תעופה ושואה

אני בן לניצולי שואה שהקליט את קורות הוריו. שאפתי לערוך ולפרסם את הזכרונות כספר, אך ההתמודדות היתה קשה מידי. הבנתי שאני זקוק להתבוננות בנושא מנקודת מבט שונה מהמקובל. לכן הלכתי ועשיתי קורס טיס על מטוסי אולטרלייט, כאחת החוויות שקיויתי כי יעשירו אותי בנדון.

קישרתי להפתעתי בין תחושות החרדה שלי באוויר לחרדות ניצולי השואה, ובין תחושת התרוממות הרוח בעת הטיסה לתיאורית העליונות הנאצית. התחלתי לחפש הסברים שונים להיסטוריה מאלה שהכרתי. רציתי לקשר בין נושא המעוף והתעופה לשואה.

חשתי צורך לכתוב את הספר גם כיוון שבמהלך חיי חוויתי מקרוב מספר אסונות תעופה גדולים:

הייתי בחיל האוויר במהלך מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 וראיתי כיצד העליונות האוירית, שמשאבים כה רבים מושקעים בה, נעלמת כלא היתה כתוצאה מטעויות אנוש.

חייתי שנים אחדות בהולנד, ואסון מטוס 'אל-על' שהתרסק באמסטרדם בשנת 1992 יצר בי תחושת גורל של טרגדיה יוונית.

שרתתי בבסיס מחניים בעת אסון מסוקי היסעור בשנת 1997, והבנתי שזאת תחילתו של תהליך שיוביל לנסיגה מלבנון, ולפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

אסון המסוקים הניע אותי לכתוב באתר אינטרנט ניו-יורקי פוסטים בנושא 'הקשר בין השואה לתעופה'.

בימי המילניום השתלטו טרוריסטים על מטוס נוסעים שהיה על הקרקע באפגניסטן. פרסמתי פוסט לפיו לוקחים החוטפים את המטוס ומרסקים אותו בעיר מערבית גדולה. התסריט התממש באסון מגדלי התאומים בשנת 2001.

ריצ'ארג הליון, ממקימי ואוצרי מוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון, כותב בהקדמה לסיפרו"המראה" על ההיסטוריה של התעופה את הדברים הבאים:

'ההיסטוריה המעודכנת היא היסטוריה מיושנת. זאת כיוון שההיסטוריה אינה מציאות אובייקטיבית, אלא שחזור בדמיון של ארועים שחלפו. דפוסי הדעת שהולמים את דור ההווה לא יתאימו למציאות הדורות הבאים.'

ייתכן וספר זה ישנה את תפישת ההיסטוריה שלכם, כי חלק נכבד מהידוע והמקובל עליכם יצטרף לכדי תמונת עולם חדשה.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

מבוא – תמצית פרקי הספר

· גסטון בשלארד ו'אויר וחלומות'

כדרך כל מהפכה בתחבורה שקדמה לה, מהגלגל ועד ספינת הקיטור, נתנה התעופה בידי השולטים בה את הכלי לכיבוש העולם. אך בניגוד ליבשה והים שהם ערש הפעילות האנושית, האויר הוא תחום פעולה ומחיה חדש לחלוטין. לאנושות חסר הרקע התרבותי להתייחסות אל המעוף הדמיוני, המרכזי בהתפתחות הנפש, בהקשרו לפעילות התעופה המעשית. השפעת התעופה על הקיום האנושי היא עזה, אך הדיאלקטיקה בין המעוף למטוס היא עמומה והרסנית. הקשר הבעייתי בין המעוף לתעופה בולט מאד על רקע מאמצי הנאצים להפוך לשליטי העולם תוך פיתוח מואץ של התעופה.

הפילוסוף הצרפתי הנודע גסטון בשלארד [1884- 1962], בספרו 'אויר וחלומות' שיצא לאור בשנת 1942, מתאר את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף. זאת תוך שימוש בכלי חקר הדמיון אותם פיתח, ובעיקר במושג 'הדמיון הדינאמי', מושג רב ערך לכל המעוניין בפיתוח יכולותיו היצירתיות. לדבריו, הדימיון נוצר באמצעות תנועה כלשהי. רצון האדם הוא להשתלב בתנועה, והמחשבה היא חיפוש הדרך כיצד לעשות זאת בפועל. פילוסוף המבקש להבין את האדם, חייב להתרכז בלימוד המשוררים.

בשלארד עמד על התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות ובתנועה בראשיתית. חפץ אינו אמיתי, אלא מוליך טוב של מה שהוא אמיתי. לסוף המעשי הנדרש על-ידי האורגניזם עקב הצורך הדחוף בצרכים מידיים, תואם גם סוף שירי שמתקיים בגוף כפוטנציאל.

כל יסוד שהדימיון הגשמי מאמץ בהתלהבות מכין הזדככות מיוחדת, התעלות אופיינית. ההזדככות האוירית היא מהטיפוס הטהור ביותר. היא נישאת הלאה בעזרת הזדככות דיאלקטית קלילה. נראה כאילו היצור המעופף נע אל מעבר לאטמוספירה המדויקת בה הוא עף. תמיד יש מקום להתעלות נוספת, והמוחלט הוא השלב הסופי של תודעת החירות הנוצרת בדרך זאת. התואר המקושר ביותר לשם העצם אויר הוא חופשי! אויר טיבעי הוא אויר חופשי.

התופעות האויריות הן אלה ששלביהן הם הברורים והסדירים ביותר. הן מעניקות לנו קווים מנחים חשובים מאד לתחושות הפסיכולוגיות של: הזדקפות, צמיחה, נסיקה, מעוף, והזדככות. תחושות אלה הן עקרונות היסוד של פסיכולוגיה שניתן לקרוא לה: פסיכולוגית המעוף.

בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות אמיתית. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה מתוכן. היא עיקרון של סדר, סקאלה שלאורכה יכול האדם לחוות את הדרגות השונות של רגשותיו. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והסמויים, התקוות והפחדים, כוחות המוסר המעורבים בעתידנו, הם בעלי דיפרנציאל אנכי, במלוא המשמעות הגיאומטרית של המילה. בולטים במיוחד הם הדימויים והמחשבות הכרוכים בערכי היסוד של הנפש: חופש, עליצות, קלילות.

העילוי, העומק, השקיעה, הנפילה וכדומה, הן מטאפורות אקסיומתיות פאר אקסלנס. מאומה אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. בלשון פשוטה יותר, אם האדם מעוניין לחיות אותן, להרגיש אותן, ומעל לכל להשוותן למציאות חייו, הוא מבין כי הן בעלי איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכול. בלתי אפשרי לבטא ערכים מוסריים בלי התייחסות לציר האנכי. כל עצב מעיצבי הגוף משדר אנכיות. האויר הדימיוני הוא הורמון גדילה נפשי עבור האדם.

מכיוון שהדימיון האוירי משליך על הישות כולה, הרי שלאחר שהגענו בעזרת האויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. דימויי חירות מציגים בעיה אם שלביהם השונים לא נוסו אחד לאחד, ואותו קושי עולה עם אמיתות הנימסרות עם האויר החופשי, או התנועה האוירית המשחררת. באויר האינסופי מימדים נמחקים, ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד הנותן לנו תחושת הזדככות פנימית מוחלטת.

לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, הנפש נישאת הלאה בחוסר שליטה. להוטים לנסות את מציאות האויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו. בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות. התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעות מוסרית.

הדברים אכן צומחים. אורח האנרגיות, בדמיון ובמציאות, הוא להתקדם יותר מידי. שרעפי הרצון לעוצמה הם לעולם שרעפי הרצון להיות כל יכול. לסופרמן אין יריבים שקולים. הוא נדון, מבלי יכולת חזרה, לקיום מלא גאווה בפנתיאון הגיבורים האגדתיים, למרות שיתכן ולעולם לא יודה בכך, אפילו לעצמו. זאת היגיינה פנימית, מעשית כמעט כמו ההיגיינה החיצונית.

העצמים האוויריים מעשי ידי אדם, ובמיוחד המטוסים, הם בעלי כוח משיכה רב מידי מכדי שניתן יהיה לשלבם בפשטות במדרג הצרכים האנושי. המטוס ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד לאדם הפורש ידיו, או למאזניים מעופפות. הוא דומה לישו הצלוב. התחמשותם של הנאצים במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית להיראות מוצגים כאנושיים ולעצב מחדש של הבמה הפוליטית.

דימויים שנדמים חסרי משמעות הם בעלי כל היתרונות לחיי הנפש כאשר מתגלים מקורותיהם באגדה הקדמונית. הפולקלור משתלב היטב בדימויי המעוף. יותר מכך, דימויים גדולים החבויים בתוכו מקבלים לפתע כנפיים, פורחים למשמעויות חדשות, עצומות.

נראה כי דווקא באגדות הגרמניות הקדומות שנאספו על ידי האחים גרים, יש את הקרבה הרבה ביותר למפלצתיות של הנאצים. האגדות הפכו גורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית במאה התשע-עשרה. הנפש הגרמנית ספוגת הרומנטיקה המעשית, קלטה ויישמה אותן כאידיאולוגיה המייחסת לעם זה סגולות מיוחדות, על-טבעיות ממש, על חשבון תורת המוסר. הגרמנים התמסרו לנאציזם בלי תנאים. הם דמיינו את המאמץ באופן לירי, היתנו את כל הישות ללא סייגים, מבלי להבחין בין שיר לשריר.

· חשיבות התעופה בהיסטוריה ולגרמניה

השפעת התחבורה ככלל על הקיום האנושי היא עצומה, והשפעת התעופה על ההיסטוריה המודרנית היא בהתאם לזאת. המטוס הוא אמצעי תחבורה המאפשר תנועה פיזית של אנשים וסחורות ממקום למקום, תוך התגברות על כול המכשולים הפיזיים. משמעות הדבר היא שינוי מוחלט של יחסי הכוחות בין העמים. לכן התאפיינה המאה העשרים במלחמות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית. המעוף הוא סמל לרוח האדם וחירותו, התעופה המכאנית מזוהה בטבעיות עם המעוף הרוחני, וכך נמצאת התפתחות התעופה במרכז ההתעניינות והעשייה האנושיים. לכן ביכולתה לשמש כאבן בוחן לשורת תופעות, ולאפשר הסבר היסטורי נועז, קצר וקולע.

קיים קשר כרונולוגי בין התפתחויות בתחום התעופה לאירועים היסטוריים חשובים בעידן המודרני: המהפכה הצרפתית התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. מלחמת העולם הראשונה פרצה כעשר שנים לאחר טיסת המטוס הראשון. מלחמת העולם השנייה התחילה בתקופה בה התבסס המטוס ככלי התחבורה האווירי הבטוח היחידי.

המטוס הוא אמצעי התחבורה האידיאלי למדינה מבודדת. גרמניה היא מדינה המבודדת על ידי מכשולים טבעיים. זאת מדינה יבשתית בעיקרה, בעלת צי קטן. כתוצאה מכך גם הקולוניות שלה היו קטנות

המטוס יובא מארצות הברית לגרמניה כחידוש טכנולוגי שנים ספורות לאחר המצאתו. גרמניה הייתה אז בתחילת תהליך התיעוש המהיר שלה, והמטוס יצר תמריץ עז לאימוץ ופיתוח טכנולוגיות חדשות.

גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, אך לגרמנים היה נדמה כי 'תקעו להם סכין בגב'. הסיבה העיקרית לכך הייתה תחושתם כי במערכה האווירית היוקרתית הם היו קרובים לנצח. היו להם מטוסים וטייסים טובים יותר. להק מטוסי 'הקרקס המעופף' המפורסם, שהרמן גרינג היה מפקדו האחרון, זכה להצלחה ופופולאריות עצומה בציבור.

חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, והם חשו כי נשללת מהן האפשרות להגן על עצמם ולהתפתח. במסווה של מועדוני דאייה אזרחים שהיו למעשה בתי ספר טיס צבאיים, המשיכו הגרמנים בפיתוח חיל האוויר.

הוגי דעות ופוליטיקאים שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני, עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה, וסיפקו לעם הגרמני הצייתן והמיליטריסטי את התודעה החיונית למימוש הפקודות שקיבל.

בזמן המשטר הנאצי עבר תהליך השתלבות התעופה בחיי המדינה הקצנה חריפה. התעופה, במקום להשתלב אורגאנית, הפכה למובילה את הכלכלה והחברה. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת צמח משלושת אלפים לשני מיליון! בשיאה, במהלך מלחמת העולם השנייה, נגסה תעשיה האוירית בקרוב לארבעים אחוז מהתקציב הלאומי!

ארבע דמויות מרכזיות בשלטון הנאצי שהיו טייסי קרב בהכשרתם היו גם הדומיננטיות ביוזמה ובביצוע של הפיתרון הסופי.

שני סגניו של היטלר, הרמן גרינג ורודולף הס, שהיו שותפיו לדרך מראשיתה, היו טייסים מקצועיים מצטיינים, אשר כישוריהם בתחום זה היוו את המנוף המרכזי לקידומם האישי במפלגה הנאצית. גרינג והס היו פעילים מרכזיים בחקיקת חוקי תורת הגזע ואכיפתם, ובשרשרת המהלכים שהובילה לפיתרון הסופי.

חבר נוסף לטייסת, ארתור גרייזר, היה מהדמויות הבולטות במפלגה הנאצית ובמינהל הרייך השלישי. כראש העיר הנאצי של דאנציג הוא חירחר מלחמה. במהלך המלחמה היה מושל חבל לודז', והפך אותו למודל לאכיפת הפיתרון הסופי.

ריינהארד היידריך היה טייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס אותה התחיל בגיל מאוחר להיותו סגנו של הימלר ושווה לו בדרגתו הביצועית. תפקידו החשוב ביותר היה מפקד המשטרה החשאית הנאצית, הגסטאפו. הוא היה המתכנן והמפקד הישיר של מבצע 'הפיתרון הסופי'.

די בנתונים על היקפה העצום של תעשיית התעופה בגרמניה הנאצית ועל חלקם של טייסים בכירים בתכנון הפיתרון הסופי, כדי להסביר את עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי ואת השואה. כל ההסברים השונים שניתנו עד כה להשמדת היהודים בשואה מתעלמים מכך.

· מתקופת ההשכלה לתקופת הרומנטיקה

תקופה ההשכלה, ששלטה בכיפה באירופה של המאה ה-18 חיפשה לתחום את המציאות ואת האמנות תחת מסגרות סופיות של מחשבה, שתרו אחר בהירות או אובייקטיביות, ערכים מוחלטים שהגדירו אמות מידה למה נחשב אסתטי ומה לא, מה מדעי ולפיכך ראוי, ומה לא.

בסוף המאה ה-18 שילחה המהפכה הצרפתית גלים עזים לעבר מרכז אירופה וגרמה זעזועים לרעיונות ההשכלה. החלה מתפתחת במרכז אירופה, וגרמניה בפרט, תקופה רומנטית, תקופה עם ייחוד משלה, ששינתה את אופן החשיבה האירופאי, והשפיעה כאקלים מחשבתי לכל אורך המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20, באופן שמקשר אותה ואת הוגיה לעליית הנאציזם.

התקופה הרומנטית חיפשה לשבור את מגבלות המחשבה לטובת ערכים רגשיים אינסופיים, וחומר למחשבה ולדמיון שמורכב מהכמיהה למסתורין או לעל טבעי. ההשכלה הביטה החוצה, בעוד הרומנטיקה פנימה – לטבע האדם וליצריו. הרומנטיות היא הכמיהה לאינסוף. כמיהה זאת מתגלמת ברצון להתהוות בלתי מוגדרת. התהוות זאת מוגשמת באמצעות האמונה בערך הרגש, המאבק והפאתוס מסביב למאבק.

במהלך התפתחות התעופה היה תמיד הבדל חד בין 'מומחים' ל'נביאים'. המומחים היו בעלי הניסיון מבפנים, והיו ספקנים לגבי אפשרות ההתפתחות המהירה של התעופה. כששאלו עיתונאים נלהבים את אורוויל רייט לגבי תחזיותיו אודות התפתחות התעופה אמר כי 'הנבואה אינה משלח ידי'. האחים רייט חיו את המציאות של הניסיון המעשי היומיומי, שעיקרו שיפורים קטנים והדרגתיים בשטח. כשהתבקשו חלוצי תעופה נוספים אל הנבואה, הם נתנו תחזיות מאד זהירות.

הנביאים, לעומת המומחים, היו אנשי החזון הרומנטיים שבאו מבחוץ. היו אלה בחלקם אנשי רוח, סופרים ומשוררים, ובחלקם אנשי תיקשורת, אנשי עסקים, פוליטיקאים, והציבור הרחב בכללותו, שהתלהבו מאד מהמדיום החדש. הם חיברו מליצות אינספור וניסו כוחם במיזמים שונים.

התפתחות התעופה בפועל הייתה מואצת ביותר: ה.ג. וולס חזה בשנת 1900 כי יחלפו עוד דורות אחדים עד שימציאו את המטוס, אך כבר בשנות ה-1930 אמר וינסטון צ'ר'ציל כי 'המצאה ארורה זאת תביא למלחמות קשות'.

לתנועת הרומנטיקה הגרמנית היו מספר דמויות אב בולטות וביניהן:

אודין – האל הראשי בפאגניזם הגרמני

טיל אולנשפיגל – הליצן רב התעלולים מימי הביניים

גתה – הסופר, הוגה הדעות והמדען.

האחים גרים – שחיברו את האגדות שהיו מרכיב מרכזי ביצירת הלאומיות הגרמנית

ואגנר – המלחין הרומנטי הטוטאלי ורב הפנים, אך גם האנטישמי מאד.

ניטשה – הפילוסוף שתורתו הפכה למזוהה עם המשטר הנאצי

התפשטות תנועת הרומנטיקה גרמה לראיית עולם פוליטית חדשה בקרב הגרמנים, שחיו עד תחילת המאה ה-18 בנסיכויות קטנות שנשלטו על ידי טירות נישאות בראש גבעות, ונלחמו זאת בזאת. הרצון הטיבעי היה להתאחד תחת קורת גג רחבה יותר.

הרייך הגרמני השני, שהתקיים בין 1918-1871, נוסד על ידי אוטו פון ביסמארק, הענק בגופו וברוחו, שהתחיל לאחד את נסיכויות גרמניה בהדרגה תחת שליטת פרוסיה, הנסיכות הגדולה והחזקה מכולן ממישורי הצפון, בתהליך שהגיע לסופו עם עלייתו של היטלר לשלטון.

בשלהי המאה ה-19 היו אלה הגרמנים שפיתחו כלי תחבורה אווירי חדש, ספינת-האוויר. הכלי נקרא על שם מפתחו העיקרי - צפלין.

פיתוח ספינת האוויר לא הייתה אפשרי באמצעות היוזמה הפרטית בלבד. היה צורך בתמיכת ההמון הגרמני הנלהב על מנת לממן ולדרבן את חלוצי האוויר האלה.

בתקופת רפובליקת ויימאר, שהתאפיינה במאבק בין הימין לשמאל הפוליטי, ובאנארכיה חברתית ופוליטית, ראשי הצבא פעלו באופן עצמאי כדי לפתח את עוצמתה האווירית של גרמניה, תוך עקיפת חוזה ורסאיי. זאת באמצעות חוזי ייצור מטוסים במדינות זרות, כמו ברית-המועצות, ובניית מטוסי נוסעים ותובלה לתעופה האזרחית, שהתאימו לשימוש צבאי.

מנהיגיה הבולטים של התנועה הנאצית היו טייסים צעירים, שביקשו ליישם שינוי טכנולוגי וחברתי במהירות רבה מידי ובאמצעים פוליטיים תקיפים. הם גדלו על ברכי הרומנטיקה הגרמנית ולא נתנו את הדעת די הצורך על הצורך בזהירות ובהתנסות איטית ומבוקרת במדיום האוויר המסוכן. הם פתחו במסע צלב לעבר השמיים.

· הלאומנות הגרמנית

ההתמוטטות בעיקבות מלחמת העולם הראשונה של הקיסרויות האוסטרית, הרוסית, והגרמנית, היתה תוצאה של 'אביב העמים' באירופה, שהתחיל בעקבות המהפכה הצרפתית.

המונרכיה היא התגלמות ארצית של חלום המעוף. המלך היה ראש הפירמידה החברתית. הכנסיה הנוצרית השלימה את המלאכה ביצירת סדר זה. התמוטטות המונרכיות התרחשה יחד עם תהליך החילוניות. החלל הפוליטי שנפער כתוצאה מכך היה גדול מאד.

ממלאיו הטבעיים של החלל היו המדינות האירופאיות העצמאיות, ששמו להן למטרה להחליף את שלטון היחיד בשלטון העם, כלומר בדמוקרטיה. אך הדמוקרטיה, בה כולם שווים, נעדרת סמלים היררכיים. המימד האנכי המוחשי נעלם בה.

נוצר צורך בגורמים מאחדים שיכלילו את חילוקי הדעות הלאומיים ויתעלו אותם לרמות גבוהות יותר. בנוסף מצאו הדמוקרטיות החדשות את עצמן בעימות זאת מול זאת, והיה עליהן לאמן צבאות חזקים. החברות הפכו למגויסות, ופיתוח הצבא הפך לערך מרכזי.

התעופה הייתה הפתרון האולטימטיבי. זה היה שילוב מהפנט של רצון והכרח. זאת הייתה התגשמות חלום האדם. העיסוק במיסטיקה, וההתחברות למקורות פגאניים, עממיים ולאומיים מצד אחד, בתוספת התבדלות ואנטישמיות, העניקו את הבסיס לכוליות החדשה. הן סיפקו הגדרה חדשה, קיצונית, של ה'אני'.

בסדר החברתי החדש היהודים לא מצאו את עצמם. הם היו לכאורה מיותרים. הם זוהו עם המשטר הישן, הריאקציה שמילאו בה תפקיד כמתווכים בין העם לקיסר וכסמלים דתיים.

התנועה הרומנטית-לאומית הגרמנית הזדהתה עם האמונה הלוהטת, הבלתי רציונאלית, בכל דבר שהיה 'גרמני'. למרות שהיוו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה בתחילת המאה העשרים, הן נעדרו מיקוד ולהט, והסתפקו בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. את האנרגיה שהפכה אותם לפעילים ותקיפים סיפקה התנועה הנאצית.

מלמטה, מתוך המבוכה בה שרתה גרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בא הצורך לסדר פרגמאטי. כל סדר כזה, הבנוי ממרכיבים שונים בתחילה, הולך ומתאחד לנושא מרכזי פוליטי יחיד. במקרה שלפנינו, כל הקשת הפוליטית הגרמנית, התאחדה בסופו של דבר, בדרכים שונות, תחת דמותו של הסופרמן הניטשאי. בגרמניה 'סדר הוא סדר', והנאצים סיפקו זאת.

אבי המפלגה הנאצית היה רודולף סבוטנדורף, גרמני שעסק בתורת הניסתר, הושפע מאד מהמיסטיקה הסופית איסלמית, ופילוסופיות מזרחיות אחרות. הוא פיתח את רעיון תחיית המיתוס הגרמני, מניח את בוא הרגע ההיסטורי שבו, על פי התיאוריה שלו, הגזע הארי יחזור לתפארתו הקדומה, באמצעות הופעת גזע האדם העליון. היטלר יכול היה לכתוב את 'מיין קמפף' בזכות קפיצת המדרגה הרוחנית שעשה במסגרת התנועה של סבוטנדורף, בין השנים 1919-1924.

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב'מיין קאמפף' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, מניפולציה בלתי לגיטימית של ההיסטוריה, ניאו פגאניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

המייסד של האזוטריזם ההיטלראי הרישמי היה היינריך הימלר מפקד האס-אס, שהוקסם על ידי תורת הגזע הארי, והפגאניזם של האל אודין. הימלר טען שהוא ממשיכו הרוחני וגלגול נשמתו של היינריך 'צייד העופות', מאחד שבטי גרמניה ומייסד האימפריה הגרמנית בימי הביניים. היטלר נתפש בפנטזיה זאת כגילגולו של קרל הגדול, מיסד האימפריה הרומית הקדושה.

הרבגוניות וההיקף הייחודי של מקורות האידיאולוגיה הנאצית הם יוצאי דופן. מבחינה פילוסופית זאת המצאה מחדש של הגלגל ויצירת יש מאין. האידיאולוגיה השטנית הזאת נהגתה כדי לענות בחופזה על צרכים שלא היו ידועים קודם למין האנושי. זאת כי למציאות החיים נוסף מרכיב משמעותי חדש, התעופה, אשר הצריך את ההתאמה האנושית אליו.

· פרידריך ניטשה ומסע הצלב לשמיים

הפילוסוף הרישמי של התנועה הנאצית היה פרידריך ניטשה. אצל ניטשה המשורר מסביר את הוגה הדעות, והוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות. ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. כל מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאוירי. בולטים ביצירתו, ובפרט ב'כה אמר זרתוסתרה', הנושאים הבאים: האויר כחירות, הנפילה הדמיונית הפסיכולוגית, המשחק הדיאלקטי בין ורטיגו לניצחון, האומץ לחיות בגבהים, האנכיות לעומת כוח המשיכה, הקור והאש הקרה, והערך המבריא של ההזדקפות, הצמיחה לגובה ונשיאת הראש.

במרכז הפילוסופיה של ניטשה עומד רעיון הדיאלקטיקה בין הגבוה והנמוך. התנועה האנכית קורעת את האדם מפנים, ובדרך זאת מציבה גם את העליון וגם את התחתון בתוכו. הסופרמן חייב לחוות מתח פנימי זה. זה המקור לתחושת התנשאות שניטשה מעודד. הסופרמן מוצא את דרכו לגדולה על ידי איחוד הפסגות והתהומות.

מסקנתו המרכזית של ניטשה היא: לרצות ולעוף הם היינו הך. התוצאה הסופית של כמיהה זאת היא דו-משמעיות מוסרית. המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: 'העליון הוא שמנצח'.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. בתקופה בה פעל ניטשה, חרצו הכדורים הפורחים נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. מקריאה מעמיקה של תיאורי 'מות האל' אצל ניטשה, עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו.

ניטשה נתן לרעיונותיו לבוש שירי ומליצי. המלצותיו ניתנות לפרשנויות שונות, וכך מצאו הד בליבם של הנאצים. שלילת המוסר הקיים, הרצון לעצמה, 'האדם העליון', קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו התבטאו בתורתם תוך עיוות של רעיונותיו המקוריים אודות חירות האדם. כתביו אודות הנפש האוירית העניקו ציביון מגובש לתפישת עולמם, שהתאים מאד למציאות הצבאית והטכנולוגית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חוותה גרמניה המובסת תחושת נפילה מהפיסגה לתהום. פחד הנפילה הפך לנחלת ההמון. פחד הנפילה הוא אחד החזקים והראשוניים באדם משחר האנושות. חרדת הנפילה קבועה באדם דרך מציאות פסיכולוגית בלתי ניתנת להכחשה, ויוצרת רושם נפשי שמותיר עקבות בל יימחו. אך מטאפורות הנוגעות לנפילה הן מעטות הרבה יותר מאשר מטאפורות הנסיקה. הנפילה היא נושא מוגבל. הנפילה הדמיונית הופכת מהר מאד לבחילה, חולשה וחולי.

· אוסוולד ספרנגלר ו'שקיעת המערב'

אוסוולד ספרנגלר [1880-1936] היה פרופסור גרמני לשפות קלאסיות, היסטוריה, ומדעי המדינה. ספרו רב ההיקף והמפורסם הוא 'שקיעת המערב', שהתפרסם בשנים 1918-1921. הוא מפתח בספר את הרעיון כי כל תרבות עצמאית עוברת מחזוריות של צמיחה ושקיעה, הדומים למחזור חיי האדם. זאת בניגוד לדעה הרווחת, על פיה מתרחשת התפתחות חיובית מתמדת של הציביליזציות, על בסיס תפישת הנצח המוסרי.

נתוח החברה המערבית תופש מקום מרכזי בספר. זאת החברה בה חי ספרנגלר וכל הספר ממוקד למעשה בה. החברה המערבית נולדה ביערות של מרכז אירופה לפני כאלף שנה. היא הגיע לשיאה בין המאות ה-15 ל-18, בין עידן הרנסאנס לעידן ההשכלה. כעת, בתחילת המאה העשרים, היא התנוונה ובשלבי דעיכה אחרונים, ממתינה ללידה מחדש.

הסממן המובהק ביותר של החברה המערבית הוא האנרגיות, הדינאמיות והפעלתנות הרבה של האנשים, שהביאו לפריחתה הטכנולוגית והתרבותית יוצאי הדופן. זאת תרבות החותרת מבחינה פיזית ורוחנית כאחת, בדבקות, החוצה ומעלה. סימן פיזי ותרבותי מוקדם של שאיפה זאת זאת הוא הקתדרלות הרבות שהוקמו בראשית 'התקופה'.

האדם המערב אירופאי יצר דת חדשה, בה מריה אם ישו היא מלכת השמיים, הנעלה יותר מאשר ישו בנה. האמונה במריה היא התפתחות משמעותית מאד, כיוון שישו מייצג את הקשר למוסריות היהודית החמורה הקדומה, ואילו מריה סלחנית הרבה יותר. במקביל, התפתחה כך אמונה חזקה בנוכחותו הסמוכה של השטן.

שני רעיונות אלה אומצו על ידי המאמינים הנוצרים ברצינות כה רבה, עד שאין אפשרות להגזים בתאורה. כתוצאה מכך האדם נתפש כמתהלך באופן קבוע על פי תהום. מריה השחורה, מריה של הנפילה משמיים, היא חלק בלתי נפרד מאמונה זאת.

בשל אמונה זאת הביע ספרנגלר את 'התקווה' כי 'התפישה הטראגית' של החיים לא נעלמה עדיין.

'שקיעת המערב' נכתב בסגנון ספרותי יחודי. המוטיב המרכזי שספרנגלר חוזר עליו, כמלחין של סימפוניה מוסיקלית, הוא מחזוריות החיים של כל תרבות מוכרת: לידה, בגרות, שקיעה. הם מקבילים להמראה, מעוף, נחיתה. הוא מתאר את הדיאלקטיקה בין המעמד העליון לתחתון,כפי שהתרחשה בהיסטוריה. כך יש לספר עוצמה אינטלקטואלית היפנוטית, המעממת את הביקורת כלפיו.

הספר הפך לפופולארי ורב השפעה. זה היה רב המכר העיקרי בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בפרט בגרמניה. כיום הוא עדיין נחשב למחקר חשוב, ותרומה משמעותית לחקר התאוריות החברתיות בימינו.

ספרנגלר הושפע עמוקות מניטשה. יצירתו נועדה לשמש ככלי להתאמת רעיונותיו האוויריים האידיאליים של ניטשה לשימוש החברה המודרנית, הטכנולוגית והצינית. הוא הקצין את רעיונות ניטשה אודות 'הרצון לעוצמה' עד לשיא: הוא חשב כי בהיסטוריה הכוח הוא אשר מנצח, ולא המוסר והאמת. האדם הוא חית טרף, והדיקטטורה היא צורת השלטון הטובה ביותר. הדמוקרטיה אינה אלא תחנה בדרך.

ספרנגלר כתב: 'הכוחות שישפיעו על העתיד לא יהיו שונים מהכוחות בעבר. אלה הם: רצון החזקים, האינסטינקטים הבריאים, הגזע, הרצון ברכוש ועוצמה. לעומתם, הצדק, האושר והשלום אינם אלא חלומות, ויוותרו כאלה, מרחפים בחוסר אפקטיביות.

ספרנגלר היה המתנגד האינטלקטואלי המרכזי לרפובליקת וויימאר. הוא היה מעורב באינטנסיביות בפוליטיקה, במטרה להחליף את הדמוקטיה בגרמניה בדיקטטורה של גנרלים ותעשיינים.

הוא השפיע ישירות על הנאצים. גבלס העתיק את רעיונותיו האנטי יהודיים הקיצוניים מהאפילוג של 'שקיעת המערב', בן תואר המאבק המכריע בין עוצמת הממון לעוצמת הדם.

אזרחי גרמניה תמכו בעקביות בהיטלר והמפלגה הנאצית, כיוון שהם יצגו רעיונות שהיו קרובים לאלה של ספרנגלר, שנחשב נביא העידן המודרני, שהילל את יופין של ארובות המפעלים 'המזדקרות לשמיים'.

ספרנגלר חתר בהתמדה לעבר מלחמת העולם השניה. הוא כתב בשנות השלושים של המאה העשרים: ''עידן זה הוא אדיר, אך האנשים בו הם חלשים מאד. הם אינם יכולים יותר לשאת בטרגדיות, על הבמה או בחיים עצמם. אך הגורל שהביא אותם לתקופה זאת יאחז בהם כעת בצווארוניהם, ויעשה בהם את שראוי להיעשות, אם ירצו בכך או לא...תפישת העולם הטראגית לא מתה עדיין. היא תפרח מחדש בעתיד כמו שהיא פרחה במלחמת העולם הראשונה.''

· קרל האושופר ומרחב המחיה

האינטלקטואל בעל ההשפעה הרבה ויחד עם זאת הניסתר ביותר בקרב מדינות הציר היה פרופסור קרל האושופר. הוא לימד את היטלר להיות מדינאי, עיצב את הבריתות שלו, והכתיב את מדיניות החוץ. הוא היה האדם בחשיכה שאחז בחוטים רבים, שנמשכו לגיאופוליטיקה ולמיסטיקה. השפעתו של האושופר הייתה כה גדולה עד שהוא כונה לעיתים 'מרלין של היטלר'. רב מכשפים ואסטרטג על, הוא בנה את גרמניה הנאצית כבבל הגדולה והיהירה, לפני שהשליט המטורף ריסק אותה.

האושופר היה חייל מקצועי בחיל התותחנים. כישרונותיו זוהו במהרה על ידי המטכ''ל הגרמני והוא מונה בשנת 1908 לנספח צבאי בטוקיו, שעקב אחר ההתארגנות מחדש של הצבא היפני. היה זה מסע גורלי, כיוון שהוא הושפע שם מאד מהתורות הפילוסופיות האזוטריות היפניות שטיפחו את תרבות הסמוראי.

האושופר נלחם בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, והתקדם לדרגת גנרל בכיר. תשוקתו האישית ל'רוח הסמוראי' לא הספיקה להביא לניצחון גרמניה במלחמה. היא גרמה לו לחוש מרירות ותחושת בגידה בעקבות התבוסה. הוא פרש מהצבא, מאשים את הקומוניסטים והיהודים במפלה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נודע האושופר כאדם בעל כוחות נסתרים, שיכול היה לראות אל העתיד ולדעת מבעוד מועד מה עומד להתרחש. הוא השתמש בראיית הניסתר כדי לגלות היכן כוחות האויב יתקיפו, והיה מסוגל להצביע על איזה אזורים תונחת האש הארטילרית. לאחר המלחמה, בשנת 1919 הוא יסד בברלין את 'אחוות הווריל', שהייתה מקבילה לאחווה המיסטית בה התחנך היטלר. היללו אותו כמכשף הגדול ביותר בגרמניה.

האושופר קיבל משרה באוניברסיטת מינכן, בה מסעותיו למזרח הרחוק הפכו אותו מורה מושלם לגיאוגרפיה. הדוקטורט שלו היה על תפישה חדשה ביחסים הבינלאומיים, אותה קרא 'גיאופוליטיקה'. הבסיס של הדוקטרינה היה מונח שמקורו בהרצאה הראשונה שנשא באוניברסיטת מינכן: 'מרחב המחיה'.

דר' קרל האושופר פיתח והפיץ את התיאוריה. הוא טען כי למדינה יש את הזכות להתרחבות פיזית במטרה לכלכל את אוכלוסייתה על חשבון מדינות פחות מפותחות. הייתה זאת תורה שכבר זכתה ליישום נרחב על ידי מעצמות המערב, אנגליה, צרפת וארצות הברית, במסגרת הקולוניאליזם והאימפריאליזם. החדשנות של האושופר הייתה ביומרה לפיתוחו של מודל מדעי אובייקטיבי, שהתבסס על שליטתו המתנשאת בעובדות וניתוחן. התיאוריות של האושופר הפכו מאד פופולאריות בגרמניה ובעולם. גם מלומדים אמריקנים הושפעו ממנו מאד

המדינה, כפי שלימד האושופר, אינה מושג מדעי אובייקטיבי, אלא נושא מתחום תורת הניסתר. בלב תורתו נמצא הרעיון כי המדינה דומה לאורגאניזם טבעי, עץ קוסמי בעל הזכות המעשית לגדול ולהתפשט. סדר הדברים הטבעי הוא שהחזק ינצל את החלש. האבסולוטיזם חיוני למדינה המתפתחת. הרעיון מפחית את מעמדו של האזרח לחלקיק מהמדינה, ומעניק לגיטימציה לשלילת זכויות וחירויות הפרט.

אין ספק שהאושופר היה מודע לתעופה כגורם חשוב בפיתוח מרחב המחיה. האימפריאליזם הבריטי התפתח בעיקבות המצאת ספינת הקיטור, והאושופר בודאי חשב על התפתחות ספינת האויר והמטוס בהקשר דומה. התיאוריה של הפרופסור לגיאוגרפיה לא היה אלא תמריץ לאסטרטגיה פוליטית חדשה: התחבורה הימית איבדה את בכורתה, כי אפשר היה להתגבר על מרחקים ומכשולים יבשתיים וימיים באמצעות הרכבת, ספינת האויר והמטוס, שהיו טכנולוגיה חדישה ומבטיחה שעמד לרשות מדינות מפותחות כמו גרמניה, שהקולוניות מעבר לים שלה היו עד אז מעטות ובלתי מוצלחות. האושופר הגה ברית בין גרמניה, רוסיה, סין, הודו ויפן נגד העוצמה הקולוניאלית הימית של אנגליה, צרפת וארצות-הברית.

האושופר ערג לחזרת עוצמתה של גרמניה, וטען לסמכות להביא לכך באמצעות תורתו. הוא הצדיק את ההתפשטות על חשבון מדינות שכנות בזכות עליונות תרבותית. לכן רצה לאחד את כל בעל הדם הגרמני במדינות אלה תחת דגל אחד.

אחד הסטודנטים שלו היה רודולף הס, לימים סגנו של היטלר. האושופר התעניין בטייס הצעיר, שהזמין אותו מידי פעם לטיסות חוויה מעל שמי גרמניה. האושופר הציע להס להיות עוזרו האקדמי. באותה עת בדיוק גם אדולף היטלר הציע להס להיות מזכירו. הס לא היסס ובחר במשרה השנייה, אך הוא יזם קשר בין האושופר להיטלר. לאחר שהיטלר והס נכלאו יחד בעיקבות 'הפוטש במרתף הבירה', ביקר אותם האושופר פעמים אחדות, וסייע בכתיבת 'מיין קאמפף'.

בתואנות ותחבולות שונות כיפף האושופר את חוזה ורסאיי, בנה את עוצמת גרמניה הנאצית והתחיל לארגן את התמיכה בה. הברית שעיצב האושופר לימים בין גרמניה-רוסיה-יפן, כנגד מעצמות המערב, שכונתה 'הבלוק', הפכה בבת עינו. האושופר היה אחראי להסכם במסגרתו נשלחו חיילים גרמנים לאימונים סודיים ברוסיה, ומתכנני מטוסים גרמנים נשלחו ליפן. חוזה מדינות הציר, המסמך שכרך יחד את גרמניה, איטליה ויפן, נכתב בידו.

לאחר פלישת גרמניה לרוסיה התמוטט חזון הברית האירופאית-אסיאתית של האושופר. כמו רבים אחרים בשלטון הנאצי הוא חיפש פתרון למצב. לאחר התבוסה בסטאלינגרד היה ברור שהרייך מתמוטט. האושופר הפך פעיל בארגון שקשר קשר להתנקשות בהיטלר, ובנו אלברט הצטרף. הקושרים רצו במות היטלר ובהקמת ממשלה אזרחית. הם היו פעילים בניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר בתאריך 20 ליולי 1944, בבונקר המבצעים שלו בחזית הרוסית. הם נחשדו בשיתוף פעולה ונכלאו עד תום המלחמה. בשנת 1946, בגיל 75, סיים האושופר את חייו בהתאבדות ברוח מינהגי הסמוראים

· אדולף היטלר וההרים הגבוהים

היטלר היה ילד רגיל, שהתפתח לגבר שהיה חייב לחוות שיאים רוחניים בלי הפסקה. תחושות ההידרדרות וחוסר המוצא שלו התחילו בנעוריו כאמן חסר מזל, והמשיכו עד לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כדי לשנות כיוון כלפי מעלה הוא חיפש שיאים חדשים בלי הרף.

היטלר היה חייל מתבודד, אמיץ ובר מזל. הוא יצא בלא פגע. במקרים רבים, לאחר שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז. בקרב אחד בין היחידה שלו לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. תעוזתו מעידה על הצורך המתמיד באדרנלין ובשיאים נפשיים, המשמשים לא לצורך קידום אלא להיטהרות פנימית.

במקביל ניסה היטלר באמצעות האמנות להרגיע את רוחו. אך בהתעמתות מול דחפיו התוצאה הייתה תיסכול ומעבר לערכים קיצוניים.

באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית, סבל היטלר מעיוורון זמני, ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי. מצבו הנפשי הידרדר עוד יותר. עיוורון זמני הוא הצורה הבולטת ביותר של וורטיגו. היטלר נכנס למצב של טרור עיצבי טהור, שיצר עיוות ברור בנפש שהייתה טבועה בה מכבר חרדת הנפילה הדמיונית.

היטלר בחר, בשילוב של כורח והזדמנות, ברף השיאים של התגשמות הנפש האווירית. המודל שלו היה אידיאל האדם העליון של ניטשה. התממשות המודל הייתה בכל תחומי החיים. כשהגיע לשיא מסוים, הוא לא יכול היה להסתפק בו. הוא חשש ליפול ממנו. חרדת הנפילה הניעה אותו להמשיך כמטורף. היטלר הפך לאב הטיפוס המובהק של אדם החי באופן מתמיד בחרדת הנפילה. האנטישמיות היוותה מגן פסיכולוגי נגד חרדת הנפילה מהגבהים אליהם ניסה לטפס. היהודים התעצבו בתודעתו של היטלר כמושג סטריאוטיפי. הוא לא ידע עליהם הרבה, ולא רצה לדעת. מה שידע הומצא ברובו דרך הפרוטוקולים של זקני ציון. דמותם הקדמונית התאימה להיות קורבן אימת הנפילה שלו.

תחושת השנאה אל מי שנתפשו האחראים לתבוסה לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה, בה אימצו רבים את הדיעה כי לא גרמניה היא שהפסידה. הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים, והיהודים, היו כולם 'פושעי נובמבר' שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאיי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את ה'בוגדים'.

כמו שאפשר לדבר על הנפילה, אפשר לדבר על אנרגיית הנסיקה. כל חיפוש אחר הכוח, כמו החיפוש שעשה היטלר, מוצא את מסקנותיו ההגיוניות במאבק האנושי נגד כוח המשיכה. היטלר נמשך לרעיונות של המפלגה הלאומית הקטנה, הפרו-מיליטריסטית, והאנטישמית, שקדמה למפלגה הנאצית. מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה.לאחר שגילה את כישרונו הגדול לנאום, הפך היטלר, בזכות אישיותו הבימתית הכריזמטית, למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה.

היטלר הציע שיטת טיפול בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את השמיים, ואחר כך משחררים אותו בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית. יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. האדם מועד בצעד הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלו, ואין לו כוח להבין את סודותיו. נדרשת גם סדרת דימויים כדי להוציאו משגרת יומו ולהטיסו למחוזות חדשים, אויריים.

תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית של היטלר לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות.

היטלר היה התגלמותה של גרמניה, בכוח 'הפיהרר פרינציפ'. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי ומלא לרצונותיו. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של המדינה הנאצית. 'המדינה היא אני' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט בהיסטוריה. לכן כול תקופת שלטונו היא השתקפות של המחלות, התרופות, והטיפולים שקיבל. המעוף הפסיכולוגי שהיטלר אימץ לעצמו היה זה של מכור לסמים. הוא היה באופוריה מתמדת, ויכול היה להזות את עצמו כסופרמן של ניטשה. אופטימיות מופרזת ששימשה בסיס לרבות מההחלטות השגויות שקיבל. את התהליך קבלת ההחלטות הלקוי שלו תיארו מקורביו, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחוריהן, כי לא ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.

היטלר כדימוי השליט, לאחר הטרנספורמציה בה עוצב על ידי התעמולה הנאצית, הצטייר לעם הגרמני כדמות הלוחם הארי, רועה צאן מרעיתו האלפיני, המשקיף על הנוף מראש ההר. מלכתחילה הייתה זאת דמות מרוחקת, מתבשמת באוויר פסגות קר וצלול, מלאת רעיונות נישאים.

היטלר שהה במעונו הרישמי 'ברגהוף' בהרי האלפים יותר מבכל מקום אחר במהלך כול תקופת שלטונו. לו ראש ממשלה אחר בתקופתו היה מקים את מעונו ומפקדתו המרכזיים בהרים רחוקים, הוא היה מוצג כתימהוני. איזכורו התכוף של המקום מוכיח שהוא השתלט על תודעתם של הנאצים. כולם הוקסמו מהמקום, למרות שהרעיון הוא כה מופרך, עד שהוא נדמה כלקוח מספר האגדות. המקום הזה יצר את התודעה הנאצית. הוא התגלמות השלטון הנאצי ואחד מסמליו המובהקים.

בברגהוף כינס היטלר גם את ישיבותיו הצבאיות המכריעות וקיבל את החלטותיו הגורליות. בהן בודאי ההחלטה על 'הפתרון הסופי'. גרמניה נראית נקייה וציורית מאד ממרומי ההר. הנוף הוא כאידיאל שיש לישמו ללא עוררין בכל מקום אחר. מהגבהים כל בני האדם נדמים כננסים. זאת פעולתה של היהירות האנכית. מי שמהרהר על העולם מהגבהים עלול לחשוב שהוא 'נשר', גיבור בודד הנושם 'אוויר בתולין', וכל אלה השורצים למטה הם כחרקים.

כשותפים ל'חווית מרומי ברגהוף' הציורית, קל היה לאזרחי גרמניה לקבל כנכונה את השמועה כי 'היהודים נסעו למזרח למחנות עבודה', ולא להתעמק בנושא, גם אם היו עובדות רבות שלא התאימו.

הצבא הנאצי שהקים היטלר התפתח בעיקבות קו מחשבה זה. מקצועות מלחמה רבים ששדה פעולתם הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים. זה תחום ביניים עצום שהתפשט לכל עבר: צבא היבשה הנאצי נשען על מבצעי צניחה לפני מתקפות הבזק, חיל ההגנה נגד מטוסים הפך לגדול ומשוכלל, וכדומה.

במהלך המלחמה השתלט היטלר על גם חיל האויר והתעשייה האוירית הגרמנית. סך הכול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת זאת שבתחום התעופה.

אחדים מכלי הנשק האויריים המהפכניים ביותר של המאה העשרים מקורם בגרמניה הנאצית. בין המפורסמים שבהם נמנים: הטיל הבליסטי, מטוס הקרב הסילוני, הפצצה המעופפת, המסוק, וטיל הקרקע-אויר.

בנסיבות שהיו, התפתחו בהיטלר, ובכול גרמניה הנאצית, הסימפטומים הפסיכולוגיים של תסביך נפוליון. לתסביך נפוליון יש מימד אנכי מובהק. הוא מתפתח באנשים החשים זעירים וחסרי אונים מול העולם הענק המאיים עליהם, וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת. הנשלט על ידי תסביך נפוליון חסר את תחושת הכוליות. אחת מתכונותיו היא הזיכרון הכמו צילומי, והעובדות בלבד הן שמענגות את נפשו. החברה האנושית נתפשת אצל בעלי תסביך נפוליון כמכונה הנבנית בדיוק הגיוני מושלם. בחברה כזאת אין תחושה של טבעיות או השתייכות, ויש בתוכה מספר עצום של נפשות מתחרות.

· הרמן גרינג קיסר האויר

הרמן גרינג היה טייס קרב מהולל, 'אייס' עם עשרים ושתייים הפלות מטוסי אויב במלחמת העולם הראשונה. הוא היה יורשו בפיקוד של מנפרד פון ריכטהופן, 'הברון האדום', אולי גדול הטייסים מאז ומעולם, שנפל בקרב לאחר שלזכותו נרשמו כשלוש מאות הפלות של מטוסי בעלות הברית. הטייסת של ריכטהופן נקראה 'הקרקס המעופף', והייתה יחידת העילית של חיל האויר והצבא הגרמני.

הסעיף בהסכמי ורסאיי בו נדרשו הגרמנים למסור לבעלות הברית את כל מטוסי הפוקר די-7 המתקדמים שאיתם נלחם גרינג, היה גורם מרכזי למחאה הגרמנית נגד ההסכם. גרינג הורה לטייסיו לקחת את כול המטוסים שלהם ולהרוס אותם באמצעות נחיתת התרסקות.

הוא פגש את היטלר בשנת 1922. היטלר הבחין מיד בערכו של גרינג כמפקד וטייס מפורסם. גרינג התרשם מכישוריו הפוליטיים של היטלר. התחיל שתוף פעולה פורה ביניהם, שנמשך עד תבוסת הנאצים. הייתה זאת שותפות לדרך וידידות אישית.

עבור גרינג השאפתן היווה היטלר הזדמנות פוליטית יוצאת דופן. כצעיר ובעל דרגה זוטרה יחסית לא יכול היה להשתלב בדרג גבוהה באף אחת מהמפלגות האחרות. רעיונות המפלגה הנאצית התאימו לדיעותיו. מה שנותר לו היה להטות את מסלול המפלגה כך שיתאים לתוכניותיו לקידום תחום התעופה בו התמחה.

בשנת 1932 הפך גרינג נשיא הפרלמנט הגרמני. הוא שימש גם כשגרירם הפוליטי של הנאצים. מעורב ומיודע יותר מכולם, הוא היה לנכס האלקטוראלי מספר אחד, והדמות הפופולארית ביותר בגרמניה. הוא קישר בין המפלגה הנאצית העממית לראשי המפלגות הותיקות, שלא רצו בכול קשר עם היטלר.

בשנת 1933, כאשר הוקמה הממשלה הראשונה בהשתתפות הנאצים, התמנה גרינג למחזיק בשלושה תיקים מיניסטריאליים:

שר הפנים של פרוסיה – בתפקידו זה חלש על המשטרה החשאית, והביא לאיחודן של כל משטרות גרמניה הפדראליות לכוח אחד תחת פיקודו של הימלר.

השר לענייני תעופה – תפקיד שנתפר במיוחד עבורו והצביע על חשיבותו ועל חשיבות הנושא.

השר לאיכות הסביבה – גרינג היה השר הראשון לאיכות הסביבה בעולם. הוא היה חסיד נלהב של הנושא, שהיה אחד החשובים במצע המפלגה הנאצית הניאו-פגאנית.

בשנת 1934 גרינג השתלט למעשה על המפלגה הנאצית ב'ליל הסכינים הארוכות', בו נרצחו ארנסט רוהם ואנשיו, אשר היו ידידיו עימם בנה את 'פלוגות הסער' העממיות. המפלגה הנאצית הפכה סופית לדיקטטורה קנאית, בה שולט הצבע השחור של בגדי האס-אס. העולם הזדעזע, אך עבר על כך לסדר היום.

בשנת 1935 גרינג התחיל בהקמה מואצת של חיל האוויר החדש. תנאי חוזה ורסאיי היו שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים מטוסי קרב, יש להן הזכות לתקוף. אך אישיותו הכריזמטית של גרינג מילאה תפקיד מרכזי בשכנוע הגרמנים, והעולם כולו, שכל רע לא יקרה. הבריטים שתקו כאשר הכריז שהוא עומד לפתח חיל אויר גדול. חיל האויר הגרמני הפך במהירות למעצב המרכזי של הפוליטיקה הבינלאומית, והביא בהמשך לנאצים ניצחונות ללא שפיכות דמים. במקביל, שימש החיל למטרת זיהוי התנועה הנאצית עם המודרני והמרהיב מבין זרועות הצבא.

בפרלמנט העביר גרינג באותה שנה את חוקי נירנברג. החוקים אסרו על נישואין או יחסים שמחוץ לנישואין בין יהודים ואזרחי הרייך שממוצא גרמני. ההחלטה עברה פה אחד. גרינג חתום על כל החוקים האלה כיו''ר הפרלמנט.

בשנת 1936 התבצע כיבוש חבל הריין, בעיקר באמצעות הפגנת כוח אוירית. גרינג התמנה גם לתפקיד החשוב של נציב התוכנית הכלכלית הארבע שנתית, שהוא למעשה ראש הכלכלה הגרמנית. הנאציזם התחיל כמאבק של המעמדות הנמוכים, אך הפך במהרה את גרמניה לנשלטת בידי קבוצה קטנה של תעשיינים בעלי מפעלי ענק. לגרינג הייתה תרומה מכרעת לכך, אך כוונתו המקורית הייתה שונה במקצת, להלאים את התעשייה.

גרינג ניצל את תפקידו זה להעברת תקציבים בלתי מוגבלים לתחום התעופה, לתוכנית הלאמה של מפעלים, בפרט בארצות הכבושות, ולהקמת אימפריה כלכלית בשליטתו, שבמרכזה כל יצור הפלדה של הרייך. במפעליו התחילו בהעסקת עובדי כפייה.

גרינג בעל החשיבה הכלכלית היה נגד בזבוז כלשהוא. לכן התנגד לחיסולו של כוח העבודה המיומן בארצות הכבושות, בהם פעלו אינספור מפעלים. הסמל המסחרי הכלכלי שלו היה שימוש מירבי במשאבים. פקודותיו לאנשי האס-אס היו תמיד משולבות באזהרה: 'אל תבזבזו מאומה ממה שהוא בר שימוש'.

בשנת 1938, לאחר 'ליל הבדולח', יצר גרינג בהתלהבות את המערכת החוקית לגזילת הרכוש היהודי, במודל שאחר כך השתמש בו אייכמן בווינה, שהיה גם למסחטה כלכלית אדירה.

גרינג הורה שכל המשאבים בארצות הכבושות יוחרמו, והאוכלוסייה תיוותר רק עם המינימום הדרוש לקיום. הוא חשב על ביזה ולקיחת שלל כדרך הנורמאלית של ניהול מלחמה.

גישה זאת עיצבה את הפתרון הסופי. המיון של היהודים לחיים ולמוות נעשה על סמך החישוב הכלכלי של תועלתם, ומגופות הנרצחים נלקח כל מה שהיה בעל ערך.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, במלחמות בזק שהכריעו את פולין, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת. חיל האוויר הנאצי היה הגורם המכריע בניצחונות אלה. בעיקבות הניצחונות באוויר התקדמו במהירות הכוחות הקרקעיים הניידים, ו'פלוגות הסער' של האס-אס בראשן, שרצחו את כל היהודים שניקרו בדרכן באופן שיטתי.

בשנת 1940 התחיל הקרב על בריטניה, וחיל האוויר הגרמני איבד כשליש מכוחו במתקפה עיקשת ומתמשכת על האי, שהיה מוגן ברדאר להגנה אווירית, שיטה שגרינג זלזל במידע אודותיה. החיל לא השתקם מנזק זה.

שבוע לאחר תחילת הפלישה לרוסיה, בעשרים ותשיעי ליוני 1941 מינה היטלר רשמית את גרינג ליורשו. אלה היו ימי השיא שלו ושל השלטון הנאצי בכלל. חודש לאחר מכן, בשלושים ואחד ליולי 1941, ערב תאריך החורבן תשעה באב, גרינג חתם על פקודת 'הפיתרון הסופי'.

למרות שאנשים, רעיונות ואירועים רבים בגרמניה הנאצית דחפו באופן ישיר ועקיף לפיתרון הסופי, בסופו של דבר הייתה זאת החלטת יחיד יזומה ומחושבת של גרינג, האדם השני בעוצמתו ברייך, בתוקף תפקידו כ'המפקח הכללי על עניני היהודים'. חודשיים קודם, בתאריך עשרים למאי 1941, הוא הוציא פקודה שאסרה על הגירת יהודים מהרייך.

גרינג איבד חלק גדול מיוקרתו ומעמדו במהלך אביב שנת 1941:

בעשירי למאי 1941 המריא רודולף הס לטיסת היחיד שלו לאנגליה, והתחיל בכך סאגה בלתי נגמרת של עריקה ובגידה. הטיסה הייתה מכה עצומה ליוקרתו של גרינג, גם כי התבצעה בשלהי הקרב על בריטניה, בו איבד שליש ממטוסיו.

בסוף מאי 1941 התגלתה בעיה נוספת שהטילה צל כבד על כל תוכניותיו. ארנסט אודט, חברו הקרוב מ'הקירקס המעופף', מונה על ידו, למרות שהיה חסר כישורים מנהליים, לאחראי על כול יצור המטוסים. אודט וחבריו הפכו את תוכנית החימוש של חיל-האויר לתוהו ובוהו. אודט זייף דוחו''ת על יצור המטוסים, והציג מספרים שהיו גבוהים בהרבה מהמציאות.

בסך הכול היו חסרים לפתע לגרינג כ- 3,000 מטוסים, לעומת התכנון המקורי שלו. זאת על פי החישוב הבא: כ-1500 כתוצאה מבדותות אודט, כ-1,200 שאיבד בקרב על בריטניה, וכ-300 שאיבד בקרב על כרתים שהסתיים באותם ימים. נותרו לו מעט יותר מ-2,000 מטוסים בלבד לקראת המערכה ברוסיה והמשך המלחמה.

בנוסף הוא איבד בעיקבות מחדלי חבריו את השליטה על התעשייה האווירית שהועברה לידי אלברט ספיר שר החימוש.

את התסבוכת שלתוכה נקלע היה גרינג חייב לפתור מיד. הוא היה איש פעולה, בעל רצון ברזל. הוא חשב שהוא מתחיל לאבד שליטה. היה עליו לנקוט בפעולה נחרצת. מדוע אם כך, חשב, לא נגד היהודים. גרינג חשב שבדרך זאת הוא יצור דינאמיקה מחודשת, שבה סך הכול של המעלה ומטה יתאזן. הוא יפצה על אובדן המטוסים בהשמדת יהודים, ממש על פי הדיאלקטיקה האנכית נעדרת המוסריות של ניטשה. הוא חשב שכך הוא ימשיך לאחוז בכול מה שהיה לו.

בערב תשעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח גרינג מכתב לריינהרד היידריך בו הוא מורה לו להתחיל בהכנות לפתרון בעיית יהודי אירופה. הייתה זאת הפקודה הראשית להשמדת היהודים המלאה. היה זה רגע גורלי, שציין תפנית מכרעת בגורל העם היהודי. הפקודה התחילה תגובת שרשרת בהיררכיית השליטה הנאצית. בועידת ואנזה, חודשים ספורים לאחר מכן, החליט היידריך על הצעדים המעשיים לביצועה.

הפקודה שמסמלת את שיא השיפלות לא סייעה לגרינג לבסס עצמו מחדש. בשנת 1942 מעמדו דעך סופית, לאחר שלא הצליח לממש את הבטחתו לאספקה מהאויר לארמיה השישית הנצורה בסטלינגרד.

היטלר השתלט יותר ויותר על תחומי התעופה השונים, מפיתוח נשקי הפלא ועד ניהול ההגנה האווירית. גרינג מצא עצמו מחוץ למעגל אותו יצר. הוא איבד את השליטה על התמכרותו לסמים, בילה זמן רב באחוזתו בשמורת הטבע הפרטית, והפך לידוע לשמצה בגלל הביזה של חפצי אמנות לאוספו הפרטי.

מעמדו הרישמי נותר בעינו, כי היטלר המשיך לסמוך על 'קור הרוח' שלו בעת משבר וראה בו את האדם שהיה רוצה לצידו בזמן כזה.

על מעמדו הבכיר במשטר הנאצי של גרינג אין עוררין. עם זאת נוטים לראות בו דמות משנית להיטלר. ולא כך הוא. לאור חשיבות המיליטריזם בגרמניה, הכתיב בה למעשה גרינג, הקצין הבכיר ביותר במפלגה, אירועים רבים. הוא חתר, בסיוע קצינים צעירים נוספים שהשתייכו למעגל שלו, כדוגמת הס והיידריך, להפוך ליורשו של היטלר. את מעמדו הפוליטי ביצר באמצעות קשריו עם האצולה ובעלי ההון. את מעמדו הרעוע כתוצאה מכך בעיני הימין הקיצוני העממי במפלגה, חיזק בצעדים אנטישמיים קיצוניים, ששיאם היה פקודת הפיתרון הסופי.

· רודולף הס וטיסת היחיד

רודולף הס נולד וגדל באלכסנדריה שבמצרים. הוא הבין מגיל צעיר את קשר הברזל בין המיליטריזם לאימפריאליזם. הוא חלם שגרמניה תחקה את מודל ההתפשטות של האימפריה הבריטית, המבוססת על שילוב בין קידמה תעשייתית, עוצמה צבאית והתפשטות קולוניאלית. הס הצטיין כלוחם בחיל הרגלים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, נפצע מספר פעמים, זכה לאותות גבורה, והתקדם לדרגת קצין זוטר. בשכבו בבית חולים לאחר אחת מפציעותיו, התלהב מסיפורי קרבות האוויר של אלופי הטיסה הגרמניים וביקש להתקבל לקורס טיס. הס סיים את הקורס באוקטובר 1918. הוא הצטרף לטייסת 'הקירקס המעופף' בחזית המערבית. היה ברור כבר שהקיסרות הגרמנית הפסידה, ומצב הרוח של הטייסים היה ירוד. בכל זאת הוא טס טיסות מבצעיות, והשתתף בקרבות האוויר האחרונים במלחמה.

כניעת גרמניה, שהתרחשה בניגוד כה גמור למצב הרוח המרומם של 1914, התקבלה אצלו באופן אישי, ויצרה משבר נפשי. היא הביאה לחיסול כל תוכניותיו לעתיד. הוא חש את ההשפלה במלואה. הצטברו בו מרירות, תסכול, שנאה ותחושת נקם. הם מצאו את ביטויים בדברי מפקד הטייסת שלו, הרמן גרינג, שנאם לפני חייליו לאחר קבלת פקודת הכניעה: 'יומנו עוד יגיע!'

את השקפתו הפוליטית גיבש הפרופסור לגיאוגרפיה קרל האושופר, מורו וידידו באוניברסיטת מינכן, בה התחיל ללמוד לאחר המלחמה. בניו של האושופר, אלברט והיינץ, הפכו לחבריו הטובים של הס. לאלברט היו תארים מתקדמים בגיאוגרפיה, ומשרה אקדמית בכירה באוניברסיטת ברלין. הם סייעו להס רבות בברלין בימים הקריטיים שלפני עליית היטלר לשלטון, ומאוחר יותר במהלך השלטון הנאצי.

שתי דמויות נוספות שהשפיעו על הס באותה תקופה היו דיטריך אקרט, שהיה מורהו הרוחני של היטלר, וארנסט רוהם, מפקד פלוגות הסער. דרכם הכיר את היטלר. הוא הצטרף למפלגה הנאצית במאי 1920, לאחר ששמע את היטלר נואם והתלהב ממנו. הס הוקסם מהמטמורפוזה שחזה בה. התוכן, שנע משנאת היהודים, דרך עליונות הגזע הארי ועד לתקומת גרמניה מחדש כמעצמה, ערב מאד לאוזניו. אין ספק, בהתבסס על אישיותו, כי הס הושפע גם מכוחותיו הסוגסטיביים של היטלר.

הס, שהיה החבר מספר 16 במפלגה הנאצית, החל לסייע בפעילות, כולל עזרה אישית להיטלר. היטלר העריך מאד את הס ואהב להסתובב עימו. הם היו צמד חמד. הס היה גבוה, גברי, ונמרץ, בעל פנים סגפניות ועיניים פאנאטיות, מאופק מאד לעומת היטלר, שהתעקש להיות מוקד תשומת הלב החברתית בכל מקום.

הוא החליט ללא היסוס להיענות להצעת היטלר להיות מזכירו הפוליטי. הוא האמין ביכולתו לשלב בין כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, וחשב שיוכל להפעיל השפעה בכיוונים שונים. הוא התאים לשמש כגשר בין העם לחוגי המשכילים, ובמקביל בין המפלגה למוסדות השלטון, והדבר הפך לתחום התמחותו.

הס קישר בין רעיונות היטלר לאלה של האושופר. הוא העריך ששניהם ימצאו שפה משותפת. הוא הזמין את האושופר לנאום של היטלר, וכך התחיל ביניהם קשר הדוק.

לאחר הפוטש במינכן בשנת 1923 הס נכלא יחד עם היטלר. בין הקירות העבים כתב היטלר את 'מיין קמפף'. המיסטיקן/גנרל/פרופסור ביקר אותם פעמים אחדות בכלא, וניסח לספר את התשתית הרוחנית והמדעית. לאור העובדה שהיטלר היה חסר ניסיון בכתיבת ספרים, נראה כי האושופר והס היו שותפים מלאים לכתיבה, ולכל הפחות היו המוח מאחוריו.

הס היה מטבעו אידיאליסט נלהב חסר כישורים חברתיים, וראה בדמות היטלר את שליחו החברתי. היטלר, לאחר שמינה את הס למזכירו האישי. היה יכול להתמסר להופעות בציבור. הס היה נושא באופן קבוע את דברי הפתיחה לפני נאומי היטלר. מעבר לכך הוא ניהל את המפלגה הנאצית ביום יום. הס הפך לאחד המשפיעים העיקריים על דרכה של המפלגה הנאצית, ולדמות 'האידיאליסט' שלה.

להס היה קלף חזק בו השתמש כדי לחזק את מעמדו במפלגה, ולבטל את הבוז שרחשו לו בשל התרפסותו הגלויה כלפי היטלר. הוא נותר טייס פעיל, מה שהעניק לו בציבור יוקרה רבה.

הס המשיך להיות אחד הטייסים הגרמנים הפעילים הבודדים בשנות השפל בגרמניה לאחר המלחמה. היו לו משימות אחדות כטייס במסגרת ארגון מיליציה. הוא השתתף כטייס בדיכוי המרד הספרטאקיסטי בעמק הרוהר.

זמן מה לאחר טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס בשנת 1927, תכנן הס טיסה מקבילה בכיוון ההפוך. לו הייתה הטיסה יוצאת אל הפועל, היא הייתה משווה את ערכו הפוליטי לזה של היטלר.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929 גרמניה נערכה לסיבוב בחירות נוסף. משמעות הבחירה הייתה ידועה: הפתק שישים האזרח יקבע אם גרמניה תציית להסכמי ורסאיי ותעמוד בפירעון החובות, או שתפנה עורף למעצמות ותפתח מדיניות עצמאית, כפי שרצו הנאצים. השמאל הפוליטי ארגן הפגנת ענק במינכן של ותיקי מלחמה. הס המריא במטוס קל צבוע סיסמאות נאציות, וחג בגובה נמוך במעגלים במשך כשלוש שעות מעל ההמון, משבש ומסיח את דעת הקהל באמצעות רעש המדחף והטיסה הנמוכה. הרעש היה כה חזק שקולם של הנואמים לא נשמע. בסופו של דבר התפזרה ההפגנה בתחושת כישלון למארגנים. בבחירות שנערכו חודש לאחר מכן זינקה המפלגה הנאצית למקום השני ברייכסטאג, עם חמישית ממספר הבוחרים.

הס המשיך לשכלל את כישורי הטיסה שלו. בשנת 1932 הוא הגיע שני במרוץ האווירי הגרמני 'סביב פסגת הר הצוגשפיצה'. בשנת 1934 ניצח במרוץ היוקרתי.

במרכז עיסוקיו הפוליטיים בתקופת צמיחת המפלגה הנאצית עמדה שאלת כיוונה הכלכלי של המפלגה, סוציאליסטי או קפיטליסטי. להס לא היה ספק. הוא בא מרקע מסחרי, קפיטליסטי, והמפלגה נצמדה לאילי ההון הגדולים, בעלי מפעלי התעשייה עתירת כוח העבודה הזול, ששעבדו את העם הגרמני. גרינג התחיל באותה עת להיות הדמות הבולטת והאהודה ביותר בפוליטיקה הגרמנית. לקואליציה הס-גרינג וחבריהם מהצבא, האקדמיה והכלכלה, לא הייתה בעיה להשליט את רצונה. קואליציה זאת הפכה לגורם המוביל במפלגה, שעמדה באותה עת להתפרק לגורמים. הם קישרו בין היטלר לאילי ההון והשיגו את המימון הדרוש להנעת גלגלי המפלגה. הם העניקו למפלגה את תדמיתה החדשה, הריאקציונרית. הם הבינו שהיטלר שולט בבסיס הכוח העממי הרחב של המפלגה, ובשלב זה לא חתרו תחתיו בגלוי.

הס גרף את כל הקופה מתוצאות הבחירות בהן עלתה המפלגה הנאצית לשלטון. הוא תמרן את אנשיו לעמדות השליטה המרכזיות. בראשם היה עוזרו הזוטר הימלר, מפקד האס-אס, שהיה עד אותם ימים המשמר האישי המצומצם של היטלר. להימלר והס היו צרכים פסיכולוגים דומים במנהיג חזק, ועניין בו יוכלו להשקיע את עצמם. שניהם דבקו במצע המפלגה האנטישמי, אנטי קומוניסטי ואנטי קתולי, אנטי דמוקרטי, אנטי הומאני, ובשליחותו של הגזע הנורדי הנעלה. להבדיל מהס המופנם היה הימלר חיה פוליטית נחושה, ולקח על עצמו כל מטלה שהתבקש לה. הוא צירף את הס לאס-אס, כגנרל בדרגת כבוד. בהשראת הס הפך הימלר למטפח האזוטריזם הנאצי הרישמי.

היטלר הפיהרר מינה את רודולף הס לסגנו השני, יחד עם גרינג. מעמדו של הס כסגן הפיהרר כלל את התפקיד אותו מילא מאז 1925, כמזכירו של היטלר וראש הארגון המפלגתי. תפקידיו הוגדרו כהשגחה על כך שהמפלגה תמלא את המשימות שהוצבו לה על ידי הפיהרר, הצגת עמדת המפלגה בפני גופי המדינה ובשטח עשיית החוק, ודאגה לכך שתביעות הנאצים יהפכו למציאות. בנוסף לכך הוא תפקד גם כנציב על לתלונות הציבור.

למטרות אלה בנה הס אירגון שהקביל למשרדים הממשלתיים בברלין, ובמקרים מסוימים ביצע את משימותיהם מבחוץ. לדוגמא, 'משרד ריבנטרופ' שהחזיק בברלין היה צל של משרד החוץ הרישמי והתחרה בו. לימים יהיה ריבנטרופ, בן טיפוחיו, לשר החוץ.

הס גילה עניין מיוחד בקשרי חוץ גם בשל ההיבט המודיעיני, וגם בשל מוצאו כגרמני מחו''ל. הוא חש אישית כמיצג האינטרסים של גרמניה בחו''ל. הוא וקרל האושופר מונו כנשיאי ארגון חוץ מיוחד נוסף, שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. הס הקים באמצעות אירגון זה מנגנונים מודיעיניים בלעדיים מחוץ לגרמניה. כחבר הקבינט תרם תרומה מכרעת באמצעותם לקבלת ההחלטות על הפלישות לצ'כוסלובקיה, אוסטריה, ופולין.

לענייני פנים היו להס משרדים לחוק ציבורי, אמנות, תרבות, עיתונות, תעסוקה, כספים, טכנולוגיה וארגון. סך הכול היו לו כעשרים משרדים עד 1939. לאימפריה הרחבה שלו העמיד בראש המנגנון את מרטין בורמן, לימים מזכירו האישי של היטלר. פעילותו המגוונת הייתה היסוד למנגנונים רבים שצמחו במהירות, וקרש קפיצה לבכירים רבים במפלגה הנאצית.

הנושא המרכזי בו עסק היה ניסוחו מחדש של החוק הגרמני. זה היה קונספט של 'צדק מהפכני' שנבע מהמשרד לענייני חוק שלו ומחץ את החוק המסורתי של רשויות המדינה. כך התאפשר להימלר ליצור את מדינת הטרור הסודית שעוצבה כמשולש: משטרה פוליטית – מחנות ריכוז – אס-אס, תוך עקיפת כל התהליכים החוקיים. זאת הייתה המגמה לפיה הימלר ניהל את מחנות הריכוז. סמכותו של הימלר נשענה על רצונו של היטלר. אולם היו אלה קציני החוק של הס אשר פרשו את החוק כך, שהימלר יוכל ליצור את המערכת.

היה להס משרד חשוב ל'בריאות הציבור' עם שני משרדי משנה, האחד ל ל'חקר קרבת הדם' והשני ל'מדיניות הגזע'.

במשרד לחקר קרבת דם הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את 'בתי המשפט לבריאות תורשתית', אשר פסקו בסתר מי החייבים בעיקור. הוא היה בסוד כל הויכוחים הרפואיים, השיטות והתהליכים שנועדו לבדיקת המוצא המשפחתי כדי לגלות 'דם יהודי'.

במקביל, במשרד למדיניות הגזע הותוו קווים מנחים לנושא השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע. נייר העבודה עסק בעיקר ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים'. מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן הוגדרה: 'לתפקד כגזע אדונים'.

את 'המדיניות האנגלית', שאליה התייחסו כבר היטלר והס ב'מיין קמפף' כזאת שתשחרר את גרמניה לחיפוש מרחב המחיה במזרח, הוביל ריבנטרופ, שהיה לשגריר באנגליה בטרם מונה לתפקיד שר החוץ. היא שאפשרה את הפתיחה החגיגית של אולימפיאדת 1936 בברלין. הס ציפה למצוא באנגליה אנשים דומים לו בחשיבתם, המגלמים את הנפש האוירית המתנשאת, אשר חושבים על האימפריה הבריטית, כמו שהנאצים חשבו על רוסיה. אך בקרב רוב הפוליטיקאים האנגלים הייתה תחושה כזאת מהם והלאה.

הס השתכנע בנחיצות רעיון טיסת השלום המפורסמת שלו כיוון שמחווה דרמטית כזאת התאימה לאופיו הרומנטי והבלתי יציב. היא הייתה עשויה להעמיד אותו מחדש בשורה אחת עם היטלר, בבחינת: 'היטלר כבש את צרפת ואני עשיתי שלום עם אנגליה'. הס פעל בעיקר מתוך תחושת שכנוע עצמי. הוא חש שהוא ממלא את רצון הפיהרר, מבלי שדיבר איתו. הוא יביא שלום עם בריטניה, ימנע מלחמה בין שתי חזיתות, ויזכה ביוקרה אישית ובקידום כשיחזור. לכל אלה לא היה בסיס במציאות. לא קדמו להם התייעצויות מקיפות, שיקול דעת ושיתוף פעולה בקבלת החלטות.

תחושת השכנוע העצמי שהייתה מרכזית בתהליך קבלת ההחלטות של הס, מבטלת את הצורך בהתעמקות בשאלה אם היו לו שותפי פעולה. מומחי טיסה טוענים כי שום טייס מקצועי לא היה מעז לטוס באזור כה צפוף בהגנת ראדאר ואש נגד מטוסים כמו שהיו חופי אנגליה באותם ימים. הס לא היה היסס בכל מקרה. הוא האמין בהשגחה העליונה, וככל שמידת הסיכון הייתה גבוהה יותר, כך התגמול נחשב רב יותר מבחינתו.

הוא המריא לטיסתו בשבת 10/5/1941. היטלר היה כאחוז טרוף ומופתע לחלוטין כשנודע לו דבר הטיסה. ההודעה שמסר לפירסום ברדיו הגרמני הייתה כדלקמן: ''חבר המפלגה הס, שנאסר עליו בפרוש על ידי הפיהרר להשתמש במטוס בגלל מחלה שהחריפה בשנים האחרונות, הצליח בניגוד לפקודה זאת להניח ידיו על מטוס לאחרונה. המכתב שהותיר אחריו מראה, למרבה הצער, סימנים של התפרעות נפשיות, שמצדיקות את החשש כי היה קורבן להזיות.'

באנגליה שרטטו מומחים פסיכולוגייים את פרופיל אישיותו של הס. הוא תואר כבעל אישיות חיוורת, אופי מוסרי מפוקפק, שבסביבתו החברתית נדבק לו הכינוי 'הגברת הראשונה של המדינה' וכינויים נשיים אחרים. הס תואר על ידיהם כשלוו למדי, אך מעט בלתי מאוזן. הוא הפך והפך במוחו ביוזמתו עד שהפכה אצלו שיגעון לדבר אחד. הס השתמש בטיסה כדי לחזק את קווי האופי החלושים שלו. הוא שכנע עצמו כי גרמניה תנצח במלחמה, אך במחיר כבד ולאחר זמן רב, וחשב שלו רק יצליח לשכנע את העם האנגלי שיש בסיס לשלום, הוא יביא לסיום המלחמה וימנע סבל בלתי נחוץ.

להס היו תקופות של עליות וירידות במצבו הנפשי. היו תקופות שהיה נורמאלי ככל שאפשר לצפות מאסיר בבידוד. כאשר נודע לו על ההידרדרות במצבה של גרמניה, ועל כך שהוא עתיד להישפט כפושע מלחמה, תקפו אותו מצבי רוח קודרים. היו לו התקפי חימה בהם צעק על עצמו, והתקפי שכחה חמורים בהם שכח מה קרה לפני חמש דקות. כאשר זכרונו חזר אליו, היה נתקף מחדש בהתקפי זעם, הזיות פרנואידיות שבמרכזן עמדו 'מזימות יהודיות', הזניח את הופעתו החיצונית וערך ניסיונות התאבדות כושלים.

הס נשלח לנירנברג בתאריך 8/10/1945 וחווה ירידה דרסטית בתנאי קיומו. כאשר ביקר אותו הפסיכיאטר, הוא שכח כל פרט מחייו הקודמים. דומה שעם התאבדות היטלר נמחקה גם רוב אישיותו. היה צריך לומר לו היכן נולד. הס גילה עניין וניסה לשתף פעולה, אך ללא הצלחה. גם כשהפגישו אותו עם גרינג הוא לא נזכר במאומה. הוא לא זכר את הפוטש במינכן, ולא את הטיסה לאנגליה. הפגישו אותו עם האושופר ושורת הנאצים הבכירים האחרים בכלא, אך לא הצליחו לעורר את זכרונו.

הפסיכיאטרים היו מאוחדים בדעותיהם כי בסיס האמנזיה היו נטיותיו ההיסטריות, שמקורן היה אולי בטראומות שחווה במלחמת העולם הראשונה ואולי קודם לכן, בילדותו ונעוריו. הפסיכיאטר שלו קבע: 1.הס שפוי ואחראי. 2. הס הוא טיפוס נוירוטי והיסטרי ביסודו. האמנזיה שלו נובעת מתערובת של אוטוסוגסטיה והיתחלות מודעת של אישיות היסטרית.

הס, בעל האישיות המפוצלת, נעשה עוד בחייו לאחד הסמלים לפיצול הגיאוגרפי של גרמניה. השילוב של הפיצולים מנע מדעת הקהל העולמית מלהוקיע כראוי את פשעי הנאצים. הוא נפטר בשנת 1987 בגיל 93 בכלא שפנדאו, לאחר שנים רבות של בריאות מידרדרת. נסיבות מותו, ככל הנראה בסימן התאבדות שסוף סוף הצליחה, הפכו לאירוע פוליטי במדורת ההבלים של התקשורת. מותו עורר תסיסה כללית בגרמניה, שהביאה בסופו של דבר לנפילת חומת ברלין, שלוש שנים אחר כך.

· ארתור גרייזר וקסדת הפלדה

במלחמת-העולם הראשונה היה ארתור גרייזר טייס וקצין בחיל האויר הגרמני. הוא הגיע לדרגת מפקד טייסת מטוסים. גרייזר שירת בלהק של הרמן גרינג בשלבי המלחמה האחרונים, כאשר 'הקירקס המעופף' ריכז את שרידי הטייסות שעדיין נותרו כשירות לפעולה, לצורך פעילות מרוכזת בחזית המערבית. הוא זכה לצלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה, עיטור הפצועים ואותות כבוד נוספים.

מ-1919 עד 1921 השתייך לאחת ממיליציות החיילים המשוחררים שממשלת וויימאר החזיקה, ונלחם בארצות הבאלטיות נגד החדירה הסובייטית.

בתחילת שנות ה-1920 גר בעיר הנמל דאנציג, כאחד מראשי מיליציה קיצונית. דאנציג הייתה עיר בשלטון משותף פולני-גרמני, בתוך מערב פולין.

גרייזר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1928. הוא זכה ליוקרה מפלגתית רבה כראש העיר חם המזג של דאנציג בין השנים 1935-1939.

במישרה זאת היה האחראי באופן ישיר למתחים המסלימים עם הרפובליקה הפולנית, שהיו העילה המרכזית לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

בתום כיבוש פולין, באוקטובר 1939, סופחה מערב פולין לגרמניה הנאצית, וחולקה לשתי נפות. גרייזר מונה לראש מינהל המפלגה ולמושל מטעם הרייך בחבל הדרומי, שבירתו העיר לודז'.

כגזען קיצוני, הוא יישם בהתלהבות תוכנית 'טיהור אתני' שנועדה לסלק מהנפה בה משל את כל הפולנים, ולישב בו גרמנים. . סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בכ-600,000 גרמנים אתניים.

מדיניותו האנטי-פולנית יושמה בתחומים שונים, כגון בהחרמת רכוש, בהגבלות בתחום החינוך והתרבות, בגירמון יתומים פולנים ובמסע נגד הדת הקתולית וכמריה.

הוצאות המוניות להורג היו לנורמה.

גרייזר הפך את הנפה בה שלט לדוגמא לנאציפיקציה ליתר האזורים ברחבי אירופה שנכבשו על ידי הנאצים. הנאציפיקציה, ובהמשך גטו לודז' והשמדת היהודים, היו ראשונים מסוגם בשטחי פולין הכבושה. הם הפכו למציאות ולמודל לדפוס הפעולה בכל רחבי הרייך. זה היה המודל שעל פיו בוצע הפיתרון הסופי.

בלודז' פעל הגטו הגדול ביותר בפולין. תושביו הצדיקו את קיומם בעיני השלטון הנאצי בזכות התעשייה הענפה שעבדו בה, שתרמה למאמץ המלחמתי הגרמני.

למרות זאת גרייזר סירב להיענות לפניות לשפר את מנות המזון של היהודים בגטו, ועמדתו האנטי-יהודית הקיצונית הדריכה את הפקידים הכפופים לו ברוח זו.

גרייזר היה פעיל בתיכנון השואה. בתחום שלטונו הוקם מתקן ההשמדה הראשון בחלמנו. במתקן נערכו ניסיונות רבים עד שהפך ליעיל. מאוחר יותר יושמו הלקחים מתפעולו בכל מתקני ההשמדה.

במהלך המלחמה נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, 98 אחוז מתוכם יהודים.

גרייזר שיבח את אנשי היחידה הנאצית שהפעילו את המתקן. במכתב להימלר אחרי מבצע ההשמדה, הוא הציע לנקוט באותה שיטה גם לגבי פולנים הנגועים בשחפת והמסכנים את בריאותם של הגרמנים.

גרייזר ידע לקבל את תמיכתם של המושכים בחוטים בלשכת הקנצלר בברלין. הוא היה הבולט והמשפיע מבין כול העשרות הרבות של מושלי הנפות, שהיו ברובם דמויות פלבאיות ואף מגוחכות. הוא השתייך לאליטה הצבאית יחד עם גרינג, הס והיידריך. בשנת 1942 הועלה לדרגת גנרל באס-אס. יתכן שסומן גם כיורשו של היידריך לאחר שזה חוסל.

גרייזר היה בסוף המלחמה קורבן לאינטריגות בין ראשי המשטר בברלין, וקיבל פקודות סותרות בנוגע להגנת החבל מהסובייטים המתקרבים. כתוצאה מכך הוא נשלח לבוואריה. בסוף המלחמה הוא נתפס בידי האמריקנים בהרי האלפים והוסגר לפולין. הוא נשפט על פשעי מלחמה. הוא טען כי ביצע פקודות, אך העדויות הרבות נגדו הבהירו את אופיו ומניעיו. הוא הורשע בהשמדת עם וסעיפים נוספים, נידון למוות וניתלה בפומבי.

גרייזר הוא דוגמא מובהקת לעבריין נאצי, לאומן מיליטנטי מאזור הגבול, אשר פעל ללא רחם ומתוך שינאה. מבט בתמונתו מראה דימיון מדהים לגרינג, שהוא תוצאה של טיפוח לא פחות מאשר דימיון טבעי. כמו גרינג, היו לשניהם עיני כריש בהירות, גדולות, עזות, מימיות וקרות, קלסר פנים שמנמן אך תקיף, ואהבה למדים צבאיים מהודרים. הם היו דומים גם בקווי האופי: שאפתנות, קור רוח, אכזריות, תככנות, ויצר הסתכנות. שניהם היו חמדנים, ואהבו חיי מותרות. מה שהציל אחדים מיהודי גטו לודז' הייתה רדיפת הבצע שלו.

· ריינהארד היידריך והפיתרון הסופי

היידריך החל את הקריירה שלו כקצין במשטרה החשאית הנאצית, אשר הצליח להתקבל בגיל מבוגר יחסית גם לחיל האוויר, ולהפוך במקביל לטייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס להיותו תליינו המרושע ביותר של היטלר, שראה בו את יורשו האפשרי. בתחילת המלחמה היה נמצא באופן קבוע על הקו בין הטייסת שלו בחזית למשרדיו בברלין.

בתפקידו כמישנה להימלר הוא שלט בכול גופי המשטרה החשאית הגרמנית, ובראשם הגסטאפו. בנוסף לכך התמנה, בשלהי שנת 1941, גם למושל האכזרי של צ'כוסלובקיה, משרה שהצליח לבצע באמצעות דילוגים בקביעות בין ברלין לפראג במטוס קל שהטיס.

הוא היה רדוף תעסוקה והצטיינות, בין היתר בשל הרקע היהודי שלו אשר שאף להסתיר. היו לו עיטורי גבורה בקרב יחד עם מדליות על הישגים ספורטיביים. בנוסף, הוא היה נגן כינור אובססיבי, ואיש עט מוכשר שכתב טור קבוע במגזין חשוב.

היידריך היה המתכנן הראשי של השואה, מפקדו הישיר של אייכמן, ויושב ראש ועידת ואנזה.

למרות מצויינותו היה היידריך באופיו דל נפש ומתוסבך, גמגמן ועצבני, מהיר תגובה, חסר כישורים חברתיים, שחש כזאב בעדת זאבים. הוא ראה בציות לפקודה ערך עליון, ושילב זאת עם שיכרון כוח ותאוות קידום.

יוהרתו הייתה בעוכריו והוא חוסל בפראג במכונית הפתוחה בה נהג לנסוע, באביב שנת 1942.

היידריך הנער היה חבר באחת המיליציות הרבות שפעלו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 התגייס לצי. בתחילת הקריירה הצבאית שלו היה קצין איתות באוניות. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1931. הימלר ביקש ממנו להיות ראש המשרד שלו לענייני מודיעין באס-אס. באותה תקופה היה זה מנגנון בלתי משמעותי עדיין, והימלר התכונן להפכו לארגון מרכזי. היידריך הפך לשותפו. הם הצליחו, וכאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933, האס-אס השתלט בהדרגה על המשטרה הגרמנית. בשנת 1935 גנרל היידריך הצעיר פיקד על כל תחומי השירות החשאי המשטרתי הענק בגרמניה הנאצית.

הוא רצה להתפתח ולהתקדם בתחומים נוספים. באותה שנה, באמצעות גרינג, הוא הועבר לחיל המילואים בחיל האויר, ובבוא הזמן קיבל דרגת רב סרן. הוא סידר לעצמו הצבה בטייסת קרב מחוץ לברלין. עד תחילת מלחמת העולם השנייה הוא נעשה, למרות גילו, אחד הטייסים המצוינים בחיל האוויר הגרמני. את כישוריו כטייס רכש על ידי יציאה מביתו בקיץ בשעה ארבע לפנות בוקר, נהיגה במהירות גבוהה במכוניתו הרשמית לטייסת הקרב שלו, ואימון של שעה אחר שעה, בטרם התעוררו האחרים. לאחר מכן חזר למשרד הביטחון המרכזי.

באישיותם של גרינג והיידריך היו קווים משותפים רבים, שאיפשרו שתוף פעולה ביניהם. הם היו ראשי המנגנונים היוקרתיים ביותר, שיצרו את הנאציזם הקיצוני, הלופטוואפה והאס-אס. שניהם היו רבי עוצמה והשפעה, אך חששו כל העת לאובדן יוקרתם ומעמדם. הם חתרו להנהגה משותפת, והבינו שלצורך כך עליהם להרחיב את בסיס התמיכה העממי שלהם במפלגה על ידי הקצנת עמדות בנושא מדיניות תורת הגזע והאנטישמיות.

הדינאמיקה של היחסים ביניהם מילאה חלק חשוב ביצירת השואה. הקורא בין שורותיה הקצרות של הפקודה הידועה לשמצה מגרינג להיידריך, רואה כי התבססה על הבנות קודמות בין שני אנשים שחשבו ופעלו באופן דומה.

היידריך מילא תפקיד רב תחומי במערכה הקצרה נגד פולין. הוא רקח את המזימות המודיעיניות שקדמו לה, פיקד על יחידות הסער של האס-אס שהשתלטו באכזריות על האוכלוסייה בקווי החזית, הטיס מטוסי קרב בגיחות מבצעיות רבות, ואירגן את ההוצאה לפועל של מדיניות תורת הגזע.

עבור היידריך, השינוי משלום למלחמה היה משמעותי גם כמומחה מספר אחד למנגנון המשטרה החשאית. בתאריך 27 לספטמבר 1939 חתם היטלר על הצו שהגדיר את 'המשרד המרכזי לביטחון הרייך' שהיידריך כיהן בראשו. המשרד שילב את הגסטאפו, המשטרה החשאית, ומערכת המודיעין של המפלגה הנאצית. היידריך הופיע לראשונה בעין הציבור הגרמני כדמות מרכזית, בעל תפקיד שווה-ערך לזה של שר בממשלה.

היידריך ומשרדו היו כפופים רשמית להימלר. אך בפועל, מראשית שיתוף הפעולה, ביניהם הוא היה הדומיננטי יותר.

בתאריך 30 לינואר 1940 כינס היידריך ישיבת צוות ב'משרד המרכזי לביטחון הרייך'. אייכמן היה בישיבה היועץ הטכני הראשי. היידריך הוא נתן הוראות חדות, מהירות וברורות, שיש לגרש עוד ארבע מאות אלף יהודים ממערב פולין, במשך זמן קצר ככל האפשר. הגירושים, מצעדי המוות וההרג ההמוני בירי, נכנסו מיד להילוך גבוה.

בספטמבר 1941 שלח היידריך, מיד לאחר שהתמנה למושל צ'כוסלובקיה, 60,000 יהודים לעמיתו ארתור גרייזר מושל נפת וורטלנד בפולין.

למשלוח קדם מכתב לגרייזר מאת היינריך הימלר, מפקדם המשותף: 'הפיהרר רוצה כי השטחים שסופחו לרייך יהיו נקיים ומטוהרים מיהודים, מוקדם ככל האפשר. כצעד ראשון אשתדל לשלוח השנה ככל שאוכל, את כל היהודים מהרייך הישן וארצות חסותו קודם כל אל הטריטוריות במזרח אשר צורפו ב-1939. באביב הקרוב הם ישלחו משם הלאה מזרחה לרוסיה.'

גרייזר הורה לטפל ב'צפיפות היתר'. הוא קיבל את הסכמת הימלר להשמדת כל היהודים שאינם מסוגלים לעבודות כפייה. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות ניסוי בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בעיר חלמנו ליד לודז', שהפך למתקן ההשמדה ההמוני הראשון במסגרת הפיתרון הסופי.

כמושל צ'כוסלובקיה היידריך המשיך להיות טייס פעיל. הוא התחיל בטיסות יוממות בין ברלין לפראג כל ארבעים ושמונה שעות, באמצעות שני מטוסים קלים שהועמדו לרשותו.

לתאריך 20 לינואר 1942 הוא זימן את כל נציגי המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, כדי להתוות את תוכנית 'הפיתרון הסופי'. בבוקר הועידה הוא טס מפראג לברלין, מרחק בן 280 הקילומטרים, בשעתיים בערך.

ההתקפה האווירית על פרל הארבור שבועות אחדים קודם לכן, שנחשבת כאחת הגדולות והמוצלחות בהיסטוריה, הייתה עבורו למקור השראה בדיוק בזמן הנכון. הייתה זאת הזדמנות מצוינת עבורו כטייס להתפאר ולאכוף את אישיותו. מטרתו העיקרית של היידריך בוועידה הייתה לסכם סופית עם הרשויות השונות בגרמניה ולחייב אותן באופן סופי לגבי תוכנית הפיתרון הסופי. הסיבה השנייה לוועידה הייתה רצונו להפגין את יהירותו הנודעת ברבים.

בתחילת הישיבה הוא הזכיר את הסמכות שגרינג האציל לו, והמשיך כי יש, במסגרת הפיתרון הסופי, להעביר את היהודים, ללא מגבלות גיאוגרפיות ותחת ניהול מתאים, אל יחידות עבודה במזרח. אלה שיהיו מסוגלים לעבוד יובלו בטורי צעידה ארוכים לעבודה. כתוצאה מכך חלק גדול מהם יתחסל מסיבות טבעיות. אלה שבסופו של דבר יישארו בחיים, יומתו לאחר תקופת עבודת פרך קצרה.

מרבית הנוכחים בחדר הישיבה הסכימו בלי פקפוק, ובאמירת 'הן' בלבד, לתוכניתו. הגדיל לעשות הנציג של משרד המשפטים, שהעביר את סמכויות הענישה של היהודים ממשרדו לידי היידריך. בכך איבדו היהודים כל משמעות מבחינת החוק.

הישיבה בנוכחות היידריך ארכה תשע-עשרה דקות בלבד. לאחר מכן הוא עזב את המקום. הנוכחים הנותרים המשיכו לשוחח ולעבד את הפרטים.

לאחר חיסולו בפראג נקרא על שמו 'מבצע ריינהארד', שבמסגרתו נרצחו מרבית יהודי פולין במתקני השמדה בין אביב לסתיו שנת 1942. עד היום לא הובהרה במלואה השתלשלות האירועים באותם ימים. חשאיותו המיקצועית שהוטמעה באירגון השמדת היהודים, ואישיותו האובססיבית, יחד עם עוצם האימה לנוכח היקף ההשמדה, גרמו לפיק ברכיים אצל חוקרי התקופה. יתכן כי תכנונם, הקמתם והפעלתם של המתקנים בטרבלינקה, בלזץ, מיידנק וסוביבור, התקדם בתחילה באיטיות יחסית, וצבר תאוצה כפעולת נקמה בהוראת היטלר לאחר חיסול היידריך.

· שלישו האווירי של היטלר

ניקולאס וון-בילו היה לצידו של היטלר, כשלישו לענייני חיל האויר, החל משנת 1937 עד לימיו האחרונים בבונקר בברלין ב-1945. הוא היה עד לכל תהפוכות הגורל שעבר היטלר, ואחד האחרונים שראה אותו חי. הוא התחיל את תפקידו כטייס בן עשרים ותשע, שהומלץ לתפקיד על ידי גרינג. הוא היה עם היטלר בכל שלב משלבי תיכנון והתרחשות מלחמת העולם השנייה. יומנו הוא מקור מידע ראשון במעלה. וון-בילו היה צמוד להיטלר יום ולילה, יחד עם שני שלישיו הצבאיים האחרים והסגל המשרדי המצומצם, ומתאר את תגובותיו לכל האירועים.

היומן של וון-בילו מספק זווית ראיה חשובה על הנאציזם ומלחמת העולם השנייה. הוא קובע שהיטלר עמד בראש הירארכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית הייתה היטלר, והיטלר היה המדינה הנאצית.

ניתן להבין מהיומן שפורסם כי לפיתוח התעופה הצבאית היה עדיפות מרכזית אצל היטלר, וכי הוא פעל במהלך המלחמה מתוך הנחה כי חיל האויר הגרמני יהיה הכוח אשר ינצח אותה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות בכל החזיתות, שהתנהלו תמיד על פי התפישה כי מטוס נאצי חדש יטה את פני המערכה, בדומה למה שהתרחש במלחמת העולם הראשונה.

כך, לדוגמא, הקרב על בריטניה החל מיד לאחר שהמפציץ הבינוני המהיר יונקרס-88, שפיתוחו הושלם ערב המלחמה, הגיע בהיקף מספרי מספיק לטייסות.

וון-בילו מעניק תיאור מעמיק של המניעים לפלישות לפולין, צרפת, רוסיה, ויתר מדינות אירופה. הוא מתאר כיצד הגיב היטלר להצטרפות ארה''ב למלחמה נגדו, ובפרט להפצצות מהאוויר. נקודת המבט שלו היא פרו-נאצית מובהקת בשלבי המלחמה הראשונים, ובפרט לגבי הפלישה לפולין, אותה הוא מתאר כתוצאה של התנכלות הפולנים למיעוט הגרמני במובלעת דאנציג. התלהבותו נמשכת עם הפלישות לנורבגיה, ארצות השפלה, צרפת, הבלקן, וצפון אפריקה. הפלישות מתוארות על ידו בסיפוק כאיש צבא, כהצלחות צבאיות שעצם הצלחתן מצדיקה אותן. התלהבותו דועכת לקראת הפלישה לברית המועצות, ומאותו קטע ביומן הוא הולך ונעשה סקפטי יותר לגבי היטלר, ומדוכדך יותר ויותר לגבי גורל המלחמה וגרמניה.

עדותו של וון-בילו היא בעלת חשיבות מכרעת לתיאור מניעיו של היטלר בשלב המלחמה השני, כאשר היה ברור לו כי סדר הכוחות ומהלכי המלחמה מבטיחים ניצחון מכריע של בנות הברית, ותבוסה מוחצת של גרמניה. הוא מסביר ומתאר בפרוט כיצד היטלר שם את מבטחו בפיתוח מטוס הקרב הסילוני.

המשפט שרווח במעגל הפיקוד של היטלר בשנת 1944 היה: 'מילת המפתח היא 'מטוסים'. המושג 'מטוסים' הפך למדיום שהוא גם מסר, בדומה למושגי המפתח האחרים של הנאצים שדגלו בסמנטיקה מקוצרת. הנאצים רצו להדביק את הפיגור בנושא משנת 1940, בה קיבל היטלר את ההחלטות להעניק עדיפות במשאבים לכוחות הקרקע לקראת הפלישה לרוסיה.

בשנת 1944 הייתה גרמניה מופצצת בלא הרף מהאוויר על ידי להקי מפציצים, והיטלר היה עסוק בעיקר בנושא ההגנה האווירית. אך הוא צפה את הפלישה לצרפת, והורה לפתח את מטוס היירוט הסילוני, שהיה גולת הכותרת של התעשייה האוירית הנאצית ויכול היה לעצור את ההפצצות, גם כדגם תקיפה. בתאריך 6 ליוני 1944, כשהיטלר היה ממוקד בעיקר בבעיות הטכניות שצצו במטוס החדיש שהתחיל להיכנס למערכה במספרים גדולים, פלשו כוחות בעלות הברית מתחת לאפו לנורמנדיה, והתחילו להתקדם קילומטר אחר קילומטר לעבר גרמניה.

