שואה ותעופה

כדרך כל מהפכה בתחבורה שקדמה לה, מהגלגל ועד ספינת הקיטור, נתנה התעופה בידי השולטים בה את הכלי לכיבוש העולם. אך בניגוד ליבשה והים שהם ערש הפעילות האנושית, האויר הוא תחום פעולה ומחיה חדש לחלוטין. לאנושות חסר הרקע התרבותי להתייחסות אל המעוף הדמיוני, המרכזי בהתפתחות הנפש, בהקשרו לפעילות התעופה המעשית. השפעת התעופה על הקיום האנושי היא עזה, אך הדיאלקטיקה בין המעוף למטוס היא עמומה והרסנית. הקשר הבעייתי בין המעוף לתעופה בולט מאד על רקע מאמצי הנאצים להפוך לשליטי העולם תוך פיתוח מואץ של התעופה.

הפילוסוף הצרפתי הנודע גסטון בשלארד [1884- 1962], בספרו 'אויר וחלומות' שיצא לאור בשנת 1942, מתאר את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף. זאת תוך שימוש בכלי חקר הדמיון אותם פיתח, ובעיקר במושג 'הדמיון הדינאמי', מושג רב ערך לכל המעוניין בפיתוח יכולותיו היצירתיות. לדבריו, הדימיון נוצר באמצעות תנועה כלשהי. רצון האדם הוא להשתלב בתנועה, והמחשבה היא חיפוש הדרך כיצד לעשות זאת בפועל. פילוסוף המבקש להבין את האדם, חייב להתרכז בלימוד המשוררים.

בשלארד עמד על התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות ובתנועה בראשיתית. חפץ אינו אמיתי, אלא מוליך טוב של מה שהוא אמיתי. לסוף המעשי הנדרש על-ידי האורגניזם עקב הצורך הדחוף בצרכים מידיים, תואם גם סוף שירי שמתקיים בגוף כפוטנציאל.

כל יסוד שהדימיון הגשמי מאמץ בהתלהבות מכין הזדככות מיוחדת, התעלות אופיינית. ההזדככות האוירית היא מהטיפוס הטהור ביותר. היא נישאת הלאה בעזרת הזדככות דיאלקטית קלילה. נראה כאילו היצור המעופף נע אל מעבר לאטמוספירה המדויקת בה הוא עף. תמיד יש מקום להתעלות נוספת, והמוחלט הוא השלב הסופי של תודעת החירות הנוצרת בדרך זאת. התואר המקושר ביותר לשם העצם אויר הוא חופשי! אויר טיבעי הוא אויר חופשי.

התופעות האויריות הן אלה ששלביהן הם הברורים והסדירים ביותר. הן מעניקות לנו קווים מנחים חשובים מאד לתחושות הפסיכולוגיות של: הזדקפות, צמיחה, נסיקה, מעוף, והזדככות. תחושות אלה הן עקרונות היסוד של פסיכולוגיה שניתן לקרוא לה: פסיכולוגית המעוף.

בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות אמיתית. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה מתוכן. היא עיקרון של סדר, סקאלה שלאורכה יכול האדם לחוות את הדרגות השונות של רגשותיו. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והסמויים, התקוות והפחדים, כוחות המוסר המעורבים בעתידנו, הם בעלי דיפרנציאל אנכי, במלוא המשמעות הגיאומטרית של המילה. בולטים במיוחד הם הדימויים והמחשבות הכרוכים בערכי היסוד של הנפש: חופש, עליצות, קלילות.

העילוי, העומק, השקיעה, הנפילה וכדומה, הן מטאפורות אקסיומתיות פאר אקסלנס. מאומה אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. בלשון פשוטה יותר, אם האדם מעוניין לחיות אותן, להרגיש אותן, ומעל לכל להשוותן למציאות חייו, הוא מבין כי הן בעלי איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכול. בלתי אפשרי לבטא ערכים מוסריים בלי התייחסות לציר האנכי. כל עצב מעיצבי הגוף משדר אנכיות. האויר הדימיוני הוא הורמון גדילה נפשי עבור האדם.

מכיוון שהדימיון האוירי משליך על הישות כולה, הרי שלאחר שהגענו בעזרת האויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. דימויי חירות מציגים בעיה אם שלביהם השונים לא נוסו אחד לאחד, ואותו קושי עולה עם אמיתות הנימסרות עם האויר החופשי, או התנועה האוירית המשחררת. באויר האינסופי מימדים נמחקים, ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד הנותן לנו תחושת הזדככות פנימית מוחלטת.

לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, הנפש נישאת הלאה בחוסר שליטה. להוטים לנסות את מציאות האויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו. בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות. התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעות מוסרית.

הדברים אכן צומחים. אורח האנרגיות, בדמיון ובמציאות, הוא להתקדם יותר מידי. שרעפי הרצון לעוצמה הם לעולם שרעפי הרצון להיות כל יכול. לסופרמן אין יריבים שקולים. הוא נדון, מבלי יכולת חזרה, לקיום מלא גאווה בפנתיאון הגיבורים האגדתיים, למרות שיתכן ולעולם לא יודה בכך, אפילו לעצמו. זאת היגיינה פנימית, מעשית כמעט כמו ההיגיינה החיצונית.

העצמים האוויריים מעשי ידי אדם, ובמיוחד המטוסים, הם בעלי כוח משיכה רב מידי מכדי שניתן יהיה לשלבם בפשטות במדרג הצרכים האנושי. המטוס ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד לאדם הפורש ידיו, או למאזניים מעופפות. הוא דומה לישו הצלוב. התחמשותם של הנאצים במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית להיראות מוצגים כאנושיים ולעצב מחדש של הבמה הפוליטית.

דימויים שנדמים חסרי משמעות הם בעלי כל היתרונות לחיי הנפש כאשר מתגלים מקורותיהם באגדה הקדמונית. הפולקלור משתלב היטב בדימויי המעוף. יותר מכך, דימויים גדולים החבויים בתוכו מקבלים לפתע כנפיים, פורחים למשמעויות חדשות, עצומות.

נראה כי דווקא באגדות הגרמניות הקדומות שנאספו על ידי האחים גרים, יש את הקרבה הרבה ביותר למפלצתיות של הנאצים. האגדות הפכו גורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית במאה התשע-עשרה. הנפש הגרמנית ספוגת הרומנטיקה המעשית, קלטה ויישמה אותן כאידיאולוגיה המייחסת לעם זה סגולות מיוחדות, על-טבעיות ממש, על חשבון תורת המוסר. הגרמנים התמסרו לנאציזם בלי תנאים. הם דמיינו את המאמץ באופן לירי, היתנו את כל הישות ללא סייגים, מבלי להבחין בין שיר לשריר.

חשיבות התעופה לאנושות

השפעת התחבורה ככלל על הקיום האנושי היא עצומה, והשפעת התעופה על ההיסטוריה המודרנית היא בהתאם לזאת. המטוס הוא אמצעי תחבורה המאפשר תנועה פיזית של אנשים וסחורות ממקום למקום, תוך התגברות על כול המכשולים הפיזיים. משמעות הדבר היא שינוי מוחלט של יחסי הכוחות בין העמים. לכן התאפיינה המאה העשרים במלחמות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית. המעוף הוא סמל לרוח האדם וחירותו, התעופה המכאנית מזוהה בטבעיות עם המעוף הרוחני, וכך נמצאת התפתחות התעופה במרכז ההתעניינות והעשייה האנושיים. לכן ביכולתה לשמש כאבן בוחן לשורת תופעות, ולאפשר הסבר היסטורי נועז, קצר וקולע.

קיים קשר כרונולוגי בין התפתחויות בתחום התעופה לאירועים היסטוריים חשובים בעידן המודרני: המהפכה הצרפתית התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. מלחמת העולם הראשונה פרצה כעשר שנים לאחר טיסת המטוס הראשון. מלחמת העולם השנייה התחילה בתקופה בה התבסס המטוס ככלי התחבורה האווירי הבטוח היחידי.

המטוס הוא אמצעי התחבורה האידיאלי למדינה מבודדת. גרמניה היא מדינה המבודדת על ידי מכשולים טבעיים. זאת מדינה יבשתית בעיקרה, בעלת צי קטן. כתוצאה מכך גם הקולוניות שלה היו קטנות

המטוס יובא מארצות הברית לגרמניה כחידוש טכנולוגי שנים ספורות לאחר המצאתו. גרמניה הייתה אז בתחילת תהליך התיעוש המהיר שלה, והמטוס יצר תמריץ עז לאימוץ ופיתוח טכנולוגיות חדשות.

גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, אך לגרמנים היה נדמה כי 'תקעו להם סכין בגב'. הסיבה העיקרית לכך הייתה תחושתם כי במערכה האווירית היוקרתית הם היו קרובים לנצח. היו להם מטוסים וטייסים טובים יותר. להק מטוסי 'הקרקס המעופף' המפורסם, שהרמן גרינג היה מפקדו האחרון, זכה להצלחה ופופולאריות עצומה בציבור.

חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, והם חשו כי נשללת מהן האפשרות להגן על עצמם ולהתפתח. במסווה של מועדוני דאייה אזרחים שהיו למעשה בתי ספר טיס צבאיים, המשיכו הגרמנים בפיתוח חיל האוויר.

הוגי דעות ופוליטיקאים שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני, עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה, וסיפקו לעם הגרמני הצייתן והמיליטריסטי את התודעה החיונית למימוש הפקודות שקיבל.

בזמן המשטר הנאצי עבר תהליך השתלבות התעופה בחיי המדינה הקצנה חריפה. התעופה, במקום להשתלב אורגאנית, הפכה למובילה את הכלכלה והחברה. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת צמח משלושת אלפים לשני מיליון! בשיאה, במהלך מלחמת העולם השנייה, נגסה תעשיה האוירית בקרוב לארבעים אחוז מהתקציב הלאומי!

ארבע דמויות מרכזיות בשלטון הנאצי שהיו טייסי קרב בהכשרתם היו גם הדומיננטיות ביוזמה ובביצוע של הפיתרון הסופי.

שני סגניו של היטלר, הרמן גרינג ורודולף הס, שהיו שותפיו לדרך מראשיתה, היו טייסים מקצועיים מצטיינים, אשר כישוריהם בתחום זה היוו את המנוף המרכזי לקידומם האישי במפלגה הנאצית. גרינג והס היו פעילים מרכזיים בחקיקת חוקי תורת הגזע ואכיפתם, ובשרשרת המהלכים שהובילה לפיתרון הסופי.

חבר נוסף לטייסת, ארתור גרייזר, היה מהדמויות הבולטות במפלגה הנאצית ובמינהל הרייך השלישי. כראש העיר הנאצי של דאנציג הוא חירחר מלחמה. במהלך המלחמה היה מושל חבל לודז', והפך אותו למודל לאכיפת הפיתרון הסופי.

ריינהארד היידריך היה טייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס אותה התחיל בגיל מאוחר להיותו סגנו של הימלר ושווה לו בדרגתו הביצועית. תפקידו החשוב ביותר היה מפקד המשטרה החשאית הנאצית, הגסטאפו. הוא היה המתכנן והמפקד הישיר של מבצע 'הפיתרון הסופי'.

די בנתונים על היקפה העצום של תעשיית התעופה בגרמניה הנאצית ועל חלקם של טייסים בכירים בתכנון הפיתרון הסופי, כדי להסביר את עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי ואת השואה. כל ההסברים השונים שניתנו עד כה להשמדת היהודים בשואה מתעלמים מכך.

תקופות ההשכלה, הרומנטיקה והמודרניזם

במאת השנים שחלפו מסוף המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19 התרחשו באירופה תמורות אידיאולוגיות ופוליטיות חריפות. הן מתוארות כמעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת הרומנטיקה. תמורות אלה התרחשו תוך מיתאם להתפתחויות הטכנולוגיות בכלל, ובתחום התעופה בפרט.

היה זה מעבר מהמהפכה החקלאית למהפכה התעשייתית. מאלוהים המתגלה במעגלי הפיריון והצמיחה לאלוהים המתגלה מתוך המכונה. מטכנולוגית הכדור הפורח הטס בחסדי מזג האוויר אל ספינת האוויר בעלת המנועים.

הכדור הפורח, ספינת האוויר, המטוס, והטיל, היו המצאות מהפכניות שהמדע המלומד לא ניבא, אך החוש הטכני המעשי האנושי יצר. במהלך המאה ה-19 חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר נתיבים חדשים. האדם המריא למחוזות האל בשחקים וכבלי הארץ הותרו. גבולות ומגבלות האדם הוגדרו מחדש, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. הרעיונות האוניברסאליים של המהפכה הצרפתית הומרו בלאומנות קיצונית.

בתחילת המאה ה-20 התרחשו תמורות אידיאולוגיות נוספות: עם התפתחות המצאת המטוס הרומנטיקה הוחלפה במודרניזם.

התעופה בעלת החשיבות הביטחונית הרבה זוהתה, בעידן המדינה הטוטאלית, גם עם המעוף הרוחני של האדם. דבר זה אירע בדיקטטורות התעופה החילוניות של המחצית הראשונה של המאה העשרים: גרמניה, ברית-המועצות, יפן ואיטליה. התעופה בהן הפכה לאייקון דתי. היא הייתה סמל לקידמה, איחוד וניצחון לאומיים, צורה חדשה של קנאות דתית.

המודרניזם הוחלף לפוסט-מודרניזם במחצית השנייה של המאה ה-20. בתקופה זאת החליף הטיל את המטוס כשליט השחקים. הטיל, הנשלט בלחיצת כפתור שיכולה להביא לחיסול האנושות, הביא את בני האדם לתפישת עולם צינית וממוקדת בעצמם.

גרמניה הייתה המדינה שפיתחה את התעופה באורח קיצוני יותר מכול. רומנטיקה, אימפריאליזם, מיליטריזם, נאציזם, ועוצמה אווירית, הם חוליות עוקבות בתהליך שהוביל אל הפיתרון הסופי.

מנהיגיה הבולטים של התנועה הנאצית היו טייסים צעירים, שביקשו ליישם שינוי טכנולוגי וחברתי במהירות רבה מידי ובאמצעים פוליטיים תקיפים. הם גדלו על ברכי הרומנטיקה הגרמנית ולא נתנו את הדעת די הצורך על הצורך בזהירות ובהתנסות איטית ומבוקרת במדיום האוויר המסוכן. הם פתחו במסע צלב לעבר השמיים.

לאומנות ומיליטריזם בגרמניה

ההתמוטטות בעיקבות מלחמת העולם הראשונה של הקיסרויות האוסטרית, הרוסית, והגרמנית, היתה תוצאה של 'אביב העמים' באירופה, שהתחיל בעקבות המהפכה הצרפתית.

המונרכיה היא התגלמות ארצית של חלום המעוף. המלך היה ראש הפירמידה החברתית. הכנסיה הנוצרית השלימה את המלאכה ביצירת סדר זה. התמוטטות המונרכיות התרחשה יחד עם תהליך החילוניות. החלל הפוליטי שנפער כתוצאה מכך היה גדול מאד.

ממלאיו הטבעיים של החלל היו המדינות האירופאיות העצמאיות, ששמו להן למטרה להחליף את שלטון היחיד בשלטון העם, כלומר בדמוקרטיה. אך הדמוקרטיה, בה כולם שווים, נעדרת סמלים היררכיים. המימד האנכי המוחשי נעלם בה.

נוצר צורך בגורמים מאחדים שיכלילו את חילוקי הדעות הלאומיים ויתעלו אותם לרמות גבוהות יותר. בנוסף מצאו הדמוקרטיות החדשות את עצמן בעימות זאת מול זאת, והיה עליהן לאמן צבאות חזקים. החברות הפכו למגויסות, ופיתוח הצבא הפך לערך מרכזי.

התעופה הייתה הפתרון האולטימטיבי. זה היה שילוב מהפנט של רצון והכרח. זאת הייתה התגשמות חלום האדם. העיסוק במיסטיקה, וההתחברות למקורות פגאניים, עממיים ולאומיים מצד אחד, בתוספת התבדלות ואנטישמיות, העניקו את הבסיס לכוליות החדשה. הן סיפקו הגדרה חדשה, קיצונית, של ה'אני'.

בסדר החברתי החדש היהודים לא מצאו את עצמם. הם היו לכאורה מיותרים. הם זוהו עם המשטר הישן, הריאקציה שמילאו בה תפקיד כמתווכים בין העם לקיסר וכסמלים דתיים.

התנועה הרומנטית-לאומית הגרמנית הזדהתה עם האמונה הלוהטת, הבלתי רציונאלית, בכל דבר שהיה 'גרמני'. למרות שהיוו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה בתחילת המאה העשרים, הן נעדרו מיקוד ולהט, והסתפקו בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. את האנרגיה שהפכה אותם לפעילים ותקיפים סיפקה התנועה הנאצית.

מלמטה, מתוך המבוכה בה שרתה גרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בא הצורך לסדר פרגמאטי. כל סדר כזה, הבנוי ממרכיבים שונים בתחילה, הולך ומתאחד לנושא מרכזי פוליטי יחיד. במקרה שלפנינו, כל הקשת הפוליטית הגרמנית, התאחדה בסופו של דבר, בדרכים שונות, תחת דמותו של הסופרמן הניטשאי. בגרמניה 'סדר הוא סדר', והנאצים סיפקו זאת.

אבי המפלגה הנאצית היה רודולף סבוטנדורף, גרמני שעסק בתורת הניסתר, הושפע מאד מהמיסטיקה הסופית איסלמית, ופילוסופיות מזרחיות אחרות. הוא פיתח את רעיון תחיית המיתוס הגרמני, מניח את בוא הרגע ההיסטורי שבו, על פי התיאוריה שלו, הגזע הארי יחזור לתפארתו הקדומה, באמצעות הופעת גזע האדם העליון. היטלר יכול היה לכתוב את 'מיין קמפף' בזכות קפיצת המדרגה הרוחנית שעשה במסגרת התנועה של סבוטנדורף, בין השנים 1919-1924.

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב'מיין קאמפף' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, מניפולציה בלתי לגיטימית של ההיסטוריה, ניאו פגאניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

המייסד של האזוטריזם ההיטלראי הרישמי היה היינריך הימלר מפקד האס-אס, שהוקסם על ידי תורת הגזע הארי, והפגאניזם של האל אודין. הימלר טען שהוא ממשיכו הרוחני וגלגול נשמתו של היינריך 'צייד העופות', מאחד שבטי גרמניה ומייסד האימפריה הגרמנית בימי הביניים. היטלר נתפש בפנטזיה זאת כגילגולו של קרל הגדול, מיסד האימפריה הרומית הקדושה.

הרבגוניות וההיקף הייחודי של מקורות האידיאולוגיה הנאצית הם יוצאי דופן. מבחינה פילוסופית זאת המצאה מחדש של הגלגל ויצירת יש מאין. האידיאולוגיה השטנית הזאת נהגתה כדי לענות בחופזה על צרכים שלא היו ידועים קודם למין האנושי. זאת כי למציאות החיים נוסף מרכיב משמעותי חדש, התעופה, אשר הצריך את ההתאמה האנושית אליו.

פרידריך ניטשה פילוסוף המעוף

הפילוסוף הרישמי של התנועה הנאצית היה פרידריך ניטשה. אצל ניטשה המשורר מסביר את הוגה הדעות, והוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות. ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. כל מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאוירי. בולטים ביצירתו, ובפרט ב'כה אמר זרתוסתרה', הנושאים הבאים: האויר כחירות, הנפילה הדמיונית הפסיכולוגית, המשחק הדיאלקטי בין ורטיגו לניצחון, האומץ לחיות בגבהים, האנכיות לעומת כוח המשיכה, הקור והאש הקרה, והערך המבריא של ההזדקפות, הצמיחה לגובה ונשיאת הראש.

במרכז הפילוסופיה של ניטשה עומד רעיון הדיאלקטיקה בין הגבוה והנמוך. התנועה האנכית קורעת את האדם מפנים, ובדרך זאת מציבה גם את העליון וגם את התחתון בתוכו. הסופרמן חייב לחוות מתח פנימי זה. זה המקור לתחושת התנשאות שניטשה מעודד. הסופרמן מוצא את דרכו לגדולה על ידי איחוד הפסגות והתהומות.

מסקנתו המרכזית של ניטשה היא: לרצות ולעוף הם היינו הך. התוצאה הסופית של כמיהה זאת היא דו-משמעיות מוסרית. המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: 'העליון הוא שמנצח'.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. בתקופה בה פעל ניטשה, חרצו הכדורים הפורחים נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. מקריאה מעמיקה של תיאורי 'מות האל' אצל ניטשה, עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו.

ניטשה נתן לרעיונותיו לבוש שירי ומליצי. המלצותיו ניתנות לפרשנויות שונות, וכך מצאו הד בליבם של הנאצים. שלילת המוסר הקיים, הרצון לעצמה, 'האדם העליון', קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו התבטאו בתורתם תוך עיוות של רעיונותיו המקוריים אודות חירות האדם. כתביו אודות הנפש האוירית העניקו ציביון מגובש לתפישת עולמם, שהתאים מאד למציאות הצבאית והטכנולוגית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חוותה גרמניה המובסת תחושת נפילה מהפיסגה לתהום. פחד הנפילה הפך לנחלת ההמון. פחד הנפילה הוא אחד החזקים והראשוניים באדם משחר האנושות. חרדת הנפילה קבועה באדם דרך מציאות פסיכולוגית בלתי ניתנת להכחשה, ויוצרת רושם נפשי שמותיר עקבות בל יימחו. אך מטאפורות הנוגעות לנפילה הן מעטות הרבה יותר מאשר מטאפורות הנסיקה. הנפילה היא נושא מוגבל. הנפילה הדמיונית הופכת מהר מאד לבחילה, חולשה וחולי.

איטליה הפאשיסטית מולדת הנאציזם

הנאציזם הגרמני נוצר בהשראת והיה בן דמותו של הפאשיזם האיטלקי שקדם לו. כך היה הדבר מהבחינה האידיאולוגית, הפוליטית, האנושית, והצבאית.

מהבחינה האידיאולוגית, המשורר והפילוסוף גבריאל דאנונציו כתב את המצע החוקתי שאותו אימץ מוסוליני. תומאסו מארינטי ותנועת הפוטוריזם שהקים, יצרו את תת התרבות הפאשיסטית שדגלה בנעורים, באלימות, במהירות ובתעופה, שמקבילתה הנאצית היתה זהה לה לחלוטין. ג'וליו דוהט כתב את התאוריה הצבאית שדגלה בהפצצות חסרות רחמים על מרכזי אוכלוסיה לצורך השגת הכרעה מהירה במלחמה, שאותה אימצו הנאצים מילה במילה.

מהבחינה הפוליטית היה המשטר הנאצי היה בבואה כמעט של המשטר הפאשיסטי האיטלקי בגלל הריכוזיות שבו, ההישענות על אלי ההון השמרניים, גיוס האוכלוסיה לצרכי המדינה, מדיניות קולוניאליסטית אגרסיבית, ועוד

היטלר דמה למוסוליני במאפייני האישיות וההתנהגות. שניהם הואדרו על ידי מנגנוני התעמולה שלהם למדרגת מנהיג כל יכול. לאיטליה היה גם את איטלו באלבו, מרשל אוויריה ססגוני ונילהב, שכמו גרינג פיתח את חה''א למדרגת כוח בינלאומי מוביל, וכמוהו גם ראה את מדינתו הולכת בדרך הלא נכונה, אך המשיך לציית למנהיג.

כמו גרמניה, גם איטליה השתמשה במטוסים שפיתחה וייצרה ליצירת שליטה אוירית שתכריע את המערכה במהירות ובעוצמה חסרת רחמים, בתחילה בקולוניות שכבשה באפריקה, ובהמשך כמרכיב מרכזי בעוצמה הצבאית שלה. כמו בגרמניה, היה פער מיספרי ניכר מאד בין התכנון למעשה, שגרם לתבוסה במלחמת העולם השנייה.

פרק זה הוא יחידה נפרדת בספר, כיוון שהוא בנוי במתכונת שלפיה בנוי הספר כולו: מופיעים יחד בפרק זה כל שלושת החלקים שמהם מורכב הספר: דינאמי, מטריאלי, ופורמאלי: החלוקה נעשתה בעיקבות גסטון בשלארד, שמיין את הדימיון לסוגיו בדרך זאת.

החלק הראשון, 'דינאמי', עוסק ברקע ההיסטורי, הפילוסופי והאידיאולוגי של התעופה. החלק השני, 'מטריאלי', עוסק בדמויות האנושיות המושפעות אשר עיצבו את חייהם כמנהיגים על פי רקע זה.

החלק השלישי, 'פורמאלי', עוסק במעשי ידיהם בפועל, שהם לרוב כלי הנשק והצבאות שהם בנו כדי לצאת למלחמות.

כיוון שהספר מתמקד בגרמניה הנאצית, לא פוזרו כל שלושת חלקי הפרק שעוסק באיטליה לאורך הספר והם מופיעים במרוכז, למרות שמבחינת התוכן והכרונולוגיה הם מתאימים להופיע בכל חלק מהספר בנפרד.

