שואה ותעופה
חלק א' – פרק 4
ניטשה ומסע הצלב
לעבר השמיים
ראשי פרקים
· משנתו של גסטון בשלרד
הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלרד [1884-
1962], בספרו 'אוויר וחלומות', מצא לנכון לשלב פרק אודות ניטשה. נראה היה לו כי
פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את פילוסופית הגבהים.
מי הוא בשלרד וכיצד הגיע לרעיון זה?
בשלרד היה אחד הבולטים בפילוסופים הצרפתיים במאה העשרים.
אוטודידאקט שהפך לאחד המכובדים באקדמיה הצרפתית. המוניטין שלו נובע ממחקריו אודות
חשיבות כוח הדימיון האנושי בהתפתחות המדע והאמנות.
הקורא בספריו לומד על מבנה הדימיון ופעולתו, ומקבל תובנות
רבות לחלום, הירהור וחשיבה טובים יותר. בשלרד עושה זאת כפילוסוף של המדע ומבקר
אמנות כאחד. סגנון כתיבתו, הפשוט והפיוטי כאחד, משמש מקור השראה בפני עצמו.
כלי חקר הדמיון אותם פיתח בשלרד, ובעיקר מושג 'הדמיון
הדינאמי', הם מושגים רבי ערך להבנת מקורות היצירתיות.
מקום מרכזי ביצירותיו תופשים ארבעת היסודות: האדמה, המים,
האוויר והאש, שאותם הוא רואה כחומרי היסוד של הנפש. הוא כתב ספר מקיף על כל אחד
מיסודות אלה, תוך הבאת ציטוטים נרחבים ממיטב הקלאסיקות של השירה, הספרות וההגות
האירופאית.
בספרו 'אוויר וחלומות', המוקדש ליסוד האוויר, שיצא לאור בשנת
1942, מתאר בשלרד את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף.
הספר מתאר את ההיבטים הפסיכולוגיים של אובייקטים אויריים
שונים, כמו: חלום המעוף, שירת הכנפיים, הנפילה הדמיונית, השמיים הכחולים, מערכות
הכוכבים, העננים, העץ האווירי, והרוח.
ב/שלארד טוען כי מחקרים אודות הדימיון, כמו מחקרים רבים על
בעיות פסיכולוגיות, נתקלים בקשיים בגלל השפעתה המטעה של תורת השפות, החושבת תמיד
על הדימיון כעל היכולת ליצור דימויים. ההפך הוא הנכון. הדימיון מפרק את מה שהוא
תופש. הוא מעל לכל היכולת המשחררת אותנו מדימויים צורניים ישירים ומשנה אותם.
הדימיון הוא במהותו פתוח וקשה לתפישה. הוא חווית הפתיחות והאצילות של הנפש
האנושית. יותר מאשר כל כוח אחר, הוא המייחד את הנפש האנושית. הדימיון אינו מצב
תודעה. הוא הקיום האנושי עצמו.
הדימיון החופשי הוא צורה של תעוזה אנושית. דינאמיות חדשנית
נובעת ממנו. כאשר הוא מתקבע בצורה סופית נבחרת, הוא מקבל את מאפייני התפישה
הרציונלית הפשוטה. במקום להובילנו לחלום ודיבור בלבד, הוא גורם לנו לפעול. הדימיון
האמיתי הוא גורם ראשוני להישתנות רוחנית מהסוג החזק, החי, והמלהיב ביותר. התהליך
היצירתי הוא, בשלב ראשון, פירור הדימויים הצורניים הקיימים. את הרצון להנהיג חווה
האדם ראשית בחיי הדימויים. רק גרימה מטריאלית ודינאמית זאת, בגומחותיו הכמוסות
ביותר של המציאותי, מסוגלת לעורר את ישותנו הפנימית.
את חקר הדימיון האנושי ניתן לבצע באמצעות חקר השירה. כאשר
מציבים את השירה במקומה הראוי, בפסגת ההתפתחות האנושית, מתגלה יעילותה הכפולה: היא
מעניקה את המידה הטובה של הבהירות, ואת כוחות החלום. פילוסופיה העוסקת ביעוד האדם,
חייבת להסתגל לדימויים השיריים, ולהמשיך את שטפם. הפילוסופיה חייבת ללמוד אותם
ביושר-לב, כיוון שהשירה היא פסגת ההגות והמבע, שיא המחשבה והחלום.
הליכה אל מעבר למחשבה היא החוק הבסיסי של הביטוי השירי.
הדימויים נוסקים מעלה ונעלמים. הם עולים ורועדים מעצם הגובה אליו הגיעו. בשלב כזה
ודאית לנו מציאות האי-ממשי. הצורות מובנות על ידי הישתנותן. הדיבור הופך לנבואה.
כדי להבין דימוי מסוים יש, אם כן, לחקור את השתנותו, השפעתו
וחייו, ולסכם את תנועתו. תהליך פירור הדימויים הצורניים הקיימים ויצירתם מחדש
כדימויים דינאמיים לובש לעיתים צורה כה מוגדרת, עד שהוא יכול לשמש כתרשים לאחידות
המבוססת על תנועה. אם תפקוד הדימיון כפתיחות אינו מספיק, התפישה עצמה מוקהית.
עלינו למצוא הסדר קבע בין המציאותי לדימיוני. כך אנו נישאים על ידי סוגי יסוד של
חומר. ניתן לצמצם אותם לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש. הם החומרים המתאימים
ביותר לאלכימיה של הנפש. אלה אלמנטים דימיוניים בעלי חוקים אידיאליים, ודאיים
בדיוק כמו החוקים הניסיוניים.
התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים,
לעומת התפשטותו ביקום מפוצל, הן רבות. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות
ובתנועה בראשיתית. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת.
סיפור בריאת העולם, המתחיל בהפרדת החומרים מתוך התוהו ובוהו, האור והחושך, המים
והאדמה, וכו', הוא המחשה לחשיבות פיזיקה מופשטת זאת להתפתחות הרוחנית. אנו מוצאים
כך את הסימולטניות הקיימת בעולם, ושוקלים את האנרגיה ופוטנציאל ההתהוות בו. המילה
'דבר' בעברית, המתייחסת גם לדיבור וגם לעצם, מדגימה עיקרון זה. זאת המשמעות המעשית
יותר של רעיון יחוד האל.
בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות אמיתית.
אנכיות זאת אינה מליצה ריקה מתוכן. היא עיקרון של סדר, סקאלה שלאורכה יכול האדם
לחוות את הדרגות השונות של רגשותיו. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והסמויים, התקוות
והפחדים, כוחות המוסר המעורבים בעתידנו, הם בעלי דיפרנציאל אנכי, במלוא המשמעות
המתמטית של המילה. בולטים במיוחד הם הדימויים והמחשבות הכרוכים בערכי היסוד של
הנפש: חופש, עליצות, קלילות.
התופעות האוויריות מעניקות לנו קווים מנחים חשובים מאד
לתחושות הפסיכולוגיות של: הזדקפות, צמיחה, נסיקה, מעוף, והזדככות. תחושות אלה הן
עקרונות היסוד של פסיכולוגיה שניתן לקרוא לה: פסיכולוגית המעוף.
ההזדככות האווירית היא הרב גונית ביותר, זאת ששלביה הם
הברורים והסדורים ביותר. הדימיון האווירי משליך על הישות כולה. לאחר שהגענו בעזרת
האוויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. הנפש האווירית נישאת
הלאה על ידי הזדככות דיאלקטית קלילה זאת. נראה כי היצור המעופף נישא אל מעבר
לאטמוספירה בה הוא עף. נראה כי תמיד יש עוד מקום להתעלות האוויר, וכי המוחלט הוא
השלב הסופי של תודעת החירות בנו. כלום נחוץ גם להצביע על כך ששם התואר המקושר
ביותר לשם העצם אוויר הוא חופש?
כתוצאה מכך, מימד האינסוף של האוויר מתחסל, ואנו מגיעים למגע
עם חומר חסר מימד, המעניק את תחושת ההזדככות הפנימית המוחלטת. לדוגמא, המחשבה
אודות שהיה בחלל החיצון מתקשרת בתודעה עם חומר חסר מימד כזה. להוטים לנסות את
מציאות האוויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש
אליו. האדם מרגיש כאילו הוא נכתב מחדש. הוא הופך להתרשמות משתנה. בשינוי צורה זה,
הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את
החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות.
המוחלט האווירי מתגלה במלואו במטאפורות הגובה: העילוי,
העומק, השקיעה, הנפילה וכדומה, הן מטאפורות אקסיומתיות פאר אקסלנס. מאומה אינו
מסביר אותן והן מסבירות הכול. בלשון פשוטה יותר, אם האדם מעוניין לחיות אותן,
להרגיש אותן, ומעל לכל להשוותן למציאות חייו, הוא מבין כי הן בעלי איכות ראשונית
והן טבעיות יותר מכול. בלתי אפשרי לבטא ערכים מוסריים בלי התייחסות לציר האנכי. כל
עצב מעיצבי הגוף משדר אנכיות. האוויר הדימיוני הוא הורמון גדילה נפשי עבורנו.
גורם המישקל חיוני להבנת הדימיון הדינאמי בכללותו. אנו
שוקלים כל מילה, במלוא המשמעות של המילה. זאת שקילת תנועת הנפש שהמילה גורמת. לכן
קשה ליצור פסיכולוגיה מפורטת של הדחף לעבר העליון מבלי להשתמש במגבר כלשהוא.
הדמיון הדינאמי עצמו משמש כמגבר זה. אצל גאוני הרוח הופכות כך המחשבות לדימיון
ולהפך בטבעיות רבה. אין רחוקה יותר מהאמת הדיעה כי המחשבה המקורית מבקשת להציג את
עצמה דרך חנות דימויים כלשהיא. בפרט מפתח בנו הדימיון הדינאמי רגישות כלפי התופעות
האוויריות. חקירה מלאה וזהירה של הציר האנכי בנפשנו עשויה לעזור לקבוע את התפתחות
המין האנושי, את ציר הרוח האנושית.
כצעד הגיוני במחקרו, בשלרד חשב לנכון להביא הוגה דעות ומשורר
ידוע. נראה היה לו כי פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. הוא אסף
את כל הדימויים שהתקבצו בטבעיות סביב נושא דינאמיקת הנסיקה ביצירותיו, ותיארם
בפרק: 'ניטשה והנפש הנוסקת'.
בשלרד שקל את חשיבותם היחסית של דימויים אלה לעומת כלל
הדימויים. לאחר מכן הוא ניתח והשווה אותם ביחס למשוררים אחרים שגם המריאו לשחקים
בשירתם. כך הצליח להראות את התפתחות הדימיון האווירי אצל ניטשה ולתאר אותו
בשיטתיות. מסקנתו היא שכל מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו של ניטשה. זאת העדפה
מתמשכת כלפי כל מה שעולה.
הוא הצליח להוכיח, באמצעות מחקר שירתו של ניטשה, ובפרט 'כה
אמר זרתוסתרה' הפיוטי, כי המשורר מסביר את הוגה הדעות, וכי ניטשה הוא אב הטיפוס של
המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות.
מתקיים אצלו המעבר מעושר המעמקים לעושר הפסגות. הוא השקיע את
כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאווירי.
בולטים ביצירתו הנושאים הבאים: האוויר כחירות, הנפילה
הדמיונית הפסיכולוגית, המשחק הדיאלקטי בין ורטיגו לניצחון, האומץ לחיות בגבהים,
האנכיות לעומת כוח המשיכה, הקור והאש הקרה, והערך המבריא של ההזדקפות, הצמיחה
לגובה ונשיאת הראש.
המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: 'העליון הוא שמנצח'.
ניטשה מסייע לנו לנצח את חולשותינו כיוון שהוא מתאר את הדימיון הדינאמי של הגבהים
בדייקנות נפלאה.
אך התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעיות,
שבשלרד אינו מהסס לחשוף. דו משמעות מוסרית זאת היתה הקרקע הפוריה למוסר הכפול של
הרופאים הנאציים, שדגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית
ומשפטית, אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים.
