אינדקס

 

שואה ותעופה

חלק ב' – פרק 18

התודעה האוירית הנאצית

 

 

ראשי פרקים

 

·         מבוא – מודעות אוירית ותודעה אוירית

·         פיטר פריטשה – מחבר הספר 'גרמניה – אומה של טייסים'

·         חזון עתידני וחלום לאומני בגרמניה הטרום נאצית

·         משטר התודעה האוירית הנאצית

·         מושגי מעוף בגרמניה הנאצית

·         התפתחות התעופה בארץ ישראל בשנות ה-1930

·         דמות האדם-אוירון

 

 

 

 

·         מבוא – מודעות אוירית ותודעה אוירית

 

מכל ההמצאות המרשימות של המאה ה-20, אף אחת לא השפיעה השפעה כל כך חזקה ומתמשכת על הדמיון האנושי כמו המטוס.

 

המטוס העניק השראה להתבוננות היצירתית של אמנים ואינטלקטואלים רבים. הוא משך תשומת לב ציבורית רבה באמצעות הצגת תדמית אותנטית פופולארית של האומה, ובאותה עת איתגר אותה להסתגל לעולם המודרני. המטוסים חלפו מעל פסגות ההרים וחצו את היבשות, ובדרך זאת שינו את התפישות המסורתיות של הזמן והמרחב. המדינאים נאלצו לשקול מחדש את יחסיהם עם הסדר הטבעי. יחד עם השינויים הפיזיים יצרה התעופה סמלים ודימויים חדשים שהיללו את חוויות המהירות והתנועה, יצרו ושידרו משמעויות חדשות של עוצמה, איכות, סמכות ושייכות, והעשירו לנצח את טווח הביטוי האנושי. הוא סייע יותר מכל להתפכחותן ולהתפתחותן של אומות. הוא יצר את הרגישות המודרנית, את ליבת החיים המודרניים.

 

כמובן שהמטוס אינו הסמל התרבותי היחיד של התקופה. הוא חבר לטכנולוגיות נוספות כמו המכונית, הרדיו והקולנוע. זאת בזכות היותו כלי נשק צבאי ואמצעי תחבורה נוח, וכלי מעשי בשירותן של מדינות שניסו להיות מודרניות במהלך המאה ה-20.

אך הוא שימש כמייצג השליטה האנושית בכוחות הטבע, ואפיין את הקידמה במידה רבה לאין שיעור לעומת סמלי התרבות והטכנולוגיה האחרים ששילבו בין המדיום למסר.

המדיום הוא המסר הוא ביטוי שטבע מרשל מקלוהן ומשמעותו היא כי אמצעי פיזי מטביע את עצמו בתודעה גם כבעל תוכן משמעותי באמצעות מאפייניו, תוך יצירת יחסים ערכיים עם האדם שלא באמצעות המטרות שלמענן נוצר בלבד.

במידה רבה משפט זה הוא ניסוח אחר של מושג האנתרופומורפיזם – האנשה, שרווחת בתרבות האנושית משחר ימיה.

הסכנה היא שאמצעי שהפך למדיום יסיח את הדעת, כמו נתח בשר שמסיח את דעתו של כלב שמירה.

למטוס אין תוכן כמו שיש למאמר בעיתון, אך יש לו השפעה חברתית כיוון שהוא מגדיר מחדש את המרחב. כתוצאה מכך התוכן עצמו מקבל חשיבות משנית. פשע שהתבצע באמצעות מטוס מקבל תשומת לב פחותה לעומת המטוס. אנשים נוטים להתמקד בתוכן, אך במהלך העברת המידע אליהם חלק גדול מהתוכן אובד בגלל האמצעים הפיזיים המורכבים שבהם הוא היה מעורב.

 

לאחר שערכי החברה ודרכי העשייה שלה משתנים עקב הטכנולוגיה, אנו מבינים את משמעותו החברתית של המדיום. שינויים אלה עשויים להיות לכאורה עקיפים כנגזרת משנית של המולת חיי היומיום שאיננו מודעים לה, אך בדיעבד הם לעיתים ישירים ונוגעים בעיקרי התרבות, הדת, והתקדימים ההיסטוריים.

במרכזה של הנפש המודרנית עומדת חווית הטיסה. התעופה בראשיתה נתפשה כסמל מהפכני של התחדשות אישית בסגנון המהפכה הצרפתית. בהמשך אימצו אותה המדינות המודרניות כבעלת כושר מינוף טכנולוגי וכלכלי שאין כדוגמתו, ולבסוף היא הפכה לאמצעי ביטוי לגבורה לאומנית באמצעות טייסי מטוסי הקרב. אין זה מפתיע שאודות המטוס יש יצירה עניפה שחוקרת ומתארת את הדימוי מכל זוית אפשרית.

 

מחקר מקיף אודות תרבות התעופה נערך לגבי רוסיה. מחקרים רבים אודות התעופה הרוסית והסובייטית מצביעים על חשיבותה הכלכלית והטכנולוגית הרבה. אך ברוסיה היה למטוס תפקיד הרבה יותר חשוב, במסגרת התפישה הרחבה ביותר של ההתפתחות הלאומית. ההתייחסות האישית והציבורית למטוס באומה זאת הייתה כאל תרבות שלמה. דורות של מנהיגים רוסים וסובייטים הבינו את המטוס כך. הם קידמו דימויים וסמלים, ומימשו בדרך זאת את חזונם המדיני.

 

מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את המטוס כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים 'מודעות אוירית' ו'תודעה אוירית'.

 

המושג 'מודעות אוירית' נוצר על ידי חוקרים אמריקנים כדי להסביר את ההתלהבות הראשונית של האומה האמריקנית מהמכונה המעופפת. בעיקבות זאת התחילו היסטוריונים להשתמש במושג כדי לתאר את התעניינותה של אומה, קבוצה או יחיד, בכל קשור לתעופה. המונח מתייחס במקור להתלהבות מהטיסה במכונות מעופפות, אך השימוש בו מתייחס גם לכל המסורות והסמלים שמרכיבים את הגישה לנושא, וגם את העיסוק המעשי המגוון בו.

 

המושג 'תודעה אוירית' משמעותו שימוש מושכל במודעות האוירית ליצירת תפישת עולם מלאה. במילים פשוטות זאת תרבות ייחודית שמיוסדת על מושגי התעופה.

 

 

רוסיה היא אבן בוחן בנושא זה, שנחקר לעומק בספר 'הדיקטטורה של התעופה'. אודות רוסיה יש מחקרים רבים שעוסקים בתעופה כמוצר לאומי כלכלי, טכנולוגי, וצבאי. הם מתארים בכך מודעות אוירית עניפה, שהייתה פעילות מעשית שנובעת מצרכי השעה. אך מתוכם ניתן לזהות גם תנאים תרבותיים ופוליטיים רחבים ומקיפים יותר, שתרמו ליצירת התודעה האוירית הרוסית.

 

בני תרבות המערב במאה העשרים, האמריקאים והאירופאים כאחד, שילבו מלכתחילה בין המעשי לסימבולי בהתייחסותם לעולם התעופה. חוקרי התעופה ביטאו את דעותיהם מתוך שילוב בין הטכנולוגי למיתולוגי. האגדה על איקארוס ודדאלוס שימשה כחוט מקשר בהקשר זה. התפתחות המטוס סימלה את המאבק הניצחי והסיזיפי בכוח המשיכה.

 

כך קרה שהרוסים ניסו לשכתב את ההיסטוריה כאילו הם היו הראשונים בתבל שביצעו ניסיונות מוכחים בתעופה. ניסיונות אלה מתועדים בפולקלור הרוסי, אך היקפם ומשמעותם הם סובייקטיביים. כל אומה אחרת, בין אם אלה הצרפתים או האנגלים, הספרדים או האיטלקים, האמריקאים או הסינים, מתפארת בפולקלור דומה.

 

אך ניסיונות אלה ברוסיה לנצל מאמצים חובבניים וחד פעמיים של איכרים ונזירים נועדו להעניק לרוסיה את מעמד הבכורה בדברי ימי התעופה. הם חושפים את המוטיבציה המרכזית בתרבות התעופה הרוסית, שהיא הטענה לבידול, ולפיכך ליכולת התחרות במערב. שאיפה לבידול ולהתבלטות זאת השתלבה בשאיפות הרחבות של הרוסים להתפשטות אימפריאלית, בתיאוריות הסלאבו-פיליות ובאידיאולוגיה הקומוניסטית.

 

מדינאי ואזרחי רוסיה מדדו עצמם על פי סטנדרטים אירופאים מתקדמים, אך הם שאפו לגשר אותם עם הזהות הלאומית הרוסית. דו המשמעות הזאת קידמה חזון ייחודי של האומה והעתיד שלה. כמאפיין המרכזי של המאה ה-20, המטוס הבהיר יותר מכל דבר אחר את הקשר בין שאיפות לאומיות לקידמה טכנולוגית. כיוון שהבטיח יתרון צבאי יחד עם שליטה על כוחות הטבע, הפך המטוס לאמת המידה הברורה, הטובה והיעילה מכול להצלחה אישית, חברתית ולאומית. כתוצאה מכך הפך המטוס ברוסיה, ובדיקטטורות התעופה האחרות של המאה ה-20, גרמניה, איטליה ויפן, ליותר מאשר סתם מכונה מעופפת. לעומת מדינאי מעצמות המערב אשר ראו במטוס מרכיב טכנולוגי מרכזי ומדד לקידמה בלבד, ייחסו הרוסים למטוס גם סגולות סימבוליות של מבשר הגאווה הלאומית.

 

ברוסיה הפך המטוס כמעט לאייקון דתי מהדת הרוסית-אורתודוכסית. הוא ייצג את האלוהים ואת ישועת האדם כמו ישו. המטוס נועד לשחרר את האומה הרוסית מכבלי העבר, שבו היו מרבית הרוסים עבדים וצמיתים של הקיסר והאצולה. החברה הנחשלת ציפתה באמצעותו למעבר מהיר למדרגת האומה המתקדמת והחזקה ביותר בעולם.

 

הרוסים אכן הצליחו מאד בהישגיהם בתחום התעופה, אך אלה התאפיינו גם בחוסר היעילות וחוסר הצדק של השלטון האוטוריטארי הסובייטי.

באופן אירוני, במהלך התיעוש המוחץ של שנות ה-1930 אשר הביא למרבית הישגיה הטכנולוגיים של ברית המועצות, התמסדה שם גם תרבות מיושנת, שמבוססת על עוינות ומאבק בין הפרט לשילטון שבו כל האמצעים כשרים. האזרח הקטן שלא קיבל די צרכו לא בחל בשום דרך להשיג את צרכיו, ואילו המדינה נקטה באמצעי ענישה חסרי תקדים כדי להשיג סדר חברתי. התוצאה הייתה המשך התלות הרוסית במערב הדינאמי, היצירתי והיצרני יותר, בנושאי טכנולוגיה מתקדמת. הדיקטטורה של התעופה שביקשו המנהיגים הסובייטים ליצור התמוטטה והפכה לטרגדיה אנושית מונומנטאלית.

 

 

 

 

 

·         פיטר פריטשה – מחבר הספר 'גרמניה – אומה של טייסים'

 

 

פיטר פריטשה [1955- ] הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת אילינויס בארה''ב, שמתמחה בהיסטוריה של גרמניה במאה ה-20 בכלל, ובתקופת הרייך השלישי בפרט. הוא כתב ספרים אחדים בנושאים אלה, שמתמקדים בעיקר בניתוח הכוחות החברתיים שפעלו בגרמניה.

 

בנוסף כתב פריטשה ספר אודות הפילוסוף פרידריך ניטשה, וספרים נוספים שעוסקים בתהליכים חברתיים בהיסטוריה המודרנית.

 

הראשון מבין הספרים אודות גרמניה עוסק בתהליכים החברתיים ברפובליקת וויימאר שתרמו לתופעת הנאציזם. השני, שהוא בעל חשיבות מרכזית לנושא של 'שואה ותעופה', נקרא: 'גרמניה - אומה של טייסים'.

ספר זה מתאר את העיסוק האובססיבי של הגרמנים בתעופה, החל מתחילת המאה ה-20 עם הצפלינים, וכלה בתחילת הדיקטטורה הנאצית, שהיתה דיקטטורת תעופה שבה הפכה התעופה לכלי מרכזי בגיוס ההמונים לצרכי המשטר.

 

מתוך הספר 'גרמניה - אומה של טייסים' לקוחים חלקים אחדים לספר 'שואה ותעופה':

הפרק אודות טייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.

הפרק אודות תנועת הדאייה הגרמנית שפרחה אחרי מלחמה זאת.

חלק מרכזי מהפרק שעוסק במודעות ובתודעה התעופתית הנאצית.

 

תרומתו של פריטשה ל'שואה ותעופה' היא לפיכך רבה מאד. אך נשאלת השאלה החשובה מדוע הוא לא המשיך בקו המחשבה של 'גרמניה - אומה של טייסים' כדי לתאר את השתלשלות קורות המשטר הנאצי בכלל עד לתבוסתו הסופית, ואת התהליכים שקדמו לשואה בפרט.

 

כאשר מתארים מצד אחד בספר מוקדם את חשיבותה העצומה של התעופה בגרמניה, אך לא ממשיכים עם קו המחשבה הזה בספרים מאוחרים יותר ומוותרים עליו, הרי שמנציחים בכך גם סתירה אישית וגם סתירה היסטורית. עבודתו המוקדמת של פריטשה כאילו ויורדת לטימיון ובמקביל, תיאור המשטר הנאצי נעשה תלוש. מכאן גם מתקצר מאד המרחק להכחשת השואה, למרות שזאת בפירוש לא היתה כוונתו של פריטשה.

 

הספר מסתיים מבחינה כרונולוגית בערב מלחמת העולם השנייה, שנים לא מעטות לאחר שהנאצים עלו לשילטון. אך הוא אינו עוסק כלל, למרות הקשר העובדתי המפורש, ופריטשה אינו מנמק מדוע, בגרינג, ברודולף הס, בריינהארד היידריך, וביתר האישים, התהליכים והפקודות שפעלו באותה עת, ושיזמו בתחילה את עליית הנאציזם, בהמשך את התפתחות התעופה בגרמניה, ובסופו של דבר את הפיתרון הסופי.

 

נראה כי פריטשה נקלע לבעיה מכמה סיבות. האחת היא היצמדותו למתודות מוכרות במדעי החברה לצורך המחקר ההיסטורי. ההשערה כי התעופה היא גורם מכריע בהתפתחות ההיסטורה המודרנית היא חדשנית, נועזת, ומהפכנית, ודורשת ביסוס מדעי מוקדם. לעומת זאת התיאוריה כי תהליכים חברתיים רחבים וכלליים ביותר שניתן לאפיינם באמצעות דעת הקהל הממוצעת של התקופה, כמו שהתבטאה בתיקשורת ובכתביהם של אנשים שונים, הם הגורמים לשינויים היסטוריים, היא הרבה יותר שמרנית ומבוססת.

 

גם העיסוק של פריטשה בתעופה הוא לוקה בחסר. מן הראוי היה שיפתח את הספר 'אומה של טייסים' בסקירה אודות תעופת הכדור הפורח שאפיינה את מרבית המאה ה-19, ויסיים אותו בתעופת הטילים הבליסטיים שהיתה מרכיב מרכזי בשלהי המשטר הנאצי ואפיינה גם את המחצית השנייה של המאה ה-20 כולה.

פריטשה אינו עושה זאת, אך ניתן לסלוח לו על כך בשל תובענותו ומורכבותו הטכנית של הנושא, אשר הוא שקע בו בכל מאודו בעת תיאורו המעמיק את תעופת הצפלינים, מטוסי הקרב הראשונים, והדאונים.

 

פריטשה עוסק במקביל ביצירותיו בפילוסופיה גבוהה וביומנים אוטוביוגרפיים. הוא כותב על ניטשה ועל המלנכוליה של הזמן, אך גם חוקר יומנים אישיים של דמויות אנונימיות, שמייצגות בעיניו את התקופה בה חיו. הוא עובר מהתמודדות עם תהליכים חברתיים באמצעות דיסציפלינות אקדמאיות לעמידה חתרנית בנעליהם של אנשים פרטיים, מבלי ליצור את הקשר בין השניים. הוא מודה בכך בכישלון הפסיכולוגיה החברתית ובכישלון הפסיכולוגיה של האישיות להבין את ההתנהגות האנושית כפי שהיא מתבטאת באירועים היסטוריים, ובכישלון מדע ההיסטוריה בכלל.

 

פריטשה הרחיב בהתמדה שיטתית את טווח הזמן והרדיוס הגיאוגרפי שבהם הוא עוסק במהלך הקריירה האקדמית שלו. בראשית הקריירה הוא עסק ברפובליקת וויימאר. הוא התרחב בהמשך לתקופות שלפניה ואחריה בגרמניה. לאחרונה הוא עוסק גם במהפכה הצרפתית וגם בעידן הפוסט מודרני הגלובאלי.

התרחבות זאת לא סייעה לו לגלות תובנות חדשות. הוא חוקר את רוח האדם הממוצע וחושב שהיא ההסבר העיקרי, כאשר למעשה עליו לחקור בנוסף את הטכנולוגיה ואת המנהיגים שהשכילו להשתמש בה. במקרים רבים היו אלה בעיקר אנשים בודדים או קבוצות אליטה קטנות שעיצבו את ההיסטוריה, והם עשו זאת כיוון שהיו ברשותם אמצעים טכנולוגיים מהפכניים לעשות זאת, כמו המטוס.

 

פריטשה רואה לפיכך בתעופה תופעה חשובה מאד, אך משנית ביחס למכלול הגורמים שעיצבו את ההיסטוריה במאה ה-20. הראייה לכך היא שהוא אינו מזכיר כלל את הנושא בספריו האחרים והמאוחרים יותר.

יתכן גם כי ספרו 'גרמניה - אומה של טייסים' היה מבחינתו ניסיון אינטלקטואלי נועז מידי, והוא זנח אותו ככל שהתקדם בקריירה האקדמית.

 

בספר 'שואה ותעופה' מוקדש פרק מיוחד לתיאור השפעת התפתחויות חשובות בטכנולוגית התעופה על ההיסטוריה המודרנית, ובראשן המהפכה הצרפתית. אך בתקופות קדומות יותר היו אלה טכנולוגיות פורצות דרך אחרות אשר הביאו לשינויים חברתיים והיסטוריים מפליגים.

דוגמאות אחדות הן:

בזכות טכניקת פרשים חדשנית שיישם ג'ינגס חאן הוא כבש חלקים נרחבים מאירו-אסיה במאה ה-13.

השליטה בימים באמצעות ספינות משוכללות הביאה להקמת האימפריה הבריטית במאה ה-19.

המצאת הדפוס במאה ה-16 תרמה לעליית הפרוטסטנטיות.

המצאת האינטרנט משנה סידרי עולם במאה ה-21.

 

מתוך קריאה פשוטה של הביוגרפיות של מקבלי ההחלטות העיקריים ברייך השלישי, שאליהם אפשר להוסיף את קרל האושופר, אלברט ספיר, ארתור גרייזר, ויתר הדמויות המופיעות בחלק ב' של הספר 'שואה ותעופה', מגיעים בקלות ובאופן בלתי נמנע למסקנה לגבי חשיבות התפתחות התעופה בגרמניה כגורם מרכזי לשואת יהודי אירופה.

 

אך יתכן כי אם פריטשה היה נוקט בדרך זאת היה מוטל עליו גם להעמיד את עצמו בנעליהם של הקורבנות, יהודי אירופה שהלכו למשרפות, ולכך לא היה מסוגל כנראה.

להיות בנעליהם של המנהיגים והקורבנות בו זמנית הוא משימה קשה מאד, בפרט למי שנוטה, על פי הבחירה שעשה בספריו, להתיחס אל האדם הממוצע, וזאת מתוך נקודת מבט חברתית.

 

היה עליו לתאר את התפתחות התעופה כשילוב בין טכנולוגיה לרוח האדם. עליו להיות רוחני כיוון שזאת משמעות העיסוק בחווית המעוף, שעומדת ביסוד התעופה.

גסטון בשלרד, בסיפרו 'אויר וחלומות', תיאר את פרידריך ניטשה, פילוסוף החצר של הנאצים, כאב הטיפוס של משוררי הפסגות שכפועל יוצא מכך יצר את דמות 'האדם העל'. בסיפרו של פריטשה אודות ניטשה אין כל התיחסות לבשלרד.

 

פריטשה מסכם את סיפרו משנת 2009 'חיים ומוות ברייך השלישי', בקביעה כי 'יצר שליטה' ו'תחושת סכנה' חברו יחד באורח שטני בקרב העם הגרמני במהלך תריסר השנים של הרייך השלישי. הם הביאו לניגוד העצום שבין חייו הטובים של העם הגרמני להרס העצום שהמיט על אויביו.

 

השאלה היא מה גרם לכך לאותה דיכוטומיה במחשבה, שמתוארת אצלו כטבעית אך למעשה היא בדיוק ההפך מכך. הדעת האנושית אינה נוטה לראות את המציאות בצבעי שחור ולבן בלבד, אלא במגוון צבעי אפור. כל בר דעת בתבל מתחנך לכך מיום היוולדו.

 

תיאוריו של פריטשה אודות תהליכים חברתיים רחבים, עמוקים וממושכים, שהביאו למרות זאת לדיכוטומיה וקלות דעת חברתית-פוליטית מביאים בכל זאת למסקנה, לאור חשיבות הטכנולוגיה כגורם מכריע בהיסטוריה, כי השפעת התעופה הסמויה היתה רבת משקל הרבה יותר מאשר דעת הקהל הגלויה.

 

רוח האדם תופשת מקום חשוב בקביעת סדר היום הטכנולוגי. לכל מוצר על המדף קודמות שנים רבות של תכנון, פיתוח, יצור, ושיווק. הטכנולוגיה, הכלכלה וכמובן הפוליטיקה, מונעים לפיכך על ידי מערך ציפיות, שההתנהגות החברתית מושפעת ממנו ומשפיעה עליו. המרוץ הטכנולוגי הבלתי פוסק יוצר מנצחים ומפסידים כחדשות לבקרים. כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות. בסופו של דבר כלי הטיס המשוכלל אינו התכלית אלא האמצעי. הוא אינו התוכן אלא הקנקן.

 

בראשית עידן התעופה, למרות שהמוצר המוגמר היו מטוסים משוכללים, הרי שקדמו להם עשרות רבות של שנים של תכנונים ודגמים מוקדמים, שכולם ביחד יצרו מערך ציפיות, שהתלוותה אליו התנהגות אנושית, חברתית ופוליטית תואמת.

התעופה, בתהליך של ניסוי וטעייה, הצלחה וכישלון, השפיעה באפן הרבה יותר עמוק וממושך מאשר התוצר הסופי שלה.

הדמיון והפסיכולוגיה האנושיים פעלו בהתאם לניצני ההתפתחות השונים שלה הרבה לפני שאלה התממשו בפועל.

לדוגמא, חשיבותו של הצפלין לא היתה רק בכושר טיסתו, אלא גם בכך שהיה מופת לכושר העבודה הגרמני ואיכות היצור שלה. כתוצאה מכך הצפלין חיזק מאד את כושר התחרות של גרמניה בשווקי העולם.

 

הנאצים ישמו את התובנה הזאת לגיוס ההמונים לצרכיהם בתחילת דרכם באמצעות שיקום התעופה בגרמניה, ובסופה באמצעות ההבטחות 'לכלי נשק אויריים סודיים ופלאיים'. היה זה מהלך של ניסוי וטעייה טכנולוגי וחברתי בו זמנית, שבמסגרתו גם התממשה במקביל ובאותו אופן תוכניתם להשמדת היהודים.

 

עוד קודם לכן, היותה של התעופה הציר הטכנולוגי המרכזי של מלחמת העולם הראשונה העצימה את תחושת התיסכול הגרמנית שגרמה לעלית הנאציזם ולשואה. הגרמנים התאכזבו מכישלונם במלחמה, אך לא היה זה עוד כישלון טכנולוגי. זה היה כישלון של כלי תעופה שעימו היתה מזוהה גרמניה, ספינת האויר, שגרם למפח הנפש המיוחד. כלי תעופה זה היה גורם מרכזי בכניסת גרמניה למלחמה. הגראף צפלין מבוואריה התחרה בפופולאריות שלו מול המונארכיה, שמזוהה באופן מסורתי עם המרומם והנישגב, וזאת חיפשה דרך לרתום אותו לשירותיה.

 

מושגי התעופה, המעוף והגבהים הם אבות המזון של רוח האדם. מאומה אינו מסביר אותם, והם מסבירים הכל באורח אכסיומטי. אך בהתגשמותם הם עלולים ליצור את היוהרה וקלות הדעת.

 

 

ההרחבה לגבי השאלות שהועלו כאן תינתן להלן בפירוט, באמצעות סקירה בסדר כרונולוגי של כל ספריו של פרופסור פיטר פריטשה שעוסקים במשטר הנאצי:

 

1990 - חזרות לקראת הפאשיזם: פופוליזם והתגייסות פוליטית ברפובליקת וויימאר

במחקר שאפתני זה חוקר פריטשה את השינוי הדרמטי שעברה הפוליטיקה הבורגנית בגרמניה טרם התעוררות הנאציזם. זאת באמצעות בחינת מירקם החיים האזרחיים הלוקאליים, כמו הפגנות בכיכרות העיר, הפוליטיקה של העיירות הקטנות, מועדונים חברתיים, וכמובן מפלגות פוליטיות וקבוצות אינטרסים. בדרך זאת מעניק פריטשה פרספקטיבה להבנת גורל רפובליקת וויימאר, אשר לא טופלה כראוי על ידי ההיסטוריונים.

עוד טרם השפל הכלכלי הגדול האפיל על המפלגות הבורגניות המסורתיות בגרמניה זן חדש של פוליטיקאים פופוליסטים, אשר לא זאת בלבד שהתנגדו לשמאל הפוליטי, אלא אף הטיפו לאקטיביזם פוליטי, ותקפו את העסקים הגדולים, השמרנות הגרמנית, והמדינה הוויימארית עצמה. לסנטימנט פוליטי זה פנו הנאצים בכישרון רב, לא כל כך למטרות צבירת כוח פוליטי, אלא למען הערכה של השאיפות והדעות של מצביעי המעמד הבינוני, והגדרה מחדש של המגבלות שהיו מוטלות עד אז על אירגונים פוליטיים.

 

1994 - אומה של טייסים: התעופה הגרמנית והדימיון הפופולארי

ספר זה מאיר אירוע רב משמעות - השתלטותו של האדם על כוח התעופה. הפרק הראשון עוסק בהתלהבות מספינות האוויר, והוא שיחזור מרהיב של ההתלהבות הציבורית הרבה שהציפה את ערוצי הפטריוטיזם הרישמי, והטרידה את האליטה המלכותית, שנדחקה הצידה על ידי הגראף צפלין וההמונים שבאו לחזות במעופו ובנחיתתו של כלי התעופה שהוא פיתח.

