי המראה חדשים כמו גרירה באמצעות מכונית, מטוס, ורקטות צמודות. בשנת 1925 האגודה התחילה לבנות גם דאונים בעלי מנוע.

בשנת 1933, לאחר עלית הנאצים לשלטון, הפסיקה אגודת רון-רוזיטן את קיומה העצמאי. היא הפכה לחלק מרכזי ב'צעירי היטלר' של המפלגה הנאצית, ושימשה ככלי המרכזי להכשרת הנוער הנאצי למקצועות התעופה הצבאיים. מחלקות התכנון והמחקר הפכו להיות 'האגודה הגרמנית לחקר הדאייה'. ליפיש שמר על מקומו כמתכנן הראשי. תחת הנהלתו נמשך פיתוח של דאונים משופרים וגדולים, שהיה להם מקום חשוב בצבא הגרמני, גם כבסיס לפיתוח מטוסי קרב ממונעים חדישים, וביניהם ה'קומט' מטוס היירוט הרקטי.

טייסת הניסוי הראשית של ליפיש, בכל הקריירה שלו כמהנדס מטוסים בכיר במשטר הנאצי, הייתה האנה רייטש.

רייטש מתארת בהרחבה את תפקידו המורכב של טייס הניסוי ואת התכונות הנדרשות ממנו, שבמרכזן הצורך לסמוך על האינסטינקט ויכולת ההתבוננות.

טייס הניסוי טס בדגמים חדשים של מטוסים, ממונעים ודאונים, וכל שינוי בעיצובם ביחס למקובל כרוך באופן טבעי באלמנט מוגבר של סיכון. לטייס ניסוי מציגים את המטוס בפעם הראשונה לטיסה, ולמרות שכל היבט נלקח בחשבון בעת התכנון והבנייה, לא ניתן לשלול את האפשרות של פגמים שמובילים לכישלון של המטוס. היציבות, למשל, עלולה להיות לקויה, כך שהמטוס לא יכול להישאר מאוזן באויר, או שחלק מהמבנה שלו עלול לגרום לזרם האוויר להיות מוסט, וכתוצאה מכך הרעידות או תנועות הנדנדה של המטוס יהיו כה רבות, עד שהטייס הוא חסר אונים. באופן טבעי, הוא ינסה להפחית את מהירותו באוויר, אך תופעות אלה נוטות להופיע בפתאומיות כזאת, שכל מאמציו הם לעתים קרובות מאוחרים מידי מכדי להציל את המטוס. במקרה כזה, המפלט היחיד שלו הוא להיפלט בזמן באמצעות מצנח, אבל זה לא תמיד עניין קל כאשר המטוס נופל במהירות גוברת.

טייס הניסוי מתקדם צעד אחר צעד בבדיקת מגבלות מטוס האב-טיפוס, עד שהוא מתקרב בהדרגה לאזור הסכנה של מגבלות הטיסה. הוא לא ינסה, למשל, להגיע למהירות המירבית בטיסה הראשונה שלו. מערבולות בזרם האוויר מתרחשות בדרך כלל במהירות המירבית, ובדרך כלל ניתן להבחין בהן באמצעות רטט קל במוט ההיגוי, אבל טייס הניסוי נדרש לא רק לשים לב שתופעות כאלה מתרחשות אלא גם, אם אפשר, לשער מה המקור שלהן, ודבר זה דורש כושר תצפית וידע טכני מעולים. בדיון שלאחר מכן עם בוני המטוס והמומחים לאווירודינמיקה ישתדל טייס הניסוי למצוא את הסיבה לליקויים, כך שניתן לבצע את ההתאמות הנדרשות, למשל שיפור בעיצוב של הגאי הגובה והכיוון, רגישות מוט ההיגוי וכדומה.

לאחר שהשתכנע שהמטוס טס בלא דופי במהירויות ובתנאים של טיסה רגילה, יצטרך טייס הניסוי להמשיך לבדוק אותו בכל המצבים האחרים ויוצאי הדופן, ולדוגמא כשהמטוס על גבו, כשהוא מתגלגל ומתהפך, מסתחרר ועוד. לאחר שכל ההיבטים של ביצועי המטוס האלה נמצאו משביעי רצון, יכול טייס הניסוי לבצע משימות רגישות יותר של טיסות בתנאי חירום כמו טיסה בלי מנוע פועל, טיסה עם שבר בגוף המטוס, טיסה במכשירים שאינם פועלים וכדומה, כדי לבדוק אם הוא עדיין בשליטה ובקרה במקרים כאלה. לוקח זמן רב כדי כדי להשלים את כל מה שטייס ניסוי צריך לבדוק. השלמת הבדיקות אורכת ימים רבים, ולעיתים אף עלולה להימשך מספר חודשים. טיסות הניסוי ממשיכות לעתים לאחר שייצור המוני של המטוס כבר החל, כדי לערוך שיפורים עם מינימום של עיכוב.

עבודתו של טייס ניסוי בבדיקת מטוסים היא לא על דגמים חדשים בלבד. במקרה של תאונה, למשל, שבה הטייס איבד את חייו שלא בטעות לכאורה מצידו, ותקלה טכנית עשויה להיות הסיבה המדויקת לאסון, עליו לגלות את הסיבה יחד עם מתכנני המטוס, בתהליך שעלול להיות מאוד מייגע ומסוכן. לאחר בחינה מדוקדקת מוקדמת עם כל עד ראייה זמין, טייס הניסוי ינסה להטיס מטוסים זהים באותה סדרת תמרונים שקדמו להתרסקות. הוא עושה זאת בגובה רב מאוד, כך שאם כשל מבני או מכאני יתרחש, הוא יוכל לעשות שימוש במצנחו.

חובה נוספת של טייס ניסוי עשויה להיות להטיס סוג מסוים של כלי טיס לבדיקות מיוחדות למטרות מחקר, כמו טיסות לאיסוף נתונים מטארולוגיים בתנאי סערה.

בתחילת דרכה במכון לחקר הדאייה התנסתה רייטש בסדרות אחדות של טיסות ניסוי במספר דגמי דאונים ולמטרות שונות, שהסתיימו כולן בהצלחה ושאותן היא מתארת באופן מרתק:

סדרת הטיסות הראשונה הייתה באב-טיפוס של דאון בשם 'עגור', שעבר תחת ידיה משלב פיתוח ראשוני עד לאישורו לייצור המוני. הסדרה השנייה הייתה טיסות באב-טיפוס של דאון ימי, שרייטש בדקה את האפשרות להמראתו ולנחיתתו בים. הסדרה השלישית הייתה בדאון ששימש לבדיקה ראשונית של האפשרות להמראת מטוסים כבדים בעלי מנוע באמצעות מיתקן האצה משוכלל.

ההישג החשוב ביותר של האנה רייטש במכון לחקר הדאייה היה בפיתוח מעצורי הצלילה, שהמהנדס האחראי על פיתוחם היה הנס ג'ייקובס. הייתה זאת אבן דרך בתולדות התעופה.

לפני המצאת מעצורי הצלילה היו מטוסים שצוללים לעבר הקרקע צוברים מהירות מופרזת עד שאיבדו שליטה והתרסקו. בעיקבות סידרת תאונות קטלניות של מטוסים שטייסיהם איבדו את השליטה בתוך עננים והתרסקו, פיתח המהנדס ג'ייקובס בשנת 1935, עם רייטש כטייסת הניסוי שלו, את מעצורי הצלילה הראשונים בעולם. מעצורי הצלילה הם כנפונים קטנים בצידי גוף המטוס, שכאשר הם נפתחים הם מאטים אותו. הפיתוח התבצע בשיטת ניסוי וטעיה, כאשר לדאון הניסוי שרייטש הטיסה הורכבו כנפונים בצורה ובמידות שונות לקראת כל טיסה, עד שהושגה הצורה האופטימלית.

ארנסט אודט, האחראי על פיתוח מטוסי הקרב בלופטוואפה, ביקש לשלב מעצורי צלילה גם במטוסי קרב. עד אז המטוסים התקשו לדייק בהפצצות, כיוון שלא יכלו לצלול ישירות למטרה. האנה רייטש ביצעה לעיני מפקדי הלופוואפה טיסות הדגמה מוצלחות בדאון עם מעצורי צלילה. הצלחת הטיסות הייתה כה מרשימה, שמעצורי צלילה  הותקנו בהנחיית אודט בכל מטוסי הלופטוואפה. האנה רייטש קיבלה, האישה הראשונה שזכתה לכך, עיטור 'קפטן של כבוד' מידי היטלר בעצמו. אודט גם גייס אותה בשנת 1937 כטייסת ניסוי צבאית. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתה מעורבת ישירות בתחומים צבאיים, ותחילתו של פרק חדש ומשמעותי בחייה.

עם התפתחותו המואצת של הלופטוואפה היא נקראה שוב ושוב מהמכון לחקר הדאייה אל הלופטוואפה, כדי לבצע סדרות של טיסות ניסוי חשובות עבורו. שדה התעופה למטוסי ניסוי היה בעיר רכלין בצפון גרמניה, לחוף הים הבלטי. רייטש טסה שם במגוון רחב של מטוסים, מטוסי תקיפה, מטוסי יירוט ומפציצים, ולדבריה בכל כלי טיס שהיה בנמצא. היא חשה כי זאת היא זכות גדולה להיות טייסת אישה יחידה בין הגברים, ועוד יותר מכך חשה כבוד על כך שפיקוד הצבא הציב בפניה תפקיד כה פטריוטי ובעל חשיבות ואחריות כה רבים, הרבה יותר חשוב מאשר כל עיטור ושיא אישי.