היטלר חיבב מאד את וון בילו והעריכו, והפכו לידידו הצעיר. אין ספק כי הידידות גרמה לו להשקיע יותר בתחום התעופה. וון-בילו היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד, ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז פרוץ המלחמה.

וון-בילו כותב כי התרשם מאישיות היטלר, ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים. הוא הצטייר כאדם נחוש, בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה. היטלר הפך גם לידיד המשפחה, דוד חביב לילדיו.

באותה נשימה הוא מאשר שההחלטה להשמיד את היהודים הייתה במרכז תוכניותיו של היטלר. זאת לא הייתה החלטה ספונטאנית. היא הייתה קימת בו בגירסה כזאת או אחרת מתחילת שלטונו.

לכן אישיותו של היטלר היא ההסבר העיקרי לשואה. הוא התיימר להיות טיפוס 'האדם האידיאולוגי', בעל תסביך נפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה'אני' שלו. הכפייתיות, הדומה לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים, חילחלה אל פיקודיו בכול הדרגים. כל טרוריסט הוא אדם חביב באופן פרטי, אך מה שהופך אותו מסתמי לבעל משמעות הוא האידיאולוגיה הנוקשה.

התוצאה של הנוקשות האידיאולוגית לעומת החביבות הפרטית הייתה שבשיטה הנאצית הייתה ההפכפכנות תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בעת כותבו את 'מיין קאמפף' כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך, והיא הפכה ל'סמל מסחרי' שלו. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה, ואיפשרה מוסר אישי כפול. וון-בילו יכול היה להיות 'ראש קטן' בתחום אחד, ו'ראש גדול' בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית. הוא הזדהה עם ההצלחה והתרחק מהכישלון כל אימת שהדבר שירת את מעמדו. היתה זאת מורכבות אישית הדומה לדמותו של אודין, האל הבכיר במיתולוגיה הנורדית, שחוכמה וטירוף שכנו בו יחד.

במידה מסוימת ניתן להשוות את התוכניות להשמדת היהודים לפיתוח הצבאי של נשקי הפלא האויריים. היו אלה פרויקטים על הנייר, שקיבלו תקציבים ניסיוניים, וחלקם התקדמו כך שלב נוסף. בודדים מהם הגיעו לשימוש במלחמה. אך במידה ונכנסו למערכה והצליחו, צברו תאוצה ויצרו שינוי ביחסי הכוחות. הם הפכו לנבואה שהגשימה את עצמה, ויצרו מציאות אסטרטגית חדשה, שהעניקה השראה לפעילויות תומכות במגזרים אחרים. מה שנראה כתיכנון לפרטי פרטים נוצר בפועל שלב אחר שלב, בתהליך שיטתי אך הפכפך של ניסוי וטעייה.

· אלברט ספיר וארכיטקטורת הריחוק

אלברט ספיר היה האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה חוד החנית של היטלר. בניגוד ליתר חבורת המנהיגים הפאנאטיים, היה ספיר רציונאלי, וכתוצאה מכך דמות משמעותית יותר. הוא העניק לנאצים מראית עין של שפיות, מתינות והיגיון מעשי.

ספיר היה ארכיטקט שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1930, לאחר ששמע את היטלר נואם בעצרת המונים. לאחר שביצע בהצלחה מספר משימות מקצועיות במשרדיו של רודולף הס, התמנה לארכיטקט הראשי של המפלגה הנאצית בשנת 1934.

בראשית השי לטון הנאצי הפך ספיר, כארכיטקט הרישמי, לידידו הקרוב של היטלר, וגיבש עימו את תפישתם האסתטית של הנאצים. בהקבלה לרופאים הנאציים בתחום מדעי החיים, ולקרל האושופר בתחום מדעי החברה, עיצב ספיר את הסיגנון העיצובי הייחודי שאיפשר לנאצים מראית עין של לגיטימיות תרבותית.

היטלר העריך קירבת אמנים יותר מכל. הוא ראה באלברט ספיר את ידידו הקרוב ביותר, שסיפק לרעיונותיו המופשטים ביטוי מעשי מושלם, עיצובי, תיכנוני ואירגוני כאחד. בלעדיו לא היה חזונו מתגשם, והוא הכיר לו תודה בכל הזדמנות. ספיר קיבל מעון פרטי באוברזלצברג, ביטוי הוקרה ואות קירבה שחוץ ממנו רק גרינג, הימלר ומרטין בורמן זכו לו.

הוא היה מי שתיעל, באמצעות השכלתו וכישוריו כארכיטקט, את דימוייו הראשוניים של היטלר למודל הפעולה הנאצי, במציאות של החברה התעשייתית המודרנית. הוא יצר בהשראתם תפאורה מגלומאנית לרוח ההמון. בראשית הקריירה הוא עיצב את מצעדי ההמונים ומפגני הראווה. בהמשך תיכנן את הבניינים, השדרות והערים, שהיו במוקד התעניינותו של היטלר.

השליחות הפוליטית והתשוקה לארכיטקטורה היו בלתי נפרדות אצל היטלר. גישה זאת נולדה עוד בשנת 1925, כאשר עיצב את שני המבנים העצומים בגודלם שלו, כיפת הניצחון ושער הניצחון המגלומאניים בברלין. היה זה בזמן שהקריירה הפוליטית שלו הייתה בשפל. לפני פרוץ המלחמה היטלר נסחף בקדחת הבניה, שסחפה אחרי את כל ראשי המשטר הנאצי, ועירערה את האיזון הנפשי שלהם. מזימת המלחמה נרקחה לצרכי הבנייה הגרנדיוזית.

במהלך המלחמה התמנה ספיר לשר החימוש, וכישרונותיו בתחום האירגון הביאו להארכת המלחמה בשנתיים. הם נגעו במישרין לכל תחומי החיים בגרמניה, וכללו את השימוש בעובדי כפיה. ספיר הפך כך לשליטה למעשה של גרמניה.

בפברואר 1942 תכנן ספיר מחדש את מבנה תעשיית הנשק. זה היה המעבר מהתעשייה הגרמנית המסורתית, בה כל מוצר יוצר במלואו בבית חרושת אחד על ידי בעלי מקצוע מומחים, לתעשייה המונית יותר, בה כל מפעל מתמחה באחד הרכיבים, והתמונה הסופית של המוצר מתקבלת רק בשלב ההרכבה. האירגון מחדש הצליח מאד והביא לתפוקה הולכת וגוברת של כלי נשק.

כאשר חילות האוויר המשותפים של בעלות הברית בריטניה וארצות-הברית התחילו בהפצצות מהאוויר, השפיע הדבר רבות על היצור התעשייתי הנאצי. מעבר לפגיעה הישירה ביצור התעשייתי ובמורל, הן הכריחו את הנאצים להקצות משאבים עצומים להגנה האווירית. הפצצות מסיביות אלה נמשכו עד תום המלחמה, והכריחו את ספיר להקדיש את מיטב מירצו לשיקום הנזקים.

אלברט ספיר כתב, בשבתו בכלא, את מסמך הוידוי המקיף ביותר על הרייך השלישי, שנכתב על ידי אדם מהצמרת הנאצית. סיפרו, 'בתוככי הרייך השלישי', פורסם בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, והוא אבן הפינה לתיעוד התקופה.

הספר בנוי סביב הפער בין פנימי לחיצוני. הפנים היה קירבתו האישית להיטלר, ושיתוף הפעולה האמנותי ההדוק ביניהם, המתוארים בפרקים רבים. ספיר הזין את הנפש האמנותית של היטלר באש התמיד של הארכיטקטורה הקלאסית. יחסיהם האישיים ההדוקים מצאו את ביטויים בספר בתיאורים מפורטים ביותר של חיי היום יום של היטלר.

בהיקף סימטרי כמעט מתואר החוץ. זאת הייתה פעילותו של ספיר כשר החימוש, שהתמקדה באחריות על כל הנושאים הטכניים והארגוניים הכרוכים בהתחמשות גרמניה. גם זאת תוך קשר הדוק עם היטלר, שהיתווה ואישר כל מהלך. בין נושאים אלה היו: אירגון התשתית הגרמנית לכלכלת מלחמה, ניהול היצור התעשייתי-צבאי, אחריות על פיתוח אמצעי לחימה חדישים ובמרכזם הטילים הבליסטיים, ההתמודדות מול הפצצות האוויר של בעלות הברית, ויעוץ לגבי מהלכים צבאיים אסטרטגיים.

העיסוק בשני תחומים שונים יצר פער פסיכולוגי דרמטי, שספיר לא הצליח לגשר עליו. הפער היווה עבורו לגיטימציה מתמדת לתפישת ריחוק והינתקות מאשמה. ספיר בכל תיאוריו הוא כמי שצופה מרחוק במתרחש, אדיש ואובייקטיבי, בלתי מעורב, קר רוח גם כשהדברים נוגעים לעיקר.

ספיר טען כי לא ידע על השואה כתוצאה מאמצעי התיקשורת המשוכללים שעמדו לרשות היטלר, אשר הביאו לפקודות ישירות מהפיקוד העליון עד לרמת הביצוע, בכל גופי השלטון. כתוצאה מכך, לדבריו, נוצר מידור קיצוני, בו רק ההנהגה המצומצמת ביותר ידעה את כל המתרחש, ואילו כל הכפופים להם, והוא ביניהם, ידעו רק את אשר צוו לעשות.

אך הנאצים היו שקופים ומעולם לא הסתירו את החזון הגזעני שהיה מטרתם האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור, ומימשו אותו בצעדים חוקתיים, מינהליים ומעשיים. אי אפשר היה שלא להבין מהי הדרך בה הם הולכים.

· הרופאים הנאצים

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. יתכן שההנהגה הפוליטית והצבאית הגרמנית ראתה במגיפה, שהפחיתה את מספר החיילים הכשרים בצורה דראסטית, את הגורם המרכזי שבעטיו יש להכריז על כניעה.

המגיפה התעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות וסבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. מצב של חולשה הוא אופייני לתקופה של אחרי כל מלחמה. במקרה זה הוא גרם סבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. ההשפעות הצבאיות והחברתיות של המגיפה היו בהיקף עולמי. הן הביאו לחולשה כללית במערכת הפוליטית הבינלאומית.

הסתרת המידע מהציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וסכנת ההסתבכות הפסיכיאטרית, היוו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

התמיכה בנאצים הגיעה לשיאה בקרב רופאי גרמניה. שלושה רבעים מהרופאים הגרמנים היו לחברים במפלגה הנאצית. לא הייתה אף קבוצה חברתית בגרמניה שהצטרפה אליהם בהיקף כה גדול. חלק נכבד מהם הצטרפו לאס-אס.

המפלגה הנאצית הבטיחה רפורמות בתחום הבריאות, והרופאים ראו צורך בשינוי מיידי של המערכת הרפואית הארצית, כך שכלים חדשים כמו צילום רנטגן, ורישומים סטטיסטיים של כלל האוכלוסייה, יעזרו במניעת התפשטות מגיפות.

הרנטגן היה טכנולוגיה חדישה, שאיפשרה לכל אחד לקחת חלק בניסוי החברתי החדש של הנאצים. בצילומי הרנטגן יש שקיפות דומה לזאת של יסוד האויר.

כרטיסיות סטטיסטיקה היו מרכיב נוסף ברפורמה במערכת הבריאות. המוטו החדש של הרופאים היה לשמור על מסמכים ומספרים. החל המיחשוב הרפואי של האוכלוסייה הגרמנית כולה.

תורת הגזע נתפשה כמשלימה את הרפורמה במערכת הבריאות הציבורית בגרמניה. תורת הגזע הבטיחה התייעלות המערכת, הן על ידי חיסולם של חולים חסרי תקנה, והן על ידי סילוקם בכל דרך של מיעוטם שאינם נורדים, היהודים ויתר כהי העור, שהימצאותם בגרמניה לא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הבריאותיות החדשות והחמורות. 'המתת החסד' ו'המתת היהודים' השלימו זה את זה, במסגרת הרפואה הנאצית. הם שיקפו היטב את הסכיזופרניה הפוליטית הנאצית. הם היו כרוכים יחד תחת ערך העל של האדם העליון.

ב-30 לינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון, ברוב מכריע של העם הגרמני. היטלר הבטיח 'גרמניה בריאה', והרופאים שלחו מכתב ברכה לקאנצלר החדש: 'הרופאים הגרמנים מתייצבים בעונג רב לשירות הפטריוטיזם, ונשבעים למלא חובתם בנאמנות מירבית, כמשרתי בריאות האומה'. סיסמתם הפכה להיות: 'לעבוד למען הפיהרר'.

בתאריך 2 ליוני 1935 נפתח, בכפר ציורי בצפון גרמניה, בית הספר הנאצי להנהגה למקצועות הרפואה. הוכשרו בו רופאים ליישום חוקי תורת הגזע: התורשה, הרבייה, הבחירה, הישרדות החזקים. המשתתפים בקורסים היו רופאים מתחומים שונים, וכן אחיות. הם התגוררו בקסרקטינים כמו של חיילים, ועברו משטר הדרכה דומה לזה של חיילים. שיאו של כול קורס היו ההשבעות הטיקסיות בסיומו, בהן הכריזו התלמידים: 'אנו נהיה הגונים, נאמנים, וחברים רק לאחינו לדם, ולא לאף אחד אחר'. בית הספר הכשיר את מנהיגי הרפואה הנאצית לביצוע יעיל של המתות חסד, וכמובן גם לתפקידיהם במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז.

שטף חוקים שלל מרופאים יהודים את זכויותיהם. תחילה נשלל רישומם במערכת הבריאות הגרמנית, מה שהיה בפועל גזר דין כלכלי. לאחר מכן הם נדרשו לתלות מגן-דויד על שלט המשרד, ולהשתמש בשם האמצעי 'ישראל' כדי להזדהות כיהודי. הותר להם לטפל רק במטופלים יהודים. על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש. האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי ייאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה. מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, ו'הפכו לאריות', כפי שזה נקרא.

בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה. הם הפכו לפושעים לכל דבר, כיוון שהם זכו לרווח ישיר עצום כשתפשו את מקום הרופאים היהודים הרבים.

דוקטר אויגן פישר היה ממייסדי תורת הגזע ומקים המכון הגנטי בברלין בשנת 1927. פישר היה לנאצים בתחום מדעי החיים מה שהיה קרל האושופר בתחום מדעי החברה. פישר איפשר לנאצים את מראית העין של לגיטימיות מדעית. כתביו של פישר שולבו ב'מיין קאמפף', והוא צוטט על ידי היטלר ברבים מנאומיו, כבר הסמכא העולמי בנושא.

דוקטור קרל בראנדט היה רופאו האישי של היטלר, שהתבקש על ידו להפעיל את תוכנית 'המתת החסד' בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. מה שהתחיל כפתרונות למצוקת אזרחים ספורים, הפך לתעשייה, במסגרתה נרצחו מאות אלפי חולים על בסיס שיפוט שטחי. השיטות והצוותים שהופעלו במסגרת תוכנית זאת הועברו במלחמה למתקני השמדת היהודים.

דוקטור יוזף מנגלה, שערך ניסויים בבני אדם, עמד במשך כשנתיים, כמעט מידי יום, על הרמפה באושוויץ, וסיווג את המגיעים ל'ימין ושמאל', על פי כשירותם לעבודה. הוא התגלמות המפלצת באדם, שהיא ההתפתחות הבלתי נמנעת של תורת הגזע.

לאחר המלחמה, בכירי הרפואה הנאצית נשפטו במה שנודע כ'משפט הרופאים' בנירנברג, שהתנהל לאחר 'משפטי נירנברג' הידועים יותר של בכירי הנאצים, ובאותו האולם. סך הכול עמדו למשפט 23 רופאים, שישה מהם מחיל האוויר הנאצי. שר הבריאות של הרייך, קונטי, התאבד לפני המשפט בתאו בנירנברג. במהלך המשפט נחשף ההיקף המלא של תפקיד הרופאים בשואה. התעוב כלפיהם הוביל לחקיקת חוקי נירנברג לאתיקה רפואית.

זה מה שאמר התובע הראשי במשפט טלפורד טיילור על אחריות הנאשמים:

'רופאים היו חלוצים שסללו את הדרך לשואה. הם הגדירו את 'הגזע היהודי', והם כתבו את הדוחות הגזעיים ששלחו יהודים למחנות ההשמדה. רופאים עמדו על הרציף באושוויץ ובחרו תאומים, גמדים ואחרים, לניסויים רפואיים. הם קרעו משפחות. כולם נאלצו להופיע בפני רופא. ילדים מתחת לגיל 14, כל הנשים וקשישים, נשלחו מיד לתאי הגזים. הבדיקה ארכה 2-3 שניות, ואז הצביע הרופא באגודלו. רופאים ישמו את מדיניות הגזע הפאנאטית של הנאצים, בין אם כמוציאם לפועל או כמוציאים להורג. רופאים קבעו את מינון הגז הקטלני.רופאים פיקחו על תהליך ההרג. רופאים פקדו על הפשטת הגופות ועל החיפוש אחר סתימות זהב בשיניים. רופאים היו אדוני החיים והמוות, שותפים באחריות לרצח מיליונים. חלקם היו אולי סדיסטים שהרגו ועינו למען ההנאה. אבל לא כולם רוצחים. הם לא אנשים נבערים. רובם רופאים מיומנים וחלקם מדענים נכבדים.

שומה עלינו לקבוע בבהירות את הרעיונות והמניעים שהניעו את הנאשמים לנהוג בבני אדם כבנחותים מחיות. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שגרמו לזוועות אלה לא גוועו. לא ניתן להרגן בכוח הנשק. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שהובילו למשפט לא התפתחו בבארים שכונתיים, אלא במוסדות מדעיים ידועי שם.'

פסק הדין במשפט הרופאים הנאצים ניתן בתאריך 20/8/1947. ההוצאה של שישה מהם להורג, ובראנדט בראשם, בוצעה ב-2/6/1948.

לא נראה כי התביעה הצליחה למצות את נושא הבהרת המניעים של הרופאים הנאצים. על אף ההוכחה הברורה לפשעיהם, הרי שלנוכח הקביעה הנחרצת לגבי האיכות של אישיותם ושפיותם, נותרו מניעיהם כתעלומה עד כה.

בדומה למה שאירע לדמותו של רודולף הס, הפכו הרופאים הנאצים לאחד הסמלים של גרמניה הניאו הנאצית. גם הם הפכו לחידה שלא פוצחה. הדימיון האנושי לא הצליח לאחד את אישיותם עם מעלליהם והם נותרו כ'חידה מרתקת'.

במשטר הנאצי היו שתי מערכות של הוצאה לפועל, היו שני סוגים של פקודות והוראות: ההוראה הרשמית והמקובלת, וההוראה האידיאולוגית והחריגה. המערכת הרשמית התנהגה על פי הנורמות המקובלות על החברה התרבותית, שלטון החוק, חופש הפרט, וכדומה. המערכת הבלתי רשמית הייתה התנדבותית, ולא הכירה באף נורמות או חוקים. היא הייתה שרירותית ובלתי מבוקרת, בלתי מסודרת. שתי המערכות חפפו, ופעלו הדדית זאת על זאת. משמעות הדבר היא שבמערכת הרשמית הנורמות הפכו בהדרגה חסרות תוקף, ובאותו זמן, במערכת הבלתי רשמית נבנה קוד חוקים נורמאלי למראה.

יוזף מנגלה היה התגלמות הרוע השטני של השלטון הנאצי. מצפונו של מנגלה פעל בתור מדען. הוא היה מדען שהצדיק את מה שהוא עשה במחשבה כי המטרה מקדשת את האמצעים. אישיותו המפוצלת היא סופו הפרטני של התהליך שהתחיל עם הדואליזם האידיאולוגי הנאצי, ונמשך עם פיצול מערכות ההוצאה לפועל במישטר. היעדר צלם האנוש הפך אצלו לוודאות היחידה. אירוני הדבר הוא כי בשעה שחוקרי הגנטיקה בימינו מנסים למצוא את הגן הגורם לסכיזופרניה, הסכיזופרנים המובהקים ביותר בתולדות האנושות היו חוקרי גנטיקה בעלי היגיינה פנימית פגאנית.

· ספינת האויר

בעיית הגאזים במעיים של אדולף היטלר ימ''ש היא כנראה בעיית העיכול והנפש המפורסמת ביותר בהיסטוריה.

ההיסטוריונים אחידים בקביעתם כל היטלר היה קורבן של נפיחות מעיים בלתי נשלטות, כאבי בטן עזים, עצירויות ושלשולים.

הסיבות לכך היו כנראה רבות ומורכבות, כמו שניתן ללמוד מ'תיסמונת המעי הרגיש'.

מחלה שנייה ודומיננטית יותר של היטלר היתה העגבת, שגורמת להתרחבות עורק הלב העליון ומחלישה את פעולת השסתום המונע חזרת הדם ללב.

הבעיות בתפקודי שסתומי הלב והמעיים עיצבו בו כנראה את דפוס האישיות חסרת המעצורים.

נושא בעיות המעיים של היטלר לא זכה עדיין לניתוח היסטורי רציני, והגישה אליו בכללה היא הומוריסטית, באמצעות שפע של בדיחות.

זאת למרות שגרמניה הנאצית התנהלה על פי 'עיקרון הפיהרר', על פיו צייתה האומה כולה בעיוורון לכל פקודה שלו.

המומחים קובעים כי טעויותיה של גרמניה הנאצית בשלבי המלחמה האחרונים נבעו מטעויות של היטלר, שהיו כתוצאה מהתמכרותו לסמי מרץ, שבלעדיהם נראה והתנהג כמו אדם מובס.

ניתן לפיכך להסיק כי בעיות העיכול שלו קבעו מהלכים מדיניים הרי גורל.

מן הראוי הוא לבחון ולתאר את בעיית הגאזים במעיים של היטלר כקשורות בתופעות גאזיות דומיננטיות אחרות שחווה במהלך חייו:

א. התעוורותו הזמנית מגאז עצבים במהלך מלחמת העולם הראשונה. היטלר התעוור כחודש לפני סיום המלחמה בנובמבר 1918 במהלך התקפת גאזים באיפרס.

במהלך החלמתו בבית החולים גרמניה נכנעה.

הלם הכניעה זירז כנראה את ההחלמה.

ייתכן ובדרך זאת הונצחה בנפשו סתירה שנקבעה כתסביך נפילה.

ב. גרמניה שלטה בתעופה העולמית הבין-יבשתית טרם מלחמת העולם השנייה באמצעות ספינות אוויר ענקיות שמולאו בגאז.

בשנת 1937 כלתה באש בניו-יורק בתוך דקות ספורות ספינת האוויר הענקית ה'הינדנבורג'.

היה זה מחמת גאז המימן הדליק שבתוכה.

היתה זאת נקודת תפנית מכרעת בעימות שהוביל לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

אסון ה'הינדנבורג' היה נקודת מפנה גם בהתפתחות התעופה, וסימן את עליונות הטיסה במטוסים.

הגאז - שהוא יסוד האוויר בשיאו, יצר סתירה שמתאימה לטיבעו החמקמק כמו שהוא נתפש בתודעה האנושית.

ג. ייתכן והמעבר מה'הינדנבורג', האי הצף המשייט במרומים, לאופל תאי הגאזים במתקני ההשמדה, בהם נרצחו מיליונים רבים של אנשים, רובם יהודים, נעשה דרך בעיות הגאזים האישיות של היטלר.

'הפיתרון הסופי' הוא העתקה פסיכולוגית של תסביך אישי, שחילחל והתפשט לאומה שלמה.

לנאצים לא היה כל צורך בפיתרון הסופי. הוא הזיק להם יותר מאשר הועיל.

אך ייתכן והיה בהם דחף עז להתמיד בו מתוך תחושת קלות היתר שהגאז משרה.

יש דימיון מילולי רב בין המילים GAS ו-JEWS.

ניתן לתאר את כל ארועי תקופת השילטון הנאצי דרך תיקו הרפואי של היטלר.

במסגרת זאת יתפוש נושא הגאזים על כל היבטיו מקום מרכזי.

צריך לקום ההיסטוריון בעל הרקע הרפואי שיכתוב את הספר בנדון.

יהיה זה ספר תמציתי וקולע.

· מטוס הסילון

היטלר משך את המלחמה עוד ועוד, מכיוון שהאמין, ושכנע את העם הגרמני, כי למערכה עומדים להיכנס כלי נשק מהפכנים שיכריעו אותה. התעמולה הנאצית הרחיבה בנושא מבלי להיכנס לפרטים. לכן יש הסבורים כי המדובר בעיקר בנשק הרקטי וי-2. הדבר אינו מדויק. היטלר, על אף המשאבים האדירים שהקצה לפרויקט, ידע כי שימושו בשדה המערכה מוגבל. לעומת זאת הוא היה משוכנע בחשיבותו המידית של מטוס הסילון למלחמה, כמספק את הפתרון המבצעי המיידי. בעולם של מנועי הבוכנה, הדבר נתפש כדמיוני. היתרון של הנאצים באותם ימים היה עצום. מבחינת הפיתוח המעשי הם הקדימו באותם ימים בשנים אחדות את יריביהם, ולדבר היו גם משמעויות מוראליות. הנאצים עברו תהליך השתחררות. הנחש שלפת את העולם יכול היה לזקוף את ראשו.

שורת גורמים הופכת את מטוס הסילון לבעל יתרון אסטרטגי, טכני ופסיכולוגי, בשדה המערכה: אין למטוס מומנט פיתול כמו למטוס בעל מדחף, והטיסה חלקה. המראה הנשקף מתא הטייס הוא נרחב הרבה יותר, כיוון שהמנוע נמצא מאחור. מראה המטוס כולו הוא אווירודינמי, יפה וחדשני. אלמנט הרתעה חשוב נוצר באמצעות רעש המנוע העצום.

מטוס הסילון מתאפיין במהירות. מנוע סילון יעיל מאד לעומת מנוע הבוכנה בפרט במהירות גבוהות מאוד ובגבהים גבוהים. תחושת המהירות חשובה מאד במבנה התיקשורת החברתית בעת מלחמה.

מנוע הסילון דורש כי האוויר הנשאב אליו יהיה נקי. כל חפץ קטן הנשאבים לתוכו עלול לגרום להתרסקותו. הדימויים הסטריליים של משק הבית הגרמני סיפקו כלי חשוב לעיצוב מחדש של הדרך בה הגרמנים, בפרט הנשים, הגדירו את יחסיהם לאומה. המדינה הנאצית הייתה אמורה להיות מדינה היגיינית, הנאציזם היה אמור להיות 'ביולוגיה יישומית'.

היטלר יכול היה להפוך את פיתוחו החשאי של מטוס הסילון לכלי שליטה מניפולטיבי מול ההנהגה הצבאית הותיקה והעם. הוא יכול היה להכריז על עצמו כמפקד הצבא. אצל הנאצים החולים בתסביך ניקיון כפייתי, נחפזים, והשרויים בחרדת הנפילה, המפגש הראשון עם מטוס הסילון היה בוודאי חווית התעלות. אך המכאניזם הפסיכולוגי של הסילון יצר, יחד עם תחושת ההתעלות, את תשוקת הטרור. 'נקי', 'מהיר', 'מסודר', ו'מבריק', הן כמעט מילים נרדפות.

הקשר בין ניקיון אובססיבי לאמונה קיצונית התבטא בנאומו של הימלר בקרקוב מאפריל 1943: 'ברצוני לומר משהו, כנאצי נאמן, ולהשתמש בשאלת טוהר הדם כנקודת מוצא. היינו הראשונים לפתור את שאלת טוהר הדם באמצעות פעולה, ובהקשר זה, איננו כוללים את האנטישמיות. לגבינו האנטישמיות היא בדיוק כמו חיטוי מכינים. פליית כינים אינה שאלה של אידיאולוגיה, אלא עניין של ניקיון.'

הטיסה הראשונה של מטוס הסילון הראשון בעולם התבצעה בתאריך הרה הגורל של ערב המלחמה. למרות ההצלחה נשלח המטוס הזה למוזיאון, ללא המשך תכנון. הוא היה איטי יחסית, וראשי מיניסטריון התעופה חשבו שאת המלחמה ינצחו עם מטוסי בוכנה. הם התלבטו בין יצור גרסה מתקדמת של מטוס קרב קיים בעל מנוע בוכנה, לעומת יצור מטוס קרב סילוני מהפכני הרבה יותר, והתקדמו באיטיות בשני הכיוונים במקביל.

במאי 1943 התחילה הדעה להשתנות לטובת מטוס הסילון. זאת לאחר שאדולף גאלאנד, מפקד כוחות מטוסי היירוט של הלופטוואפה, טס באב הטיפוס של אחד מהם, זמן מה לאחר שנבנה, והתלהב. ימים אחדים לאחר מכן נמסרה למפעלי מסרשמידט ההזמנה הראשונה למאה מטוסים.

אין ספק כי המטוס, שנקרא אמ-אי 262, היה אחד המטוסים החשובים בהיסטוריה. למרות שנולד בנסיבות הנואשות של המלחמה, הוא היה יצירת מופת של טכנולוגיה חדשנית, אשר שינתה לחלוטין את פני התעופה, מאז הופיע לראשונה בשמי אירופה באביב שנת 1944.

היה זה מטוס בעל שני מנועי סילון, עיצוב מתקדם הדומה מאד לזה של מטוסי קרב מודרניים, מהירות גבוהה בהרבה משל כל מטוס אחר באותה תקופה, ויחד עם זאת זריזות ויציבות. המטוס התאים למטרה אחת בלבד: יירוט מטוסי אויב. לו היו הנאצים נצמדים בעת תכנון ויצור המטוס לייעודו המקורי, יירוט מטוסים, היו יוצרים את כלי הנשק שהיה עוצר את הפצצות המפציצים על ערי גרמניה. אלא שהיטלר פקד ליצור דגם תקיפה, הכשיל את הפיתוח, ובכך יצר במו ידיו את הגורם המרכזי לתבוסתה של גרמניה.

המומחים טענו שהסבה למטוס תקיפה תשנה את מרכז הכובד של המטוס, ודורשת תכנון יסודי חדש. ניסיונותיהם להניא אותו מהפקודה, ולהביא לכך שלפחות חלק מהמטוסים, שכבר היו בשלב יצור מתקדם, יהיו בדגם יירוט, נתקלו בהתנגדות עיקשת. ראשי האווירייה התעלמו מהיטלר והמשיכו בפיתוח במתכונת המקורית, ייתכן בניסיון ליצור קואליציה נגדו. בסופו של דבר גילה היטלר את סירוב הפקודה. הוא רתח מזעם. גרינג העביר את האשמה למילך, האחראי על התעשייה האוירית שהיה ממוצא יהודי, שהודח מתפקידו.

יצור המוני, בעדיפות ראשונה, של המטוס, התחיל בתחילת שנת 1944, לאחר התגברות על בעיות טכניות רבות. הבעיות נפתרו בחלקן בלבד, והמטוס נכנס לשרות פעיל במצב, כמות ותאריך שהיו מאוחרים מכדי לשנות את גורלם של הנאצים. המטוס יוצר במפעלים שפוזרו והוסוו ביערות ברחבי גרמניה, כדי למנוע פגיעה בהם מצד מפציצי ארצות-הברית. סך הכול נבנו 1433 מטוסים. מתוכם כ-500 נהרסו בהפצצות על בתי החרושת בטרם הושלמו. חלק גדול מהמטוסים שנהרסו על הקרקע היו בתהליך הסבה למטוסי תקיפה. נתונים אלה מעידים על היקף ההשקעה והתקווה שתלו הנאצים במטוס.

גם ברגעיו הזוהרים ביותר, כאשר השתמשו בו לצרכים אליהם יועד, המטוס לא הציב מענה הולם באוויר. המטוס התנהג בצורה טובה מאד באוויר, אך סבל מבעיות במנועים, שיוצרו מחומרים חסכוניים בלתי איכותיים. טייסי המטוס היו בחלקם הגדול חסרי ניסיון מתאים להטסת המטוס המהיר, והייתה גם בעיית מחסור בדלק. טייסי בעלות הברית ארבו למטוס כשהתקרב במהירות איטית לנחיתה, והצליחו לפגוע בו.

היטלר היה מודע לבעיות אלה, ולאינספור בעיות אחרות בתפעול המטוס. הוא היה האחראי כמפקד הצבא לפתרונן. כל בעיה שנפתרה נדמתה כאחרונה, אך לאחריה צצה מיד בעיה נוספת. תהליך ההשתכללות גזל מגרמניה הנאצית את כל האנרגיות שעוד נותרו בה.

סיפור האמ-אי 262 דומה לסיפור הפוקר די-7 ממלחמת העולם הראשונה. התוצאה הייתה דומה בשתי המלחמות. המטוס המהפכני לא הצליח לשנות את תמונת המצב, והמלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת לגרמנים.

· כישלונות הלופטוואפה

הגורם העיקרי לכישלון הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה היה מנהיגות גרועה. היטלר לא היה אסטרטג גדול. היו לו הצלחות ראשוניות כאשר העריך כהלכה את חולשות הדמוקרטיות המערביות. אך ככל שהמלחמה התארכה הפך הלופטוואפה למשותק יותר ויותר בגלל אסטרטגית המלחמה הקצרה, שהנחתה את כל הפיקוד הגרמני העליון.

הגרמנים היו כה משוכנעים בנצחונות בזק עד שהם התעלמו מצרכי המלחמה הממושכת. קונספצית המלחמה הקצרה מנעה את גיוסה המלא של התעשייה, הרחבת מערך ההדרכה, מתן הסיוע לבנות הברית ועוד.

גרמניה היתה תקועה בתפישת עולם שגויה זאת עד המערכה בסטאלינגרד. בעיקבותיה היטלר השתכנע שהמלחמה עומדת להיות ממושכת, אך באותה עת כבר השיגו בעלות הברית יתרון בלתי ניתן לעירעור במלחמה באוויר.

על פי כל אמת מידה כמעט חיל-האוויר הנאצי היה טוב יותר משל אויביו בשנים 1939-1941.

האמ-אי-109 היה מטוס הקרב הטוב ביותר, והיו-88 היה המפציץ הבינוני הטוב ביותר לתקופתו. במערכות בפולין, נורווגיה, צרפת, צפון-אפריקה ורוסיה, הוכיח מטוס התקיפה ה'שטוקה' את יעילותו הרבה בתמיכה במתקפות הקרקעית. לנאצים היו 500 מטוסי תובלה, כוח ההובלה האווירת הגדול ביותר בעולם, שמילא תפקיד מכריע. דיביזית כוחות מוטסים בדאונים הביאה תוספת עוצמה לשדה הקרב, באמצעות יכולת ההשתלטות שלה על עמדות מפתח מאות קילומטרים מאחורי קווי החזית.

בניגוד לתפיסה המקובלת, פיתח החיל גם יכולת הפצצה אסטרטגית, באמצעות ניווט מדויק ופצצות מונחות.

למרות שהיה זה חיל-אוויר צעיר, הוא היה בעל הניסיון המבצעי הרב ביותר, לאחר השתתפותו במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936-1939.

לגרמניה היתה גם תעשייה אווירית מדרגה ראשונה, עם מתכננים ומהנדסים מצויינים, ותשתית תעשייתית מודרנית, של הכלכלה השנייה בגודלה בעולם בשנת 1939.

מהנדסי האווירונאוטיקה הגרמנים הפתיעו את העולם עם אמצעי לחימה אוויריים רבים מכל הסוגים: מטוסי הקרב הסילוניים הראשונים, הפצצות המעופפות המונחות, הטילים לטווח ארוך, והמסוקים.

למרות כל אלה, העדיפות האווירית הנאצית לא החזיקה מעמד זמן רב.

בשנת 1941 היה חיל-האוויר בנחיתות מספרית בכל חזית. בשנית 1942 כבר למעט ממטוסיו היתה עדיפות טכנולוגית. הטייסים המאומנים היטב של 1939-1941 אבדו במלחמת השחיקה והוחלפו בצוותות שהיו נחותים מעמיתיהם הבריטים והאמריקנים. בשנים 1942-1943 החלו בעלות הברית להשתמש בתובלה אווירית ובסיוע אוויר קרוב, בשעה שמיומנויות אלה הלכו ודעכו אצל הגרמנים. בעלות-הברית התגברו על העדיפות הכמותית והאיכותית. בנקודת האמצע של המלחמה היה הלופטוואפה לכוד בדעיכה מתמדת ובלתי הפיכה.

הסיבה לכישלון היא מנהיגות גרועה ואסטרטגיה מוטעית, בעיקר מחמת יהירות.

כמובן שהיכולת התעשייתית של בעלות הברית מלאה תפקיד חשוב בהצלחה להביס את הנאצים, ויש מי שעשוי לטעון כי בכל מקרה הגרמנים לא היו מחזיקים מעמד מול קואליציה כה רבת עוצמה, של ארצות הברית, ברית המועצות והאימפריה הבריטית, גם אם לא היו עושים שגיאות כה גדולות. אך הגרמנים מלאו תפקיד מכריע בתבוסתם שלה.

· אש הטיל

מבחינה אידיאולוגית ותעמולתית לא היה דבר שהתקרב בערכו עבור הנאצים לזה של הטיל וי-2. מטוס הסילון היה זה שהזקיף את קומתה של גרמניה. הטיל הוא שהעניק לה את אונה. באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא חפץ מעופף, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האויר. הלהבה האדירה הנפלטת מזנב הטיל היא הרושם המוחשי ביותר שנוצר ממנו. הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. תחושת האש גוברת על תחושת האויר.

הטיל קנה מיד אחיזה בתודעת ההנהגה הנאצית, אשר ראתה בו אמצעי עיקרי להבטחת שילטונה מכל הבחינות. פיתוח הטיל וי-2 זכה לעדיפות עליונה בהקצאת משאבים בשלב הקריטי של המלחמה, על חשבון כל אמצעי הלוחמה האחרים. הנאצים שמרו על חשאיות, ולא פירסמו את דבר קיומו בציבור הגרמני. מכונת התעמולה הנאצית הפיצה במיומנות רמזים בציבור אודות 'נשק סודי', 'נשק פלא', ו'נשק יום הדין'.

בליבה של תורת ניהול דמוקרטית ההמונים באותה עת היה מושג 'האני הצרכני', שלא רק גרם לכלכלה להצליח אלא עיצב גם אדם מאושר, נוח לבריות וצייתן. הדמוקרטיה נתפשה כקונספט נפלא, אך ההמון נתפש כחסר כושר שיפוט ובני האדם ראויים לכך שידריכו אותם, באמצעות פנייה מושכלת לדחפיהם, במעין פסיכואנליזה המונית תוך שמירת היחס הפטרוני.

יוזף גבלס התעניין מאד בתיאוריה זאת, שפותחה בארצות הברית. גבלס שאף ליצור תנאים אלה על ידי איחוד של חשיבה, רגש, ותשוקה. הדחפים הלא מודעים של ההמון תועלו באמצעות המצאת הטיל, ולהמון ניתן כתגמול סיפוק באמצעות תגמולים חומרניים ארציים. גבלס שלט לחלוטין בתודעת ההמון באמצעות תרבות הצריכה ההמונית. הייתה זאת שליטה בכל הרבדים, מאולם האופרה ועד חדר המיטות.

האש מקושרת לתהליך ההשתנות. השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. הנאצים, שחפצו בשינוי מהיר ומקיף, זימנו את האש אליהם בכל דרך שיכלו. מכונת התעמולה הנאצית השתמשה באופן ישיר במוטיב זה, החל ממצעדי הלפידים, בהמשך בחירחורי המלחמה, ולבסוף בטיל הבליסטי.

שכיח גם למצוא את שרעפי האש בקרב אלה המתעקשים על דעותיהם, או אלה הממציאים תירוצים, כמו שהיו הנאצים. מכל התופעות, האש היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה.

אקט התשוקה המינית מקביל לכיבוש האש. לאחר שעיצב היטלר את הסטריאוטיפ של האישה הגרמנית כדמות קלילה שמקומה בעורף, ושתפקידה העיקרי הוא גידול ילדים, משק בית ותמיכה מוראלית, קל היה לגבלס להכתיב חיי משפחה ומין.

הגרמנים לא היו אשמים באנטישמיות בלבד, אלא בכניעה לדחפי החמדנות השפלים, שהובילו בתחילה לגזילת הרכוש היהודי ובהמשך אל השואה. הם נכנעו לגירסה הנאצית של תרבות הצריכה האמריקנית. גרמניה הנאצית הייתה מדינה סוציאל-דמוקרטית אתנוקראטית. היא העניקה זכויות סוציאליות רק למשתייכים לקבוצה האתנית השלטת. היא הפעילה היגיון זהה לזה של מדינות אחרות מאותו הסוג, אלא שהיא הרחיקה לכת יותר מהן. גרמניה הנאצית סיפקה לתושביה הייתה הראשונה שחילקה קצבאות ילדים, היא הראשונה שהעניקה שירותי בריאות מסובסדים לפנסיונרים, חייליה זכו למשכורת נאה ויכלו לשלוח הביתה את הביזה מאתרי הלוחמה והרצח, ובאופן כללי, גרמנים נאצים חיו טוב יותר מאשר אי פעם.

משמעות המילה HOLOCAUST, בה מכונה השואה בלועזית, היא במקורה הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום. המילה נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן 'שריפה מלאה'. צורה זאת של הקרבה דתית, בה לא נותר מאומה מהבשר, ידועה וחשובה בדתות השונות. הדת הזורואסתרית הקדומה היא זאת בה פולחן האש היה המפותח ביותר. שריפת מיליוני הקורבנות בשואה בכבשני הענק הייתה הרבה יותר יעילה, לא רק מבחינה כלכלית, טכנית, ולשמירת סוד. הייתה לה 'איכות' רוחנית. מזווית זאת, השואה הייתה צורה של פולחן דתי. הייתה זאת הקרבת אדם המונית. קו-האש הנאצי יכול היה להעניק להם את החוסן הנפשי לבצע את השואה.

ורנר פון בראון סומן על ידי היטלר וגרינג כאחד הצעירים המבטיחים של המשטר הנאצי. הוא קיבל תקציבים בלתי מוגבלים כדי לפתח את הנשק הסודי והסופי שלהם, טיל הוי-2 שאי אפשר היה לעצור את מעופו למטרה. היטלר, אשר שאף להיות אחד מגדולי תבל, וגרינג שאמר שעוד 50 שנה יהיה בול לכבודו, הפכו לדמויות שליליות ואזוטריות. פון בראון לעומתם הפך להיות דמות שהולכת ונחרתת באופן חיובי בזיכרון האנושי הקולקטיבי, כאבי תוכנית החלל שהביאה לפריצת האדם את גבולות כדור הארץ, ושיגרה אותו אל הירח.

בהיותו ילד התחיל ורנר פון בראון הצעיר להתעניין בטיסה לחלל. לאחר שסיים את בית הספר הצטרף לקבוצת חובבי בניית רקטות והחל לבנות מנועים שהוזנו בדלק נוזלי ולנסות אותם. לקבוצה היה תמיד מחסור בכסף. היה מקור ודאי אחד למימון, הצבא הגרמני. בקיץ 1932 הדגימה הקבוצה את הרקטה שפיתחה לפני אנשי הצבא. בצבא הבטיחו לקבוצה מימון אם תסכים לעבוד בחשאיות מוחלטת. ההצעה נדחתה על ידי כל חברי הקבוצה למעט ורנר פון בראון. בגיל עשרים עבד בבסיס ניסויים סודי של הצבא מחוץ לברלין. הצבא מימן את לימודי הדוקטורט שלו בתמורה לתיכנון כלי נשק. היה זה הסכם שהוא שמח לבצע. הוא החל לעבוד עם שלושה שותפים בלבד, וכן שיגור לא גמור. אך בתוך שלוש שנים השיג צוותו את הטכנולוגיה של אותם ימים.

שלושה חודשים לאחר שהחל פון בראון לעבוד במסגרת הצבא מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. פון בראון תכנן באותה עת טיל גדול לטווח שלוש מאות קילומטר. השאיפה הנאצית להתחמשות מחודשת אפשרה לו לבנות טיל זה. לשם כך הוא נזקק לצוות גדול יותר ולמתקני ניסוי נוספים. פון בראון החל לחפש אחר אי מבודד בים הבלטי. הבסיס החדש בפינמונדה לפיתוח טילים הוקם במהירות ובחשאי. פון בראון מונה למנהל הטכני של המיזם. הוא היה בן עשרים וחמש בלבד. בשיאו של המיזם פיתחו כאלפיים מהנדסים ומדענים טיל חדש, A-4, ולאיש לא היה ספק בנוגע למימוש העתידי שלו. הוא תוכנן לשאת ראש נפץ במשקל טונה, ולעוף למרחק של כשלוש-מאות קילומטרים. עד אז לא הצליחו לשגר רקטה למרחק שעלה על כמה אלפי מטרים.

בניית הטיל הייתה כרוכה בעלות עצומה, ולשם כך נזקק צוות הפיתוח לתמיכת הפיהרר עצמו. פון בראון הצטרף למפלגה הנאצית ב-1937. הוא הוזמן גם להצטרף לאס-אס, על ידי מנהיגו היינריך הימלר. ערב המלחמה ביקר היטלר בבסיס הניסויים הצבאי. ההדגמה שערכו לו החלה בהפעלת מנוע רקטי בבונקר בבסיס. לא היה ספק שהיטלר התרשם. הלהבה היתה אדירה, הרעש היה חזק מאד, וההדף שנוצר מפליטת הגזים כופף את העצים במקום לכל הכיוונים.

חמש שנים לאחר שהחלה העבודה היה הטיל מוכן לניסוי. השיגור הראשון בוצע בתאריך שלישי לאוקטובר 1942, כעשרה חודשים לאחר ועידת ואנזה. השיגור המוצלח נראה היה, בדיעבד, כמו הצלחה מקרית. מבין 11 השיגורים שהתבצעו אחריו, רק שניים הצליחו במידה מסוימת. בשלב זה היה צורך להבטיח את תמיכתו של היטלר בפיתוח הטיל. פון בראון הראה להיטלר סרטון שהיה בו כדי להצדיק את המשך הפעילות בפינמונדה. היטלר רצה להאמין, ולכן אפשר היה למכור לו את הסיפור.

יצור טילי הוי-2 החל, בסופו של דבר, באביב 1944. בניית הטילים תוכננה להתבצע בבית חרושת תת קרקעי סודי בהרי ההרץ בגרמניה. כוח עבודה ממחנות ריכוז היה אמור להרכיב אותם. אך לפני כן היה צורך להגדיל את חלל המנהרה שהייתה במקום. במשך חמישה חודשים עבדו שמונת אלפים אסירים במנהרות מבלי שראו אור שמש. על עבודתם פיקחו שוטרי האס-אס ואלה העבידו אותם באכזריות. פון בראון ביקר במקום בהזדמנויות רבות.

טילי הוי-2 הראשונים נורו לעבר לונדון בתאריך 8 לספטמבר 1944. עידן חדש של לוחמה נפתח. כחמשת אלפים אנשים נהרגו מהם, רובם ככולם אזרחים.

אך בסופו של דבר היה פרוייקט זה בלתי יעיל, יחסית להשקעה בו. כמות הטילים שיוצרו ושוגרו הייתה קטנה מכדי לגרום נזק משמעותי בשלב סופי זה של המלחמה.

כוחות הברית הפציצו את אי בניית הטילים פינמונדה פעמים רבות, וגרמו שם נזק תמידי. כאשר נכבשו אזורי שיגור הטילים לחופי הים הצפוני, נפסק שיגורם כמעט לחלוטין. למרות זאת, יחידות הוי-2 המשיכו לפעול עד סוף המלחמה, באמצעות כני שיגור ניידים אחדים, שהפעיל האס-אס. מספר הטילים ששוגרו היה קטן, וכך גם הנזק.

היטלר קיווה, עד יומו האחרון, שאחד מטילים אלה, שלא הייתה כל דרך לעצור בעדם, יפגע במטרה חשובה במיוחד, וכך יצור תפנית לטובתו ברגע האחרון.

כאשר הבין פון בראון כי גרמניה עתידה להפסיד במלחמה, גישש עם עמיתיו המדענים אם יהיו מוכנים לעבוד עם האויב. יום לאחר מות היטלר יצר פון בראון מגע עם מפקדי צבא אמריקנים בכירים. אנשי צוות הפיתוח זכו ליחס של כבוד מצד אויביהם לשעבר, שהתרשמו מאד ממה ששמעו מהם. הם הציעו להם חוזים צבאיים. ארצות הברית קיבלה יותר מ-125 מדענים בתחום הטילים מהמוכשרים ביותר בעולם. היא קיבלה גם רכיבים להרכבת 70 רקטות וי-2 שניתן היה לשגר, ואת כל החומר התיעודי שהיה אוצר בלום.

לאחר המלחמה מסך הברזל ירד על אירופה, והפריד בין המערב הקפיטליסטי והמזרח הקומוניסטי. שתי מעצמות העל, ארה''ב וברה''מ, נלכדו במרוץ החימוש. המלחמה הקרה החלה, וכל צד פחד ממתקפת מנע גרעינית של הצד השני. בעיקבות ניסויי פצצות האטום והמימן של שתי המעצמות, החליטו הסובייטים לבנות טיל נושא נשק אטומי. לשיגור כלי הנשק ניספחו שיגורי לווינים לחלל החיצון, לצרכי מודיעין ותיקשורת. המרוץ לכיבוש החלל נפתח במקביל למרוץ החימוש.

הדבר דחף את ארה''ב להאיץ את תוכנית החלל שלה. נאס''א, סוכנות החלל האמריקנית, הוקמה בשנת 1958. בשנת 1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל על שם מארשל, בהאנטסוויל, אלבאמה, והעבירה לשם את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים בה שירת. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מארשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 ועד לפברואר 1970.

בהפרשי זמן קצרים שיגרו הצדדים טילים, שכל אחד מהם היווה שיפור טכנולוגי משמעותי לעומת קודמו. כל שיגור היה מרשים יותר. בשנת 1959 נבחרו הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים. בתאריך 12 לאפריל 1961 שיגרו הרוסים לחלל יורי גגארין, האדם הראשון בחלל. האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלאן שפארד, שוגר לחלל חודש לאחר מכן.

שיגור האדם הראשון לחלל יצר תהודה עולמית. הייתה זאת מכה עצומה ליוקרה האמריקנית, שחייבה את הנשיא קנדי להכריז על תוכנית לשיגור האדם לירח בתוך עשר שנים. קנדי פנה לפון בראון שיגבש תוכנית שתעמיד את ארה''ב שוב במקום הראשון. פון בראון כתב לו בתשובה מסמך בן עשרה עמודים, בו היה משפט שהוא מאמין כי 'יש אפשרות לנחות לפני הרוסים על הירח'. קנדי קרא בנאום היסטורי לאומה האמריקנית להתמסר להשגת מטרה זאת עד תום עשור שנות השישים.

היה זה מירוץ הישרדות. לחץ הזמן היה גדול, כיוון שדוחו''ת המודיעין סיפקו דיווחים למדענים הבכירים על התקדמות מתחריהם. כך נוצרו תקלות ואסונות רבים, שיתכן והיו נמנעים. אינספור טילים ולווינים של שני הצדדים התרסקו בעת השיגור ובחלל. הכישלונות הגדולים יותר היו מנת חלקם של הסובייטים. באסון הגדול מכל, הביא קצר חשמלי להתפוצצות טיל על כן שיגור בבייקונור, ולמותם של קרוב למאה מבכירי תוכנית החלל הסובייטית. הייתה זאת מכת מחץ לתוכנית החלל הסובייטית.

כך הפכו האמריקנים, והעולם החופשי כולו, שבויים בידי תלמידם המובהק של היטלר וניטשה, נאצי שהשתלט על העולם בכפפות משי. זאת הייתה דרך המלך ללגיטימציה של גרמניה הנאצית, שהגיעה לשיאה באיחודה מחדש ב-1990. היה זה מתן האות לתחיית הניאו-נאציזם ולהתחזקות האנטישמיות.

· התעופה ותורת היחסות

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר.

היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען, שלמרות הנסיבות הגרועות נותר אדם טוב למשך כל ימי חייו. היטלר הפך לדיקטאטור, שלמרות ההזדמנות הטובה לא נלחם לטובת בני האדם, אלא הפך לבעל זבוב.

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם הצורך הישיר באש כמקור אור נעלם סימן ההיכר החשוב ביותר של הנפש.

לאלקטרו-מגנטיזם, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. אחת הדמויות המפורסמות ביותר במאה התשע-עשרה הייתה דאגלס יום, שהתפרסם ביכולת המעוף שלו. מקור כוחותיו לא הובן, אך ההנחה הרווחת הייתה שמקורם באלקטרו-מגנטיות.

מבנה האור הפך בעיקבות זאת להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב ביותר. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה, 'יהודי'.

החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון.

למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב.

היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

הנאצים ייחסו חשיבות רבה לסמנטיקה. השליטה בשפה נחשבה בעיניהם כפסגת היכולת האינטלקטואלית. תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות. הוא יצר את העוצמה הצבאית הנאצית שהתבססה על התעשייה האווירית שלה. סך כול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת ההשקעה בתחום התעופה.

למרות שהמדענים הנאצים תכננו כלי נשק רבים בעל פוטנציאל קטלני, התגלו אלה לרוב כבלתי אפקטיביים בשדה הקרב. הסיבה לכך טמונה בביורוקרטיה, באגו ובמשחקי המחשבה של האדם הרצה וכמעט הצליח לכבוש את העולם. כמעט כל אחד מכלי הנשק המהפכניים יכול היה להלכה להפוך את הנאצים למנצחים במלחמה. אולם הם היו רבים מידי, ולכן כולם הגיעו מאוחר מידי ובמספרים קטנים מידי. אחת הסיבות לכך הייתה עצם טיבו של המשטר הנאצי. על אף שהיו לה מדענים מבריקים, הכלכלה והתעשייה של גרמניה התנהלו בצורה כאוטית. סיעות בצבא התחרו ביניהן, במקום שישתפו פעולה. היטלר עודד זאת, כדי שאיש לא יצליח להתחזק יתר על המידה ויאיים עליו.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה היה היטלר נואש, והתחיל להשתמש בכלי נשק אויריים מתקדמים וסודיים, שאפילו כיום נותרו בחלקם בגדר תעלומה. בין המפורסמים שבהם נמנים: מטוס הקרב הסילוני והטיל הבליסטי שתוארו כאן, אך הם רק קצה הקרחון. בין כלי הנשק האויריים החדשניים שפיתחו הנאצים והושלמו לשירות מבצעי בשלהי המלחמה היו: מטוסים רקטיים, טילי שיוט, מסוקי תובלה ותקיפה, טילי קרקע-אוויר, פצצות מונחות, ועוד. יתכן שמדענים נאציים פתחו צלחות מעופפות ניסיוניות ומהירות.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית.

איינשטיין השליך זאת לתגלית המהפכנית של מהירות האור הקבועה. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה.

חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. על פי תורות ההארה המזרחיות, חוויה זאת אינה אלה גילוי של ציר האנרגיה האנכי שעובר לאורך גוף האדם, והוא בעל העוצמה הרבה ביותר. זה ביטוי של האחדות האלוהית, חווית השבת שמתבטאת בתפילת 'לכה דודי' ואחרות.

התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו, לאחר שסיים את הפוליטכניקום ומצא עבודה במשרד הפטנטים בברן, הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם הנמצא בהיכל מלא אור יקרות ראשו נעשה סחרחר ותודעתו מתחלפת לנוכח החיזיון.

המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת האור כחומר. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות.

בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם הנופל נפילה חופשית אינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. זאת חוויה מיסטית של איזון קוסמי.

מחשבה זאת העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת הכבידה שלו. לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר.

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים.

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה.

פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט.

למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל 'פיזיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי.

הפצצה האטומית והטיל הבליסטי השתלבו יחד בכלי נשק שהוא בלתי נתפש בעוצמתו האדירה. לאחר מלחמת העולם השנייה פתחו המעצמות במרוץ חימוש של טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. תוך פחות מדור לאחר מלחמת העולם השנייה הצטיידו המעצמות בארסנל ענק של נשק שאחוז זעיר ממנו מסוגל להשמיד את העולם כולו.

מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק בין המעצמות. התקופה המוזרה של שלהי מלחמת העולם השנייה, בה אף אחד בשום מקום לא ידע מה ילד יום, המשיכה והתארכה עוד ועוד, למשך חודשים ושנים, עד ימינו אלה. זאת ברוח תורת הקוואנטים השולטת בפיזיקה המודרנית, שבמרכזה עיקרון אי הוודאות.

מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. הטיל נושא ראש הנפץ האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה, נשק זה אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה והבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה. פרוייד קבע כי האדם הפשוט מונע על ידי הכאבים בעמוד השידרה, והמכאניזם הבסיסי של השכל הוא אינסטינקטים שפועלים בסתר.

המשימה ההישרדותית הראשונה של ניצולי השואה היא לזכור את בני משפחתם שניספו, בד בבד עם חופש למפגש עם העולם החדש. מאבק זה בתחושת החסר, היה קשה בתקופה הראשונה, בעיקר בגלל מלחמת הקיום. החלל הפנימי הפך למצב תודעה קיומי קבוע. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. המרוץ לחלל החיצון הפך לסמל רב משמעות עבור ניצולי שואה ובניהם. אש הטיל המשוגר לחלל הפכה למנצנצת בשולי התודעה. להבה זאת יצרה עבורם את תחילת החיפוש אחר זיכרון העבר, וראשית הידע שממנו הולכת ונצברת המורשת של העולם שאבד.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק א – פרק 1

גסטון בשלארד ו'אויר וחלומות'

ראשי פרקים

· מבוא

· הדמיון הדינאמי

· ארבעת היסודות

· הדמיון האוירי

· פסיכולוגית הנסיקה

· מבוא

התעופה היא מהפכת תחבורה שתחילתה בראשית המאה העשרים. כדרך כל מהפכה בתחבורה שקדמה לה, כמו הגלגל וספינת הקיטור, היא נתנה בידי השולטים בה את הכלי לכיבוש העולם.

אך בניגוד ליבשה והים שהם ערש הפעילות האנושית, האויר הוא תחום פעולה ומחיה חדש לחלוטין. לאנושות אין את הרקע התרבותי להתייחסות אל המעוף הדמיוני, המרכזי בהתפתחות הנפש, בהקשרו לפעילות התעופה המעשית.

הדיאלקטיקה בין המעוף לטיסה היא עמומה והרסנית, וכתוצאה מכך השפעת התעופה על הקיום האנושי היא עזה.

הקשר בין השואה לתעופה בולט מאד על רקע מאמצי הנאצים להפוך לשליטי העולם תוך פיתוח מואץ של התעופה.

הפילוסוף הצרפתי הנודע גסטון בשלארד [1884- 1962], בספרו 'אויר וחלומות', שיצא לאור בשנת 1942, מתאר את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף. זאת תוך שימוש בכלי חקר הדמיון אותם פיתח, ובעיקר במושג 'הדמיון הדינאמי', מושג רב ערך לכל המעוניין בפיתוח יכולותיו היצירתיות.

· הדמיון הדינאמי

מחקר הדמיון, כמחקרים רבים על בעיות פסיכולוגיות, מוטה לרעה על ידי אור הבלשנות המתעתע. אנו חושבים תמיד על הדמיון כעל היכולת ליצור דימויים. ההפך הוא הנכון, הדמיון מפורר את מה שאנו תופשים; הוא, מעל לכול, היכולת המשחררת אותנו מדימויים מידיים ומשנה אותם. אם אין שינוי, או עירוב דימויים בלתי צפוי, אין כל דמיון; אין פעולת דמיון. אם הדימוי הנוכחי אינו גורם לנו לחשוב על דימוי נעדר, אם הדימוי אינו יוצר שפע - התפוצצות - של דימויים בלתי רגילים, אין כלל דמיון. יש רק תפישה, זיכרון תפישה, זיכרון מוכר, הרגל ראיית צורה וצבע. המילה הראשונית במילון להסבר הדמיון אינה דימוי אלא דמיוני. ערך כל דימוי נמדד על ידי טווח הילת הדמיוני בו. הודות לדמיוני, הדמיון ביסודו פתוח ומתעתע. הוא חווית הנפש האנושית של פתיחות וחידוש. יותר מכל כוח אחר, הוא המייחד את הנפש האנושית

לעומת זאת, דימוי הנוטש את עיקרון הדמיוני ונעשה מקובע בצורה סדירה אחת, מקבל באיטיות את כל מאפייני התפישה הישירה. במהרה, במקום להובילנו לחלום ודיבור, הוא גורם לנו לפעול. אפשר לומר כי דימוי סדיר וברור מקצץ את כנפי הדמיון. הוא גורם לנו ליפול ממצב הדמיון החולם שאינו מוגבל על ידי דימוי, אל מה שאנו יכולים לכנות דמיון נטול דימוי, הדומה למה שמכנים מחשבה חסרת דימויים. בחייו הענקיים, הדמיוני מותיר מאחור אי אילו דימויים, אך הוא תמיד יותר מסכום דימוייו, תמיד בעורפם. הוא עונה לצורך החיוני בחידוש, המאפיין את הנפש האנושית.

פסיכולוגיה של הדמיון המתמקדת רק במבנה הדימויים מתעלמת ממאפיין חיוני וברור שכל אחד מזהה: ניידות הדימויים. מבנה ותנועה הם הפכים - בתחום הדמיון כמו בכל תחום אחר. קל יותר לתאר צורה מאשר תנועה. תנועה, על כל פנים, חשובה יותר. בפסיכולוגיה מושלמת אמיתית, הדמיון הוא בעיקר סוג ניידות רוחנית, מהמין הטוב, החי והמלהיב ביותר. לכן כדי ללמוד דימוי מסוים, עלינו גם לחקור את ניידותו, יעילותו וחייו.

ניתן לעשות זאת כי ניידות כל דימוי אינה בלתי מוגבלת. לדימוי נתון יש בדרך כלל את דרך תנועתו. נוכל לשרטט מעשית, לכל דימוי, מסלול מסכם לפעילותו התנועתית.

קיימים דימויים מבוססים, אותם סטריאוטיפים שכבר הפכו ברורים היטב. כמו כן יש דימויים מסורתיים בבירור כמו פרחי הדימוי הרבים בגני המשורר. הם תוספים רגילים שנועדו להוסיף צבע לתיאורים ספרותיים אך איבדו את כוחם הדמיוני. דימויים אחרים הם חדשים לחלוטין, חיים ובעלי חיות כשל השפה החיה. אנו חווים אותם מוסיקלית דרך יכולתם לחדש את לבנו ונפשנו. אותם דימויים ספרותיים מוסיפים תקווה לרגש, עוצמה מיוחדת להחלטתנו להיות אישיות, והם אפילו בעלי סגולת החלמה עבור נפשנו. הספר המכיל אותם נעשה לפתע עבורנו מכתב אישי. הם ממלאים תפקיד בחיינו. הם מחיים אותנו. באמצעותם, מילים - דיבור, המילה הכתובה, ספרות - מורמים לדרגת הדמיון היצירתי. מחשבה המובעת באמצעות דימוי חדש מתעשרת בעצמה כשם שהיא מעשירה את השפה. ההוויה הופכת לדיבור. הדיבור מופיע בנקודת שיא ההוויה הנפשית. הדיבור מתגלה כהתגלמות הזמנית של הנפש האנושית.

כיצד יכולים אנו להעריך דחף זה לחיות ולדבר? אך ורק על ידי הרחבת ההתנסות בדמויות ספרותיות ודימויים נעים. על ידי כך שנשחזר לכל דבר את תנועתו הייחודית. בכל עת שאנו נפגעים מדימוי, עלינו לשאול את עצמנו איזה מבול מילים אותו דימוי משחרר בתוכנו. כיצד נוכל להפריד אותו מכל אותו רקע קבוע מידי של זיכרוננו המוכר? כדי לקלוט את פעולת דמיון השפה, עלינו לחפש בסבלנות בכל מילה את נטיותיה כלפי רב-משמעות, דו-משמעות, מטאפורות. אם ננסח זאת במונחים כלליים יותר, אנו חייבים להתחשב בכל דחף לנטוש את מה שאנו רואים לטובת מה שאנו מדמיינים. בדרך זאת נוכל להמציא מחדש את הדמיון בתפקידו כמפתה. הדמיון מתיר לנו לעזוב את מסלול הדברים המקובל. תפישה ודמיון הם ניגודים כמו נוכח וחסר. לדמיין הוא להעלים את העצמי, להיות משוגר לעבר חיים חדשים.

לעיתים קרובות אנו חסרים עיקרון מנחה בעת הפרידה, ואיננו ממשיכים לאחר שיצאנו לדרך. השרעף לוקח אותנו סתם למקום אחר, מבלי שנהיה מסוגלים באמת לחיות את הדימויים שאנו פוגשים לאורך הדרך. החולם מוצא עצמו נסחף.

חולם אמיתי אינו שבע רצון מדמיון נמלט זה. הוא רוצה שהדמיון יהיה מסע. כל משורר חייב למסור לנו את הזמנתו למסע. דרך הזמנה זאת, האני הפנימי שלנו מקבל דחיפה עדינה, המוציאה אותנו משיווי המשקל, וגורמת לתנועה בריאה של חלום בהקיץ, דינאמית באמת. אם הדימוי הראשוני נבחר בקפידה, הוא מעורר חלום פיוטי מוגדר היטב, חיים דמיוניים בעלי חוקים ממשיים השולטים בדימויים רצופים, החיים באמת. הדימויים שההזמנה למסע מארגנת אחד אחרי השני מקבלים חיות רבה כתוצאה מהקבצה זהירה זאת, ומאפשרים לנו להגדיר תנועה של הדמיון במקרים מסוימים.

תנועה זאת לא תהיה מליצה פשוטה. אנו נרגיש אותה בתוכנו באמת, בדרך כלל כשחרור - כהקלה בדמיון דימויים קרובים או כתשוקה לרדוף אחר חלום מפתה. כמרענן המרגיע את עצבינו, ומקיים בתוכנו מסקנה דינאמית.

במציאות הדמיון, האינסופיות היא המקום בו הדמיון מוודא עצמו כדמיון טהור, בו הוא חופשי ובודד, כנוע ומנצח, גאה ורועד. הדימויים מרחפים אז מעלה ונעלמים. הם מתרוממים ומתרסקים בדיוק בגלל גובהם. מציאות הבלתי מציאותי היא אז מוחשית. צורות מובנות דרך השתנותן. הדיבור הוא נבואה. בדרך זאת, הדמיון הוא באמת דרך של הליכה מעבר, פסיכולוגית. הוא מקבל את הזהות של קדמוניות נפשית המבטאת את קיומה.

אחרי שנלמד את הנפש האוירית, נמצא דוגמאות מספיקות בהן הדמיון מבטא את כוליות הקיום. לאחר שהגענו כה רחוק וכה גבוה, נמצא עצמנו בוודאות במצב דמיון פתוח. להוט להתנסות במציאות האויר הגבוה יותר, הדמיון ככלל יכפיל כל התרשמות על ידי כך שיוסיף לה דימוי חדש.

בשינוי מצב זה, הדמיון מוציא החוצה את אחד מפרחיו הדואליים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, המפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים באדם. באמצעות הערכתם, אנו מקבלים את הרושם שהדמיון הוא צורת בטחון עצמי אנושי. דינאמיות חדשנית נובעת מהם. דחף פנימי נוצר אצל מי שמציע את גופו ונשמתו לעיקרי הדמיון האוירי.

· ארבעת היסודות

כשאנו בוחנים בקפדנות סדרות נבחרות של ממצאים פסיכולוגיים, אנו מופתעים על ידי שכיחות מרקמם, ומבינים יותר את דינאמיות הלא-מודע בהם. בדרך זאת, גם השימוש במטאפורה חדשה יכול להטיל אור על ארכיאולוגית הנפש.

נראה כי תעתוע, שוני, וחוסר עקביות אינם מונעים קיום חיי דמיון רגילים בהחלט. נראה אף לעיתים שחוסר תיאום זה מקבל לעיתים צורה כה מוגדרת, שהוא יכול לשמש כסכימה לאחדות המבוססת על תנועה. למעשה, הדרך בה אנו נמלטים מהמציאות נותנת לנו אבחנה ברורה לגבי מציאותנו הפנימית. אדם שנמנע ממנו תפקודו הלא-מציאותי הוא נוירוטי בדיוק באותה מידה כמו מי שנמנע ממנו תפקודו במציאות.

ניתן כך לומר כי לקשיים בתפקוד הלא-מציאותי יש השלכות על התפקוד במציאות. אם תפקוד הפתיחות בדמיון אינו מספיק, אזי התפישה עצמה מעוותת. לכן עלינו למצוא מירקם סדיר בין המציאותי לדמיוני. כל שעלינו לעשות כדי להחיות מירקם סדיר זה הוא למיין בזהירות את המלאי הפסיכולוגי.

קביעות זאת נובעת מהעובדה שלאורך מחקרנו על הדמיוני אנו נלקחים קדימה על ידי סוגי חומר יסודיים, על ידי מרכיבים דמיוניים בעלי חוקים אידיאליים, אמינים בדיוק כחוקי הניסוי.

הדמיון מצייתת לחוק ארבע יסודות הדמיונות הגשמיים: אש, אדמה, אויר, או מים. היסודות יכולים, כמובן, להשתלב ביצירת דימוי מסוים. אלה הם דימויים מורכבים, אך חיי הדימויים תובעים יתר טוהר מרקמים. ברגע שדימויים יוצרים סידרה, הם מצביעים על חומר ראשוני, יסוד בסיסי.

אם חוק ארבעת היסודות דורש מהדמיון להתמקד בחומר בודד, האם לא ישתמש בכך הדמיון כהצדקה לחוסר גמישות וחדגוניות? במקרה זה, לא יהיה טעם בחקר ניידות הדימויים.

זאת אינה בעיה, כיוון שאין אף אחד מארבעת היסודות המדומה כבלתי פעיל. ההפך הוא הנכון, כל יסוד מדומה על הדינאמיות הייחודית בו. הוא מוביל כך סידרה המפיקה סוג מירקם מסוים עם דימויים מייצגים. יסוד גשמי הוא העיקרון של מוליך טוב המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. בנוסף, כל יסוד שהדמיון הגשמי מאמץ בהתלהבות מכין הזדככות מיוחדת, התעלות אופיינית, עבור הדמיון הדינאמי.

הוכחות לכך יסופקו לאורך כל הדרך כאשר נעקוב אחר הדימויים האויריים.

אנו נראה שההזדככות האוירית היא במובהק זאת ששלביה הם הברורים והסדירים ביותר. היא נישאת הלאה בעזרת הזדככות דיאלקטית קלה, אולי קלה מידי, אל מה שמעבר.

היא הזדככות מתוך שורת-הנחות המחפשת את 'מה שמעבר', לעומת ההזדככות הדיאלקטית המחפשת את 'מה שעל-יד'. נראה כאילו היצור המעופף נע אל מעבר לאטמוספרה המדויקת בה הוא עף. נראה כאילו יש תמיד אתר הגורם להתעלות האויר, והמוחלט הוא השלב הסופי של תודעת חירותנו.

האם הכרחי להצביע על כך שהתואר המקושר ביותר לשם העצם 'אויר' הוא חופשי? אויר טבעי הוא אויר חופשי.

דימויי חירות מציגים בעיה אם שלביהם השונים לא נוסו אחד לאחד. אותו קושי עולה עם אמיתות הנמסרות דרך האויר החופשי, או התנועה האוירית המשחררת שמישהו הבטיח לה את נאמנותו בחיפזון. האויר מציע יתרון ייחודי כאשר מגיעים אל הדמיון הדינאמי. עם האויר, התנועה מקבלת עליונות על החומר. במקרה זה, היכן שאין תנועה אין חומר. הנפש האוירית מאפשרת לנו לפתח את שלבי ההזדככות.

במטרה להבין את הדקויות השונות של הזדככות פעילה זאת ובפרט את ההבדל הקיצוני בין העידון בתיאור התנועה המדעי לעידון דינאמי אמיתי, עלינו להכיר בכך שתנועה הנתפשת בעין אינה הופכת דינאמית. תנועה הנתפשת בעין נותרת תיאור מדעי טהור. כיוון שהמבט מלווה את התנועה ללא כל מאמץ, הוא אינו יכול לעזור לנו להפוך את התנועה לחלק בלתי נפרד מחיינו הפנימיים.

משחקי הדמיון הצורני והתחושות המשלימות דימויים חזותיים מכוונים אותנו בדיוק לכיוון ההפוך מזה הנדרש למעורבות ממשית. רק רגש אמיתי לחומר יכול להסדיר מעורבות פעילה אמיתית שניתן לכנותה 'היסק', אם המילה לא נשמרה מכבר למען פסיכולוגית ההכרה. בחיי הדימויים יחווה האדם את הרצון להנהיג. רק היסק גשמי ודינאמי זה, ההיסק על ידי ההפסקות הפנימיות של המציאותי, יכול להעיר את ישותנו הפנימית. אנו נגלה זאת על ידי ביסוס מתאם גשמיות בין העצמים לעצמנו. כדי לעשות זאת עלינו להעפיל אל המציאות של חלל-נגד.

לסיום המעשי הנדרש על-ידי האורגניזם עקב הצורך הדחוף בצרכים מידיים, תואם גם סיום שירי המתקיים בגוף כפוטנציאל. אנו חייבים להיות משוכנעים שעצם יכול בבוא העת לשנות את משמעותו ומראהו, תלוי אם הלהבה השירית נוגעת בו, מאכלת אותו, או חוסכת אותו.

קיים מיתאם בין החלל התלת-מימדי החיצון לאותו חלל פנימי "חסר-מימד". באויר האינסופי מימדים נמחקים ושאנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד הנותן לנו תחושת הזדככות פנימית מוחלטת.

לכן אנו יכולים לראות את היתרונות של אינטואיציה מיוחדת והתועלות הנובעות מהפיכתנו למאוחדים עם חומר מסוים לעומת התפשטות עצמנו ביקום רב-שוני. אנו נשאל בו-זמנית על דברים, על חומר מסוגים שונים, ו"נרכיב" את מוצקות ישותם המיוחדת ואת פוטנציאל האנרגיה המדויק שלהם למען התאמה נאה. נבקש עצת תופעה על השינוי ושיעורים בתנועה ממשית - בקצרה, פיזיקה מפורטת של הדמיון הדינאמי.

· הדמיון האוירי

התופעה האוירית מספקת קוים מנחים כלליים מאד וחשובים לעילוי, נסיקה ועידון. קוים מנחים אלה חייבים להיחשב כעקרונות יסוד בפסיכולוגיה שניתן לכנותה 'פסיכולוגית הנסיקה'. ההזמנה לטיול האוירי, אם מופיע בה נוסח הולם של העילוי, כרוכה תמיד בתחושת נסיקה הדרגתית.

כאשר הדמיון הדינאמי יעזור לנו לפתח רגש לתופעה האוירית, נרגיש שיש ניידות דימויים בהתאמה למידת המודעות שיש בתוכנו לשחרור, עליצות, קלילות. חיי נסיקה יהיו אם כך מציאות פנימית. בלב ליבה של תופעת הנפש נמצא אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה. היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. לבסוף, חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. צירים אנכיים שנחקרו בזהירות יכולים לעזור בקביעת התפתחות נפש האדם, דיפרנציאל התעוזה האנושית.

אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות עדינים מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם, ייעודם הנפשי.

לכן להלן הניסוח של העיקרון הראשון של הדמיון הנוסק: מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, העילוי, עומק, שקיעה, והנפילה הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן, והן מסבירות הכול. ביתר פשטות, אם האדם רוצה לחיותן, להרגישן, ומעל לכל להשוותן, הוא מבין שיש להן איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכל האחרות.

הן מעסיקות אותנו יותר מאשר מטאפורות נראות - יותר מאשר כל דימוי מרשים. למרות זאת השפה אינה מותאמת להן במיוחד. השפה, מותנית על ידי צורות, אינה מסוגלת להפוך בקלות לציוריים את דימויי הגובה הדינאמיים. אף על פי כן יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והיאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - עליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה. אין אפשרות לבטא ערכים מוסריים מבלי להתייחס לצירים האנכיים. לאחר התעמקות בפיסיקת השירה ופיסיקת תורת המוסר נהיה קרובים יותר לאמונה שכל תעוזה היא אנכיות.

קיים, באופן טבעי, המסע כלפי מטה. הנפילה, אפילו לפני שמטאפורה מוסרית מתערבת, היא מציאות נפשית מתמדת. הנפילה הנפשית יכולה להיחקר כהיבט של פיזיקה שירית ומוסרית. המדרון הנפשי משתנה תמידית. הצליל הכללי - אותה עובדה דינאמית שכל תודעה קולטת באחת - הופך מיד למדרון. אם צליל זה מתגבר, האדם מזדקף באחת. במסעה כלפי מעלה תעוזת החיים היא הדחף המאניש. בניסוח אחר, הנתיבים לגדולה נוצרים בתוכנו במהלך מטלה זאת. באדם כל דבר הוא נתיב. כל נתיב מעודד אותנו לנסוק. הדינאמיות החיובית של האנכיות היא כה ברורה שאנו יכולים לנסח את האמרה הבאה: מה שאינו עולה, נופל. האדם כאדם אינו יכול לחיות אופקית. מנוחתו, שנתו, היא לרוב נפילה.

הרגל הוא ניגודו המדויק של הדמיון היוצר. הדימוי הקים כהרגל חוסם כוחות דמיוניים. דימוי שנלמד מהספרים, נערך ועבר ביקורת של מורים, חוסם את הדמיון. אם הוא הופחת לצורה, הדימוי הוא רעיון שירי. הוא יוצר קשרים מלאכותיים עם דימויים אחרים, כפי שרעיון אחד מקושר לאחר. המשכיות דימויים זאת שאליה המורה הרטורי נותן תשומת לב רבה כל כך, חסרה לעיתים תכופות את ההמשכיות המעמיקה שהיא לבדה מסוגלת להוליד דמיון גשמי ודינאמי.

ארבעת היסודות הם הורמוני הדמיון. הם מפעילים קבוצות דימויים. הם עוזרים בהטמעה פנימית של המציאות המפוזרת בין הצורות. הם יוצרים את הסינתזות הגדולות הנותנות במידת מה מאפיינים אחידים לדמיוני. האויר הדמיוני, במיוחד, הוא ההורמון המאפשר לנו לגדול נפשית.

· פסיכולוגית הנסיקה

בפסיכולוגית הנסיקה, הדימויים נמדדים על ידי פוטנציאל העילוי שלהם. המילים עצמן נמדדות על ידי המידה של נסיקה שהן מסוגלות להוליד. האדם החי את דימוייו ומילותיו בכנות, מקבל מהם תועלת מהותית ייחודית. הדמיון הזמני שהתקבל על ידי המילה הוא יכולת ההאנשה הראשונה במעלה.

דימויים בודדים הם הדרך היעילה בה ניתן להגדיר נטייה אנכית. ההתמקדות בביטויים בודדים מאפשרת לנו להתנסות באופן ייחודי באיכותם הצלילית של תקוותינו האויריות, תקוות שאינן מאכזבות אותנו מכיוון שאינן כבדות. תקוות אלה מקושרות עם מילים של תקווה, מילים בעלות עתיד מידי בתוכנו, הנותנות לנו לגלות רעיון חדש, מלהיב ורענן, רעיון שהוא שלנו, כאוצר חדש.

האם אין המילה שמחתנו הראשונה? יש לה איכות של צליל אם היא מקווה. אם היא חרדה, היא הופכת מטושטשת. כאן, לא במקום אחר, כאשר אנו קרובים למילה השירית, קרובים למילה בפעולתה כמדמיינת, אנו חייבים למצוא את דיפרנציאל הנסיקה הנפשית.

קטעים קצרים מאד של אנכיות אינם מאפשרים לחוות את האושר המלא של התעלות משולבת שתעביר אותנו לעולם חדש. ההחלטה לאמץ את השיטה המפשטת את בעיותינו לתופעת ההזדככות מתוך שורת-הנחות התלויה בפרטים, ומופיעה תמיד בין הרושם לביטויו, מציבה את בעיות האקסטאזה הדתית מחוץ להישג-יד.

בעיות אלה יהיו ללא ספק חלק מפסיכולוגית נסיקה מושלמת. אולם הן קשורות לחוויות נדירות מידי מכדי שתשתלבנה בבעיה הכללית של ההשראה השירית.

בדרך זאת אנו שמים את מבטחנו בדימויים שהם יותר מידי בלתי גשמיים, אך נושאים זאת ברצון. דימויי אויר נמצאים לאורך הדרך של דימויים שהפסיקו להיות גשמיים.

לעיתים תכופות תהיה לנו בעיה למדוד דימויי אויר בדייקנות; חומר רב או מועט מידי והדימוי או שיהיה מוטל כמת או שיתאדה בנקל: שתי דרכים שונות להפיכתו לחסר תוצאה. יותר מכך, גורמים אישיים מתערבים להטיית המאזניים לכיוון זה או אחר. גורם המשקל מתערב בהכרח בבעיית הדמיון הדינאמי. יש הכרח בשקילת כל מילה, במלוא משמעות המושג, על ידי שקילת הנפש שאותה מילה מביאה לתנועה. אין אפשרות ליצור פסיכולוגיה מפורטת של הדחף לעבר מה שהוא גבוה יותר ללא הגברה כלשהי. לאחר שזיהינו את כל מאפייניו בדרך זאת, אנו יכולים להציב שוב את הדימוי בקנה-המידה של חיי המציאות. לכן לפסיכולוג המטאפיסי יש משימה להציב בדמיון הדינאמי מגבר אמיתי של הנפש הנוסקת. בניסוח מדויק יותר, הדמיון הדינאמי הוא מגבר נפשי.

האם יש "שליטה על הנושא". האם המחקר של דימויים חולפים יכול להוות נושא? דימויי הדמיון האוירי מתאדים או קופאים. עקב כך עלינו ללכדם בין שני קטבים דו-ערכיים אלה הפעילים תמידית.

בדרך זאת זוכים בניצחון כפול. בהגות האישית, בהפסקות הקצרות שבין חלום למחשבה או בין דימוי לפעולה, המילה הדינאמית חולמת וחושבת כאחת.

המילים 'כנף' ו'ענן' מספקות הוכחה מידית לדו-ערכיות זאת שבין המציאותי לדמיוני. בהגות האישית הן יכולות להיות מראה או אשליה, שרטוט מציאות או תנועה נחלמת. יש צורך לא רק לחיות את הדיאלקטיקה הזאת, מצבים משתנים אלה, אלא גם לקשרה עם דו-ערכיות כל אימת שמבינים שהמציאות היא פוטנציאל לחלומות ושהחלומות הם מציאות.

דו-ערכיות זאת נמשכת אך לרגע קט. אנו או מביטים מהר מאד, או, ממש באותה מהירות, חולמים. כך אנו הופכים או ראי לצורות או עבד צייתן לחומר דומם.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק א - פרק 2

חשיבות התעופה בהיסטוריה ולגרמניה

ראשי פרקים

· התעופה בתרבות האנושית הקדומה

· התעופה בהיסטוריה המודרנית

· התעופה בעידן הפוסט מודרני הגלובאלי

· חשיבות התעופה לגרמניה

· התעופה בתרבות האנושית הקדומה

השפעת התחבורה על הקיום האנושי היא עצומה. התפתחותה והצלחתה של כל מדינה בשלום ובמלחמה תלויה ישירות באמצעי התחבורה שלרשותה. במהלך ההיסטוריה, והאחדות והעוצמה של כל מדינה השתנו על פי הצלחתה בפיתוח אמצעי ונתיבי תחבורה.

בעולם העתיק, נהר הנילוס עיצב את האימפריה המצרית. אלפי שנים מאוחר יותר, שליטתם של הרומאים בתחבורה היבשתית באמצעות כישוריהם ההנדסיים לבניית דרכים, הביאו לפריחת האימפריה הרומאית. האימפריה הבריטית התפתחה בזכות המספנות הבריטיות, שיצרו עבור הצי הצבאי והמסחרי את כלי השיט הטובים ביותר במאות ה-18 וה-19.

התפתחות התחבורה באמצעות רכבות במאות אלה הביאו להתרחבותה של ארצות הברית מחוף לחוף. מסילות הברזל היו מרכיב מרכזי במהפכה התעשייתית, בהתפשטות העיור ברחבי העולם, ובהתפתחות הסחר הבינלאומי.

גם בימינו משקיעות מדינות מתוקנות רבים מאמצעיהן בפיתוח אמצעי תחבורה חדישים ושמירה עליהם. ההשקעות הממשלתיות, הסובסידיות, והפיקוח על הבעלות והשימוש, הופכות את התחבורה למזוהה מאד עם הלאומיות.

קשה מאד כיום לדמיין עד כמה מהפכנית היא המצאת המטוס. ערש חיי האדם הוא הים, וכל פעילות בו היא טבעית. במשך אלפי שנים שגשגה התחבורה הימית לאורך חופי ימים ונהרות ועיצבה את התרבויות בעולם העתיק. חידושים בתחבורה היבשתית, כמו הגלגל שהומצא לפני יותר מחמשת אלפים שנה, יצרו מהפכות חברתיות ופוליטיות שהשפעתן ניכרת עד היום.

התעופה היא מהפכה תחבורתית בת כמאתיים שנה בלבד והיא חסרה כל רקע תרבותי. המצאת המטוס והתפתחותו המואצת ככלי תחבורה באה כהפתעה מוחלטת למין האנושי. בתחילת המאה העשרים חשבו עדיין רוב בני האדם כי תעופה במכונות מעופפות כבדות מהאוויר תהיה בלתי אפשרית במהלך ימי חייהם. כל המחשבות הפסיכולוגיות אודותיה נלקחו מהמקורות הדתיים, מהמיתולוגיה והפולקלור. יש בהם טקסטים נבחרים שמתארים מעוף על טבעי של אלים ובני אלים, או בעלי חיים. טקסטים אלה נחשבים לחשובים ביותר בשל השפעתם על נפש האדם, ההולכת שבי אחריהם כמזון רוחני ראשון במעלה.

ביהדות דמות האל עצמה מתואר 'כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף'. המלאכים הם לעולם בעלי כנפיים, והתיקרות הגבוהות של הקתדרלות הנוצריות מעוטרות בדמויותיהם. במיתולוגיה היוונית מפורסמת מאד האגדה על איקרוס ודדאלוס, ולא פחות ידוע הוא הסוס המכונף פגאסוס. בתרבויות המזרח הרחוק מופיעים דרקונים מעופפים. אחד מגיבורי הקוראן הוא המלאך גבריאל, המופיע לפני מוחמד בכל מקום בו יחפוץ. זאת התמונה האקזוטית המצטיירת בתודעה כאשר מדברים על מעוף בהקשר התרבותי הקלאסי.

אם נשווה זאת לסיפורים על המלחמות בים וביבשה שגודשים את כל המיתוסים העתיקים, ולדוגמא האיליאדה והאודיסיאה המספרים את סיפור מלחמת טרויה ומסעו הימי של אודיסיאוס, נבין את הפער העצום באיכות ובכמות בין המורשות התרבותיות היבשתית והימית לזאת אוירית.

הרצון להמריא לשחקים ולעוף כציפורים שבה תמיד את הדימיון האנושי. התשוקה להתעלות מעל לסביבה הארצית, לכבוש את אוקיאנוס האוויר, היתה מרכיב קבוע בתרבויות רבות בעולם העתיק, עד לתחילת המאה העשרים.

· התעופה בהיסטוריה המודרנית

השפעת התעופה על ההיסטוריה המודרנית היא רבה מאד. קיים קשר כרונולוגי ישיר בין התפתחויות בתחום התעופה ואירועים היסטוריים חשובים בעידן המודרני. המטוס הוא אמצעי תחבורה המאפשר תנועה פיזית של אנשים וסחורות ממקום למקום, תוך התגברות על כל המכשולים הפיזיים. משמעות הדבר היא שינוי מוחלט של יחסי הכוחות בין העמים. לכן התאפיינה המאה העשרים במלחמות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית. התעופה אינה הגורם היחיד שהביא לתמורות ההיסטוריות אשר יתוארו להלן. היא אחת מהן. אך המעוף הוא סמל לרוח האדם וחירותו וכך נמצאת התעופה במרכז ההתעניינות והעשייה האנושיים. התעופה המכאנית מזוהה בטבעיות עם המעוף הרוחני סמל המרכזי לחירות האדם. ביכולתה לשמש כאבן בוחן, כנייר לקמוס, כביטוי ברור לשורת תופעות, ובכך לאפשר הסבר היסטורי נועז, קצר וקולע.

את הסימן הראשון לאקלים הפוליטי הבלתי יציב שיוצרים חידושים בתחום התעופה, ניתן למצוא עוד בסוף המאה ה-18, במהפכה הצרפתית, שהתרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח, שהיה אמצעי התחבורה האוירי המוצלח הראשון בהיסטוריה. הרושם הראשון שעשה בלון המשי הענק המצויר בססגוניות, שהופרח מעלה בפריז באמצעות אויר חם על ידי האחים מונגולפייה, היה עז ביותר. כל אדם, ואף עז וכבש, יכלו מעתה להתרומם לשחקים, ולצפות בעולם כלפי מטה כבני אלים. הנשגב והעליון לא נחשב יותר לנחלת האריסטוקרטיה. התוצאה היתה שהעם מרד בשלטון המלוכני המושחת. אך בהעדר רקע תרבותי נאות השתלט הכאוס החברתי, בדמות המהפכה הצרפתית העקובה מדם. נפוליון, קצין ארטילריה שאפתן, שהיה הראשון שהשתמש בכדורים פורחים בצבא, לצרכי תצפית ארטילרית, ניסה לחולל סדר. המלחמות שניהל גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולריאקציה פוליטית.

מלחמת העולם הראשונה פרצה כעשר שנים לאחר טיסת המטוס הראשון, שהומצא על ידי האחים רייט. קדמו למלחמה התפתחויות מהירות של המטוס, שכללו בין היתר את חצית תעלת למנש, והפגנת סגולותיו לצרכי צבא ברחבי אירופה. שכלול ספינת האוויר באותה תקופה והפיכתה לכלי נשק מאיים, השלימו את התמונה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, ברוח 'אביב העמים' שהתחולל באמצע המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים הביאה למערכת בריתות בין האימפריות, שהתמוטטה בסופו של דבר כתוצאה מלאומנות קיצונית. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך המטוס בהדרגה לכלי נשק חשוב יותר ויותר, שמשך תשומת לב רבה. מלחמה באוויר היתה ססגונית ודינאמית, לעומת המערכה על הקרקע, שקפאה בשוחות, לאחר הקזת דם עצומה של הצדדים. כל דגם מטוס חדש שנכנס למערכה שינה את יחסי הכוחות כי אפשר מודיעין ותקיפה טובים יותר.

כתוצאה מהפצצות אוויר על ריכוזי האוכלוסייה התעצבה במהלך המלחמה 'המדינה הטוטאלית' המודרנית, בה כל אזרח מגויס למאמץ המלחמתי.

התקפות הצפלינים על לונדון במהלך מלחמת העולם הראשונה ציינו את תחילתו של עידן חדש זה. בפעם הראשונה בהיסטוריה היו מדינות גדולות חשופות להתקפות אויב מסיביות על בירותיהן. גבולותיהן הטבעיים הפכו לחסרי ערך.

על המדינות היה לארגן מחדש את אזרחיהן. כל אזרח גויס למכונת המלחמה. הנשים הפכו לכוח עבודה משמעותי, והחליפו במשרות רבות, בבתי החרושת ובשירותים הציבוריים, את הגברים המגויסים.

לתעשית התעופה שצמחה למימדים אדירים היה חלק נכבד בתהליך זה. מערכות היצור והתחזוקה של מטוסים הן יקרות ומורכבות ודורשות כוח אדם רב.

מלחמה זאת שינתה לחלוטין את העולם: הקיסרויות הגרמנית, ההאבסבורגית, הרוסית והעותומאנית התמוטטו בסופה, ומדינות מודרניות הופיעו במקומן.

המדינות הטוטאלית קמה על חורבות קיסרויות כזאת. הקמתן התרחשה מתוך התמוטטותו של סדר ישן ויציב , שהחזיק מעמד אלפי שנים. מסיבה זאת, וכן בגלל אופייה המכאני המשעבד, המדינה הטוטאלית דחפה אזרחים רבים לאמונות חדשות, שהיו להן היבטים לאומניים. היו אלה אזרחים ששאפו להימלט מהשתייכות להמון הסתמי. הם ניסו להגדיר מחדש את זהותם על פי רעיונות שטחיים. השילוב הפוליטי בין הצורך הפסיכולוגי האישי הנצחי בחווית המעוף לצרכי המדינה התבקש מאליו. הוא יצא אל הפועל בתנועות הפאשיזם שפרחו בכל מדינה אירופית, ובאיטליה וגרמניה מעל לכל.

מלחמת העולם השנייה התחילה בתקופה בה התבסס המטוס ככלי התחבורה האווירי הבטוח היחידי, לאחר שספינות האוויר הענקיות בהן הושקעו משאבי עתק לא הוכיחו את עצמן. תור הזהב של התעופה היה בתקופה בין שתי מלחמות העולם. התקופה התאפיינה באירועים פורצי דרך בתחום התעופה, אשר זכו לסיקור ענק במדיה העולמית. להלן שתי דוגמאות:

הטיסה הראשונה סביב העולם

הטיסה הראשונה סביב העולם, ב-1924, תוארה בתקשורת כהזדמנות הגדולה להתקדמות מדעית וחברתית. הטיסה ארכה שישה חודשים. סך הכל נחתו הטייסים ב-29 מדינות. מאות אלפי אנשים חיכו למטוסים בנקודות השיא של הנתיב. הטיסה עוררה יותר עניין מאשר טיסת לינדברג, שלוש שנים אחר כך.

שלושה מטוסים אמריקנים נצחו. סך הכל טסו המנצחים 363 שעות טיסה. עבודת תחזוקה עצומה הושקעה, וצוותים טכניים חיכו בכל מקום. היו נחיתות אונס והחלפות המנועים רבות.

המבצע נתן דחיפה אדירה לתעשיית המטוסים האמריקנית.

הישגם של אנשים אלה הלך לאיבוד בגלל ההתקדמות הטכנולוגית. כיום עושים זאת תוך שעות. הטכנולוגיה כיום לא מאפשרת לדמיין את מה שעשו. אך באותה עת המנצחים עוררו את הערצת וקנאת כל העולם, ובפרט את אלה של גרמניה.

ספינת האוויר איטליה

אומברטו נובילה האיטלקי טס לקוטב הצפוני בפעם הראשונה במאי 1926, כקברניט ספינת האוויר 'נורג'. אחד מנוסעיה היה ראולד אמונדסן, החוקר הנורווגי הנודע, שהיה הראשון שהגיע לקוטב הדרומי באמצעות מזחלות וכלבים, ב- 1911. הספינה המריאה מרומא ב-10 באפריל 1926, ועל סיפונה היו 21 חברי משלחת. קהל גדול ונלהב ליווה את ה'נורג' בקטע הפותח במסעה לקוטב הצפוני.

ה'נורג' היתה ספינה ממולאת מימן, באורך 107 מטר. היא חצתה את אירופה ושייטה בנוחיות, במהירות של 80 קמ''ש. המוני אדם התאספו לקבל את ספינת האוויר בכל מקום שנחתה. דבר זה הסב קורת רוח רבה למנהיג איטליה, בניטו מוסוליני.

ב-11 במאי 1926 יצאה ספינת-האוויר לעבר הקוטב הצפוני., מבסיסה באי ספיצברגן. 16 שעות לאחר מכן היא הגיעה לקוטב, ונובילה הפנה את הספינה דרומה, לעבר אלסקה, מעל אוקיינוס קפוא שלא נודע באותה עת. לבסוף, לאחר שטסה יותר מ-4,830 קילומטרים' ב-71 שעות בלבד, נחתה ה'נורג' קטנטן באלסקה. זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו חצה את העולם בטיסה מהים התיכון אל האוקיינוס השקט דרך הקוטב הצפוני.

אמונדסן ונובילה פנו איש לדרכו. נובילה הפליג קודם לארה''ב, שם זכה לקבלת פנים נלהבת. אחר כך שב לרומא, שם ציפתה לו קבלת פנים המונית וחמה עוד יותר. מוסוליני העלה אותו לדרגת מייג'ור ג'נרל.

שנים אחדות לאחר מכן ניסה נובילה לחזור על המבצע בספינת האוויר 'איטליה'. הספינה התרסקה בדרך חזרה מהקוטב הצפוני באוקיינוס הקרח, ומבצע החיפושים אחר הניצולים היה אחד הגדולים שהיו מעולם עד אז. רואלד אמונדסן, שהצטרף לחיפושים, ניספה בתאונת מטוס במהלך החיפוש.

תשומת הלב העצומה בתיקשורת לנושאי התעופה באותה עת לא פסחה על דעת הקהל בגרמניה. הנאצים עלו לשלטון בגרמניה על מצע של השאיפה לביטול חוזה ורסאיי, שאחד מסעיפיו העיקריים היה מניעת יכולתה של גרמניה לפתח את חיל האוויר שכה התגאתה בו. המיליטריזאציה והסוציאליזציה של גרמניה הנאצית נעשתה בעיקר באמצעות פיתוח מואץ של התעופה. מלחמת העולם השנייה התנהלה כאשר העליונות האווירית מכתיבה את התפתחותה. הנאצים היו משוכנעים, עד תבוסתם, כי יצליחו להטות את הכף באמצעות כלי נשק אוויריים פלאיים, כמו הטיל הבליסטי ומטוס הסילון.

לאחר מלחמת העולם השנייה התרחשו לפחות שתי מלחמות אזוריות חשובות שהעליונות האווירית מלאה בהן תפקיד בולט: מלחמת וייטנאם בשנות השישים של המאה ה-20 נמשכה עוד ועוד, כיוון שהאמריקנים סברו שיש ביכולתם לנצח בה באמצעות השימוש במסוקי קרב.

מלחמת יום כיפור ב-1973 בין ישראל למצרים וסוריה התחילה לאחר שהמצרים סברו כי יש בכוחם לצבור מספיק הגנה אווירית שתאפשר תקיפה קרקעית מוגבלת. המחדל והשאננות הישראליים נבעו כתוצאה מהמחשבה שהמצרים לא ינסו לפתוח במלחמה כל עוד אין בידם יתרון אווירי במטוסים.

שנות השישים של המאה העשרים התאפיינו במרוץ לחלל בו גברה לבסוף ארצות הברית, כאשר שיגרה את האדם הראשון לירח. כעשר שנים מאוחר יותר התחילה מעצמה זאת לשגר את מעבורות החלל, ובכך הפכה את הפער בינה לברית המועצות לכה גדול, עד שהאחרונה התמוטטה.

ארצות הברית הפכה למעצמה היחידה בעולם באמצעות ה-SHUTTLE DIPLOMACY . במסגרתה אכפה את השלום העולמי באמצעות צי נושאות מטוסים, ומסעות דילוגים של ראשיה בין בירות העולם.

