אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ג – פרק 3

התעופה ותורת היחסות

ראשי פרקים

· מבוא – פיזיקה וביוגרפיה

· הסינתזה בין אור לקלילות

· נשקי הפלא הנאציים - האור החיצוני

· אלברט איינשטיין - האור הפנימי

· אחרית דבר

· מבוא – פיזיקה וביוגרפיה

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון.

אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מפורש כמעט בשום מקום בכתב. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר.

היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען, שלמרות הנסיבות הגרועות נותר אדם טוב למשך כל ימי חייו. היטלר הפך לדיקטאטור, שלמרות ההזדמנות הטובה לא נלחם לטובת בני האדם, אלא הגשים משאלה פנימית לשלוט בזולת, מה שהפך אותו לבעל זבוב.

התפתחות האדם המשמעותית מתרחשת ברובה באמצעות קפיצות דרך מחשבתיות הנקראות תגליות, שלרוב מתרחשות מחוץ למוסכמות החברה הממוסדת. מעבר לחידוש שבהן, המבטל את כל מה שקדם להן, המשותף לרובן הוא כי הן נוצרות בהבזק קצר בזמן בתודעה. משך הזמן הקצרצר בו מופיעות התובנות, יוצר את הרצון לחוות אותן עד תום בהמשך החיים, על מנת שיבשיל כל הפוטנציאל הטמון בהן.

הביוגרפיות של אלברט איינשטיין ואדולף היטלר מקבילות אם כן להיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה ה-20. היטלר היה חולה נפש גבולי, ואיינשטיין היה אב לבן סכיזופרני, שהיה הגורם בעקיף למותה בטרם עת של מילווה אישתו. המקבילה ההיסטורית בדמות שתי מלחמות העולם היא מתבקשת מאליה.

השלמות שייכת לאלוהים בלבד, לכן אין פלא שהמציאות היא פגומה. את הפרשנות השונה והתסבוכת הביוגרפית הזינה תפישת העולם הפיזיקאלית הבלתי ברורה שהייתה מקובלת על ידי המדענים באותה עת.

ההתלבטויות המדעיות מוצאות את ביטוין בביוגרפיות האישיות של המדענים ומקורביהם, ובדרך זאת בהיסטוריה של החברה בכלל והביוגרפיה של כל אדם בפרט. אין אדם מת ואפילו חצי תאוותו בידו

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות ולפידים, ולבסוף תאורת הגז. האש, הנותנת אור מופשט בחלקה העליון זקוקה לחומרי בעירה מוחשיים בתחתיתה. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם הצורך הישיר באש כמקור אור נעלם סימן ההיכר החשוב ביותר של הנשמה.

שתי הדמויות שגדלו באותו מקום ובאותה תקופה, פנו לכיוונים הפוכים בדרכם האידיאולוגית-תיאולוגית מכיוון שנתנו פרשנות הפוכה למציאות הפיזיקאלית החדשה, שהגדירה מחדש את מקור האור ולפיכך גם את מהותו.

האלקטרו-מגנטיזם , התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, לבשה גם היבטים במדעי הפסיכולוגיה והרפואה, כמו בהיפנוזה, באמצעות המסמריזם.

דגלאס יום היה אולי האדם המפורסם ביותר במאה התשע-עשרה, כיוון שהצליח לרחף באויר באמצעות כוח פנימי.

יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני.

המדענים התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, 'יהודי'.

כך מצאה האנושות עצמה בקרב ענקים, מלחמת גוג ומגוג בין שתי תפישות, האחת אבסולוטית ורומנטית, והשנייה יחסית ומוחשית. זירת הקרב, הטריטוריה החדשה והריקה עדיין שאליה התנקז המאבק הייתה האוויר והמימד האנכי עימו הוא מזוהה.

הייתה זאת תוצאה של הפסיכולוגיה של כוח המשיכה. קיימת הקבלה בין מאפייני האור ומאפייני המימד האנכי. שיאי הגובה הם לעולם בלתי מושגים ומופשטים אך בבסיסו הגובה הוא מוחשי ביותר ונכנע לכוח המשיכה.

החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה.

גסטון בשלארד אינו מהסס ופונה ישירות אל המושג עתיר המשמעות LIGHT. עבור בשלארד זאת הזדמנות ראשונה במעלה לבחון כיצד בחנו את החיבור בין האור לכובד אצל גדולי המשוררים. חיבור זה משמש כתשתית בכל תרבות, והאירופאית בפרט, אך מעט מאד תשומת לב ניתנה עד כה למשמעותו עבור המציאות החברתית והפוליטית.

גסטון בשלארד היה בעיקר פילוסוף המדע, והושפע מאד מתורתו של פואנקרה, שתיאר במונחים פילוסופיים את תורת היחסות עוד טרם עשה זאת איינשטיין. לכן בסיפרו 'אויר וחלומות' מקדיש בשלארד מקום נרחב לתיאור המרחב היחסי אשר הוא תוצאת החיבור השירי בין אור לכובד.

האור כגל שאינו חומר הוא האור החיצוני בעולם. האור כחלקיק חומרי הוא האור הפנימי שבאדם. זאת המשמעות האמיתית של המילה LIGHT.

· הסינתזה בין אור לקלילות

בשלארד בדק את האיחוד הדינאמי בין מה שמאיר ומה שמרומם באמצעות מבחר טכסטים של בחירי המשוררים, והראה כי אותה פעולת תבונת האדם מושכת אותנו הן לאור והן לגובה. המשורר המועדף עליו לצורך זאת היה שאלי.

שאלי הוא משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה מסוגלות לפעולה ישירה: 'רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים'. אם הוגים ביצירות שאלי מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מאלימותה של העדינות, באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.

בעת התפתחותו, העצם מאבד את סימניו המיוחדים, אחד אחרי השני, כמו את ממשותו, בכל בית-שיר שעובר, והופך לרוח בלתי מוגדרת ומוארת. אור בר-חלוף זה הוא סוג הזדככות הניתנת להבחנה מפורטת בשירת שאלי.

שאלי הוא המשורר המאושר של האויר והגבהים. שירת שאלי הינה רומנטיקת המעוף:

'דממת הלילה מגבירה את מעמקי השמיים. הכול שרוי בהרמוניה בדממה עמוקה זאת. הניגודים נעלמים, קולות בלתי הרמוניים שותקים. ההרמוניה הנראית לעין של המזלות בשמיים משקיטה את טענותינו ואנחותינו הארציות. לפתע, הלילה הוא מיזמור בקול ראשון. הנבל של אריאל מנגן בעליצות רומנטית ואושר.'

רומנטיקה כזאת המלאה אויר ומעוף מעניקה כנפיים לכל העצמים הארציים. המיסתורין מועבר מהחומר לאוירתו. הכול קושרים קשר להפוך את הפרט למאוחד עם היקום.

מיתאמים רבים נוצרים באיזורי הדימיון העיליים באמצעות צלילים. דוגמא ניתן למצוא ביצירת פילוסוף שכמעט ואינו מוכר, סינט-מרטין, אשר כתב:

'בחדר האפלולי בביתנו הכול היה ממין אחד. האור הוליד את הצליל, המנגינה יצרה את האור, הצבעים נעו כיוון שהיו מלאי חיים. העצמים היו מסוגלים גם הם להשמיע צליל, ברור ונייד דיו להתמזג ולחצות את כל החלל כקליע.'

סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. פנייה רגילה, כמו פניית השמש בשמיים, פירושה להביט סתם בדימוי חזותי ואובדן התובנה החשובה של העל-מהות האלוהית. מצד שני, בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהלכלוך שהחלה את הנפש בשנתה הארצית.

זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון.

'בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.'

ציפור העפרוני היא הדוגמא המובהקת ביותר עבור שאלי, ומשוררים רבים אחרים לסינטזה זאת. עבור העפרוני של שאלי, השירה היא ריחוף והריחוף הוא שירה. היא חץ פולח הטס בשמיים כסופים. העפרוני מתריס כנגד כל מטאפורות הצורה והצבע. המשורר המסתתר באור המחשבה אינו מכיר את ההרמוניות שהעפרוני משגר לכל צומת-דרכים בשמיים.

שאלי כותב אודות הציפור הנחבאת להדהים, שאין לדעת בוודאות את מהותה:

למדי אותנו, רוח או ציפור,

את מחשבותייך המתוקות.

מעולם לא שמעתי

הלל לאהבה או ליין

אשר כה הלם בליבי

כשטף התפעמות שמיימי.

העפרוני אינו מבטא את שמחת היקום, הוא מגלם אותה. הוא משקף אותה. בהאזנה לעפרוני, הדימיון הופך דינאמי לעילא ולעילא. שום ריפיון אינו מסוגל לשרוד ולא כל סימן לשעמום.

העולם הנופח רוח חיים בעפרוני הוא הבלתי מובדל מכל העולמות, הוא עולם העמקים הרחבים והמישורים באוקטובר בהם השמש הזורחת מתמזגת לחלוטין בערפל אינסופי. עולם זה הוא, מבלי שיתפאר, עשיר בעומק, גובה ונפח. העפרוני הבלתי נראה שר לעולם חסר צורה זה בדיוק. 'שירו העליז, הקל, חסר המאמץ, נדמה כשמחת נפש בלתי נראית הרוצה לנחם את העולם.'

מעניין על כן, כותב בשלארד, להבין לפרטיהן את הסינתזות הדינאמיות בין פסיכולוגית הנשימה ופסיכולוגית הנסיקה. גובה, אור, ונשימת אויר טהור עשויים להתקשר באופן דינאמי על ידי הדימיון. נסיקה בשעה שנושמים טוב יותר נוצרת באמצעות רגשות ודימויים הממירים ביניהם בעיקביות את ערכיהם ותומכים זה בזה הדדית.