האנה רייטש נתקלה ביחס שלילי כלפיה לכל אורך הדרך מצד רבים שחשבו שאל לה לאישה ל'שחק במלחמה' יחד עם הגברים. היא הצליחה להשתלב בעולם גברי בזכות המקצוענות נטולת הפניות שלה. למרות זאת רווחה לגביה הדעה כי 'אם אישה מסוגלת, הגברים וודאי שכן'. פטרוניה ארנסט אודט וריטר וון-גריים הם שהבטיחו שלא תופלה לרעה בלופטוואפה.

רייטש הייתה כה מוצלחת כטייסת ניסוי, עד שהאפילה גם על הבכירים שבטייסים הגברים. כישוריה היו כה טובים, עד שבמקרים אחדים הייתה היחידה שהייתה מסוגלת להטיס דגם מסוים. כאישה הייתה לה תחושה מדויקת ואינטואיטיבית יותר מאשר לגברים כלפי כושר השליטה במטוס והנוחות של תא הטייס והמיכשור שבו. לכך התווספו הפירוט, הדייקנות והדקדקנות שלה בתיאור ורישום תוצאות טיסות הניסוי, שהיו רבי ערך להמשך הפיתוח. מתיאוריה היא לעולם שמרה על קור רוח, גם במצבים המסוכנים ביותר, ואילו הגברים שצפו בה מהקרקע החווירו מפחד. עולה תחושת ביטחון עצמי לפיה 'הכל אפשרי', בזכות עבודת ההכנה המדוקדקת של הצוות שעימו עבדה. כישוריה כטייסת היו בעוכרי הלופטוואפה במקרים מסוימים. הנאצים בנו, ככל שהמלחמה התקדמה, מטוסים משוכללים יותר, בתנאים קשים יותר, ומרווח המקום לטעות בעת הטסתם הצטמצם מאד. לעיתים, לאחר שהתחילו לאמן טייסים רבים עבור מטוס חדש שרייטש ניסתה ואושר כמבצעי, לא נמצאו מספיק חניכים שהיו מוכשרים למשימה.

תחת פיקודו של אודט ביצעה האנה רייטש עבור הלופטוואפה סדרות טיסות ניסוי בכלי טיס שהיו לאבני דרך בהתפתחות התעופה. רייטש מפרטת בסיפרה אודות אחדות מהן. במהלך המלחמה נרתם כל המכון לחקר הדאייה לצרכי המלחמה, ורייטש כטייסת ניסוי מצאה עצמה בקשר הולך וגובר עם הצבא. היא מציינת כי היא נהנתה מגיבוי של אודט וגריים, שלא התעניינו במאבק בין המינים, שהיה מנת חלקה בזירה הגברית בה היא פעלה, אלא ביכולתה לתרום כטייסת בלבד. היא מוסיפה כי בכל התקופה הזאת היא חשה סיפוק רב בזכות היכולת לשלב בין אהבת הטיסה להצלת חיילי גרמניה.

בין טיסות הניסוי חשובות של האנה רייטש היו אלה של הטסת המסוק המבצעי הראשון בעולם. האנה רייטש נקראה להטיס את המסוק לאחר שטייסי הניסוי האחרים נכשלו במשימה, והיו מגלים קושי בשליטה עליו באוויר. היא עשתה זאת בהצלחה בזכות יכולתה המיוחדת להבין את תכונות הטיסה של כלי הטייס ולדייק בהפעלתו מתוך עדינות ומשמעת עצמית. זאת הייתה עבורה שאלה מורכבת של מיומנות טכנית ומוטורית, שיש לפתור אותה בקור רוח לאורך כל שלבי המשימה, באמצעות התגברות על כל המכשולים הרגשיים שכרוכים בסכנה ובהתרגשות הרבים.

היא למדה את מאפייני המסוק הטכניים, והבינה מיד כי מדובר בכלי טיס שיש להתייחס אליו באורח שונה לחלוטין מאשר למטוס. לאחר שהתיישבה להטיס את המסוק בפעם הראשונה חשה מיד כי ביכולתה להיעזר בתוואי הקרקע כדי לשלוט על כיוון הטיסה, משימה קשה לביצוע הרבה יותר מאשר במטוס. טיסת הניסוי הראשונה הייתה כה מוצלחת, עד שהיא הוכתרה בזכותה לבכירת טייסי הניסוי בגרמניה הנאצית.

חודשים אחדים לאחר מכן הפגינה רייטש את ביצועי המסוק במסגרת מפגן בפני סגל הפיקוד של הלופטוואפה, כאשר בכל טיסה בפניהם היא שוברת שיא עולמי נוסף.

הגנרלים התלהבו, אך העיתונות פיקפקה בקיומו של הפלא התעופתי, וכך היא נבחרה בתחילת שנת 1938 להטיס את המסוק לעיני הציבור בתוך אולם סגור בברלין, ערב ערב במשך שלושה שבועות. זאת לאחר שהתברר כי הטייסים הנוספים שנבחרו לא היו מסוגלים להטיס את המסוק כראוי.

התושיה הרבה שלה התגלתה בעת טיסת הבכורה בפני אולם מלא. לאחר שהרגישה כי המנוע מתאמץ יתר על המידה. היא טענה, בניגוד לדעת הטכנאים שלה, כי קהל הצופים שגדש את האולם צרך חלק גדול מהאויר שבו. היא הורתה לפתוח את הדלתות לפני ההופעה שלה כדי לחדש בחלל האולם את מלאי האויר, ואכן הטיסות הבאות התבצעו למישרין.

בחלקו הראשון של הפרק בסיפרה העוסק בקריירה שלה כטייסת ניסוי של הלופטוואפה מתוארת בהרחבה אחת ההצלחות הגדולות, המעניינות והחשובות ביותר של רייטש והצבא הנאצי כולו במלחמת העולם השנייה, והיא פיתוחם של דאונים צבאיים גדולים נושאי גייסות, שנכנסו בעזרתה לראשונה לשימוש צבאי מוצלח בעת הפלישה לצרפת.

צוות המכון לחקר הדאייה הגיע לנושא הדאון נושא המטענים כבדרך אגב, לאחר שביקשו לבנות בתחילה דאון גדול למטרות תצפית מטאורולוגית, והרעיון התגלגל לכדי בנית דאון לנשיאת משאות שהנס ג'ייקובס תכנן. עד אז שימשו הדאונים לספורט בלבד, והיו חד או דו-מושביים בעיקר. בניית דאון לשימושים מעשיים הייתה נקודת מפנה בהיסטורית הדאייה. בניית הדאון הגדול כללה פיתרון בעיות מורכבות. האנה רייטש הייתה טייסת הניסוי עד להשלמתו המוצלחת של הפרוייקט, והיא מתארת את השלבים הזהירים שבהם התקדמה.

בעיקבות הצלחת הדאון התחיל להתעניין הצבא כולו בנושא. דאון זה היה מסוגל להחליף מבצעית מטוסי תובלה צבאיים גדולים באותה היעילות ובעלות מזערית. כיוון שהמטרה הצבאית העיקרית הייתה נשיאת גייסות אל מעבר לקווי האויב, היה בכך עניין לא ללופטוואפה בלבד אלא לוורמאכט כולו. האפשרויות הגלומות נראו לפיקוד העליון הגרמני כמעט בלתי מוגבלות. לפיכך תכנן המכון לחקר הדאייה אב-טיפוס של דאון נושא גייסות, שהיה מסוגל לשאת עשרה חיילים על ציודם.

הדאון שילב חוסן וביצועי טיסה טובים. האנה רייטש נקראה להטיס את הדאון בפני הפיקוד העליון. היא הדגימה בפניהם את כושר התימרון ואת הנחיתה המדויקת, שמיד לאחריה פרצה מבטן הדאון כיתת חיילים שהסתערה על היעד. הביצועים הממו את הגנרלים, שדרשו לטוס בדאון בעצמם ויצאו ממנו בסופה מלאי התרשמויות. התנגדות לא צפויה צצה מכיוון פיקוד הצנחנים. כתוצאה מכך נערך מפגן חוזר, של דאונים מול צנחנים. היחידות המוטסות בדאונים הגיעו במהירות ובדייקנות ליעדיהן, בעוד שהצנחנים התפזרו באוויר והתקשו להתארגן לאחר מכן בשטח.

מיד בתחילת מלחמת העולם השנייה הכשיר הצבא הגרמני כוח של דאונים נושאי גייסות לקראת כיבוש צרפת. יעדם היה לנחות על הגגות הרחבים והשטוחים של המבצרים בקו מז'ינו, שנחשב חסין להתקפות מכל עבר, ולכבוש אותם בדרך זאת במינימום של חיילים ואבידות. טייסי הדאונים היו עמיתים ותיקים של האנה רייטש, שהיו טייסי דאונים מנוסים. אך הם לא חיילי קבע רגילים וקיבלו דרגות נמוכות ותנאים גרועים בעת ההכנות למשימה. הם נבלעו במנגנון הצבאי וקולם לא נשמע בו. הם לא יכלו להעיר למפקדיהם כי לא קיבלו מספיק אימוני טיסה. המשימה חסרת התקדים, שדרשה תיאום רב ודייקנות רבה של טייסים רבים בחשיכה, צפויה הייתה מבחינתם להיכשל בוודאות.

תאריך הפלישה לצרפת, שנועד בתחילה לסתיו 1939, נדחה שוב ושוב מסיבות שונות. בפברואר 1940 התבקש המכון לחקר הדאייה להכין עבור הדאונים שישתתפו בפלישה מעצורים מיוחדים לנחיתה קצרה מאד בשלג, שאותם ניסתה האנה רייטש. היא התבקשה להדגים את הבלמים בפני טייסי המבצע בשדה התעופה שבו שהו בחשאיות ובבידוד חודשים רבים. זאת הייתה עבורה אפשרות לשמוע על ייאושם מכלי ראשון. לאחר שיחה סגורה עם הטייסים היא פנתה בדחיפות לידידה הגנרל ריטר וון גריים. התוצאה הייתה שהטייסים, שעד כה כמעט ולא התאמנו, זכו לחזרה גנרלית גדולה, שהבהירה את המצב הקטאסטרופלי. דאונים מעטים בלבד הגיעו למטרתם, וגם זאת שעות לאחר זמן היעד. בעקבות התוצאה הגרועה הטייסים קיבלו תוכנית אימונים מתאימה, והמצב השתפר להפליא. הנחיתה על גגות מבצרי קו מז'ינו וכיבושם בחודש מאי 1940 התבצעו בהצלחה מלאה. הביטוי הצרפתי 'חפשו את האישה' קיבל משנה תוקף.