· ריכארד ואגנר
וילהלם ריכרד וגנר [1813 - 1883] היה מלחין ומסאי גרמני, שתרומתו
בעיקר בתחום האופרה, בה יצר את הסיגנון הטוטאלי. ואגנר היה אמן גדול שחולל מהפכה
במוזיקה. הוא הלחין קורפוס אופראי ענק בהשראת המיתולוגיה הגרמנית הפגאנית, הוציא
תחת ידו מספר ספרים, כתב אינספור מאמרי הגות תרבותית-פוליטית, ואף עיבד ועיצב את
יצירותיו לבמה.
באופן חייו יוצא הדופן הגשים וגנר את דמות האמן הרומנטי
הטוטאלי ורב הפנים. הוא היה ידוע בצורך האובססיבי שלו בשליטה. ידו היתה בכול, והוא
תבע מסביבתו נאמנות וכניעות טוטאלית לו ולדעותיו. נטייה זאת הפכה אותו בעיני רבים
לאיש הפכים ומגלומן חסר-תקנה. הוא ידע היטב כי הוא מעורר מחלוקות והתנגדויות, אך
היה זקוק לאנטגוניזם זה.
התיאוריות המהפכניות שלו סחפו וטלטלו אותו מפעילות מהפכנית
דמוקרטית לאומית בצעירותו עד לתהומות הפתולוגיה האנטישמית והגזענית בזקנתו. האנטגוניזם
התפתח אצלו לראיית העם הגרמני היושב בארצו כדבר מה מופלא, ולעומתו את העם היהודי
הנודד כמי שהקללה רובצת עליו.
גורלו של וגנר השתפר פלאים ב-1864, כאשר עלה לודוויג השני
לכס המלכות בבוואריה. המלך הצעיר, שבנה ארמון מהאגדות בראש הר, ארמון שהפך לאחד הדימויים
המובילים בדמיון האוירי של האנושות, דאג להביא את המלחין למינכן, הסדיר את חובותיו
הגדולים, וקידם את העלאת האופרות שלו בפסטיבל ביירוית שהוקדש לו.
צפייה באופרה של וגנר היתה פקודה שהטיל היטלר על כל ראשי המחוזות
בגרמניה שהתכנסו מידי שנה בביירוית, וסוכני חרש עקבו אחר ביצועה.
וגנר פגש ב-1869 את הפילוסוף פרידריך ניטשה [1900-1844] שהיה
במהרה לחברו הטוב. לרעיונותיו של וגנר נודעה השפעה ברורה על ניטשה. ספרו הראשון, 'הולדת
הטרגדיה', הוקדש לוגנר. אצל ניטשה המשורר מסביר את הוגה הדעות. הוא אב הטיפוס של
המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות. ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. כל
מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה. הוא השקיע
את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאווירי. על פי ניטשה המתח הדיאלקטי שבין עליונים
לתחתונים הוא התנאי להפריה פואטית של המשורר. ניטשה מעלה על נס את החתירה לניגודים
ולמלחמה ודחיית ה'קיים' לטובת ה'רצון',
וזאת תוך חתירה אל מעבר לפחד, מעבר לרחמים. כל מישנה פילוסופית היא ניסיון
להבין ולפתור את בעיות השעה, וניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. מקריאה
מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג
את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. הנאצים הפכו את ניטשה, בעזרת
אחותו שהיתה אנטישמית פנאטית והממונה על עיזבונו, לפילוסוף הרישמי שלהם. אידיאל המאבק
של ניטשה נהפכך לאידיאל המאבק של היטלר. המדינה המבטלת את האינדיבידואל נהפכה
למכשיר 'הרצון לעוצמה' הניטשיאני. המדינה הנאצית לקחה על עצמה את התפקיד של הגיבור
הרומנטי והפגאני.
· קורות חייו ומשנתו של ניטשה
ניטשה נולד בפרוסיה בשנת 1844 למשפחה נוצרית אדוקה, אביו
שהיה כומר מת כשהיה בן 3. למד פילולוגיה קלאסית באוניברסיטאות בון וליפציג,
כפילולוג עסק בחקר התרבות היוונית , בגיל 24 התמנה לפרופסור לפילולוגיה קלאסית
בבאזל.וקיבל שם אזרחות שוויצרית. אך בריאותו הרופפת אילצה אותו לנטוש את ההוראה
ולהתרכז בכתיבה. במשך השנים שלאחר מכן פירסם שורה של חיבורים, רובם בצורת קובצי
מסות או אפוריזמים. עד לשנת 1888 לא נודע שמו כלל, אולם אז הרצה עליו המבקר
המפורסם גאורג ברנדס בקופנהגן - והוציא לו מוניטין.עתה החלה עבורו תקופה של פולמוס
סוער, יצירה נסערת, ומשבר בריאותי חמור. בשנת 1889 התמוטט ברחוב בטורין לאחר שראה
עגלון מתעלל בסוס זקן ומכה אותו, ובמשך אחת עשרה שנים היה מרותק למיטתו ובהכרה
חלקית, עד למותו בשנת 1900. בימי חוליו טיפלה בו אחותו, שגם ניצלה את ההזדמנות
לערוך את כתביו ולהתאים אותם לדיעותיה הלאומניות-אנטישמיות.
הבסיס לשיטתו של ניטשה היה הכרתו שהאל, כמושג שיכול לכונן
מוסר בנפשו של האדם המודרני, מת. בספרו המדע העליז כתב: "האם לא שמעתם על
המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות:
"היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו
באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני!
אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש?
לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מתדרדרים היישר
מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו
נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך,
בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה". בספרו המרכזי "כה
אמר זרתוסטרא" (עמ' 11), לאחר סיפור פגישת זרתוסטרא עם "הקדוש", נכתב:
"ואולם כאשר נשאר זרתוסטרא לבדו, כה אמר אל ליבו : 'וכי ייתכן כדבר הזה?
הקדוש הישיש הזה לא שמע ביערו שמץ דבר על כך כי מת האלוהים!" ניטשה איננו
מדבר על קיומו האובייקטיבי של האל במציאות. מה שהעסיק אותו היא התודעה האנושית
שבה, לדברי ניטשה, האלוהים מת.
ניטשה ממשיך וטוען "מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה".
אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא מהפך ביסודות המחשבה האנושית. למוסר האנושי אין
עוד כל שמש שתכוון אותו, ואנחנו נסחפים לתוך ריקנות. ניטשה מזהיר מפני הסכנה שבכך,
אך טוען שזה יכול להוביל ל"היסטוריה נעלה".
באירופה של סוף המאה ה–19, עידן האידיאולוגיות, דברי ניטשה
נחשבו לשיגעון. אף אחד לא חש "נסחף דרך כלום אין סופי", להיפך, הם חשו
שהמירו את האל במשהו מוצק יותר. ניטשה היה מודע לכך והוא שם את דבריו בפי המשוגע.
בהמשך הקטע הוא כותב במפורש: "הקדמתי לבוא" אמר, "שעתי טרם הגיעה.
חוויה אדירה זו עדיין נודדת לה בדרכה הנפתלת- שמעה טרם הגיע לאוזני האנשים. כדי
להראות ולהישמע, הרעם והברק צריכים זמן, מעשים- גם לאחר שנעשו עדיין זקוקים לזמן.
והמעשה הזה עדיין רחוק הוא מהם יותר מן הרחוק שבכוכבים- ובכל זאת הלא הם עשוהו
בעצמם!". ניטשה טוען שמחשבתנו שאנו מכירים את המציאות היא אשליה שאין לה על
מה לסמוך, וכעבור זמן יבינו את זה כולם. המשוגע, שאינו מודע למציאות, דווקא הוא
הער שאינו מתפתה לחלום הודאות.
ניטשה ביקר את עולם הערכים האירופי והנוצרי של זמנו וטען כי
עקרונות המוסר הנוצריים השיגו ההפך ממה שביטאו, ו"דת האהבה" היא היא
שגרמה לשפיכת דמים הגדולה ביותר. הוא לעג והתגרה בממסד הנוצרי באומרו "אלוהים
מת, אני הייתי בהלוויה שלו". הוא הוקיע את הפרישות הנוצרית וראה אצל רבים
שאוחזים בה מעשה של צביעות: "אמנם מתנזרים הם, אך הכלבה חושנות מציצה בקנאה
מכל מעשה אשר יעשו...לא מעטים הם אלה, אשר ביקשו לגרש את שטנם מקרבם ונקלעו לתוך
החזירים" (כה אמר זרתוסטרא). אך ניטשה לא הציע תורת מוסר חלופית ולא קריטריון
ליצירתה. לדעתו, קריטריון כזה הוא בלתי אפשרי. לדבריו "המתבודד יפקפק אם בכלל
אפשר שיהיו לפילוסוף דעות אמיתיות ומוחלטות". ניטשה הציג כפתרון לבעיות אלה
את "האדם העליון" שהוא אינו מגדיר אותו במדוייק, האמור לפתח מתוך עצמו
מערכת מוסרית פרטית.
מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה, עולה בבירור
הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את
מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל.
כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה.
ניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. בתקופה בה פעל, חרצו הכדורים הפורחים וספינות
האוויר הראשונות נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם,
ויצרו מהפכה בתפישת עולמו.
בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות, שהיא עיקרון
של סדר מוסרי. מושג האל מזוהה עם מערכת דימויים וערכים על ציר האנכיות, שהם
אקסיומתיים. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכל.
המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18, התרחשה עשר שנים לאחר המצאת
הכדור הפורח. הרושם הראשון שעשה הכדור הענק המצויר שהופרח באוויר היה עז ביותר. כל
אדם, ואף עז וכבש, יכלו להתרומם לשחקים ולצפות בעולם מלמעלה כבני אלים. הנשגב
והעליון לא נחשב יותר לנחלת האריסטוקרטיה. העם מרד בשלטון המלוכני המושחת, ותוהו
ובוהו חברתי השתלטו, בדמות המהפכה הצרפתית העקובה מדם.
מלחמות נפוליון גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולראקציה
פוליטית ברחבי אירופה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך
העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, והדבר קיבל ביטוי ב'אביב העמים' שהתחולל באמצע
המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים, שניטשה חי ופעל בתקופתה,
נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ולמעשה לא הסתיימה עד היום. תקופתנו
מתאפיינת בהגדרה הולכת ומתרחבת של הפרט, חלומותיו, זכויותיו ויכולותיו.
ניטשה חש, בסוף המאה ה-19, בסכנה כי התהליך של התפתחות
התעופה עלול להביא להיסחפות אל הלא כלום. מסקנתו היתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם
העליון. זאת מסקנה שהיתה בבחינת פיתרון זמני
לבעיה הדוחקת של התערערות הסדר הקיים. ניטשה היה מודע לאילתור ודו המשמעות בשיטתו,
אך הוא ראה בה הזדמנות לבחינה מחדש של כל היבטיהם השיריים והפילוסופיים של השחקים.
הוא קיווה שתיאוריו יהפכו אותם לחוויה מעשית לכל דיכפין, לחלק מפנימיות האדם, שיוכל לנצח כך את חולשותיו.
ניטשה קרא לגיבור הראשי של יצירותיו זרתוסתרא, על שם מייסד
הדת הזורואסטרית הקדומה. זרתוסתרא הוא דמות היסטורית ,שחיתה במאה ה-12 לפני הספירה
באיזור פרס. הבסיס לתורתו היתה האמונה במעשים טובים, מילים טובות ומחשבות טובות.
אך הוא תיאר מאבק קוסמי בין האמת לשקר, הנמצא ביסוד הקיום. האלוהות הטובה מסומלת
על ידי האדם העולה מתוך מעגל מכונף. האל שכולו רוע מסומל בשד בצורת נחש.
מאבק זה מקביל למאבק בין הטוב והרע המתואר בתרבות המערבית, ולדוגמא
בספרו של ספרנגלר 'שקיעת המערב'.
זרתוסתרא חזה דואליזם קוסמי, בו האל הטוב הוא טוב לחלוטין,
ויריבו השטני, הקיים מאז ומעולם כמוהו, הוא רוע מוחלט. הדבר איפשר ליצור בסיס
וישום לוגי טהור לתורתו הערכית ביסודה, ולתת לה משמעות מקפת כל.
למאמינים הזורואסתרים היו גם אלי משנה, מלאכים מכונפים,
שקראו להם בעת צרה. זרתוסטרא נחשב כמי שמיסד את תופעת המלאכים באמונה הדתית.