יש מילים המשככות את כל השאון בקירבנו כאשר הן נאמרות או נלחשות. כאשר ניתן להביא מילים אלה יחדיו בדרך המבטאת אמת אוירית, שיר הוא לעיתים משכך כאבים נפלא. הוא מעניק להגה הקול הקצר משך תהודה, לעודף האנרגיה המשכיות. אויר זך, חומר האומץ, זורם דרך השיר. כל השירה באה תחת השפעת אותה כלכלת נשימה. סוגי הדימיון השונים ביותר, בין אם הם שייכים לאויר, מים, אש או אדמה, משתתפים בהכרח בדימיון האוירי מיד כאשר הם הופכים משרעף לשיר, עקב הדרך בה הם נוצרים. האדם הוא תיבת קול. האדם הוא קנה מדבר.

היצירה השירית של פול ואלרי נושאת את חותם המחשבה הנישאפת בשנית. זאת עדות טובה המצביעה על יתרון הנאמר על הנישמע. לדוגמא מביא בשלארד את שני הבתים הראשונים מתוך 'קבר על ידי הים':

שלווה נסוכה בגג בו חוסות היונים,

מקננות בין האורנים, בין הקברים.

צהריים יוקדים שם, מחוברים באש.

הים, הים, מתחדש לנצח!

אך כמה שכר יש, לאחר שיקול,

במבט המתמשך בשלוות האלים!

חשרת אורות טהורים בוהקים מאכלת

אינספור יהלומים של קצף בלתי מוחשי,

עד כי נדמה שהדממה משכפלת את עצמה.

השמש שוהה מעט מעל התהום,

מעשה-חרש צח של כוח ניצחי.

הזמן מרצד; והחלום הוא חוכמה.

הברות הח' החוזרות פעמים רבות בפיסקה זאת הן הברות הרצון, וליתר דיוק אלה הברות הרצון לשלווה. הן הרבה יותר יפות לרצון מאשר לאמירה. הן ניזקקות ושוב ניזקקות. בהן הרצון שואף את שירו, הרצון האנושי הבסיסי לשלווה. ביקום שירי המוגבל לערכים שמיעתיים, הן היו יכולות לקבוע תנועות נוקשות הרבה יותר מידי. ביקום השירי שנוצר באמת, היקום הווקאלי, הן מופיעות כהזדמנויות נפלאות לנשימה, הזדמנויות בהן הכוח והשלווה יכולים לאשש עצמם. כאשר הן מוצבות בכל שורה בשיר במרווחים מתאימים ביניהן, הן מפעילות דיבור באלם קול. הן קובעות את עוצמתן בדייקנות מפתיעה, כזאת המראה את הכמות האמיתית של חומר שירי. כאן חוקי המיקצב מאבדים כל ערך. כאן מוצאים את חוקי הדיבור כמסת שלווה.

· נשקי הפלא הנאציים – האור החיצוני

מדע הדיבור דומה מאד לאווירודינמיקה. אותם חוקים של אוויר הנע בסילונים דחוסים על פני גופים אווירודינמיים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר, שהיו מקור כוחו העיקרי, היו כרוכים בקשר בלתי ינתק עם התפתחות התעופה.

הנאצים ייחסו חשיבות רבה לסמנטיקה. השליטה בשפה נחשבה בעיניהם כפסגת היכולת האינטלקטואלית. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. הנאומים של היטלר יצרו אצל הנאצים את הסמיכות הבסיסית בין המעוף הניטשאי למרחב המחיה. הייתה לו היכולת להסב את השפה הגרמנית הרגילה לשפה יומרנית וחודרת קרביים.

תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות.

הסמנטיקה של הרייך השלישי כשפה הייתה ענייה במילים בכלל. העוני היה עוני עקרוני, כאילו השפה נשבעה לעוני המילולי. אך היא הייתה עשירה במילים מיוחדות שהמציאו הנאצים כדי לאפיין את המסר שלהם.

לדוגמא, אי אפשר היה לפתוח בשלהי המלחמה את העיתון בלי לראות את המילה 'פאנאטי' חוזרת על עצמה כתואר חיובי, עד כדי חשק להקיא: 'אמונה פאנאטית', 'רצון פאנאטי', 'דברי הלל פאנאטיים', כאילו שכחו שמילה זאת ציינה תמיד משהו בין המחלה לפשע.

במהלך המלחמה השתנה נוסח הפניה מטעם השלטונות לאזרחים לגוף ראשון יחיד, במקום לשון רבים, כדי ליצור רושם כאילו הפיהרר בעצמו פונה ישירות לכל אזרח.

לסמנטיקה הנאצית היו שימושים רבים בלשון ששימשה את מפעילי אתרי ההשמדה, שהשתמשו בכינויים ובקיצורים רבים, על מנת להסוות את מה שהתחולל שם.

היטלר היה חיקוי של צ'ארלי צ'אפלין. שניהם נולדו באותו היום. צ'אפלין, שהיה מודע לכך שהיטלר הוא חיקוי שלו ותיעב אותו, התייחס לכך באומרו: 'האיש הזה מסוכן מאד. כמוני, הוא מסוגל לעשות כל דבר שהוא מאמין בו'.

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב'מיין קאמפף' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, התאמה בלתי לגיטימית של ההיסטוריה כדי ליצור מניפולציות למטרות פוליטיות, ניאו פגאניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

היטלר נתפש בפנטזיה זאת כגילגולו של קרל הגדול, מיסד האימפריה הרומית הקדושה. היטלר והימלר טיפחו את דמות מנהיג המדינה הטוטאליטרית לשיאים שלא נודעו עד אז. היה זה שילוב של פולחן אישיות עם שלטון דיקטטורי נוקשה.

היטלר ביסודו , לאחר הטרנספורמציה בה עוצב על ידי התעמולה הנאצית, הצטייר לעם הגרמני כדמות הלוחם הארי, רועה צאן מרעיתו האלפיני, המשקיף על הנוף מראש ההר. מלכתחילה זאת דמות מרוחקת ומנותקת, מתבשמת באוויר פסגות קר וצלול, מלאה רעיונות נישאים.

תהליכי הנסיקה והנפילה, התרוממות הרוח והתבוסה, אותם עבר כנער, חיל ופוליטיקאי, גיבשו באישיותו של היטלר את נחישות עיקרון המעוף כמזור מרכזי לנפש. הוא הבין כי כדי לשרוד כפוליטיקאי ואדם הוא חייב לגלם באופן עיקבי דמות המונעת על ידי עקרון זה, שבני אדם רבים הכירו והיזדהו עימו. עליו לבטל את פחד הנפילה שבו ובזולתו. עליו להפוך את ביטול פחד הנפילה לציר מרכזי באישיותו, ועליו לשלב זאת בעמדה פוליטית ואידיאולוגית. עיסוקיו הקודמים במיסטיקה, אמנות, ולאומנות, היוו הכנה טבעית לכך.

היטלר ניסה להחזיר למסלול פעילות תקין את העם הגרמני החולה, המובס, המהוסס, החסום מנטאלית, באמצעות חזרה תכופה על זיכרונות המלחמה הכואבים. ככל שהנפש המטופלת חולה יותר, נדרשת אינטנסיביות רבה יותר בדימויי הנפילה המודרכת. כדי ליצור דימויי נסיקה מבריאים, המבטיחים עתיד חופשי, יש לחשוף קודם את דימויי הנפילה, כך שישחררו מהקיבעונות העקשניים של העבר. זה השלב הראשון בהתעוררות החלומית, שבשיאו הוא הדימויים השמימיים המיסטיים. האפיק הסובלימטיבי האווירי הציע לו סינתזה בחומר המעוצב, שקילה מחודשת.

היטלר הציע שיטת טיפול בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את השמיים, ואחר כך משחררים אותו בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית מוכחת עפ''י דסולה. החולמים המטופלים מקבלים בקלות רבה את נוכחות המטפל ההילר בחלומותיהם. יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. אנו מועדים בצעד הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלנו, ואין לנו כוח להבין את סודותינו. נדרשת גם סדרת דימויים כדי להוציאנו משגרת יומנו ולהטיסנו למחוזות חדשים, אויריים.

היטלר היה התגלמותה של גרמניה, בכוח 'הפיהרר פרינציפ'. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי ומלא לרצונותיו, ולא תעשה משהו אחר מעבר לכך. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של המדינה הנאצית. 'המדינה היא אני' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט בהיסטוריה. מחלותיו השתקפו בקורות התקופה הנאצית באופן מדויק, ולמעשה כל התקופה הנאצית היא ביטוי של המחלות, התרופות, והטיפולים שקיבל, בקנה מידה עצום.

הטיפול הרפואי שקיבל היטלר מגלה את סוג המעוף הפסיכולוגי שאימץ לעצמו. היה זה מעוף של מכור לסמים. על אף שלא הייתה זאת התמכרות שנועדה באופן ישיר, הרי שתוצאות הלוואי של הטיפול היו בהחלט רצויות להיטלר מבחינה זאת. הוא היה באופוריה מתמדת, בתחושה של התעלות והתנשאות פסיכולוגית כתוצאה מנטילת סמים, ויכול היה לדמות עצמו כסופרמן של ניטשה, אשר התגבר בכוח הרצון על מגבלותיו הגופניות וזכה לגמול שמימי. כך נחשפת התעלומה שמאחורי אישיותו של היטלר היו אלה פשוט הסמים שהחזיקו אותו ערני ותקיף.

בעיקר חשוב לציין בהקשר זה את הביטחון העצמי המופרז, האופטימיות שנבעה מיוהרה, ששימשו בסיס לרבות מההחלטות השגויות שקיבלו הנאצים בנוגע למהלכים הצבאיים והמדיניים. את התהליך הלקוי תארו גם מקורביו הטכנוקרטים כמו ספיר ווון-בילו, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחורי החלטות רבות, כי ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.