בחלקו השני של הפרק העוסק בקורותיה של רייטש כטייסת ניסוי במלחמה היא מתארת פרוייקטים אחדים שההשתתפות בהם הייתה כרוכה במאמץ ובסיכון רבים, אך הם נכשלו בסופו של דבר ולא יצאו אל הפועל.

פרוייקט כושל אחד היה של מיכל דלק מעופף לתדלוק מטוסים באוויר. הרעיון היה לחבר באמצעות כבל ארוך דאון מיכל בלתי מאויש ובעל יציבות גבוהה במיוחד, לזנב מטוס גורר שישאב ממנו דלק. כיוון שהאנה רייטש הייתה קטנת מידות היא התאימה לשמש כטייסת הניסוי בפרוייקט זה. על טייס הניסוי היה לתאר את התנהגות כלי הטיס באוויר. היא מתארת את הטלטלות הרבות שחוותה כתוצאה מאי יציבותו של מיכל הדלק המעופף באויר, שגרמו לה לבחילות ולחרדות שטרם חוותה כמותן. היא התמידה בטיסות אלה עד שהתברר כי המיכל המעופף אינו מעשי והרעיון נינטש.

פרוייקט ניסיוני נוסף היה מתקן נחיתה על ספינה למטוסי סיור קלים. הרעיון היה להשתמש ברשת חבלים ענקית שנמתחה מעל הסיפון כמו קיר משופע. המטוס הקל, שמנועו נימצא מאחור, היה צריך להיקלט על הרשת כשהוא נופל עליה במצב הזדקרות. עוצמת החבטה הייתה גם מקפלת את הרשת מעל המטוס כדי שלא יוכל להשתחרר וליפול. את הניסויים ביצעה האנה רייטש בדאון מתאים. אך כאשר היא ניסתה לבצע נחיתות מדויקות על גבי רשת החבלים התברר כי כל אי דיוק קל עלולה לגרום לכך שהמטוס יפול מהרשת.

פרוייקט ניסיוני שלישי, שגם שלא יצא אל הפועל בסופו של דבר, היה מתקן לחיתוך כבלי בלונים של ההגנה האווירית. בלוני ענק צפופים הגנו על לונדון בזמן הקרב על בריטניה. הם היו קשורים לקרקע בכבלי פלדה חזקים ודקיקים, שקרעו את כנפי המטוסים וגרמו לאבידות רבות של טייסים גרמנים שניסו לעבור ביניהם. הנס ג'ייקובס עיצב למטוסים פגושי מדחף וכנף ממתכת שנועדו להסיט את הכבל לעבר סכין חיתוך בקצה הכנף. נערכו ניסיונות ממושכים באבות-טיפוס שונים של מטוסים ממותקנים, מול כבלים ובגבהים שונים, עד שנמצא הפיתרון הנכון שאיפשר חיתוך יעיל. חלק מהמטוסים שהשתתפו בקרב על בריטניה, אלה שעליהם פיקד גנרל וון גריים, צוידו במהרה במיתקן, והתוצאות היו משביעות רצון. הטייסים אף כתבו להאנה רייטש, שהייתה טייסת הניסוי הראשית, מכתבי תודה רבים. אך לקראת השלמת סידרת טיסות הניסוי, הממושכת והמסוכנת, התברר שפגוש המדחף מסרבל מאד את המטוסים. המתכננים הסירו אותו, והטייסים התחילו לבצע את חיתוך הכבלים בלעדיו. באחד הימים הגיע במקרה לידי הגרמנים בלון עם כבל חזק במיוחד, שהתנתק מאנגליה. הבלון האנגלי הוכן לניסוי כשהוא מרחף בגובה נמוך, מאחורי חורשת עצים, ורוח עזה מטלטלת אותו לכל עבר. רייטש, שצוות הקרקע הרגיע אותה לגבי המצב, בפרט עקב נוכחותו המקרית במקום של ארנסט אודט, המריאה וניסתה לחתוך את הבלון, אלא שהכבל הסתבך בלהבי המדחף וקרע אותם, מה שאילץ את רייטש לנחיתת אונס מיידית. למרבה המזל הנחיתה הסתיימה בשלום, ורייטש נחלצה ללא פגע. על טיסה זאת היא קיבלה את עיטור צלב הברזל מדרגה שנייה.

בסוף שנת 1942 התבקשה האנה רייטש להיות טייסת ניסוי של מטוס הקרב ה'קומט'. היה מטוס יירוט רקטי מהפכני בעל כנפי דלתא, ומהחשובים שבארסנל 'נשק הפלא' של היטלר. הוא היה ממריא משדה תעופה רגיל לגובה רב בתוך דקות ספורות באמצעות מנוע רקטי, ודואה במהירות למטה לעבר מטרותיו. ל'קומט' היו ביצועים מהפכניים לאותה תקופה. הוא הגיע למהירות מבצעית של כ-900 קמ''ש ולגובה של 12 קילומטר בתוך 3 דקות, והיה בעל כושר תימרון רב. טקטיקת ההפעלה שלו התבססה על שני יעפי ירי לעבר להקי מפציצים: יעף ראשון לעבר המטרה בעת הנסיקה הממונעת, ויעף שני בעת הצלילה בדאייה. למרות בעיות רבות בפיתוח של המטוס הקטן והזריז תוכנן לפרוס טייסות שלו בכל רחבי גרמניה, כדי לכסות את כל המרחב האווירי הגרמני, והתוכנית לייצורו המבצעי קיבלה עדיפות מירבית. כ-300 מטוסים כאלה נבנו לקראת סוף המלחמה. אך למרות ההשקעה הרבה הצלחתם המבצעית הייתה מעטה בלבד, בעיקר מכיוון שהיה קשה ללמוד להטיס אותם. המטוס התגלה כקשה לתיפעול מול מטוסי בעלות הברית דווקא בגלל מהירותו הרבה, שגרמה לכך שחלף מולם בתוך שניות ספורות ולכן הטייס לא הספיק להתקרב ולכוון כראוי למטרה. ה'קומט' הפיל כ-16 מטוסים בלבד לעומת 10 אבידות ממנו עד סוף המלחמה.

האנה רייטש הצטרפה לפרוייקט לאחר שהסתיימו טיסות הניסוי באב-הטיפוס וה'קומט' היה מוכן לקראת ייצור מבצעי. היא ביצעה טיסות אחדות באב-הטיפוס, ומתארת את ההתרגשות הרבה, הכמעט מינית, שאחזה בה כאשר הופעל המנוע הרקטי, ונשמעה נהמה בעוצמה שלא הייתה מוכרת עד אז. ההמראה והנחיתה דרשו מיומנות מיוחדת, כיוון שהיה זה מטוס מהיר מאד בעל מנוע עם הדף בלתי נשלט, שלא התאים לתימרונים העדינים והמדויקים שנדרשים בעת ההמראה והנחיתה. כתוצאה מכך התבצעה הנחיתה כמו בדאון, בלי כל שימוש במנוע. בנוסף, על מנת לחסוך במשקל התקינו במטוס מתלה גלגלים מתנתק, גדול וחזק, לצורך ההמראה במשקל מלא. אי אפשר היה להטיס עימו את המטוס, ומיד לאחר ההמראה היה הטייס משחרר אותו לקרקע כמו שמטילים פצצה. לאור זאת נדרשו הטייסים לתרגל פעמים רבות המראה ונחיתה בלי מנוע פועל. קומט בלי דלק היה נקשר בכבל למטוס גורר, שהיה נושא אותו לגבהים. מיד לאחר ההמראה היה הטייס מנתק את מתלה הגלגלים, וממשיך לגובה רב עם המטוס הגורר. בגובה המתאים הוא היה מתנתק מהכבל, ומתחיל בתימרוני נחיתה.

לשדה התעופה הגיע המטוס הראשון מקו הייצור הסידרתי, והאנה רייטש התכבדה להטיס אותו בטיסה ראשונה בלי מנוע, כדי לתרגל המראות ונחיתות. המטוס הגורר משך אותה והיא המריאה, אך לא הצליחה לשחרר את מתלה הגלגלים הכבד, שנתקע וגרם לה לבעיות תימרון קשות, תוך כדי כך שהיא קשורה למטוס הגורר. בנקודה מסוימת ביקשה האנה רייטש מהמטוס הגורר לנתק אותה, כדי לנסות ולנחות עם מתלה הגלגלים. היא הצליחה בצלילת הנחיתה לעבר שדה התעופה, אך המטוס נחת בכבדות רבה, התהפך והתרסק חלקית. האנה רייטש נפצעה קשה. בדקות הספורות לפני שהתעלפה היא הספיקה להוציא פינקס רשימות, לשרטט את מסלול הטיסה ולציין את האירועים בכל שלב. על זאת היא קיבלה את עיטור צלב הברזל מדרגה ראשונה.