הספר הוא אוצר של מידע שימושי על גרמניה בתחילת עידן התעופה הממוכנת, שהוא השליש הראשון של המאה ה-20. כוחו של הספר בא לידי ביטוי בעת ההתמקדות בתופעת התעופה בהיבט האנושי שלה, כמו שהתגלמה בגרמניה. זאת מתוך הכרה בכוח המשיכה הגדול והרב גווני שהיה לתעופה בקרב הציבור הגרמני, כוח משיכה שנוצר גם בעיקבות היחסים המיוחדים שנוצרו בין טייסי גרמניה להמונים. הספר הוא נדבך חשוב במאמץ להבנת תפקידה של התעופה בהפיכתנו לשונים מאשר אבותינו.

זה ספר מצוין, שנכתב היטב, והוא יוצא דופן בתחומו. השילוב בין מלומדות איתנה, כתיבה כובשת, וחשיבה פרובוקטיבית, הופכת אותו לתרומה חשובה גם להבנת המיליטריזם הגרמני.

זה סיפור מעשה מרתק, שמעניק פרספקטיבה מרעננת על ההיסטוריה של גרמניה במאה ה-20. פיטר פריטשה עושה זאת בכישרון, תשוקה, ומערך של הוכחות שנלקחו מתוך מגוון תחומים רחב של מקורות שכמעט ואינם ידועים. הספר הוא פריצת דרך אמיתית בהתפתחות ההבנה של האופן בו הטכנולוגיה הזינה תפישת עולם פאוסטינית, שלפיה הלאומנות והחברה המתועשת הפכו למתואמים, משולבים, ופופולאריים יותר ויותר. הוא מודל לתובנות אודות המיתאם בין טכנולוגיה לדימיון האנושי במאה ה-20.

פריטשה מציג שילוב מדהים בין הטכנולוגיה, החברה, וההיסטוריה התרבותית, ולמימצאיו יש משמעות ניכרת עבור כל חוקרי גרמניה של המאה ה-20. מספינות אוויר ענקיות ושבירות התלויות בשמיים, ועד לטייסי קרב נמרצים אחוזי דיבוק המוות וההרס, ספר זה מתאר את הרומן המסוכן של גרמניה עם התעופה, שנע מהאידיאליזם והחזון האופטימי עד לשימוש האפל במלחמה הטוטאלית.

 

1999 - מגרמנים לנאצים

אחד מארבעת תצלומי המפתח בארכיונים של ההיסטוריה של עליית הנאצים מראה את היטלר הצעיר והפרוע בתוך קהל של 'גרמנים פטריוטים שהתאספו בכיכר אודיאון במינכן כדי לשמוע את הכרזת המלחמה ב-2 לאוגוסט 1914'. פריטשה מותח את משמעותו המדויקת של רגע זה עבור היטלר ואוכלוסיית גרמניה בכלל. זאת במטרה להסיט את הדגש מתיאורית עליית הנאצים מתוך הקשיים הכלכליים, ולהניח את מוצאם מתוך תנועה פופולארית זאת. התפישה המקובלת גורסת את לידתם ההיסטורית של הנאצים בסיום מלחמת העולם הראשונה, אך בתמונה זאת רואים כי 'רוח העם הגרמני' החלה להיווצר עוד טרם המלחמה.

'רוח העם' הופכת להיות הישות המרכזית בשעה שפריטשה בוחן כיצד הפכו הגרמנים לנאצים. הנאצים עלו לשילטון כיוון שהם פנו בהצלחה לרבה לאינטרסים ולנטיות של העם. בהתחשב במטרותיהם הבלתי ליברליות ובאמצעים האלימים של הנאצים, תמיכה ציבורית פופולארית זאת היא התפקחות מחרידה. המהפכה הנאצית הציעה שילוב מורכב ומרושע של השמאל עם הימין שהסתכם במרדנות קלת דעת, הכלאת לאומנות עם רפורמות חברתיות, אנטישמיות עם דמוקרטיה, ופראנויה עם להט לאומני להתחלות חדשות.

עליית הנאציזם נמשכה טווח זמן קצר להדהים, בין 1914 ל-1933. כל פרק בספר פותח בתמונת ארכיון שמייצגת נקודת מפתח בהתפתחות עליה לשלטון איומה ונוראה זאת.

האירוע המכריע של נובמבר 1918, לדוגמא, היה קריאתו של 'העם' להתפטרותו של הקייזר, שהועצמה בהפגנה חסרת תקדים של פועלים סוציאליסטים ברובעי הממשלה. היה צורך בשעות ספורות בלבד כדי שהסדר הישן יתמוטט וגרמניה תכריז על עצמה כרפובליקה סוציאליסטית.

בדילוג לשנת 1933, היטלר הוכתר זה עתה לקאנצלר של גרמניה. כאן יש תיאור של ההמונים הגואים והאווירה החגיגית. קרוב למיליון ברלינאים נטלו חלק בהפגנה יוצאת דופן זאת של הבעת אימון במפלגה שהבטיחה לחסל את הסנטימנטליזם הקיטשי של העבר הטרום מלחמתי והבלגאן של רפובליקת וויימאר, ולהקים מדינת גזע בעלת רצון ברזל וצבא חזק, כאשר באותה שעה הוכו מנגד באלימות אכזרית הקומוניסטים, הסוציאליסטים, והיהודים.

פריטשה מצטט את ההשתלטות המהממת על ערי גרמניה, והפופולארית של הברוטאליות הנאצית, בשעה שהוא שופך אור על הפופולאריות העצומה של היטלר. לאומנות נלהבת ואנטישמיות חובקת כל הפכו לגורמים כבדי משקל. זאת אינה היסטוריה שמבקשת לטהר, אלא לספר סיפור עם אזהרה והתראה.

המוסכמה המקובלת היא כי הגרמנים הפכו לנאצים מתוך הייאוש מתנאי חוזה וורסאיי ומצוקות השפל הכלכלי. פריטשה חושף בקלות את הפגמים בתסריט זה. ראשית, כל מפלגה בגרמניה הוקיעה את חוזה וורסאיי, והאנשים שנפגעו יותר מכל מהשפל הכלכלי לא היו מי שסביר היה להניח שיצביעו עבור הנאציונל סוציאליסטים. פריטשה מנסה להבין את ההיגיון שבנאציזם כמהפכה חברתית רחבה יותר. כמו שהקייזר וילהלם קיווה, מלחמת העולם הראשונה איחדה את גרמניה. אך לאחר שנשאו בנטל במשך ארבע שנים של עוני, עם עזרה מועטת בלבד מצד המונארכיה, אזרחי גרמניה המצויים נחלצו מהמצוקה עם תחושת ערך עצמי חדשה במסגרת החברה והעם הגרמני. הם הפכו לישות שונה במהותה ממי שהיו בתקופת האימפריה ההונצולרית. ב-1933 היו הגרמנים שוביניסטים של חוק וסדר, והנאצים התיימרו להציע סדר וחזון לאומי שיחבקו את כל העם.

מחקר טוב ותמציתי זה מציע נקודת מבט שונה לעבר ההיסטוריה הסבוכה. באשר לאנטישמיות הרצחנית הייחודית של גרמניה טוען פריטשה, מבלי לציין את שמו של דניאל גולדהאגן, כי ההשלמה והשותפות לדבר עבירה של גרמנים מצויים כה רבים ברצח העם היהודי לא הייתה כל כך תוצאה של רצח עם מנימוקים אנטישמיים שאותה חלקו בפשטות עם ההנהגה הנאצית, אלא נבעה יותר ממהלך תריסר שנות הרייך השלישי, אשר יותר ויותר גרמנים התחילו למלא בו תפקיד פעיל. הרוב תמכו במהפכה הנאצית, וכתוצאה מכך גם התחילו לקבל ולהפנים את המושגים הבלתי מתפשרים של תורת הגזע הנאצית.

 

2006 - ניטשה ומותו של האלוהים

הפילוסוף הגרמני והניהילסט המוצהר פרידריך וילהלם ניטשה התבלט כהוגה דעות זועם ומתפרץ, אשר קרע לגזרים בהתמדה את הוודאויות של המאה ה-19, ואשר יצירותיו מושכות, מפתיעות, ומערערות את נפשם של קוראים רבים עד לימינו אלה. הספר ניטשה ומותו של האלוהים, מאת פיטר פריטשה, מביא מבחר מכתביו של ניטשה, שכולם תורגמו מחדש על ידי המחבר, ומקל על הבנתו והדיון במישנה הפילוסופית שלו, סיגנונו והשפעתו.

 

בהקדמה מרתקת וקלה להבנה מקנה פריטשה לציבור הקוראים היכרות עם חשיבתו של ניטשה והשפעתו האינטלקטואלית והפוליטית יוצאת הדופן: שלילתו את המאה ה-19 כמנוונת ובלתי יצירתית, דחייתו את הנצרות, הדמוקרטיה, והסוציאליזם, אמונתו כי כל התרבויות מיוסדות על שקרים ואשליות והשתכנעותו כי על האינדיבידואל להתגבר על המוסכמות וערכי המוסר, במטרה ליצור את עצמו כסופרמן.

 

רודריק סטאקלברג פירסם מאמר ביקורת מקיף אודות הספר:

ניטשה של פריטשה הוא בעיקר נביא הספקנות הפוסט מודרנית אודות האפשרות לרכוש אמת מטאפיסית, והמבשר של 'העיוות הלשוני', שלפיו השפה בה אנו מדברים אינה בהכרח מציינת את המציאות האמיתית.

ניטשה של פריטשה הוא מי שהמימסד הדתי שונא בגין המוסריות היחסית שלו וחוסר האחריות הקוגנטיבי. פריטשה כותב כי ניטשה אינו מעוניין להגיע לחקר האמת, אלא לחשוף כארכיאולוג את מקורותיהן של אמיתות רבות אשר בני האדם נוצרים כיקרות לליבם.

פריטשה ממחיש זאת בקטע מתוך 'המדע העליז', שבו האיש המטורף טוען לראשונה כי 'אלוהים מת'. המטורף אינו מבקש מאנשי השוק, שזה מכבר איבדו את אמונתם, אישור לכך שהאלוהים מת. בדומה להודאתו של נחקר בעינויים, הוא לוחץ עליהם להודות בכך שהם אלה שרצחו אותו.

ניטשה מעוניין שאנשי השוק/הקוראים יראו את עצמם כמרצחים, כותב פריטשה מכיוון שהכרה כזאת מאפשרת להם לראות את עצמם כמי שבוראים ומחריבים את דמות האלוהים, ולפיכך הם אנשים חזקים ויצירתיים, מכיוון שהם מסוגלים לקחת שליטה על כל היבט של חייהם.

הניסוח המחודש של 'אלוהים מת' כ'אנחנו הרגנו אותו' משמעו שהשאלה אינה אם יש או אין אלוהים בעולם, אלא כיצד אנו רואים את עצמנו בנדון.

לפיכך אין בניטשה של פריטשה אבחנה מפורשת ומחייבת לגבי מהות העולם, אלא המלצה לריבוי דעות והשקפות, כחלק מהתאוריה שהידע הוא לעולם חלקי ומוגבל מבחינת תפישתו של היחיד. פריטשה כותב כי אין בנמצא 'עולם אחד ויחיד', אלא יש ריבוי תרבויות, שפות, ופרשנויות.

פריטשה מתעלם ממשפטו המפורסם של ניטשה בסיפרו 'מעבר לטוב ולרע', כי 'העולם כפי שהוא נראה מבפנים, העולם כמו שהוא מוגדר ונקבע על ידי כל אדם אינטליגנטי, אינו אלא הרצון לעוצמה בלבד'. משפט המפתח של ניטשה על פי פריטשה נלקח מיצירה מוקדמת ובלתי ידועה שלו והוא 'מה היא, אם כן, האמת? היא ערב רב של מטאפורות, מילים נרדפות, והאנשות - בקצרה, סכום היחסים והקשרים בין בני אדם, אשר הועתקו, עוטרו, הועצמו ושוכפלו בשירה, בפרוזה וברטוריקה..'.

פריטשה מעריץ את ביקורתו של ניטשה על המודרניזם, ובפרט את הביקורת על מושגי הפוליטיקה המודרנית שנוצרו בעידן ההארה, והקידמה החברתית והתרבותית שנוצרו בזכותם. ניטשה פשוט אינו מקבל את יהירות המודרניזם, לפיה החיים והתרבות בהווה הם מתקדמים וחכמים יותר מאשר בעבר. ניטשה פשוט אלרגי למושג 'מנצח'. הוא דוחה בקביעות את שביעות הרצון העצמית של 'המנצחים' שבהווה, ולועג למושגי הקודש של התרבות המערבית כ'רדידות מחשבתית'.

ניתן לחוש בהסכמה שבשתיקה מצד פריטשה לתיעובו של ניטשה את הפוליטיקה, ובפרט הפוליטיקה של מדינת הרווחה. הוא מגן על שיוויון הנפש הידוע לשימצה של ניטשה לנושאי מדיניות רווחה חברתית. ניטשה רואה מדיניות זאת כבעלת השפעה מנוונת ומשתקת. הוא אינו מעוניין באנרגיה המושקעת ברווחת הציבור החלש, כי בני האדם חייבים להיות במבחן ומאותגרים כל העת. פריטשה אינו שואל מדוע בעלי ההון והיכולת אינם צריכים להיות מאותגרים גם הם.

לפיכך טוען פריטשה טענה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה הנאציזם הוא תנועה מהפכנית עממית, שקרובה ברוחה יותר לשמאל המהפכני מאשר לימין הפאשיסטי. הנאציזם על פי פריטשה הוא למעשה מהפכה דמוקרטית, שבה תפש העם הגרמני את השילטון מידי המוסדות המלוכניים של העבר. הוא קובע בזאת את עמדתו במחלוקת האם שורשיו של הנאציזם מעוגנים במהפכה הצרפתית או במיליטריזם הפרוסי.

למרות שפריטשה שותף להעדפתו של ניטשה את הביקורת התרבותית על פני הביקורת הפוליטית, חברתית וכלכלית, הוא אינו מכחיש את נגישותה הרבה של הגותו של ניטשה לפרשנות פאשיסטית. הוא כותב כי 'אכן יש מימד ברור של חוסר רחמים, ואפילו גזענות בהגותו... קריאתו לחברה להמציא מיתוסים חדשים, יהיה תוכנם אשר יהיה, איפשרה את הנאציזם'.

פריטשה מחזק בכך את הביקורת נגד ניטשה, אך הוא אינו מפרט מהם המיתוסים החדשים שהחברה מסוגלת להמציא. תוכנם של מיתוסים אלה הוא שחשוב יותר מכל, וחובה היא לפרט ולפרש אותם באופן מעשי, כדי למנוע אי הבנות. כי דווקא דחייתו של ניטשה את הפוליטיקה, המעורבות החברתית והניתוח הכלכלי, לטובת תפישת עולם אסתטית, היא שהפכה אותו לפילוסוף הרישמי של הנאצים.

אימוץ ההתמקדות של ניטשה בביקורת התרבות, מתוך תפישת עולם פוסט מודרניסטית אזוטרית, הוא שהביא לסחף של גרמניה לעבר הימין הנאצי בשליש הראשון של המאה ה-20. ניטשה ציפה שהתקפתו את הנצרות תגרום לו לבעיות עם החוק הגרמני, והיה מוכן לצאת בתוצאות. אך אף אחד מספריו לא הוחרם. העדרו של תוכן מפוליטי מובהק בהם הפך אותם ל'בטוחים ובלתי מסוגלים להשפיע פוליטית' בעיני הרשויות. לא התוכן הפוליטי, אלא דווקא היעדרו של תוכן כזה הוא שיצר את הדחף החברתי העז שנבע מספריו של ניטשה, דחף שהפך לכלי מסוכן בידיים פאשיסטיות.

 

סיפרו של פריטשה אינו נוגע במה שהיה מוחשי וברור כל כך לגסטון בשלארד, והוא המימד האוירי ביצירתו של ניטשה, שכה הלם את תקופת חייו בראשית עידן התעופה. למרות זאת פריטשה מחזק בעקיפין את התזה לפיה התעופה היתה גורם מפתח לשואה. זאת כיוון שהוא מתאר היטב, בפרשנותו לשאלת 'מות האלוהים', את דו המשמעות התרבותית שפתוחה לכל פרשנות פוליטית, שאליה חותר ניטשה. גסטון באשלרד תיאר דו משמעות זאת בפשטות 'כסחרחורת הגבהים שבה כל דימוי משתכפל עד אינסוף מעצמו ובדרך זאת נוצרים פרחי הרוע'.

 

מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. ניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. בתקופה בה פעל, חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר הראשונות נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו.

בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות, שהיא עיקרון של סדר מוסרי. מושג האל מזוהה עם מערכת דימויים וערכים על ציר האנכיות, שהם אקסיומטיים. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכל.

 

המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18, התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. הרושם הראשון שעשה הכדור הענק המצויר שהופרח באוויר היה עז ביותר. כל אדם יכול היה להתרומם לשחקים ולצפות בעולם מלמעלה כבני אלים. הנשגב והעליון לא נחשב יותר לנחלת האריסטוקרטיה. העם מרד בשלטון המלוכני המושחת, ותוהו ובוהו חברתי השתלטו, בדמות המהפכה הצרפתית העקובה מדם.

 

מלחמות נפוליון גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולריאקציה פוליטית ברחבי אירופה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, והדבר קיבל ביטוי ב'אביב העמים' שהתחולל באמצע המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים, שניטשה חי ופעל בתקופתה, נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ולמעשה לא הסתיימה עד היום. תקופתנו מתאפיינת בהגדרה הולכת ומתרחבת של הפרט, חלומותיו, זכויותיו ויכולותיו.

 

ניטשה חש, בסוף המאה ה-19, בסכנה כי התהליך של התפתחות התעופה עלול להביא להיסחפות אל הלא כלום. מסקנתו היתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון. זאת מסקנה שהיתה בבחינת פיתרון זמני לבעיה הדוחקת של התערערות הסדר הקיים. ניטשה היה מודע לאילתור ודו המשמעות בשיטתו, אך הוא ראה בה הזדמנות לבחינה מחדש של כל היבטיהם השיריים והפילוסופיים של השחקים. הוא קיווה שתיאוריו יהפכו אותם לחוויה מעשית לכל דיכפין, לחלק מפנימיות האדם, שיוכל לנצח כך את חולשותיו.

 

הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלרד [1884- 1962], בספרו 'אוויר וחלומות', מצא לנכון לשלב פרק אודות ניטשה. נראה היה לו כי פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את פילוסופית הגבהים.

בשלרד היה אחד הבולטים בפילוסופים הצרפתיים במאה העשרים. אוטודידאקט שהפך לאחד המכובדים באקדמיה הצרפתית. המוניטין שלו נובע ממחקריו אודות חשיבות כוח הדימיון האנושי בהתפתחות המדע והאמנות.

הקורא בספריו לומד על מבנה הדימיון ופעולתו, ומקבל תובנות רבות לחלום, הירהור וחשיבה טובים יותר. בשלרד עושה זאת כפילוסוף של המדע ומבקר אמנות כאחד. סגנון כתיבתו, הפשוט והפיוטי כאחד, משמש מקור השראה בפני עצמו.

כלי חקר הדמיון אותם פיתח בשלרד, ובעיקר מושג 'הדמיון הדינאמי', הם מושגים רבי ערך להבנת מקורות היצירתיות.

מקום מרכזי ביצירותיו תופשים ארבעת היסודות: האדמה, המים, האוויר והאש, שאותם הוא רואה כחומרי היסוד של הנפש. הוא כתב ספר מקיף על כל אחד מיסודות אלה, תוך הבאת ציטוטים נרחבים ממיטב הקלאסיקות של השירה, הספרות וההגות האירופאית.

בספרו 'אויר וחלומות' המוקדש ליסוד האוויר, שיצא לאור בשנת 1942, מתאר בשלרד את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף.

הספר מתאר את ההיבטים הפסיכולוגיים של אובייקטים אויריים שונים, כמו: חלום המעוף, שירת הכנפיים, הנפילה הדמיונית, השמיים הכחולים, מערכות הכוכבים, העננים, העץ האווירי, והרוח.

בשלרד טוען כי חקירה מלאה וזהירה של הציר האנכי בנפשנו עשויה לעזור לקבוע את התפתחות המין האנושי, את ציר הרוח האנושית.

 

כצעד הגיוני במחקרו, בשלרד חשב לנכון להביא הוגה דעות ומשורר ידוע. נראה היה לו כי פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. הוא אסף את כל הדימויים שהתקבצו בטבעיות סביב נושא דינאמיקת הנסיקה ביצירותיו, ותיארם בפרק: 'ניטשה והנפש הנוסקת'.

 

בשלרד שקל את חשיבותם היחסית של דימויים אלה לעומת כלל הדימויים. לאחר מכן הוא ניתח והשווה אותם ביחס למשוררים אחרים שגם הם המריאו לשחקים בשירתם. כך הצליח להראות את התפתחות הדימיון האווירי אצל ניטשה ולתאר אותו בשיטתיות. מסקנתו היא שכל מה שנע באויר צפוי לקבל את חותמו של ניטשה. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה.

 

הוא הצליח להוכיח באמצעות מחקר שירתו של ניטשה, ובפרט 'כה אמר זרתוסתרה' הפיוטי, כי המשורר מסביר את הוגה הדעות, וכי ניטשה הוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות.

מתקיים אצלו המעבר מעושר המעמקים לעושר הפסגות. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאוירי.

בולטים ביצירתו הנושאים הבאים: האויר כחירות, הנפילה הדמיונית הפסיכולוגית, המשחק הדיאלקטי בין ורטיגו לניצחון, האומץ לחיות בגבהים, האנכיות לעומת כוח המשיכה, הקור והאש הקרה, והערך המבריא של ההזדקפות, הצמיחה לגובה ונשיאת הראש.

 

המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: 'העליון הוא שמנצח'. ניטשה מסייע לנו לנצח את חולשותינו כיוון שהוא מתאר את הדימיון הדינאמי של הגבהים בדייקנות נפלאה. אך התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעיות, שבשלרד אינו מהסס לחשוף. דו משמעות מוסרית זאת היתה הקרקע הפוריה למוסר הכפול של הרופאים הנאציים, שדגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית ומשפטית, אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים.

 

ניטשה מגלה ביצירותיו בהדרגה , ובתהליך מרתק, את תכונות האוויר:

מקור השראה, עולם סטרילי נטול ריח, קור, שקט, אנרגיה, הבטחה, מרפא, צמיחה, יכולת שקילה, שינוי צורה.

 

ניטשה מתחזק בדרך לחירותו האוירית בדימויי אנכיות דינאמיים ידועים:

העמק התלול והתהום העמוקה, העץ הגבוה והזקוף, המשעול ההררי הצר והפתלתל, הספינה המעופפת, הנשר הטורף, הברק, השמש.

 

שלילת המוסר היא מסקנתו העיקרית של ניטשה כתוצאה מהתבוננותו ביקום האווירי.

לרצות ולעוף הם היינו הך. לכן אין מקום לחמלה. מי שרוצה לעוף מוזמן להצטרף למסע, ומי שמפחד יישאר הרחק מאחור.

בדרך זאת נוצרים: עוצמה, תוקפנות, האדם העליון, דיאלקטיקה בין עליונים לתחתונים, חברת אדונים ועבדים, קריאה לפעולה - מסע צלב לעבר השמיים.

 

ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו תוך מתן דמות שירית ומטאפורית במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. מליצותיו, הניתנות לפרשנויות שונות מתוך שלילת הקיים, מצאו הד בליבם של הנאצים ובליבו של היטלר. שלילת המוסר הקיים, הרצון לעצמה, האדם העליון, קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים תוך עיוות ורידוד של רעיונותיו, ריקונם מתוכן, והשלכת עיקרים כגון המאבק הפנימי והשליטה העצמית, אשר לא תאמו את אופי תורתם. חיבוריו על הנפש האווירית העניקו ציביון רומנטי לתפישת עולמם, ובמקביל התאים הדבר מאד לדבקותם בפיתוח התעופה.

 

מדוע לא התפתח המעוף הרוחני של ניטשה לגישה הומאנית, כדוגמת זאת של ריצ'ארד באך, מחבר 'יונתן ליוינגסטון השחף'? מדוע אין די באדם כמו שהוא כביטוי מושלם של האהבה, כמו שבאך מנסח?

מקריאה בספרי באך אפשר להבין את ההבדל. באך הטייס מכיר את חווית הטיסה ומשליך ממנה לחווית המעוף הרוחני. ניטשה מבקש אחר חווית המעוף הפיזי, והוא חולם כי הטיסה תעשיר אותו בחוויה הרוחנית.

 

חמישים שנות התפתחות התעופה עושים את ההבדל בין פרידריך ניטשה לריצ'רד באך. לגבי באך כל התשובות נמצאות, בתנאי שיש די שפלות רוח ופתיחות בליבנו. אין בעיה שאינה מכילה בתוכה מתנה. הבעיות קימות למען המתנות שבהן. אתה רואה בעיה כיוון שאתה זקוק למתנה שבה. תפישה העולם הטראגית אינה קיימת כי לכל שאלה יש לחפש את התשובה הפחות צפויה מכל.

 

 

2009 - חיים ומוות ברייך השלישי

בספר זה עונה פריטשה על אחת השאלות השנויות ביותר במחלוקת אודות הרייך השלישי: באיזה מידה שיתף העם הגרמני פעולה מרצון עם המשטר?

במהלך השנים ניתנו לשאלה זאת תשובות רבות. נימוקו של דניאל גולדהאגן כי השמדת היהודים הייתה הדבר בו רצו הגרמנים מאז ומתמיד לא שכנע את המומחים. אחרים טענו כי העם הגרמני הוטעה ורומה על ידי הנאצים, או הומר בכפייה. פריטשה מספק טיעון מנומק יותר, על פיו הצליחו הנאצים לקבל את תמיכת העם הגרמני, אך הדבר דרש מהם זמן ומאמץ.

במבוא לספר מתמצת פריטשה ספר דמיוני לחלוטין שחובר על ידי גרמני ופורסם בשנת 1940 בשם ‘מוות בפולין’. בספר זה מתואר גורלם המר לכאורה של גרמנים פולנים מידי הצבא הפולני. הספר הדימיוני הפך לספר הדרכה עבור האס-אס ומקור השראה למעשי הזוועה שביצעו הם עצמם בפולין.

פריטשה טוען כי לנאצים הייתה ראיית עולם חברתית דרוויניסטית והם חשבו על החיים הפוליטיים במונחים של מאבק מתמיד בין עמים. לכן כשפלשו הנאצים לרוסיה חשבו הגרמנים בהחלט במונחים של חיים ומוות, השמדה או הישמדות.

הוא מצטט יומנים אישיים שמתעדים כי אנשים פרטיים היו חייבים לבחון בלא הרף כיצד עליהם להשלים עם הנאציונל סוציאליזם או להמיר את אמונתם אליו. המושג 'קהילת העם' לא נוצר לצרכי תעמולה בלבד. היה זה מושג מפתח בעל הילה וקסם רבי עוצמה שמשך את המוני הגרמנים אל הנתיב הנאצי. פריטשה נובר ביומנים שכתבו דמויות ידועות ואנונימיות כאחד, כדי להראות כי התקוות לתפארתה של גרמניה הדהדו עמוקות בקרב אנשים רבים, למרות שמשמעות הדבר הייתה מלחמת הרס ענקית ורצח העם היהודי.