הדברים אכן, צומחים. כי עבור אטלס להרים את העולם פירושו דוגמא נוספת של הדימיון הדינאמי. אורח האנרגיות, בדמיון ובמציאות, הוא להתקדם יותר מידי. שרעפי הרצון לעוצמה הם לעולם שרעפי הרצון להיות כל יכול. לסופרמן אין יריבים שקולים. הוא נדון, מבלי יכולת חזרה, לקיום מלא גאווה בפנתיאון הגיבורים האגדתיים, למרות שיתכן ולעולם לא יודה בכך, אפילו לעצמו. זאת היגיינה פנימית, מעשית כמעט כמו ההיגיינה החיצונית.

המטוס, מאזניים מעופפות, ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד לאדם הפורש ידיו. הוא דומה לישו הצלוב. למעשה, ההאנשה של המטוס היא כה ברורה עד שהיא מובנת מאליה, בניגוד להאנשה של רוב העצמים.

ההאנשה הקילה על השימוש הנאצי המניפולטיבי בתעופה. המטוס כדימוי מואנש איפשר לפרוט על נימים רגשיות רבות. ההתחמשות במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית להיראות מוצגים כאנושיים, כהומאניים. היא הייתה מקור לתירוצים, אפשרות לעצב מחדש של הבמה הפוליטית, הצגת האיום הצבאי המוחשי כאלגוריה והזדמנות לחיים טובים יותר. מנהיגי הנאצים זוהו כמושיעי העולם בעזרת המטוסים שבנו, שיצרו את חיל האוויר החזק ביותר.

דימויים שנדמים חסרי משמעות הם בעלי כל היתרונות לחיי החלומות כאשר מתגלים מקורותיהם באגדה הקדמונית. עולם האגדות של הפולקלור הגרמני משתלב היטב בדימויי המעוף. יותר מכך, דימויים גדולים החבויים בתוך פולקלור זה כבעלי משמעות משנית, מקבלים לפתע כנפיים, פורחים למשמעויות חדשות, עצומות, בתוך המתכונת החדשה.

החשוב בין דימויים אלה בגרמניה הנאצית היה דימוי העץ והיער, המזוהים עם החיל, הצבא, המיליטריזם וההקרבה שהגרמנים התבקשו לה. מכאן נמשכים גם דימויי הגזע והשורש, החוסן העממי, המדינה והעם כעץ קוסמי שדרוש לו מרחב מחיה. ברובד נוסף עולים הצורך בחינוך בהתאמה, תפישה קפדנית של סדר ומשמעת, שימוש בגוזמא וכדומה. אין כמו הנפש הגרמנית, ספוגת הרומנטיקה המעשית, לקלוט וליישם זאת. כל אלה על חשבון תורת המוסר. הגרמנים התמסרו לנאציזם בלי תנאים. זה היה קל כל כך להתמסר. הם דמיינו את המאמץ באופן לירי, היתנו את כל הישות ללא סייגים, מבלי להבחין בין שיר לשריר, כמו שמבחינים בכל מאמץ פיזי אחר.

כוח המשיכה והגבהים יוצרים ציר שאליו נקווים דימויים רבים. המישקל הוא גם מימד אווירי. באמצעות תכונת המישקל עצמים מקבלים ערך של גובה. הדימיון קובע, בתענוג רב, איזה עצמים ישקעו או ינסקו. לפועל 'לשקול' יש שתי משמעויות: משמעות פיזיקאלית ומשמעות רוחנית. הוא מציין את הערך הכמותי והערכי כאחד.

לאחר שנרכשה יכולת ההנאה הבסיסית מדימויי החפצים המעופפים, קל יותר ליהנות מנשיאת והעברת משאות כבדים באמצעותם. המשקל שהמטוסים נושאים אינו מטען סתם. זה מטען חיובי. מתעקשים לשאת אותו, כמו את כבודת אישה יפה. הוא מקבל ערך מוסף בזכות הובלתו באויר. האדם נידון משחר ימיו לשאת משאות, והשלים עם גורלו. כעת יש השראה. המטוס מתמרץ את החייל לשאת עוד משאות. הנמלה הנושאת משאות עצומים הפכה לדימוי מוסרי. זה הגיוני לרצות להרים משאות. זאת השתתפות במעשי הטבע. יש כאן מעין תסביך, שאינו למעשה יותר מאשר תסביך הרצון הכפייתי לעזור, מכיוון שבכך מתחברים באופן לא מודע לכוחות עצומים.

כך אפשר היה ליצור סולידאריות גרמנית, רוח העם שטופחה בלי הרף. לפתח פלבאיות, לשלם משכורת מינימאלית, לעודד עבודת כפיים וחברת עבדים, שבהם התאפיינה הכלכלה הנאצית. העזרה הוענקה לאלה המוכנים לשאת בעול. הנושאים בו הונחו על ידי ההשראה שהעניקה התפתחות התעופה, שנדמתה כמבטלת בהדרגה את כוח המשיכה.

הצבא הנאצי התפתח בעיקבות קו מחשבה זה. מקצועות מלחמה רבים ששדה פעולתם הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים. זה תחום ביניים עצום, שהתפשט לכל עבר: צבא היבשה הנאצי נשען על יחידות הסער של האס-אס בעת מתקפות הבזק. חיל ההגנה נגד מטוסים הפך לגדול ומשוכלל, וכדומה.

התעשייה האוירית בין שתי מלחמות העולם התפתחה בעיקר בזכות פיתוחה של מתכת חדשה, האלומיניום, שהתאימה מאד ליצור מטוסים. האלומיניום משקף בתכונותיו: הקלות, החוזק, השיפעה, והצבע, את המימד האנכי האוירי. איין ראנד מתארת בסיפרה 'מרד הנפילים' את אכזבתו של ממציא המתכת מכך שהיא נוצלה בעיקר ליצור מוצרי צריכה המונית כמו כלי בית, במקום לתחומים יוקרתיים.

האוויר הוא הורמון גדילה של המוח. הנאצים פתחו את התעופה באורח אינטנסיבי, ולעולם זה יש איכות מיוחדת, המעצבת מחדש את הנפש. בנסיבות התרבותיות וההיסטוריות שנוצרו, התפתחו בהיטלר, כמו בכל אחד מבני השטן של גרמניה הנאצית, הסימפטומים של תסביך נפוליון. נילס הולגרסן קטן, מרושע, נרקסיסטי, מנותק מסביבתו, הפך להיות המכניזם הפסיכולוגי שלהם.

בשיטה הנאצית ההפכפכנות הייתה תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בכותבו את 'מיין קאמפף', כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה, ואיפשרה מוסר אישי כפול. טכנוקראט על כמו אלברט ספיר יכול היה להיות ראש קטן בתחום אחד, וראש גדול בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית.

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת שמספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. הרוח יוצרת דימויים מצטברים ברורים ביותר מבחינה פסיכולוגית. נראה כי הריק העצום, הנעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה. קול רוחות הזעם יוצר ממש מפלצות אוויריות.

באמצעות האוויר הסוער, אנו מסוגלים להבין חרון בסיסי, שהוא לחלוטין תנועה ומאומה מלבד תנועה. מחוויה אישית של סערות אנו למדים כמה זועם וחסר תועלת הוא הרצון. הרוח, בהפרזתה, הינה כעס הנמצא בכל מקום ובשום מקום, הנולד ונולד מחדש מתוך עצמו, המתעוות ומסתובב.

אם עוקבים אחר חולמי תורות היקום הגדולים ביצירות דימיונם, מגלים תכופות מתן תוקף אומץ לכעס. הכעס תוקף את העבודה שיש לעשותה. כאילו בדרך התגרות, העולם נוצר באמצעות כעס. הכעס מניח את היסודות לישות הדינאמית. כעס הוא הפעולה שבאמצעותה הישות מתחילה. הצעקה יוצרת דימויים; דיבור, ומחשבה.

ככל שתהיה הפעולה שקולה וככל שהיא מבטיחה להיות ערמומית, עדיין היא חייבת ראשית לחצות סף קטן של כעס. כעס הינו החומצה שבלעדיה שום רושם אינו נחרט על ישותנו. הוא יוצר רושם פעיל.

צלב הקרס המסתחרר, הדומה בצורתו למדחף המטוס, הפך בדרך זאת אצל הנאצים למודל חשיבה ופעולה כאחד, ששילב את המושגים הפסיכולוגיים 'עתיד', 'מהירות', ו'פקודה', עם התממשותם בפועל בעולם התעופתי שיצרו. המדיום הפך למסר.

היטלר ואנשיו עשו שימוש חלוצי בטכנולוגיה של אותה התקופה, הרדיו, הקולנוע, והמטוס. את מסעי הבחירות הגורליים של 1931 - 1933 ליוו מסעות תעמולה בהן טס היטלר במטוס מקצה אחד של המדינה עד קצה, ונאם בפני ההמונים. היטלר נאם במאות אסיפות המונים, לעתים מול עשרות אלפי אנשים במשך ימים ספורים, דבר שלא היה מתאפשר בתקופה שלפני המטוס, שלא עלה על דעת יריביו, ושאיפשר לו חשיפה בלתי אמצעית בפני מיליוני גרמנים, בערים הגדולות ובערי השדה.

גבלס סיפק רדיו משוכלל כמעט בחינם לכול אזרח ויצר בכך את המגבר האידיאלי לקולו של אדונו.

ביסוד תפישת הזמן של הנאצים עמד הרצון לממש את האידיאולוגיה. לכן המושג הראשוני בתחום זה היה 'העתיד'. היה זה מושג תרבותי, שהנאצים אימצו אותו כחלק מזהותם. 'העתיד שייך לנו', שרו הצעירים הגרמנים, והם היו מוכנים להקריב את ההווה לשם כך. התקציב הגרמני הוקדש ברובו לפיתוח: כלי נשק חדישים, אוטוסטראדות, חינוך. לחשיבה התכופה על העתיד הורוד היו השלכות על הנפש, אשר התמלאה בתקווה: הריאות של הנאצים הצעירים התמלאו אוויר ולכוח גופם נוספה רציפות.