לאחר עליית המונותיאיזם, האלים המכונפים של העולם העתיק
נעלמו בהדרגה מחיי הדת.
ניטשה העתיק את הדואליזם הזורואסטרי, שעסק בעיקר ביחסים בין
בני אדם, אל המימד האנכי. הגבהים הצחיחים תוארו אצלו, כתוצאה מהשתקפות אופטית, כזירת
ההתרחשויות העיקרית של המאבק הנצחי בין טוב לרע.
· ניטשה ותכונות האוויר
ניטשה מגלה ביצירותיו בהדרגה , ובתהליך מרתק, את תכונות
האוויר:
- האוויר כמקור השראה:
העלם מקבל את השראתו מהאוויר, חומר החירות. 'ענני סערה –
מדוע שתדאיגו אותנו, הנשמות האוויריות העליזות?'
- חוסר ריח:
האוויר הוא עולם נטול ריח, מה שחיוני לשכחת העבר.
- קור:
הקור בגבהים הוא האלמנט הממריץ, המעניק לאוויר איכויות
תקיפות.
- שקט:
השקט הוא המרכיב הבסיסי השלישי של האוויר, יחד עם הקור וחוסר
הריח. הרוח המייללת היא רק חיה שצריך לאלף.
- אנרגייה:
הממשות היחידה באוויר היא האנרגיה. חילוף החומרים בין קור
ואוויר יוצר בישות האנושית את החומר האווירי.
- הבטחה:
ההבטחה מתגלמת בשמחה הפשוטה הנובעת מנשימת אוויר טהור.
- מרפא:
ההחלמה מגיעה כתוצאה מרעננות האוויר.
- צמיחה:
האדם זוקף את גוו וצומח פיזית כתוצאה מנשימת אוויר איכותי.
- שקילה במאזניים:
האדם האווירי הקליל מסוגל לשקול את העולם במאזניים מדויקות,
ובדרך זאת לגלות את העולם מחדש.
- שינוי צורה:
לאחר השקילה משתנה האדם לישות אווירית, שינוי הכולל החלפת כל
ערכיו.
· הדרך לחירות האווירית
ניטשה מתחזק בדרך לחירותו האווירית בדימויי אנכיות דינאמיים ידועים:
- העמק התלול והתהום העמוקה, שמשקיפים עליהם מראש ההר וצוק
הסלע
- העץ הגבוה והזקוף, בפרט על פי התהום, הניצב מתריס כנגד
הסערה וכוח המשיכה כאחד.
- המשעול ההררי הצר, התלול והמפותל, אשר אדמתו מתפוררת
ומדרדרת לתהום כתוצאה ממגע לא זהיר של צעדי הפוסעים עליו.
- הספינה המעופפת, ספינת מפרש ימית, אשר ברוח הסערה טסה על
הגלים, שלא כדי להגיע אל חוף כלשהוא.
- הנשר הטורף, ציפור הטרף הנהנית מביש המזל החלש וכבד המשקל
הצופה בה, ואוחזת בשערו בצהלת טירוף כדי לקחתו לקינה.
- הברק, שאינו מכה משמייים, אלא נראה עולה מהתהום כחלק
מההוויה האווירית .
- השמש נעה במחזור
הזריחה והשקיעה באופן שאינו בלתי תלוי באדם. בכוח הרצון האנושי השמש הופכת לישות
אקטיבית, המכינה את ההשכמה הקוסמית הפנימית. 'מי שהשמש זורחת בנפשו במלוא עוצמתה,
מסוגל אף להטות את מסלולה בכוח רצונו'.
· שלילת המוסר
מסקנותיו של ניטשה כתוצאה מהתבוננותו ביקום האווירי:
- לרצות ולעוף הם היינו הך:
בלטינית הפועל 'VOLO' מציין את שתי המשמעויות גם יחד. זה
העיקרון המשמעותי ביותר עבור ניטשה, שהיה פילולוג של השפה. בצרפתית, הפועל VOLEUR פרושו לגנוב ולעשוק. בספרדית, פרוש הפועל בעל
השורש הזהה הוא גם: 'להתפוצץ או 'להיעלם'. בפירושים השונים לפועל זה מתומצתת כל
מישנתו של ניטשה והבעיתיות שבה.
- עוצמה:
מי שיכול להשכים כמו השמש כקרן אור עזה, מסוגל גם לדחוף את
עצמו לעבר יעודו.
- תוקפנות:
המעוף הניטשאי בעולמו השירי מאופיין בחוסר רסן ובתוקפנות.
הדבר נובע מהמאמץ התובעני המתמיד, הרצון לעוף גבוה יותר ויותר, וסכנת המעוף שנכשל
ומסתיים בנפילה.
- האדם העליון:
האוויר זקוק ללוחמים שיעופו בו בלי היסוס. המעוף שיכור
הניצחון הוא הארה של חוכמת פרא, בה השמש הופכת להיות אחותו של האדם.
- הדיאלקטיקה:
האנכיות, שהיא הניגוד העצום בין כוח המשיכה והדחף להמשיך
לעוף, עשויה לקרוע את האדם שהשתכר מהמעוף לגזרים. אך ההלך, גיבורו של ניטשה, אומר:
'הדרך היחידה לגדולה היא כאשר הפסגות והתהומות מחוברות'.
- סולם הערכים החדש:
כל דבר הוא בעל ערך בשחקים. לכן אצל מי ששוקל את העולם
מהאוויר, הכל נמדד על פי תרומתו למעוף. אלה שאינם מסוגלים לעוף היטב , יפלו במהרה
על פי ניטשה. לאהדה לזולת אין מקום בתנועה הפנטסטית המתמשכת נגד כוח המשיכה.
- ההתמחות המעשית:
הישות האווירית היא הישות על פיה ישק דבר. הכול נוסק או
מנמיך דרכה. אך המעוף עצמו אינו המטרה. המטרה היא להיות מסוגל לשקול באמצעותו את
העולם ולהרים את כל המשקלות האפשריים.