פריטשה מציע בכך פירוש חשוב לתופעת הנאציזם בעם הגרמני. הוא כותב בחיוניות וחן שאינם אופייניים למחקרים אודות הרייך השלישי. הוא ממוטט את המיתוס אודות הבערות שהייתה לכאורה קיימת בקרב הגרמנים לגבי השואה, ולגבי החלוקה הקלאסית בין הוורמאכט הבלתי פוליטי לאס-אס המרושע. ככל שהפצצות האויר של בעלות הברית על ערי גרמניה הלכו והתעצמו, שינו האזרחים את הגדרתם העצמית ממבצעים ומוטבים של המדיניות הנאצית, לקורבנות. כתוצאה מכך הם דיכאו את התמודדותם עם המציאות למשך יותר משנות דור לאחר המלחמה.

פריטשה מראה כי גרמנים רבים יותר מאשר מקובל לחשוב היו נאצים, וכי הם היו נאצים אדוקים יותר מאשר מקובל לחשוב.

פריטשה כותב בכישרון רב כהרגלו, ודוחס כמות גדולה של מידע וידע לספר קצר יחסית, אך קריא ואינטליגנטי מאד. השימוש הרב שהוא עושה ביומנים אישיים מאפשר לו לחדור לנבכי הניסיון האישי של האדם הפשוט בדרך שהיסטוריונים מעטים בלבד הצליחו בה עד כה. הוא מתאר מצבי שבירה ובנייה מחדש שיטתיים של החברה בגרמניה הנאצית, שלא הצטיינה בארכיטקטורה של המוות בלבד. הגל הפוליטי עליו רכבה היה תופעה ייחודית. הנאצים היו כה זריזים במניפולציה, שהם היו מסוגלים לבנות מחדש את יעודה של גרמניה באופן כזה שהשואה נראתה בו כמרכיב הגיוני, לפחות בהקשר של המסגרת הפוליטית הברברית שלהם.

הספר בהחלט עשוי לעורר מחלוקת, כי הטיעון שלפיו יותר גרמנים היו נאצים מאשר מקובל לחשוב, משמעותו גם שהגרמנים השקיעו מאמץ רב יותר בלהיות נאצים, ומכאן שהרעיונות הנאציים מצאו חן בעיניהם יותר מאשר מקובל לחשוב. בחירתם של הגרמנים הייתה שקולה ומכוונת, מתוך בקיאות ומודעות, וכבחירה פוליטית בברירה אחת מתך אפשרויות רבות. הם הבינו ועיכלו את רצח העם היהודי שזמם וביצע המשטר הנאצי.

פריטשה מצביע על ההיקף הגדול של השתתפות הגרמנים בפרוייקט הגזע הנאצי כמנוף להתחדשות לאומית, ועל הקסם הרב של מושג 'קהילת העם', שנבעו בחלקם מתיפארת המופעים ההמוניים, ברכת ה'הייל היטלר', וההשתתפות בארגוני התנדבות רבים שהנאצים יזמו.

פריטשה בוחן את 'טיפוח הגזע' וחוקר את שאיפות הנאצים לנסח מחדש את האומה כ'אחידת גזע' ואת מאמצי הגרמנים להסתגל לזהויות הגזעיות החדשות. הוא מתאר את ההתעסקות בשושלות, ביולוגיה, חינוך ל'אריות', תעמולה גזענית, אנטישמיות ומדיניות אנטישמית, בתקופה שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הפרק השלישי בספר זה בוחן את המלחמה והאימפריה שיצר המישטר הנאצי בעיקבות כיבושיו. הוא מתאר את 'מרחב המחיה' שנכבש בפולין, את המדיניות של 'השתלטות ושליטה אימפריאלית', את התפתחות המדיניות האנטישמית, ואת 'הדינאמיקה של הרס חסר מעצורים' שהובילו כולם לשואה.

הפרק האחרון בוחן כיצד הגרמנים והיהודים הבינו במהלך המלחמה את המלחמה, השואה, וההשלכות של תבוסת גרמניה לגביהם. פריטשה טוען כי הירי ההמוני היה נושא שיחה מקובל בקרב הגרמנים, אך הבקיאות במתקני ההשמדה הייתה פחות טובה. הוא מתאר כיצד מהלך המלחמה השפיע על האופן בו הגרמנים קלטו והעבירו מידע אודות השואה. לקראת סוף המלחמה אנשים רבים סיננו במכוון כל מידע אודות היהודים, מחנות הריכוז, ומעשי הרצח. לאחר שכף המאזניים נטתה נגדם, והפצצות האוויר של בעלות הברית כתשו את עריהם, התחילו הנאצים לראות עצמם כקורבנות.

היומנים האישיים והמכתבים בהם משתמש פריטשה בסיפרו חושפים את המורכבות של חיי האזרחים ברייך השלישי. האנטישמיות נוסתה על ידי המשטר, ונמצאה כמתאימה לשימוש המוני, יחד עם השינוי הכללי בעמדות האוכלוסייה, שהפכה לתומכת יותר ויותר במשטר הנאצי ובמושגים בהם השתמש, תוך התמודדות עם חרדה, הסתייגות ותשוקה.

פריטשה מסכם בקביעה כי 'יצר שליטה' ו'תחושת סכנה' חברו יחד באורח שטני בקרב העם הגרמני במהלך תריסר השנים של הרייך השלישי. הם הביאו לניגוד העצום שבין חייו הטובים של העם הגרמני להרס העצום שהמיט על אויביו.

 

 

השאלה היא מה גרם לכך לאותה דיכוטומיה במחשבה, שנראית לכאורה כה טבעית אך למעשה היא בדיוק להפך מכך. הדעת האנושית אינה נוטה לראות אף פעם את המציאות בצבעים של שחור ולבן בלבד, אלא במגוון צבעי אפור. כל בר דעת בתבל מתחנך מיום היוולדו לחיוך, לפשרה, לפיוס, לשלום, ולתועלת הדדית. 'דרוש כפר שלם כדי לחנך ילד אחד' אומר הפתגם, ובכפר הגלובאלי בו חיו היה פתגם זה מוכר היטב גם לגרמנים.

 

סיפרו של פריטשה אודות ניטשה אינו נוגע במה שהיה מוחשי וברור כל כך לגסטון בשלארד, והוא המימד האוירי ביצירתו של ניטשה, שכה הלם את תקופת חייו בראשית עידן התעופה.

למרות זאת פריטשה מחזק בעקיפין את התזה לפיה התעופה הייתה גורם מפתח לשואה, כיוון שהוא מתאר היטב את דו המשמעות התרבותית שפתוחה לכל פרשנות פוליטית שאליה חותר ניטשה, בפרשנותו לשאלת 'מות האלוהים'.

גסטון באשלרד תיאר דו משמעות זאת בפשטות 'כסחרחורת הגבהים שבה כל דימוי משתכפל עד אינסוף מעצמו, ובדרך זאת נוצרים פרחי הרוע'.

 

תיאוריו של פריטשה אודות תהליכים חברתיים עמוקים וממושכים אשר מביאים למרות זאת לדיכוטומיה וקלות דעת במחשבה ובהתנהגות, מביאים למסקנה כי לאור ההכרה המוקדמת שלו בחשיבות התעופה כגורם מכריע בהתפתחות ההיסטורית של גרמניה, הרי שהשפעת הטכנולוגיה בכלל והתעופה בפרט על ההתנהגות האישית, החברתית והפוליטית ארוכת הטווח היא רבה ועמוקה ומשמעותית הרבה יותר מאשר מה שמתגלם בתוצר הסופי שלה.

 

לדוגמא, בימים אלה של תחילת העשור השני של המאה ה-21 אנו חווים משבר כלכלי ממושך. רבים יסכימו כי אחד ממקורותיו של המשבר הוא צמיחתו של דור אשר נשען על האינטרנט כאמצעי עיקרי לפעילות, והזניח עקב כך את התעסוקה באפיקים אחרים. המוצר המוגמר מבחינת האינטרנט הם הסמארטפון והאייפון, אשר יצאו לשוק בשנים האחרונות בלבד. אך קדמו להם עשרות רבות של שנות פיתוח. זאת ביצירת תשתיות תיקשורת, ביצירת חומרה וביצירת תוכנה, שיצרו כולם מערך ציפיות עצום ל'קראת הדור הבא' שיצא לשוק. הכלכלה מונעת על ידי מערך ציפיות שיוצרים השקעות רבות שנים בתיכנון, פיתוח וייצור, ותוכניות שיווק ארוכות טווח לאחר שהמוצרים יצאו אל השווקים. ההתנהגות האנושית מושפעת ונקבעת מיומרנות זאת. בסופו של דבר קיימת 'האכזבה', וזאת הסיבה לדיכוטומיה המחשבתית שבסופו של התהליך הרב שנתי של התפתחות טכנולוגית.

 

כך קרה גם בתחילת עידן התעופה. למרות שהמוצר המוגמר היו מטוסים משוכללים, הרי שקדמו להם עשרות רבות של שנים של תכנונים ודגמים מוקדמים, שכולם ביחד יצרו מערך ציפיות, שהתלוותה אליו התנהגות אנושית וחברתית תואמת. התעופה השפיעה בתהליכים הרבה יותר עמוקים וממושכים מאשר התוצר הסופי שלה. הדמיון האנושי והפסיכולוגיה שבעקבותיו פעלו בהתאם לניצני ההתפתחות השונים שלה הרבה לפני שאלה התממשו בפועל.

לדוגמא, חשיבותו של הצפלין לא הייתה רק בכושר טיסתו, אלא גם בכך שהיה מופת לכושר העבודה הגרמני ואיכות היצור שלה, ולפיכך ליוו אמצעי התיקשורת בהרחבה גם את לבטי תכנונו וכל תהליך היצור שלו. כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות. זאת אפילו אם אין הטכנולוגיה הופכת לכישלון ולעוד ערימת גרוטאות שעלתה הון רב. גם אם הצליחו וכבשו את השווקים העולמיים, בסופו של דבר המחשב הנייד והמטוס המשוכלל אינם התכלית אלא האמצעי בלבד, הם אינם התוכן אלא הקנקן.

 

היות התעופה הציר הטכנולוגי המרכזי של התקופה העצימה עוד יותר את האכזבה ותחושת הכישלון האופיינית לסוף תהליך התפתחות טכנולוגית יומרנית. אכן הגרמנים הושפעו מכישלונם במלחמת העולם הראשונה, אך לא היה זה סתם כישלון, זה היה כישלון של כלי תעופה שעימו הייתה מזוהה גרמניה. ספינת האויר הייתה גורם מרכזי בכניסת גרמניה למלחמה. הוא התחרה בפופולאריות שלו מול המונארכיה, אשר ביקשה דרך המלחמה לרתום אותו לשירותה. התעופה, המעוף והגבהים הם אבות המזון של רוח האדם. בהתגשמותם הם יצרו יוהרה וקלות הדעת מחד, מפח נפש מיוחד מאידך, והפכפכנות ודיכוטומיה חריפים עוד יותר מאשר אלה שנוצרים בשלהי כל התפתחות טכנולוגית משמעותית אחרת.

 

 

 

 

·         חזון עתידני וחלום לאומני בגרמניה הטרום נאצית

 

 

המטוס עבר תהליך האנשה הדרגתי, שבמהלכו הוא הפך עם התפתחותו והשתכללותו לדומה יותר לאדם עצמו, גם מבחינה חיצונית וגם בביצועיו. חלום המעוף, משאת הנפש הכמוסה משחר האנושות הפך כעת לטיסה שכל אדם רגיל יכול היה לחוות, וזאת באמצעות כלי אנושי כמעט בעצמו. לא סתם נקראת המחצית הראשונה של המאה ה-1920 'תור הזהב של התעופה'. האנתרופומורפיזם, ייחוס תכונות אנושיות לחפצים דוממים, נפוץ מאד בחיי היומיום. גם בעולם המודרני נפוצה מאד החשיבה אודות עצמים בודדים כבעלי תכונות כמו-אנושיות, וגם את האלוהים קשה ביותר לאדם הממוצע לתאר ללא הקשר אנתרופומורפי. בדרך זאת הפך המטוס לאייקון המרכזי של המאה ה-20, ובמקרים מסוימים, כמו בדיקטטורות התעופה, לתחליף לדת.

 

רוב המטוסים הראשונים בהיסטוריה שאפו לחקות במידת מה בצורתם ובהתנהגותם באויר את זאת של הציפורים. המטוס הראשון של האחים רייט, בתחילת המאה העשרים, היה בעל הגה כיוון בחזית, מנועים על גבי הכנף הכפולה, והוא נראה מוזר מאד. בשנת 1908 עיצב בצרפת הברזילאי סנטוס-דומונט לראשונה מטוס קטן בעל צורה המזכירה את המטוס המודרני: הגה הגובה והכיוון עברו לזנב המטוס, המנוע עבר לקידמת המטוס, והכנף הפכה לבודדה. המצאת מדפי התימרון באחורי הכנפיים הרחיקה את המטוסים עוד יותר מצורת הציפור. בהדרגה נעשו צורות המטוסים מסיבות אלה דומים מאד לדמות אדם מופשטת הפורשת את ידיה. גם המהירות ויכולת התימרון הפכו בהדרגה למהירים יותר, עד שתאמו את מגבלות יכולת התגובה האנושית. בשנות ה-1940 וה-1950, עם פיתוח מטוסי הסילון בעלי הכנף המשוכה לאחור, כונס האויר הגדול, והביצועים המהירים יותר מיכולת התגובה, שוב טושטש הדימיון הפיזי בין האדם למטוס.

 

אחת הסיבות המרכזיות לתבוסתם של הנאצים במלחמת העולם השנייה היא הכישלון בפיתוח מטוס הקרב הסילוני שלהם. המטוס, שכינויו היה ME-262, היה מהפכני בביצועיו. הוא היה כה מהיר וזריז שיכול היה להפיל בקלות כל מטוס של בעלות הברית, ולהבטיח בכך את עליונותה האוירית של גרמניה. אלא שאדולף היטלר סירב לאשר את הפיתוח למטרות יירוט בלבד, והתעקש להתאים את המטוס גם לתקיפת מטרות קרקע עם מתלי פצצות תחת הכנף. המטוס לא התאים לדבר מבחינת מבנהו וביצועיו. כדי לעמוד בדרישות הצטרכו המתכננים לעמול קשות. כתוצאה מכך התעכב ייצור המטוס לזמן רב, והמטוסים יוצרו בקושי רב. נשאלת השאלה מדוע הסכימו ראשי האוויריה הגרמנית להתעקשותו של היטלר. הדבר נחשב עד היום לתעמולה בעיני חוקרי התקופה. נראה כי התשובה לכך נעוצה בצורתו וביצועיו המהפכניים של מטוס הקרב הסילוני הראשון, שהרחיקו אותו מצורת האדם. בדיקטאטורת התעופה שהייתה גרמניה פירוש הדבר היה כי המטוס, האייקון המרכזי שבאמצעותו נעשתה השליטה בהמון, הולך ומאבד את משמעותו הכמו דתית.

בשנים 1943-1945, בתקופה בה הבשיל תכנון ה-ME-262 הבשילה גם תוכנית הפיתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה והפכה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הפעולה השוטפת של המשטר הנאצי. הפיתרון הסופי חסר האנושיות הפך לפיכך אמצעי פורקן לתיסכול שחשו הנאצים כתוצאה מחוסר האנושיות של המטוס החדש.

 

 

במחצית השניה של המאה ה-20 נעשה מאמץ רב להבין את גחמות המחצית הראשונה שלה, שבה תחושת האסון המתקרב מחד, והשאיפה לאוטופיה מאידך, יחד עם אהבת המכונה, מילאו יחד תפקידים מנוגדים בתכלית. צ'רלס לינדנברג, הגיבור העולמי של התקופה, היה בעל קסם וסמכות רבים הרבה יותר מאשר כל גיבור במחצית השניה של המאה. עבור 'הדור האבוד', הנבוך, שבין המלחמות, ההיסטוריה נראתה כחסרת משמעות. להווה בלבד היה ערך, וגם זאת בתוקף יכולתו לממש את העתיד. מלחמת העולם הראשונה והמהפכות שבאו בעיקבותיה מוטטו כל תיאורית התפתחות חברתית מקובלת.

 

ההשתחררות מכבלי העבר ה'טיפשי' הייתה גולמנית, וכרוכה בחבלי לידה קשים. המצב הכלכלי הקשה, והתפשטות המשטרים הפאשיסטיים והדיקטטוריים, מנעו את מנעמי החיים ואת תחושת הביטחון האישי מכל מי שייחלו להם. אך לרבים אחרים הייתה התקופה הסוערת מלאה חיים והזדמנויות. הקומוניזם והנאציזם, שתי התיאוריות הפוליטיות החדישות, יצאו מנקודת הנחה כי את העתיד אפשר לעצב באמצעות הרצון. האזרח האירופאי הפשוט, נדהם מעוצמתן של המכונות החדשות שצצו מכל עבר, התחיל גם הוא לסגל לעצמו תפישת עולם כזאת.

 

כלי הטיס למיניהם היו יצירות המתכת המוחשיות ביותר שחיזקו את תפישת העולם החדשה. הן התרוממו ונישאו מעל פני האדמה, ותרו וחקרו אותה מהשחקים, מחברים יבשות בתוך יממה ומפציצים מרכזי מדינות בתוך שעה. ספינות-אויר, מטוסים, וגם טילים, הפכו לסמל המוביל ולאמת המידה של התקופה. יחד הם יצרו את הסדר העולמי החדש.

 

בארצות הברית היה המושג תודעה אוירית בעל משמעות דתית כמעט. הוא ציין אמונה בהשתפרות מוסרית, שגשוג אזרחי, והגדרה אופטימית נמרצת יותר של החלום האמריקני. 'הגוספל המכונף' היה שוחר שלום. הוא לא דגל בפוליטיקה מהפכנית של אליטות בעלות שאיפות גיאופוליטיות.

 

אך בגרמניה התקיימה זיקה מסוכנת בין חדשנות טכנולוגית לחדשנות פוליטית, שתועלה לאפיקים לאומניים. הגיוס המסורתי  של החברה הגרמנית למען התעשייה והאומה הפך אותן למיקשה אחת. ההערצה של טייסי המלחמה הראשונה, הצמיחה המהירה של תנועת הדאייה, ההתפתחות של התעופה המסחרית עם הקמת חברת לופטהאנזה ב-1925, והישגי התעופה המרשימים כמו חציית האוקיינוסים בספינות אויר ובמטוסים, הגדירו כולם יחד את הלאומיות הגרמנית בדרכים מחמיאות יותר. התעופה מיתגה את גרמניה כרבת עוצמה וממושמעת, רייך שמסוגל להתמודד עם דרישות העתיד התובעניות בתחרות על ההגמוניה בין המעצמות.

 

גרמניה של רפובליקת וויימאר אהבה מטוסים וטייסים באותה מידה כמו פיקניקים בחיק הטבע  ומצעדים עם תזמורות כלי נשיפה. מיד לאחר שבעלות הברית הירפו מהמגבלות הנוקשות על ייצור מטוסים גדולים וחדישים יותר, באמצע שנות ה-1920, הפכו תצוגות המטוסים שבין החודשים אפריל-אוקטובר ללהיט. הם סיפקו בידור להמונים ברחבי המדינה. מטוסי האווירובטיקה הססגוניים של ארנסט אודט היו חיזיון מרהיב עין  על שדות הדשא בשולי הערים, ששימשו אז כשדות תעופה. כוכבי האווירובטיקה הגרמנית משכו קהל רב שחזה בתמרוניהם המסוכנים באויר. אודט יכול היה להרים ממחטה מהקרקע בקצה כנף מטוסו, ורבבות באו לחזות בכל מופע שלו.

 

ימי ראשון של תעופה אלה הפכו לחגיגה עממית אמיתית בתקופה הסוערת והקשה של סוף שנות ה-1920 ותחילת שנות ה-1930. את האירועים האלה אירגנו בדרך כלל הסניפים המקומיים של 'התאחדות הטייסים הגרמנית', בתמיכת גופים פוליטיים, חברתיים, ומסחריים רבים. אודט, לדוגמא, הופיע היכן ששילמו לו, באירועים סוציאליסטים או נאציונל סוציאליסטים. התוכנית השתנתה אך במעט מאירוע לאירוע. היא כללה מפגן אווירובטי, כתיבה בעשן באויר, צניחה חופשית, מפגן של כדורים פורחים ודאונים, ותחרות בניית דגמים. הקהל אהב במיוחד את מירוצי השליחים שבהם הועבר מוט השליחים מאצנים לרוכבי אופניים, מהם למכוניות, ולבסוף למטוסים. בנוסף, חובבי הטיסה יכלו לעלות לטיסות חוויה קצרות באוויר בתשלום נמוך. לכל אלה התלוו, בפרט באזורים הכפריים, גם מפגש אישי והיכרות של הטייסים עם האוכלוסייה המקומית. בזכות מפגני התעופה פסקה הרתיעה הציבורית בגרמניה מפני האייסים, שהייתה מנת חלקם של רבים לאחר המלחמה הראשונה. ארנסט אודט הפך לאחד הדמויות המפורסמות והנערצות ביותר בגרמניה.

אחרי הצהריים, לאחר שהתחיל סוף סוף המפגן, יכלו בני הנוער הרבים שהגיעו אליו להיאחז בקלות רבה ברעיונות ובחלומות על היותם חלק מעולם התעופה, כטייסים או טכנאים. היה זה עולם שהבטיח תעסוקה, קידמה, שגשוג, וביטחון לאין קץ.

 

טייסי אווירובטיקה רבים הקריבו את חייהם בתימרונים נועזים, אך הדבר העצים את תדמית מפגני התעופה כביטוי התנגדות לסנקציות שהוטלו על גרמניה, וליכולת ההישרדות ושאיפות ההשתקמות שלה.

 

במחצית השניה של שנות ה-1920 הפכו שוב שדות התעופה של גרמניה למתחמים הומי פעילות, לאחר שהיו לא יותר מאשר מגרשי גרוטאות למטוסים שנהרסו בשנים הראשונות לאחר המלחמה. התחדשו בהן הטיסות המסחריות ונוסעים ומטענים רבים עברו בהם. התעופה הגרמנית חזרה לשחקים כנגד כל הסיכויים. יותר ויותר שיאי עולם נרשמו לזכות טייסים ומטוסים גרמניים. התבטאויות של פקידי התאחדות התעופה הגרמנית לא הסתירו את המימד הלאומי של ההצלחה. הם הזכירו בנאומיהם את הטייסים שנפלו חלל במלחמה הראשונה, ואת תחיית התעופה הלאומית בקרב הדואים בעמק הריין. בנאומים אלה חזרה שוב ושוב הדרישה כי 'מה שגרמניה זקוקה לו הוא חיל אויר גדול'. הקריאה הופנתה לבני הנוער. עליהם מוטל 'לשבור את עולו של האויב, להשתחרר מהכבלים שאוסרים את האומה, ולחפש אחר נקמה'.

 

מפגני התעופה מקומיים היו בהחלט מרשימים, אך מפגני התעופה הלאומיים והבינלאומיים, אלה שכל המדינה עקבה אחריהם, היו מרשימים עוד הרבה יותר. היו אלה הטיסות הטראנס אטלנטיות הראשונות של הצפלינים והמטוסים. כל המדינה עקבה אחריהם מקרוב באמצעות שידורים חיים ברדיו ומהדורות עיתונים מיוחדות אשר ריתקו את האומה. ההישגים בשנות ה-1920 הגבירו את תחושת הביטחון העצמי של גרמניה המושפלת, שמטוסיה וספינותיה הוחרמו או הושמדו, ולא ניתנה לה האפשרות לייצרם מחדש.

 

בין שתי מלחמות העולם שימשה התעופה כאמת המידה העיקרית לקביעת הקידמה הטכנולוגית. הישגי תעופה נרשמו בתודעה האירופאית כמפתח להגמוניה פוליטית. חציית האוקיאנוס האטלנטי ב-1924 בצפלין שבנו הגרמנים למען האמריקנים, שהייתה החצייה הראשונה בהיסטוריה באמצעות כלי טיס, הפכה לאירוע לאומי אובססיבי.

בעלות הברית אסרו על בניית ספינות אויר בגרמניה, אך השכלולים הרבים שנעשו בהן במהלך המלחמה הפכו אותן למתאימות לתובלה אזרחית. הן איפשרו טיסות זולות ובטוחות לטווחים ארוכים. כך הצליח הוגו אקנר לשכנע את האמריקנים לבנות למענם את LZ-126, שכונתה מאוחר יותר 'לוס אנג'לס', כחלק מהפיצויים שגרמניה הייתה חייבת.

פעילות הייצור בפרידריכסהאפן התחדשה, ועימה גם הרומן של העם הגרמני עם ספינות האויר. באוקטובר 1924, מועד הטיסה, שררה התרגשות עצומה. עיתונאים רבים מגרמניה ומרחבי תבל  הגיעו לסקר את ההמראה, ודיווחיהם הופצו מיד בכל כלי התקשורת. במהלך הטיסה הודפסו בעיתונים מידי יום שתיים שלוש מהדורות אשר דיווחו על התקדמותה בכותרות ענק: 'מעל האוקיאנוס', 'מעל ברמודה', ולבסוף 'נחיתה בלייקהארסט'.

לאחר הנחיתה הכריז הוגו אקנר, שהיה גם קברניט הספינה: "גרמניה שיקמה עצמה בעיני העולם''.

העיתונות הגרמנית הסכימה עימו: 'הטיסה הטראנס אטלנטית היא תרומה חשובה למדע ולטכנולוגיה, אשר תביא לעידן חדש של הבנה בינלאומית'.

לאחר שנים שבהם הייתה המילה 'גרמניה' שם נרדף לתיעוב, היא זכתה להפוך לצליל נעים לאוזן.

אקנר זכה להוקרה רבה ומעוררת התרגשות מצד האמריקנים. נאומים נישאו לכבודו בוושינגטון ותזמורות נגנו  את ההימנון הלאומי הגרמני. חלק מהקהל, יתכן ממוצא גרמני, שר איתו. הגאווה הלאומית חזרה במידת מה, ועימה האחדות הלאומית. לא היה ספק בעיני הפרשנים כי ההיסטוריה תחזור על עצמה, וכי זאת יריית הפתיחה להפתעות רבות נוספות שגרמניה מכינה לעולם.

 

מהשמאל הקומוניסטי ועד לימין הלאומני, כולם בגרמניה ברכו על האירוע שהחזיר את הביטחון העצימי הלאומי. פעמוני הכנסיות צלצלו ברחבי המדינה, דגלים הונפו לראש התורן, והגרמנים חגגו בכיכרות. הצפלין איחד, שוב, את האומה. הוא הפך שוב למכשיר לגאולתה.

 

הצפלין לבדו לא היה מסוגל להביא להתחדשותה של גרמניה, שהייתה מפולגת ושסועה מידי. ההתלהבות הייתה לפיכך מוגזמת. הישגים טכנולוגיים אינם פותרים קונפליקטים פוליטיים. אך ברפובליקת וויימאר השסועה הגאווה ב'תוצרת גרמניה' הפכה לקונצנזוס לאומי.