גבריאל ד'אנונציו, אבי הפאשיזם האיטלקי היה חובב תעופה נלהב. הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו לידוען מפורסם עוד יותר. ב-9 באוגוסט 1918 הוא ביצע, כמפקד טייסת, את אחת הטיסות הנועזות והידועות ביותר במלחמה. הוא טס בראש להק של תשעה מטוסים אל העיר ווינה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים, והשליך מהאוויר עלוני תעמולה אל תושבי העיר. המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות של ד'אנונציו, והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה לצד בעלות-הברית שניצחו במלחמה. בספטמבר 1919, זעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה [בקרואטיה של היום] לידי סרביה, נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים, וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה, במטרה לספח אותה חזרה לאיטליה. ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני, והוא מכונה 'מבשר הפאשיזם האיטלקי' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת. מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר 'דוצ'ה'. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, כשהוא מתלהב מהכוריאוגרפיה של מצעדי הרחוב והמפגנים ההמוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה. במישור המעשי יותר כללה 'הבשורה' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים, והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית.

הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. דמותו של גבריאל ד'אנונציו שמשה לה כהשראה בתחילת הדרך.

הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר.

מייסד הפוטוריזם והדמות הבולטת ביותר בתנועה היה איש העט האיטלקי פיליפו תומאסו מארינטי.

מארינטי הקים את התנועה בהיותו בגיל שלושים, עם כתיבת 'המניפסט הפוטוריסטי' ב- 1905. במהרה הצטרפו אליו אמנים איטלקים צעירים.

מארינטי ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. באותה מידה הם היו לאומנים נלהבים. הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא, והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת, וגם אם היתה אלימה.

הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה, ואפילו גסטרונומיה.

הפוטוריסטים הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הם טענו כי האמנות זקוקה לדרמה, לתנועת והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע.

היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד.

כמו הנאצים, הפוטוריסטים הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר.

המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם, ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.

מארינטי הקים בשנת 1918 את 'המפלגה הפוטוריסטית הפוליטית', אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני, והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית.

ב-1919 הוא השתתף בחיבור 'המניפסט הפאשיסטי', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.

ג'וליו דוהט [1865-1930] היה גנרל איטלקי ותיאורטיקן של העוצמה האווירית. הוא היה תומך מרכזי של אסטרטגיית ההפצצה מהאוויר כגורם מכריע במלחמה.

דוהט היה בן תקופתם, בשנות ה-1920, של מצדדי הלוחמה האווירית. עם הופעת ספינות-האוויר ולאחר מכן המטוסים, הוא הכיר חיש מהר בפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיות החדשות האלה, וקרא להקמת זרוע אווירית עצמאית. בשנת 1914 יצאה איטליה למלחמה נגד האימפריה העותומאנית על השליטה בלוב. במלחמה זאת התבצעה ההפצצה האווירית הראשונה בהיסטוריה בוצעה ב-1 לנובמבר 1911 על ידי טייס איטלקי.

למרות שהייתה זאת מלחמה שולית לכאורה, היא הייתה גורם משמעותי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כיוון שעמי הבלקן ראו כיצד ניתן להביס בקלות את האימפריה העותומאנית, שהייתה האויב של איטליה במלחמה זאת.

דוהט כתב דו''ח על הלקחים התעופתיים שנלמדו ממלחמה זאת. הוא המליץ על ההפצצה מגובה רב כתפקידו העיקרי של מטוס הקרב.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה קרא דוהט לממשלת איטליה להתחיל בבניית עוצמה אווירית צבאית משמעותית, ובפרט של מטוסים.

הוא אמר כי: 'המשמעות של שליטה באוויר היא הפיכתו של האויב לחסר אונים'.

הוא הציע בניית כוח של 600 מפציצים שיהיו מסוגלים להשליך 125 טון פצצות מידי יום ביומו. אך מקבלי ההחלטות באיטליה התעלמו ממנו. דוהט המשיך אודות העוצמה האווירית, סיים כתיבת ספר עלילתי בנושא, והציע במזכרים לשרי ממשלה צי מטוסים ענק משותף לכל בעלות הברית. ב-1921 הוא השלים מסה 'השליטה באוויר', שהייתה לה השפעה עצומה על תורת ההפצצה האווירית.

דוהט קובע בחיבור זה כי העוצמה האווירית היא בבחינת מהפכה, כיוון שהיא פועלת במימד השלישי. מטוסים מסוגלים לטוס מעל פני השטח, ומורידים בדרך זאת את חשיבות כוחות הקרקע לדרגה משנית. מרחבי השמיים הופכים את ההגנה ממטוסים לכמעט בלתי אפשרית. מסיבה זאת ההתקפה היא התגלמות העוצמה האווירית. ההגנה הטובה היחידה היא ההתקפה. חיל האוויר שמסוגל להשיג שליטה באוויר באמצעות תקיפת מנע של חיל-האוויר של האויב והשמדתו, יחרוץ את גורל האויב כולו באמצעות הפצצה מתמדת.

דוהט האמין בהשפעותיה המוראליות של ההפצצה האווירית. העוצמה האווירית מסוגלת לשבור את כוח הרצון של האזרחים, באמצעות הרס 'המרכזים החיוניים' של המדינה. חילות היבשה והים הופכים למיותרים, כיוון שהמטוס יכול לטוס מעליהם, ולתקוף מרכזים חיוניים של הממשלה, הצבא והתעשייה, וזאת מבלי להיפגע. רעיון זה נוסח מאוחר יותר גם במשפט 'המפציץ יגיע תמיד למטרתו'.

בשנת 1920 היה מוסוליני מוכן לקחת שעורי טיסה. הוא ניצל מהתרסקות לאחר 18 שעות טיסות סולו. בשנת 1922 מוסוליני עלה לשלטון באיטליה, לאחר שנאמניו מ'החולצות השחורות' ערכו מצעד ראווה לרומא.

מוסוליני הציב במהרה את התעופה בראש סדר העדיפויות של משטרו האוטוריטרי. הוא הטיף לבניית חיל אוויר מודרני, 'חיל האוויר המלכותי', קידם מפגנים אוויריים וטיסות שוברות שיאים, וקרא לתיכנון מטוסי קרב מתקדמים.

שני בניו הגדולים של מוסוליני, ברונו וויטוריו היו טייסי מפציצים, שהשתתפו בפעילות מבצעית בכל המלחמות של איטליה הפשיסטית. אם להוסיף לכך את העובדה שמוסוליני עצמו היה טייס הרי שמדובר במשפחה שהתעופה היתה לחם חוקה, והניעה את תפישת עולמה.

שר התעופה שלו, איטאלו בלבו, הזניק את התעופה האיטלקית למדרגת חשיבות בינלאומית כאשר הוביל, בתחילת 1933, להק של 25 מטוסים ימיים מדגם סאבויה-מרצ'טי אס.אמ-55 בטיסה טרנס-אטלנטית לניו-יורק ושיקאגו.

המיסטיקה הנאצית

התפשטות רעיונות הרומנטיקה תרמה לראיית עולם פוליטית חדשה בקרב הגרמנים, שחיו עד תחילת המאה ה-18 בנסיכויות קטנות שנשלטו על ידי טירות נישאות בראש גבעות, ונלחמו זאת בזאת. הרצון הטיבעי היה להתאחד תחת קורת גג רחבה יותר.

הרייך הגרמני השני, 1918-1871, נוצר על ידי אוטו פון ביסמארק, קנצלר הברזל, שהתחיל לאחד את נסיכויות גרמניה בהדרגה תחת שליטת פרוסיה, הנסיכות הגדולה והחזקה מכולן ממישורי הצפון, בתהליך שהגיע לסופו באמצעים דיקטטוריים לאחר עלייתו של היטלר לשילטון.

במסגרת התהליך הפכה גרמניה למונרכיה קונסטיטוציונית. הקיסר היה סמל רב השפעה, שאיחד את כל קצוות האומה.

השליטה בפועל הייתה בידי ביסמארק. אך לאחר ירידתו של ביסמארק, לא נמצא מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה שיהווה משקל נגד לקיסר. כתוצאה מכך נשלטה גרמניה בראשית המאה העשרים על ידי קיסר קפריזי בעל עוצמה רבה אך כישורים מעטים לניהול מדינת ענק מודרנית.

נפילת המונרכיות האירופאיות הגדולות באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקיסרות האוסטרית הונגרית, הקיסרות הרוסית והקיסרות הגרמנית, יצרו חלל פוליטי ענק באירופה. היה זה המשכו של המשבר הפוליטי בעקבות המהפכה הצרפתית.

המונרכיה היא התגלמותו המעשית של חלום המעוף. היא ראש הציר האנכי. משך דורות רבים נשאו בני העמים את עיניהם מעלה וראו שם את מלכיהם בתפארתם, מסמלים את כל התכונות הנעלות, הדינמיות, כסמל של גבורה, המטריאליות, בעושר והפורמליות, בהדר מראיהם. ההיררכיה הזאת היתה צורה של סדר חברתי ונפשי.

הכנסיה הנוצרית השלימה את המלאכה ביצירת סדר זה. התמוטטות המונרכיות האיצה את התנתקותה של הדת מחיי היום יום, תהליך שחל עוד בתקופת ההשכלה. כך החלל שנפער היה גדול עוד יותר.

זאת היתה התרבות שהיהודים מילאו בה תפקיד, לעיתים סמלי ולעיתים מעשי, כמתווכים בין העם לקיסר, וכסמלים דתיים. בסדר החברתי החדש הם לא מצאו את עצמם. הם היו לכאורה מיותרים. הם זוהו עם המשטר הישן, הריאקציה.

ממלאיו הטבעיים של החלל היו המדינות האירופאיות העצמאיות, ששמו להן למטרה להחליף את שלטון היחיד בשלטון העם, כלומר בדמוקרטיה. אך הדמוקרטיה, בה כולם שווים, מייצרת דיאלקטיה אופקית. המימד האנכי המוחשי נעלם בה.

לכן, במבוכה שהיתה גדולה בין כה וכה מעצם החלפת המשטרים, נוצר צורך דחוף גם לתחליפים להיבט האנכי הצורני של החברה.

החברה הבורגנית, שהיתה הגורם המרכזי מאחורי חילופי המשטרים, לא יכלה להסתפק בערכים ביתיים בשעה שהיה עליה לנהל מדינה מורכבת מאינטרסים שונים. היה צורך בגורמים מאחדים, שיכלילו את חילוקי הדעות ויתעלו אותם לרמות גבוהות יותר. בנוסף מצאו הדמוקרטיות החדשות את עצמן בעימות זאת מול זאת, והיה עליהן לאמן צבאות חזקים. החברות הפכו למגויסות, ופיתוח הצבא הפך לערך מרכזי.

התעופה היתה הפתרון האולטימטיבי. הפתרון נוצר בדעת הקהל ובאמצעי התקשורת. זה היה שילוב מהפנט של רצון והכרח. זאת היתה התגשמות חלום האדם. אלא שהיה צורך להפוך את התעופה למערכת חברתית וצבאית מקיפה. העיסוק במיסטיקה, וההתחברות ליסודות פגניים, עממיים ולאומיים מצד אחד, והלאומנות הקיצונית והאנטישמיות מצד שני, העניקו את הבסיס לכוליות החיונית. הן סיפקו הגדרה חדשה, קיצונית, של ה'אני', המתאימה יותר להישרדות בעידן החדש.

הרבגוניות וההיקף היחודי של מקורות האידיאולוגיה הנאצית הם שמעידים יותר מכל על כך שהסיבות לפופולריות שלה הן יוצאות דופן. מבחינה פילוסופית זאת המצאה מחדש של הגלגל. יצירת יש מאין. האידיאולוגיה השטנית הזאת נהגתה כדי לענות בחופזה על צרכים שלא היו ידועים קודם למין האנושי. זאת כי למציאות החיים נוסף מרכיב משמעותי חדש, אשר הצריך את ההתאמה האנושית אליו. את ההשראה הפוליטית לנאצים סיפקה שורת הוגי דעות, שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני. הם עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה עבור גרמניה המודרנית. הם פיתחו את תאורית הסופרמן הגרמני, השולט בעולם מהאוויר בכוח באמצעות המטוס, ומפתח את מרחב המחיה שלו. אך המעוף הרוחני, והתעופה המזוהה באופן אורגאני עימו, נמצאים במרכז ההתענינות והעשייה האנושיים, כסמל מרכזי של חירות האדם באשר הוא. הניסיון הנאצי להפקיעם לצורכי שליטה וכיבוש פעל כבומרנג.

במהלך הרייך השני התפתחה בגרמניה תנועה רומנטית-לאומית עממית רחבה, התנועה הפאן-גרמנית, שהזדהתה עם האמונה הבלתי רציונאלית בכל דבר שהיה 'גרמני'. האירגונים הפאן-גרמניים היו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה, שהירבתה בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. הם דגלו בפאגאניזם מודרני, שהציע אלטרנטיבה לדת הממוסדת באמצעות טכסים וטכסטים מתאימים.

היטלר ויתר ראשי התנועה הנאצית התחילו את דרכם באגודות ה'טולה' וה'וריל'. היו אלה כתות זעירות להתפתחות המודעות, שינקו את השראתן מדמויות ספיריטואליסטיות מפורסמות במאה ה-19, וביניהם האנגלי בעל כושר הריחוף דאגלס יום, ותלמידתו המיסטיקנית מאדאם בלווטסקי, מייסדת החברה התיאוסופית.

היטלר בודאי לא רכש את מיומנויות הכתיבה לפני המלחמה, ובודאי לא בתקופתה. בכל אותה עת הוא פיתח את כישוריו הויזואליים הבולטים. את קפיצת המדרגה הוא היה חיב לעשות בין השנים 1919-1924. בין השנים בהם הצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית מיסודה של אגודת טולה, ועד למאסרו בכלא לנדסברג, בו כתב את 'מיין קאמפף'.

כשעלו הנאצים לשלטון הם חתרו לשנות את הבסיס התרבותי והדתי של גרמניה. היינריך הימלר היה זה שאימץ בהתלהבות את הכיוון החדש, היפרה וטיפח אותו בשקדנות, עד שהוא למוביל באס-אס, במפלגה הנאצית, ובגרמניה כולה.

היינריך הימלר צמח במפלגה הנאצית מדמות חיוורת ומגוחכת לראש האימפריה הענקית של האס-אס בזכות כושרו הארגוני. הייתה לו דיפלומה בחקלאות והוא התעניין בהכלאת בעלי חיים ובדשנים, מה שקרב אותו לתורת הגזע. הוא נמשך לתיאוריה של גידול גזע ארי של גבוהי קומה ובלונדינים, ובחר את המתגייסים לאס-אס על פי המראה החיצוני הזה. בהמשך הוא גם חייב אותם להתחתן עם בנות בעלות אישורים אריים.

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב'מיין קאמפף' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, רביזיה בלתי לגיטימית של ההיסטוריה, כדי ליצור מניפולציה למטרות פוליטיות, ניאו פגניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

התודעה האוירית הנאצית

מכל ההמצאות המרשימות של המאה ה-20, אף אחת לא השפיעה השפעה כל כך חזקה ומתמשכת על הדמיון האנושי כמו המטוס.

המטוס העניק השראה להתבוננות היצירתית של אמנים ואינטלקטואלים רבים. הוא משך תשומת לב ציבורית רבה באמצעות הצגת תדמית אותנטית פופולארית של האומה, ובאותה עת איתגר אותה להסתגל לעולם המודרני. המטוסים חלפו מעל פסגות ההרים וחצו את היבשות, ובדרך זאת שינו את התפישות המסורתיות של הזמן והמרחב. המדינאים נאלצו לשקול מחדש את יחסיהם עם הסדר הטבעי. יחד עם השינויים הפיזיים יצרה התעופה סמלים ודימויים חדשים שהיללו את חוויות המהירות והתנועה, יצרו ושידרו משמעויות חדשות של עוצמה, איכות, סמכות ושייכות, והעשירו לנצח את טווח הביטוי האנושי. הוא סייע יותר מכל להתפכחותן ולהתפתחותן של אומות. הוא יצר את הרגישות המודרנית, את ליבת החיים המודרניים.

כמובן שהמטוס אינו הסמל התרבותי היחיד של התקופה. הוא חבר לטכנולוגיות נוספות כמו המכונית, הרדיו והקולנוע. זאת בזכות היותו כלי נשק צבאי ואמצעי תחבורה נוח, וכלי מעשי בשירותן של מדינות שניסו להיות מודרניות במהלך המאה ה-20.

אך הוא שימש כמייצג השליטה האנושית בכוחות הטבע, ואפיין את הקידמה במידה רבה לאין שיעור לעומת סמלי התרבות והטכנולוגיה האחרים ששילבו בין המדיום למסר.

המדיום הוא המסר הוא ביטוי שטבע מרשל מקלוהן ומשמעותו היא כי אמצעי פיזי מטביע את עצמו בתודעה גם כבעל תוכן משמעותי באמצעות מאפייניו, תוך יצירת יחסים ערכיים עם האדם שלא באמצעות המטרות שלמענן נוצר בלבד.

במידה רבה משפט זה הוא ניסוח אחר של מושג האנתרופומורפיזם – האנשה, שרווחת בתרבות האנושית משחר ימיה.

הסכנה היא שאמצעי שהפך למדיום יסיח את הדעת, כמו נתח בשר שמסיח את דעתו של כלב שמירה.

למטוס אין תוכן כמו שיש למאמר בעיתון, אך יש לו השפעה חברתית כיוון שהוא מגדיר מחדש את המרחב. כתוצאה מכך התוכן עצמו מקבל חשיבות משנית. פשע שהתבצע באמצעות מטוס מקבל תשומת לב פחותה לעומת המטוס. אנשים נוטים להתמקד בתוכן, אך במהלך העברת המידע אליהם חלק גדול מהתוכן אובד בגלל האמצעים הפיזיים המורכבים שבהם הוא היה מעורב.

לאחר שערכי החברה ודרכי העשייה שלה משתנים עקב הטכנולוגיה, אנו מבינים את משמעותו החברתית של המדיום. שינויים אלה עשויים להיות לכאורה עקיפים כנגזרת משנית של המולת חיי היומיום שאיננו מודעים לה, אך בדיעבד הם לעיתים ישירים ונוגעים בעיקרי התרבות, הדת, והתקדימים ההיסטוריים.

במרכזה של הנפש המודרנית עומדת חווית הטיסה. התעופה בראשיתה נתפשה כסמל מהפכני של התחדשות אישית בסגנון המהפכה הצרפתית. בהמשך אימצו אותה המדינות המודרניות כבעלת כושר מינוף טכנולוגי וכלכלי שאין כדוגמתו, ולבסוף היא הפכה לאמצעי ביטוי לגבורה לאומנית באמצעות טייסי מטוסי הקרב. אין זה מפתיע שאודות המטוס יש יצירה עניפה שחוקרת ומתארת את הדימוי מכל זוית אפשרית.

מחקר מקיף אודות תרבות התעופה נערך לגבי רוסיה. מחקרים רבים אודות התעופה הרוסית והסובייטית מצביעים על חשיבותה הכלכלית והטכנולוגית הרבה. אך ברוסיה היה למטוס תפקיד הרבה יותר חשוב, במסגרת התפישה הרחבה ביותר של ההתפתחות הלאומית. ההתייחסות האישית והציבורית למטוס באומה זאת הייתה כאל תרבות שלמה. דורות של מנהיגים רוסים וסובייטים הבינו את המטוס כך. הם קידמו דימויים וסמלים, ומימשו בדרך זאת את חזונם המדיני.

מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את המטוס כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים 'מודעות אוירית' ו'תודעה אוירית'.

המושג 'מודעות אוירית' נוצר על ידי חוקרים אמריקנים כדי להסביר את ההתלהבות הראשונית של האומה האמריקנית מהמכונה המעופפת. בעיקבות זאת התחילו היסטוריונים להשתמש במושג כדי לתאר את התעניינותה של אומה, קבוצה או יחיד, בכל קשור לתעופה. המונח מתייחס במקור להתלהבות מהטיסה במכונות מעופפות, אך השימוש בו מתייחס גם לכל המסורות והסמלים שמרכיבים את הגישה לנושא, וגם את העיסוק המעשי המגוון בו.

המושג 'תודעה אוירית' משמעותו שימוש מושכל במודעות האוירית ליצירת תפישת עולם מלאה. במילים פשוטות זאת תרבות ייחודית שמיוסדת על מושגי התעופה.

רוסיה היא אבן בוחן בנושא זה, שנחקר לעומק בספר 'הדיקטטורה של התעופה'. אודות רוסיה יש מחקרים רבים שעוסקים בתעופה כמוצר לאומי כלכלי, טכנולוגי, וצבאי. הם מתארים בכך מודעות אוירית עניפה, שהייתה פעילות מעשית שנובעת מצרכי השעה. אך מתוכם ניתן לזהות גם תנאים תרבותיים ופוליטיים רחבים ומקיפים יותר, שתרמו ליצירת התודעה האוירית הרוסית.

בני תרבות המערב במאה העשרים, האמריקאים והאירופאים כאחד, שילבו מלכתחילה בין המעשי לסימבולי בהתייחסותם לעולם התעופה. חוקרי התעופה ביטאו את דעותיהם מתוך שילוב בין הטכנולוגי למיתולוגי. האגדה על איקארוס ודדאלוס שימשה כחוט מקשר בהקשר זה. התפתחות המטוס סימלה את המאבק הניצחי והסיזיפי בכוח המשיכה.

כך קרה שהרוסים ניסו לשכתב את ההיסטוריה כאילו הם היו הראשונים בתבל שביצעו ניסיונות מוכחים בתעופה. ניסיונות אלה מתועדים בפולקלור הרוסי, אך היקפם ומשמעותם הם סובייקטיביים. כל אומה אחרת, בין אם אלה הצרפתים או האנגלים, הספרדים או האיטלקים, האמריקאים או הסינים, מתפארת בפולקלור דומה.

אך ניסיונות אלה ברוסיה לנצל מאמצים חובבניים וחד פעמיים של איכרים ונזירים נועדו להעניק לרוסיה את מעמד הבכורה בדברי ימי התעופה. הם חושפים את המוטיבציה המרכזית בתרבות התעופה הרוסית, שהיא הטענה לבידול, ולפיכך ליכולת התחרות במערב. שאיפה לבידול ולהתבלטות זאת השתלבה בשאיפות הרחבות של הרוסים להתפשטות אימפריאלית, בתיאוריות הסלאבו-פיליות ובאידיאולוגיה הקומוניסטית.

מדינאי ואזרחי רוסיה מדדו עצמם על פי סטנדרטים אירופאים מתקדמים, אך הם שאפו לגשר אותם עם הזהות הלאומית הרוסית. דו המשמעות הזאת קידמה חזון ייחודי של האומה והעתיד שלה. כמאפיין המרכזי של המאה ה-20, המטוס הבהיר יותר מכל דבר אחר את הקשר בין שאיפות לאומיות לקידמה טכנולוגית. כיוון שהבטיח יתרון צבאי יחד עם שליטה על כוחות הטבע, הפך המטוס לאמת המידה הברורה, הטובה והיעילה מכול להצלחה אישית, חברתית ולאומית. כתוצאה מכך הפך המטוס ברוסיה, ובדיקטטורות התעופה האחרות של המאה ה-20, גרמניה, איטליה ויפן, ליותר מאשר סתם מכונה מעופפת. לעומת מדינאי מעצמות המערב אשר ראו במטוס מרכיב טכנולוגי מרכזי ומדד לקידמה בלבד, ייחסו הרוסים למטוס גם סגולות סימבוליות של מבשר הגאווה הלאומית.

ברוסיה הפך המטוס כמעט לאייקון דתי מהדת הרוסית-אורתודוכסית. הוא ייצג את האלוהים ואת ישועת האדם כמו ישו. המטוס נועד לשחרר את האומה הרוסית מכבלי העבר, שבו היו מרבית הרוסים עבדים וצמיתים של הקיסר והאצולה. החברה הנחשלת ציפתה באמצעותו למעבר מהיר למדרגת האומה המתקדמת והחזקה ביותר בעולם.

הרוסים אכן הצליחו מאד בהישגיהם בתחום התעופה, אך אלה התאפיינו גם בחוסר היעילות וחוסר הצדק של השלטון האוטוריטארי הסובייטי.

באופן אירוני, במהלך התיעוש המוחץ של שנות ה-1930 אשר הביא למרבית הישגיה הטכנולוגיים של ברית המועצות, התמסדה שם גם תרבות מיושנת, שמבוססת על עוינות ומאבק בין הפרט לשילטון שבו כל האמצעים כשרים. האזרח הקטן שלא קיבל די צרכו לא בחל בשום דרך להשיג את צרכיו, ואילו המדינה נקטה באמצעי ענישה חסרי תקדים כדי להשיג סדר חברתי. התוצאה הייתה המשך התלות הרוסית במערב הדינאמי, היצירתי והיצרני יותר, בנושאי טכנולוגיה מתקדמת. הדיקטטורה של התעופה שביקשו המנהיגים הסובייטים ליצור התמוטטה והפכה לטרגדיה אנושית מונומנטאלית.