בפברואר 1944 קיבלה האנה רייטש את אישורו של היטלר להקמת טייסת המתאבדים. תוכניתה הייתה להקים לא טייסת אחת בלבד, אלא טייסות רבות, מצוידות במטוסים משוכללים אשר מיטב חיילי גרמניה יטיסו אותם לעבר מטרות אסטרטגיות. המתנדבים היו אמורים לעבור אימונים אינטנסיביים שיכשירו אותם למלא את תפקידם ברגע המכריע, ולצלול בדייקנות לעבר המטרה. יש הבדל חד, לפיכך, בין תוכניתה זאת לטייסות הקמיקזה היפניות, שרייטש לא ידעה עליהן. בטייסות הקמיקזה השתמשו במטוסים שכמעט ויצאו מכלל שימוש, והטייסים היו לרוב חסרי כישורים והתאמנו בחיפזון. בפרוייקט זה באה לידי ביטוי מלוא השפעתה על המשטר הנאצי. לא זאת בלבד שרעיון מקורי שלה מצא אוזן קשבת אצל היטלר, אלה שהיא הצליחה לרתום אליו את צמרת הלופטוואפה, התעשיה האווירית, והצבא הגרמני כולו, לצורך ביצועו.

סוג המטוס שהתאים למטרה זאת היה דאון מהיר וזריז שישוגר בגובה רב ממטוס נושא, והאנה רייטש הייתה מומחית בנושא. המטוס-פצצה הנאצי הראשון שנבחר היה אב טיפוס של מטוס סילון מהפכני שיועד במקור למשימות יירוט ותקיפה, ושוגר ממטוס תובלה שנשא אותו עד לגובה רב. סידרת ניסויי הטיסה שרייטש ביצעה במטוס הסתיימה בהצלחה. אך מסיבות שונות, כנראה של סדר עדיפויות בהקצאת משאבי ייצור, המטוס לא עבר לשלב הייצור הסידרתי. כך נדחתה, לחודשים גורליים אחדים, הפעלת הטייסת.

רייטש עברה לטיל השיוט וי-1, שבאותה תקופה כבר היה בשימוש מבצעי ואלפים ממנו יוצרו. הרעיון היה להרכיב בו תא טייס בלי לשנות מהמבנה הכללי, ולשגר אותו מגובה רב עם הטייס המתאבד. הסבת הרובוט המעופף הזה הייתה כרוכה בבעיות טכניות רבות. אך אלה נפתרו בזריזות רבה על ידי המהנדסים, ואב הטיפוס עם תא הטייס יוצר בתוך ימים אחדים. זאת לאחר שאוטו סקורצני, גנרל הקומנדו אס-אס המהולל, הפך להיות מפקד הפרוייקט, והשיג את אישורו של היטלר לקבלת עדיפות עליונה. סקורצני, ייתכן בהשראת רייטש, שאף גם הוא לשנות את המערכה ברגע האחרון, ועסק בניסויים בצי הגרמני בפצצות טורפדו מונחות על ידי צוללנים מתאבדים. הוא שמע על הטייסת של רייטש ורצה להשתלב.

האנה רייטש הייתה הראשונה שהצליחה להטיס בהצלחה, בסידרת טיסות, את אב-הטיפוס הדו-מושבי להדרכה של הוי-1, וזאת לאחר ששני טייסי ניסוי קודמים התרסקו. מכיוון שהטסת הוי-1 הייתה מסוכנת מאד, נבחרו גם מדריכי אימוני הטיסה מקרב המתנדבים. אב הטיפוס כבר היה מוכן לייצור סידרתי, אלא שאז פלשו בעלות הברית לנורמנדיה, סדר העדיפויות של היטלר השתנה, והתוכנית נגנזה.

בשלהי 1944, בתקופה שבה הרוסים התקרבו לברלין, והעיר הייתה מופצצת בלי הרף מהאויר, הבינה רייטש את נחיצותה של תובלה אוירית אל לב העיר וממנה. ברלין הייתה נצורה ושדות התעופה היו משותקים. הדרך היחידה הייתה שימוש בהליקופטר. רייטש, שהחלימה בבית חולים בעיר באותם ימים מחמת מחלה, איתרה מגדל של עמדת נ.מ. בלב העיר שהנחיתה על גגו במסוק הייתה אפשרית, והתחילה בטיסות הלוך-חזור אליו בכל שעות היממה, ובכל מזג אויר. כך היא למדה להכיר היטב את פני העיר ההרוסה. היא הפעילה עורק תחבורה אווירי מהיחידים ללב ברלין במשך החודשים האחרונים לפני סיום המלחמה, שכל יום בהם נחרת בזכרונה כעולם ומלואו. רייטש שימשה כטייסת הקשר של הצמרת בברלין עד סוף המלחמה וביצעה עבורם טיסות רבות שאותם אינה מפרטת, למעט טיסות אחדות לעיר ברסלב, שאותן ביצעה, למטרות הומניטריות, בניגוד להוראה טלפונית אישית מהיטלר. זאת כאשר התהדקה טבעת המצור סביב גרמניה עוד יותר, והעיר ברסלב שימשה כסכר האחרון בפני שטף הצבא הרוסי. הטיסות האלה בשלהי המלחמה תבעו מרייטש את מיטב כישוריה כטייסת. הן דרשו כושר ניווט מעולה, יכולת טיסה בגובה נמוך תוך התחמקות מאש אויב, המראה ונחיתה מאתרים מאולתרים, טיסות בכל מזג אויר ועוד. הטיסה שלה לבונקר של היטלר באפריל 1945 הייתה ביטוי מובהק לכך.

השפעה פוליטית - עמוד התווך של הרייך השלישי

האנה רייטש הפכה בהדרגה לאחד הצירים שסביבם סבב הרייך השלישי. כינוי זה ניתן לאנשים ספורים בלבד, וביניהם ריינהארד היידריך. המשמעות של כינוי זה היא שאנשים אלה היו עמודי התווך של המשטר וכל מעשיהם, הצלחותיהם וכשלונותיהם כאחד, חרצו ישירות את גורלו של הרייך, כיוון שהם היו בלב ליבם של תהליכי קבלת ההחלטות הקריטיות. יותר מכך, כיוון שהייתה אישה יחידה בעולם של גברים, שחלק מהם התחרו בוודאי על ליבה, היא הייתה מסוגלת 'לסובב את כולם על האצבע הקטנה'. קשריה האישיים עם הגנרל הבכיר ריטר וון-גריים היו בעלי משמעות פוליטית מתחילתם ועד סופם.

אומרים על אלברט ספיר, שר החימוש והארכיטקט של היטלר, כי בגלל כישוריו נמשכה מלחמת העולם השנייה שנתיים נוספות, שגרמו להרס וסבל רבים ומיותרים לאין קץ. אלברט ספיר היה ללא ספק האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. בניגוד לחבורת המנהיגים הפנאטיים היה ספיר מיושב בדעתו, וכתוצאה מכך דמות משמעותית יותר. הוא העניק לנאצים מראית עין של שפיות, מתינות והיגיון מעשי, תוך כדי כך שהוא מפקח על ייצור כלי הנשק שלהם. אפשר להתבטא על האנה רייטש באורח דומה: היא העניקה לרייך השלישי מראית עין של מדינה ליברלית וחופשית, תוך כדי כך שפיתחה כלי טיס שהפכו לחוד החנית של הלופטוואפה. היא הייתה הדובדבן בעוגה. בניגוד לבכירי המשטר הנאצי, שהיו שנואים בעולם מחמת דעותיהם ואופיים הדוחה, האנה רייטש הייתה מודל לחיקוי והשפעה לאומיים ובינלאומיים. יותר מכל אישיות נאצית אחרת היא גילמה את תקפות התביעה הנאצית להגמוניה עולמית. בדיעבד, לאחר תבוסתם המוחלטת במלחמת העולם השנייה, קשה מאד כיום להבין את מלוא המשמעות של התביעה, והיא נראית מופרכת אם לא מגוחכת. אך בשעתו היא נראתה בעלת ביסוס, עבור אזרחי גרמניה ואוהדי הנאצים ברחבי תבל. בראש הטיעונים ניצבה לא האידיאולוגיה הנאצית אלא עליונותה האווירית, שביטאה לכאורה עדיפות טכנולוגית ואנושית.

רוח ההתנדבות הייתה מאפיין מרכזי של המשטר הנאצי, והאנה רייטש פעלה במסגרת השיטה הזאת. בשיטה הנאציונל סוציאליסטית היו שתי מערכות הוצאה לפועל. האחת רשמית ומקובלת, והשנייה בלתי רשמית ובלתי מקובלת, ולמעשה מנוגדת לרישמית. בהקבלה לשתי מערכות אלה של הוצאה לפועל היו שני סוגים של פקודות והוראות: ההוראה הרשמית והמקובלת, וההוראה האידיאולוגית והחריגה. הן חפפו, ופעלו הדדית זאת על זאת. משמעות הדבר היא שבספירה הרשמית הנורמות הפכו בהדרגה לחסרות תוקף ובאותו זמן, בספירה הבלתי רשמית נבנה קוד חוקים נורמאלי למראה. שליחיו הנאמנים של הפיהרר עשו את מה 'שההיסטוריה דרשה', אפילו אם פירוש הדבר היה להפר באופן מודע את החוק, הם עשו זאת מתוך שכנוע אידיאולוגי, והתגברו על כל משבר בהכרה שנבע מכך. ברייך השלישי, מי שהתנהגו כך יכלו להיות בטוחים שהם לא יקראו לתת דין וחשבון בשם החוק. רוח ההתנדבות לא הבדילה, בעיני ראשי המשטר, בין אלה שעסקו במעשים לגיטימיים כמו רייטש, לבין אלה שעסקו בפשעים כמו הימלר. אלה ואלה היו בבחינת הליכה על חבל דק, והתקיימה ביניהם השראה סמויה.

באחד מנאומיו אמר הימלר: 'זה כל מה שיש לי לומר על השאלה היהודית. אתם יודעים כעת את כל הסיפור, ותשמרו אותו לעצמכם. בעתיד הרחוק יתכן ויהיה זה מן הראוי לשקול אם העם הגרמני כולו צריך לדעת יותר על הנושא. אני מאמין כי מוטב שאנו הנמצאים כאן נישא את הנטל עבור עמנו, שניקח את האחריות על עצמנו ונישא את הסוד עימנו לקבר.' הוא חיבר את רוח ההתנדבות של אנשיו יחד עם רוח ההתנדבות של גרמניה הנאצית בכלל. קשרי הידידות ההדוקים שהתפתחו לימים בין רייטש להימלר מעידים על השפה המשותפת שהייתה ביניהם על רקע זה.