בשנים האחרונות, עם ההאטה והכישלון המסתמן של תוכנית החלל האמריקנית, הולך השלום העולמי ומתפורר, כתוצאה מטרור פונדמנטליסטי. התקפת הטרור באמצעות מטוסים על ארצות הברית ב-9/11/2001 וכיבוש אפגניסטן ועיראק כתוצאה מכך, היא ביטוי מובהק לסדר גלובאלי חדש ההולך ומתהווה, שבמהלכו מבססת ארצות-הברית את מעמדה כמעצמה העולמית היחידה תוך לבטים פנימיים קשים והתנגדות בינלאומית גוברת. העליונות האווירית הצבאית מעניקה יכולת שליטה על שטחים. מנגד, האוכלוסייה בשטחים הנשלטים מגלה בתיסכול כי מעליה יש מטריה טכנולוגית, שמתפרשת אצלה גם כפטרוניות תרבותית. עם ריבוני מסכים למסירת שטחים כזאת רק באופן זמני, כאשר לציבור הרחב אובדת העירנות והמודעות למכלול הנזק שיגרם לזהותו הלאומית.

· התעופה בעידן הפוסט מודרני הגלובאלי

התעופה והכלכלות הלאומיות והעולמית כרוכים בקשר בל ינתק. קיים קשר כרונולוגי בין התפתחות התעופה לאירועים כלכליים בולטים. הדבר נובע מכך שכל התפתחות בעולם התעופה עולה הון עתק. השפעת הצטיידות במטוסים חדשים על הכלכלה הלאומית של מדינה קטנה היא רבה. עלותו של מטוס קרב מודרני משוכלל היא דמיונית, ונמדדת בכמאה מיליון דולר. טייסת של מטוסים כאלה עולה למשלם המיסים מיליארדים של דולרים. במקביל, היתרון האווירי הוא כאמור קצה הקרחון בלבד של עליונות טכנולוגית שמתורגמת להגמוניה כלכלית ותרבותית.

המרוץ הטכנולוגי עשוי להוציא מדינות מאיזון כלכלי. החלטות מוקדמות עשויות להתברר כמוטעות, ושינוי שלהן עולה הון עתק. קשה מאד להעריך את ההחזר הכלכלי כתוצאה מהשקעות בפיתוח תעופתי. לרוב המטוסים מסיימים את חייהם לאחר מספר שנים כגרוטאות ומפנים מקומם לדור חדש. כך קורה שכל החלטה בתחום זה היא החלטה כלכלית ופוליטית אסטרטגית שמשפיעה על עצבי הכלכלה הלאומית.

יש דוגמאות לכך במדינות רבות:

פרויקט מטוס ה'לביא' בישראל בוטל בשלב מתקדם, מכיוון שנחשב יקר מידי. המבקרים טענו כי ישראל תהפוך ל'מטוס שיש לו מדינה'. ההחלטה הכלכלית החלישה את מעמדה הפוליטי של ישראל כמדינה עצמאית. פרשיית שחיתות שנחשפה באותה עת גרמה להתייקרות המטוסים שארצות הברית מוכרת לישראל. החיסכון הכספי שהושג בסופו של דבר מביטול הפרויקט היה מינימאלי. ביטול ה'לביא' נתפש על ידי אויבי ישראל כביטוי לחולשת הרוח, וזמן מה לאחר מכן התחיל גל טרור המתאבדים הנמשך עד היום.

שבדיה ניצבה בפני אותה דילמה. למרות הנטל הכלכלי היא החליטה לפתח מטוס קרב משלה. בעיקבות ההחלטה שבדיה נחשבת עצמאית יותר מבחינה פוליטית וכלכלית. כל התעשיות הנלוות מבחינה טכנולוגית, כדוגמת אלקטרוניקה ומכוניות, השתלבו ושומרות בזכות המטוס על יתרונן התחרותי בשווקי העולם.

לתעשיית החלל של ברית המועצות לא הוקצו מספיק משאבים כדי לפתח את מעבורת החלל הסובייטית, כאשר היא פגרה עדיין אך במעט אחרי תוכנית החלל האמריקנית. התוצאה של עצירת הפרוייקט היתה הידרדרות עצומה ביוקרתה הבינלאומית של ברית המועצות, שהביאה בסופו של דבר לנפילתה, גם מבחינה כלכלית. השוק הבינלאומי כמעט ונחסם לתוצרת רוסיות, ובפרט מטוסים.

האמריקנים משתפים פעולה בנושא בבניית תחנת החלל 'פרידום' עם מדינות רבות, ובראשן רוסיה. זה צעד כלכלי ביסודו, אך יש לו השלכות פוליטיות מפליגות. הוא שומר על השלום העולמי, אך פתח דלת לחזרתה של רוסיה למירוץ על כיבוש החלל ולמלחמה הקרה. מדינות כמו יפן, סין והודו הצטרפו לתחרות והפכו כך לגורמים דומיננטיים יותר בפוליטיקה והכלכלה העולמית.

אירופה היא כיום איחוד פוליטי בעל כלכלה ומדיניות אחת. האיחוד האירופי משקיע רבות בתוכניות התעופה והחלל ביודעו כי זהו המפתח להמשך היציבות וההתפתחות שלו.

כיום יש לנו כלכלה גלובאלית, בה התועלת הכלכלית מנצחת את התועלת הלאומית. כמעט ואין גבולות מכס, ויתכן כי לראשונה בהיסטוריה האדם מתנהג כיצור רציונאלי מבחינה כלכלית. כלכלה עולמית זאת הולמת את מראה העולם כפי שהוא נתפש מתחנת החלל הבינלאומית. קיים קשר גומלין הדוק בין השניים.

אך האם התחושה הכללית של גלובליזציה היא ערובה לכלכלה איתנה?

הגלובליזציה עשויה ליצור תחושה של שאננות כלכלית, הדומה לזאת שהיתה טרם המשבר הכלכלי הגדול בשנות השלושים של המאה העשרים. המעוף והתעופה הם חלומו של כל אחד, ואפשר רק לדמיין את ההשפעה הכלכלית שיש לכך. הסמיכות הכרונולוגית בין השפל הכלכלי הגדול לתור הזהב של התעופה, מעידה על קישרי הגומלין ביניהם.

השפל הכלכלי הגדול התרחש בתקופת תור הזהב של התעופה. שנות ה-20 העליזות של המאה העשרים ביטאו אופוריה כתוצאה מתחושה של ביטול הגבולות הפיזיים בזכות אמצעי תקשורת חדשים, הרדיו והמטוס. הרציונאליות הכלכלית קיבלה ביטוי של חמדנות. תוכניות פירמידה כספית היו פופולאריות, וכמוהן גם רכישות נדל''ן חסרות כיסוי: בארצות הברית צפצפו כולם על חוק היובש ומספר הבארים יותר מהוכפל לעומת התקופה טרם האיסור. היתה אינפלציה גם בספורט ושכרם של ספורטאים מפורסמים הפך לדימיוני.

אך הספורט האמיתי היה קניה ומכירה של מניות. שוק המניות הגואה בשנות ה-20 היה פסיכולוגי ביותר. הציבור עקב אחריו בלהט. הוא היה פופולארי כמו הספורטאים המפורסמים. הספקולציות היו מדהימות. זה היה לא יאומן כולם עסקו בספקולציות, ובספקולציות בלבד. האנשים דומה ורחפו באוויר, איבדו את הקרקע תחת הרגליים. לאף אחד לא היה אכפת. נוצר שוק מזויף, שגרם לשגשוג מזויף, שמצא את הפרשנים המומחים שלו. מניות ההייטק של התקופה לקחו חלק חשוב בשוק המניות הגואה. הן המריצו את הספקולנטים להעלות את המניות לרמה גבוהה.

יכולת המטוס לנוע בגובה רב מעל מכשולים פיזיים תרמה מאד לחזון האוטופי של עולם מאוחד. התעופה עשתה זאת כנראה הרבה יותר מכל רעיון או חידוש טכנולוגי אחרים בהיסטוריה. הטיסה לחלל, לדוגמא, גרמה לשינוי בתפישת עולמם של האסטרונאוטים. מהחלל נראה כדור הארץ כנווה מדבר קסום, ירוק תכול, קטן ושברירי על רקע השחור העוטף אותו. רשמי האסטרונאוטים מחלחלים בהדרגה לתודעה הציבורית. אך האם הם גם משנים את המציאות הפוליטית?

רעיונות וכוונות דומים ביטאו גם הטייסים הראשונים, אך הם לא הצליחו למנוע שתי מלחמות עולם במאה העשרים.

בימינו, רשת לוויני תקשורת מקיפה את כדור הארץ. ערוצי השידור הנפוצים ביותר בהם הם דווקא של תחנות מקומיות קטנות.

אף מיעוט אינו מעוניין בחזון גלובאלי, שבו אין לו שוויון מלא. הגלובליזציה המוצעת היא של תאגידי ענק, שבסיסם במדינות המפותחות. מדינות אלה פורשות מטריה טכנולוגית מעל המדינות המתפתחות.

יש בתעופה גורם נוסף לשלילת הגלובליזציה, והוא חוויות האובדן בטיסה. השתלטות המתח והחרדה בגבהים, יחד עם מחלת הג'ט לג, גורמים לעליה ניכרת בסף הרגישות האישית ולהקצנה אישית. רגש החמלה, בעזרתו אפשר להתגבר על החרדה, נדיר הרבה יותר בבדידות הגבהים. הדיכאון נפוץ כיום יותר מכל עת בעבר. אין תרופה טובה יותר לדיכאון מאשר הבית והסביבה הקרובה התומכת. יש פתגם אפריקני: 'דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד'. משפט חכם זה מתאר את הכוחות המקומיים החזקים, הדוחפים את בני האדם לעבר הלאומיות.

להיות אוניברסאלי פירושו להיות רציונאלי. אך על בני האדם מופעלים לחצים רבים: אישיים, מקצועיים, כלכליים, פוליטיים ועוד. לחצים אלה קובעים את מעמד היחיד בהיררכיה החברתית. כשהלחצים הם מקומיים, האדם מוצא בקלות את מקומו. כשהלחצים הם אוניברסאליים, התוצאה לרוב היא תשישות וחוסר אונים.

כיום מתעצב העולם תחת החזון של גלובליזציה כלכלית, מתוך הנחה שבני האדם פועלים רציונאלית מבחינה זאת. זאת הנחה נועזת ביותר. יותר נכון יהיה לדבר על מחזוריות של מעבר בין לוקאליות לקוסמופוליטית. מחזוריות זאת, שעוברים בני אדם כיחידים, פועלת גם על מדינות שלמות. בכל מדינה מתנהל ויכוח בנושא. הוא מקביל לויכוח שהתנהל בין מצדדי הקולוניאליזם לשולליו במאה ה-19.

מלחמת הדמים בעיראק היא דוגמא מובהקת לכך. ארצות הברית, נושאת בשורת הגלובליזציה, אינה מצליחה להשליט את הסדר במדינה, כיוון שיש מיעוט עקשן שמעדיף את האינטרסים המקומיים.

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נעשתה גם על רקע ז. רפובליקת ווימאר נכשלה כיוון שראשיה לא השכילו לבטא את הלוקאליזם הגרמני, לעומת הנאצים שהבליטו אותו.

הגישה הקוסמופוליטית עשויה אם כן להפוך לקונפליקט ענק. זאת גישה שנכשלה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה. גורל העם היהודי בגולה הוא הוכחה לכך. הם תמיד שלמו את המחיר הגבוה ביותר על האמונה בעולם מאוחד. יהודי גרמניה הם הדוגמא הטובה ביותר.

תיאור עז של הקונפליקט בין הגלובליזציה ללוקאליזם מביא סופר המדע הבדיוני המפורסם ה.ג. וולס. ב-1907 התפרסם וולס עם הספר: 'המלחמה באוויר'. הספר מתאר את חורבן העולם כתוצאה ממלחמות אוויריות בין המעצמות. המלחמה מתחילה כתוצאה מחרחור מלחמה אישי על ידי קברניט ספינת אוויר גרמנית. התוצאה היא התפשטות מהירה של המלחמה ברחבי תבל, הרס גלובאלי של מרכזי האוכלוסייה האזרחית, שלאחריו חזרה לכלכלה בראשיתית, כמו גם אי סיום מעשי של המלחמה, הממשיכה אי שם גם לאחר שגיבור הספר חוזר לכפר מולדתו שחרב, הם

ספר שני ומפורסם יותר של וולס הוא 'צורת הדברים שיבואו' מ-1936. הספר מתאר את התמוטטות המערכת הפוליטית הבינלאומית לאחר מלחמת העולם הראשונה, שמסתיימת במלחמה אווירית גלובאלית הרסנית. לאחר שעולם חרב, מתגלה שנותרו אי שם מספר טייסים על מטוסיהם, המחדשים את הקשר התחבורתי בין מקום למקום. המונופול התחבורתי מעודד אותם להקים את 'דיקטטורת התעופה'. זה איגוד עולמי של חברות תעופה, המנהל בתבונה את העולם כיחידה אחת. הועידה הראשונה של הארגון מתקיימת בעיר בצרה. הספר הפך לסרט ב-1938. הצופים באנגליה ראו על המסך נחשולי מטוסים המפציצים את לונדון. תגובת הציבור היתה כי מדובר במדע בדיוני לשמו, שאין סיכוי שיתממש.

וולס תיאר בספר 'העולם הופך חפשי' את השואה האטומית, ובספר 'האי של דר מורו' את תועבות השינוי הגנטי על בסיס תורת הגזע. הוא זכה לכבוד מלכים לאחר מלחמת העולם השנייה, כיוון שמרבית חזונותיו התממשו.

וולס היה חסיד הממשלה העולמית, המורכבת מאליטה של משכילים. למרות זאת מימוש מלא של חזונו נראה כיום קשה, כיוון שמתנהל מאבק עיקש על הגלובליזציה במספר אזורים בעולם, בפרט בעולם הערבי והמוסלמי.

יש הטוענים כי התעופה היא תופעה חיובית במהותה, ולכן השפעתה המרכזית היא חיובית. התעופה אינה תמיד מקור להארה אנושית חיובית. חווית המעוף היא חלומו הסודי של כל יחיד. הוא כרוך בקשר טבעי ואורגאני עם התעופה. במהלך התבגרות עידן התעופה, כאשר הפכה לחוויה המונית והעננים התמלאו בריח דלק המטוסים, התחוללה תמורה דרמטית במערכת הציפיות של אנשים רבים. הם חוו תחושת אובדן שליטה והיעדר איזון חברתי, יציאה מאופוריה והתרסקות של תקוות, שהיו חזקים הרבה יותר מאשר בתחילת העידן.

לכן התעופה עשויה לחזור להיות לזמן מה להיות כלי המעוף הפסיכולוגי, ולהוסיף תנופה והמשכיות דווקא בתנאי משבר. בעיתות משבר מופיע לעיתים רעיון גואל חדש. זה יכול להיות תגלית שתשנה את העולם כמו תורת היחסות, או תנועה פוליטית לאומנית קיצונית כמו הנאציזם. התעופה משמשת אז ככלי מתסיס להפרת האיזון החברתי נגד המשטר הקיים.

· חשיבות התעופה לגרמניה

התחבורה האווירית בגרמניה התפתחה בראשיתה כחלק בלתי נפרד מההתפתחות הטכנולוגית, בתהליך דומה לזה שהתרחש בכל מדינה מודרנית. אך בגרמניה הנאצית עבר התהליך הקצנה חריפה. התעופה, במקום להשתלב אורגאנית, הפכה לקטר המוביל את הכלכלה.

התפתחותה ועצמאותה של כל מדינה, בשלום ובמלחמה, תלויים ישירות באמצעי התחבורה שלרשותה. במקרה של גרמניה, המטוס כאמצעי תחבורה חשוב עוד יותר. גרמניה היא מדינה המבודדת על ידי מכשולים טבעיים: האלפים בדרום, הים הבלטי והים הצפוני בצפון, ונהר הריין במערב. זאת מדינה יבשתית בעיקרה, בעלת צי קטן. כתוצאה מכך גם הקולוניות שלה היו קטנות. המטוס היה אמצעי התחבורה והמלחמה האידיאלי למדינה מבודדת אך מתקדמת.

אוטו ליליינטאל [1848-1896] היה מהנדס גרמני ממוצא יהודי, מחלוצי התעופה. ליליינטאל פעל רבות למען קידום התעופה והיה האדם הראשון שתיכנן ובנה גלשן אויר שיכול היה לשאת אדם. בהתבססו על חקירות שניהל על מעוף הציפורים הוא כתב ספר אל אוירונאוטיקה, שפיקסם בשנת 1889, ששימש מאוחר יותר גם את האחים רייט. אחת מתגליותיו היתה שהוא הראה את היתרון של כנף קמורה על כנף שטוחה. את טיסותיו קיים ליליינטאל בברלין ממרומי גבעה מלאכותית שאותה בנה מכספו. לאחר יותר מ-2500 טיסות נהרג בגיל 48, בתאונת טיסה, כשאיבד שליטה על דאונו עקב משב רוח לא צפוי.

ליליינטאל ראה בציפורים את המודל לתעופה האנושית. הוא טען כי המעוף המלאכותי ניתן להגדרה כצורת הטיסה שבה האדם עף לכל כיוון שהוא רוצה, באמצעות מתקן שצמוד לגופו, שהשימוש בו דורש מיומנות מצידו.

כיום מכונה ליליינטאל חלוץ התעופה המצליח הראשון בהיסטוריה. באמצעות מחקריו היסודיים על ציפורים ומשטחי אויר, הוא נמנה עם מיסדי מדע האוירודינאמיקה, והניח את היסודות למושגים שבהם משתמשים עד היום. מחקריו וטיסותיו בין השנים 1891 עד 1896 הביאו לפיתוח המצאת המטוס הממונע החל משנת 1896 ועד שטס בהצלחה לראשונה בשנת 1903.

הביוגראפיה של אוטו ליליינטאל כרוכה בזאת של אחיו גוסטאב ליליינטאל [1849-1933].

שני האחים עבדו יחד במהלך כל חייהם, על מיזמים טכניים, חברתיים ותרבותיים, שהם בעלי חשיבות רבה עד ימינו אלה.

בהתבסס על הגלשנים האמינים שבנה, ניסה לילינטאל להוסיף להם את אפשרות נפנוף הכנפיים, בין בכוח השרירים או באמצעות מנוע קטן ויעיל שפיתח, לצורך הגברת העילוי. התוצאות לא היו מעודדות, אך ליליינטאל המשיך בניסויים של חיקוי ניפנוף כנפי הציפורים כל ימיו, ואחיו גוסטאב המשיך בהם עד שנות השלושים של המאה העשרים, כאשר המטוס שמקבל את העילוי באמצעות המדחף הפך מזמן לשליט היחיד בשחקים.

בשנת 1893 בנה ליליינטאל גבעה מלאכותית בפאתי ברליו, ממנה ביצע את טיסותיו, שהיו עד לטווח של כ-250 מטרים. באותה שנה הוא החל בבניית דגמי גלשנים אחדים, ומכונה מעופפת המונעת באמצעות מנוע שנפנף את הכנפיים.

בשנת 1894 הוא החל ביצור מסחרי וסדרתי של גלשן פשוט ויעיל, ממנו מכר יחידות אחדות בלבד.

בשנת 1895 הוא זכה לביקורים של חלוצי התעופה המפורסמים לנגלי מארצות הברית, זוכובסקי ברוסיה.

בשנת 1896 המשיך בניסויו במודלים חדשים. בתאריל 9.8.1896 התרסק לאחר שגלשן רגיל אותו הטיס נתקל במשב רוח צד חזק, ואיבד את יציבותו. יום לאחר מכן מת.

ליליינטאל הרבה לכתוב לולהרצות אודות המצאותיו. הוא פרסם במגזינים מדעיים ופופולריים. דמותו הפכה לאחד האייקונים המפורסמים ביותר של סוף המאה ה-19. הוא צילם בעיקביות את טיסותיו על ידי צלמים מקצועיים, והתמונות שילבו את חדשנות המדיום של הצילום העיתונאי יחד עם החדשנות שבטיסותיו.

ליליינטאל התקבל באותה מידת התלהבות שבה התקבל בציבור גם בקהיליה המדעית, והרצאותיו אודות ניסוייו המעניינים זכו לתשואות נלהבות.

לליינטאל אמר כי את אמנות הטיסה אי אפשר להמציא באותה דרך שהמציאו את אבק השריפה, כיוון שלתאוריה אין הרבה מקום בעיסוק זה, ויש להתמיד בו בניסויים מעשיים.

את תצפיותיו ערך על מעוף הציפורים ובעיקר על מעוף החסידות. והם הביאו אותו למסקנה כי מעוף הציפור חיב להיות המודל לתעופה האנושית.

הוא ראה במעוף הציפור בעל תנועות הכנף המורכבות מורכבות, שאסור לוותר על חיקויין המלאכותי, כי פירוש הדבר אובדן כל תקווה לתעופה.

למרות בטחונו בצדקת דרכו, ביקש ליליינטאל שלא לראות בהישגיו יותר ממה שהם. הצילומים הראו אותו מרחף בשמיים, ויצרו את הרושם שבעיית התעופה נפתרה. אך למעשה הוא נמצא באותו מקום שבו ילד מנסה לחקות את צעדי המבוגר.

המטוס הומצא בארצות הברית, ויובא לגרמניה כחידוש טכנולוגי בתחילת המאה העשרים. קשה מאד כיום לדמיין כמה מהפכנית היתה ההמצאה. גרמניה היתה אז בתחילת תהליך התיעוש המהיר שלה, והמטוס יצר תמריץ עז לאימוץ ופיתוח טכנולוגיות חדשות.

דוגמא דומה היא יפן, שבין שתי מלחמות העולם עסקה בתיעוש מהיר, בו הפכה מיצרנית מוצרי חיקוי זולים ליצרנית מוצרים יוקרתיים מקוריים. המטוס השתלב במגמה זאת, ויפן הפכה ליצרנית מטוסים חשובה ביותר.

גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, אך לגרמנים היה נדמה כי 'תקעו להם סכין בגב'. הסיבה העיקרית לכך היתה תחושתם כי במערכה האווירית היוקרתית הם ניצחו, או היו קרובים לנצח. היו להם מטוסים וטייסים טובים יותר מאשר לצרפת, אנגליה וארצות הברית.

להק מטוסי 'הקרקס המעופף' זכה להצלחה ופופולאריות עצומה בציבור. דוגמא להצלחת הגרמנים בקרבות האוויר היא הקרב על נהר המארן, ליד העיר פאריס, בסוף המלחמה. הודות למטוס קרב מדגם חדש, ה'אלבטרוס', הצליחו הגרמנים לחצות את קווי החזית, ורק תגבורת אמריקנית מנעה מהם את הניצחון המכריע.

מלחמת העולם הראשונה שינתה את הפוליטיקה העולמית. הקיסרויות הגרמנית, האוסטרית, הרוסית והעותומאנית התמוטטו, והמדינות המודרניות הטוטאליות קמו במקומן. המטוס שינה את פני המלחמה. התעופה הפכה להיות גורם מפתח בעוצמתה של כל מדינה.

חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, והם חשו כי נשללת מהן האפשרות להגן על עצמם ולהתפתח. במסווה של מועדוני דאייה אזרחים, שהיו למעשה בתי ספר טיס צבאיים, המשיכו הגרמנים בפיתוח חיל האוויר. מטוסי התחבורה האווירית האזרחית הגרמנית היו למעשה אבות טיפוס של מטוסים צבאיים, שיצורם היה בכמויות הרבה יותר גדולות מאשר הותר לגרמנים. התהליך המשיך והתעצם עד לביטולו החד צדדי של חוזה ורסאיי, לאחר עליית הנאצים לשלטון. המעצמות עברו על כך לסדר היום כי האובססיה של הנאצים לתעופה נתפשה כשאיפה לגיטימית של מדינה להתפתח ולהגן על עצמה.

בשליש הראשון של המאה העשרים נחשבה עדיין ספינת האוויר ככלי התחבורה האווירי היעיל והבטוח ביותר, שאיפשר טיסה נוחה לטווח ארוך ונשיאת מטענים כבדים. היא היתה הקלף העיקרי הגרמני בשחקים. בפיתוחה התחילו עוד בסוף המאה התשע עשרה, והצפלין הגרמני הפך למותג המוביל בעולם בתחום זה. המטוס נחשב באותה עת כקטן ובלתי אמין מדי. אך בגרמניה הנאצית עקבו בעניין רב אחרי כיבוש אתיופיה בידי איטליה בשנות ה-1930, שהתבצע במידה רבה באמצעות כוח אווירי.

השאלה: 'מטוסים או ספינות אוויר'? היתה בראש הויכוח הציבורי בשנות השלושים של המאה העשרים. ארצות הברית, בריטניה וצרפת העדיפו את המטוס. גרמניה התמידה בדבקותה בספינת האוויר, ואף פתחה את קו הנוסעים היוקרתי בין גרמניה לארצות הברית. התפוצצותה של ספינת האוויר 'הינדנבורג' בניו יורק ב-6 למאי 1937, רגע לפני הנחיתה, היה נקודת מפנה בהתפתחות התעופה בכלל, ובגרמניה הנאצית בלבד. גרמניה זנחה תחום זה והתמקדה ביצור מטוסים, במרוץ חימוש מטורף, כשעליה להדביק פער עצום.

הכלכלה הגרמנית לאחר מלחמת העולם הראשונה היתה במצב קשה ביותר. בזמן רפובליקת ויימאר היתה האינפלציה כה גדולה, עד שבני האדם קיבלו את המשכורת בשטרות כסף כה רבים, שהצטרכו לקחת אותם בסלים. מיד לאחר מכן רצו לקנות מוצרי יסוד. כלכלת סחר החליפין פרחה. הנאצים עלו לשלטון על מצע פוליטי של שחרור העם הגרמני מהמצוקה הכלכלית. המטרה הראשונה של המשטר הנאצי היתה שיפור המצב הכלכלי. ההתחלה היתה בעבודות ציבורית, כמו בניית אוטוסטראדות. אך הנאצים היו זקוקים לתעשייה מתקדמת כדי לדחוף את הכלכלה קדימה באמת.

התעופה היא גורם זהה ועולה בחשיבותו על הרכבות והספינות, בפיתוח מרחב המחיה, שהיה הרעיון המרכזי בפוליטיקה הנאצית, יחד עם תורת הגזע. האימפריאליזם הבריטי התפתח בעיקבות המצאת ספינת הקיטור, והנאצים חשבו על התפתחות ספינת האוויר והמטוס בהקשר דומה. המושג 'מרחב מחיה' חופף למעשה לקולוניאליזם ואימפריאליזם.

התעופה סיפקה לנאצים את כושר הדמיון הדרוש לפיתוח תוכניותיהם השטניות. הוגי דעות ופוליטיקאים שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני, עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה, וסיפקו לעם הגרמני המיליטריסטי את התודעה החיונית למימוש הפקודות שקיבל. ביניהם היו פרידריך ניטשה, אוסוואלד ספנגלר וקרל האושופר. הם פיתחו את תיאורית הסופרמן הגרמני, השולט בעולם מהאוויר בכוח, ומפתח את מרחב המחיה שלו.

הוגים אלה דחפו להקמתה של חברה דיקטטורית המבוססת על 'תסביך נפוליון'. יש מימד אנכי מובהק לתסביך זה. הוא מתפתח באנשים החשים חסרי אונים מול העולם המאיים עליהם, וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת

הם הפרו בגלוי את חוזה ורסאיי, והתעשייה האווירית הפכה למפתח לפיתוח הכלכלה הגרמנית. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת בגרמניה צמח משלושת אלפים בלבד לשני מיליון איש!

נתון מדהים זה בלבד מספיק כדי להוכיח את הטענה על הקשר בין השואה לתעופה.

באותה תקופה שרר ברחבי העולם השפל הכלכלי הגדול. התעשייה הנאצית הלאומית סיפקה מקומות עבודה יזומים ונראתה כפתרון מעולה למשבר. אך מרוץ החימוש הטכנולוגי עשוי להוציא כל מדינה, משווי המשקל הכלכלי. בגרמניה התרחשה יציאה מהאיזון הכלכלי. הנאצים פיתחו עוצמה אווירית מוגזמת יחסית למשאביהם הכלכלים. בסופו של דבר הביא התהליך לחרחור מלחמת העולם השנייה.

אדולף היטלר, הדיקטטור, היה התגלמותה הפיזית של גרמניה. הוא היה חולה במחלת עגבת הגורמת להתרחבות יתר של שרירי הלב העליונים, והתמכר לאמפטמין. האמפטמין תרם רבות לתפקודו, אך יצר גם אופטימיות שלא במקומה. אופטימיות זאת הוא הצדיק בפני עצמו באמצעות המלחמה והשליטה באויר.

חיל האוויר הגרמני חלש על הפוליטיקה העולמית, וזכה עבור היטלר במלחמותיו הפוליטיות בסוף שנות השלושים של המאה העשרים.

ההצלחה המשמעותית הבינלאומית הראשונה של הנאצים היה הוצאת הצבא הצרפתי מחבל הריין ב-7 למרץ 1936 . הניצחון נזקף לזכות מפקד הלופטוואפה הרמן גרינג, אשר הטיס את מטוסיו שוב ושוב מעל הכוחות הצרפתיים, וכך גרם להם לפחד ולנסיגה מבלי שנורתה ירייה אחת.

מלחמת האזרחים בספרד היתה עבור גרמניה הנאצית ההזדמנות לנסות את חיל האוויר החדש שלה, שהפך לליבת תפישת הביטחון הלאומי שלה. מטוסי הלופטוואפה ודוקטרינת הלחימה שלו הגיעו לתוצאות טובות, אשר שופרו שוב ושוב. הביטחון העצמי הגרמני עלה פלאים.

מלחמת האזרחים בספרד היא האירוע המרכזי בפוליטיקה העולמית לפני מלחמת העולם השנייה, ובליבו עומדת המערכה האווירית הגרמנית נגד ריכוזי אוכלוסיה אזרחיים. הציור המפורסם 'גרניקה' של פיקאסו, מתאר את סבל האזרחים בכפר קטן כתוצאה מהפצצה אווירית נאצית ב-26 לאפריל 1937.

לאחר המלחמה בספרד, באו סיפוח חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה באוקטובר 1937 וסיפוח אוסטריה ב-1938. לאחריהן באו הטענות נגד ההתנכלות למעוט הגרמני ב'פרוזדור דאנציג', שהובילו לפתיחת המלחמה נגד פולין.

ארבע דמויות מרכזיות בשלטון הנאצי שהיו טייסי קרב בהכשרתם היו גם הדומיננטיות ביוזמה ובביצוע של הפיתרון הסופי.

שני סגניו של היטלר, שהיו שותפיו לדרך מראשיתה, היו טייסים מקצועיים מצטיינים, אשר כישוריהם בתחום זה היוו את המנוף המרכזי לקידומם האישי, ולקידום המפלגה הנאצית.

הרמן גרינג, המשנה להיטלר והדמות הפופולארית ביתר בגרמניה, היה מפקד טייסת 'הקירקס המעופף' בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא סימל את עלית חשיבות ענף התעופה בצבא, ואת תקוותה של גרמניה הנאצית להנביט את זרע ההצלחה האווירית במלחמה זאת ולהפכה לשתיל שממנו תצמח גרמניה החדשה. גרינג הקים את הלופטוואפה, ואת התעשייה האווירית הגרמנית, שהפכו לביטויי הכוח המרכזיים בגרמניה הנאצית.

רודולף הס, סגנו השני של היטלר, הצטיין בטיסות יחיד נועזות. הוא נותר טיס פעיל לאחר מלחמת העולם הראשונה, וביצע טיסות ראווה עבור המפלגה הנאצית, שזיכו אותה באהדת ההמונים. לאחר טיסתו המפורסמת של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס, אף ניסה לארגן טיסת בכורה לכיוון ההפוך. בסופו של דבר ערק במטוסו לאנגליה במאי 1941.

גרינג והס היו פעילים מרכזיים בחקיקת חוקי תורת הגזע ואכיפתם, ובשרשרת נמהלכים שהובילה לפיתרון הסופי.

חבר נוסף לטייסת, ארתור גרייזר, היה מהדמויות הבולטות במפלגה הנאצית ובמינהל הרייך השלישי. כראש העיר הנאצי של עיר הנמל הפולנית דאנציג הוא תרם מאד לחרחור המלחמה. במהלך המלחמה היה מושל חבל לודז', והפך אותו למודל לאכיפת הפיתרון הסופי.

ריינהארד היידריך היה טייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס אותה התחיל בגיל מאוחר להיותו גנרל בכיר באס-אס, כמישנה להימלר ושווה לו בדרגתו הביצועית. תפקידו החשוב ביותר היה מפקד המשטרה החשאית הנאצית, הגסטאפו. במקביל הוא התמנה גם למושל האכזרי של חבלי צ'כוסלובקיה שסופחו לרייך. הוא היה המתכנן והמפקד הישיר של מבצע 'הפיתרון הסופי'.

סביבם חגו ופעלו דמויות כמו יוזף גבלס שר התעמולה, שהיה זקוק לגיבורי וחידושי עולם התעופה לצורך ליבוי מתמיד של אש ההסתה, ואלברט ספיר שר החימוש שהקדיש את מירב המשאבים לפיתוח תעשית התעופה.

ניתן ללמוד על חשיבות התעופה להתפתחות גרמניה הנאצית מהביוגרפיה של ארהארד מילך, שהיה יהודי במוצאו, ולמרות זאת היה לפילדמרשל בצבא הנאצי.

מילך היה קצין כוח אדם מצטיין במלחמת העולם הראשונה. ב-1917 הוא התמנה לקצין השלישות של בית ספר לטיסה. לאחר המלחמה היה מפקד של בסיס חיל אוויר במזרח פרוסיה. ב-1920 הועבר למשטרה האווירית הגרמנית בקוניגסברג. בעלות הברית אסרו על קיום היחידה, וב-1921 הוא מצא עבודה בחברת תעופה אזרחית קטנה בדאנציג.

ב-1925 התאחדו 38 חברות תעופה קטנות לחברה אחת גדולה – לופטהאנה. מילך מונה למנהל הטכני ואחד משלושת המנהלים הראשיים שלה.

להרמן גרינג לא היה ספק כי הוא זקוק לאדם כמו מילך עבור חיל האוויר החדש והגדול שעמד להקים במשטר הנאצי. מילך קיבל אור ירוק להצטרפות לאחר שגרינג אמר: 'אני מחליט מי הוא יהודי'. ב-1933 הוא מינה אותו לתפקיד הממונה הממשלתי על חיל האוויר.

מילך עלה בהדרגה בסולם הדרגות. בשיא הקריירה שלו, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא קיבל מהיטלר את דרגת הפילדמרשל כהוקרה על הישגיו, וביניהם פיתוח הטיל וי-2. הוא היה הפילדמרשל הנאצי היחיד שלא השתתף באף קרב.

חשובים עוד יותר היו המינויים שצבר. הוא היה אחראי על כל גופי התעופה הצבאית והאזרחית בגרמניה בנושאי כוח אדם, טכנולוגיה, ותקציב. תפקידו החשוב ביותר היה ניהול התעשייה האווירית, שפיתחה כלי נשק אויריים חדישים.

חיל האוויר בלבד נגס בשיאו כעשרים אחוזים מההכנסה הלאומית הכוללת בגרמניה בשנת 1940. סך כל ההוצאות הכוללות לתעופה על כל היבטיה היה גבוה הרבה יותר מכך.

צמיחת התעשייה האווירית הגרמנית היתה מואצת ביותר: בין השנים 1933-1939 עלה מספר העובדים בתעשייה זאת משלושת אלפים לשני מיליון.

מילך ניהל ביד רמה את כל התחומים, והיו שראו בו את ממשיכו של גרינג. הוא הודח ממרבית תפקידיו לאחר שהתברר להיטלר כי התעלם מהוראתו לפתח את מטוס הסילון החדיש לדגם תקיפה. למרות זאת הוא נותר הממונה הראשי על חיל האוויר עד סוף המלחמה.

בהלוויתו בשנת 1971 השתתפו כל המנהיגים הנאצים הבכירים הותיקים, שהוקירו אותו כאחד מהם.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק א' – פרק 3

תקופות ההשכלה, הרומנטיקה והמודרניזם

ראשי פרקים

· מבוא

· הציר האנכי והרוח

· המצאת הכדור הפורח – יציבות חברתית, מאזן כוחות

· מתקופת ההשכלה לתקופת הרומנטיקה – מומחים ונביאים

· דמויות אב בתנועת הרומנטיקה הגרמנית

· הרייך הגרמני השני 1871-1918

· ספינת האויר – מצפלין ועד אקנר

· ראשית עידן המטוסים בגרמניה

· מבוא

במאת השנים שחלפו מסוף המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19 התרחשו באירופה תמורות אידיאולוגיות ופוליטיות חריפות. הן מתוארות כמעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת הרומנטיקה. תמורות אלה התרחשו תוך מיתאם להתפתחויות הטכנולוגיות בכלל, ובתחום התעופה בפרט.

היה זה מעבר מהמהפכה החקלאית למהפכה התעשייתית. מאלוהים המתגלה במעגלי הפיריון והצמיחה לאלוהים המתגלה מתוך המכונה. מטכנולוגית הכדור הפורח הטס בחסדי מזג האוויר אל ספינת האוויר בעלת המנועים.

הכדור הפורח, ספינת האוויר, המטוס, והטיל, היו המצאות מהפכניות שהמדע המלומד לא ניבא, אך החוש הטכני המעשי האנושי יצר. במהלך המאה ה-19 חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר נתיבים חדשים. האדם המריא למחוזות האל בשחקים וכבלי הארץ הותרו. גבולות ומגבלות האדם הוגדרו מחדש, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. הרעיונות האוניברסאליים של המהפכה הצרפתית הומרו בלאומנות קיצונית.

בתחילת המאה ה-20 התרחשו תמורות אידיאולוגיות נוספות: עם התפתחות המצאת המטוס הרומנטיקה הוחלפה במודרניזם.

התעופה בעלת החשיבות הביטחונית הרבה זוהתה, בעידן המדינה הטוטאלית, גם עם המעוף הרוחני של האדם. דבר זה אירע בדיקטטורות התעופה החילוניות של המחצית הראשונה של המאה העשרים: גרמניה, ברית-המועצות, יפן ואיטליה. התעופה בהן הפכה לאייקון דתי. היא הייתה סמל לקידמה, איחוד וניצחון לאומיים, צורה חדשה של קנאות דתית.

המודרניזם הוחלף לפוסט-מודרניזם במחצית השנייה של המאה ה-20. בתקופה זאת החליף הטיל את המטוס כשליט השחקים. הטיל, הנשלט בלחיצת כפתור שיכולה להביא לחיסול האנושות, הביא את בני האדם לתפישת עולם צינית וממוקדת בעצמם.

גרמניה הייתה המדינה שפיתחה את התעופה באורח קיצוני יותר מכול. רומנטיקה, אימפריאליזם, מיליטריזם, נאציזם, ועוצמה אווירית, הם חוליות עוקבות בתהליך שהוביל אל הפיתרון הסופי.

· הציר האנכי והרוח

בלב ליבה של תופעת הנפש נמצאת אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה; היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד, הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם וייעודם הנפשי.

מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, עילוי, עומק, שקיעה, ונפילה, הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והייאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - שעליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה.

במאה הראשונה לעידן התעופה נשלטה תנועתם של כל כלי התעופה על ידי הרוח.

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת המספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. נראה כי הריק העצום מעל, הניעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי.

הרוח, בהפרזתה, הינה כעס הנמצא בכל מקום ובשום מקום. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה.

באמצעות האוויר הסוער אנו מסוגלים להבין חרון בסיסי, שהוא לחלוטין תנועה ומאומה מלבד תנועה. מחוויה אישית של סערות אנו למדים כמה זועם וחסר תועלת הוא הרצון.

· המצאת הכדור הפורח – יציבות חברתית, מאזן כוחות

את הסימן הראשון לאקלים הפוליטי הבלתי יציב שיוצרים חידושים בתחום התעופה, ניתן למצוא עוד בסוף המאה ה-18, במהפכה הצרפתית שהתרחשה פחות מעשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח, שהיה אמצעי התחבורה האווירי המוצלח הראשון בהיסטוריה.

הכדור הפורח הראשון נחשב, יחד עם הגלגל והדפוס, כאחד מעשרת ההמצאות הטכנולוגיות הגדולות ביותר בתולדות המין האנושי.

הרושם הראשון שעשה בלון המשי הענק המצויר בססגוניות, שהופרח לראשונה בפריז בסתיו שנת 1783 באמצעות עשן חם על ידי האחים מונגולפייה, היה עז ביותר. כל אדם, ואף עז וכבש, יכלו מעתה להתרומם לשחקים, ולצפות בעולם כלפי מטה כבני אלים. הנשגב והעליון לא נחשבו יותר לנחלת האריסטוקרטיה בלבד.

התוצאה הייתה שהעם מרד בשלטון המלוכני המושחת. אך בהעדר רקע תרבותי נאות השתלט הכאוס החברתי, בצורת המהפכה הצרפתית העקובה מדם. נפוליון, קצין ארטילריה שאפתן שהיה בין הראשונים שהשתמשו בכדורים פורחים לצרכי תצפית ארטילרית, ניסה לחולל סדר. המלחמות שניהל גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולריאקציה פוליטית שנמשכה מאה שנה.

האדם הפך את הכדור הפורח למכשיר רב מעללים, והחל לעשות בו שימוש מודיעיני וצבאי, בתחילה בעיקר כשהוא מעוגן לקרקע, במטרה למנוע אובדן של הציוד היקר ושל התצפיתנים ששהו בו. לאחר שהטיסות הראשונות בכלי מוזר זה הוכחו כמוצלחות בצרפת, חצה הכדור הפורח את האוקיאנוס והפך לנחלת הציבור האמריקני. במלחמת האזרחים נעשה בכדור הפורח שימוש אינטנסיבי על ידי הצפון לצרכי תצפית, והוא הפך לאחד הגורמים המכריעים בניצחון על הדרום. החדשות המסעירות עמדו לנגד סופרי מדע בידיוני כמו ז'ול ורן שחלק מספריו עוסקים בדרמת הטיסה בכדור פורח.

· מתקופת ההשכלה לתקופת הרומנטיקה – מומחים ונביאים

הסיפור 'האיש שידע לעופף' מאת קארל צא'פק ממחיש את ההבדל בין תקופת ההשכלה לרומנטיקה, ומסביר את חיוניות הרומנטיקה בעידן של ראשית התפתחות התעופה: איש אחד חלם בלילה שהוא עף. בבוקר הוא קם, וניסה את כוחו בקפיצה קטנה. הקפיצה הקטנה הפכה לקפיצה גדולה יותר ויותר, ולאחר מספר ימים הוא גילה שהוא יודע לעוף.

לאחר כמה ימים של מעוף ותעופה, פנה האיש לחברו הטוב וסיפר לו על העניין. החבר היה איש אקדמיה, נדהם מהגילוי, ואמר לאיש שהוא חייב לבוא לאקדמיה ולהראות למומחים את העניין. קבעו מועד וכינסו מספר פרופסורים ודוקטורים שהיו מומחים גדולים בתחומם על מנת להציג להם את התופעה.

במועד הנקבע התאסף חבר המומחים, והאיש שידע לעופף החל לספר את סיפורו. בעלי השם והמומחים החלו ישר להגיד ש'זה לא יכול להיות' ו'לא יתכן הדבר' תוך כדי הסברים מלומדים על אי התכנות התופעה. למחרת, האיש שידע לעופף ניסה כהרגלו החדש לקפוץ ולרחף לו בשמיים, אך לא הצליח בכך יותר. שיטת הגדרת הגבולות, הקניית מושגים, תיחום הגדרות וזהויות, גרמה לחוסר היכולת.

· דמויות אב בתנועת הרומנטיקה הגרמנית

הפאגאניזם הגרמני - אודין

בפאגאניזם הגרמני האל הראשי הוא אודין, שמוצאו מהאל היווני הקדום הרמס. הרמס היה אהוד מאוד על היוונים. הוא היה מעורה בענייניהם של בני האדם, ונחשב לאל הלימודים, המסחר והנוכלות. הרמס מתואר במיתולוגיה כנועל סנדלים בעלי כנפיים, אשר הביאו אותו במהירות ממקום למקום, חובש כובע בעל כנף, ומחזיק במטה קסמים שעליו שני נחשים מתפתלים. האל מרקורי היה המקביל הרומאי להרמס.

מרקורי היה אל פופולארי ביותר בקרב העמים שנכבשו על ידי האימפריה הרומית. השבטים הגרמאנים הקדומים הקבילו אותו לוודאן – אודין, שהפך לאלוהות הבכירה שלהם. יום רביעי, וודנסדיי, נקרא על שמו. גם דמותו של אודין מורכבת ובעלת תפקידים רבים: הוא אל החוכמה, המלחמה והקרבות, קסם האותיות הרוניות והשירה. בנוסף קשור אודין קשר הדוק עם נושא המוות. אודין ידוע גם בדעתו ההפכפכה. שמו ניתן לתרגום כ'מטורף, תזזיתי, זועם ואלים', יחד עם 'שכל ובינה'. יחד הם יוצרים את שיגעון הקרב. הלוחמים הגרמנים הקדומים הביאו את עצמם למצב של השתוללות לפני הקרב, באמצעות טקסים וסמי הזיה. מצב פסיכולוגי זה, משולב בעמעום תחושת הכאב, גרם להם להתעלם מפצעיהם ולהלחם ללא שריון.

במאה התשע-עשרה חלה התעוררות מחודשת של האמונה באלים נורדיים. אודין הפך דמות מרכזית בסאגת האופרות של ריכארד ואגנר, 'טבעת הניבלונגים'. הנאצים חיקו את הטרוף האודיני באמצעות אספקה קבועה של סמי מרץ לחיילים בחזית.

ימי הביניים - טיל אולנשפיגל

יתכן כי דמות הפולקלור הגרמנית שהשפיעה על אדולף היטלר יותר מכל היא זאת של טיל אולנשפיגל. טיל אולנשפיגל שהחידוד ברבים מתעלוליו נבע מיכולתו להעניק פירוש מילולי ארצי וסותר ל'שפה גבוהה'. טיל הוא הפרחח הגרמני הפיקח והפופולארי של ימי הביניים, שמונצח יושב על כרכובי הגגות הגבוהים והמשופעים, שהיו הטריטוריה הטבעית שלו. הוא התחמק אל הגגות כדי לנוח מרודפיו. מהגגות נראו היו בני האדם כולם שווים. אצילים, כמרים, בעלי מלאכה ופשוטי העם כאחד. כולם היו נתינים של תעלולי הקונדס שלו. בפולקלור העממי של אומות רבות יש דמויות דומות לזאת של טיל אולנשפיגל, שחביבות על כל הילדים. הצורך המאגי של הגרמנים בזהות לאומית הפך את טיל למקור השראה לאומני. יש דימיון סמנטי בין המילה 'טיל' למילות מפתח בלקסיקון הנאצי: TALL – התואר 'גבוה' באנגלית. TOLL – שם תואר בגרמנית שפירושו 'מטורף', 'יוצא מהכלל', ו'פנטסטי'. TOLL – שם עצם בגרמנית שפירושו, כמו באנגלית, 'מכס'. טיל – שם האגודה בה צמח היטלר בשנות ה-1920. TIL – החלק המרכזי בשם 'הי-טל-ר'. PROJETILE – המילה 'קליע' באנגלית וגרמנית. ZOLL - אינץ'.

תקופת ההשכלה - גתה

יוהאן וולפגנג פון גֶתה [1749 - 1832] היה סופר, הוגה דעות, פוליטיקאי, ומדען גרמני. כסופר מבריק היה גתה לאחד מהכותבים הדומיננטיים בספרות הגרמנית.

אחת מיצירותיו הראשונות הייתה 'ייסורי וורתר הצעיר'. היצירה שנכתבה ב-1774 השפיעה רבות על הנוער של אותה תקופה, וגרמה אף לגל התאבדויות ברחבי אירופה. יצירה זו מצטיינת באופייה הטראגי כפרשיית אהבה אומללה בין נער לאישה נשואה, שמביאה בסופה את הגיבור וורתר לשים סוף לחייו. ז'אנר הכתיבה וצורת הסיום במוות לא נחשבו ליוצאי דופן בחברה דאז. זו הייתה הבעה ללא מעצורים לכמיהה לבלתי ניתן להשגה שעשתה את היצירה מודל לספרים ויצירות אחרים.

יצירתו הגדולה ביותר היא הדרמה האפית 'פאוסט'. יצירה כבירה שנכתבה על ידיו במשך עשרות שנים. חלקה הראשון של היצירה פורסם ב-1808 ויצר סנסציה בקהל הקוראים. היא עוסקת בסופר-פילוסוף אשר מוכר את נפשו לשטן, נפטר מכל הספרים אשר קרא, והחוכמה והמדע שוב אינם מעניינים אותו. תחת זאת הוא מתמכר לחיים: לשתות לשוכרה, להתעלס, לבגוד, לרצוח. בחלק ב', שפורסם לאחר מות גתה, הוא שב בו מרשעתו ונעשה לאיש טוב.

גתה החשיב את עצמו לקוסמופוליט, העריץ את נפוליאון ולא ראה בו כובש ארצות ומשעבד עמים, ולמעשה הוא סייע במלחמה הנפוליאונית נגד צרפת. נפוליאון מצדו החזיר הערצה לגתה וראה בו אדם בעל שיעור קומה.

הלאומיות הגרמנית - האחים גרים

אגדותיהם של האחים גרים [1863-1785] הפכו גורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית בתקופה בה ליקקו הגרמנים את פצעיהם לאחר כיבושם בידי נפוליאון והצרפתים, שכן שימשו 'הוכחה' לקיומו של הלאום הגרמני. זאת משום שלכאורה איכרים חסרי השכלה יצרו ושימרו סיפורים שמיוחדים לרוח הלאומית הגרמנית.

אגדות האחים גרים סייעו במידה מכרעת, יותר מכל יצירה גרמנית אחרת, ליצירת תדמית כל-גרמנית חדשה בעיני הגרמנים, שהחלו רואים עצמם כאומה אחת, בעלת מאפיינים מיוחדים משלה. יש הרואים באחים, כתוצאה, את האבות המייסדים של האידיאולוגיה המייחסת לעם זה סגולות מיוחדות, על-טבעיות ממש, אידיאולוגיה שהייתה קרובה מאוד, זהה כמעט, לאידיאולוגיה של הנאצים.

כיום ידוע כי האגדות חוברו בסלונים ספרותיים של האחים, אשר כתבו אותן מחדש ושינו אותן באופן קיצוני כדי שיתאימו לטעם הקהל של זמנם ולערכים הלאומיים הגרמניים בהם תמכו. ניתוח האגדות מראה שהאחים גרים הקפידו להכניס בהן, על רקע התיאורים העל-טבעיים, התייחסויות שונות לערכים אותם רצו להדגיש ולקדם, כמו ציות לסדר הקיים, אמונה במעלות המשמעת, כפיפה לסמכות, סגידה למנהיג הגיבור, הערצת הגבורה ורוח הלחימה, השלמה עם מעשי אכזריות ללא תגובה, אלימות ושפיכות דמים.

עידן הרומנטיקה - ואגנר

וילהלם ריכארד ואגנר [1813 - 1883] היה מלחין ומסאי גרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה, בה יצר את הסיגנון הטוטאלי. ואגנר היה אמן גדול שחולל מהפכה במוזיקה. הוא הלחין קורפוס אופראי ענק בהשראת המיתולוגיה הגרמנית הפגאנית, הוציא תחת ידו מספר ספרים, כתב אינספור מאמרי הגות תרבותית-פוליטית, ואף עיבד ועיצב את יצירותיו לבמה.

באופן חייו יוצא הדופן הגשים ואגנר את דמות האמן הרומנטי הטוטאלי ורב הפנים. הוא היה ידוע בצורך האובססיבי שלו בשליטה. ידו הייתה בכול, והוא תבע מסביבתו נאמנות וכניעות טוטאלית לו ולדעותיו. נטייה זאת הפכה אותו בעיני רבים לאיש הפכים ומגלומן חסר-תקנה. הוא ידע היטב כי הוא מעורר מחלוקות והתנגדויות, אך היה זקוק לאנטגוניזם זה.

התיאוריות המהפכניות שלו סחפו וטלטלו אותו מפעילות מהפכנית דמוקרטית לאומית בצעירותו עד לתהומות הפתולוגיה האנטישמית והגזענית בזקנתו. האנטגוניזם התפתח אצלו לראיית העם הגרמני היושב בארצו כדבר מה מופלא, ולעומתו את העם היהודי הנודד כמי שהקללה רובצת עליו.

גורלו של ואגנר השתפר פלאים ב-1864, כאשר עלה לודוויג השני לכס המלכות בבוואריה. המלך הצעיר, שבנה ארמון מהאגדות בראש הר, דאג להביא את המלחין למינכן, הסדיר את חובותיו הגדולים, וקידם את העלאת האופרות שלו בפסטיבל ביירוית שהוקדש לו.

צפייה באופרה של ואגנר הייתה פקודה שהטיל היטלר על כל ראשי המחוזות בגרמניה שהתכנסו מידי שנה בביירוית, וסוכני חרש עקבו אחר ביצועה.

הפילוסופיה הנאצית - ניטשה

ונגר פגש ב-1869 את הפילוסוף פרידריך ניטשה [1900-1844] שהיה במהרה לחברו הטוב. לרעיונותיו של ונגר נודעה השפעה ברורה על ניטשה. ספרו הראשון, 'הולדת הטרגדיה', הוקדש לואגנר.

אצל ניטשה המשורר מסביר את הוגה הדעות. הוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות. ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. כל מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאווירי. על פי ניטשה המתח הדיאלקטי שבין עליונים לתחתונים הוא התנאי להפריה פואטית של המשורר.

ניטשה מעלה על נס את החתירה לניגודים ולמלחמה ודחיית ה'קיים' לטובת ה'רצון', וזאת תוך חתירה אל מעבר לפחד, מעבר לרחמים.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה, וניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. מקריאה מעמיקה של תיאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו.

הנאצים הפכו את ניטשה, בעזרת אחותו שהייתה אנטישמית פנאטית והממונה על עיזבונו, לפילוסוף הרישמי שלהם. אידיאל המאבק של ניטשה נהפכך לאידיאל המאבק של היטלר. המדינה המבטלת את האינדיבידואל נהפכה למכשיר 'הרצון לעוצמה' הניטשיאני. המדינה הנאצית לקחה על עצמה את התפקיד של הגיבור הרומנטי והפגאני.

· הרייך הגרמני השני 1918-1871

התפשטות תנועת הרומנטיקה תרמה לראיית עולם פוליטית חדשה בקרב הגרמנים, שחיו עד תחילת המאה ה-18 בנסיכויות קטנות שנשלטו על ידי טירות נישאות בראש גבעות, ונלחמו זאת בזאת. הרצון הטיבעי היה להתאחד תחת קורת גג רחבה יותר.

במחצית השנייה של המאה ה-19התחיל תהליך של איחוד את נסיכויות גרמניה למדינה אחת, שנקראה הרייך השני. התהליך הגיע לסופו עם עלייתו של היטלר לשילטון, כאשר אוחדו כל המשטרות המחוזיות למשטרה מרכזית אחת בשליטת האס-אס.

פאן גרמניזם

בתקופת הרייך השני התפתחה בגרמניה תנועה רומנטית-לאומית עממית רחבה, התנועה הפאן-גרמנית, שהזדהתה עם האמונה הבלתי רציונאלית בכל דבר שהיה 'גרמני'. האירגונים הפאן-גרמניים היו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה, שהירבתה בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. הם דגלו בפאגאניזם מודרני, שהציע אלטרנטיבה לדת הממוסדת באמצעות טכסים וטכסטים מתאימים.

ביסמארק

אוטו פון ביסמארק, הענק בגופו וברוחו, שהיה קנצלר הברזל של הרייך השני, התחיל לאחד את נסיכויות גרמניה בהדרגה תחת שליטת פרוסיה, הנסיכות הגדולה והחזקה מכולן ממישורי הצפון.

במסגרת התהליך הפכה גרמניה למונרכיה קונסטיטוציונית. הקיסר היה סמל רב השפעה, שאיחד את כל קצוות האומה.

השליטה בפועל הייתה בידי ביסמארק. אך לאחר ירידתו של ביסמארק, לא נמצא מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה שיהווה משקל נגד לקיסר.

כתוצאה מכך נשלטה גרמניה בראשית המאה העשרים על ידי קיסר קפריזי בעל עוצמה רבה אך כישורים מעטים לניהול מדינת ענק מודרנית.

תקופת הרייך השני מאופיינת בשלטון שמרני וריכוזי. ביסמארק השתמש בשלושה מרכיבים עיקריים לביסוס מדיניותו: מודרניזציה, אימפריאליזם, ומיליטריזם.

מודרניזציה

המודרניזציה התבצעה כתיעוש מהיר שהסתייע בהגירה רבה של אוכלוסיה מהכפר אל העיר. סימלה היה הארובות הגבוהות ומעלות העשן של בתי- החרושת.

המודרניזציה התבצעה תוך הכרת העובדה כי הכוח הפוליטי הממשי מצוי עדיין בידי האריסטוקרטים, למרות שחשיבותם של התעשיינים הפכה להיות רבה יותר.

אימפריאליזם

ביסמארק הבין את ערכן של הקולוניות כתחום נוסף לפעילות וכגורם מאחד. אחת מטענותיו הייתה כי מעמדה הבינלאומי של בריטניה הגביל את צמיחתה הכלכלית של גרמניה ואיים על ביטחונה, כיוון שהישרדותה הכלכלית תלויה בזמינותם של שווקים זרים. האימפריאליזם הבטיח להמוני הגרמנים מכל קצות הקשת החברתית אפשרויות בלתי מוגבלות בארצות שמעבר לים. האימפריאליזם הגרמני התפשט במקביל לארצות הגובלות בגרמניה, שהפכו חלק מתחום ההשפעה שלה.

מיליטריזם

האימפריאליזם דרש צבא חזק, שהיה ממילא מרכיב חיוני במשטר הריכוזי של ביסמארק. בעברה הצליחה פרוסיה ליצור צבא חזק שהקנה לה שם עולמי כמעצמה רבת חשיבות. אלא שפרוסיה לא נהנתה מעוצמה רבה מחוץ לאירופה, ונעדרה מסורת קולוניאלית. כעת הגיע הזמן לנצל את מלוא הפוטנציאל הצבאי.

הלך הרוח האימפריאליסטי והמיליטריסטי איחד ושילהב את האריסטוקרטיה, התעשיינים, והציבור כולו, ותרם להיווצרות גלי לאומיות עזים.

· ספינת האויר

צפלין

בשלהי המאה ה-19 היו אלה הגרמנים שפיתחו כלי תחבורה אווירי חדש, ספינת-האויר, שהיה כדור פורח מוארך בעל מסגרת קשיחה שהונע על יד מנועים, ואיפשר בכך תנועה באוויר שלא בחסדי הרוחות בלבד.

הכלי הומצא על ידי יהודי בשם שוורץ, אך נקרא על שם מפתחו העיקרי - הרוזן הגרמני צפלין, ומוכר בשם זה עד היום.

למרות ההתלהבות הראשונית, מדובר היה בכלי ענק ולפיכך יקר ביותר, מסורבל ופגיע, בפרט עקב השימוש בגז המימן הדליק לצורך יצירת כושר העילוי.

לאחר שספינת האוויר הראשונה התרסקה וידי הממציאים רפו, הגיע תורם של הנביאים - אנשי עסקים ופוליטיקאים שמכרו את החלום להמון. הודות לתמיכה כספית וציבורית נלהבת של חובבי תעופה זכה הרעיון של הרוזן צפלין לתחייה. ספינת הצפלין השנייה נבנתה בשנת 1906 בזכות כספי הציבור הרחב שהשקיע במיזם העתידני. ספינה זאת המריאה פעם אחת בלבד.

למרות זאת שימשו ספינות-האוויר מקור להתלהבות פטריוטית שאין דוגמתה, וגורם מרכזי בתעופה האזרחית והצבאית בגרמניה בשליש הראשון של המאה העשרים.

מלחמת העולם הראשונה

היכולת האסטרטגית של ספינות-האויר לעבור מעל מכשולים יבשתיים ולהגיע ללב מעוזו של האויב, לעיר בירתו, הייתה חסרת תקדים. היא נוצלה היטב על ידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. הציפיות העיקריות של הגרמנים בתחום התעופה הצבאית, לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה, היו מעשרות אחדות של ספינות-אוויר ענקיות ויקרות ביותר, שנתפשו ככלי הנשק האולטימטיבי, בעל יכולת פגיעה אסטרטגית חסרת מענה. הם פתחו בהפצצות אסטרטגיות על לונדון, שהיו הבליץ האווירי הראשון. הנזק המעשי היה מועט, אולם המשאבים שנדרשו לצרכי ההגנה האווירית היו עצומים. הצורך בהגנה אווירית, ובשיקום ההריסות, חייב לגייס את כל האוכלוסייה הגברית למאמץ. הנשים נשלחו לבתי החרושת ובתי החולים. כך נוצרה המדינה הטוטאלית המודרנית.

ספינות-האויר היו הגורם המשמעותי ביותר באובדן העליונות האווירית של הגרמנים. בנייה מתמדת של ספינות-אויר, גם לאחר שרבות מהן נפגעו והושמדו בחזית המערבית, ולאחר שהתבררה יעילותן המצומצמת בהפצצות אסטרטגיות, הייתה בזבוז מיותר של משאבים. במהלך המלחמה התברר כי לעומתן המטוס זול יותר, יעיל יותר בקרב, ניתן לייצור המוני, מאויש באנשי צוות-אויר בודדים, ומאפשר לפיכך מלחמה ממושכת. לבעלות-הברית, וצרפת בעיקר, הייתה עדיפות בכושר ייצור המטוסים, והדבר היה הגורם המרכזי לניצחון.

ה'הינדנבורג'

תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה עצרה באופן זמני את פיתוח הצפלין, אולם תחת הנהגתו של הוגו אקנר, אשר המשיך את דרכו של הרוזן צפלין, שב הצפלין ופרח בשנות העשרים. שיא פעולת הצפלינים היה בשנות השלושים, כאשר פעלו באופן קבוע בטיסות טרנס-אטלנטיות מגרמניה לצפון אמריקה ולדרומה. הן מלכו בשחקים. אסון ה'הינדנבורג' בשנת 1937 סימן את קץ עידן הענקים במרומים. היה זה קץ טראגי אך גם בעיתו, שכן באותה תקופה התבררה סופית עדיפותו של המטוס, שדגמים חדשים שלו התחרו בנקל בביצועי הצפלין.

· ראשית עידן המטוסים בגרמניה

ליליינטאל

אוטו ליליינטאל הגרמני היה מחלוצי התעופה והאוויראי המפורסם ביותר בעולם בסוף המאה ה-19. הוא פותה על ידי הרעיון של טיסה באמצעות חיקוי מבנה כנפי הציפור. רעיון חיקוי תנועת כנפי הציפור שלט בתפישת התעופה האירופאית מימי לאונרדו דה-וינצ'י ועד ליליינטאל. הוא המריא מאות פעמים מגבעה מלאכותית באמצעות דאונים שבנה למרחקים של מאות מטרים. דבקותו בדגמים שמחקים את כנפי הציפורים הייתה בעוכריו, וניסוייו הסתיימו במותו בתאונה אווירית, אך מחקריו האווירודינמיים היו בין היסודות למטוס של האחים רייט.

האחים רייט

האחים רייט הגיעו לגרמניה בשנת 1909, במסגרת סיבוב הופעות אירופאי שעורר התעניינות עצומה. הם הפכו לאנשים המפורסמים ביותר בעולם. האירופאים, בניגוד לאמריקאים, אימצו חיש קל את המטוס, כיוון שההתעניינות הכללית שלהם בנושא הייתה מגובשת יותר. טיסות שוברות שיאי מרחק, כמו חציית תעלת להמאנש, זכו לכותרות ענק, ומהר מאד התפתח מרוץ חימוש במטוסים בין הצבאות האירופאים.

המטוס הוא אמצעי התחבורה האידיאלי למדינה מבודדת על ידי מכשולים טבעיים כמו גרמניה. בתחילת המאה ה-20 הייתה גרמניה בתחילת תהליך התיעוש המהיר שלה, והמטוס הפך לגורם מוביל בהתפתחותה הכלכלית, החברתית והצבאית.

הקירקס המעופף

גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, אך לגרמנים היה נדמה כי 'תקעו להם סכין בגב'. הסיבה העיקרית לכך הייתה תחושתם כי במערכה האווירית היוקרתית הם היו קרובים לנצח. היו להם בסך הכל מטוסים וטייסים טובים יותר, והם נפלו בכמותם בלבד.

להק מטוסי 'הקרקס המעופף' המפורסם, שהרמן גרינג היה מפקדו האחרון, זכה להצלחה ופופולאריות עצומה במהלך המלחמה.

המפקד הידוע של ה'קירקס', שזכה לשם זה כיוון שהמטוסים נצבעו בצבעים ססגוניים, היה מנפרד פון ריכטהופן, מגדולי הטייסים בכול הזמנים, שהפיל כשלוש-מאות מטוסים לפני שנפל בקרב.

חוזה ורסאיי

רפובליקת ויימאר

מלמטה, מתוך התבוסה, הבושה, המבוכה והתסבוכת בה נמצאה גרמניה הגדולה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בא הצורך לסדר פרגמאטי. סדר זה היה בנוי בתחילה ממרכיבים שונים זה מזה, אך הם הלכו והתאחדו לנושא מרכזי. גרמניה, שבה 'סדר הוא סדר', התאחדה בסופו של דבר בדייקנות תחת דמות 'הסופרמן' הנאצי והתעופה שהפכה מזוהה עימו.

הוגו יונקרס

הביוגרפיה של הוגו יונקרס ממחישה היטב תהליך זה.

הוגו יונקרס [1859-1935], היה פרופסור להנדסה בעל פטנטים רבים, אשר בגיל 50 פנה לתעשיית המטוסים. הוא היה חלוץ בבניית גופי מטוסים שעשויים כולם ממתכת האלומיניום, וביניהם מטוס התקיפה הראשון מסוג זה, שהיה הטוב מסוגו במלחמת העולם הראשונה.

יונקרס אגר לאחר המלחמה מספיק הון, כושר ייצור וניסיון, כדי להתרכז בתעופה האזרחית. הוא פיתח את האף-13, מטוס קטן לארבעה נוסעים שהפך לנפוץ ביותר בתחומו בעולם בשנות ה-1920.

המפעל שבנה בברית המועצות פשט את הרגל בשנת 1925. ממשלת גרמניה, שהלוותה את הכספים להקמתו, תבעה ממנו פיצויים. יונקרס שפע רעיונות חדשים וביניהם למטוס למאה נוסעים, אך עלויות הפיתוח הגבוהות של המצאותיו גרמו לו לפשיטת רגל סופית.

הוגו יונקרס היה סוציאליסט ופציפיסט בדעותיו. לאור ריבוי העמדות הפוליטיות של הגרמנים בתקופתו הוא ראה בתעופה את הגורם המאחד שיביא להתחדשות לאומית. מסיבה זאת הזדהה עם הנאצים בראשית דרכם, עד שהבין כי היטלר חותר למלחמה טוטאלית.

הממשלה הנאצית השתלטה מיד עם הקמתה על הפטנטים והחברות שלו. יונקרס עצמו הואשם בבגידה והושם חסר כל במעצר בית עד מותו בשנת 1935.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק א' - פרק 4

הלאומנות הגרמנית והמיסטיקה הנאצית

ראשי פרקים

· הרקע ההיסטורי

· התנועה העממית הגרמנית

· אגודות הטולה והוריל

· מיין קמפף

· היינריך הימלר

· הערצת היטלר כאל

· תת תרבות הסמים

· האזוטריזם הנאצי

· הרקע ההיסטורי

התפשטות רעיונות הרומנטיקה תרמה לראיית עולם פוליטית חדשה בקרב הגרמנים, שחיו עד תחילת המאה ה-18 בנסיכויות קטנות שנשלטו על ידי טירות נישאות בראש גבעות, ונלחמו זאת בזאת. הרצון הטיבעי היה להתאחד תחת קורת גג רחבה יותר.

הרייך הגרמני השני, 1918-1871, נוצר על ידי אוטו פון ביסמארק, קנצלר הברזל, שהתחיל לאחד את נסיכויות גרמניה בהדרגה תחת שליטת פרוסיה, הנסיכות הגדולה והחזקה מכולן ממישורי הצפון, בתהליך שהגיע לסופו באמצעים דיקטטוריים לאחר עלייתו של היטלר לשילטון.

במסגרת התהליך הפכה גרמניה למונרכיה קונסטיטוציונית. הקיסר היה סמל רב השפעה, שאיחד את כל קצוות האומה.

השליטה בפועל הייתה בידי ביסמארק. אך לאחר ירידתו של ביסמארק, לא נמצא מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה שיהווה משקל נגד לקיסר. כתוצאה מכך נשלטה גרמניה בראשית המאה העשרים על ידי קיסר קפריזי בעל עוצמה רבה אך כישורים מעטים לניהול מדינת ענק מודרנית.

נפילת המונרכיות האירופאיות הגדולות באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקיסרות האוסטרית הונגרית, הקיסרות הרוסית והקיסרות הגרמנית, יצרו חלל פוליטי ענק באירופה. היה זה המשכו של המשבר הפוליטי בעקבות המהפכה הצרפתית.

המונרכיה היא התגלמותו המעשית של חלום המעוף. היא ראש הציר האנכי. משך דורות רבים נשאו בני העמים את עיניהם מעלה וראו שם את מלכיהם בתפארתם, מסמלים את כל התכונות הנעלות, הדינמיות, כסמל של גבורה, המטריאליות, בעושר והפורמליות, בהדר מראיהם. ההיררכיה הזאת היתה צורה של סדר חברתי ונפשי.

הכנסיה הנוצרית השלימה את המלאכה ביצירת סדר זה. התמוטטות המונרכיות האיצה את התנתקותה של הדת מחיי היום יום, תהליך שחל עוד בתקופת ההשכלה. כך החלל שנפער היה גדול עוד יותר.

זאת היתה התרבות שהיהודים מילאו בה תפקיד, לעיתים סמלי ולעיתים מעשי, כמתווכים בין העם לקיסר, וכסמלים דתיים. בסדר החברתי החדש הם לא מצאו את עצמם. הם היו לכאורה מיותרים. הם זוהו עם המשטר הישן, הריאקציה.

ממלאיו הטבעיים של החלל היו המדינות האירופאיות העצמאיות, ששמו להן למטרה להחליף את שלטון היחיד בשלטון העם, כלומר בדמוקרטיה. אך הדמוקרטיה, בה כולם שווים, מייצרת דיאלקטיה אופקית. המימד האנכי המוחשי נעלם בה.

לכן, במבוכה שהיתה גדולה בין כה וכה מעצם החלפת המשטרים, נוצר צורך דחוף גם לתחליפים להיבט האנכי הצורני של החברה.

החברה הבורגנית, שהיתה הגורם המרכזי מאחורי חילופי המשטרים, לא יכלה להסתפק בערכים ביתיים בשעה שהיה עליה לנהל מדינה מורכבת מאינטרסים שונים. היה צורך בגורמים מאחדים, שיכלילו את חילוקי הדעות ויתעלו אותם לרמות גבוהות יותר. בנוסף מצאו הדמוקרטיות החדשות את עצמן בעימות זאת מול זאת, והיה עליהן לאמן צבאות חזקים. החברות הפכו למגויסות, ופיתוח הצבא הפך לערך מרכזי.

התעופה היתה הפתרון האולטימטיבי. הפתרון נוצר בדעת הקהל ובאמצעי התקשורת. זה היה שילוב מהפנט של רצון והכרח. זאת היתה התגשמות חלום האדם. אלא שהיה צורך להפוך את התעופה למערכת חברתית וצבאית מקיפה. העיסוק במיסטיקה, וההתחברות ליסודות פגניים, עממיים ולאומיים מצד אחד, והלאומנות הקיצונית והאנטישמיות מצד שני, העניקו את הבסיס לכוליות החיונית. הן סיפקו הגדרה חדשה, קיצונית, של ה'אני', המתאימה יותר להישרדות בעידן החדש.

הרבגוניות וההיקף היחודי של מקורות האידיאולוגיה הנאצית הם שמעידים יותר מכל על כך שהסיבות לפופולריות שלה הן יוצאות דופן. מבחינה פילוסופית זאת המצאה מחדש של הגלגל. יצירת יש מאין. האידיאולוגיה השטנית הזאת נהגתה כדי לענות בחופזה על צרכים שלא היו ידועים קודם למין האנושי. זאת כי למציאות החיים נוסף מרכיב משמעותי חדש, אשר הצריך את ההתאמה האנושית אליו. את ההשראה הפוליטית לנאצים סיפקה שורת הוגי דעות, שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני. הם עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה עבור גרמניה המודרנית. הם פיתחו את תאורית הסופרמן הגרמני, השולט בעולם מהאוויר בכוח באמצעות המטוס, ומפתח את מרחב המחיה שלו. אך המעוף הרוחני, והתעופה המזוהה באופן אורגאני עימו, נמצאים במרכז ההתענינות והעשייה האנושיים, כסמל מרכזי של חירות האדם באשר הוא. הניסיון הנאצי להפקיעם לצורכי שליטה וכיבוש פעל כבומרנג.

· התנועה העממית הגרמנית

במהלך הרייך השני התפתחה בגרמניה תנועה רומנטית-לאומית עממית רחבה, התנועה הפאן-גרמנית, שהזדהתה עם האמונה הבלתי רציונאלית בכל דבר שהיה 'גרמני'. האירגונים הפאן-גרמניים היו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה, שהירבתה בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. הם דגלו בפאגאניזם מודרני, שהציע אלטרנטיבה לדת הממוסדת באמצעות טכסים וטכסטים מתאימים.

התנועה העממית הגרמנית צמחה מהתנועה הרומנטית לאומית הגרמנית. חברי התנועה הזדהו עם האמונה הולוהטת, הבלתי רציונלית, בכל דבר שהיה 'גרמני'. הם יצגו את הצורה הקיצונית השובניסטית ביותר של הלאומנות הגרמנית. הם היוו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה בתחילת המאה העשרים.

להלן אחדות מאגודות היותר ידועות שפעלו תחת קורת הגג הרחבה של 'התנועה העממית הגרמנית':

ה'תיאוזואולוגיה' היתה דוקטרינה שפרסם לאנס פון לייבנפלס ב-1905, לפיה הגזע הארי מקורו בישויות בין כוכביות אשר התרבו באמצעות חשמל, ולעומתם הגזעים הנחותים יותר הם תוצאה של התרבות בין קופים לבני אדם. כמו התעמולה הנאצית המאוחרת יותר, ספרו נשען על תיאורים סנסציוניים של ניצול מיני של נשים בלונדיניות על ידי גברים מגזעים נחותים יותר. כך הטיף לייבנפלס לעיקור המוני של הזכרים 'הנחותים'. הרעיון הוצא אל הפועל בתקופת השלטון הנאצי כחלק מתהליך 'ההיטהרות' החברתי.

לייבנפלס יסד את המגזין 'אוסטרה', שהיו לו לטענתו כמאה אלף מנויים. בין קוראי המגזין היו אדולף היטלר ודייטריך אקרט. על פי עדותו של לייבנפלס, היטלר הצעיר ביקר אותו פעם, וקיבל ממנו שני עותקים של המגזין שהיו חסרים לו.

ב-1907 יסד לייבנפלס את 'מסדר הטמפלרים החדש' שהיה הראשון להשתמש בצלב הקרס במשמעותו 'הארית', וכלל אותו בדיגלו.

גוידו וון ליסט [1848-1919], מחבר 'סודות הרונים', היה סופר אוקולט והעממיות הגרמנית, שנחשב כאחת הדמויות החשובות במיסטיקה הגרמנית, ואחד האחראים לתחייה הרונית, שהקדימה את הנאציזם. הוא הושפע מהתיאוסופיה של מאדאם בלווטסקי, שאת דעותיה מיזג בפאגאניזם הגרמני סקנדנבי. על פי הדת הווטנית, הדת הקדומה של שבטי גרמניה וסקנדנביה, המושג המרכזי בדת זאת היה של האלהת השמש, והכמרים מלכים שלה היו שליטיה הקדמונים של גרמניה. התפישה קרובה מאד לרעיונות רומנטייים רבים אחרים שהיו נפוצים באירופה במאה ה-19.

ליסט האמין גם בהשפעתם המאגית של הרונים, שבטי גרמניה הקדומים. תפישתו השפיעה מאד על הימלר. הוא קרא לנטישת הנצרות, דת שמית שמעורבת ביהדות, וחזרה לדתות הפגניות של האירופאים הקדמונים. עמדותיו השפיעו רבות על הנאצים, והדתות הגרמניות הפגניות נקשרו, כתוצאה מכך לאידיאולוגיה הנאצית לשנים שיבואו.

כמו היטלר אחריו, סבל ליסט מעיוורון זמני בן אחד עשר חודשים לאחר ניתוחי קטרקט בשני העיניים בשנת 1902, שבמהלכו היה לו חיזיון בו נגלה לו 'סוד האותיות הרוניות הקדומות'. את האות האחרונה באלפבית זה הוגים כמו את המילה העברית 'גיבור'.

בשיר שכתב מתאר היטלר כיצד מתגלה לו קסם האותיות הרוניות העתיקות בליל עלטה, בקרחת יער שבמרכזה עץ אלון של אודין האל הראשי במיתולוגיה הגרמנית:

אני הולך לעיתים בלילות מרים,

לאלון של אודין בקרחת היער השקטה.

טווה איחוד בכוחות עלטה –

אור הירח מראה לי את הקסם הרוני.

ממבט על החתומים על העצומה התומכת באגודה של לייסט משנת 1905 רואים כי לליסט היו מעריצים רבים משכבות החברה הגבוהות, וכי לאידיאולוגיה שלו היתה השפעה רבה. בן החותמים היה קרל לוגר, ראש עירית וינה, שהיה אחד המודלים לאנטישמיות של היטלר.

עלית הלאומנות הגרמנית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, שהגיעה לשיאה ברייך השלישי, סיפקה קהל אידאלי לליסט שלא אנשים שהיו כבר מוכנים מראש לקבל את דעותיו ולאמץ את ההכרה המעורפלת של האמונה הרונית.

'המסדר הגרמני' היה עוד אחד מאגודות 'העממיות הגרמנית' הסודיות שרחשו בגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא נוסד בברלין ב-1912. כדי להתקבל לאגודה היו המועמדים חייבים להוכיח כי בעורקיהם לא זורם דם שאינו ארי. חברי האגודה התכנסו מידי שנה לחגוג את היום הארוך ביותר בשנה, שהיה פסטיבל חשוב בגרמניה הפאגנית, בקרב החוגים הגרמנים העממיים ואחר כך גם בגרמניה הנאצית. הם עודדו את החברים ללמוד את כתבי המיתולוגיה והמיסטיקה הגרמנית.

תנועה זאת יצגה את הלאומנות והאנטישמיות בצורתם הקיצונית ביותר, הפסיכופתית.

ה'גרמנים העממים' של אחרי מלחמת העולם הראשונה היו אנטישמיים . האנטישמיות שלהם נבעה ישירות מהדור הקודם שלהם. הם האמינו שהיהודים מייצגים תכונות אנושיות נחותות יותר. בניגוד לכך, הגזע הגרמני, הארים, הם בעלי תכונות אצילות.

האנטישמיות והדחפים הלאומיים של 'הגרמנים העממים' היו פסיביים בעיקרם. הן נעדרו את המיקוד והלהט. הם הסתפקו בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. את האנרגיה שהפכה אותם לפעילים ותקיפים סיפקה התנועה הנאצית.

את הדחיפה העצומה להתפשטות הנאצים נתנה השתלבותם הטבעית ב'תנועה העממית הגרמנית', שהיה לה בסיס חברתי רחב מאד.

· אגודות הטולה והוריל

היטלר ויתר ראשי התנועה הנאצית התחילו את דרכם באגודות ה'טולה' וה'וריל'. היו אלה כתות זעירות להתפתחות המודעות, שינקו את השראתן מדמויות ספיריטואליסטיות מפורסמות במאה ה-19, וביניהם האנגלי בעל כושר הריחוף דאגלס יום, ותלמידתו המיסטיקנית מאדאם בלווטסקי, מייסדת החברה התיאוסופית.

דניאל דוגלס יום היה הספיריטואליסט הגדול ביותר בכל הזמנים, והמפורסם ביותר בתקופתו, אמצע המאה ה-19. מעבר להיותו מדיום, ויכולתו להזיז חפצים בכח הרצון, הוא היה מסוגל באמצעות כוחו הרוחני, אותו תאר כ'מלאות חשמלית', להתרומם באוויר, ואף לתמרן את עצמו. הוא חזר על הריחוף פעמים רבות במשך ארבעים שנות קריירה. פעם אף יצא מרחף מחלון טירה בריטית בקומה השלישית, וחזר דרך חלון אחר, במהלך שנמשך מספר דקות. טענת הסקפטים לרמאות לא הוכחה אף פעם לגביו, והסיבה הסבירה לכוחו נותרה התאוריה על קיומו של כח אוניברסלי בלתי ידוע.

הלנה בלווטסקי [1831-1891] היתה מיסטיקנית רוסית, מייסדת החברה התיאוסופית, ומחברת מספר ספרים בנושא תורת הנסתר. היא היתה ממשפחת אצולה רוסית, קרובה לצאר. בגיל 17 ברחה מבעלה, והחלה בחיי הרפתקאות ונדודים ברחבי תבל. בין היתר היתה העוזרת של דניאל דוגלס יום.

הלנה בלווטסקי כתבה ספר בשם 'הדוקטרינה הסודית – הסינתזה של המדע, הדת והפילוסופיה'. הספר, שיצא לאור בשני כרכים ב-1888 היה דוגמא לתחיית ההתעניינות באזוטרי באותה תקופה. בפרט בשל הרצון לפשר בין החוכמה המזרחית למדע המודרני. בלווטסקי טענה שתוכן הספר התגלה לה על יד 'מהטמות', שרכשו ידע על ההסטוריה הרוחנית של האדם. המסר העיקרי של הספר הוא קריאה ליצירת אחווה עולמית אנושית ללא הבדל גזע או מוצא. היא טענה נגד סחר העבדים, והדגישה את חשיבות טוב הלב, העדר הרגשות השליליים והאנוכיות, הצדקה, הרצון הטוב של כל בני האדם, והצדק המושלם.

חלקו השני של הספר מתאר את מוצא האדם. על פי המחברת יש גזעים ראשוניים שמקורם מלפני מיליוני שנים. הראשון בהם הוא אתרי, השני אחריו היפרבוריאני - קוטבי, השלישי חי ביבשת הקדומה שבמקום בו נמצא היום האוקינוס ההודי, והרביעי באטלנטיס. גזע המקור החמישי הוא האריים, והוא בן כמיליון שנה. כתוצאה מחפיפה מסוימת בזמן בין הגזע הרביעי לחמישי, חלק מבני האדם הם פחות אנושיים מאשר האריים.

רודולף סבוטנדורף [1875-1945], גרמני שעסק בתורת הניסתר, הושפע מאד מהמיסטיקה הסופית איסלמית, פילוסופיות מזרחיות אחרות, ובמיוחד כתביה של מאדאם בלווטסקי. מהתאוריה של בלווטסקי הוא פיתח את רעיון תחיית המיתוס הגרמני, מניח את בוא הרגע ההיסטורי שבו, על פי התאוריה שלו, הגזע הארי יחזור לתפארתו הקדומה, באמצעות הופעת גזע האדם העליון.

סבוטנדורף היה למניע העיקרי מאחורי 'אגודת טולה', שיסד בשנת 1918, ושהיתה לאחד המבשרים העיקריים של המפלגה הנאצית.

קיים מידע רב על כך כי הוא התמחה גם במאגיה שחורה ועבודת השטן. הדבר מתקשר להתענינותו הרבה של היינריך הימלר במכשפות הגרמניות של ימי הביניים, ולעובדה שבסמל האס-אס מופיעה גולגולת.

ויליאם ברמליי בספרו, 'אלי גן העסן' מוסר כי לאגודה היה גם בית משפט פנימי וחוליית רוצחים, אשר ביצעה את גיזרי דין המוות. מפקד משטרת מינכן, פראנץ גורטנר היה חבר באגודה. לימים הפך שר המשפטים ברייך השלישי.

מריה אורסיק, המיסטיקנית הבכירה של 'אגודת טולה' ערכה סיאנסים לחברי האגודה בברכטסגאדן, במקום בו בחר היטלר להתגורר ולהקים את מפקדתו הראשית

בראשיתה היתה זאת תנועה אחת מיני רבות לפיתוח המודעות וההתפתחות האישית, שהתמחתה בספיריטואליזם. 'טולה' היא הארץ הדמיונית הממוקמת על ידי הגאוגרפים היוונים-רומים בקצה הצפון. היא מוזכרת על ידי המשורר וירגיליוס. חברי האגודה האמינו בתאורית 'כדור הארץ החלול'.

שמה המקורי היה 'האגודה לחקר גרמניה הקדומה', ובין מטרותיה היתה התשוקה להוכיח שמוצא הגזע הארי הוא מיבשת אבודה, אולי אטלנטיס. לאגודה היה מבנה היררכי, שדמה לזה של הבונים החופשיים. היא לימדה את חניכיה את האידיאולוגיה של עליונות הגזע הנורדי ואת האנטישמיות, יחד עם תורת הניסתר ופילוסופיות מאגיות. במהרה היא התחילה להפיץ תעמולה אנטי-דמוקרטית ואנטישמית.

האגודה היתה חלק מ'התנועה העממית' של גרמניה בתחילת המאה העשרים, אשר שאפה למצוא את הזהות האתנית וההיסטורית של גרמניה.

חברים בולטים ב'אגודת טולה' היו: דיטריך אקרט, הנס פרנק, רודולף הס, אלפרד רוזנברג, יוליוס שטרייכר, ורבים אחרים מראשוני ובכירי הנאצים. אדולף היטלר לא היה חבר. הוא היה 'מבקר קבוע'. למרות שהיטלר לא היה חבר, הוא קיבל תמיכה מהתנועה. דיטריך אקרט היה זה שאימן אותו בכישורי תורת הנאום. היטלר הקדיש לו את 'מיין קמפף'.

אמצעי התקשורת של התנועה היה העיתון 'מינכנר באובכטר', שהפך מאוחר יותר ל'וולקישר באובכטר' [צופה העם], שופר התעמולה המרכזי של המפלגה הנאצית בשנותיה הראשונות.

לאגודה היו קשרים עם 'המסדר הגרמני', אגודה סודית שהוקמה על ידי אחדים מחשובי הגרמנים שעסקו בתורת הנסתר ב-1912, ואשר גם סמלה היה צלב הקרס.

פגישות האגודה התנהלו במלון המינכני המפואר: 'ארבע העונות'.

לאגודה היו כ-250 חברים במינכן וכ-1500 ברחבי בווריה. סוכני האגודה הסתננו ליחידות המיליציה של המפלגה הקומוניסטית במינכן וזממו להרוס את המפלגה. הם פתחו במתקפה נגד הממשלה הקומוניסטית של מינכן באפריל 1919. בסופו של דבר היא יצרה קשרים עם ארגוני עובדים ימניים במינכן.

התהליך הביא למיזוג בין האגודה ל'מפלגת הפועלים הגרמנית'. למפלגה זאת הגיע היטלר בשנת 1919, ובה החל את פעילותו הפוליטית. ב-1920 הפכה המפלגה ל'מפלגה הנציונל סוציליסטית הגרמנית', שהיא המפלגה הנאצית.

יסודותיה של המפלגה הנאצית הונחו. היא עמדה להיות לא סתם מפלגה פוליטית, אלא הראשונה שאיחדה פוליטיקה ותורת הניסתר למיקשה אחת. היא תוביל להקמת מדינת תורת הניסתר הנאצית, בה תשולב גם הטכנולוגיה ברמה גבוהה.

במקביל ל'אגודת טולה' במינכן התפתחו אגודות דומות בערים אחרות בגרמניה, ובפרט בברלין הבירה. בברלין פעלה 'אחוות הוירל', שהפכה לימים לגרעין הסודי הקטן בליבה של 'אגודת טולה'. בעוד את 'הטולה' ענין יותר העיסוק בחברה ובפוליטיקה, 'הוריל' התמקדו בעיסוק בהתפתחות האישית והמדעית.

ויליאם ליי, מדען הרקטות הגרמני שהגיע לארצות הברית בקבוצה של פון בראון, תיאר את האגודה במאמר שכתב. מכל החומר שנאסף בנושא, מתברר כי האחווה נוסדה ב-1921, עלידי נשים ספיריטואליסטיות שהיו חברות באגודת טולה, ועל ידי קרל האושופר, שהיה גנרל בדימוס ממלחמת העולם הראשונה, ותלמידו של המיסטיקן הרוסי המפורסם גורדייף.

לימים הפך האושופור לנדבך מרכזי בתנועה הנאצית: כפרופוסור לגיאופוליטיקה הגה את מושג 'מרחב המחיה'. הוא היה יועץ מדעי ראשי ל'מיין קיימף', מעצב האסטרטגיה הבינלאומית של הנאצים, ומיוזמי ברית גרמניה-יפן.

גורדייף והאושפופר טענו כי יש להם קשרים עם אחוות טיבטיות, והאושפופר עבר טכסי חניכות אצל נזירים טיבטיים. הוא טען שהאחוות הטיבטיות הסודיות שולטות בסוד ה'סופרמן', מושג שהפך מרכזי בהחלטת הנאצים לאמץ צורה קיצונית של השבחת הגזע.

בין חברי 'אחוות הוריל' היו היטלר, אלפרד רוזנברג, הימלר, גרינג, ורופאו האישי של היטלר לימים, דר' מורל.

המילה 'וריל' מוצאה מספר מדע בידיוני בשם: 'וריל: עוצמת הגזע הבא' שיצא לאור ב-1870. בספר זה הוריל הוא צורת אנרגיה אשר שולט בה גזע תת קרקעי רב עוצמה ביותר שחי בטולה הקדמונית. הספר היה פופולרי למדי בסוף המאה ה-19, ולזמן מה המילה 'וריל' היתה מקושרת לפרסומות ל'שיקויי החיים' למיניהם, סוג משקה פופולרי בעל סגולות רפואיות לכאורה.

ה.ג. וולס כתב ספר סטירי מעניין על נושא 'שיקויי הפלא' באותה תקופה [TONO BUNGAI], המספר על נסיקתו הכלכלית המטאורית, ונפילתו המהירה, של ממציא שיקוי כזה.

חברי האחווה ערכו תרגילי ריכוז, יוגה ומדיטציה. התרגילים היו בהשראת טכניקות סופיות ולמודי הזן של האגודה היפנית ה'דרקון הירוק'. המטרה היתה לעורר את כוחות ה'וריל', לגלות את מקורותיו הבין כוכביים של הגזע הארי, ולפתח אמצעי תעופה לשם בעל מימד.

על פי 'אחוות הוריל', הוריל הוא אנרגיה סמויה באדם, אך הוא מנצל רק חלק מועט ממנה. צורת האנרגיה היא של נוזל טעון חשמל, אשר ממנו מתפשטים החיים. היא מקור האלוהי, מקור ה'סופרמן'. מי שמגלה אותה ושולט בה זוכה לעוצמה רבה. הוא יכול להפוך לשליט בני האדם. מומחי אגודת הטולה והוריל היו בדעה שיש אפשרות להתחבר לאנרגיה זאת, אמונה שהם נטעו באדולף היטלר הצעיר.

כוחותיו הסוגסטיביים הבלתי רגילים של היטלר מובנים יותר אם יודעים שהיתה לו גישה לטכניקות הפסיכולוגיות ה'סודיות'. וון בילו, שלישו האווירי הצמוד, כתב שהיטלר גילה חוש שישי מפותח לאירועים, אך הקשר שלו עם המציאות נשמט בהדרגה.

במטרה ליצור קשר עם 'תחנת הכוח' של הוריל נוסד מאוחר יותר ארגון ה'אננרבה' של הימלר, ששלח משלחות לחקור את מוצא הגזע הארי בטיבט.

'אחוות הוריל' היתה בקשר קרוב עם אחווה אנגלית בשם 'מסדר השחר המוזהב'. לימים שימש קשר זה כבסיס הנחותיו של רודולף הס שיש מקום לטיסה שלו לאנגליה.

על פי מקורות באינטרנט, האחווה פיתחה את הצלחת המעופפת הגרמנית הראשונה ב-1922, שלאחר טיסות ניסוי במשך שנתיים נשלחה למפעלי מסרשמידט באוגוסבורג להמשך פיתוח. שיטת ההרחפה של הצלחת פותחה ע''י פרופסור מהאוניברסיטה הטכנית של ברלין.

הפיתוח נמשך החל מ-1937 תחת פיקוח 'אחוות הוריל' ובסיוע 'אגודת טולה', ונוצרו מספר דגמים נוספים, שהונעו באנרגיות אלטרנטיביות. ההרחפה של צלחת הטולה בוצעה באמצעות מנוע שיצר שדה אלקטרומגנטי שביטל את כוח המשיכה.

לאחר עליתו לשלטון אסר היטלר על קיום אגודות סודיות, והטולה והוריל הפכו ליחידות אס.אס. הוריל כונתה גם 'השרשרת', בגלל הקשר הרוחני בין חבריה.

לאחוות הוריל היה קשר הדוק גם עם המודיעין הנאצי.

על פי האזוטריזם הנאצי היה זה גם באמצעות 'עין הוריל הקסומה', מתקן ריגול נאצי שפותח בשנת 1945 על ידי מדענים חברי האחווה. היה זה כדור טס בגודל 30 סנטימטר, ובתוכו מנוע אנטי גרביטציה מיניאטורי שחוברו אליו אמצעי חישה שונים, ויכל להופיע או להיעלם בכוח הרצון ולטוס בעל-מימד, בזכות תכנונו והקשר שלו לוריל.

· מיין קמפף

היטלר בודאי לא רכש את מיומנויות הכתיבה לפני המלחמה, ובודאי לא בתקופתה. בכל אותה עת הוא פיתח את כישוריו הויזואליים הבולטים. את קפיצת המדרגה הוא היה חיב לעשות בין השנים 1919-1924. בין השנים בהם הצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית מיסודה של אגודת טולה, ועד למאסרו בכלא לנדסברג, בו כתב את 'מיין קאמפף'.

היטלר זכה להשפעה עצומה ומרוכזת במשך אותן 5 שנים באמצעות מוריו הרוחניים וחבריו מאגודות הטולה והוריל. ההשפעה לא התמקדה רק בתכנים, אלא גם ואולי בעיקר בהקנית טכניקות ריכוז שונות, המבוססות על ידע מזרחי ואחר, וכמובן טכניקות הבעה. חברים באגודות לפיתוח האישיות עם מורים רוחניים מאמינים כי מה שלומדים בהן נועד לישום בכל תחומי החיים.

היטלר ישם את מה שלמד בכל תחום אפשרי, בחלל התרבותי העצום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. גורמיו הראשיים של חלל זה היו התמוטטות הסדר הפוליטי הישן לאחר נפילת הקיסרויות האירופאיות, שהביא להקמת המדינות האזרחיות הטוטאליות, וההתפתחות המהירה של טכנולוגיות התעופה, שהצריכה הערכות צבאית וחברתית מחודשת.

היועצים הקרובים לכתיבת 'מיינקאמף' היו רודולף הס המיסטיקן, שהיה מזכירו וסגנו של היטלר, ומורו של הס, פרופסור קרל האושופר, שהיה אחד המבקרים הקבועים בכלא. האושפור גיבש את התשתית האקדמית והמדעית לספר, אך נטיתו שלו ושל הס תלמידו למיסטיקה הפכה לבעלת המשקל המכריע בתוכן.

היטלר מציג עצמו בספר כ'אדם עליון', מושג שתורגם בשפה הפופולרית ל'סופרמן'. מונח זה הטביע גם הפילוסוף ניטשה, שהיה א- פוליטי, בעיקר בספרו 'כה אמר זרהטוסטרה'. הספר 'מיין קמפף' מבהיר את תפישת עולמו הגזענית של היטלר, המפרידה בין בני אדם על פי מוצאם. היטלר טען שה'ארים' הגרמנים הם בראש ההיררכייה, ובתחתית נמצאים היהודים והצוענים. הוא תיאר את המאבק לשליטה עולמית כמאבק מתמשך גזעי, תרבותי ופוליטי בין היהודים לאריים.

יעודם של הנאצים היה לפעול להגשמתו של האתוס הארי היחודי. הביטוי המעשי של הרוח הארית היה 'האזוטריזם ההיטלראי', שבשמה הנפוץ יות נקראה הלאומנות הנציונל סוציליסטית. ביסודו, הנאציזם לא היה פוליטי, ולא עסק בפוליטיקה הקטנונית, אלא היה מהפכני. פילוסופית החיים שלו עסקה ברווחתם הרוחנית והפיזית של כל האריים.

במהותו, תפקיד הנאציזם היה ליצור סוג חדש של אינדיבידואל. סוג חדש של בני אדם כדי להשיג זאת היה על היחיד להשיג איזון פנימי. היה על הבני האדם להשיג טרנספורמציה פנימית. עליהם לפתח אידיאלים של עזרה לזולת והעדפתה על האינטרס העצמי. שינוי פנימי זה מחייב את הבנתו וקבלתו של אגדולף היטלר ו'שליחותו הסודית'. שליחותו היא להוביל את העם הארי לעבר החופש ולהראות לה את עידן הזהב. הוא שליח וכלי של האמונה והגורל. נביא, שנשלח לגלות לאנשים הפשוטים את יעודם המיוחד כאריים.

במונחים של תאוריה פוליטית, היטלר מכריז ב'מיין קמפף' על שנאתו כלפי שני 'גורמי הרוע' של העולם, הקומוניזם והיהדות. הוא מצהיר שמטרתו היא לחסל את שניהם מעל פני האדמה. הטריטוריה החדשה שגמניה זקוקה לה תטפח את 'היעוד ההיסטורי' של העם הגרמני. היטלר שנא את המשטר הדמוקרטי ששלט בגרמניה, והכריז בספר שהוא רוצה לבטל לחלוטין סוג זה של משטר.

היינריך הימלר

כשעלו הנאצים לשלטון הם חתרו לשנות את הבסיס התרבותי והדתי של גרמניה. היינריך הימלר היה זה שאימץ בהתלהבות את הכיוון החדש, היפרה וטיפח אותו בשקדנות, עד שהוא למוביל באס-אס, במפלגה הנאצית, ובגרמניה כולה.

היינריך הימלר צמח במפלגה הנאצית מדמות חיוורת ומגוחכת לראש האימפריה הענקית של האס-אס בזכות כושרו הארגוני. הייתה לו דיפלומה בחקלאות והוא התעניין בהכלאת בעלי חיים ובדשנים, מה שקרב אותו לתורת הגזע. הוא נמשך לתיאוריה של גידול גזע ארי של גבוהי קומה ובלונדינים, ובחר את המתגייסים לאס-אס על פי המראה החיצוני הזה. בהמשך הוא גם חייב אותם להתחתן עם בנות בעלות אישורים אריים.

בעזרת כל הממסד המדעי הגרמני אסף הימלר מידע והתחיל לחקור את התפתחות הכתות הטבטוניות, ותופעות פאגאניות גרמניות אחרות, כדי להתאים אותם לרעיונות מודרניים יותר, כמו אלה של הפסיכולוג יונג על האינדיבידואציה, ושל המשורר ייטס על הקשר בין ואידיאולוגיה, מיסטיקה, לאומנות, ואסתטיקה.

הוא שילב את תורת הגזע עם רעיונות על התחדשות 'רוח העם' הגרמני, שהולדתה בתקופה הפאגאנית, אך נעלמה בתקופה המודרנית. הוא הקדיש משאבים רבים להוכחת עליונות מוצאו של הגזע הארי במסגרת ארגון האננרבה, 'ארגון מורשת האבות', שערך מחקרים מדעיים ופסיאודו מדעיים בנושא.