הנאצים רצו לממש את האידיאולוגיה שלהם במהירות הרבה ביותר, תוך שנים ספורות, מה שמעיד על כך שבתפישת הזמן של הנאצים הייתה המהירות מרכיב חשוב נוסף. 'מהירות', או 'שנל', הפכה להיות הביטוי הביצועי של האידיאולוגיה הנאצית. הדרך בה התפישה המופשטת של 'העתיד' הפכה למוחשית, ונערכה בלוחות זמנים.

תפישת מהירות מוחשית זאת הצטרך היטלר להחיל על האזרחים באמצעות טכנולוגיה של השלטת זמן. הפקודה הצבאית הישירה שמשה ככלי החשוב ביותר בתחום זה.

התנועה הנאצית אימצה את 'עיקרון הפיהרר', והאס-אס את הסיסמא 'נאמנותי היא כבודי', כדרך המרכזית להתפתחות. פרוש העקרונות היה: ליכוד השורות תחת מנהיג ומבנה חזקים והדוקים, כך שתוכל להיות תגובה מידית של כל החברים לכל תנועה של המנהיג האוחז בהגה. היטלר נערץ כאל שתבע וקיבל, את הצייתנות המוחלטת.

כל אלה השתלבו באהבת הסדר והנכונות לציות הטבועים באומה הגרמנית. התבטלו בה הרצון, המחשבה והעשייה החופשית. הדגל השחור התנוסס, אך עוקץ הפקודה ננעץ בכל האזרחים באמצעות הדיקטטורה שקיבלו מרצון על עצמם.

ג'ונתן מרטין תיאר, בסרט של ערוץ ההיסטוריה משנת 2002, את כלי הנשק הסודיים של הנאצים, והראה בדרך זאת מה רבה הייתה חשיבותו של עולם התעופה לגרמניה הנאצית.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה היה היטלר נואש, והתחיל להשתמש באחדים מכלי הנשק המוזרים ביותר שפותחו מאז ומעולם. כלי נשק טכנולוגיים מתקדמים וסודיים על כך, כד שאפילו כיום נותר ייעודם האמיתי בגדר תעלומה. היה זה ארסנל של כושר המצאה וטרוף. בעולם הטכנולוגיה הנאצית לא היה רעיון שנתפש כפנטסטי מכדי לשקול אותו. אחדים מכלי הנשק המהפכניים וההרסניים ביותר של המאה העשרים מקורם בגרמניה הנאצית. בין המפורסמים שבהם נמנים: מסרשמידט אמ-אי 262, מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם, הפצצה המעופפת וי-1, קודמתן של טילי השיוט בני זמננו, הוי-2, הטיל הבליסטי הראשון בעולם. כולם תוארו בהרחבה בספר זה, אך הם רק קצה הקרחון.

סך הכול ההשקעה בכלי הנשק הפלאיים בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת זאת שבתחום התעופה.

המחקר הצבאי הנאצי החל דרכו בסודיות גמורה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטמצמו הכוחות המזוינים הגרמנים במידה ניכרת. השימוש בטנקים, בארטילריה, במטוסי קרב ובספינות מלחמה נאסר עליהם. תנאי חוזה ורסאיי היו שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים את כלי הנשק הללו, יש להן הזכות לתקוף. לכן התנהל המחקר הצבאי הגרמני במסווים שונים. טייסי הקרב התאמנו בדאונים של 'מועדוני טיס'.

אחד מכלי הנשק הפלאיים הראשונים של היטלר היה דאון שהיה אחד מכל הטיס הגדולים ביותר שנבנו אי פעם. מאות ממנו נבנו, אך בשל סרבולו ושבירותו הוא זכה להצלחה מבצעית מוגבלת.

כשהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית הוא ידע שיש לו יכולת מוגבלת לפגוע. ניו-יורק הייתה מרוחקת מידי, אפילו עבור המפציצים הגרמנים ארוכי הטווח ביותר. אולם אחדים מיצרני המטוסים הנאצים ניסו לשנות זאת, באמצעות מפציצים ארוכי טווח.

לנאצים היה מפציץ ארוך טווח, שרקטות דלק מוצק האיצו אותו בהמראה. הוא נשא דלק בכמות שאפשרה לו לטוס לניו-יורק וחזרה, טיסה של כשלושים שעות, עם מטען פצצות של שלוש טונות. המטוס ביצע טיסות ניסוי, אך התגלו בעיות בפיתוח והמטוס לא נעשה מבצעי לעולם.

מהפכני ממנו היה המפציץ הטרנסאטלנטי שתוכנן עם מנוע סילון וכנף דלתא. מהירותו עלתה על 800 קמ''ש. הוא היה חמוש ב-4 תותחי 30 מ''מ ונשא 900 קג' פצצות. הוא היה מוכן ליצור, אולם המלחמה הסתיימה קודם לכן.

1942 הייתה שנת מפנה בתולדות הטכנולוגיה הצבאית הנאצית. מכונת המלחמה המנצחת של היטלר התחילה לחרוק. בחזית המזרחית בלמו חורף קשה ומר והתנגדות סובייטית נחושה את התקדמותה הדרמטית של גרמניה. בשערי סטלינגרד הגרמנים הובסו. משנת 1942 ואילך כתשו המפציצים הבריטים והאמריקנים את גרמניה, באכזריות הולכת וגוברת. נראה היה כי העליונות האוירית תכריע את המערכה. המתקפות העלו את חמתו של היטלר והוא הורה לחיל האויר שלו להשיב מלחמה שערה.

הלופטוואפה, בפיקודו של הרמן גרינג, הזמין מטוסי קרב זולים מגביהי טוס. המדענים הנאצים פיתחו מספר דגמים של מטוסי קרב מעץ לבוד, המונעים במנוע רקטי. הם קיוו שזאת התשובה. הדגם המוצלח מביניהם, שהפך למבצעי הוא ה'קומט'.

בשנת 1942 התבצעה טיסת הניסוי הראשונה. היה זה דאון עץ המונע במנוע רקטי שהיה מסוגל להביאו לגובה של 40,000 רגל תוך שלוש דקות, כדי לצלול לאחר מכן בדאייה למטרתו. טייס הניסוי שבר את שיא המהירות העולמי והגיע ל-992 קמ''ש. המטוס נעשה מבצעי באוגוסט 1944. סך הכול יוצרו כ-300 מטוסים אולם בגלל המורכבות של תפעול המטוס ומספריו המוגבלים הוא לא נעשה יעיל מעולם. רק תריסר מפציצים אמריקניים הופלו על ידו עד תום המלחמה.

בשנת 1941 התחילה העבודה על טילי קרקע-אויר גרמניים. ה'שמטרלינג' היה טיל הקרקע-אויר הראשון בעולם. אולם עד שהושלמו הניסויים, בסוף 1944, כבר מאוחר מכדי להכניס את הטיל ליצור פעיל. הנאצים פיתחו דגם נוסף של טיל קרקע אויר אשר נשלט בעזרת גלי רדיו והונחה באמצעות מערכת מכ''ם.

הפצצה המונחית מהאויר הנאצית, קודמתן של 'הפצצות החכמות' בנות זמננו, הייתה כלי הנשק מוצלח יותר. היא הוטלה ממטוס, והונחתה לטווח של כעשרה קמ' באמצעות גלי רדיו ובניטור ההתקדמות באמצעות מצלמת טלוויזיה המותקנת בראש הפצצה. השתמשו בפצצות אלה מספר פעמים, בפרט להטבעת אוניות מערכה. ביניהן מפורסמת הטבעת הצי האיטלקי בתשיעי לספטמבר 1943, לאחר שהיטלר זעם על כניעת איטליה.

היצירתיות ההנדסית הנאצית העלתה את תכנון כלי הנשק לרמה חדשה. ניסו הכול, והתוצאות יצרו מהפכה בטכנולוגית המלחמה, והעלו את כושר ההרס הנאצי לגבהים חדשים.

בשעה שבעלות הברית הלמו בשערי הרייך השלישי, המשיכו המדענים הנאצים לפרוץ את גבולות הטכנולוגיה. אחד הרעיונות שהביאו למהפכה בעולם הטיס היה כלי טיס בעל כנף מסתובבת, המסוק, שעמד לעבור משלב הניסוי לשלב המבצעי.

העבודה החלוצית החלה עוד בשנות ה-30 המוקדמות, וגרמניה הנאצית נמצאה בחזית הפיתוח העולמית בתחום זה. הדגם הראשון, שהיה בעל רוטור כפול והתרוממותו נשלטה בעזרת כיוון שיפועי להבי הרוטור, קבע שיאי מהירות וגובה בתחומו. הנאצים המשיכו בפיתוח גירסה מבצעית. בשנת 1944 נכנסה לשרות גירסה מתקדמת של המסוק, המוכר בכינוי 'קייט'. הוא צויד במנוע חזק ויכולת הנשיאה הכוללת שלו הייתה טונה ורבע, או תריסר חיילים על ציודם המלא. הוא התאים מאד לפעילות באזורים הרריים בהם דרכי הגישה מוגבלות. שלושים מסוקים כאלה הוזמנו למשימות סיור נגד צוללות. אולם בעלות הברית הנחיתו מתקפת פתע על מפעלי היצור, והטכנולוגיה הנאצית הפכה לאפר.

המסוק המרשים ביותר במראהו מבין כל המסוקים הגרמניים. היה אף-אל 282. היה זה היה מסוק חד מושבי בעל תא טיס פתוח ורוטור אחד. הטווח שלו 300 קמ', והוא היה מסוגל לטוס במהירות של 145 קמ''ש בגובה 10,000 רגל. הוא היה יציב מאד ובעל כושר תמרון מעולה. לו היה לו כוח אש, הוא היה יכול להיות אבי מסוק התקיפה. זה ללא ספק המהפכני במסוקים הנאציים. המנוע מוקם מאחורי תא הטיס וכך התפנה מקום לשדה הראיה שלו. הוזמנו 1,000 מסוקים מדגם זה. אך בדומה למסוק ה'קייט', בעלות הברית הפכו את מפעלי היצור לעיי חורבות.