פיטר פריטשה [1955- ] הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת אילינויס בארה''ב, שמתמחה בהיסטוריה של גרמניה במאה ה-20 בכלל, ובתקופת הרייך השלישי בפרט. הוא כתב ספרים אחדים בנושאים אלה, שמתמקדים בעיקר בניתוח הכוחות החברתיים שפעלו בגרמניה. בנוסף כתב פריטשה ספר אודות הפילוסוף פרידריך ניטשה, וספרים נוספים שעוסקים בתהליכים חברתיים בהיסטוריה המודרנית.

הראשון מבין הספרים אודות גרמניה עוסק בתהליכים החברתיים ברפובליקת וויימאר שתרמו לתופעת הנאציזם. השני, שהוא בעל חשיבות מרכזית לנושא של 'שואה ותעופה', נקרא: 'גרמניה - אומה של טייסים'.

ספר זה מתאר את העיסוק האובססיבי של הגרמנים בתעופה, החל מתחילת המאה ה-20 עם הצפלינים, וכלה בתחילת הדיקטטורה הנאצית, שהיתה דיקטטורת תעופה שבה הפכה התעופה לכלי מרכזי בגיוס ההמונים לצרכי המשטר.

מתוך הספר 'גרמניה - אומה של טייסים' לקוחים חלקים אחדים לספר 'שואה ותעופה':

הפרק אודות טייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.

הפרק אודות תנועת הדאייה הגרמנית שפרחה אחרי מלחמה זאת.

חלק מרכזי מהפרק שעוסק במודעות ובתודעה התעופתית הנאצית.

אוסוולד ספרנגלר ו'שקיעת המערב'

אוסוולד ספרנגלר [1880-1936] היה פרופסור גרמני לשפות קלאסיות, היסטוריה, ומדעי המדינה. ספרו רב ההיקף והמפורסם הוא 'שקיעת המערב', שהתפרסם בשנים 1918-1921. הוא מפתח בספר את הרעיון כי כל תרבות עצמאית עוברת מחזוריות של צמיחה ושקיעה, הדומים למחזור חיי האדם. זאת בניגוד לדעה הרווחת, על פיה מתרחשת התפתחות חיובית מתמדת של הציביליזציות, על בסיס תפישת הנצח המוסרי.

נתוח החברה המערבית תופש מקום מרכזי בספר. זאת החברה בה חי ספרנגלר וכל הספר ממוקד למעשה בה. החברה המערבית נולדה ביערות של מרכז אירופה לפני כאלף שנה. היא הגיע לשיאה בין המאות ה-15 ל-18, בין עידן הרנסאנס לעידן ההשכלה. כעת, בתחילת המאה העשרים, היא התנוונה ובשלבי דעיכה אחרונים, ממתינה ללידה מחדש.

הסממן המובהק ביותר של החברה המערבית הוא האנרגיות, הדינאמיות והפעלתנות הרבה של האנשים, שהביאו לפריחתה הטכנולוגית והתרבותית יוצאי הדופן. זאת תרבות החותרת מבחינה פיזית ורוחנית כאחת, בדבקות, החוצה ומעלה. סימן פיזי ותרבותי מוקדם של שאיפה זאת זאת הוא הקתדרלות הרבות שהוקמו בראשית 'התקופה'.

האדם המערב אירופאי יצר דת חדשה, בה מריה אם ישו היא מלכת השמיים, הנעלה יותר מאשר ישו בנה. האמונה במריה היא התפתחות משמעותית מאד, כיוון שישו מייצג את הקשר למוסריות היהודית החמורה הקדומה, ואילו מריה סלחנית הרבה יותר. במקביל, התפתחה כך אמונה חזקה בנוכחותו הסמוכה של השטן.

שני רעיונות אלה אומצו על ידי המאמינים הנוצרים ברצינות כה רבה, עד שאין אפשרות להגזים בתאורה. כתוצאה מכך האדם נתפש כמתהלך באופן קבוע על פי תהום. מריה השחורה, מריה של הנפילה משמיים, היא חלק בלתי נפרד מאמונה זאת.

בשל אמונה זאת הביע ספרנגלר את 'התקווה' כי 'התפישה הטראגית' של החיים לא נעלמה עדיין.

'שקיעת המערב' נכתב בסגנון ספרותי יחודי. המוטיב המרכזי שספרנגלר חוזר עליו, כמלחין של סימפוניה מוסיקלית, הוא מחזוריות החיים של כל תרבות מוכרת: לידה, בגרות, שקיעה. הם מקבילים להמראה, מעוף, נחיתה. הוא מתאר את הדיאלקטיקה בין המעמד העליון לתחתון,כפי שהתרחשה בהיסטוריה. כך יש לספר עוצמה אינטלקטואלית היפנוטית, המעממת את הביקורת כלפיו.

הספר הפך לפופולארי ורב השפעה. זה היה רב המכר העיקרי בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בפרט בגרמניה. כיום הוא עדיין נחשב למחקר חשוב, ותרומה משמעותית לחקר התאוריות החברתיות בימינו.

ספרנגלר הושפע עמוקות מניטשה. יצירתו נועדה לשמש ככלי להתאמת רעיונותיו האוויריים האידיאליים של ניטשה לשימוש החברה המודרנית, הטכנולוגית והצינית. הוא הקצין את רעיונות ניטשה אודות 'הרצון לעוצמה' עד לשיא: הוא חשב כי בהיסטוריה הכוח הוא אשר מנצח, ולא המוסר והאמת. האדם הוא חית טרף, והדיקטטורה היא צורת השלטון הטובה ביותר. הדמוקרטיה אינה אלא תחנה בדרך.

ספרנגלר כתב: 'הכוחות שישפיעו על העתיד לא יהיו שונים מהכוחות בעבר. אלה הם: רצון החזקים, האינסטינקטים הבריאים, הגזע, הרצון ברכוש ועוצמה. לעומתם, הצדק, האושר והשלום אינם אלא חלומות, ויוותרו כאלה, מרחפים בחוסר אפקטיביות.

ספרנגלר היה המתנגד האינטלקטואלי המרכזי לרפובליקת וויימאר. הוא היה מעורב באינטנסיביות בפוליטיקה, במטרה להחליף את הדמוקטיה בגרמניה בדיקטטורה של גנרלים ותעשיינים.

הוא השפיע ישירות על הנאצים. גבלס העתיק את רעיונותיו האנטי יהודיים הקיצוניים מהאפילוג של 'שקיעת המערב', בן תואר המאבק המכריע בין עוצמת הממון לעוצמת הדם.

אזרחי גרמניה תמכו בעקביות בהיטלר והמפלגה הנאצית, כיוון שהם יצגו רעיונות שהיו קרובים לאלה של ספרנגלר, שנחשב נביא העידן המודרני, שהילל את יופין של ארובות המפעלים 'המזדקרות לשמיים'.

ספרנגלר חתר בהתמדה לעבר מלחמת העולם השניה. הוא כתב בשנות השלושים של המאה העשרים: ''עידן זה הוא אדיר, אך האנשים בו הם חלשים מאד. הם אינם יכולים יותר לשאת בטרגדיות, על הבמה או בחיים עצמם. אך הגורל שהביא אותם לתקופה זאת יאחז בהם כעת בצווארוניהם, ויעשה בהם את שראוי להיעשות, אם ירצו בכך או לא...תפישת העולם הטראגית לא מתה עדיין. היא תפרח מחדש בעתיד כמו שהיא פרחה במלחמת העולם הראשונה.''

קרל האושופר ומרחב המחיה

האינטלקטואל בעל ההשפעה הרבה ויחד עם זאת הניסתר ביותר בקרב מדינות הציר היה פרופסור קרל האושופר. הוא לימד את היטלר להיות מדינאי, עיצב את הבריתות שלו, והכתיב את מדיניות החוץ. הוא היה האדם בחשיכה שאחז בחוטים רבים, שנמשכו לגיאופוליטיקה ולמיסטיקה. השפעתו של האושופר הייתה כה גדולה עד שהוא כונה לעיתים 'מרלין של היטלר'. רב מכשפים ואסטרטג על, הוא בנה את גרמניה הנאצית כבבל הגדולה והיהירה, לפני שהשליט המטורף ריסק אותה.

האושופר היה חייל מקצועי בחיל התותחנים. כישרונותיו זוהו במהרה על ידי המטכ''ל הגרמני והוא מונה בשנת 1908 לנספח צבאי בטוקיו, שעקב אחר ההתארגנות מחדש של הצבא היפני. היה זה מסע גורלי, כיוון שהוא הושפע שם מאד מהתורות הפילוסופיות האזוטריות היפניות שטיפחו את תרבות הסמוראי.

האושופר נלחם בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, והתקדם לדרגת גנרל בכיר. תשוקתו האישית ל'רוח הסמוראי' לא הספיקה להביא לניצחון גרמניה במלחמה. היא גרמה לו לחוש מרירות ותחושת בגידה בעקבות התבוסה. הוא פרש מהצבא, מאשים את הקומוניסטים והיהודים במפלה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נודע האושופר כאדם בעל כוחות נסתרים, שיכול היה לראות אל העתיד ולדעת מבעוד מועד מה עומד להתרחש. הוא השתמש בראיית הניסתר כדי לגלות היכן כוחות האויב יתקיפו, והיה מסוגל להצביע על איזה אזורים תונחת האש הארטילרית. לאחר המלחמה, בשנת 1919 הוא יסד בברלין את 'אחוות הווריל', שהייתה מקבילה לאחווה המיסטית בה התחנך היטלר. היללו אותו כמכשף הגדול ביותר בגרמניה.

האושופר קיבל משרה באוניברסיטת מינכן, בה מסעותיו למזרח הרחוק הפכו אותו מורה מושלם לגיאוגרפיה. הדוקטורט שלו היה על תפישה חדשה ביחסים הבינלאומיים, אותה קרא 'גיאופוליטיקה'. הבסיס של הדוקטרינה היה מונח שמקורו בהרצאה הראשונה שנשא באוניברסיטת מינכן: 'מרחב המחיה'.

דר' קרל האושופר פיתח והפיץ את התיאוריה. הוא טען כי למדינה יש את הזכות להתרחבות פיזית במטרה לכלכל את אוכלוסייתה על חשבון מדינות פחות מפותחות. הייתה זאת תורה שכבר זכתה ליישום נרחב על ידי מעצמות המערב, אנגליה, צרפת וארצות הברית, במסגרת הקולוניאליזם והאימפריאליזם. החדשנות של האושופר הייתה ביומרה לפיתוחו של מודל מדעי אובייקטיבי, שהתבסס על שליטתו המתנשאת בעובדות וניתוחן. התיאוריות של האושופר הפכו מאד פופולאריות בגרמניה ובעולם. גם מלומדים אמריקנים הושפעו ממנו מאד

המדינה, כפי שלימד האושופר, אינה מושג מדעי אובייקטיבי, אלא נושא מתחום תורת הניסתר. בלב תורתו נמצא הרעיון כי המדינה דומה לאורגאניזם טבעי, עץ קוסמי בעל הזכות המעשית לגדול ולהתפשט. סדר הדברים הטבעי הוא שהחזק ינצל את החלש. האבסולוטיזם חיוני למדינה המתפתחת. הרעיון מפחית את מעמדו של האזרח לחלקיק מהמדינה, ומעניק לגיטימציה לשלילת זכויות וחירויות הפרט.

אין ספק שהאושופר היה מודע לתעופה כגורם חשוב בפיתוח מרחב המחיה. האימפריאליזם הבריטי התפתח בעיקבות המצאת ספינת הקיטור, והאושופר בודאי חשב על התפתחות ספינת האויר והמטוס בהקשר דומה. התיאוריה של הפרופסור לגיאוגרפיה לא היה אלא תמריץ לאסטרטגיה פוליטית חדשה: התחבורה הימית איבדה את בכורתה, כי אפשר היה להתגבר על מרחקים ומכשולים יבשתיים וימיים באמצעות הרכבת, ספינת האויר והמטוס, שהיו טכנולוגיה חדישה ומבטיחה שעמד לרשות מדינות מפותחות כמו גרמניה, שהקולוניות מעבר לים שלה היו עד אז מעטות ובלתי מוצלחות. האושופר הגה ברית בין גרמניה, רוסיה, סין, הודו ויפן נגד העוצמה הקולוניאלית הימית של אנגליה, צרפת וארצות-הברית.

האושופר ערג לחזרת עוצמתה של גרמניה, וטען לסמכות להביא לכך באמצעות תורתו. הוא הצדיק את ההתפשטות על חשבון מדינות שכנות בזכות עליונות תרבותית. לכן רצה לאחד את כל בעל הדם הגרמני במדינות אלה תחת דגל אחד.

אחד הסטודנטים שלו היה רודולף הס, לימים סגנו של היטלר. האושופר התעניין בטייס הצעיר, שהזמין אותו מידי פעם לטיסות חוויה מעל שמי גרמניה. האושופר הציע להס להיות עוזרו האקדמי. באותה עת בדיוק גם אדולף היטלר הציע להס להיות מזכירו. הס לא היסס ובחר במשרה השנייה, אך הוא יזם קשר בין האושופר להיטלר. לאחר שהיטלר והס נכלאו יחד בעיקבות 'הפוטש במרתף הבירה', ביקר אותם האושופר פעמים אחדות, וסייע בכתיבת 'מיין קאמפף'.

בראשית עלית הנאצים לשלטון התמנו רודולף הס וקרל האושופר כנשיאי ארגון חוץ, שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. התפישה כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם נשאה פרי בעת סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה, ובעת המלחמה ביתר ארצות הכיבוש.

בתואנות ותחבולות שונות כיפף האושופר את חוזה ורסאיי, בנה את עוצמת גרמניה הנאצית והתחיל לארגן את התמיכה בה. הברית שעיצב האושופר לימים בין גרמניה-רוסיה-יפן, כנגד מעצמות המערב, שכונתה 'הבלוק', הפכה בבת עינו. האושופר היה אחראי להסכם במסגרתו נשלחו חיילים גרמנים לאימונים סודיים ברוסיה, ומתכנני מטוסים גרמנים נשלחו ליפן. חוזה מדינות הציר, המסמך שכרך יחד את גרמניה, איטליה ויפן, נכתב בידו.

לאחר פלישת גרמניה לרוסיה התמוטט חזון הברית האירופאית-אסיאתית של האושופר. כמו רבים אחרים בשלטון הנאצי הוא חיפש פתרון למצב. לאחר התבוסה בסטאלינגרד היה ברור שהרייך מתמוטט. האושופר הפך פעיל בארגון שקשר קשר להתנקשות בהיטלר, ובנו אלברט הצטרף. הקושרים רצו במות היטלר ובהקמת ממשלה אזרחית. הם היו פעילים בניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר בתאריך 20 ליולי 1944, בבונקר המבצעים שלו בחזית הרוסית. הם נחשדו בשיתוף פעולה ונכלאו עד תום המלחמה. בשנת 1946, בגיל 75, סיים האושופר את חייו בהתאבדות ברוח מינהגי הסמוראים

אדולף היטלר וההרים הגבוהים

היטלר היה ילד רגיל, שהתפתח לגבר שהיה חייב לחוות שיאים רוחניים בלי הפסקה. תחושות ההידרדרות וחוסר המוצא שלו התחילו בנעוריו כאמן חסר מזל, והמשיכו עד לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כדי לשנות כיוון כלפי מעלה הוא חיפש שיאים חדשים בלי הרף.

היטלר היה חייל מתבודד, אמיץ ובר מזל. הוא יצא בלא פגע. במקרים רבים, לאחר שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז. בקרב אחד בין היחידה שלו לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. תעוזתו מעידה על הצורך המתמיד באדרנלין ובשיאים נפשיים, המשמשים לא לצורך קידום אלא להיטהרות פנימית.

במקביל ניסה היטלר באמצעות האמנות להרגיע את רוחו. אך בהתעמתות מול דחפיו התוצאה הייתה תיסכול ומעבר לערכים קיצוניים.

באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית, סבל היטלר מעיוורון זמני, ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי. מצבו הנפשי הידרדר עוד יותר. עיוורון זמני הוא הצורה הבולטת ביותר של וורטיגו. היטלר נכנס למצב של טרור עיצבי טהור, שיצר עיוות ברור בנפש שהייתה טבועה בה מכבר חרדת הנפילה הדמיונית.

היטלר בחר, בשילוב של כורח והזדמנות, ברף השיאים של התגשמות הנפש האווירית. המודל שלו היה אידיאל האדם העליון של ניטשה. התממשות המודל הייתה בכל תחומי החיים. כשהגיע לשיא מסוים, הוא לא יכול היה להסתפק בו. הוא חשש ליפול ממנו. חרדת הנפילה הניעה אותו להמשיך כמטורף. היטלר הפך לאב הטיפוס המובהק של אדם החי באופן מתמיד בחרדת הנפילה. האנטישמיות היוותה מגן פסיכולוגי נגד חרדת הנפילה מהגבהים אליהם ניסה לטפס. היהודים התעצבו בתודעתו של היטלר כמושג סטריאוטיפי. הוא לא ידע עליהם הרבה, ולא רצה לדעת. מה שידע הומצא ברובו דרך הפרוטוקולים של זקני ציון. דמותם הקדמונית התאימה להיות קורבן אימת הנפילה שלו.

תחושת השנאה אל מי שנתפשו האחראים לתבוסה לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה, בה אימצו רבים את הדיעה כי לא גרמניה היא שהפסידה. הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים, והיהודים, היו כולם 'פושעי נובמבר' שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאיי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את ה'בוגדים'.

כמו שאפשר לדבר על הנפילה, אפשר לדבר על אנרגיית הנסיקה. כל חיפוש אחר הכוח, כמו החיפוש שעשה היטלר, מוצא את מסקנותיו ההגיוניות במאבק האנושי נגד כוח המשיכה. היטלר נמשך לרעיונות של המפלגה הלאומית הקטנה, הפרו-מיליטריסטית, והאנטישמית, שקדמה למפלגה הנאצית. מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה.לאחר שגילה את כישרונו הגדול לנאום, הפך היטלר, בזכות אישיותו הבימתית הכריזמטית, למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה.

היטלר הציע שיטת טיפול בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את השמיים, ואחר כך משחררים אותו בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית. יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. האדם מועד בצעד הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלו, ואין לו כוח להבין את סודותיו. נדרשת גם סדרת דימויים כדי להוציאו משגרת יומו ולהטיסו למחוזות חדשים, אויריים.

תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית של היטלר לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות.

היטלר היה התגלמותה של גרמניה, בכוח 'הפיהרר פרינציפ'. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי ומלא לרצונותיו. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של המדינה הנאצית. 'המדינה היא אני' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט בהיסטוריה. לכן כול תקופת שלטונו היא השתקפות של המחלות, התרופות, והטיפולים שקיבל. המעוף הפסיכולוגי שהיטלר אימץ לעצמו היה זה של מכור לסמים. הוא היה באופוריה מתמדת, ויכול היה להזות את עצמו כסופרמן של ניטשה. אופטימיות מופרזת ששימשה בסיס לרבות מההחלטות השגויות שקיבל. את התהליך קבלת ההחלטות הלקוי שלו תיארו מקורביו, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחוריהן, כי לא ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.

היטלר כדימוי השליט, לאחר הטרנספורמציה בה עוצב על ידי התעמולה הנאצית, הצטייר לעם הגרמני כדמות הלוחם הארי, רועה צאן מרעיתו האלפיני, המשקיף על הנוף מראש ההר. מלכתחילה הייתה זאת דמות מרוחקת, מתבשמת באוויר פסגות קר וצלול, מלאת רעיונות נישאים.

היטלר שהה במעונו הרישמי 'ברגהוף' בהרי האלפים יותר מבכל מקום אחר במהלך כול תקופת שלטונו. לו ראש ממשלה אחר בתקופתו היה מקים את מעונו ומפקדתו המרכזיים בהרים רחוקים, הוא היה מוצג כתימהוני. איזכורו התכוף של המקום מוכיח שהוא השתלט על תודעתם של הנאצים. כולם הוקסמו מהמקום, למרות שהרעיון הוא כה מופרך, עד שהוא נדמה כלקוח מספר האגדות. המקום הזה יצר את התודעה הנאצית. הוא התגלמות השלטון הנאצי ואחד מסמליו המובהקים.

בברגהוף כינס היטלר גם את ישיבותיו הצבאיות המכריעות וקיבל את החלטותיו הגורליות. בהן בודאי ההחלטה על 'הפתרון הסופי'. גרמניה נראית נקייה וציורית מאד ממרומי ההר. הנוף הוא כאידיאל שיש לישמו ללא עוררין בכל מקום אחר. מהגבהים כל בני האדם נדמים כננסים. זאת פעולתה של היהירות האנכית. מי שמהרהר על העולם מהגבהים עלול לחשוב שהוא 'נשר', גיבור בודד הנושם 'אוויר בתולין', וכל אלה השורצים למטה הם כחרקים.

כשותפים ל'חווית מרומי ברגהוף' הציורית, קל היה לאזרחי גרמניה לקבל כנכונה את השמועה כי 'היהודים נסעו למזרח למחנות עבודה', ולא להתעמק בנושא, גם אם היו עובדות רבות שלא התאימו.

הצבא הנאצי שהקים היטלר התפתח בעיקבות קו מחשבה זה. מקצועות מלחמה רבים ששדה פעולתם הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים. זה תחום ביניים עצום שהתפשט לכל עבר: צבא היבשה הנאצי נשען על מבצעי צניחה לפני מתקפות הבזק, חיל ההגנה נגד מטוסים הפך לגדול ומשוכלל, וכדומה.

במהלך המלחמה השתלט היטלר על גם חיל האויר והתעשייה האוירית הגרמנית. סך הכול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת זאת שבתחום התעופה.

אחדים מכלי הנשק האויריים המהפכניים ביותר של המאה העשרים מקורם בגרמניה הנאצית. בין המפורסמים שבהם נמנים: הטיל הבליסטי, מטוס הקרב הסילוני, הפצצה המעופפת, המסוק, וטיל הקרקע-אויר.

בנסיבות שהיו, התפתחו בהיטלר, ובכול גרמניה הנאצית, הסימפטומים הפסיכולוגיים של תסביך נפוליון. לתסביך נפוליון יש מימד אנכי מובהק. הוא מתפתח באנשים החשים זעירים וחסרי אונים מול העולם הענק המאיים עליהם, וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת. הנשלט על ידי תסביך נפוליון חסר את תחושת הכוליות. אחת מתכונותיו היא הזיכרון הכמו צילומי, והעובדות בלבד הן שמענגות את נפשו. החברה האנושית נתפשת אצל בעלי תסביך נפוליון כמכונה הנבנית בדיוק הגיוני מושלם. בחברה כזאת אין תחושה של טבעיות או השתייכות, ויש בתוכה מספר עצום של נפשות מתחרות.

הרמן גרינג קיסר האויר

הרמן גרינג היה טייס קרב מהולל, 'אייס' עם עשרים ושתייים הפלות מטוסי אויב במלחמת העולם הראשונה. הוא היה יורשו בפיקוד של מנפרד פון ריכטהופן, 'הברון האדום', אולי גדול הטייסים מאז ומעולם, שנפל בקרב לאחר שלזכותו נרשמו כשלוש מאות הפלות של מטוסי בעלות הברית. הטייסת של ריכטהופן נקראה 'הקרקס המעופף', והייתה יחידת העילית של חיל האויר והצבא הגרמני.

הסעיף בהסכמי ורסאיי בו נדרשו הגרמנים למסור לבעלות הברית את כל מטוסי הפוקר די-7 המתקדמים שאיתם נלחם גרינג, היה גורם מרכזי למחאה הגרמנית נגד ההסכם. גרינג הורה לטייסיו לקחת את כול המטוסים שלהם ולהרוס אותם באמצעות נחיתת התרסקות.

הוא פגש את היטלר בשנת 1922. היטלר הבחין מיד בערכו של גרינג כמפקד וטייס מפורסם. גרינג התרשם מכישוריו הפוליטיים של היטלר. התחיל שתוף פעולה פורה ביניהם, שנמשך עד תבוסת הנאצים. הייתה זאת שותפות לדרך וידידות אישית.

עבור גרינג השאפתן היווה היטלר הזדמנות פוליטית יוצאת דופן. כצעיר ובעל דרגה זוטרה יחסית לא יכול היה להשתלב בדרג גבוהה באף אחת מהמפלגות האחרות. רעיונות המפלגה הנאצית התאימו לדיעותיו. מה שנותר לו היה להטות את מסלול המפלגה כך שיתאים לתוכניותיו לקידום תחום התעופה בו התמחה.

בשנת 1932 הפך גרינג נשיא הפרלמנט הגרמני. הוא שימש גם כשגרירם הפוליטי של הנאצים. מעורב ומיודע יותר מכולם, הוא היה לנכס האלקטוראלי מספר אחד, והדמות הפופולארית ביותר בגרמניה. הוא קישר בין המפלגה הנאצית העממית לראשי המפלגות הותיקות, שלא רצו בכול קשר עם היטלר.