 

הוגו אקנר מינף זאת לתחייה חברתית-תרבותית. הוא ייסד קרן ארצית עממית שמטרתה הייתה איסוף כספים לבניית צפלין חדש, שיישאר הפעם הזאת בבעלות גרמניה. התמיכה העממית בו גאתה, כמו בתקופת הגראף פרדיננד צפלין, אשר בזכות אישיותו ודבקותו במטרה ניבנו הצפלינים הראשונים בתחילת המאה ה-20. הגראף צפלין הפך, בזכות כושר השכנוע שלו, מדמות תימהונית לדמות הסב הפטרון של גרמניה בשלהי תקופת הקיסרות.

אקנר החליט לקרוא על שמו את הצפלין החדש שיבנה.

 

המסר של אקנר, אותו פירסם בגלויות ששלח לתורמים הפוטנציאלים היה קצר וברור: צפלין חדש ירים מעלה  את גרמניה וישאיר מאחור את הסכם השלום הנתעב.

 

הממשל בברלין היה צונן בתחילה ביחסו לשאיפות אקנר מסיבות אחדות:

א. הצפלין שנכשל כמכונת מלחמה הפסיק להיות יקיר המטכ''ל הגרמני.

ב. שר החוץ גוסטב שטרסמן חשש שבעלות הברית יגיבו בתקיפות לרעיון.

ג. התקציב הממשלתי היה מקוצץ בעקבות המשבר הכלכלי.

 

אך המגבית הציבורית שאקנר יזם זכתה לתמיכה ציבורית מקפת, כולל מצד האליטה האינטלקטואלית, שראתה בצפלין 'ספינת אלים' חפה מכל רבב פוליטי.

 

שיקולי האחדות הלאומית גברו גם בקרב מקבלי ההחלטות בברלין. גם התיקשורת הצטרפה למקהלת התומכים. עד 1926 נאסף די כסף כדי לבנות, באישור בעלות הברית, את הצפלין החדש LZ-126 שהתפרסם בשם 'הגראף צפלין'.

 

'הגראף צפלין' היה פלא טכנולוגי. הכלי היה כה גדול עד שהנשימה נעצרה למראהו. אורכו היה כ240 מטרים וקוטרו כ-34 מטרים. הייתה לו נוכחות שקטה, סמכותית, אימפריאלית. גם המבקרים שטענו בעבר כי ספינת האויר היא יצור מגושם, פגיע ואיטי, ענף מת של האבולוציה, הסכימו כי 'הגראף צפלין' הוא 'מפלצת בעלת יופי נעלה'. היה לה גוף בעל מראה חלק וגוון אלומיניום בוהק. היא נעה בביטחון בשמיים כמו לוויתן ענק בים. הטיסה הייתה נוחה בכל מזג אויר, והנוסעים נהנו לפיכך מלוח זמנים מדויק ומאירוח מעולה על הסיפון.

 

ב-1927 המריאה 'הגראף' לסידרת טיסות ניסוי לאורך הריין, וב-1928 חצתה את האוקיאנוס האטלנטי לניו יורק וחזרה. ב-1929 הקיפה הספינה את העולם. טיסות אלה ריתקו וריגשו את הגרמנים. המונים המתינו שעות בנתיבה המתוכנן, וכאשר חלפה מעליהם נעצרה התנועה כולה, ואפילו העבודה במפעלים שבתה. 

רבע מיליון ברלינאים המתינו לספינה בנובמבר 1928 בעת חזרתה מטיסת הניצחון של חציית האוקיאנוס. מעולם לא מילאו רבים כל כך את הרחובות.

 

הטיסות נחשבו להישג תחבורתי וטכנולוגי חדשני, שיש צורך גם בשפה חדשה ומיוחדת כדי לתאר אותו. טובי האוחזים בעט בגרמניה נרתמו לצורך כך. סגנון הכתיבה החדש שיצרו נועד להתאים לקצב האירועים המהיר, המרתק, והמסחרר. המציאות של המקומות החולפים במהירות מתחת לספינה הייתה כנבואה שמגשימה את עצמה.

כדי שצימאון הצבור למידע יבוא על סיפוקו השקיעו אמצעי התיקשורת הון רב ברכישת זכויות הכיסוי של הטיסות. התפתחה ביניהם תחרות חמדנית, והטיסות הפכו לפיכך לרווחיות מאד עבור בעלי הספינה.. הוגו אקנר הפך לגרמני המפורסם ביותר בתקופתו, לפחות עד שנת 1933.

 

'הגראף צפלין' וה'הינדנבורג' שנבנתה אחריה מלכו שתיהן ללא עוררין בשחקים באמצע שנות ה-1930. היטלר השתמש בהן היטב למטרות תעמולה. אך במהלך העשור התחילו המטוסים לתפוש מקום יותר מכובד בשחקים. הקמת חברת 'לופטהאנזה' ב-1925, והסרת המגבלות על התעופה האזרחית ב-1926, הביאו לשגשוגן של חברות לייצור מטוסים כמו 'היינקל' ו'יונקרס'. ב-1926 מימנה לופטהאנזה משלחת מטוסים לפקינג. בסוף שנות ה-1920 ותחילת ה-1930 השתפר מאד מעמד הטייסים הגרמנים ברחבי תבל. הם הפכו לשוברי שיאים ומבצעי טיסות אתגר בכל ולכל מקום אפשרי. הישגיהם הביאו לתחיית סיפור האהבה של הגרמנים עם המטוסים, על חשבון ספינות האויר.

 

צ'רלס לינדברג עשה לאחר טיסתו רושם מועט בלבד על הגרמנים. הוא היה נושא לשיחה, ורבים העריכו את טיסתו מעל לאוקיאנוס כביטוי הן ליכולת טכנית והן לכוח הרצון שלו. אך מרבית המומחים קבעו כי הצלחת הטיסה נבעה בעיקר ממזל, או שהם התעלמו ממנה לחלוטין. הטיסה בין ניו יורק לפאריס הייתה יותר מידי עניין שבין ארה''ב לצרפת עבור הגרמנים. היא הייתה הישג של בעלות הברית. הלאומנות שיחקה תפקיד מרכזי אצל הגרמנים בהתלהבות מהישגים טכנולוגיים.

 

בנוסף, הישגי האמריקנים הנועזים נתפשו כראויים להערכה, אך לא ככאלה שיתרמו באמת לפיתרון הבעיות המעשיות של תובלת נוסעים ומטענים באויר מעל לאוקיאנוס. ההתלהבות מלינדברג ועמיתיו חוצי האוקיאנוס בחירוף נפש תחלוף חיש מהר, שיערו הגרמנים ב-1927.

 

לעומת זאת, משלחת מטוסי לופטהאנזה לפקינג ו 'הגראף צפלין' היו בעלי משמעויות מעשיות הרבה יותר.

הגרמנים עבדו בשיטתיות כדי לתכנן מטוס שיוכל לחצות את האוקיאנוס תוך נשיאת מטען משמעותי, ולא יהיה מיכל דלק מעופף בלבד, כמו 'הרוח של סנט לואיס'.

 

מטוס טראנס אטלנטי ענק, גרסו המומחים, ייבנה על יד צוות ענק באמצעות משמעת עבודה קבוצתית על חשבון היחיד, בדרך שהנאצים הטיפו לה.

 

אך דבקות זאת בשיגרת העבודה נשכחה לחלוטין לאחר ששני טייסים גרמנים חצו את האוקיאנוס האטלנטי במטוס ממזרח למערב, נגד כיוון הרוחות, לראשונה בהיסטוריה. הטייסים היו הרמן קול וברון פון הונפלד, יחד עם טייס אירי. הם טסו במטוס חד מנועי מדגם יונקרס W-33 שכינויו היה ה'ברמן'. הם נחתו נחיתת אונס בניו פאונלדנד ב-28 לאפריל 1928. היה זה ניצחון גרמני במקום בו כשלו קודם אנגלים וצרפתים. ההישג זכה לכותרות ראשיות בעיתונות הגרמנית ונתן את האות לחגיגות שמחה שלא היו כמותן עד אז בגרמניה.

 

טיסת ה'ברמן' הייתה דרמה ציבורית מתחילתה ועד סופה. במהלך הטיסה המתוקשרת היטב חששו הכל כי המטוס ייעלם במימי האוקיאנוס. באותה תקופה היו טייסים רבים שנעלמו בו בחיפוש אחר התהילה. הדאגה לגורל ה'ברמן' האפילה על כל החדשות האחרות, ודחקה גם את מערכת הבחירות לרייכסטאג מהעמודים הראשונים. התלהבות הציבור גברה לאחר שהתקבלה הידיעה על הנחיתה. בעיתונות נכתב: 'העולם עצר את נשימתו. מיליונים האזינו לכל מילה משידורי הרדיו. אף אחד לא הלך לישון. עד שנשמע המשפט ''הם נחתו בשלום''. ובאותן רגע נשמעה הקריאה מהים הצפוני ועד האלפים, ''גרמניה מעל כולם, מעל כל העולם'', כשירת מקהלה מהדהדת שהגיעה עד לשמיים'.

 

החגיגות הפטריוטיות הרשמיות נפתחו בחודש יוני עם חזרת שלושת הטייסים לברלין. המארגנים תכננו קבלת פנים המונית כי 'התעופה הייתה סיפור אהבה של העם כולו ולא של מיעוט מיוחס'. הייתה זאת קבלת הפנים היפה ביותר שראתה ברלין מאז המלחמה. קרית הממשלה כוסתה בים של דגלים. זרי פרחים ודגמי מטוסים ומדחפיהם נתלו על חלונות הבתים ועמודי הרחוב. להק של חמישים מטוסים ליווה את הטייסים בקטע האחרון לברלין.

לאחר טכס קצר שבו נקטעו נעימות הלכת ונאומי המכובדים בקריאות 'הידד' של ההמון, הריעו למעלה ממיליון אנשים לגיבורי האוויר בדרכם לאורך המסלול הקלאסי של תהלוכות הניצחון והמצעדים בשדרות ברלין.

החגיגות נמשכו לאורך הערב והלילה עם תצוגות זיקוקים ענקיות ומצעדי לפידים.

עד לאותו יום לא חזתה ברלין בתצוגה המונית וססגונית כל כך. 'מעולם לא ההמונים רבים ונלהבים כל כך', קבעו העיתונים.

 

התלהבות הציבור מהמטוס בשנת 1928 דמתה במידה רבה להתלהבותו מספינת האויר דור אחד בלבד קודם לכן. שירים נכתבו לכבוד הטייסים, העיתונים הקדישו להם טורים קבועים, והם הפכו כמעט למועמדים לרייכסטאג, מטעם המפלגה הלאומנית שקדמה למפלגה הנאצית.

 

טיסת ה'ברמן', כמו הישגי תעופה גרמניים אחרים בשנות ה-1920, הביאה לשימוש בשפת תיקשורת תלושה ומתלהמת. הטייסים הושוו שוב ושוב למגלי היבשות קולומבוס ומגלן, והטיסות היו 'הרפתקאות התעופה הגדולות בהיסטוריה'. 

האירועים הפוליטיים שעל פני הקרקע נזנחו לטובת 'החדשות מהאויר'.

 

עבור האמריקנים 'החדשות מהאויר' היו לא יותר ממעט בידור והסחת דעת בסופו של יום העבודה. עבור הגרמנים לא היו אלה סיפורי מעשיות בלבד, אלא הוכחה חותכת למעמדה ולייעודה של גרמניה.

 

'תהלוכות התעופה' בגרמניה של שנות ה-1920 היו ביטויים של לאומנות. הם שיקפו עוצמה מדינית ופוטנציאל אימפריאלי. הם ביטאו את תחיית גרמניה כמעצמת על בטוחה בעצמה, מוכנה להתחרות בשווקים ובפוליטיקה הבינלאומיים מול בריטניה, צרפת, וארה''ב.

 

בלעדי ההמון המתלהב על רקע העיר הגדולה, ובלעדי אמצעי התיקשורת, היה אפקט מדיני זה הולך לאיבוד. המטוסים והצפלינים של גרמניה המתחדשת שידרו מסר שדרש קהל כדי שהוא יגיע במלוא עוצמתו.

כך היה הדבר גם באיטליה, שבה זכה מסע המטוסים הטראנס אטלנטי של איטלו באלבו בשנת 1933 לתשואות ההמון, ונתן למוסוליני את הקלף המנצח.

ביום הבסטיליה ב-1935 טסו 576 מטוסים צרפתים מעל השאנז אליזה כדי לחזק את ההערכה העצמית של הצרפתים.

שדות תעופה עירוניים ניבנו לא כמסופי נוסעים בלבד, אלא גם כאיצטדיונים שאליהם הגיע ההמון כדי לחזות בתצוגות אויריות.

 

החיזיון הכולל של החיים המודרניים, עם הרדיו, הקולנוע, המכונית, והמולת העיר הגדולה, נרתם כולו להשתלב במציאות הרחבה יותר של עידן התעופה שהמטוס היה במרכזה.

 

במידה רבה, הרושם היה חשוב יותר מאשר המעשה. טיסת ה'ברמן' הייתה חשובה מעט כהישג טכנולוגי אך חשובה מאד כביטוי של התלהבות המיליונים.

 

בעשור של פוליטיקה וכלכלה במשבר, ההגדרה העצמית באמצעות התעופה משכה יותר ויותר גופים פוליטיים שרתמו אותה לצרכיהם. התעופה זכתה לשימוש יתר מצד הפוליטיקאים הלאומנים, הדמוקרטים, הסוציאליסטים, והקומוניסטים.

אך לא משנה עד כמה רבה הייתה ההתלהבות, כי ביום שאחרי החגיגות על הישג תעופה נוסף, התחדשה ביתר שאת היריבות הנושנה בין הימין והשמאל הפוליטיים.

 

סיבה מרכזית לכך הייתה השימוש המוגזם בשפת דיבור תקיפה שהתעופה עודדה.

השמיים נכבשו, כוח המשיכה הוכרע, היבשות גושרו, ומציאות חדשה של פעולה ואפשרויות נוצרה. נהם מנועי המטוסים הפך למקור חיוניותה של האומה. 'הגראף צפלין' וה'ברמן' היו סם מרץ חזק שאין כדוגמתו.

 

התוצאה הסופית הייתה שהלאומנות הקיצונית ניצחה במאבק בין הימין לשמאל. זאת כיוון שהיא השתמשה בתודעה האווירית בצורה הגורפת ביותר והמתלהמת ביותר. האמונה האדוקה של גרמניה בגאולה דרך התעופה יצרה קנאות פוליטית חדשה, שהיו לה סממנים דתיים מובהקים.

 

מסע השכנוע למודרניציה באמצעות התעופה התחיל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. אך חלוצי התעופה היו מזוהים יותר עם דמות הפעלולן הנועז, ולכן הבורגנות לא הזדהתה עימם. בין שתי המלחמות קם דור שני אשר הטיף למודרניזציה באמצעות התעופה. כיוון שדור זה שם את הדגש על מחקר, עבודה שיטתית, רוח צוות, פיתוח טכנולוגיה לצרכים מסחריים, וכדאיות כלכלית, המעמד החברתי של הטייס השתפר.

 

בתחילה היו הטייסים בעיני הציבור בעלי דמות המתבודד, שנמלט למחוזות בהם לא ישיג אותו איש, הקרקע היא בלתי ידידותית עבורו, ובאוויר בלבד הוא מוצא את מנוחת נפשו. טייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם הראשונה היו אינדיבידואלים בודדים, שתיעבו את מלחמת החפירות, שנאו את העיר הגדולה ותרבות ההמונים, ואהבו חיי כפר שקטים.

 

אי אפשר היה לחלק חוויות אלה עם החברה כולה.להפך, התעופה נתפשה עקב כך כמנוגדת לחיים המודרניים. התעופה משכה אליה את מי שחפצו בהתנתקות ממוסרות החברה. כאשר טייסים אלה המריאו לגבהים ראיית העולם שלהם השתנתה. הם בנו פסיפס חדש של המציאות. בני האדם נראו מלמעלה זעירים כנמלים, ולכן גם בלתי מעניינים ובלתי חשובים. מעשיהם נתפשו לעיתים כבזויים. מראה המארג מרהיב העין של העולם מלמעלה נתפש הוא בלבד כחשוב ומשמעות להם. בעיני הטייס כל השונה, הייחודי, והחשוב שעל פני הקרקע התמזג למארג כללי ומשותף לכל.

 

לאחר שנחתו, הבינו הטייסים הראשונים כי יש בכוחם לנסח מציאות חברתית חדשה. בסופו של דבר הטיסה הייתה אקט זמני שנמשך שעות אחדות בלבד. במידה מסוימת הוא היה גם משעמם. חסרו באויר מכלול הגירויים לחושים שיש על פני הקרקע. התובנות שנרכשו באויר היו לפיכך מועטות, אך ברורות וטהורות ללא עוררין. לפיכך גם תחושת המציאות התעצמה בעיקבותיהן. הטייסים 'שחזרו ארצה' היו בבחינת 'אורח לרגע הרואה כל פגע'. הם חשו כפוסעים בארץ חדשה, בלתי חרושה. הם היפנו לכך את מירצם.

 

לא פלא שהם התחברו עם מפלגות חדשות וקטנות, לאומניות, שקיוו לשינויים חברתיים מהירים.

טייסי הקרב של המלחמה הראשונה היו שותפים גם לתסכולם של המוני החיילים המשוחררים שחזרו מהחזית וגילו שמאומה אינו מחכה להם בעורף. לא המתין להם עתיד ורוד. הם הקימו את 'הגדודים החופשיים' של חיילים משוחררים, שהפכו לתנועה המונית, ולבסיס האיתן של המפלגה הנאצית.

 

התרומה של טייסי הקרב לעיצוב הפוליטי של החברה הסתכם בעיקר בהטפה לחשיבות כוח הרצון ועבודת הצוות על חשבון רוח היחיד והכבוד לזולת. הטייסים לא שאפו להפוך את העולם למוסרי יותר. הם רצו חברה חזקה ונועזת יותר, שתוכל בדרך זאת לחולל סדר חדש בעולם בקלות.

 

התובנות שצברו באויר לבדם הפכו להיות המימד הרוחני של החברה הטכנולוגית. ההתנתקות מהקרקע לא דרשה אומץ לב בלבד, אלא גם קור רוח מוחלט, ביטול הרגשות האנושיים, ומבט שאנן על העולם. על הטייס היה להיות מסוגל לפעול מתוך חשבון קר, ושאיפה יוקדת לדבר אחד. להיות מאוחד עם המטוס. חדות מחשבה זאת  שיחזרה את שאיפת הבריחה מהמציאות המקורית שלו. היא הפכה אותו לשוחר מנהיגות תקיפה והחלטית, אשר תפדה את החברה באמצעות גאולה טכנולוגית.

 

האתגרים הטכנולוגיים שניצבו בפני חברה זאת היו אינסופיים. הרצון להיות ראשונים בכל תחום תבע השקעת ענק, אשר לעיתים קרובות הניבו כישלונות בלבד. האליטה החדשה הותשה בעיקבותיהם, אך היכולת להסתפק בקיים ולהתפשר על קיום חסר תחרות מובנית לא הייתה אופציה מבחינתה.

 

הטכנולוגיה העצימה לכאורה סוג אדם זה, אשר התפתח באויר באורח טבעי, בלתי מוגבל, חופשי, ולפיכך גם בעל חיוניות חייתית וברבריות בריאה.

 

'טכנולוגיה' ו'עשייה' הן שתי מילים נרדפות. על פי הוגי הדעות הגרמניים של התקופה הן יצרו אדם חדש שנשען על ביצועי המכונה, אדם-מכונה.

 

על החברה כולה היה לפיכך להיות מופעלת כמכונה, עם ההמונים מוכנעים ומצייתים, אך בו בעת מלאי אנרגיה חייתית וברברית, המכוונת לתכלית זאת.

 

 

דמות האדם החדש שנוצרה השתקפה בדיוקנאות טייסים רבים. היו לו מאפיינים חיצוניים ברורים. תווי הפנים והגוף הפכו על ידי המפלגה הנאצית למייצגי הגזע הארי. הפנים היו תקיפות, העיניים בהירות, יציבות, חדות וקרות, האוזניים קטנות, זקופות, ושומעות הכל. השפתיים חשוקות והלסת תקיפה בהבעת רצון, והאף קטן וזקור כנגד הקור בשמיים. הגוף היה זקוף ורזה. הוא עטה קסדת ובגדי עור שהגנו עליו, ובאותה עת איפשרו לו חופש פעולה בו זמנית בתא הטייס ומחוצה לו בעת הצורך.

 

הייתה זאת דמות דרוכה ומכווננת היטב. הטייס שבתמונה הפך להיות זן חדש, משופר ומדויק יותר של המין האנושי. המדים, החלק שמבודד בין האדם למכונה,  היו לחלק ממנו. האדם שבו הפך בחלקו למכונה, ואילו המכונה הפכה עבורו בחלקה לאדם, למשהו שיש להעניק לו את תשומת הלב המלאה כל העת. האדם והמכונה שרו בדואט. 'הלב שר יחד עם מדחף המטוס, והדם זרם יחד עם הדלק למנוע'.

 

צ'רלס לינדברג קרא לספרו האוטוביוגראפי בשם הפשוט 'אנחנו', והתכוון למטוס ולו עצמו. טייסת גרמניה מפורסמת, מגדה פון אצדורף, התאבדה לאחר שכשלה שלוש פעמים בחיתת אונס שהביאה להתרסקות מטוסיה. היא לא יכלה לשאת באובדן 'החבר הקרוב ביותר' שלה.

 

העליונות הטכנולוגית שהפגין הטייס התבטאה גם ביכולת והנכונות להפעיל נשק ולהיות כובש חסר מעצורים.

לנשים היה לפיכך מקום חלקי בלבד בעולם גברי זה, אלא אם התאימו עצמן לעולמם של הגברים, וביטלו כל קורטוב של נשיות בעצמן. באויר, המטוס הוא שעיצב  והיתנה את האישיות. הנשים הפכו לנועזות ולנחרצות. הטייסות הגרמניות לא סימלו לפיכך את אילוף המכונה והבאתה לדרגת ביתיות ובטיחות גבוהה. הן ביטאו אי אנושיות, 'על-אדם', חוסר ציות להבדלי המגדר המסורתיים.

במידה והן עיצבו דמות דשה של אישה, הייתה זאת דמות שדמתה במאפייניה הנוקשים לאלה של הטייס הגבר. התעופה תבעה משמעת רבה ותשומת לב מתמדת, ורף הביצועים שקבעה עלה בהתמדה. את המועמדים לטיס היה צריך לברור ולבחור בקפדנות. בריאות טובה ואופי טוב לא הספיקו. המוצא המעמדי לא היה חשוב. בני מעמד הפועלים אף נתפשו כמתאימים יותר, בזכות חישולם הנפשי וסביבת המכונות בה גדלו. מדריכי הטיסה הדגישו כי על הטייסים להתאמן בלי הרף בחישול עצביהם, כך שיבטלו את הפחד המתמיד מהטיסה המסוכנת. עליהם להתגבר באמצעות משמעת עצמית על הטיפשות האנושית האופיינית למצבים שבהם רב הבלתי צפוי על הצפוי, ולעצב בתוכם יכולת פעולה נחרצת באמצעות כוח הרצון. המשמעת העצמית תבעה גם אורח חיים סגפני שכלל אימונים פיזיים מפרכים, והינזרות ממנעמי החיים כמו אלכוהול וסיגריות.

 

מאפייני הפיכחון ושליטה עצמית היו שונים ממאפייני החברה הקוסמופוליטית הנהנתנית של תקופת רפובליקת וויימאר בגרמניה. עיתונאי לאומני אחד תיאר את טיסת ה'ברמן' כך: 'בזמן שבטלני ברלין היו שקועים בשינה וחלמו על רקדניות אקזוטיות ותזמורת ג'אז בפאבים, המריאו באישון שחר הטייסים והציפור הכסופה עשתה דרכה מערבה'.

 

הטייסים ייצגו הלך רוח שונה מאשר זה של 'הדור האבוד' ב'שנות ה-1920 הסוערות'. אך באותה עת הם היו לא פחות ואולי אף יותר מודרניים, בזכות המכונה שאימצו לחיקם. המטוס בישר על הקמתה של חברה חדשה, משוחררת מכבלי העבר. העידן של 'הליכה חולמנית ביער לצלילי גיטרה' חלף מן העולם.

 

הטייס של אחרי המלחמה הראשונה היה בן בריתם של היצרנים, המהנדסים, הטכנאים, הפועלים. הוא חש בביתו בין המכונות במפעל. הוא היה היחיד שהיה מסוגל להתמודד בהצלחה עם אתגרי העתיד.

 

המחיר ששילם טייס מזן חדש זה עבור הפריבילגיה של הנהגת החברה שביקש, היה ביטול המימד האינדיבידואלי הקיצוני שאיפיין אותו בעיניה קודם לכן.

ככל שהדבר היה תלוי במדריכי הטיסה, האייסים של המלחמה הראשונה היו אמיצים אך חסרי אחריות. ארנסט אודט ועמיתיו לא היו יכולים להיות מבחינתם טייסים טובים. על הטייס המודרני היה להיות בעל כישרון וידע נרחב במדעים כמו אווירודינאמיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, ומטאורולוגיה. היה עליו להכיר כל בורג במבנה המטוס ולפעול כאיש אחד יחד עם כל צוות הקרקע. כל זאת בניגוד גמור לטייסים הראשונים, אשר כמעט לא ידעו מאומה בנושאים מעניינים אלה.

 

ייתכן והטייסים המסחריים המודרניים האלה הגזימו בתיאור הנאיביות של טייסי הקרב במלחמה הראשונה, אך בקווים כללים הם צדקו. הטייס המודרני טס באמצעות מכשירים ולא 'רגש ואינסטינקט'. ככל שהשתחרר מרגשותיו הוא הפך לתלמיד טוב יותר.

גישה זאת התבטאה באופיים של עובדי חברת לופטהאנזה, שהצטיינו בפיכחון, כישורים טכניים, ומשמעת, שהיו בבסיס האתיקה של הטייסים הגרמניים, ובהמשך לתכונות הנוקשות שהלאומנים הגרמניים העריכו.

 

 

גם מפת גרמניה נערכה מחדש בידי הטייסים.

 

המושג 'תמונת עולם', 'דמותו' או 'דיוקנו' של עולם, כמו שמכונה המפה בשפה הלטינית, ממצה אולי יותר מכל את מהותה המורכבת של תורת המפות – הכרטוגרפיה. הוא צופן בתוכו הן את אופייה הייצוגי והן את הצד האמנותי, תמונתי שבה.

הגם שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, והוציא רבים מן האלמנטים הדקורטיביים מן המפה, הוא עודנו נתון לציוויו של עיצוב אסתטי. מעבר לכך – המיפוי המדעי אינו יכול שלא להציג את המציאות באופן בררני, מכורח השימוש בסימנים, וגם מפות מדויקות מייצגות על כורחן נקודת מבט פרשנית ומגמתית.