בחודשי המלחמה האחרונים הגיעו דיווחים על אחדים מכל הנשק המיסתוריים ביותר שהופעלו אי פעם. לא ברור היה אם מדובר בכלי נשק ממש או רק באב טיפוס אקזוטי. הם נקראו 'מטוסי פו', כינוי ל- UFO, עצמים מעופפים בלתי מזוהים.

בחודש ינואר 1945, התפרסמה כתבה בניו יורק: 'עצמים צבעוניים מסתוריים דמויי כדור טסים לצד כנפיהם של מטוסי קרב אמריקניים, בעת משימות חדירה לגרמניה. הטייסים נתקלים בנשק מסתורי זה כבר יותר מחודש בטיסות הלילה שלהם. טייס בחה''א האמריקני מתאר אחד מהם שרדף אחריו בעמק הריין: פניתי ימינה ושני כדורי אש פנו יחד איתי. מהירותנו הייתה 429 קמ''ש, והכדורים המשיכו להדביק אותנו.'

יתכן שעצמים אלה היו כדורי זכוכית זוהרים שהופעלו בשלט רחוק. האס-אס תכנן אותם במטרה להסיח את דעתם של טייסי בעלות הברית, ולשבש את הטיסה במבנה בעת תקיפה.

יתכן שמדענים נאציים פתחו נשק אוירי מוזר עוד יותר. דו''ח של הסי-אי-איי משנת 1954 מצטט ראיון בעיתון גרמני עם מהנדס טייס נאצי מומחה, שדיבר על בניית צלחות מעופות ניסיוניות. לדבריו, בשנת 1945 נכח בהמראת הצלחת המעופפת המאוישת הראשונה, שהגיעה למהירות 2,000 קמ''ש בתוך שלוש דקות.

לפי הדו''ח השמידו הגרמנים את מיזם הצלחת המעופפת כשהכוחות הסובייטים כבשו את פראג. אולם מהנדסים ומדענים נאצים רבים נשבו בידי בעלות הברית בתום המלחמה והובאו לאמריקה. יתכן כי מדענים נאצים לשעבר הם שיצרו, ואחר כך ניסו, כל טיס דמויי צלחות מעופפות בצפון אמריקה. יתכן כי הם האחראים לעלייה הפתאומית בצפייה בצלחות מעופפות אחרי 1945.

אפשר שהממשל האמריקני, שניצב בפני המלחמה הקרה, הסתיר את המכונות הללו במעטה סודיות. קיימת האפשרות המדהימה כי החתירה של היטלר להשגת כלי נשק סודיים שיכריעו את המלחמה הסתיימה באחד החששות המפורסמים ביותר של עידן המלחמה הקרה: פלישת צלחות מעופפות.

הצלחות המעופפות הן כלי תעופה שצביונו חורג מגבולות המעשי, והופך לנושא לפנטזיה. התרבות הפופולארית המודרנית מלאה ספרות בנושאי עצמים בלתי מזוהים, טיסות בעל מימד, קשרים עם חוצנים ומדע בידיוני כזה או אחר.

אין ספק שמיזם זה היה אחד הקלפים החזקים ביותר שהחזיק היטלר בצמוד לחזהו, ולכן אחד המניעים המובילים לביטחונו בהצלחת הפתרון הסופי עד לרגעי המלחמה האחרונים.

המחשבה שהמידע על צלחות מעופפות נאציות צונזר, בשעה שלנושא זה יש תהודה כה רבה ביצירות המדע הבידיוני הפופולארי, עלולה להוות מקור לטראומה בקרב הדור של בני הניצולים, וכל הדור של אחרי המלחמה בכלל. לנושא יש היבט ערכי לא פחות מאשר מבצעי.

למרות שהמדענים הנאצים תכננו כלי נשק רבים בעל פוטנציאל קטלני, התגלו אלה לרוב כבלתי אפקטיביים בשדה הקרב.

הסיבה לכך טמונה בביורוקרטיה, באגו ובמשחקי המחשבה של האדם הרצה וכמעט הצליח לכבוש את העולם.

כמעט כל אחד מכלי הנשק המהפכניים יכול היה להלכה להפוך את הנאצים למנצחים במלחמה. אולם הם היו רבים מידי, ולכן כולם הגיעו מאוחר מידי ובמספרים קטנים מידי. חוסר היכולת לקדם את כלי הנשק הפלאיים מקווי היצור לשדה הקרב מצביע על כשל ניהולי חמור. אחת הסיבות לכך הייתה עצם טיבו של המשטר הנאצי. על אף שהיו לה מדענים מבריקים, הכלכלה והתעשייה של גרמניה התנהלו בצורה כאוטית. סיעות בצבא התחרו ביניהן, במקום שישתפו פעולה. היטלר עודד זאת, כדי שאיש לא יצליח להתחזק יתר על המידה ויאיים עליו.

באותו מוח דיקטטורי שידע הכול על הכול, התרוצצו בו זמנית פרטי נשקי הפלא ושנאת היהודים הגוברת. היה זה תמהיל נפשי מיוחד, בו המרכיבים השונים הזינו זה את זה באמצעות פסיכולוגית המעוף.

· אלברט איינשטיין - האור הפנימי

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה גילו כוחות הברית כי האס-אס הכין רשימה של אינטלקטואלים ופוליטיקאים שהיו מיועדים לחיסול מידי לאחר כיבוש אנגליה. השם ה.ג'י. וולס הופיע במקום גבוה ברשימה, תחת הפשע 'סוציאליסט'. וולס, כנשיא אגודה בינלאומית חשובה של אנשי עט, הרגיז את הנאצים כשהרחיק מהאגודה את הסניף הגרמני שלה עוד בשנת 1934.

וולס ידוע כסופר המדע הבידיוני החשוב ביותר. בספר משנת 1901 ניסה לחזות כיצד יראה העולם בשנת 2000. חיזוייו המוצלחים כללו את הרכבת והמכונית כגורמים לתפוצת אוכלוסיה מהערים לפרברים, המתירנות המינית, התבוסה של המיליטריזם הגרמני, וקיום האיחוד האירופי. אך הוא לא חזה את המצאת המטוס, וחשב כי לא תבוא לפני שנת 1950.

הטיסה הראשונה במטוס נעשתה שנתיים בלבד לאחר פירסום הספר, בשנת 1903, על ידי האחים רייט מארצות הברית.

אלברט איינשטיין התעצל בלימודיו בפוליטכניקום בציריך בשנים האחרונות של המאה התשע עשרה. הוא עבר תהליך התבגרות במשרד הפטנטים בציריך.

בשנת 1902 מתה ילדתו של איינשטיין ממילווה אהובתו, ובאותה שנה גם חלה אנושות אביו של איינשטיין, הרמן. איינשטיין למד על אכזריות החיים. הדבר היה טראומה עבורו.

בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה, כאשר תהודת ההמצאה מרעישה יותר ויותר את נפשו של כל אדם בתבל, פירסם איינשטיין, בשנה המופלאה של חייו, את ארבעת החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם.

קרוב לודאי שהוא עקב בעניין רב אחרי הניסיונות הקודמים הכושלים, החוזרים ונשנים, של האדם להמריא באמצעות מכונה הכבדה מאוויר.

התפתחות המצאת המטוס והתפתחותו הפנימית של איינשטיין היו שני תהליכים שהתרחשו בו זמנית והשפיעו זה על זה.

רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט תכננו את מטוסיהם כחיקוי לציפור, ובנו להם כנפיים שחובטות באויר בדומה לכנפי הציפור.

האווירודינאמיקה היא עד היום מדע מאתגר ביותר, שעדיין רב בו המיסתורין, בדומה לפיזיקה התיאורטית. התפתחות התעופה לא נעשתה תחת דיסציפלינות אקדמיות. המטוס היה פרי המצאת אנשים פשוטים.

המשמעות של טיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. היא יצרה מציאות עולמית חדשה. איינשטיין השליך זאת לתגלית המהפכנית של מהירות האור הקבועה. מעתה ואילך יתפתחו שתי הדיסציפלינות במקביל. המטוסים בעלי הכנף הקבועה ישתכללו ויהפכו לאמצעי התחבורה שישתלט על העולם, ובדומה לכך ישכלל איינשטיין את רעיון מהירות האור הקבועה לכלל תפישת עולם פיזיקאלית דומיננטית.

יתכן ויש יחסי גומלין ישירים יותר בין נוסחאות האווירודינמיקה המעשית לנוסחאות הפיזיקה התיאורטית. איינשטייין עצמו המציא פרופיל כנף אויר ודינאמי שהיה מבוסס על ההנחה שככל שהקימור העליון של הפרופיל הוא גדול יותר, יהיה כושר העילוי של הכנף גדול יותר. הנחה זאת התבררה כמוטעית.

איינשטיין חזר והצהיר במהלך כל חייו כי כל שעשה היה להציג את המציאות הנראית לעין בשפה פשוטה יותר מאשר תוארה עד כה, וכי כל סודו היה שנותר ילד בנפשו גם בהתבגרותו. המסקנה היא כי ניחן בנפש בריאה, בעלת אנרגיה רוחנית מפותחת.

איינשטיין תיאר את זיקתו העזה ליהדות בגיל ההתבגרות. בהיותו נער שמר בקפידה על מצוות היהדות, בסביבה היהודית-רפורמית והקתולית בה התחנך. הוא אף חיבר תפילות משלו. מקורות היהדות הפכו למקור השראה רב ערך עבורו לכל ימיו.

לאחר התקופה הדתית עבר איינשטיין להתעניינות במדע, בהשפעת אנציקלופדיה מדעית מצוירת שהביאו לו. ערכי האנציקלופדיה התמקדו בתיאור הקשר בין הביולוגיה לפיזיקה, כלומר בעקרונות הפיזיקאליים והכימיים העומדים בבסיס התופעות הביולוגיות.