· מסע הצלב לעבר השמיים
מסע הצלב לעבר השמיים – אסופה משירתו האווירית של ניטשה
בתרגום חופשי:
- האוויר האופף את יצירתו:
''אלה המסוגלים לנשום את האוויר האופף את יצירתי, יודעים כי
זה אוויר פסגות, אוויר חזק. יש צורך להיות מוכנים אליו. אחרת יש סכנה רבה להצטננות
ממנו. הכפור קרוב והבדידות עצומה – אך כמה שלווים הם פני הדברים בלילה! מה חופשית
היא הנשימה! כמה אפשר לחוש מתחת!"
המקור: 'ECCE HOMO'
- העץ האווירי:
''פני הנוף מתרעננים בזכות עץ אחד כזה. מי שצומח כמוך, הו
זרתוסתרא, אני משווה לעץ האורן: ארוך, שקט, קשה, בודד, העץ הטוב והעמיד ביותר,
נפלא – ובקצותיו מתפרש עם ענפים ירוקים חזקים על פני נחלתו. קורא תגר על מזג האוויר
וכל דבר אחר שמשכנו בשחקים בשאלות נוקבות, ועונה עליהם בעוצמה רבה עוד יותר, מפקד,
מנצח. הו, מי לא היה מטפס על הרים גבוהים כדי לראות צמחים כאלה?"
- הרצון לעוף כצורך בסיסי:
''האלף בית של חיי הוא שכל מה שכבד ורציני, יהפוך לקליל. כל
מה שהוא גוש, ירקוד. כל נפש תהפוך לציפור. אכן, זה האלף בית של חיי...''
מתוך: THE
SEVEN SEALS
- הישתנות הערכים:
''מי שיום אחד ילמד את בני האדם לעוף יסיר את כל אבני הגבול,
אבני הגבול עצמם יעופו לאוויר לפני. הקל מכול יטביל מחדש את הארץ''
מתוך: 'THE SPIRIT OF GRAVITY'.
- לעוף פרושו לרצות:
"כאשר נדדתי בדד, אל מי ערגה נפשי בלילות, במשעולי
שווא? כאשר טיפסתי על ההרים, את מי חיפשתי תמיד, אם לא אותך? כל נדודיי וטיפוסיי
בהרים היו רק לצורך זה, לסייע לי בחוסר ישעי. מה שרציתי בכל מאודי היה לעוף, לעוף
אליך''.
- ההכשרה הממושכת:
"מי שיום אחד ילמד לעוף חייב קודם לעמוד וללכת ולרוץ
ולטפס ולרקוד. אין מי שיכול לעוף אל המעוף''.
- אמנות השכחה:
''השלך את מכאובך למעמקים, בן אדם, שכח! בן אדם, שכח! אמנות
השכחה היא אלוהית! האם לא תרצה לעוף? האם לא תרגיש בבית בשחקים? השלך את משאך הכבד
אל הים! הנה הים, השלך עצמך לים! אמנות השכחה היא אלוהית''!
- התחושה המופלאה של המעוף האישי:
''כה קל אני,
כעת אני עף,
כעת אני רואה עצמי מתחתיי,
אלוהים רוקד בתוכי.''
...''לעמוד מעל כל דבר כמו כיפת השמיים שלו,
הגג, פעמון התכלת, מגינו ומיבטחו הנצחי''.
- שקילת העולם:
ניטשה שואל את כל יצורי הארץ:
''מדוע אינכם עפים?
מהו המשקל המונע מכם לעוף עימי?
מי גורם לכם להישאר חסרי תנועה על פני האדמה?
עלו על המאזניים שלי ואומר לכם
אם תוכלו להיות שותפיי ושליחיי."
''בחלומי, בחלום האחרון של הבוקר, עמדתי על דוכן, מאחורי כל
העולם, החזקתי מאזניים, ושקלתי את העולם. נישקל על ידי שוקל מנוסה, באמצעות ציוד
מתאים וחזק, כך מצא חלומי את העולם''.
- הדיאלקטיקה מחויבת המציאות בין עליונים ותחתונים:
''הו זרתוסטרה...אבן פילוסופים שכמותך! זרקת עצמך לשחקים, אך
כל אבן נזרקת חייבת ליפול. הו זרתוסתרא, אבן פילוסוים שכמותך, אבן-קלע, מוחץ
כוכבים! זרקת עצמך כה גבוה, אך כל אבן שנזרקת חייבת ליפול''
- שיכרון הגבהים:
"מצב התודעה שנכנס עד כה לנפשנו כיוצא דופן, והורגש
באימה פה ושם, יהפוך למצב הרגיל של נפשות העתיד: תנועה מתמדת בין הגבוה לנמוך,
ותחושת הגבוה והנמוך. מצב קבוע של העפלה, כמו במדרגות, ובאותה עת מנוחה, כמו על
העננים."
- לידת האדם העליון, מתוך תחושת האחריות, בעולם של שירים:
''לו הייתי פורש אי פעם שמיים שלווים מעל עצמי ומרחף באמצעות
כנפיי אל שמיי, לו הייתי שוחה בעליצות במרחבי האור העז, וציפור החוכמה של חירותי
היתה מגיעה, היא היתה לוחשת כך: הבט, אין למעלה, אין למטה! זרוק עצמך סביב, קדימה,
אחורה, אתה הקל מכול! שיר! אל תאמר מאומה! האם המילים לא נועדו כולן לחמורי הסבר
והכבדים. האם אין כל המילים משקרות למי שהוא קל מכול? שיר! אל תאמר דבר!"
מקור: THE SEVEN SEALS'.
''זרתוסטרא, יחד למדנו הכול. יחד למדנו לנסוק מעל עצמנו אל
עצמנו ולצחוק מלוא הפה. לצחוק מטה מלוא פינו בעיניים בורקות, וממרחק כה רב עד כי
כל התוכניות המחוכמות, הלחצים והאשמה, מהבילים תחתנו כמו גשם."
מקור: הפסקה האחרונה בחלק השלישי של 'כה אמר זרתוסתרא'.
- התוקפנות:
"יש חץ שהורג מבלי להתכוון"
- ההשתחררות מההמון:
''ראה מה קורה לי. כיצד הצלתי עצמי מגועל הנפש. כיצד המראתי
לגבהים בהם ההמון אינו נמצא. יתכן והגועל עצמו יצר את כנפיי ועוצמתי. אמת, הייתי
חייב לעוף לגובה הרב ביותר כדי למצוא שוב את נהר התענוג. אחי, מצאתי אותו, כאן
במקום הגבוה ביותר. הוא מלא עד גדותיו, ואין המון שישתה ממנו. כי אלה הם הגבהים
שלנו וזאת היא ארץ אבותינו''.