האנה רייטש הייתה אישה שפעלה רבות בקרב מערכת קבלת ההחלטות, מכירה אנשים לרוב, מושכת בחוטים ומפעילה אותם לצרכיה בלבירינט הפוליטי שהייתה גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה נשמרה בכל זאת השפעתה האישית הרבה גם בזירה הבינלאומית.

בחוג ידידיה הגדול היו, בין היתר ולא סדר חשיבות:

§ מהנדסי תעופה בכירים כמו אלכסנדר ליפיש והנס ג'ייקובס.

§ צמרת הלופטוואפה ובראשה ארנסט אודט וריטר וון-גריים.

§ היו לה שיחות אישיות עם אדולף היטלר.

§ היא הכירה היטב את הרמן גרינג וישבה עימו לארוחת צהריים בארבע עיניים.

§ הא ניהלה שיחות בארבע עיניים והתעמתה עם היינריך הימלר שהיה ידידה האישי.

§ גנרל הקומנדו אוטו סקורצני היה שותפה להקמת טייסת המתאבדים ומראשי הניאו-נאצים לאחר המלחמה.

§ צ'רלס לינדברג היה חבר קרוב, יחד עם המפורסמים שבטייסי תבל, בתקופה שידועה בתור 'תור הזהב של התעופה'. קשריה עם לינדברג, שהיה מהתומכים הבולטים ביותר במדיניות ההתבדלות של ארצות הברית בתחילת מלחמת העולם השנייה, תרמו בלי ספק לכך שארצות הברית לא הצטרפה למערכה נגד גרמניה הנאצית אלא לאחר המתקפה היפנית בפרל הרבור בתחילת 1942.

§ בשנות ה-1960 התארחה אצל הנשיא קנדי, הוזמנה להודו על ידי נהרו, והייתה ידידתו האישית של נקרומה נשיא גאנה.

האנה רייטש הייתה מעורבת, כטייסת ניסוי ראשית, ברשימה ארוכה מאד של פרוייקטים תעופתיים חשובים, פרוייקטים אלה היו אבני דרך בהתפתחות עוצמתה הצבאית של גרמניה הנאצית.

מעצורי הצלילה, שלרייטש היה חלק נכבד בהמצאתם בשנת 1936, איפשרו את פיתוח הדוקטרינה של מלחמת הבזק האווירית, שאותה שכללו הנאצים בספרד, ובאמצעותה הצליחו לכבוש בתוך כחודש את פולין בתחילת מלחמת העולם השנייה. רייטש לא זאת בלבד שהייתה טייסת הניסוי הראשית של הדאונים שעליהם פותחו מעצורי הצלילה. היא הייתה גם טייסת ניסוי של מטוס התקיפה ה'שטוקה' והמפציץ הקל והמהיר דורנייר דו-17 שעליהם הם הותקנו, ושהיו מטוסי הקרב שנוסו בפעילות מלחמתית מוצלחת במלחמת האזרחים בספרד.

יתכן ולטיסותיה של רייטש במסוק בתוך האולם בברלין הייתה השפעה על ההחלטה הרת הגורל של היטלר לפלוש לפולין כשנה לאחר מכן. סוף כל הופעה רייטש הצדיעה לקהל במועל יד, בתזמון וביצוע מושלמים. כאשר בוחנים את החדשנות שבארוע, יחד עם היקף הסיקור התקשורתי, אין ספק שהטיסות המהפכניות העניקו להיטלר תחושת לגיטימציה לפתיחה במלחמה. יש הקבלה מסוימת בין הטיסה במסוק לטיסה בכדור פורח, בזכות היכולת להמריא אנכית וצפות מלמעלה מנקודה קבועה. המהפכה הצרפתית פרצה פחות מעשור לאחר הטיסה הראשונה בכדור פורח, שהתבצעה בפאריס, ואי אפשר שלא לחוש את הקשר בין שני האירועים.

רייטש לא זאת שהייתה טייסת הניסוי של דאוני התובלה במכון לחקר הדאייה, ומי שהמחישה את יכולתם בפני צמרת הצבא הנאצי, אלא גם זאת שהייתה אחראית להפעלתם המוצלחת המבצעית הראשונה, בפלישה לצרפת באביב 1940. אין כמעט דרך לתאר את חשיבות התפקיד שמילאה רייטש במבצע זה, באורח כה ספונטני. נחיתות הדאונים על גגות המבצרים בקו מז'ינו היו המפתח לכיבוש המהיר של צרפת, ולהמשך המלחמה העולמית השנייה תוך תחושת עליונות אוירית נאצית, שנמשכה למעשה עד ימי המלחמה האחרונים. הצלחת הפעולה עודדה את הגרמנים להתחיל כמעט בדיוק שנה לאחר מכן, ב-20 במאי 1941, את המבצע לכיבוש האי כרתים, באמצעות פלישה מסיבית של דאונים עמוסי חיילים, יחד עם כוחות גדולים של צנחנים שצנחו ממטוסים. היה זה הקרב הראשון בהיסטוריה שבו בוצעה פלישה גדולה שמבוססת בעיקרה על כוח מוטס. הייתה זו הפעם הראשונה שבה עשו בעלות הברית שימוש משמעותי בפענוח של קוד האניגמה הגרמני. בקרב זה נתקלו הגרמנים הפולשים לראשונה בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית. בעיניו של היטלר היו האבדות בכוחות אלה גבוהות מאוד, והגרמנים נאלצו לבחון מחדש את דוקטרינת הכוחות המוטסים שלהם, דבר שהוציא מכלל פעולה בקנה מידה גדול את השימוש בחילות אלה בברית המועצות. זאת למרות שיתכן כי בברית המועצות היו הכוחות המוטסים הגרמנים זוכים להצלחה רבה יותר, בזכות השטחים הנרחבים לנחיתה, אש הנ.מ. הדלילה, והלקחים שנלמדו.

לאכזבה בצמרת הנאצית בעיקבות המערכה בכרתים היו השפעות מרחיקות לכת גם על גורל יהודי אירופה. האכזבה של פילדמרשל גרינג נוספה לתדהמה מהסילוף שעשה ארנסט אודט, פטרון הקריירה הצבאית של האנה רייטש, במספרי המטוסים שיוצרו על ידי התעשיה האווירית. היה זה ערב הפלישה לברית המועצות, וגרינג נותר עם אלפי מטוסים פחות מהתכנון ועם כוח מבצעי חשוב, הכוחות המוטסים, שהוכח כבלתי יעיל בשדה הקרב. עם כל אלה על שולחנו הוא חתם כחודש לאחר הפלישה, ב-29 ליולי 1941, על הפקודה הגורלית להיידריך להתחיל ב'פיתרון הסופי'. לכן האנה רייטש הייתה במוקד שרשרת האירועים שהובילה לשואה.

ארנסט אודט, פטרונה הצבאי של האנה רייטש, היה גם הוא מעמודי התווך של הרייך השלישי, ואיחד בין התחום האישי למקצועי. טעויות של הסגל ההנדסי של הלופטוואפה, שבראשו עמד, היו הגורם המרכזי לכישלון ההתחמשות של גרמניה הנאצית. בעקבות הפיתוח המזהיר של מעצורי הצלילה, הפכו אודט וחבריו בחיל-האוויר למאמינים גדולים במפציץ-הצלילה כאמצעי היחיד להפצצה מדויקת, והינחו את צוותי התיכנון לעשות את כל המפציצים מתאימים להפצצות צלילה. הפיתוח הסתרבל, וגרם לאודט לחיות במציאות של 'משאלות לב' ולספק לגרינג נתונים מוגזמים על מטוסי הקרב. אודט הודח והתאבד בעיקבות הפרשה. יש מי שסוברים כי הסיבה האמיתית להתאבדותו הייתה אהבה נכזבת, ואולי זאת הייתה אהבה להאנה רייטש.

האנה רייטש הייתה במשך שנים רבות טייסת ניסוי של הדגמים שפיתח המהנדס אלכסנדר ליפיש. טיסת הניסוי המפורסמת ביותר של האנה רייטש ב'קומט', שהסתיימה בהתרסקות, היא אחת מנקודות הציון הבולטות במלחמת העולם השנייה, ומסמלת את תחילת קיצו של הרייך השלישי. באותה מידה מעיד הפרוייקט על התיכנון ארוך הטווח של התעשייה האווירית הגרמנית, שנועד להביא את גרמניה הנאצית לשליטה אווירית בעולם כולו.

דר' אלכסנדר ליפיש תכנן ובנה בשנות ה- 1930 דאונים שקבעו שיאי עולם, וביניהם דאונים מונעי רקטות. הצטרף, מיד לאחר המלחמה, למדעני הטילים שארצות הברית גייסה לעבוד בשורותיה, אשר יצרו לגטימציה בדיעבד למשטר הנאצי דרך הישגיהם במרוץ לכיבוש החלל. ה'קומט' היה מודל לפיתוח מעבורת החלל האמריקנית בשנות ה-1970

בשלהי הקריירה שלו, בשנות ה-1960, עסק ליפיש במחקר בנושא עיצוב דגמי מטוסים שטסים על פי עיקרון 'אפקט הקרקע', שהוא כרית האויר שמצטברת בין המטוס לקרקע כאשר הוא מרחף בגובה נמוך מאד, ומאפשר טיסה חסכונית מאד בדלק. 'אפקט הקרקע' הוא ענף תעופה מהפכני שטרם נחקר דיו, אך עתיד להיות אחד משיטות הטיסה הנפוצות ביותר.