הפרויקט הגדול ביותר במסגרת הארגון הייתה משלחת לרמת טיבט ב-1938. משלחת נוספת נשלחה להרי האנדים. המשלחות עסקו באיסוף חפצי אומנות, בחקר הפולקלור, ובמדידות אנטומיות, כדי להוכיח כי מוצא הגרמנים הקדומים הוא בהרים הגבוהים.

אמונה נוספת שלו הייתה כי מקורו הקדום מאד של הגזע הארי הוא בחוצנים.

ימי הביניים, על הקתדראלות, הטירות והיערות, היו נדבך נוסף בחיזוק 'רוח העם' הנאצית. הימלר הכריז על עצמו כגלגול נשמתו של היינריך 'צייד העופות', הקיסר שאיחד את נסיכויות גרמניה באותה תקופה. המכשפות הגרמניות הרבות שהועלו על המוקד באותה תקופה, נחשבו בעיניו מייצגות את הרוח הגרמנית המקורית.

את השילוב בין תורת הגזע ו'רוח העם' הטמיע בחיילי האס-אס באמצעות טקסים שונים ומשונים, שנועדו לעורר בהם את התודעה הנאצית, שכללה ציות עיוור להיטלר המנהיג, שהועלה בה כמעט לדרגת אל.

המוזרות של הימלר הייתה כמו לא מהעולם הזה. הוא הכריז כי הוא אינו מעוניין בהיגיון והקדיש עצמו לפנטסיה הבלותית. הוא לא רצה כל קשר עם הנצרות הגרמנית וטכסיה הישנים, שהוא גרס כמגוחכים. הוא חשב, וכמוהו גם היידריך, שתוך עשר שנים יתפוש היטלר את מקומו של ישו הנוצרי בגרמניה. הוא הקים בטירת וולסבורג מקדש לדת החדשה. הוא ערך במקדש זה טכסים שונים לנבחרי האס-אס.

קיים קשר עמוק בין התעופה לאמונה הפאגאנית. הקשר נוצר בתקופה בה המעוף האנושי היה נחלת הדימיון ותואר בקטעים מיתולוגיים ודתיים נבחרים. המעוף היה אחד התכונות הייחודיות לאלים בתרבויות העתיקות. הציפורים, בהקשר זה, היו מזוהות עם היבטים שונים של החיים. לדוגמא, אצל הרומאים הם שמשו לחיזוי עתידות. אלוהויות ציפורים היו חלק מליבת הפולקלור העממי והדתות העתיקות.

הקשר בין הציפור לנפש בפולקלור הגרמני נמצא למשל באמונה כי שהילדים מגיעים לעולם דרך חסידות, והנפש עשויה לעזוב את הגוף בדמות ציפור, או. שרידים לכך נמצאים עד היום באמונה הרווחת כי הנשמה עולה למרום לאחר המוות, לחיי הנצח.

הציפורים העניקו מימד נוסף למחשבה האנושית. בסקנדינביה, השם הכולל של האלים המיתולוגיים, ה'ואלקירי', נגזר מהמילה 'עורב'. באירלנד העתיקה אלת המלחמה והמוות הופיעה תמיד בדמות עורב.

אלוהויות ציפורים יצגו בתרבויות העתיקות דחף בלתי נשלט של השכל האנושי לעבר החילוניות. משוחררות לחלוטין מכבלי האדמה, פראיות, קלות, נועזות ומשעשעות, הציפורים הן השראה במיטבה.

התכונות השליליות של אלוהויות הציפורים, החיפזון, קלות הדעת, התרת הרסן ואובדן המוסר, השפיעו על הנאצים הרבה יותר מאשר הצד החיובי של ההשכלה וההארה. הפאנאטיות הייתה סמלם המסחרי, מילת התואר הנפוצה ביותר במדיה הנאצית. במקביל הם הימרו עד לאגורה האחרונה על התעופה כמקור לישועתם הלאומית.

· הערצת היטלר כאל

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב'מיין קאמפף' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, רביזיה בלתי לגיטימית של ההיסטוריה, כדי ליצור מניפולציה למטרות פוליטיות, ניאו פגניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

המייסד של האזוטריזם ההיטלראי הרישמי היה היינריך הימלר, אשר יותר מכל פקיד נאצי גבוה אחר הוקסם על ידי תורת הגזע הארי, ותורת האל אודין. הימלר טען שהוא ממשיכו הרוחני וגלגול נשמתו של היינריך 'צייד העופות', מאחד שבטי גרמניה ומייסד האימפריה הגרמנית בימי הביניים. הינרייך כונה כך כיוון שעסק בתיקון רשתות המשמשים לציד עופות בשעה שהתבשר על המלכתו.

היטלר נתפש בפנטזיה זאת כגילגולו של קרל הגדול, מיסד האימפריה הרומית הקדושה. היטלר והימלר טיפחו את דמות מנהיג המדינה הטואליטארית לשיאים שלא נודעו עד אז. היה זה שילוב של פולחן אישיות עם שלטון דיקטטורי נוקשה.

תפילה להיטלר, אשר הושווה בנאציזם לעיתים לישו הנוצרי, או נערץ כמושיע שנשלח על ידי אלוהים:

מנהיגי, שניתן לי מידי האלוהים, הגן עלי ושמור על חיי לאורך זמן.

הושעת את גרמניה משפל המדרגה, ולך אני חייב את פת לחמי.

מנהיג, הו מנהיגי, אמונתי, אורי,

מנהיגי, אל נא תזנח אותי!

היטלר ביסודו , לאחר הטרנספורמציה בה עוצב על ידי התעומלה הנאצית, הצטייר לעם הגרמני כדמות הלוחם הארי, רועה צאן מרעיתו האלפיני, המשקיף על הנוף מראש ההר. מלכתחילה זאת דמות מרוחקת ומנותקת, מתבשמת באוויר פסגות קר וצלול, מלאה רעיונות נישאים.

אך יותר מכל היטלר הוא, בעיני עצמו ומעריציו, גם אם בלא מודע, גלגול דמותו של יום, האיש שידע לעוף. זאת התגלמות שלילית, משא נפש, תקווה נכזבת. אך היטלר ניסה להגשימה יתכן אף בפועל, בברגהוף, בשעה שצעד שוב ושוב מול הנוף שנשקף מקיר הזכוכית הענק בחדר האורחים, מתכנן את מהלכי הרשע.

לאחר שהיטלר עלה לשלטון הוא אסר על קיום אגודות רבות, מיסטיות ולאומניות. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כ'מיסדר היררכי של כמורה חילונית'. אך הרעיונות והחברים השתלבו ברייך השלישי. חלק מה'ידע' שולב בספרי אלפרד רוזנברג, שהיה גדול האנטישמים. כמוכן, רבים מהרעיונות של תורת הניסתר מצאו דרכם להיינריך הימלר, וממנו לאס.אס. הימלר התעניין מאד במיסטיציזם ובפאגאניזם הגרמני, והשקיע משאבים כספיים רבים מאד בחקר הנושאים.

הפלגים הדתיים, הכתות המיסטיות, התנועות הלאומיות, המדע והתרבות החילונית נבלעו כולן במערכת אחת חדשה, שניתן לדמות אותה לסופת הוריקאן. הדינאמיקה שיצרה את המערבולת היתה האופק הטכנולוגי המבטיח מצד אחד, ומצד שני ההישרדות הקשה יותר ויותר של היחיד.

כל הביקורת כלפי הנאציזם נשאבה פנימה, התערבלה ונפלטה החוצה במתכונת חדשה, באנרגיה הרסנית.

נוצרה מערכת חוקים חדשה, נערכו טקסים, וללוח השנה נוספו ימי חג, כדוגמת היום הארוך בשנה, ה-22 ליוני, שהפך בגרמניה הנאצית ליום חג מרכזי.

היטלר אינו גורם למבוכה למנהיגי הדתות בלבד. הוא מקור מבוכה רב עוד יותר לראשי התרבות החילונית. בשם השאיפה לצדק חברתי הוא יצר שילוב בין הנצרות, המיסטיקה, הלאומנות והמדע, ויצר הוויה חילונית חדשה.

היטלר הפך מזוהה עם מהות זאת, הפך אותה למונוליתית באמצעים פוליטים. הוא יכל בהמשך לדרוש התמסרות, כניעה, פולחן.

תבוסת גרמניה והשפל הכלכלי הפכו על פניהם את הסדר החברתי הקיים. הסתירות הקיומיות דרשו ראורגניזציה חברתית מקפת. הגרמנים שמרו על חיבתם לאבסולוטיזם בעידן היחסיות. לאבסולטיזם זה נדרש חומר, שיוכל להוליך אותו. יש יתרונות רבים לחיבור רעיונות לחומר, לעומת עזיבתם במתכונת מופשטת. במילים אחרות, לאף רעיון אין הרבה ערך כל זמן שאין לו אפשרות להתממש מציאות כלשהיא, אשר באמצעותה יוכל לקרום עור וגידים. החומר שנמצא לצורך התפתחות האידיאולוגיה הנאצית היה התעופה. ככל שהתעופה התבררה כחשובה יותר להתפתחות גרמניה, הפך המתכון הרוחני ההיטלראי לשופע יותר, בטוח יותר בעצמו.

הפאנאטיות, שהיתה אחד מסימני ההיכר המוקדמים של היטלר, הפכה לסימן ההיכר המרכזי של אמצעי התיקשורת. היא היתה מצרך מבוקש בעידן של מבוכה רעיונית. את כל רעיונותיו של היטלר ניתן היה למצוא אצל אנשים מתונים יותר. אך לנוכח ההתרחשויות הסוערות שארעו אז בעולם, הפאנאטיות התבקשה כדי להפשיר את הקפאון. היטלר הפך מהוזה למטיף ולמשיח.

האנטישמיות הקיצונית נתפשה בעיני הרוב הדומם כספיח ל'פאנטיות חיובית'. אלא שהגולם קם על יוצריו. המהפכה הנאצית צברה תאוצה ומימדיםאדירים, וכל תכניה הרוחניים התממשו במרחבים החדשים, כמעט מאליהם. ההוריקאן הנאצי פעל את פעולתו, צלב קרס מסתחרר הקוצר בכל הסובב אותו.

האנטישמיות היתה הקוטב הנגדי של השאיפה לאידיאל המושלם, הכוזב. פיצוי שיצרה הלאומנות על המבוכה שבה לנוכח ההשקעה במיקסם השווא של האידיאליזם היומרני.

מקורה של האנטישמיות הנאצית בחוויות מיסטיות ו'נפש אווירית', הוא הסיבה לכך 'הפתרון הסופי' שבקוטב הנגדי הוא מסודר, ללא התפרצויות אמוציונליות. הוראות הביצוע קרות ומדויקות, אפילו לא ביורוקרטיות. הן מנוסחות בלשון קצרה יבשה, שגם אינה מדעית, שכן אינה עמוסה במונחים מסובכים. היא פשוט חיקוי של דוחו''ת צבאיים. הנאצים היו שקועים בהגשמה האידיאולוגית ולא היה להם זמן ומקום לכל קשת הרגשות שבין שני הקטבים.

· תת תרבות הסמים

בתחילת המאה העשרים היה השימוש בסמים משכרים רבים, האסורים כיום על פי חוק, חוקי ונפוץ.

קיימת תאוריה המייחסת לפטרית ההזייה השפעה עצומה על התפתחות הדתות הגדולות, היהדות והנצרות. פטרית ההזייה שימשה ע"י הארים, בטקסים דתיים לפני מעל 4000 שנים, באסיה המרכזית. בטקסטים הקדומים הקדושים של האפגנים והאיראנים הזורואסטריים, צאצאי הארים הקדומים, יש התיחסות לצמח הזייה ששימש בטקסים דתיים. מזמורי הלל רבים מתארים ומשבחים אותו.

פטרית ההזיות נחשבת לכלי עבודה מרכזי בשמאניזם בשל יכולתה לספק חווית מוות ולידה מחדש משובחת. מתפקידו של השמאן לתקשר למטרות שונות עם כוחות על טבעיים. הכניסה לעולם העל טבעי נעשיית בד"כ באמצעות צמחים המכילים חומרים פסיכואקטיביים. השאמניזם באופיו דוחה את הסמכות של הדת הממוסדת.

האם היטלר התנסה בסמי הזיה? האם סמים אלה שמשו כגורם מעצב של השקפת עולמו? האם ההתנסות המשמעותית היתה במסגרת אגודות הטולה והוריל, שהטיפו לשמוש בסמי הזיה כחלק מהפולחן הארי הפגאני? האם בהמשך פיתחו האגודות, בראשות קרל האושופר, מערכת מקיפה של שליטה בתודעה?

על פי ויליאם ברמליי, מחבר הספר 'אלוהי גן העדן', התנסה היטלר לראשונה בפטרית ההזיה פיאוטה עוד בוינה, דרך בעל חנות לספרי מיסטיקה בה היה מבקר, ואשר החדיר לו גם רעיונות על המיסטיקה הגרמנית. היטלר קיווה כי התובנה הפסיכדלית תקשר אותו לגלגוליו הקודמים.

ג'פרי סטיינברג, מחבר 'שורשי תורת הניסתר של הנאצים', כותב כי דיטר אקהארט, מורהו הרוחני של היטלר מ'אגודת טולה' השתמש בפיוטה בטקסים נאו-פגאניים בברלין. אקהארט הוא שלימד את היטלר טכניקות של שכנוע עצמי, נאום, שפת גוף ויכולת התפלפלות.

כשפלוני לוקח כמויות ענק של סמי הזיה, ומבין פתאום משהו שאנחנו עדין לא מבינים, ברור לנו שהוא יותר פסיכוטי ופחות משיח.אבל לא תמיד זה כך. היטלר, בשלב מסוים בחייו יצא נגד החיברות שלו, נגד התיכנות שלו. אצל היטלר היו אלה חוויות מתקופת הצבא שגרמו לו להרגיש שציית יותר מידי לצווים חיצוניים. לאחר שהבין שהקוד שצרוב לו במוח אינו ראוי הוא ניסה לתקנו, בחן חלופות, ספרי פילוסופיה, תרגולות שונות. אבל השחרור העיקרי מהתכנות נעשה בעזרת סמים. הוא רצה בסך הכל לשחרר את עצמו מהאמת של הסמכות החברתית, אבל עף לקוטב השני: לא רק ששחרר את עצמו הוא הציע את עצמו כסמכות לחברה הסובבת. כאן למרבה הצער לא מספיקה הארה דרושה גם מידה לא מבוטלת של מיומנות חברתית.

היטלר זיהה את הפופולאריות העצומה של הסמים בתקופתו, בה הסמים הרכים והקשים ניתנו למכירה בכל בית מרקחת. התנועה הנאצית שימשה כתחליף להתמכרות לסמים. היא היתה התמכרות אחרת, תלות יתר בטוחה יותר למראית עין.

היטלר התמכר לסמים מרפאים, שכללו אמפטמינים, בהשפעת הרופא האישי שלו. הם שימשו במקור להרגעת המתחים בקיבתו ולשיפור עירנותו, אך היתה להם השפעה עצומה על ההחלטות הגורליות שלו. הוא פעל בהשפעתן מתוך תחושת אופוריה שלא במקום.

הלהט המשיחי של היטלר ינק, ייתכן, את כוחו מהשילוב בין השראת סמים, הנפש האווירית הניטשאית, והתעופה. יחד הם היוו תחליפים ארציים למעוף הרוחני האולטימטיבי. הטיסה לחלל היא לא פחות מהמעטפה החיצונית למסע השאמאני.

ההונאה העצמית הפכה במהרה להונאת הזולת. הצורך המתמיד ב'קוקטייל' לסיפוק חווית הריחוף, הפך את הנאצים לאופורטיוניסטים ויהירים. כמו נרקומנים, הם עשו כל דבר על מנת לקבל את מנת ה'סם' היומית שגופם התרגל אליה. היוהרה הפכה המאפיין העיקרי בנפשם. גופים נאציים התחרו ביניהם מתוך יוהרה על מידת השימוש בהונאה, תוך לקיחת הדוגמא מהיטלר, אשר השתמש בשקר הפוליטי פעמים כה רבות עד שהמעצמות הפסיקו לקבל את הבטחותיו ברצינות.

הגוף שיזם וביצע את מרבית ההונאות החשובות היה המשטרה החשאית, עליה פיקד היידריך. השימוש שעשה באמצעי הטעיה למיניהם היה רב ביותר, בכל הרמות: החל מהפצת שקרים על יריבים פוליטיים כמו ראשי הצבא, דרך חירחור המלחמה נגד פולין, וכלה במתקני ההשמדה, בהם השתמשו בהונאה ישירה כדי להוביל את הקורבנות אל מותם בלי שיבינו זאת.

· האזוטריזם הנאצי

לאחר נפילת הרייך השלישי המשיך ה'אזוטריזם ההיטלראי' לפרוח. אמונות שונות, הזויות האחת יותר מרעותה, צמחו. אם לסכמן ביד חופשית לסיפור אחד, הרי שהיטלר נמלט בסוף המלחמה, באמצעות צלחת מעופפת שפעלה בכחו אנטי-גרביטציה, אל המלכות המיסטית מתחת למרכז יבשת אנטרטיקה. שם שהה במחיצת אלי הקוטב, עימם קיים קשר באמצעות אנרגיית ה'וריל'. מאנטרקטיקה המריא היטלר לבסיס החלל שלו על הירח, אל מושבת המחקר התת-קרקעית הקטנה שהקימו שם הנאצים עוד בשנת 1942. מהירח טס אל מאדים, וממנו אל הכוכב הרחוק אלדבאראן, כדי ליצור את הקשר עם אבותיהם הקוסמים של הארים, ולהקים את הרייך הרביעי.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק א' – פרק 4

ניטשה ומסע הצלב לעבר השמיים

ראשי פרקים

· משנתו של גסטון בשלרד

· ריכארד ואגנר

· קורות חייו ומשנתו של ניטשה

· ניטשה ותכונות האויר

· הדרך לחירות האוירית

· שלילת המוסר

· מסע הצלב לעבר השמיים

· ניטשה והנאצים

משנתו של גסטון בשלרד

הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלרד [1884- 1962], בספרו 'אוויר וחלומות', מצא לנכון לשלב פרק אודות ניטשה. נראה היה לו כי פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את פילוסופית הגבהים.

מי הוא בשלרד וכיצד הגיע לרעיון זה?

בשלרד היה אחד הבולטים בפילוסופים הצרפתיים במאה העשרים. אוטודידאקט שהפך לאחד המכובדים באקדמיה הצרפתית. המוניטין שלו נובע ממחקריו אודות חשיבות כוח הדימיון האנושי בהתפתחות המדע והאמנות.

הקורא בספריו לומד על מבנה הדימיון ופעולתו, ומקבל תובנות רבות לחלום, הירהור וחשיבה טובים יותר. בשלרד עושה זאת כפילוסוף של המדע ומבקר אמנות כאחד. סגנון כתיבתו, הפשוט והפיוטי כאחד, משמש מקור השראה בפני עצמו.

כלי חקר הדמיון אותם פיתח בשלרד, ובעיקר מושג 'הדמיון הדינאמי', הם מושגים רבי ערך להבנת מקורות היצירתיות.

מקום מרכזי ביצירותיו תופשים ארבעת היסודות: האדמה, המים, האוויר והאש, שאותם הוא רואה כחומרי היסוד של הנפש. הוא כתב ספר מקיף על כל אחד מיסודות אלה, תוך הבאת ציטוטים נרחבים ממיטב הקלאסיקות של השירה, הספרות וההגות האירופאית.

בספרו 'אוויר וחלומות', המוקדש ליסוד האוויר, שיצא לאור בשנת 1942, מתאר בשלרד את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף.

הספר מתאר את ההיבטים הפסיכולוגיים של אובייקטים אויריים שונים, כמו: חלום המעוף, שירת הכנפיים, הנפילה הדמיונית, השמיים הכחולים, מערכות הכוכבים, העננים, העץ האווירי, והרוח.

ב/שלארד טוען כי מחקרים אודות הדימיון, כמו מחקרים רבים על בעיות פסיכולוגיות, נתקלים בקשיים בגלל השפעתה המטעה של תורת השפות, החושבת תמיד על הדימיון כעל היכולת ליצור דימויים. ההפך הוא הנכון. הדימיון מפרק את מה שהוא תופש. הוא מעל לכל היכולת המשחררת אותנו מדימויים צורניים ישירים ומשנה אותם. הדימיון הוא במהותו פתוח וקשה לתפישה. הוא חווית הפתיחות והאצילות של הנפש האנושית. יותר מאשר כל כוח אחר, הוא המייחד את הנפש האנושית. הדימיון אינו מצב תודעה. הוא הקיום האנושי עצמו.

הדימיון החופשי הוא צורה של תעוזה אנושית. דינאמיות חדשנית נובעת ממנו. כאשר הוא מתקבע בצורה סופית נבחרת, הוא מקבל את מאפייני התפישה הרציונלית הפשוטה. במקום להובילנו לחלום ודיבור בלבד, הוא גורם לנו לפעול. הדימיון האמיתי הוא גורם ראשוני להישתנות רוחנית מהסוג החזק, החי, והמלהיב ביותר. התהליך היצירתי הוא, בשלב ראשון, פירור הדימויים הצורניים הקיימים. את הרצון להנהיג חווה האדם ראשית בחיי הדימויים. רק גרימה מטריאלית ודינאמית זאת, בגומחותיו הכמוסות ביותר של המציאותי, מסוגלת לעורר את ישותנו הפנימית.

את חקר הדימיון האנושי ניתן לבצע באמצעות חקר השירה. כאשר מציבים את השירה במקומה הראוי, בפסגת ההתפתחות האנושית, מתגלה יעילותה הכפולה: היא מעניקה את המידה הטובה של הבהירות, ואת כוחות החלום. פילוסופיה העוסקת ביעוד האדם, חייבת להסתגל לדימויים השיריים, ולהמשיך את שטפם. הפילוסופיה חייבת ללמוד אותם ביושר-לב, כיוון שהשירה היא פסגת ההגות והמבע, שיא המחשבה והחלום.

הליכה אל מעבר למחשבה היא החוק הבסיסי של הביטוי השירי. הדימויים נוסקים מעלה ונעלמים. הם עולים ורועדים מעצם הגובה אליו הגיעו. בשלב כזה ודאית לנו מציאות האי-ממשי. הצורות מובנות על ידי הישתנותן. הדיבור הופך לנבואה.

כדי להבין דימוי מסוים יש, אם כן, לחקור את השתנותו, השפעתו וחייו, ולסכם את תנועתו. תהליך פירור הדימויים הצורניים הקיימים ויצירתם מחדש כדימויים דינאמיים לובש לעיתים צורה כה מוגדרת, עד שהוא יכול לשמש כתרשים לאחידות המבוססת על תנועה. אם תפקוד הדימיון כפתיחות אינו מספיק, התפישה עצמה מוקהית. עלינו למצוא הסדר קבע בין המציאותי לדימיוני. כך אנו נישאים על ידי סוגי יסוד של חומר. ניתן לצמצם אותם לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש. הם החומרים המתאימים ביותר לאלכימיה של הנפש. אלה אלמנטים דימיוניים בעלי חוקים אידיאליים, ודאיים בדיוק כמו החוקים הניסיוניים.

התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים, לעומת התפשטותו ביקום מפוצל, הן רבות. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות ובתנועה בראשיתית. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. סיפור בריאת העולם, המתחיל בהפרדת החומרים מתוך התוהו ובוהו, האור והחושך, המים והאדמה, וכו', הוא המחשה לחשיבות פיזיקה מופשטת זאת להתפתחות הרוחנית. אנו מוצאים כך את הסימולטניות הקיימת בעולם, ושוקלים את האנרגיה ופוטנציאל ההתהוות בו. המילה 'דבר' בעברית, המתייחסת גם לדיבור וגם לעצם, מדגימה עיקרון זה. זאת המשמעות המעשית יותר של רעיון יחוד האל.

בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות אמיתית. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה מתוכן. היא עיקרון של סדר, סקאלה שלאורכה יכול האדם לחוות את הדרגות השונות של רגשותיו. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והסמויים, התקוות והפחדים, כוחות המוסר המעורבים בעתידנו, הם בעלי דיפרנציאל אנכי, במלוא המשמעות המתמטית של המילה. בולטים במיוחד הם הדימויים והמחשבות הכרוכים בערכי היסוד של הנפש: חופש, עליצות, קלילות.

התופעות האוויריות מעניקות לנו קווים מנחים חשובים מאד לתחושות הפסיכולוגיות של: הזדקפות, צמיחה, נסיקה, מעוף, והזדככות. תחושות אלה הן עקרונות היסוד של פסיכולוגיה שניתן לקרוא לה: פסיכולוגית המעוף.

ההזדככות האווירית היא הרב גונית ביותר, זאת ששלביה הם הברורים והסדורים ביותר. הדימיון האווירי משליך על הישות כולה. לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. הנפש האווירית נישאת הלאה על ידי הזדככות דיאלקטית קלילה זאת. נראה כי היצור המעופף נישא אל מעבר לאטמוספירה בה הוא עף. נראה כי תמיד יש עוד מקום להתעלות האוויר, וכי המוחלט הוא השלב הסופי של תודעת החירות בנו. כלום נחוץ גם להצביע על כך ששם התואר המקושר ביותר לשם העצם אוויר הוא חופש?

כתוצאה מכך, מימד האינסוף של האוויר מתחסל, ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד, המעניק את תחושת ההזדככות הפנימית המוחלטת. לדוגמא, המחשבה אודות שהיה בחלל החיצון מתקשרת בתודעה עם חומר חסר מימד כזה. להוטים לנסות את מציאות האוויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו. האדם מרגיש כאילו הוא נכתב מחדש. הוא הופך להתרשמות משתנה. בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות.

המוחלט האווירי מתגלה במלואו במטאפורות הגובה: העילוי, העומק, השקיעה, הנפילה וכדומה, הן מטאפורות אקסיומתיות פאר אקסלנס. מאומה אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. בלשון פשוטה יותר, אם האדם מעוניין לחיות אותן, להרגיש אותן, ומעל לכל להשוותן למציאות חייו, הוא מבין כי הן בעלי איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכול. בלתי אפשרי לבטא ערכים מוסריים בלי התייחסות לציר האנכי. כל עצב מעיצבי הגוף משדר אנכיות. האוויר הדימיוני הוא הורמון גדילה נפשי עבורנו.

גורם המישקל חיוני להבנת הדימיון הדינאמי בכללותו. אנו שוקלים כל מילה, במלוא המשמעות של המילה. זאת שקילת תנועת הנפש שהמילה גורמת. לכן קשה ליצור פסיכולוגיה מפורטת של הדחף לעבר העליון מבלי להשתמש במגבר כלשהוא. הדמיון הדינאמי עצמו משמש כמגבר זה. אצל גאוני הרוח הופכות כך המחשבות לדימיון ולהפך בטבעיות רבה. אין רחוקה יותר מהאמת הדיעה כי המחשבה המקורית מבקשת להציג את עצמה דרך חנות דימויים כלשהיא. בפרט מפתח בנו הדימיון הדינאמי רגישות כלפי התופעות האוויריות. חקירה מלאה וזהירה של הציר האנכי בנפשנו עשויה לעזור לקבוע את התפתחות המין האנושי, את ציר הרוח האנושית.

כצעד הגיוני במחקרו, בשלרד חשב לנכון להביא הוגה דעות ומשורר ידוע. נראה היה לו כי פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. הוא אסף את כל הדימויים שהתקבצו בטבעיות סביב נושא דינאמיקת הנסיקה ביצירותיו, ותיארם בפרק: 'ניטשה והנפש הנוסקת'.

בשלרד שקל את חשיבותם היחסית של דימויים אלה לעומת כלל הדימויים. לאחר מכן הוא ניתח והשווה אותם ביחס למשוררים אחרים שגם המריאו לשחקים בשירתם. כך הצליח להראות את התפתחות הדימיון האווירי אצל ניטשה ולתאר אותו בשיטתיות. מסקנתו היא שכל מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו של ניטשה. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה.

הוא הצליח להוכיח, באמצעות מחקר שירתו של ניטשה, ובפרט 'כה אמר זרתוסתרה' הפיוטי, כי המשורר מסביר את הוגה הדעות, וכי ניטשה הוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות.

מתקיים אצלו המעבר מעושר המעמקים לעושר הפסגות. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאווירי.

בולטים ביצירתו הנושאים הבאים: האוויר כחירות, הנפילה הדמיונית הפסיכולוגית, המשחק הדיאלקטי בין ורטיגו לניצחון, האומץ לחיות בגבהים, האנכיות לעומת כוח המשיכה, הקור והאש הקרה, והערך המבריא של ההזדקפות, הצמיחה לגובה ונשיאת הראש.

המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: 'העליון הוא שמנצח'. ניטשה מסייע לנו לנצח את חולשותינו כיוון שהוא מתאר את הדימיון הדינאמי של הגבהים בדייקנות נפלאה.

אך התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעיות, שבשלרד אינו מהסס לחשוף. דו משמעות מוסרית זאת היתה הקרקע הפוריה למוסר הכפול של הרופאים הנאציים, שדגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית ומשפטית, אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים.

ריכארד ואגנר

וילהלם ריכרד וגנר [1813 - 1883] היה מלחין ומסאי גרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה, בה יצר את הסיגנון הטוטאלי. ואגנר היה אמן גדול שחולל מהפכה במוזיקה. הוא הלחין קורפוס אופראי ענק בהשראת המיתולוגיה הגרמנית הפגאנית, הוציא תחת ידו מספר ספרים, כתב אינספור מאמרי הגות תרבותית-פוליטית, ואף עיבד ועיצב את יצירותיו לבמה.

באופן חייו יוצא הדופן הגשים וגנר את דמות האמן הרומנטי הטוטאלי ורב הפנים. הוא היה ידוע בצורך האובססיבי שלו בשליטה. ידו היתה בכול, והוא תבע מסביבתו נאמנות וכניעות טוטאלית לו ולדעותיו. נטייה זאת הפכה אותו בעיני רבים לאיש הפכים ומגלומן חסר-תקנה. הוא ידע היטב כי הוא מעורר מחלוקות והתנגדויות, אך היה זקוק לאנטגוניזם זה.

גורלו של וגנר השתפר פלאים ב-1864, כאשר עלה לודוויג השני לכס המלכות בבוואריה. המלך הצעיר, שבנה ארמון מהאגדות בראש הר, ארמון שהפך לאחד הדימויים המובילים בדמיון האוירי של האנושות, דאג להביא את המלחין למינכן, הסדיר את חובותיו הגדולים, וקידם את העלאת האופרות שלו בפסטיבל ביירוית שהוקדש לו.

צפייה באופרה של וגנר היתה פקודה שהטיל היטלר על כל ראשי המחוזות בגרמניה שהתכנסו מידי שנה בביירוית, וסוכני חרש עקבו אחר ביצועה.

וגנר פגש ב-1869 את הפילוסוף פרידריך ניטשה [1900-1844] שהיה במהרה לחברו הטוב. לרעיונותיו של וגנר נודעה השפעה ברורה על ניטשה. ספרו הראשון, 'הולדת הטרגדיה', הוקדש לוגנר. אצל ניטשה המשורר מסביר את הוגה הדעות. הוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות. ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. כל מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאווירי. על פי ניטשה המתח הדיאלקטי שבין עליונים לתחתונים הוא התנאי להפריה פואטית של המשורר. ניטשה מעלה על נס את החתירה לניגודים ולמלחמה ודחיית ה'קיים' לטובת ה'רצון', וזאת תוך חתירה אל מעבר לפחד, מעבר לרחמים. כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה, וניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. הנאצים הפכו את ניטשה, בעזרת אחותו שהיתה אנטישמית פנאטית והממונה על עיזבונו, לפילוסוף הרישמי שלהם. אידיאל המאבק של ניטשה נהפכך לאידיאל המאבק של היטלר. המדינה המבטלת את האינדיבידואל נהפכה למכשיר 'הרצון לעוצמה' הניטשיאני. המדינה הנאצית לקחה על עצמה את התפקיד של הגיבור הרומנטי והפגאני.

קורות חייו ומשנתו של ניטשה

ניטשה נולד בפרוסיה בשנת 1844 למשפחה נוצרית אדוקה, אביו שהיה כומר מת כשהיה בן 3. למד פילולוגיה קלאסית באוניברסיטאות בון וליפציג, כפילולוג עסק בחקר התרבות היוונית , בגיל 24 התמנה לפרופסור לפילולוגיה קלאסית בבאזל.וקיבל שם אזרחות שוויצרית. אך בריאותו הרופפת אילצה אותו לנטוש את ההוראה ולהתרכז בכתיבה. במשך השנים שלאחר מכן פירסם שורה של חיבורים, רובם בצורת קובצי מסות או אפוריזמים. עד לשנת 1888 לא נודע שמו כלל, אולם אז הרצה עליו המבקר המפורסם גאורג ברנדס בקופנהגן - והוציא לו מוניטין.עתה החלה עבורו תקופה של פולמוס סוער, יצירה נסערת, ומשבר בריאותי חמור. בשנת 1889 התמוטט ברחוב בטורין לאחר שראה עגלון מתעלל בסוס זקן ומכה אותו, ובמשך אחת עשרה שנים היה מרותק למיטתו ובהכרה חלקית, עד למותו בשנת 1900. בימי חוליו טיפלה בו אחותו, שגם ניצלה את ההזדמנות לערוך את כתביו ולהתאים אותם לדיעותיה הלאומניות-אנטישמיות.

הבסיס לשיטתו של ניטשה היה הכרתו שהאל, כמושג שיכול לכונן מוסר בנפשו של האדם המודרני, מת. בספרו המדע העליז כתב: "האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מתדרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה". בספרו המרכזי "כה אמר זרתוסטרא" (עמ' 11), לאחר סיפור פגישת זרתוסטרא עם "הקדוש", נכתב: "ואולם כאשר נשאר זרתוסטרא לבדו, כה אמר אל ליבו : 'וכי ייתכן כדבר הזה? הקדוש הישיש הזה לא שמע ביערו שמץ דבר על כך כי מת האלוהים!" ניטשה איננו מדבר על קיומו האובייקטיבי של האל במציאות. מה שהעסיק אותו היא התודעה האנושית שבה, לדברי ניטשה, האלוהים מת.

ניטשה ממשיך וטוען "מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה". אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא מהפך ביסודות המחשבה האנושית. למוסר האנושי אין עוד כל שמש שתכוון אותו, ואנחנו נסחפים לתוך ריקנות. ניטשה מזהיר מפני הסכנה שבכך, אך טוען שזה יכול להוביל ל"היסטוריה נעלה".

באירופה של סוף המאה ה–19, עידן האידיאולוגיות, דברי ניטשה נחשבו לשיגעון. אף אחד לא חש "נסחף דרך כלום אין סופי", להיפך, הם חשו שהמירו את האל במשהו מוצק יותר. ניטשה היה מודע לכך והוא שם את דבריו בפי המשוגע. בהמשך הקטע הוא כותב במפורש: "הקדמתי לבוא" אמר, "שעתי טרם הגיעה. חוויה אדירה זו עדיין נודדת לה בדרכה הנפתלת- שמעה טרם הגיע לאוזני האנשים. כדי להראות ולהישמע, הרעם והברק צריכים זמן, מעשים- גם לאחר שנעשו עדיין זקוקים לזמן. והמעשה הזה עדיין רחוק הוא מהם יותר מן הרחוק שבכוכבים- ובכל זאת הלא הם עשוהו בעצמם!". ניטשה טוען שמחשבתנו שאנו מכירים את המציאות היא אשליה שאין לה על מה לסמוך, וכעבור זמן יבינו את זה כולם. המשוגע, שאינו מודע למציאות, דווקא הוא הער שאינו מתפתה לחלום הודאות.

ניטשה ביקר את עולם הערכים האירופי והנוצרי של זמנו וטען כי עקרונות המוסר הנוצריים השיגו ההפך ממה שביטאו, ו"דת האהבה" היא היא שגרמה לשפיכת דמים הגדולה ביותר. הוא לעג והתגרה בממסד הנוצרי באומרו "אלוהים מת, אני הייתי בהלוויה שלו". הוא הוקיע את הפרישות הנוצרית וראה אצל רבים שאוחזים בה מעשה של צביעות: "אמנם מתנזרים הם, אך הכלבה חושנות מציצה בקנאה מכל מעשה אשר יעשו...לא מעטים הם אלה, אשר ביקשו לגרש את שטנם מקרבם ונקלעו לתוך החזירים" (כה אמר זרתוסטרא). אך ניטשה לא הציע תורת מוסר חלופית ולא קריטריון ליצירתה. לדעתו, קריטריון כזה הוא בלתי אפשרי. לדבריו "המתבודד יפקפק אם בכלל אפשר שיהיו לפילוסוף דעות אמיתיות ומוחלטות". ניטשה הציג כפתרון לבעיות אלה את "האדם העליון" שהוא אינו מגדיר אותו במדוייק, האמור לפתח מתוך עצמו מערכת מוסרית פרטית.

מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה, עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. ניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. בתקופה בה פעל, חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר הראשונות נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו.

בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות, שהיא עיקרון של סדר מוסרי. מושג האל מזוהה עם מערכת דימויים וערכים על ציר האנכיות, שהם אקסיומתיים. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכל.

המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18, התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. הרושם הראשון שעשה הכדור הענק המצויר שהופרח באוויר היה עז ביותר. כל אדם, ואף עז וכבש, יכלו להתרומם לשחקים ולצפות בעולם מלמעלה כבני אלים. הנשגב והעליון לא נחשב יותר לנחלת האריסטוקרטיה. העם מרד בשלטון המלוכני המושחת, ותוהו ובוהו חברתי השתלטו, בדמות המהפכה הצרפתית העקובה מדם.

מלחמות נפוליון גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולראקציה פוליטית ברחבי אירופה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, והדבר קיבל ביטוי ב'אביב העמים' שהתחולל באמצע המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים, שניטשה חי ופעל בתקופתה, נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ולמעשה לא הסתיימה עד היום. תקופתנו מתאפיינת בהגדרה הולכת ומתרחבת של הפרט, חלומותיו, זכויותיו ויכולותיו.

ניטשה חש, בסוף המאה ה-19, בסכנה כי התהליך של התפתחות התעופה עלול להביא להיסחפות אל הלא כלום. מסקנתו היתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון. זאת מסקנה שהיתה בבחינת פיתרון זמני לבעיה הדוחקת של התערערות הסדר הקיים. ניטשה היה מודע לאילתור ודו המשמעות בשיטתו, אך הוא ראה בה הזדמנות לבחינה מחדש של כל היבטיהם השיריים והפילוסופיים של השחקים. הוא קיווה שתיאוריו יהפכו אותם לחוויה מעשית לכל דיכפין, לחלק מפנימיות האדם, שיוכל לנצח כך את חולשותיו.

ניטשה קרא לגיבור הראשי של יצירותיו זרתוסתרא, על שם מייסד הדת הזורואסטרית הקדומה. זרתוסתרא הוא דמות היסטורית ,שחיתה במאה ה-12 לפני הספירה באיזור פרס. הבסיס לתורתו היתה האמונה במעשים טובים, מילים טובות ומחשבות טובות. אך הוא תיאר מאבק קוסמי בין האמת לשקר, הנמצא ביסוד הקיום. האלוהות הטובה מסומלת על ידי האדם העולה מתוך מעגל מכונף. האל שכולו רוע מסומל בשד בצורת נחש.

מאבק זה מקביל למאבק בין הטוב והרע המתואר בתרבות המערבית, ולדוגמא בספרו של ספרנגלר 'שקיעת המערב'.

זרתוסתרא חזה דואליזם קוסמי, בו האל הטוב הוא טוב לחלוטין, ויריבו השטני, הקיים מאז ומעולם כמוהו, הוא רוע מוחלט. הדבר איפשר ליצור בסיס וישום לוגי טהור לתורתו הערכית ביסודה, ולתת לה משמעות מקפת כל.

למאמינים הזורואסתרים היו גם אלי משנה, מלאכים מכונפים, שקראו להם בעת צרה. זרתוסטרא נחשב כמי שמיסד את תופעת המלאכים באמונה הדתית.

לאחר עליית המונותיאיזם, האלים המכונפים של העולם העתיק נעלמו בהדרגה מחיי הדת.

ניטשה העתיק את הדואליזם הזורואסטרי, שעסק בעיקר ביחסים בין בני אדם, אל המימד האנכי. הגבהים הצחיחים תוארו אצלו, כתוצאה מהשתקפות אופטית, כזירת ההתרחשויות העיקרית של המאבק הנצחי בין טוב לרע.

ניטשה ותכונות האוויר

ניטשה מגלה ביצירותיו בהדרגה , ובתהליך מרתק, את תכונות האוויר:

- האוויר כמקור השראה:

העלם מקבל את השראתו מהאוויר, חומר החירות. 'ענני סערה – מדוע שתדאיגו אותנו, הנשמות האוויריות העליזות?'

- חוסר ריח:

האוויר הוא עולם נטול ריח, מה שחיוני לשכחת העבר.

- קור:

הקור בגבהים הוא האלמנט הממריץ, המעניק לאוויר איכויות תקיפות.

- שקט:

השקט הוא המרכיב הבסיסי השלישי של האוויר, יחד עם הקור וחוסר הריח. הרוח המייללת היא רק חיה שצריך לאלף.

- אנרגייה:

הממשות היחידה באוויר היא האנרגיה. חילוף החומרים בין קור ואוויר יוצר בישות האנושית את החומר האווירי.

- הבטחה:

ההבטחה מתגלמת בשמחה הפשוטה הנובעת מנשימת אוויר טהור.

- מרפא:

ההחלמה מגיעה כתוצאה מרעננות האוויר.

- צמיחה:

האדם זוקף את גוו וצומח פיזית כתוצאה מנשימת אוויר איכותי.

- שקילה במאזניים:

האדם האווירי הקליל מסוגל לשקול את העולם במאזניים מדויקות, ובדרך זאת לגלות את העולם מחדש.

- שינוי צורה:

לאחר השקילה משתנה האדם לישות אווירית, שינוי הכולל החלפת כל ערכיו.

הדרך לחירות האווירית

ניטשה מתחזק בדרך לחירותו האווירית בדימויי אנכיות דינאמיים ידועים:

- העמק התלול והתהום העמוקה, שמשקיפים עליהם מראש ההר וצוק הסלע

- העץ הגבוה והזקוף, בפרט על פי התהום, הניצב מתריס כנגד הסערה וכוח המשיכה כאחד.

- המשעול ההררי הצר, התלול והמפותל, אשר אדמתו מתפוררת ומדרדרת לתהום כתוצאה ממגע לא זהיר של צעדי הפוסעים עליו.

- הספינה המעופפת, ספינת מפרש ימית, אשר ברוח הסערה טסה על הגלים, שלא כדי להגיע אל חוף כלשהוא.

- הנשר הטורף, ציפור הטרף הנהנית מביש המזל החלש וכבד המשקל הצופה בה, ואוחזת בשערו בצהלת טירוף כדי לקחתו לקינה.

- הברק, שאינו מכה משמייים, אלא נראה עולה מהתהום כחלק מההוויה האווירית .

- השמש נעה במחזור הזריחה והשקיעה באופן שאינו בלתי תלוי באדם. בכוח הרצון האנושי השמש הופכת לישות אקטיבית, המכינה את ההשכמה הקוסמית הפנימית. 'מי שהשמש זורחת בנפשו במלוא עוצמתה, מסוגל אף להטות את מסלולה בכוח רצונו'.

שלילת המוסר

מסקנותיו של ניטשה כתוצאה מהתבוננותו ביקום האווירי:

- לרצות ולעוף הם היינו הך:

בלטינית הפועל 'VOLO' מציין את שתי המשמעויות גם יחד. זה העיקרון המשמעותי ביותר עבור ניטשה, שהיה פילולוג של השפה. בצרפתית, הפועל VOLEUR פרושו לגנוב ולעשוק. בספרדית, פרוש הפועל בעל השורש הזהה הוא גם: 'להתפוצץ או 'להיעלם'. בפירושים השונים לפועל זה מתומצתת כל מישנתו של ניטשה והבעיתיות שבה.

- עוצמה:

מי שיכול להשכים כמו השמש כקרן אור עזה, מסוגל גם לדחוף את עצמו לעבר יעודו.

- תוקפנות:

המעוף הניטשאי בעולמו השירי מאופיין בחוסר רסן ובתוקפנות. הדבר נובע מהמאמץ התובעני המתמיד, הרצון לעוף גבוה יותר ויותר, וסכנת המעוף שנכשל ומסתיים בנפילה.

- האדם העליון:

האוויר זקוק ללוחמים שיעופו בו בלי היסוס. המעוף שיכור הניצחון הוא הארה של חוכמת פרא, בה השמש הופכת להיות אחותו של האדם.

- הדיאלקטיקה:

האנכיות, שהיא הניגוד העצום בין כוח המשיכה והדחף להמשיך לעוף, עשויה לקרוע את האדם שהשתכר מהמעוף לגזרים. אך ההלך, גיבורו של ניטשה, אומר: 'הדרך היחידה לגדולה היא כאשר הפסגות והתהומות מחוברות'.

- סולם הערכים החדש:

כל דבר הוא בעל ערך בשחקים. לכן אצל מי ששוקל את העולם מהאוויר, הכל נמדד על פי תרומתו למעוף. אלה שאינם מסוגלים לעוף היטב , יפלו במהרה על פי ניטשה. לאהדה לזולת אין מקום בתנועה הפנטסטית המתמשכת נגד כוח המשיכה.

- ההתמחות המעשית:

הישות האווירית היא הישות על פיה ישק דבר. הכול נוסק או מנמיך דרכה. אך המעוף עצמו אינו המטרה. המטרה היא להיות מסוגל לשקול באמצעותו את העולם ולהרים את כל המשקלות האפשריים.

מסע הצלב לעבר השמיים

מסע הצלב לעבר השמיים – אסופה משירתו האווירית של ניטשה בתרגום חופשי:

- האוויר האופף את יצירתו:

''אלה המסוגלים לנשום את האוויר האופף את יצירתי, יודעים כי זה אוויר פסגות, אוויר חזק. יש צורך להיות מוכנים אליו. אחרת יש סכנה רבה להצטננות ממנו. הכפור קרוב והבדידות עצומה – אך כמה שלווים הם פני הדברים בלילה! מה חופשית היא הנשימה! כמה אפשר לחוש מתחת!"

המקור: 'ECCE HOMO'

- העץ האווירי:

''פני הנוף מתרעננים בזכות עץ אחד כזה. מי שצומח כמוך, הו זרתוסתרא, אני משווה לעץ האורן: ארוך, שקט, קשה, בודד, העץ הטוב והעמיד ביותר, נפלא – ובקצותיו מתפרש עם ענפים ירוקים חזקים על פני נחלתו. קורא תגר על מזג האוויר וכל דבר אחר שמשכנו בשחקים בשאלות נוקבות, ועונה עליהם בעוצמה רבה עוד יותר, מפקד, מנצח. הו, מי לא היה מטפס על הרים גבוהים כדי לראות צמחים כאלה?"

- הרצון לעוף כצורך בסיסי:

''האלף בית של חיי הוא שכל מה שכבד ורציני, יהפוך לקליל. כל מה שהוא גוש, ירקוד. כל נפש תהפוך לציפור. אכן, זה האלף בית של חיי...''

מתוך: THE SEVEN SEALS

- הישתנות הערכים:

''מי שיום אחד ילמד את בני האדם לעוף יסיר את כל אבני הגבול, אבני הגבול עצמם יעופו לאוויר לפני. הקל מכול יטביל מחדש את הארץ''

מתוך: 'THE SPIRIT OF GRAVITY'.

- לעוף פרושו לרצות:

"כאשר נדדתי בדד, אל מי ערגה נפשי בלילות, במשעולי שווא? כאשר טיפסתי על ההרים, את מי חיפשתי תמיד, אם לא אותך? כל נדודיי וטיפוסיי בהרים היו רק לצורך זה, לסייע לי בחוסר ישעי. מה שרציתי בכל מאודי היה לעוף, לעוף אליך''.

- ההכשרה הממושכת:

"מי שיום אחד ילמד לעוף חייב קודם לעמוד וללכת ולרוץ ולטפס ולרקוד. אין מי שיכול לעוף אל המעוף''.

- אמנות השכחה:

''השלך את מכאובך למעמקים, בן אדם, שכח! בן אדם, שכח! אמנות השכחה היא אלוהית! האם לא תרצה לעוף? האם לא תרגיש בבית בשחקים? השלך את משאך הכבד אל הים! הנה הים, השלך עצמך לים! אמנות השכחה היא אלוהית''!

- התחושה המופלאה של המעוף האישי:

''כה קל אני,

כעת אני עף,

כעת אני רואה עצמי מתחתיי,

אלוהים רוקד בתוכי.''

...''לעמוד מעל כל דבר כמו כיפת השמיים שלו,

הגג, פעמון התכלת, מגינו ומיבטחו הנצחי''.

- שקילת העולם:

ניטשה שואל את כל יצורי הארץ:

''מדוע אינכם עפים?

מהו המשקל המונע מכם לעוף עימי?

מי גורם לכם להישאר חסרי תנועה על פני האדמה?

עלו על המאזניים שלי ואומר לכם

אם תוכלו להיות שותפיי ושליחיי."

''בחלומי, בחלום האחרון של הבוקר, עמדתי על דוכן, מאחורי כל העולם, החזקתי מאזניים, ושקלתי את העולם. נישקל על ידי שוקל מנוסה, באמצעות ציוד מתאים וחזק, כך מצא חלומי את העולם''.

- הדיאלקטיקה מחויבת המציאות בין עליונים ותחתונים:

''הו זרתוסטרה...אבן פילוסופים שכמותך! זרקת עצמך לשחקים, אך כל אבן נזרקת חייבת ליפול. הו זרתוסתרא, אבן פילוסוים שכמותך, אבן-קלע, מוחץ כוכבים! זרקת עצמך כה גבוה, אך כל אבן שנזרקת חייבת ליפול''

- שיכרון הגבהים:

"מצב התודעה שנכנס עד כה לנפשנו כיוצא דופן, והורגש באימה פה ושם, יהפוך למצב הרגיל של נפשות העתיד: תנועה מתמדת בין הגבוה לנמוך, ותחושת הגבוה והנמוך. מצב קבוע של העפלה, כמו במדרגות, ובאותה עת מנוחה, כמו על העננים."

- לידת האדם העליון, מתוך תחושת האחריות, בעולם של שירים:

''לו הייתי פורש אי פעם שמיים שלווים מעל עצמי ומרחף באמצעות כנפיי אל שמיי, לו הייתי שוחה בעליצות במרחבי האור העז, וציפור החוכמה של חירותי היתה מגיעה, היא היתה לוחשת כך: הבט, אין למעלה, אין למטה! זרוק עצמך סביב, קדימה, אחורה, אתה הקל מכול! שיר! אל תאמר מאומה! האם המילים לא נועדו כולן לחמורי הסבר והכבדים. האם אין כל המילים משקרות למי שהוא קל מכול? שיר! אל תאמר דבר!"

מקור: THE SEVEN SEALS'.

''זרתוסטרא, יחד למדנו הכול. יחד למדנו לנסוק מעל עצמנו אל עצמנו ולצחוק מלוא הפה. לצחוק מטה מלוא פינו בעיניים בורקות, וממרחק כה רב עד כי כל התוכניות המחוכמות, הלחצים והאשמה, מהבילים תחתנו כמו גשם."

מקור: הפסקה האחרונה בחלק השלישי של 'כה אמר זרתוסתרא'.

- התוקפנות:

"יש חץ שהורג מבלי להתכוון"

- ההשתחררות מההמון:

''ראה מה קורה לי. כיצד הצלתי עצמי מגועל הנפש. כיצד המראתי לגבהים בהם ההמון אינו נמצא. יתכן והגועל עצמו יצר את כנפיי ועוצמתי. אמת, הייתי חייב לעוף לגובה הרב ביותר כדי למצוא שוב את נהר התענוג. אחי, מצאתי אותו, כאן במקום הגבוה ביותר. הוא מלא עד גדותיו, ואין המון שישתה ממנו. כי אלה הם הגבהים שלנו וזאת היא ארץ אבותינו''.

המקור: 'כה אמר זרתוסטרא', עמוד 94

- טבע הטורף:

''הנשר שלי מתעורר ומברך את השמש כמוני. בציפורני נשר הוא לופת את האור החדש''.

- הגורל המר של מי שאינם לומדים לעוף:

''ביתנו נמצא במקום גבוה ותלול מידי עבור כל המלוכלכים וצמאונם...בעץ העתיד נבנה את קיננו. הנשרים יביאו את מזוננו בבדידותנו! אין זה מזון שניתן לחלק אותו עם אנשים מגעילים. הם יחשבו שהם אוכלים אש וגחלים. אין מקום עבורם כאן. אושרנו יהיה עבורם כמערת קרח. רצוננו הוא לחיות מעליהם כרוחות עזות, חברים לנשרים, שכנים לשלג והשמש. כך חיות הרוחות העזות. כמו רוח עזה אהיה להם כאשר ארד מטה לנשוב ביניהם, וברוחי אוציא את נשמתם. זה מה שמבקש עתידי."

המקור: 'כה אמר זרתוסתרא', עמוד 95

''ציפור טרף אולי,

אשר עולצת למראה ביש המזל,

אוחזת בשערות הצופה הנאמן,

בצחוק היסטרי,

צחוקו של עיט...

...מי שאוהב את העמקים התלולים, חיב להיות בעל כנפיים...

אסור לו להישאר תלוי בקצה הצוק כמוך,

התלוי!''

המקור: BETWEEN BIRDS OF PREY"''

''כעת עומד אתה חיוור פנים,

כמו עולים לרגל משוקצים,

כמו תימרות עשן,

שמתפשטות בשמיים קרים וקפואים''.

ניטשה והנאצים

רעיונותיו של ניטשה אומצו בהתלהבות על ידי הפאשיסטים והנאצים. אחותו של ניטשה הייתה אחראית על עזבונו. היא נישאה לאחד ממבשרי הנאציזם והאנטישמיות המודרנית, אדם בשם פורסטר. תחת השפעתו קירבה את רעיונותיו של ניטשה לחוגים לאומניים ואנטישמיים. היא פרסמה את הספר "הרצון לעוצמה", שהכיל עיוותים אנטישמיים שלה לתורתו של ניטשה, והפכה לאחת החברות הראשונות במפלגה הנאצית. ניטשה עצמו התנגד לאנטישמיות, ומסיבה זו ניתק את יחסיו עם המלחין ריכרד וגנר, אשר היה אנטישמי ארסי.

להלן רעיונותיו הנאציים המפורסמים ביותר:

- הרצון לעוצמה:

ניטשה פיתח את הפילוסופיה שלו על סמך הערכה של תאורית ההתפתחות של צ'רלס דרווין. ניטשה האמין כי תורת המוסר היהודית-נוצרית מנוגדת לאינסטינקטים של הטבע האנושי. כתוצאה מכך החליף ניטשה ערכים אלה בפילוסופיה המטיפה לפיתוח וביטוי מירבי של האינסטינקט החייתי שבאדם.

האיסטינקט האנושי הראשוני, על פי ניטשה, הוא 'הרצון לעוצמה'. על ידי הטפה לפילוסופיה זאת, דחה ניטשה את האמונה, שהאהדה ההדדית היא – כתוצאה מהלחצים החברתייים – היסוד הנכון והטבעי של המערכת המוסרית. למעשה , ניטשה דחה את התאוריה של דארווין על פיה בני האדם פיתחו חברה אמפאתית כדי לצורך הישרדות.

אתיקת העוצמה שפיתח ניטשה, אשר דחתה את האינסטינקט החברתי שדארווין הילל, החליפה את הדחף החברתי באגואיזם ואינדיבידאוליזם. אתיקת העוצמה נובעת מאמונתו של ניטשה כי החזקים בבני המין האנושי לא מעוניינים רק לשרוד, אלא גם לזכות בשליטה על אחרים. האינסטינקט האנושי הנעלה ביותר במערכת אתית זאת הוא הרצון לעוצמה. כאשר צפה בילדים משחקים, העיר ניטשה כי כל אחד מהם רצה להנהיג את הקבוצה, עד שנתגלה החזק ביותר.

הגורילה הרצחנית, שהיא המתכונת של 'האדם החדש' החזק והאינסטינקטיבי, לא הומצאה על ידי הנאצים. הדמות הוצגה ברמה יותר מעוברית על ידי ניטשה. ב-1887 הוא כתב כי 'החיה הבלונדינית', אותה תיאר כ'אדם החדש', תשתלט על השכל, המוסר והרצון.

גסטון בשלרד כתב כי התכלת והזהב הם צבעי השמיים. קיימת נסיקה בצבע, באותו אופן שבו אנו מדברים על שמיעה בצבע. נראה כי התכלת, או לעיתים צבע מוזהב, מופיעים בגבהים אליהם אנו נוסקים בחלומותינו תכופות ללא כל הצעה. החולם, בעת שהוא חי את הנסיקה הדימיונית, יגיע למקום מואר שבו הוא צופה באור זה בצורה מוחשית. לחולם יש את הרושם של מרחץ באמבט באור הנושא האותו. הוא מגשים את הסינתזה של קלילות ובהירות.

ספרו 'הרצון לעוצמה' כולל פיסקה המתווה התחייבות למניעת לידת צאצאים חלושים, וציווי על החלפת הדיברה התנכית 'לא תרצח', בדיברה 'אל תתרבה'. ניטשה כותב כי החיים אינם מכירים בסולידריות או בשוויון זכויות בין החלקים הבריאים והמנוונים של האורגניזם. את האחרונים יש לקצץ, אחרת יחרץ דין הכלל. בהמשך כתב: 'מטרתנו היא ליצור את איש העתיד, מצד אחד על ידי היתרבות מבוקרת, ומצד שני על ידי השמדת המיליונים שלא יעמדו בתקן' [ע' 643].

- האדם העליון:

'מוסריות האדונים' נחקרה על ידי ניטשה לראשונה ביצירתו 'כה אמר זרתוסתרא', שפורסמה ב-1883. ביצירה, זרתוסתרה מלמד את בני האדם אודות האדם העליון, דמות אידיאלית המגדיר בעצמו את מוסריותו. האדם העליון הבדוי של ניטשה דוחה את האמונה וחיי הנצח. הוא מניח כי 'אלוהים מת', או שהבורא אינו פעיל יותר בהתפתחות האנושית. באמצעות דחיית האמונה, הוא והחברה האידיאלית שלו הופכים אחראים בעצמם לערכי המוסר שלהם. ניטשה קבע כי אף אדם לא הגיע עדייין לרמה כזאת, והדמויות החשובות ביותר שקמו למין האנושי עד כה הן עדיין 'אנושיות מידי'.

- מוסר האדונים ומוסר העבדים:

ניטשה הניח כי המערכת המוסרית מתפתחת מתוך החברה. את המערכות החברתיות והתרבותיות בחן בספרו 'תולדות עקרונות המוסר', שפורסם ב-1887. בספר דן ניטשה במוסר האדונים של החברות האריסטוקרטיות, כמו האימפריה הרומית, ומוסר העבדים של העם היהודי. ניטשה הכיר בכך כי שתי התרבויות היו למעשה חלקים של תרבות אחת גדולה, אך המערכות המוסריות שלהן היו שונות לחלוטין.

על פי ניטשה, המעמד האריסטוקרטי והשליט הפך לכזה באמצעות כישוריו הטבעיים העדיפים, שכללו אינסטינקטים חזקים ותוקפניים. ביטוי נוסף למנהיגותו הוא הכרה בתוקפנות ובשמוש בכוח כמרכיבים מהותיים של הקיום. שליטים אלה, המבטאים את עוצמתם בגלוי, רואים בעיסוק בעוצמה ובהגנה העצמית דרך חיים מכובדת.

בניגוד חריף למעמד השליט, האוכלוסיה הכפופה דוגלת בקוד מוסרי המבוסס על מיתוס השוויוניות בין היחידים. האריסטוקרטים מקירבה, מתוך הכרה בכך, מאשרים שוויונות זאת דרך גינונים ריקים מתוכן, כמו השיוויון על פי החוק, שלעיתים רחוקות בלבד מתגשם במציאות. מעמד העבדים הכנוע מגלה לבסוף כי החיים אינם יכולים להיות שוויוניים. כתוצאה מכך מתפתחת הדת, המבטיחה להם כי הם למעשה נעלים יותר מהמעמד השליט עלי אדמות.

ניטשה הניח כי מעמד העבדים דוגל בדמוקרטיה ועיקרון השיוויוניות במטרה להוריד את המעמד השליט לרמתו. חטא ורוע הם מושגים מלאכותיים, שנוצרו על ידי העבדים ואומצו על ידי מנהיגיהם, שהפכו לעיתים קרובות לחלק מהמעמד האריסטוקרטי, בהוכיחם כך שאינם מאמינים למיתוס הדתי. העבדים מפחיתים בערך חיי המין והתשוקה האנושית, ומלמדים את שפלות הרוח במקום מתן כבוד לעוצמה ולסמכות. ניטשה האמין כי הם מדחיקים כך את רגשות הכעס והעלבון שלהם. המנהיגים הדתיים הם או בעלי אמונה, או יחידים השואפים לעוצמה, אך אינם מסוגלים להודות בכך בגלל רגשותיהם המודחקים.

ניטשה טען כי היהודים 'מרעילים את הדם' כיוון שהם, בתור האבות הקדומים של הנצרות, נושאים בקרבם את 'הרעל היהודי והנוצרי' [ניטשה, 1888].

ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו, תוך מתן דמות שירית ומטאפורית לרעיונותיו במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. מליצותיו, הניתנות לפרשנויות שונות מתוך שלילת הקיים, מצאו הד בליבם של הנאצים ובליבו של היטלר. שלילת המוסר הקיים, הרצון לעצמה, 'האדם העליון', קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים תוך עיוות, לרוב, של רעיונותיו של ניטשה, ריקונם מתוכן, ורידודם עד דק, והשלכת עיקרים כגון המאבק הפנימי והשליטה העצמית, אשר לא תאמו את אופי תורתם. במיוחד מצאו חן בעיני הנאצים חיבוריו על הנפש האווירית. מצד אחד היא העניק הדבר ציביון רומנטי ומגובש לתפישת עולמם, ובמקביל התאים הדבר מאד לדבקותם בפיתוח התעופה.

מדוע לא התפתח המעוף הרוחני של ניטשה לגישה הומאנית,כדוגמת זאת של ריצ'ארד באך, מחבר 'יונתן ליוינגסטון השחף'? מדוע החוויה אותה הוא מציע היא ליחידי סגולה? מדוע האהבה אינה שופעת מספרי ניטשה? מדוע ניטשה לא הצהיר כי הוא אהבה ואור בפני זרתוסתרא. מדוע אין די באדם כמו שהוא כביטוי מושלם של האהבה, כפי שבאך מנסח?

מקריאה בספרי באך אפשר להבין את ההבדל. באך מכיר את חווית הטיסה ומשליך ממנה לחווית המעוף הרוחני. ניטשה מבקש אחר חווית המעוף, והוא חולם כי הטיסה תעשיר אותו בחוויה זאת. חמישים שנות התפתחות התעופה עושים את ההבדל בין פרידריך ניטשה לריצ'רד באך.

לגבי באך כל התשובות נמצאות, בתנאי שיש די שפלות רוח ופתיחות בליבנו. אין בעיה שאינה מכילה בתוכה מתנה. הבעיות קימות למען המתנות שבהן. אתה רואה בעיה כיוון שאתה זקוק למתנה שבה. אינך קורבן למעשה, וכך התפישה הטראגית אינה קיימת. לכל שאלה יש לחפש את התשובה הפחות צפויה מכל.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק א' – פרק 6

איטליה הפאשיסטית

ראשי פרקים

· מבוא – הפאשיזם אבי הנאציזם

· גבריאל ד'אנונציו

· הפוטוריזם

· ג'וליו דוהט תיאורטיקן העוצמה האווירית

· המשטר באיטליה הפאשיסטית

· מוסוליני העריץ בעל כנפי הטיסה

· בניו הטייסים של מוסוליני

· איטלו באלבו שר התעופה האיטלקי

· חיל האוויר המלכותי האיטלקי

· איטליה והשואה

ביבליוגרפיה: ויקיפדיה היא המקור לתוכן בפרק זה, למעט המקומות בהם מצויין אחרת.

· מבוא

הנאציזם הגרמני נוצר בהשראת והיה בן דמותו של הפאשיזם האיטלקי שקדם לו.

כך היה הדבר מהבחינה האידיאולוגית, הפוליטית, האנושית, והצבאית.

מהבחינה האידיאולוגית, המשורר והפילוסוף גבריאל דאנונציו כתב את המצע החוקתי שאותו אימץ מוסוליני. תומאסו מארינטי ותנועת הפוטוריזם שהקים, יצרו את תת התרבות הפאשיסטית שדגלה בנעורים, באלימות, במהירות ובתעופה, שמקבילתה הנאצית היתה זהה לה לחלוטין. ג'וליו דוהט כתב את התאוריה הצבאית שדגלה בהפצצות חסרות רחמים על מרכזי אוכלוסיה לצורך השגת הכרעה מהירה במלחמה, שאותה אימצו הנאצים מילה במילה.

מהבחינה הפוליטית היה המשטר הנאצי היה בבואה כמעט של המשטר הפאשיסטי האיטלקי בגלל הריכוזיות שבו, ההישענות על אלי ההון השמרניים, גיוס האוכלוסיה לצרכי המדינה, מדיניות קולוניאליסטית אגרסיבית, ועוד

היטלר דמה למוסוליני במאפייני האישיות וההתנהגות. שניהם הואדרו על ידי מנגנוני התעמולה שלהם למדרגת מנהיג כל יכול. לאיטליה היה גם את איטלו באלבו, מרשל אוויריה ססגוני ונילהב, שכמו גרינג פיתח את חה''א למדרגת כוח בינלאומי מוביל, וכמוהו גם ראה את מדינתו הולכת בדרך הלא נכונה, אך המשיך לציית למנהיג.

כמו גרמניה, גם איטליה השתמשה במטוסים שפיתחה וייצרה ליצירת שליטה אוירית שתכריע את המערכה במהירות ובעוצמה חסרת רחמים, בתחילה בקולוניות שכבשה באפריקה, ובהמשך כמרכיב מרכזי בעוצמה הצבאית שלה. כמו בגרמניה, היה פער מיספרי ניכר מאד בין התכנון למעשה, שגרם לתבוסה במלחמת העולם השנייה.

פרק זה הוא יחידה נפרדת בספר, כיוון שהוא בנוי במתכונת שלפיה בנוי הספר כולו: מופיעים יחד בפרק זה כל שלושת החלקים שמהם מורכב הספר: דינאמי, מטריאלי, ופורמאלי.

החלק הראשון, דינאמי, עוסק ברקע ההיסטורי, הפילוסופי והאידיאולוגי של התעופה.

החלק השני, מטריאלי, עוסק בדמויות האנושיות המושפעות אשר עיצבו את חייהם כמנהיגים על פי רקע זה.

החלק השלישי, פורמאלי, עוסק במעשי ידיהם בפועל, שהם לרוב כלי הנשק והצבאות שהם בנו כדי לצאת למלחמות.

כיוון שהספר מתמקד בגרמניה הנאצית, לא פוזרו כל שלושת חלקי פרק זה העוסק באיטליה לאורך הספר כולו, והם מופיעים במרוכז, למרות שמבחינת התוכן והכרונולוגיה הם מתאימים להופיע בכל חלק מהספר בנפרד.

החלוקה לדינאמי, מטריאלי, ופורמאלי נעשתה בעיקבות גסטון בשלארד, שמיין את הדימיון לסוגיו בדרך זאת.

· גבריאל ד'אנונציו – אבי הפאשיזם האיטלקי

גבריאל ד'אנונציו [1863-1938] נולד בפסקארה שבאיטליה כבנו של בעל אדמות עשיר שהיה גם ראש עיר. מילדותו ניכר בו הכישרון הספרותי והוא פירסם את ספר שיריו הראשון בגיל שש-עשרה. בשנת 1881 הוא התקבל לאוניברסיטת רומא, והפך לחבר באגודות ספרותיות ולכותב מאמרים בעיתונות המקומית.

יצירתו הספרותית המוקדמת היא בעלת אופי רומנטי, ומאפייניה הם רגשות הנעורים, האהבה, והרצון לעוצמה, על רקע נופיה ואנשיה של איטליה.

ד'אנונציו הפך לעיתונאי במשרה מלאה, והמשיך לכתוב ולפרסם. באיטליה השמרנית והקופאת מבחינה תרבותית באותה עת התקבלה יצירתו כמשב רוח רענן, אך באותה עת עוררה פולמוס ציבורי.

בשנת 1883 התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. אולם הוא התגרש ב-1891 והחל ברומן עם שחקנית התיאטרון המפורסמת אלאונורה דוזה, שעבורה כתב מחזות אחדים.

בשנת 1910 הוא הפך, בעוקבות אורח חייו הסוער וההרפתקני, לפושט רגל, והרומן עם דוזה הסתיים.

הוא נמלט לצרפת, והתידד שם עם מלחינים מפורסמים אחדים, עימם חיבר אופרות אחדות.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה חזר ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומי תמיכה בהצטרפות לצרפת ובריטניה נגד גרמניה.

בעוקבות טיסה עם וילבור רייט בשנת 1908 הפך ד'אנונציו לחובב תעופה נלהב. הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו לידוען מפורסם עוד יותר.

ב-9 באוגוסט 1918 הוא ביצע, כמפקד טייסת, את אחת הטיסות הנועזות והידועות ביותר במלחמה. הוא טס בראש להק של תשעה מטוסים אל העיר ווינה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים, והשליך מהאוויר עלוני תעמולה אל תושבי העיר.

המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות של ד'אנונציו, והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה לצד בעלות-הברית שניצחו במלחמה.

בספטמבר 1919, זעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה [בקרואטיה של היום] לידי סרביה, נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים, וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה, במטרה לספח אותה חזרה לאיטליה.

אך הממשל האיטלקי לא שיתף עימו פעולה ואף דרש את כניעתו. עקב כך הקים ד'אנונציו בפיומה שנה מאוחר יותר מדינה בעלת מאפיינים מתורת 'האדם העליון' של ניטשה. ב'אמנת פיומה', שהייתה חוקת המדינה הזעירה שהקים, מתוארים תשעה מגזרים של עובדים, שמעליהם מגזר עשירי של בני אדם 'עליונים'.

המדינה החדשה לא זכתה להכרה בינלאומית מאף מדינה. ד'אנונציו התעלם מהסכם בינלאומי מנובמבר 1920 שקבע סופית את שיוכה לסרביה של פיומה, ולבסוף אף הכריז מלחמה על איטליה עצמה. לאחר הפצצה מן הים על ידי הצי האיטלקי, והתערבות כוח צבאי יבשתי, נכנע ד'אנונציו במהרה.

לאחר האפיזודה בפיומה חזר ד'אנונציו לביתו שלחופי אגם גארדה בצפון איטליה. הוא בילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה. למרות שהייתה לו השפעה רבה על בניטו מוסוליני, הוא מעולם להא הפך לפעיל בממשל הפאשיסטי באיטליה. זאת בין היתר כיוון שהפך לנכה, בעוקבות ניסיון התנקשות בחייו בשנת 1922, ערב 'המצעד לרומא' שהוביל לעליית מוסוליני לשלטון.

ד'אנונציו קיבל תואר אצולה ב-1924, וב-1937 התמנה לנשיא האקדמיה האיטלקית למדעים. הוא מת בביתו מהתקף לב בשנת 1938. מוסוליני העניק לו הלוויה מלכותית.

ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני, והוא מכונה 'מבשר הפאשיזם האיטלקי' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת.

מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר 'דוצ'ה'. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, כשהוא מתלהב מהכוריאוגרפיה של מצעדי הרחוב והמפגנים ההמוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה.

במישור המעשי יותר כללה 'הבשורה' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים, והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית.

ד'אנונציו תמך במדינית החוץ התוקפנית של מוסוליני, והריע לו עם כיבוש אתיופיה.

יש מי שמתארים אותו כ'דוצ'ה הראשון'. איטאלו באלבו, לימים שר התעופה של מוסוליני, ניסה בראשית שנות ה-1920 לשכנע אותו לשוב לזירה הפוליטית ולעמוד בראש המפלגה הפאשיסטית.

למרות פרישתו מהחיים הפוליטיים חש מוסוליני צורך להמשיך ולפייס אותו, ושלח לו כספים כדי לשמור על תמיכתו הפוליטית.

ד'אנונציו המשיך בכל זאת להתערב בפוליטיקה עד סוף ימיו. הוא ניסה בלא הצלחה, החל מ-1933, לשכנע את מוסוליני שלא להצטרף לברית עם היטלר, עד כדי כתיבת סטירה פוליטית על זה האחרון, שמטרתה הייתה לערער את הקשר ההדוק שנרקם בין השניים.

סופר מפורסם וגיבור מלחמה זה היה סופרמן מטעם עצמו.

בשיא תהילתו האמנותית, ד'אנונציו הסופר השפיע רבות על התרבות האירופאית ועל דורות של יוצרים איטלקים. המוניטין האמנותי שלו הועם על ידי דעותיו הפוליטיות. נטיותיו הקיצוניות באו לידי ביטוי גם ביצירותיו, ועוררו את זעמי הביקורת, אשר כינתה אותן לעיתים כ'מרושעות, אנוכיות, ומושחתות'.

יצירתו מושפעת רבות מהאסכולה הסימבוליסטית הצרפתית, וכוללת קטעי אלימות עזה, תיאורי מצבי נפש א-נורמאליים, וסצנות דימיוניות.

ב'להבת החיים', אחת מיצירותיו החשובות אשר עוררה מחלוקת רבה בעת פרסומה בשנת 1900, הוא מתאר את עצמו כסופרמן ניטשאי, במקביל לתיאור פרשת אהבתו לאלאונורה דוזה.

כוחו היצירתי היה רב בעיקר בכושר החקרנות והירידה לפרטים, ומצומצם יותר במישור התיאור האישי הפנימי. הגברים והנשים ביצירותיו הם ברובם אותה 'דמות אחת', אשר מתמודדת באותה הדרך בבעיות שונות בתקופות שונות של החיים. אך למרות המחלוקת הוא נחשב בשעתו כמחדש התרבות האיטלקית ולאחד היוצרים הקלאסיים הגדולים שלה, בזכות סגנונו המלוטש ועושר לשונו. ביצירותיו המאוחרות יותר, משנת 1911 ואילך, הוא מתון יותר ברגשותיו, פחות נימלץ ושטחי, מחבר היטב בין ישן לחדש, ומתקרב לאידיאל של הרנסאנס האיטלקי.

חייו ומותו של ד'אנונציו מונצחים במוזיאון שהוקם בצד ביתו שעל חוף האגם. זהו כיום שילוב של מוזיאון מלחמה, ספריה, ארכיון ספרותי והיסטורי, תיאטרון, ואתר זיכרון. במוזיאון מוצג, בין היתר, המטוס בו טס מעל ווינה במלחמת העולם הראשונה.

· הפוטוריזם

מבוא – הפוטוריזם כתנועת אמנות פוליטית

הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. דמותו של גבריאל ד'אנונציו שמשה לה כהשראה בתחילת הדרך.

הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר.

מייסד הפוטוריזם והדמות הבולטת ביותר בתנועה היה איש העט האיטלקי פיליפו תומאסו מארינטי.

מארינטי הקים את התנועה בהיותו בגיל שלושים, עם כתיבת 'המניפסט הפוטוריסטי' ב- 1905. במהרה הצטרפו אליו אמנים איטלקים צעירים.

מארינטי ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. באותה מידה הם היו לאומנים נלהבים. הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא, והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת, וגם אם היתה אלימה.

הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה, ואפילו גסטרונומיה.

הפוטוריסטים הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הם טענו כי האמנות זקוקה לדרמה, לתנועת והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע.

היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד.

כמו הנאצים, הפוטוריסטים הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר.

המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם, ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.

מארינטי הקים בשנת 1918 את 'המפלגה הפוטוריסטית הפוליטית', אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני, והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית.

ב-1919 הוא השתתף בחיבור 'המניפסט הפאשיסטי', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.

אלא שיסוד חופש הביטוי המובנה בפוטוריזם לא מצא חן בעיני השמרנים מהמפלגה הפאשיסטית האיטלקית. הפשרה שעשו הנאצים לטובת 'הסדר הטוב' השפיעה עליהם, והניעה גם אותם לראות בפוטוריזם אמנות מנוונת.

מארינטי עשה צעדים רבים של התחנפות למשטר, כאשר בכל צעד הוא הפך לפחות ראדיקלי ואבאנגארדי.

הידידות האישית בין מארינטי למוסוליני, שעברה תהפוכות רבות, סייעה לפוטוריזם להישאר תנועת אמנות אוטונומית באיטליה, אך לא מעבר לכך. דמותו השמרנית יותר של גבריאל ד'אנונציו התאימה יותר למטרות של מוסוליני, והוא הפך אותו ל'משורר החצר של המפלגה הפאשיסטית.

לגבריאל ד'אנונציו היתה השפעה רבה על מארינטי וחבריו הפוטוריסטים בתחילת דרכם, בעשור הראשון של המאה העשרים. סגנונו הרומנטי-פטריוטי של ד'אנונציו שבה את ליבם, והם חזרו על רבות מהעמדות אותם הביע מנעוריו. יחד הם הפכו לגורם פוליטי חשוב באיטליה, שהניע את ממשלתה לפתוח במדיניות כיבוש קולוניאליסטית באפריקה, וכניסה למלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הפוטוריסטים תמכו בכיבוש פיומה.

בשנות ה-1920, כאשר כתוצאה ממדיניות הפשרות הפוליטיות של מוסוליני פרש מארינטי מהחיים הפוליטיים, ובכך הביא להתעלמות מהפוטוריזם, מי שהחליף אותו כ'משורר הרישמי' של הפאשיזם היה גבריאל ד'אנונציו. מוסוליני העדיף את סגנונו הרומנטי והריאליסטי-ארכאי של זה האחרון. היה זה סגנון שלא הציב לו בעיות עם שאלות קשות.

פיליפו תומאסו מארינטי – ביוגרפיה פוליטית

פיליפו תומאסו מארינטי [1876-1944] היה משורר ועורך ספרות איטלקי, מייסד התנועה הפוטוריסטית ואידיאולוג פאשיסטי. מארינטי היה בתחילת דרכו בעל נטיות אנרכיסטיות מובהקות, אך בערוב ימיו הפך לחסידו הנאמן של מוסוליני. את שנותיו הראשונות הוא באלכסנדריה, מצרים, שבה אהבתו לספרות התפתחה במהלך נעוריו. הוא למד לתואר עורך-דין בפאריס ובאיטליה, בה קיבל תעודת עורך-דין ב-1899. הוא החליט להתמסר לייעודו הספרותי, והתנסה כמעט בכל סוג כתיבה: שירה, פרוזה, תיאטרון, ועוד.

מארינטי ידוע במיוחד בזכות ה'מניפסט הפוטוריסטי', אותו חיבר בשנת 1908. המניפסט התפרסם בעמוד הראשון של היומון הצרפתי המפורסם 'לה פיגארו' בתאריך 20 לפברואר 1909.

ההשראה ל'פוטוריזם' באה למארינטי כהארה בעיקבות תאונת דרכים. עקב אהבתו הרבה למהירות הוא נפצע קלות בתאונת מכונית שסטתה לתעלה בצד הכביש ב-1908. הוא התייחס לתאונה במניפסט הפוטוריסטי: מארינטי שחולץ מהתאונה היה לאדם חדש, שהחליט להתנער מהעמדת הפנים והדקדנטיות שאפיינו את אורח חייו החופשי עד כה. הוא התווה תוכנית מהפכנית לחבריו, שעל פיה עליהם לסגור כל גשר אל העבר, 'להרוס את המוזיאונים, הספריות, וכל סוג של אקדמיה'. הוא כתב כי 'עלינו להלל את המלחמה – ההגיינה היחידה בעולם, את המיליטריזם, ואת הפטריוטיזם'.

מארינטי הצהיר במניפסט כי 'האמנות אינה אלא אלימות, אכזריות, וחוסר צדק'. כיוון שהטקסט הגדיר את האמנות כמאוחדת עם החיים בכלל, הרי שמארינטי התייחס אל האלימות לא כאמצעי להשגת ערכים אמנותיים בלבד, אלא גם כמושרשת בתוך החיים עצמם.

למרות שהפוטוריזם היה מזוהה עם הפאשיזם, היו לו גם תומכים שמאלניים ואנטי-פאשיסטים, שחברו לו בראשית דרכו תחת השפעת רעיון התמיכה באלימות הפוליטית, בהשראת הפילוסוף ג'ורג' סורל. הם נטו להתנגד להכוונה הפוליטית והאמנותית של מארינטי, ובשנת 1924 הסוציאליסטים, הקומוניסטים, והאנרכיסטים שבהם פרשו מהתנועה. אך הקול האנטי-פאשיסטי הפוטוריסטי לא נדם לחלוטין עד לכיבוש אתיופיה בידי איטליה, ו'ברית הפלדה' הגרמנית-איטלקית מ-1939.

המניפסט הפוטוריסטי הפך לנושא לויכוח ברחבי אירופה, אך יצירותיו הפוטוריסטיות הראשונות של מארינטי לא זכו להצלחה אלא להיפך, ללעג הקהל והביקורת.

למרות זאת הוא מצא בעלי ברית בשלושה ציירים צעירים, בוצ'יוני, קארה, ורוסוליו, שהצטרפו לתנועה הפוטוריסטית שהקים. יחד עימם, ועם עוד משוררים אחדים, ארגן מארינטי 'ערבים פוטוריסטים' אשר גם הם לא זכו להצלחה כלשהיא.

הארוע המוצלח ביותר בתקופה זאת היה מניפסט נגד וונציה 'עיר העבר', שבו קרא מארינטי למלא את התעלות הצרות והמצחינות של העיר באשפת ארמונותיה הקורסים, ולהתכונן ללידת וונציה תעשייתית וצבאית שתהיה מסוגלת לשלוט בים האדריאטי.

בשנת 1911 פרצה מלחמת איטליה-תורכיה, ומארינטי נסע מיד ללוב כעיתונאי כדי לסקר את המלחמה. במקביל הוא נסע ללונדון, 'עיר העתיד' לדעתו, בה ערך מספר תערוכות, הרצאות ומצגות פוטוריסטיות. השפעתו על ציבור האמנים האנגלי היתה מעטה ביותר.

באותה תקופה הוא עבד על רומן עמוס אלימות שהיה אנטי-קתולי ואנטי-אוסטרי כאחד בשם 'מטוסו של האפיפיור'.

במסגרת זאת הוא חקר את האפשרות למצוא תחביר לשוני חדש לחלוטין, משוחרר מהדיקדוק המסורתי, שאותו כינה 'מילים של חופש'.

למרות שהמניפסט היה חייב חלק מתוכנו וסגנונו לתנועות פוליטיות רדיקאליות של התקופה, הפוטוריסטים לא היו מעורבים בפוליטיקה עד לסתיו 1913. באותם ימים פירסם מארינטי מניפסט פוליטי, ובשנת 1914 התחילו הפוטוריסטים בקמפיין פוליטי פעיל נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטה על חלקים מאיטליה, ואשר נתפשה כגוף אנכרוניסטי. פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקבל על ידי הפוטוריסטים כהזדמנות להגשים את עקרונות התנועה. כאשר הצטרפה איטליה למלחמה בשנת 1915 כנגד אוסטריה וגרמניה, התגייסו רבים מהפוטוריסטים לצבא האיטלקי. חלקם נפל בקרב, מה שהביא לדעיכת התנועה במתכונתה הראשונה.

בשנות ה-1920 וה-1930 תמכו אמנים פוטוריסטים איטלקים רבים בפאשיזם, בתקווה שיהפוך למודרנית את הארץ שמחולקת בין הצפון התעשייתי המודרני והדרום החקלאי המיושן. כמו הפאשיסטים, הפוטוריסטים היו לאומנים איטלקים, ראדיקלים, מעריצי האלימות, ומתנגדי הדמוקרטיה הפרלמנטרית.

בראשית שנת 1918 הקים מארינטי את 'המפלגה הפוטוריסטית הפוליטית', אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני, והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית. ב-1919 הוא השתתף בחיבור 'המניפסט הפאשיסטי', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.

לאחר עליית המפלגה הפאשיסטית לשלטון הוא התנגד לתמיכת של הפאשיסטים במוסדות קיימים כמו המלוכה והכנסיה, שאותם כינה 'ריאקציונרים'. כתוצאה מכך הוא הוא עזב במחאה את קונגרס המפלגה הפאשיסטית ב-1920, ופרש מהחיים הפוליטיים הפוליטיים למשך כשלוש שנים ב-1925.

למרות פרישתו החלקית המשיך הפוטוריזם להשפיע עמוקות על הוגי הדעות הפאשיסטים. הוא המשיך לתמוך בפאשיזם האיטלקי עד למותו בשנת 1944. זאת בתהליך מתמשך של התפשרות עם עמדות המשטר וחנופה כלפיו.

בשנים הראשונות של השלטון הפאשיסטי באיטליה התקבלו הפוטוריזם והאמנות המודרנית בכלל כחלק בלתי נפרד מכלל עולם האמנות. אך לקראת סוף שנות ה-1930 ייבאו חברי האגף הימני של המפלגה הפאשיסטית את מושג 'האמנות המנוונת' מגרמניה הנאצית, והביאו בכך לגינוי הפוטוריזם.

מארינטי עשה צעדים רבים של התחנפות למשטר, כאשר בכל צעד הוא הפך לפחות ראדיקלי ואבאנגארדי. הוא עבר ממילאנו לרומא על מנת להיות קרוב למרכז העניינים. הוא הפך לאיש אקדמיה למרות שגינה את המוסדות האקדמיים, התחתן למרות שפסל את מוסד הנישואין, ואפילו התפייס עם הכנסייה הקתולית כאשר הכריז כי ''ישו היה פוטוריסט''.

בשנת 1938, לאחר ששמע כי היטלר מתכונן לכלול יצירות פוטוריסטיות בתערוכת 'אמנות מנוונת' נודדת בינלאומית, הפעיל מארינטי לחצים כבדים על מוסוליני על מנת שהתערוכה לא תגיע לאיטליה.

באותה שנה הוא גם מחה בפומבי כנגד האנטישמיות.

הפוטוריזם המשיך להפגין חיוניות יצירתית חזקה, בניגוד לדלות של יתר האמנות הפאשיסטית באיטליה, ולרטוריקה הדלה של ההנהגה הפאשיסטית.

מארינטי התנדב לשירות צבאי פעיל גם במלחמת איטליה-אתיופיה ובמלחמת העולם השנייה, שבה שירת בחזית המזרחית.

הוא מת מהתקף לב באיטליה בתאריך 2 לדצמבר 1944, בשעה שעבד על קובץ שירי משוררים שהללו את הישגי המלחמה האיטלקיים.

האמנות הפוטוריסטית

מארינטי ביטא ב'מניפסט הפוטוריסטי' תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית.

''איננו רוצים כל חלק בעבר'', הוא כתב, ''אנו הפוטוריסטים הצעירים והחזקים''.

הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע.

הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא, והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת, וגם אם היתה אלימה.

הם נשאו בגאווה את כתם האי-שפיות שדבק בהם, שללו את מבקרי האמנות כחסרי תועלת, מרדו נגד ההרמוניה והטעם הטוב, דחקו הצידה את כל הסגנונות והנושאים של אמנות העבר, והתפארו בהישגי המדע.

מה שמייחד את המניפסט הפוטוריסטי הוא סגנון הכתיבה התמציתי, הנמרץ, והמשכנע, שמקיים סינתזה עם התוכן המהפכני בעל האופי הדומה. התוכן הוא, לראשונה, חזון שמבקש למוטט את כל האמנות היפה של פעם, ומנגח אותה באמצעות רעיונות מתקדמים שמנוסחים היטב.

בתיאוריה, הפוטוריזם הוא השתנות צורנית מתמדת בזמן-מרחב מאוחדים, בעיקבות תיאורית היחסות שיצר איינשטיין באותה התקופה.

הפוטוריסטים התעקשו על ראיית העולם כבתנועה מתמדת, מתוך חיקוי של הפסיכולוגיה של התפישה. הם יצרו תנועות חוזרות ונישנות כתהודות המשכפלות את עצמן, בדומה לפריימים קולנועיים.

מארינטי פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר.

פרסומם של מניפסטים היתה אחת המאפיינים של הפוטוריסטים והם, בדרך כלל בהנהגת מארינטי, כתבו אותם אודות נושאים רבים, וביניהם ציור, ארכיטקטורה, דת, ביגוד, בישול, ותעופה.

המניפסט הראשון לא כלל פרוגרמה אמנותית מסודרת. את זאת ניסחו הפוטוריסטים במניפסט ההמשך, 'המניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי'. הם התחייבו לדינאמיות אוניברסאלית, שאותה יש להציג באופן ישיר באמצעות הציור. העצמים הקיימים במציאות הם בלתי נפרדים זה מזה על פי עיקרון הדינאמיות האוניברסאלית. ''ששה-עשר אנשים באוטובוס הנוסע הם למעשה ישות אחת, אשר משנה את פניה כל העת יחד עימך...האוטובוס העובר בין הבתים מתפרץ לתוכם והם לתוכו, והכל מתמזג יחד לכדי ישות אחת''.

הציירים הפוטוריסטים התקדמו באיטיות בפיתוח סגנון ייחודי. ב-1910 וב-1911 הם השתמשו בטכניקת 'החלוקה', כשהם שוברים את האור והצבע לשדה של נקודות ורצועות מנומרות.

נראה כי הסיבה להתקדמות האיטית היתה הריחוק ממרכז האמנות העולמית בפאריז. לאחר שנוצר הקשר עם סגנון הקוביזם החדשני בשעתו בפאריז, אימצו הציירים הפוטוריסטים את שיטות הציירים הקוביסטים. הקוביזם הציע להם אמצעים לניתוח האנרגיה בציורים ולביטוי הדינאמיות האוניברסאלית.

לעיתים תכופות הם ציירו בדרך זאת סצינות של העיר המודרנית, שבהן היו מעורבים באופן אישי, כדוגמת הפגנות אלימות, אשר עוצבו כצורות גיאומטריות משתברות לאורך צירי אנרגיה.

בדרך זאת הם קיוו להעביר לצופים ביצירותיהם את רגשותיהם ותחושותיהם כמו שחוו אותם בעת הארוע אותו ציירו, ואף את זכרונותיהם המוקדמים וציפיותיהם לגביו, תוך יצירת 'אוירה' אינטואיטיבית שמחברת בין פנים לחוץ.

התפישה האינטואיטיבית הושפעה מרעיונות הפילוסוף הצרפתי ברגסון, אשר הגדיר את האינטואיציה כ''חווית האהדה הפשוטה של הצופה השקט מהצד, שאינה מבדילה בין ה'אני ל'מחשבה' שבאמצעותה חודר האדם לתוך מהות כלשהיא במטרה להבינה''.

הפוטוריסטים קיוו באמצעות אמנותם לאפשר לצופים להעריך את המהות הפנימית של מה שתיארו.

אימוץ הקוביזם קבע וביסס את סיגנונו המאוחר של הציור הפוטוריסטי, אך הקוביזם הפוטוריסטי הדינאמי והסוער נבדל מהקוביזם השקט, ההגותי והאנליטי של פיקאסו ובראק. הפוטוריסטים מיעטו, לדוגמא, בציור פורטרטים, והנופים העירוניים ואמצעי התחבורה הם שעניינו אותם במיוחד.

כאשר הגיעו הפוטוריסטים לתיאור גוף האדם הם עשו זאת בעיקר למען הפגנת 'המהות הדינאמית' שבו, באופן הדומה לתנועת המכונה. מסיבה זאת הם העדיפו את הפיסול הקינטי כאשר עסקו בדמות האדם.

הפוטוריזם הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית, והקוביזם בפרט, בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הקוביזם ניתח את החיים כמו שמנתחים גוויה על כל אבריה, אך לאמנות אין עניין בתוספת ידע זאת. האמנות זקוקה לדרמה, לתנועת והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע, טענו הפוטוריסטים

בפוטוריזם לא היתה די אנרדיה כדי להכניע את הקוביזם הפאריסאי, אך היתה בו די אנרגיה כדי להתמיד ולשרוד גם לאחר שאופנת הקוביזם חלפה מן העולם.

בשנת 1914 התגלו חילוקי דעות אמנותיים בין הפוטוריסטים מקבוצת מילאנו בראשות מארינטי, לבין הפוטוריסטים מהעיר פלורנץ.הפלורנטינים האשימו את מארינטי וחבריו בניסיון להקים 'כנסיה דוממת בעלת אני מאמין שאינו בר עירעור'.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקבל על ידי הפוטוריסטים כהזדמנות להגשים את עקרונות התנועה. כאשר הצטרפה איטליה למלחמה בשנת 1915 כנגד אוסטריה וגרמניה, התגייסו רבים מהפוטוריסטים לצבא האיטלקי. חלקם נפל בקרב, מה שהביא לדעיכת התנועה במתכונתה הראשונה.

לאחר המלחמה חידש מארינטי את התנועה. ההתחדשות כונתה 'הפוטוריזם השני' ע''י חוקרי האמנות. הם חילקו, בדיעבד, לשלוש תקופות משנה את היצירה הפוטוריסטית: 'הדינאמיזם הפלאסטי' בעשור הראשון של המאה ה-20, 'האמנות המכנית' בשנות ה-1920, ו'האסתטיקה האוירית' בשנות ה-1930.

הפוטוריזם בענפי האמנות השונים

ביצירותיהם הרבו הפוטוריסטים להשתמש באורח מניפולטיבי באור וצורה, על מנת להדגיש את האופי התלת-מימדי של יצירותיהם. קימורי ועיטורי האמנות האיטלקית הקלאסית הוסרו לחלוטין, על מנת לחשוף את הקוים הבסיסייים של הצורות, על פשטותם, באופן חסר תקדים.

בעיר הפוטוריסטית, כל היבט של החיים היה חייב להיות רציונלי, ולהתאחד בתחנת-כוח אחת גדולה של אנרגיה קיומית. העיר לא היתה אמורה להישרד לאורך זמן, ולכל דור בתורו היתה השכות לבנות אותה מחדש, ולא לרשת את הארכיטקטורה של העבר.

הארכיטקטורה הפוטוריסטית ראתה בעיר את הרקע לחיים הדינאמיים. העיר החליפה את הנוף הטבעי כמקום שבו מתרחשים החיים המודרניים המרתקים. הם רצו לחשוף את השלדים של המבנים כחלק מהאיכות האסתטית. העיר נתפשה כמכונה יעילה ומהירה.

המוסיקה הפוטוריסטית התנגדה למסורת המוסיקלית האירופאית הקלאסית, והציגה צלילים חדשניים בהשראת קולות המכונה. היתה לה השפעה על אחדים ממלחיני המאה ה-20. פראטלה, מחבר 'המניפסט של המוזיקאים הפוטוריסטים', פנה כמו מארינטי לציבור הצעירים, כיוו שלדבריו ''הם בלבד היו יכולים להבין את מה שכתב''. הוא בז לאופרה האיטלקית הקלאסית שהייתה מקובלת בתקופתו, שהייתה בעיניו וולגארית ומיושנת, והילל את יצירותיו של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר, שכתב אופרות חדשניות. פראטלה הניף את 'הדגל האדום הפוטוריסטי' וקא למלחינים צעירים להתעלות על הינוניות ולמרוד במוסכמות.

המוזיקאיםהפוטוריסטים הלחינו בדרכים שונות את צלילי המכונות, והשמיעו קונצרטים שלמים באמצעות צלילים אלה. היצירות המורכבות יותר סינכרנו בין צלילי כלי הנגינה של התזמורת הסימפונית הקלאסית לצלילי המכונות למיניהן, כולל קולות של צופרי אזעקה ומנועי מטוסים.

הספרות והשירה הפוטוריסטית ירתה את ירית הפתיחה שלה עם 'המניפסט הפוטוריסטי' של מארינטי מ-1909, אשר בו תוארו האידיאלים למיניהם שאליהם חייב האמן הפוטוריסטי לשאוף.

השירה היתה המדיום העיקרי של הכתיבה הפוטוריסטית, והיא התאפיינה בהדגשת ההונואמתופיאה - הצליל המילולי, על פני המשמעות הדיקדוקית של המילה והמשפט. בנוסף להעדפת הצליל על פני התוכן התאפיינה השירה הפוטוריסטית בצירופים בלתי צפויים של דימויים, ובניסיון ליצור מצבי היפר-תודעה.

הפוטוריסטים כינו את סגנונם 'האוטונומיה של המילה', ולפיו כל רעיונות הדיקדוק והמיקצב נפסלו לטובת המילה, שהפכה להיות יחידת ההתייחסות העיקרית. בדרך זאת הצליחו הפוטוריסטים ליצור שפה חדשה חופשית מתחביר ומקצבים, שאיפשרה התבטאות חופשית לחלוטין.

ביקום הפוטוריסטי תפש התיאטרון מקום חשוב, כממזג בין כל אופני היצירה הפוטוריסטית למיניהם. מחזות בסגנון זה כללו מערכות שלמות שבהן נאמרים משפטים בודדים בלבד, הומור שטותי, וניסיון לפגוע במסורת האמנותית המוקפדת באמצעות טכניקות של הפחתת ערך.

הקטחנטע הםוטוריסטי האיטלקי פיתח טכניקה ששילבה גם את הסגנון הפוטוריסטי בציור. הוא השפיע על אנשי קולנוע ידועים כמו סרגיי אייזנשטיין הרוסי, ויוצרי הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני.

הציור האוירי

הפוטוריזם הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר.

הטכנולוגיה והריגוש של הטיסה, אותם חוו ישירות הציירים האוויריים ברובם, הציבה בפניהם את המטוסים ואת הנופים האויריים כתחומי עניין מרכזיים.

במהלך שנות ה-1920 וה-1930 עסק הפוטוריזם בהרחבת הגבולות האסתטיים, כשהוא מפנה את משנתו לכל תחום של החיים המודרניים, מעולם האמנות ועד לחיי היומיום.

'הציור האוירי הפוטוריסטי' יצא לדרך בשנת 1929 עם המניפסט 'הפרספקטיבה של הטיסה', שעליו חתמו מארינטי ועוד אמנים בכירים אחדים בתנועתו. הם הצהירו כי ''הפרספקטיבות המשתנות שנוצרות בטיסה יוצרות מציאות חדשה לחלוטין, שאין כל קשר בינה למציאות שנוצרת באורח מסורתי באמצעות הפרספקטיבה הקרקעית...ציורים של מציאות זאת מחייבים תיעוב עז לפרטים, וצורך לשנות ולמזג את פני הדברים כולם''.

היה זה פיתוח משוכלל יותר של הנחות היסוד הטכנולוגיות-מכאניות הפוטוריסטיות. חווית הציור בפרספקטיבה האווירית התלת-מימדית שילבה באורח מקורי ואינטואיטיבי בין מראה הנוף ממבט על לבין חווית הטיסה הדינאמית. יחד הם הפכו ל'חזון קוסמי', שהיה המשך של היצירה הפוטוריסטית מהעשור הקודם, שהציגה בעיקר התרחשויות שהיו על פני האדמה.