אחת התופעות המרכזיות בתחום זה היא תהליך הפוטוסינתזה בצמחים, לפיו חיידקים חד-תאיים המצויים מראשית בריאת החיים הופכים את אור השמש לחמצן, ויוצרים את האטמוספירה.

היסוד לחשיבה המדעית המקובלת בתקופתו של איינשטיין הייתה המשוואה הראשונה של ניוטון לפיה שני גופים נמשכים זה לזה ביחס ישר לגודלם וביחס הפוך למרחק ביניהם. זאת הנוסחא שמתארת את סדר העולם כמו שהוא נראה לעין. היא נתנה את ההשראה לניסוחים מרכזיים בענפי מדע נוספים כמו מבנה האישיות בפסיכולוגיה אצל פרויד אבי הפסיכואנליזה, ומרכזי הכובד הגיאוגרפיים אצל קרל האושופר הוגה מרחב המחיה.

ניוטון אמר שכשיש לנו שתי מסות פועל ביניהן כוח משיכה, אבל לא הסביר מדוע הכוח הזה קיים ובעולמו נותרו המסה וכוח המשיכה שתי ישויות נפרדות. איינשטיין יאחד בין החומר לאנרגיה בדומה לתהליך הפוטוסינתזה המאחד בין הפיזיקה לביולוגיה.

אביו של איינשטיין היה מהנדס חשמל שעסק בפיתוח ובהפצת מקור האנרגיה החדש לגופים מסחריים בגרמניה. האלקטרו מגנטיזם היה התחום בו יצור איינשטיין את הסינתזה המדעית הגדולה.

סינתזה זאת תהיה בדוגמת הסינתזה השירית שמתאר בשלארד את האיחוד הדינאמי בין מה שמאיר ומה שמרומם, בקובעו כי אותה פעולת תבונת האדם מושכת אותנו הן לאור והן לגובה.

חווית ההארה המדעית הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. החיבור בין האור הפנימי לחיצוני לבש אצלו בדרך זאת ביטוי עז. אין ספק שהקרן נעה ממקור פנימי בתוכו אל מקום חיצוני מרוחק עד אינסוף.

על פי תורות ההארה המזרחיות, ניתן לתאר חוויה זאת כגילוי ציר האנרגיה האנכי שעובר לאורך גוף האדם בעמוד השידרה. ציר אנרגיה זה הוא בעל העוצמה הרבה ביותר, וככזה מקביל לקביעה המדעית המהפכנית של אותה תקופה, לפיה האור הוא גל שמהירותו המדהימה קבועה בכל היקום. עבור איינשטיין היה זה ביטוי של האחדות האלוהית, חווית השבת, כמו שמתבטאת בסידור התפילה בתפילות כמו לכה דודי ואחרות.

תפילת 'כגוונא' בתרגום לעברית:

כמו שלמעלה מתייחדים באחד, אף כאן למטה השבת מתייחדת בסוד של אחד, כדי להיות עימהם למעלה אחד כנגד אחד.

הקב''ה אינו יושב על כסא כבודו עד שגם היא נעשית בסוד אחד כמוהו, להיות אחד באחד, והרי העמדנו הסוד של ה' אחד ושמו אחד.

סוד השבת, היא השבת שנתייחדה בסוד אחד, הוא שישרה עליה הסוד של אחד בתפילה של כניסת השבת. שהרי נתייחד כסא הכבוד הקדוש בסוד של אחד, וניתקן שישרה עליה המלך הקדוש העליון. כשנכנסת השבת היא מתייחדת ונפרדת מהסיטרא אחרא, וכל הדינים עוברים ממנה, והיא נשארת בייחוד האור הקדוש, ומתעטרת בעיטורים רבים למען המלך הקדוש. וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין כולם בורחים ומסתלקים ממנה, ואין שלטון אחר בכול העולמות. ופניה מאירים באור העליון, ומתעטרת למטה בעם הקדוש, וכולם מתעטרים בנשמות חדשות. כמו בתחילת התפילה כשמברכים אותה בחדווה ובמאור פנים.

איינשטיין עבר מפסיכולוגית כוח המשיכה, השילוש הקדוש הניוטוני, לפסיכולוגית הייחוד של האור, כבסיס לתיאור המציאות הפיזיקאלית.

ניוטון לא זכה לתאר את המהות שמאחדת בין כוכבי הלכת לכוח המשיכה שלהם, ואיינשטיין יהיה זה שיעשה זאת. האור ישמש עבורו מקור השראה לאיחוד בין חומר לאנרגיה.

מכאן ואילך יעסוק איינשטיין כול חייו באותו ציר אנרגיה בלתי מתכלה, האור, באופן אינטואיטיבי, פנימי וחיצוני כאחד.

לאיינשטיין היו שלושה שלבים של התפתחות התודעה במהלך הקריירה המדעית שלו:

א. התפישה שהמציאות היא סובייקטיבית כולה, למעט מהירות האור. זאת תורת היחסות הפרטית.

ב. האחדה של תפישה זאת בתפישת 'היקום המעוקם'. זאת תורת היחסות הכללית.

ג. התחברות לתורת הקוונטים. זאת תורת המעבר בין עולמות.

מהלך מדעי זה דומה מאד למהלכי התפתחות רוחניים כמו שמוצגים בפסיכולוגיה האלטרנטיבית הפופולארית

בין השלבים חיברו נקודות חיבור, הארות ותובנות, שדומות לנקודות המפגש בין ציר האנרגיה הרוחני המרכזי-אנכי עם צירי האנרגיה המשניים-רוחביים.

ההארה הראשונה שהסיק איינשטיין בבגרותו המדעית, לאחר שסיים את הפוליטכניקום ומצא עבודה במשרד הפטנטים, תאמה להארה של הרכיבה על קרן האור. היא קובעת שמכיוון שציר האור הוא שווה בעוצמתו לכל אורכו, הרי המציאות כולה סובבת סביבו, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם.

החוויה בנדון שעבר איינשטיין דומה לזאת שאנו חשים כשאנו נמצאים בהיכל מלא אור יקרות, כדוגמת היכל תפילה, בו אנו עוסקים בהגות אישית. כשאנו מביטים סביב, אנו חשים כי כל תוכנו משתנה לנוכח האורות שנישארים קבועים במקומם. מהירות האור בלבד היא קבועה, והיא ציר שסביבו סובבת כל המציאות כולה. ראשו של האדם הנמצא בהיכל מלא אור יקרות נעשה סחרחר ותודעתו מתחלפת לנוכח החיזיון.

תיאור מקביל לחוויתו של איינשטיין מתחום הציור הקלאסי יהיה של דרך ציוריהם של ציירים כמו רמברנדט וטרנר, שהאור ביצירותיהם הוא אור עוטף, שמקורו פנימי וחיצוני כאחד.

גדולתו של איינשטיין הייתה בתרגום זרם התודעה למציאות הפיזיקאלית -קוסמית, שניתן להוכיחה באמצעות ניסויים מדעיים.

קרן האור של איינשטיין היא בתחילה אופקית או אלכסונית. עם התפתחותו הרוחנית היא תהפוך זמנית לאנכית. למעשה, רוב מהלך התפתחותו הרוחנית של איינשטיין היה התמודדות עם ההיבט האנכי של האור, דהיינו שילובו בכוח המשיכה. הוא עשה זאת באמצעות רעיון השקילות המפורסם, אך קודם לכן היה עליו לקבוע את האור כחומר.

קביעת האור כחומר הייתה המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין. בהשלכה למציאות הרוחנית, כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה גם בעצם הבסיס של האדם וגם בראשו, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו.

התפישה שלפיה איינשטיין תופש את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל מתוארת אצל גסטון בשלארד ב'אויר וחלומות' כתיאור ציפור העפרוני:

הפילוסוף עשוי להציע תיאורית קוונטים להסברת העפרוני. הוא יפרסם כי באמצעות תהודה אנו מגיעים להכרת העפרוני. לא ניתן לתארו צורנית תוך התייחסות לתפישת הדימויים החזותיים. תיאור דינאמי של העפרוני מצייר עולם מתעורר שבשלב מסוים גם שר. אך תכלה זמנך לריק אם תנסה לתפוש עולם זה בנקודת מוצאו, בה קיומו מתפשט ממילא. תכלה זמנך לריק אם תנסה לנתחו, באשר הוא סינתזת ישות והתהוות טהורה, מעוף ושיר.

העפרוני הוא ציפור מופשטת שהלכה לאיבוד בגבהים ואור השמש. הוא אינו קיים אפילו לעיני הצייר. הוא קטן מכדי להיות באותו קנה-מידה של הנוף. בהיותו בצבע השדות החרושים, הוא אינו מוסיף אף פרח לאדמת הסתיו. כך שלעפרוני, הממלא תפקיד כה גדול בנופים הספרותיים, אין כל מקום באלה שיוצרים הציירים.

הציפור שמלבושה כה עלוב אך היא עשירה כל כך בליבה ושיריה, נעשית מיד לתיאור אופי מוסרי. העפרוני הינו ויהיה תמיד נפש-האדם. העפרוני לובש מעיל אפור, בגדי-העבודה הדהויים שלובשים לעבודת השדה, האצילה והחשובה ביותר, המשולמת והמוערכת פחות מכל עבודה. העפרוני יהיה תמיד בן-לוויתו של עובד-האדמה. הוא בן התלמים והשדות.

תיאור העפרוני משמעו נטישת משימת התיאור. פירושה למצוא יופי שאינו בר-תיאור. המשוררים מציגים את העפרוני תוך סירוב לתארו. זה אינו העפרוני ששר, זאת ציפור בצבע האינסוף. הוא קל ובלתי נראה. הוא ניקרע בהצלחה מידית מהאדמה בה ניפגש. בקריאתו אין מאומה. היא אינה גואלת; היא חירות מתחילתה. יש צליל על-טיבעי בכל תו משיריו. ניתן לומר לגביו: אתה שר, לפיכך אתה עף. עוצמת שיר העפרוני נראית גוברת ככל שהציפור מגביהה.