 

אמנות ומדע התקיימו זה לצד זה לאורך כל ההיסטוריה של הפקת מפות. המפות קישרו בין עולם הסמלים הדתיים והפולקלור לידע המדעי האנציקלופדי בתחומי הגיאוגרפיה והקוסמוגרפיה. מפות, כמו יצירות אמנות, מהוות אמצעים רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע ושל תפיסת העולם של יוצריהן. כך יש במפות אלה רבדים ומשמעויות של יצירות אמנות לכל דבר.

 

אחד מבכירי הכרטוגרפי בדורנו טוען כי: "כדי לתפוס את מהות הנוף עלינו למזג את הרכיבים באופן גרפי כך שנקבל איכות אירונית, תחושה ייחודית של מקום ושל אופי. היבט זה של מיפוי טופוגרפי דומה לציור דיוקנאות, בכך שמטרתו להפיק דמות שתמזג הופעה והבעה ובכך תעביר את מהותה של האישיות".

כרטוגרף בכיר אחר אמר: ''מפה טופוגרפית טובה צריכה להיראות כאנדרטה לאומית. עליה להיות בבואה כרטוגרפית של פני הארץ המציגה את התבליט, התכסית ותיפרוסת כל פרטי הנוף, באופן המבליט את ייחודה הנופי".

יכולת הדיוק הרבה והאמצעים הגראפיים המשוכללים, יחד עם התפתחות האמנות והתקשורת החזותית הביאו לכך שכל גורם רציני המצייר בימינו מפה מבליט בה את האלמנטים בהם הוא מעוניין, ועושה זאת בצורה מאד משכנעת.

 

הנוף החולף מתחת למטוסים בגרמניה היה מראה מרביב עין של דרכים, יישובים, ושדות, שתחמו בקפדנות חלקות מעטות יחסית של  יער וטבע פראי אחר. העיצוב המוקפד לפרטים של הסביבה היה תהליך שהתרחש במשך מאות רבות של שנים.

 

מסיבות של יעילות ובטיחות, טייסים מסחריים טסו כמעט תמיד לאורך צירי הדרכים, בנתיבים שחיברו בין מרכזי האוכלוסייה.

 

המפה הפוליטית החדשה שביקשו הטייסים לעצב נוצרה בהשראת תמונת הנוף המעוצב בהקפדה אותה ראו מהאויר.

 

הייתה זאת שאיפה אסתטית לשלמות, שלא עלתה בקנה אחד עם חירות הפרט. היא התאימה לאליטות הכלכליות, אשר ראו במראה הכולל הזדמנות כלכלית עבורם, כיוון שגילם בתוכו גם את האפשרות לקבל יחס מועדף מהשלטון בכל מקרה שיוזמה גדולה שלהם נתקלה בהתנגדות מקומית.

 

מראה הארץ במבט מלמעלה לא היו כלל תלת מימדי. נהפוך הוא, הוא היה שטוח כשטיח. זאת גם בהשראת המהפכה התעשייתית של המאה ה-19, אשר שאפה להכשיר את השטח לשדות חקלאיים נרחבים, לערים, ולאזורי תעשייה. האדם והמכונה הצהירו את בעלותם על פני השטח. מסילות הברזל, הכבישים, עמודי החשמל והטלפון, יצרו רשת סבוכה על פני השטח, ומהאויר לא נותר אלא לברך על המוגמר, ולתת לרשת הזאת להתפשט מעצמה למרחבי מחיה חדשים, כמו מזרח אירופה הנחשלת.

 

מפת העולם הפכה לפיכך למופשטת. מבט העל איחד את כל חלקיו. גם המדבריות, ההרים, והאוקיינוסים, איבדו את עוצמתם ומשמעותם הקדומה, והפכו לעוד פיסות של מירקם במירקם הכולל.

 

עוצמתה של האנושות, כמו שנראתה ב'אוקיאנוס האפור' של המטרופולינים, עם הבתים והמפעלים מאופק עד אופק, נחשפה בפני הטייסים ונוסעי המטוסים הראשונים, והעצימה בהם את תחושת היכולת. הם הבינו שהם מסוגלים לנווט את כיוון ההתפתחות של הגיאוגרפיה האנושית. זאת הייתה, במילים פשוטות, תקופה של בועת נדל''ן שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה. הפוטנציאל הכספי הגלום במגרשים ושטחי קרקע פנויים בשולי הערים האפיל על הצורך בשימור הסביבה.

הנוף המבוית שבה את הדמיון האנושי הרבה יותר מאשר הנוף הפראי.

 

הטבע היה לחומר ביד היוצר. מפת אירופה המודרנית הצטיירה כבית מלאכה פאוסטיני מבית מדרשו של אוסוואלד ספנגלר: מתפשטת בקדחתנות לכל עבר, הומת פעילות, משתנעת, מוארת, ולבסוף אף מגלה את המימד האנכי ומטפסת בו עד לחלל החיצון.

 

העולם התעשייתי שנגלה מהאויר גילם יחד עם חיוניותו גם סגנון חדש. הטכנולוגיה הפכה להיות הרבה יותר יפה מהאויר. בתי החרושת לא נראו מכוערים. הכל נצבר לכדי משמעות אחת ויחידה של תועלתנות. תועלתנות, חסרת רגש אך גם בעלת איכות אסתטית. אסתטית במבט מלמעלה בלבד, כי למטה המשיכו המפעלים להיות מכוערים ומזהמים.

 

כך התחדד מאד הקונפליקט, שלא יושב עד היום, בין חסידי שימור הסביבה לבין חסידי הפיתוח הנמרץ שלה. הוא היה ברקע כל מחלוקת פוליטית, והוסיף שמן למדורה.

 

הנאצים היו מודעים היטב לקונפליקט בין חסידי הפיתוח לחסידי שימור הסביבה. בממשלה הנאצית הראשונה היה הרמן גרינג גם השר הראשון בגרמניה לענייני איכות הסביבה.

דמותו של היטלר עצמו הצטיירה בציבור כפסטורלית, בזכות מוצאו האוסטרי ומעונו הקבוע בהרי האלפים.

כך הצליחו הנאצים לגייס את תמיכתה של שכבה ציבורית רחבה, אשר הייתה לאומנית שמרנית מתונה במקור.

 

מנגד, היהודים, כחלק מהעולם הקפיטליסטי, נחשבו למשחיתי הסביבה כיוון שמימנו והפעילו מפעלים מזהמים.

 

הנאצים שמרו גם על הזיקה לתפישת העולם הפאוסטינית. הם עקפו את ציבור היזמים הקוסמופליטי, בכך שהזדהו עם מעמד הפועלים. המראה המוקפד של הנוף עורר גם הזדהות לאומנית עם עמל הכפיים הרב שהושקע בכך.

 

מראה הנוף פרי העמל האנושי טיפח אם כן נקודת ההשקפה הנאציונל סוציאליסטית. טייסים מראשוני המפלגה הנאצית נפעמו מיופיה של גרמניה. הם הכירו בדרך זאת את פרי עמלו של העם הגרמני. הרגישות האסתטית השתלבה עם הרגש הפטריוטי.

 

לכל ארץ באירופה היה מראה אחר מהאויר. צרפת נראתה חקלאית, ואיטליה ים תיכונית. גרמניה התאפיינה בשילוב בין האפור של הנופים העירוניים והתעשייתיים לירוק של היערות.

 

התעופה גילמה במהותה מאבק נצחי בין איתני הטבע לכוח הרצון.

הטכנולוגיה, בבת עינם של הנאצים, גרמה לכך שהעולם היה הרבה יותר בר פיתוח. כל מה שנדרש לכך היה משטר פוליטי מתאים.

 

בגרמניה הנאצית, שבה שקדו על פיתוח התודעה האוירית, חדרה הרטוריקה של הדיוק גם לפוליטיקה הלאומנית. הנתונים האובייקטיבים של הטיסה, הגובה, המהירות, הכיוון, וכוח המנוע, הפכו על פני הקרקע לשקידה על איסוף נתונים סטטיסטיים, ועיצוב פני השטח, והחברה בכלל, באמצעות נוסחאות, מדידות, וחישובים כאלה ואחרים. בדרך זאת הפכה התמימות למעושה.

 

לכן הנאצים לא עמדו זמן רב בהטחתם לשלב בין שמירת הסביבה לפיתוח מבוקר שלה. קדחת הבניה אפפה אותם ככל שהמשטר הנאצי התבסס בשלטון. בתחילה היו אלה האוטובאנים שחרצו נתיבים רחבים בשדות גרמניה. בהמשך היה זה הפיתוח הצבאי המואץ שזלל שטחי טבע עצומים כאשר הפכו לשדות תעופה, מחנות צבא, דרכים, ואזורי אימון. לבסוף היו אלה מושלי המחוזות, אשר ערב מלחמת העולם השניה היו עסוקים כל אחד בבנייה  מואצת במחוזו, מבלי לשלוט כמעט על התכנון והמשאבים.

 

הנוף בגרמניה הפך לתפאורה במחזה. כוחות השוק גברו על המשמעת הפוליטית. מלחמת העולם השנייה פרצה על רקע חוסר היכולת של היטלר לשלוט בתהליך זה. אלברט ספיר מתאר זאת היטב.

 

היהודים ייצגו מבחינת הנאצים את הטבע הקדמוני, את כוח המשיכה שאותו הכריע המטוס. הם היו בעיניהם היפוכה של הקלילות שאליה חתרה התודעה האוירית. בעידן החישובים הסטטיסטיים ניתן היה להפגין כלפיהם תמימות מעושה, עיוות של אהבת הטבע. הם היו קורבן של חישובים ותכנון 'אובייקטיביים', שנועדו להמיט כלייה על החלשים.

 

התפתחות התעופה נתנה לנאצים אפשרות לשנות את כללי המשחק בגיאופוליטיקה. הגבולות הטבעיים נמחקו כלא היו מהאויר, אך האויב לא הפך לידידותי יותר. באויר נמתחו גבולות טריטוריאליים ברורים ועויינים לרוב. היו לכך יתרונות וחסרות בכל מקרה לגופו.

 

היכולת לגמוא מאות קילומטרים בתוך שעה באמצעות המטוס הגבירה את כוחן של ערי הבירה על פני הפריפריה. המרכז הצבאי והאדמיניסטרטיבי של כל מדינה היה סימן ההיכר המובהק של עיר הבירה. בערי הבירה התגוררו גם  היזמים, המתכננים, והמהנדסים החשובים. הוקמו בסביבתן מפעלי ייצור המטוסים ושדות התעופה הגדולים. החברות הכלכליות הגדולות הקימו בהן את משרדיהן.

המצאת המטוס איפשרה למנהלים למיניהם להגיע אל הפריפריה ולשלוט בה בקלות רבה יותר. האימפריה הפכה להיות מושג הרבה יותר מוחשי מאשר בעבר.

 

היחסים בין ערי בירה שונות השתנו, כיוון שהתעופה לא העדיפה ערים מסוימות על אחרות, כמו בעידני התחבורה היבשתית והימית שקדמו לה. היכולת להגיע עם המטוס מכל מקום לכל מקום פרצה דרך  עבור למדינות מפותחות שגבולותיהן הטבעיים חסמו אותן, כמו גרמניה, על פני מעצמות ותיקות כמו צרפת ובריטניה, שנשענו בעיקר על כוחן היבשתי והימי.

 

גרמניה ניצלה את הגיוס החברתי למען התעופה והפכה, באמצעות חברת לופטהאנזה, לבעלת רשת נתיבי האויר המסחריים הגדולה והמפותחת ביותר בעולם. הנתיב מאירופה לדרום אמריקה היה כמעט מונופול של לופטהאנזה.

כל מה שהתבקש מהממשל הגרמני היה לנצל במהירות את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בפניו, ולחשוב שוב על גרמניה כעל אימפריה שיש לה אינטרסים חובקי תבל, שאירופה היא מגרש האימונים שלה.

בשנות ה-1920 וה-1930, כאשר השווקים הבינלאומיים נחשבו עדיין כמובדלים ועצמאיים, לא הייתה עדיין כלכלת שוק גלובאלית. ההתרחבות של לופטהאנזה הייתה לפיכך מבוא לקולוניאליזם בנוסח המאה ה-19. היא נתפשה כנציגתה של גרמניה, נושאת הדגל שבעקבותיו יבואו כולם. בשנת 1928, לאחר הסרת מגבלות חוזה וורסאיי, גמאה לופטהאנזה לבדה יותר קילומטרים והובילה יותר נוסעים מאשר כל חברות התעופה האחרות האירופאיות גם יחד. היה לה צוות של כ-300 טייסים מסחריים, אשר קיבלו את ההכשרה הטובה ביותר, בפרט בטיסות מכשירים ובטיסות לילה. חברת יונקרס התבלטה כאחת מיצרניות ויצואניות המטוסים הגדולות והמצליחות ביותר בעולם, ויחד עם חברת דורנייר הגרמנית שלטו ללא עוררין בשווקים בצפון אירופה ודרום אמריקה. עוד לפני שהיטלר התחיל בבניית עוצמתה הצבאית של גרמניה הייתה לופטהאנזה נכס של טייסים מאומנים ומטוסים משוכללים, שיכלו לעבור למשימות צבאיות בתוך יממה.

 

המטוסים והטייסים הגרמניים שהגיעו לכל מקום בקלות בשנות ה-1930 יצרו תת תרבות חדשה, שהזכירה את זאת של 'חוג הסילון בשנות ה-1960. הייתה זאת החוויה של להגיע לדלג בין כל מקום ומקום על פני כדור הארץ בתוך שעות אחדות או ימים ספורים לכל היותר. לחוויה זאת לא היו שותפים צוותי האויר והנוסעים בלבד. היא חלחלה לציבור כולו בעזרת הפרסומות של לופטהאנזה, ואמצעי התיקשורת בכלל. הגרמנים היו בכל מקום ובכל מקום הרגישו בבית. בהמשך לכך, הכל הפך לאפשרי בתודעה הציבורית. הכל היה בהישג יד. היה בכך ריגוש שהשתלב עם רגש הלאומנות, ועם היכולת לבטל מבלי משים את ערכו של הזולת שאינו משתייך לחוג זה.

 

העליונות הטכנולוגית והגיאוגרפית הגרמנית הפכה לפתע לכה ברורה, עד שדומה היה שגרמניה הגיעה בקלילות לשיא שאין גבוה ממנו. תיעוד הישגי התעופה בסוף שנות ה-1920 ותחילת ה-1930 מצביע על כך שגרמניה שלטה במקום הראשון ללא עוררין, וכי העולם הפך לשדה הפעולה שלה. תפישת עולם זאת של גלובאליזם גרמני טופחה גם בבתי הספר של הרייך. הטיסות המנצחות של חציית האוקיינוס הפכו לחלק מתוכנית הלימודים. פקידי הרייך עודדו את המורים ללמד נושאי תעופה בכיתות. התלמידים למדו להסתכל על המפות באטלסים כעל מפות הטיול שלהם. בסוף התהליך רכשו התלמידים ברפובליקת וויימאר תפישה חדשה לגבי מעמדה החשוב של גרמניה כטרמינל התעופה המרכזי של אירופה והעולם כולו.

 

מפות האטלסים חשפו גם פגיעותה של גרמניה. החל מסוף שנות ה-1920 הלכה וגברה בגרמניה הדאגה על כך שלא הותר לה לבנות חיל אויר חזק, שיוכל להגן עליה מפני הפצצות מהאויר.

למרות שהנאצים היו אלה שגייסו את כלל האוכלוסייה סביב הנושא של הגנה אוירית אזרחית, מאמצי ההגנה התחילו קודם לכן. 'איגוד ההגנה האזרחית הגרמנית', שהורכב מעובדי עירייה, שוטרים, מכבי אש, וצוותי עזרה ראשונה, נוסד ב-1927. חוברות חינוכיות שהוקדשו להגנה האוירית התחילו להתפרסם שנים ספורות לאחר מכן. כתבי עת פופולריים פרסמו בצורה דרמטית יותר ויותר מפות שעליהן שורטטו חיצים וקשתות בקווים עבים שתיארו את אזורי הרייך החשופים לפגיעה מהאויר מצד שכנותיה של גרמניה. קשת רחבה שמרכזה העיר פראג הצביעה על כך שמטוסי מלחמה צ'כוסלובקים מסוגלים להגיע כמעט לכל מקום בגרמניה, למעט מזרח פרוסיה. סכנה זאת פורטה בהרחבה שוב ושוב על ידי המומחים, שצפו בדאגה בהתחמשותה של מדינה זאת במטוסים. מומחי ההגנה האוירית הצביעו גם על פגיעותו הרבה של עמק הרוהר במערב, המרכז האסטרטגי של התעשייה הכבדה הגרמנית, למפציצים צרפתיים ובריטיים. גרמניה הייתה אמנם אחת המדינות הגדולות בשטחן באירופה, אך המפות הראו על פגיעותה לנוכח הטווח הקיים, וההולך וגדל במהירות, של מטוסי האויב, שעלולים להשמיד את הארץ שנראית כה יפה מהאויר. הקוטב השני של מראה הנוף מרהיב העין מהאויר הייתה הסכנה של הפגיעה בו באמצעות מטוסי אויב. החרדה הציבורית מהאויב הבלתי נודע התחדדה והתעצמה לפיכך במידה רבה.

 

בגרמניה קם דור חדש של טכנאים וטכנוקרטים ממושמעים, שריכזו בידיהם עוצמה הרבה יותר גדולה מאשר דומיהם בעבר. הם התמקדו במרוץ החימוש, שבו כל יתרון טכנולוגי קטן איפשר עליונות אוירית מלאה שתיפול לרגליהם כפרי בשל, ובדרך זאת מימשו את רצונותיהם של פטרוניהם הפוליטיים להגמוניה גיאופוליטית. הם שיעבדו את עצמם למען המדינה הנאצית. העולם הטבעי והחברה האנושית נתפשו שניהם כברי שינוי בכוח הרצון בלבד. בעיני הגרמנים השאלה היחידה שנותרה פתוחה הייתה האם הם יהיו המשעבדים או המשועבדים, המפציצים או המופצצים, הכובשים או הנכבשים, או במילותיו המדויקות של פיטר פריטשה: 'המפציצים בגאז או קורבנותיו'.

 

 

 

 

·         משטר התודעה האוירית הנאצית

 

 

הציבור הגרמני היה אובססיבי למודעות תעופתית והנאצים יצרו מכך תודעה מלאה.

 

המטוס והטייס הטילו את צילם על העולם. יחד הם נידמו כחמושים ביכולת בלתי מוגבלת להשתלט על העולם על כל מרכיביו. במהלך שנות ה-1920 וה-1930 הג'ונגלים, המדברית, ההרים והאוקיאנוסים נשרו בעיקביות תחת טיסותיהם של יחידים וקבוצות. העיצוב הזורם של המטוס הישרה עוצמה ויכולת. גם ככלי מלחמה חיזק המטוס את אמינותם של פעלים ומשפטים שקוראים לפעולה. 'המפציץ יחדור תמיד', הכריז ראש ממשלת בריטניה סטנלי בולדווין בבית הנבחרים בנובמבר 1932. הרומנטיקה היא ז'אנר שמקורו במסרים כבדי משקל, בתשוקות, והתעופה הייתה הרומן האירופאי האחרון. הסתכנות, תעוזה, אנרגיה, רצון - באמצעות מלים אלה, שהפסיקו לפתע להיות מיושנות, תיארו בני התקופה כיצד התעופה ניפצה את מגבלות הזמן והמרחב. כיוון שהמטוס ביטא את הרצון לעוצמה על העולם החומרי, הוגי הדעות התייחסו אליו כאל 'מכונה פוליטית לעילא ולעילא', אשר עשתה את הטייסים לצלבנים מודרניים. המניפולציה של הטבע באמצעות המטוס הבליטה את חוסר היציבות של המארגים והתבניות הפוליטיים התוך מדינתיים ושל המשוואות הגיאופוליטיות. עבור הוגי הדעות של הטכנולוגיה, העולם החדש של המאה ה-20, עם המטוס, שולחנות השרטוט, ותוכניות החומש, הזכיר יותר ויותר מנגנון עצום, מבנה על טבעי של רצון ויכולת שמסוגל לאכוף אינספור שינויים. החזון המטריד של העתיד הטכנולוגי, סופו של הטבע, בישר את תחילתה של פוליטיקה עולמית חדשה.

 

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, העליונות הטכנולוגית העניקה יתרונות גם בזירה המיקרו-פוליטית. ראשי המפלגה הנאצית החדשה והקטנה נתפשו בציבור כדמויות פוליטיות מסוג חדש, מרשימות בזכות המטוס. הדבר היה נכון גם לגבי הסוציאליסטים. לדוגמא, מחזה הרדיו של ברטולד ברכט משנת 1929 אודות צ'רלס לינדברג תיאר את הטכנולוגיה כאמצעי מודרני לשינוי העולם הקיים. הטייס שחצה את האוקיאנוס הראה כי העולם,  כמו שהומחש בעיני הקפיטליזם, מסוגל להשתנות. הגבולות הטבעיים והמלאכותיים נמסו, ועימם גם המחסומים שהפרידו בין בני אדם. מעמד הפועלים יכול לנשום לרווחה, קבע ברכט. התעופה בישרה עתיד טוב יותר עבורו.

הקומוניסטים חגגו את הניצחון הפוליטי המתקרב שלהם בגרמניה המפולגת. הוא נראה היה כמובטח בוודאות מלאה, כביטוי בלתי נמנע של היגיון ורצון טכנולוגי, שמשותף להם ולאחיהם בברית המועצות.

אך היו אלה הנאצים אשר עשו את השימוש הפוליטי המושכל והנחרץ ביותר בסימבוליקה האוירית. צפלין ענק שנשא את סימלי המפלגה הנאצית בישר בכך לאומה הגרמנית כי המפלגה חצתה את רף 600,000 החברים. השימוש התכוף של היטלר במטוס לופטהאנזה שכור במערכת הבחירות של 1932 הבליט את האופי התוסס וחסר המנוחה של הנאצים, שנדמה היה כי נמצאו בכל מקום בעת ובעונה אחת. ''אנחנו מגיעים...אנחנו מגיעים...אין מרחק שהוא גדול מידי עבורנו'', התלהב כתב נאצי אחד. ''אנחנו סופרים את הקילומטרים לפי מאות ואת ההצבעות בקלפי לפי מיליונים''.

הנאצים הפכו את תחיית התעופה גרמנית לאלגוריה יעילה לצמיחת התנועה שלהם. טייסי הדאונים אשר המריאו על אף חוזה וורסאיי זכו לתשבחות כנציונל-סוציאליסטים מהשורה הראשונה. דרך הייסורים הארוכה של התעופה הגרמנית לאחר המלחמה העולמית הראשונה, מתחילתה הדלה ועד לסיומה הגואל בטיסות המנצחות של 'הגראף צפלין' וה'ברמן', היו לתהודה משולחת הרסן של הנאצים, אשר עד שנת 1928 לא הגיעו ליותר משלושה אחוזים מקולות המצביעים.  ''מכלום, מתוך הייאוש המר של העם, הכרזנו בהתרסה כי גרמניה על אף הכל משתחררת מכבלי חוזה וורסאיי''. אנשי התעופה מקרב לובשי החולצות החומות חזו: ''על אף הכל, הצעקה אשר הדהדה לאחר הכישלונות הצורבים של גרמניה, בתעופה ובפוליטיקה כאחד, תבוא לידי ביטוי בקלפיות לטובתנו''.

הנאצים הוקירו את התמונה הזוהרת של העתיד הגרמני, שהתעופה תיארה. טייסי הדאונים בעמק הרון הפגינו תכונות של הסתפקות במועט, הסתמכות עצמית, ורוח צוות, והראו בכך סומק של נאמנות עממית מול המגבלות שהטילו בעלות הברית. ''בני העם, טוסו שוב ותהפכו למנצחים בזכות מאמציכם'' - זה היה המשפט שנחרט על אתר ההנצחה בוואסרקרופה, הר הדואים בעמק הריין. עשר שנים מאוחר יותר היו אלה מטוסים וצפלינים אשר הכריזו על תחיית הביטחון הפוליטי והעוצמה התעשייתית של גרמניה. המצב הלך והשתפר בגרמניה של אחרי 1933. הגראפים של הפעילות התעשייתית החזויה נסקו מעלה, ואליהם נילוו מאמרים ותמונות בשפע. אחדות מהתמונות המרשימות ביותר היו של בניית ה'הינדנבורג' בפרידריסהאפן בין השנים 1934-1936. הגודל העצום ענה על המאפיינים שנדרשו לצורך טיסות טראנס אטלנטיות מסחריות. המגזינים הוצפו בתמונות של הענק שניבנה. הצפלין העצים את רוח האחווה הלאומית, רגש נערץ כשלעצמו בגרמניה. התצלומים הראו את הטכנאים בעבודת הבנייה, כדוגמא לאיכות הייצור והמוצר שניתן להתגאות בהם. ההינדנבורג לא הייתה ענק בשמיים בלבד. היא הייתה יצירת תעמולה ענקית, שסימלה את כל מה שהרייך השלישי של היטלר קיווה להשיג.באמצעות ציור צלבי הקרס על צידי הצפלין הכריזה המפלגה הנאצית על עצמה כפטרון הקידמה הגרמנית.

ב-29 למרץ 1936 נערך בגרמניה משאל עם שבו הצביעו הגרמנים על כיבוש חבל הריין ע''י המשטר הנאצי. 99 אחוז מכלל הבוחרים הצביעו. 98.8 אחוז מהם הצביעו ''כן'' - הם מסכימים לצעדו זה של היטלר, שהתבצע שבועות אחדים קודם לכן. הכיבוש היה הצעד שביטא באופן נחרץ את נחישותו של היטלר להשתחרר מכבלי חוזה וורסאיי ולחמש מחדש את גרמניה.

במהלך שלושת השבועות שלפני משאל העם טסו ההינדנבורג והגראף צפלין לאורכה ולרוחבה של גרמניה, בגובה נמוך, כשהן משדרות ברמקולים מארשים צבאיים והודעות תעמולה למען הפיהרר. עלונים ודגלונים לרוב פוזרו מהן, ושידורי רדיו לעשרות נערכו מהם. על פני הקרקע נערכו עם הגיעם לשמי כל עיר ועיר מצעדים במדים, שהשתלבו עם המטס לכדי תיאטרון פוליטי בקנה מידה לאומי, שלא ניתן היה לעשות מאומה כדי לעצור בו. המון משולהב נכח בכל מקום שהצפלינים חלפו מעליו. בשנת 1936, כמו ב-1908, הצליח הצפלין להבעיר שלהבת פטריוטית.