ב-1931 פרסם מארינטי את מניפסט 'תיאטרון האוויררדיוטלוויזיה'. במניפסט זה הוא תיאר את הפוטנציאל של זירת האוויר כאמצעי להגברת השפעת הפוטוריזם על הציבור. הוא השמיט את המילה 'פוטוריזם' מהמניפסט על מנת לזכות בתמיכה ציבורית רבה יותר. זמן קצר לאחר מכן הוצגה ברומא תערוכת 'ציורים אויריים' ראשונה וחשובה, לציון טיסתו הטראנס-אטלנטית המוצלחת של איטאלו באלבו. באותה תקופה נערכו באיטליה תצוגות רבות נוספות של 'ציורים אויריים'

הציור האוירי הפך לאמצעי ביטוי מרכזי של הפוטוריזם בשנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.

היו יותר ממאה ציירים אויריים איטלקים, שהחשובים ביניהם היו: באלה, דאפרו, פרמפוליני, דוטורי, וקראלי.

הציור האוויר היה רב-גווני בסגנונותיו, נע בין הטכני לפנטסטי, וכלל יצירות בסגנונות הריאליזם [בעיקר ביצירות תעמולה], המופשט, דינאמיזם, טבע שקט, השפעה דתית נוצרית, ואמנות דקורטיבית.

אחדים מהציורים מתארים את מוראות ההפצצות על מרכזי אוכלוסיה כחלק מחווית השליטה באוויר.

הפוטוריזם במסגרת המשטר הפאשיסטי

הזדהות הפוטוריזם עם הפאשיסטים בעת עלייתם לשלטון בשנות 1922 העניקה להם תמיכה רשמית מצד מוסוליני, ואת האפשרות ליצור יצירות חשובות, בעיקר בארכיטקטורה.

מארינטי קיווה להפוך את הפוטוריזם לסגנון האמנות הממלכתי הרישמי של איטליה הפאשיסטית, אך נכשל בכך. מוסוליני לא התעניין באופן אישי באמנות, והעדיף להעניק חסות לתנועות אמנות רבות, במטרה לשמור על אמני איטליה נאמנים למשטרו. בעת פתיחת תערוכת אמנות ב-1923הוא אמר כי ''אין זה מענייני לעודד אמנות ממלכתית. האמנות שייכת לאינדיבידואל. למדינה יש תפקיד אחד: לא לחתור תחת האמנות, לספק תנאים אנושיים לאמנים, ולעודד אותם מנקודת המבט האמנותית והלאומית'.

הידידות האישית בין מארינטי למוסוליני, שעברה תהפוכות רבות, סייעה לפוטוריזם להישאר תנועת אמנות אוטונומית באיטליה, אך לא מעבר לכך. פילגשו היהודיה של מוסוליני, מרגריטה צרפתי, היתה פטרונית אמנויות מוכשרת בדומה למארינטי, והיא קידמה בהצלחה את תנועת האמנות הפיגוראטיבית 'נובהצנטו' [מאה חדשה] שייסדה בשנת 1923-4, ושהתאימה לדעתה יותר למטרות התעמולה של מוסוליני. היא אף שכנעה את מארינטי להצטרף לועד המנהל של תנועה זאת, שאמניה זכו למרבית הההזמנות מהמשטר.

למרות שבשנים הראשנות לפאשיזם האיטלקי הפוטוריזם, והאמנות המודרנית בכלל, התקבלו על דעת המשטר הפאשיסטי, הרי שלקראת סוף שנות ה-1930 חל מהפך דרמטי. בהשפעת גרמניה הנאצית, שבה ראו באמנות המודרנית 'אמנות מנוונת', הצליח האגף הימני במפלגה הפאשיסטית האיטלקית להוציא גינוי רשמי כלפי הפוטוריזם.

למרות ניסיונותיהם להתקרב אליו, התרחק מוסוליני מהפוטוריסטים לאחר שראה את היטלר מגנה את האמנות המודרנית. הדוצ'ה חזר לניאו-קלאסיציזם, הסגנון המועדף על הפיהרר. הוא התחיל להרהר בפרהסיה על תחיית האימפריה הרומית העתיקה. ארמונו המרווח בפרברי רומא דומה מאד בסגנונו לזה של תוכניות אלברט ספיר עבור ברלין.

אך חובה להעיר כי הסגנון הניאו-קלאסי רווח מאד במדינות המערב. הוא קיים בכל מקום, מהוותיקן ועד לבניין הקונגרס האמריקני, ממעונות עשירי אנגליה ועד לבית הלבן, מהיכלי ערי רוסיה ועד לפרברי ערי קליפורניה.

הסגנון הניאו-קלאסי אהוד בזכות יכולתו להקנות סדר. האמנות הקלאסית בכללה מתאפיינת ביכולתה להשליט סדר בכיאוס. למקדשים היוונים הקלאסיים היו יחסי מידות מושלמים ותכנון הרמוני, אשר העניקו תחושת סדר, שלווה, חן וחסד למתבוננים בהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה חוו אמנים פוטוריסטים רבים קשיים רבים בקריירה, עקב הזדהותם עם המשטר הידוע לשמצה שהובס.

הפוטוריזם והנאציזם

ניתן לומר כי הנאציזם נבדל מהפוטוריזם המקורי בשלושה תחומים: הנטייה המובנית לסדר, תורת הגזע, והאהדה למוסדות ריאקציונרים.

מעבר לכך, היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד.

אלא שהגלישה המובנית של הפוטוריזם לאנארכיזם לא מצאה חן בעיני השמרנים מהמפלגה הנאצית. הפשרה שעשו הנאצים לטובת הסדר הטוב, הניעה אותם לראות בפוטוריזם, ובאמנות המודרנית בכלל, אמנות מנוונת. זאת בשל יסוד חופש הביטוי באמנות זאת, שנתפש בעיניהם כאנרכיזם מסוכן לחברה.

הפוטוריזם מצא בעיקבות זאת את ביטויו בגרמניה דווקא במסגרת האמנות החזותית הדקורטיבית, הפירסומת והתעמולה. המדיה של הרייך השלישי שאפה ליצור את הרושם של גרמניה בעלת אורח חיים מודרני, ובעלת אווירה אופטימית ומנצחת. חודשים אחדים לאחר עלייתו לשלטון הקים היטלר את הלופטוואפה, חיל האוויר המתקדם טכנולוגית של גרמניה, וזאת באמצעות תעשיית חברות-הענק הגרמניות כמו מסרשמידט ופוקה-וולף. חברות אלה ייצרו בנוסף לרכיבי מטוסים גם מגוון רב של מוצרים נוספים לשוק הגרמני. חברות אלה שאפו להציג לציבור את השתלבותם בחזית הטכנולווגיה, וכתוצאה מכך עוצבו עבורן פרסומות אחדות בסגנון הציור האווירי הפוטוריסטי הריאלי.

הפוטוריסטים לא היו מחסידי תורת הגזע, וגם האנטישמיות היתה רחוקה מהם. בעבורם, הנאמנות למולדת היתה חשובה יותר מכל. כתוצאה מכך האנטישמיות באיטליה הפאשיסטית היתה פחותה לעומת האנטישמיות אצל בעלת בריתה ופטרוניתה גרמניה הנאצית.

מבחינת התמיכה במוסדות ריאקציונריים, כאלה המקדשים את העבר וההווה, ואין ברצונים להשקיע בעתיד מתקדם יותר שבו ירדו ממעמדם, הרי שעבור הנאצים, הפוטוריסטים, והפאשיסטים גם יחד, היתה השותפות עימם פשרה פוליטית בלבד. היטלר סלד מהכנסיה, האריסטוקרטיה, ואילי ההון. עמדתו הבסיסית בנוגע למוסדות אלה היתה זהה לזאת של הפוטוריזם. הוא שאף להקים דיקטטורה על פי האידיאולוגיה הנאצית, שבה הוא היה השליט היחיד ויש לה כלכלה ריכוזית. אך הוא הבין שלא יוכל לשנות באופן מיידי את המבנה החברתי על פי האידיאולוגיה שלו, ולכן חתר לפשרה.

הדגש שהעניקו הנאצים להגשמת העתיד באמצעים טכנולוגיים מופיע עוד בסיפרו של אוסוואלד ספרנגלר 'שקיעת המערב'. בספר זה יש פסקאות רבות שמתארות עתיד טכנולוגי בסגנון הפוטוריסטי.

אהבת העתיד של הנאצים התבטאה בהשקעה בנוער הגרמני, וביתר התמורות החברתיות הנועזות שהם הביאו על גרמניה.

במקביל, השקיעו הנאצים את מירב המשאבים בטכנולוגיה עתידנית. ההשקעה הרבה ביותר היתה בתחום התעופה.

התעמולה הנאצית הרבתה בתיאור העתיד הטכנולוגי המזהיר שצפוי לגרמניה מעבר לפינה. להלן פיסקה מתוך ספר ילדים נאצי שיצא לאור בשנת 1941:

'הדרך לעתיד חדש היא הרפתקנית ונתיביה בלתי ידועים ברובם. הציבור הגרמני עתיד לזכות בחידושים טכנולוגיים מפתיעים רבים. מה שכיום הוא תוכנית מהפכנית יהפוך במהרה למציאות. ולראיה, התנופה חסרת התקדים בה נמצאים הכלכלה והטכנולוגיה הגרמניים. רשת האוטובאנים נסללה בתוך שנים ספורות, ותעשיות חדשות שלמות קמו יש מאין. פרוייקטים עירוניים וארכיטקטוניים גדולים ביותר עומדים לצאת אל הפועל. זאת למרות המלחמה שנכפתה עלינו, ואשר מחייבת אותנו למקד את הכלכלה במאמץ המלחמתי. תוכניות הפיתוח הגדולות נעשות מתוך ביטחון בניצחון. המצאות ורעיונות רבים שנראים דימיוניים כיום, ייצאו אל הפועל ויתגשמו.'

הפוטוריסטים אכן מכרו את נשמתם לנאצים. עם זאת , בעיניהם של רבים יש משהו משובב נפש ביצירה הפוטוריסטית. למי שאינו אוהב ציור מופשט לשמו, הפוטוריזם מביא אנחת רווחה. הציירים הפוטוריסטים, בניסיונם לבטא מהירות, עשו דברים קשים מאד לביצוע. הציור הוא סטאטי במהותו. במידה ומצליחים להעביר בציור תחושת מהירות מסוימת, הרי שמדובר בהישג נאה. ייתכן והציור הפוטוריסטי לא היה אמנות אמיתית, אך צייריו ביקשו לזעזע את המערכת הישנה, במיוחד באיטליה שבההאמנות היתה שמרנית ומסורתית מאד. הם היו חייבים להיות קיצוניים במובנים מסוימים, כדי לההניע את האנשים לחשוב שייתכן ויש דרך אחרת לביטוי עצמי.

למעט בתחומי העיצוב, שבו הצליח הפוטוריזם להטביע את חותמו, נותרה האמנות האיטלקית בכלל שמרנית ומסורתית, ולפיכך גם פחות פופולארית ברחבי תבל. הסיבה לכך שהפוטוריזם לא חילחל לאמנות האיטלקית המודרנית היא שבבתי הספר, שהם מוסדות שמרניים מטבעם, מקובל להתייחס לפוטוריזם כאל משהו שלילי בעיקר, ולציין את העובדה שהוא סיים את דרכו כשהוא נתפש כמילה נרדפת לפאשיזם.

האמנות הפוטוריסטית כשלעצמה, בטרם הפכה לתעמולה פאשיסטית, זכאית ליותר הערכה. השגיאה הגדולה שהפוטוריסטים עשו היתה שהם שכחו את כל מה שעשו בתחילת הדרך והצטרפו לפאשיזם, וכמו כן אל הכנסיה. הם בגדו באידיאלים המקוריים שלהם, אשר הם בעלי ערך לא מועט.

אין מי שהתייחס בשעתו ברצינות למוסוליני ולמשטר הפאשיסטי שלו. הוא נחשב לטיפש נפוח, והפאשיזם האיטלקי כולו נתפש בעיני משטרי המערב כ'אופרה קומית' וכתופעה שולית בהיסטוריה האיטלקית בת אלפייים השנים.

מנגד נתפש הנאציזם ברצינות רבה מאד, וכחלק בלתי נפרד מרצף ההיסטוריה הגרמנית עד לשורשיה הפגאניים. לכן גם כיום כל התרבות הגרמנית נתפשת כחשודה. מכאן גם הביקורת כלפי האמנות הפוטוריסטית, ובפרט 'הציור האוירי'. בביקורת זאת מובנה פוטנציאל החשש להשתייכות לתרבות הגרמנית.

הפוטוריזם הרוסי

הפוטוריזם הרוסי היה תנועה אמנותית שפעלה במקביל לתקופת הפוטוריזם האיטלקי. הפוטוריזם הרוסי הוא מונח שמציין קבוצת אמנים רוסיים שאימצו את עקרונות המניפסט של מארינטי. הפוטוריזם הרוסי נולד ב-1912, כאשר קבוצת אמנים מוסקבאית בשם 'גיליאה', שבה היה חבר גם המשורר המפורסם ולדימיר מאיקובסקי, פרסמה מניפסט בשם 'סטירה על פני הטעם הציבורי'. קבוצות נוספות נוסדו במקביל בערים גדולות אחרות ברוסיה.

כמו עמיתיהם האיטלקים, היו הרוסים מוקסמים מהמהירות, הדינאמיות, וחוסר המנוחה של החיים המודרניים. הם קיוו לעורר מחלוקת ולמשוך תשומת לב באמצעות שלילת אמנות העבר הקופאת על שמריה, כולל זאת של העבר הקרוב יחסית. את יצירות פושקין ודוסטוייבסקי היו לדבריהם חייבים להשליך אל אל הים מסיפון 'ספינת הקידמה'. הם לא הכירו באף סמכות, כולל זאת של מארינטי. כאשר ביקר זה ברוסיה ב-1914 הם התעלמו ממנו ברובם.

בניגוד לדגש על האמנויות הפלסטיות באיטליה, הדגישו האמנים הרוסים את הביטוי המילולי. מסיבה זאת התפתח הפוטוריזם הרוסי בשונה לזה האיטלקי, עד כדי התכחשות למארינטי בעת שהוא ביקר ברוסיה. המשורר לאדימיר מאיקובסקי היה חבר בכיר בתנועה זאת, יחד עם אמנים מודרנים רוסים נוספים.

יצירותיהם של האמנים הרוסים דמו מאד בסגנונם ובתוכנם לאלה של עמיתיהם האיטלקים.

גם הם התלהבו מהדינאמיות, המהירות, וחוסר המנוחה, ושללו את כל האמנות הרוסית הקלאסית. את כתבי פושקין, דוסטויבסקי וטולסטוי חייבים היו לדעתם ''להשליך מסיפון ספינת המודרניות''.

בניגוד לחוגו של מארינטי היה הפוטוריזם הרוסי בעיקר ספרותי, ולא עסק כמעט באמנות הפלסטית. עם זאת נמנו בין חבריו ציירים ידועים אחדים כמו נטליה גונצ'רובה וקאזימיר מאלביץ'.

חברי קבוצת 'גיליאה' שכללו את הדוקטרינה הקוביסטית-פוטוריסטית. הם העניקו משמעות לצורת האותיות, לארגון הטקסט על גבי הדף, ולפרטי הטיפוגרפיה. הם קבעו שאין הבדל משמעותי בין המילים לחפצים, ולפיכך על המשורר לארגן את המילם בשיריו כמו שהצייר מארגן את הצבעים והקווים על בד הציור.

הם התעלמו מדיקדוק, תחביר, והיגיון לשוני. הם יצרו מילים חדשות רבות, במקביל לשימוש במילות סלנג רבות. הם יצרו תמהיל מילים אנרכיסטי, מופשט, וחסר משמעות, שבו לצליל היתה חשיבות מרכזית.

למרות ההתמקדות בהתנסות צורנית, חלק מהפוטוריסטים הרוסיים לא היו אדישים לפוליטיקה. שיריו של מאיקובסקי, על שפעת החיים והרגישות השירית העזה שבהם, פנו לטעמו של ציבור קוראים גדול. הוא התנגד בתקיפות לטבח של מלחמת העולם הראשונה, והילל את המהפכה הקומוניסטית כמבשרת את התמוטטות הסדר הישן, שהוא וחבריו הפוטוריסטים הירבו ללעוג לו.

לאחר שהבולשביקים עלו לשלטון, החוג של מאיקובסקי, תחת פטרונו שר החינוך של לנין אנאטול לונאצ'רסקי, שאף לשלוט בחיי התרבות הסובייטים. השפעתם היתה רבה בשנים הראשונות לאחר המהפכה, עד שהמצע שלהם, או ליתר דיוק היעדרו של מצע שיטתי כלשהוא, הפך אותם מטרה לחיצי הביקורת הנוקבת של הרשויות.

בסוף שנות ה-1920 עבר כבר הפוטוריזם הרוסי מן העולם. הפוטוריסטים הרוסיים המיליטנטים ביותר, וביניהם מאיקובסקי, מתו. אחרים העדיפו להתאים את סגנונם הייחודי לדרישות ולאופנות המקובלות יותר.

הפוטוריזם הרוסי החל לדעוך בעיקבות התמורות של מהפכת 1917. חלק מהאמנים מתו, חלק היגרו, וחלק, ובראשם מאיקובסקי, השתלבו בממסד הסובייטי בשנות ה-1920. לאחר שהממסד הזה הבחין בנטייה המוצהרת של הפוטוריסטים להתכחש לכל סמכות שהיא, אמנותית או אחרת, הוצאו חברי התנועה שביקשו להמשיך ולתת ביטוי נאמן לכך אל מחוץ לרשימת מקבלי העבודה. הם ברובם השתלבו בממסד, והתוצאה היתה יצירות אמנות סובייטית רבות אשר שיקפו את האידיאל הקומוניסטי בעטיפת עיצוב פוטוריסטית.

הפוטוריזם כיום

הפוטוריזם השפיע על תנועות אמנותיות רבות במאה ה-20, וביניהם הארט-דקו, הוורטיציזם, קונסטרוקטיביזם, סוריאליזם ודאדא.

הפוטוריזם כתנועה מאורגנת נחשב כיום כדבר שעבר מן העולם, למעשה עוד מאז מותו של מארינטי ב-1944.

אך במידה רבה תפשו אחדים מסגנונות המדע הבידיוני את מקומו.

האידיאלים של הפוטוריזם הם חלק חשוב ממרכיבי התרבות המערבית המודרנית. הדגש על נעורים, מהירות, וטכנולוגיה, מוצא ביטוי חזק בקולנוע ובתרבות המסחרית המודרנית.

זאת כמובן יחד עם התפתחות הביקורת כלפי המודרניזם.

הפוטוריזם סלל את הדרך להצלחתו ולהשפעתו הגלובאלית של העיצוב האיטלקי המודרני כיום. מעצבים מרחבי תבל לא הצליחו להגיע לרמתו.

· ג'וליו דוהט תיאורטיקן העוצמה האווירית

ג'וליו דוהט [1865-1930] היה גנרל איטלקי ותיאורטיקן של העוצמה האווירית. הוא היה תומך מרכזי של אסטרטגיית ההפצצה מהאוויר כגורם מכריע במלחמה.

דוהט היה בן תקופתם, בשנות ה-1920, של מצדדי הלוחמה האווירית בילי מיטשל בארה''ב ויו טרנצ'ארד בבריטניה. הוא למד באקדמיה הצבאית במודנה, והוצב עם סיום לימודיו בחיל-הרגלים.מאוחר יותר הוא למד במסגרת שירותו במכון הפוליטכני בטורינו מדע והנדסה.

דוהט צורף למטה הכללי זמן קצר לאחר תחילת המאה ה-20, ופירסם מאמרים אודות מיכון צבאי. עם הופעת ספינות-האוויר ולאחר מכן המטוסים, הוא הכיר חיש מהר בפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיות החדשות האלה. דוהט ראה את המכשלה שבמתן השליטה על הקמת העוצמה האווירית בידי מפקדי צבא היבשה, וקרא להקמת זרוע אווירית עצמאית שמפקדיה יהיו אנשי תעופה. הוא התחבר בשנים הבאות עם מהנדס התעופה הצעיר ג'יאני קפרוני, לימים בעל מפעלי קפרוני הענקים לייצור מטוסים, כדי לשבח יחד את מעלות העוצמה האווירית.

בשנת 1914 יצאה איטליה למלחמה נגד האימפריה העותומאנית על השליטה בלוב. במלחמה זאת פעלו מטוסים וספינות-אוויר לראשונה בהיסטוריה. מטוסי קרב וספינות-אוויר איטלקים ביצעו גיחות סיור, טיווח ארטילרי, תובלה, וגם הפצצה. טיסת הסיור האווירית הראשונה בהיסטוריה בוצעה ב-23 לאוקטובר 1911 על ידי טייס איטלקי מעל קווי הצבא הטורקי בלוב. ההפצצה האווירית הראשונה בהיסטוריה בוצעה ב-1 לנובמבר 1911 על ידי טייס איטלקי על חיילים טורקיים בלוב, במטוס מדגם טאובה האוסטרו-גרמני.

למרות שהייתה זאת מלחמה שולית לכאורה, היא הייתה גורם משמעותי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כיוון שעמי הבלקן ראו כיצד ניתן להביס בקלות את האימפריה העותומאנית, שהייתה האויב של איטליה במלחמה זאת.

דוהט כתב דו''ח על הלקחים התעופתיים שנלמדו ממלחמה זאת. הוא המליץ על ההפצצה מגובה רב כתפקידו העיקרי של מטוס הקרב.

ב-1912 קיבל דוהט פיקוד על הלהק האווירי בטורינו, ושם הוא כתב סידרת הוראות לשימוש במטוסים במלחמה. היה זה אחד מספרי ההדרכה הראשונים בנושא. למרות זאת, הטפותיו של דוהט לעוצמה אווירית תייגו אותו כ'רדיקלי'. לאחר אירוע בו הוא ציווה על בניית מפציצי 'קפרוני' בלא היתר מהממונים עליו הוא הועבר לחיל הרגלים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה קרא דוהט לממשלת איטליה להתחיל בבניית עוצמה אווירית צבאית משמעותית, ובפרט של מטוסים.

הוא אמר כי: 'המשמעות של שליטה באוויר היא הפיכתו של האויב לחסר אונים'.

הוא הציע בניית כוח של 600 מפציצים שיהיו מסוגלים להשליך 125 טון פצצות מידי יום ביומו. אך מקבלי ההחלטות באיטליה התעלמו ממנו.

כשאיטליה הצטרפה למלחמה ב-1915 הזדעזע דוהט מחוסר יעילות וחוסר מוכנות הצבא. הוא כתב למפקדיו ולפקידי ממשלה מכתבים בהם ביקר את אופן ניהול המלחמה, ותמך בפיתרון באמצעות עוצמה אווירית. מכתב חריף במיוחד הביא למעצרו ולמשפט צבאי נגדו, בגין הפצת מידע שיקרי והסתה. הוא נשפט לשנה בכלא צבאי.

דוהט המשיך לכתוב בבית-הסוהר אודות העוצמה האווירית, סיים כתיבת ספר עלילתי בנושא, והציע במזכרים לשרי ממשלה צי מטוסים ענק משותף לכל בעלות הברית. הוא שוחרר והוחזר לשירות צבאי מלא זמן קצר לאחר התבוסה האיטלקית הצורבת בקרב קאפורטו ב-1917. הוא הפך עד מהרה למנהל הרשות לענייני תעופה במועצה הצבאית העליונה, ופעל לשיפור הזרוע האווירית האיטלקית.

ביוני 1918 פרש דוהט מהצבא, אחוז תיעוב לגבי מפקדיו. לאחר שביתת הנשק הוא הצליח לבטל את פסק הדין הצבאי נגדו, וקודם לדרגת גנרל. אך במקום לחזור לשירות פעיל הוא העדיף להמשיך ולכתוב. ב-1921 הוא השלים מסה 'השליטה באוויר', שהייתה לה השפעה עצומה על תורת ההפצצה האווירית.

דוהט קובע בחיבור זה כי העוצמה האווירית היא בבחינת מהפכה, כיוון שהיא פועלת במימד השלישי. מטוסים מסוגלים לטוס מעל פני השטח, ומורידים בדרך זאת את חשיבות כוחות הקרקע לדרגה משנית. מרחבי השמיים הופכים את ההגנה ממטוסים לכמעט בלתי אפשרית. מסיבה זאת ההתקפה היא התגלמות העוצמה האווירית. ההגנה הטובה היחידה היא ההתקפה. חיל האוויר שמסוגל להשיג שליטה באוויר באמצעות תקיפת מנע של חיל-האוויר של האויב והשמדתו, יחרוץ את גורל האויב כולו באמצעות הפצצה מתמדת.

דוהט האמין בהשפעותיה המוראליות של ההפצצה האווירית. העוצמה האווירית מסוגלת לשבור את כוח הרצון של האזרחים, באמצעות הרס 'המרכזים החיוניים' של המדינה. חילות היבשה והים הופכים למיותרים, כיוון שהמטוס יכול לטוס מעליהם, ולתקוף מרכזים חיוניים של הממשלה, הצבא והתעשייה, וזאת מבלי להיפגע. רעיון זה נוסח מאוחר יותר גם במשפט 'המפציץ יגיע תמיד למטרתו'.

סוגיית בחירת המטרות להפצצה הייתה בעלת חשיבות מרכזית בתיאוריה של דוהט. על המטרות להיבחר בהתאם לנסיבות, ומפקדי הצבא יצטיינו על פי המטרות שיבחרו. דוהט איבחן חמישה סוגי מטרות בסיסיים: תעשייה, תשתית תחבורתית, תיקשורת, ממשלה, ו'רצון העם'.

מטרות מסוג 'רצום העם' הן חשיבות במיוחד במשנתו של דוהט, אשר דגל בעיקרון של מלחמה טוטאלית.

האסטרטגיה העיקרית שאותה היתווה דוהט, ושכונתה 'המודל של דוהט', היא בעלת חשיבות רבה בוויכוחים אודות השימוש במערכות העוצמה האווירית. המודל של דוהט נשען על ההנחה כי גרימת הרס רב באמצעות הפצצה אווירית מסוגלת לשבור את מורל האזרחים. דבר זה יערער את עוצמת ההתנגדות האזרחית, ויביא את האזרחים לדרוש מהממשלה להיכנע. חשיפת חלקים נרחבים מהאוכלוסייה לאימי ההרס ו/או מחסור במוצרי צריכה תיפגע בהתמדה במורל עד שתביא לכניעה. על ידי כתישת מרכזי האוכלוסייה האזרחית של האויב באמצעות הפצצות תהיה המלחמה כה אכזרית, עד שהאזרחים הפשוטים יתמרדו נגד ממשלתם, יפילו אותה באמצעות מהפכה, ואז יתחננו לשלום.

במהלך מלחמת העולם השנייה מרשל האוויר הבריטי ארתור 'המפציץ' האריס התווה תוכנית להוכחת התיאוריות של דוהט. במהלך ארבע שנים ניסה פיקוד המפציצים הבריטי להרוס את ערי גרמניה הראשיות. בשנים 1942-1944, יחד עם חיל האוויר של ארצות הברית, הוא הצליח במידה רבה להגשים מטרה זאת. אך שום מהפכה לא הפילה את הרייך השלישי. המפציצים הכבדים שפעלו במתקפה המשולבת לא ניצחו את המלחמה בעצמם, כמו שהאריס טען שיעשו. התיאוריות של דוהט אודות כפיית האוכלוסייה להתחיל במהפכה בהיותה נתונה להפצצות מתמשכות, כאשר הועמדו במבחן הניסיון, התגלו כבלתי נכונות במקרה זה. למעשה יש הוכחות רבות לכך שההפצצות גרמו לסלידה של האוכלוסייה הגרמנית מבעלות הברית, וחישלו אותה לעבוד קשה יותר למען המולדת.

בסיפרו 'המלחמה במאה הקרובה', מתאר דוהט מלחמה דימיונית בין גרמניה לצרפת, שבה מנחיתים הגרמנים הפצצות טרור מהאוויר על האוכלוסייה, והופכים את הערים לעפר ואפר, עוד טרם שהצבא מתגייס. לנוכחות מוראות המלחמה האלה האמין דוהט כי המלחמה תהיה קצרה מאד, כיוון שברגע שאחד הצדדים יבין כי הוא איבד את השליטה באוויר הוא יעדיף להיכנע מאשר להמשיך ולסבול מטרור ההתקפות מהאוויר. במילים אחרות, חיל האוויר של האויב הוא המטרה העיקרית. ניצחון מכריע עליו יזרז את סיום המלחמה.

הדגש על ההתקפה האסטרטגית גרם לדוהט להתעלם מחשיבות ההגנה האווירית וגם מחשיבות הסיוע האווירי הטקטי. במהדורה השנייה של סיפרו 'השליטה באוויר' הוא קבע כי הקצאת מטוסים לצרכים אלה היא 'חסרת ערך, מיותרת, ואפילו מזיקה'. הוא הציע זרוע אווירית צבאית עצמאית, שמורכבת בעיקר ממפציצים ארוכי-טווח ונושאי מטען רב. הוא האמין כי הפלת מטוסים כאלה היא בלתי מעשית, אך איפשר הקמת כוח ליווי למפציצים של מטוסי-יירוט, שימנעו התקרבות מטוסי אויב.

התקפת המפציצים לא חייבה, על פי דוהט, דיוק רב. ברמה הטקטית הוא המליץ על שלושה סוגי פצצות שיוטלו ברצף זה אחרי זה: פצצות חומרי נפץ כדי להרוס את המטרה, פצצות תבערה כדי להבעיר את המטרות הפגועות, ופצצות גז רעיל כדי להרחיק את צוותי מכבי האש.

הביקורת על דוהט

למרות שהתגובה הראשונית ל'השליטה באוויר' הושתקה, המהדורה השנייה עוררה התקפות ארסיות מצד עמיתיו הצבאיים, במיוחד אלה מהצי הימי ומצבא היבשה. החזון האפוקליפטי של דוהט לפת את דימיון ההמון, אך התיאוריות שלו נותרו בלתי מוכחות, ולפיכך גם בלתי ניתנות לעירעור, למשך 20 שנה. הוא הגזים במידה רבה בהשפעת ההפצצה מהאוויר. על פי חישוביו האופטימיים יתר על המידה, היה דרוש משקל מגוחך של פצצות חומרי נפץ, תבערה וגז רעיל כדי להרוס עיר. מלחמת העולם השנייה הוכיחה כי שרבות מתחזיותיו היו שגויות, במיוחד בקש למידת הפגיעות של המורל האזרחי להפצצות. במאמר משנת 1928, במגזין איטלקי לענייני תעופה, הוא העריך שדרושים 300 טון בלבד של פצצות על הערים החשובות כדי להביא מלחמה לסיומה. להשוואה, בעלות הברית הטילו במהלך מלחמת העולם השנייה 2.5 מיליון טונות של פצצות על אירופה, מבלי שהדבר יהיה הגורם המכריע הישיר במלחמה.

מחוץ לאיטליה התקבל דוהט ברגשות מעורבים. בבריטניה הוא נותר קוריוז, ו'השליטה באוויר' לא הפך לספר חובה במכללה של חיל האוויר. עם זאת, בצרפת, גרמניה וארצות הברית היו הרבה יותר פתוחים לרעיונותיו, והתיאוריות שלו נידונו והופצו, בארצות הברית בעיקר על ידי בילי מיטשל.

כתומך של בניטו מוסוליני, התמנה דוהט לתפקיד המפקח על התעופה, לאחר שהפאשיסטים עלו לשלטון. אך הוא ויתר במהרה על המישרה הביורוקרטית כדי שיוכל להמשיך לכתוב. הוא עשה זאת עד למותו מהתקף לב בשנת 1930.

שבעים שנה לאחר מותו, תחזיות רבות שלו לא התגשמו. אך אחדים מהמושגים שגיבש – השגת שליטה באוויר, הפצצות טרור, ותקיפת מרכזים חיוניים – ממשיכים לתמוך בתיאוריות העוצמה האווירית עד היום.

· המשטר באיטליה הפשיסטית

המונח איטליה הפשיסטית הוא כינוי למדינה ולמערכת שלטונית שהתקיימה בין השנים 1922 - 1943 באיטליה. בתקופה זו בהיסטוריה של איטליה שלט בה בניטו מוסוליני. המונח איטליה הפשיסטית מתייחס במידה מסוימת גם לתקופה בת שנה וחצי שלאחר נפילתו של מוסוליני, בה התקיימה בצפון איטליה מדינה פשיסטית בשם הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (בעוד שבפועל הייתה איטליה הצפונית תחת כיבוש גרמני) ואילו דרום איטליה נמצא תחת כיבוש של בעלות הברית.

תקופה זו בהיסטוריה של איטליה נחשבת לתקופת רודנות, ולנקודת שפל בהיסטוריה האיטלקית. על אף שבראשיתו התקבל המשטר החדש בתקווה על ידי העם האיטלקי שחשש מעליית הקומוניזם, וברצון לשיתוף פעולה של הקהילה הבינלאומית, הסתבר כי המשטר הפשיסטי האיטלקי מבוסס על ניהול מדיניות פנים רודנית ושלילת זכויות אדם בסיסיות, התבסס על שלטונה של מפלגה אחת, רצח של מתנגדי המשטר, והתיימר להתנהל על פי שיטה כלכלית קורפורטיבית שהייתה אך מסווה לשלילת זכויות העובד. במדיניות החוץ ניהל המשטר הפשיסטי מלחמות כיבוש תוקפניות באתיופיה, אלבניה, יוון וחבר לגרמניה הנאצית כצד התוקפני במלחמת העולם השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה איבדה איטליה בהדרגה את עצמאותה. צבאה נשלח למלחמות בחזיתות רחוקות ברוסיה ובצפון אפריקה על פי האינטרס הגרמני, והיהודים שבתחילה זכו להגנת המשטר, נרדפו בחוקי גזע. לאחר הדחתו של מוסוליני בשנת 1943 הפכה ההשפעה הגרמנית העקיפה לכיבוש צבאי ישיר.

כגודל יומרתו של המשטר הפשיסטי לחדש את פניה של איטליה, ליצור שיטה כלכלית וחברתית חדשה שתביא לעולם בשורה שתעמוד כמשקל נגד לקומוניזם ולסוציאליזם, וליצור אימפריה ים תיכונית המבוססת על המודל של האימפריה הרומית, כך מפח הנפש שנוצר עם התמוטטות המשטר, התבוסה הצבאית, הכיבוש הזר, והתמוטטות חברתית שהביאה למלחמת אזרחים אכזרית, ולרדיפתם והשמדתם של היהודים.

תוכן עניינים

רקע היסטורי

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה איטליה מונרכיה קונסטיטוציונית בה שלט המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ומתחתיו ראש ממשלה נבחר, בעל סמכויות נרחבות, האחראי כלפי פרלמנט בעל שני בתים. איטליה, שבמהלך המאה ה-19 עברה תהליכים של איחוד וקבלת עצמאות, נותרה בתחילה נייטרלית, אך במהלך המלחמה, ב-23 במאי 1915 הצטרפה לצד מדינות ההסכמה, צרפת ואנגליה מתוך תקווה כי הניצחון במלחמה יקנה לאיטליה מקום של כבוד בין האומות האירופיות, ויביא לשגשוג ולפריחה. בפועל היו השגי הצבא האיטלקי דלים, והוא אף נחל תבוסות צבאיות מרות, כתבוסת קאפורטו ב-1917. ההשגים הטריטוריאליים שהושגו היו אך רצועת אדמה בגבולה הצפון מזרחי של איטליה עם אוסטריה.

אף על פי שאיטליה לחמה לצד מדינות ההסכמה שניצחו במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. נזקי המלחמה בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.

שביתות גדולות שהונהגו על ידי סוציאליסטים בשנים 1919-1922 גרמו להתמוטטות כלכלית, ולכן נחשבה המפלגה הסוציאליסטית בעיני חלק גדול מהעם כ"אויבי העם". בנוסף לשביתות, פרצו בשנים הללו מהומות אלימות בין תומכי ימין לבין תומכי השמאל. חוסר היציבות באיטליה הלך והתגבר, וכתרופה נוצרה כמיהה ל"יד חזקה".

דוגמה טובה למצב זה היא פרשת פיומה. פיומה (כיום רייקה בקרואטיה) היא עיר שהפכה להיות עיר במעמד בינלאומי (עיר חופשית). קבוצת לאומנים בראשות המשורר גבריאלה ד'אנונציו כבשה את פיומה, גירשה ממנה כוח רב לאומי, וביקשה לספחה לאיטליה. משסיכלה הממשלה האיטלקית את כוונת הסיפוח, הכריז ד'אנונציו כי פיומה היא מדינה עצמאית בשם "הממלכה האיטלקית של קרנארו". ג'ילוטי, ראש הממשלה, התלבט כיצד להגיב. למעלה משנה של שלטון דיקטטורי עצמאי של ד'אנונציו הסתיים עקב לחץ המערב, וכוחותיו הוצאו מפיומה. פרשה זו הראתה כיצד זוכה הימין הקיצוני באהדה ולגיטימיות והמדינה נתפסה כפועלת נגד רצון העם.

עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון

בניטו מוסוליני היה ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המפלגה התנגדה לכניסת איטליה למלחמה, אך מוסוליני קרא להצטרפותה של איטליה למלחמה, ועל רקע זה פרש מהמפלגה. במהלך השנים שלאחר מכן הלכו דעותיו של מוסוליני והקצינו לימין. ומסביבו נאספה קבוצת אנשים בעלי דעות דומות. הזעזוע החברתי שלאחר המלחמה, החשש מעליית הקומוניזם והרצון במנהיג חזק, הביאו לעלייתם הפוליטית של מוסוליני וחבורתו בחוגי הימין האיטלקי לאחר המלחמה.

ב-23 במרץ 1919 כינס מוסוליני אסיפה של תומכיו ב"פיאצה סן ספולקרו", אסיפה הנחשבת להולדתה הרשמית של התנועה הפשיסטית. מזה זמן מה היו פעילות קבוצות שונות שהשתמשו בשם "פשיסטים", ובאו מרקע אידאולוגי מגוון. הקבוצה שהתגבשה השתתפה בבחירות שהתקיימו ב-1919, כשמצעה כלל הקמת רפובליקה דמוקרטית, הפרדת הדת מהמדינה, הקמת צבא עממי, מיסוי פרוגרסיבי, והקמת קורפורציות. המצע היה שמאלי, אנטי מלוכני ואנטי כנסייתי. בבחירות שהתקיימו בנובמבר כשלה תנועתו של מוסוליני, ולא הצליחה להכניס לפרלמנט ולו נציג אחד מטעמה.

המפלגה הפשיסטית בשנותיה הראשונות הייתה ערב רב של אנשים בעלי דעות שונות, רעיונות מנוגדים, אך התבססה על החשש מן הקומוניזם, ועל חבורות של בעלי זרוע, שכונו החולצות השחורות, בהנהגת אישים כדינו גראנדי ואיטלו באלבו שהטילו חתיתם על מתנגדיה הפוליטיים של התנועה. ב-1920 קיבלה המפלגה אחיזה במספר ערים על ידי ראשי עיר שראו במוסוליני את האדם שיעצור את הקומוניזם. בבחירות ב-1921 התמודדה הרשימה הפשיסטית במסגרת אחת עם רשימות ליברליות ולאומניות, כשהיא טוענת שהיא נמצאת בימין הקיצוני של תנועה זו. בבחירות אלו כבר זכתה תנועתו המחודשת של מוסוליני להישג נאה כשהכניסה לפרלמנט 35 נציגים מטעמה, יותר מ-6% מכלל המושבים בבית. משנכנס מוסוליני לפרלמנט, וזכה ללגיטימציה של הימין השמרני והמתון, שוב לא היה תלוי בשותפיו מן העבר. הוא הביט מן הצד בכישלון מנהיגיה השמרנים והליברלים של איטליה, ג'וליטי, ולאחריו לואיג'י פאקטה, תוך שהוא מטפח את בריוני "החולצות השחורות" וממתין לשעת כושר לכיבוש השלטון.

המצעד על רומא

ממשלתו החלשה של פאקטה לא הצליחה למנוע את מעשי הבריונות של אנשי החולצות השחורות, ואת האיום בהשתלטות קומוניסטית ובהדרדרות המדינה עקב שביתות והשבתות. אוזלת היד של הממשלה הייתה גלויה לכל, ומוסוליני הבין כי בידו להשתלט על השלטון. ב-24 באוקטובר שנת 1922 התגייסו כ-50 אלף מחברי "החולצות השחורות" להפגנת כוח והתרכזו בצמתים החשובים של רומא, בדרישה מן המלך, ויטוריו אמנואלה השלישי כי ימנה את מוסוליני לראש הממשלה. המלך נועד עם ראשי הצבא, ואלו מסרו לו כי עליו להכריז על משטר צבאי. בשל החשש לעימות מזוין, סירב המלך להכריז על משטר צבאי. ברור היה כי השלטון לא היה מסוגל להפעיל את כוחות הצבא כיאות, וגורמים מסוימים בצבא האיטלקי אף תמכו בגלוי בקיום המצעד. סירובו של המלך להכריז על משטר צבאי הביא להתפטרותו של פאקטה, והמלך מינה את מוסוליני לראשות הממשלה. רק לאחר מינויו הרשמי והחוקתי של מוסוליני לראשות הממשלה הותר לאנשי החולצות השחורות להיכנס לרומא. התנועה הפשיסטית טיפחה את המיתוס לפיו תפסה בכוח את השלטון. למעשה קיבל מוסוליני את המינוי באופן כשר וחוקתי, והיה ראש לממשלת קואליציה בה היו חברים אף הליברלים והשמרנים. רבים קיבלו את השלטון החדש בתקווה, וציפו להתייצבות של המצב הפוליטי הרעוע, ולהשבת החוק והסדר לרחובותיה של איטליה.

השנים הראשונות בשלטון

כראש ממשלה, התאפיינו השנים הראשונות לשלטונו של מוסוליני בממשלות קואליציה המורכבות מלאומנים, שמרנים, ליברלים ופשיסטים. בתחילה התנהג במתינות, וזכה לתמיכה עממית אותנטית. מוסוליני פעל להשבת כוחה של המדינה כלפי פנים, שילב את אנשי "החולצות השחורות" במוסדות הצבא, וקידם את משנתו האידאולוגית והכלכלית באופן מתון. הוא נתמך על ידי תעשיינים עשירים, ובעלי אחוזות, ופעל כנגד האיגודים המקצועיים, ואף ביצע הפרטה. עם זאת, היסודות הקיצוניים והפליליים במפלגתו המשיכו בהתססת המצב, ובפעילות רצח וטרור, בידיעתו ובהסכמתו של מוסוליני. פעולה כזו הייתה רציחתו, בשנת 1924 של המנהיג הסוציאליסטי, ג'אקומו מאטיאוטי, רצח שהיווה את קו פרשת המים בהפיכת איטליה הפשיסטית למדינה טוטאליטרית של ממש.

עוד ביולי 1923 הביא מוסוליני לחקיקת חוק ולפיו יוקצו למפלגה שתקבל את המספר הגדול ביותר של קולות בבחירות שני שלישים מן המושבים בפרלמנט. היה ברור כי אם תזכה המפלגה הפשיסטית במספר הגדול ביותר של קולות, יביא הדבר למעשה לחיסול הדמוקרטיה, ולמשטר יחיד של מוסוליני. הבחירות הראשונות שהתקיימו על פי חוק זה נערכו ב-6 באפריל 1924. המפלגה הפשיסטית השתמשה בכל אמצעי שהיה בידה, לרוב בניגוד לחוק, ולעתים בבריונות ובאלימות, ואף בזיופים של ממש, על מנת לזכות בבחירות אלו.

לאחר זכיית המפלגה הפשיסטית בבחירות אלו, קם המנהיג הסוציאליסטי ג'אקומו מאטיאוטי, ונאם בפומבי כנגד המפלגה הפשיסטית וכנגד משטר הטרור שהנהיגה, ועל הבחירות שהניצחון בהן היה מבוסס על זיופים והפחדה. מאטיאוטי דרש את ביטול הבחירות, וזכה לתמיכה רבה. ב-10 ביוני 1924 נרצח מאטיאוטי על ידי עושי דברו של מוסוליני. הרצח בוצע בשלומיאליות ועקבות הרוצחים נתגלו והובילו אישית אל מוסוליני כנותן ההוראה. משטרו של מוסוליני עמד בפני האתגר הגדול ביותר כנגד קיומו, למעשה עד להתמוטטותו בשנת 1943, כעשרים שנה לאחר מכן. אך מפלגות האופוזיציה המוחלשות והמפולגות לא הצליחו לסחוף את העם להתנגדות עממית למשטר, וב-3 בינואר 1925 נשא מוסוליני נאום בפרלמנט, בו לקח על עצמו את האחריות לרצח ולאלימות, הכריז על משטר של דיקטטורה דה פקטו, הפקיע את כל זכויות האזרח, והשלים את זיהויה של המפלגה הפשיסטית עם המדינה האיטלקית.

מדיניות הפנים

באיטליה הוקם שלטון טוטליטרי – דיקטטורה המתערבת בכל תחומי החיים.

מוסוליני היה מעל לכל ולכן אסור היה להתנגד לו. מפלגות האופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק ומתנגדיו נשפטו, נאסרו, הוגלו אל מחוץ לאיטליה ונרצחו. במדינה נותרה מפלגה אחת בלבד, אשר נשלטת בידי אדם אחד, הדוצ'ה ומעבירה את האידאולוגיה לכל איטליה. הגוף העיקרי במפלגה היה 'המועצה הפשיסטית העליונה' שהייתה כפופה למוסוליני וסייעה בידו לשלוט על כל פעילות המפלגה בצורה דיקטטורית. מ-1929 הפכה המועצה מגוף פנים-מפלגתי, לגוף שלטוני של המדינה, ולמעשה לגוף השלטוני העליון במדינה.

מאחר שהייתה המפלגה היחידה התקיימה זהות בינה למדינה ולכן כולם חייבים לציית לה (בשנות ה-30 היו במפלגה 2 מיליון חברים). מוסוליני דאג כי ראשי המפלגה ישלטו ברחבי איטליה. במחוזות ובערי איטליה מונו אנשי המפלגה כמושלים וראשי ערים. הצבא תמך בו והיה למשענתו. הוקמה משטרה חשאית שתפקידה ללכוד מתנגדים. במקום החוקה הליברלית פורסם "צו ביטחון ציבורי".

על אף שלא הצליח ליצור מצע כלכלי עקבי, הפאשיזם התפתח לשיטה כלכלית ופוליטית ששילבה טוטליטריות, לאומנות, אנטי קומוניזם ואנטי ליברליזם, במדינה שעוצבה על מנת לשלב את כל מעמדות החברה תחת שיטה קורפורטיסטית שכונתה "הדרך השלישית". השיטה הקורפורטיסטית, רעיון פשיסטי שהושפע מהגילדות בימי הביניים העניקה את הכוח לגופים שאמורים היו לייצג את המעסיקים, העובדים והממשלה. כך, ציפו, כי כל קורפורציה תשרת את המגזר הכלכלי כולו, במקום לדאוג לאינטרסים של מעמד צר. בפועל הייתה זו אך דרך לבטל את זכות האיגוד המקצועי. הגופים, שאמורים היו לאגד את כל האיטלקים באגודות מקצועיות, היו בשליטתה המלאה של הממשלה. נציגי העובדים ונציגי המעבידים היו בכל המקרים פשיסטים מנאמניה, וכך, למעשה, הושתק הן קולם האותנטי של העובדים והן קולו של ההון במסגרת יחסי העבודה. עם זאת, כצפוי, גילו נציגי המעסיקים יתר עצמאות, ולא אפשרו מינוי "נציגים מטעם" לקורפורציות, וכך הפכה השיטה לכלי לדיכוי העובד, ולביטול חירויות בסיסיות כחופש השביתה, תוך יצירת מנגנון ביורוקרטי מסובך.

הפאשיזם ראה עצמו כדרך מחשבה מקורית, שונה מהסוציאליזם ומהקפיטליזם. מוסוליני, ששורשיו היו נעוצים בסוציאליזם, הפריט מספר תעשיות בתחילת דרכו. אך לקראת שנות ה-30 התהפך הגלגל הכלכלי, והוא ניסה להעביר את תעשיות המפתח במדינה לשליטת הממשלה. המטרה המוצהרת הייתה לייצר את כל הדרוש לאיטליה באיטליה, מטרה שהייתה בלתי אפשרית נוכח מחסור בתשתיות תעשייתיות ובמימון נאות.

מוסוליני ראה לנגד עיניו את קידום הכלכלה באמצעות פרויקטים ציבוריים גדולים ויוזמות ממשלתיות, על מנת להיאבק בשפל ובמיתון, ולמנוע אבטלה. אחד הפרויקטים הראשונים והידועים כונה על ידי התעמולה הפשיסטית "הקרב על הדגן", בו הוקמו 5,000 חוות חקלאיות וכמה עיירות חקלאיות באזור ביצות פונטינה, שיובש והוכשר. תוכנית זו הסיטה משאבים רבים לגידול דגנים, שהיו דרושים לגידולים אחרים, וחיוניים יותר. המנגנון הענקי שעסק בפרויקט היה בלתי יעיל, והסובסידיות שהוענקו לחקלאים הביאו אך לצמיחת חובה של המדינה. ניסיון נוסף ב-1928 "הקרב על האדמה", היה מוצלח יותר. פרויקטים כייבוש ביצות פונטינה למטרות חקלאיות היו טובים לצורכי תעמולה, הביאו לירידה באבטלה, ואפשרו לבעלי אחוזות עשירים לשלוט בגובה הסובסידיות. התוכנית כולה ירדה לטמיון במהלך מלחמת העולם השנייה. עם סיומה, פחות מ-10,000 חקלאים יושבו באזורים שיובשו, ורובם סבלו מעוני.

המדיניות הכלכלית של מוסוליני הייתה מונעת יותר מצרכי התעמולה מאשר מהתמודדות עם המציאות הכלכלית. הרצון להרשים, ליצור פרויקטים ענקיים, ולזכות באהדה גבר על הצרכים הכלכליים של איטליה. יש ויכוח של ממש באשר להצלחת מדיניותו באותה התקופה. יש הרואים בה כישלון, ואילו אחרים סבורים כי היא עודדה תיעוש והניחה את היסודות לצמיחתה הכלכלית של איטליה בעשורים שלאחר מלחמת העולם.

החינוך באיטליה פעל לפי ולמען אידאולוגיה פשיסטית. בבתי ספר ובתנועות נוער חונכו הילדים למשמעת וציות למנהיג למדינה ולמפלגה שהם אחד, לפטריוטיות, לשלילת הדמוקרטיה והליברליזם ותיעוב הסוציאליזם ולשאיפה לעוצמה וכוח. החינוך נעזר בתעמולה לקידום מטרותיו. בבתי הספר הונהגו טקסים ותלבושות שאפיינו את רוח הפשיזם המיליטנטי.

התעמולה והתקשורת נכפפו למרות השלטון. מוסוליני השתמש בעיתונות, ברדיו ובספרים כדי להחדיר את התעמולה הפשיסטית. כל אמצעי התקשורת היו תחת חסות ופיקוח המשטר הפשיסטי. לא הייתה עיתונות אופוזיציונית וכו'. נוצרה תופעה מיוחדת פולחן "הדוצ'ה". מאחר שמוסוליני הוא המנהיג המכוון את דרכה של המדינה, ואף התגלמותה של המדינה ושל המפלגה הפשיסטית, העם האיטלקי אהד והעריץ את מנהיגו, וראה בו גואל ומושיע.

פולחן האישיות של "הדוצ'ה" הגיע לשיאים בשנות ה-30. עצרות המוניות, שאורגנו על ידי מזכיר המפלגה הפשיסטית אקילה סטראצ'ה היו לדבר שבשגרה. הונהגה הצדעה לדוצ'ה במועל יד, דיוקנו נישא מכרזות ומדפי העיתונים, והעם חונך להעריץ אותו כאישיות דגולה.

ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את ההסכמים הלטרניים בהם הסכים כי הדת הקתולית תהא לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.

מדיניות החוץ

המניע העיקרי במדיניות החוץ האיטלקית היה הרצון להתגבר על האכזבה והתסכול ממלחמת העולם הראשונה מאחר שלמרות קורבנותיה העצומים, היא לא קיבלה את השטחים שהובטחו לה על ידי המעצמות ב-1915. מעבר לכך שרר תסכול כללי מכישלונותיה בהשגת מושבות עוד בעבר. מניע שני היה האידאולוגיה הפשיסטית הדוגלת באימפריאליזם ובמאבק בין מדינות מסיבות של הישרדות החזק, חיזוק הרוח, הכשרת היחיד, הבלטת הפטריוטיזם וחזרה לעבר המפואר- האימפריה הרומית.

מניע שלישי היה הטענה, שאיטליה זקוקה למשאבים ואוצרות-טבע החסרים לה, כדי לפתח כלכלה טובה. כמו כן פיצוץ דמוגרפי "הצדיק" כיבוש מושבות חדשות. המניע האחרון היה שאיטליה ראתה בים-התיכון "אגם איטלקי" - איטליה חייבת לשלוט בו כדי להוות כוח צבאי חזק שלא נתון לחסדי הצי הבריטי או הצרפתי. צ'זארה מריה דה וקי, אחד ממנהיגי המפלגה הפשיסטית, הציע להרחיב את ממלכת איטליה כך שתכלול את כל המקומות דוגמת האיים הדודקאנסיים, קורפו ותוניסיה בהם היו קהילות איטלקיות, הצעה אותה כינה איטליה הגדולה.

עוד ב-1923 כשנה לאחר עליית מוסוליני לשלטון, התקיפה איטליה את יוון וכבשה את האי קורפו. העילה הרשמית הייתה רצח גנרל איטלקי בשם טליני, שהיה חבר בוועדה ליישוב סכסוך גבולות באי בין יוון לאלבניה. אך לממשלת יוון לא היה כל קשר לכך. לאחר שהיה של כחודש על אדמת האי, שגבתה מספר הרוגים אזרחיים, נאלץ צבא איטליה לסגת. מדיניות החוץ של איטליה הסיקה את מסקנותיה מהתגרות זו בסדר הבינלאומי, שלא באה עליה כל תגובה הולמת. במהלך העשור שלאחר מכן הייתה איטליה מעורבת באלבניה שם הקימה ממשלת בובות ובלוב, אותה סיפחה, לאחר מעורבות גוברת והולך מתחילת המאה ה-20. לאחר סיפוח לוב נראה החלום על ייסוד אימפריה אפריקאית ים תיכונית בהישג יד, כאשר המכשלה לייסוד "הטריטוריה האיטלקית של מזרח אפריקה", שנעצה כבר יתד בסומליה ובאריתריאה הייתה אתיופיה העצמאית.

מצב עניינים זה הוביל אל המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנים 1935-1936. איטליה פלשה לאתיופיה החלשה, מדינה החברה בחבר הלאומים תוך התרסה בפני מעצמות המערב, וניהול מלחמה אימפריאליסטית כנגד עם חלש וחסר מגן, שכללה פשעי מלחמה, טבח באזרחים ושימוש בנשק כימי כגז חרדל. לאחר כיבושה של אתיופיה הוכרז על הקמת "מזרח אפריקה האיטלקית" שכללה את סומליה אריתריאה ואתיופיה, והמלך הוכרז ל"קיסר אתיופיה".

במדיניות תוקפנית זו מצאה לה איטליה בעל ברית נאמן באדולף היטלר. בשנת 1936 חתמה איטליה על הסכם ברית עם גרמניה, שכונה ציר רומא-ברלין. באותה שנה פרצה מלחמת האזרחים בספרד והיא החלה לסייע לכוחות הלאומניים של פרנקו. שיתוף פעולה זה בין אלמנטים פשיסטיים אל מול התגייסות של כוחות השמאל הבינלאומיים, ששלחו אף הם מתנדבים לטובת הרפובליקה הספרדית השוקעת, הסתיים בניצחון כוחות הפאשיזם, בפיקודו של פרנסיסקו פרנקו. איטליה נתפסה ככוח עולה, ומוסוליני כמנהיג עולמי רב השפעה. בועידת מינכן השתתף מוסוליני לצידם של היטלר, צ'מברליין ודאלאדייה, כ"מתווך", מנהיג ותיק ורב השפעה. הלקח אותו הפיק העולם ממלחמת האזרחים בספרד, הפלישה לאתיופיה וועידת מינכן הוא כי אל מול התוקפנות הפשיסטית אין ביד מעצמות מערב אלא מחאות חלושות, ורצון ל"פיוס". לקח זה היה עתיד להוביל ישירות אל מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 עמדה בתחילה איטליה מן הצד, והמתינה. באפריל 1939 כבשה איטליה את אלבניה, אך המערכה הקצרה באלבניה חשפה את חוסר מוכנותו של הצבא האיטלקי, ואת חולשת המדינה האיטלקית. ניצחונה המהיר של גרמניה על צרפת הביא להחלטה להצטרף אל המלחמה לצידה של גרמניה, וכאשר הצבא הצרפתי עמד מובס, וחיל המשלוח הבריטי כבר פונה אל מעבר לתעלה במבצע דינאמו, ב-10 ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על צרפת. הצבא האיטלקי התקדם מעט מאוד, ולעומת זאת ספג כ-4,000 הרוגים, גם בקרב כנגד הצבא הצרפתי המובס. אך התקפה זו על צרפת הכריעה את דרכה של איטליה, ושללה ממנה את מעט החשש שעדיין נותר בה בתחום מדיניות החוץ. מוסוליני הכריז כי פניו ליצירת אימפריה ים תיכונית שתשתרע מלוב עד ארץ ישראל וממצרים עד קניה.

ב-3 באוגוסט 1940 תקפו כוחות איטלקים את סומליה הבריטית משטח סומליה האיטלקית. לאחר הצלחות ראשוניות נעצרו הכוחות. ב-10 בספטמבר 1940 פלשה איטליה למצרים, שהייתה בשליטת הבריטים. לאחר שהתקדמו התקדמות מועטה במשך שישה ימים נעצרו הכוחות התוקפים.

כוח אווירי איטלקי נשלח לבלגיה הכבושה בידי הגרמנים על מנת להשתתף בקרב על בריטניה אך הוכה באופן קשה, ושב לאיטליה לאחר שספג אבידות.

ב-28 באוקטובר 1940 פתחה איטליה בפלישה ליוון. לאחר הצלחות ראשוניות נהדפו האיטלקים על ידי הצבא היווני, ועמדו על סף תבוסה. הצבא האיטלקי אף איבד חלק מאלבניה, לשם נהדף על ידי היוונים. לאחר כחצי שנה של לחימה עזה, נאלצה איטליה לקרוא לעזרת היטלר, ששלח כוחות שהכניעו את היוונים תוך זמן קצר.

ב-1 בנובמבר 1940 התקיף הצי הבריטי את הצי האיטלקי בנמל טאראנטו. התקיפה הייתה הרסנית, ולאחר קרב טאראנטו כמעט ולא היווה עוד הצי האיטלקי גורם במאבקים בים התיכון.

על אף סדרת כישלונות זו, התרחבה השתתפותה של איטליה במלחמה בשנת 1941. בפברואר 1941 הכו הבריטים באיטלקים במבצע מצפן, שהביא לאבדן שטח ניכר בלוב ובצפון אפריקה, ובשבי הבריטים נפלו עשרות אלפי איטלקים. ביוני 1941, בעקבות מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הכריזה איטליה מלחמה אף על ברית המועצות, ונשלחה ארמיה איטלקית למלחמה שם. בדצמבר 1941, בעקבות המתקפה על פרל הארבור הכריזה מלחמה אף על ארצות הברית.

שנת 1942 הייתה הרת אסון לצבא האיטלקי. בכל מקום בו לחם נתקל בכישלונות. כוחותיו הוכו בצפון אפריקה על ידי הגנרל מונטגומרי בקרב אל-עלמיין השני, וכן בחזית המזרחית, בקרב סטאלינגרד, שם נהרגו ונשבו עשרות אלפי איטלקים. יש המייחסים אחריות של ממש לתבוסת הגרמנים בקרב סטלינגרד, לעובדה כי חלק מן היחידות במקומות בהן פרצו הרוסים על מנת לכתר את הארמיה השישית היו יחידות איטלקיות אשר סבלו מאיכות נמוכה ואימון ירוד.

המלחמה הגלובאלית הייתה מעבר לכוחותיה של איטליה. הצבא סבל ממחסור בתחמושת ובאספקה, ביגוד, דלק וכלי רכב הוקצבו במשורה. בתי החרושת באיטליה סבלו ממחסור בחומרי גלם, בעיה שאך הוחמרה כאשר החלו בעלות הברית להפציץ את בתי החרושת בצפונה של איטליה במרץ 1943.

לאחר התבוסות בצפון אפריקה, ונוכח התקדמות הצבא האדום בחזית המזרח, נראתה עתה לבריטים איטליה, כמקום הבא אליו יש להתקדם. וינסטון צ'רצ'יל סבר כי במקביל, או אף במקום, פלישה רבתי דרך צרפת המבוצרת בה תמכו האמריקנים, יש לנקוט באסטרטגיה של הנחתת כוחות ימיים במקומות בהם האויב הוא חלש, ולהחלישו דרך האגפים. איטליה נראתה כמקום היאות לכך. עוד בפברואר 1943 החל הגנרל דווייט אייזנהאואר בתכנון הפלישה לסיציליה, כאשר ההסכמה בין בעלות הברית הייתה כי ההכנות לפלישה לצרפת בשנת 1944 תימשכנה, אך במקביל תיפתח מערכה באיטליה.

ב-3 ביולי 1943 החלו בעלות הברית במבצע האסקי, פלישה לסיציליה, והנחיתו כוחות דרומית לסיראקוזה ובמפרץ ג'לה. סיציליה לא הייתה שטח כיבוש זר, אלא אדמה איטלקית של ממש, וברור היה כי השלב הבא הוא התקדמות דרך מיצרי מסינה אל אדמתה של איטליה היבשתית עצמה.

המלך ואישים כפייטרו באדוליו תכננו מזה זמן מה את הדחת מוסוליני. אליהם הצטרפה אופוזיציה פנימית במועצה הפשיסטית העליונה שכללה אישים כדינו גראנדי ואמיליו דה בונו. בפגישה מרתונית של המועצה הפשיסטית העליונה, הוחלט, ב-25 ביוני 1943 כי על מוסוליני להתפטר ולהחזיר את סמכויותיו למלך. משהגיע מוסוליני למחרת היום אל המלך, נמסר לו כי המרשל באדוליו מחליף אותו בתפקיד ראש הממשלה, והוא עצמו נעצר.

ממשלתו של באדוליו לא הצליחה להחזיק מעמד זמן רב. הממשלה, שעדיין הייתה, להלכה, פשיסטית, הייתה נתונה ללחץ מצד גרמניה, שחששה כי לאחר נפילתו של מוסוליני תפרוש איטליה מן המלחמה, או גרוע מכך, תתייצב לצד בעלות הברית. צבא גרמני גדול הוחזק בצפון איטליה, ואילו בבלקנים שהו כ-29 דיוויזיות איטלקיות, שבמקרה של כניעה היו צפויות לעימות עם הגרמנים. בסתר, ניהלה איטליה משא ומתן עם בעלות הברית שעמדו מן הצד השני של מצרי מסינה מוכנים לפלישה אל היבשת האיטלקית.

ב-3 בספטמבר 1943 נחתם בעיירה קאסיבילה שבסיציליה הכבושה בידי בעלות הברית, על ידי הגנרל ג'וזפה קסטלאנו הסכם שביתת נשק, שהיווה למעשה את כניעתה המוחלטת של איטליה. עוד באותו יום חצה צבאו של הגנרל ברנרד מונטגומרי את מצרי מסינה, במבצע בייטאון ופלש לדרום איטליה.

ב-8 בספטמבר 1943 נודע דבר הסכם הכניעה, כאשר הגנרל דווייט אייזנהאואר עשה לו פומבי בשידור רדיו. הגרמנים פלשו לצפונה של איטליה, ולמחרת נחתו בעלות הברית בטאראנטו ובסאלרנו. באדוליו והמלך נמלטו אל ברינדיזי אל שטח שהיה כבוש בידי בעלות הברית. הצי המלכותי האיטלקי יצא את נמליה של איטליה, אל עבר מלטה שם נכנע לבעלות הברית. כעבור מספר שבועות של לחימה התייצב מצב בו מחזיקים הגרמנים בצפון איטליה, וברומא.

הגרמנים סיפחו לשטחם מספר מחוזות באיטליה, ובשטח שנותר הקימו ממשלת בובות בראשות מוסוליני, שמרכזה שכן בעיירה סאלו על שפת אגם גארדה באזור לומברדיה. ממשלת מוסוליני כינתה את עצמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, אך כונתה "הרפובליקה של סאלו". בתקופה זו לא היה מוסוליני, שכינה עצמו "ראש המדינה ושר החוץ" יותר מעושה דברם של הגרמנים, מעין גאולייטר של לומברדיה. סמכויותיו שאפו לאפס. עם זאת עדיין שמר בידו מספיק כוח על מנת לשפוט את מי שפעל להדיחו, בסדרת משפטים שכונו "משפטי ורונה" ולהוציא להורג את המקורבים לו ביותר בעבר, ביניהם חתנו, גלאצו צ'אנו ומפקד הצבא לשעבר, שצעד לצידו במצעד על רומא, אמיליו דה בונו. בשטחי הרפובליקה השתוללה מלחמת אזרחים בעת שמיליציות הנאמנות לרפובליקה ניסו לדכא מרידה פרטיזנית רחבת היקף.

בתקופה זו התקדמו בעלות הברית לאיטן, תוך לחימה קשה, דרך קווי הגנה מבוצרים והגנה דינאמית ויעילה של הגרמנים, בפיקודו של גנרל-פלדמרשל אלברט קסלרינג. ההתקדמות הייתה מלווה במעשי זוועה משני הצדדים, דוגמת האונס בלאציו (1944). ממשלתו של באדוליו הייתה חסרת כל השפעה, ובמקומות אותם כבשו הציבו בעלות הברית משטר צבאי. בדצמבר 1944 לאחר כיבוש רומא, הדיחו את באדוליו ומינו במקומו את איוואנואה בונומי, ראש ממשלה בעבר, ומתנגד חריף לפאשיזם.

בסוף אפריל 1945 הסתערו כוחות בעלות הברית בפיקודו של הגנרל מארק קלארק על "הקו הגותי", קו ההגנה האחרון של הגרמנים באיטליה. במקביל פתחו הפרטיזנים במתקפה מאחורי הקווים, כנגד הגרמנים הנסוגים, והאיטלקים שבחרו לסייע להם. מוסוליני עצמו נתפס על ידי הפרטיזנים, כשהוא מנסה להמלט בשיירה בה היו אף פילגשו, קלארה פטאצ'י, וכמה מבכירי שלטונו לשעבר. ב-28 באפריל נורו מוסוליני ופילגשו, וחמישה עשר האנשים שהיו עמם, על ידי שוביהם הפרטיזנים. ב-29 באפריל נלקחו גופותיהם של מוסוליני ופילגשו לתחנת דלק בסמוך למילנו, וההמון שנקבץ במקום התעלל בהן.

· מוסוליני – העריץ בעל כנפי הטיסה

מקור: Despots Aloft, By Von Hardesty, Air & Space Magazine, May 01, 2005

עבור שלושה מהדיקטטורים האכזריים ביותר של המאה ה-20, מוסוליני, היטלר, וסטאלין, היה המטוס יותר מאשר אמצעי תחבורה בין מחנות הריכוז שהקימו.

בקיץ 1941 היה 'מבצע ברברוסה', תוכניתו הנועזת של היטלר לפלישה לברית-המועצות, במלוא התנופה. בעת שהצבא הסובייטי היה בנסיגה, הזמין היטלר את בן בריתו האיטלקי, בניטו מוסוליני, לטוס יחד עימו לאזור החזית, במטוס הפוקה-וולף 200 שלו, שכינויו היה ה'אמילמן 3'. הסיור נועד להעניק להיטלר אפשרות להעריך את הישגיו במזרח, ולחזות באוקראינה הכבושה, שבה השמיד צבאו 20 דיביזיות אויב ולקח בשבי 200,000 אסירים. היטלר חשב באמת שיוזף סטאלין והמשטר הבולשביקי של היו על סף הכחדה.

המסע לאוקראינה הצריך טיסה של למעלה מ-1000 קילומטרים לשדה התעופה באומן, קטע פעיל בחזית במרחק של כ-250 קילומטר מדרום לקייב. מזג האוויר היה אידיאלי. מערבולות קלות פה ושם ושמיים כמעט נקיים מעננים. מי שהצטרפו להיטלר ומוסוליני בטיסה היו יואכים וון ריבנטרופ שר החוץ הנאצי, ראש האס.אס. היינריך הימלר, והשגריר האיטלקי בגרמניה פיליפו אנפוזו.

סאנטי קורבאג'ה, בסיפרו 'היטלר ומוסוליני – הפגישות הסודיות', מצטט את תיאורו המרתק של אנפוזו אודות השתיקה מתוך חרדה ששררה בתא הנוסעים במטוס: ''הם כולם חשבו על העמודים הראשונים בעיתונים למקרה שכולנו ביחד נתרסק.''

חיל האוויר הסובייטי כמעט והושמד לחלוטין, כך שהוא לא הציב איום אמיתי. בכל זאת, הלופטוואפה פרס ליווי של מטוסי קרב מדגם מסרשמידט 109 על מנת להבטיח את ביטחון הפיהרר.

אך היטלר וטייסו האישי, האנס באואר, עמדו בפני סכנה נוספת. במהלך הטיסה חזרה, ביקש מוסוליני ממארחו הגרמני להטיס את המטוס. מוסוליני קיבל את רישיון הטייס שלו בשנים לפני המלחמה, והעריך את עצמו כטייס מוכשר. היטלר נענה, אך ביקש בתבונה מבאואר להישאר בתא הטייס.

לאחר שמוסוליני נכנס לתא הטייס, חזר היטלר בעצבנות לכסאו האישי, 'מושב הפיהרר'. תחת עינו הפקוחה של באואר התחיל מוסוליני במספר הנמכות קלות ותמרונים אחרים, וביטא את הערכתו הרבה ליציבותו של המטוס באוויר. לאחר שעה חזר מוסוליני לבסוף לתא הנוסעים, לרווחת כולם. אנפוזו כתב על הארוע: 'אני משוכנע כי הבדיחה לא מצאה חן בכלל בעיני היטלר. מאבטחי האס.אס. חשבו בוודאי שזה ניסיון לרצוח את הפיהרר. כיוון שלא ידעו מה לעשות, הם בהו באטימות בימלר, אשר נותר שותק. כאשר הגיעה שעת הנחיתה, הודיע באואר לדוצ'ה כי הרעיון שהוא יהיה זה שינחית את המטוס אינו כל כך מתאים. מוסוליני סובב את ראשו וראה את פניהם המעוותות של הנוסעים, שהצליחו עד אותה עת להתחמק ממות מידי הסובייטים, ולא רצו למות בעוד רגע בגלל איטלקי, מפורסם ככל שיהיה.'

למורת רוחו של היטלר, מוסוליני הורה לעוזריו לציין בהודעה הרשמית המשוצפת של שני מנהיגי ברית הציר כי הדוצ'ה הטיס את הפיהרר לביתו בדרך חזרה מהחזית. התחזות מוסוליני לטייס ללא חת היתה יכולה להתאים לסצינה מ'הדיקטטור הגדול', סרטו הקלאסי משנת 1940 של צ'רלי צ'פלין.

למרות הסממנים הקומיים של האודיסיאה האווירית של היטלר ומוסוליני לחזית הרוסית ובחזרה, שניהם התייחסו לתעופה ברצינות רבה. יחד עם סטאלין, הדיקטטור הידוע הנוסף של התקופה, הם חלקו בהתלהבות מהתעופה כחלון ראווה של הקידמה הטכנולוגית הלאומית. למוסוליני, היטלר, וסטאלין, היה ברור מאד הדימוי הציבורי המיסטי ורב העוצמה של התעופה, והם ניצלו את הפלא הטכנולוגי של התקופה – המטוס, למטרותיהם המיוחדות, גם באמצעות טיסות שלהם.

מוסוליני גילה עניין רב בתעופה עוד משנת 1909, כאשר כעיתונאי וסוציאליסט צעיר הוא בישר על הניסיונות לחצות את התעלה האנגלית, שהסתיימו בהצלחה של לאוי בלריו, כאות לבאות.הוא ראה במכונות המעופפות יותר מסתם עוד חידוש או צעצוע לעשירים. הוא טען כי המטוס נועד לשנות את פני ההיסטוריה.

הקיפאון בחזית החפירות במלחמת העולם הראשונה העמיק את יחס הכבוד שלו לתעופה. כחייל, הוא התלהב מחופש הפעולה של הטייסים ומגבורתם, ובמיוחד מבן עמו האיטלקי גבריאל ד'אנונציו, אשר ביצע גיחת הפצצה דרמטית מעל בירת אוסטריה, ווינה. לאחר המלחמה, הפגין מוסוליני עונג רב מהתחככות עם טייסי הצבא, טס מידי פעם, וקידם את התפתחות התעופה האיטלקית.

בשנת 1920 היה מוסוליני מוכן לקחת שעורי טיסה. ר.ג'.ב. בוסוורת בסיפרו 'מוסוליני', כותב כיצד הוא התאמן בשדה התעופה ארקורה שמצפון למילאנו, נהנה מאד מהטיסות, ולמד במהירות אווירובטיקה בסיסית. הוא ניצל מהתרסקות לאחר 18 שעות טיסות סולו, ונחלץ מהמטוס המרוסק עם שריטות קלות בלבד בפניו, וברך מעוקמת. התאונה לא עיכבה את עלייתו בשמי הפוליטיקה האיטלקית. נאומי הבהירות השבלוניים, שאותם נשא בקול מתנשא ונלהב, מבנה גופו הגברי, ליסתו הבולטת והתקיפה, ועיניו החודרות הכהות, הבדילו אותו מפוליטיקאים אחרים. בשנת 1922 מוסוליני עלה לשלטון באיטליה, לאחר שנאמניו מ'החולצות השחורות' ערכו מצעד ראווה לרומא.

מוסוליני הציב במהרה את התעופה בראש סדר העדיפויות של משטרו האוטוריטרי. הוא הטיף לבניית חיל אוויר מודרני, 'חיל האוויר המלכותי', קידם מפגנים אוויריים וטיסות שוברות שיאים, וקרא לתיכנון מטוסי קרב מתקדמים. הניצחון במרוץ האווירי על גביע שניידר בשנת 1926 היה לנקודת מוצא עבור המשטר עם התודעה האווירית של מוסוליני. שר התעופה שלו, איטאלו בלבו, הזניק את התעופה האיטלקית למדרגת חשיבות בינלאומית כאשר הוביל, בתחילת 1933, להק של 25 מטוסים ימיים מדגם סאבויה-מרצ'טי אס.אמ-55 בטיסה טרנס-אטלנטית לניו-יורק ושיקאגו.

המוניטין המסוגנן של מוסוליני כחלוץ תעופה השתלב היטב בתדמיתו הרחבה יותר כ'דוצ'ה', המנהיג הדינאמי של הפאשיזם האיטלקי. הוא הופיע במסיכות שונות בתצלומי התעמולה הרשמית – מעין סופרמן האוחז בהגה המדינה, דובר אל ההמונים, מנגן בכינור, שר אריות, מנצח בשחמט, וכאחד העם גם מוריד חולצה ועובד יחד עם האיכרים בשדה בזמן הקציר. נושא את הכינוי 'הספורטאי מספר 1 של איטליה', הופיע מוסוליני כשחיין נלהב, נהג מכוניות מרוץ, פרש על סוסים, סייף, וגולש סקי. הוא גרם לבני עמו להאמין כי איטליה נמצאת על סף התהילה, כמהדורה מודרנית של האימפריה הרומאית. התנופה של עליית מוסוליני הובילה באורח בלתי נמנע להרפתקאות צבאיות: ראשית כיבוש אתיופיה בשנת 1935, ולאחר מכן התערבות במלחמת האזרחים בספרד בין 1937 ל-1939 כדי לתמוך בלאומנים בראשות הגנרל פרנקו. בנו של מוסוליני, ברונו, היה טייס שטס 27 גיחות מבצעיות, והעיתונות האיטלקית היללה אותו ואת חבריו הטייסים כדוגמא ומופת של התעופה האיטלקית.

מוסוליני הפקיד את גורלו לנאציזם בעת מלחמת העולם השנייה, ושיעבד את הצבא האיטלקי, כולל חיל האוויר המלכותי, למלחמה ממושכת והרסנית.

כעת היה על איטליה להתמודד עם צבאותיהם של בריטניה הגדולה ואצות-הברית, אשר התכוננו לנרל את העוצמה הצבאית האיטלקית בים התיכון, ודרשו כניעה ללא תנאים מוקדמים. ההימור לא יכול היה להיות מסוכן יותר. משמעות ניצחון של בעלות הברית היתה חיסול משטרו של מוסוליני.

הדגש ששם מוסוליני לפני המלחמה על מפגני ראווה תעופתיים יצר רושם כי איטליה היא מעצמת תעופה מתקדמת. במציאות רדפה איטליה אחר שיאים, על חשבון יצירת בסיס איתן לתעשייה אווירית, וחיל האוויר המלכותי נכנס למלחמה עם מספר מצומצם של מטוסי קרב מבצעיים, ויכולת תיגבור מינימאלית. לאחר שגויסו והוסבו במלאום, היו מפעלי התעופה האיטלקיים מסוגלים לייצר כ-200 מטוסים צבאיים בלבד לחודש מכל הסוגים. בריטניה הגדולה עלתה בכושר ייצור המטוסים על איטליה ביותר משמונה לאחת, וארצות-הברית ביותר משלושים לאחת.

המטוס היה דמות בולטת גם בנפילתו של מוסוליני עצמו מכס השלטון.

בתאריל 10 ליולי 1943, שבועיים בלבד לאחר פלישת בעלות הברית לסיציליה, הכריז המלך ויטוריו עימנואל השלישי, בשיתוף פעולה עם גורמים מורדים במפלגה הפאשיסטית, על פקודה למעצרו של מוסוליני. לאחר שהיה 'הקיסר הרומי המודרני' בנוסח עצמי, התחיל כעת מוסוליני באודיסיאה מסוכנת. סוהריו שינעו אותו שוב ושוב, במטרה לסכל כל ניסיון בריחה. לבסוף הם לקחו אותו להרי האפנינים, כ-120 קילומטר צפונות מזרחית לרומא.

בספטמבר היה מוסוליני חסר ישע ומבודד, בחדר בקומה השנייה של מלון קמפו אימפריאל, בראש הר גראן סאסו ד'איטליה, הגבוה בהרי האפנינים. הוא היה מודע היטב לכך שכל מי שינסה לחלצו עלול להירתע. בית ההארחה-הסוהר שלו ניצב על מישור גבוה שהיה נגיש באמצעות רכבל בלבד.

היטלר היה מודאג מאד ממעצרו של מוסוליני, וחשש שהדבר יכשיר את הקרקע לנטישת איטליה את המלחמה, וייסכן את החזית הדרומית של איטליה. הוא פקד לפיכך על אחד ממפקדי הקומנדו המוכשרים ביותר שלו, קולונל האס.אס. אוטו סקורצני, לבצע פעולת חילוץ, שכונתה מאוחר יותר בשם 'מבצע אלון'.

סקורצני הנועז, החסון והמצולק, היה נאצי קנאי ולוחם שהתחשל בתנאיםהקשים של החזית הרוסית. היו לו כל הכישורים הנדרשים כדי להוביל את המתקפה על גראן סאסו ד'איטליה. בתאריך 12 לספטמבר 1943 הוא המריא משדה תעופה סמוך לרומא בראש החוד של להק דאונים מדגם די.אפ.אס.-230 שנשאו יותר ממאה לוחמי קומנדו.

מוסוליני ישב על יד החלון כאשר ראה לפתע את הדאונים של סקורצני נוחתים במסמוך למלון. לוחמי הקומנדו הסתערו במהירות ופרקו מנישקם את השומרים שליד הדלת. צופים בנעשה סיפרו מאוחר יותר כי מוסוליני צעק לגרמנים: 'אל תירו, אל תירו, אל תשפכו דם.' סקורצני עצמו היה הראשון להגיע לקומה השנייה, בה הוא פירק מנישקם שני שומרים, ולאחר מכן התפרץ לחדרו של מוסוליני כשהוא צועק: 'דוצ'ה, הפיהרר שלח אותי. אתה חופשי כעת.'

סקורצני החליט לפנות את מוסוליני בדרך האוויר, לאור העובדה שהאור שהקיף את המלון ההררי היה מוקף בפרטיזנים אנטי פאשיסטים. טייס הלופטוואפה וולטר גרלאך הטיס מטוס קל מדגם פייזלר אף.איי.-156 סטורץ' אל ההר, והנחית את המטוס שיועד להמראה ונחיתה קצרים על מסלול באורך של כשלושים מטרים.

סקורצני ליווה תוך חיפזון את מוסוליני אל הסטורץ'. מטעמי ביטחון סקורצני החליט לטוס יחד עם מוסוליני, מה שהעמיס על המטוס כ-120 קילוגרמים נוספים. מוסוליני הוסיף עוד יותר למטען הסטורץ' כאשר התעקש לקחת את כל מטענו האישי. גרלאך הביע את חששו, אך הסכים למרות זאת לנסות להמריא.

במדפים מורמים ומצערת מלאה המריא גרלאך במורד המסלול הסלעי. כשהוא מקפץ קדימה, צבר הסטורץ' תאוצה בהדרגה, כשלפתע פגע סלע בכן הנחיתה השמאלי. בדיוק כאשר הגיע לראש הצוק שבקצה המסלול הצליח גרלאך להשתלט על המטוס, ולהמריא ולטוס לעבר רומא. משם הטיס הלופטוואפה את מוסולינה לווינה, ומסם לרסטנבורג במזרח פרוסיה, בה הוא התאחד מחדש עם היטלר.

למרות החילוץ יוצא הדופן על ידי היטלר, מוסוליני התגלה כבעל ברית סרבן ובלתי יעיל. הוא הסכים להנהיג משטר בובות קצר ימים בצפון איטליה, אך ליבו לא היה נתון לכך. המלחמה היתה קשה עבור מוסוליני ומלאה בארועים טראגיים, וביניהם מותו של בנו ברונו בעת טיסת מבחן של מפציץ חדש.

בתאריך 27 לאפריל 1945 נתפש בניטו מוסוליני יחד עם פילגשה קלארה פטאצ'י על ידי פרטיזנים, והם הוצאו על הסף להורג.

· איטלו באלבו – שר התעופה האיטלקי

איטלו באלבו [1896-1940] היה מנהיג 'החולצות השחורות' האיטלקיות, מרשל חיל-האוויר, המושל הכללי של לוב, המפקד בפועל של צפון אפריקה האיטלקית, ו'יורש העצר' של הדיקטאטור האיטלקי בניטו מוסוליני. באלבו נהרג כאשר מטוסו הופל מעל טוברוק מאש תותחי נ''מ איטלקים. נסיבות מותו שנויות במחלוקת.

תחילת החיים

באלבו נולד בשנת 1896 במחוז פרארה בממלכת איטליה. הוא היה פעיל פוליטית מגיל צעיר. בגיל 14 בלבד הוא הצטרף למרידה באלבניה שאירגן בנו של גאריבלדי.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ואיטליה הכריזה על הנייטרליות שלה, באלבו תמך בהצטרפות למלחמה לצד בעלות הברית. הוא השתתף בהפגנות אחדות למען המלחמה. לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמה ב-1915, התגייס באלבו לצבא ושירת בגדוד אלפיני.

זמן קצר לפני התבוסה בקאפורטו ביקש איטלו באלבו העברה לחיל-האוויר האיטלקי.בגלל ההעברה המהירה, ומכיוון שהיחידה שלו נשבתה בקאפורטו, היו מי שהאשימו את באלבו בבגידה.

הוא כנראה מעולם לא התחיל באימוני טיסה. באוגוסט 1918 חזר באלבו לגדוד האלפיני שלו והשתתף בקרב ויטוריו ונטו. הוא זכה למדליית ארד ושתי מדליות כסף, והגיע לדרגת סרן בזכות אומץ לב תחת אש.

לאחר המלחמה השלים באלבו את לימודיו האקדמיים בפירנצה, בהם התחיל ב-1914. הוא קיבל תואר עורך-דין ותואר במדע המדינה. באלבו היה רפובליקני, אך הוא שנא את הסוציאליסטים, ואת האיגודים המקצועיים והקואופרטיבים שהיו קשורים אליהם.

באלבו חזר לעיר מולדתו כדי לעבוד כפקיד בנק.

מנהיג 'החולצות השחורות'

בשנת 1921 הצטרף באלבו למפלגה הפאשיסטית הלאומית שזה עתה הוקמה, ועד מהרה הפך למזכיר במחוז פרארה. הוא התחיל לארגן חבורות ביריונים פאשיסטים. הם שברו שביתות למען בעלי אדמות מקומיים והתקיפו קומוניסטים וסוציאליסטים בכל רחבי צפון מזרח איטליה.

איטלו באלבו הפך ל'ראיס', תואר שנלקח מהשפה הערבית וציין את היותו מנהיג מקומי בכיר בהיררכיה הפאשיסטית ב-1922. הראיסים שאפו בדרך כלל ליצירת מדינה פאשיסטית עם שלטון מרכזי פחות, וזאת בניגוד לשאיפת מוסוליני.

בגיל 26 היה באלבו הצעיר מבין רביעית מתכנני 'המצעד על רומא'. חברי הרביעיה היו מיקלה ביאנצ'י [בן 39], צזארה מאריה דה וצ'י [38], אמיליו דה בונו [56], ובאלבו. מוסוליני עצמו לא השתתף במבצע המסוכן, אשר הביא בסופו של דבר לעליית הפאשיסטים לשלטון.

בשנת 1923, כאחד מחברי הרביעיה, הפך באלבו לחבר במועצה הפאשיסטית העליונה, שהייתה הגוף העליון של המפלגה הפאשיסטית. באותה שנה הוא הואשם ברצח כומר אנטי-פאשיסטי במחוזו, ונמלט לרומא. ב-1924 הוא הפך למפקד הכללי של המיליציה הפאשיסטית, וב-1925 תת שר לענייני הכלכלה הלאומית.

טייס

בשנת 1926, למרות שהיה בעל ניסיון מועט בלבד בתעופה, התמנה באלבו לשר לענייני תעופה. הוא עבר קורס טיס מזורז, והציב כמטרה את בניית חיל האוויר המלכותי האיטלקי. ב-1928 הוא הפך לגנרל בחיל-האוויר וב-1929 לשר הממונה על חיל-האוויר.

באיטליה הייתה זאת תקופה של התעניינות רבה בתעופה. בשנת 1925 הטיס פרנצ'סקו דה פינדו מטוס-ים מאיטליה ליפן ובחזרה. מריו דה ברנרדי התחרה בהצלחה במרוצי מטוסי-ים בינלאומיים. ב-1928, חוקר הקוטב אומברטו נובילה הטיס את ספינת האוויר 'איטליה' במסע מחקר לקוטב הצפוני.

באלבו עצמו פיקד על שתי טיסות טראנס-אטלנטיות.

הראשונה הייתה ב-1930, של 12 מטוסי סאבוייה-מארצ'טי אס.55, שכונו 'סירות מעופפות', מאיטליה לברזיל.

הטיסה השנייה התבצעה ב-1933, ובמסגרתה הוא הוביל 24 סירות מעופפות במסע הלוך-חזור מאיטליה לשיקאגו.

כאות הוקרה למבצע תרם מוסוליני אנדרטה צנועה לשיקאגו, והעיר קראה רחוב על שם באלבו וערכה מצעד לכבודו.

במהלך שהותו של באלבו בארצות-הברית הזמין אותו הנשיא רוזוולט לארוחת צהריים, והעניק לו את אות 'צלב התעופה'. שבט הסיוקס האינדיאני הכתיר אותו בתואר 'צ'יף הנשר המעופף'.

באלבו זכה לקבלת פנים חמה בארצות-הברית בפרט בקרב האוכלוסיה האיטלקית-אמריקנית הגדולה. בעצרת המונים בניו יורק הוא אמר: 'איטלקים, עליכם להיות גאים. מוסוליני סיים את עידן ההשפלה.'

השם 'באלבו' הפך לאחר מכן לכינוי עממי לכל טיסת מבנה של מטוסים רבים.

בחזרתו לאיטליה קיבל באלבו את תואר 'מרשל האוויריה' שנוצר למענו.

המושל הכללי של לוב

בשנת 1933 התמנה באלבו למשרת המושל הכללי של הקולוניה האיטלקית בלוב. מוסוליני ציפה ממרשל האוויר הראוותני לנהל את השאיפות האיטלקיות, ולהרחיב את אופקיה החדשים של איטליה באפריקה.

משימתו של באלבו הייתה לעמוד על זכויותיה של איטליה באזור הבלתי מוגדר פוליטית של מרחבי מדבר סהרה מדרום לוב עד ימת צ'אד. באמצעות שליטה באזור זה, הייתה איטליה בעמדה טובה לתבוע זכויות טריטוריאליות נוספות באפריקה מצרפת ובריטניה. מוסוליני אפילו רצה קמרון איטלקית עם מסדרון יבשתי ללוב. הדבר היה מעניק לאיטליה נמל באוקיאנוס האטלנטי, שהוא סמל של מעצמה עולמית. שליטה בתעלת סואץ ובמיצרי גיברלטר היו משלימים את התמונה.

בשנת 1934 צורפו החבלים קירנייקה, טריפוליטניה ופזאן לקולוניה אחת ובאלבו עבר ללוב.

בשלב זה גרם באלבו כנראה לתחושת 'דם רע' במפלגתו, ייתכן בגלל הקנאה כלפיו והתנהגותו האינדיבידואליסטית. מינויו למשרת המושל הכללי של לוב היה הגליה יעילה מהפוליטיקה ברומא, שבה ראה בו מוסוליני איום. מאמר שכותרתו הייתה 'בניטו בארצו של באלבו', במגזין 'טיים' משנת 1937, פרט על נימי החיכוך שבין מוסוליני לבאלבו. באלבו היה עדיין מפורסם מאד בארצות-הברית, בעיקבות טיסתו לשיקאגו ב-1933.

משבר אתיופיה

בשנת 1935, לאחר ש'משבר אתיופיה' החריף, ערך באלבו תוכניות לכיבוש מצרים וסודאן. כאשר מוסוליני גילה את כוונותיו הברורות לפלוש לאתיופיה, הפכו היחסים בין איטליה לבריטניה למתוחים. מתוך חשש לפעולה של 'כלב מטורף' של מוסוליני נגד הכוחות הצבאיים הבריטיים בים התיכון, חיזקה בריטניה את הצי שלה בים זה ואת כוחותיה הצבאיים במצרים.

באלבו העריך שאם בריטניה תחליט לסגור את תעלת סואץ, אוניות משלוח איטלקיות לא תוכלנה להגיע לאריתריאה ולסומליה, וכתוצאה מכך הפלישה לאתיופיה תיכשל. הוא ביקש של כוחות צבא ללוב. בקשה זאת, הוא העריך, תהפוך אותו לגיבור לאומי ותחזיר אותו למרכז הבמה הפוליטית. שלוש דיביזיות של חיילים ו-700 מטוסי קרב נשלחו אליו באורח מיידי. באלבו קיבל מודיעין על אפשרויות ההתקדמות לתוך מצרים ולסודאן. הוא קידם בחשאי כוחות צבא לגבול מצרים. בסופו של דבר דחה מוסוליני את תוכניתו של באלבו לפלוש למצרים ולסודאן, ולבריטים נודע דבר הפריסה הצבאית שלו ישירות מרומא.

משבר מינכן

הסכם 'אנגליה-איטליה' מאפריל 1938 הביא להפוגה זמנית במתחים שבין שתי המדינות. עבור באלבו, משמעות ההסכם הייתה החזרה מיידית של התיגבורת הצבאית שקיבל. אך ההסכם התאפיין בחידוש התחייבויות קודמות של מוסוליני, אשר ניתן היה להפר אותן שוב בקלות. בזמן 'משבר מינכן' קיבל באלבו בחזרה את 10,000 החיילים שלו.

באותה עת ערכו מטוסים צבאיים איטלקיים גיחות תכופות מעל מצרים וסודאן. טייסים איטלקים למדו להכיר את תוואי השטח, הנתיבים, ושדות התעופה. בשנים 1938-9 ביצע באלבו בעצמו מספר טיסות מלוב דרך סודאן עד למזרח אפריקה האיטלקית. הוא טס גם לאורך הגבול עם קניה הבריטית.

באחת הטיסות התלווה אליו הטייס הנאצי המפורסם ביותר, גנרל ארנסט אודט.

היו סימנים ברורים של שיתוף פעולה צבא ודיפלומטי בין גרמניה לאיטליה. לגנרל אודט התלווה פקיד בכיר מתחום הטכנולוגיה. הנספח הגרמני ברומא ערך ביקור ממושך במצרים. הייתה נציגות צבאית גרמנית בבנגאזי, וטייסים גרמניים ערכו אימוני ניווט בלוב.

באלבו התחיל במפעלי בניית דרכים בלוב, כמו ה'ויה באלביה', במטרה למשוך מהגרים איטלקים לצפון-אפריקה האיטלקית. הוא השקיע אף מאמצים בשיכנוע מוסלמים לצדד בפאשיזם.

ב-1938 היה באלבו היחיד בצמרת המשטר הפאשיסטי שהתנגד בתוקף לחקיקה החדשה נגד היהודים, 'חוקי הגזע' האיטלקים.

מלחמת העולם השנייה

ב-1939, לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, ביקר באלבו ברומא כדי לבטא את אכזבתו מתמיכת מוסוליני בדיקטאטור אדולף היטלר. באלבו היה הפאשיסט הבכיר היחיד שמתח בפומבי ביקורת על מדיניות החוץ של מוסוליני. הוא טען שאיטליה צריכה לעמוד לצד בריטניה. אך באלבו אסף תומכים מעטים בלבד לעמדתו. לאחר שנודע לו על הברית הרשמית בין איטליה לגרמניה הנאצית הוא קרא: ''אתם כולכם תסיימו בתור מצחצחי הנעליים של הגרמנים!''

בעת הכרזת המלחמה של איטליה ב-10 ליוני 1940 היה באלבו המושל הכללי של לוב והמפקד בפועל של צפון אפריקה האיטלקית. הוא הפך לאחראי על תכנון פלישה למצרים. לאחר כניעת צרפת, היה באלבו מסוגל להעביר אל גבול מצרים את כל כוחות הצבא האיטלקי שהיו בגבול טוניסיה. הוא תיכנן את הפלישה למצרים למרות שביטא חששות לגיטימיים רבים בפני מוסוליני והרמטכ''ל האיטלקי פייטרו בודוליו.

מוות

ב-28 ליוני 1940, התקרב איטלו באלבו במטוסו האישי לנחיתה בשדה התעופה של טוברוק. המטוס, מדגם סאבויה-מארצ'טי אס.אמ.79, נשא סימני זיהוי אזרחיים, שהיו ראשי התיבות של שם אישתו של באלבו. היה זה דקות אחדות לאחר שהאזור היה נתון לתקיפה מהאוויר של מפציצים בריטיים. תותחני נ''מ מהמשחתת סאן-ג'יורג'יו פתחו באש על המטוס שאותו זיהו כמטוס אויב, ואליהם הצטרפו תותחי שדה התעופה. המטוס הופל ובאלבו נהרג.

עד היום לא ברור מי בדיוק היה זה שהפיל את המטוס. הממשלה ברומא דבקה בטיעון כי הייתה זאת תאונה כתוצאה מאש ידידותית, אך חבריו הקרובים ומשפחתו של באלבו היו בטוחים שזה היה רצח בפקודת מוסוליני. מוסוליני ביקר זמן קצר לאחר המיקרה בלוב בענייני הצבא, אך סירב לבקר את קיברו של באלבו שם, וכך זכה טיעון הרצח לנימוק נוסף.

בשנת 1997 העניק תותחן הנ''מ שהפיל את המטוס ראיון לעיתונאי. הוא טען שמטוסו של באלבו זוהה כמטרת אויב כיוון שטס נמוך ובא מכיוון השמש, זמן קצר לאחר הפצצת מטוסי בריסטול בלנהיים הבריטיים, שהיו מפציצים דו-מנועיים דומים בצורתם ובגודלם למטוסו של באלבו.

למרות זאת הויכוח ממשיך.

בפגישה בראשית 1940עם גנרל שארל נוג, המפקד הצרפתי הצבאי העליון של צפון אפריקה, אמר לו באלבו שהוא אינו מרוצה מברית גרמניה-איטליה. הוא רמז שגרמניה תתקוף את צרפת באמצעים מתקדמים ביותר, שהצרפתים לא יהיו מסוגלים להתגונן נגדם למשך זמן ממושך.

ייתכן ומוסוליני ראה בשיחה זאת את הסיבה להיפטר מבאלבו.

· חיל האוויר המלכותי האיטלקי

רגיה ארונאוטיקה, חיל האוויר המלכותי האיטלקי, היה שמו של חיל האוויר האיטלקי בתקופת השילטון הפאשיסטי, בין השנים 1923-1946. החיל נוסד כזרוע עצמאית של הצבא בשנת 1923, והתקיים עד לביטול מוסד המלוכה באיטליה בשנת 1946. המלוכה הפכה לרפובליקה, ושמה של הזרוע האווירית השתנה לחיל האוויר של הרפובליקה האיטלקית.

היסטוריה

בתחילת המאה העשרים הייתה איטליה בחזית הלוחמה האווירית. במהלך המלחמה מול טורקיה לכיבוש לוב בשנת 1911 היא ביצעה את הטיסות המלחמתיות הראשונות בהיסטוריה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, חיל האוויר, שהיה עדיין גוף תחת פיקוד צבא היבשה, הפעיל דגמים שונים של מטוסי קרב מתוצרת צרפת ומתוצרת מקומית, ובפרט את המטוס הענק מדגם 'קפרוני'. לצי המלכותי האיטלקי הייתה יחידה אווירית משלו, שהפעילה מטוסי-ים מתוצרת איטלקית.

חיל האוויר האיטלקי הפך לזרוע עצמאית – הרגיה ארונאוטיקה, ב-28 למרץ 1923. המשטר הפאשיסטי של הדיקטטור בניטו מוסוליני הפך אותו למכונת תעמולה מרשימה, עם סמלים בולטים על כנפי המטוסים, וטיסות רבות שוברות שיאים.

לשיא הגיע החיל עם שתי הטיסות הטראנס אטלנטיות של להקי מטוסי-ים שכונו 'סירות מעופפות', תחת פיקוד גנרל איטלו באלבו, בשנים 1931 ו-1933.

במחצית השנייה של שנות ה-1930 השתתף החיל בכיבוש אתיופיה ובמלחמת האזרחים בספרד.

המלחמה באתיופיה

במהלך המלחמה באתיופיה ביצע חה''א האיטלקי הפצצות רבות בפצצות מלאות גז רעיל מהסוגים חרדל ופוסגן הקטלניים, וריסוס בגאזים אלה מהאוויר באזורים נרחבים באתיופיה.

למרות שלא היה מצויד כראוי, הצליח חה''א האיטלקי להשמיד חלק גדול מהכוחות האתיופיים ולבצע הפצצות רבות על ערי אתיופיה, במיוחד על אדיס-אבבה. פעולותיו היו חיוניות להצלחת הפלישה של צבא היבשה. הן הועצמו על ידי חסרונו הכמעט מוחלט של חיל אוויר אתיופי יריב.