המקור: 'כה אמר זרתוסטרא', עמוד 94
- טבע הטורף:
''הנשר שלי מתעורר ומברך את השמש כמוני. בציפורני נשר הוא
לופת את האור החדש''.
- הגורל המר של מי שאינם לומדים לעוף:
''ביתנו נמצא במקום גבוה ותלול מידי עבור כל המלוכלכים
וצמאונם...בעץ העתיד נבנה את קיננו. הנשרים יביאו את מזוננו בבדידותנו! אין זה
מזון שניתן לחלק אותו עם אנשים מגעילים. הם יחשבו שהם אוכלים אש וגחלים. אין מקום
עבורם כאן. אושרנו יהיה עבורם כמערת קרח. רצוננו הוא לחיות מעליהם כרוחות עזות,
חברים לנשרים, שכנים לשלג והשמש. כך חיות הרוחות העזות. כמו רוח עזה אהיה להם כאשר
ארד מטה לנשוב ביניהם, וברוחי אוציא את נשמתם. זה מה שמבקש עתידי."
המקור: 'כה אמר זרתוסתרא', עמוד 95
''ציפור טרף אולי,
אשר עולצת למראה ביש המזל,
אוחזת בשערות הצופה הנאמן,
בצחוק היסטרי,
צחוקו של עיט...
...מי שאוהב את העמקים התלולים, חיב להיות בעל כנפיים...
אסור לו להישאר תלוי בקצה הצוק כמוך,
התלוי!''
המקור: BETWEEN BIRDS OF PREY"''
''כעת עומד אתה חיוור פנים,
כמו עולים לרגל משוקצים,
כמו תימרות עשן,
שמתפשטות בשמיים קרים וקפואים''.
· ניטשה והנאצים
רעיונותיו של ניטשה אומצו בהתלהבות על ידי הפאשיסטים
והנאצים. אחותו של ניטשה הייתה אחראית על עזבונו. היא נישאה לאחד ממבשרי הנאציזם
והאנטישמיות המודרנית, אדם בשם פורסטר. תחת השפעתו קירבה את רעיונותיו של ניטשה
לחוגים לאומניים ואנטישמיים. היא פרסמה את הספר "הרצון לעוצמה", שהכיל
עיוותים אנטישמיים שלה לתורתו של ניטשה, והפכה לאחת החברות הראשונות במפלגה
הנאצית. ניטשה עצמו התנגד לאנטישמיות, ומסיבה זו ניתק את יחסיו עם המלחין ריכרד
וגנר, אשר היה אנטישמי ארסי.
להלן רעיונותיו הנאציים המפורסמים ביותר:
- הרצון לעוצמה:
ניטשה פיתח את הפילוסופיה שלו על סמך הערכה של תאורית
ההתפתחות של צ'רלס דרווין. ניטשה האמין כי תורת המוסר היהודית-נוצרית מנוגדת
לאינסטינקטים של הטבע האנושי. כתוצאה מכך החליף ניטשה ערכים אלה בפילוסופיה המטיפה
לפיתוח וביטוי מירבי של האינסטינקט החייתי שבאדם.
האיסטינקט האנושי הראשוני, על פי ניטשה, הוא 'הרצון לעוצמה'.
על ידי הטפה לפילוסופיה זאת, דחה ניטשה את האמונה, שהאהדה ההדדית היא – כתוצאה
מהלחצים החברתייים – היסוד הנכון והטבעי של המערכת המוסרית. למעשה , ניטשה דחה את
התאוריה של דארווין על פיה בני האדם פיתחו חברה אמפאתית כדי לצורך הישרדות.
אתיקת העוצמה שפיתח ניטשה, אשר דחתה את האינסטינקט החברתי
שדארווין הילל, החליפה את הדחף החברתי באגואיזם ואינדיבידאוליזם. אתיקת העוצמה
נובעת מאמונתו של ניטשה כי החזקים בבני המין האנושי לא מעוניינים רק לשרוד, אלא גם
לזכות בשליטה על אחרים. האינסטינקט האנושי הנעלה ביותר במערכת אתית זאת הוא הרצון
לעוצמה. כאשר צפה בילדים משחקים, העיר ניטשה כי כל אחד מהם רצה להנהיג את הקבוצה,
עד שנתגלה החזק ביותר.
הגורילה הרצחנית, שהיא המתכונת של 'האדם החדש' החזק
והאינסטינקטיבי, לא הומצאה על ידי הנאצים. הדמות הוצגה ברמה יותר מעוברית על ידי
ניטשה. ב-1887 הוא כתב כי 'החיה הבלונדינית', אותה תיאר כ'אדם החדש', תשתלט על
השכל, המוסר והרצון.
גסטון בשלרד כתב כי התכלת והזהב הם צבעי השמיים. קיימת נסיקה
בצבע, באותו אופן שבו אנו מדברים על שמיעה בצבע. נראה כי התכלת, או לעיתים צבע
מוזהב, מופיעים בגבהים אליהם אנו נוסקים בחלומותינו תכופות ללא כל הצעה. החולם,
בעת שהוא חי את הנסיקה הדימיונית, יגיע למקום מואר שבו הוא צופה באור זה בצורה
מוחשית. לחולם יש את הרושם של מרחץ באמבט באור הנושא האותו. הוא מגשים את הסינתזה
של קלילות ובהירות.
ספרו 'הרצון לעוצמה' כולל פיסקה המתווה התחייבות למניעת לידת
צאצאים חלושים, וציווי על החלפת הדיברה התנכית 'לא תרצח', בדיברה 'אל תתרבה'.
ניטשה כותב כי החיים אינם מכירים בסולידריות או בשוויון זכויות בין החלקים הבריאים
והמנוונים של האורגניזם. את האחרונים יש לקצץ, אחרת יחרץ דין הכלל. בהמשך כתב:
'מטרתנו היא ליצור את איש העתיד, מצד אחד על ידי היתרבות מבוקרת, ומצד שני על ידי
השמדת המיליונים שלא יעמדו בתקן' [ע' 643].