בשנת 1933, כאשר הוקמה הממשלה הראשונה בהשתתפות הנאצים, התמנה גרינג למחזיק בשלושה תיקים מיניסטריאליים:

שר הפנים של פרוסיה – בתפקידו זה חלש על המשטרה החשאית, והביא לאיחודן של כל משטרות גרמניה הפדראליות לכוח אחד תחת פיקודו של הימלר.

השר לענייני תעופה – תפקיד שנתפר במיוחד עבורו והצביע על חשיבותו ועל חשיבות הנושא.

השר לאיכות הסביבה – גרינג היה השר הראשון לאיכות הסביבה בעולם. הוא היה חסיד נלהב של הנושא, שהיה אחד החשובים במצע המפלגה הנאצית הניאו-פגאנית.

בשנת 1934 גרינג השתלט למעשה על המפלגה הנאצית ב'ליל הסכינים הארוכות', בו נרצחו ארנסט רוהם ואנשיו, אשר היו ידידיו עימם בנה את 'פלוגות הסער' העממיות. המפלגה הנאצית הפכה סופית לדיקטטורה קנאית, בה שולט הצבע השחור של בגדי האס-אס. העולם הזדעזע, אך עבר על כך לסדר היום.

בשנת 1935 גרינג התחיל בהקמה מואצת של חיל האוויר החדש. תנאי חוזה ורסאיי היו שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים מטוסי קרב, יש להן הזכות לתקוף. אך אישיותו הכריזמטית של גרינג מילאה תפקיד מרכזי בשכנוע הגרמנים, והעולם כולו, שכל רע לא יקרה. הבריטים שתקו כאשר הכריז שהוא עומד לפתח חיל אויר גדול. חיל האויר הגרמני הפך במהירות למעצב המרכזי של הפוליטיקה הבינלאומית, והביא בהמשך לנאצים ניצחונות ללא שפיכות דמים. במקביל, שימש החיל למטרת זיהוי התנועה הנאצית עם המודרני והמרהיב מבין זרועות הצבא.

בפרלמנט העביר גרינג באותה שנה את חוקי נירנברג. החוקים אסרו על נישואין או יחסים שמחוץ לנישואין בין יהודים ואזרחי הרייך שממוצא גרמני. ההחלטה עברה פה אחד. גרינג חתום על כל החוקים האלה כיו''ר הפרלמנט.

בשנת 1936 התבצע כיבוש חבל הריין, בעיקר באמצעות הפגנת כוח אוירית. גרינג התמנה גם לתפקיד החשוב של נציב התוכנית הכלכלית הארבע שנתית, שהוא למעשה ראש הכלכלה הגרמנית. הנאציזם התחיל כמאבק של המעמדות הנמוכים, אך הפך במהרה את גרמניה לנשלטת בידי קבוצה קטנה של תעשיינים בעלי מפעלי ענק. לגרינג הייתה תרומה מכרעת לכך, אך כוונתו המקורית הייתה שונה במקצת, להלאים את התעשייה.

גרינג ניצל את תפקידו זה להעברת תקציבים בלתי מוגבלים לתחום התעופה, לתוכנית הלאמה של מפעלים, בפרט בארצות הכבושות, ולהקמת אימפריה כלכלית בשליטתו, שבמרכזה כל יצור הפלדה של הרייך. במפעליו התחילו בהעסקת עובדי כפייה.

גרינג בעל החשיבה הכלכלית היה נגד בזבוז כלשהוא. לכן התנגד לחיסולו של כוח העבודה המיומן בארצות הכבושות, בהם פעלו אינספור מפעלים. הסמל המסחרי הכלכלי שלו היה שימוש מירבי במשאבים. פקודותיו לאנשי האס-אס היו תמיד משולבות באזהרה: 'אל תבזבזו מאומה ממה שהוא בר שימוש'.

בשנת 1938, לאחר 'ליל הבדולח', יצר גרינג בהתלהבות את המערכת החוקית לגזילת הרכוש היהודי, במודל שאחר כך השתמש בו אייכמן בווינה, שהיה גם למסחטה כלכלית אדירה.

גרינג הורה שכל המשאבים בארצות הכבושות יוחרמו, והאוכלוסייה תיוותר רק עם המינימום הדרוש לקיום. הוא חשב על ביזה ולקיחת שלל כדרך הנורמאלית של ניהול מלחמה.

גישה זאת עיצבה את הפתרון הסופי. המיון של היהודים לחיים ולמוות נעשה על סמך החישוב הכלכלי של תועלתם, ומגופות הנרצחים נלקח כל מה שהיה בעל ערך.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, במלחמות בזק שהכריעו את פולין, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת. חיל האוויר הנאצי היה הגורם המכריע בניצחונות אלה. בעיקבות הניצחונות באוויר התקדמו במהירות הכוחות הקרקעיים הניידים, ו'פלוגות הסער' של האס-אס בראשן, שרצחו את כל היהודים שניקרו בדרכן באופן שיטתי.

בשנת 1940 התחיל הקרב על בריטניה, וחיל האוויר הגרמני איבד כשליש מכוחו במתקפה עיקשת ומתמשכת על האי, שהיה מוגן ברדאר להגנה אווירית, שיטה שגרינג זלזל במידע אודותיה. החיל לא השתקם מנזק זה.

שבוע לאחר תחילת הפלישה לרוסיה, בעשרים ותשיעי ליוני 1941 מינה היטלר רשמית את גרינג ליורשו. אלה היו ימי השיא שלו ושל השלטון הנאצי בכלל. חודש לאחר מכן, בשלושים ואחד ליולי 1941, ערב תאריך החורבן תשעה באב, גרינג חתם על פקודת 'הפיתרון הסופי'.

למרות שאנשים, רעיונות ואירועים רבים בגרמניה הנאצית דחפו באופן ישיר ועקיף לפיתרון הסופי, בסופו של דבר הייתה זאת החלטת יחיד יזומה ומחושבת של גרינג, האדם השני בעוצמתו ברייך, בתוקף תפקידו כ'המפקח הכללי על עניני היהודים'. חודשיים קודם, בתאריך עשרים למאי 1941, הוא הוציא פקודה שאסרה על הגירת יהודים מהרייך.

גרינג איבד חלק גדול מיוקרתו ומעמדו במהלך אביב שנת 1941:

בעשירי למאי 1941 המריא רודולף הס לטיסת היחיד שלו לאנגליה, והתחיל בכך סאגה בלתי נגמרת של עריקה ובגידה. הטיסה הייתה מכה עצומה ליוקרתו של גרינג, גם כי התבצעה בשלהי הקרב על בריטניה, בו איבד שליש ממטוסיו.

בסוף מאי 1941 התגלתה בעיה נוספת שהטילה צל כבד על כל תוכניותיו. ארנסט אודט, חברו הקרוב מ'הקירקס המעופף', מונה על ידו, למרות שהיה חסר כישורים מנהליים, לאחראי על כול יצור המטוסים. אודט וחבריו הפכו את תוכנית החימוש של חיל-האויר לתוהו ובוהו. אודט זייף דוחו''ת על יצור המטוסים, והציג מספרים שהיו גבוהים בהרבה מהמציאות.

בסך הכול היו חסרים לפתע לגרינג כ- 3,000 מטוסים, לעומת התכנון המקורי שלו. זאת על פי החישוב הבא: כ-1500 כתוצאה מבדותות אודט, כ-1,200 שאיבד בקרב על בריטניה, וכ-300 שאיבד בקרב על כרתים שהסתיים באותם ימים. נותרו לו מעט יותר מ-2,000 מטוסים בלבד לקראת המערכה ברוסיה והמשך המלחמה.

בנוסף הוא איבד בעיקבות מחדלי חבריו את השליטה על התעשייה האווירית שהועברה לידי אלברט ספיר שר החימוש.

את התסבוכת שלתוכה נקלע היה גרינג חייב לפתור מיד. הוא היה איש פעולה, בעל רצון ברזל. הוא חשב שהוא מתחיל לאבד שליטה. היה עליו לנקוט בפעולה נחרצת. מדוע אם כך, חשב, לא נגד היהודים. גרינג חשב שבדרך זאת הוא יצור דינאמיקה מחודשת, שבה סך הכול של המעלה ומטה יתאזן. הוא יפצה על אובדן המטוסים בהשמדת יהודים, ממש על פי הדיאלקטיקה האנכית נעדרת המוסריות של ניטשה. הוא חשב שכך הוא ימשיך לאחוז בכול מה שהיה לו.

בערב תשעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח גרינג מכתב לריינהרד היידריך בו הוא מורה לו להתחיל בהכנות לפתרון בעיית יהודי אירופה. הייתה זאת הפקודה הראשית להשמדת היהודים המלאה. היה זה רגע גורלי, שציין תפנית מכרעת בגורל העם היהודי. הפקודה התחילה תגובת שרשרת בהיררכיית השליטה הנאצית. בועידת ואנזה, חודשים ספורים לאחר מכן, החליט היידריך על הצעדים המעשיים לביצועה.

הפקודה שמסמלת את שיא השיפלות לא סייעה לגרינג לבסס עצמו מחדש. בשנת 1942 מעמדו דעך סופית, לאחר שלא הצליח לממש את הבטחתו לאספקה מהאויר לארמיה השישית הנצורה בסטלינגרד.

היטלר השתלט יותר ויותר על תחומי התעופה השונים, מפיתוח נשקי הפלא ועד ניהול ההגנה האווירית. גרינג מצא עצמו מחוץ למעגל אותו יצר. הוא איבד את השליטה על התמכרותו לסמים, בילה זמן רב באחוזתו בשמורת הטבע הפרטית, והפך לידוע לשמצה בגלל הביזה של חפצי אמנות לאוספו הפרטי.

מעמדו הרישמי נותר בעינו, כי היטלר המשיך לסמוך על 'קור הרוח' שלו בעת משבר וראה בו את האדם שהיה רוצה לצידו בזמן כזה.

על מעמדו הבכיר במשטר הנאצי של גרינג אין עוררין. עם זאת נוטים לראות בו דמות משנית להיטלר. ולא כך הוא. לאור חשיבות המיליטריזם בגרמניה, הכתיב בה למעשה גרינג, הקצין הבכיר ביותר במפלגה, אירועים רבים. הוא חתר, בסיוע קצינים צעירים נוספים שהשתייכו למעגל שלו, כדוגמת הס והיידריך, להפוך ליורשו של היטלר. את מעמדו הפוליטי ביצר באמצעות קשריו עם האצולה ובעלי ההון. את מעמדו הרעוע כתוצאה מכך בעיני הימין הקיצוני העממי במפלגה, חיזק בצעדים אנטישמיים קיצוניים, ששיאם היה פקודת הפיתרון הסופי.

רודולף הס טייס הסולו

רודולף הס נולד וגדל באלכסנדריה שבמצרים. הוא הבין מגיל צעיר את קשר הברזל בין המיליטריזם לאימפריאליזם. הוא חלם שגרמניה תחקה את מודל ההתפשטות של האימפריה הבריטית, המבוססת על שילוב בין קידמה תעשייתית, עוצמה צבאית והתפשטות קולוניאלית. הס הצטיין כלוחם בחיל הרגלים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, נפצע מספר פעמים, זכה לאותות גבורה, והתקדם לדרגת קצין זוטר. בשכבו בבית חולים לאחר אחת מפציעותיו, התלהב מסיפורי קרבות האוויר של אלופי הטיסה הגרמניים וביקש להתקבל לקורס טיס. הס סיים את הקורס באוקטובר 1918. הוא הצטרף לטייסת 'הקירקס המעופף' בחזית המערבית. היה ברור כבר שהקיסרות הגרמנית הפסידה, ומצב הרוח של הטייסים היה ירוד. בכל זאת הוא טס טיסות מבצעיות, והשתתף בקרבות האוויר האחרונים במלחמה.

כניעת גרמניה, שהתרחשה בניגוד כה גמור למצב הרוח המרומם של 1914, התקבלה אצלו באופן אישי, ויצרה משבר נפשי. היא הביאה לחיסול כל תוכניותיו לעתיד. הוא חש את ההשפלה במלואה. הצטברו בו מרירות, תסכול, שנאה ותחושת נקם. הם מצאו את ביטויים בדברי מפקד הטייסת שלו, הרמן גרינג, שנאם לפני חייליו לאחר קבלת פקודת הכניעה: 'יומנו עוד יגיע!'

את השקפתו הפוליטית גיבש הפרופסור לגיאוגרפיה קרל האושופר, מורו וידידו באוניברסיטת מינכן, בה התחיל ללמוד לאחר המלחמה. בניו של האושופר, אלברט והיינץ, הפכו לחבריו הטובים של הס. לאלברט היו תארים מתקדמים בגיאוגרפיה, ומשרה אקדמית בכירה באוניברסיטת ברלין. הם סייעו להס רבות בברלין בימים הקריטיים שלפני עליית היטלר לשלטון, ומאוחר יותר במהלך השלטון הנאצי.

שתי דמויות נוספות שהשפיעו על הס באותה תקופה היו דיטריך אקרט, שהיה מורהו הרוחני של היטלר, וארנסט רוהם, מפקד פלוגות הסער. דרכם הכיר את היטלר. הוא הצטרף למפלגה הנאצית במאי 1920, לאחר ששמע את היטלר נואם והתלהב ממנו. הס הוקסם מהמטמורפוזה שחזה בה. התוכן, שנע משנאת היהודים, דרך עליונות הגזע הארי ועד לתקומת גרמניה מחדש כמעצמה, ערב מאד לאוזניו. אין ספק, בהתבסס על אישיותו, כי הס הושפע גם מכוחותיו הסוגסטיביים של היטלר.

הס, שהיה החבר מספר 16 במפלגה הנאצית, החל לסייע בפעילות, כולל עזרה אישית להיטלר. היטלר העריך מאד את הס ואהב להסתובב עימו. הם היו צמד חמד. הס היה גבוה, גברי, ונמרץ, בעל פנים סגפניות ועיניים פאנאטיות, מאופק מאד לעומת היטלר, שהתעקש להיות מוקד תשומת הלב החברתית בכל מקום.

הוא החליט ללא היסוס להיענות להצעת היטלר להיות מזכירו הפוליטי. הוא האמין ביכולתו לשלב בין כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, וחשב שיוכל להפעיל השפעה בכיוונים שונים. הוא התאים לשמש כגשר בין העם לחוגי המשכילים, ובמקביל בין המפלגה למוסדות השלטון, והדבר הפך לתחום התמחותו.

הס קישר בין רעיונות היטלר לאלה של האושופר. הוא העריך ששניהם ימצאו שפה משותפת. הוא הזמין את האושופר לנאום של היטלר, וכך התחיל ביניהם קשר הדוק.

לאחר הפוטש במינכן בשנת 1923 הס נכלא יחד עם היטלר. בין הקירות העבים כתב היטלר את 'מיין קמפף'. המיסטיקן/גנרל/פרופסור ביקר אותם פעמים אחדות בכלא, וניסח לספר את התשתית הרוחנית והמדעית. לאור העובדה שהיטלר היה חסר ניסיון בכתיבת ספרים, נראה כי האושופר והס היו שותפים מלאים לכתיבה, ולכל הפחות היו המוח מאחוריו.

הס היה מטבעו אידיאליסט נלהב חסר כישורים חברתיים, וראה בדמות היטלר את שליחו החברתי. היטלר, לאחר שמינה את הס למזכירו האישי. היה יכול להתמסר להופעות בציבור. הס היה נושא באופן קבוע את דברי הפתיחה לפני נאומי היטלר. מעבר לכך הוא ניהל את המפלגה הנאצית ביום יום. הס הפך לאחד המשפיעים העיקריים על דרכה של המפלגה הנאצית, ולדמות 'האידיאליסט' שלה.

להס היה קלף חזק בו השתמש כדי לחזק את מעמדו במפלגה, ולבטל את הבוז שרחשו לו בשל התרפסותו הגלויה כלפי היטלר. הוא נותר טייס פעיל, מה שהעניק לו בציבור יוקרה רבה.

הס המשיך להיות אחד הטייסים הגרמנים הפעילים הבודדים בשנות השפל בגרמניה לאחר המלחמה. היו לו משימות אחדות כטייס במסגרת ארגון מיליציה. הוא השתתף כטייס בדיכוי המרד הספרטאקיסטי בעמק הרוהר.

זמן מה לאחר טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס בשנת 1927, תכנן הס טיסה מקבילה בכיוון ההפוך. לו הייתה הטיסה יוצאת אל הפועל, היא הייתה משווה את ערכו הפוליטי לזה של היטלר.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929 גרמניה נערכה לסיבוב בחירות נוסף. משמעות הבחירה הייתה ידועה: הפתק שישים האזרח יקבע אם גרמניה תציית להסכמי ורסאיי ותעמוד בפירעון החובות, או שתפנה עורף למעצמות ותפתח מדיניות עצמאית, כפי שרצו הנאצים. השמאל הפוליטי ארגן הפגנת ענק במינכן של ותיקי מלחמה. הס המריא במטוס קל צבוע סיסמאות נאציות, וחג בגובה נמוך במעגלים במשך כשלוש שעות מעל ההמון, משבש ומסיח את דעת הקהל באמצעות רעש המדחף והטיסה הנמוכה. הרעש היה כה חזק שקולם של הנואמים לא נשמע. בסופו של דבר התפזרה ההפגנה בתחושת כישלון למארגנים. בבחירות שנערכו חודש לאחר מכן זינקה המפלגה הנאצית למקום השני ברייכסטאג, עם חמישית ממספר הבוחרים.

הס המשיך לשכלל את כישורי הטיסה שלו. בשנת 1932 הוא הגיע שני במרוץ האווירי הגרמני 'סביב פסגת הר הצוגשפיצה'. בשנת 1934 ניצח במרוץ היוקרתי.

במרכז עיסוקיו הפוליטיים בתקופת צמיחת המפלגה הנאצית עמדה שאלת כיוונה הכלכלי של המפלגה, סוציאליסטי או קפיטליסטי. להס לא היה ספק. הוא בא מרקע מסחרי, קפיטליסטי, והמפלגה נצמדה לאילי ההון הגדולים, בעלי מפעלי התעשייה עתירת כוח העבודה הזול, ששעבדו את העם הגרמני. גרינג התחיל באותה עת להיות הדמות הבולטת והאהודה ביותר בפוליטיקה הגרמנית. לקואליציה הס-גרינג וחבריהם מהצבא, האקדמיה והכלכלה, לא הייתה בעיה להשליט את רצונה. קואליציה זאת הפכה לגורם המוביל במפלגה, שעמדה באותה עת להתפרק לגורמים. הם קישרו בין היטלר לאילי ההון והשיגו את המימון הדרוש להנעת גלגלי המפלגה. הם העניקו למפלגה את תדמיתה החדשה, הריאקציונרית. הם הבינו שהיטלר שולט בבסיס הכוח העממי הרחב של המפלגה, ובשלב זה לא חתרו תחתיו בגלוי.

הס גרף את כל הקופה מתוצאות הבחירות בהן עלתה המפלגה הנאצית לשלטון. הוא תמרן את אנשיו לעמדות השליטה המרכזיות. בראשם היה עוזרו הזוטר הימלר, מפקד האס-אס, שהיה עד אותם ימים המשמר האישי המצומצם של היטלר. להימלר והס היו צרכים פסיכולוגים דומים במנהיג חזק, ועניין בו יוכלו להשקיע את עצמם. שניהם דבקו במצע המפלגה האנטישמי, אנטי קומוניסטי ואנטי קתולי, אנטי דמוקרטי, אנטי הומאני, ובשליחותו של הגזע הנורדי הנעלה. להבדיל מהס המופנם היה הימלר חיה פוליטית נחושה, ולקח על עצמו כל מטלה שהתבקש לה. הוא צירף את הס לאס-אס, כגנרל בדרגת כבוד. בהשראת הס הפך הימלר למטפח האזוטריזם הנאצי הרישמי.

היטלר הפיהרר מינה את רודולף הס לסגנו השני, יחד עם גרינג. מעמדו של הס כסגן הפיהרר כלל את התפקיד אותו מילא מאז 1925, כמזכירו של היטלר וראש הארגון המפלגתי. תפקידיו הוגדרו כהשגחה על כך שהמפלגה תמלא את המשימות שהוצבו לה על ידי הפיהרר, הצגת עמדת המפלגה בפני גופי המדינה ובשטח עשיית החוק, ודאגה לכך שתביעות הנאצים יהפכו למציאות. בנוסף לכך הוא תפקד גם כנציב על לתלונות הציבור.

למטרות אלה בנה הס אירגון שהקביל למשרדים הממשלתיים בברלין, ובמקרים מסוימים ביצע את משימותיהם מבחוץ. לדוגמא, 'משרד ריבנטרופ' שהחזיק בברלין היה צל של משרד החוץ הרישמי והתחרה בו. לימים יהיה ריבנטרופ, בן טיפוחיו, לשר החוץ.

הס גילה עניין מיוחד בקשרי חוץ גם בשל ההיבט המודיעיני, וגם בשל מוצאו כגרמני מחו''ל. הוא חש אישית כמיצג האינטרסים של גרמניה בחו''ל. הוא וקרל האושופר מונו כנשיאי ארגון חוץ מיוחד נוסף, שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. הס הקים באמצעות אירגון זה מנגנונים מודיעיניים בלעדיים מחוץ לגרמניה. כחבר הקבינט תרם תרומה מכרעת באמצעותם לקבלת ההחלטות על הפלישות לצ'כוסלובקיה, אוסטריה, ופולין.

לענייני פנים היו להס משרדים לחוק ציבורי, אמנות, תרבות, עיתונות, תעסוקה, כספים, טכנולוגיה וארגון. סך הכול היו לו כעשרים משרדים עד 1939. לאימפריה הרחבה שלו העמיד בראש המנגנון את מרטין בורמן, לימים מזכירו האישי של היטלר. פעילותו המגוונת הייתה היסוד למנגנונים רבים שצמחו במהירות, וקרש קפיצה לבכירים רבים במפלגה הנאצית.

הנושא המרכזי בו עסק היה ניסוחו מחדש של החוק הגרמני. זה היה קונספט של 'צדק מהפכני' שנבע מהמשרד לענייני חוק שלו ומחץ את החוק המסורתי של רשויות המדינה. כך התאפשר להימלר ליצור את מדינת הטרור הסודית שעוצבה כמשולש: משטרה פוליטית – מחנות ריכוז – אס-אס, תוך עקיפת כל התהליכים החוקיים. זאת הייתה המגמה לפיה הימלר ניהל את מחנות הריכוז. סמכותו של הימלר נשענה על רצונו של היטלר. אולם היו אלה קציני החוק של הס אשר פרשו את החוק כך, שהימלר יוכל ליצור את המערכת.

היה להס משרד חשוב ל'בריאות הציבור' עם שני משרדי משנה, האחד ל ל'חקר קרבת הדם' והשני ל'מדיניות הגזע'.

במשרד לחקר קרבת דם הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את 'בתי המשפט לבריאות תורשתית', אשר פסקו בסתר מי החייבים בעיקור. הוא היה בסוד כל הויכוחים הרפואיים, השיטות והתהליכים שנועדו לבדיקת המוצא המשפחתי כדי לגלות 'דם יהודי'.

במקביל, במשרד למדיניות הגזע הותוו קווים מנחים לנושא השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע. נייר העבודה עסק בעיקר ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים'. מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן הוגדרה: 'לתפקד כגזע אדונים'.

את 'המדיניות האנגלית', שאליה התייחסו כבר היטלר והס ב'מיין קמפף' כזאת שתשחרר את גרמניה לחיפוש מרחב המחיה במזרח, הוביל ריבנטרופ, שהיה לשגריר באנגליה בטרם מונה לתפקיד שר החוץ. היא שאפשרה את הפתיחה החגיגית של אולימפיאדת 1936 בברלין. הס ציפה למצוא באנגליה אנשים דומים לו בחשיבתם, המגלמים את הנפש האוירית המתנשאת, אשר חושבים על האימפריה הבריטית, כמו שהנאצים חשבו על רוסיה. אך בקרב רוב הפוליטיקאים האנגלים הייתה תחושה כזאת מהם והלאה.

הס השתכנע בנחיצות רעיון טיסת השלום המפורסמת שלו כיוון שמחווה דרמטית כזאת התאימה לאופיו הרומנטי והבלתי יציב. היא הייתה עשויה להעמיד אותו מחדש בשורה אחת עם היטלר, בבחינת: 'היטלר כבש את צרפת ואני עשיתי שלום עם אנגליה'. הס פעל בעיקר מתוך תחושת שכנוע עצמי. הוא חש שהוא ממלא את רצון הפיהרר, מבלי שדיבר איתו. הוא יביא שלום עם בריטניה, ימנע מלחמה בין שתי חזיתות, ויזכה ביוקרה אישית ובקידום כשיחזור. לכל אלה לא היה בסיס במציאות. לא קדמו להם התייעצויות מקיפות, שיקול דעת ושיתוף פעולה בקבלת החלטות.

תחושת השכנוע העצמי שהייתה מרכזית בתהליך קבלת ההחלטות של הס, מבטלת את הצורך בהתעמקות בשאלה אם היו לו שותפי פעולה. מומחי טיסה טוענים כי שום טייס מקצועי לא היה מעז לטוס באזור כה צפוף בהגנת ראדאר ואש נגד מטוסים כמו שהיו חופי אנגליה באותם ימים. הס לא היה היסס בכל מקרה. הוא האמין בהשגחה העליונה, וככל שמידת הסיכון הייתה גבוהה יותר, כך התגמול נחשב רב יותר מבחינתו.