השיר מלא חיים ומסתורי בעת ובעונה אחת. כאשר הוא בגובה כמטר מעל הקרקע, באור השמש, העפרוני יוצר תעלות אבק. דמותו רוטטת כסלסולי קולו; אנו רואים אותו נעלם אל האור. כדי לתת צורה לבלתי נראה מדהים זה, האם לא ניתן להביא אל השירה את סינתזת המחשבה המדעית הגדולה לפיה, בחלל השירי, העפרוני הוא גופיף בלתי נראה המלווה בגל שמחה.

הוא סינתזת ישות והתהוות טהורה, מעוף ושיר. שירו העליז, הקל, חסר המאמץ, נדמה כשמחת נפש בלתי נראית הרוצה לנחם את העולם. זאת רינה קוסמית, רינה חסרת גוף, רינה שתמיד חדשה בהתגלותה. באמצעות הכללת התקווה בשירה, העפרוני יוצר אותה. העפרוני הוא גם נביא וגם רופא

איינשטיין יצר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים. מושג הכבידה שווה אצל איינשטיין למושג התאוצה, וזהו עיקרון השקילות. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה.

עיקרון השקילות היה המחשבה המשמחת ביותר שצצה בראשו אי פעם. הוא ישב בכורסא ופתאום חשב: אדם הנופל נפילה חופשית אינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה.

מחשבה זאת העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת הכבידה שלו. תורה שהיא עד היום הדרך הנפלאה ביותר לאירגון מחשבתנו על מהות היקום.

איינשטיין התלהב מאד מעבודתו, כאשר גילה שהתיאוריה שלו ניבאה במדויק את מסלולו של כוכב הלכת מרקורי.

הטיסה במטוס קרובה לעיקרון השקילות. לפני הטיסה במטוס יש לאדם קיום כבידתי אישי מקומי. האדם שטס יוצא ממצב הכבידה של המקום בו הוא נמצא, עולה למטוס וטס למקום אחר. הוא מוצא את עצמו בסוף הטיסה באותו מצב תודעה, למרות שהמטוס האיץ ותוך שעות אחדות הוא נמצא במרחק של אלפי קילומטרים מהמקום ממנו המריא. אדם יכול לנוע במהירות רבה בין בקצווי תבל ועדיין יישאר אותו אדם. השקילות, כמו המטוס, היא כמאזניים המעופפות מקצה העולם ועד קצהו.

רעיון המאזניים הפנימיות הפרושות עד קצות היקום העניק לאיינשטיין נקודת אחיזה חדשה בתודעה, ועובד בשיכלו עד שהפך לתורת היחסות המלאה.

לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש על ידי הגוף השני שנמצא באותו מרחב עקום ככוח משיכה.

היקום המעוות של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר.

היטלר התמנה לקנצלר גרמניה ב-30 לינואר 1933. מהר מאוד הופיע גל הטרור הברוטאלי של הנאצים כלפי אינטלקטואלים יהודים.

איינשטיין היה באותה תקופה בביקור בארה"ב. הוא החליט כי: 'לאור היטלר אני לא מעז לדרוך על אדמת גרמניה'.

לאחר עלית הנאציזם לשלטון אינשטיין התכונן למאבק הארוך כדי להציל את אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. אינשטיין נסע לקונסוליה הגרמנית בבריסל במרץ 1933 שם השיב את הדרכון שלו והכריז שהוא מוותר על האזרחות הגרמנית.

כמוכן הוא נתן שתי הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי והוא האשים את הפעולות הברוטאליות שננקטו על ידי הממשלה הנאצית כנגד האזרחים היהודים.

אינשטיין אמר: 'כל עוד יש לי חופש בעניין, אחיה רק במדינה בה שוררים חופש אזרחי, סובלנות, ושוויון של כל האזרחים בפני החוק. תנאים אלה לא קיימים בגרמניה בזמן הנוכחי.'

כתוצאה מפעולותיו נגדם בעודו בארצות הברית, הנאצים פשטו על הבית שלו בקאפוט, גרמניה. הם עיקלו את סירת המפרש האהובה שלו. לאיינשטיין לא היה יותר לגור. הקונסול הגרמני בניו יורק, שהיה חברו מברלין, הזהיר אותו שלא ישוב לגרמניה. 'הם יסחבו אותך ברחובות בשיער' הוא הזהירו. לגרמניה הוא כבר לא שב לעולם.

שפתו הברורה והחזקה של אינשטיין עוררה תגובה הרבה מעבר לסביבה הפוליטית הקונבנציונאלית. אינשטיין הגיש מכתב התפטרות לאקדמיה הפרוסית למדעים היוקרתית, שהייתה ידועה עד אז במסורת הניטראליות הפוליטית שלה. אינשטיין כתב: 'תלות בממשלה הפרוסית הוא משהו שבנסיבות הנוכחיות אני חש כבלתי נסבל'.

אינשטיין הפך לשנוא נפשה של העיתונות הנאצית, שהרגישה חופשית להתקיפו ללא רחם. הנאצים כעסו שאיינשטיין ויתר על האזרחות והתפטר מהאקדמיה בטרם הם סילקו אותו ראשונים. המזכיר אוהד הנאצים של האקדמיה הפרוסית למדעים, שבמילא כבר הייתה משוחדת, הוציא הכרזה ציבורית לעיתונות בה האקדמיה מצטערת על כי החבר המפורסם שהתפטר משתתף ב'עיסוקים אכזריים' ובפעילויות בתעמולות בארצות זרות'. האקדמיה סיכמה את הכרזתה באומרה שעקב התנהגות בלתי מקובלת זאת מבחינה פוליטית לאקדמיה הפרוסית למדעים 'אין כל סיבה להתחרט על החלטתו של אינשטיין להתפטר.' כאשר נודע לאיינשטיין על הכרזה זו הוא נדהם והגן בלהט על מעשיו בהאשימו את העיתונות הגרמנית בכך שהציגה גרסה מעוותת של השקפותיו.

איינשטיין הוטרד מאוד מהדיכוי של היהודים והלא יהודים כאחד. הוא מחה על הרדיפות האלה, למשל בראיון רדיו בשנת 1935:

'ידוע היטב שהפאשיזם הגרמני אלים במיוחד בהתקפתו על אחיי היהודים. בפנינו כאן המחזה של רדיפה אחר קבוצה המרכיבה קהילה דתית. הסיבה כביכול לרדיפה זאת היא הרצון לטהר את הגזע ה'ארי' בגרמניה. דרך אגב, שום גזע 'ארי' כזה לא קיים. פיקציה זו הומצאה רק כדי להצדיק את הרדיפה וההחרמה של היהודים. היהודים מכל הארצות באו לעזרת אחיהם המרוששים עד כמה שהם יכולים, והם עזרו גם לקורבנות הלא יהודים של הפאשיזם. אבל הכוחות המשולבים של הקהילה היהודית הספיקו בקושי רב. לכן, שעת החירום עבור המהגרים הלא יהודים, דהיינו אנשים שהם חלקם ממוצא לא יהודי, ליבראלים, סוציאליסטים ופציפיסטים, שמצויים בסכנה בגלל הפעילויות הפוליטיות הקודמות שלהם או סירובם לציית לכללים הנאצים, היא לעיתים תכופות אף יותר רצינית מזאת של הפליטים היהודים.'

במאמר משנת 1935 אינשטיין כתב, לאחר שהיטלר הכריז על עצמו כ'פיהרר', על המגלומניה של היטלר.

אל הבושה הנצחית של גרמניה, המחזה הנגלה בלב אירופה הוא טראגי וגרוטסקי; והוא לא גורם לשום הרהור בקהילת האומות המכנה את עצמה מתורבתת! במשך מאות בשנים העם הגרמני היה נתון לאינדוקטרינציה על ידי רצף מתמשך של מורים וסמלים צייתנים [בצבא]. הגרמנים אומנו לעבודה קשה ולימדו אותם דברים רבים, אבל הם גם התאמנו בעבדות נכנעת, ברוטינה צבאית ובברוטאליות. החוקה הדמוקרטית של אחר המלחמה של הרפובליקה הוויימארית התאימה לעם הגרמני בערך כמו שבגדי הענק התאימו לאצבעוני. אחר כך באו האינפלציה והמיתון, כאשר כולם חיו תחת פחד ומתח.

היטלר הופיע, אדם בעל יכולות אינטלקטואלים מוגבלים ובלתי מתאים לשום עבודה יעילה, מתפרץ בקנאה ובהתמרמרות כנגד כל מי שהנסיבות והטבע התחבב עליו. כשהוא מקפץ מהמעמד הבינוני הנמוך, היה לו בדיוק מספיק יהירות מהמעמד בכדי לשנוא אפילו את המעמד העובד שנאבק לשיווין גדול אף יותר בסטנדרטים של המחייה. אבל היו אלה התרבות והחינוך שהתעלמו ממנו לעד שאותם שנא יותר מכל. באמביציה המיואשת שלו לכוח הוא גילה שנאומיו, מבולבלים וחדורי שנאה כפי שהיו, זכו לשבחים פראיים מאלה שמצבם ונטייתם דמתה לשלו.

הוא אסף את שרידי האנושות הזו ברחובות ובטברנות והוא ארגן אותם סביבו. זוהי הדרך שבה הוא הקים את הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה שבאמת אפיין אותו כמנהיגות היה השנאה המרה לכל מה שזר ובמיוחד התיעוב למיעוט חסר הישע, היהודים הגרמנים. הרגישות האינטלקטואלית שלהם הותירה אותו חסר שלוה והוא החשיבה, בצדק מסוים, כלא גרמנית. נאומי תוכחות תמידיים נגד שני 'אויבים' אלה זיכו אותו בתמיכה של ההמונים, שלהם הוא הבטיח ניצחונות מזהירים ותור זהב. הוא ניצל בצורה ממולחת למטרותיו שלו את הנטייה בעלת המאות בשנים של הגרמנים להליכה בתלם, אימון, ציות עיוור, ואכזריות. כך הוא נהפך לפיהרר.