מלחמת האזרחים בספרד

במהלך מלחמת האזרחים בספרד נלחמו טייסות איטלקיות לצד לאומנים ספרדים וטייסי חיל-האוויר הגרמני, הלופטוואפה, כחברים ב'ליגיון התעופה'.

פריסה צבאית זאת התבצעה בין יולי 1936 למרץ 1939, יחד עם כוח של חיילי חיל-רגלים איטלקי, שנקרא 'קורפוס החיילים המתנדבים'. בספרד היו הטייסים האיטלקים תחת פיקוד ישיר של הלאומנים הספרדים, ונטלו חלק באימונים ומבצעים משותפים יחד עם טייסי 'ליגיון הקונדור' הגרמניים.

אלבניה

חה''א האיטלקי נטל חלק מוגבל בלבד במהלך הפלישה האיטלקית לאלבניה.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939, כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, היה לאיטליה את חה''א הקטן ביותר ביחס לשתי מעצמות ברית הציר האחרות, גרמניה ויפן. על הנייר היו לה 3,296 מטוסים, אולם בפועל כ-2,000 בלבד מהם היו מבצעיים, ומתוכם 166 בלבד היו מטוסי קרב מודרניים. היו אלה המאצ'י אם.סי.200 והפיאט ג'י.50, שהיו איטיים ביחס למטוסים המקבילים של בעלות-הברית היריבות. למרות שמבחינה מספרית היה זה כוח שיש להתחשב בו, הוא התקשה לפעול מחמת תעשייה אווירית לא מספקת, שקיבלה עזרה מעטה מידי מצד בעלת הברית גרמניה.

המערכה בצרפת

ביוני 1940, במהלך הימים האחרונים של הכיבוש הגרמני של צרפת, הכריזה איטליה מלחמה על צרפת ובריטניה. חיל האוויר המלכותי האיטלקי ביצע 716 גיחות הפצצה, כסיוע לצבא היבשה האיטלקי שהצטרף לכובשים. בסך הכול הטילו המטוסים האיטלקיים 276 טון פצצות.

המזרח התיכון

חה''א האיטלקי היה מעורב במערכה במזרח התיכון כמעט מתחילת הצטרפות איטליה למלחמה. במהלך מלחמת אנגליה-עיראק, מטוסי קרב גרמנים ואיטלקים של 'הפיקוד האווירי העיראקי' עצרו לתידלוק בסוריה, שהייתה בשליטת ממשלת וישי הצרפתית, וטסו משם לעיראק. מטוסים אלה תוארו על ידי מפעיליהם כעיראקים ונצבעו בהתאם.

הדאגה המתמשכת להשפעתן הגוברת של גרמניה ואיטליה באזור הובילה לפרוץ המלחמה בסוריה ולבנון.

באחת התקריות הפחות ידועות במלחמה, שהתחילה ביולי 1940, הפציצו מטוסים איטלקיים ערים בארץ ישראל, שהייתה בשליטת המנדט הבריטי.

באמצע אוקטובר 1940 הפציצו האיטלקים גם בתי זיקוק שהפעילו האמריקנים בבחריין, שהייתה תחת חסות בריטית.

מזרח אפריקה

ביוני 1940 היו לחה''א האיטלקי במזרח אפריקה האיטלקים בין 200 ל-300 מטוסי קרב כשרים לפעולה. חלק ממטוסים אלה היו מיושנים, אך לאיטלקים היו גם מפציצי סאבויה-מארצ'טי אס.אמ.81 ומטוסי ירוט פיאט סי.אר. 42. במונחים יחסיים היו אלה מהמטוסים הטובים ביותר שבידי אחד מהצדדים בתחילת המערכה במזרח אפריקה. בנוסף לכך היו בידי האיטלקים שדות תעופה טובים יותר מאשר לבריטים ולכוחות חבר העמים הבריטי. כאשר התחילה המערכה, היו הטייסים האיטלקים יחסית מאומנים היטב ובוטחים ביכולתם. אך כיון שהיו מנותקים מאיטליה, בעיות של מחסור בדלק, חלפים, וכוח אדם, צצו בסופו של דבר.

בינואר 1941 נותרו לכוחות האיטלקיים במזרח אפריקה 67 מטוסים מבצעיים בלבד, עם מלאי דלק מוגבל.

למרות שחה''א האיטלקי במזרח אפריקה נשחק במהירות כתוצאה ממלחמת התשה שוחקת, המשיכו הטייסים האיטלקים להילחם עד לסוף המר. באוקטובר 1941, כחודש לפני הכניעה הסופית, נורה והופל המטוס האיטלקי האחרון במערכה זאת.

הקרב על בריטניה

החל מאוקטובר 1940 נשלחו כ-170 מטוסים איטלקים, שביניהם 73 מפציצי פיאט בי.אר.20, לבלגיה הכבושה ויצרו שם את 'הקורפוס האווירי האיטלקי', שהשתתף בקרב על בריטניה. הם נחלו הצלחה מועטת בלבד. בדצמבר 1940 הם נסוגו ברובם ליוון, והמטוס האיטלקי האחרון עזב את בלגיה באפריל 1941.

המדבר המערבי

בראשיתה, התנהלה המערכה במדבר המערבי בצפון אפריקה ביחסי כוחות כמעט שווים בין חה''א המלכותי האיטלקי לחה''א המלכותי הבריטי. בשלב הראשון היו המטוסים של שני הצדדים מדגמים דו-כנפיים מיושנים. האיטלקים הטיסו פיאט סי.אר.32 והברטים הטיסו גלוסטר גלדיאטור. בהמשך נטתה הכף מצד לצד, אל מי שהצליח להשיג מטוסים משופרים יותר.

למרות זאת, לאחר המפלות האיטלקיות במהלך 'מבצע קומפאס', ולאחר הגעתו של הגנרל הגרמני ארווין רומל והגיס הצפון אפריקני שלו, הפך גורלו של חה''א האיטלקי תלוי יותר ויותר בגורלו של הלופטוואפה.

הים התיכון

בשנת 1942, למרות שהמערכה האיטלקית בלוב הוגבלה בשל תנאי המדבר, חה''א האיטלקי הצליח להחזיק שם כוח של קרוב ל-400 מטוסים. במהלך מתקפת הנגד הבריטית סבל חה''א האיטלקי אבידות רבות, של קרוב ל-400 מטוסים. זאת עד שהגרמנים תקפו את יוון, מה שהכריח את הבריטים לשלוח לשם את חלק הארי של כוחות האוויר והיבשה. האיטלקים קיבלו די זמן כדי לתגבר את כוחותיהם באוויר וביבשה. אליהם הצטרף הגיס האפריקאי של רומל עם יחידות הלופטוואפה, שכללו יותר מ-200 מטוסים בלוב וכ-600 בסיציליה.

לצד הלופטוואפה תיפקד חה''א האיטלקי טוב יותר, תודות לחילופי תורות לחימה טקטיות והגעת מטוסי קרב מתקדמים יותר.

במהלך המתקפה הראשונה של רומל הצליחו האיטלקים להרחיק את המטוסים הבריטיים מכוחותיו של רומל. האיטלקים גם חיפו על נסיגת רומל במהלך מבצע 'קרוסיידר' הבריטי, תוך שהם גורמים לאבידות רבות למטוסי התקיפה הבריטיים.

במהלך המתקפה השנייה של רומל נגרמו לחה''א האיטלקי והלופטוואפה אבידות ניכרות, כתוצאה מהתנגדות חזקה יותר של בעלות הברית, במהלך הקרבות באל עלמיין וגיחות ההפצצה על אלכסנדריה וקהיר. חה''א האיטלקי שספג אבידות רבות במצרים נסוג במהרה לטוברוק, בנגאזי, טריפולי, ולבסוף לטוניס.

מלטה

חה''א המלכותי האיטלקי השתתף במערכה האווירית על האי מלטה יחד עם חה''א הגרמני, במסגרת המאמץ להשיג שליטה של ברית הציר על נתיבי הים מסיציליה, סרדיניה ואיטליה לצפון אפריקה. למרות שלוחמי מלטה הגיעו לסף רעב וספגו אבידות קשות, הם הצליחו לעמוד נגד ההתקפות של חילות האוויר הגרמני והאיטלקי, וגרמו להם לאבד כ-1,500 מטוסים.

הקרב עלה לחה''א הבריטי ב-800 מטוסים ומספר גדול של ספינות תובלה, אך המחיר היה כדאי. 60% מהאספקה של מדינות הציר לצפון אפריקה טובעה, בזכות מטוסים, צוללות, ומשחתות בריטיות שהוצבו במלטה.

גיברלטר

במהלך 1942 הפציצו מפציצי פיאג'יו פי.108 איטלקים, שהמריאו מסרדיניה, פעמים אחדות את גיברלטר. ההפצצות המרשימות ביותר היו גיחות ליליות אחדות שבוצעו באוקטובר 1942. הגיחות האחרונות לגיברלטר בוצעו ב1943-, במהלך נחיתת בעלות הברית באלג'יריה, ומטוסים אלה אף פגעו בהצלחה בנמל אוראן.

הטייסת היחידה שהפעילה את מפציצי הפיאג'יו פי.108 הייתה 'טייסת 247 להפצצות לטווח רחוק'. הטייסת הוקמה במאי 1941 עם הגעת המטוסים הראשונים מדגם זה מפס הייצור. אימון הצוותים לקח זמן רב מהמצופה, והטייסת הפכה למבצעית אך ביוני 1942.

יוון ויוגוסלביה

בסוף שנת 1940 נהנה חה''א המלכותי האיטלקי מעליונות מוחלטת במהלך המערכה נגד יוון. למרות זאת לא מנע הדבר מהצבא היווני מלהביא את צבא היבשה האיטלקי למצב מיגננה, ולהסיגו לאלבניה.

בראשית שנת 1941 התהפך הגלגל, לאחר שצבא היבשה הגרמני, הוורמאכט, פלש ליוגוסלביה. מנקודה זאת ואילך תפקידו של חה''א האיטלקי היה לתמוך בפעולות הלופטוואפה. תפקיד תמיכה זה המשיך במהלך כיבושי יוגוסלביה ויוון על ידי הגרמנים.

החזית המזרחית

באוגוסט 1941 שלח חה''א האיטלקי משלוח עצמאי של כ-1900 אנשי צוות חיל אוויר בשתי יחידות לחזית המזרחית, שנקרא 'משלחת כוח חה''א האיטלקי לרוסיה', והיה תוספת ל'משלוח הגיס האיטלקי ברוסיה', שהפך מאוחר יותר ל'צבא האיטלקי ברוסיה'. יחידות אלה תמכו בצבא האיטלקי הלוחם ברוסיה בין השנים 1941 ל-1943.

ביחידה האחת היו כ-50 מטוסי קרב מדגם מאצ'י סי.200, וביחידה האחרת מפציצים דו-מנועיים מדגם קפרוני סי.איי.311. הן היו מוצבות בתחילה באוקראינה, ותמכו במבצעים באזור סטאלינגראד. באמצע 1942 התחיל גם המאצ'י סי.202 המתקדם יותר לפעול שם.

יחידות אלה הפכו בשנת 1942 לחלק אינטגרלי מהצבא האיטלקי ברוסיה. צבא זה פורק בשנת 1943 לאחר התבוסה בסטאלינגרד. היחידות האוויריות הוצאו מפעילות מבצעית בינואר 1943 ונשלחו לאודסה.

מ-1944 ועד 1945 פעלה יחידת תובלה אווירית עם צוותים איטלקים באזור הים הבלטי ובחלק הצפוני של החזית המזרחית, תחת הפיקוד הישיר של הלופטוואפה. יחידה זאת הייתה נאמנה למשטרו של מוסוליני, בשעה שמרבית איטליה כבר נכנעה לבעלות הברית.

המערכה בתוניסיה

בזמן המערכה בתוניסיה היו חה''א האיטלקי והלופטוואפה בנחיתות לעומת בעלות הברית, שנהנו מעליונות אווירית בצפון אפריקה.

המערכה בסיציליה ולפני ה-8 לספטמבר

חה''א המלכותי האיטלקי היה בעמדת מיגננה במהלך המערכה בסיציליה. טייסים איטלקים נלחמו דרך קבע מול מאמצי בעלות הברית להטביע את ספינות הצי המלכותי האיטלקי. זמן קצר טרם נחיתת בעלות הברית בסיציליה ביצעו מפציציהן מתקפה גדולה על שדות התעופה בסיציליה, במאמץ לזכות בעוד עליונות אווירית. דבר זה החליש מאד את חה''א האיטלקי,אך עדיין עם מרחב פעולה מסוים, כיוון שמטוסיו המשיכו להגיע מסרדיניה, דרום איטליה ודרום צרפת.

המשימה האחרונה של חה''א המלכותי האיטלקי לפני הפסקת האש הייתה ההגנה על העיר פראסקטי במהלך הפצצת חה''א של ארה''ב, ב-8 לספטמבר 1943.

לאחר שביתת הנשק

לאחר שביתת הנשק האיטלקית, חה''א המלכותי האיטלקי התפצל עד תום המלחמה לשני חילות אוויר שונים ואויבים זה לזה: בדרום איטליה, 'חיל האוויר המלכותי האיטלקי הלוחם' נלחם לצד בעלות הברית. בצפון איטליה, 'חיל האוויר הרפובליקני הלאומי' היה נאמן לדיקטטור מוסוליני ולמשטר הבובות שהקים שם. מטוסים של שני חילות האוויר לא נלחם מעולם אלה באלה, כיוון שחה''א הדרומי נשלח למשימות בבלקאן, וחה''א הצפוני פעל בצפון איטליה ובאזור הים הבלטי.

אבידות חה''א המלכותי האיטלקי במהלך מלחמת העולם השנייה הסתכמו ב-3,007 הרוגים, 2,731 פצועים, ו-9,873 שבויי מלחמה. מספר מטוסי החיל שהושמדו היה 5,201. טייסי הקרב של חה''א האיטלקי טענו להשמדת 4,293 מטוסים, מהם 1,771 על הקרקע.

· בניו הטייסים של מוסוליני

שני בניו הגדולים של מוסוליני, ברונו וויטוריו היו טייסי מפציצים, שהשתתפו בפעילות מבצעית בכל המלחמות של איטליה הפשיסטית. אם להוסיף לכך את העובדה שמוסוליני עצמו היה טייס הרי שמדובר במשפחה שהתעופה היתה לחם חוקה, והניעה את תפישת עולמה.

ברונו מוסוליני

ברונו מוסוליני [1918-1942] היה בנם השני של הדיקטטור בניטו מוסוליני ואישתו רקלה.הוא נולד במילאנו. אביו היה באותה עת עורך העיתון 'העם האיטלקי'. בגיל 12 הוא פנה בעיקבותיו לעיסוק בעיתונות. הוא ואחיו הבכור ויטוריו פרסמו שבועון בשם 'עט הילדים'.

ברונו גדל בסגנון אביו הדיקטטור, והפך לחובב איגרוף, נשים מהירות, ומכוניות מהירות עוד יותר. בגיל 17 הוא הפך לטייס הצעיר ביותר באיטליה.

ב-1938 התחתן ברונו עם ביתו של פקיד בכיר במשרד החינוך האיטלקי, שהיה הממונה על האמנות המודרנית. ב-1940 נולדה להם ביתם הבכורה.

ב-1935 הצטרף ברונו לחיל-האוויר המלכותי האיטלקי והפך לטייס קרב. הוא השתתף לראשונה כטייס במלחמת איטליה-אתיופיה.

בספטמבר 1935, לקראת פלישת איטליה לאתיופיה, הפליגו יחד באוניה לשם סמל-טייס ברונו מוסוליני בן ה-17, אחיו סגן-טייס ויטוריו בן ה-18, ועימם סרן-טייס גלאצו ציאנו שהיה חתנו של מוסוליני ולימים שר התעמולה ושר החוץ של איטליה.

לאחר מלחמת אתיופיה השתתף ברונו במלחמת האזרחים בספרד ובמלחמת העולם השנייה. ברונו נחשב לטייס רציני ומקצועי ביותר. בנוסף להשתתפותו במבצעים צבעיים, הוא היה שותף לקביעת שיאי מהירות עולמיים במטוסים, בתחרות טיסה לברזיל ב-1938.

הוא נהרג באוגוסט 1941 בעת שבחן כטייס ניסוי את המפציץ האיטלקי הארבע-מנועי החדיש פיאג'יו פי.108.

ברונו, שהיה אז בן 23 בלבד, טס באחד מאבות-הטיפוס של המפציץ ה'סודי' באזור העיר פיזה. המטוס הנמיך יתר על המידה והתרסק לתוך בית. יחד עימו נהרגו עוד 3 אנשי צוות ו-5 נפצעו.

מותו של ברונו למען המולדת הניע את אביו לחבר חוברת בשם 'שיחות עם ברונו'. החוברת תיארה קירבה הדוקה ושוטפת בין השניים, עטוף ברגשות פאטריוטיים פאשיסטים, אדיקות דתית, וחום משפחתי. האמת היא שמוסוליני בקושי הכיר את בנו.

ויטוריו מוסוליני

ויטוריו מוסוליני [1916-1977] היה מבקר קולנוע ומפיק סרטים איטלקי. הוא היה בנו השני של הדיקטטור, אך בנו הבכור מאישתו השנייה רקלה.

טרם מלחמת העולם השנייה הספיק ויטוריו להשתתף בהפקת סרטי תעופה עבור משרד התעמולה האיטלקי, אחד מהם יחד עם אחיו ברונו.

בנוסף להפקת סרטים שירת ויטויו כטייס בדרגת סרן בחיל האוויר האיטלקי. הוא נחשב לטייס פחות 'רציני' מאחיו. הוא טס במשימות מבצעיות במהלך מלחמת אתיופיה, מלחמת האזרחים בספרד, ומלחמת העולם השנייה. כמו אחיו גם הוא היה טייס מפציצים. ויטוריו התבטא כמי שנהנה מאד להפציץ מהאויר בשל החוויה האסתטית.

לאחר המלחמה עבד ויטוריו מוסוליני הקולנוען יחד עם במאי הקולנוע האיטלקים הידועים ביותר, וביניהם פליני, רוסליני, ואנטוניוני.

ב-1973 הוא פרסם ספר על הנשים בחיי אביו בשם: 'מוסוליני: הנשים הטראגיות בחייו'.

הוא נפטר ב-1997בגיל 80 לאחר מחלה קשה.

· היהודים באיטליה הפשיסטית

עם עלייתו לשלטון של המשטר הפשיסטי, היו בין היהודים שהביעו חששות מפני השלטון החדש. על מנת להרגיע את היהודים, קיבל מוסוליני לראיון את רבה של רומא, אנג'לו סצ'רדוטי, בנובמבר 1923. עד לשנות השלושים, התאפיינה גישתו של מוסוליני אל היהודים במשפט "בעיית היהודים אינה קיימת באיטליה".

למעשה, במשך כל שנות ה-20 לא היו יהודי איטליה קורבן לרדיפות, והיחס אליהם היה כאל כל אזרח. מוסוליני הכריז בפומבי כי הוא מתנגד לאנטישמיות ולגזענות, ואף התקין חוקים ותקנות לטובת היהודים, כגון הקמת "איחוד הקהילות היהודיות" ב-1931, שהעניק תמיכה ממלכתית רשמית לגופים יהודיים שעד אז פעלו באופן פרטי. מוסוליני אפשר פעולתם של גופים ציונים באיטליה, ובשנת 1924 התקיים בליבורנו כנס ההקמה של ארגון ציוני איטליה.

יחסם של היהודים למשטר הפשיסטי לא היה שלילי, והיו שראו בו אף דוגמה ומופת. אב"א אחימאיר לא נרתע מלכנות את עצמו "פשיסטן", ולהצהיר על תמיכתו במוסוליני ובתורתו. בתקופה זו היו שראו באיטליה מקור לסיוע במאבק נגד המנדט הבריטי. תנועת בית"ר הקימה בית ספר להכשרה ימית בצ'יוויטווקיה, וכמה מקברניטי הצי הישראלי, ואישים נוספים מחוגי הימין (כצבי קוליץ) קיבלו את הכשרתם בבית ספר זה. המשטר הפשיסטי ראה בברכה חיזורים מסוג זה, שכן ראה את ארץ ישראל כחלק מהאימפריה האיטלקית השלטת בים התיכון, וניסה לערער את שלטונם של הבריטים שם, כשם שניסה לערערו במקומות אחרים.

ככל שגברה השפעת גרמניה הנאצית כך גברה נטייתו של המשטר לאנטישמיות, ובשנת 1938 קיבלה איטליה את חוקי הגזע, שכללו אפליה בוטה כנגד היהודים, והיו מבוססים על "גזענות מדעית".

חוקי הגזע קבעו כי יש לפטר את עובדי המדינה היהודיים (חוץ מחברי המפלגה הפשיסטית, שגויסו לצבא והמשיכו בעבודתם במדי צבא - בהמשך גם הם פוטרו). תלמידים יהודיים יגורשו מבתי ספר ממלכתיים - בתי ספר יהודיים כמעט לא היו ובתי ספר תיכוניים יהודיים לא היו כלל. עוזרות הבית הלא-יהודיות שראו את בית המעביד כביתן גורשו חזרה לכפריהן. כמובן נאסר כל מגע מיני בין יהודים ללא יהודים. ואחרון, היהודים נדרשו לרשום את רכושם כדי למנוע מכירתו והברחת תמורתו לארצות חו"ל.

מוסוליני עצמו קידם את המדיניות האנטי יהודית, בתמיכת אישים משולי ההנהגה הפשיסטית כעיתונאי ג'ובאני פרציוזי. הכנסייה והמלך עמדו מן הצד, ולא התערבו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיטליה כ-50,000 יהודים. על אף המדיניות האנטישמית, לא נשלחו היהודים להשמדה. אמנם עם הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה בשנת 1940 לצידו של היטלר, הוחמרו הגזירות כנגד היהודים, אך המשטר הפשיסטי התעקש לשמור על אזרחי המדינה היהודים, ויהודי איטליה היו אמנם קורבן להשפלות, לגזרות כלכליות וחברתיות, אך היו בטוחים בחייהם. איטליה אף הגנה על היהודים מהשמדה בשטחים שהיו בשליטתה ביוגוסלביה, יוון, צרפת וצפון אפריקה.

עם נפילת מוסוליני בשנת 1943 וכיבוש חלקה הצפוני של איטליה על ידי הגרמנים, החלה רדיפתם הפיזית של היהודים, בסיוע משתפי פעולה איטלקים. הרפובליקה של סאלו, ממשלת הבובות הפשיסטית שהוקמה בצפון איטליה, רדפה את היהודים, והסגירה אותם לידי הגרמנים, להשמדה במחנות הריכוז במזרח. כ-8,000 מיהודי איטליה נרצחו.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק ב' – פרק 1

אוסוולד ספרנגלר ו'שקיעת המערב'

ראשי פרקים

קורות חייו ותמצית משנתו

השפעתו העמוקה של ניטשה על ספרנגלר

ציטוטים מ'שקיעת המערב'

הצורך בדיקטטור בגרמניה

· רפובליקת וויימאר והוגו יונקרס

· קורות חייו ותמצית משנתו

בשל אמונה זאת הביע ספרנגלר את 'התקווה' כי 'התפישה הטראגית' של החיים לא נעלמה עדיין.

· השפעתו העמוקה של ניטשה

ניטשה היה הכוח האינטלקטואלי הדומיננטי בחיי ספרנגלר, אשר בהזדמנויות רבות הכיר לו תודה בפומבי. הוכחה לידיעתו העמוקה של ספרנגלר את כתבי ניטשה היא 46 התייחסויות נפרדות אליו ב'שקיעת המערב' חלק א'. ספרנגלר שאב אף את השראתו לסגנונו הספרותי מניטשה. למרות הביקורת על ניטשה כרומנטיקאי, חש ספרנגלר אליו כבוד רב, וראה בו בפירוש את מי שסלל עבורו את הדרך. משפחתו של ספרנגלר, במותו ב-1936, הטמינה על בקשתו את הספר 'כה אמר זרתוסתרא' בארון המתים.

יש מקבילות רבות בביוגרפיה של שניהם: הם היו אנשים בודדים ומתבודדים, שחיו חיי רווקים עריריים, ומתו שניהם בגיל 56.

מורהו השני של ספרנגלר היה גתה. ממנו הוא למד את הגישה הפוליטית הצינית, ואת השם המוזר 'פאוסטינית', עבור הציביליזציה המערבית, אשר היא לדבריו דינאמית ושואפת מעלה, כגיבורו של גתה.

· ציטוטים

ציטוטים מתוך 'המכונה' – פרק האפילוג בספר 'שקיעת המערב' [עמודים 499-507]:

''מאמצי החיים כלפי חוץ ומעלה, המאפיינים את התרבות הפאוסטינית, הם תולדה ישירה של התרבות הגותית. הנפש השיכורה תעוף מעל למרחב והזמן. תשוקה עזה לאופקים בלתי מוגדרים אופפת אותה. האדם ישחרר עצמו מהאדמה, יעלה לעבר האינסוף, ישתחרר מכבלי הגוף, ויקיף את היקום בינות לכוכבים.

הפנימיות הזוהרת והמרחפת חוזרת כיום כשיכרון האינטלקטואלי של ההמצאות, הנערמות בהמוניהן זאת על זאת. אלה הם אמצעי התחבורה הפנטסטיים המאפשרים לחצות יבשות בימים ספורים, הערים הצפות באוקיינוסים, המנהרות חוצות ההרים, התנועה הנחפזת במבוכים העירוניים התת קרקעייים, הניצול המירבי של מנוע הקיטור עד לקצה יכולתו, המעבר למנוע השריפה הפנימית, ולבסוף, ההתעלות מעל הדרכים ומסילות הברזל אל עבר המעוף בשמיים.

זאת המילה המדוברת הנשלחת ברגע אחד מעבר לאוקינוס. זאת השאפנות לשבור את כל השיאים ולהכריע את כל המימדים, לבנות היכלי ענק למכונות ענק, ספינות וגשרים כבירים, בנינים שמגרדים באופן אי רציונלי את העננים, כוחות פלאים המתכווצים יחד למוקד אחד כדי לציית למגע ידו של ילד, מבני פלדה וזכוכית הומים ורועדים, בהם אדם זעיר נע כשליט בלתי מעורער, חש סוף סוף את הטבע נכבש תחתיו''.

במשפטים האחרונים בפרק 'המכונה' מסכם ספרנגלר את המאבק בין כסף לדם בימיו, המקביל למאבק בין הכהונה לאצילים, בשלהי כל תרבות:

''שלטון הכסף יפול רק באמצעות דם. זה האלף בית של החיים. בפני מחזוריות רצף הדורות שאין לעמוד בפניה, כל מה שנבנה על ידי התודעה האינטלקטואלית באמצעות מילים, יעלם לבסוף. ההסטוריה היא לעולם החיים ורק החיים – איכות הגזע, ניצחון הרצון לעוצמה. האמת, התגליות, והכסף אינם משמעותיים''.

· הצורך בדיקטטור בגרמניה

יוהאן וולפגנג גתה [1749-1832] תואר כגאון האוניברסלי האחרון בתרבות המערבית. הוא היה גם מורהו הרוחני השני של ספרנגלר.

גתה מפורסם בזכות היצירה 'פאוסט'. פואמה דרמתית בשני חלקים. בחלק הראשון מתאר את הגיבור פאוסט ביאושו, הברית שכרת עם השטן, ואהבתו לגרטכן. בחלק השני עורך פאוסט עם השטן מסע ליוון העתיקה, שם הוא זוכה באהבת הלנה מטרויה, מיטהר ונגאל.

גתה היה ראש הממשלה הציני של דוכסות וויימאר.

כמו גתה, גם ספרנגלר הפך לפוליטיקאי. הוא היה מעורב בדיונים עם קבוצת תעשיינים גרמנים. מטרתם היתה למצוא את המנהיג המתאים להפלת המשטר של רפובליקת וויימאר, הדמוקרטיה שהוקמה ברגמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, וסבלה מאד מחולשה כלכלית וחברתית.

בחירתם נפלה לבסוף על גנרל וון סיקט, אשר באותה עת היה מפקד הצבא הגרמני הקטן שאושר בחוזה ורסאיי. מאוחר יותר הפך סיקט לאדריכל בנייתו מחדש של חיל האוויר והצבא הגרמני, במסגרת תפקידו כמפקד העליון של הצבא הגרמני, עד לימיו הראשונים של המשטר הנאצי.

ספרנגלר היה משוכנע במרות אמצעי התקשורת בעולם המודרני, ופעולתו במסגרת התנועה שיזם הוקדשה בעיקר למאמץ למצוא אמצעים לאיחוד העיתונות הגרמנית לתמיכה במטרותיו.

למרות שהתוכנית נכשלה, הקואליציה בין הגנרלים, התעשיינים והתיקשורת התפתחה, והנאצים השתלבו בה. הדמויות שקיבץ ספרנגלר תמכו בהם.

· רפובליקת וויימאר והוגו יונקרס

חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, והם חשו כי נשללת מהן האפשרות להגן על עצמם ולהתפתח. במסווה של מועדוני דאייה אזרחים שהיו למעשה בתי ספר טיס צבאיים, המשיכו הגרמנים בפיתוח העוצמה האווירית לאחר מלחמת העולם הראשונה. היתה זאת תקופת רפובליקת וויימאר, שהתאפיינה במאבק בין הימין לשמאל הפוליטי. ראשי הצבא פעלו באופן עצמאי כדי לפתח את עוצמתה האווירית של גרמניה. זאת תוך עקיפת מגבלות חוזה ורסאיי באמצעות חוזי ייצור מטוסים במדינות זרות, כמו ברית-המועצות, ובניית מטוסי נוסעים ותובלה שהתאימו לשימוש צבאי.

מלמטה, מתוך התבוסה, הבושה, המבוכה והתסבוכת בה נמצאה גרמניה הגדולה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בא הצורך לסדר פרגמאטי. סדר זה היה בנוי בתחילה ממרכיבים שונים זה מזה, אך הם הלכו והתאחדו לנושא מרכזי: גרמניה, שבה 'סדר הוא סדר', התאחדה בסופו של דבר בדייקנות תחת דמות 'הסופרמן' הנאצי והתעופה שהפכה מזוהה עימו. הביוגרפיה של הוגו יונקרס ממחישה היטב תהליך זה.

המפעל שבנה בברית המועצות פשט את הרגל בשנת 1925. ממשלת גרמניה, שהלוותה את הכספים להקמתו, תבעה ממנו פיצויים.

יונקרס שפע רעיונות חדשים וביניהם למטוס למאה נוסעים, אך עלויות הפיתוח הגבוהות של המצאותיו גרמו לו לפשיטת רגל סופית.

מנהיגיה של התנועה הנאצית היו טייסים צעירים, שביקשו לישם שינוי טכנולוגי וחברתי במהירות רבה מידי ובאמצעים פוליטיים תקיפים. הם גדלו על ברכי הרומנטיקה הגרמנית ולא נתנו את הדעת די הצורך על הצורך בזהירות ובהתנסות איטית ומבוקרת במדיום האוויר המסוכן. הם פתחו במסע צלב לעבר השמיים.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב - פרק 1

קרל האושופר ומרחב המחיה

ראשי פרקים

· מבוא - המושך בחוטים

· הקוסם

· הוגה מרחב המחיה

· הקשר לרודולף הס

· מעצב מדיניות החוץ

· המרד בהיטלר

מבוא - המושך בחוטים

היכן למד היטלר להיות פוליטיקאי? מי עיצב את הבריתות שלו? מי הכתיב את הפוליטיקה? מי לחש לאוזנו? מי היה האדם בחשיכה, אשר משך בחוטים? מי היה מפעיל הבובות שאחז בחוטים רבים, שנמשכו לגיאופוליטיקה ולמיסטיקה, האינטלקטואל בעל ההשפעה הרבה ביותר, והבלתי נראית ביותר בקרב מדינות הציר. פיטר טטרה, שמחקרו 'המושך בחוטים, תפקידו של קרל האושופר ברייך השלישי' הוא הבסיס לפרק זה, טוען כי השפעתו של האושופר הייתה כה גדולה עד שהוא כונה לעיתים 'מרלין של היטלר'. האושופר היה נשוי ליהודייה, מה שלא עניין את היטלר.

ממבט ראשון קשה להבין מה לפרופסור מכובד באוניברסיטה, שכותב בשפה משעממת עמוסת עובדות, על תיאוריות מופשטות, ולתעוזה הפראית הנאצית, ועוד פרופסור שהיה קודם לכן גנרל בצבא.

קרל האושופר לא היה פרופסור סתם. במקביל לקריירה הצבאית והמדעית שלו עסק גם באופן אינטנסיבי בתורת הניסתר, תמך באופן נלהב בלאומנות הגרמנית, וישם את רעיון 'מרחב המחיה' המדעי שפיתח באוניברסיטה, לתוכניות הפוליטיות של תלמידיו הנאצים. המיסטיקה מובלעת בכל עשייתו כגורם משפיע ומעצב בבירור.

הוא היה מודל של הפטריוט הגרמני הפעלתן, שגרמניה היא כור מחצבתו. לעמת אי השפיות היחסית של ניטשה, התלישות של ספרנגלר והפראות של היטלר, היה האושופר מקור של יציבות, חוסן, היגיון ואנרגיה.

האושופר היה, מתחום מדעי-החברה, הטכנוקרט שהקביל לאלברט ספיר שר החימוש, ולרופאים הנאצים אשר פיתחו את תורת הגזע במעבדות המחקר, ואחר כך ישמו אותה בניסויים והשמדה המונית של בני אדם.

ניטשה הגה את רעיון האדם העליון. ספרנגלר ניתח את מהלכו בהיסטוריה. האושופר תכנן את ישומו המדוקדק. היטלר היה המיישם בפועל.

האושופר היה פרופסור באוניברסיטה, בעל שליטה בשפות רבות, כולל יפנית וסינית. כמי שהיה מקורב מבחינה אינטלקטואלית לרודולף הס והיטלר, התייצב האושופר כמורה רוחני, מדריך, מלומד, אשר עיצב את הקנאות והפאנאטיות שהפכו את גרמניה למדינה טוטאליטרית. הוא קיים כהערת שוליים בספרים רבים, ואינו מוזכר כלל ברבים אחרים. תפקידו של האושופר ברייך השלישי לא הוערך במידה מספקת.

הוא לא היה גרידא זה שהכין את התשתית המדעית מחקרית לפוליטיקה הנאצית. הוא היה מנצח התיזמורת המיומן, שהוסווה בזהירות, בלתי נראה בנבכי המשטר הנאצי.

הקוסם

האושופר נולד במינכן בשנת 1869. שנותיו כילד וכנער היו שלוות, הוא חווה התפתחות רוחנית במסגרת חבורות שהתעסקו בתורת הניסתר, והתפתח לפטריוט נלהב, שהפך לחייל מקצועי בחיל התותחנים. כישרונותיו זוהו במהרה על ידי המטכ''ל הגרמני והוא מונה בשנת 1908 לנספח צבאי בטוקיו, שעקב אחר ההתארגנות מחדש של הצבא היפני. היה זה מסע גורלי, אשר שתל בו את זרע הפאשיזם שהתפתח לאמונה בנאציזם.

ביפן למד האושופר לא נושאי צבא בלבד, אלא גם תרבות ואמנות. הוא התאהב במזרח, נשבה בקסם היופי, התרבות, הגאווה, החובה והקנאות. בשהותו ביפן הוא תרגם טכסטים בודהיסטים והינדים מיסטיים. הוא השתכנע בעוצמת הסמלים, הפולחן וטכניקות ההתפתחות הנפשית בהם. הוא הביא אותם חזרה לגרמניה, בה כבר היה ידוע בכישורי העל-טבעי שלו. ההיקף החדש של יומרותיו לכוחות על-טבעיים זיכה אותו בכינוי 'המכשף המהולל'. הוא הפך בעיני רבים לחצי-אלוהים פגאני, הזורה ברקים מעיניו.

למרות שאת כוחותיו המסתוריים יש לבחון בספקנות, התעניינותו בטקסטים המזרחים הניבה תוצאות רבות ערך. הוא יצר קשרים עם ה-KOKURYU KAI, אחוות 'הדרקון השחור' היפנית. הייתה זאת אגודה סודית בעלת זיקה לימין הפוליטי הקיצוני ביותר, שבין חבריה היו בעלי עמדות בכירות בעולם העסקים והממשל. האגודה דגלה בהפיכת יפן למעצמה צבאית ולאימפריה. רעיונותיה מלאו את מוחו של האושופר, ששאף להקים מוסד מקביל בגרמניה. בחזרתו למולדת, הפך הקצין למעורב ב'אגודת טולה' המיסטית והלאומנית, שהפכה לימים לגלעין המפלגה הנאצית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נודע האושופר כאדם בעל כוחות נסתרים, שיכל לראות אל העתיד ולדעת מבעוד מועד מה עומד להתרחש. הוא השתמש בראיית הניסתר כדי לגלות היכן כוחות האויב יתקיפו, והיה מסוגל להצביע על איזה אזורים תונחת האש הארטילרית. בין תחזיותיו המפורסמות האחרות היו: מתי יתבצע כיבוש 'הריינלנד' על ידי גרמניה [7 למרץ 1936], התאריך בו יכנסו הכוחות הנאציים לפאריס במלחמת העולם השנייה [14 ליוני 1940], ומותו של הנשיא רוזוולט [12 לאפריל 1945].

בשנת 1919 הוא יסד בברלין את 'אחוות הווריל', ובהמשך היה חבר ב'אגודת טולה'.

היללו אותו כמכשף הגדול ביותר בגרמניה. האושופר לימד כי מתחת לפני כדור הארץ קיימת ציביליזציה מתקדמת, שלה גישה ל'אנרגית הווריל', שהיא הכוח החזק ביותר ביקום. באמצעות האנרגיה הזאת ניתן לבטל את כוח המשיכה, ולבנות עצמים מעופפים בכוח האנטי-גרביטציה.

יש שמועות כי מהנדסים נאצים שהיו חברים באחוות הווריל פיתחו כלי טיס קטנים באמצעות טכניקה כזאת.

התיאור המקובל של האושופר בכל מקורות המידע הוא מטוהר. אין בו רמז לאדם שהתעסק בתורת הנסתר, ולכך שהיה ידוע בגרמניה כמכשף הגדול, הארי פוטר של תחילת המאה העשרים.

האושופר האמין שבמדינת טיבט יושבים המכשפים רבי העוצמה ביותר בעולם, שהאמונה בגלגול נשמות היוותה מרכיב מרכזי במשנתם. במסעותיו הוא ביקר בטיבט ויצר קשר עם המסדר השליט. היטלר היה בעיניו גלגול נשמה של מנהיג ארי טיבטי קדום.

המנהיגות הטיבטית הסכימה להעניק למפלגה הנאצית שעורים בשאמאניזם. מספר לאמות נשלחו לגרמניה. כאשר המשטר הנאצי התמוטט, במאי 1945, מצאו החיילים הסובייטים אלפי גוויות של טיבטים, רובם במדי אס-אס. הם כולם התאבדו במטרה לשמור על סודותיהם השאמאניים.

הוגה מרחב המחיה

לאחר שהשתחרר מהצבא בתום מלחמת העולם הראשונה, קיבל האושופר משרה באוניברסיטת מינכן, בה מסעותיו למזרח הרחוק הפכו אותו מורה מושלם לגיאוגרפיה. בגיל 45 הוא קיבל את הדוקטורט שלו על תזה מבריקה בגיאוגרפיה פוליטית. הוא המשיך לפתח את רעיונותיו , עד לדוקטרינה חדשה אותה קרא 'גיאופוליטיקה'. הבסיס של הדוקטרינה היה מונח שמקורו בהרצאה הראשונה שנשא באוניברסיטת מינכן: 'מרחב המחיה'.

דר' קרל האושופר פיתח והפיץ את התיאוריה. הוא טען כי למדינה יש את הזכות להתרחבות פיזית במטרה לכלכל את אוכלוסייתה על חשבון מדינות פחות מפותחות. הייתה זאת תורה שכבר זכתה ליישום נרחב על ידי מעצמות המערב, אנגליה, צרפת וארצות הברית, במסגרת הקולוניאליזם והאימפריאליזם. החדשנות של האושופר הייתה ביומרה לפיתוחו של מודל מדעי אובייקטיבי, שהתבסס על שליטתו המדהימה בעובדות וניתוחן. התיאוריות של האושופר הפכו מאד פופולאריות בגרמניה ובעולם. גם מלומדים אמריקנים הושפעו ממנו מאד.

תיאורית מרחב המחיה מתארת אזור ליבה, בו מתקיימת מערכת קשרים גיאוגרפיים מסועפת בין הישובים על פי מדרג היררכי של יתרון לגודל ולעוצמה. מרכזי כובד גיאוגרפיים מצמיחים השפעה וקשרים תחבורתיים עם הפריפריה. מכאן שהתיאוריה מגדירה מראש את איכות האוכלוסייה על פי מקום הישוב במידרג.

הקשרים בין ישובים ניתנים לתיאור על פי נוסחת כוח המשיכה של ניוטון, כאשר גודל הישוב מקביל למסת הכוכב בחישוב.

התיאוריה מתאימה לתיאור שטחים שהם הומוגונים מבחינה גיאוגרפית ויציבים מבחינה היסטורית, כמו בווריה החקלאית שעליה התבסס המחקר המרכזי בנושא.

ההישענות על המודל הניוטוני לעומת, לדוגמא, המודל האבולוציוני, מנעה את התפתחות תורת היחסות בגרמניה.

סיפרו המדעי הידוע ביותר של האושופר הוא: 'גיאופוליטיקה של האוקיאנוס השקט', בו הוא מתאר את אזורי ההשפעה של המעצמות באזור זה, ומנתח את התחרות ביניהן. הדיסציפלינה משמשת בסיס לפוליטיקה מעשית, המבססת מעגלי קיום אנושיים ומרחביים. מטרתה העיקרית של המדינה היא מימוש עצמי, בהתאם לתנאים הגיאוגרפיים והאנושיים הבסיסיים שלה. שולי הפעולה הגיאופוליטיים נקבעים על ידי חוקי מרחב המחיה, הבנת הקשרים בין הטבע לאדם.

הספר עמוס במידע, הרבה יותר מאשר אפשר לקלוט במשך חיי אדם. לכל אורך הספר האושופר הוא תומך נלהב בגרמניה, משתמש בידע שלו כדי ליצור את התנאים לצמיחתה מהאפר של מלחמת העולם הראשונה ולחזור למדרגת מעצמת על. הוא מטפח את החשיבה הפוליטית, הצבאית והאסטרטגית של הנאצים.

למרות הניתוח העובדתי הפרטני, האושופר שומר על גישה הוליסטית. כך למשל משמש האוקיאנוס השקט השראה לתהליכים גיאופוליטיים שבהם הגדול בולע את הקטן לא בכוח, אלא בפייסנות ממיסה, התואמת את האקלים והאופי הרגוע. לכן האזור אינו מתאים להגשמתה העצמית של גרמניה.

האושופר טען שגרמניה חייבת ליצור בריתות עם מדינות בעלות אקלים דומה, יבשתי. מדיניות של פיתוח תחבורת הרכבות הבין-יבשתית תפתור את בעיית הגישה למרחבים העצומים של גרמניה ורוסיה. הוא הגה ברית יבשתית בין גרמניה, רוסיה, סין, הודו ויפן נגד העוצמה הקולוניאלית הימית של אנגליה, צרפת וארצות-הברית.

הסטודנט הקורא בספר אינו משער כי מחברו היה המבשר של הרוע הגדול ביותר בתולדות האנושות, האדם האחראי ביותר במו ידיו למלחמת העולם השנייה. הטקסט הוא אחד היבשים ביותר שאי פעם הודפסו, עד שמבינים שהוא תוכנית מוסווית לשליטה עולמית.

האושופר הסווה מיסטיקה גזענית בצעיף של גיאוגרפיה ומדע, והעניק בכך לגרמנים סיבה טובה מאד לחזור לאותם אזורים בלב אסיה שמהם הגיח לכאורה הגזע הארי. בקשתו למרחב מחיה עבור העם הגרמני ותוכניותיו להשיגו, היו לא יותר מאשר צידוק לביזה בקנה מידה בינלאומי ענקי.

המדינה, כפי שלימד האושופר אינה מושג מדעי אובייקטיבי, אלא נושא מתחום תורת הניסתר. בלב תורת הגיאופוליטיקה נמצא הרעיון כי המדינה דומה לאורגאניזם טבעי, עץ קוסמי בעל הזכות המעשית לגדול ולהתפשט. הרעיון מפחית את מעמדו של האזרח לחלקיק מהמדינה, ומעניק לגיטימציה לשלילת זכויות וחירויות הפרט. במקום שהמדינה תהיה קיימת כדי לספק לאזרח את זכויותיו וחירותו, האזרחים חיים למען המדינה. סדר הדברים הטבעי הוא שהחזק ינצל את החלש, והאבסולוטיזם חיוני למדינה המתפתחת. בעלי החיים בטבע פועלים על פי כלל זה, וכך חייבים לנהוג בני האדם. האושופר ערג לחזרת עוצמתה של גרמניה, וטען לסמכות להביא לכך באמצעות תורתו. הוא הצדיק את ההתפשטות על חשבון מדינות שכנות בזכות עליונות תרבותית, ולכן רצה לאחד את כל בעל הדם הגרמני במדינות אלה תחת דגל אחד.

היטלר העתיק ב'מיין קאמף' את המושג במלוא משמעותו כלפי מדיניות חוץ ופנים.

הברית שעיצב האושופר לימים בין גרמניה-רוסיה-יפן, כנגד מעצמות המערב, שכונתה 'הבלוק', הפכה בבת עינו. לאחר שחשד כי היטלר עומד להפר אותה ולתקוף את רוסיה, פעל יחד עם בנו אלברט לשליחת רודולף הס למשימת שלום חשאית בבריטניה. מאוחר יותר היה אלברט האושופר שותף פעיל גם בניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-1944.

הקשר לרודולף הס

בזמן שלימד את תיאורית 'מרחב המחיה' באוניברסיטת מינכן, הוא גייס חברים, תכנן תוכניות, ערך הסכמים, וכרת בריתות. אחד הסטודנטים שהאזין בתשומת לב רבה להרצאותיו היה רודולף הס, לימים סגנו של היטלר.

הס, שהיה טייס נלהב, קישר בין עולם התעופה של מלחמת העולם הראשונה ממנו בא, לגיאופוליטיקה שמעוצבת בקווים דומים לאלה הצבאיים. כיוון שהתעופה הייתה עיסוק בראשיתי וקטלני באותם ימים, רבים מאלה ששרדו קריירה צבאית בתחום זה חשו שתפישת עולם כזאת מתאימה לקידומם החברתי. הוא היה באופיו אינדיבידואל קיצוני וחשב להטמיע זאת בקריירה האזרחית.

הס נשבה בקיסמו של האושופר, שהפך עבורו לדמות אב. האושופר מצידו התעניין מאד בטייס הצעיר, שהזמין אותו מידי פעם לטיסות חוויה מעל שמי גרמניה, בין ברלין למינכן. אין ספק שעבור האושופר היו טיסות אלה כלי עזר לימודי ראשון במעלה, ומכאן גם מקור השראה לניסוח מרחב המחיה.

האושופר הציע להס להיות עוזרו האקדמי. באותה עת בדיוק גם אדולף היטלר הציע להס להיות מזכירו. הס לא היסס ובחר במשרה השנייה, אך הוא יזם קשר בין האושופר להיטלר.

על הקשר ההדוק בין הס להאושופר ניתן ללמוד גם מכך שהאושופר הסתיר את הס הנמלט בביתו, לאחר כישלון הפוטש במרתף הבירה במינכן בשנת 1924.

כאשר נכלאו היטלר והס יחד בעיקבות הקשר במצודת לנדסברג והתיישבו לכתוב את 'מיין קאמפף', ביקר אותם האושופר פעמים אחדות.

הכרעתו של הס להיות מזכירו הפוליטי של היטלר, לעומת ההזדמנות לשמש עוזרו של פרופסור האושופר באוניברסיטה, העניקה לו הזדמנות לשמש כגשר המקשר בין החוגים המשכילים והעם, קשר שהפך מהר מאד למשמעותי מאד עבור התפתחות המפלגה הנאצית. הוא האמין ביכולתו לשלב בין כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, וחשב שיוכל לפעול במקביל בכיוונים אחדים. הוא מילא את תפקיד מזכירו של היטלר, שהיה מקביל לזה של ממלא מקום, והשניים הפכו לצמד שנראה יחד בכל מקום. הקשר עם הפרופסור חיזק את מעמדו.

איוולת היא לחשוב שהאושופר לא היה מודע לתעופה כגורם זהה ועולה בחשיבותו על הרכבות והספינות, בפיתוח מרחב המחיה. יתכן אף כי כלי התעופה הן שנתנו לו את הדחיפה המרכזית לפיתוח הרעיון. האימפריאליזם הבריטי התפתח בעיקבות המצאת ספינת הקיטור, והאושופר בודאי חשב על התפתחות ספינת האוויר והמטוס בהקשר דומה. המושג 'מרחב מחיה' לא היה חדש למעשה. הקולוניאליזם והאימפריאליזם היו מושגים חופפים. זאת הייתה אותה גברת בשינוי אדרת. מה שהעניק את התמריץ לפוליטיקה החדשה היה לא ניסוח של פרופסור לגיאוגרפיה, אלא המציאות החדשה בה אפשר היה להתגבר על מרחקים ומכשולים יבשתיים באמצעים טכנולוגיים חדשים ומבטיחים שעמדו לרשות מדינות מפותחות.

היטלר הבלתי מלומד האזין בשקיקה לתיאוריות הגיאופוליטיות של האושופר. 'מרחה המחיה' היה הנימוק המדעי והפוליטי לכל הזעם חסר הצורה שהצטבר בו. האושופר העניק להיטלר את הבסיס לברוטאליות שלו. היטלר אימץ את ההדרכה שקיבל בלב שלם.

כאשר היטלר התפרסם, הדריך אותו האושופר צעד אחר צעד. הוא טשטש את כוונותיהם המלאות של הנאצים, ודיבר על אימפריאליזם גיאוגרפי, זכותה של מדינה, וטובת העם. כאשר היטלר נבח, צעק, ושילהב את הרגשות, פנה האושופר בצחות לשון משכנעת אל המכובדים והאינטלקטואלים. את התוכחות של היטלר הוא פירש בהירהורים בקול רם.

הנאציזם טען לזכות לאכוף את עקרונותיו על כל האומות, ולחנך אותן על פי רעיונותיו, בלי קשר לגבולות המדינות. בדיוק כמו שהכנסיות אינן חשות עצמן מוגבלות על ידי גבולות פוליטיים, כך לא הגביל עצמו הנאציזם לגבולות גרמניה.

היטלר כתב ב'מיין קאמפף', ע' 845:. 'התיאוריה הנאציונל סוציאליסטית אינה משרתת את האינטרסים הפוליטיים של אף מדינה פדראלית, אלא תהיה יום אחד למשרתת העם הגרמני כולו. היא חיבת לקבוע ולארגן מחדש את חיי האומה, ולכן טוענת בתוקף לזכות להתעלם מגבולות שהותוו על ידי מגמות שנדחו על ידה'.

מידת מעורבותו של האושופר בניסוח זה היא נושא לויכוח. מה שבטוח הוא כי הוא הירצה להיטלר הצעיר בכלאו. יש עדויות כי תרם יותר מאשר הכללות, וכתב וערך פרקים שלמים של כתב היד.

האושופר יעץ להיטלר להגדיל את מרחב המחיה של הרייך השלישי בתנועה מהמרכז כלפי השוליים הטריטוריאליים בהדרגה, צעד אחר צעד, בתנועה סיבובית ספיראלית נגד השעון. אם מסתכלים על סדר הכיבושים של היטלר הרי שזה אכן היה הסדר במלחמת העולמית השנייה: אוסטריה, צ'כוסולובקיה, פולין, נורבגיה, ארצות השפלה, צרפת, אנגליה, הים התיכון, רוסיה.

בנו של האושופר, אלברט, היה בעקבות אביו לפרופסור לגיאופוליטיקה. גם לו היו תארים מתקדמים בגיאוגרפיה ומדע המדינה, והוא שימש ראש החוג לגיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת ברלין. אלברט האושופר היה חברו האישי ולימים אחד מסוכניו המשוטטים הבכירים של רודולף הס. הוא סייע לו רבות בברלין בימים הקריטיים שלפני עליית היטלר לשלטון. היו לו קשרים טובים בחוגי השגרירות הבריטית, הוא נסע תדירות לאנגליה וארצות הברית, והמזרח הרחוק, ודיווח על המתרחש שם בעיתון שערך אביו.

מעצב מדיניות החוץ

בראשית עלית הנאצים לשלטון התמנו רודולף הס וקרל האושופר כנשיאי ארגון חוץ , שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. התפישה כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם, נשאה פרי בעת סיפוח צ'כוסלובקיה ואוסטריה. כאשר פלשו צבאות הנאצים לארצות אלה, ליבה הארגון להבות, גיס, שלהב, תמך והריע לפולשים, ושיתק את ההתנגדות המקומית. התמיכה של המיעוט הגרמני ואוהדי גרמניה ממוצא מקומי הייתה הבסיס האיתן עליו נשען הכובש הנאצי גם בפולין, צרפת, ויתר המדינות שכבשו. עד כדי כך הייתה רבה הצלחת הארגון שהקים האושופר.

האושופר היה אחראי גם ל'ברית אפולו', שהייתה הסכם במסגרתו נשלחו חיילים גרמנים לאימונים סודיים ברוסיה, ומתכנני מטוסים גרמנים ליפן לייעץ בפיתוח מטוסי קרב. בתואנות ותחבולות שונות כיפף האושופר את חוזה ורסאיי, בנה את עוצמת גרמניה, בזמן שהעולם חשב עליה עדיין כחלשה, והתחיל לארגן את התמיכה בה. חוזה מדינות הציר, המסמך שכרך יחד את גרמניה, איטליה ויפן, נכתב על ידי קרל האושופר עצמו.

[Last Secrets Of The Axis: History Channel, 2001. [המקור -

גרמניה הנאצית הייתה בית ספר לקוסמים שניהל קרל האושופר. מנהיגי הנאצים היו הבוגרים המוצלחים ביותר. האושופר העניק להם את התחושה של 'אני יכול לעשות הכול'. הוא הציע את התפריט, ועליהם היה רק לבחור איזה קסם לבצע. מפיצים את הסיסמה: 'השמים אינם הגבול', הם ריחפו מעל קהל ההמונים כציפורים, הפכו את הקש לדגן ובנו גשרי גפרורים.

העולם מלא הערכה לקוסמים. יש להם הילה מיוחדת, דומה לזאת של הטייסים. העולם התמסר בקלות לקוסמים החדשים. אך רף הציפיות של הציבור עלה. הוא ביקש קסמים רבים וחזקים יותר. התוצאה הייתה שברון לב, תחושת ניבגדות של הקוסמים, ולעג ובוז ציני של הקהל כלפיהם.

כתוצאה מהשתלטות נטיתם הפוליטית של האושופר והס על גרמניה התפתח תחום התעופה במדינה זאת בקצב מדהים. בהתחלה היה זה בסמוי, בשל ההגבלות שהטיל חוזה ורסאיי. קלובים לתעופה נוהלו על ידי ותיקי הלופטוואפה, והיו המוקד של פעילות הנוער הגרמני הלאומני באותם ימים. לאחר עלית הנאצים לשלטון נוצר מכך קונצנזוס לאומי. לשכבת השלטון המיליטריסטית הפרוסית הותיקה נתפרה חליפה חדשה. התעופה הגרמנית התפתחה בטור גיאומטרי, והפכה לקטר של הכלכלה כולה.

באותה תקופה אימץ הממסד הפוליטי-צבאי ביפן מחדש את תרבות הסמוראי – הבושידו, כשהוא מנטרל ממנה את האלמנטים הפילוסופיים ומותיר רק את העקרונות המאצ'ואיסטיים של רוח הלחימה, הנאמנות וההקרבה.

גם בגרמניה התפתחה במקביל תרבות סמוראי פיאודלית שקידשה את הכוח, שהושפעה מנטייתו המיסטית של מעצב דעת הקהל האושופר. האושופר, שהיה שבוי בקסם המזרח, ראה ב'פלוגות הסער' את הסמוראים הגרמנים וביפנים את 'הארים של המזרח'.הסמוראי מקביל לסופרמן הניטשאי בתכונותיו. הוא בז למותו שלו ובאותה מידה למותם של אלה שהוא מתבקש להרוג.

קוד הסמוראי מתפתח הרבה יותר מהר בתקופות קשות, כמו אלה ששררו בגרמניה ויפן בתקופת השפל הכלכלי.

המוות המכובד בהתאבדות הוא העיקרון הבסיסי. ביפן, מי שהתאבד בגין פשע שעשה על פי קוד הסמוראי, פשע שעל פי נורמות מקובלות מחייב לרוב עונש חמור הרבה פחות ממוות, זכה למלוא הזכויות הניתנות למשפחה לאחר המוות.

גדול הסמוראים היפניים, מוסאשי, זכה לאוניית קרב שתיקרא על שמו, והקיסר הירוהיטו ביקר בה, מה שנחשב לכבוד בלתי רגיל.

טייסי הקמיקאזה, והטייסים בכלל ראו עצמם כסמוראים.

תעשיית הסרטים היפנית הרבתה בהפקת סרטי פעולה סמוראיים, שבהם תוארה דמותם כארכי-מהרגים בשרות השליט.

דרך הסמוראי אומצה גם לתאגיד הכלכלי היפני, הדורש נאמנות מוחלטת מהעובדים.

החרב הייתה אמצעי הלחימה העיקרי של הסמוראים הראשונים. בימינו החרב מיושנת ומטוס הקרב החליף אותה. אך הצעירים הנמשכים למטוסים הם בעלי אותם דפוסי התנהגות שאפיינו את הצעירים בעבר. כלי הנשק הפכו משוכללים יותר, אך בני האדם נותרו בבסיסם זהים. אין הבדל בין מאפיינים הפסיכולוגיים וכישוריהם של הצעירים שלמדו לירות בחץ וקשת ולרכב על סוס לפני שלושת אלפים שנה לבין הצעירים של היום.

הסמוראים אומנו להיות משרתי השליט, המצייתים בלי לחשוב לפקודותיו. הם אינם מסוגלים ליצור מציאות חדשה, לגלות תגליות, ליצור יצירות אמנות, אלא לתפקד במציאות קיימת.

היטלר המציא סיסמא עבור האס-אס: 'נאמנותכם היא כבודכם'. היא משקפת אנשים מהירי ציות אך מוגבלי חשיבה. הסיסמא הפכה לשבועתו של כל חבר אס-אס ולעיקרון שלפיו התנהל. הימלר טיפח בילדי גרמניה את האמונה כי הם צאצאי הלוחמים הטיבטיים האריים הקדומים, ועיצב עבור חיילי האס-אס טכסים ססגוניים מתאימים.

רוב הפגישות בין פקידים יפניים רמי דרג למנהיגים נאציים נערכו בביתו של האושופר ליד מינכן. הוא לחץ על היטלר לשלב את יפן בברית עם גרמניה. היטלר הסכים. ההסכם הבטיח תועלת הדדית. שתי המדינות פתחו כל אחת במבצעים פשיסטיים, שמטרתם השתלטות על תחומי מחיה, 'שחרור' שטחים ממדינות שכנות, כיבוש, יצירת השפעה זרה, וסלילת העתיד 'לדם טהור ואצילי'.

כשהתחילה מלחמת העולם השנייה הפכה ארצות-הברית תלויה יותר ויותר באספקת מזון משכנותיה, בפרט ברזיל. כדי להפסיק את מעבר ספינות האספקה, התחילה גרמניה להטביע אותן באמצעות צוללות. את המידע על תנועת הספינות סיפקו המגרים היפנים הרבים בברזיל, שאחוז ניכר מהם היו חברים באגודת 'הדרקון השחור'.

כאות תודה לתרומתם במה שהסתמן אז כהצלחה מוחלטת בניתוק קווי האספקה של בעלות הברית, קיבלו היפנים מהגרמנים את המפתחות להתקפה על פרל הארבור. כאשר תקפו המטוסים היפנים, בתאריך 7 לדצמבר 1941, היו בידיהם תוכניות מפורטות של המקום. את התוכניות הכין מרגל גרמני, שגויס על ידי קרל האושופר באוניברסיטת מינכן. המרגל, שעבר להונולולו בשנות ה-1930, קנה בית שמשקיף על הנמל. הוא הכין רשימות תצפית, אותן שלח לקונסוליה היפנית. בכל אותה עת שמר על המסווה של חוקר הכותב לעיתון מדעי אודות ההיסטוריה הגיאופוליטית של איי הוואי.

] [Last Secrets Of The Axis: History Channel, 2001. [המקור -

המתקפה אווירית היפנית על פרל הארבור נחשבת להצלחה מודיעינית ומבצעית יוצאת מהכלל. היה בה חידוש משמעותי בתחום תורת הלחימה. לראשונה בהיסטוריה בוצעה מתקפה אווירית בהיקף גדול באמצעות מטוסים שהמריאו מנושאות מטוסים. המשמעויות עבור כל חובב תעופה היו אדירות. מרחבי האוקיינוסים האינסופיים, שעד כה היו בשליטת הספינות, נכנעו סופית לאמצעי התחבורה החדש.

ריינהארד היידריך היה הסמוראי הראשי של גרמניה הנאצית. סגנו של הימלר, שפיתח במקביל קריירת טייס קרבי מרשימה במקביל לעיסוקו כראש המשטרה החשאית הגרמנית, עט על ההזדמנות לאכוף את מרותו. הוא יכול היה לשחק את הסמוראי. חודשים ספורים קודם לכן הוא קיבל מגרינג פקודה מעורפלת לפתור באופן סופי את בעיית היהודים. הדבר הצריך שתוף פעולה בין גורמים רבים, שעל רובם לא ידע איך להטיל את מרותו. כעת יכלו כנפי הטייס להרשים הרבה יותר. בתאריך 20 לינואר 1942 הוא הטיס מטוס קל מפראג, בה התגורר כמושל צ'כוסלובקיה, לברלין, בה התכנסו בוילה בואנזה נציגים מכל מוסדות הרייך כדי לדון בשאלה היהודית. תוך שבע-עשרה דקות בלבד הוא סיכם את הנושא, מאציל את סמכותו לאייכמן, מבלי להתיר לאף אחד את רשות הדיבור. ללא פרל הרבור היה הפיתרון הסופי עשוי להסתיים במבוך ביורוקראטי, כמו יוזמות נאציות רבות אחרות.

המרד בהיטלר

בתאריך 3 למאי 1941 שוחח קרל האושופר בארבע עיניים עם סגן הפיהרר רודולף הס. הס האמין באורח מלא בפרופסור מאז ימי הפוטש במרתף הבירה. השניים דיברו על העתיד. פעולותיו הבלתי יציבות והבלתי שפויות של היטלר התישו את גרמניה, וערערו את ה'בלוק האירופאי- אסיאתי. היו חששות מבוססים כי היטלר יפנה נגד סטאלין, ויטיל את המדינה למלחמה בשתי חזיתות. האושופר והס לא רצו בכך.

בריטניה שרדה את 'הבליץ' והתחפרה. במקום לנסות ולעקור אותה, היה מקום לשיחות שלום. לגרמניה לא היה עניין מיוחד בה, וכל זמן שהאי הקטן לא גילה עניין באירופה של מדינות הציר, היה יכול להישאר חופשי.

אבל כיצד לשגר שליח שלום? לפני המלחמה התיידד האושופר עם אחווה בריטית אריסטוקרטית סודית, 'השחר המוזהב', שרבים מחבריה היו שייכים לחברה הגבוהה. בנו של האושופר יצר קשר עם אחד החברים הבכירים, הדוכס מהאמילטון, כדי שהפניה תעשה דרכו.

סגן הפיהרר הס יצא בחשאי, במטוס האמ-אי 110 המיוחד שהכין, כדי לפגוש את האמילטון בטירתו בסקוטלנד. התוכנית האצילית לא הצליחה. הס דיבר בכנות, אך צ'רצ'יל לא רצה שלום עם ההמון השטני של היטלר. הוא רצה בחיסול הרייך. הס נאסר ליתר המלחמה כפושע מלחמה.

היטלר, שחשש מעריקות נוספות, פעל במהירות. הוא הדיח את כל עוזריו ומיודעיו של הס. עבור האושופר זאת הייתה תחילת הסוף. גם עבור גרמניה. לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמה, כיוון ההצלחה התהפך במהירות.

בתאריך 22 ליוני 1941 פלש היטלר לרוסיה. חזון הברית האירופית-אסיאתית של האושופר התפוגג. כמו רבים אחרים בשלטון הנאצי הוא חיפש פתרון למצב. לאחר התבוסה בסטאלינגרד היה ברור שהרייך מתמוטט, ותבוסה תהרוס את המדינה על יושביה ומורשתה. פטריוטים ולאומנים הפנו עורף לפיהרר. האושופר הפך פעיל בארגון שקשר קשר להתנקשות בהיטלר, ובנו אלברט הצטרף. הקושרים רצו במות היטלר ובהקמת ממשלה אזרחית.

ניסיון ההתנקשות נקרא 'מבצע ואלקירי', והוא התבצע בתאריך 20 ליולי 1944. פצצה הוטמנה בסמוך להיטלר ב'מאורת הזאבים', בונקר המבצעים שלו בחזית הרוסית. הפצצה התפוצצה, אך רגל השולחן מנעה פגיעה מושלמת בהיטלר. זה היה סוף המרד. היטלר הזועם פעל במהירות, והוציא להורג אף את אלה שנחשדו בשיתוף פעולה מרחוק. קרל ואלברט האושופר הפכו לפושעים, אויבי המדינה ונכלאו.

במקום להוציא אותם להורג העדיף הימלר, שהבין כי המלחמה אינה עומדת להסתיים כמצופה, לשמור עליהם כקלף מיקוח מול הבריטים. אלברט, שניסה להימלט, הועבר לכלא שמור בברלין, בו הוצא להורג באחד מימי המלחמה האחרונים. קרל האושופר נכלא בדכאו עד תום המלחמה, והובא למשפט בנירנברג. אך הוא לא הואשם, והעיד כמעין עד מדינה נגד הרייך, מכחיש את מעורבותו.

בשנת 1946, בגיל 75, סיים האושופר את חייו בהתאבדות ברוח מנהגי הסמוראים, הבושידו. הסמוראי הגרמני איבד את כבודו, תפקידו, מולדתו, והדבר היחיד שנותר לו הייתה נשמתו. כפעיל באגודת 'הדרקון השחור', חי כל ימיו תחת שבועה לביצוע חרקירי במקרה של חרפה. הוא רצח את אשתו היהודייה שהייתה שותפה למעשה, ואחר כך ביצע התאבדות יפנית מסורתית, ספוקו, בה חתך את בני מעיו משמאל לימין בחרב יפנית קצרה.

קרל האושופר היה אינטלקטואל, איש אקדמיה ויועץ. הוא השפיע על סימלי המפלגה הנאצית, מטרותיה ושיטותיה. הוא שכנע את סגן הפיהרר לבגוד במדינות הציר, וגייס את האדם שסיפק את המודיעין להפצצת פרל הארבור. עטו הכתיבה את ההיסטוריה, כשכתב את בריתות אפולו והציר. מעל לכל הוא היה פטריוט, שרצה את הטוב ביותר לארצו. הוא ביקש את העתיד המזהיר, שישחזר את תפארת העבר. אך תלמידו אחוז הזעם העיוור קילקל את תקוותיו.

קרל האושופר היה רבה יותר מאשר הערת שוליים בהיסטוריה. הוא היה האדם שמשך בחוטים. לו הבלוק האירופאי-אסיאתי היה ממשיך להתקיים, המלחמה הייתה מסתיימת אחרת, והמפה הבינלאומית הייתה משתנה באופן דראסטי. היטלר הרס את סיכויי הצלחה, אך את האושופר לא ניתן לשכוח. רב מכשפים ואסטרטג על, הוא בנה את גרמניה הנאצית כבבל הגדולה, לפני שהשליט המטורף ריסק אותה.

קל מאד ליפול בחקר הנאציזם בין המציאותי לדמיוני. הגבולות לעיתים מטשטשים. הם מטושטשים גם בשכלם של דמויות נאציות רבות, וכך עלולים ליפול בפח הן החוקר והן הקורא. הרחבת היריעה לתחומים כמו המיסטיקה עלולה להוביל לתיאוריות שנדמות כדמיוניות.

'בני אדם, בכעסם זה על זה, בשוטמם זה את זה, בצרות עיניהם אלה לאלה ובחמדנותם, פסקו מלהבין איש את רעהו וירחקו איש מאחיו, ויגרשו את אלוהים מהם והלאה. ובכסילותם כי רבה ואומללותם שהביאו על עצמם במו ידיהם, נועצו והחליטו להשיג את אלוהים ולהחזירו אליהם לא בדרך האהבה אשר בלב, אלא בדרך היוהרה הארצית שסימלה הוא המגדל, הווה אומר – בדרך הלמדנות המתנשאת, וחריפות השכל המחזקת את גובה הלב.'

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב' - פרק 9

אדולף היטלר וההרים הגבוהים

ראשי פרקים

מבוא – היטלר כאדם בלבד

האב טיפוס של חולה בחרדת הנפילה

מיין קאמפף

המחלות של היטלר

היטלר וההרים הגבוהים

המטוס כמאזניים מעופפות

היטלר כנוצרי שנולד מחדש

תסביך נפוליון

דמות היטלר על פי שלישו האוירי

· מבוא – היטלר כאדם בלבד

היטלר היה אדם בלבד, גם בתור הרשע הגדול ביותר בכל הזמנים. ניתוח אופיו עשוי להעניק את התובנה הפשוטה והמבריאה של היכולת להבין את הרוע ולגבור עליו מבפנים. זאת תחושת הניצחון האמיתית.

היטלר חי בחיפוש מתמיד אחר הזמן האבוד. בתקופה הקודרת לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה הוא רצה לאתר את פסגות הזמן המאושר של ילדותו, ולשחזר אותה לצרכי שיקומו הפיזי והנפשי כמבוגר. הוא וחבר מרעיו חשבו שיוכלו להשתמש באידיאולוגיה הניטשאית כדי ליצור ישות חדשה באמצעות ריגושים תכופים, חיוביים ושליליים. ניטשה עצמו הגיע לתובנת 'האדם העליון' לאחר שראה ילדים משחקים ואת ההיררכיה הנוצרת ביניהם באופן טבעי.

היטלר היה ילד קל דעת, שהתפתח לגבר שהיה מוכרח לחוות שיאים רוחניים בלי הפסקה, כדי לשקם את עצמו. תחושות ההידרדרות וחוסר המוצא שלו התחילו בנעוריו כאמן חסר מזל, והמשיכו עד לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כדי לשנות כיוון כלפי מעלה הוא חיפש שיאים חדשים בלי הרף. בהתחלה היו השיאים הסמים והאמנות, אחר כך קורותיו כחיל, בהמשך המיסטיקה, האידיאולוגיה הניטשאית והלאומנות הקיצונית, ולבסוף היו אלה המפלגה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים, שסיפקו לו את הפסגות הריגושיות מהן יכול היה לחלוש על בריאותו וסביבתו.

היטלר בחר, בשילוב של כורח והזדמנות, ברף השיאים הגבוה ביותר, זה של התגשמות הנפש האווירית. המודל שלו היה אידיאל האדם העליון של ניטשה. התממשות המודל הייתה בכל תחומי החיים. כשהגיע לשיא מסוים, הוא לא יכול היה להסתפק בו. הוא חשש ליפול ממנו. חרדת הנפילה, הוורטיגו, הניעה אותו להמשיך כמטורף. לכן היטלר הוא אב הטיפוס המובהק של אדם החי באופן מתמיד בחרדת הנפילה. האנטישמיות היוותה מגן פסיכולוגי נגד חרדת הנפילה מהגבהים אליהם טיפס.

מחלותיו של היטלר הם שהכתיבו במידה רבה את בחירותיו והתנהגותו. המחלה העיקרית, העגבת, פגעה בליבו על ידי שהרחיבה את העורק הראשי היוצא מהלב כלפי מעלה, ומנעה פעולה מלאה של השסתום העוצר את חזרת הדם למטה. למחלה התלוותה תחושת זיהום תמידית. כתוצאה מכך התגבשה תפישת עולמו שהקצינה את הניגוד בין הנשגב לשפל.

הוא תפקד רק באמצעות קוקטייל של סמי הרגעה ומרץ שנטל מידי יום, ויצר אצלו תחושת אופוריה בלתי הגיונית. במקביל לתלות בתרופות, המשיך לחפש רפואה אלטרנטיבית. בהגשמה קיצונית של הנפש האווירית על אופניה השונים ראה את המזור האמיתי לו ולגרמניה, שהפכה למגרש המשחקים שלו.

היטלר הוא חיקוי של צ'רלי צ'פלין. שניהם נולדו באותו היום. צ'פלין, שהיה מודע לכך שהיטלר הוא חיקוי שלו, ותיעב אותו, התייחס לכך באומרו: 'האיש הזה מסוכן מאד. כמוני, הוא מסוגל לעשות כל דבר שהוא מאמין בו'. את מחאתו נגד היטלר ביטא צ'פלין בסרטו המפורסם 'הדיקטאטור הגדול'.

המאפיינים המשותפים ביותר ביניהם התגלו מעבר לכרונולוגיה הביוגרפית, המראה החיצוני ותכונות האישיות. הם התבטאו בעיקר בדמות אותה גילמו בהופעותיהם הפומביות, צ'פלין בסרטים והיטלר בפוליטיקה. שניהם גילמו את דמות הנווד הליצן הנואש, שבמציאות האבסורדית הוא מהלך בין האפשרי לבלתי אפשרי, בין דמיון למציאות, מבצע פעלולים מסמרי שיער. היטלר היה מודע להקבלה, ואף צפה בסרט 'הדיקטאטור הגדול'. ההבדל המשמעותי מאד ביניהם הוא שצ'פלין כנווד גילם דמות אנושית חביבה ביותר, ואילו היטלר הפוליטיקאי דמות שטנית.

מנין שאב היטלר את הכוחות להתגלמות כה ארורה?

צ'רלי צ'פלין ניחן בשפלות רוח ובחמלה אנושית רבה, שהפכו אותו לאדם הומאני ביותר. הוא חשב על שיאים במונחי הצלחה אמנותית והשפעה דרך האמנות. היטלר חשב על הצלחה במונחים של 'הסופרמן', התגשמות חלום המעוף והשפעה פוליטית.

תהליכי הנסיקה והנפילה, התרוממות הרוח והתבוסה, אותם עבר כנער, חיל ופוליטיקאי, גיבשו באישיותו של היטלר את נחישות עיקרון המעוף כמזור מרכזי לנפש. הוא הבין כי כדי לשרוד כפוליטיקאי ואדם הוא חייב לגלם באופן עיקבי דמות המונעת על ידי עקרון זה, שבני אדם רבים הכירו והיזדהו עימו. עליו לבטל את פחד הנפילה בו, שהיה גם פחד מוחשי, שכן סבל מפחד גבהים, ורטיגו. עליו להפוך את ביטול פחד הנפילה לציר מרכזי באישיותו, ועליו לשלב זאת בעמדה פוליטית ואידיאולוגית. עיסוקיו הקודמים במיסטיקה, אמנות, ולאומנות, היוו הכנה טבעית לכך.

האב טיפוס של חולה בחרדת הנפילה

היטלר היה בנו של פקיד מכס בעיר הגבול האוסטרית ברונאו. בינה לבין גרמניה הפריד נהר רחב, ומעליו שני גשרים. שאלת משמעותו הגיאוגרפית של המטוס, מבחינת הגדרת ושמירת הגבולות הבינלאומיים, הייתה בודאי רבת עניין להיטלר הילד ומשפחתו. לאחר המצאת המטוס הגבול הפיזי והמדיני הפכו חסרי משמעות. לנהר, לגשרים, למוכסים, לא היה כל ערך. כל אחד יכול היה לדלג במטוס מכל מקום לכל מקום.

המטוס היה סיוט בחלומות כל מוכס. יתכן והיטלר בן המוכס ראה עצמו בדמיונו רץ עם כל הפיצ'יווקעס, הניירת, החותמות, הבולים, ועומד בפתח כל מטוס שנוחת אי שם כדי לבדוק את התכולה. יתכן וזה היה הגורם לקיבה העצבנית שלו.

מבחינה דינאמית היה רעיון המוכס בכל מקום מלהיב, כי היטלר יכול היה לדמות עצמו כך פועל בכל מקום. מבחינה מטריאלית הוא היה פחות מעשי, כי הציוד שנדרש, כמו תיקים לנשיאת הניירת, היה רב וכבד מיכולת הנשיאה המקובלת. מבחינה פורמאלית הרעיון היה בלתי אפשרי, כי אף מדינה לא תכננה לוותר על גבולותיה, ואפילו לא על עמדת מכס אחת.

לכן הגבול החיצוני, הפיזי התבטל עבורו, והפך לגבול פנימי. זה גבול שהתעצב ברחובות הערים כלינץ, וינה, מינכן, בהם הסתובבו המוני אדם ברחובות צרים מוקפים בנינים גבוהים, וכל אחד יוצר בעצמו את הגדרת עולמו התרבותי, ומכאן גם הפיזי.

הוא התאמץ לשווא להגדיר את עולמו הפנימי באמצעות הדת, האמנות, המיסטיקה, הסמים, האידיאולוגיה. היו אלה סימנים ראשונים לאדם שלא יכול היה לחיות במתינות, בלי התלהמות, בלי ריגוש חיובי או שלילי: אינטלקטואלי, רגשי, ואולי גם פיזי פרברטי, כפי שהעידו עליו מאוחר יותר .

ב-1 באוגוסט 1914, כחלק ממלחמת העולם הראשונה, הכריזה גרמניה מלחמה על האימפריה הרוסית, בהתאם לברית בינה לבין אוסטרו-הונגריה. יומיים מאוחר יותר התגייס היטלר לצבא, לגדוד הבווארי. הוא כתב ב'מיין קמפף': 'עבורי, כמו לכל הגרמנים, החלה עתה התקופה הגדולה והבלתי נשכחת ביותר בכל תקופת קיומי על פני האדמה. כל המאורעות שקדמו הפכו לבלתי קיימים והפכו לאין.'

לאחר שנים של עוני ובדידות, מצא היטלר שייכות ומטרה לעצמו. האבחנה של היטלר את יום פריצת המלחמה כשיא קיומי מעידה על אישיותו הקיצונית. השאלה המרכזית עבורו מאותו יום ואילך תהיה כיצד לשחזר את רגע ההתעלות של התחלת המלחמה, כיצד לא לחזור אל שגרת היום יום, שממנה עלולים ליפול עוד ועוד.

ביחידתו שימש היטלר בתפקיד של רץ, מה שבהחלט תאם את אופיו. הוא נחשב חייל מרושל למדי בהתנהגותו, אך נכון תמיד להתנדב למשימות מסוכנות, כמו העברת תשדורות אל אזורי הלחימה ומהם. בזמני רגיעה היה מצייר את אזורי הקרבות. היטלר, שלא כמו חבריו החיילים, מעולם לא התלונן על התנאים הקשים בהם חיו. הוא העדיף לדבר על אמנות או היסטוריה. חבריו החיילים סברו שהוא שש לרצות את מפקדיו יותר מדי, אבל בדרך כלל היה ידוע כמתבודד, אמיץ ובר מזל. לדוגמה, בקרב בין היחידה אליו השתייך היטלר לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. היטלר יצא בלא פגע. במקרים רבים אחרים קרה שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז.

תעוזתו של היטלר בקרב מעידה, בנוסף לאומץ הלב, גם על מבנה אישיות מסוים, לא שגרתי ולא נורמטיבי. הבדידות, ההתעסקות ברוחני, ההתעמתות המתמדת עם הסכנה, מעידים על הצורך המתמיד באדרנלין ובשיאים נפשיים, המשמשים לא לצורך קידום, אלא להיטהרות פנימית. אצלו הם העידו גם על אישיות סוציופתית.

במקביל הפגין היטלר, דרך אהבתו המופגנת לאמנות, דבקות בסימבוליזם כמרפא לנפש. הגישה הנפוצה לטיפול בבילבול נפשי דרך השימוש בהגיון הפשוט, מתאפיינת בהתעקשות על הפגנת השיקריות של רעיונות הזייתיים. הגישה הסימבולית נהנית מהומוגניות. היא ניזונה מהקרקע הפוריה והפתוחה בנפש לאגדות, מהרגישות הכמו מולדת לסמלים. באמצעות האמנות ניסה היטלר להרגיע את רוחו. אך בהתעמתות מול דחפיו התוצאה הייתה תיסכול ומעבר לערכים קיצוניים.

היטלר לא היה יחיד בגרמניה בהתלהבותו המיליטריסטית. המחאה נגד המלחמה הטיפשית, שגבתה לשווא עשרות מיליוני קורבנות, הייתה נפוצה בעיקר בארצות המערב. בגרמניה, לעומת זאת, שררה תרבות מיליטריסטית-רומנטית, והצבא נתפש כמעצב את העם. הלכי הרוח השכיחים בגרמניה באותה עת של ראשית עידן המדינה המודרנית היו ניסיון להשליט את הרומנטיות, רוח ההקרבה, והאתוס הלאומי, על פסים רציונאליים, מדעיים ומודרניים. כל זאת תוך העתקתם אל מחוזות חדשים, רחוקים ונישאים יותר. לא רק תקוותיהם של בני האדם, אלא גם חרדותיהם וסיוטיהם היו ברורים להם ועזים יותר בהווה הדמוקרטי. המבנה העצבי שנשחק במלחמה היה דומה לחלק פגום במכונה משוכללת, שהמשיכה לתפקד למרות הנזק. הם ביקשו לתקן בכל מחיר את הנפש הפגועה.

לאחר שהיטלר התמכר לשיאי הנפש הגבוהים כל כך בחזית, לא פלא שהתרעם על שגרת חיי היומיום השלווה בעורף:

ב-7 באוקטובר 1916, מיצה היטלר את מנת המזל שלו: הוא נפגע ברגלו מרסיס פגז בקרב על הסוֹם והועבר לאשפוז בגרמניה. זו הייתה לו הפעם הראשונה מחוץ לחזית מזה שנתיים. לאחר שהחלים, נסע לטייל בברלין, ולאחר מכן הוצב לתפקיד קל במינכן. במינכן נדהם היטלר לראות את האדישות של האנשים כלפי המאמץ המלחמתי.

כדי להתרחק מהאזרחים הלא אכפתיים, ביקש היטלר לשוב אל חבריו בחזית ונשלח לשם במרץ 1917. אחרי שבדצמבר 1917 קיבל היטלר את אות 'צלב הברזל' מדרגה שניה, הוא קיבל באוגוסט 1918 את אות צלב הברזל מדרגה ראשונה, עיטור נדיר למדי לחייל שאינו קצין (דרגתו של היטלר הייתה רב טוראי, קורפורל).

ככל שהתקדמה המלחמה והכף הלכה ונטתה כנגד הגרמנים, נטה היטלר יותר ויותר למרה שחורה. חרדת הנפילה התעוררה בו שוב. הוא היה יושב בפינה שלו באוהל, ופתאום מתחיל להשתלח ב'יריבי גרמניה', היהודים והמרקסיסטים, בהם ראה קושרי קשר נגד המאמץ המלחמתי הגרמני. ברוחו של היטלר הם לא היו אנשים, אלא סמל מובהק, דימוי המעורר ורטיגו.

באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית ליד העיירה איפר בבלגיה, סבל היטלר מעיוורון זמני, ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי. מצבו הנפשי הידרדר עוד יותר.

עיוורון זמני הוא הצורה הבולטת ביותר של ורטיגו. היטלר נכנס למצב של טרור עיצבי טהור, שיצר עיוות ברור בנפש שטבועה בה חרדת הנפילה הדמיונית.

הדימויים החולפים ביותר יכולים לעתים לעורר בנו ורטיגו רדום, השרוי עמוקות בתת המודע. אין זה נדיר שחיים שלמים יהיו מושפעים על ידי אפיזודה בודדת של ורטיגו. חווית הוורטיגו המעשית, חרדת הנפילה ממקום גבוה חסר מעקה, כדוגמת גג, יכולה להמשך רגעים ספורים, אך היא נטבעת בנפש לנצח. היא יכולה להביא אנשים לסרב כל חייהם לעלות למקום גבוה. הדימוי עשוי לחזור בלילות, ואף במצבי ערות, כמחלה חסרת תיאור הממלאת את הישות. סבל החולה מורגש אף בתיאור הבעיה. תחושות סחרחורת רבות, בחילה וכאב, מתקשרים לזיכרון אחד זה, שהוא כה מדויק ומוגדר. ההתמכרות להנאה הגופנית אינה משחררת ממנו. הדימוי אכזרי ופטאלי: כאשר הסיוטים חוזרים, החולה יודע כי הם יסתיימו בנפילה ממשית מאחד הגגות. הוא יודע כי אם ימות בשנתו, יהיה זה מאותה נפילה דמיונית, שתביא להתקף לב.

בתאיך 10 בנובמבר 1918 נכנס כומר זקן לאולם שבו שכב היטלר והודיע, שהמלחמה הסתיימה. גרמניה הובסה. הקייזר וילהלם השני הודח ובית הוהנצולרן נפל. גרמניה הקייזרית הפכה לרפובליקת ויימאר. היטלר תיאר את תחושותיו במיין קמפף: 'ואז חלפו ימים נוראים, ונוראים יותר היו הלילות. ידעתי שהכול אבוד... בלילות אלו השנאה בי גברה, השנאה אל אותם אלה האחראים לתבוסה.' לדעתו, האחראים לתבוסה היו הפוליטיקאים בגרמניה, ובעיקר - היהודים.'

אין צורך בחלל או במעמקים עצומים כדי ליצור את הנפילה הדמיונית. מספיק דימוי דינאמי, שנון ומובדל, כדי לשלח את הישות כולה להזדקרות והסתחררות. גם הדימוי המעודן ביותר מתאים, אם נתפשים לו ברגע הרישום הפסיכולוגי. הוורטיגו הפסיכולוגי מתחיל בתיעוב קל בלבד, אך זה תיעוב שהוא פנימי כפרפור לב. נפילה פסיכולוגית המתוארת בפרטים רבים מידי, תהום עשירה מידי בדימויים, יוצרת עניין מסועף. הפחד הבסיסי נעלם.

היהודים, הציבור המגוון ביותר בתבל מבחינה חיצונית והשקפת עולם, התעצבו בתודעתו של היטלר כמושג סטריאוטיפי. הוא לא ידע עליהם הרבה, ולא רצה לדעת. מה שידע הומצא ברובו דרך הפרוטוקולים של זקני ציון. דת מסתורית, עם מסתורי, קיום מסתורי, כל אלה גרו והלהיבו את דמיונו. הוא חש צורך לעורר דרכם ריגושים שליליים, המתאימים לחווית הנפילה הפשוטה והאיומה אותה חווה.

תחושת השנאה אל מי שנתפשו האחראים לתבוסה לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה. הסכם ברסט-ליטובסק עם ברית המועצות היה נוח לגרמניה ואף חיסל את הלחימה בשתי חזיתות. במערב, אחרי תחילת מתקפת אביב 1918 היו הכוחות הגרמנים רחוקים רק מאה ועשרים קילומטרים מפריס. הניצחון נראה בהישג יד, עד שהקייזר וילהלם השני אף הורה להפוך את יום ה-24 במרץ בו הופגזו פאתי פריז ליום של חג לאומי בגרמניה.

אך גרמניה כבר עמדה על סף אובדן גמור. האבדות שספגה במתקפה, הגעתם של כוחות אמריקניים לחזית לקראת סוף המלחמה וכשלון המתקפה השנייה על המארן ביולי 1918 הותירו אותה על עברי פי-פחת. לפי הערכות, כשישה מליון גרמנים נהרגו או נפצעו במלחמה, כרבע מכלל הגברים הכשירים במדינה כולה.

השמועות על התמוטטות קרובה והולכת נפוצו בכל מקום, מלוות בהפגנות אנטי-מלחמתיות, נטישות ועריקות והתמוטטות של כוחות בחזית. הגנרל לודנדורף, ששימש בפועל דיקטאטור בגרמניה מאז 1916 ביחד עם הגנרל הינדנבורג, החליט בצעד דרמטי להעביר את הסמכות להחליט על הפסקת אש (היינו, כניעה) לפרלמנט, הרייכסטאג. כאשר זה החליט באופן טבעי והכרחי לחתום על הסכם הפסקת האש, שינה לודנדורף את טעמו באופן מיידי והחל טוען כי גרמניה נכנעה בגלל שהפוליטיקאים 'תקעו סכין בגב האומה.'

כך התגבשה הדיעה, שאימצו רבים, כי לא גרמניה היא שהפסידה. הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים, והיהודים, 'פושעי נובמבר', הם שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאיי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את 'פושעי נובמבר' ותשים קץ לשליטתם של הבוגדים.

לאחר התבוסה, הפילוסופיה הניטשאית הפכה לפתע משיטה מופשטת ובלתי מוכרת למענה חיוני לצרכי הלאום. דימויי הנפש הנוסקת היו מתאימים לשיקום נפש האומה מהנפילה האיומה.

כמו הטבע, הנפש מתעבת את הריק, הואקום, באשר הוא. תחושת סחרחורת הוורטיגו היא התקף בדידות פתאומי. לכן האנשים הנגועים הם חסרי מרפא. אנשים מסכנים, הפגועים מסחרחורת, חשים בודדים במהותם. הנפילה פוערת תהום מוחשית בנפשם. מה שמתואר כאן הוא למעשה הרס הקיום. החרדה יכולה אף לעכור את השינה. אי אפשר אף לחלום על שינה. יש בנפש חיל משמר, נגד אובדן השפיות במצבים בסיסים ביותר, כמו בעת שהייה במקום גבוה כגשר, או ראש גרם מדרגות. השיגעון עשוי לתקוף את הרגישים לוורטיגו בסיטואציות אלה. חרדת הנפילה יוצרת שינויים עצביים משמעותיים. דפוסים של מחלה בתודעה. לעיתים התוצאה היא דחף מזוכיסטי. גתה אמר: "אין תענוג שאינו מתחיל בנקודת הוורטיגו".

בקיץ 1919 הוצב היטלר, שעדיין היה חייל מגויס בצבא הגרמני, במינכן, בתפקיד סוכן סמוי לניפוי ההשפעה המרקסיסטית בשורות הצבא, על רקע הבהלה הכללית שפשתה בו בעקבות ניסיונות ההתקוממות הסוציאליסטיים במינכן ובברלין. תפקידו של היטלר היה להודיע למפקדיו על כל חייל שתמך בדעות מרקסיסטיות, כשחייל שנמצא אשם בכך היה עשוי להישפט ולהיות מוצא להורג.

היטלר נשלח להכשרה פוליטית שנערכה באוניברסיטת מינכן. ההתפרצויות האנטישמיות שלו הרשימו מאוד את מפקדיו, והיטלר החל להרצות בפני חיילים שחזרו מן השבי על סכנות הקומוניזם, הדמוקרטיה ואי-הציות. בדוח שנכתב על היטלר צוין כי הוא נואם מעולה. גם היטלר גילה שהוא מסוגל להופיע בפני קהל לא מוכר ולשכנעו.

לקראת סוף שנת 1919 הוטלה על היטלר המשימה להסתנן ולחקור קבוצה קטנה של אנשים במינכן בשם 'מפלגת הפועלים הגרמנית'. המושג שמשך את תשומת ליבם של מפקדיו הייתה המילה 'פועלים' בשם המפלגה, דבר שעורר חשד שמדובר בתנועה מרקסיסטית.

למרות התרשמותו שמדובר בארגון עלוב, נמשך היטלר לרעיונות המפלגה. קווי המפלגה, שתוארו בחוברת שקיבל, היו תואמים לשלו: מפלגה לאומית, פרו-מיליטריסטית, ואנטישמית. בחוסר הסדר ששרר בה ראה היטלר הזדמנות.

מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה. באחת האסיפות עלה היטלר לנאום ושוב, הרשים את מנהיגי המפלגה ואת הקהל. היה זה רגע חשוב בקריירה שלו: הוא גילה את כישרונו הגדול. מאותה נקודה הפך היטלר, בנאומיו הנרגשים ובאישיותו הבימתית הכריזמטית למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה. הוא התחיל לנהל את כל תחום הפרסום וגיוס החברים של המפלגה.

כל חיפוש אחר הכוח, כמו החיפוש שעשה היטלר, מוצא את מסקנותיו ההגיוניות במאבק האנושי נגד כוח המשיכה, שגסטון בשלארד קורא לו: 'הקומפלקס של אטלס'. הפסיכולוגיה של המישקל, הגרביטציה, ניתנת להתייחסות משני כיוונים: כנושא של מעוף ומנקודת המבט של הפסיכולוגיה הארצית. שני הנושאים, המנוגדים פסיכולוגית, מאוחדים בדמיון. כמו שאפשר לדבר על הנפילה, אפשר לדבר על אנרגיית הנסיקה.

להיטלר הרזה והנמוך, אפוף חרדת הנפילה, היה זה טבעי לעורר את הפסיכולוגיה של כוח המשיכה. תפקיד הנואם והפוליטיקאי התאים לו ככפפה ליד. הוא יכול היה להפיח רוח חיים בארציות והעממיות הגרמנית הקהים.

כדי שיצליח לתמרן בין הקלילות לכבדות, כדי שתהיה לו רשות כניסה לעולם בו הם נוצרים בהתאמה, כצירוף, ונאבקים באתה מידה זה בזה, היה על היטלר להימצא במרכז עולם הדימויים. בערפילית נפשית זאת של רגשותינו כלפי הכובד והקלות, קיימת משטמה בין הנטיות המנוגדות. יש בנו רגישות רבה לכובד ושיווי משקל. העשן והאפר הם שני דימויים קוטביים חזקים של תנועה זאת.

היטלר פרט היטב על הנימים הדו-משמעיים האלה, והציע פתרון כולל בדמות משטמה לאחר. חבריו למפלגה הבינו כי כדי שהיטלר יצליח כנואם הוא חייב להיות במרכז תשומת הלב הציבורית, מנהיג המפלגה.

בתחילת 1920, אחרי שעזב את שירותו הצבאי והתפנה לעיסוק מלא בקידום המפלגה, דחק היטלר במפלגה לקיים עצרת המונים, ביודעו שזו תהיה פרובוקציה בעיני הקומוניסטים. העצרת הסתיימה בהצלחה גדולה, שהביאה לחיזוק מעמדו. במקביל, הגה היטלר את רעיון השימוש בסמל צלב הקרס בדגל המפלגה ושינה את שם המפלגה למפלגת העבודה הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית שנודעה מכאן בקיצור בשם המפלגה הנאצית.

בקיץ 1921 נסע היטלר לברלין כדי לגייס תומכים נוספים למפלגה. בהיעדרו החליטו חברים במזכירות המפלגה שהוא צבר יותר מדי כוח וסיפחו אליהם קבוצה פוליטית נוספת, כדי להחליש את כוחו. כששמע על כך היטלר חזר מייד למינכן והודיע על התפטרותו לאלתר מן המפלגה. ראשי המפלגה הבינו את טעותם וביקשו ממנו לשוב לתפקידו, אך היטלר הודיע להם שהוא מוכן לשוב רק אם יהפוך ליושב ראש המפלגה ותינתן לו שליטה מלאה בה. חברי המזכירות התקפלו. בהצבעה על כך מונה היטלר לתפקיד ברוב של 543 קולות לעומת אחד. בכנס הבא של המפלגה, שנערך ב-29 ביולי 1921, הוכרז היטלר לפיהרר של המפלגה הנאצית, תואר שישא עמו לאורך כל הדרך.

הצורך העז של היטלר בריגושים מצא סוף סוף אפיק פורקן מתאים, במסגרת המציאות הפוליטית ההפכפכה. כיוון שיצא מהמאבקים והמהפכים הפוליטיים התכופים בראשית דרכו וידו על העליונה, התחזקה בו מאד האמונה בדרכו. היטלר התגבר על חרדת הנפילה והפך ממופנם למוחצן, מרך לקשה, ממפסידן למנצח.

האויר הוא מהיסודות שאינם יציבים, והם בתנועה מתמדת. הוא נדרש להיחלם עמוקות. מהותו והאנרגיה שלהו הם בלתי נפרדים זה מזה. אופיו הזקוק למהפכים של היטלר השתלב בתחילה עם האיכויות של יסוד האוויר באופן בלתי מודע. בשלב מאוחר יותר, כאשר חבריו העיקריים היו הטייסים גרינג והס, וניטשה צוין כפילוסוף הרשמי של המפלגה הנאצית, הפכה אותו דבקותו זאת למסוגל להשתמש באנשים ובעובדות באופן מניפולטיבי ביותר.

היטלר ניסה להחזיר למסלול פעילות תקין את העם הגרמני החולה, המובס, המהוסס, החסום מנטאלית, באמצעות חזרה תכופה על זיכרונות המלחמה הכואבים. ככל שהנפש המטופלת חולה יותר, נדרשת אינטנסיביות רבה יותר בדימויי הנפילה המודרכת. כדי ליצור דימויי נסיקה מבריאים, המבטיחים עתיד חופשי, יש לחשוף קודם את דימויי הנפילה, כך שישחררו מהקיבעונות העקשניים של העבר. פסיכולוגית האדמה מציעה סדרת דימויי נפילה מרשימה. מעבר למסע לקפלי ומחשכי הקרקע, זה מסע אל הלא מודע הקולקטיבי, לגזע המוח. לכוחות האופל. מהויות הזכרי והנקבי מטושטשות בו, נעלמים הערכים המשפחתיים והחברתיים. זה השלב הראשון בהתעוררות החלומית, שבשיאו הוא הדימויים השמיימיים המיסטיים. הכישלון של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה הוא כישלון בעיקר בחזית הקרקעית, בה התנהלה עיקר המלחמה. החזית הקרקעית היא חזית 'קשה'. יסוד האדמה הוא יסוד קשה, עמיד. להן השלמה עם התבוסה פרושה היה עבורם כניעה ל'רכות', להומסוקסואליות. האפיק הסובלימטיבי האווירי הציע סינתזה בחומר המעוצב, שקילה מחודשת.

היטלר הציע שיטת טיפול בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את השמיים,ואחר כך משחררים אות בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית מוכחת על פי דסולה. החולמים המטופלים מקבלים בקלות רבה את נוכחות המטפל, ההילר בחלומותיהם. יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. אנו מועדים בצעד הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלנו, ואין לנו כוח להבין את סודותינו. נדרשת גם סדרת דימויים כדי להוציאנו משגרת יומנו ולהטיסנו למחוזות חדשים, אויריים.

כדברי קאנט: 'רק הירידה לגיהנום של ההיכרות עם העצמי פותחת את הנתיב אל האלוהי'.