הוא המריא לטיסתו בשבת 10/5/1941. היטלר היה כאחוז טרוף ומופתע לחלוטין כשנודע לו דבר הטיסה. ההודעה שמסר לפירסום ברדיו הגרמני הייתה כדלקמן: ''חבר המפלגה הס, שנאסר עליו בפרוש על ידי הפיהרר להשתמש במטוס בגלל מחלה שהחריפה בשנים האחרונות, הצליח בניגוד לפקודה זאת להניח ידיו על מטוס לאחרונה. המכתב שהותיר אחריו מראה, למרבה הצער, סימנים של התפרעות נפשיות, שמצדיקות את החשש כי היה קורבן להזיות.'

באנגליה שרטטו מומחים פסיכולוגייים את פרופיל אישיותו של הס. הוא תואר כבעל אישיות חיוורת, אופי מוסרי מפוקפק, שבסביבתו החברתית נדבק לו הכינוי 'הגברת הראשונה של המדינה' וכינויים נשיים אחרים. הס תואר על ידיהם כשלוו למדי, אך מעט בלתי מאוזן. הוא הפך והפך במוחו ביוזמתו עד שהפכה אצלו שיגעון לדבר אחד. הס השתמש בטיסה כדי לחזק את קווי האופי החלושים שלו. הוא שכנע עצמו כי גרמניה תנצח במלחמה, אך במחיר כבד ולאחר זמן רב, וחשב שלו רק יצליח לשכנע את העם האנגלי שיש בסיס לשלום, הוא יביא לסיום המלחמה וימנע סבל בלתי נחוץ.

להס היו תקופות של עליות וירידות במצבו הנפשי. היו תקופות שהיה נורמאלי ככל שאפשר לצפות מאסיר בבידוד. כאשר נודע לו על ההידרדרות במצבה של גרמניה, ועל כך שהוא עתיד להישפט כפושע מלחמה, תקפו אותו מצבי רוח קודרים. היו לו התקפי חימה בהם צעק על עצמו, והתקפי שכחה חמורים בהם שכח מה קרה לפני חמש דקות. כאשר זכרונו חזר אליו, היה נתקף מחדש בהתקפי זעם, הזיות פרנואידיות שבמרכזן עמדו 'מזימות יהודיות', הזניח את הופעתו החיצונית וערך ניסיונות התאבדות כושלים.

הס נשלח לנירנברג בתאריך 8/10/1945 וחווה ירידה דרסטית בתנאי קיומו. כאשר ביקר אותו הפסיכיאטר, הוא שכח כל פרט מחייו הקודמים. דומה שעם התאבדות היטלר נמחקה גם רוב אישיותו. היה צריך לומר לו היכן נולד. הס גילה עניין וניסה לשתף פעולה, אך ללא הצלחה. גם כשהפגישו אותו עם גרינג הוא לא נזכר במאומה. הוא לא זכר את הפוטש במינכן, ולא את הטיסה לאנגליה. הפגישו אותו עם האושופר ושורת הנאצים הבכירים האחרים בכלא, אך לא הצליחו לעורר את זכרונו.

הפסיכיאטרים היו מאוחדים בדעותיהם כי בסיס האמנזיה היו נטיותיו ההיסטריות, שמקורן היה אולי בטראומות שחווה במלחמת העולם הראשונה ואולי קודם לכן, בילדותו ונעוריו. הפסיכיאטר שלו קבע: 1.הס שפוי ואחראי. 2. הס הוא טיפוס נוירוטי והיסטרי ביסודו. האמנזיה שלו נובעת מתערובת של אוטוסוגסטיה והיתחלות מודעת של אישיות היסטרית.

הס, בעל האישיות המפוצלת, נעשה עוד בחייו לאחד הסמלים לפיצול הגיאוגרפי של גרמניה. השילוב של הפיצולים מנע מדעת הקהל העולמית מלהוקיע כראוי את פשעי הנאצים. הוא נפטר בשנת 1987 בגיל 93 בכלא שפנדאו, לאחר שנים רבות של בריאות מידרדרת. נסיבות מותו, ככל הנראה בסימן התאבדות שסוף סוף הצליחה, הפכו לאירוע פוליטי במדורת ההבלים של התקשורת. מותו עורר תסיסה כללית בגרמניה, שהביאה בסופו של דבר לנפילת חומת ברלין, שלוש שנים אחר כך.

ארתור גרייזר מושל מערב פולין

במלחמת-העולם הראשונה היה ארתור גרייזר טייס וקצין בחיל האויר הגרמני. הוא הגיע לדרגת מפקד טייסת מטוסים. גרייזר שירת בלהק של הרמן גרינג בשלבי המלחמה האחרונים, כאשר 'הקירקס המעופף' ריכז את שרידי הטייסות שעדיין נותרו כשירות לפעולה, לצורך פעילות מרוכזת בחזית המערבית. הוא זכה לצלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה, עיטור הפצועים ואותות כבוד נוספים.

מ-1919 עד 1921 השתייך לאחת ממיליציות החיילים המשוחררים שממשלת וויימאר החזיקה, ונלחם בארצות הבאלטיות נגד החדירה הסובייטית.

בתחילת שנות ה-1920 גר בעיר הנמל דאנציג, כאחד מראשי מיליציה קיצונית. דאנציג הייתה עיר בשלטון משותף פולני-גרמני, בתוך מערב פולין.

גרייזר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1928. הוא זכה ליוקרה מפלגתית רבה כראש העיר חם המזג של דאנציג בין השנים 1935-1939.

במישרה זאת היה האחראי באופן ישיר למתחים המסלימים עם הרפובליקה הפולנית, שהיו העילה המרכזית לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

בתום כיבוש פולין, באוקטובר 1939, סופחה מערב פולין לגרמניה הנאצית, וחולקה לשתי נפות. גרייזר מונה לראש מינהל המפלגה ולמושל מטעם הרייך בחבל הדרומי, שבירתו העיר לודז'.

כגזען קיצוני, הוא יישם בהתלהבות תוכנית 'טיהור אתני' שנועדה לסלק מהנפה בה משל את כל הפולנים, ולישב בו גרמנים. . סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בכ-600,000 גרמנים אתניים.

מדיניותו האנטי-פולנית יושמה בתחומים שונים, כגון בהחרמת רכוש, בהגבלות בתחום החינוך והתרבות, בגירמון יתומים פולנים ובמסע נגד הדת הקתולית וכמריה.

הוצאות המוניות להורג היו לנורמה.

גרייזר הפך את הנפה בה שלט לדוגמא לנאציפיקציה ליתר האזורים ברחבי אירופה שנכבשו על ידי הנאצים. הנאציפיקציה, ובהמשך גטו לודז' והשמדת היהודים, היו ראשונים מסוגם בשטחי פולין הכבושה. הם הפכו למציאות ולמודל לדפוס הפעולה בכל רחבי הרייך. זה היה המודל שעל פיו בוצע הפיתרון הסופי.

בלודז' פעל הגטו הגדול ביותר בפולין. תושביו הצדיקו את קיומם בעיני השלטון הנאצי בזכות התעשייה הענפה שעבדו בה, שתרמה למאמץ המלחמתי הגרמני.

למרות זאת גרייזר סירב להיענות לפניות לשפר את מנות המזון של היהודים בגטו, ועמדתו האנטי-יהודית הקיצונית הדריכה את הפקידים הכפופים לו ברוח זו.

גרייזר היה פעיל בתיכנון השואה. בתחום שלטונו הוקם מתקן ההשמדה הראשון בחלמנו. במתקן נערכו ניסיונות רבים עד שהפך ליעיל. מאוחר יותר יושמו הלקחים מתפעולו בכל מתקני ההשמדה.

במהלך המלחמה נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, 98 אחוז מתוכם יהודים.

גרייזר שיבח את אנשי היחידה הנאצית שהפעילו את המתקן. במכתב להימלר אחרי מבצע ההשמדה, הוא הציע לנקוט באותה שיטה גם לגבי פולנים הנגועים בשחפת והמסכנים את בריאותם של הגרמנים.

גרייזר ידע לקבל את תמיכתם של המושכים בחוטים בלשכת הקנצלר בברלין. הוא היה הבולט והמשפיע מבין כול העשרות הרבות של מושלי הנפות, שהיו ברובם דמויות פלבאיות ואף מגוחכות. הוא השתייך לאליטה הצבאית יחד עם גרינג, הס והיידריך. בשנת 1942 הועלה לדרגת גנרל באס-אס. יתכן שסומן גם כיורשו של היידריך לאחר שזה חוסל.

גרייזר היה בסוף המלחמה קורבן לאינטריגות בין ראשי המשטר בברלין, וקיבל פקודות סותרות בנוגע להגנת החבל מהסובייטים המתקרבים. כתוצאה מכך הוא נשלח לבוואריה. בסוף המלחמה הוא נתפס בידי האמריקנים בהרי האלפים והוסגר לפולין. הוא נשפט על פשעי מלחמה. הוא טען כי ביצע פקודות, אך העדויות הרבות נגדו הבהירו את אופיו ומניעיו. הוא הורשע בהשמדת עם וסעיפים נוספים, נידון למוות וניתלה בפומבי.

גרייזר הוא דוגמא מובהקת לעבריין נאצי, לאומן מיליטנטי מאזור הגבול, אשר פעל ללא רחם ומתוך שינאה. מבט בתמונתו מראה דימיון מדהים לגרינג, שהוא תוצאה של טיפוח לא פחות מאשר דימיון טבעי. כמו גרינג, היו לשניהם עיני כריש בהירות, גדולות, עזות, מימיות וקרות, קלסר פנים שמנמן אך תקיף, ואהבה למדים צבאיים מהודרים. הם היו דומים גם בקווי האופי: שאפתנות, קור רוח, אכזריות, תככנות, ויצר הסתכנות. שניהם היו חמדנים, ואהבו חיי מותרות. מה שהציל אחדים מיהודי גטו לודז' הייתה רדיפת הבצע שלו.

ריינהארד היידריך מתכנן הפיתרון הסופי

היידריך החל את הקריירה שלו כקצין במשטרה החשאית הנאצית, אשר הצליח להתקבל בגיל מבוגר יחסית גם לחיל האוויר, ולהפוך במקביל לטייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס להיותו תליינו המרושע ביותר של היטלר, שראה בו את יורשו האפשרי. בתחילת המלחמה היה נמצא באופן קבוע על הקו בין הטייסת שלו בחזית למשרדיו בברלין.

בתפקידו כמישנה להימלר הוא שלט בכול גופי המשטרה החשאית הגרמנית, ובראשם הגסטאפו. בנוסף לכך התמנה, בשלהי שנת 1941, גם למושל האכזרי של צ'כוסלובקיה, משרה שהצליח לבצע באמצעות דילוגים בקביעות בין ברלין לפראג במטוס קל שהטיס.

הוא היה רדוף תעסוקה והצטיינות, בין היתר בשל הרקע היהודי שלו אשר שאף להסתיר. היו לו עיטורי גבורה בקרב יחד עם מדליות על הישגים ספורטיביים. בנוסף, הוא היה נגן כינור אובססיבי, ואיש עט מוכשר שכתב טור קבוע במגזין חשוב.

היידריך היה המתכנן הראשי של השואה, מפקדו הישיר של אייכמן, ויושב ראש ועידת ואנזה.

למרות מצויינותו היה היידריך באופיו דל נפש ומתוסבך, גמגמן ועצבני, מהיר תגובה, חסר כישורים חברתיים, שחש כזאב בעדת זאבים. הוא ראה בציות לפקודה ערך עליון, ושילב זאת עם שיכרון כוח ותאוות קידום.

יוהרתו הייתה בעוכריו והוא חוסל בפראג במכונית הפתוחה בה נהג לנסוע, באביב שנת 1942.

היידריך הנער היה חבר באחת המיליציות הרבות שפעלו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 התגייס לצי. בתחילת הקריירה הצבאית שלו היה קצין איתות באוניות. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1931. הימלר ביקש ממנו להיות ראש המשרד שלו לענייני מודיעין באס-אס. באותה תקופה היה זה מנגנון בלתי משמעותי עדיין, והימלר התכונן להפכו לארגון מרכזי. היידריך הפך לשותפו. הם הצליחו, וכאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933, האס-אס השתלט בהדרגה על המשטרה הגרמנית. בשנת 1935 גנרל היידריך הצעיר פיקד על כל תחומי השירות החשאי המשטרתי הענק בגרמניה הנאצית.

הוא רצה להתפתח ולהתקדם בתחומים נוספים. באותה שנה, באמצעות גרינג, הוא הועבר לחיל המילואים בחיל האויר, ובבוא הזמן קיבל דרגת רב סרן. הוא סידר לעצמו הצבה בטייסת קרב מחוץ לברלין. עד תחילת מלחמת העולם השנייה הוא נעשה, למרות גילו, אחד הטייסים המצוינים בחיל האוויר הגרמני. את כישוריו כטייס רכש על ידי יציאה מביתו בקיץ בשעה ארבע לפנות בוקר, נהיגה במהירות גבוהה במכוניתו הרשמית לטייסת הקרב שלו, ואימון של שעה אחר שעה, בטרם התעוררו האחרים. לאחר מכן חזר למשרד הביטחון המרכזי.

באישיותם של גרינג והיידריך היו קווים משותפים רבים, שאיפשרו שתוף פעולה ביניהם. הם היו ראשי המנגנונים היוקרתיים ביותר, שיצרו את הנאציזם הקיצוני, הלופטוואפה והאס-אס. שניהם היו רבי עוצמה והשפעה, אך חששו כל העת לאובדן יוקרתם ומעמדם. הם חתרו להנהגה משותפת, והבינו שלצורך כך עליהם להרחיב את בסיס התמיכה העממי שלהם במפלגה על ידי הקצנת עמדות בנושא מדיניות תורת הגזע והאנטישמיות.

הדינאמיקה של היחסים ביניהם מילאה חלק חשוב ביצירת השואה. הקורא בין שורותיה הקצרות של הפקודה הידועה לשמצה מגרינג להיידריך, רואה כי התבססה על הבנות קודמות בין שני אנשים שחשבו ופעלו באופן דומה.

היידריך מילא תפקיד רב תחומי במערכה הקצרה נגד פולין. הוא רקח את המזימות המודיעיניות שקדמו לה, פיקד על יחידות הסער של האס-אס שהשתלטו באכזריות על האוכלוסייה בקווי החזית, הטיס מטוסי קרב בגיחות מבצעיות רבות, ואירגן את ההוצאה לפועל של מדיניות תורת הגזע.

עבור היידריך, השינוי משלום למלחמה היה משמעותי גם כמומחה מספר אחד למנגנון המשטרה החשאית. בתאריך 27 לספטמבר 1939 חתם היטלר על הצו שהגדיר את 'המשרד המרכזי לביטחון הרייך' שהיידריך כיהן בראשו. המשרד שילב את הגסטאפו, המשטרה החשאית, ומערכת המודיעין של המפלגה הנאצית. היידריך הופיע לראשונה בעין הציבור הגרמני כדמות מרכזית, בעל תפקיד שווה-ערך לזה של שר בממשלה.

היידריך ומשרדו היו כפופים רשמית להימלר. אך בפועל, מראשית שיתוף הפעולה, ביניהם הוא היה הדומיננטי יותר.

בתאריך 30 לינואר 1940 כינס היידריך ישיבת צוות ב'משרד המרכזי לביטחון הרייך'. אייכמן היה בישיבה היועץ הטכני הראשי. היידריך הוא נתן הוראות חדות, מהירות וברורות, שיש לגרש עוד ארבע מאות אלף יהודים ממערב פולין, במשך זמן קצר ככל האפשר. הגירושים, מצעדי המוות וההרג ההמוני בירי, נכנסו מיד להילוך גבוה.

בספטמבר 1941 שלח היידריך, מיד לאחר שהתמנה למושל צ'כוסלובקיה, 60,000 יהודים לעמיתו ארתור גרייזר מושל נפת וורטלנד בפולין.

למשלוח קדם מכתב לגרייזר מאת היינריך הימלר, מפקדם המשותף: 'הפיהרר רוצה כי השטחים שסופחו לרייך יהיו נקיים ומטוהרים מיהודים, מוקדם ככל האפשר. כצעד ראשון אשתדל לשלוח השנה ככל שאוכל, את כל היהודים מהרייך הישן וארצות חסותו קודם כל אל הטריטוריות במזרח אשר צורפו ב-1939. באביב הקרוב הם ישלחו משם הלאה מזרחה לרוסיה.'

גרייזר הורה לטפל ב'צפיפות היתר'. הוא קיבל את הסכמת הימלר להשמדת כל היהודים שאינם מסוגלים לעבודות כפייה. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות ניסוי בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בעיר חלמנו ליד לודז', שהפך למתקן ההשמדה ההמוני הראשון במסגרת הפיתרון הסופי.

כמושל צ'כוסלובקיה היידריך המשיך להיות טייס פעיל. הוא התחיל בטיסות יוממות בין ברלין לפראג כל ארבעים ושמונה שעות, באמצעות שני מטוסים קלים שהועמדו לרשותו.

לתאריך 20 לינואר 1942 הוא זימן את כל נציגי המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, כדי להתוות את תוכנית 'הפיתרון הסופי'. בבוקר הועידה הוא טס מפראג לברלין, מרחק בן 280 הקילומטרים, בשעתיים בערך.

ההתקפה האווירית על פרל הארבור שבועות אחדים קודם לכן, שנחשבת כאחת הגדולות והמוצלחות בהיסטוריה, הייתה עבורו למקור השראה בדיוק בזמן הנכון. הייתה זאת הזדמנות מצוינת עבורו כטייס להתפאר ולאכוף את אישיותו. מטרתו העיקרית של היידריך בוועידה הייתה לסכם סופית עם הרשויות השונות בגרמניה ולחייב אותן באופן סופי לגבי תוכנית הפיתרון הסופי. הסיבה השנייה לוועידה הייתה רצונו להפגין את יהירותו הנודעת ברבים.

בתחילת הישיבה הוא הזכיר את הסמכות שגרינג האציל לו, והמשיך כי יש, במסגרת הפיתרון הסופי, להעביר את היהודים, ללא מגבלות גיאוגרפיות ותחת ניהול מתאים, אל יחידות עבודה במזרח. אלה שיהיו מסוגלים לעבוד יובלו בטורי צעידה ארוכים לעבודה. כתוצאה מכך חלק גדול מהם יתחסל מסיבות טבעיות. אלה שבסופו של דבר יישארו בחיים, יומתו לאחר תקופת עבודת פרך קצרה.

מרבית הנוכחים בחדר הישיבה הסכימו בלי פקפוק, ובאמירת 'הן' בלבד, לתוכניתו. הגדיל לעשות הנציג של משרד המשפטים, שהעביר את סמכויות הענישה של היהודים ממשרדו לידי היידריך. בכך איבדו היהודים כל משמעות מבחינת החוק.

הישיבה בנוכחות היידריך ארכה תשע-עשרה דקות בלבד. לאחר מכן הוא עזב את המקום. הנוכחים הנותרים המשיכו לשוחח ולעבד את הפרטים.

לאחר חיסולו בפראג נקרא על שמו 'מבצע ריינהארד', שבמסגרתו נרצחו מרבית יהודי פולין במתקני השמדה בין אביב לסתיו שנת 1942. עד היום לא הובהרה במלואה השתלשלות האירועים באותם ימים. חשאיותו המיקצועית שהוטמעה באירגון השמדת היהודים, ואישיותו האובססיבית, יחד עם עוצם האימה לנוכח היקף ההשמדה, גרמו לפיק ברכיים אצל חוקרי התקופה. יתכן כי תכנונם, הקמתם והפעלתם של המתקנים בטרבלינקה, בלזץ, מיידנק וסוביבור, התקדם בתחילה באיטיות יחסית, וצבר תאוצה כפעולת נקמה בהוראת היטלר לאחר חיסול היידריך.

שליש חיל-האויר של היטלר

ניקולאס וון-בילו היה לצידו של היטלר, כשלישו לענייני חיל האויר, החל משנת 1937 עד לימיו האחרונים בבונקר בברלין ב-1945. הוא היה עד לכל תהפוכות הגורל שעבר היטלר, ואחד האחרונים שראה אותו חי. הוא התחיל את תפקידו כטייס בן עשרים ותשע, שהומלץ לתפקיד על ידי גרינג. הוא היה עם היטלר בכל שלב משלבי תיכנון והתרחשות מלחמת העולם השנייה. יומנו הוא מקור מידע ראשון במעלה. וון-בילו היה צמוד להיטלר יום ולילה, יחד עם שני שלישיו הצבאיים האחרים והסגל המשרדי המצומצם, ומתאר את תגובותיו לכל האירועים.

היומן של וון-בילו מספק זווית ראיה חשובה על הנאציזם ומלחמת העולם השנייה. הוא קובע שהיטלר עמד בראש הירארכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית הייתה היטלר, והיטלר היה המדינה הנאצית.

ניתן להבין מהיומן שפורסם כי לפיתוח התעופה הצבאית היה עדיפות מרכזית אצל היטלר, וכי הוא פעל במהלך המלחמה מתוך הנחה כי חיל האויר הגרמני יהיה הכוח אשר ינצח אותה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות בכל החזיתות, שהתנהלו תמיד על פי התפישה כי מטוס נאצי חדש יטה את פני המערכה, בדומה למה שהתרחש במלחמת העולם הראשונה.

כך, לדוגמא, הקרב על בריטניה החל מיד לאחר שהמפציץ הבינוני המהיר יונקרס-88, שפיתוחו הושלם ערב המלחמה, הגיע בהיקף מספרי מספיק לטייסות.

וון-בילו מעניק תיאור מעמיק של המניעים לפלישות לפולין, צרפת, רוסיה, ויתר מדינות אירופה. הוא מתאר כיצד הגיב היטלר להצטרפות ארה''ב למלחמה נגדו, ובפרט להפצצות מהאוויר. נקודת המבט שלו היא פרו-נאצית מובהקת בשלבי המלחמה הראשונים, ובפרט לגבי הפלישה לפולין, אותה הוא מתאר כתוצאה של התנכלות הפולנים למיעוט הגרמני במובלעת דאנציג. התלהבותו נמשכת עם הפלישות לנורבגיה, ארצות השפלה, צרפת, הבלקן, וצפון אפריקה. הפלישות מתוארות על ידו בסיפוק כאיש צבא, כהצלחות צבאיות שעצם הצלחתן מצדיקה אותן. התלהבותו דועכת לקראת הפלישה לברית המועצות, ומאותו קטע ביומן הוא הולך ונעשה סקפטי יותר לגבי היטלר, ומדוכדך יותר ויותר לגבי גורל המלחמה וגרמניה.

עדותו של וון-בילו היא בעלת חשיבות מכרעת לתיאור מניעיו של היטלר בשלב המלחמה השני, כאשר היה ברור לו כי סדר הכוחות ומהלכי המלחמה מבטיחים ניצחון מכריע של בנות הברית, ותבוסה מוחצת של גרמניה. הוא מסביר ומתאר בפרוט כיצד היטלר שם את מבטחו בפיתוח מטוס הקרב הסילוני.

המשפט שרווח במעגל הפיקוד של היטלר בשנת 1944 היה: 'מילת המפתח היא 'מטוסים'. המושג 'מטוסים' הפך למדיום שהוא גם מסר, בדומה למושגי המפתח האחרים של הנאצים שדגלו בסמנטיקה מקוצרת. הנאצים רצו להדביק את הפיגור בנושא משנת 1940, בה קיבל היטלר את ההחלטות להעניק עדיפות במשאבים לכוחות הקרקע לקראת הפלישה לרוסיה.

בשנת 1944 הייתה גרמניה מופצצת בלא הרף מהאוויר על ידי להקי מפציצים, והיטלר היה עסוק בעיקר בנושא ההגנה האווירית. אך הוא צפה את הפלישה לצרפת, והורה לפתח את מטוס היירוט הסילוני, שהיה גולת הכותרת של התעשייה האוירית הנאצית ויכול היה לעצור את ההפצצות, גם כדגם תקיפה. בתאריך 6 ליוני 1944, כשהיטלר היה ממוקד בעיקר בבעיות הטכניות שצצו במטוס החדיש שהתחיל להיכנס למערכה במספרים גדולים, פלשו כוחות בעלות הברית מתחת לאפו לנורמנדיה, והתחילו להתקדם קילומטר אחר קילומטר לעבר גרמניה.

היטלר חיבב מאד את וון בילו והעריכו, והפכו לידידו הצעיר. אין ספק כי הידידות גרמה לו להשקיע יותר בתחום התעופה. וון-בילו היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד, ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז פרוץ המלחמה.

וון-בילו כותב כי התרשם מאישיות היטלר, ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים. הוא הצטייר כאדם נחוש, בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה. היטלר הפך גם לידיד המשפחה, דוד חביב לילדיו.