מסלול הצפלינים הקיף למעלה מ-120 ערים. בברלין הייתה קבלת הפנים לצמד נלהבת ביותר. מכל קצות העיר התאספו ובאו מאות אלפים לשדה הנחיתה כדי להביע תמיכה בהיטלר. האירוע התרחש בשעות החשיכה. הזרקורים האירו את השמיים, לוכדים באורם את הענקים המרחפים. המופע האוירי הממושך הסתיים כחיזיון תיאטרלי מרהיב עין. הכוריאוגרף שלו, יוזף גבלס שר התעמולה, זכה לשבחים על ביצועו המושלם. הצפלין הוסיפו עניין למשאל עם אשר תוצאותיו היו ידועות מראש. חלק גדול מקיסמו של הפאשיזם נבע מכך שהפך את הפוליטיקה לחוויה אסתטית. בדרך זאת הוא יצר למען האזרחים מסגרת רחבה יותר של השתייכות, וזהות וביטוי עצמיים. הצפלין היו מרכיב מכריע בתהליך ההעצמה העצמית הזה. מעבר לכך, הצפלינים הגבירו את תחושת חוסר האונים של האזרחים בפני התקפות מהאויר, ותרמו להגברת המודעות להגנה האוירית האזרחית, שהייתה נדבך מרכזי בהקניית התודעה האוירית הנאצית ושימשה במקביל אמצעי מרכזי לגיוס אזרחים למען הרייך. האחדות הלאומית שהושגה באמצעות הצפלינים הייתה פולשנית, באותה מידה שהייתה אבהית ופטריוטית.

התעופה ביטאה את השאפתנות הגלובאלית של הרייך השלישי. היטלר היה נחרץ בדעתו כי על גרמניה למלא בעולם את אותו תפקיד שמילאו הצפלינים במסעותיהם ברחבי תבל.

השיח אודות דדאלוס ואיקארוס כמשל לתעופה המודרנית התחבר בטבעיות לגרמניה המודרנית ולשאיפותיה. גרמניה שקמה מחורבותיה הייתה כציפור הפניקס שקמה מן האפר. מטאפורות הגאולה והמעוף מן האגדות הקלאסיות נשזרו באסטרטגיה של המעצמה העולמית. הרטוריקה של כיבוש הטבע כיסתה כצעיף על החזון האידיאולוגי והתוכניות הפוליטיות לכיבושים בכל עבר.

הערך הסימבולי שייחסו הנאצים לצפלינים הפך לחרב פיפיות לאחר שההינדבורג עלתה בלהבות במאי 1937. לא היה זה אסון תעופה רגיל. האסון הטיל ספק בדרכה הטכנולוגית של גרמניה ולפיכך גם על שאיפותיה הפוליטיות. זאת למרות שב-1937 העוצמה הצבאית הגרמנית באויר התמקדה כבר בעיקר במטוסים.

היטלר הכריז ב-1935 בפומבי על תוכניתו להתנגד לחוזה וורסאיי ולהתחיל בחימושה מחדש של גרמניה, עם חיל אויר ענק במרכז תוכנית ההתעצמות. נספחים צבאיים הוזמנו לעיתים תכופות לחזות בתצוגות העוצמה האוירית הגרמנית במהלך עצרות ממלכתיות. באולימפיאדת 1936 הציגו הנאצים את הלופטוואפה במופע אוירי מתוכנן היטב. באותה עת היה הלופטוואפה יותר תוצר של רושם למראית עין מאשר מציאות אמיתית. הוא לא היה עדיין בעל יכולות אסטרטגיות וטקטיות כאלה שעליהן רמזו מפקדיו, ואשר העולם כולו האמין בקיומן. אך גם האיום הדימיוני ברובו שכנע את בריטניה וצרפת להסכים לתביעות היטלר במינכן בספטמבר 1938 ולהעניק לו את חבל הסודטים. העוצמה האוירית הפכה לאפשרית את הסחטנות הבינלאומית.

הסכם מינכן אישר מחדש עד כמה הייתה התעופה הגרמנית קרובה ברוחה לביטוי העליונות של הנאצים ולשאיפות האימפריאליות שלהם. התעופה הגדירה את מכלול עתידה של גרמניה. לפיכך תכננו הנאצים גם לעצב את התודעה האוירית של ההמונים כך שיוכלו להתמודד עם אתגרי המאה ה-20. כאשר הרמן גרינג הפך ב-1933 לשר התעופה הראשון של גרמניה הוא התבטא כך: ''עלינו להפוך לאומה של טייסים''. הוא הכריז על המחויבות הנאצית לא לאמן טייסי קרב בלבד, אלא גם לשנן ולטפח ולהשריש בלבבות הגרמנים את מעלותיה הערכיות של התעופה, שהיו הסתמכות עצמית ושירות לאומה. התודעה האוירית הפכה לאמצעי המוביליזציה החברתית החשוב ביותר, שהתאים במלאו לעקרונות האידיאולוגיה הנאצית. חיל אויר חזק לא היה חיוני להישרדות של גרמניה באותה תקופה. הוא היה אמתלה בלבד לשאיפות הרבה יותר קיצוניות והרסניות של גבהות הרוח.

 

הנאצים נקטו בצעדים הראשונים לעיצוב תודעה אוירית ציבורית מיד לאחר עליתם לשלטון, במהלך תקופת 'התיאום האידיאולוגי' באביב 1933. משמעות התיאום האידיאולוגי הייתה שעל האינטרסים של הפרט והחברה להתאים עצמם במלואם לאינטרסים של האומה. התעופה נועדה לשרת את ייעודה של גרמניה, וכמסקנה מכך המדינה הנאצית בלבד היא שתפקח מעתה על כל הפעילות בתחום זה. מיניסטריון התעופה החדש תיאם בין גופי התעופה למיניהם, אירגן אותם מחדש, ושיכתב את ההיסטוריה והמורשת של התעופה הגרמנית. אכטרינגן, האייסים, הדאייה, חציות האוקיינוס, כל אלה הותאמו בנוחות לאידיאולוגיה הנציונל סוציאליסטית. כל גופי התעופה אוחדו במסגרת אחת תחת פיקוחו של גרינג, שנקראה 'התאחדות התעופה הספורטיבית הגרמנית', כבר במרץ 1933. הנאצים איגדו למסגרת אחת שנקראה 'מערך ההגנה האוירית של הרייך'  גם את כל אירגוני ההגנה האוירית האזרחית המקומיים. הם התחילו לאייש את הנהלות מפעלי ייצור המטוסים וחברות התעופה האזרחית ונטלו חלק פעיל בקבלת ההחלטות בהם.

 

רוב הפעילים בתחומי התעופה האזרחית בגרמניה קיבלו את צעדי הנאצים בהתלהבות, כיוון שהנאצים היו מזוהים עם התעופה כמעט כמילה נרדפת. אוסקר אורסיניוס, דמות האב של תנועת הדאייה ועורך מגזין התעופה חשוב, הצטרף לתנועה הנאצית ב-1 למרץ 1933. הוא הסכים בשמחה לצנזורה נאצית על עיתונו, כיוון שהייתה מלווה בתמיכה כספית.

 

ב-1937 החליטו הנאצים כי 'התאחדות התעופה הספורטיבית הגרמנית' אינה אידיאולוגית מספיק. הם חיזקו את שליטתם הפוליטית בתחום תחת הסיסמא: ''קודם נאצי ואחר כך טייס'', ושינו את שמה ל'חיל התעופה הנציונל-סוציאליסטית'.

 

בחבל הרון התבצעו השינויים במסירות ובהחלטיות.

בקיץ  1933 התקבלו למפגש הדאייה ה-14 מי שהשתייכו אירגוני הנאצים, ואנשים פרטיים הורחקו. הנוסטלגיה לימים חסרי הדאגות של התכנסויות הדאייה הראשונות דוכאה. המשתתפים בהן כונו כעת 'אינדיאנים', 'צוענים', 'בורגנים', ו'קפיטליסטים'.

החל מ-1934 לבשו המשתתפים מדים אפורים-כחולים ופעלו על פי סדר יום צבאי. המילים השכיחות היו: 'להסתדר בשורות', קדימה צעד', 'הייל היטלר'. הנאצים טענו שהמשמעת הצבאית החזירה את רוח ההקרבה העצמית למה שנהפך לאירוע יומרני משובץ בסופר-סטארים.

ב-1935 נשלל מהתחרויות הצביון הספורטיבי. הפקידים הנאציים הגדירו את האירוע כ'מפגן צבאי' שנועד להפגין את הישגי הנאציונל-סוציאליזם. 

עם עליית הנאצים לשלטון חלפו ימי השפל הכלכלי שבהם קשה היה להשיג תקציב לבניית דאונים ואפילו לדמי חבר. שר התעופה גרינג מימן בתי ספר לדאייה וקורסי טיס. הוא גייס את הכספים באמצעות לחץ על הרשויות המקומיות. החל מ-1933 רשויות מקומיים נדרשו 'לתרום' למימון פעילות זאת, לעיתים על חשבון תקציב השירותים החברתיים. לאחר 1935 הפכה 'התאחדות התעופה הספורטיבית הגרמנית' לארגון במסגרת המפלגה הנאצית שמימנה אותו היטב, ומחוץ לתחום עבור הרשויות המקומיות.

 

התעופה האזרחית פרחה תחת שלטונו של היטלר. גרינג קבע בצו כי 'על גרמניה להיות אומה של טייסים', וחובבי התעופה הנלהבים הטמיעו זאת. הם ציפו לשדה תעופה בכל עיירה וחוג דואים בכל כפר. הם קיוו לפיתוח 'מטוס עמיי', בדומה למכונית הפולקסוואגן. מומחי מיניסטריון התעופה טענו כי מטוס עממי זול הוא הדרך היעילה ביותר להקנות את התודעה האוירית להמונים. במטוס כזה יתאמנו הטייסים לעתיד של הלופטוואפה. גרמניה תהפוך כך למדיה הטכנולוגית ביותר בעולם. מומחה אחד טען שהאינטרס הלאומי הוא שכל אזרח יטיס מטוס זה לפחות 10 שעות בשנה.

הנאצים השקיעו מאמץ רב בתמיכה בענף הדאייה אותו חשבו כמתאים ביותר לאימון 'אומה של טייסים'. טייסי דאונים נחשבו כמיומנים יותר כיוון שטסו בתנאים תובעניים. טייס דאון מפתח חוש התמצאות מצויין באויר ולומד במהירות להפיק את המירב מכלי הטיס שלו, לעומת טיס במטוס ממונע שמסגול לתקן בקלות רבה טעויות שעשה במהלך הטיסה. טייס דאון טוב יהיה גם טייס קרב מעולה'. דור הוואסרקופה אייש את השורות הראשונות בלופטוואפה.

 

יותר מכך, הנאצים גילו יחס מועדף לתעופת הדאונים גם מכיוון שהתאימה לעקרונות הקהילה והלאומנות שלהם. הם כיבדו את טייסי הדאונים בתור לאומנים גרמנים ותיקים. אתר ההנצחה בהר הוואסרקופה לטייסים חללי המלחמה הראשונה היה עד פרוץ המלחמה השנייה מקום עליה לרגל מקודש, ויעד לטיולי בתי ספר רבים מספור ולמחנות קיץ של הנוער ההיטלראי.

הדאייה הייתה גם ענף ספורט קבוצתי שתאם מסיבה זאת את האידיאולוגיה הנאצית, בפרט בהקשר של הכנעת רצון הפרט לציווי הקבוצה.

גרינג התבטא ב-1934 כי הדואים הגרמנים בעמק הרון הם ''פועלים וסטודנטים, בעלי מלאכה ופרופסורים, אשר מושכים יחד שוב ושוב את הדאונים בחבל במעלה ההר, ודבר זה הוא תמצית הנאציונל-סוציאליזם''. הוא סיכם: ''האומה כולה נאבקת כאיש אחד למען מטרה אחת: גדולתה של גרמניה''.

בעיני הנאצים, עבודת הצוות של כעשרה אנשים צעירים, אשר משכו את הדאונים בריצה מנקודת ההמראה על מנת שיצברו מהירות וימריאו, ולאחר מכן משכו אותם חזרה לראש ההר, ביטאה את רוח השירות לקבוצה, שברה את המחסומים החברתיים ומעמדיים, וצמצמה את השאפתנות האישית חסרת המעצורים וחסרת הערך. בנוסף, טייסים אשר היו יהירים מידי או בלתי מסוגלים לעבודת צוות עברו טכס חניכה הולם באישון לילה על פי מסורת רבת שנים שהנאצים התאימו אותה למטרותיהם, או שנאסר עליהם לטוס בכלל. ''גברים אמיתיים בלבד מסוגלים להיות טייסים'' התבטא אחד ממנהיגי 'צעירי היטלר'.

האידיאולוגיה המשיכה לתת את הטון בספורט הדאייה גם לאחר שהמצב הכלכלי השתפר, וניתן היה להשתמש במכוניות לגרירת הדאונים, ולקנות דאונים מוכנים במקום לבנות אותם. הנאצים התעקשו בכל זאת להמשיך בגרירה בחבל ובבנייה עצמית של הדאונים, כיוון שהדבר שימש מופת לעממיות, חברות, הסתמכות עצמית, ואזרחות טובה של 'צעירי היטלר'. גרינג השתמש בעקרונות אלה באותו שנים כאשר ארגן מחדש את כלכלת הרייך ככלכלה אוטארקית תחת שליטתו.

 

לסופר-סטארים של הדאייה מימי רפובליקת וויימאר לא היה יותר מקום. התאחדות התעופה החדשה התחילה להעניק מדליות לקבוצות בלבד.

הרשויות הנאציות עמלו לשכתב את הישגי היחידים בכל ענפי התעופה לכאלה שתובעים את המשמעת הקבוצתית. לא היה אצלם מקום לדמות הגיבור הבודד כמו בארצות הברית. שיאי הטיסה למיניהם תוארו כתוצאה של עבודת צוות, ואפילו האייסים גיבורי המלחמה הראשונה תוארו כמי שחייבים את הישגיהם למכונאים ולצוות הקרקע. הטייסת תוארה כגוף בעל סולידאריות חברתית מירבית, וכך גם מפעלי ייצור המטוסים וספינות האויר.

ביטול חשיבות מעשי היחיד הקהתה את במידה רבה את המשמעות הפסיכולוגית של התעופה, הלא היא חוויית המעוף הכמוסה של הנפש האנושית, והחזון הנאצי כשל בשל כך.

 

הנשים מילאו בתעמולה זאת תפקיד נחות יותר מאשר המכונאים והפועלים. הן לא השתלבו היטב בתחום התעופה ה'גברי', כיוון שנעדרו את הכישורים הפיזיים הדרושים, את חוש האחווה החברתית ועבודת הצוות, והכישורים הטכניים. עם זאת אחדים מהטייסים המפורסמים ביותר בגרמניה היו נשים, ולדוגמא חנה רייטש. לנשים הותר להשתתף באורח מוגבל בפעילות 'התאחדות התעופה הספורטיבית' . החשוב מכל היה שהן תקבלנה חינוך לתודעה אוירית, כדי שיוכלו לחנך את ילדיהן להיות טייסים בלופטוואפה.

 

בכל הנוגע למוצא הגזעי, היו ההנחיות ברורות ומפורשות. החל מ-2933 נמחקו היהודים מכל רשומות התעופה הגרמנית. גם טייסים הקרב היהודים האחדים שזכו לעיטור 'פור לה מריט' נמחקו מהרשומות. יהודים הורחקו בשיטתיות מכל פעילות בתחום התעופה הספורטיבית. לא עזרו להם גם המלצות של חבריהם הטייסים האריים. חלק מהם היגרו לארץ ישראל, שם הניחו את אחד היסודות החשובים לתעופה העברית ולמדינת ישראל שבדרך.

 

בארצות הברית הקשר בין לאומנות לתעופה היה רופף, אך בגרמניה לא היה מקום לטעות. התעופה סיפקה למדינה הפאשיסטית את קלף המיקוח העיקרי מבית ומחוץ, והיא השתמשה בו היטב.

מבית, ענף הדאייה סיפק לנאצים את המודל שלפיו היחיד יכול אכן להגשים את חלום הטיסה הפרטי שלו, אך הוא  מחויב לעשות זאת במסגרת קבוצתית ושירות לאומה. באמצעות ההגדרה המדויקת של מי שמתאימים  ניתן היה להרחיק את כל הגורמים החברתיים הבלתי רצויים, וליישם בקפדנות את תורת הגזע הנוראית תוך מראית עין של שיוויון.

מחוץ, סיפקו הישגי התעופה הנאצית בזירה הבינלאומית כותרות ופרסום שהתחרו באלה של טייסי מדינות המערב, סיפרו סיפור של גבורה לאומית, והניחו בכך את היסוד למדיניות החוץ התוקפנית.

בשדות התעופה הקטנים ברחבי גרמניה בהם התנהלה פעילות ספורט הדאייה, כמו בכל מקום ותחום אחר בגרמניה הנאצית, הייתה קהילת המשתתפים פתוחה לכל  ואקסקלוסיבית כאחד. היא קיבלה לשורותיה את בני כל המעמדות, אך באותה מידה הדגישה את הלאומנות, האנטישמיות, והייעוד האימפריאלי.

 

תוכנית הלימודים של בתי הספר בגרמניה הנאצית כללה שיעורים בתודעה אוירית. אלפי מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים גוייסו למשימות שהטיל עליהם גרינג כדי להפוך את גרמניה לאומה של טייסים.

על פי צו של משרד החינוך מתאריך 17 לנובמבר 1934 לימודי תעופה בבתי הספר היו לימודי חובה, חיוניים מבחינה לאומית-פוליטית. עתידה של גרמניה היה תלוי במידה רבה בחיל אויר חזק ותעופה אזרחית חובקת עולם, ובהקניית הערכים החברתיים שהתעופה ייצגה.

מורים למדעים, ביולוגיה, כימיה, מתמטיקה, ופיזיקה, לימדו את מדעי התעופה כמו שהתבטאו בתחומים אלה. עמיתיהם להוראת ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, והספרות, הונחו ללמד את התעופה כאלגוריה לתקומת גרמניה כאימפריה.

המלומדים הנאצים טענו כי התעופה מלמדת את ילדי בית הספר חשיבה תלת מידמית. חשיבה תלת מידמית הייתה חיונית, לדבריהם, כדי להבין את המחויבות הפוליטית הכרוכה בעידן התעופה עבור גרמניה החדשה.

תלמידים בכיתות היסוד למדו באמצעות שירים וסיפורים על שאיפתה של גרמניה למקום תחת השמש.

התלמידים בחטיבת הביניים עברו ללמוד על 'גרמניה מעל לכל' דרך שינון קווי התעופה חובקי העולם של לופטהאנזה, אשר זיכו את גרמניה בהכרה בין לאומית רבה.

התלמידים בכיתות התיכון למדו בשיעורי מטאורולוגיה על השפעותיהם של רמות ושקעים ברומטריים על מדינות שונות ברחבי אירופה. כאלגוריה לכך הם למדו כי גם למטוסים יש מוקד התפשטות ממרכז היבשת לקצותיה.

 

באותן שנים השתמשה חברת לופטהאנזה בצי קטן של ספינות מטען על מנת לתדלק בלב האוקיאנוס האטלנטי הדרומי את המטוסים שטסו מעליו בנתיב מגרמניה לברזיל. ספינות אלה, שכונו 'איים צפים', צוידו במתקנים לנחיתת והמראת מטוסי-הים הגדולים של החברה, שנשאו דואר ונוסעים. החידוש שובה הדמיון שימש כאחד הצירים המקשרים בין כל הגילאים של תוכנית למודי התעופה..

 

בנוסף, הורו פקידי הרייך למורים לקחת את התלמידים לסיורים בבתי חרושת למטוסים, מחנות דאייה, תחרויות סיפורי תעופה, תצוגות אויריות, תחנות מזג-אויר, ואפילו לסרטי תעופה פופולאריים.

לדוגמא, כל תלמידי בתי הספר בהמבורג ביקרו בתערוכת התעופה הארצית שהתקיימה בעיר באוגוסט 1933. התערוכה כללה טיסות חוויה לילדים רבים במטוסי לופטהאנזה. בעיר הנובר התקיים במרץ 1933 קמפיין שנמשך שבועיים, שבמסגרתו צפו 18,000 תלמידים בסרטי תעופה, 18,000 ביקרו בשדה התעופה, וכ-1,500 טסו טיסות חוויה.

על מנת להבליט את חשיבות המשמעת החברתית בתחום שפנה לכל צעיר באופן כה אישי, שמו רשויות החינוך של הרייך את הדגש על ענף הדאייה. בספרי הלימוד הנאצים למדו על תנועת הדאייה מכל הכיוונים, כמופת להסתמכות עצמית ולפטריוטיזם. מערכי השיעור כללו רשימות מקוריות של חלוצי הדאייה המפורסמים מעמק הריין. חשוב יותר, הדאייה סיפקה לתלמידים אפשרות להתנסות בעבודת צוות. המורים התבקשו גם להצטרף לקורסי דאייה לאחר שעות הלימודים ולצרף את תלמידיהם המוכשרים ל'התאחדות התעופה הספורטיבית'.

 

בניית דגמי הטיסנים הייתה שיעור חובה בבתי הספר. עיסוק זה היה פופולארי ברחבי תבל. אך בגרמניה הנאצית שימש כלי חינוכי חשוב זה כחזרה גנראלית לקראת שיקום העוצמה האוירית. בדיסלדורף של שנת 1937 רבע מהתלמידים בגילאים 14-16 השתתפו בשיעורי בניית טיסנים. בהמבורג השתתפו בשנת 1940 85 אחוז מהתלמידים בשעורים אלה.

 

מורה מהעיר קלן תיאר את מאמציו במהלך השנה להקנות תודעה אוירית לתלמידיו:

החל מסתיו 1935 התחילו התלמידים לאסוף תמונות של הישגי התעופה הגרמנית שאותן גזרו מכתבי עת. הם אספו כך למעלה מ-1000 תמונות. תיק התמונות השפיע על התלמידים לבנות דגמים של כלי טיס שונים, חלקם באורך של עד שלושה מטרים. קבוצה אחת של תלמידים בנתה כדור פורח שהתרומם באויר חם, וקבוצה אחרת בנתה דגם של צפלין קשור לתורן עגינה. בסך הכל בנתה הכיתה 27 דגמים של מטוסים, דגם של נושאת מטוסים, ודגם של 'אי צף'. ציור קיר של תוצאות התקפה אוירית דמיונית של בעלות הברית על העיר קלן במלחמה הראשונה נתן את המגע הסופי לנושא הלימודים, שנקרא 'כיבוש האויר'. המורה סיכם את שנת הפעילות כך: 'הלימודים העניקו לנו תובנה עמוקה אודות המאבק של האדם באיתני הטבע ועל הניצחון באמצעות הטכנולוגיה.

הפכנו דרך כך גאים בהישגיה החלוציים של גרמניה. הבנו גם את הצורך בחיל אויר ובהגנה אוירית חזקים...נהם מטוסי הקרב החולפים מעלינו הוא מוזיקה לאוזניים''.

בכיתות בתי הספר בגרמניה הנאצית שררה אוירה אינטלקטואלית מיוחדת. דגמי מטוסים היו תלויים מהתיקרה, ציורי קרבות אויר היו על הקירות, ספרי תעופה רבים ניצבו על מדפי הספריות. הייתה זאת השתקפות של גיוס האומה תחת המותג 'תודעה אוירית'.

לא בתי הספר בלבד, אלא גרמניה כולה שימשה כרקע למישטר התודעה האוירית. תצוגות אויריות מתוזמנות היטב משכו מאות אלפי צופים כל אחת במהלך שנות ה-1930 רחובות רבים בערים נקראו על שמות גיבורי תעופה מהמלחמה הראשונה, כמו ריכטהופן, בולקה, אימלמן, ושטראסר.

תוכניות רדיו אופייניות לשנת 1935 כללו את 'נוהלי ההגנה האוירית האזרחית' ו'חשיבות תנועת הדאייה למדינה הנאציונל-סוציאליסטית'.

באותה עת הקרינו בתי הקולנוע את סרטו יוצא הדופן של ארנסט אודט 'נס הטיסה', סרט פופולארי מאד אודות 'האיים הצפים', וסרט דאייה.  בערב חג המולד 1938 הציג בית הקולנוע הגדול ביותר בברלין את 'פור לה מריט - דרמה אודות טייסים שידעו ניצחון או מוות בלבד', ועד סוף ינואר צפו בסרט למעלה מ-75,000 איש.  באביב הציג בית הקולנוע הזה סרט על חלוצי התעופה מלפני המלחמה הראשונה. באוקטובר 1939 הציגו 53 בתי קולנוע בברלין ומאות אחרים ברחבי הרייך סרט עלילתי בעל מאפיינים תעמולתיים בשם 'D III 88' על הלוחמה האוירית ב-1918. הקדימון לסרט היה במקרים רבים סירטון אודות הנהלים שיש לנקוט במקרה של התקפה מהאויר.

 

עידן התעופה התאים לאידיאולוגיה ולדוקטרינה של הנאציונל-סוציאליזם. הנאצים רתמו לצרכיהם את ההתלהבות מהטכנולוגיה של הדור הצעיר, ערכי התעופה של אומץ לב והסתמכות עצמית, תפישת העולם הגלובאלית, המשמעת ועבודת הצוות, והפופולאריות הרבה של האייקון החדש. התפתחות התעופה נעשתה בידיהם לאלגוריה מושלמת לתחיית הלאומנות הגרמנית.

 

הנאצים הציגו את הישגי התעופה הגרמנית בכל מקום אפשרי מעל לראשים, במפגני תעופה בשמי ברלין, במחנות דאייה בעמק הריין, ובדגמי מטוסים על תיקרות כיתות בתי הספר. בדרך זאת עידן התעופה כולו נדמה היה כביטוי של עוצמה גרמנית. מסיבה זאת הייתה הפנטזיה הנאצית כרוכה גם באחריות פוליטית עצומה. ככלות הכל, התיאורטיקנים של העוצמה האוירית חזו התעצמות מואצת של חילות האויר ברחבי תבל, סכנת מלחמה אוירית כוללת, והרס נרחב של ערים ומפעלים כתוצאה מהפצצות מהאויר.

תחזיות מאיימות אלה התקבלו בהסכמה ברחבי אירופה בשנות ה-1930. אך הצורה המניפולטיבית בה הנאצים השתמשו ב'איום האוירי' וגייסו את האומה כולה להתכונן אליו, חיזקה את אחיזתם הפוליטית החזקה באוכלוסיה. הפגיעות החדשה של האזרחים להתקפות מהאויר העניקה נימוק חדש לצורך הגיאופוליטי במדינה אוטוריטארית מודרנית. הנאצים תיארו את המלחמה האוירית כחלק בלתי נמנע מהחיים המודרניים, אשר באופן בלתי נפרד מחייב גם משמעת פוליטית חזקה.

המלחמה האוירית שינתה את סף הפגיעות של המדינה-אומה. פלישות אליה שהתרחשו במישור האופקי היו קלות יחסית לגילוי מוקדם, באמצעות מעקב אחרי תנועות של חיילים, אוניות, או הטלת מצור. אך המלחמה האוירית פתחה לרווחה את שערי השמיים, ואיימה לפרוץ מכל כיוון אפשרי. ''אינסופיותו של המימד האוירי מאפשרת אינספור אפשרויות לתוקף'' אמר ארהרד מילך, מבכירי התעופה הגרמנית. ''המגנים חייבים להימצא בכל מקום בו זמנית, וכושרם להתגונן מצטמצם במצבים רבים, במיוחד בלילות''. מילך תיאר במונחים כלליים את המלחמה האוירית כאיום על ריבונות המדינה.