באוקטובר 1944 האנה רייטש שוחחה בארבע עיניים עם היינריך הימלר אודות 'הפיתרון הסופי'. הייתה זאת שיחתה השנייה עם הימלר. שיחתה הראשונה הייתה ביולי 1943, כשביקרה אותו במפקדתו כדי להודות על כך שסיפק לה תמיכה רגשית רבה בתקופת האישפוז וההחלמה לאחר התאונה עם ה'קומט'. בחודש אוקטובר 1944 נודע לרייטש, באמצעות ידיד בשם פיטר ריידל שעבד בשגרירות גרמניה בשטוקהולם, על 'הפיתרון הסופי'. בעלות הברית שלחו לשגרירויות גרמניה חוברת בה תיארו, ככל שהתאפשר להם, את הפנים המזוויעות האלה של גרמניה הנאצית.

ריידל פגש ברייטש במועדון הטייס בברלין. הוא זרק את החוברת על השולחן והטיח בפניה: 'אם את רוצה לדעת מה שקורה בגרמניה תיראי את זה!' רייטש הציצה בחוברת, שתיארה את תאי הגאזים ושאלה בזעם: 'ואתה מאמין בזה? במלחמת העולם הראשונה תעמולת האויב תיארה את החייל הגרמני בכל הברבריות שניתן להעלות על הדעת. עכשיו זה הגיע לתאי גאזים!'

ריידל אמר כי דעתו דומה לשלה, אך ביקש ממנה בכל זאת לברר את הדבר אצל הימלר. רייטש התקשרה להימלר והשיגה אישור לבקר אותו במטה שלו בחזית המזרחית. כשהגיעה לשם הניחה את החוברת בפניו, ושאלה: 'מה אתה אומר על כך רייכספיהרר?' הימלר הרים את החוברת ועילעל בדפים. ואז, בלי שינוי בטון הדיבור הוא הרים את מבט, בחן אותה בשקט, ושאל: 'ואת מאמינה בזה, פראוליין האנה?' רייטש ענתה: 'לא, כמובן שלא, אבל אתה חיב לעשות משהו נגד זה. אתה לא יכול לתת להם לפרסם זאת על גרמניה'. הימלר הניח את החוברת על השולחן, הביט בה פעם נוספת ואמר: 'את צודקת'.

רייטש הסתפקה בתשובה זאת וחזרה מיד לטיסות הניסוי שלה. לגבי הימלר היה, כנראה, בחוברת זאת גם משום תמרור אזהרה. הוא הבין כי הפיתרון הסופי, שנוהל בחשאיות רבה ביותר, התגלה לבעלות הברית. במקרה של תבוסת גרמניה הנאצית הוא יהיה לפיכך הראשון שאת ראשו הם יבקשו. הוא התחיל להאט את הפעלת מתקני ההשמדה, ושלח חלק מהיהודים למחנות כדוגמת ברגן-בלזן, שם הם שהו בתנאים מחרידים עד לסוף המלחמה. יהודים מעטים שרדו במצב זה, ונשארו בחיים גם לאחר השואה.

הגרמנים ברובם הבינו ועיכלו את רצח העם היהודי שזמם וביצע המשטר הנאצי. לא הייתה קיימת בערות בקרב הגרמנים לגבי השואה. השואה נראתה כמרכיב הגיוני בהקשר של המסגרת הפוליטית הברברית שלהם. אך הבקיאות במתקני ההשמדה הייתה חלקית. בנוסף לכך, לקראת סוף המלחמה אנשים רבים סיננו במכוון כל מידע אודות היהודים, מחנות הריכוז, ומעשי הרצח. ככל שהפצצות האויר של בעלות הברית על ערי גרמניה הלכו והתעצמו, שינו האזרחים, והאנה רייטש ביניהם, את הגדרתם העצמית ממבצעים ומוטבים של המדיניות הנאצית, לקורבנות. כתוצאה מכך הם גם דיכאו את התמודדותם עם המציאות למשך יותר משנות דור לאחר המלחמה.

מסקנתה של רייטש בנושא 'הפיתרון הסופי' חשובה מאד, כיוון שהייתה אישיות מעורה בחוגים רבי השפעה, ולנוכח העובדה שמעטים מאד בגרמניה הנאצית העזו להתמודד בגלוי עם הנושא. לו הייתה מופצת החוברת בקרב מקורביה, הייתה נוצרת אחת האפשרויות היחידות במלחמה לגלות את האמת במלואה לגרמנים. אך מכיוון שהעבירה את החוברת מיד להימלר התאפשר לו לנטרל לחלוטין את הפצתה.

פרק הזמן הקצר מהשיחה עם הידיד עד השיחה עם הימלר מעיד על כך שרייטש פעלה כ'אשת ברזל' נחושה, בעלת כלים לעשות כרצונה ברמות השילטון הגבוהות ביותר.

השפעתה של רייטש הגיעה לביטוי מלא במסגרת הקמת טייסת המתאבדים. רייטש מתארת, בפרק 'הטסת הוי-1', את השיקולים שהניעו אותה לבחור בדרך זאת, ואת המסלול שעברה. רייטש כותבת כי המחשבה על הצורך בטייסת מתאבדים עלתה במוחה עוד באוגוסט 1943, בשיחה עם שני חברים בנושא עוצמת ההפצצות האוויריות של בעלות הברית. הם הבינו שהזמן אינו פועל לטובתם, גורלה של גרמניה הנאצית כמעט ונחרץ למעשה, ויש צורך בצעד קיצוני על מנת להימנע מכניעה מוחלטת, שתביא בעקבותיה שנים רבות של שיקום כואב. הדרך הפוליטית לכך הייתה באמצעות חידוש שיוויון הכוחות בין הצבאות המתעמתים, באופן שיחייב את בעלות הברית לבקש הפסקת אש במקום לדרוש כניעה ללא תנאי. טייסת מתאבדים שתפגע במטרות אסטרטגיות של האויב נראתה כפיתרון המתאים. טייסת כזאת, שתשתמש באינטנסיביות במטוס משוכלל מאד שיפותח במיוחד, תביא לידי ביטוי את עדיפותה הטכנולוגית של גרמניה במלחמה שבה הטכנולוגיה הייתה לגורם המכריע, ואת עליונותה האנושית באמצעות המוני המתנדבים המתאימים.

הרעיון הפך, ביוזמתה האישית, לאחד ממוקדי סדר העדיפויות של הרייך בתקופה שלפני הפלישה של בעלות הברית לנורמנדיה. ראשית היא השיגה את הסכמתו של פילדמרשל מילך, הממונה על התעשייה האווירית, לכינוס וועידת מומחים בנושא. בחורף 1943-4 מומחים מכל ענפי התעשייה הצבאית נכחו בוועידה: חומרי נפץ, טורפדו, טכניקות ניווט, קציני צי, מתכנני מטוסים ומפקדים בכירים בחיל האוויר. הם הכריזו על אמינותה של התוכנית מהבחינות הטכנולוגיות והמעשיות כאחד.

רייטש הצליחה להעביר את רעיונותיה לשלב המעשה כאשר נפגשה עם אדולף היטלר במעונו בברגהוף לצורך קבלת עיטור 'צלב הברזל מדרגה 1', לאחר שהחלימה מהתאונה במטוס ה'קומט', בפברואר 1944. היא שטחה בפניו את הבקשה. ההסכמה לא הושגה בנקל. היטלר היה מרוחק מהעם, מנותק ומבודד בברגהוף. לאחר שהצליחה להגיע אליו, התברר לה כי זה ניתוק שהוא גם רוחני, והוא שקוע בעולם משלו.

התעורר ביניהם ויכוח עז, שבו היא ערערה בפניו בגלוי על אמינות הדיווחים המגיעים אליו בנוגע לחומרת מצבה האסטרטגי של גרמניה ולהתקדמות בפיתוח מטוס הקרב הסילוני, ובמקביל היא ניסתה לשכנע אותו לתמוך בשליחת מתנדבים למשימות התאבדות. כל המקורבים להיטלר, ולדוגמא אלברט ספיר, מציינים עד כמה הוא היה עקשן וקשה להזזה מעמדותיו, גם במחיר של אבדן גרמניה, ולמרות זאת היא הצליחה למצוא נתיב אישי אליו ולשכנע אותו.

בתחילת שיחתם היטלר התנגד לרעיון של הקמת טייסת מתאבדים. ראשית, הוא נדהם מחוצפתה של רייטש שהטיחה בפניו תמונת מצב בלתי מוסמכת. שנית, הוא לא אהב את הרעיון של חיילים מתאבדים. שלישית, מצב המלחמה לא היה כה חמור לדעתו. רביעית, לא היה זה הזמן המתאים, לאחר התבוסה בסטלינגרד, להעלות את הנושא בציבור. היטלר נימק את עמדתו בפניה בסדרת מונולוגים ארוכים שבהם ציטט מדפי ההיסטוריה, אשר נראו לה בלתי רלבנטיים.  רייטש התעקשה כי המצב בו נמצאת גרמניה הוא חסר תקדים בהיסטוריה שלה. היטלר הגיב בפירוט שבחי מטוס הקרב הסילוני, שסבר כי הוא נמצא בתחילת הייצור ההמוני. רייטש ידעה כי נדרשים עוד חודשים רבים לכך. היא הבחינה כי היטלר חי בעולם מרוחק ומעורפל. אך למרות שהרגיזה את היטלר וגרמה לו לאבד את חוש ההומור והנימוס שלו, היא הצליחה לקבל את אישורו להקמת טייסת ניסיונית, שלא תפעל לפני קבלת אישור מפורש ממנו.

עשר דקות לאחר קבלת ההסכמה היא נמצאה כבר בדרך חזרה לחבריה. ראש מטה הלופטוואפה היה מפקד הפרוייקט והורה על הסבת טייסת קיימת לייעוד החדש, אגף כוח האדם בוורמאכט גייס את המתאימים מבין אלפי המתנדבים, והאנה רייטש הפכה במיידי למנהלת אינטנסיבית של פרוייקט רחב היקף.