באותה נשימה הוא מאשר שההחלטה להשמיד את היהודים הייתה במרכז תוכניותיו של היטלר. זאת לא הייתה החלטה ספונטאנית. היא הייתה קימת בו בגירסה כזאת או אחרת מתחילת שלטונו.

לכן אישיותו של היטלר היא ההסבר העיקרי לשואה. הוא התיימר להיות טיפוס 'האדם האידיאולוגי', בעל תסביך נפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה'אני' שלו. הכפייתיות, הדומה לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים, חילחלה אל פיקודיו בכול הדרגים. כל טרוריסט הוא אדם חביב באופן פרטי, אך מה שהופך אותו מסתמי לבעל משמעות הוא האידיאולוגיה הנוקשה.

התוצאה של הנוקשות האידיאולוגית לעומת החביבות הפרטית הייתה שבשיטה הנאצית הייתה ההפכפכנות תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בעת כותבו את 'מיין קאמפף' כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך, והיא הפכה ל'סמל מסחרי' שלו. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה, ואיפשרה מוסר אישי כפול. וון-בילו יכול היה להיות 'ראש קטן' בתחום אחד, ו'ראש גדול' בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית. הוא הזדהה עם ההצלחה והתרחק מהכישלון כל אימת שהדבר שירת את מעמדו. היתה זאת מורכבות אישית הדומה לדמותו של אודין, האל הבכיר במיתולוגיה הנורדית, שחוכמה וטירוף שכנו בו יחד.

במידה מסוימת ניתן להשוות את התוכניות להשמדת היהודים לפיתוח הצבאי של נשקי הפלא האויריים. היו אלה פרויקטים על הנייר, שקיבלו תקציבים ניסיוניים, וחלקם התקדמו כך שלב נוסף. בודדים מהם הגיעו לשימוש במלחמה. אך במידה ונכנסו למערכה והצליחו, צברו תאוצה ויצרו שינוי ביחסי הכוחות. הם הפכו לנבואה שהגשימה את עצמה, ויצרו מציאות אסטרטגית חדשה, שהעניקה השראה לפעילויות תומכות במגזרים אחרים. מה שנראה כתיכנון לפרטי פרטים נוצר בפועל שלב אחר שלב, בתהליך שיטתי אך הפכפך של ניסוי וטעייה.

אלברט ספיר ואדריכלות הריחוק

אלברט ספיר היה האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה חוד החנית של היטלר. בניגוד ליתר חבורת המנהיגים הפאנאטיים, היה ספיר רציונאלי, וכתוצאה מכך דמות משמעותית יותר. הוא העניק לנאצים מראית עין של שפיות, מתינות והיגיון מעשי.

ספיר היה ארכיטקט שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1930, לאחר ששמע את היטלר נואם בעצרת המונים. לאחר שביצע בהצלחה מספר משימות מקצועיות במשרדיו של רודולף הס, התמנה לארכיטקט הראשי של המפלגה הנאצית בשנת 1934.

בראשית השי לטון הנאצי הפך ספיר, כארכיטקט הרישמי, לידידו הקרוב של היטלר, וגיבש עימו את תפישתם האסתטית של הנאצים. בהקבלה לרופאים הנאציים בתחום מדעי החיים, ולקרל האושופר בתחום מדעי החברה, עיצב ספיר את הסיגנון העיצובי הייחודי שאיפשר לנאצים מראית עין של לגיטימיות תרבותית.

היטלר העריך קירבת אמנים יותר מכל. הוא ראה באלברט ספיר את ידידו הקרוב ביותר, שסיפק לרעיונותיו המופשטים ביטוי מעשי מושלם, עיצובי, תיכנוני ואירגוני כאחד. בלעדיו לא היה חזונו מתגשם, והוא הכיר לו תודה בכל הזדמנות. ספיר קיבל מעון פרטי באוברזלצברג, ביטוי הוקרה ואות קירבה שחוץ ממנו רק גרינג, הימלר ומרטין בורמן זכו לו.

הוא היה מי שתיעל, באמצעות השכלתו וכישוריו כארכיטקט, את דימוייו הראשוניים של היטלר למודל הפעולה הנאצי, במציאות של החברה התעשייתית המודרנית. הוא יצר בהשראתם תפאורה מגלומאנית לרוח ההמון. בראשית הקריירה הוא עיצב את מצעדי ההמונים ומפגני הראווה. בהמשך תיכנן את הבניינים, השדרות והערים, שהיו במוקד התעניינותו של היטלר.

השליחות הפוליטית והתשוקה לארכיטקטורה היו בלתי נפרדות אצל היטלר. גישה זאת נולדה עוד בשנת 1925, כאשר עיצב את שני המבנים העצומים בגודלם שלו, כיפת הניצחון ושער הניצחון המגלומאניים בברלין. היה זה בזמן שהקריירה הפוליטית שלו הייתה בשפל. לפני פרוץ המלחמה היטלר נסחף בקדחת הבניה, שסחפה אחרי את כל ראשי המשטר הנאצי, ועירערה את האיזון הנפשי שלהם. מזימת המלחמה נרקחה לצרכי הבנייה הגרנדיוזית.

במהלך המלחמה התמנה ספיר לשר החימוש, וכישרונותיו בתחום האירגון הביאו להארכת המלחמה בשנתיים. הם נגעו במישרין לכל תחומי החיים בגרמניה, וכללו את השימוש בעובדי כפיה. ספיר הפך כך לשליטה למעשה של גרמניה.

בפברואר 1942 תכנן ספיר מחדש את מבנה תעשיית הנשק. זה היה המעבר מהתעשייה הגרמנית המסורתית, בה כל מוצר יוצר במלואו בבית חרושת אחד על ידי בעלי מקצוע מומחים, לתעשייה המונית יותר, בה כל מפעל מתמחה באחד הרכיבים, והתמונה הסופית של המוצר מתקבלת רק בשלב ההרכבה. האירגון מחדש הצליח מאד והביא לתפוקה הולכת וגוברת של כלי נשק.

כאשר חילות האוויר המשותפים של בעלות הברית בריטניה וארצות-הברית התחילו בהפצצות מהאוויר, השפיע הדבר רבות על היצור התעשייתי הנאצי. מעבר לפגיעה הישירה ביצור התעשייתי ובמורל, הן הכריחו את הנאצים להקצות משאבים עצומים להגנה האווירית. הפצצות מסיביות אלה נמשכו עד תום המלחמה, והכריחו את ספיר להקדיש את מיטב מירצו לשיקום הנזקים.

אלברט ספיר כתב, בשבתו בכלא, את מסמך הוידוי המקיף ביותר על הרייך השלישי, שנכתב על ידי אדם מהצמרת הנאצית. סיפרו, 'בתוככי הרייך השלישי', פורסם בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, והוא אבן הפינה לתיעוד התקופה.

הספר בנוי סביב הפער בין פנימי לחיצוני. הפנים היה קירבתו האישית להיטלר, ושיתוף הפעולה האמנותי ההדוק ביניהם, המתוארים בפרקים רבים. ספיר הזין את הנפש האמנותית של היטלר באש התמיד של הארכיטקטורה הקלאסית. יחסיהם האישיים ההדוקים מצאו את ביטויים בספר בתיאורים מפורטים ביותר של חיי היום יום של היטלר.

בהיקף סימטרי כמעט מתואר החוץ. זאת הייתה פעילותו של ספיר כשר החימוש, שהתמקדה באחריות על כל הנושאים הטכניים והארגוניים הכרוכים בהתחמשות גרמניה. גם זאת תוך קשר הדוק עם היטלר, שהיתווה ואישר כל מהלך. בין נושאים אלה היו: אירגון התשתית הגרמנית לכלכלת מלחמה, ניהול היצור התעשייתי-צבאי, אחריות על פיתוח אמצעי לחימה חדישים ובמרכזם הטילים הבליסטיים, ההתמודדות מול הפצצות האוויר של בעלות הברית, ויעוץ לגבי מהלכים צבאיים אסטרטגיים.

העיסוק בשני תחומים שונים יצר פער פסיכולוגי דרמטי, שספיר לא הצליח לגשר עליו. הפער היווה עבורו לגיטימציה מתמדת לתפישת ריחוק והינתקות מאשמה. ספיר בכל תיאוריו הוא כמי שצופה מרחוק במתרחש, אדיש ואובייקטיבי, בלתי מעורב, קר רוח גם כשהדברים נוגעים לעיקר.

ספיר טען כי לא ידע על השואה כתוצאה מאמצעי התיקשורת המשוכללים שעמדו לרשות היטלר, אשר הביאו לפקודות ישירות מהפיקוד העליון עד לרמת הביצוע, בכל גופי השלטון. כתוצאה מכך, לדבריו, נוצר מידור קיצוני, בו רק ההנהגה המצומצמת ביותר ידעה את כל המתרחש, ואילו כל הכפופים להם, והוא ביניהם, ידעו רק את אשר צוו לעשות.

אך הנאצים היו שקופים ומעולם לא הסתירו את החזון הגזעני שהיה מטרתם האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור, ומימשו אותו בצעדים חוקתיים, מינהליים ומעשיים. אי אפשר היה שלא להבין מהי הדרך בה הם הולכים.

הרופאים הנאצים

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. יתכן שההנהגה הפוליטית והצבאית הגרמנית ראתה במגיפה, שהפחיתה את מספר החיילים הכשרים בצורה דראסטית, את הגורם המרכזי שבעטיו יש להכריז על כניעה.

המגיפה התעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות וסבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. מצב של חולשה הוא אופייני לתקופה של אחרי כל מלחמה. במקרה זה הוא גרם סבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. ההשפעות הצבאיות והחברתיות של המגיפה היו בהיקף עולמי. הן הביאו לחולשה כללית במערכת הפוליטית הבינלאומית.

הסתרת המידע מהציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וסכנת ההסתבכות הפסיכיאטרית, היוו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

התמיכה בנאצים הגיעה לשיאה בקרב רופאי גרמניה. שלושה רבעים מהרופאים הגרמנים היו לחברים במפלגה הנאצית. לא הייתה אף קבוצה חברתית בגרמניה שהצטרפה אליהם בהיקף כה גדול. חלק נכבד מהם הצטרפו לאס-אס.

המפלגה הנאצית הבטיחה רפורמות בתחום הבריאות, והרופאים ראו צורך בשינוי מיידי של המערכת הרפואית הארצית, כך שכלים חדשים כמו צילום רנטגן, ורישומים סטטיסטיים של כלל האוכלוסייה, יעזרו במניעת התפשטות מגיפות.

הרנטגן היה טכנולוגיה חדישה, שאיפשרה לכל אחד לקחת חלק בניסוי החברתי החדש של הנאצים. בצילומי הרנטגן יש שקיפות דומה לזאת של יסוד האויר.

כרטיסיות סטטיסטיקה היו מרכיב נוסף ברפורמה במערכת הבריאות. המוטו החדש של הרופאים היה לשמור על מסמכים ומספרים. החל המיחשוב הרפואי של האוכלוסייה הגרמנית כולה.

תורת הגזע נתפשה כמשלימה את הרפורמה במערכת הבריאות הציבורית בגרמניה. תורת הגזע הבטיחה התייעלות המערכת, הן על ידי חיסולם של חולים חסרי תקנה, והן על ידי סילוקם בכל דרך של מיעוטם שאינם נורדים, היהודים ויתר כהי העור, שהימצאותם בגרמניה לא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הבריאותיות החדשות והחמורות. 'המתת החסד' ו'המתת היהודים' השלימו זה את זה, במסגרת הרפואה הנאצית. הם שיקפו היטב את הסכיזופרניה הפוליטית הנאצית. הם היו כרוכים יחד תחת ערך העל של האדם העליון.

ב-30 לינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון, ברוב מכריע של העם הגרמני. היטלר הבטיח 'גרמניה בריאה', והרופאים שלחו מכתב ברכה לקאנצלר החדש: 'הרופאים הגרמנים מתייצבים בעונג רב לשירות הפטריוטיזם, ונשבעים למלא חובתם בנאמנות מירבית, כמשרתי בריאות האומה'. סיסמתם הפכה להיות: 'לעבוד למען הפיהרר'.

בתאריך 2 ליוני 1935 נפתח, בכפר ציורי בצפון גרמניה, בית הספר הנאצי להנהגה למקצועות הרפואה. הוכשרו בו רופאים ליישום חוקי תורת הגזע: התורשה, הרבייה, הבחירה, הישרדות החזקים. המשתתפים בקורסים היו רופאים מתחומים שונים, וכן אחיות. הם התגוררו בקסרקטינים כמו של חיילים, ועברו משטר הדרכה דומה לזה של חיילים. שיאו של כול קורס היו ההשבעות הטיקסיות בסיומו, בהן הכריזו התלמידים: 'אנו נהיה הגונים, נאמנים, וחברים רק לאחינו לדם, ולא לאף אחד אחר'. בית הספר הכשיר את מנהיגי הרפואה הנאצית לביצוע יעיל של המתות חסד, וכמובן גם לתפקידיהם במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז.

שטף חוקים שלל מרופאים יהודים את זכויותיהם. תחילה נשלל רישומם במערכת הבריאות הגרמנית, מה שהיה בפועל גזר דין כלכלי. לאחר מכן הם נדרשו לתלות מגן-דויד על שלט המשרד, ולהשתמש בשם האמצעי 'ישראל' כדי להזדהות כיהודי. הותר להם לטפל רק במטופלים יהודים. על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש. האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי ייאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה. מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, ו'הפכו לאריות', כפי שזה נקרא.

בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה. הם הפכו לפושעים לכל דבר, כיוון שהם זכו לרווח ישיר עצום כשתפשו את מקום הרופאים היהודים הרבים.

דוקטר אויגן פישר היה ממייסדי תורת הגזע ומקים המכון הגנטי בברלין בשנת 1927. פישר היה לנאצים בתחום מדעי החיים מה שהיה קרל האושופר בתחום מדעי החברה. פישר איפשר לנאצים את מראית העין של לגיטימיות מדעית. כתביו של פישר שולבו ב'מיין קאמפף', והוא צוטט על ידי היטלר ברבים מנאומיו, כבר הסמכא העולמי בנושא.

דוקטור קרל בראנדט היה רופאו האישי של היטלר, שהתבקש על ידו להפעיל את תוכנית 'המתת החסד' בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. מה שהתחיל כפתרונות למצוקת אזרחים ספורים, הפך לתעשייה, במסגרתה נרצחו מאות אלפי חולים על בסיס שיפוט שטחי. השיטות והצוותים שהופעלו במסגרת תוכנית זאת הועברו במלחמה למתקני השמדת היהודים.

דוקטור יוזף מנגלה, שערך ניסויים בבני אדם, עמד במשך כשנתיים, כמעט מידי יום, על הרמפה באושוויץ, וסיווג את המגיעים ל'ימין ושמאל', על פי כשירותם לעבודה. הוא התגלמות המפלצת באדם, שהיא ההתפתחות הבלתי נמנעת של תורת הגזע.

לאחר המלחמה, בכירי הרפואה הנאצית נשפטו במה שנודע כ'משפט הרופאים' בנירנברג, שהתנהל לאחר 'משפטי נירנברג' הידועים יותר של בכירי הנאצים, ובאותו האולם. סך הכול עמדו למשפט 23 רופאים, שישה מהם מחיל האוויר הנאצי. שר הבריאות של הרייך, קונטי, התאבד לפני המשפט בתאו בנירנברג. במהלך המשפט נחשף ההיקף המלא של תפקיד הרופאים בשואה. התעוב כלפיהם הוביל לחקיקת חוקי נירנברג לאתיקה רפואית.

זה מה שאמר התובע הראשי במשפט טלפורד טיילור על אחריות הנאשמים:

'רופאים היו חלוצים שסללו את הדרך לשואה. הם הגדירו את 'הגזע היהודי', והם כתבו את הדוחות הגזעיים ששלחו יהודים למחנות ההשמדה. רופאים עמדו על הרציף באושוויץ ובחרו תאומים, גמדים ואחרים, לניסויים רפואיים. הם קרעו משפחות. כולם נאלצו להופיע בפני רופא. ילדים מתחת לגיל 14, כל הנשים וקשישים, נשלחו מיד לתאי הגזים. הבדיקה ארכה 2-3 שניות, ואז הצביע הרופא באגודלו. רופאים ישמו את מדיניות הגזע הפאנאטית של הנאצים, בין אם כמוציאם לפועל או כמוציאים להורג. רופאים קבעו את מינון הגז הקטלני.רופאים פיקחו על תהליך ההרג. רופאים פקדו על הפשטת הגופות ועל החיפוש אחר סתימות זהב בשיניים. רופאים היו אדוני החיים והמוות, שותפים באחריות לרצח מיליונים. חלקם היו אולי סדיסטים שהרגו ועינו למען ההנאה. אבל לא כולם רוצחים. הם לא אנשים נבערים. רובם רופאים מיומנים וחלקם מדענים נכבדים.

שומה עלינו לקבוע בבהירות את הרעיונות והמניעים שהניעו את הנאשמים לנהוג בבני אדם כבנחותים מחיות. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שגרמו לזוועות אלה לא גוועו. לא ניתן להרגן בכוח הנשק. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שהובילו למשפט לא התפתחו בבארים שכונתיים, אלא במוסדות מדעיים ידועי שם.'

פסק הדין במשפט הרופאים הנאצים ניתן בתאריך 20/8/1947. ההוצאה של שישה מהם להורג, ובראנדט בראשם, בוצעה ב-2/6/1948.

לא נראה כי התביעה הצליחה למצות את נושא הבהרת המניעים של הרופאים הנאצים. על אף ההוכחה הברורה לפשעיהם, הרי שלנוכח הקביעה הנחרצת לגבי האיכות של אישיותם ושפיותם, נותרו מניעיהם כתעלומה עד כה.

בדומה למה שאירע לדמותו של רודולף הס, הפכו הרופאים הנאצים לאחד הסמלים של גרמניה הניאו הנאצית. גם הם הפכו לחידה שלא פוצחה. הדימיון האנושי לא הצליח לאחד את אישיותם עם מעלליהם והם נותרו כ'חידה מרתקת'.

במשטר הנאצי היו שתי מערכות של הוצאה לפועל, היו שני סוגים של פקודות והוראות: ההוראה הרשמית והמקובלת, וההוראה האידיאולוגית והחריגה. המערכת הרשמית התנהגה על פי הנורמות המקובלות על החברה התרבותית, שלטון החוק, חופש הפרט, וכדומה. המערכת הבלתי רשמית הייתה התנדבותית, ולא הכירה באף נורמות או חוקים. היא הייתה שרירותית ובלתי מבוקרת, בלתי מסודרת. שתי המערכות חפפו, ופעלו הדדית זאת על זאת. משמעות הדבר היא שבמערכת הרשמית הנורמות הפכו בהדרגה חסרות תוקף, ובאותו זמן, במערכת הבלתי רשמית נבנה קוד חוקים נורמאלי למראה.

יוזף מנגלה היה התגלמות הרוע השטני של השלטון הנאצי. מצפונו של מנגלה פעל בתור מדען. הוא היה מדען שהצדיק את מה שהוא עשה במחשבה כי המטרה מקדשת את האמצעים. אישיותו המפוצלת היא סופו הפרטני של התהליך שהתחיל עם הדואליזם האידיאולוגי הנאצי, ונמשך עם פיצול מערכות ההוצאה לפועל במישטר. היעדר צלם האנוש הפך אצלו לוודאות היחידה. אירוני הדבר הוא כי בשעה שחוקרי הגנטיקה בימינו מנסים למצוא את הגן הגורם לסכיזופרניה, הסכיזופרנים המובהקים ביותר בתולדות האנושות היו חוקרי גנטיקה בעלי היגיינה פנימית פגאנית.

האנה רייטש – חפשו את האישה

השימוש בפתגם 'חפשו את האישה' בחקר ההיסטוריה רווח בביוגרפיות של מנהיגים שונים, בעיקר עריצים, כאשר החוקרים מצביעים על התפקידים שמילאו נשותיהם בעלייתן ונפילתן של מדינות שונות.

החיפוש אחר האישה מאחורי עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי מוביל את החוקר אל אישה אחת, שיותר מכל אישה אחרת השפיעה על גורל המשטר הנאצי. האישה היא האנה רייטש, אשר דמותה והקריירה שלה כטייסת ניסוי שימשו כמקור השראה עבור המשטר, ועיצבו וחרצו את גורל גרמניה.

האנה רייטש [1912-1979] התחילה את פעילותה כטייסת דאונים מצטיינת. היא שברה כארבעים שיאי עולם בענף הדאייה, במהלך קריירה ממושכת מאד של כחמישים שנה בענף זה, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. בהמשך לקריירת הדאייה היא הפכה לטייסת ניסוי של מטוסי קרב, לפני ובמהלך המלחמה, בין היתר של מטוסי הקרב המתקדמים והחשובים ביותר.

האוטוביוגרפיה שלה, 'הטיסה היא חיי', שעליה מבוסס במלואו פרק זה בספר 'שואה ותעופה', מלאה בתיאורי טיסה מרתקים וייחודיים, שמעידים על כישוריה כטייסת. רייטש מרחיבה בתיאור חוויותיה בעת הטיסות, ולאהבת הטיסה מוקדש רוב הספר. אך במקביל לומדים על נאמנותה העיוורת להיטלר ולמשטר הנאצי, אשר סיפקו לה את האפשרות לממש את אהבת הטיסה. האנטישמיות הגזענית המופגנת בגרמניה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהווי החיים היומיומי שלה, אינה זוכה בספר להתייחסות כלשהיא, ואפשר להבין מכך בוודאות שהיא תמכה בה.

רייטש הפכה בהדרגה לאחד מעמודי התווך של המשטר כיוון שתעמולת הישגי התעופה הגרמניים הייתה חלק בלתי נפרד מהדיקטטורה האווירית הנאצית. כאישה טייסת היא הפכה לאחד מסמלי התעמולה הבולטים ביותר, ונסעה לסיורים בינלאומיים רבים כטייסת מפגנים כדי לטפח קשרי חוץ.

האנה רייטש הייתה דמות נערית נמוכה ורזה, בעלת מראה פנים והופעה נאים אך שכיחים בתוויהם. לא נבדק במסגרת זאת אם נחשבה גם כאישה מכתיבת סגנון הופעה, אך בוודאי שהייתה חשובה ומפורסמת הרבה יותר מאשר כל טייסת אחרת בעולם, כולל אמליה ארהרט האמריקנית שזכורה היטב מאותה תקופה. ארהרט הייתה כוכבת תיקשורת עולמית ולמעשה הכתיבה את סדר היום התיקשורתי העולמי בטיסותיה הנועזות. לאחר שארהרט נעלמה באוקיאנוס השקט, בעת טיסה בשנת 1937, נותר חלל ריק, וייתכן שרייטש הפכה עקב זאת לאישה המפורסמת ביותר בעולם.

למרות שהשתייכה למפלגה ימנית ושמרנית בדעותיה כלפי הנשים, היא הייתה בהתנהגותה דעתנית, שוברת מוסכמות, מעוררת השראה ויוצרת מחלוקת. היא הייתה דמות אישה גדולה מהחיים, ששאפה למימוש עצמי מלא ולפריצה מעבר למגבלות. במידה מסוימת היא נסחפה מתוך כך ברוב התלהבות במסלול מהיר מידי שהפך להרסני עבורה, ונחרתה באופן זה בזיכרון ההיסטורי.

האנה רייטש השפיעה על דעת הקהל העולמית הליברלית, על הציבור הגרמני, ועל הצמרת הנאצית הפנאטית גם יחד. היא אחזה במקל בשתי קצותיו. מצד אחד זכתה להכרה והוקרה בינלאומית כשגרירה להמונים של עולם התעופה, ומצד שני הייתה בחוד החנית של פיתוח כלי הנשק הסודיים בצבא הנאצי. היה זה שילוב יוצא דופן שלא היה לו אח ורע בגרמניה הנאצית, אשר שהציב אותה בעמדת שליטה מצוינת של אפשרות לרשת את מקומו של היטלר יחד עם בן זוגה מפקד הלופטוואפה ריטר וון-גריים, מחליפו של הרמן גרינג בשלהי המלחמה.

יותר מכל פרט ביוגראפי אחר, משמעותית היא העובדה שהקריירה האישית שלה שיקפה בדייקנות את כל קורות הרייך השלישי: בתחילת דרכה, בראשית שנות ה-,1930 היא הייתה תלמידתם האישית וידידתם של אחדים מאבות ספורט הדאייה בגרמניה, ספורט שהיה החוליה המקשרת בין התעופה הצבאית של מלחמת העולם הראשונה לתעשייה האווירית הענקית וחיל האוויר שהקימו הנאציזם. בהמשך הקריירה, בסוף שנות ה-1930, היא הפכה לטייסת ניסוי מצטיינת של ארנסט אודט, ראש מחלקת הפיתוח של הלופטוואפה, בתקופה של הקמת והתעצמות הלופטוואפה. בתחילת שנות ה-1940, בשיא המלחמה, היא הייתה מעורבת בפרוייקטים תעופתיים שאפתנים אחדים שנועדו למוטט את בעלות הברית. לקראת סוף המלחמה, כשגרמניה הנאצית קרסה, היא הקימה את טייסת המתאבדים הנאצית, במטרה להשתמש בטייסים כדי להטיס פצצות מונחות. היא ערכה את הטיסה האחרונה אל הבונקר של היטלר בברלין בימים האחרונים של המלחמה, והייתה לאחת העדות הבודדות לימיו האחרונים. לאחר המלחמה היא הפכה למושא הערצה של הניאו-נאצים, שהטיסה האחרונה לברלין הייתה המפתח לתיאורית הקונספירציה שלהם אודות הישרדותו של היטלר. למרות שנותרה אוהדת מוצהרת של הרייך השלישי לאחר המלחמה, פעילותה הבינלאומית בענף הדאייה יצרה עבורה קשרים עם מנהיגי תבל, דבר שתרם רבות לשיקום מעמדה הבינלאומי של גרמניה.