מומחים רבים, לפני ואחרי 1933, האמינו כי גרמניה, שממוקמת בלב אירופה, פגיעה במיוחד. תועמלני ההגנה האוירית הזכירו שוב ושוב לקוראיהם: ''גרמניה מוקפות במדינות יריבות מבחינה פוליטית. צרפת במערב, צ'כוסלובקיה בדרום, ופולין במזרח. המרכזים התעשייתיים והמסחריים שלה ממוקמים באזורי הגבול. מפציצים צרפתיים מסוגלים להגיע למפעלים האסטרטגיים בחבר הרוהר בתוך כשעה, התעשייה בחבל סקסוניה סמוכה לצ'כוסלובקיה, והפחם בחבל שלזיה סמוך לפולין. העובדה שהאוכלוסייה הגרמנית מתגוררת ברובה בערים גדולות שנמצאות גם הן במרחק טיסה משכנותיה מוסיפה נדבך משמעותי נוסף לסכנה''.

תחושת הפגיעות של גרמניה התעצמה בתחילת שנות ה-1930, הדיון הציבורי בנושא התגבר והטון שלו החריף.

בזמן שיחות פירוק החימוש בז'נבה בשנת 1931 שאלו מומחים גרמניים מה תהיה התוצאה אם גרמניה תישאר בלתי מחומשת לחלוטין בלב אירופה העמוסה בכלי נשק ומסקנתם הייתה כי  ''לגרמניה אין מה להרוויח מכך. מאז סיום המלחמה הראשונה עשו בעלות הברית המנצחות כל שביכולתן לחיזוק צבאותיהם על חשבון הביטחון האירופאי הכללי. אמנות בין לאומיות שאוסרות על התקפת מטרות אזרחיות מהאויר יופרו חיש קל בלהט הקרב. אין לגרמניה ברירה אלא לפתח בנחישות הגנה אוירית אזרחית לאומית מבלי לבקש סיוע ועצה לכך ממוסדות בין לאומיים. אחרת תהפוך גרמניה למדינת חסות בנוסח מדינות החסות באפריקה''.

ניתוח זה התאים במאפייניו לתפישת העולם שלפי נחישות והסתמכות עצמית בלבד עשויים להציל את גרמניה בסביבה בין לאומית שתוארה כ'אנרכיה קודרת'. בעת שועידת פירוק החימוש בז'נבה נפתחה, ההגנה האוירית האזרחית כבר נתפשה בגרמניה במונחים מסוכנים של דארוויניזם חברתי. פרסומי הספרות והכרטוגרפיה בגרמניה סייעו לכך. הם תיארו את טיעוני המומחים בפשטנות מילולית וגראפית, תוך המחשה והדגשה של האיום הצפוי. בעיני הציבור היו עננים אפלים של מטוסי קרב תלויים דרך קבע מעל גבולותיה של גרמניה.

החידושים הטכנולוגיים בתחום התעופה באותה תקופה הגבירו את הסכנה הפוטנציאלית. מפציצים ארוכי טווח, נושאי מטען גדול, ומנווטים בדיוק רב, יכלו להגיע כעת למטרות בלב גרמניה.

חידושים אלה שכנעו את המומחים שפיקפקו עד כה ביכולתו של המפציץ להיות איום משמעותי. ההבדל בין אזרח לחייל היטשטש וכמעט נעלם בעיניהם. המלחמה האוירית עתידה לפגוע במוקדי הליבה של הכלכלה ותיגבה את חייהם של אזרחים רבים מאד. בהמשך לכך, המפציצים יזרעו באוכלוסיה בהלה, חוסר סדר חברתי ותבוסתנות, שיערערו את יציבות השילטון. על פי ג'וליו דוהט, חלוץ תיאורטית העוצמה האוירית, המלחמה האוירית תהפוך בשל כך למלחמת עצבים מתישה. המדינה שתנצח תהיה זאת שתהיה בעלת המוכנות הפסיכולוגית הרבה ביותר. האזרחים יהיו לפיכך לא הקורבנות הרבים ביותר בלבד, אלא גם הלוחמים החשובים ביותר, האחראים על הסדר החברתי, העלאת המורל, והערכות למתקפה האוירית הבאה.

הנאצים הצליחו בגיוס אנרגטי של כלל האוכלוסייה להגנה האוירית האזרחית כתוצאה מהנחות מוצא אלה.

זה לא היה גיוס חף משיקולים פוליטיים. ההגנה האוירית האזרחית הגרמנית הייתה במידה רבה תוצאה של אידיאולוגיה פוליטית. היטלר היה משוכנע כי תבוסת גרמניה במלחמה הראשונה נבעה מריפיון בכוח הרצון מבית. הוא חשב כי 'סכין ננעצה בגבה של גרמניה', וחשש לנאמנותו של מעמד הפועלים במלחמות הבאות.  הוא שאף לפתור את בעיות 'המבוכה המנטאלית, ניגוד הרגשות, וחוסר ההחלטיות' אשר איפיינו את גרמניה ב-1918. הוא תכנן להפוך את האוכלוסייה לכלי נשק מרכזי נגד האויב. גישת 'הפסיכולוגיה הלאומית' עמדה ביסוד הבנת הנאצים את המלחמה האוירית. המנגנון העצום של ההגנה האוירית האזרחית, יחד עם ההיסוס לאכוף כלכלת מלחמה מלאה על הגרמנים, ביטאו יחד את החשיבות שייחסו הנאצים למוראל בעורף.

'מלחמת העצבים' שתוארה כמרכיב מרכזי במלחמה האוירית, נתנה לרשויות את ההיתר לגיוס צבאי של כלל האוכלוסייה. האידיאולוגיה הנאצית חיפשה במודע את נקודות התורפה הפסיכולוגיות באוכלוסיה כדי להפעיל עליה את התראפיה הפוליטית.

כאשר האסטרטגים של המלחמה האוירית דנו בפגיעות הפסיכולוגית של המדינות הלוחמות, הם התמקדו בערי המטרופולין הגדולות וההומות של אירופה. ריכוזה האוכלוסייה הצפופים, ותלותם הרבה של התושבים בשירותים עירוניים כמו אספקת מים, גאז, חשמל, ותחבורה, יצרו תנאים אידיאליים לפאניקה.

עוד בשנת 1932 תיאר אחד המומחים 'הפצצות פאניקה': ''גלי מפציצים מכים בערים באופן רנדומאלי, יום אחרי יום ושעה אחרי שעה, כדי ליצור פאניקה באוכלוסיה''.

המומחים גם הסכימו כי החוליות החלשות באוכלוסיה הן הנשים והילדים, ומעמד הפועלים העירוני שנמצא דרך קבע על סף מרד כתוצאה מקשיי הקיום שלו.

בין אם כתוצאה של היסטריה נשית, או כתוצאה של מהפכת פועלים, הפאניקה האזרחית נתפשה כמסוכנת יותר להשגת הניצחון מאשר אובדן קורבנות נרחב בקרב האוכלוסייה או מחסור חמור בחומרי גלם.

 

תיאורי המלחמה האוירית ביטאו מצב שבו עם אחד מתעמת מול עם אחר במלחמה טוטאלית עד להרס הסופי. יצליח במצב כזה העם שיגייס את כל כוחותיו ורצונו להתמודד כאיש אחד מול הסכנה. המסקנה מכך, קבעו בעלי הסמכות הנאצית, היא שנדרש סדר חדש של גיוס לאומי. הגנה אזרחית במאה ה-20 תבעה יותר מאשר מאמץ פשוט להגן על חיים ורכוש. היא לא הסתיימה לאחר שחולקו מסיכות הגאז ונצברה אספקת המזון לשעת חירום, והמקלטים תוחזקו. במקום להיות אות וסימן להסתתרות מתחת לפני הקרקע, ההגנה האזרחית החדשה קראה לגיוס כללי של האומה להתמודדות והקרבה, במטרה להשיג ניצחון סופי. מטרותיה יושגו לאחר שכל אזרח יחשוב, ירגיש ויפעל כמו חייל.

 

כיוון שכל האזרחים צפויים להשתייך לגוף חצי צבאי זה, מטרות מפקדת מערך ההגנה האוירית האזרחית היו בעיקר פוליטיות, ולא טכניות פשוטות בלבד. בעיני הנאצים ההגנה האזרחית הייתה גיוס האוכלוסייה לצבא בעל דריכות מלאה. במידה והמדינה תרפה את אחיזתה זאת באוכלוסיה, צפויה לה סכנה מיידית של אי סדר חברתי והתפוררות פוליטית, שמאפיינים את הדמוקרטיות המערביות. לכן חובה למנוע בכל מחיר את פינוי האוכלוסייה מהערים. לא זאת בלבד שהדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית, כיוון שהדרכים תחסמנה כתוצאה מכך, ומשאבי הפריפריה יידלדלו במהרה ולא יספיקו, אלא גם כיוון שכתוצאה מפינוי האוכלוסייה יופר הסדר החברתי, ייווצרו מהומה ועירבוביה, ותשתרר אנרכיה בערים. המשפחות - יחידות התא של המדינה, תופרדנה, וכתוצאה מכך האנוכיות והתבוסתנות יתגברו. פינוי הערים יביא לחיסול החברה בעלת כושר ההתגוננות. רשויות ההגנה האזרחית עשו לפיכך כל שביכולתן להביא לכך שהשפעת ההפצצות תהיינה מובנות לאזרחים, להדגיש את סיכויי ההישרדות הטובים במידה שתבוצע ההכנה הנכונה, ולתת משימה ותפקיד לכל אזרח.

המשמעת החברתית תבעה את מודעות הציבור למציאות היומיומית בתנאי מלחמה אוירית. אלא שתובנות אלה הביאו לכך שהאוכלוסייה כבר לא חששה כל כך מהפצצות אויריות בפצצות גאז ותבערה, אלא יותר מהבלתי ידוע והבלתי מוחשי בעליל. דווקא הפחד מהחשאי, המיסתורי, והבלתי ניתן לחיזוי במלחמה הבאה, הוא ששיבש יותר מכל את השלווה והסדר החברתי. לדוגמא, לאנשים לא היה מושג באיזה גאזים ישתמשו במתקפת גאזים וכמה זמן תימשך השפעתה, והם הותשו מבחינה נפשית כתוצאה מכך. כל סידרי החברה התמוטטו בדרך זאת.

 

בכיתות בתי הספר התבצע חלק גדול מהקניית התובנות החדשות לגבי תפקיד האזרחים במלחמה הבאה. המומחים חרדו למצבם הנפשי של הצעירים בעידן התעופה. לאור הפאניקה וחוסר הסדר שהשתררו בבתי הספר בכל פעם שנערך בהם תרגיל כיבוי אש, נשאלה השאלה מה יהיה המצב בעת הפצצה אוירית, והאם ההורים יהיו מסוגלים לשלוט בילדיהם בחיק המשפחה. המפצח להצלחה בכך היה אימון הילדים החל מהגיל הרך. התשובה הייתה שחינוך ברוח הנאציונל סוציאליזם יאפשר הקניית משמעת, ימנע שיתוק נפשי ופחד, ויקנה את הערכים של עמידה איתנה ברוח העם. לטרה זאת לימדו המורים הנאציים את התיאוריות של ג'וליו דוהט, התאימו לילדים מסיכות גאז, ותרגלו את הכיתות השכם והערב. מורים לאמנות אף הורו לתלמידים לצייר את התוצאות ההרסניות של מתקפות אויריות, כיוון שהפדגוגים היו משוכנעים שבדרך זאת יפחיתו את רמות החרדה, ויחזקו את המשמעת בקרב הילדים.

 

בקיץ 1933 התחילה מפקדת ההגנה האוירית האזרחית של הרייך, שבאחריות שר התעופה גרינג, בקמפיין ארצי להקניית מוכנות למתקפה אוירית. במוקד התרגיל בוצע פעלול שכונה מאוחר יותר 'שריפת הרייכסטאג של התעופה הגרמנית'. על מנת להמחיש עד כמה פגיעה גרמניה למיתקפה אוירית, 'מטוסי אויב בלתי מזוהים' הפציצו את ברלין ב-24 ליוני 1933, והמטירו עליה עלונים.  'הפעם היו אלה עלונים בלבד', הזהירו העיתונים, ''אך כיצד נוכל למנוע שלא יהיו אלה פצצות גאז או תבערה בפעם הבאה''.

 

במהלך כל אותו קיץ מצאו עצמם הגרמנים מתרגלים, מתפנים, מתחפרים, ומוצאים עצמם עוסקים בכל ההיבטים של ההגנה האוירית האזרחית. באחת מחנויות הכל-בו הגדולות בברלין נחרדו לפתע הקונים מצפירות אזעקה יחד עם הוראות ברמקולים שציוו עליהם להתפנות מהבניין בתוך 4 דקות. בערים גרמניות רבות מספור ניתלו פצצות דמה ענקיות באורך של כשלושה מטרים על עמודי החשמל, המטרו, והתאורה, כתיזכורת מתמדת. פצצות דמה הוצבו גם כאנדרטאות בכיכרות. זאת בנוסף לאינספור עלונים וחוברות שחולקו לציבור כדי לידע אותו שוב ושוב על אימת המלחמה האוירית.

 

עטיפות מגזין מפקדת ההגנה האזרחית 'הסירנה' היו מושכות עין וסנסציוניות. הופיעו בהן תמונות של כפרים שלווים מוקפים בענני פצצות מאיימים, ושל ערים על רקע שמים אדומים מלאי מפציצים. בהתחשב בהישגים המרשימים של התעופה הגרמנית היו תיאורים קודרים אלה לא כל כך משכנעים, אך הם אישרו את הרושם שהעולם מחוץ לגרמניה הוא עולם מסוכן מאד.

 

הנאצים המחישו את הסכנה האוירית באורח דרמטי גם במופעים של צוותי ההגנה האוירית. באחת התצוגות הועלה באש כפר דמה קטן, וצוותי ההצלה חילצו מהבתים 'קורבנות'. המופע הסתיים בהטלת פצצות גז מדמיע על המון הצופים, מה שהביא את רובם לכסות את פניהם בממחטות. מארגני המופע היו מרוצים. הם הצליחו להעביר את המסר הרצוי.

 

בעידוד הפקידים הנאצים, ומתוך דאגת אמת, הצטרפו המוני גרמנים, בפרט תושבי הערים, למערך ההגנה האזרחית של הרייך. זאת לא הייתה התנדבות ממש. הנאצים ציפו מכל אזרח טוב להצטרף למאמץ האזרחי, אך ההתרבות הדרמטית של מערך זה מצביעה על הרצינות הרבה שבה התייחסו הגרמנים לנושא. בסוף שנת 1933 היו בארגון כמיליון חברים. בקיץ 1934 היו בו כבר כ-2.5 מיליון חברים. בינואר 1936 הוא מנה כבר יותר מ-8 מיליון חברים, ביותר מ-7,000 סניפים. אחד מכל שישה ברלינאים היה חבר בארגון זה, שהיה אחד הארגונים הגדולים ביותר במדינה הנאצית.

יותר מ-350,000 מפקחי שכונות הסתובבו ברחובות ופיקחו על מידת הערנות האזרחית של השכנים.

באמצע שנות ה-1930 הפכו תרגולות התגוננות נגד מתקפה אוירית לחלק מחיי היומיום במפעלים, בתי הספר, והשכונות. במרץ 1935 השתתפו אזרחי ברלין בתרגיל רחב היקף שנמשך ארבעה ימים. המשטרה הורתה על האפלת המכוניות והבתים. ברוב הבתים הייתה ההאפלה מלאה. אם לא, מפקחי השכונות חדי העין הבטיחו זאת.

בשנת 1937 התבצעו תרגילים דומים בערים והעיירות הקטנות ברחבי גרמניה. ב-1938 הצטוו כל הגרמנים לקנות מסיכות גאז. זרועה הארוכה של המדינה הגיעה לכל מקום. מגייסת, מתרגלת, מפקחת, מזהירה. כתוצאה מכך הפכו הגרמנים בטוחים יותר ויותר ביכולתם לנהל מלחמה תוך שמירת משמעת חברתית.

 

להיות בעל תודעה אוירית פירושו היה להיות משוכנע ביעילותה של המדינה האוטוריטארית. על פי פקידי המדינה, גרמנה לא הייתה מסוגלת להרשות לעצמה את המחלוקות הפוליטיות והשסעים החברתיים שאפיינו אותה בתקופת רפובליקת וויימאר. הליברליזם של המאה ה-19 אינו מסוגל להכיל את צרכי ההגנה של המאה ה-20, שתובעים אחדות לאומית מעל לכל. 'קהילה' ו'פאניקה' הם שני מושגים מנוגדים, הסבירו המומחים. המושג הראשון מבטא איפוק ונדיבות, והמושג השני מבטא חוסר אמונה והישרדות אישית. מטרת פיקוד ההגנה האזרחית היא לוודא שכל אזרח ירגיש כחלק אחראי מהעם כולו. אך 'עם בריא' חייב לסיים את עידן המפלגות והמחלוקות המקומיות. הנאציונל סוציאליזם 'משרת' את הביטחון הלאומי בדרך זאת. הסמכות הדיקטאטורית מאפשרת למרכיבים השונים של האוכלוסייה להבין ולציית. בשעת סכנה יש צורך במנהיגים חזקים ובעלי סמכות, אשר ינהיגו את הציבור הנבוך והמפולג. 'על המנהיג להיות הסלע אשר עליו נשברים הגלים'. על ההחלטות להתקבל ללא עוררין. עליהן להיות נחרצות. מי שמשתייך למערך ההגנה האוירית חייב להפגין רצון ברזל, קור רוח, העדר פחד, ועמידות, אחרת הוא אינו מתאים לשרת.

 

כתוצאה מכך, הגנה אזרחית ראויה מחייבת שהשכונות יהפכו למיני-דיקטאטורות, שינוהלו ביד רמה על ידי דמויות מקומיות בעלות אישיות סמכותית, כמיניאטורה של הרייך השלישי כולו. לא היה מקום לטעות לגבי הזיקה מתוך בחירה שבין ההגנה האוירית למשטרים הפאשיסטיים.

 

פקידי מערך ההגנה האוירית האזרחית הדגישו כי הנשים בעידן התעופה חייבות להפוך ללוחמות לצד הגברים. חובה עליהן להבין כי כלי המלחמה אינם מוחזקים בידי חיילים גברים בחזית שמכוונים אותם זה מול זה, אלא הם מכוונים נגד העם כולו, גברים, נשים, וטף. האיום האוירי מחייב מוכנות ודריכות מתמדת, ומסירות חסרת תקדים. על הנשים להיות מוכנות להקריב את חייהן עבור המשפחה והמולדת. נקודה זאת הובהרה כהלכה. המומחים היתרו בנשים שלא להסתפק באחריות לבית ולמשפחה כמו בעבר. עלולות להיות לכך השלכות הרסניות במלחמה העתידית. על הנשים לעמול בכל מקום אפשרי במערך ההגנה האזרחית. להבדלי המיגדר בין גברים לנשים אין מקום בחברה הלאומנית האידיאלית, הדרוכה, הנחושה, והחמושה.

 

כמו בתחומי תכנון המשפחה וההיגיינה החברתית, מערך ההגנה האזרחית יצר ספירת פעילות הולמת עבור הנשים, שבה הן הועצמו הוערכו. פקידי המערך הטיפו דרך קבע לנשים להתגייס, כשהם מתארים אותן כלוחמות אזרחיות, אחראיות וסמכותיות. היה שינוי לעומת תקופת רפובליקת וויימאר, שבה נחשבו הנשים כחיוניות הרבה פחות. נעלמה דמות האישה החיוורת והמפוחדת בזרועות הגבר במדי הצלב האדום שהייתה אופיינית לתקופה זאת. המשטר הנאצי דרש לא נשים מזן חדש בלבד, אלא גם גברים שיכירו בסמכותן כדמויות בעלות אחריות ציבורית, ויצייתו להן.

 

המפקחת השכונתית במערך ההגנה האזרחית הנאצית היא אחותה הצעירה של הטייסת הגרמנייה. היא קרובה לה במאפייניה. שתיהן חבושות בקסדות ובמדים, שולטות בטכנולוגיות חדישות, מפעילות כלי מלחמה, מגיעות לכל מקום, וכולם ממלאים את פקודותיהן. את הטייסות ניתן היה לספור בקלות. מפקחות שכונות היו בלי סוף.

 

בשנות ה-1930 הייתה מסיכת הגאז חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית. האדם חבוש מסכת הגאז הוא אחד האייקונים הנפוצים ביותר של עשור זה. המגזינים פרסמו מאות תמונות של גברים, נשים וילדים, לבד ובמסגרת משפחתית, במקלטים ובמרתפים, בכיתות בתי הספר ובמקומות העבודה, ברחובות ובאוטובוסים, כשהם חובשים מסיכות גאז. מסיכת הגאז הפכה לפריט סטנדרטי בכל בית במשטר ההיטלראי כמו הרדיו הזול והספר 'מיין קאמפף'.

אין פריט שממחיש טוב יותר את אימת הקיום בעידן התעופה. אך מסיכת הגאז לא עוררה געגועים לימי העבר השלווים והפשוטים. מתקפת הגאזים נתפשה כתוצר נוסף של הטכנולוגיה המודרנית, וחלק מהחיים כמו נורת החשמל. אי אפשר היה לקבל את האחד מבלי לקבל גם את השני.

 

מסיכת הגאז דרשה גם התאמה של המראה החיצוני. הגברים לא יכלו להצמיח זקנים, והנשים לא יכלו לגדל שיער ארוך. התפתחו עקב כך אופנה וסגנון חיים של מראה קליל וקשוח כאחד.

מתכנני הערים הבטיחו, במקביל, כי הערים החדשות שהם מתכננים כוללים רחובות ובתים גדולים, מרווחים, עמידים, ופזורים יותר, ויהיו מסוגלות לספוג בדרך זאת את המהלומות מהאויר.

כך השתלבה סכנת מלחמת הגאזים באורח טבעי בחיי היומיום.

יתר על כן, הדריכות האוירית סיפקה עידוד מוראלי. ''אנשים יזקפו שוב את ראשיהם לאחר שיצטרכו לשאת את עיניהם לשמיים''.

 

מסיכת הגאז הפכה לסימן ההיכר של היחיד שתיפקד כהלכה בעידן התעופה וניצל את כל ההזדמנויות.

דיוקן מחמיא שלו על ידי אחד מציירי התקופה, בארטל גילס, מתאר אדם ממושמע, דרוך, ובעל יכולות, שמוכן לחבוש מיד את מסיכת הגאז הכרוכה לצווארו. אדם זה חי לאור הזרקורים שמאירים את שמי הלילה בחיפוש אחר מפציצי אויב. הוא נמצא בשליטה עצמית מלאה, משוכנע במעלותיה של הסמכות שמעליו, ובטוח כי גרמניה והוא עצמו ישרדו וישגשגו בעידן האוירי. זאת דמות שמכילה את הייאוש והתקווה, והיא איבדה את התמימות האנושית. היא התשובה הפאשיסטית לדמות 'הצעקה' בציורו של אדוארד מונק.

 

תהיה זאת טעות לראות בתודעה האוירית הזאת קוד התנהגות מועיל שנובע בהיגיון בלתי נמנע מהנחיצות בהגנה מהמציאות המאיימת של ההגנה האווירית.

הדמות שתוארה לא אפיינה את כל הגרמנים ובוודאי לא את כל האירופאים. התודעה האוירית הייתה מסכת אידיאולוגית. היא הייתה מסכת דימיונית סנסציונית נאצית, שהעניקה להם לגיטימיות חברתית לביצוע תמורות נרחבות.

 

הבחירה בזיקות שבין התעופה למדינה האוטוריטארית הייתה פוליטית, לא טכנית. הפוליטיקה הזאת הייתה משכנעת כיוון שנשענה על לאומנות פופולארית, שהסיקה מהטכנולוגיה לגבי ערכי קיום האומה. הנאצים ויתר הלאומנים חשבו על המטוסים כיוון שהם חשבו על עתידה של גרמניה במונחים של גיוס טכנולוגי, משטר סמכותי, ונאמנות אזרחית. הישגי התעופה גרמנית, הדאונים, הצפלינים, לופטהאנזה ועוד, הביאו אותם לחשוב באופן זה.

העתיד נחשב בעיניהם כמעניק הזדמנות יוצאת דופן לגרמניה, ומסוכן מעט פחות ביחס לכך. הנאצים ראו עצמם כממשיכיהם של הגראף צפלין, גיבורי האויר של המלחמה הראשונה, וטייסי הדאונים של עמק הריין. 

 

מאז 1908 העניקו כלי תעופה וטייסיהם השראה לדמותה של גרמניה בעתיד. גרמניה נדמתה כך כצעירה ומתקדמת, עצמאית ומאתגרת, ולא כאחרונה והנחשלת מבין המעצמות.

דימויי עולם התעופה היו פופולאריים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20 כיוון שביטאו בו זמנית יכולת והזדמנות. עולם התעופה נתפש כעתיר משאבים, ולפיכך כל אחד יכול היה למצוא בו את עולמו שלו. כיבוש הטבע, אשר המטוסים והצפלינים נטלו בו תפקיד מרכזי, שימש כאלגוריה רבת עוצמה עבור מערערי המארג הפוליטי  העדין של אירופה בראשית המאה ה-20. יותר מכל דבר אחר עיצבה התעופה את גרמניה כשאפתנית, עצמאית, וטכנולוגית. 'אומה של טייסים' שמסוגלת לפלס את דרכה בעידן המודרני של מכונות ומעצמות. אלה היו מאפייניה של גרמניה הנאצית, החמושה היטב למלחמה בעידן התעופה, אשר התחילה במלחמה ב-1939.

 

אך העולם החדש של התעופה בשנות ה-1930 דמה בסך הכל מאד לעולם הישן של היריבויות בין המעצמות. המטוס גרם לקיצורי זמן הגעה דרמאטיים, אך לא שינה באופן בסיסי את הנאמנויות הלאומיות ופתר סכסוכים בין מדינות. קו תעופה מסביב לעולם, משלחות לקוטב, וחציות האוקיינוס, אשר סומנו בקווים עבים במפות המעודכנות, חיזקו יותר מאשר החלישו את האימפריות השונות. האוטופיה הטכנולוגיה על כפר גלובאלי שליו לא הסתכמה ביותר מאשר הגיגיהם חסרי הערך של הוגו אקנר, פיטר שארפ, ואנטואן דה סנט אקזופרי. בחייו האישיים ביקש סנט אקזופרי, הטייס הבודד בשחקים, לחזור אל חמימות המין האנושי. לאחר נחיתת התרסקות במדבר סהרה הוא דחה את הבדידות הקיומית של הטייס וגילה מחדש את חיקה החם של הקהילה. אך העולם לא נחלץ מהמדבר העצום יותר של הלאומנות המודרנית. הידידות הבין לאומית בין טייסים ממדינות שונות נותרה זמנית ומתוחה. במקרה של גרמניה, הצפלינים, האייסים, טייסי הדאונים, ולופטהאנזה, תרמו כולם בסיכומו של דבר להתגברות יוצאת דופן ולהשתלטות של רעיון המדינה הנאציונל סוציאליסטית.