- האדם העליון:
'מוסריות האדונים' נחקרה על ידי ניטשה לראשונה ביצירתו 'כה
אמר זרתוסתרא', שפורסמה ב-1883. ביצירה, זרתוסתרה מלמד את בני האדם אודות האדם
העליון, דמות אידיאלית המגדיר בעצמו את מוסריותו. האדם העליון הבדוי של ניטשה דוחה
את האמונה וחיי הנצח. הוא מניח כי 'אלוהים מת', או שהבורא אינו פעיל יותר בהתפתחות
האנושית. באמצעות דחיית האמונה, הוא והחברה האידיאלית שלו הופכים אחראים בעצמם
לערכי המוסר שלהם. ניטשה קבע כי אף אדם לא הגיע עדייין לרמה כזאת, והדמויות
החשובות ביותר שקמו למין האנושי עד כה הן עדיין 'אנושיות מידי'.
- מוסר האדונים ומוסר העבדים:
ניטשה הניח כי המערכת המוסרית מתפתחת מתוך החברה. את המערכות
החברתיות והתרבותיות בחן בספרו 'תולדות עקרונות המוסר', שפורסם ב-1887. בספר דן
ניטשה במוסר האדונים של החברות האריסטוקרטיות, כמו האימפריה הרומית, ומוסר העבדים
של העם היהודי. ניטשה הכיר בכך כי שתי התרבויות היו למעשה חלקים של תרבות אחת
גדולה, אך המערכות המוסריות שלהן היו שונות לחלוטין.
על פי ניטשה, המעמד האריסטוקרטי והשליט הפך לכזה באמצעות
כישוריו הטבעיים העדיפים, שכללו אינסטינקטים חזקים ותוקפניים. ביטוי נוסף
למנהיגותו הוא הכרה בתוקפנות ובשמוש בכוח כמרכיבים מהותיים של הקיום. שליטים אלה,
המבטאים את עוצמתם בגלוי, רואים בעיסוק בעוצמה ובהגנה העצמית דרך חיים מכובדת.
בניגוד חריף למעמד השליט, האוכלוסיה הכפופה דוגלת בקוד מוסרי
המבוסס על מיתוס השוויוניות בין היחידים. האריסטוקרטים מקירבה, מתוך הכרה בכך,
מאשרים שוויונות זאת דרך גינונים ריקים מתוכן, כמו השיוויון על פי החוק, שלעיתים
רחוקות בלבד מתגשם במציאות. מעמד העבדים הכנוע מגלה לבסוף כי החיים אינם יכולים
להיות שוויוניים. כתוצאה מכך מתפתחת הדת, המבטיחה להם כי הם למעשה נעלים יותר
מהמעמד השליט עלי אדמות.
ניטשה הניח כי מעמד העבדים דוגל בדמוקרטיה ועיקרון
השיוויוניות במטרה להוריד את המעמד השליט לרמתו. חטא ורוע הם מושגים מלאכותיים,
שנוצרו על ידי העבדים ואומצו על ידי מנהיגיהם, שהפכו לעיתים קרובות לחלק מהמעמד
האריסטוקרטי, בהוכיחם כך שאינם מאמינים למיתוס הדתי. העבדים מפחיתים בערך חיי המין
והתשוקה האנושית, ומלמדים את שפלות הרוח במקום מתן כבוד לעוצמה ולסמכות. ניטשה
האמין כי הם מדחיקים כך את רגשות הכעס והעלבון שלהם. המנהיגים הדתיים הם או בעלי
אמונה, או יחידים השואפים לעוצמה, אך אינם מסוגלים להודות בכך בגלל רגשותיהם
המודחקים.
ניטשה טען כי היהודים 'מרעילים את הדם' כיוון שהם, בתור
האבות הקדומים של הנצרות, נושאים בקרבם את 'הרעל היהודי והנוצרי' [ניטשה, 1888].
ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו, תוך מתן דמות
שירית ומטאפורית לרעיונותיו במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. מליצותיו,
הניתנות לפרשנויות שונות מתוך שלילת הקיים, מצאו הד בליבם של הנאצים ובליבו של
היטלר. שלילת המוסר הקיים, הרצון לעצמה, 'האדם העליון', קידושה של המלחמה וביזויו
של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים תוך עיוות, לרוב, של רעיונותיו של ניטשה,
ריקונם מתוכן, ורידודם עד דק, והשלכת עיקרים כגון המאבק הפנימי והשליטה העצמית,
אשר לא תאמו את אופי תורתם. במיוחד מצאו חן בעיני הנאצים חיבוריו על הנפש
האווירית. מצד אחד היא העניק הדבר ציביון רומנטי ומגובש לתפישת עולמם, ובמקביל
התאים הדבר מאד לדבקותם בפיתוח התעופה.
מדוע לא התפתח המעוף הרוחני של ניטשה לגישה הומאנית,כדוגמת
זאת של ריצ'ארד באך, מחבר 'יונתן ליוינגסטון השחף'? מדוע החוויה אותה הוא מציע היא
ליחידי סגולה? מדוע האהבה אינה שופעת מספרי ניטשה? מדוע ניטשה לא הצהיר כי הוא
אהבה ואור בפני זרתוסתרא. מדוע אין די באדם כמו שהוא כביטוי מושלם של האהבה, כפי
שבאך מנסח?
מקריאה בספרי באך אפשר להבין את ההבדל. באך מכיר את חווית
הטיסה ומשליך ממנה לחווית המעוף הרוחני. ניטשה מבקש אחר חווית המעוף, והוא חולם כי
הטיסה תעשיר אותו בחוויה זאת. חמישים שנות התפתחות התעופה עושים את ההבדל בין
פרידריך ניטשה לריצ'רד באך.
לגבי באך כל התשובות נמצאות, בתנאי שיש די שפלות רוח ופתיחות
בליבנו. אין בעיה שאינה מכילה בתוכה מתנה. הבעיות קימות למען המתנות שבהן. אתה
רואה בעיה כיוון שאתה זקוק למתנה שבה. אינך קורבן למעשה, וכך התפישה הטראגית אינה
קיימת. לכל שאלה יש לחפש את התשובה הפחות צפויה מכל.