מכיוון שבמובנים רבים הייתה רייטש דמות מופת של אישה גדולה מהחיים, טייסת אמיצת לב שבזכות עוז רוחה נפתחו אפיקים חדשים בתעופה, מהווה האוטוביוגרפיה אתגר בפני הגישה הביקורתית כלפי הנאציזם. הפיתרון לחידת דמותה נמצא במכלול הסיבות החברתיות לעליית הנאציזם. היא לא הייתה פנאטית. כמו רוב אזרחי גרמניה היא התלבטה לגבי ההזדהות המלאה עם המשטר. לא ברור אם אירועים בולטים שהיו צריכים לשמש כתמרורי אזהרה אישיים כמו תורת הגזע וחוקי נירנברג, הפרת חוקי וורסאיי וכיבוש צ'כוסלובקיה, ליל הבדולח והפיתרון הסופי, היו חלק מתפישת עולמה האישית או שראתה בהם 'רע הכרחי'. אך היא הייתה שייכת ל'דור המדינה' של המשטר הנאצי, והתפתחותה האישית כאדם וכטייסת נשזרה בהתפתחות המשטר הנאצי. אהבת הטיסה השתלבה אצלה עם פטריוטיות גרמנית, הערצה להיטלר מנהיג האומה, וטובות ההנאה האישיות הרבות שנבעו מכך. כטייסת ניסוי היא הייתה גם לכודה בתהליך 'ברירה טבעית', שבו נותרו בחיים המעטים והטובים ביותר בלבד.

האנה רייטש כתבה את 'הטיסה היא חיי' על פי סדר כרונולוגי. כל פרק מתאר שלב נוסף בחייה. כתוצאה מכך רייטש מתארת את הצד הטכני של כל טיסה חשובה, ובמקביל מתארת את הנוף, את רגשותיה, ואת דעות הסובבים אותה. הסך הכל הוא מאד אישי וקשה להפרדה למרכיביו. מסיבה זאת כנראה רייטש לא זכתה עד כה לתשומת לב ראויה מצד חוקרי המשטר הנאצי. בספר 'שואה ותעופה' בוצעה הפרדה בין המרכיבים, והקריירה שלה כולה מתוארת שוב ושוב מארבע נקודות מבט משמעותיות: אידיאולוגית, חברתית, תעופתית, ופוליטית. הסדר הכרונולוגי נשמר במידת מה למרות הפירוק למרכיבים, שכן האנה רייטש התחילה את הקריירה שלה בהשראת עקרונות אידיאולוגיים לאומניים, הפכה לטייסת דאונים שיאנית ידועה, כפועל יוצא מכך הפכה לטייסת ניסוי וגויסה ללופטוואפה, ובזכות הצטיינותה הפכה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר ברייך השלישי.

הקירקס המעופף

עבור רבים המושג 'אייס' הוא הזכור ביותר ממלחמת העולם הראשונה. האייסים היו בכירי הטייסים בכל מדינה אשר הפילו לפחות 5 מטוסים בקרבות אויר. ממשלותיהם טיפחו אותם לצורך העלאת המורל, והאזרחים העריצו אותם בזכות אומץ ליבם, התמדתם וכישרונם. העיתונות הנציחה אותם כאבירי השחקים.

באף מדינה לא הייתה דמות האייס פופולארית יותר מאשר בגרמניה. בתחילת המלחמה הושקעו מרבית משאבי הצבא, תוך תמיכה נלהבת של הציבור, בפיתוח הצפלין. במהלך המלחמה, לאחר שהתבררו יתרונותיו של המטוס ככלי נשק, הצטרכה ממשלת גרמניה להסיט את תשומת הלב הציבורית מהצפלינים, והשתמשה באייסים לצורך כך. הם תוארו בתיקשורת כאבירים מודרנייים, שגילמו את אידיאל הלוחם הגרמני. העיטור הצבאי הגבוה ביותר, פור לה מריט, הוענק לרבים מהם, ובמותם נערכה להם הלוויה מלכותית. הציבור העריץ אותם, בין היתר כיוון שרובם היו בני המעמד הבינוני.

האפשרות לקבל את התואר 'אייס' הייתה תמריץ חזק לטייסים. לאחר שקיבלו את התואר הנכסף, המדליות והיוקרה הנוספים דחפו אותם הלאה. הם נהנו במקביל מחיי מותרות על הקרקע.

הצד השלילי היה שרבים מהם מתו, במהלך קרב אויר או בתאונות טיסה שהיו שכיחות מאד באותם ימים. זאת כיוון שהמטוסים היו בלתי אמינים ובנוסף גם ניסיון הטיסה היה מועט. היה צורך להפוך אותם לדמויות מיתולוגיות לא בעיני הציבור בלבד, אלא גם בעיני עצמם, כדי שיוכלו להתמודד בשיגרה עם המוות שצפוי להם בקרוב.

'הקירקס המעופף' היה להק מטוסי קרב שהקים הצבא הגרמני במטרה להתמודד מול העליונות האוויריות של בעלות הברית. זהו כנראה להק מטוסי הקרב המפורסם ביותר בהיסטוריה. מפקדו מנפרד ריכטהופן - 'הברון האדום', הוא אחד הטייסים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. אין חובב תעופה בעולם שאינו מכיר לפרטים את עלילותיהם, ובמשך השנים הולך ומתעצם זיכרם. הם הפכו לאייקון ולתמרור מרכזי בתולדות התעופה.

מעטים יודעים כי הקירקס המעופף היה החממה שבה צמחו מנהיגיו של המשטר הנאצי ותפישת העולם הנאצית. זה המקום בו התרחש המפץ הגדול שיצר את תגובת השרשרת שהובילה ישירות למלחמת העולם השנייה ולשואת יהודי אירופה.

המשנה להיטלר, הרמן גרינג, היה יורשו של ריכטהופן בתפקיד מפקד הלהק.

גרינג וחבריו לא קיבלו את הסכם הכניעה שחתמה ממשלתם בנובמבר 1918. הכניעה לא באה בחשבון למי שהתעמולה טיפחה כסופרמנים. בנאום הפרידה שלו לחבריו הבטיח להם גרינג כי 'יומנו עוד ישוב'. והם ריסקו את מטוסי הקרב החדישים שלהם, למרות שההסכם חייב להעביר אותם לבעלות הברית.

אדולף היטלר התעצב כפטריוט צעיר ברוח התעמולה הצבאית שהיללה את אבירי השחקים. הוא בוודאי חיפש את קירבת הטייסים כשהתחיל בפעילות פוליטית. הוא הבין את הפוטנציאל והמשמעות הפוליטית שיש ביכולת להמשיך את ההילה האוויריות בימי שלום. הוא הפך את המפלגה הנאצית למי שמזוהה בציבור עם התעופה.

היטלר לא זאת בלבד שהבטיח תקציבי ענק להקמתם המחודשת של התעשייה האוויריות וחיל האוויר הגרמנים, גם במחיר הפרת הסכמי וורסאיי. דמות הטייס המחושל כסופרמן הניטשאי הפכה למודל האדם הארי, טקטיקת הלוחמה חסרת הרחמים של הקירקס המעופף הפכה לטקטיקת הפוליטיקה הנאצית, מודל פעולת הבזק שלו הפך למודל הפעולה של הצבא הנאצי.

גם מהבחינה הניהולית השפיע חיל האוויר על המשטר הנאצי. חילות האוויר מצטיינים בכל מקום בתרבות ניהול ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר תרבות הניהול של חילות היבשה והים. היעילות של הביורוקרטיה הנאצית שאבה את כוחה מכך.

המשטר הנאצי כולו התנהל על פי הדפוסים שהתעצבו בקירקס המעופף עד סיום מלחמת העולם הראשונה.

המפלגה הנאצית השולית קיבלה לשורותיה עם הצטרפותו של הרמן גרינג את דמות איש הצבא שהיה אולי הבכיר ביותר בגרמניה, למרות גילו הצעיר ודרגתו הזוטרה. הוא הביא עימו את חבריו, ובראשם ארנסט אודט, והקים עימם את הלופטוואפה, שהיה עמוד התווך של והצבא הנאצי.

רודולף הס, טייס חדש בקירקס המעופף לקראת סוף המלחמה, הפך לסגנו השני של היטלר. הוא היה דמות תימהוניות וניסה באמצעות טיסה חשאית להביא להסכם שלום בין אנגליה לגרמניה בלי ידיעת ההנהגה הנאצית.

ארתור גרייזר, מפקד טייסת בצי הגרמני, שהצטרף כנראה לקירקס המעופף בימיו האחרונים, היה נאצי קנאי שחירחורי המלחמה שלו כראש עירית דאנציג בפולין גרמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. במלחמה הוא היה מושל חבל לודז' ויצר שם את המודלים למדיניות הכיבוש והנישול הנאצית ולהשמדת היהודים ברייך השלישי כולו.

לכולם מוקדשים פרקים נרחבים בספר 'שואה ותעופה'.

פרק אחר בספר 'שואה ותעופה' עוסק בהשפעתו הרבה של ספורט הדאייה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה על תחיית הלאומנות והתעוררות הנאציזם. בכירי הדואים והחברים במועדוני הדאייה היו טייסים ואנשי צוות ממלחמת העולם הראשונה. חברי מועדוני הדאייה הפכו לעמוד השידרה של הלופטוואפה לאחר שהוקם.

הטיסה נתפסת באופן אוטומטי בתת התודעה באופן חיובי. לכן כל מי שטס נתפס באופן אוטומטי כאדם חיובי, אמיץ, קומוניקטיבי, בעל תפישת עולם רחבה, בעל מעוף. אדולף היטלר ניהל את מסע הבחירות שלו כ'אייס' עממי, כשהוא מדלג מעיר לעיר במטוס. בכל נאום הוא הדגיש את תיאורית הקונספירציה לפיה גרמניה נכנעה לא בשדה הקרב, אלא באשמת הפוליטיקאים. המטוס שבו הוא טס הפך להיות בעל משמעות בפני עצמו. המדיום הפך למסר. כך ניצח היטלר בבחירות ועלה לשלטון באופן דמוקרטי. לני ריפנשטאל הנציחה את הפופולאריות העצומה שצברו טיסותיו של היטלר בסירטה 'ניצחון הרצון' שנפתח בדקות ארוכות שבהן נראה צל מטוסו עובר בלי הפסקה על פני אדמת גרמניה.

ספורט הדאייה בגרמניה

הדאייה תלויה מאד בטופוגרפיה. הר הוואסרקופה, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הרי הרון שבלב גרמניה, אינו מפורסם בהיסטוריה הגרמנית. למרות זאת בין שתי מלחמות העולם הוא התחרה בפסטיבל וואגנר בביירוט על הלהט הפטריוטי שיצר. בכל קיץ אלפי מטיילים נסעו ברכבות מיוחדות לתחנת העיירה הסמוכה אליו, ליד העיר פולדה, ומשם המשיכו באוטובוסים או ברגל עד לראשו סחוף הרוחות, והתאספו בפסגה הרחבה כדי לחזות בטייסי הדאונים הצעירים ממריאים ומרחפים אל ספרי השיאים.

מפגני הדאייה האלה עקפו את מגבלות חוזה וורסאיי על פיתוח התעופה ושיקמו בדרך זאת את תחושת העוצמה האוירית הגרמנית. הדאייה הפכה בשנים אלה לביטוי המרכזי של הלאומיות הגרמנית. הפטריוטים הכריזו: 'אם איננו מסוגלים לטוס באמצעות מנועים נטוס בלעדיהם'.

הדאייה הפכה במהרה לפופולארית מאד בגרמניה גם בזכות ההישגים הספורטיביים והטכניים שלה. האירועים סיפקו תצוגה מרהיבה ותחרותית של כישרון שהיה מקור לגאווה לאומית רבה. במהלך שנות ה-1920 וה-1930 שלטו הגרמנים בתחרויות הבינלאומיות בענף, ונתנו לספורט זה את כיוונו.

טייסי הדאונים הצליחו לזכות באהדת הציבור הגרמני גם כיוון שהיו מרוחקים מהעימותים הפוליטיים בגרמניה. הם שימרו את מורשת התעופה הגרמנית בשנים הקשות, והפגינו אידיאליזם והסתמכות עצמית בפני הדור כפוי הטובה והחומרני של אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בשל כל אלה ועוד, ענף תעופת הדאייה שימש בתקופת רפובליקת וויימאר כזרז מרכזי לתחיית הלאומנות הקיצונית.

עם עלית המפלגה הנאצית לשלטון הולאם הענף, פעיליו הפכו לעמודי תווך בה, והידע הרב שנצבר בו שימש כאחד המקורות העיקריים להכשרת טייסי קרב ולבניית מטוסי קרב.

ספינת האויר

החל משנת 1900, כאשר הגראף צפלין הטיס לראשונה את ספינת האוויר, וכלה בערב פרוץ מלחמת העולם השניה, התפתחה התעופה לאורך שני צירים נפרדים, זה של המטוס וזה של ספינת האויר. בתחילת הדרך נראתה ספינת-האויר, שהתפתחה בעיקביות החל מסוף המאה התשע-עשרה, כמכונת התעופה המבטיחה יותר. בתחילת מלחמת העולם השניה היה כבר המטוס עדיף עליה כמעט בכל אמת מידה, והביא בכך לסיום עידן הזהב של ספינות-האויר.

סיפרו של ג'וליאם דה סיון מראה בברור כי ספינת-האויר הותירה את אחד הרשמים החזקים ביותר של מכונה כל שהיא על הזיכרון האירופאי הקולקטיבי, במיוחד בגרמניה של טרום מלחמת העולם השניה, שבה נהנו הצפלין וממציאו ממידה יוצאת דופן של פופולאריות.

119 ספינות אויר בלבד ניבנו בין 1900 ל-1939, אולם הגרמנים חבקו אותן באינספור באינספור מזכרות קיטש ושמאלץ שיוצרו בייצור המוני, אשר היקפו הרב ציין את אחיזת הנושא בתודעת הציבור.

למרות שאנשים מעטים יחסית טסו ב'סיגריםהמעופפים', ההמונים אימצו אותם לחיקם. הצפלינים הטיסו אלפים, אך הם הלהיבו מיליונים. השימושים הסימבוליים של ספינות-האוויר עלו על תפקידן המעשי. הם היו כאותם חידושים טכנולוגיים המשפיעים עמוקות על חיי היומיום, כדוגמת האופניים.

האזרח הממוצע בחברה התעשייתית המודרנית נוטה להתלהב, עד כדי התרוממות הרוח, מכל מה שהוא גדול יתר על המידה, בפרט כשהדבר כרוך בחדשנות טכנולוגית. למרות שה'ענק' הוא גדול יותר בנפח הוא בכל זאת הומוגני, ובדרך וזאת יוצר השפעה מרגיעה על הנפש. הצפלין לא זאת בלבד שהיה ענק, אלא שהיה גם קשור ישירות לתופעת התפשטות הגאזים. הוא היה בבחינת שילוב מהפנט בין שתי תופעות אלה.

בין השנים 1900-1939 היה הממשל הגרמני, לחילופין, אוטוריטרי, דמוקרטי, ופאשיסטי. בכל שלושת השיטות נותרה אחיזת הצפלין איתנה בדימיון הפופולארי. התרוממות הרוח הטכנולוגית כמרכיב בתרבות המודרנית היא חלק מהפוליטיקה המודרנית בכלל. הצפלין שירת הגדרות מתחרות של ה'גרמניות', אך במדינה הצעירה שנאבקה על הגדרת גבולותיה וזהותה, הוא גרם בכל אחת משיטות הממשל להקצנה לאומנית.

יש הוגי דעות חשובים שקובעים כי הצפלין מהווה חלק נכבד מהזהות הגרמנית גם בימינו.

מטוס הסילון

היטלר משך את המלחמה עוד ועוד, מכיוון שהאמין, ושכנע את העם הגרמני, כי למערכה עומדים להיכנס כלי נשק מהפכנים שיכריעו אותה. התעמולה הנאצית הרחיבה בנושא מבלי להיכנס לפרטים. לכן יש הסבורים כי המדובר בעיקר בנשק הרקטי וי-2. הדבר אינו מדויק. היטלר, על אף המשאבים האדירים שהקצה לפרויקט, ידע כי שימושו בשדה המערכה מוגבל. לעומת זאת הוא היה משוכנע בחשיבותו המידית של מטוס הסילון למלחמה, כמספק את הפתרון המבצעי המיידי. בעולם של מנועי הבוכנה, הדבר נתפש כדמיוני. היתרון של הנאצים באותם ימים היה עצום. מבחינת הפיתוח המעשי הם הקדימו באותם ימים בשנים אחדות את יריביהם, ולדבר היו גם משמעויות מוראליות. הנאצים עברו תהליך השתחררות. הנחש שלפת את העולם יכול היה לזקוף את ראשו.

שורת גורמים הופכת את מטוס הסילון לבעל יתרון אסטרטגי, טכני ופסיכולוגי, בשדה המערכה: אין למטוס מומנט פיתול כמו למטוס בעל מדחף, והטיסה חלקה. המראה הנשקף מתא הטייס הוא נרחב הרבה יותר, כיוון שהמנוע נמצא מאחור. מראה המטוס כולו הוא אווירודינמי, יפה וחדשני. אלמנט הרתעה חשוב נוצר באמצעות רעש המנוע העצום.

מטוס הסילון מתאפיין במהירות. מנוע סילון יעיל מאד לעומת מנוע הבוכנה בפרט במהירות גבוהות מאוד ובגבהים גבוהים. תחושת המהירות חשובה מאד במבנה התיקשורת החברתית בעת מלחמה.

מנוע הסילון דורש כי האוויר הנשאב אליו יהיה נקי. כל חפץ קטן הנשאבים לתוכו עלול לגרום להתרסקותו. הדימויים הסטריליים של משק הבית הגרמני סיפקו כלי חשוב לעיצוב מחדש של הדרך בה הגרמנים, בפרט הנשים, הגדירו את יחסיהם לאומה. המדינה הנאצית הייתה אמורה להיות מדינה היגיינית, הנאציזם היה אמור להיות 'ביולוגיה יישומית'.

היטלר יכול היה להפוך את פיתוחו החשאי של מטוס הסילון לכלי שליטה מניפולטיבי מול ההנהגה הצבאית הותיקה והעם. הוא יכול היה להכריז על עצמו כמפקד הצבא. אצל הנאצים החולים בתסביך ניקיון כפייתי, נחפזים, והשרויים בחרדת הנפילה, המפגש הראשון עם מטוס הסילון היה בוודאי חווית התעלות. אך המכאניזם הפסיכולוגי של הסילון יצר, יחד עם תחושת ההתעלות, את תשוקת הטרור. 'נקי', 'מהיר', 'מסודר', ו'מבריק', הן כמעט מילים נרדפות.

הקשר בין ניקיון אובססיבי לאמונה קיצונית התבטא בנאומו של הימלר בקרקוב מאפריל 1943: 'ברצוני לומר משהו, כנאצי נאמן, ולהשתמש בשאלת טוהר הדם כנקודת מוצא. היינו הראשונים לפתור את שאלת טוהר הדם באמצעות פעולה, ובהקשר זה, איננו כוללים את האנטישמיות. לגבינו האנטישמיות היא בדיוק כמו חיטוי מכינים. פליית כינים אינה שאלה של אידיאולוגיה, אלא עניין של ניקיון.'

הטיסה הראשונה של מטוס הסילון הראשון בעולם התבצעה בתאריך הרה הגורל של ערב המלחמה. למרות ההצלחה נשלח המטוס הזה למוזיאון, ללא המשך תכנון. הוא היה איטי יחסית, וראשי מיניסטריון התעופה חשבו שאת המלחמה ינצחו עם מטוסי בוכנה. הם התלבטו בין יצור גרסה מתקדמת של מטוס קרב קיים בעל מנוע בוכנה, לעומת יצור מטוס קרב סילוני מהפכני הרבה יותר, והתקדמו באיטיות בשני הכיוונים במקביל.

במאי 1943 התחילה הדעה להשתנות לטובת מטוס הסילון. זאת לאחר שאדולף גאלאנד, מפקד כוחות מטוסי היירוט של הלופטוואפה, טס באב הטיפוס של אחד מהם, זמן מה לאחר שנבנה, והתלהב. ימים אחדים לאחר מכן נמסרה למפעלי מסרשמידט ההזמנה הראשונה למאה מטוסים.

אין ספק כי המטוס, שנקרא אמ-אי 262, היה אחד המטוסים החשובים בהיסטוריה. למרות שנולד בנסיבות הנואשות של המלחמה, הוא היה יצירת מופת של טכנולוגיה חדשנית, אשר שינתה לחלוטין את פני התעופה, מאז הופיע לראשונה בשמי אירופה באביב שנת 1944.

היה זה מטוס בעל שני מנועי סילון, עיצוב מתקדם הדומה מאד לזה של מטוסי קרב מודרניים, מהירות גבוהה בהרבה משל כל מטוס אחר באותה תקופה, ויחד עם זאת זריזות ויציבות. המטוס התאים למטרה אחת בלבד: יירוט מטוסי אויב. לו היו הנאצים נצמדים בעת תכנון ויצור המטוס לייעודו המקורי, יירוט מטוסים, היו יוצרים את כלי הנשק שהיה עוצר את הפצצות המפציצים על ערי גרמניה. אלא שהיטלר פקד ליצור דגם תקיפה, הכשיל את הפיתוח, ובכך יצר במו ידיו את הגורם המרכזי לתבוסתה של גרמניה.

המומחים טענו שהסבה למטוס תקיפה תשנה את מרכז הכובד של המטוס, ודורשת תכנון יסודי חדש. ניסיונותיהם להניא אותו מהפקודה, ולהביא לכך שלפחות חלק מהמטוסים, שכבר היו בשלב יצור מתקדם, יהיו בדגם יירוט, נתקלו בהתנגדות עיקשת. ראשי האווירייה התעלמו מהיטלר והמשיכו בפיתוח במתכונת המקורית, ייתכן בניסיון ליצור קואליציה נגדו. בסופו של דבר גילה היטלר את סירוב הפקודה. הוא רתח מזעם. גרינג העביר את האשמה למילך, האחראי על התעשייה האוירית שהיה ממוצא יהודי, שהודח מתפקידו.

יצור המוני, בעדיפות ראשונה, של המטוס, התחיל בתחילת שנת 1944, לאחר התגברות על בעיות טכניות רבות. הבעיות נפתרו בחלקן בלבד, והמטוס נכנס לשרות פעיל במצב, כמות ותאריך שהיו מאוחרים מכדי לשנות את גורלם של הנאצים. המטוס יוצר במפעלים שפוזרו והוסוו ביערות ברחבי גרמניה, כדי למנוע פגיעה בהם מצד מפציצי ארצות-הברית. סך הכול נבנו 1433 מטוסים. מתוכם כ-500 נהרסו בהפצצות על בתי החרושת בטרם הושלמו. חלק גדול מהמטוסים שנהרסו על הקרקע היו בתהליך הסבה למטוסי תקיפה. נתונים אלה מעידים על היקף ההשקעה והתקווה שתלו הנאצים במטוס.

גם ברגעיו הזוהרים ביותר, כאשר השתמשו בו לצרכים אליהם יועד, המטוס לא הציב מענה הולם באוויר. המטוס התנהג בצורה טובה מאד באוויר, אך סבל מבעיות במנועים, שיוצרו מחומרים חסכוניים בלתי איכותיים. טייסי המטוס היו בחלקם הגדול חסרי ניסיון מתאים להטסת המטוס המהיר, והייתה גם בעיית מחסור בדלק. טייסי בעלות הברית ארבו למטוס כשהתקרב במהירות איטית לנחיתה, והצליחו לפגוע בו.

היטלר היה מודע לבעיות אלה, ולאינספור בעיות אחרות בתפעול המטוס. הוא היה האחראי כמפקד הצבא לפתרונן. כל בעיה שנפתרה נדמתה כאחרונה, אך לאחריה צצה מיד בעיה נוספת. תהליך ההשתכללות גזל מגרמניה הנאצית את כל האנרגיות שעוד נותרו בה.

סיפור האמ-אי 262 דומה לסיפור הפוקר די-7 ממלחמת העולם הראשונה. התוצאה הייתה דומה בשתי המלחמות. המטוס המהפכני לא הצליח לשנות את תמונת המצב, והמלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת לגרמנים.