לאחר הפלישה לנורמנדיה השתנה סדר העדיפויות של ההנהגה הצבאית הנאצית והפרוייקט בוטל. רייטש כותבת כי מלכתחילה היו הסיכויים להצלחתו מעטים, במיוחד לנוכח כישלון ההנהגה הנאצית הבכירה להבין שלא מדובר בטייסת אחת בלבד, אלא שמתוכנן פרוייקט רחב היקף, בהשתתפות המוני גרמנים אמיצים, צלולי דעת ואינטליגנטים, שהאמינו ברצינות, לאחר שיקול דעת, כי באמצעות הקרבת חייהם הם עשויים להציל מספר גדול של בני ארצם, ולהבטיח עתיד לילדיהם. לאור זאת מקבל המושג 'נשק פלא', שטבעה מכונת התעמולה הנאצית בשלהי המלחמה, משמעות סרקסטית.

שיתוף הפעולה במסגרת טייסת המתאבדים בין האנה רייטש לאוטו סקורצני, מפקד יחידת הקומנדו של האס-אס וחביבו של היטלר אשר התפרסם בזכות מבצע החילוץ המזהיר של מוסוליני, מעיד גם הוא על השפעתה הרבה בצמרת המשטר הנאצי במהלך המלחמה ולאחריה.

אוטו סקורצני, 1907-1975, שימש החל מאמצע שנת 1943 ועד סוף מלחמת העולם השנייה כמפקד יחידת הקומנדו המיוחדת של הוואפן אס-אס. סקורצני נולד בווינה שבאוסטריה, ועסק בנעוריו בסיף. ב-1931 הצטרף למפלגה הנאצית האוסטרית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לאס-אס והשתתף בקרבות ברחבי אירופה ובחזית המזרחית. לאחר שנפצע ועבר לתפקיד מטה בברלין, למד את נושא לחימת הקומנדו והוטל עליו לעמוד בראש יחידת קומנדו של האס-אס. המבצע הראשון עליו פיקד היה לנסות להתחבר לכוחות של שבטים מורדים באיראן על מנת שיחבלו במסילת הברזל הטרנס-איראנית שהובילה אספקה מבעלות הברית לברית המועצות. מבצע זה נחל כישלון.

פעולתו המפורסמת ביותר הייתה כאשר יחד עם הצנחנים הגרמנים חילץ בספטמבר 1943 את בניטו מוסוליני מכלאו במבצע חילוץ מוטס נועז, ראשון מסוגו, שבו נחת כוח גרמני בדאוני הסתערות על פסגת הר גבוה שבו היה מוסוליני כלוא תחת שמירה כבדה. בזכות המבצע המוצלח עוטר בצלב האבירים של צלב הברזל

בעקבות הצלחותיו במבצע זה ובמבצעים נוספים הפך לחביבו של היטלר, הוא הגיע בסוף המלחמה לדרגה מקבילה לסגן אלוף, ויחידתו התרחבה לחטיבת כוחות מיוחדים שכללה גם יחידה גדולה של חיילים דוברי שפות זרות שהתמחו בלחימה בשטח האויב תוך התחזות לחיילי האויב, יחידת הקומנדו הימי הגרמנית, ועוד.

במבצע נוסף שלו הוא הצליח להשליט את מרותה של גרמניה על הונגריה הסוררת. באוגוסט 1944, כאשר פיטר שליט הונגריה מיקלוש הורטי את ממשלת הבובות הגרמנית והחל במשא ומתן עם הסובייטים, נחטף בנו של הורטי על ידי יחידתו של אוטו סקורצני, והורטי נאלץ להתפטר מתפקידו כעוצר.

לאחר המלחמה הואשם סקורצני במשפטי דכאו בפשעי מלחמה בשל מבצע שבו התחזו אנשיו לחיילים אמריקנים, אולם זוכה מכל אשמה.

בעודו נתון במעצר הצליח להימלט, כנראה בסיועם של אנשי אס אס לשעבר שהיו מחופשים במדי המשטרה הצבאית האמריקאית. מאוחר יותר טען שהדבר נעשה בשיתוף פעולה עם שירותי המודיעין האמריקאים.

לאחר בריחתו השתקע בספרד בחסות משטרו הפאשיסטי של פרנקו, הקים חברה משגשגת ובמקביל היה מעורב בסחר נשק וכן בארגון 'אודסה' שסייע לפושעים נאצים נמלטים. תקופה מסוימת שהה בארגנטינה והתחבר למשטר של חואן פרון ואשתו אווה פרון, עמה קשר קשרים הדוקים. בפועל שימש כיועץ לנושאי חקירות ומודיעין תוך אימון והדרכת המשטרה המקומית בשימוש בשיטות הנאציות הידועות לשמצה.

בתקופה אחרת נקשר שמו כיועץ צבאי למשטרו של מוחמד נגיב והקולונל נאצר במצרים. שם עסק, יחד עם קצינים נאצים בכירים, באימון צבא מתנדבים ערבי בלוחמת גרילה כאשר היעד המתוכנן היה כוחות בריטיים באזור תעלת סואץ. כמו כן, אימנו והכשירו פליטים פלסטינים כמחבלים, לצורך הסתננות לישראל דרך רצועת עזה בשנים 1953-1954. אחד מאותם פלסטינים עמם קשר יחסי ידידות ממושכים וטובים במיוחד היה יאסר ערפאת הצעיר.

בשנה 1962 גויס סקורצֵני על ידי המוסד במסגרת מבצע 'עומר', כדי לסייע באיתור המדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח טילים עבור מצרים שהיוו איום על ישראל. לאחר מבצע חטיפתו של אדולף אייכמן חשש סקורצני, כמו נאצים רבים אחרים, מגורל דומה, ועל כן שיתוף הפעולה שלו היה מותנה בהבטחה מראש ממשלת ישראל ש"המוסד" לא יפגע בו. סקורצני יצר עבור המוסד שורה של קשרים, שמתוכם גויסו כמה סוכנים שהשתתפו בפרויקט הטילים הגרמני במצרים. כך נפרס מהר מאוד לעיני ישראל כל מערך המדענים הגרמנים, ובעקבותיו סוכל פרויקט הטילים.

סקורצני מת בשנת 1975 לאחר שמחלת הסרטן הכריעה אותו. עד מותו לא גילה כל חרטה על מעשיו, דבק באידאולוגיה הנאצית והיה פעיל בארגון 'אודסה'.

רוברט וון-גריים, 1892–1945, ידידה האישי של האנה רייטש, היה גנרל-פלדמרשל גרמני, טייס ומפקדו האחרון של הלופטוואפה בזמן מלחמת העולם השנייה. וון-גריים נולד בבוואריה. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין תותחנים וב-1915 הועבר לחיל האוויר. בשנות המלחמה הפיל 28 מטוסים וזכה בעיטור פור לה מריט ובעיטור בווארי שהקנה לו תואר אבירות. כך הפך שמו מרוברט גריים לרוברט ריטר וון-גריים. לאחר המלחמה למד משפטים. הוא התבקש על ידי ממשלת צ'אנג קאי שק לבוא לסין ולעזור לבניית חיל האוויר הסיני. לאחר מספר שנים חזר לגרמניה וב-1933 נתבקש על ידי הרמן גרינג לעזור לבניית חיל האוויר הגרמני. בשנת 1934 נתמנה למפקד בית הספר לטיסה, לאחר שעד אז התאמנו הטייסים הגרמנים בברית המועצות בחשאי, כי הסכם וורסאי אסר על גרמניה לבנות כוח אווירי. במלחמת העולם השנייה התמנה למפקד טייסת והשתתף בפלישה לפולין, בקרב על נורבגיה, בקרב על בריטניה ומבצע ברברוסה. בקרב קורסק הצטיין בהפעלת כוח אווירי גדול וזכר בעיטור גבוה.

בחורף 1944/5 הייתה רייטש הטייסת היחידה כמעט שטסה שוב ושוב לברלין הנצורה. דבר טיסותיה הגיע גם לאוזניו של ריטר בחורף 1944/5 הייתה רייטש הטייסת היחידה כמעט שטסה שוב ושוב לברלין הנצורה. ב-26 באפריל 1945, כשחלק גדול מברלין היה כבוש על ידי הצבא האדום התבקש וון-גריים להגיע בדחיפות לבונקר של היטלר. רייטש, שהכירה על בוריים את דרכי ההגעה האוויריות לברלין הנצורה, חששה להפקיד את וון-גריים בידי טייסים אחרים, והיא התחבאה בתא המטען הקטן של מטוס הקרב שהביא את גריים עד לשדה התעופה בפרברי ברלין. וון-גריים גילה זאת לאחר שעלה למטוס. משדה התעופה בפרבר הם עלו למטוס קל במטרה להגיע לשדרה שבקירבת הבונקר של היטלר. בעת הנחיתה בשדרת טירגרטן נפגע המטוס מאש הרוסים ופון גריים נפגע ברגלו. רייטש השתלטה על הגה המטוס והצליחה להנחיתו. היטלר קיבל בחמימות את וון-גריים, העלה אותו לדרגת גנרל-פילדמרשל ומינה אותו למפקד הלופטוואפה במקום גרינג שפוטר באשמת בגידה. השניים שהו בבונקר יומיים במהלכם נתן להם היטלר כמוסות ציאניד אם ירצו להתאבד. כאשר שמע היטלר שהיינריך הימלר פתח במשא ומתן עם בנות הברית הוא הורה לרייטש ולוון-גריים לטוס למפקדתו של קרל דניץ ולאסור שם את הימלר. ב-28 באפריל 1945 הם הצליחו להמריא תחת אפם של הרוסים שחשבו שזה מטוסו של היטלר שמנסה להימלט.