דימוי היהודי, כמו דימוי המלחמה, הוא מוליך מדהים. זה ציר דינאמי, עם שינויי ערכיות תמידיים, שכל דימוי נוסף משפיע עליו ועשוי להפוך את כיוונו. היהודים כמשקל יתר השתלבו בזיכרון התבוסה במלחמה, אך גם במפלות נוספות, כמו מגיפת השפעת שהשתוללה אז בעולם, וגבתה יותר קורבנות מאשר המלחמה. היטלר יצר קישור הזוי בין דמות היהודי לבוש הבגדים השחורים למלחמה הממושכת בחפירות, התבוסה, המחלה. היה כאן פטור מהצורך בהוכחת הבלבול שבהזיות, פטור מביקורת השיפוט והתבונה, למען המרפא. הגרמנים שאבו מכך מחדש את אומץ ליבם, חייהם, משמעותם, תקוותם, תשוקותיהם. כיוון שדימוי היהודים הוא רב משמעות, חשו הנאצים צורך חוזר ונשנה לבאר אותו, כדי שישרת את המטרה אליה יועד. הימלר, באחד מנאומיו החשובים בנושא השמדת היהודים בעת מלחמת העולם השנייה, פנה בפניה אישית לציבור הגרמנים שהעסיקו יהודים: 'לא אכפת לך מכלל היהודים, אבל אתה חושב שהיהודי שלך הוא יהודי טוב. דע לך שהמושג 'יהודי טוב' התבטל. לכולם גזירה שווה'.

· מיין קמפף

השאלה היא כיצד יכול היה היטלר לכתוב את 'מיין קמפף'. האם היו לו כישורים הולמים כסופר. היטלר נכשל בלימודיו עוד בבית הספר התיכון, והודח מבית הספר בגיל 16, לאחר שנשאר כיתה פעם אחת בגיל 12. הסיבה שהעניקו המורים: 'חוסר רצון ללמוד'. מכאן ואילך הוא לא רכש שום השכלה מסודרת. יתר על כן, את מאמציו האמנותיים כנער ומבוגר השקיע בציור, ולא בכתיבה. קשה מאד להניח שאדם כמותו מסוגל לכתוב שני כרכים עבי כרס, שזכו לתפוצה כה עצומה. הם נמכרו בעשרה מיליון עותקים בגרמניה, וכל זוג נשוי חויב להצטייד בהם. אין ספק שהספר, ככל ספר של פוליטיקאי, היה מרכיב מכריע בעליתו לשלטון, שכן נקרא על ידי מביני דבר ומעצבי דעת קהל.

היטלר נולד בשנת 1889. הוא היה הרביעי משישה ילדים. מתוך השישה נותרו רק שניים בחיים 'במיין קמפף' היטלר מתאר את אביו כטירן חמום מוח. היטלר הילד קיבל חינוך קתולי קפדני, ושימש במקהלת הכנסייה, אך זנח את הדת בהתבגרותו. מה שאפשר ללמוד מילדות זאת, הוא שהיטלר חווה תחושות אובדן עזות, קומפלקסים שהתחזקו במהלך שירותו הצבאי במלחמה. ללא ספק זה המקור העיקרי למופרעות הנפשית שגרמה אצלו לאנטישמיות פתולוגית. תחושת האובדן ערערה אצלו את דמות האב ועודדה אותו למצוא תחליפים באמצעות נאמנויות אידאולוגיות. היהודים, עם קדמון ואבותיהם הרוחניים של הנוצרים, זכו לסטיגמה שלילית יחד עם מרבית ההיסטוריה האנושית, שאותה שיכתב לטעמו.

בוינה הפך היטלר לראשונה לאנטישמי פעיל. היתה זאת עמדה מצויה בקרב האוסטרים באותה תקופה. היא ערבה אפליה דתית מסורתית עם תאוריות גזע עכשוויות. בוינה היתה קהילה יהודית גדולה, שכללה יהודים רבים ממזרח אירופה. היטלר הושפע, בהדרגה, מהפוליטיקאים האנטישמים הבולטים של התקופה.

לאחר קריירה בלתי מוצלחת כצייר, הוא התגייס כחייל. בסיום המלחמה הוא מצא עצמו בשוליים הימנים-סהרוריים במינכן,מקורב ל'אגודת טולה'. הוא הצטרף ל'מפלגת הפועלים הגרמנית', שהפכה בראשותו למלפגה הנאצית. ב-1924, לאחר ניסיון הפיכה כושל, הוא נשלח למאסר, ובכלא כתב את ספרו 'מיין קמפף', שאיחד בין כל תפישות ההתפתחות האישית, המדע והפוליטיקה שהושפע מהן.

הספר נכתב בכלא לנדסברג הפוליטי. כלא זה הוא טירה ציורית המתנוססת בראש גבעה הצופה על נוף חקלאי מרהיב בדרום גרמניה. היטלר תיאר את המקום כאקדמיה במימון המדינה.

היועצים הקרובים לכתיבת 'מיינקאמף' היו רודולף הס המיסטיקן, שהיה מזכירו וסגנו של היטלר, ומורו של הס, פרופסור קרל האושפופר, שהיה אחד המבקרים הקבועים בכלא. האושפור גיבש את התשתית האקדמית והמדעית לספר, אך נטיתו שלו ושל הס תלמידו למיסטיקה הפכה לבעלת המשקל המכריע בתוכן. השתרכותם הפאטליסטית יחד עם היטלר בעיקבות נטיותיהם המיסטיות היתה דרכם להפוך את הדכדוך להתרוממות רוח. מתחביבם הפרטי זאת הפכה הדרך בה התעצבה התודעה של עם שלם, שיצא למלחמה בעולם כולו, לאחר שהמציאות טפחה על פניו בתום מלחמת העולם הראשונה.

בנושא מדיניות החוץ, היטלר מכריז שמדיניות חוץ נציונל סוציאליסטית תתפתח דרך מספר שלבים. בשלב הראשון, גרמניה , באמצעות תוכנית מסיבית של חימוש מחדש, תשתחרר מה'אזיקים' של חוזה ורסאיי, ותיצור בריתות עם האמפריה הבריטת ואיטליה הפשיסטית. השלב השני יהיה הכרזת מלחמה נגד צרפת ובנות בריתה במזרח אירופה. השלב השלישי יהיה מלחמה נגד מה שהיטלר כינה 'השלטון היהודי-בולשביקי' בברית המועצות, אשר יתן לגרמניה את מרחב המחיה החיוני.

המחלות של היטלר

[המקור הוא סרט ששודר בערוץ ההיסטוריה]

היטלר היה התגלמותה של גרמניה, בכוח 'הפיהרר פרינציפ'. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי ומלא לרצונותיו, ולא תעשה משהו אחר מעבר לכך. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של המדינה הנאצית. 'המדינה היא אני' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט בהיסטוריה. מחלותיו השתקפו בקורות התקופה הנאצית באופן מדויק, ולמעשה כל התקופה זאת היא השתקפות של המחלות, התרופות, והטיפולים שקיבל, בקנה מידה עצום.

בעיקר חשוב לציין בהקשר זה את הביטחון העצמי המופרז, האופטימיות שנבעה מיוהרה, ששימשו בסיס לרבות מההחלטות השגויות שקיבלו הנאצים, בנוגע למהלכים הפוליטיים והמדיניים. את התהליך הלקוי תארו גם מקורביו הטכנוקרטים כמו וון-בילו וספיר, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחורי החלטות רבות, ולא ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.

הטיפול הרפואי שקיבל היטלר מגלה גם את סוג המעוף הפסיכולוגי שהיטלר אימץ לעצמו. היה זה מעוף של מכור לסמים. על אף שלא הייתה זאת התמכרות שנועדה באופן ישיר, הרי שתוצאות הלוואי של הטיפול היו בהחלט רצויות להיטלר מבחינה זאת. הוא היה באופוריה מתמדת, בתחושה של התעלות והתנשאות פסיכולוגית, כתוצאה מנטילת סמים, ויכול היה לדמות עצמו כסופרמן של ניטשה, אשר התגבר בכוח הרצון על מגבלותיו הגופניות וזכה לגמול שמימי.

כך נחשפת התעלומה שמאחורי אישיותו של היטלר. יתכן ובתחילת הדרך חרדת הנפילה שלו התבטלה על ידי תרגולות ותיאוריות אזוטריות מבית מדרשן של אגודות 'הטולה' ו'הווריל', אך בסופו של דבר, לטווח הארוך היו אלה פשוט הסמים שהחזיקו אותו ערני ותקיף.

הייתה זאת התמכרות שלא הייתה בה מודעות גלויה לסכנות הפיזיות והפסיכולוגיות שיש באשליה של החלמה ובריאות.

ללא ספק היה גורם של תלות, אם לא התמכרות, שהוקנה על ידי דר' מורל, רופאו מ-1936, שהיטלר טען כי אינו יכול בלעדיו. מורל היה איתו 24 שעות ביממה, בכל מקום. הוא היה חלק מהמעגל הפנימי של היטלר. ידע את הסודות לגבי מצב גופו וראשו במהלך העשור האחרון והמכריע לחייו. שני הגברים היו קשורים קשר עמוק, הפכו ליחידה אחת.

מורל היה סוג של ראספוטין, ממשוקף, בגיל העמידה, שמנמנן, עם חיוך נצחי בלסת הרחבה. תפקידו היה לספק את 'החיוך הנצחי' להיטלר. את האופטימיות הפיזית והנפשית, ככל שניתן באמצעות תרופות. מורל היה מתחזה, עם מלאי של תרופות לא שגרתיות. הוא אהב לדוגמא מאד טיפול בעלוקות. תמיד היה מעטה סודיות סביב הטיפול. גרינג כינה את מורל: 'המזריק הראשי של הרייך'.

היטלר קיבל כשישים סוגי תרופות. רבים מאמינים שהן היו בעלות השפעה על עלייתו ונפילתו.

היטלר היה היפוכונדר, שסבל מסידרת חולשות ומחלות מביכות. בעיתו הידועה הייתה במערכת העיכול. הוא סבל מגזים ועצירות. המעיים שלו היו במעגל אכזרי. מצב אחד היטלר לקח משלשלים כדי לרוקן את מעיו, ומצד שני קיבל ממורל משככי כאבים שגרמו לתקיעת המעיים שלו. המעיים שלו לא ידעו מה לעשות. הוא סבל תמידית מגזים.

להיטלר היו בעיות בריאות חמורות הרבה יותר. מצב זה לא עלה עם רצונו להציג עצמו כמנהיג הגזע השולט. הוא דאג לתדמית שלו. היטלר היה אובססיבי בנדון, כי הרפואה והביולוגיה היו מרכזיות בתוכניות הנאציות. הוא היה אמור להיות התגלמות הבריאות והיופי הטבעי.

מורל יכול היה לספק להיטלר את האנרגיה והדחף כדי שיראה בריא. כך הפך מורל את היטלר למכור לסמים. הוא לקח כמה תרופות שהיו ממכרות, והפך להיות תלותי. היו אלה סמי הרגעה. הוא נתן קוקאין, סמי שינה, סמי מרץ – אמפטמינים, כדי שיהיה ערני באירועים.

האמפתמינים, שהופיעו לראשונה ב- 1936, במקביל לאולימפיאדת ברלין, ענו על צרכי היטלר. הם נמכרו כתרופת פלא נגד עייפות. היטלר לא יכול היה לעמוד בפני הסם. ב-1938 אמר מלך איטליה לשר החוץ שלו: 'היטלר מזריק לעצמו משככי כאבים וסמי מרץ'.

מזכירו של היטלר, היינץ לאנגה סיפר: 'הוא היה מקבל כל בוקר, לפני שקם מהמיטה, זריקה ממורל, שהפכה אותו מיד למלא חיים ורענן. זה היה סם מרץ מקבוצת האמפטמינים.

תיאור נוסף של מזכירתו: הוא נראה כמו אדם מובס, ואז הוא קיבל זריקה, ולפתע פתאום חזר לעצמו. הוא היה אסיר תודה מאד למורל על כך.

ההתמכרות השפיעה על כושר השיפוט שלו. המלחמה הנוראית בסטלינגרד בחורף 1942-3 מהווה את הדוגמא הטובה ביותר להשפעת השימוש באמפטמינים. המאבק הממושך גרם להיטלר לשיגעון, והוא נאחז בכל תרוץ קלוש, כדי לא לאפשר לצבא לסגת. האופטימיות גברה. זאת הייתה תקופה של התרוממות רוח, וזה מה שהאמפתמין מייצר. סוג אופטימיזם שמעודד שיפוט מוטעה. התנהגות היטלר תארה הרעלת אמפטמינים.

גופו של היטלר פיתח עמידות לאמפטמינים, ומורל הגביר את המינון. היטלר סבל מרעידות בידיו ובגופו, גרירת רגליים, ומירידה בכושר הראיה. היו אלה תופעות שהחלו עוד בשנים 1924-5 והחמירו בהדרגה. ההשוואה בין כך לאדם שהאנרגיה והכריזמה שלו הפחידו את העולם הייתה בולטת.

יתכן וסבל ממחלת פרקינסון ההורסת את הגוף והמוח. עבור סופרמן כהיטלר הפרקינסון הוא מחלה לא סימפטית במיוחד. הוא נראה רע מאד. הרעידות ביד, שהחלו בסוף 1941, גרמו להיטלר להחזיק באופן קבוע משהו, ובנוסף להימנע מהנפת היד. בשלב הקריטי, בשבועות האחרונים לחייו, לא היה ספק שהוא חולה בפרקינסון. לכל אלה יש עדויות ביומני הקולנוע עליו.

כמי שהיה התגלמותו הגופנית של הרייך השלישי, הייתה במצבו הגופני אספקלריה לגורלה של גרמניה. הפרקינסון גרם לו לאי גמישות מנטאלית, וקושי בהמשגה, שגרמו לאי תגובה מידית לנחיתה בנורמנדיה.

היטלר סבל ממחלה פחות שכיחה כיום, העגבת. הראייה המרכזית לכך היא שמורל, טרם הפך להיות רופאו האישי הצמוד, היה בעל קליניקה משגשגת בברלין לטיפול במחלה. לקוחותיו נמנו עם העשירון העליון של החברה הגרמנית. יתכן שהעגבת היא הסיבה הראשונה לקשר עם מורל.

ב'מיין קמפף' כתב היטלר שהעגבת היא האיום הגדול ביותר על טוהר הגזע, בארבעה-עשר עמודים נלהבים. זאת מחלה יהודית, כתב, המזהמת את הדם. לא הייתה סיבה לתשומת הלב המיוחדת הזאת, אלא אם היה נגוע במחלה.

תמיד היו שמועות על כך שהיטלר נדבק מזונה כשהיה צעיר. המסז'יסט הקבוע שלו סיפר שהיה חולה בשלב מתקדם.

בדו''ח רפואי על היטלר נכתב כי ב-1937 יש סימנים ברורים שהעגבת ממשיכה לפגוע בגופו, וב-1942 התסמינים הוכיחו שהוא סבל משיתוק הולך ומחמיר. העגבת של היטלר הייתה של הלב וכלי הדם, והייתה הגורם השכיח ביותר באותה תקופה למחלות לב. בעגבת כזאת, אבי העורקים גדל ומקבל צורת בלון. כתוצאה מכך השסתום בבסיסו אינו מסוגל למנוע זרימה אחורית אל הלב, הצריך לשאוב פי שתיים כמות מהרגיל. המחלה רדומה למשך עשרים שלושים שנה, ואין לה השפעה בולטת על הבריאות, אך ברגע שמתחיל השלב השלישי, הוא משפיע על הלב והתפקוד המנטאלי.

בסוף ימיו, בגיל 56, היטלר, האדם שטען שיוצר את הגזע העליון, היה בעל גיבנת, שגרר את רגליו, ונראה מבוגר בהרבה מכפי גילו.

התחושה של זיהום פנימי שיש רצון עז, אובססיבי להתנקות ממנו, השתלטה על היטלר עוד מגיל צעיר. הגוף החולה שלו לא יכול היה להתנקות מהזיהום הפנימי הפושה, אלא באופן מדומה, באמצעות כוח הרצון. יחד עם בעיותיו הרפואיות הנוספות נוצר כאן מכלול, שמסביר את כמיהתו ותשוקתו למעוף הניטשאי ולתעופה כאמצעי הזדככות. הם היו להיטלר אמצעי טיפולי רפואי פיזי, ולא רק פסיכולוגי או רוחני. למעשה הם הפכו אמצעי ההחלמה היחידים עבורו.

גסטון בשלארד מתאר בספרו 'אויר וחלומות' את הכמיהה הפיזית למעוף כסגולת מרפא כוללת. הוא מדגיש זאת שוב ושוב. מחקרו מוגבל אמנם לביטויים הליריים של המעוף, אך הוא רואה בשירה את פסגת ההתפתחות האנושית. יעילותה היא כפולה: היא מעניקה לנו את המידה הטובה של הבהירות ואת כוחות החלום, את הקשר בין החוויה הרוחנית לחוויה הפיזית.

לפי מה שידוע, מה שהותיר את היטלר בשלהי ימיו בתקווה מוחשית היו נשקי הפלא המעופפים מצד אחד, ומצד שני ההמשך של הפתרון הסופי. האויבים הפנימיים של גופו ונפשו הפכו בדיקטטורה הנאצית לצעד שנראה הכרחי להשמדת אויביה של גרמניה. היטלר ראה בתקופה בה חי את הגורם למחלותיו. המאמינים בו ראו במחלותיו ומאמציו להתגבר עליהם השתקפות של בעיותיהם והרצון לפתרן. המעוף האלכימי שהנאצים דבקו בו היא הסיבה המרכזית לכך שהם לא נשפטו עד תום על פשעיהם. ספר זה עשוי לפתוח מחדש את הדיון המוסרי בנושא .

את תהודת הנפש ותהליך ההישתנות שחווה היטלר בשנים רבי התהפוכות בהן הפך מחייל לדיקטאטור, אפשר לתאר בציטוטים מתוך 'פסוקי השטן', סיפרו של סלמאן רושדי המתאר את קורותיו של אדם שנותר בחיים לאחר שנפל ממטוס נוסעים שהתפרק באוויר שלאחר שטרוריסטים פוצצו אותו בגובה רב:

'נגזרה עליו נפילה מלאכית שטנית אינסופית וסופית. באותו רגע החל תהליך ההשתנות, המוטציה.'

'להיוולד שנית, זימר לו. מות לך תחילה. אם לקרקע תשאף, עוף לך תחילה. איך תוכל לחייך, אם לא תבכה תחילה. לב אישה לא תכבוש אם לא תיאנח תחילה. אם אתה רוצה לקום לתחייה, אתה חייב למות.'

'כן, כן, אך לא מוטאציה קרקעית הייתה זאת. למעלה התחוללו השינויים, בלב חלל האוויר, באותו שדה רך ובלתי נתפס שהפך אפשרי בכוחה של מאה זאת ואשר, מצידו, הפך את המאה הזאת לאפשרית, בהיותו לאחת מנקודות ההגדרה שלה, מקום התנועה והמלחמה, מצמצם ממדיו של כדור הארץ, הריק השואב אל תוכו את העוצמה, האזור שהוא נטול הביטחון והחולף שבכל האזורים, אשלייתי, חסר רצף, פושט צורה ולובש צורה – שהרי בהטילך את הכול אל על לאוויר הכול הופך אפשרי – למעלה אם כן התחוללו שינויים בשחקנים ההמומים.'

'מה התכונות? במה מדובר? לאט לך. מעשה הבריאה אינו מתרחש במהירות, וגם ההתגלות איטית היא. הבט בהם, האם יש בו בהם משהו יוצא דופן. סתם איש, נופל מהר, אין כל חדש בזה. אולי תחשוב, טיפס גבוה מידי, עלה על עצמו, עף קרוב מדי אל השמש. לא ולא.'

'הוא לא יכול היה לשמוע את עצמו, ובוודאי שלא היה יכול לשוחח ולהתחרות בזמרה. בתאוצתו לעבר כדור הארץ, כשחלל האוויר כולו גועש ורועש סביבו.

הוא הפך לרב צורה, יציר כלאיים, כעננים.

המהירות, תחושת המהירות.'

'איך בא חידוש לעולם?

מהם ההיתוכים, המעברים, הצירופים, קישרי הקשרים, שמהם הוא עשוי?'

כיצד הוא מוסיף להתקיים, קיצוני ומסוכן ככל שיהיה? מה ההתפשרויות, העסקאות, הבגידות, המתחייבות מטיבו החשאי?

האם כל לידה היא נפילה?'

'בשעה שצנח חש כי ליבו אחוז בידי כוח אדיר עד שברור לו כי לא יוכל למות. באותה שעה לא היה לו ספק.

לרצון המודע לא היה חלק בכך, למעשה. היה זה כוח החיים הבסיסי, שלא התעניין באישיות המסכנה המגוחכת. האדם לא היה אלא עובר אורח בתוך נפשו.'

'מכיוון שדבר זה התחיל במרכזו של גופו, הופך את דמו לברזל, עושה את בשרו לפלדה, ובנוסף דומה הדבר לאגרוף האופף אותו מבחוץ, מחזיק בו בהידוק שאין לשאתו וגם בעידון בלתי נסבל. עד שלבסוף כבש אותו לחלוטין ויכול היה להפעיל את פיו, אצבעותיו. וכשהיה בטוח בשלטונו הלך ופשט ויצא מגופו וציווה: עוף! שיר!'

'ללא השיר היה הנפנוף לשווא.'

'אנחנו יצורים של אוויר, שורשנו בחלומות ובעננים, נולדים מחדש בתעופה.'

'כשנפל מן השמיים, האם תיאר שלא יהיו לזה תוצאות לוואי?

כוחות עליונים גילו עניין, וכוחות כאלה, יש להם גישה זדונית, שובבה, ממזרית, לזבובים חסרי ישע.

ודבר נוסף ראוי לציין במדויק: נפילות גדולות משנות את האדם. אתם חושבים שהוא סתם נפל את כל הנפילה הארוכה הזאת?

בלחץ של הצניחה הארוכה השינויים המפתיעים הקרויים מוטאציות הן דבר צפוי,ולא כולם מקריים. ברירות בלתי טבעיות. לא מחיר מי יודע מה כדי להישאר בחיים, להיוולד מחדש, להיעשות חדש, ועוד בגיל לא צעיר.'

'הכושר לקוות הטבוע בו מעולם שוב הוכיח את עצמו, אותו כישרון שלו לאמץ אל ליבו את ההתחדשות, להסיר מנגד עיניו את קשיי העבר כדי שהעתיד יוכל להיראות במלואו.

החרדה שהוא הופך לדבר שבחילוניותו לא האמין בו, למלאך דימיוני, הייתה כה גדולה.

קשה היה לו להחליט אם שינוי דמוני מתחולל, או שכל מה שקורה אינו אלא חשיפה של מה שהיה טמון תמיד בפנים.

הוא לא היה הוא עצמו. הוא לא חשב שהוא בריא.

כשהוזכרו המילים איש דת, התמלא החדר בריח נפיחה עז. באמת לפעמים לא הבין מה קורה לו, אך הוא חשש שהוא הופך למשהו רע.

הוא ראה שלפחות חצי הקהל חובשים דברים משונים על הראש, קרניים מגומי המקנים להם מראה של שדים.'

'האם לא חשש לשפיותו?

ואילו היהודים, מה הם עשו בשבילו?

הם ערפלו את נשמתו בחיוורון שנותיהם. הכוזבים שבברואים.'

'מי העניק לו את הביטחון המעודד שהיה זקוק לו?

מה טובה הייתה לו על כן ישות על.

השסע לא היה בתוכו, אלא בעולם.

הוא ריחף לו גבוה מעל. הם אינם יכולים לגעת בו עכשיו, בני השטן המסתערים אליו במהומה.

הוא המתקן הגדול. עכשיו ייעשו שינויים. הוא יעשה שימוש בחוקי הטבע, בהשתנות שהיא מהות הטבע.'

היטלר וההרים הגבוהים

יש גם דימויי שליטה אוירית שלווים יותר, הרריים, שהיטלר התבשם בהם. באוברזלצברג הוא יכול היה להוסיף ניואנסים לפסיכולוגיה האווירית. יש הגות הררית, שהיא סוג הגות מיוחד. בכוחה להגדיל את הצופה ואת הניצפה כאחד. היא ממלאת בגאווה על שרואים כה רחוק ורחב, ומעוררת בכך את הבנת הכביר והנשגב.

גסטון בשלארד מסביר שהדימוי כביר מקושר ביסודו לארצי. הארץ היא כבירה בגודלה, רחבה יותר מהשמיים, המשמשים בעיקר ככיפה שלה. היא התפארת והגדולה האמיתיים. יותר מכך – תכונתה העיקרית של האדמה היא הכבירות. הכבירות הדימיונית עוזרת לנו להבין כיצד אינספור המראות הנצפים מהגבהים יכולים להשתלב לחזון יחיד של האדמה. או בקצור תוכנית כיבוש, כזאת שבה משתעשעים כאשר מפליגים בשרעפים מול פני הנוף.

היטלר אהב מאד את ספורט טיפוס ההרים. הניצחון בתחרות בין בריטניה לגרמניה על כיבוש הרי ההימלאיה, בשנות ה-30 של המאה ה-20, נחשב יוקרתי ופוליטי. מסעות הטיפוס זכו לכיסוי תקשורתי ללא תקדים. המשלחות הנאציות צוידו במיטב המשאבים הממשלתיים, אך למרות זאת נכשלו בזו אחר זו, וסבלו אבידות רבות בנפש. באולימפיאדת ברלין העניק היטלר מדליה אולימפית, פעם יחידה בהיסטוריה של המשחקים, למטפסי הרים. היו אלה מטפסים גרמנים שטיפסו אל פסגת הר האייגר באלפים. הם זכו לקבלת פנים אישית אצלו לאחר ההישג.

היטלר ניצל כהלכה את מתחם אוברזלצברג, בחבל ברכטסגאדן, כיס השטח הגרמני על גבול אוסטריה. וון-בילו שלישו האווירי, וספיר שר החימוש, מתארים אותה כמקור ההשראה שלו. האלמנט הארכיטקטוני האהוב ביותר על היטלר במקום היה החדר המרכזי במעונו, שהיה בו קיר זכוכית שפנה לנוף. וון-בילו מתאר כיצד היה פוסע הלוך ושוב לאורך החדר שעות אחדות כל יום. מרפסת הנוף של הבניין הייתה אחד מאתרי הצילום האהובים עליו ביותר, והוא היה מארח בה ככל שמזג אוויר איפשר.

כדי להבין את טיב המקום יש לדעת כי השמות השונים: ברכטסגאדן, אוברזלצברג, ברגהוף וקן הנשרים, מתייחסים לאותו מקום. ברכטסגאדן היא עיר הבירה של חבל הארץ הקטן והיפהפה בדרום גרמניה האלפינית, על גבול אוסטריה, היוצר מובלעת דמוית כיס בשטח האוסטרי. זלצבורג, עיר הולדתו של מוצארט, מרוחקת ממנה כחמישה-עשר קמ' בלבד.

בלב העמק והעיר ברכטסגאדן מתפתל נהר המתחבר לדנובה: המפליג בנהר חוצה את הגבול לזלצבורג באוסטריה, ומשם מגיע לברונאו – עיר הולדתו של היטלר, לינץ – העיר בה למד, לבסוף לוינה הגדולה, שממנה הנהר זורם דרומה לבלקאנים והים השחור.

אוברזלצברג היא שכונה במזרח העיר ברכטסגאדן הציורית. על ההר מעליה, בנקודה שצפתה לנוף המרהיב של העמק והנהר המתפתל, כאילו היו מונחים ממש מתחת לכפות הרגליים, בחר היטלר להקים את מפקדתו ומעונו הרשמיים.

את ההר הזה הפקיע הממשל הנאצי לצרכיו. גידר אותו, בנה למטה מחנה צבאי גדול, ולמעלה סדרה של מעונות אירוח, שכללו את המעון הרשמי של היטלר, שנקרא 'ברגהוף', ובתי מקורביו האינטימיים: גרינג, ספיר ובורמן. בנוסף היה במקום מלון לאירוח האחמ''ים הרבים שהגיעו, בית תה, ונקודת תצפית גבוהה מאד שכונתה 'קן הנשרים'.

ראשיתו של המתחם בבקתה הררית צנועה שקנה היטלר מאיש עסקים בכספי התמלוגים שקיבל ממכירת 'מיין קאמפף'. הבקתה הורחבה לבית, והמתחם סביבה, 'אוברזלצברג', נבנה ב-1935 לאחר שהיטלר החליט כי זה יהיה מעונו הרשמי ומפקדתו השניים. ליבו של המתחם היה ה'ברגהוף'. מסביב לברגהוף, כטבעות, הפכו המבנים לפחות חשובים, כמו בעיר האדומה בפקין. הם היו גם נמוכים יותר טופוגרפית. כך נוצרה ההיררכייה הטבעית, שהקבילה לאנכיות הפיזית.

במשך הזמן נוספו למקום אמצעי אבטחה כבדים. השבילים ההררים המתפתלים, בהם היה היטלר נוהג לצעוד כל יום אחר הצהריים, בדרך לבית התה שהיה מרוחק קילומטרים אחדים, הפכו במשך הזמן לדרכים מרוצפות. כך איבד המקום בהדרגה את קיסמו. תהליך הסירבול והכיעור תואר על ידי ספיר, ממקומו בכלא שפנדאו, כמחזה לא מרנין של הרס איכות הסביבה, שהקביל לתהליכי הגיאוגרפיה של המלחמה שעברו על כל גרמניה, שהפכה מארץ יפה לארץ מבוצרת.

אם ראש ממשלת צרפת היה מחליט להקים את מעונו ומפקדתו המרכזיים בהרי האלפים, הוא לא היה מחזיק מעמד בשלטון זמן רב. כל ראש מדינה בכל תקופה שהיא, אשר היה בוחר לעושת דבר דומה היה מוצג כתימהוני. העובדה שהיטלר הצליח לא רק מראה על אופיו הדיקטאטורי של שלטונו, אלא גם על מידת הפופולאריות שלו, ליתר דיוק – מידת הפופולאריות של הרעיון הזה. ההחלטה לבחור במעון ההררי המרוחק כמרכז הפוליטי שלטוני היא החלטה נועזת, תמוהה, בלתי מקובלת. אך הטבעיות בה התקבלה ברחבי תבל יכולה ללמד אותנו רבות על אופי התקופה

המילה 'אוברזלצברג' מוזכרת בסיפרו של וון-בילו כ-25 פעמים, והמילה 'ברגהוף' כ-30 פעם. כל זאת בספר בן כ-250 עמודים. ברלין הבירה, שספגה הפצצות מסיביות מהאויר, והסובייטים כיתרו וכבשו אותה, מוזכרת כחמישים פעם בסך הכול.

איזכורו התכוף של המקום מוכיח שהוא השתלט על תודעתם של הנאצים, ויתכן אף.על מעצבי דעת הקהל בעולם. כולם הוקסמו מהמקום, למרות שהרעיון הוא כה מופרך, עד שהוא נדמה כלקוח מספר האגדות. טירת הנסיך לודוויג מלך בווריה מתגמדת לעומת הקומפלקס הזה, מבחינת המשמעות הפוליטית והפילוסופית. המקום הזה יצר את התודעה הנאצית, במודע ובלא מודע. הוא התגלמות השלטון הנאצי ואחד מסמליו המובהקים.

היטלר בילה במקום ככל שיכל, ואף אירח בו את מנהיגי העולם. לו ניתנה בידי בשלארד ההזדמנות היה בודאי מנתח אחת לאחת את סגולותיו הטבעיות והארכיטקטוניות של המקום, ואת השפעותיהן על מהלכי המלחמה. דומה שהיטלר שאב את איזונו הנפשי והשכלי ממקום זה, שהיווה עבורו מקור גירוי למחשבה ופעולה.

ברגהוף היה מקום אינטימי, לא גדול, עם חדר אורחים ואח מבוערת. כאן בילה היטלר את מיטב ימיו. אליו הגיעו כל הדיווחים בטלגרף, הטלפון ובאמצעות שליחים. ברגהוף הייתה גם תשובתו הפוליטית האינטואיטיבית לגרינג. יותר מכך, הייתה זאת השלמת התמונה האווירית. זאת הייתה בחירתו האישית המובהקת. התשובה שלו לחרדת הנפילה. היא שהבדילה אותו מכל מנהיג אחר. הייתה זאת בחירה שהתקבלה בטבעיות על ידי העולם, כפי שניתן להתרשם מהעדויות על המקום, שנתפש כמקום ציורי, טירה מהאגדות שהולמת את רוח התקופה קלת הדעת. זאת הייתה בחירה שהכריעה את גורל העולם.

מברגהוף יכול היה היטלר ל'ראות' הכול בבהירות, ולהתבטא במהירות. לדוגמא, תיאור ישיבה בתאריך 8/1/1941. הישיבה היא עם המנהיגות הצבאית הבכירה. כל המדינות הן עפר לרגליו, והוא מתאר את יחסן לגרמניה כילד המשחק בגלובוס [ע' 84 בספר של וון-בילו]. גם המסקנות הצבאיות על המהלכים הצבאיים בעקבות הניתוח המדיני, נאמרות באותה נשימה 'רבת השראה' של אדם המביט בנוף ומנתח אותו: 'תקוות אנגליה היא בברה''מ וארה''ב. אך איננו יכולים להנחית על אנגליה מכה מוחצת באמצעות פלישה. המציאות החדשה באירופה תגובש עוד במהלך 1941. אז תהייה הדרך פנוייה להמשיך במלחמה נגד אנגליה, או אם אפשר ארצות הברית.'

המילה 'ברגהוף' נצמדת אם כן כתואר, או כחותם לכל משהו חשוב שהיטלר עשה. ברלין לא הייתה אהובה עליו, ובודאי גם לא המפקדות המעופשות בחזית.

בגלל ברגהוף נותר לנו רושם דינאמי של היטלר. הוא אינו דמות שלווה וקרתנית, כמו שהיינו מצפים שמנהיג פוליטי יהיה. זאת למרות תדמיתו הבורגנית. דמותו מעורפלת בעיננו. הוא זכור יותר בשל הופעותיו ומעשיו, ופחות בשל אישיותו. הוא פשוט היה מגיח מההר אל המישור, מבצע בהמון את זממו, וחוזר למקום המקלט. הוא אימץ סגנון חיים הררי תקיף. אין זה אותו הדבר לצפות מהחלון אל קיר הבית מנגד בעיר הגדולה, ולהביט כלפי הנוף עוצר הנשימה מראש ההר.

המעון הרשמי בהר נכרך באורח חייהם הישיר של ראשי השלטון הנאצי למיניהם, בשל הצורך התכוף לבקר בו. 'אני בברגהוף', 'חזרתי מברגהוף', 'אני יוצא לברגהוף', 'אני בדרך מ-לברגהוף', היו בין מטבעות הלשון השחוקות ביותר שלהם. הם יצרו את דפוס החשיבה שהיטלר קיווה לו. מלמעלה כלפי מטה, כאשר ה'למעלה' מסמל את היפה, הנאצל, החשוב, ההחלטי, המסמם. כמו בסרטים שבהן כיכבה לני רפנשטאל כנערה גיבורה הררית בשנות העשרים והשלושים.

תדמיתו ההררית של היטלר, עם המכנסיים הקצרות, 'משיב עטרה ליושנה' ב'חברה העירונית המנוונת', הייתה מקור קיסמו. כדמות נער אלפיני רענן וטבעי, אפשר היה גם לסבול אותו משקיף על ההמון מעל במה גבוהה, אולי ירוקה, יורק את מילותיו במועל יד, כי גם כך הזכיר תמיד את האלפים. אפשר היה לסבול ממנו גם כל מיני חוקים וצווים משונים ואכזריים, כי איך יכול היה אדם שאוהב טבע, חי בטבע, להיות רע. איכות הסביבה הייתה חשובה מאד לנאצים. גרינג היה השר הראשון בעולם לאיכות הסביבה.

מברגהוף צפה היטלר, יחד עם וון-בילו בחזיון אורות צפוניים ערב לפני פתיחת המלחמה. היה זה חיזיון נדיר ביופיו ועוצמתו. היה זה בליל קיץ חם בסוף אוגוסט 1939, בו הפכו שמי הערב לאדומים כדם. כאשר וון-בילו המתפעל אמר שהדבר מרמז על כך שהמלחמה תהיה עקובה מדם, השיב היטלר, שהיה נפעם גם הוא: 'אם כך הדבר, אז מוטב כעת. ככל שנשתהה ישפך יותר דם'.

בשלארד היה מנתח דיאלוג זה דימוי לדימוי, הברה להברה, ומפרש את הרצון במלחמה כביטוי של חרדה מפני הנפילה מההר.

היטלר שהה במקום ככל שיכל, לאורך כל תקופת שלטונו, גם בימי החורף. קשה לעקוב מתיאורי וון-בילו אחר לוחות זמנים מדויקים, אך ב-1944, שהייתה שנה קשה מאד ומכרעת עבור הגרמנים בכל החזיתות, הוא שהה במקום רוב הזמן, כנראה למעלה מחצי שנה בסך הכול, כולל מרבית החורף ברצף. בין נופש לנופש היה מגיח לערים ולמפקדות כדי לחלק הוראות חדשות. את הדרך עשה לרוב ברכבת הפרטית, עוצר לכנסים ופגישות.

היה זה סגנון תובעני, אך התקבל כמובן מאליו, ולא וון-בילו ולא ספיר מעירים על הטורח הלוגיסטי. להיפך, נראה כי זה היה אחד הדברים שאהבו בהיטלר. המקום העביר להם מסר חשוב:

עבור וון-בילו היה כמובן המקום זירה טבעית, כמעט זהה למטוסים. היה זה מקום בו יכול היה לחוש כבמעוף הציפור. עבור ספיר הגירוי החזותי היה חזק והלם את סגנונו האדריכלי.

בברגהוף היטלר 'תפש שלווה'. הוא היה מרוחק מהחזית, מרוחק ממחנות העבודה וההשמדה, מנותק. הוא היה יכול לנהל אורח חיים שלו, משפחתי, עם הצוות המצומצם והנאמן, שכלל מזכירות ואנשי סגל אחדים, עם מרטין בורמן כמזכיר האישי. בערבים היה יושב בחדר האורחים מול האח הבוערת, ומתפנק איתם.

לוון-בילו הוא התגלה, באותה עת, כאדם חביב, משפחתי. הוא חזר איתם, ב-1944, לשיגרה של לפני המלחמה. הוא מתגלה כאיתן בדעותיו, מאמין כי ההשגחה מסרה בידו את הנהגת אירופה, בה ימוגרו היהודים והקומוניסטים.

קל מאד להבין על רקע הנופים האלפיניים ההרריים את סלידתו הפיזית מהיהודים והקומוניסטים. הם נדמו כאנשי מישור נמוכי רוח, אופקיים, חסרי ציווי וערכים אסתטיים. בעוד הוא היה מוקף בילדותו בפסלי וציורי כנסיות, ובבגרותו בהרים ועמקים.

ב-15/7/44 עזב היטלר בפעם האחרונה את הברגהוף ל'מאורת הזאבים', המפקדה בחזית המזרחית. הוא נפרד מהמקום בסצינה מלודרמטית, בה נפרד אישית מכל ציור שהיה תלוי על הקירות חדר האורחים, מנופף בידו לשלום ממעלה גרם המדרגות לאנשי הצוות הספורים שנותרו, שעה שפרש לשינה האחרונה במקום. גרונו של וון-בילו נחנק מדמעות [עמ' 208].

המחוות הריקות מתוכן הן תוצאה נוספת של הסגידה וההתמכרות לכביר והשגיב. אין יכולת לנוח, אין מצב של הגות שלווה, התבוננות חסרת אחריות בטבע, במראות הנוף הפנוראמיים. הכול תועלתי, כפוף לציווי הרצון, למאמץ להגיע לפסגה. כל דבר חייב להיות מוסבר. המילים, הביטוי הפורמאלי, משגשגות ומקבלות משנה חשיבות מתפקיד השילוט שהוטל עליהן, מכוח ההתרשמויות החדשות, המחייבות תיאור הולם.

הנאומים חוצבי הלהבות של היטלר חצבו את השראתם מכאן. אין ספק שדימה עצמו נושא דברו אל העמקים, והללו מחזרים אחריו בהד. הוא חש כמשורר, זראתוסטרא שירד להמון, שניצב מולו בכרכים רחוק כאותם עמקים.

היטלר מילא את התפקיד הראשי בתיאטרון העולמי, והיהירות הייתה לחלק בלתי נפרד גם של הצופים בו מקרוב, ההמון הגרמני.

היטלר יכול היה בקלות להציג עצמו, בהשפעת המראות הפנוראמיים, כנביא וחוזה, כמי שההשגחה העליונה מינתה אותו. ההתבוננות הממושכת בנוף הנשגב מעצימה את הנשגב עצמו. תודעת הנשגב היא החומר ממנו עשויים הגיבורים הרומנטיים. דרך פעולתם הם מניעים את גלגלי הדמיון הטרנסצנדנטי, יוצרים אחדות עם האדמה השגיבה והכבירה. [בשלארד, ע' 294 – אדמה ושרעפי הרצון, הפסיכולוגיה של כוח המשיכה].

הלך התבטאות זה הוא מגושם ונאיבי. עמוס קלישאות שטחיות. למרות זאת, על אף המעידות המקריות, השילוב בין הנשגב והפשוט מעניק לעיתים השראה. ויש גם דיאלקטיקה: כל מי שאוהב לחוש בטבעיות את הנשגב, כמו העם הגרמני, חש גם משוחרר מביקורת כוח השיפוט.

אך אין לראות למרחקים מכל מקום, או לקנות בעלות על כל הנשגב שבעולם, מבלי להצטרך לנקודת התייחסות מרופדת, לקן של ממש. ההוגים שחולמים מחוייבים לספר היכן נמצא הדוכן שלהם, היכן בדיוק נקודת התצפית ממנה הם משקיפים על העולם. הם להגדיר את המרכז, נקודת היתרון ממנה יופעל הרצון לשלוט.

להיטלר היה באוברזלצברג מקום שנקרא אכן 'קן הנשרים'. למעשה היו שני 'קיני נשרים'. האחד, הפופולארי יותר בזמן השלטון הנאצי, היא אחד מבתי התה ההרריים במתחם. השני, הידוע יותר, אך זכה לביקורים לעיתים רחוקות בלבד, היה בית התצפית הגבוה שבנה בורמן להיטלר בראש הצוק מעל המתחם. הייתה זאת גולת הכותרת של מאניית הבנייה במקום. שתי מנהרות באורך מאות מטרים כל אחת בחלל ההר, אחת אופקית ואחת אנכית, הובילו למבנה, שנמצא כאלפיים מטר מעל פני הים, וכאלף מטר מעל העיר בעמק. עוד שישה קילומטר של דרכים נחצבו בהר, כדי להגיע לפתח המנהרה.

השם 'קן הנשרים' הוא סימבולי. השם 'ברגהוף' שפירושו 'בית המשפט בהר' הוא כזה. אפילו השם 'אוברזלצברג' - מעל זלצברג הוא שם סימבולי.

מנקודת המבט הצופה על הנוף המישורי, החולמים נהנים מאישוש מתמיד של שלטונם. גבוה מעל פני הנוף יש את הנוחות של השליטה, האדנות על הגיאיות והמישורים. ככל שנעלה, וככל שעלייתנו תהיה מהירה יותר, מושקעת יותר, כך תגבר השליטה. לכן ההשקעה באוברזלצברג היא בלתי פוסקת. הייתה זאת הנקודה בה בנה היטלר את ערנותו, צפה אל האוייב, שהוא עצמו המציא. הצפייה וההשגחה על הנוף ממרומי המגדל משלבת בין יכולת החולם הבודד לראות ולהיות חוזה, להיקרא רואה. לזרים אין כניסה למתחם זה. היטלר נותר רווק כמעט עד יום מותו. כאשר מתקרב זר, הוא מטמא בנוכחותו את כוחו הפוטנציאלי של המתבודד כצייר חזיונות. הזר 'גונב את העולם', מרוקן את המתבודד מכל כוחות השליטה הטמונים בפוטנציאל הפנוראמי.

מהגבהים כל בני האדם נדמים כננסים. זאת פעולתה של היהירות האנכית. זאת אחת האבחנות הנדושות ביותר, אך להיטלר היה מה לחדש בה, כידוע. ההרים אצלו היו הרבה יותר גבוהים, והאנשים הרבה יותר זעירים. הם פשוט הפכו לנעלמים. כל מי שמהרהר על העולם מהגבהים הוא 'נשר'. גיבור בודד הנושם 'אוויר בתולין'. כל אלה השורצים למטה הם נמלים, חרקים, זבובים.

אין דרך טובה מזאת כדי לטפח את תחושת העליונות. מה שהולך ונעשה קטן יותר, עושה אותנו גדולים יותר.

כשותפים לחווית מרומי ברגהוף הציורית, קל היה לאזרחים הגרמנים לקבל כנכונה את השמועה כי 'היהודים נסעו למזרח למחנות עבודה'. לא להתעמק, גם אם היו עובדות רבות שלא התאימו. רושם הנפילה למעמקים מועבר בדרך הטובה ביותר כאשר מותירים במאזין רושם אחיד, הומוגני. תיאור מפורט של מפולות סלעים מחזירות אותו לעולם המציאות.

היהודים היו דימוי הנפילה בדמיון, שלא היה מן הראוי להעמיק בו, כיוון שכך הוא עלול להסתעף. התמודדות אמיתית עם העובדות, בזחילה עם פנס לפינות מכרה הנפש החשוכות עם פנס, פרושה היה התמודדות עם המפלצות השוכנות במכרה. סיוטי הנפילה, בניגוד למפלצות, הם פשוטים. המספר הדרמטי של הנפילה חייב לרצות לתאר גם התחלה וגם תאוצה. הוא חייב לרצות ולתאר התהוות מתמדת. אך לאו דווקא את הצטברות האירועים. השואה הייתה התהוות, תהליך חסר סוף. היא נגמרה בשום מקום, תמיד היה לה המשך בתודעה, ובמציאות. היא הסתיימה בריק, בואקום. הדממה התקשורתית המפחידה בעניין היהודים במהלך המלחמה, שהגיעה לאחר ההמולה התקשורתית אודותם לפניה, יצרה תחושת תהום. היא המספקת תרוץ לגרמנים עד היום: 'לא ידענו'. אך מי שאוזנו הייתה כרוייה לשמוע מבעד לשתיקה, יכול היה לחוש ולדעת את הזעקה בוודאות.

הרושם החזק של הואקום, שנוצר על ידי השמדתם וגילויים של מיליוני קורבנות, יכול היה לעבור מהיטלר להמון רק אם היה טבוע בשניהם תרשים של הנפילה החופשית, פחד אינסטינקטיבי בלתי ניתן להסרה. בלי הניסיון האישי של ורטיגו, בלי הזיכרון הטרי של ההתמוטטות במלחמת העולם הראשונה, בלי דימוי היטלר הדיקטאטור בראש ההר הצופה מטה, בלתי אפשרי היה לתפוש את היהודים כמכלול, באחידות שהתגלמה בפתרון הסופי, כי הרי הם היו תופעה רבגונית ביותר.

התהום אינה שם עצם, אלא שם תואר מבחינה פסיכולוגית, המסוגל לתאר מגוון חוויות. לא היה אפשרי לעבור מהקריקטורות של 'דר שטירמר' ל'מגן דויד על דש הבגד' מבלי שהתהום תהיה ברקע, בלי שהמראה הציורי שנשקף מברגהוף יאזן את הדמיון בקוטב השני.

התהום מזמינה את המפולת במגוון תחומים: בפעולה, בחלום, בזיכרון, בתשוקה, בחרטה, ביופי, במחשבה. מהן היצירות של ואגנר אם לא נפילות אלמותיות. יוצרים גרמניים הטיבו מאז ומתמיד לתאר נפילות במגוונן, כאילו נגזר על האדם ליפול. 'שקיעת המערב' הוא תיאור של נפילה. המיליטריזם הגרמני, בן הרומנטיקה, האליל את הסכנה, אפילו הקיקיונית, כדרמטיזציה של הנפילה. הפך אותה למציאות קבועה. כמו סיבה ותוצאה. השואה נתפשה על ידי הגרמנים כחלק ממכלול הנפילות שהם חוו על עצמם ובשרם, כחלק מפנוראמת המראות שצפו בהם.

דימוי השואה כנפילה האנושית הגדולה ביותר מקשה על תאורה ושימורה בזיכרון האנושי. מעצם תיאורה ככזאת השואה הופכת למשהו פשוט, שלא מן הראוי להעמיק בו.

כיצד יכולים המבקרים במוזיאון השואה לחוש הזדהות עם הקורבנות, אם מנסים לעורר בהם הלך רוח הזהה להלך הרוח בו היו שרויים משמידיהם?

יש לשחרר את זכר דמות הקורבנות שאנו מנציחים מחותם הדרך שעברו, חותם פשטות הנפילה ואימתה. יש להפוך את תיעוד השואה לאירוע של נסיקה, של בידול ההומאניזם, האנושיות, החמלה, שהם גם היחידים המעניקים את חווית המעוף האמיתית.

· המטוס כמאזניים מעופפות

הטיפוסים השונים שמגלם האדם הם במידה רבה ביטוי של רוח התקופה בה הוא חי. אישיות האדם מתעצבת במידה רבה על פי המרחב בו הוא פועל. מרחב זה מתעצב במידה רבה על סמך האמצעים הטכנולוגיים המרכזיים של התקופה. כתוצאה מהתפתחותה העצומה של התחבורה האווירית התפתח סוג של אישיות שהולם את התקופה מודל האישיות של האווירון מאפשר הסתגלות לחברה עמוסת מידע, ובאותה עת עמומה למדי מבחינת המסר הערכי הציבורי וההכוונה שהיא מספקת.

בפסיכולוגיה של הגרביטציה מעורבת הדיאלקטיקה הברורה מאליה של הסכמתו או אי הסכמתו של האינדיבידואל להיכנע או להתנגד לחוקי כוח המשיכה. עבודת הנפש היא בכיוון הזדככות כלפי מעלה, כמו טרופיזם. הזדככות אנכית היא כנראה סוג מיוחד של הסדר הכללי הטבעי. הנפש האנושית מזוהה עם הרצון להיות זקוף. המשקל נוטה ליפול, אך אנו משתוקקים להרים אותו. כאשר איננו מסוגלים, אנו מדמיינים שאנו כן מסוגלים.

נוסף לכך, לשרעפי הרצון נוספים תמיד משלימיהם במציאות. אין לתאר את הפסיכולוגיה של הרצון אף פעם כנטיות פנימיות בלתי ממומשות. קיימת הדדיות בין הרצון לדימיון. לדוגמא, הפחד מהתרסקות אינו מוחשי דיו מבלי שהוא נעזר ברצון להיות זקוף. כך נדרש מעט מאד כדי לעורר בנו את התחושה של ההימחצות, מה שמוכיח את רגישותו הרבה של הדימיון לדימוי טעון מסוג זה. תקרה נמוכה מספיקה. רושם כזה שכיח, של קלאוסטרופוביה, משמר מקוריות כה רבה, וכותבים עליו לעיתים תכופות, מה שמוכיח שמדובר בדימוי ראשוני.

אין ספק שהחשש של הנאצים מחוזה ורסאיי התגבר כיוון שעבר דרך המגבר של הרצון להישאר זקוף, ולא להימחץ. גם הלגיטימציה בעולם להתנגדותם עברה דרך אותו מגבר. זאת הייתה לגיטימציה שקיבלה את ההתחמשות המסיבית וחוקי נירנברג כחלק מהרצון הטבעי להזדקף, להתיישר, לנסוק.

לכן אפשר לבחור בדימויים מעולם המציאות, לבחון את השפעת המטוסים. לתאר את הרושם הראשוני שלהם על החושים, ואחר כך כיצד הוא מתגבר בנו. דימויי תפארת כאלה מזמינים להשתתפות דינאמית. תפאורה מלכותית מזמינה שחקנים הרואיים. המטוסים פועלים על הלא מודע באמצעות כוח העילוי שלהם. אנו עומדים חסרי תנועה תחתיהם שעה שהם חולפים מעלינו. האדם משתעבד אינסטינקטיבית לתנועתם. יתכן והוא חש נישא, מעמקי ישותו, באמצעות דחף כלפי מעלה, ומתחכך עימם בחירות האווירית. במהופך, יתכן והוא חש נסחף בתחושה הארצית לגמרי של הימחצות ותבוסה, וכך חש חסר אונים ומובס, גוף ונפש, בפני הטכנולוגיה המלכותית.

אלה הן כמובן שתי קטבים הניתנים למספר רב מאד של הטיות ונטיות. הניואנסים הם לעיתים כה עדינים או נדירים. אך התחושה של שפע אנכי מופיעה תמיד, אצל כל אדם. השפע האנכי עשוי להיכנע לפיתוי העדין ביותר, או לאתגר הבלתי הגיוני והיהיר ביותר. במצבו זה השפע האנכי הוא מסתורין קולוסאלי. זה מסתורין של משקל עתק. כובד עצום שאינו ניתן להרמה, אך בכל זאת מנסים, חייבים לנסות, כדי להתגבר על התבוסה. המטוסים כמו מטילים את מלוא כובד משקלם על חיי היומיום שלנו, גם כאשר הם חולפים רחוקים מאיתנו. מה רבה היא המועקה כאשר מטוסים אלה מתערבים בחיינו, בדמות מפציצים, טילים או פצצות נוחתות – עליונות אווירית המכתיבה תוצאות מלחמה.

תחושת התרסקות זאת עשוייה להפעיל את תחושת החולם. הדחף לעמוד זקוף פועל באמצעות חוק מכני של תגובה ותגובת נגד. החולם התעופתי, ויש רבים כאלה, הוא כאטלס המרים את הארץ, אפילו תוך הסתכנות בהתרברבות. בהרהורים מתרפקים על המולדת, חולמים כאלה מכניסים עצמם לעובי הקורה של מאבקי כוחות עצומים. אך כך הם מעניקים חיוניות לעצמם. אטלס הוא אדם שמקבל את האנרגיה שלו מהעולם. כך ניתן לקבל את הכוחות מדימויי המטוסים כמיתולוגיה פרימיטיבית, מבלי להיזקק למלומדות. זאת התנגדות לעריצות באמצעות המאמץ הראשוני.

איני חש נקיפות מצפון מעיסוק כה מטאפורי בתחום שהוא לכאורה כה ריאלי וכרונולוגי. אני חש צודק כיוון שאמצעי תחבורה אחרים, לדוגמא הספנות, זכו לטיפוח כה רב, עד שבספרות והתרבות כולה הם אחדים מעמודי התווך. בנוסף, התעופה היא מדיום תחבורה כה מהפכני, שכל מה שיאמר עליו כאן יהיה מעט מזעיר מהראוי להיאמר.

הדברים אכן, צומחים. כי עבור אטלס להרים את העולם פירושו דוגמא נוספת של הדימיון הדינאמי. אורח האנרגיות, בדמיון ובמציאות, הוא להתקדם יותר מידי. שרעפי הרצון לעוצמה הם לעולם שרעפי הרצון להיות כל יכול. לסופרמן אין יריבים שקולים. הוא נדון, מבלי יכולת חזרה, לקיום מלא גאווה בפנתיאון הגיבורים האגדתיים, למרות שיתכן ולעולם לא יודה בכך, אפילו לעצמו. הו, עד כמה חיים אנרגטיים אלה הם מספקים. הם כמעט שווי ערך לחיי האלים. זאת היגיינה פנימית, מעשית כמעט כמו ההיגיינה החיצונית.

המטוס, מאזניים מעופפות, ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד לאדם לאדם הפורש ידיו. הוא דומה לישו הצלוב. למעשה, ההאנשה של המטוס היא כה ברורה עד שהיא מובנת מאליה, בניגוד להאנשה של רוב העצמים.

ההאנשה הקילה על השימוש הנאצי המניפולטיבי בתעופה. המטוס כדימוי מואנש איפשר לפרוט על נימים רגשיות רבות בעולם. ההתחמשות במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית להיראות מוצגים כאנושיים, כהומאניים. היא הייתה מקור לתירוצים, אפשרות לעצב מחדש של הבמה הפוליטית, הצגת האיום הצבאי המוחשי כאלגוריה והזדמנות לחיים טובים יותר. מנהיגי הנאצים זוהו כמושיעי העולם בעזרת המטוסים שבנו, חיל האוויר הגרמני שהפך החזק ביותר.

דימויים שנדמים חסרי משמעות הם בעלי כל היתרונות לחיי החלומות כאשר מתגלים מקורותיהם באגדה הקדמונית. כאשר מקשרים, לדוגמא, את הפולקלור הגרמני לדימויי המעוף, לציר האנכיות, הנפילה, הנסיקה, המשקל, הכול משתלב. יותר מכך, דימויים גדולים החבויים בתוך פולקלור זה כבעלי משמעות משנית, מקבלים לפתע כנפיים, פורחים למשמעויות חדשות, עצומות, בתוך המתכונת החדשה.

החשוב בין דימויים אלה הוא דימוי העץ והיער, המזוהים עם החיל, הצבא, המיליטריזם וההקרבה שהגרמנים התבקשו לה. מכאן נמשכים גם דימויי הגזע והשורש, החוסן העממי, המדינה והעם כעץ קוסמי שדרוש לו מרחב מחיה.

ברובד נוסף עולים הצורך בתרבות עממית קלילה ומוסיקלית, בחינוך בהתאמה, תפישה קפדנית של סדר ומשמעת, שימוש בגוזמא ועוד.

אין כמו הנפש הגרמנית, ספוגת הרומנטיקה המעשית, לקלוט וליישם זאת. כל אלה על חשבון תורת המוסר. הגרמנים התמסרו לנאציזם בלי תנאים. זה היה קל כל כך להתמסר כך. הם דמיינו את המאמץ באופן לירי, היתנו את כל הישות ללא סייגים, מבלי להבחין בין שיר לשריר.

קיימת גם פרובוקציה כלפי התעופה. כאשר אתה כבר למעלה, הסנסציה של המאבק נעלמת, וכמותה תחושת הניצחון. המראה מלמעלה כמעט ואינו מעורר עניין. דרושים גירויים חדשים ללא הרף. התחושה מאכזבת. לשבת בתוך מטוס זה לשבת בתוך קופסת פח רועדת. האדם מתגלה במערומיו. לאחר שהגיע לשמיים אין לו למה לצפות יותר והוא חשוף כולו. מי שנמצא במטוס הוא כמי שהשיג את כל מאוויו ואין לו משהו נוסף שאליו יוכל להשתוקק. ליתר דיוק, מי שנמצא בשמיים מבין כי הם אינם אלא מישור שומם אינסופי. מצבו אם כן בלתי משביע רצון.

זאת התחושה הנאצית אשר הניעה את היטלר למלחמה. המהפכה חיבת להיות מתמדת, ואילו המהפכנים שלו הפכו לניהיליסטים. אדישים, עצלנים, תאבי בצע. ספיר הרחיב בפרק מיוחד על חטאי ההזנחה וההתרברבות. היטלר לא חסך תוכחתו ממעגל מקורביו, כאשר היה נדמה לו שאינם עומדים בציפיות.

קיימת אפשרות להרגיש גדולים יותר מהמטוס. אפשר לכעוס עליו בגאווה פגועה. אפשר לקנא במי שטס, או לספר חוויות טיסה. דימוי המטוס יוצר דרמה שלמה של הכול בכל. כולם אוחזים בה, ואף אחד אינו מבין מה קורה, לאיזה כיוון נושבת הרוח. לאיזה כיוון צריך להפנות את תשומת הלב. האוירון הפנימי רוטט בתגובה, מגיב לכל מגע, נישא כאילו בכוח הדרמה הפרובוקטיבית, ומגיב באנרגיות משלו.

חמקמקות דימוי המטוס, חוסר היכולת להבין את הנושא לאשורו, התבטא במדיניות מיניסטריון האוויריה הגרמני, שהסתרבל מבחינה ביורוקרטית והפך ל'פיל לבן'. התקפות האוויר על גרמניה היו מראשיתן בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה. הן פגעו בתדמית הדיקטאטור החולש מהגבהים, פגעו באגו של היטלר. הויכוח הנצחי באוויריה הנאצית על הצורך בשליטה אווירית, ובפרט במפציץ בן ארבע מנועים, שסימל אותה, היה בעל גוונים פסיכולוגיים עזים. וון-בילו וספיר מקדישים סיקור נרחב לנושאים אלה בספריהם.

לאחר שנרכשה יכולת ההנאה הבסיסית מדימויי החפצים המעופפים, קל יותר ליהנות מנשיאת והעברת משאות כבדים באמצעותם. המשקל שהמטוסים נושאים אינו מטען סתם. זה מטען חיובי. מתעקשים לשאת אותו, כמו את כבודת אישה יפה. הוא מקבל ערך מוסף בזכות הובלתו באויר. האדם נידון משחר ימיו לשאת משאות, והשלים עם גורלו. כעת יש השראה. המטוס מתמרץ את החייל לשאת עוד משאות. הנמלה הנושאת משאות עצומים הפכה לדימוי מוסרי. זה הגיוני לרצות להרים משאות. זאת השתתפות במעשי הטבע. יש כאן מעין תסביך, שאינו למעשה יותר מאשר תסביך הרצון הכפייתי לעזור, מכיוון שבכך מתחברים באופן לא מודע לכוחות עצומים. כך אפשר היה ליצור סולידאריות גרמנית, רוח העם שטופחה בלי הרף. לפתח פלבאיות, לשלם משכורת מינימום, לעודד עבודת כפיים וחברת עבדים, שבהם התאפיינה הכלכלה הגרמנית. העזרה הוענקה לאלה המוכנים לשאת בעול. הנושאים בו הונחו על ידי ההשראה האנכית והקידמה התעופתית, שנדמו כביטולו ההדרגתי של כוח המשיכה.

כוח המשיכה והגבהים יוצרים ציר שאליו נקווים דימויים רבים. המישקל הוא גם מימד אווירי. באמצעות תכונת המישקל עצמים מקבלים ערך של גובה. הדימיון קובע איזה עצמים ישקעו, או ינסקו, ועושה זאת בתענוג רב. לפועל לשקול יש שתי משמעויות: משמעות פיזיקאלית ומשמעות רוחנית. הוא מציין את הערך הכמותי והערכי.

העמוד התומך בגג הוא דימוי החומר מקבל רצון ראשוני באמצעות כוח המשיכה. עמוד התווך הוא כאטלס התומך בעולם. זה החבל האנכי עליו תלויים כעל בלימה הגשרים, המשאות, האנשים על פני תהום.

העמוד הוא צורה של מסגור, תיחום החוויה האווירית. הוא מפריד בין מה שאני רואה כשלי לבין מה שזר לי. הוא יוצר סדר מוחשי. אם האדם מרגיש שהעמודים אינם עומדים במעמסה, הבניין עלול להתמוטט עליו. כל מלכותו הופכת ללעג. כזכור, קיים בנו הרצון לשאת בעומס. קיים גם צורך עז בכנות. זה המשחק בין האנרגיות. כך נוצרת המחויבות של הישות כולה, העם כולו.

התלהבותו של היטלר מעמודים ושדרות העמודים הענקיות שתכנן לברלין יחד עם הארכיטקט ספיר, הייתה חלק ישיר מתפישת 'הסופרמן' שלו.

כמו שהעמודים שנמצאים בין הארץ לשמיים הם סימניו המובהקים של כל בניין כך גם המקצועות הצבאיים ששדה פעולתם הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים של הצבא המודרני. זה תחום ביניים עצום שהתפשט במהירות רבה.

בולטת בתחום זה טקטיקת מלחמת הבזק הקרקעית, שהנאצים פיתחו תוך הישענות על שיתוף הפעולה אוויר-קרקע. לוחמה זאת כוללת סיוע צמוד לכוחות היבשה המתקדמים במהירות באמצעות הפצצה מהאוויר, מודיעין אווירי, תחבורה ואספקה אוויריים וכדומה.

התחום של לוחמת הנ.מ. התפתח באופן אינטנסיבי לאחר המצאת המטוס, ודרש השקעות עתק. יחידות תותחים נגד מטוסים יכולות לסייע גם לכוחות היבשה. לנאצים היה תותח נ.מ. בעל הפגז היחיד שהיה מסוגל לחדור את שריוני הטנקים הסובייטים החדישים מדגם טי-34. הנאצים הסבו את יחידות הנ.מ. ליחידות אנטי-טנקיות, שתרמו רבות לכושר עמידתם בחזית המזרחית.

הנאצים פיתחו את הכוחות המוצנחים בהתלהבות יתירה, ככוחות העילית שלהם. גיבור העל של גרמניה היה אוטו סקורצני, אשר הציל במבצע מונחת נועז את מוסוליני משביו. סקורצני הנהיג פעולות נועזות רבות של כוחות מונחתים בעורף האויב, שקדמו להתחלת המערכה. הפלישה לצרפת התחילה לאחר שכוחותיו השתלטו על מבצרים אסטרטגיים בבלגיה, ואפשרו כך ליתר הצבא לנוע בצירי התנועה בחופשיות.

הכוחות הקרקעיים הממוכנים נעים במהירות ממקום למקום, ומצליחים להשתלב בלוחמה הנשענת על העוצמה האווירית. בראשם ניצבו אצל הנאצים פלוגות הסער של האס-אס, שהיו חמושות בכלי רכב שעליהם מורכבים כלי ירייה מהמילה האחרונה.

הם היו חוד החנית של צבא היבשה הגרמני, שקיבל את כוח האדם והציוד המשופרים, וכל יתר הצבא התיישר לפי הדוגמא שלו.

הלוחמה הסטאטית של מלחמת העולם הראשונה, בה הצבא העיקרי היה חיל רגלים, שנלחם בעיקר בחפירות, נעלמה כמעט במלחמת העולם השנייה.

הכוחות הימיים החשובים ביותר כיום הם נושאות המטוסים, שהביאו למהפך בתפישת הלוחמה במלחמת העולם השנייה, והכריעו את הכף בזירת האוקיאנוס השקט. לוחמת הצוללת היא העתקה של הלוחמה האווירית למעמקים. הנאצים קידמו את לוחמת הצוללות, הדומה בפעולתה לספינת-אוויר התת-ימית, על פני כל לוחמה ימית אחרת.

כל אלה יצרו את המציאות בה אנו חיים כיום, בה טושטש הגבול בין הארצי לאווירי באמצעות תחומי ביניים, טישטוש שהפך לאחד מסימני ההיכר המובהקים של ימינו, והשכיח את הזמן בו היה הבדל משמעותי בין שמיים לארץ, והיו אנשים שחשו עצמם נישאים מאחרים.

· היטלר כנוצרי שנולד מחדש

יש טענות רבות כי היטלר דבק באתאיזם, הומאניזם או דת הכרוכים במיתולוגיה הפאגאנית העתיקה בלבד. הדבר נכון רק בחלקו. למרות שאנשיו רוזנברג והימלר עסקו בתעמולה למען המיתולוגיה הנורדית, היטלר ראה בנצרות חלק עיקרי מהשקפת עולמו [Hitler - The reborn christian].

ספרים, סרטים ומאמרים רבים מתארים את היטלר כ'רשע חילוני', שעקר את אלוהים מליבו. מי שקורא בכתביו מוצא כי האלוהים שהאמין בו זהה לאלוהי המאמינים בברית החדשה. היטלר דיבר בנשימה אחת, ללא בושה, על אלוהים, אידיאליזם, פאנאטיות, כללי התנהגות, דארוויניזם חברתי, אמנות, מיסטיקה, אמונה בגורל, ופוליטיקה.

היטלר טען שבמהלך שרותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, היתה לו התעוררות דתית, במיוחד כאשר היה עיוור זמנית כתוצאה מהתקפת גזים.

היתה לו אמונה חזקה בכל דעותיו. הוא הצדיק את את מאבקו למען העם הגרמני ונגד היהודים גם בטעונים מהברית החדשה ואמונה באל. הוא השתמש בכל רעיון שיכל באופן אופורטיוניסטי ליצירת מקסם שווא אידיאולוגי.

להלן ציטטה המבהירה זאת היטב:

היטלר כתב: 'אני מאמין כי אני פועל על פי רצון הבורא הכל יכול. בכך שאני מגין על עצמי נגד היהודי, אני נלחם למען פועלו של האל'.

למרות שהיטלר הבוגר לא היה דתי ולא הלך לכנסיה, חלק גדול מהפילוסופיה והעקרונות שלו היו דתיים נוצריים במקורם, ובפרט הם תאמו את רוח ה'תנועה הגרמנית הנוצרית החדשה', שחבריה הזדהו גם עם 'התנועה העממית הגרמנית', והמזכירה את הימין הנוצרי בארצות הברית כיום.

מי שמצביעים על מאבקו הפוליטי של היטלר בכנסיה ובכמרים מסוימים שוכחים כי לאורך ההסטוריה נוצרים התנגדו לכמורה הכנסיתית מסיבות שונות, אך הדבר לא עשה אותם בהכרח אנטי-נוצריים.

כהוכחה לאמונתו הנוצרית הוא טען:

'רגשותיי כנוצרי מובילים אותי אל האל והמושיע כלוחם. הם מביאים אותו אל האדם שהיה פעם בודד, מוקף תומכים בודדים, רואה ביהודים את מי שהם, ואוסף בני אדם כדי להלחם בהם, ואשר היה, חי האלוהים, לא רק הסובל, אלא גם הלוחם הגדול ביותר. באהבה חסרת גבול כנוצרי וכאדם אני קורא בפיסקה המספרת כיצד האל קם לבסוף בגבורתו ואחז במגלב כדי לסלק מהמקדש את קן הנחשים. מה עצום היה מאבקו למען העולם נגד הרעל היהודי. כיום, לאחר אלפיים שנה, ברגשות עמוקים, אני מבין בעמקות רבה יותר מבעבר את העובדה כי עבור זאת נשפך דמו על הצלב. כנוצרי, אסור לי להשלות את עצמי, אלא מוטלת עלי החובה להיות לוחם למען האמת והצדק...ואם יש משהו שמפגין כי אנו פועלים בצדק, הרי זא המצוקה הגוברת מידי יום. כנוצרי, יש לי חובה גם כלפי עמי'.

אדולף היטלר – נאום מ-12 לאפריל 1922.

'לכן הפרוטסטנטיזם יתייצב תמיד למען קידום העם הגרמני, ככל שעניני טוהר פנימי, העמקה לאומית, והחירות הגרמנית נוגעים בדבר. לכל אלה יש יסודות מוצקים בעצם מהותו. אך הוא מתנגד בעוינות רבה לכל ניסיון להציל את האומה מחיבוק אויבה הקטלני ביותר, כיוון שהשקפתו כלפי היהודים מבוססת, פחות או יותר, מבחינה דוגמאטית.

מבחינה תאולוגית מציע כאן היטלר הקתולי פשרה מעניינת בין הקתולים לנוצרים. הוא מציע את הפיוס בין שני הפלגים הדתיים על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך והשלילי ביותר, האנטישמיות, מצד אחד, ומצד שני על ידי פניה לערכים הגבוהים ביותר של האידיאל הלאומי.

'עלינו ללחום למען הבטחת קיומו והתרבותו של גזע עמנו, התמיכה בילדינו וטוהר הדם שלנו, החירות והעצמאות של ארץ אבותנו, כך שעמנו יתבגר אל היעוד של המשימה שהוטלה עליו על ידי בורא היקום.'

'על התאטרון, האמנות, הספרות, הקולנוע, העיתונות, לוחות המודעות וחלונות הראווה, להיות נקיים מכל ביטויי עולמנו הרקוב, ולהעמיד עצמם לשרות הרעיון המוסרי, הפוליט והתרבותי.'

'ההתקפה על עקרונות הדת הנוצרית מזכירה מאד את המאבק נגד היסודות החוקתיים של המדינה. כמו שהשני עלול להסתיים באנרכי כמלאה של המדינה, הראשון עשוי להסתיים בניהילזם דתי חסר ערך'.

'גרוע מכל, על כל פנים הוא ההרס הנוצר על ידי שמוש בלתי נכון באמונה הדתית למטרות פוליטיות'. למען האמת, איננו יכולים לתקוף בעוצמה חזקה דיה את הנוכלים הארורים שהיו רוצים להפוך את הדת למכשיר להגשמת מטרותיהםם הפוליטיות והעסקיות.'

מראשית הימיה של המפלגה הנאצית, ובתקופת התעצמותה, ביטא היטלר את תמיכתו הנוצרית בעם ובצבא הגרמני. בראשית שנות העשרים, המפלגה הנאצית אימצה מצע בן 24 סעיפים, שכלל, בסעיף 24, את ההצהרה על תמיכה ב'נצרות החיובית'.

'24 – אנו דורשים חופש לכל הפלגים הדתיים במדינה, בתנאי שאינם מהווים סכנה עבורה, ואינם פועלים נגד המוסר ותחושת המוסר של העם הגרמני. המפלגה תומכת בנצרות החיובית, אך אינה כובלת עצמה בעניני אמונה לאף סיעה דתית...'

היטלר לא היה חיב להפגין את אמונתו ברבים. לאחר שהבהיר אותה, היא נתפשה כמובנת מאליה על ידי רוב הגרמנים, שאמונתם היתה זהה לשלו בקווים כלליים. מטרתו העיקרית של היטלר היתה הפוליטיקה, לא הדת. על הדורות הבאים לזכור כי היטלר לא היה עולה לשלטון בלעדי תמיכת הרוב הנוצרי הדומם בגרמניה, ויתכן בעולם כולו.

הנאצזים מביך את מנהיגי הדתות המונותיאיסטיות, ומהווה סכנה לאמונה. בתואנות ובתחבולות שונות מנסים מנהיגי דת שונים בימינו להסוות את אמונתם הנוצרית של הנאצים, ולהציגם כאתאיסטים. נאומי והצהרות היטלר מראים בבירור כי היה נוצרי גרמני טיפוסי.

המילים הבאות של היטלר מפגינות שוב את אמונתו הדתית:

'כאשר אני הולך בבוקר ורואה את האנשים עומדים בתורים, בפנים קמוצות, אני מאמין כי כנוצרי עלי לרחם עליהם. כמו המושיע לפני אלפיים שנה, עלי לפנות נגד אלה שכיום עושקים ושודדים את האנשים המסכנים.'

אדולף היטלר – נאום מ-12 לאפריל 1922.

'האלוהים אינו תומך בבית שנבנה לאחר 1918...העולם לא יעזור. על העם לעזור לעצמו. כוחו שלו הוא מקור חייו. זה הכוח שהאל הכל יכול העניק לנו להשתמש בו. במאצעותו ננהל את המאבק על קיומנו...לקודמינו בדורות שעברו לא ניתנה ברכת האל – אשר אליו פונים בעת מצוקה, כמפלט אחרון, כדי לקבל את ההחלטה הסופית. אלוהים אינו מהסס או מפחד, אינו מאפשר אף פעם לשכוח את התפקיד המוטל עלינו...כולנו גאים שבאמצעות הסעד רב העוצמה של האל הפכנו להיות שוב גרמנים אמיתיים.'

אדולף היטלר – בנאום במרץ 1933.

'הממשלה, שהחליטה ליטול על עצמה את הטיהור הפוליטי והמוסרי של החיים הציבוריים, יוצרת ומבטיחה את התנאים ההכרחיים לתחיה אמיתית של חיי הדת...הממשלה רואה בשני הפלגים הדתיים גורמים כבדי משקל בשמירת הלאומיות...אין לפגוע בזכויותיהם...תפקיד הממשלה יהיה לשמור על שתוף פעולה הוגן בין הכנסיה למדינה. המאבק נגד התפישה החומרנית ולמען קהילה לאומית אמיתית הוא אינטרס של האומה הגרמנית, ובאותה מידה של האמונה הנוצרית. ממשלת הרייך, הרואה בנצרות את היסוד הבלתי מעורער של הקוד המוסרי וההתנהגות המוסרית של האומה, מייחסת חשיבות רבה ליחסים ידידותיים עם הואתיקן, ושואפת לפתח אותם.'

אדולף היטלר, נאום ברייכסטאג ב-23 למרץ 1933.

לדברי מקורביו, היטלר לא העריך את האמונה הנוצרית המסורתית, אך עולה מהם שוב אמונתו בהשגחה עליונה, אמונה חילונית באל, שהפכה לאמונה הרישמית של גרמניה הנאצית:

'הפיהרר הוא דתי מאד, אם כי לחלוטין אנטי-נוצרי. הוא רואה בנצרות סימפטום של ניוון. ובצדק. כמוכן הנצרות היא ענף של הגזע היהודי.'

יוזף גבלס, ביומנו, 28 לדצמבר 1939.

'העם הגרמני, במיוחד הצעירים, למדו שוב להעריך בני אדם על פי גזעם – הם היפנו שוב עורף לתיאוריות הנוצריות, והתרחקו מהחינוך הנוצרי ששלט בגרמניה יותר מאלף שנה, וגרם להתנוונותו הגזעית של העם הגרמני וכמעט למותו כגזע.'

היינריך הימלר, 22 למאי 1936, בנאום בברוקן, גרמניה.'

· תסביך נפוליון

הדוגמא של נפוליון שהרס את ארצו ואירופה, אך בסופו של דבר הפך לגיבור, הייתה לנגד עיני היטלר. הוא שיחקו בקלף בטוח. הוא ידע שהמדיום הוא המסר, ועיסוקה האינטנסיבי של גרמניה הנאצית בתעופה יאפשר לה לגיטימציה להפרות חוזרות ונשנות של החוק הבינלאומי. בתואנה של הקרבת ההווה למען העתיד, הוא השליט משטר דיקטטורי בו האנשים היו קטנים בשיעור קומת אישיותם אך בעלי שאפתנות בלתי מוגבלת. כיום יש מי שזוכרים את היטלר כנפוליון של גרמניה.

תסביך נפוליון, המכונה גם כהתנהגות אוטיסטית למחצה, מתפתח בשלב הילדות המוקדמת אצל ילדים אשר נסוגו מהקשר עם אימותיהם לעבר בניית שריון נרקסיסטי סביב עצמם. הגורם לכך הוא ההלם כתוצאה מחווית ה'אחר', בטרם התפתחות כישורים שכליים מספיקים להתמודדות עימו.

לתסביך נפוליון יש מימד אנכי מובהק. הוא מתפתח באנשים החשים זעירים וחסרי אונים מול העולם הענק המאיים עליהם, וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת. במילים אחרות: מי שנמצא למטה שואף בכל מחיר להיות למעלה.

הנשלט על ידי תסביך נפוליון הוא בעל טבע נפש שאינה מסוגלת להיות הוליסטית. חסרה בה תחושת הכוליות הקיימת אצל אלה הדוגלים בכך שכל מערכת היא ישות שלמה שיש להתייחס אליה ככזו ולא להפרידה לחלקיה. לעומת זאת אחת מתכונותיה היא הזיכרון הכמו צילומי. העובדות בלבד הן שמענגות נפש זאת. הדבר מבטא הינתקות מהמציאות. לזיכרון אין את המגוון הרגיל, עתיר הדמיון, המתפתח באדם הנורמאלי. ניתנת עדיפות למערכת מושלמת של זכירת הכול, האופיינית לדמות הנפש המשרתת. הזיכרון הוא אוטומטי, מדויק ומוחלט. זאת סגולה כשמדובר בצמצום כמויות מידע עצומות למה שנדמה כנימוקים הגיוניים, אשר מתקשרים יחדיו בעת דיבור או קבלת החלטות.

זה גם כמובן תיאור מדויק של אישיותו של היטלר, שנהג להדהים את הדרג הצבאי ביכולת הזיכרון האבסולוטית שלו לפרטים אודות כלי נשק ומהלכים צבאיים. הם עמדו חסרי אונים ובלתי מוכנים פעמים כה רבות בשל חוסר שליטתם בפרטים הקטנים לעומתו, עד שהרימו ידיים גם כשהגיע הדבר להחלטות הגדולות. היטלר היה ראש המדינה הנאצית לא על ידי האצלת סמכויות. בסופו של דבר הוא סמך רק על עצמו, וידיעת הפרטים הייתה מקור עוצמתו. הוא מינה את עצמו במהלך המלחמה גם למפקד העליון של הצבא הגרמני, מה שדרש עומס בלתי אפשרי מבחינת עיבוד המידע של המוח. יכולתו לעשות אינה מצביעה על גאונות אלא על סטייה בתפקודי הנפש.

החברה האנושית נתפשת אצל בעלי תסביך נפוליון כמכונה הנבנית בדיוק הגיוני מושלם, ומיוסדת על מידע מושלם. בחברה אין תחושה של טבעיות, שום תחושת השתייכות, ואין כמעט קבוצות אורגניות. החברה רציונאלית מאד וללא כל תחושה של התחברות לשלמות. יש בתוכה מספר עצום של נפשות מתחרות.

אצל בעלי תסביך נפוליון הרגשות האנושיים הם מעטים, ומופיעים רק ברגעים נואשים או רבי-ערך. אטימות רגשית, שליטה עצמית ביד ברזל, ולעיתים גם מוות רגשי, אופיניים לאישיות הנרקסיסטית. אי הבנת הרגשות חוסר האמפתיה, והעדר החמלה לזולת הן משמעותיות. השאיפה האישית מתעלת את הרגשות לאפיק צר, ולכן שמתעלמים מרגשות הזולת או שחשים מבוכה בגללן. לרוב אין לאדם כזה אינטליגנציה רגשית שבעזרתה יוכל לתקשב עם עולם הרגשות.

דמותם של היטלר, גרינג, היידריך ויתר מנהיגי הרייך השלישי, הייתה כזאת. היא עוצבה על ידי תפישת העולם הניטשאית, שראתה ברצון את מקור כוחו של הסופרמן. הם הנחילו אותה באמצעות שטיפת מוח אידיאולוגית לכל אזרחי הרייך ובפרט לנוער, שחונך בהמוניו בתנועת 'צעירי היטלר', לקבל את המרות לציית לפקודות, על חשבון פיתוח האינטליגנציה הרגשית. הנאצים הצעירים התמסרו רגשית להיטלר, עד כד כך שבנים בגדו בהוריהם והלשינו עליהם כאשר חשדו בחוסר נאמנותם לנאציזם. היטלר, התנועה הנאצית והאידיאולוגיה והתרבות העוטפות היוו עבור אזרחי הרייך השלישי מקור להתמסרות רגשית והקרבה עצמית על חשבון הנאמנות למשפחה הקטנה והמורחבת, או לקהילה הקטנה, שלא הוכיחה עצמה בעידן המודרני. תורת הגזע יכלה לצמוח בקלות בנפשות אלה, וכמוה הביצוע תוך אטימות רגשית של פשעים נגד האנושות.

· דמות היטלר על-פי שלישו האוירי

שלישו האווירי של היטלר, ניקולאס וון בילו היה אחד משלושת השלישים הצמודים. השניים האחרים היו מהצבא והצי. הם היו נפגשים כל יום עם היטלר ומדווחים לו על ההתפתחויות במלחמה ובחימוש.

מתוקף חשיבות חיל האוויר, ובזכות תכונותיו האישיות, העדיפו היטלר על האחרים, והתפתחו ביניהם יחסי ידידות אישית, שבילו אינו מהסס לתאר.

היטלר חיבב מאד את וון בילו והעריכו, והפכו לידידו הצעיר. הוא היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד, ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז פרוץ המלחמה.

וון-בילו נשאר נאמן להיטלר, והיווה עבור משענת כה איתנה עד סוף המלחמה, בגלל התרשמותו מאישיות היטלר, ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים.

היטלר הפך לידיד המשפחה, דוד חביב לילדיו.

הוא הצטייר כאדם נחוש, בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה.

וון-בילו כתב לאחר המלחמה ספר זיכרונות בשם 'לצידו של היטלר', שעליו מתבסס פרק זה. היומן נכתב בהסתמכות על הזיכרון בלבד. היומנים היומיים המקוריים, בהם תיאר בפרוט רב את המתרחש, הושמדו כנראה בסיום המלחמה.

למרות זאת הספר הוא מסמך תיעוד רב ערך, שני בחשיבותו רק לסיפרו של אלברט ספיר.

וון-בילו היה לצידו של היטלר, כשלישו לענייני חיל האויר, החל משנת 1937 עד לימיו האחרונים בבונקר בברלין ב-1945. הוא היה עד לכל תהפוכות הגורל שעבר היטלר, ואחד האחרונים שראה אותו חי.

וון-בילו היה האחרון מבין שלישו של היטלר שעזבו אותו. היה זה ב-29 לאפריל 1945, כאשר ברלין היתה כולה תופת ועיי חורבות. מצבו הנפשי של היטלר בימיו האחרונים היה מעורער, והצביע כנראה על קיומה של 'משאלת מוות' סמויה, שקיננה בו מזה שנים רבות, ואשר הביאה בסופו של דבר להתאבדותו.

היטלר כתב אז את צוואותיו המדינית והאישית. בצוואתו המדינית הוא מקדיש חלק ניכר להתבטאויות אנטישמיות, אשר על פי וון-בילו הלכו והתעצמו אצלו במהלך השנים.

וון-בילו מתאר בהרחבה את תחושת 'הנבגד הנזעם' שחש היטלר כלפי אלה שלדעתו בגדו בו, הצמרת החברתית-תעשייתית- צבאית. חטאו הגדול היה, לדבריו, שהוא הצליח במלחמת המעמדות, כלומר חיסל את הקומוניסטים, אך הוא לא התאמץ מספיק כדי לחסל את הצמרת, שבגדה בו לאורך כל הדרך. פקודותיו לא בוצעו על ידם בבית ובחזית.

וון בילו מקדיש לנושא 'הפיתרון הסופי' פסקאות מעטות:

הוא כותב כי באוגוסט 1941 הופיע גבלס לראשונה במפקדת היטלר בחזית המזרחית. בשני ימי שהותו שוחח עם היטלר בעיקר על השאלה היהודית. גבלס והיידריך לחצו לפיתרון. גבלס רצה מהיטלר רשות לגרש את 70,000 היהודים שנותרו בברלין. היטלר לא היה מוכן עדיין לכך, אבל הסכים שהיהודים יובדלו מכלל הציבור באמצעות נשיאת טלאי מגן-דויד צהוב.

לפי וון-בילו, הבעיה כולה לא היתה אמורה 'להיפתר' לפני סיום המערכה ברוסיה, ואז 'במהירות הבזק'.

הוא מציין בהבלטה את העובדה שאפשר היה להסתיר את רצח העם מאחורי מסך סודיות. צו הפיהרר מס' 1 – צו הסודיות הכללי, שאסר על העברת מידע לכל מי שאינו נוגע בדבר, מילא חלק חשוב בכך. מי שדאג לביצוע הצו היתה המשטרה החשאית, שמילאה תפקיד מרכזי ויעיל, והפכה נושאים מסוימים לטאבו.

וון-בילו משוכנע כי השמדת היהודים נבעה מפקודתו המפורשת של היטלר. אין זה אפשרי שהימלר וגרינג יכלו להפעיל מדיניות עצמאית ללא ידיעתו. הימלר אולי לא דיווח לו על הפרטים הקטנים, אבל בנושא זה הימלר פעל בהסכמתו ואישורו המלא.

הוא מאשר שההחלטה להשמיד את היהודים היתה במרכז תוכניותיו של היטלר. זאת לא היתה החלטה ספונטאנית. היא היתה קימת בו בגירסה כזאת או אחרת מתחילת שלטונו.

הוא קובע גם שהיטלר עמד בראש היררכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית היתה היטלר, והיטלר היה המדינה הנאצית.

לכן אין לחפש את המניעים לשואה בחברה הגרמנית, או בכשל בשרשרת הפיקוד, ואף לא באידיאולוגיה הנאצית.

דמותו של היטלר היא ההסבר העיקרי.

אפשר לתאר את היטלר כבעל תסביך נפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה'אני' שלו.

זאת היתה כפייתיות, הדומה לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים.

כל אחד מהם הוא אדם חביב באופן פרטי, אך המקשר ביניהם, מה שהופך כל אחד מהם מיחיד סתמי לבעל משמעות, הוא האידיאולוגיה הנוקשה.

היטלר 'המציא עצמו מחדש' בעקבות מלחמת העולם הראשונה. ונשאר נאמן ומחויב ל'אני' החדש שלו. כל סטייה היתה מדרדרת אותו מכל הבחינות, האישית, החברתית, הפוליטית.

מי שממציא עצמו מחדש על פסים אידיאולוגיים, מסוגל גם לאמץ תכונות אישיות מתאימות. היטלר התפתח, מבחינה נפשית, על פי האידיאולוגיה שלו. הוא המיר את רוח הידידות והחמלה, המשותפים לכל אדם, בקנאות ושנאה. האנטישמיות הגוברת שלו היתה תופעה אחת מיני רבות.

זה היה תהליך שנמשך בתוכו כל חייו.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב – פרק 3

הרמן גרינג קיסר האוויר

ראשי פרקים

· מבוא – רצח העם בנאמיביה

· הקירקס המעופף

· הפוליטיקאי הממולח

· האסתטיקן

· הדמות הידועה ביותר

· צאר הכלכלה

· ליל הבדולח

· הקרב על בריטניה

· פקודת הפיתרון הסופי

· מסטלינגרד ועד הכניעה

· פוסט מורטם

· מבוא – רצח העם בנאמיביה

רצח העם הראשון שביצעו הגרמנים, שהיה הראשון במאה העשרים ואשר בישר ישירות את רצח העם היהודי, היה השמדת העם הנאמיבי בשנת 1905.

היה זה במסגרת הצעדים הראשונים בהתפתחות הלאומנות בפוליטיקה הגרמנית, בשנות השמונים של המאה ה-19. הארגון הלאומני החשוב הראשון, 'הברית הפאן גרמנית', צמח בשנים אלה מתוך הקשר אימפריאליסטי. 'הפאן גרמנים' טענו כי עתידה של גרמניה תלוי באימפריה גדולה וצומחת מעבר לים, אשר יכולה להיבנות רק על חשבון בריטניה ומעצמות קולוניאליות אחרות. תנועה זאת מלאה תפקיד מרכזי בדחיפת גרמניה למלחמת העולם הראשונה, ומאוחר יותר לידיו של היטלר.

ב-1884 הכריז הקנצלר ביסמארק כי חוף דרום מערב אפריקה, נאמיביה של היום, מוגן על ידי האימפריה הגרמנית. נאמיביה הפכה לקולוניה הגרמנית הראשונה והחשובה ביותר.

אביו של הרמן גרינג, היינריך, היה דיפלומט בשירות החוץ הגרמני. ב-1885 הוא קיבל את תפקידו הדיפלומטי הראשון: להיות המפקח האימפריאלי הראשון של נאמיביה. הוא היה המושל הגרמני הראשון בחבל ארץ זה, הדמות החשובה והמעורבת ביותר במתרחש.

המדיניות הרשמית שהוא הנהיג הייתה: להיפטר מהעם הנאמיבי, לגזול את אדמותיהם, הבקר שלהם, ולהפוך אותם לעובדי כפיה.

באותה עת נחקרו בנמיביה בקפדנות, על ידי הרופא הגרמני דר' יוג'ין פישר, גם האנתרופולוגיה וחיי החברה של אחד השבטים הנאמיביים, קהילת 'הבאסטר' שהייתה מגזע מעורב. ממצאיו היו כי בני התערובת סובלים מחולשות התנהגותיות מרובות לעומת 'טהורי הגזע'.

פישר התמנה לימים למנהל 'המכון לתורת הגזע' בברלין, והפך לבר הסמכא העיקרי בעולם בתחום זה. הוא היה מורם ורבם של הרופאים הנאצים שיישמו את תורת הגזע ברייך השלישי, ומנגלה ביניהם.

הם ניסו למצוא אסמכתאות גנטיות, באמצעות ניסויים בבני אדם, לממצאים ההתנהגותיים שהתגלו במחקריו של פישר.

כאשר התמרד העם הנאמיבי, שנים ספורות לאחר שהיינריך גרינג קודם לתפקיד חדש, ריסק אותם ממשיכו באמצעות מכונת המלחמה הגרמנית, שחיסלה אותם כמעט לחלוטין.

ב-1905 פירסם הגנרל שהיה מפקד הכוחות הגרמניים בנאמיביה פקודת השמדה:

'עם ההארארו [השבט הנאמיבי הגדול ביותר], חייב לעזוב את הארץ. אם הוא לא יעשה כך, אני אאלץ אותו באמצעות כוח. בתוך הטריטוריה הגרמנית כל איש שבט, חמוש או בלתי חמוש, עם או בלי בקר, יומת. נשים וילדים לא יורשו לשהות בטריטוריה. הם יהדפו אל בני עמם, או שירו בהם. אלה הם המילים האחרונות לעם ההארארי, ממני, הגנרל המפקד מטעם הקיסר הגרמני האדיר'.

פקודת 'הפיתרון הסופי' שהרמן גרינג נתן להיידריך, והמהלכים שקדמו לה, הם שכלול של פקודה זאת.

רוב הנאמיבים, בערך 100,000, נרצחו בירי רובים, או שנהדפו למדבר קלהארי על ידי הצבא הגרמני. מי ששרדו כונסו במחנות ריכוז. כל אחד מהם קיבל תג אסיר. הם הפכו לגרעין העבדים במכרות והחוות הגרמניות.

המאפיינים העיקריים של ה'פיתרון הסופי' פותחו סביב שנת 1900 במקום אחד, נאמיביה:

- לאומנות קיצונית והתרחבות קולוניאלית.

- תורת הגזע אשר מפלה בין בני אדם על פי מוצאם.

- גרוש התושבים המקומיים, גזל רכושם, והפיכת הנותרים לעבדים.

- חיסול עמים וקבוצות אוכלוסיה באמצעות הצבא.

בעת שבוצעה השמדת העם הנאמיבי התמנה כבר היינריך גרינג לשגריר הגרמני בהאיטי, אי הוודו. האיטי נבחרה כיעד השני בו גרמניה הפעילה מדיניות קולוניאלית אגרסיבית. תחת ידו הנהיגה גרמניה באי את 'מדיניות ספינות התותחים'. ההשפעה הגרמנית במקום הפכה לדומיננטית, תוך עימות ישיר כמעט מול ארצות הברית.

· הקירקס המעופף

הרמן גרינג היה אמור להיוולד בהאיטי. אימו חזרה לגרמניה ללידה בטוחה. רופאה היהודי העשיר הפך למאהבה, ואב לאחד מבניה. טירת הרופא הייתה המקום בו הרמן הצעיר בילה את מרבית חופשותיו מהפנימייה בה למד. כך התפתח אצל גרינג תסביך אב חזק, שגרם לו לרצות ולעלות על אביו בכל תחום בו פעל. במקביל, מתוך הקנאה לכבוד המשפחה, הוא הפך גם לאנטישמי.

תלמיד הפנימייה הצבאית הרמן גרינג היה נער פופולארי, שאהב יותר מכל טיפוס הרים. כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא, ובמהרה הצליח לקבל תפקיד תצפיתן אווירי. הוא דיווח לגנרלים על המתרחש בקרבות ורדאן, הנחשב לקרב החפירות הממושך והקשה ביותר במלחמת העולם הראשונה, שגרם ליותר ממיליון אבידות בנפש לשני הצדדים.

להיות צופה אויר בעת קרבות ורדאן במלחמת העולם הראשונה פירוש הדבר היה לצפות בהקרבת מיליוני חיילים לשווא, על ידי גנרלים במפקדות העורפיות. אצל גרינג התעצבה ראית עולם מפוכחת וצינית. הציניות חודדה במהלך שנות העשרים, כאשר היה סטודנט למדע המדינה באוניברסיטת מינכן, ולמד אצל פרופסור אוסוולד ספרנגלר, שהטיף לציניות וכוחנות פוליטית.

בהמשך המלחמה התקבל גרינג לקורס טיס, והצטרף ללהק 'הקרקס המעופף'. באותם ימים תוחלת החיים הממוצעת של טייס קרב בחזית הייתה שלושה שבועות. גרינג שרד כטיס את מלחמת העולם הראשונה. אך המלחמה הפכה אותו לשורד אנוכי.

הרמן גרינג היה טייס קרב מהולל, 'אייס' עם עשרים ושתיים הפלות מטוסי אויב במלחמת העולם הראשונה. הוא היה יורשו בפיקוד של מנפרד פון ריכטהופן, 'הברון האדום', אולי גדול הטייסים מאז ומעולם, שנפל בקרב לאחר שלזכותו נרשמו כשלוש מאות הפלות של מטוסי בעלות הברית. הטייסת של ריכטהופן נקראה 'הקרקס המעופף', והייתה יחידת העילית של חיל האוויר והצבא הגרמני.

להק 'הקירקס המעופף' נחשב למיתולוגיה בעיני שוחר תעופה רבים, אך מעטים מאד יודעים על הקשר הישיר בין טייסיו לתנועה הנאצית.

את כינויו 'הברון האדום' רכש ריכטהופן לאחר שהורה לצבוע את מטוסו בצבע אדום בולט, כדי להשיג אפקט הרתעה מול היריב. גרינג, יורשו בתפקיד, זכה גם הוא בתודעת פיקודיו בכינוי המיוחד, על היבטי הביטחון העצמי והיוהרה שהוא מבטא. 'הברון האדום' הוא התגלמות הסופרמן הניטשאי, המרחף גאה בשחקים ואוכף את מרותו באמצעות מראהו ורצונו, לא פחות מאשר באמצעות כוחו הממשי.

הרעיון הצבאי הזה שימשה שנים מאוחר יותר את הנאצים, כאשר בחרו בדרך הדומה של הבלטת עצמם, יוהרה והונאה. השימוש במפגנים אויריים וקרקעיים בהם הופגן והועצם עד כדי הגזמה רבה כוחה של המדינה הנאצית, היה חלק בלתי נפרד מהוויתה. הדגל הנאצי שעיצב היטלר דמה מאד לסמל שהיה על כנף המטוס של ריכטהופן. מדיו של גרינג נראו כלקוחים מסרט הוליוודי ציורי.

הרמן גרינג שיכלל בהצלחה בעת המלחמה שיטה של קרבות אוויר. העיקר בקרבות האוויר הוא להימצא מעל ומאחורי אויביך, לתקוף במהירות, ולאחר מכן לצבור גובה מחדש. השיטה שלו הייתה בניית מעגלי התכנסות בצד זירת קרב האוויר. לאחר העימות הראשון היו מטוסיו חגים במעגלי נסיקה בצד הזירה ההומיה מטוסים מתכתשים. כך היו צוברים גובה וכוח, עד למקום בו התאפשרה להם מחדש גלישה חזרה לקרב. גרינג הפך שיטה זאת לימים גם לשיטת פעולתו הפוליטית, והיטלר הסב כל זאת למהפכה המתמדת הנאצית, המתפשטת כלפי מעלה והחוצה, על פי חזונו של ספרנגלר, כצלב הקרס המסתחרר.

למרות שיש בדוקטרינות הקרב האווירי גם מאפייני משמעת ועבודת צוות, קרב האוויר הוא בעיקרו מפגן של אינדיבידואליות. כינויו 'מלחמת כלבים', ממחיש זאת כהתכתשות בין שני יחידים, הרודפים זה אחר זנבו של זה עד הסוף המר. כך הפכה גם הפוליטיקה הנאצית למפגן ביצועים אינדיבידואלים תחרותיים, 'אימפריות' ביורוקרטיות שהתנהלו כעצמאיות, בלי שתוף פעולה כמעט.

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, לאחר האבדות המרובות, הפך 'הקירקס המעופף' לחלק מלהק שאיגד תחתיו את מרבית מטוסי הקרב הפעילים בחזית המערבית, והיה למעשה חוד החנית האחרון בקרבות לפני תבוסת גרמניה.

בין הטייסים שהצטרפו ל'קירקס המעופף' בשלבי המלחמה האחרונים היו שניים שהפכו עם גרינג למנהיגי התנועה הנאצית:

הראשון היה רודולף הס, לימים סגנו השני של היטלר, אשר ישב איתו בכלא וערך את ספרו 'מיין קמפף'.

טייס שני היה ארתור גרייזר, שהפך למושל אחד משני אזורי פולין שסופחו לרייך הגרמני, שבירתו הייתה העיר לודז'. גרייזר, הנאצי הנלהב, החליט להפוך את האזור לדוגמא להשלטת מדיניות הגזע הנאצית. מתקן ההשמדה הראשון, חלמנו, הוקם תחת פיקודו, ושימש כאב הטיפוס של כל המתקנים הבאים.