 

העולם הצטמצם, אך התיאבון לכיבושים התעצם. גרמניה הנאצית חשבה שתוכל לשלוט בעולם בזכות השילוב הקיצוני של  הטכנולוגיה האוירית עם התודעה האוירית. כך התחיל התהליך שהביא כעבור שנים ספורות לפרוץ המלחמה העולמית השנייה ולהשמדתה הכמעט מלאה של יהדות אירופה בתאי הגאזים. בחברה הנאצית צייתו האזרחים, עקב השילוב בין טכנולוגיה לתודעה, גם לחוקים שמנוגדים לעקרונות הבסיסיים ביותר של המין האנושי.

 

 

 

 

·         מושגי מעוף בגרמניה הנאצית

 

 

שני המאפיינים הבולטים ביותר במראה החיצוני של אדולף היטלר היו הסרט עם צלב הקרס על זרועו, וההצדעה במועל יד.

צלב הקרס אינו אלא צורתו של מדחף מטוס שעברה מטמורפוזה תרבותית.

ההצדעה במועל יד היא כמעט חיקוי מדויק של צורת כנף הציפור והמטוס.

 

כישוריו הלשוניים של היטלר, שהיו מקור כוחו העיקרי, היו כרוכים בקשר בלתי ינתק עם התפתחות התעופה.

מדע הדיבור דומה מאד לאווירודינמיקה. אותם חוקים של אוויר הנע בסילונים דחוסים על פני גופים אווירודינמיים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי.

 

הנאצים ייחסו חשיבות רבה לסמנטיקה. השליטה בשפה נחשבה בעיניהם כפסגת היכולת האינטלקטואלית. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. הנאומים של היטלר יצרו אצל הנאצים את הסמיכות הבסיסית בין המעוף הניטשאי למרחב המחיה. הייתה לו היכולת להסב את השפה הגרמנית הרגילה לשפה יומרנית וחודרת קרביים.

 

תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות.

 

הנאצים אימצו שפה חצי צבאית לשימוש בחיי היומיום. הם טענו המשמעת הצבאית החזירה את רוח ההקרבה העצמית. ברחבי גרמניה הפכו המילים 'להסתדר בשורות', קדימה צעד', ו'הייל היטלר לשכיחות ביותר. קיצורים אלה היו גם ביטויי מעוף. מי שלא הסתגל לקצב המזורז נשאר הרחק מאחור.

 

הסמנטיקה של הרייך השלישי כשפה הייתה ענייה במילים בכלל. העוני היה עוני עקרוני, כאילו השפה נשבעה לעוני המילולי. אך היא הייתה עשירה במילים מיוחדות שהמציאו הנאצים כדי לאפיין את המסר שלהם.

 

לדוגמא, אי אפשר היה לפתוח בשלהי המלחמה את העיתון בלי לראות את המילה 'פנאטי' חוזרת על עצמה כתואר חיובי, עד כדי חשק להקיא: 'אמונה פנאטית', 'רצון פנאטי', 'דברי הלל פנאטיים', כאילו שכחו שמילה זאת ציינה תמיד משהו בין המחלה לפשע.

 

במהלך המלחמה השתנה נוסח הפניה מטעם השלטונות לאזרחים לגוף ראשון יחיד, במקום לשון רבים, כדי ליצור רושם כאילו הפיהרר בעצמו פונה ישירות לכל אזרח.

 

למכונת הכתיבה הסטנדרטית הגרמנית הסטנדרטית הוסיפו הנאצים מקש עם סמל האס-אס, סמל שהיה מעוצב כשני ברקים.

 

 

לסמנטיקה הנאצית היו שימושים רבים בלשון ששימשה את מפעילי אתרי ההשמדה.

 

הם השתמשו בכינויים ובקיצורים רבים על מנת לתאר בתמציתיות, ובו בעת להסוות, את כל מה שהתחולל שם.

 

'שנל!' [מהר!] הייתה המילה הראשונה, ולרוב כמעט היחידה, ששמעו הקורבנות מהקלגסים הנאצים.

למילה זאת נוספו שלל קללות וביטויים בסלנג צבאי ועממי עבור מי שנשארו בחיים כדי לעבוד במחנות הריכוז.

 

הדרך הקצרה בת מאות המטרים הספורים מאזור ריכוז הקורבנות לתאי הגזים כונתה על ידי אנשי הצוות: 'הדרך לשמיים'.

 

לפני הפיתול שבסוף הדרך עמד איש צוות שהפעיל קורת מחסום, וקבע בדרך זאת את תנועת הנכנסים. המחסום כונה 'השסתום', כנראה כיוון שהזכיר להם את שסתומי שחרור הגזים בספינות-האוויר.

 

 

 

 

·         התפתחות התעופה בארץ ישראל בשנות ה-1930

 

קטע זה מבוסס על מחקרו של יוסי מלכי אודות ראשית התעופה העברית בפלסטינה-א''י בשנות ה-1930.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה פיתחו מדינות המערב במרץ רב תעופה אזרחית וצבאית, תוך השקעת משאבים רבים על מנת לעמוד בתחרות האימפריאלית וליהנות מהיתרונות שהציע המימד האוירי החדש.

נסיבות היסטוריות הביאו לכך שהתפתחותן של הלאומיות העברית והתעופה העברית התרחשו במקביל. חדירת טכנולוגיה תעופתית לפלסטינה-א''י התרחשה במקביל לתהליך גיבושו של היישוב היהודי לכדי חברה לאומית השואפת למדינה עצמאית.

ייתכן ושר העיתים התערב בצירוף מקרים גורלי זה ברוח חזונו של הרצל, אך כאן אין זה המקום לדון בכך. הספר 'שואה ותעופה' כולו מאיר על נושא השואה והתקומה מתוך נקודת מבט זאת. הפרק 'חשיבות התעופה לאנושות' בוחן את התעופה במיתולוגיה ובדתות השונות, ובין היתר מוקדש בו קטע למקומה של היהדות במכלול זה.

 

יוסי מלכי אינו מטפל בנושא באמצעות המושגים 'מודעות אוירית ו'תודעה אוירית' אלא באמצעות שני מושגים שונים במשמעותם: 'מודרניות' ו'צורך'. הוא שואל מה היה הגורם המרכזי להתפתחות התעופה העברית. האם הייתה זאת התעניינותם של יוצאי אירופה הרבים שהתיישבו בארץ במדע ובטכנולוגיה המודרניים, או שמא הגורם להתפתחות זאת הוא הצורך החיוני של הישוב בהקמת כוח מגן והפעולות שנקטה הנהגתו .

 

מלכי קובע כי הנטייה והשאיפה למודרניות מילאו תפקיד מרכזי יותר מאשר הצורך הלאומי בהקמת כוח מגן, ותפקיד המודרניות בשלב הראשון של חדירת התעופה וביסוסה בחיי היישוב היה מכריע. היו אלה טכנולוגיה ומדע יישומיים ומעשיים, או האינטרפרטציות שחובבי התעופה העניקו להם, אשר איפשרו התקדמות הדרגתית לקראת יצירתה של תעופה עברית.

בשלב מאוחר יותר הביא הדבר להרחבת ההשתתפות הציבורית בהתנסות החדשה. הגורם הלאומי-ביטחוני מילא תפקיד חשוב בתהליך הכנסתה של התעופה לחיי היישוב, אך הוא בוודאי שלא היה היחיד, ולתקופת מה גם לא העיקרי או החשוב.

 

סוכני ההפצה הראשנים של התעופה העברית בא''י היו אלכסנדר גליק, צבי נדב, וצבי הלברשטט, שלושתם מהנדסי מכונות עם רקע תעופתי: גליק עבד ב'יונקרס' הגרמנית, נדב למד אווירונאוטיקה בפאריס, והלברשטט עבד בתעשיית התעופה הפולנית.

פנחס רוטנברג, היזם והמנהל הראשון של חברת החשמל הארצישראלי, אשר ייסד את חברת התעופה 'נתיבי אויר א''י', היה בהכשרתו מהנדס. חשמל ותעופה דמו זה לזה בחדשנותם, ביכולתם לשנות מכריעה את החיים האנושיים, ובפוטנציאל שהיה גלום בהם לפיתוחם של החברה והארץ. אחדים מעובדיו של רוטנברג נימנו גם הם על חלוצי התעופה העברית, בתחומים כמו בניית דאונים והקמת קלוב התעופה.

 

היותם של יזמי התעופה הראשונים מהנדסים מוכיחה כי המוטיבציה העיקרית לפעילותם כסוכני שינוי והפצה של ההמצאה החדשה קשורה קודם כל ל'אופי הטכנולוגי' ואחר כך למאוויים לאומיים.

סוכני מודרניות אלה, שמילאו תפקיד חשוב בהחדרה הראשונית של התעופה לפלסטינה-א''י, פעלו כמומחים טכניים המונעים על-ידי רצון להנחיל לחברה הסובבת אותם את הכלים החדישים שהציעה הטכנולוגיה המודרנית.

 

המעגל הפנימי הזה של חובבי תעופה היה מוקף במעגלים רחבים יותר של הסביבה האימפריאלית הבריטית, והחברה היישובית העברית. שני מעגלים אלה עיצבו את תהליכי המודרניות והשפיעו במידה רבה על התפתחות התעופה בא''י. תהליך התפתחותה של התעופה האזרחית ביישוב התרחש במסגרת קולוניאלית, כחלק מהתרחבות האימפריה ושימוש הולך וגובר שלה במטוסים לצורך שמירה על הקשר בין חלקיה השונים, שינוע בני אדם, סחורות ודואר.

 

מעמדה של האימפריה בריטית כגורם פעיל ומתקדם בתחום התעופה הבינלאומית, ובמיוחד פעילותה של חברת 'אימפריאל איירוויז' בפלסטינה-א''י, שימש השראה לתושבי היישוב היהודי.

פעולות הפיתוח שיזמה הממשלה המנדטורית בתחום התעופה, כדוגמת בניית שדה התעופה בלוד, נועדו, אמנם, לשרת את הצרכים האימפריאליים, אך בעקיפין הן תרמו גם לאינטרסים התעופתיים של היישוב עצמו.

 

הדגם של שיתוף הפעולה בין מוסדות היישוב היהודי לשלטון המנדטורי לא כלל חילופי מידע בנושאים מדעיים-טכנולוגיים, או סיוע בהכשרת בעלי מקצועות טכנולוגיים מקומיים. הואקום שהותיר השלטון הבריטי התמלא עד מהרה ביוזמות תעופתיות של החברה האזרחית היהודית.

 

המדיניות הליברלית-קפיטליסטית שאפיינה את האימפריה והממשל המנדטורי בפלסטינה-א''י איפשרה את פעילותם של יזמים עצמאיים, חברות פרטיות, ומוסדות לאומיים יהודיים למען פיתוח התעופה.

 

השלטון הקולוניאלי הבריטי לא עודד בעצמו פיתוחה של תעופה מקומית, ולעיתים אף הערים עליו קשיים. תחילה ניסה הממשל, במסגרת חזון פוליטי של מדינה דו-לאומית פלסטינית ערבית-יהודית, להתנות כל פעילות תעופתית בהשתתפות יהודית-ערבית מאוחדת. בהמשך היקשה על הפעילות השוטפת בשל חשש, לא תמיד בלתי מוצדק, כי תעופה אזרחית הייתה מסווה להקמת תשתית אווירית צבאית יהודית.

 

טכנולוגיה ומודרניזציה עמדו פעמים רבות מול האידיאולוגיה הלאומית. קביעת סדר היום בהתאם לאינטרסים לאומיים הכתיבה במידה רבה את קצב ההתפתחות הטכנולוגית-תעופתית. מצב כלכלי דחוק, בדרך כלל, של מוסדות היישוב ומאבק מתמיד על משאבים, הגבילו פיתוח תעופה אזרחית. רכישת אדמות, הקמת מערך לוחם, חינוך והתיישבות, כל אלה נתפסו כחשובים מקניית מטוסים והכשרת טייסים. האידיאולוגיה הציונית שהטיפה לשיבה אל עבודת האדמה, והאתוס הצברי שדחק את ההשכלה והלמדנות, היקשו על היווצרות כוח אדם תעופתי מוכשר וצמיחת בעלי מקצועות הנדסיים וטכניים תומכים.

 

נוסף לכך, חובבי התעופה הראשונים פעלו מחוץ לממסד הפוליטי. במשך הזמן בלבד הם הצליחו לשכנע את ההנהגה הביטחונית-לאומית בנחיצות הרעיון, כך שבתהליך הדרגתי עבר ניהול הפעילות התעופתית כולה לידי הממסד.

 

מרגע שהובן הפוטנציאל הביטחוני שגלום בתעופה, נטל הממסד שליטה מלאה על הפעילות, הלאים אותה ופיתח אותה על פי הבנתו ובהתאם לצרכים הלאומיים.

 

חברת 'אווירון' שהקימו מוסדות היישוב הייתה הגרעין להקמתו של חיל-האוויר, וקלוב התעופה שימש לאיתור וגיוס חובבי תעופה למקצועות האוויר.

 

הלאמתו של קלוב התעופה וריכוז הפעילות התעופתית בידי הממסד הביטחוני-פועלי השתלבו עם מגמות עולמיות במבנה ענף התעופה, שסבל מהפסדים ומחוסר יעילות כלכלית.

 

הקמתה של חברת 'אווירון' הלאומית, תוך מחיקתה של חברת התעופה הפרטית 'נתיבי אוויר א''י' היו ביטוי למגמות גלובאליות אלה.

 

הפיכתה של חברת 'אווירון' לזרוע האווירית העיקרית של היישוב העניקה למנהיגיו יכולת לווסת את הפעילות התעופתית בהתאם ליכולותיו התקציביות ולצרכיו, במנותק מהצורך להתחרות עם גופים מקבילים.

 

בהיותה גם החברה הבלעדית שריכזה את הכשרות הטייסים, היא אפשרה שליטה ופיקוח מוסדי-לאומי בתחום זה: מספרי הטייסים, השייכות המפלגתית שלהם, זהותם האידיאולוגית, מעקב אחר פעילותם, והכוונתם לפעילות נדרשת בכל עת.

 

החל מסוף שנות השלושים, כשעיקר הפעילות התעופתית כוונה ומומנה ע''י הממסד הפוליטי-צבאי, קרי 'ההגנה', הסתדרות העובדים והסוכנות הלאומית, ירדה חשיבות הגורם הטכנולוגי-חדשני בפיתוח התעופה. בניין הכוח האווירי ושימוש בפוטנציאל הצבי הם שעמדו לנגד עיניה של ההנהגה הציונית שהכינה את עצמה למאבק על הקמת מדינה יהודית. היות היהודים מיעוט, מול רוב ערבי בפלסטינה-א''י, הדגישה עוד יותר את היתרונות הגלומים בשימו צבאי במטוסים לצרכי ביטחון. השימוש של השלטון הבריטי במטוסים לצרכי שיטור, בעיקר בזמן המרד הערבי, והשימוש המסיבי בלוחמת האוויר במלחמת העולם השנייה, תרמו להכרה של ראשי היישוב בהכרח שבבניית זרוע אווירית. הגעתה של מלחמת העולם השנייה למזרח התיכון, ובמיוחד הפצצת חיפה ותל אביב על ידי חיל האוויר האיטלקי, המחישו לציבור הרחב גם הצדדים המפחידים של התעופה: זריעת הרס רב, פגיעה חסרת הבחנה באזרחים חפים מפשע, והפיכת העורף לחזית.

 

כפועל יוצא מכל אלה החל הממסד לפעול על מנת להביא את הבשורה האוירית לכלל הציבור וליצור 'מודעות אוירית'.

הוקם ארגון גג ציבורי בשם 'חברת מפעלי התעופה בא''י', שריכז את ארגוני התעופה השונים. קלוב התעופה הארצישראלי הרחיב את פעילותו ויזם חוגי נוער. תערוכות ופרסומים שונים נועדו למשוך את הציבור הרחב. החלה פעילות חינוכית ענפה בקרב ילדים ונוער.

ההבנה כי עתידה של התעופה עוד לפניה, והמחסור במומחים למקצועות האוויר, הדגישו את הצורך לפעול במהירות בקרב הדור הצעיר. הטמעתו של העידן האווירי החדש והדגשת חשיבותו של המטוס והטייס לעתיד הלאום היהודי בפלסטינה-א''י נתפסו כמשימה חינוכית בעלת חשיבות עליונה.

 

השילוב שבין פעילות זאת לבין פעילותן של חברות פרטיות, והתפשטות התעופה כתופעה עולמית, הביאו להתפתחותה של תרבות תעופתית, אשר הלכה והתפתחה עוד יותר במהלך העשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל.

יש צורך במשקיף חיצוני אובייקטיבי אשר יחקור את הנושא, ולא מישהו כמו כותב שורות אלה, אשר חווה את התקופה על בשרו. כי מי שחי במדינת ישראל בתקופה מהקמת המדינה ועד מלחמת יום הכיפורים יכול להעיד כי השפעת התעופה על הנוער הייתה עמוקה. הסקרנות המדעית והצורך חברו יחד ליצירת 'מודעות אוירית' ברמה גבוהה, והעיסוק בתעופה היה נחלת בני נוער רבים מאד.

 

אך הניסיון המושכל ליצור 'תודעה אוירית', במידה ויאבחנו זאת חוקרי התקופה, כשל.

שיאו של הניסיון היה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, בזמן שמפקד חה''א, ולימים שר ביטחון ונשיא המדינה עזר וייצמן, טבע את הסיסמא 'הטובים לטייס'.

 

זאת כי להשפעה הפוליטית והתרבותית המקומית נוספה גם השפעה מחו''ל. ארצות הברית הכתיבה את הטון התרבותי העולמי בשנות ה-1960 בכל התחומים. לתוכנית החלל האמריקנית, שכמו היפנטה את הציבור העולמי עם הישגיה המדהימים, ששיאם היה נחיתת האדם הראשון על הירח, היה חלק נכבד בכך. למרות שתוכנית החלל האמריקנית נולדה בתחילה כצורך להתמודד במרוץ החימוש מול הסובייטים, היא הפכה מהר מאד גם לתופעה תרבותית חובקת עולם שהיו לה היבטים בכל תחומי החיים, ובפרט בתת התרבות של הצעירים. הצעירים למדו בשקיקה את כל החדשות בנושא כיבוש החלל וחלמו להיות אסטרונאוטים. באותה עת, כתוצאה מהפער הרב בין החלום ליכולת להגשימו באופן אישי, הם גם ניסו לפצות עצמם על הפער הזה באמצעים מלאכותיים של בריחה מהמציאות לעולם של מוזיקה וסמים.

 

 

 

 

·         דמות האדם-אוירון

 

כל אדם הוא שונה וייחודי, אך התרבות האנושית נוטה לאחד ולהגדיר טיפוסי דמויות. בתנ''ך מופיעים, לדוגמא, עשיו איש הציד ויעקב התם ויושב האוהלים, שכל אחד מהם היה בעל מאפייני אישיות שונים. המיתולוגיה היוונית היא גלריית דמויות ססגונית ביותר, שמופיעות בה בין היתר דמויותיהם של אתנה אלת החוכמה, ומרקורי רב הפנים, שלימד את בני האדם מקצועות שימושיים רבים.

 

מרקורי הוא אחד האלים הפופולאריים ביותר בתרבות המערבית. דמותו חלחלה בעקבות הרומאים אל הפגאניזם הצפון אירופאי, והשתלבה בו כדמותו של אודין מלך האלים שתום העין, שעל שמו בלועזית יום רביעי, וודנסדיי. במאה התשע עשרה זכתה דמות אודין, מרקורי, לפופולאריות גוברת, באמצעות האופרות של ואגנר בהן הוא כיכב. הסיבה לפופולאריות היא כי הדמות בעלת הקסדה והסנדלים המכונפים, המעורה בענייניהם של בני האדם, ענתה על הצורך בהסתגלות למציאות של החברה התעשייתית, שבה ניתן להגיע במהירות רבה מאד ממקום למקום והמסחר מפותח מאד.

 

הטיפוסים השונים שמגלם האדם הם במידה רבה ביטוי של רוח התקופה בה הוא חי. אישיות האדם מתעצבת במידה רבה על פי המרחב בו הוא פועל. מרחב זה מתעצב במידה רבה על סמך האמצעים הטכנולוגיים המרכזיים של התקופה, שהם בעלי השפעה מכרעת על הרווחה האישית.

 

בימינו התפתחה מאד התחבורה האווירית, ומיליוני אנשים טסים מידי יום במטוסים. כתוצאה מכך נוצר אייקון של אישיות שהולם את התקופה בנו אנו חיים.

 

הכינוי אוירון נפוץ למדי, ויתכן ואנו מכירים אישית מישהו שזכה בכינוי זה. זאת דמות שהיא במידה חלקית דמותו של מרקורי.

 

השיר הידוע: רד אלינו אוירון, עליו התחנכו דורות שלמים של ילדים, הוא אחד מן השירים הוותיקים ביותר בזמר העברי, שנכתב בראשית דרכו של עולם התעופה המקומי. באותה תקופה, שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, החלו להופיע גם השירים הארצישראליים שהפכו בימינו לקלאסיקה. בין שירי מולדת לשירי עבודה, היה מי שדאג לבטא באופן תמים ורך את הכמיהה האנושית לפרוש כנפיים ולעוף. המשורר קלע לרגשותיהם של כל הילדים עם שירו:

 

רד אלינו אווירון, קח אותנו למרום.

נתרומם על ראש עצים, ונהיה כציפורים.

לשמים יד נושיט, כוכבים משם נוריד.

נמלא את הכיסים, מתנות לילדים.

 

כשהיה האדם מטיפוס אווירון עדיין ילד, השיר האהוב עליו ביותר היה שיר זה. כנער התפתח האווירון האנושי לטיפוס שמרחף תמיד, אך אינו מאבד את האיזון, כי כנפיו פרושות. הוא עובר מנושא לנושא, אינו מתעכב במקום אחד, אך תמיד זוכר היכן היה ולאן פניו מועדות. הוא נמצא בשלב של לפני גיבוש התודעה הבוגרת, במצב בו הוא נכנע עדיין במידה רבה לצווים פנימיים בלתי ברורים.

 

לאווירון בשחקים יש קופסא שחורה, שמקליט את נתוני תא הטייס. הקופסא השחורה מתוכננת כך שתמיד תשרוד את ההתרסקות ללא פגע. כך גם מתכנן האווירון האנושי לשרוד את הרפתקאותיו ולהיחלץ מכל פגע, שניות מאסון.

 

המושג קופסא שחורה קיבל את המשמעות של משהו שלא יודעים מה יש בתוכו, אלא של מה שנכנס אליו ויוצא ממנו בלבד. כך ניתן גם להבין את המבנה הנפשי של האווירון האנושי, שלעיתים נקלע לסיטואציות מוזרות. אין לחקור את המתרחש בתוכו על סמך מנגנונים נפשיים מורכבים. האווירון חי את ההווה, על כל כמות המידע העצומה שהוא נחשף אליה. הוא לוקח לדרכו ציוני דרך בודדים בלבד, וממשיך הלאה.

 

תמימותו של האווירון הנער מתרסקת לרוב בעקבות נפילה נוראה, מול הציניות של עולם המבוגרים. בישראל קיבלה התרסקות התמימות את ביטויה בשירי מחאה כמו זה ששרו חיילים שנלחמו במלחמת לבנון הראשונה: 'רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון'.

מודל האישיות של האוירון מאפשר הסתגלות לחברה עמוסת מידע, ובאותה עת עמומה למדי מבחינת המסר הערכי והציבורי שלה. בחברה כזאת יש צורך חיוני ללמוד כל העת, אך קשה מאד לדעת מה ילד יום. בקרב בני הנוער של ימינו נמצאים רבים הזכאים לכינוי זה.

 

 

לדמות 'האוירון' אפשר להוסיף דמויות תעופתיות נוספות שנגזרות מההתפתחויות וההמצאות ההיסטוריות העיקריות בתחום זה:

 

איש הציפור - דמות שקיימת החל מהימים שבהם התפתח המין האנושי. הציפור מסמלת את היחיד האגוצנטרי בעל התפישה הטובה והתגובה המהירה, אך חסר החשיבה האנושית המפותחת, החברתית והנשגבת.

 

איש הכדור הפורח - איש הרוח הצרפתי תרתי משמע. רחב אופקים לאין קץ. אנציקלופדיסט, אך מצד שני גם רומנטיקן. הדמות המובילה של עידן ההשכלה והרומנטיקה במאות ה-18 וה-19.

 

איש הצפלין - 'איש הצפלין' שלט בכיפה בתחילת המאה ה-20, בשלהי התקופה הויקטוריאנית. הצפלין הומצא בבוואריה, ודמות הצפלינאי תואמת להפליא את דמות הבווארי הטיפוסי. הוא כרסתן ונהנתן, איש חברה ועבודה, בעל נפח גדול, אך עם זאת קל תנועה ומלא חיים. הבווארי עתיר באויר ובגאזים: שותה בירה ואכל נקניקיות לצלילי תזמורות אומפאפה. למרות שהוא דמות כפרית, הוא חריף שכל ומתעדכן בהתמדה בחידושי המדע ומאמץ אותם לצרכיו. מיומנות של עבודת כפיים ואיכות העבודה היא חלק בלתי נפרד מדמות הצפלינאי.

 

איש הדאון - אמיץ ונחוש, בעל כוח פיזי רב וקואורדינציה מעולה, טכני, דייקן, ממושמע, בעל רוח צוות, ובאותה עת מתחבר לאיתני הטבע. מצד שני הדאון נגרר אחרי האווירון, ורגישותו למשבי הרוח הופכת אותו לפסיבי, רגיש וסתגלני יותר. הדאון האנושי חי כל העת כדבר והיפוכו, ולפיכך הוא שם את הדגש על חשיבה אנליטית וטכנית שתפצה אותו על מגבלות הדאיה. הוא חי את החירות האוירית, אך רואה בה אמצעי להגשמה בתחומים אחרים. לחווית הנפילה הפסיכולוגית יש עבורו משמעות דיאלקטית רבה.

 

איש ההליקופטר – בעל קסם אישי רב, מרחף בדילוגים ממקום למקום ומעניין לעניין, וסבור שהכול תחת שליטתו, אך צורך משאבים רבים מאד לצורך שהיה במקום אחד בלבד.

 

איש הטיל – 'איש הטיל' שלט בכיפה בעשורים האחרונים של המאה ה-20. גם הטיל דומה בצורתו הכללית לאדם, עם מערכת פיקוד והנחייה בראשו, מערכת הנעה בתחתיתו, וכנפוני הנחייה המזכירים בצורתם גפיים קצרות. איש הטיל הוא אנרגטי ומתפרץ. הוא בנוי למירוצים ולהישגים מהירים, שאחריהם באה תקופת מנוחה ממושכת.

 

איש ספינת החלל –  'איש ספינת החלל' החליף את 'איש הטיל' בתחילת המאה ה-21. זאת דמות שמרחפת בין הכוכבים, ומחפשת קשר עם חוצנים. עיקר פעילותה הוא בעולם הווירטואלי הממוחשב. היא משקיפה מלמעלה על כדור הארץ מתוך דאגה לעתידו. תחנת החלל הבינלאומית היא בעלת קולטי אנרגיית השמש הפרושים  כמו כנפי חרק, ו'איש ספינת החלל' חושב על מסעות ב'חורי תולעת' בחלל.

 

 

 

 

 

 

אינדקס          ראש הדף