האנה רייטש העלתה בסיפרה את הטיסה האחרונה לברלין, באמצעות התיאורים המפורטים, למדרגה שמגלמת את מהות המלחמה כולה: המצוקה האישית משתלבת עם ההרס החיצוני, והטיסה בלבד היא המקור לנחמה ולגאולה.

ב-8 במאי 1945 הסגיר עצמו וון-גריים יחד עם האנה רייטש לחיילים אמריקנים. שניהם נחקרו על ידי קציני המודיעין של הצבא האמריקני. כאשר נשאלו לגבי הפגישה האחרונה עם היטלר ענו שניהם תשובה זהה: 'היה זה היום השחור ביותר בחיים שלנו, וזאת מכיוון שלא ניתנה לנו האפשרות למות יחד עם הפיהרר'.

רייטש אמרה גם כי 'כולנו חייבים לכרוע ברך ולהתפלל לפני מזבח המולדת, שהוא בונקר הפיהרר בברלין'. היא נחקרה במאסר למשך 18 חודשים, ולאחר מכן שוחררה.

וון-גריים היה אמור להיות מוסגר לרוסים ומפחד מעינויים והוצאה להורג הוא התאבד בבליעת כמוסת ציאניד בתא המעצר בזלצבורג ב -24 במאי 1945. מילותיו האחרונות היו: "אני מפקד הלופטוואפה בלי לופטוואפה"

האנה רייטש נחקרה ושוחררה כמו יתר ממלאי התפקידים בצבא הגרמני, לאחר שהתברר שלא היה לה קשר ישיר  לאס-אס.

לאחר המלחמה חייתה האנה רייטש באנונימיות כמעט למשך כעשור. באמצע שנות ה-1950 חזרה לפעילות כטייסת דאונים, לאחר שהתחדשו הטיסות בהם בגרמניה. היא הפכה שוב לאלופת גרמניה ולשיאנית עולם וחברת כבוד בהתאחדות הדאייה העולמית. היא שברה שיאי עולם רבים עד לסוף שנות ה-1970. גם כטייסת מסוקים עשתה חיל, שברה שיא עולם והייתה בין מקימות ארגון טייסות המסוקים העולמי. היא החלה לעסוק בפעילות פילאנטרופית של הקמת מועדוני דאיה בארצות מתפתחות כמו הודו וגאנה. בשנת 1959 היא חנכה מרכז דאיה בהודו, ובשנת 1961 מרכז דומה בגאנה באפריקה. בגאנה גם הייתה כנראה פילגשו של הנשיא נקרומה. היא יצרה קשרים עם מנהיגי עולם, ואף הוזמנה רשמית ב-1961 על ידי הנשיא קנדי לבית הלבן. בשנת 1970 היא זכתה לעיטור הגבוה ביותר שניתן מטעם הפדרציה העולמית לדאיה.

האנה רייטש מת בפרנקפורט בגיל 67 ב -24 באוגוסט 1979, לכאורה, לאחר התקף לב. היא מעולם לא נישאה. טייס ניסוי בריטי שהכיר אותה לפני המלחמה, הופתע לקבל ממנה מכתב, זמן קצר לפני מותה, שבו היא העלתה זכרונות אודות אהבת הטיסה המשותפת שלהם. המכתב מסתיים במילים: "זה התחיל בבונקר ושם זה יסתיים ". לכן הטייס העריך כי ייתכן שהתאבדה בעיקבות ברית התאבדות עם וון גריים, התאבדות שביצעה בזמן שונה כדי לצנן שמועות על הרומן ביניהם.

המחלוקת אודותיה נמשכת עד היום. היא התראיינה פעמים אחדות בשנות ה-1970. היא לא הביעה חרטה על חלקה במשטר הנאצי, אלא להיפך. בראיון האחרון שלה היא אמרה: 'ומה יש לנו כיום בגרמניה? מדינה של בנקאים ויצרני מכוניות. אפילו הצבא הגדול שלנו התרכך. החיילים מגדלים זקנים ומפקפקים בפקודות. איני מתביישת לומר שאני מאמינה בנאציונל-סוציאליזם. אני עדיין עונדת את עיטור צלב הברזל עם יהלומים שהיטלר נתן לי. אך כיום בגרמניה אינך יכול למצוא ולו אדם אחד אשר הצביע למען עלייתו של היטלר לשילטון...גרמנים רבים חשים אשמים לגבי המלחמה. אך הם אינם מבטאים את הסיבה האמיתית לתחושת האשמה שכולנו שותפים לה - והיא שהפסדנו במלחמה.'

רייטש הייתה דמות מובילה בהיררכיה של בכירי הנאצים ששרדו לאחר מלחמת העולם השנייה. הזדהותה הגלויה עם המשטר הנאצי הפכה אותה למנהיגתם בעיני הציבור. היטלר 'המציא עצמו מחדש' בעקבות מלחמת העולם הראשונה. ונשאר נאמן ומחויב ל'אני' החדש שלו. כל סטייה הייתה מדרדרת אותו מכל הבחינות, האישית, החברתית, והפוליטית. זה היה תהליך שנמשך בתוכו כל חייו, והוא הנחיל אותו לסובבים אותו, שגם האנה רייטש הייתה ביניהם.

בדרך זאת היא הפכה לדמות משמעותית ביותר בתחיית הניאו-נאצים ובקבלתה מחדש של גרמניה בקהילה הבינלאומית. טיסתה האחרונה לבונקר בברלין הייתה הבסיס לחרושת התאוריות הניאו-נאציות על בריחתו של היטלר. היא מעולם לא התכחשה להערצתה לגרמניה הנאצית ולהיטלר בפרט. היא התהדרה בענידת עיטוריה הנאצים באירועים פומביים. היא בזה בראיונות לתיקשורת לגרמניה החדשה של אחרי המלחמה, כיוון שלדבריה לא נותר בה מי שיזדהה בפומבי עם הרייך השלישי בעיקבות תבוסתו. מדובר באישה שהצליחה, כמעט לבדה, להערים על העולם כולו ולהביא את גרמניה מחדש לחיק משפחת העמים, בלי שהגרמנים יתנו דין וחשבון מלא על פשעיהם.

מתחילת קיומה של התעופה הסתמן קיומה של זרוע אווירית כחיוני לשמירת שמיה של כל מדינה, ומכאן כחיוני לבטחונה. המבחן הגדול ביותר של ממשלה הוא האם בעת מלחמה היא מסוגלת לקיים ממשית אסטרטגית-על. זאת באמצעות משאבים, כוח אדם, תיקשורת וכדומה, ומתוך הבנת הטבע והפגיעות הן של האויב והן של עצמה. הזרוע האווירית פגיעה במיוחד בהקשר זה, בגלל החלק הקטן יחסית של החלק הלוחם, בגלל הפגיעות של הבסיסים האוויריים, וכמובן המורכבות ורמת הטכנולוגיה הגבוהה. הדבר יוצר תלות של חיל האוויר בשרותים אחרים, שכובלת את המערכת הביטחונית והאזרחית כולה. מחירם הכספי של כלי נשק אוויריים הוא עצום, והמרוץ הטכנולוגי עשוי להוציא מדינות מאיזון כלכלי. החלטות מוקדמות עשויות להתברר כמוטעות, ושינוי שלהן עולה הון עתק. כל החלטה חשובה בתחום זה היא החלטה כלכלית וביטחונית אסטרטגית. כשלונות חיל אוויר במהלך ההיסטוריה נבעו, כתוצאה מכך, לא כל כך בשל התאריך, אלא מחמת הנסיבות. לא הטכנולוגיה אלא ראיית הנולד היא שגרמה לכישלון. הבנת וניהול המשוואה האווירית כהלכה, מתוך הכרה בחשיבותה מצד הגורמים התומכים, שיחקה תפקיד מרכזי.

סיפרו של ניקולאס וון-בילו, שלישו האוירי של היטלר, מלמד כי התפתחות התעופה קיבלה עדיפות מרכזית אצל היטלר, וכי הוא פעל במהלך המלחמה מתוך הנחה כי חיל האוויר הגרמני יהיה הכוח אשר ינצח אותה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות בכל החזיתות, שהתנהלו תמיד על פי התפישה כי מטוס נאצי חדש יטה את פני המערכה. הוא האמין כי באמצעות שימוש אינטנסיבי במטוסי סילון חדישים יוכלו לעצור את המפציצים ארוכי הטווח של בעלות הברית.

הישגיה הרבים של התעופה הנאצית הייתה גורם מרכזי לכך שבמערב היה תהליך השכחה, ובעקבותיו הפיוס עם גרמניה האויב המר לשעבר, מהיר מאד. המלחמה הסתיימה כאשר כוחות ברית-המועצות שולטים על כל מדינות מזרח ומרכז אירופה. ברית המועצות הפכה לאיום אסטרטגי על המערב. במקביל חל פיתוח של שימוש בתעופה הרקטית לצרכי כיבוש החלל, בניצוחם של מדעני הטילים הנאציים. במרוץ לכיבוש החלל, בו הובילה בתחילה ברה''מ, ניצחה לבסוף ארה''ב. זאת לאחר ששיגרה חלליות מאוישות לירח, והצליחה לבנות את מעבורת החלל שקיימה טיסות סדירות בין כדור הארץ לחלל החיצון. הישגים אלה של ארצות הברית, שהובילה בתחומים רבים נוספים, טכנולוגיים ואזרחיים, הובילו לבסוף להתפוררות ברית-המועצות והגוש הקומוניסטי כולו, ובעיקבות זאת לאיחוד בין מזרח למערב גרמניה בעיקבות נפילת חומת ברלין ב-9 לנובמבר 1989, באותו יום בדיוק שבו 66 שנים קודם לכן, בשנת 1923, נכשל הפוטש של היטלר במרתף הבירה במינכן. לו האנה רייטש הייתה בחיים, היא הייתה חוגגת בוודאי את האירוע על ידי טיסה במטוס קל מעל כל העיר.

אינדקס ראש הדף