כסף זרם בשפע אל הקרנות שלו, במידה רבה מהמעמדות בעלי הנכסים שראו בו מכשיר למניעת השחרור החברתי. הוא שיחק לידיהם של האנשים שוחרי הרכושנות הרומנטית והפסיאודו-פטריוטית אליה הם הורגלו בתקופה של טרם מלחמת העולם הראשונה, ושילב זאת עם הרמאות של העליונות כביכול של הגזע ה'ארי או ה'נורדי', מיתוס שהומצא על ידי האנטישמיים כדי לקדם את המטרות המרושעות שלהם. מאישיותו המקוטעת בלתי אפשרי לדעת באיזו מידה הוא עלול למעשה להאמין בשטויות שהוא ממשיך להפיץ. אלה, בכל אופן, שמתלכדים סביבו או שצצים באמצעות הגל הנאצי הם בעיקר ציניקנים קשים שהם לגמרי מודעים לשקר של השיטות חסרות המצפון שלהם.'

אלברט ספיר שר החימוש תיאר את הלבטים בנוגע לפיתוח פצצת האטום הנאצית. השאלה המרכזית הייתה: האם יש להקצות משאבים לבניית מאיץ חלקיקים. היטלר חשב שאין הרבה תועלת בעניין. הוא חשש מקרינה בלתי פוסקת, שתהרוס את כדור הארץ.

נושא הפצצה האטומית ירד מסדר היום המלחמתי מסיבות נוספות, וביניהן כמובן חסרונם המורגש של המדענים היהודים. על כל פנים, ספיר טוען לתפישה ברורה של משמעות הנושא בקרב כל מקבלי ההחלטות, ונחרצות לשימוש בפצצה נגד מטרות אזרחיות, לו הייתה בנמצא.

המדענים הנאצים חשבו שהפיתוח ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. כך הפך בעיניו יצור הטילים הבליסטיים לפרויקט המוטעה מכל.

ספרנגלר כתב על המתמטיקה המסורתית, אותה כינה הקוסמולוגית, שבה על הגרמנים להתמקד. מתמטיקה זאת תביא אותם לשיאים מדעיים וטכנולוגיים, מבלי לפרוץ את מסגרות החשיבה הידועות, מה שעלול להביא לשקיעה חברתית.

ספיר פירט כיצד כיוון התפתחות זה, שהשלכותיו המעשיות התבטאו בהישגים מדהימים בתחום הנדסת התעופה, גרם לכישלון בהשגת הפצצה. תיאורית היחסות תוארה על ידי המדען לנארד, שאותו העריך היטלר מאד. לנארד כתב כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. כה חזקה הייתה הזדהות הנאצים עם המוחלט האווירי, עד שלנארד הגדיר את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'.

סופר אחר, הלוויג, שפירסם ב-1935 ארבעה כרכים על הפיזיקה הגרמנית, כתב: 'חובת הגרמנים היא להיטהר מפיזיקה, שממצאים המבוססים על מחקרי תורת הגזע מראים כי היא תוצר בלעדי של המוח היהודי. העם הגרמני חייב להתנזר מהם כיוון שאינם מתאימים לו מבחינה גזעית' [ע' 228].

בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כ'פיזיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני.

· אחרית דבר

שרידי הניצולים ממחנות הריכוז וההשמדה התרכזו במחנות עקורים בגרמניה, מבלי יכולת לצאת מהם. הייתה זאת שהות ממושכת ומיותרת, שנמשכה שנים אחדות. חלקם הגדול שאף לעלות לארץ ישראל, אך הגבולות היו חסומים. הבריטים שלטו בארץ, ולמען יחסים טובים עם הערבים היו מוכנים לעשות הכול. הם לא העניקו אישור-עליה ליותר מאשר אלף וחמש מאות יהודים לשנה.

ראשי הישוב היהודי בארץ ישראל החליטו לפתוח במהלך שהיה בעל ערך תעמולתי בעיקרו, של הברחת הניצולים ממחנות העקורים אל אוניות מעפילים, אשר ינסו לעשות את דרכם בסתר לעבר הארץ.

העקורים יצאו באישון לילה מהמחנות, וחצו בסתר את גבולות המדינות, עד הגיעם לערי הנמל בהן המתינו להם אוניות רעועות, שהוסבו והוסוו למטרת הפלגתן ארצה.

מרבית הספינות אותרו בדרך, ונלכדו על ידי הצי הבריטי בהגיען למי החופים של ארץ ישראל. המעפילים, למעט בודדים שהצליחו להתחמק, הוגלו לקפריסין.

בינתיים הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, והבריטים עזבו את הארץ. כתוצאה מכך התאפשרה הבאתם המהירה של המוני העולים מקפריסין, ומיתר מחנות העקורים באירופה.

בד בבד פרצה מלחמת השחרור, שנסתיימה בניצחון דרמטי של מדינת ישראל על שבע צבאות ערב שפלשו אליה.

העולים החדשים החלו לבנות מחדש את החיים במדינה הצעירה, שהתפתחה בקצב מואץ.

מקור גאוותה של המדינה היה הצבא - צה''ל, ובעיקר חיל האוויר שלו.

חיל האוויר חומש, הודות לברית צבאית עם צרפת, במיטב מטוסי הקרב הסילוניים המתקדמים, ובראשם מטוס המיראז', שטייסות אחדות ממנו הוקמו בתחילת שנות ה-1960.

במלחמת ששת הימים הצליח חיל האוויר להשמיד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן תוך שלוש שעות, ואיפשר ניצחון מזהיר.

המטוסים המשוכללים שבו את דימיון הנוער, רעם המטוסים נשמע בשמי ערי ישראל, והצמיח דור חדש, שהיה ממוקד בפלאי הטכנולוגיה הזאת.

לא היה לו זמן, מקום ורצון להיזכר בעבר, שנמחק מהר מאד.

כחלק מהאהבה לתעופה, למד הנוער להעריך גם את מטוסי המשטר הנאצי, ללא קישור לשואה, שהייתה באותה תקופה מודחקת בתודעה הציבורית.

במערב היה תהליך השכחה, ובעקבותיו הפיוס עם גרמניה הנאצית לשעבר, מהיר עוד יותר.

המלחמה הסתיימה כאשר כוחות ברית-המועצות שולטים על כל מדינות מזרח ומרכז אירופה.

הסובייטים סרבו לסגת משטחים אלה, ולאחר שהדיחו את תומכי המשטר הנאצי במדינות שכבשו, פעלו להסב את המשטר בהן לקומוניסטי, ולשלבן בבריתות צבאיות וכלכליות.

ברית המועצות הפכה לאיום אסטרטגי על המערב.

בשנת 1946 נסע שר החוץ האמריקני לגרמניה לפגישת פיוס עם התעשיינים הגרמנים, כדי לרתום אותם למאבק נגד ברה''מ.

הסובייטים הגיבו על צעדי הפיוס בין ארצות-הברית לגרמניה במצור על העיר ברלין. הם הקימו חומה שחצצה בין שני חלקי העיר, ומנעו אספקה בדרך היבשה. האמריקנים הפעילו רכבת אוירית של עשרות אלפי טיסות מטוסי-תובלה, שסיפקו לתושבים מצרכים חיוניים, עד שהוסדרה מחדש התחבורה היבשתית.

אך בכך לא הסתיים המאבק בין ארצות-הברית לברית-המועצות. להפך, הוא עלה לרמות גבוהות בהרבה, אל מה שכונה 'המלחמה הקרה', שהייתה מושג המפתח בפוליטיקה העולמית במהלך יותר מארבעים שנה, עד ראשית שנות ה-1990.

המלחמה הקרה התאפיינה בנתק דיפלומטי מוחלט בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי.

כל גוש חימש עצמו באורח חסר תקדים. גורם ההרתעה המרכזי הפך להיות הטיל החמוש בראש נפץ גרעיני. כל גוש חימש עצמו באלפי טילים מסוג זה, שאותם שכלל במירוץ חמוש מתמיד. די היה באחוז מזערי של הנשק כדי לגרום להשמדת העולם כולו.

בהדרגה הבינו ראשי המעצמות כי מדובר במעשה נואל, וכרתו הסכמים לצמצום החימוש.

במקביל חל פיתוח של שימוש בתעופה הרקטית לצרכי כיבוש החלל, כתוצאה ממניעים צבאיים ואזרחיים כאחד. אם במרוץ החימוש היה פחות או יותר שוויון בין המעצמות, הרי שבמרוץ לחלל, בו הובילה בתחילה ברה''מ, ניצחה לבסוף ארה''ב. זאת בפרט לאחר ששיגרה סידרת חלליות מאוישות לירח, והצליחה לבנות את מעבורת החלל, המקיימת טיסות סדירות בין כדור הארץ לחלל החיצון.

הישגים אלה של ארצות הברית, שהובילה בתחומים רבים נוספים, טכנולוגיים ואזרחיים, הובילו לבסוף להתפוררות ברית-המועצות והגוש הקומוניסטי כולו. ברית-המועצות התפרקה למדינות רבות, ורוסיה הגדולה הפכה לאחת מהן.

בשיא המלחמה הקרה היה יריד המטוסים השנתי בפאריס חלון ראווה מרכזי למדינות העולם, שהציגו בו את חידושי התעשיות האוויריות שלהן ובעיקר מטוסי קרב. כיום דעכה מאד חשיבות היריד, ומוצגים בו בעיקר מטוסים אזרחיים.

אינדקס ראש הדף