כישלונות הלופטוואפה

הגורם העיקרי לכישלון הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה היה מנהיגות גרועה. היטלר לא היה אסטרטג גדול. היו לו הצלחות ראשוניות כאשר העריך כהלכה את חולשות הדמוקרטיות המערביות. אך ככל שהמלחמה התארכה הפך הלופטוואפה למשותק יותר ויותר בגלל אסטרטגית המלחמה הקצרה, שהנחתה את כל הפיקוד הגרמני העליון.

הגרמנים היו כה משוכנעים בנצחונות בזק עד שהם התעלמו מצרכי המלחמה הממושכת. קונספצית המלחמה הקצרה מנעה את גיוסה המלא של התעשייה, הרחבת מערך ההדרכה, מתן הסיוע לבנות הברית ועוד.

גרמניה היתה תקועה בתפישת עולם שגויה זאת עד המערכה בסטאלינגרד. בעיקבותיה היטלר השתכנע שהמלחמה עומדת להיות ממושכת, אך באותה עת כבר השיגו בעלות הברית יתרון בלתי ניתן לעירעור במלחמה באוויר.

על פי כל אמת מידה כמעט חיל-האוויר הנאצי היה טוב יותר משל אויביו בשנים 1939-1941.

האמ-אי-109 היה מטוס הקרב הטוב ביותר, והיו-88 היה המפציץ הבינוני הטוב ביותר לתקופתו. במערכות בפולין, נורווגיה, צרפת, צפון-אפריקה ורוסיה, הוכיח מטוס התקיפה ה'שטוקה' את יעילותו הרבה בתמיכה במתקפות הקרקעית. לנאצים היו 500 מטוסי תובלה, כוח ההובלה האווירת הגדול ביותר בעולם, שמילא תפקיד מכריע. דיביזית כוחות מוטסים בדאונים הביאה תוספת עוצמה לשדה הקרב, באמצעות יכולת ההשתלטות שלה על עמדות מפתח מאות קילומטרים מאחורי קווי החזית.

בניגוד לתפיסה המקובלת, פיתח החיל גם יכולת הפצצה אסטרטגית, באמצעות ניווט מדויק ופצצות מונחות.

למרות שהיה זה חיל-אוויר צעיר, הוא היה בעל הניסיון המבצעי הרב ביותר, לאחר השתתפותו במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936-1939.

לגרמניה היתה גם תעשייה אווירית מדרגה ראשונה, עם מתכננים ומהנדסים מצויינים, ותשתית תעשייתית מודרנית, של הכלכלה השנייה בגודלה בעולם בשנת 1939.

מהנדסי האווירונאוטיקה הגרמנים הפתיעו את העולם עם אמצעי לחימה אוויריים רבים מכל הסוגים: מטוסי הקרב הסילוניים הראשונים, הפצצות המעופפות המונחות, הטילים לטווח ארוך, והמסוקים.

למרות כל אלה, העדיפות האווירית הנאצית לא החזיקה מעמד זמן רב.

בשנת 1941 היה חיל-האוויר בנחיתות מספרית בכל חזית. בשנית 1942 כבר למעט ממטוסיו היתה עדיפות טכנולוגית. הטייסים המאומנים היטב של 1939-1941 אבדו במלחמת השחיקה והוחלפו בצוותות שהיו נחותים מעמיתיהם הבריטים והאמריקנים. בשנים 1942-1943 החלו בעלות הברית להשתמש בתובלה אווירית ובסיוע אוויר קרוב, בשעה שמיומנויות אלה הלכו ודעכו אצל הגרמנים. בעלות-הברית התגברו על העדיפות הכמותית והאיכותית. בנקודת האמצע של המלחמה היה הלופטוואפה לכוד בדעיכה מתמדת ובלתי הפיכה.

הסיבה לכישלון היא מנהיגות גרועה ואסטרטגיה מוטעית, בעיקר מחמת יהירות.

כמובן שהיכולת התעשייתית של בעלות הברית מלאה תפקיד חשוב בהצלחה להביס את הנאצים, ויש מי שעשוי לטעון כי בכל מקרה הגרמנים לא היו מחזיקים מעמד מול קואליציה כה רבת עוצמה, של ארצות הברית, ברית המועצות והאימפריה הבריטית, גם אם לא היו עושים שגיאות כה גדולות. אך הגרמנים מלאו תפקיד מכריע בתבוסתם שלה.

אש הטיל

מבחינה אידיאולוגית ותעמולתית לא היה דבר שהתקרב בערכו עבור הנאצים לזה של הטיל וי-2. מטוס הסילון היה זה שהזקיף את קומתה של גרמניה. הטיל הוא שהעניק לה את אונה. באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא חפץ מעופף, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האויר. הלהבה האדירה הנפלטת מזנב הטיל היא הרושם המוחשי ביותר שנוצר ממנו. הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. תחושת האש גוברת על תחושת האויר.

הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל יצר בדרך זאת מציאות אנושית חדשה. זאת כמו שהדו-קרב באקדחים עיצב את המערב הפרוע בסוף המאה התשע-עשרה, ובמקביל את תודעת הנוער במאה העשרים.

הטיל קנה מיד אחיזה בתודעת ההנהגה הנאצית, אשר ראתה בו אמצעי עיקרי להבטחת שילטונה מכל הבחינות. פיתוח הטיל וי-2 זכה לעדיפות עליונה בהקצאת משאבים בשלב הקריטי של המלחמה, על חשבון כל אמצעי הלוחמה האחרים. הנאצים שמרו על חשאיות, ולא פירסמו את דבר קיומו בציבור הגרמני. מכונת התעמולה הנאצית הפיצה במיומנות רמזים בציבור אודות 'נשק סודי', 'נשק פלא', ו'נשק יום הדין'.

בליבה של תורת ניהול דמוקרטית ההמונים באותה עת היה מושג 'האני הצרכני', שלא רק גרם לכלכלה להצליח אלא עיצב גם אדם מאושר, נוח לבריות וצייתן. הדמוקרטיה נתפשה כקונספט נפלא, אך ההמון נתפש כחסר כושר שיפוט ובני האדם ראויים לכך שידריכו אותם, באמצעות פנייה מושכלת לדחפיהם, במעין פסיכואנליזה המונית תוך שמירת היחס הפטרוני.

יוזף גבלס התעניין מאד בתיאוריה זאת, שפותחה בארצות הברית. גבלס שאף ליצור תנאים אלה על ידי איחוד של חשיבה, רגש, ותשוקה. הדחפים הלא מודעים של ההמון תועלו באמצעות המצאת הטיל, ולהמון ניתן כתגמול סיפוק באמצעות תגמולים חומרניים ארציים. גבלס שלט לחלוטין בתודעת ההמון באמצעות תרבות הצריכה ההמונית. הייתה זאת שליטה בכל הרבדים, מאולם האופרה ועד חדר המיטות.

האש מקושרת לתהליך ההשתנות. השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. הנאצים, שחפצו בשינוי מהיר ומקיף, זימנו את האש אליהם בכל דרך שיכלו. מכונת התעמולה הנאצית השתמשה באופן ישיר במוטיב זה, החל ממצעדי הלפידים, בהמשך בחירחורי המלחמה, ולבסוף בטיל הבליסטי.

שכיח גם למצוא את שרעפי האש בקרב אלה המתעקשים על דעותיהם, או אלה הממציאים תירוצים, כמו שהיו הנאצים. מכל התופעות, האש היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה.

אקט התשוקה המינית מקביל לכיבוש האש. לאחר שעיצב היטלר את הסטריאוטיפ של האישה הגרמנית כדמות קלילה שמקומה בעורף, ושתפקידה העיקרי הוא גידול ילדים, משק בית ותמיכה מוראלית, קל היה לגבלס להכתיב חיי משפחה ומין.

הגרמנים לא היו אשמים באנטישמיות בלבד, אלא בכניעה לדחפי החמדנות השפלים, שהובילו בתחילה לגזילת הרכוש היהודי ובהמשך אל השואה. הם נכנעו לגירסה הנאצית של תרבות הצריכה האמריקנית. גרמניה הנאצית הייתה מדינה סוציאל-דמוקרטית אתנוקראטית. היא העניקה זכויות סוציאליות רק למשתייכים לקבוצה האתנית השלטת. היא הפעילה היגיון זהה לזה של מדינות אחרות מאותו הסוג, אלא שהיא הרחיקה לכת יותר מהן. גרמניה הנאצית סיפקה לתושביה הייתה הראשונה שחילקה קצבאות ילדים, היא הראשונה שהעניקה שירותי בריאות מסובסדים לפנסיונרים, חייליה זכו למשכורת נאה ויכלו לשלוח הביתה את הביזה מאתרי הלוחמה והרצח, ובאופן כללי, גרמנים נאצים חיו טוב יותר מאשר אי פעם.

משמעות המילה HOLOCAUST, בה מכונה השואה בלועזית, היא במקורה הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום. המילה נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן 'שריפה מלאה'. צורה זאת של הקרבה דתית, בה לא נותר מאומה מהבשר, ידועה וחשובה בדתות השונות. הדת הזורואסתרית הקדומה היא זאת בה פולחן האש היה המפותח ביותר. שריפת מיליוני הקורבנות בשואה בכבשני הענק הייתה הרבה יותר יעילה, לא רק מבחינה כלכלית, טכנית, ולשמירת סוד. הייתה לה 'איכות' רוחנית. מזווית זאת, השואה הייתה צורה של פולחן דתי. הייתה זאת הקרבת אדם המונית. קו-האש הנאצי יכול היה להעניק להם את החוסן הנפשי לבצע את השואה.

ורנר פון בראון סומן על ידי היטלר וגרינג כאחד הצעירים המבטיחים של המשטר הנאצי. הוא קיבל תקציבים בלתי מוגבלים כדי לפתח את הנשק הסודי והסופי שלהם, טיל הוי-2 שאי אפשר היה לעצור את מעופו למטרה. היטלר, אשר שאף להיות אחד מגדולי תבל, וגרינג שאמר שעוד 50 שנה יהיה בול לכבודו, הפכו לדמויות שליליות ואזוטריות. פון בראון לעומתם הפך להיות דמות שהולכת ונחרתת באופן חיובי בזיכרון האנושי הקולקטיבי, כאבי תוכנית החלל שהביאה לפריצת האדם את גבולות כדור הארץ, ושיגרה אותו אל הירח.

בהיותו ילד התחיל ורנר פון בראון הצעיר להתעניין בטיסה לחלל. לאחר שסיים את בית הספר הצטרף לקבוצת חובבי בניית רקטות והחל לבנות מנועים שהוזנו בדלק נוזלי ולנסות אותם. לקבוצה היה תמיד מחסור בכסף. היה מקור ודאי אחד למימון, הצבא הגרמני. בקיץ 1932 הדגימה הקבוצה את הרקטה שפיתחה לפני אנשי הצבא. בצבא הבטיחו לקבוצה מימון אם תסכים לעבוד בחשאיות מוחלטת. ההצעה נדחתה על ידי כל חברי הקבוצה למעט ורנר פון בראון. בגיל עשרים עבד בבסיס ניסויים סודי של הצבא מחוץ לברלין. הצבא מימן את לימודי הדוקטורט שלו בתמורה לתיכנון כלי נשק. היה זה הסכם שהוא שמח לבצע. הוא החל לעבוד עם שלושה שותפים בלבד, וכן שיגור לא גמור. אך בתוך שלוש שנים השיג צוותו את הטכנולוגיה של אותם ימים.

שלושה חודשים לאחר שהחל פון בראון לעבוד במסגרת הצבא מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. פון בראון תכנן באותה עת טיל גדול לטווח שלוש מאות קילומטר. השאיפה הנאצית להתחמשות מחודשת אפשרה לו לבנות טיל זה. לשם כך הוא נזקק לצוות גדול יותר ולמתקני ניסוי נוספים. פון בראון החל לחפש אחר אי מבודד בים הבלטי. הבסיס החדש בפינמונדה לפיתוח טילים הוקם במהירות ובחשאי. פון בראון מונה למנהל הטכני של המיזם. הוא היה בן עשרים וחמש בלבד. בשיאו של המיזם פיתחו כאלפיים מהנדסים ומדענים טיל חדש, A-4, ולאיש לא היה ספק בנוגע למימוש העתידי שלו. הוא תוכנן לשאת ראש נפץ במשקל טונה, ולעוף למרחק של כשלוש-מאות קילומטרים. עד אז לא הצליחו לשגר רקטה למרחק שעלה על כמה אלפי מטרים.

בניית הטיל הייתה כרוכה בעלות עצומה, ולשם כך נזקק צוות הפיתוח לתמיכת הפיהרר עצמו. פון בראון הצטרף למפלגה הנאצית ב-1937. הוא הוזמן גם להצטרף לאס-אס, על ידי מנהיגו היינריך הימלר. ערב המלחמה ביקר היטלר בבסיס הניסויים הצבאי. ההדגמה שערכו לו החלה בהפעלת מנוע רקטי בבונקר בבסיס. לא היה ספק שהיטלר התרשם. הלהבה היתה אדירה, הרעש היה חזק מאד, וההדף שנוצר מפליטת הגזים כופף את העצים במקום לכל הכיוונים.

חמש שנים לאחר שהחלה העבודה היה הטיל מוכן לניסוי. השיגור הראשון בוצע בתאריך שלישי לאוקטובר 1942, כעשרה חודשים לאחר ועידת ואנזה. השיגור המוצלח נראה היה, בדיעבד, כמו הצלחה מקרית. מבין 11 השיגורים שהתבצעו אחריו, רק שניים הצליחו במידה מסוימת. בשלב זה היה צורך להבטיח את תמיכתו של היטלר בפיתוח הטיל. פון בראון הראה להיטלר סרטון שהיה בו כדי להצדיק את המשך הפעילות בפינמונדה. היטלר רצה להאמין, ולכן אפשר היה למכור לו את הסיפור.

יצור טילי הוי-2 החל, בסופו של דבר, באביב 1944. בניית הטילים תוכננה להתבצע בבית חרושת תת קרקעי סודי בהרי ההרץ בגרמניה. כוח עבודה ממחנות ריכוז היה אמור להרכיב אותם. אך לפני כן היה צורך להגדיל את חלל המנהרה שהייתה במקום. במשך חמישה חודשים עבדו שמונת אלפים אסירים במנהרות מבלי שראו אור שמש. על עבודתם פיקחו שוטרי האס-אס ואלה העבידו אותם באכזריות. פון בראון ביקר במקום בהזדמנויות רבות.

טילי הוי-2 הראשונים נורו לעבר לונדון בתאריך 8 לספטמבר 1944. עידן חדש של לוחמה נפתח. כחמשת אלפים אנשים נהרגו מהם, רובם ככולם אזרחים.

אך בסופו של דבר היה פרוייקט זה בלתי יעיל, יחסית להשקעה בו. כמות הטילים שיוצרו ושוגרו הייתה קטנה מכדי לגרום נזק משמעותי בשלב סופי זה של המלחמה.

כוחות הברית הפציצו את אי בניית הטילים פינמונדה פעמים רבות, וגרמו שם נזק תמידי. כאשר נכבשו אזורי שיגור הטילים לחופי הים הצפוני, נפסק שיגורם כמעט לחלוטין. למרות זאת, יחידות הוי-2 המשיכו לפעול עד סוף המלחמה, באמצעות כני שיגור ניידים אחדים, שהפעיל האס-אס. מספר הטילים ששוגרו היה קטן, וכך גם הנזק.

היטלר קיווה, עד יומו האחרון, שאחד מטילים אלה, שלא הייתה כל דרך לעצור בעדם, יפגע במטרה חשובה במיוחד, וכך יצור תפנית לטובתו ברגע האחרון.

כאשר הבין פון בראון כי גרמניה עתידה להפסיד במלחמה, גישש עם עמיתיו המדענים אם יהיו מוכנים לעבוד עם האויב. יום לאחר מות היטלר יצר פון בראון מגע עם מפקדי צבא אמריקנים בכירים. אנשי צוות הפיתוח זכו ליחס של כבוד מצד אויביהם לשעבר, שהתרשמו מאד ממה ששמעו מהם. הם הציעו להם חוזים צבאיים. ארצות הברית קיבלה יותר מ-125 מדענים בתחום הטילים מהמוכשרים ביותר בעולם. היא קיבלה גם רכיבים להרכבת 70 רקטות וי-2 שניתן היה לשגר, ואת כל החומר התיעודי שהיה אוצר בלום.

לאחר המלחמה מסך הברזל ירד על אירופה, והפריד בין המערב הקפיטליסטי והמזרח הקומוניסטי. שתי מעצמות העל, ארה''ב וברה''מ, נלכדו במרוץ החימוש. המלחמה הקרה החלה, וכל צד פחד ממתקפת מנע גרעינית של הצד השני. בעיקבות ניסויי פצצות האטום והמימן של שתי המעצמות, החליטו הסובייטים לבנות טיל נושא נשק אטומי. לשיגור כלי הנשק ניספחו שיגורי לווינים לחלל החיצון, לצרכי מודיעין ותיקשורת. המרוץ לכיבוש החלל נפתח במקביל למרוץ החימוש.

הדבר דחף את ארה''ב להאיץ את תוכנית החלל שלה. נאס''א, סוכנות החלל האמריקנית, הוקמה בשנת 1958. בשנת 1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל על שם מארשל, בהאנטסוויל, אלבאמה, והעבירה לשם את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים בה שירת. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מארשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 ועד לפברואר 1970.

בהפרשי זמן קצרים שיגרו הצדדים טילים, שכל אחד מהם היווה שיפור טכנולוגי משמעותי לעומת קודמו. כל שיגור היה מרשים יותר. בשנת 1959 נבחרו הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים. בתאריך 12 לאפריל 1961 שיגרו הרוסים לחלל יורי גגארין, האדם הראשון בחלל. האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלאן שפארד, שוגר לחלל חודש לאחר מכן.

שיגור האדם הראשון לחלל יצר תהודה עולמית. הייתה זאת מכה עצומה ליוקרה האמריקנית, שחייבה את הנשיא קנדי להכריז על תוכנית לשיגור האדם לירח בתוך עשר שנים. קנדי פנה לפון בראון שיגבש תוכנית שתעמיד את ארה''ב שוב במקום הראשון. פון בראון כתב לו בתשובה מסמך בן עשרה עמודים, בו היה משפט שהוא מאמין כי 'יש אפשרות לנחות לפני הרוסים על הירח'. קנדי קרא בנאום היסטורי לאומה האמריקנית להתמסר להשגת מטרה זאת עד תום עשור שנות השישים.

היה זה מירוץ הישרדות. לחץ הזמן היה גדול, כיוון שדוחו''ת המודיעין סיפקו דיווחים למדענים הבכירים על התקדמות מתחריהם. כך נוצרו תקלות ואסונות רבים, שיתכן והיו נמנעים. אינספור טילים ולווינים של שני הצדדים התרסקו בעת השיגור ובחלל. הכישלונות הגדולים יותר היו מנת חלקם של הסובייטים. באסון הגדול מכל, הביא קצר חשמלי להתפוצצות טיל על כן שיגור בבייקונור, ולמותם של קרוב למאה מבכירי תוכנית החלל הסובייטית. הייתה זאת מכת מחץ לתוכנית החלל הסובייטית.

כך הפכו האמריקנים, והעולם החופשי כולו, שבויים בידי תלמידם המובהק של היטלר וניטשה, נאצי שהשתלט על העולם בכפפות משי. זאת הייתה דרך המלך ללגיטימציה של גרמניה הנאצית, שהגיעה לשיאה באיחודה מחדש ב-1990. היה זה מתן האות לתחיית הניאו-נאציזם ולהתחזקות האנטישמיות.

התעופה ותורת היחסות

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר.

היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען, שלמרות הנסיבות הגרועות נותר אדם טוב למשך כל ימי חייו. היטלר הפך לדיקטאטור, שלמרות ההזדמנות הטובה לא נלחם לטובת בני האדם, אלא הפך לבעל זבוב.

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם הצורך הישיר באש כמקור אור נעלם סימן ההיכר החשוב ביותר של הנפש.

לאלקטרו-מגנטיזם, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. אחת הדמויות המפורסמות ביותר במאה התשע-עשרה הייתה דאגלס יום, שהתפרסם ביכולת המעוף שלו. מקור כוחותיו לא הובן, אך ההנחה הרווחת הייתה שמקורם באלקטרו-מגנטיות.

מבנה האור הפך בעיקבות זאת להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב ביותר. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה, 'יהודי'.

החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון.

למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב.

היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

הנאצים ייחסו חשיבות רבה לסמנטיקה. השליטה בשפה נחשבה בעיניהם כפסגת היכולת האינטלקטואלית. תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות. הוא יצר את העוצמה הצבאית הנאצית שהתבססה על התעשייה האווירית שלה. סך כול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת ההשקעה בתחום התעופה.

למרות שהמדענים הנאצים תכננו כלי נשק רבים בעל פוטנציאל קטלני, התגלו אלה לרוב כבלתי אפקטיביים בשדה הקרב. הסיבה לכך טמונה בביורוקרטיה, באגו ובמשחקי המחשבה של האדם הרצה וכמעט הצליח לכבוש את העולם. כמעט כל אחד מכלי הנשק המהפכניים יכול היה להלכה להפוך את הנאצים למנצחים במלחמה. אולם הם היו רבים מידי, ולכן כולם הגיעו מאוחר מידי ובמספרים קטנים מידי. אחת הסיבות לכך הייתה עצם טיבו של המשטר הנאצי. על אף שהיו לה מדענים מבריקים, הכלכלה והתעשייה של גרמניה התנהלו בצורה כאוטית. סיעות בצבא התחרו ביניהן, במקום שישתפו פעולה. היטלר עודד זאת, כדי שאיש לא יצליח להתחזק יתר על המידה ויאיים עליו.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה היה היטלר נואש, והתחיל להשתמש בכלי נשק אויריים מתקדמים וסודיים, שאפילו כיום נותרו בחלקם בגדר תעלומה. בין המפורסמים שבהם נמנים: מטוס הקרב הסילוני והטיל הבליסטי שתוארו כאן, אך הם רק קצה הקרחון. בין כלי הנשק האויריים החדשניים שפיתחו הנאצים והושלמו לשירות מבצעי בשלהי המלחמה היו: מטוסים רקטיים, טילי שיוט, מסוקי תובלה ותקיפה, טילי קרקע-אוויר, פצצות מונחות, ועוד. יתכן שמדענים נאציים פתחו צלחות מעופפות ניסיוניות ומהירות.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית.

ייתכן והסתירה שקיימת לכאורה שבין הטיסה במטוס לחוקי ניוטון העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת היחסות שלו. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס בעל הכנף הקבועה מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה.

חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם שטס במטוס חש שהוא קבוע במקומו לעומת המציאות שחולפת מחוץ למטוס, שהיא משתנה ויחסית עבורו.

המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת הקשר בין האור לחומר באמצעות המילה LIGHT, שבשפות האירופאיות משמשת לציון שני מושגים שונים: 'אור' ו'קלילות'. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות.

בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם שטס במטוס שנוסק וצולל בבבת אחת מתחיל לרחף ואינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה.

אפשר לתאר את הנוסחא המפורסמת שלו, אנרגיה = מסה כפול אור בריבוע, כחווית טיסה במטוס. היא מבטאת את תחושת הריחוף הקבועה במציאות משתנה.

לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר.

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים.

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה.

פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט.

למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל 'פיזיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי.

הפצצה האטומית והטיל הבליסטי השתלבו יחד בכלי נשק שהוא בלתי נתפש בעוצמתו האדירה. לאחר מלחמת העולם השנייה פתחו המעצמות במרוץ חימוש של טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. תוך פחות מדור לאחר מלחמת העולם השנייה הצטיידו המעצמות בארסנל ענק של נשק שאחוז זעיר ממנו מסוגל להשמיד את העולם כולו.

מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק בין המעצמות. התקופה המוזרה של שלהי מלחמת העולם השנייה, בה אף אחד בשום מקום לא ידע מה ילד יום, המשיכה והתארכה עוד ועוד, למשך חודשים ושנים, עד ימינו אלה. זאת ברוח תורת הקוואנטים השולטת בפיזיקה המודרנית, שבמרכזה עיקרון אי הוודאות.

מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. הטיל נושא ראש הנפץ האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה, נשק זה אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה והבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה. פרוייד קבע כי האדם הפשוט מונע על ידי הכאבים בעמוד השידרה, והמכאניזם הבסיסי של השכל הוא אינסטינקטים שפועלים בסתר.

המשימה ההישרדותית הראשונה של ניצולי השואה היא לזכור את בני משפחתם שניספו, בד בבד עם חופש למפגש עם העולם החדש. מאבק זה בתחושת החסר, היה קשה בתקופה הראשונה, בעיקר בגלל מלחמת הקיום. החלל הפנימי הפך למצב תודעה קיומי קבוע. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. המרוץ לחלל החיצון הפך לסמל רב משמעות עבור ניצולי שואה ובניהם. אש הטיל המשוגר לחלל הפכה למנצנצת בשולי התודעה. להבה זאת יצרה עבורם את תחילת החיפוש אחר זיכרון העבר, וראשית הידע שממנו הולכת ונצברת המורשת של העולם שאבד.

אינדקס ראש הדף