טייסים נוספים מה'קירקס המעופף' הצטרפו לתנועה הנאצית בראשיתה, ומילאו בה תפקידים בכירים.

טייסי הקרב הבכירים היו רגישים להתפתחויות האחרונות אצל היריב, ולכן יכלו להציג בפני המתכננים בארצם את הביצועים הנדרשים ליתרון בקרבות האויר. מפקדי הקירקס המעופף הציגו למהנדסים את צרכיהם. כך נוצר הפוקר D7, 'מטוס ההכרעה'.

הפוקר D7 היה אחד ממטוסי הקרב של שלהי מלחמת העולם הראשונה. כאשר הוכנס לקרב, בשנת 1918, הוא הוכיח עצמו במהרה עליון על מטוסי הקרב של בעלות הברית, וגרם להם אבדות קשות.

יותר מאלף מטוסים מסוג זה נבנו, ו-775 נותרו לאחר המלחמה.

על המטוס נאמר כי 'הוא הופך טייסים בינוניים לטובים, וטייסים טובים לאייסים'. זאת בזכות ביצועיו המעולים באוויר. תכונתו הקטלנית ביותר הייתה יציבותו במהירות איטית. הדבר איפשר לטייסים להתקרב למטוסי האויב מאחור ומלמטה, להישאר יציבים במצב של כמעט הזדקרות באפס מהירות, ומעמדה זאת לירות לעבר גחונו החשוף של מטוס האויב.

המטוס גרם נזק עצום לחילות האויר של בריטניה וצרפת ב'אפריל הדמים' של שנת 1918, והביא את המלחמה לשערי פריס.

בעיני רבים החלטת הפיקוד העליון הגרמני להיכנע בשלב זה הייתה תמוהה. אלה היו 'פשעי נובמבר' 1918, שעליהם חזר באופן דמאגוגי היטלר כדי להתסיס את הציבור הגרמני.

הפוקר D7 היה כלי הנשק היחיד שהוזכר במפורש בהסכמי שביתת הנשק בסוף המלחמה. המטוס כה הוערך, עד שצוין בהסכמים כי על הגרמנים למסור את כל המטוסים מסוג זה לידי בעלות הברית.

הסעיף הרתיח את הלאומנים הגרמנית. האם לא היה די, חשבו הגרמנים, בחתימה על הסכם הכניעה. לא יקום ולא יהיה, אמרו הלאומנים.

תגובתו האישית של גרינג לסעיף בהסכם הפסקת האש בו צוין כי יש למסור את המטוסים לבעלות הברית הייתה בבחינת סימן דרך לבאות. הוא וחבריו לטייסת המריאו עם מטוסיהם משדה התעופה בו פעלו לשדות תעופה נטושים שהיו באזור, ושם ריסקו את המטוסים בנחיתה מתוכננת.

לאחר מכן כינס גרינג את כל הסגל באחד הפאבים באזור למפגש פרידה, בו נשא נאום חוצב להבות נגד שביתת הנשק, וסיים במילים 'יומנו עוד יגיע'. הנוכחים הצטרפו אליו במילים דומות ובתשואות רמות.

היה זה נאום בו קלע גרינג לאחדים מהנימוקים החשובים ביותר שיביאו לעלית הנאצים לשלטון.

היו אלה אי שביעות רצון מתנאי סיום המלחמה, יחד עם התחושה כי חיל האויר יצטרך בעתיד להנהיג את המיליטריזם והשלטון בגרמניה. היה בנאום גם ביטוי מובהק של רעיונות ימניים קיצוניים, שהשתלבו אחר כך בימין הפוליטי הגרמני. ניתן באירוע גם ביטוי לאכזבה מהדרך הבלתי מאורגנת בה חזרו החיילים הביתה מהחזית לשום מקום, ובכך היה אות להקמתן המיידית של מיליציות לאומניות מקרב אותם חיילים משוחררים שהמסגרת הצבאית הייתה עבורם לבית שני.

· הפוליטיקאי הממולח

בשנת 1919 עמד גרינג להצטרף לבונים החופשיים, אך בלונדינית שעברה כשחיכה עם חבריו לפגישה וזיהתה את גיבור המלחמה, פיתתה אותו. לו היה מצטרף לבונים החופשיים היא אסור עליו להצטרף לנאצים.

לאחר המלחמה ניסה גרינג את כוחו במלאכות שונות, ובעיקר כטייס להטוטים בסקנדינביה. הוא חזר לגרמניה בראשית שנות העשרים יחד עם אשתו השבדית קארין, והפך לאחד ממיליוני המובטלים.

גרינג שמע את היטלר נואם בפאב במינכן בשנת 1922 נגד הסכמי ורסאיי, ויום למחרת הצטרף אליו. והבטיח לו בלחיצת יד את נאמנותו מטוב ועד רע, לחיים ולמוות.

רודולף הס פיקודו היה כבר פעיל ותיק במפלגה ויד ימינו של היטלר, לכן לא מן הנמנע שהיה הגורם המקשר ביניהם. יתכן וההיכרות נוצרה גם דרך אהדתם המשותפת למיסטיקה.

היטלר הבחין מיד בערכו של גרינג כמפקד וטייס מפורסם. גרינג התרשם מכישוריו הפוליטיים של היטלר. התחיל שתוף פעולה פורה ביניהם, טבעי והרמוני, שנמשך עד תבוסת הנאצים. הייתה זאת שותפות לדרך וידידות אישית.

עבור גרינג, המפלגה הנאצית הייתה הזדמנות פוליטית יוצאת דופן. כצעיר ובעל דרגה זוטרה לא יכול היה להשתלב בדרג גבוהה באף אחת מהמפלגות האחרות. הרעיונות המיסטיים, הלאומנות, ותורת הגזע, התאימו לרקע המשפחתי שלו. מה שנותר לו היה להטות את מסלול המפלגה כך שישתלב בתוכניותיו לקידום נושא התעופה בו התמחה. במפלגה זאת, חשב, יוכל למצות את כישוריו, להגיע להישגים בזירה הלאומית, ולשלב את חבריו הותיקים.

להיטלר, גרינג היה דמות צבאית שיכול היה להציג כרכש פוליטי מזהיר. ההתחככות בגיבורי עולם התעופה התאימה והחניפה לקורפורל המיליטריסט. היטלר היה צריך רק לשלב את דעותיו עם תוכניות גרינג.

גרינג הצדיק את האמון של היטלר בו. הוא קרא היטב את המפה הפוליטית, והפך כמעט בין לילה לנותן הטון במפלגה הנאצית. הוא הפך להיות הדמות הצבאית המרכזית של המפלגה בכל תקופת קיומה, הגנרליסימו של גרמניה המיליטריסטית.

היטלר וגרינג היו בדעה אחת כי 'סכין ננעצה בגבה של גרמניה' וגרמה להסכם הכניעה המביש. הדעה כי חיל האוויר הוא זה שהיה מסוגל לחולל את המפנה בחזית גם הייתה משותפת.

היטלר וגרינג השפיעו אחד על השני כתאומים. שניהם היו פוליטיקאים ממולחים, בעלי כושר נאום רב, ששימש הכלי המרכזי שלהם. אמונתם המשותפת במיסטיקה, כוחות התת-מודע והרצון, הביאה לכך שהם העניקו אחד לשני תמיכה נפשית. הם יצרו בינם לבין עצמם את התחושה כי הכול אפשרי. כך התגברו על הניגודים המעמדיים והמנטאליים ביניהם. הם היו האחד לשני: 'האדם הנכון במקום הנכון'. 'עיקרון הפיהרר', לפיו המפלגה הנאצית התיישרה על פי רצון מנהיגה, התפרש מבחינת גרינג, שהיה במעגל הפנימי ביותר, כמנדט בלתי מוגבל לעשייה. מוחו של הקצין הצעיר קדח מרוב רעיונות לגבי הדרך בה יוכל לפעול למען עתיד גרמניה, המפלגה הנאצית, ועתידו שלו.

עבור גרינג התעופה הייתה חזות הכול. ככזאת היא יצרה בו דיאלקטיקה פשוטה: כמה שיותר תעופה יותר טוב, כי הדברים יסתדרו טוב יותר עבורו כך. אם צריך לשלב בה גם היבטים חברתיים, פילוסופיים, גזעניים, כלכליים ואחרים, מה טוב. התרבות הזאת נוצרה סביבו, ותאמה את השקפותיו.

התעופה התפתחה במהירות, משפיעה על חיי החומר והרוח גם יחד. היא הייתה תובענית, והוא שמח לכל צורה של גיוס לשורותיה. למרות שלכאורה לא היה קשר בין המרכיבים השונים, הסך הכול התברר כנוסחא הגיונית, ששמשה כבסיס לניעות חברתית.

מלמטה, מתוך המבוכה בה שרתה גרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בא הצורך לסדר פרגמאטי. כל סדר כזה, הבנוי ממרכיבים שונים בתחילה, הולך ומתאחד לנושא מרכזי פוליטי יחיד. במקרה שלפנינו, כל הקשת הפוליטית הגרמנית, התאחדה בסופו של דבר, בדרכים שונות, תחת דמותו, שהייתה של הסופרמן הניטשאי. בגרמניה 'סדר הוא סדר', והנאצים סיפקו את הסחורה במלואה.

אך האוויר, מבין כל היסודות היוצרים סדר, הוא בעל דינאמיות מיוחדת. הוא הקל והשקוף ביותר, ולכן יוצר בקלות את ההזדככות הפנימית, את החירות. קלות זאת של הדרך בה מושגת החירות עשויה להוליד את הרצון, התיאבון, לשליטה לאבסולוטית. המטוסים. הם בעלי כוח משיכה רב מידי מכדי שניתן יהיה לשלבם במדרג הצרכים האנושי. כך נוצרה הדינאמיקה הברוטאלית של הנאצים. מרגע שגרינג והאס-אס השתלטו על התנועה, הם הפכו לבולטים מידי, כמו הברון האדום' שצבא את מטוסו בצבע אדום עז ולא בצבעי הסוואה, כיוון שחש שעצם נוכחותו מרתיעה.

השילוב בין תחושת החירות לנוכחות הבולטת יצרה את תחושת הסחרור, את השיכרון והטרוף הנאצי. האוויר הרב מידי יוצר צורך תמידי להתבטאות, לעליצות בסגנון הניטשאי. הימלר תיאר את 'הרוח הנאצית כמגשימה עצמה רק דרך השתוקקות נצחית, חקירה והתארגנות, אבודה בעולם בחיפוש אחר הבלתי סופי והבלתי מושג'

האוויר, חושב גסטון בשלארד, הוא סוג של הורמון גדילה עבור המוח. לכן הנאצים לא סתם טעו בקביעת סדר העדיפויות הלאומי. כול המבנה הביולוגי שלהם, הפעילות הגופנית והנפשית, הושפעו ממנת יתר של חמצן רוחני, והם איבדו שליטה. הם חשו נציגי גזע עליון מחמת שטיפת המוח המסחררת הזאת, שבה הוטמעו בהם, בפרט בצעירים, ערכי ציות לשררה יחד עם נפיחות אידיאולוגית. בהשראה אווירית זאת הייתה קלילות בלתי נסבלת, שהובילה להחלטות נמהרות.

תורת הגזע האנטישמית, והתפישה כי התעופה היא המפתח לעתיד גרמניה, הפכו למקשה אחת בלתי נפרדת. נוצר קשר אינטואיטיבי בין תורת הגזע, חלום המעוף והתעופה. ניתן תיאורטית להפריד בין התעופה המעשית והמעוף הרוחני, אך אצל האדם קיים קשר בל ינתק בין המחשבה למעשה, בין החלום למציאות. חלומות ומחשבות חייבים למצוא את התופעות הדומות להם בעולם המציאות, ולהפך. זאת צורת התבטאות אנושית כה טבעית עד שהיא אורגאנית, אינטואיטיבית, מובנת מאליה. זאת הדרך הנכונה ביותר לחסוך במשאבים שכליים ורגשיים, למצוא מרפא לנפש.

הקשר האורגאני הטבעי בין גוף לנפש מחייב גם לחפש, במקום בו מתקיימת מציאות מסוימת, את המקבילה הנפשית בקרב האנשים החיים באותה מציאות, בפרט אם הם אלה שיצרו אותה, ועל אחת כמה וכמה אם זאת מציאות ייחודית, כמו המציאות של גרמניה הנאצית.

למרות שגרינג הפך לפוליטיקאי במשרה מלאה הוא לא שקע בביצה הפוליטית הטובענית של הקטנוניות המפלגתית. הוא שמר על ריחוק טקטי, בזכות המוניטין הצבאי הייחודי. היה לו כושר תמרון גם ליחסים עם עמיתים נבחרים מקרב הצבא והתעשייה. היו אלה מקצוענים ידועים, אשר הצטרפו למעגל התמיכה בו.

השיטה בה פעל הייתה יצירת יוזמות באמצעות הכפופים לו במפלגה, ורק אחר כך גיוס תומכיו, הממתינים מבחוץ, לפעולה. הוא היה כמתווך המקבל את חלקו מכל עיסקה כזאת. זאת הייתה הטקטיקה של קרבות האוויר שלו. הוא עיצב את חייו הפוליטיים על ידי יצירת מעגלי מקורבים בהמתנה, שלהם חילק הוראות היכן ומתי לתקוף. הוא רכש בדרך זאת תפקידים חדשים כל העת, מבלי לאבד את תפקידיו הישנים. הדבר איפשר לו ליצור אימפריה אישית, ולהתמודד על מקום בכיר בהיררכיה.

בכירים נוספים אימצו את השיטה, שהפכה לאסטרטגיה הפוליטית של גרמניה הנאצית, במה שכונה מאוחר יותר על ידי היסטוריונים כ'תחרות פנימית בין טייקונים פוליטיים שאין קשר ביניהן'.

גרינג הטיס הנאה, רהוט הדיבור ובעל הקשרים החברתיים הענפים, הפך לדמות הפופולארית ביותר בגרמניה המיליטריסטית. הוא סימל, גם במראה החיצוני, את עלית חשיבות ענף התעופה בצבא, שבמלחמת העולם הראשונה היה מצומצם יחסית לצבא היבשה, והדרגות שהוענקו בו היו קטנות. הוא סימל את תקוותה הסמויה של גרמניה הנאצית, להנביט את זרע ההצלחה האווירית במלחמת העולם הראשונה ולהפכה לשתיל שממנו תצמח גרמניה החדשה.

על הפיכת תקווה זאת לתוכנית פעולה ממשית מצביע קידומו של גרינג בסולם הדרגות: מקצין זוטר, הוא הפך, עד מלחמת העולם השנייה, לרייכסמרשל - 'מצביא האימפריה', המפקד העליון של גרמניה, בעל הדרגה הגבוהה ביותר.

הוא תואר על ידי השופט במשפטי נירנברג כך: 'כמעט תמיד הכוח המניע, שני רק למנהיג...מחרחר המלחמה הראשי...מנהל תוכנית עבודת הכפייה ויוצר התוכנית לדיכוי היהודים...אשמתו יוצאת דופן בגודל הזוועה.'

גרינג לא היה רק המשנה להיטלר ותומכו הנאמן, הוא היה להיטלר, בעל החושים הפוליטיים המחודדים, גם היריב הפוטנציאלי מספר אחד על הנהגת גרמניה. גרינג אכן חתר, באמצעות יוקרתו המצטברת הרבה, למעמד של הראשון במפלגה, ואף כמעט הגיע לכך, אלמלא פרצה המלחמה.

אפשר להבין חלק ניכר ממהלכיו הפוליטיים של היטלר על רקע זה. למעשה, ניתן לקבוע כי ברגע שהיטלר, שהיה בתחילה בור בנושאי תעופה, התחיל ללמוד את הנושא נפתח בפניו פתח להיפטר מגרינג. יתכן והפתיחה במלחמת העולם השנייה, שנעשתה בעיקר על דעתו, הייתה במסגרת מאמציו לשמור על מעמדו כראש המפלגה.

· האסתטיקן

רעיונותיו הדתיים של גרינג היו שונים מאשר האמונות הקתולית והפרוטסטנטית הנפוצות בגרמניה. תחת השפעת אימו החורגת הוא השתייך לאחווה נורדית קטנה וסודית – 'אגודת האדלוייס', הצמח האלפיני הלבנבן. לאחווה היה קשר עם 'אחוות הווריל'. האחווה ערכה טקסים מיוחדים שהתבססו על המיתולוגיה הנורדית הרומנטית, ועודדה תערובת של מיסטיקה ואמונה בפנתיאיזם, שהוא זיהוי האלוהים עם הטבע.

המשורר האירי המפורסם ייטס היה המשורר המושלם של התנועה. יצירתו של ייטס מאופיינת בשני תחומים: חקירה ספרותית של המיסטיקה, והלאומיות האירית. כיוון שהיטלר היה רווק, הייתה אשתו של גרינג הגברת הראשונה של הרייך. אמונתם הדתית לא הייתה אם כך עניין של מה בכך. גרינג היה כה רב השפעה, עד שהוא שכנע את הגרמנים להכריז על פרח האדלווייס, שהיה סמלו הדתי, כפרח הרשמי של גרמניה.

שיר של ייטס:

האמת היא היופי, היופי הוא האמת,

זה כל מה שצריך לדעת בארץ,

וכל מה שאי פעם יהיה צריך לדעת.

בני האדם כולם מעריכים מאד את היופי החיצוני, ואינם פוחדים מפניו. הם מבינים את הקשר בין יופי לאהבה. אך הם נזהרים מלהקיש מהמראה על תכונות האופי. יש מקרים בהם קיימת זהות בין השניים, ומראה חיצוני יפה מעיד על מידות אופי נעלות. יש ואין הדבר כך, והיופי והזוהר הם מסווה לריקנות, רוע לב ויוהרה. למרות זאת הנאצים הפכו את רשמיו הפיוטיים של ייטס לאידיאולוגיה.

אין דבר שהאדם חושש ממנו יותר מאשר השילוב בין הבלתי נודע לבלתי מודע. בעידן המודרני, שאחד מסממניו הבולטים הוא התרחקות האדם מהטבע, התעופה משמשת כביטוי חיצוני של חיבור זה.

סגנון התנהגותו המוקצן של גרינג הוא כשל אחד שהציץ לעבר הלא נודע ונפגע. הוא עסק בגבולות הלא נודע, הפיכת אומה לכוח אוירי אולטימטיבי. היה זה זניח עבורו להשתמש בעושרם ובדמם של היהודים כדי לממש את חלומו.

די במרכיב הפחד העז שקיים בתעופה, שדי כמעט בו כדי להסביר את מה שהתרחש בגרמניה הנאצית.

מרכיב הפחד חזק מאד אצל כל נוסע באוויר. הוא טבעי ונובע מהיות המטוס באויר תלוי בכוח מנועיו, אשר השבתתם תגרום לנפילתו

רכיב הפחד חזק גם בקרב הטייסים. הוא נובע אצלם מהצורך לתפקד באוויר, ובמיוחד חזק החשש מהמפגש בנחיתה עם אדמה המוצקה.

ריבוי הגורמים העשויים לגרום לתאונות תעופתיות יצר את האימרה: 'טיס טוב הוא מי שיודע לפחד'.

גרינג היה בשעתו עת המפקד האוירי היחיד בעולם שהפך לדמות פוליטית מובילה. בשנות ה-30 של המאה העשרים הוא בנה את חיל האויר הטקטי הטוב ביותר בעולם. אך הוא כשל בחיזוי חלק מההתפתחויות למלחמה הבאה, שכללו בין היתר את פיתוח המפציץ האסטרטגי ואת השימוש ברדאר.

גרינג הביע פעמים רבות את אמונתו בעליונות הטייס הגרמני, ולא בעליונות המטוס הגרמני. הוא היה משוכנע שהאדם, ולא המכונה, יכריעו את הקרב. הכרזה נוספת שלו הייתה ש'כול אחד בגרמניה יהיה טייס'.

כאשר מדינה מנסה להתגבר באופן מואץ על התהליך של התגברות על פחד התעופה, היא יוצרת חברה מבוססת על טרור.

גורם הפחד הביא להישענותם המרכזית של הנאצים, חסידי כוח הרצון, על המראה האסתטי. הם לא יכלו להרשות לעצמם לפחד, כיוון שחששו מהתוצאה ומהשלכותיה, והעדיפו את התחליף האשלייתי.

אמונתם המשותפת של גרינג והיטלר בכוח הרצון הניטשאי, השתלבה בהתמוטטות המונרכיות והקמת המדינות המודרניות, בעלות המשטר העממי והדגש על קדמה טכנולוגית. התחליף לתפארת הקיסרית הייתה דגש על יופי חיצוני שהתחבר ללאומנות ותורת הגזע.

המונח 'ליל הבדולח', או ליל הבדולח של הרייך (Reichskristallnacht), ניתן על ידי הרמן גרינג, כתגובה נינוחה לאירועים. הוא בבחינת לשון נקייה והוא נטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה להמעיט בנזקי הפוגרום כזכוכיות מנופצות ותו לא, ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.

יתכן והשם נקבע בהשראת ארכיטקטורת הזכוכית, שהייתה תנועה אסתטית מרכזית באותה עת. בגרמניה. קבוצת האמנים הבולטת ביותר בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה: 'שרשרת הזכוכית', שאבה את השראתה מחומר גלם זה.

רעיונות רומנטיים הנובעים מתפישת הזכוכית כחומר העיקרי, שלטו בעבודותיהם. השימוש בזכוכית התפשט מאד באותה תקופה, הודות לטכנולוגיות חדשות. שקיפות הזכוכית נדמתה להם כמכילה תכונות אסתטיות וערכיות מוסריות גם יחד. באמצעות עיצובה, הארכיטקטים יצרו מבנים דמויי כוכבים, סחרחורות מרחפות, ומושבות אדם מעופפות. הם תיארו את יופיו של היום בו ארכיטקטורת הזכוכית תהיה בכל מקום.

היהודים נתפשו כניגוד מבחינה אסתטית. עם קדמון, כהה עור, לבוש שחורים, נע ונד, שמרן באורחותיו, נתפש כהיפוכה של הקידמה הזוהרת. האנטישמיות האסתטית היא הקלה והנפוצה ביותר. היא נקודת המוצא הנוחה לאדישות נפוצה, ממנה קצרה הדרך המובילה לאפליה ולשנאה מצד קיצוניים.

במקביל לתפישת הזכוכית כחומר מרכזי, היה סגנון אסתטי שלם שהתפתח על פי התפישה הנאצית. סגנון זה השתלב בתעופה באופן טבעי. במקרים רבים השתלשלות הקשר הייתה בלתי ישירה או בלתי מודעת. לאדם הפשוט, הקשר בין בניני זכוכית למטוסים אינו ברור בחיי היומיום, ואינו נחוץ, אך בשני המקרים מהווה השקיפות האווירית מרכיב מרכזי.

החזון האסתטי הנאצי הומרץ במידה רבה על ידי היטלר, שהיה צייר ומעצב ברוחו, והקדיש לכך את מרבית תשומת ליבו גם כשהיה מדינאי. הוא בחר בפסגה אלפינית כמקום מפקדתו. הוא היה בילדותו נער מקהלה בכנסיה, שספג אמנות כנסייתית. היטלר היה לפוליטיקאי הראשון בעולם שהשתמש במטוס במסעות הבחירות שלו.

חיילי האס-אס היו המודלים של מדיניות הגזע הנאצית, שהדגישו את עדיפות הגבוה והבלונדיני, הקליל. בתפישה זאת השתלבה דמותו של גרינג, שנראתה כאילו יצאה מסרט הוליוודי, והיה הדמות הפופולארית ביותר בגרמניה, ודמות עמיתיו הטייסים. הדבר השתלב עם הפופולארית הרבה מאד של התעופה בתקשורת.

מערכת אסתטיקה שנייה בולטת התבטאה בדיבור, בשפת הגוף, בלבוש ובהתנהגות. היו אלה המחוות הנאציות המהירות כמו ההצדעה במועל יד והליכת הברווז של החיילים, הלבוש הדרמטי של החיילים, סגנון הדיבור התמציתי והמליצי כאחד וכדומה. אלברט ספיר הגדיר את הסגנון העיצובי השלט בתקופה הנאצית כסגנון 'אוניות הנוסעים'.

בראש יצרני אסתטיקות ויזואליות אלה עמדו תעשיית הסרטים הנאצית המפותחת, ומצעדי ההמונים ומפגני הראווה.

תחת ניצוחו של גבלס עסקה תעשיית הסרטים בהפקת סרטים קלילים, מוזיקליים בחלקם, וסרטי ראווה. לדרמות וסרטי העלילה הרציניים לא היה מקום. החשוב היה לספק בידור קל להמון.

הכנסים ומצעדי הראווה ההמוניים היו לחם חוקם של הנאצים. הם החליפו את הדת כמקום לפולחן האישיות.

גורם הפחד הביא להישענותם המרכזית של הנאצים, חסידי כוח הרצון, על המראה החיצוני הסימבולי. הם לא יכלו להרשות לעצמם לפחד, כיוון שחששו מהתוצאה ומהשלכותיה, והעדיפו את הזוהר והמשלה.

לעם הגרמני ניתנה מערכת מושלמת של אסתטיקה אווירית: פילוסופית ושירית, היסטורית ופוליטית, כלכלית וחברתית, אמנותית ותרבותית.

גרינג נודע בשל חמדנותו. במקרים רבים הוא נראה משחק עם יהלומים בין אצבעותיו. בספר 'אויר וחלומות', מתאר גסטון בשלארד את שאיפת הנפש לחוות את היעוד הכפול של גבהים ותהומות. הדמיון הארצי והאויר מתאחדים בקריסטלים ואבנים יקרות. באותה אבן חן שני כיוונים של החלום האנכי נולדים חלומות אודות תהום הנשייה וחלומות התרוממות הרוח.

· הדמות הידועה ביותר

ספרים רבים מאד נכתבו על דמותו הססגונית של גרינג, ובהן תואר ונותח בקפדנות כל פרט בביוגרפיה שלו. מי שרוצה להעמיק בה בודאי יוכל למצוא את המעניין אותו באחד מהם. ניתן להעמיק אף באישיותו כמודל לתחלואי הנאצים, אך אנו בחרנו לעשות זאת ברודולף הס.

המפליא הוא שאף ספר לא הוקדש לחלקו בהשמדת יהודי אירופה. הוא היה האדם שחתם על חוקי נירנברג ועל פקודת 'הפיתרון הסופי'. בדרך לכך היה אחראי על תקנות רבות לאפליית יהודים, כ'מפקח על עניני היהודים ברייך'. הוא הפך את הגסטאפו לכלי השלטון העיקרי בדיקטטורה הנאצית, ליבה את ליל הבדולח, היה ראש וראשון לניצול עובדי כפיה, ועוד.

הביוגרפיה של גרינג מקבילה במלואה לעלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. תיאור קורותיו תוך התמקדות ברקע התעופתי שלו עשויה להסביר יותר מכול מה גרם לו לחתום על פקודת הפיתרון הסופי בתאריך 31 ליולי 1941.

1924

מונהגת מבצעית על ידי גרינג, המפלגה הנאצית הצעירה עורכת פוטש פוליטי ושובה אחדים משרי הממשלה הגרמנית שהתכנסו לאסיפת בחירות באולם בירה במינכן, כדי שיחתמו על מסמך לאומני. לאחר שהניסיון נכשל, כדרכן של חטיפות שבהן לא מוכן הממשל למשא ומתן עם החוטפים, ערכו הנאצים למחרת מצעד המוני מאולם הבירה לעבר הכיכר המרכזית.

למצעד זה, בראשו צעדו היטלר וגרינג, המתין הצבא וירה בצועדים. גרינג נפצע וברח מגרמניה. היטלר והס נתפשו, נאסרו ונשפטו לשנות מאסר בכלא. הפוטש הפך להיות זיכרון מיתולוגי של המפלגה הנאצית.

לאחר שאושפז עקב פציעה שנגרמה בפוטש באולם הבירה הפך גרינג מכור למורפיום, תופעה נפוצה בתחילת המאה ה-20, בה היו הרבה מכורים רפואיים, אשר קנו את הסמים באופן חופשי בכל בית מרקחת. הוא שלט בהתמכרות עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

1928

המפלגה הנאצית שזכתה לחנינה, זוכה לתריסר מושבים ברייכסטאג. גרינג, המתגלה כנואם סרקסטי מעולה, בעל סגנון חד, הופך להיות ראש הסיעה.

השפה, לשון הדיבור היא הכלי המרכזי המחבר בין הגוף לנפש. המוח שוקל את המילים בטרם הן יוצאות מהפה, והופכות לישות עצמאית המכילה חומר ורוח גם יחד.

החתירה לשפה ההולמת את המציאות היא כה טבעית, עד שהיא נרכשת בשחר הילדות. לדוגמא, שפת הרחוב בשכונות העוני היא ביטוי של המציאות בה נמצאים אלה המדברים אותה. בכל עם קיים מאמץ מתמיד בקרב שכבות האינטליגנציה, למצוא חיבור ייחודי בין המילה הישנה למציאות החדשה, באמצעות הבעה לשונית מקורית.

הנאומים של היטלר יצרו אצל הנאצים את הסמיכות הבסיסית בין המעוף הניטשאי למרחב המחיה. הייתה לו היכולת להסב את השפה הגרמנית הרגילה לשפה יומרנית וחודרת קרביים.

מדע הדיבור דומה מאד לאווירודינמיקה. אותם חוקים של אוויר הנע בסילונים דחוסים על פני גופים אווירודינמיים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר, שהיו מקור כוחו העיקרי, היו כרוכה אם כך קשר בלתי ינתק עם התפתחות התעופה.

תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויים.

אומרים שיותר משפת הפה חשובה שפת הגוף. היא מבטאת תשעים אחוז מהמסר שהאדם רוצה להביע. כשמתבוננים על היטלר הנואם רואים כי הוא מניף תמיד את זרועו הימנית במועל יד, ואילו זרועו השמאלית, עליה כרוך סרט גדול ועליו סמל צלב קרס בולט, צמודה תמיד לגופו. תנועת זרועו הימנית של היטלר דומה מאד לתנועת האדם המחקה את מעוף הציפור או המטוס. אך אצל היטלר התנועה מתגלמת רק למחצה. הזרוע השמאלית צמודה לגוף, בצייתנות האומרת קבלת מרות. המרות נובעת מהסמל, המזכיר מאד בצורתו מדחף מטוס. זאת כניעה לעריצות, ללאומנות ותורת הגזע.

צפייה באופרה של ואגנר 'המייסטרזינגר' הייתה חובה לכל בכירי המפלגה מרחבי גרמניה, בעת הכנס השנתי בנירנברג, בכל תקופת השלטון הנאצי, כולל שנות המלחמה האחרונות. היטלר נהנה לצפות באופרה החביבה עליו מידי שנה. עלילת האופרה היא אודות תחרות זמר שנתית מסורתית, הנערכת בין בעלי המלאכה בעיירה, על פי חוקים קפדניים.

היטלר וגרינג סיפקו לעם הגרמני נאומים ופקודות לרוב, בהרמוניה קולית ובתיאום תיאטרלי, שעליהם ניצח שר התעמולה גבלס, שהיה קיצוני בדעותיו. נוצר דואט פוליטי שהיו לו חוקים והיזון חוזר משלו, אשר הכתיבו כי המנצח יזכה על פי קיצוניותו

1932

גרינג הופך נשיא הרייכסטאג. הוא משמש גם כשגרירם הפוליטי של הנאצים. מעורב ומיודע יותר מכולם, הוא מתחבב על אמצעי התקשורת והופך פופולארי מאד. הוא הנכס האלקטוראלי מספר אחד.

1933

השמרנים בראשות הנשיא הינדנבורג חששו מהמפלגה הנאצית הבלתי מאולפת, ותעבו את אישיותו של היטלר. גרינג הוא זה שרקח את העיסקה לממשלה קואליציונית בראשות הנאצים. חלקו: תיקי הממשלה של: פרוסיה, התעופה ואיכות הסביבה. אלה היו שלושה תפקידים יחודיים, חדשניים בהגדרתם, ותפורים על פי מידת האיש שנועד למלא אותם.

כיוון שגרינג היה הדמות המרשימה ביותר בממשלה החדשה, יצרו שלושת התיקים את סדר היום של גרמניה הנאצית, בדיעבד עד סופה:

גרינג כשר הפנים של פרוסיה היה אחראי על הקמת מדינת המשטרה בראשות היטלר. משרד הפנים של פרוסיה, המדינה הגרמנית הגדולה ביותר, שלט במרבית כוחות המשטרה בגרמניה, ובעיקר במשטרה החשאית, הגסטאפו. בשנת 1934 העביר גרינג את השליטה על הגסטאפו להימלר, אשר יחד עם היידריך סגנו שילבו את הגסטאפו עם המשטרה החשאית הבווארית ועם האס-אס, וכך יצרו את בסיס הכוח המבצעי של השלטון הנאצי. המשטרה החשאית הפכה להיות גורם מרכזי בחיי הציבור בגרמניה, ומאוחר יותר בחיי האזרחים בארצות הכבושות. שוטרי גרמניה היו הגרעין הקשה שאייש במלחמה את יחידות הסער של האס-אס, ואת היחידות שהפעילו את מחנות ההשמדה.

גרינג בתפקיד השר לענייני תעופה היה אחראי על ההתחמשות הצבאית האווירית המסיבית. התפקיד שבגללו הוא זכור יותר מכל הוא זה של 'הממונה על חיל האויר הגרמני', הלופטוואפה. הוא פיקח על התפתחותו העצומה, ממטוסים מיושנים ספורים וטייסים ותיקים בודדים, לחיל האויר המודרני והחזק ביותר בעולם. חיל האויר הנאצי היה הגורם החשוב ביותר בפוליטיקה העולמית לפני מלחמת העולם השנייה. להלן ציטוט מהספר: 'גרינג: מנהיג אוירי', מאת אשר לי: 'גנרל קרל ספאץ, מפקד חיל האויר האמריקני לשעבר, כתב ב-1946: 'היה זה חיל האויר הגרמני שחלש על הפוליטיקה העולמית, וזכה עבור היטלר במלחמותיו הפוליטיות בסוף שנות ה-30'.'

גרינג בתפקיד השר הראשון לאיכות הסביבה בעולם כולו ניצל את המשרה לשיפורים חשובים באיכות הסביבה של גרמניה. במהלך חייו נותר הוא שוחר איכות סביבה קנאי. דוגמא לכך היא סרט שהקרין לשגרירים שהגיעו לחתונתו. הסרט הציג אותו במעונו שנמצא בלב שמורת טבע, מרצה אל יפי חיי היער הבראשיתי.

להתלהבות לאיכות הסביבה הייתה מטרה נוספת. היא שולבה במערכת האמונות הפגאניות, המיסטיות והלאומניות של הנאצים. הפיכת ה-22 ליוני ליום חג נאצי מרכזי של אירועים בטבע היא דוגמא לכך. האקולוגיה נוצלה כפלטפורמה לפיתוח התודעה הנאצית.

הקשר בין איכות הסביבה והתעופה הוא מובן מאליו. אין כמו המבט ממעוף הציפור כדי לתרום להגברת המודעות לחשיבות שיש לסביבה הטבעית.

איכות הסביבה הייתה עבור הנאצים אמצעי תעמולה. עבור הגרמנים הסמל הלאומי זה הצבא. סימלו של הצבא הוא היער הצועד. האומה החולה התאוששה בסביבה פסטורלית כדי שתהיה כשירה למלחמה הבאה.

1934

גרינג הפך עוד בראשית ימיו כנאצי למנהיג 'פלוגות הסער', המיליציה הצבאית הנאצית. בזכות השתייכותו לאריסטוקרטיה, היו קשריו החברתיים מועילים מאד לשיווק הנאצים לתעשיינים השמרניים, כדרך היחידה להצלת גרמניה מהקומוניסטים.

נותר היה רק לעבד את הדרך בה תמומש תפישה זאת בעתידה של גרמניה. לצורך כך היה צורך במהפך אינטנסיבי בקרב המפלגה הנאצית, שכן היא נשלטה עד אז ברובה על ידי אנשי 'החולצות החומות' הסוציאליסטים של ארנסט רוהם, שהיה קצין בצבא היבשה.

גרינג השתלט למעשה על המפלגה הנאצית ב'ליל הסכינים הארוכות', בהם נרצחו ארנסט רוהם ואנשיו, אשר היו ידידיו עימם בנה את 'פלוגות הסער'. הנימוק, ציטוט : 'הוא עמד בדרכי'. המפלגה הנאצית הפכה סופית לדיקטטורה קנאית, בה שולט הצבע השחור של בגדי האס-אס. העולם הזדעזע, אך עבר על כך לסדר היום.

1935

גרינג התחיל בהקמה מואצת של חיל האוויר החדש. תנאי חוזה ורסאיי הם, שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים את כלי הנשק הללו, יש להן הזכות לתקוף. אך אישיותו הכריזמטית של גרינג ממלאת תפקיד מרכזי בשכנוע הגרמנים והעולם כולו, שכל רע לא יקרה. הבריטים שתקו כאשר הכריז שהוא עומד לפתח חיל אוויר גדול. התעופה נחשבה באותה עת בדעת הקהל העולמית כסמל הקידמה. הלופטוואפה הופך במהירות למעצב המרכזי של הפוליטיקה הבינלאומית, ומביא בהמשך לנאצים ניצחונות ללא שפיכות דמים.

אר.ג'י. אוברי כותב בספרו 'גרינג – איש הברזל' עמ' 33: 'הלופטוואפה שימש למטרת זיהוי התנועה הנאצית עם המודרני והמרהיב מבין זרועות הצבא'.

בפרלמנט העביר גרינג את 'חוקי נירנברג' בנימוק: 'אם אלוהים היה רוצה שבני האדם יהיו שווים, הוא לא היה יוצר גזעים'.

התהליך החוקתי שהרחיק את היהודים בהדרגה מהחיים בגרמניה התחיל במרץ 1933, בקושי שישה שבועות לאחר שהיטלר עלה לשלטון, באמצעות צו שמנע מהם אפשרות לתבוע על נזקים שנגרמו בפוגרומים. חודש לאחר מכן חסם חוק נוסף את היהודים לשירות במשרות בסקטור הציבורי. חוקים שאסרו לעסוק במקצועות נוספים נוספו 'צעד אחר צעד'.

1936

גרינג ניצח על כיבוש חבל הריין באמצעות הפגנת כוח אווירית. הוא התמנה גם לתפקיד החשוב של נציב התוכנית הכלכלית הארבע שנתית, והיה למעשה ראש הכלכלה הגרמנית. גרינג ניצל את תפקידו לתוכנית הלאמה של מפעלים, בפרט בארצות הכבושות, ולהקמת אימפריה כלכלית בשליטתו, שבמרכזה כל יצור הפלדה של הרייך. במפעליו התחילו בהעסקת עובדי כפייה. תקציבים בלתי מוגבלים הוקצבו לתחום התעופה.

· צאר הכלכלה

להלן סיכום קצר של תפקידו של גרינג כצאר של הכלכלה הגרמנית. המקור הוא ספרו של אר.ג'י. אוברי, מ-1984, 'גרינג – איש הברזל'.

אוברי מצביע על ההזנחה המוזרה של גרינג בכתיבה ההיסטורית, ומתרכז בתפקידו בנאציפיקציה של הכלכלה הגרמנית.

הנאציזם התחיל כמאבק של המעמדות הנמוכים, אך הפך במהרה את גרמניה לנשלטת בידי קבוצה קטנה של תעשיינים בעלי מפעלי ענק. לגרינג הייתה תרומה מכרעת לכך, אך כוונתו המקורית הייתה שונה במקצת, והייתה להלאים את התעשייה.

תרומתו החשובה ביותר של גרינג לבניית המדינה החדשה הייתה בהחלפת שליטת השמרנים בענייני הצבא והכלכלה, במנגנון תחת שליטתו. לפני 1933 מדיניות החוץ והכלכלה הגרמנית נשלטה באופן רשמי ולא רשמי על ידי המעמדות הגרמנים העליונים. במהלך שנות ה-20, מודל פוליטי זה שהיה במקורו הפתרון של ביסמארק לשאלה הגרמנית, התמוטט. תחת השפעת המשבר הכלכלי והבידוד הבינלאומי, הופיעו כוחות חברתיים גדולים בעלי מאפיינים של הימין הקיצוני, אשר גויסו על ידי הנאצים. כתוצאה מכך ניכפה מיזוג חדש על החברה הגרמנית, מלמטה ולא מלמעלה.

גרינג יציג את האגף הרדיקלי במפלגה הנאצית, אשר היו בעד הלאמת הכלכלה. לאחר כיבוש המדינות השכנות, הוא היה נגד כל יוזמה פרטית, והתעקש שכל המתקנים התעשייתיים יהיו בשליטת הממשלה.

מעורבותו הישירה של גרינג בכלכלה הגרמנית התחילה כאשר רצה ליצר הרבה יותר מטוסים. היה זה בזמן בו התעשיינים השמרנים הקפיטליסטים עדיין שלטו בכלכלה.

משרד התוכנית הכלכלית הארבע שנתית היה בתחילה משרד שעסק בעיקר בנושא אספקת חומרי הגלם. חומרי הגלם לתעשייה היו מאז ומתמיד עקב אכילס של התעשייה הגרמנית, ובסופו של דבר היה המחסור בהם אחד הגורמים העיקריים לתבוסת הנאצים.

מהר מאד הפך המשרד למפלצת ששלטה על כל הכלכלה הגרמנית. גרינג החליף את שליטת התעשיינים במנגנון תחת שליטתו. הוא העביר את הכלכלה ממודל קפיטליסטי למודל של כלכלה בבעלות המדינה בנוסח סטאליניסטי.

בלב המערכת שהקים הייתה תשלובת 'מפעלי הפלדה של הרייך'. דרך גניבה באמצעות החוק היא הפכה לאשכול של כמעט כל התעשייה הכבדה באירופה הכבושה. אף יוזמה גרמנית פרטית לא הותרה בשטחים הכבושים. המוצר העיקרי בסדר החדש היו מטוסים. חיל האוויר קיבל לתקציבו כעשרים אחוזים מההכנסה הלאומית הכוללת בגרמניה בשנת 1940.

לאחר 'ליל הבדולח' יצר גרינג בהתלהבות את המערכת החוקית לגזילת הרכוש היהודי, במודל שאחר כך השתמש בו אייכמן בווינה. אייכמן השתמש בכספי היהודים לצורך מימון גירושם, השמדתם, ואת היתר העביר לקופת הרייך. הכלכליות שבגירוש היהודים הייתה מנוף מרכזי לאישור תהליך הפיתרון הסופי. לא הייתה זאת אנטישמיות בלבד. כאשר אייכמן הצליח להוכיח במספרים כי 'העסק' רווחי, הוא קיבל את האוקיי מלמעלה. בסופו של דבר הפך גזל הרכוש היהודי על ידי הנאצים לשוד הגדול ביותר בהיסטוריה, ורובו ככולו לא הוחזר. לשוד זה הצטרפו גם הנכסים שנגזלו על ידי אנשים פרטיים, תוך מעבר על החוק הנאצי שהעצים עין לגבי 'זוטות', ורכוש עצום שנמכר בזיל הזול כאשר התנאים הפכו קשים והיהודים הוכרחו להשיג מצרכי מזון בכל מחיר.

לאימי יש סיפורים רבים על האופן בו גזלו הגרמנים והפולנים את רכושם של היהודים בעיר הולדתה. הרכוש שנגזל יצר מערכת כלכלית ענפה, שהיו שותפים לה כל רובדי האוכלוסייה.

גרינג הורה שכל המשאבים בארצות הכבושות אשר ראויים לשימוש על ידי הרייך יוחרמו, והאוכלוסייה בשטחים אלה תיוותר רק עם המינימום הדרוש לקיום. הוא חשב על ביזה ולקיחת שלל כדרך הנורמאלית של ניהול מלחמה.

מטרתו הסופית הייתה יצירת כלכלה גרמנית שאינה תלויה בשיתוף פעולה עם העולם מחוצה לה, ויכולה לספק את כל צרכיה בעצמה. זה היה המודל של המשק הפיאודלי האוטארקי של ימי הביניים. לכושר היצור העצמי ניתנה עדיפות על התחרות החופשית והשוואת המוצרים עם שווקי חו''ל. כך נוצרה 'כלכלה אנכית', בה היוזמה הוכתבה מלמעלה במודל אנכי, המזכיר פירמידה.

שדה פעולה אחר של השיטה הכלכלית שלו הייתה נושא כוח האדם. על העתיד להתרחש בתחום זה תחת פיקוחו, אפשר היה ללמוד ממעשיו כשהיה עדיין שר הפנים של פרוסיה: הוא שלח את כל הרווקים שעבדו בשירות המדינה לעבודה בחוות חקלאיות, ומינה בעלי משפחה במקומם.

נושא כוח האדם הפך בעל חשיבות עצומה כאשר הוא הפך לראש הכלכלה. בשנת 1943 חלקם של העובדים הזרים ואסירי המלחמה ב'מפעלי הפלדה של הרייך' עמד על בין שמונים לתשעים אחוז מסך כל כוח האדם שהיה כמיליון עובדים. גרינג יסד גם מיזמים משותפים עם האס-אס לשימוש בעבודת הכפייה של אסירי מחנות הריכוז ויצירת כלכלת עבדים.

אין ספק שלגישה זאת הייתה השפעה על עיצוב 'הפתרון הסופי', שהיה גם למסחטה כלכלית אדירה.

המיון של היהודים לחיים ולמוות נעשה על סמך החישוב הכלכלי של תועלתם, וכך נשלחו לתאי הגזים הזקנים והטף, בעוד הבוגרים בעלי כושר העבודה נותרו בחיים. כיוון שנוצר כך שפע של כוח אדם זול, לא היה צורך להקפיד על בריאותם, והם הועבדו בתנאים מנשוא. תוחלת החיים שלהם הפכה קצרה ביותר.

דודי מאיר שטרנקרנץ היה אחד מעובדי הכפייה באחד מ'מפעלי הרמן גרינג' בעיר סטרחוביצה בפולין. רבים מהמפעלים בארצות הכבושות נקראו על שמו. היה זה מפעל תחמושת. הוא מפורסם כיום כי מייצרים בו מכוניות. תנאי העבודה היו איומים. האס-אס נהגו לירות בכל אחד שמצאו בבוקר במיטתו. לא היה כמעט זמן לישון ולהתרחץ, והמזון היה מינימלי.

1937

גרינג הצליח לפתור את המאבקים הפוליטיים הפנימיים בתחומי הכלכלה והצבא, שהפכו כפופים למרות הנאצים. הדרך פונתה למדיניות חוץ אגרסיבית, וחיל האוויר הנאצי התחיל לסייע לשמרנים במלחמת האזרחים הספרדית. המלחמה בספרד שימשה כשדה אימונים לבחינת שיטות הלחימה. במלחמה זאת התבצעו בפעם הראשונה הפצצות מסיביות של מטוסים על ריכוזי אוכלוסיה, וישובים רבים מושמדים מהאוויר. הניצחון בספרד דירבן את מדיניות החוץ והפנים הנאצית.

1938

לאחר ההשתלטות על אוסטריה וצ'כוסלובקיה קיבל גרינג את דרגת הרייכסמרשל, מצביא האימפריה. הדרגה הגבוהה ביותר בצבא. זה השלב בו הוא הפך רישמית לדמות הדומיננטית ביותר בגרמניה לאחר היטלר.

· ליל הבדולח

ליל-הבדולח (בגרמנית Kristallnacht), הוא הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי, בגרמניה ואוסטריה, פוגרום ביהודים. כונה כך על ידי הגרמנים, בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות בבתי העסק והמגורים של היהודים.

התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי בו התנהלו ההגירה היהודית מגרמניה ודחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הצורך בהסלמת המדיניות האנטי יהודית ברייך.

ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, במזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם והרגו.

לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס-אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטאנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס-אס שניתנה באחת אחר חצות.

ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ומהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות. רבים מהם אף היו שתויים.

בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. מאות יהודים נרצחו או נפצעו קשה.

בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.

הימים הבאים הביאו עימם גינויים חריפים של הפרעות מכל רחבי העולם. בגרמניה, לעומת זאת, עמדו ימים אלה בסימן של האשמת הקורבנות היהודיים באחריות לפשע שבוצע נגדם ונקיטת שורה של צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה.

ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. לפני הישיבה הכריז גרינג: 'אם הרייך הגרמני יצטרך להגיע לעימות, הדבר הראשון שנעשה יהיה חיסול חשבונות סופי עם היהודים.' [מתוך הספר 'אנטומיה של האס.אס. ע' 43]

'ליל הבדולח' היה עבור היידריך הזדמנות חשובה להתבלט. הוא וגרינג שוחחו על הנזק שנגרם כתוצאה מהפוגרומים בבנין החדש והמפואר של מיניסטריון האוויריה. גרינג, כמפקח מטעם הרייך על עניני היהודים, ניסה למזער את תיאור הנזק. היידריך הצביע על ההצלחה שהייתה לאייכמן בגרוש היהודים מאוסטריה תוך מימון הגירוש בכספי היהודים. התוצאה הייתה שהיהודים חויבו לפצות בעצמם על הנזק שנגרם.

הוחלט כי חברות הביטוח תשלמנה את נזקי הרכוש, שנאמדו במאות מיליוני מארקים, לא ליהודים אלא לקופת הרייך. כמו כן הוטל על היהודים קנס בגובה מיליארד מארק, בנוסף על הוצאות התיקונים והבנייה מחדש של רכושם. צו נוסף אסר על היהודים את ההשתתפות בכלכלה החל מה-1 בינואר 1939. בשבועות הבאים נוספו צווים רבים, כדוגמת צו האוסר על יהודים להחזיק רישיון נהיגה וצו שסגר את בתי הספר היהודיים.

ליל הבדולח מסמן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית, מהתנכלויות,אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי.

המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה'אריזציה',סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול. עם מנוסתם של היהודים מאדמת הרייך נגזל רכושם על ידי הנאצים.

על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, נוכחו הגרמנים כי תגובת העולם לרצח יהודים אינה נחושה ומשמעותית. בכך נסללה הדרך להשמדת יהודי אירופה בשואה.

'ליל הבדולח' היה לצורת הדברים שיבואו. הוא ביטא את האידיאולוגיה והאופי הנאצי. הזכוכית הפכה לסמל ההמון. השם 'ליל הבדולח' היה דימוי שהתאים בשלמותו ל'רוח הגרמנית'. הוא זוהה עם קבוצות קטנות, מאומנות, מאורגנות, שאפתניות וצייתניות – חיילים וחברי מפלגה. הדימוי יצר אמונה בנצחיות ויציבות. הוא היה כוזב כמו מיצעד בהיכל מראות. אך יכולתו לקיים חיים משל עצמו ברוח ההמון הפכה אותו לקטלני.

· הקרב על בריטניה

מלחמת העולם השנייה התחילה במלחמות בזק המכריעות את פולין, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת. הלופטוואפה היה הגורם המכריע במערכה. לאחר השגת השליטה האווירית התקדמו במהירות הכוחות הקרקעיים הניידים, ו'פלוגות הסער' של האס-אס בראשן.

בשנת 1940 התחיל הקרב על בריטניה בו איבד הלופטוואפה כשליש מכוחו במתקפה עיקשת. האי הבריטי היה מוגן ברדאר שזיהה את המטוסים התוקפים, שיטה שלא הייתה ידועה לגרינג שזלזל במידע אודותיה. במהלך המאבק המר והממושך שהתנהל במלחמת העולם השנייה היה הרדאר כלי הנשק האחד שהשפיע באופן מכריע על הניצחון הסופי. קיומו היה כמעט צפוי, ובולט לעין, אך למרות זאת ההנהגה הנאצית בראשות הרמן גרינג סרב להכיר בקיומו, באופן בלתי סביר. היה זה הרדאר, שהציל את בריטניה מפלישה נאצית, וגרם לנאצים אבדות כה רבות שמהם לא התאושש עד סוף המלחמה.

בשנת 1936 מנהלת האוויר של בריטניה הקימה ועדה, שמטרתה הייתה לחפש טכנולוגיות חדשות להגנה ממתקפת אוויר, לנוכח הקמתו והתעצמותו המופגנת של הלופטוואפה. נבחנו כל הטכנולוגיות האפשריות, ופיתוח יכולת זיהוי מטוסים באמצעות גלי רדיו הסתבר כפתרון המעשי ביותר.

לאחר הדגמות וניסויים מוצלחים הוחלט להקים מערכת אזעקה באמצעות רדאר סביב חופי בריטניה, מערכת שתוכל לראות לטווח של כמאה קמ'. התקנת המערכת נכנסה להילוך גבוה לאחר שבשנת 1936 הממשלה הבריטית ראתה את ההרס והחורבן שהלופטוואפה המיט על ערים במלחמת האזרחים בספרד.

עד סוף 1938 הוקמו סביב חופי בריטניה שרשרת מגדלי רדאר בגובה מאה מטר, בתוכנית בניה צפופה. טווח השידור של כל מתקן עלה על 160 קמ'. מערכת המתקנים יצרה מסך מגן בלתי נראה, שמטוסים לא יכלו לחדור דרכו בלי שנראו.

באמצע 1939 הגיעו ללופטוואפה דיווחים ממרגלים בבריטניה אודות המגדלים. הגרמנים חשבו שהדבר קשור למתקני רדאר. בקיץ 1939 הטיסו הגרמנים ספינת-אוויר ענקית בקרבת חופי בריטניה, עמוסה במכשירי ריגול אלקטרוניים. הגרמנים צותתו מעל תחנות הרדאר, אך קיבלו רק רעשים בלתי ברורים. הצוות הגרמני שגה ועקב אחרי התדר הלא נכון.

הייתה זאת אחת הטעויות הגדולות שנעשו במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הסיקו שלבריטניה אין מערכת ראדאר פעילה. היטלר וגרינג היו מאושרים. הם חשו שכאשר תפרוץ מלחמה, הקרב על בריטניה יסתיים בניצחון בטוח. גרינג לא התייחס ברצינות למה שכינה: 'מתקני רדיו'. הוא אמר: לא נלחמים עם מתקני רדיו. נלחמים עם מפציצים'.

תוכניתו של היטלר לפלוש לאנגליה הסתמכה על העליונות האווירית שיש ללופטוואפה. גרינג היה בטוח שיצליח למחוץ את חיל האוויר האנגלי תוך חודש אחד.

בקיץ 1940 שלח גרינג את הלופטוואפה לבריטניה. היו לו מעל 3,000 מטוסים ולבריטניה רק 600. אך היא יכלה למקסם את משאביה באמצעות מערכת הרדאר, שהעלתה לאוויר את המטוסים הנכונים בזמן הנכון.

ככל שנמשך המאבק התקשו הגרמנים להבין מנין הגיעה התגבורת הבלתי נדלית של מטוסי קרב. למעשה, מאגר המטוסים של חה''א הבריטי הלך וקטן. עוד כמה ימים ויתכן ובריטניה הייתה מפסידה בקרב.

בסוף ספטמבר 1940 תם החלק המכריע בקרב על בריטניה. הלופטוואפה של גרינג נכשל בהשגת העליונות האווירית. הוא איבד מעל 1,200 מטוסים. גלי המפציצים הנאצים המשיכו להלום בערי בריטניה ככל שיכלו, בהפוגות ממושכות יותר עד לתחילת קיץ 1941. היטלר הפנה אז את כל עוצמתו למקום בו היה נדמה לו כי יש לו עליונות אווירית וצבאית מובהקת, לחזית המזרחית, והסתבך שם.

אין ספק שגרינג חתם על פקודת 'הפתרון הסופי' כשהוא מושפע גם מתוצאות ה'קרב על בריטניה'. תסכולו בעקבות חוסר היכולת לפתח את ההגנה האווירית הבריטית הביא אותו לחפש פיצוי, כך שימשיך לשאת חן בעיני היטלר.

· פקודת הפיתרון הסופי

שבוע לאחר תחילת הפלישה לברית-המועצות, בעשרים ותשיעי ליוני 1941 מינה היטלר רשמית את גרינג ליורשו. היו אלה ימי השיא שלו ושל השלטון הנאצי בכלל. חודש לאחר מכן, בשלושים ואחד ליולי 1941, ערב תשעה באב, התאריך העברי של חורבן בתי המקדש, גרינג חתם על פקודת 'הפיתרון הסופי'. הפקודה נכתבה על נייר בצבע תכלת. המסמך המקורי נמצא כמעט במקרה לאחר המלחמה בין הררי המסמכים הנאציים.

למרות שאנשים, רעיונות ואירועים רבים בגרמניה הנאצית דחפו באופן ישיר ועקיף לפיתרון הסופי, בסופו של דבר הייתה זאת החלטת יחיד יזומה ומחושבת של גרינג, אשר יצר באמצעותה המשך חוקי ברור לצעדים מנהליים קודמים שלו. חודשיים קודם, בתאריך עשרים למאי 1941, הוא הוציא, בתפקידו כ'המפקח הכללי על עניני היהודים', פקודה שאסרה על הגירת יהודים מהרייך. הוא יצר בדרך זאת את מלכודת המוות שהופעלה באמצעות פקודת הפיתרון הסופי.

גרינג היה הדמות האינטליגנטית ביותר והמשפיעה ביותר ברייך, האדם שנתן לנאציזם את סיבת קיומו, כיוון שגילם יותר מכל אחד אחר את הסופרמן הניטשאי חסר המורא. הוא היה חייב לתת הסבר לעצמו על הפקודה. הפקודה עצמה קצרה מאד, ובודאי לא לקח לו יותר מאשר מספר דקות כדי לנסח אותה. לכן מעניין מאד לנסות להבין מה העסיק אותו באותם ימים.

באביב 1941 גרינג היה עסוק בענייניו הרגילים. המלחמה האווירית בחזיתות האנגלית, הרוסית והים תיכונית, התשלובת הכלכלית, אוסף האמנות וכו'. הכול נראה מתנהל כשורה.

אולם בעשירי למאי 1941 המריא רודולף הס לטיסת היחיד שלו לאנגליה. הס היה טיס בפיקודו במלחמה, ומי שהביא את גרינג למפלגה הנאצית. הטיסה הייתה אם כן מכה עצומה ליוקרתו. ברור היה לו שהוא מסומן. היה זה בשלהי הקרב על בריטניה, בו הפסיד הלופטוואפה שליש ממטוסיו, תוך שחיקה מתמדת.

אולם בעיה הרבה יותר גדולה צצה באותם ימים, אשר הטילה צל כבד בהרבה על כל תוכנית המלחמה הנאצית. היו אלה מעלליו של חברו הקרוב מ'הקירקס המעופף' ארנסט אודט. אודט היה טיס טוב, אך חסר כישורים מנהליים. למרות זאת מינה אותו גרינג לאחראי על יצור המטוסים הנאצים. גרינג ידע כי מנהל ההספקה שלו אינו מתאים לתפקיד, אך לא מצא עוז בליבו להיפטר ממנו. אודט מילא את המשרד שלו בחברים ותיקים מהמלחמה, שלא היה להם כל ידע על הטכניקה של תכנון ויצור מטוסים. הם הפכו את תוכנית החימוש של חיל-האויר לתוהו ובוהו.

אודט זייף, מתוך חוסר שליטה על הנתונים ובתקווה שהדבר יעזור במשהו, את הדוחו''ת על יצור המטוסים, והציג מספרים שהיו גבוהים בהרבה מהמציאות. האמת המזעזעת החלה להיחשף באביב 1941, והתגלתה במלואה בקיץ, על ידי מילך, הגנרל היהודי של גרינג.

מילך החליט לשוחח על כך עם גרינג לאחר הפלישה לכרתים, ב-31 למאי 1941. הוא הצביע על כך שהיה זה ניצחון שהושג במחיר יקר, שכן אבדו במהלך הפלישה 271 מפציצים יקרי ערך, כמחצית מסך כל כוח המפציצים. נותרו כך לדבריו בסך הכול 2,770 מטוסי קו ראשון.

גרינג הביע את פליאתו. הוא שלח יד לנתונים שעל שולחן הכתיבה, והראה כי, על פי אודט, יש בנמצא עוד 1,500 מטוסים.

'אודט משקר', ענה מילך.

גרינג נבוך. המטוסים של אודט, שהיה טייס ניסוי מעולה, הביאו ניצחונות רבים לגרמניה. אך כל מי שפנה אליו הוכיח את שקריו.

אודט הגיב על ההאשמות בהאשמת נגד על מילך והיהודים האחרים במיניסטריון האוויריה. אך לאחר שטענותיו נדחו, התאבד. הוא היה פופולארי מאד בציבור, ומותו יצר זעזוע בגרמניה הנאצית.

לגרינג לא הייתה ברירה אלא להעביר את למילך את הסמכות על התכנון והיצור. תוכניתו של מילך הייתה להעביר את התעשייה לפסי יצור המוניים, בפיקוח חברו הקרוב, שר החימוש אלברט ספיר. היה זה מעבר חד מהמתכונת שבה כל מטוס יוצר על ידי בעלי מלאכה בעבודת יד. היה זה שינוי תפישתי לא פחות מאשר תעשייתי. מילך העריך שבדרך זאת יגדל מספר המטוסים שיצאו מהמפעלים פי ארבעה.

במהלך אביב שנת 1941 איבד גרינג חלק גדול מיוקרתו ומעמדו:

ראשית, הוא איבד כ- 3,000 מטוסים, לעומת התכנון המקורי שלו. זאת על פי החישוב הבא: כ-1500 כתוצאה מבדותות אודט, כ-1,200 בקרב על בריטניה, וכ-300 בקרב על כרתים. נותרו לו מעט יותר מ-2,000 מטוסים בלבד לקראת המערכה ברוסיה והמשך המלחמה.

שנית, הוא איבד את השליטה על התעשייה האווירית שעברה לידי ספיר.

שלישית, התעצמות הפצצות האוויר של בעלות הברית גרמה להלם בצמרת הנאצית.

רביעית, היה הסיפור הבלתי נגמר עם עריקתו ובגידתו של הס.

חמישית, המחדל וההתאבדות של אודט יצרו אצלו תחושת אובדן ברמה האישית.

אין פלא שהיה מתוח, כועס, מתוסכל, פוחד. הוא חיפש ביטוי של נקמה, או פורקן לתסכול, לחוסר היכולת לנקום באופן ישיר. נוצר אצלו גם צורך דחוף להרים את קרנו בעיני היטלר והמפלגה.

את התסבוכת שלתוכה נקלע היה חייב לפתור מיד. הוא היה איש פעולה, בעל רצון ברזל. הוא חשב שהוא מתחיל לאבד שליטה והוא חייב להבהיר לכולם את מעמדו. הוא חייב להפוך את הכישלונות להזדמנות.

היה עליו לנקוט בפעולה נחרצת. מדוע אם כך, חשב, לא נגד היהודים. הוא הביט על שולחן הכתיבה. דוחו''ת על הצלחתם של היידריך ואייכמן בגרוש היהודים מהרייך, וחיסולם באמצעות 'יחידות הקומנדו', היו מונחות עליו. ניתן יהיה כעת לזרז את התהליך המוביל להשמדתם, כמו שרוצים הקנאים האידיאולוגיים של המפלגה שפוקחים עליו עין גדולה. גרינג זכר כי הדרך לשליטה במפלגה עוברת דרך האנטישמיות האדוקה. לפני המלחמה הוא היה זה שהכתיב את חוקי נירנברג, וניצח על 'ליל הבדולח', מעשים שזיכו אותו בפופולאריות רבה בצמרת המפלגה, שלא אהדה את קשריו עם אצולת הממון.

גרינג חשב שבדרך זאת הוא יצור דינאמיקה חדשה, שבה סך הכול של המעלה ומטה יתאזן. הוא יפצה על אובדן המטוסים בהשמדת יהודים, ממש על פי הדיאלקטיקה האנכית נעדרת המוסריות של ניטשה. הוא חשב שכך הוא ימשיך לאחוז בכול מה שהיה לו.

יתכן וגרינג חשב גם על הנושא בהקשר למילך וספיר ותוכניתם לפסי היצור ההמוניים למטוסים. 'הפתרון הסופי' היה רעיון מקורי ל'פס יצור', שגרינג יכול היה להתגאות בו, יחד עם היידריך. בועידת ואנזה, חמישה חודשים מאוחר יותר יצר היידריך את המתכונת של תפישת 'בית החרושת למוות'.

ההחלטה, שמתוך עיון בה עולה הרושם כי התקבלה ונכתבה בקלות יד ובהרף עין, הייתה אם כך גם חלק מהשדרוג הכללי, 'המודרניזציה' והשכלול שעבר הרייך.

גרינג היסס בודאי קלות לפני שהוסיף את חתימתו. אך ביטל את תחושת הלוואי של הסחרחורת הקלה, שיתכן כי חש כשחשב על ההשלכות המוסריות של צעדו. הוא חש בודד, אך לא רצה להיות הקורבן. לא הייתה דרך חזרה. מישהו חייב להיות השעיר לעזאזל.

השורות הבאות שנכתבו בקיץ של שנת 1941 חרצו את גורלו של העם היהודי. האדם שכתב אותן ראוי לדיראון עולם.

פקודה מהרמן גרינג לאלוף משנה ריינהרד היידריך

בהמשך למשימה שהוטלה עליך בצו מתאריך 24 לינואר 1939, לפתור את הבעיה היהודית באמצעות הגירה ופינוי, בדרך הטובה ביותר על פי המצב הקיים, אני ממנה אותך בזאת להתחיל בהכנות הארגוניות, הכספיות והאחרות הדרושות לפתרון כולל של השאלה היהודית, בכל השטחים באירופה תחת הכיבוש הגרמני. במקומות בהם סמכות גופים אחרים נוגעת בעניין, עליהם לשתף פעולה. עליך להגיש לי מוקדם ככל האפשר תוכנית פעולה אודות האמצעים הארגוניים, הכספיים והאחרים, ההכרחיים לביצוע הפתרון הרצוי של השאלה היהודית.

הרמן גרינג

ברלין, 31 ליולי 1941

הייתה זאת האחרונה בשרשרת פקודות שלו שמטרתן הייתה להיפטר מהעם היהודי, לגזול את רכושו, ולהפוך אותו לעובדי כפיה, כמו שנעשה לעם הנאמיבי בימי אביו.

הייתה זאת פקודה כללית שממנה השתלשלו הפקודות המשניות עד לפרטים הקטנים ביותר, על פי הסדר הגרמני הטיפוסי. הבנת תפקיד העל שמילא גרינג בגרמניה הנאצית תורם תרומה מרכזית להבנת התהליך. אותן העובדות רבות המוכיחות את עוצמתו כמנהיג הנאצי הפופולארי ביותר מוכיחות גם את האחריות הישירה שלו לשואה.

לשיקום מעמדו המקצועי והפוליטי הפקודה לא תרמה הרבה. אך השפלות המוסרית דרדרה אותו. הוא הפך מעין קורבן להחלטתו. החלל השחור של החשיבה השלילית הקיף אותו. הוא היה חייב למצוא את איזונו בהתמכרות לסמים, ביזת אמנות והתייפייפות מוזרה. הוא הלך והתנתק בהדרגה מהמציאות.

מחשבות הפחד, הקנאה, הדאגה והחרדה, הרסו את עצביו ובריאותו. הם הביאו לכך שהוא חש עצמו גם מחויב להגשים את כול הדברים עליהם הצהיר במודע. הוא קיווה שהצהרת הכוונות תיצור בריאות. הסוגסטיביות הפכה אצל גרינג לדרך תראפיה מרכזית. הוא דמיין את המעצמה הארית נקייה מיהודים.

השפעת התת-מודע על החלטת 'הפתרון הסופי' הייתה גם מצד כוחות התסביכים האדיפאליים. גרינג, שאימו בגדה באביו עם יהודי עשיר, ניסה להוכיח כי הוא טוב יותר מאביו, ולזכות באהבת אימו, על ידי הוצאת פקודה שדמתה לזאת שבוצעה בימי אביו בנמיביה, אך קיצונית ממנה בהרבה.

אלא שגינוי היהודים יצר, מצד פעולת כוחו של התת-מודע, השפעה הפוכה לטווח ארוך. התת-מודע אינו אוהב מחשבות שליליות. משמעותו הברורה של גינוי היהודים המוצהר מבחינת פעולת כוחות התת-מודע, הייתה קנאה בהם. הקנאה היא מחשבה שלילית, שיצרה מחסומים מנטאליים הרסניים אצל הנאצים. הפקודה של היטלר ל'אדמה חרוכה' בסוף המלחמה, והתנהגותו הביזארית של גרינג החל מאמצע המלחמה, היו תגובות טבעיות של התת-מודע למחשבות השליליות שטיפחו כלפי היהודים.

גם הגזל העצום שהנהיג גרינג כלפי האוכלוסייה בארצות הכבושות יצר אצלו תחושה שלילית בתת-מודע. כאשר בן אדם גונב או משיג את הונו במירמה, הוא נראה כמצליח במשך זמן מה. אך כאשר אנו גונבים מאחר כאילו גונבים מעצמנו, כי אנו במצב נפשי של מחסור והגבלה, העלול לבוא לידי ביטוי במצב גופנו, ביחסינו החברתיים ובעיסוקינו.

· מסטלינגרד עד הכניעה

בראשית שנת 1942 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, לאחר מתקפת נושאות המטוסים המתקפה היפנית על פרל הארבור. הנאצים מצאו עצמם נאבקים בשתי חזיתות. בשלב זה מעמדו של גרינג הלך ודעך, בפרט לאחר שלא הצליח לממש את הטסתו לאספקה מהאויר לארמיה השישית הנצורה בסטלינגרד.

המערכה בבתי המועצות התחילה בחודש יוני 1941 ונמשכה במלוא העוצמה עד לאמצע חורף 1941/1942, שאז הביאו תנאי מזג האוויר: הקור ומאוחר יותר הבוץ עקב הפשרת השלגים, להשהייתה עד לקיץ המתקרב של 1942. בקיץ זה המשיכה המתקפה הנאצית, ובחזית הדרומית היה המאמץ העיקרי לכבוש את העיר סטאלינגרד. הנאצים נתקלו בהתנגדות קשה, וכך נמשכה ההתמודדות עד לאמצע החורף של 1942/1943. בשלב זה היו הכוחות הנאציים, הארמיה השישית בפקודו של גנרל פאולוס, מכותרים על ידי הרוסים.

גרינג מסר הבטחה נמהרת להיטלר, לאחר שזה שאל אותו לגבי היכולת של הלופטוואפה לספק את מחסורה של הארמיה השישית הנצורה בקרבת סטלינגרד. היטלר, שלא הרשה מעולם לגנרלים שלו לסגת, ביטל תוכנית נסיגה לארמיה השישית בעת שעוד יכלה לעשות זאת, והורה לה להישאר במקומה.

בשלב מוקדם יותר במלחמה, הלופטוואפה הציל חיל מצב קטן יותר בתנאים דומים, אך הפעם המשימה הייתה קשה מידי. חלק גדול מצי מטוסי התובלה והמפציצים של גרמניה חוסל במאמץ להביא את האספקה לארמיה הנצורה בתנאי החורף הרוסי הקשה. גורל הארמיה השישית נחרץ.

לאחר הכישלון איבד היטלר את אמונו בגרינג, והפך אותו שעיר לעזאזל.

היטלר הניח כי עתה יילחם פאולוס עד הכדור האחרון, ולאחר מכן יתאבד. לפאולוס היו תכניות אחרות. בתאריך 2 בפברואר 1943 נכנע.

1943

היטלר השתלט יותר ויותר על תחומי התעופה למיניהם, מפיתוח נשקי הפלא ועד המעקב היומי אחרי תוצאות הפצצות האויר של בעלות הברית. גרינג נסוג בהדרגה מבחינה בריאותית פיזית ונפשית, ומבחינת כוח ההשפעה שלו. מחוץ למעגל המועדפים על היטלר, איבד גרינג את השליטה על התמכרותו הישנה, והפך פחות ופחות בשליטה עצמית. הוא בילה זמן רב ב'אחוזת קארין', מעונו בשמורת הטבע הפרטית, והפך לידוע לשמצה בגלל הביזה של המוזיאונים של אירופה הכבושה של חפצי אמנות לאוספו הפרטי.

מעמדו הרישמי נותר בעינו, כי היטלר המשיך לסמוך על 'קור הרוח' שלו בעת משבר וראה בו את האדם שהיה רוצה לצידו בזמן כזה, וגם בגלל שתהליך הפתרון הסופי אותו החל, צובר תאוצה.

1944

גרמניה הנאצית נכתשה בהפצצות מהאויר, והתמודדה עם מתקפה בשתי חזיתות, המערבית והמזרחית. גרינג איבד כל משמעות במאבק, למרות שהיטלר עדין סמך עליו לשעת משבר. תהליך השקיעה שלו התמשך, והוא היה שרוי בתחושת נפילה מתמדת, ורטיגו, אותה ניסה לאזן במשחק קבוע ביהלומים בין אצבעות ידיו.

1945

בימים האחרונים לפני כניעת גרמניה, כאשר נדמה היה לו כי היטלר מת, מכיוון שהקשר עם הבונקר בברלין אבד, ניסה גרינג להפוך ליורשו, על פי התוכנית משנת 1939. הוא כתב מברק להיטלר בו הכריז על עצמו כיורשו בפועל תוך 24 שעות, במידה ולא תתקבל תשובה.

אך היטלר היה עדיין בחיים והניח שגרינג מנסה להדיח אותו. הוא הורה לאסור את גרינג ועל ביטול כל סמכויותיו, ומינה את אדמירל דניץ כיורשו.

גרינג נשפט בנירנברג על פשעי מלחמה ומעורבות בפשעים נגד האנושות, כמנהיג בכיר בגרמניה הנאצית.

חוקריו כינו אותו 'גירינג', שמשמעותו בגרמנית קל ערך, מה שפגע בו מאד.

הפסיכולוג שלו גילברט קבע, לאחר מבחנים פסיכולוגיים שערך לו, כי הוא אופורטוניסט חסר מוסר, חצי מיליטריסט וחצי גנגסטר. הפסיכולוג הגדירו כפחדן מוסרי שמחק את הזוועות ממוחו.

לפני המשפט גרינג החלים מההתמכרות, והכריז עצמו כמנהיג האסירים.

התגובה שלו לעדויות המזעזעות נגדו הייתה מתחמקת. בכל פעם שהציגו בפניו עדות כזאת היסב את ראשו כמי שאין הדבר נוגע לו.

גרינג התחמק בנאומים ארוכים משאלות התביעה במשפט. מה שהפליל אותו לבסוף הייתה פקודה ישירה שנתן להוצאתם להורג של חמישים טייסים בריטיים, שנפלו בשבי בזמן שהיה עדיין מפקד הלופטוואפה.

הוא הורשע ונידון למוות בתליה, אך ביצע התאבדות לפני ההוצאה להורג.

· פוסט מורטם

ההסברים הידועים עד היום אינם יכולים להסביר את המומנטום שהוליד את הטרור של השואה האבסולוטית באמצעות אליטה קטנה. כדי לבצע זאת, על האליטה היה להיות תחת השפעה מתמדת של דמון רוחני, מלאת חיים בכוחו. דמון זה היה האובססיה של גרינג וחבר מרעיו כי יוכלו באמצעות חיסול היהודים לשפר את הדינאמיקה בין עליונים לתחתונים, שהייתה חיונית למהפכה שלהם.

בין מניעיו של גרינג היו בלי ספק הרצון למחוק את חרפת ורסאיי, ושולבה בהם פטריוטיות לאומנית ונאמנות פוליטית לפיהרר. אך על בסיס אישיותו, המתוארת שוב ושוב כקרת מזג, נראה כי המניע העיקרי מבחינתו היה אמביציה של קרייריסט אופורטוניסט. הפיכת התעופה למנוף המרכזי להתפתחות גרמניה הנאצית, גרמה לכך שאנוכיותו התעצמה עשרות מונים.

הוא היה לחלק מרכזי בפוליטיקה הנאצית, קשר את עתידו במפלגה, ושאף להגיע לראש הפירמידה בכל דרך, כאשר האינטרס החומרי הוא, כמו אצל פוליטיקאים רבים, שיקול מרכזי. נישא על גלי ההצלחה, הוא התאים עצמו להיטלר. הוא גדל על ברכי תורת הגזע, ולא הייתה לו בעיה להתאימה למציאות בגרמניה.

נוטים לראות בו דמות שנייה להיטלר, ולא כך הוא. לאור חשיבות המיליטריזם בגרמניה, הכתיב בה למעשה גרינג, בעל מעמד הקצין הבכיר ביותר במפלגה הנאצית, את סדר היום. הוא חתר, בסיוע קצינים צעירים נוספים שהשתייכו למעגל שלו, כדוגמת היידריך, להפוך ליורשו של היטלר. את מעמדו הפוליטי ביצר באמצעות קשריו עם האצולה ובעלי ההון. את מעמדו הרעוע כתוצאה מכך בעיני הימין הקיצוני העממי במפלגה, חיזק בצעדים אנטישמיים קיצוניים.

אין זאת אומרת שגרמניה הנאצית הייתה רפובליקות בננות, בה שלט גנרל תחת מסווה של ראש ממשלה אזרח החסר סמכות מעשית. אך רבים ממהלכי היטלר נעשו כדי לשמור על שלטונו נוכח כוחו העולה של גרינג, וביניהם גם הפתיחה במלחמת העולם השנייה.

איאן קרשו, מחבר הביוגרפיה עבת הכרס אודות היטלר, הוא סטרוקטורליסט בניתוחו את המשטר הנאצי, ורואה את המבנה של המדינה הנאצית כחזק בהרבה בהשפעתו מאישיותו של היטלר, או של כל אדם בודד אחר לצורך העניין, ומצביע על מבנה זה כהסבר מהותי לדרך התפתחותה של גרמניה הנאצית. למעשה, קרשו תומך בגישה שגרמניה הנאצית הייתה אוסף כאוטי של בירוקרטיות יריבות, הנעולות במאבק מתמיד אחת באחרת. עבור קרשו, המשמעות האמיתית של היטלר אינה נעוצה באישיותו, אלא בתפיסת העם הגרמני אותו. ואכן, בביוגרפיה שלו על היטלר, קרשו מציג אותו כ'לא-אישיות' המוחלטת, כאדם משעמם, פוסטר שאף ה'גדולה השלילית' שיוחסה לו על ידי יואכים פאסט אינה קיימת בו. קרשו שולל את תיאורית 'האדם הדגול', ומבקר את אלו המבקשים לבאר את כל ההתרחשויות ברייך שלישי כתוצאה של רצונו וכוונותיו של היטלר בלבד.

קרשו הביע התנגדות לתזה של 'הדיקטאטור החלש', כלומר על הרעיון שהיטלר היה יחסית שחקן לא משמעותי ברייך השלישי, אך הסכים עם הרעיון שהיטלר לא שיחק תפקיד משמעותי בניהול היום יומי של גרמניה הנאצית. דרכו של קרשו לישב פרדוקס זה היא באמצעות התיאוריה שלו של 'מכוונים לדעתו של המנהיג'. לגישתו של קרשו, בגרמניה הנאצית, הן במנהל הציבורי והן בבירוקרטיה של המפלגה הנאצית, פקידים יזמו מדיניות בכדי לכוון לרצונותיו לכאורה, של היטלר. אומנם קרשו מסכים כי להיטלר אכן היו הכוחות של 'שליט הרייך השלישי', אולם הוא גורס, כי היטלר היה 'דיקטאטור עצל', ושלא היה לו העניין לערב עצמו בניהולה היום יומי של גרמניה הנאצית. נושאים יוצאים מן הכלל הזה, היו מדיניות החוץ, והחלטות צבאיות, נושאים בהם היטלר התערב באופן גובר והולך, החל משנות ה 30 המאוחרות.

גרינג היה 'האדם הדגול' האמיתי בגרמניה הנאצית. דמותו המוקצנת כסמל שלילי עוצבה בתקשורת העולמית. כל ההיבטים השליליים של הנפש האוירית גולמו בה: ההפרזה, הרהבתנות, ההתגנדרות, תאוות הבצע, והאכזריות.

תוך כדי כך עומעם מקורו התרבותי של רוע זה. הסופרמן הניטשאי לא היה רעיון ראוי להרחבה במדיה ההמונית. הצגת גרינג כ'סופרמן' באמצעי התקשורת של בעלות הברית הייתה נתפשת כתעמולה נאצית.

גרינג האמין בקיומו של הסופרמן הניטשאי. הוא גילם אותו באופן טבעי. הוא הזדהה עם התפקיד עד שהפך לדמות המרכזית לחיקוי. לכן דמותו מקשה כל כך על פענוח הגורמים לשואה. אם נזכור שהיה דור שני של מחוללי שואה, ששכלל את מעשי אבותיו, יהיה קל יותר להבין את מניעיו.

כישלונו הוא כשלון התפישה הדוגלת בעדיפות כוחות הרצון וכוח התת-מודע, על פני החשיבה ההומאנית. כישלון זה התבטא באופן מלא יותר גם בדמותו של סגנו השני של היטלר, רודולף הס, שלקה בשיגעון מחמת אופיו הקיצוני.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב – פרק 4

רודולף הס וטיסת היחיד

ראשי פרקים

הטייס הנצחי

כיבוש השלטון

סגן הפיהרר

מתכנן מדיניות תורת הגזע

הטירוף הנאצי ומדינות העולם

ההשתכנעות בצורך לערוק

פרק זה הוא תקציר סיפרו של פיטר פאדפילד: 'הס, שליח הפיהרר'

הטייס הנצחי

הס הצעיר נולד וגדל באלכסנדריה שבמצרים. הוא ספג בעיר את התרבות המקומית, שכללה התרפקות על הזמן העתיק, בו היו באלכסנדריה הספריה הגדולה בעולם, ומרכזים דתיים פאגניים. הקריירה שאליה יועד הייתה השתלבות בעסק המסחרי של אביו. לצורך כך הוא נשלח בנעוריו ללמוד בפנימייה בגרמניה. הוא כונה בה הס 'המצרי', בשל תווי פניו הכהים קמעה. פוליטיקה כלל עולמית, קולוניות, ומקום תחת השמש, היו דימויים בעלי ערך רב לנער. הוא הבין מגיל צעיר את חוק הברזל המקשר בין המיליטריזם לאימפריאליזם. הוא חלם שגרמניה תחקה את מודל ההתפשטות של האימפריה הבריטית, המבוססת על שילוב בין קידמה תעשייתית, עוצמה צבאית והתפשטות קולוניאלית.

דמיונו, שהוזן בצורה כה יעילה בילדותו במזרח, קרא לו להצטרף לצבא. הוא הצטיין כלוחם בחיל הרגלים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, נפצע מספר פעמים, זכה לאותות גבורה, והתקדם לדרגת קצין זוטר. כיוון שהתגייס מתוך אידיאל רומנטי, היה חייב להמשיך ולמצוא דרך לקשור בין החלום למציאות. זה היה מקור האיזון הנפשי בו. לאחר שדבק בשיטתו, הייתה ההתפתחות על פיה בלתי נמנעת. מוראות המלחמה השפיעו עליו באותו אופן שהשפיעו על היטלר. גם על הס השתלטה הלאומנות הבנאלית הנאיבית, שהייתה כה אופיינית לתקופתו.

בשכבו בבית חולים לאחר אחת מפציעותיו, התלהב מסיפורי קרבות האוויר של אלופי הטיסה הגרמניים במכונות המעופפות, וביקש להתקבל לקורס טיס. בקשתו נדחתה והוא חזר לשרת כקצין רגלי. הוא חזר להילחם, נפצע שוב ושוב, ושוב ביקש להתקבל לקורס טיס. לבסוף התקבל, במרץ 1918, חצי שנה לפני סיום המלחמה. הס התחיל באימוני טיס אינטנסיביים, וסיים את הקורס באוקטובר 1918. הוא הצטרף לטייסת 'הקירקס המעופף' בחזית המערבית. היה ברור כבר שהקיסרות הגרמנית הפסידה, ומצב הרוח של הטייסים היה ירוד. בכל זאת הוא טס טיסות מבצעיות, והשתתף בקרבות האוויר האחרונים במלחמה.

הס גדל לגבר נשי קמעה, בלתי יציב, עמום, בעל עיניים ערמומיות ופה המעיד על אכזריות ועקשנות. חברי המפלגה כינו אותו 'העלמה הס'. זאת למרות הופעתו האתלטית, הרקורד הצבאי המרשים, והמוניטין שצבר בקרבות הרחוב של פלוגות הסער. היטלר כינה אותו 'הסרל'. הייתה בו רגישות שהתבטאה בכתיבת שירים, תכונה שגם היטלר חטא בה. במפלגה, היה ידוע היטב גם כתמהוני עם נטייה לאסטרולוגיה, הומיאופתיה וכל רפואה לא קונבנציונאלית.

בסך הכול דמותו הייתה כה חלושה, מעונה, רגישה, חסרת אמון בעצמה, בעלת מוסר לקוי, וחסרת חוט שידרה, עד שחיפשה בטחון עצמי בתחליפים חיצוניים.

דיוקנו הפסיכולוגי דומה לזה של היטלר, שהיה ידיד הנפש ושותפו לדרך למשך קרוב לעשרים שנה. בציבורים רחבים היה היטלר ידוע בכינויים דומים.

יתכן כי הייאוש בעקבות התבוסה גרם לעם הגרמני לבחור בג'וקרים לתפקיד השלטון.

לאחר המלחמה הצטרף הס ל'אגודת טולה' שהמוטו שלה היה: 'זכור כי אתה גרמני. שמור את דמך טהור'! סמלה היה צלב הקרס. בין פעיליה היה היטלר. במקביל הצטרף הס ל'פלוגות הסער'. הוא ראה בממשלה הסוציאליסטית אחראית להסכם הכניעה, והלך שבי אחרי המצע האנטי קומוניסטי והאנטי יהודי של חבורות אלה.

את השקפתו הפוליטית גיבש הפרופסור לגיאוגרפיה קרל האושופר, מורו וידידו באוניברסיטת מינכן, בה התחיל ללמוד לאחר המלחמה. האושופר יסד את הקתדרה לגיאופוליטיקה באוניברסיטה. מטרתו בתחילה הייתה לחקור את הקשר בין בני אדם לחבל הארץ בה הם חיים. הוא פיתח את מושג 'מרחב המחיה', שהפך למרכזי באידיאולוגיה הנאצית.

הס נשבה בקיסמו, והוא הפך את האושופר למעין דמות אב. הפרופסור התעניין מאד בטייס הצעיר, שהזמין אותו מידי פעם לטיסות חוויה מעל שמי גרמניה, בין ברלין למינכן. אין ספק שעבורו היו טיסות אלה כלי עזר לימודי ומקור השראה ראשון במעלה.

בניו של האושופר, אלברט והיינץ, הפכו לחבריו הטובים של הס, למרות שאימם הייתה יהודיה. לאלברט היו תארים מתקדמים בגיאוגרפיה, ומשרה אקדמית בכירה באוניברסיטת ברלין. הוא סייע להס רבות בברלין בימים הקריטיים שלפני עליית היטלר לשלטון, ומאוחר יותר במהלך השלטון הנאצי. לפני המלחמה הוא נסע תדירות לאנגליה, ארצות הברית והמזרח הרחוק, ודיווח על המתרחש שם בעיתון שערך אביו. בזמן המלחמה הפך לאחד מסוכניו המשוטטים הבכירים של הס. היו לו קשרים טובים בחוגי השגרירות הבריטית, והוא רקם באמצעותם את תוכנית הטיסה החשאית של הס לבריטניה.

הס היה סטודנט מצוין, לדברי האושופר האב, בחקירה שעבר בנירנברג לאחר המלחמה. זאת למרות שפעילותו הפוליטית הייתה חשובה לו מאד. עם זאת, הוא בלט יותר באישיותו מאשר בכישוריו האינטלקטואליים.

נאומי היטלר היו התגלמות חווית המעוף הפנימית: מדמות חיוורת ושפופה, הפך תוך דקות ספורות לנואם חוצב להבות, אשר מילותיו החותכות נישאו באוויר כמסמרות. הוא חזר על התוכן שוב ושוב. היה זה פזמון עם בית חוזר, שדיקלם בטון על טבעי. כך הצליח לשכנע את מאזיניו.

הס הוקסם מהמטמורפוזה שחזה בה. התוכן, שנע משנאת היהודים, דרך עליונות הגזע הארי ועד לתקומת גרמניה מחדש כמעצמה, ערב מאד לאוזניו. אין ספק, בהתבסס על אישיותו, כי הס הושפע גם מכוחותיו המאגיים המרשימים של היטלר, שחלקם יתכן והיו חשאיים, והתגלו רק ליחידי סגולה ב'אגודת טולה'. שום דבר אחר לא היה מסוגל להרשים את הס המיסטיקן עד כדי כך שיסכים לשעבד את האנרגיות שלו למישהו אחר.

היטלר אהב להסתובב עם הס. הם היו צמד חמד. הס היה גבוה, גברי, ונמרץ, בעל פנים סגפניות ועיניים פאנאטיות, מאופק מאד לעומת היטלר, שהתעקש להיות מוקד תשומת הלב החברתית בכל מקום.

באוקטובר 1944 סעד צ'רצ'יל בקרמלין עם סטאלין. הוא סיפר לסטאלין כי ככל הנראה היו יחסיו של הס עם היטלר בלתי נורמאליים, והתכוון בכך ליחסים הומוסקסואליים.

הס קישר בין רעיונות היטלר לאלה של האושופר. הוא העריך ששניהם ימצאו שפה משותפת. הוא הזמין את האושופר לנאום של היטלר, וכך התחיל ביניהם קשר הדוק שנמשך עד סוף הרייך השלישי. בזכות הקשר הפך הס לאחד המשפיעים העיקריים על דרכה של המפלגה הנאצית, ולדמות האידיאליסט שלה.

הס, שהיה החבר מספר 16 במפלגה הנאצית, החל לסייע בפעילות, כולל עזרה אישית להיטלר. היטלר העריך מאד את הס בתקופה התחלתית זאת. הוא היה טייס, פעיל פוליטי מוכשר, בעל אישיות מרשימה, והיה לו ידיד פרופסור אוהד לגיאופוליטיקה. היו אלה נכסים פוליטיים מבטיחים ומשכנעים מאד, שאכן השתלמו לעתיד.

הוא החליט, ללא היסוס, להיענות להצעת היטלר להיות מזכירו הפוליטי, ולוותר על ההזדמנות לשמש עוזרו של הפרופסור באוניברסיטה. על בסיס השכלתו הוא התאים לשמש כגשר בין חוגי המשכילים והעם, מה שאכן הפך מהר מאד למציאות יומיומית שבה התמחה. הוא האמין ביכולתו לשלב בין כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, וחשב שיוכל להפעיל השפעה בכיוונים שונים.

כישוריו של הס כטייס היו בולטים, שכן המשיך להיות אחד הטייסים הגרמנים הפעילים הבודדים בשנות השפל בגרמניה לאחר המלחמה. היו לו משימות אחדות כטייס במסגרת פלוגות הסער, שהיו ארגון מיליציה. הוא השתתף כטייס בדיכוי המרד הספארטקיסטי בעמק הרוהר.

בפוטש במינכן של 1923 תיפקד הס תחת פיקודו של גרינג, ממש כמו בצבא, חמש שנים בלבד קודם לכן. לאחר כישלון הפוטש והמשפט בעיקבותיו, הוא נכלא יחד עם היטלר בכלא לנדסברג. הייתה זאת טירה ציורית, ששכנה בראש גבעה המשקיפה על נוף שדות מטופחים מלוא האופק. היטלר כינה אותה: 'אוניברסיטה חינם בשירות המדינה'. בין הקירות העבים כתבו היטלר והוא את 'מיין קמפף' [מאבקי].

המיסטיקן/גנרל/פרופסור קרל האושופר עמל יחד עימם על כתיבת 'מיין קמפף'. הוא ביקר את היטלר והס פעמים אחדות בכלא, ונעשה ליועץ קבוע בעת הכתיבה, מנסח בספר את התשתית הרוחנית והמדעית לאידיאולוגיה החדשה.

לאור העובדה שהיטלר היה חסר משמעת עבודה ויכולת סינתזה של עובדות, נראה כי האושופר והס היו שותפים מלאים לכתיבה, ולכל הפחות היו המוח מאחורי היטלר.

הס, שהיה מטבעו אידיאליסט נלהב חסר כישורים חברתיים, ראה בדמות היטלר את מיופה הכוח החברתי והפירסומאי שלו. היטלר היה בטלן אוסטרי טיפוסי, חסר השכלה. לאחר שמינה את הס למזכירו האישי. הוא היה יכול להתמסר לחיי בטלה ולהופעות בציבור, ולהשאיר את ניהול המפלגה בידי הס, שעשה זאת כמיטב יכולתו. באופן זה הפך הס לא רק למעצב המפלגה הנאצית, אלא גם לכפילו של היטלר בעיני הציבור. הוא נשא באופן קבוע את דברי הפתיחה לפני נאומי היטלר, והדבר חיזק את הדימוי הזה. .

במרכז התעסקותם הפוליטית בתקופה זאת עמדה שאלת כיוונה הכלכלי של המפלגה, סוציאליסטי או קפיטליסטי. להס לא היה ספק. הוא בא מרקע מסחרי, קפיטליסטי, והמפלגה נצמדה לאילי ההון הגדולים, בעלי מפעלי התעשייה עתירת כוח העבודה הזול, ששעבדו את העם הגרמני.

גרינג התחיל באותה עת להיות הדמות הבולטת והאהודה ביותר בפוליטיקה הגרמנית. השפעתו על הס הייתה רבה. הוא היה כפוף לו במפלגה כמו בתקופת השירות הצבאי. ללא ספק חש עצמו מחויב מאד כלפיו. יתכן שתחושת התבטלותו כלפי היטלר נבעה מעוצמת הקשר שלו עם גרינג. רוב חברי היטלר באו מהרחוב. לקואליציה האליטיסטית הס-גרינג- האושופר וחבריהם מהצבא, האקדמיה, והכלכלה, לא הייתה בעיה לעשות את רצונה מאחורי הקלעים, מבלי למשוך תשומת לב ציבורית.

קואליציה זאת הפכה לדבק המאחד ולגורם המוביל במפלגה, שעמדה אותה עת להתפרק לגורמים. הם קישרו בין היטלר לאילי ההון והשיגו את המימון הדרוש ואת ההשפעה להנעת גלגלי המפלגה. הם העניקו למפלגה את תדמיתה החדשה, הפחות סוציאליסטית והיותר ריאקציונית. הם הבינו שהיטלר שולט בבסיס הכוח העממי הרחב של המפלגה, ובשלב זה לא חתרו תחתיו בגלוי.

זמן מה לאחר טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס ב-1927, יזם הס טיסה מקבילה בכיוון ההפוך. לו הייתה הטיסה יוצאת אל הפועל, היא הייתה מזניקה את מעמדו הפוליטי, כמו שטיסתו של לינדברג הפכה אותו כמעט מועמד לנשיאות ארצות-הברית.

הס פנה לתעשיין המכוניות האנטישמי הנרי פורד לקבלת מימון, אך לא נענה. בגרמניה לא הייתה אפשרות להשיג את המימון. בנוסף, היטלר הבין את הסכנה הפוליטית הצפויה לו מצד הס, והחל לדחוק אותו בהדרגה ממעמדו הבכיר במפלגה.

הס אמנם כשל בניסיונו לקבל גיבוי לטיסה זאת, אך המשיך לשכלל בהתמדה את כישורי הטיסה שלו. ב-1932 הוא הגיע שני במרוץ האווירי הגרמני 'סביב פסגת הר הצוגשפיצה'. ב-1934 ניצח במרוץ היוקרתי.

תסכולו מכישלון תוכנית הטיסה הטרנס אטלנטית תורגם מיד לכיוון המפצה ביותר מבחינה פסיכולוגית: הוא חזר לעבוד במלוא המרץ במשרדו, והתעמק בקנאות ב'בולשביזם היהודי'. הפתרון לסכנת חנק זאת הייתה לדבריו: 'להשיג מרחב לעם, אויר לנשימה...!'

לגבי הס, כמו לגבי היידריך אשר חיקה אותו, ואולי אף היה השתקפות דמותו, אין צורך להעמיק יתר על המידה בחקר מניעי פשעיהם. לאחר ניתוח פרק אחד או שניים בחייהם, מתברר, מעבר לכל ספק, כי חדוות הטיסה הייתה התמרור המרכזי בחייהם. ריגושיהם האוויריים, הקצרים יחסית והמרוחקים זה מזה בזמן, היו השיאים שאליהם ומהם נמשכה כל פעילותם האחרת. מהם הסיקו את היכולת הנפשית והצידוק לאידיאולוגיה השטנית השוללת את חיי הזולת.

נחישותם הייתה כה רבה, כיוון שהשקיעו בטיסה את כל מאודם. היא הייתה אחד הדברים היחידים אשר איתגרו אותם, כגבול החדש האחרון של האנושות. חליפת הטיסה שימשה כמגן נגד אפרוריות היומיום. הם התעצבו בה לנשרי ברזל אגוצנטריים, שירדו מהמטוס וחזרו לשיגרת היומיום מרוכזים בעצמם. נושאי חזון 'אני ואפסי עוד', מצאו פורקן בהתעללות בחסרי הישע המוגבלים לאדמה. הם השתמשו ביחס אליהם באותה אמת מידה של 'אינסטינקט ההרג', שייחדה אותם כטייסי קרב. קדחת התעופה שלהם נוצקה למציאות הפוליטית.

להס היה קל לקשר בין עולם התעופה ממנו בא לדרוויניזם החברתי. היה לו קל לעבור לפוליטיקה מעוצבת בקווים דומים לאלה הצבאיים, תוך רגרסיה חברתית. הטייס הוא אינדיבידואל קיצוני. הוא בהכרח מטמיע את ניסיונו האישי בתפישת עולמו. כיוון שהתעופה הבראשיתית הייתה עסק קטלני, מי ששרדו אותה הפכו למנציחי מורשת, שנתפשה בעיניהם כחיונית לקידום האומה. חוק המשיכה הפסיכולוגית קובע כי 'הדומה מושך אליו את הדומה'. כאדם הנמצא בשליטה מלאה על מצבו הנפשי, קבע הס על פיו את המציאות בה הוא חי ואת עתידו.

כיום, כאשר העולם ממתין בדאגה להצלחה או הכישלון בשיגור כל מעבורת חלל, אנו מקבלים שמץ מהתחושות של הס, שחי בימי ראשית עידן התעופה, כשהדרמה האווירית הייתה בשיאה. מצב הרוח האישי והגמול הפוליטי הושפעו מכך הרבה יותר, ויצרו דפוס התנהגות חברתית.

כיבוש השלטון

בין טיסה לביסוס תורת הגזע, המשיך הס לחבר את העשירונים העליונים למפלגה הנאצית. הוא עשה זאת באמצעות נייר עבודה אנטי מארכסיסטי שחיבר בשם 'הדרך להתחדשות'. תוכניתו הופצה בקרב אילי ההון וזכתה להשפעה שהביאה אותם בהמשך לתמיכה בנאציזם.

את תוואי הפעולה של המפלגה תכננו היטלר והס בחופשתם באלפים ב-1928, כשכתבו יחד ספר חדש, בו מיפו את צעדיהם במדיניות החוץ, לקראת שליטה עולמית. באותה תקופה היו למפלגה הנאצית תריסר חברים בלבד מתוך 491 נציגי הפרלמנט.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-1929 הבינו הנאצים כי הדרך הנכונה להיחלץ ממנו היא באמצעות השקעות ממשלתיות גדולות בפיתוח תעשייתי מתקדם. גרמניה נערכה לסיבוב בחירות נוסף. משמעות הבחירה הייתה ידועה: הפתק שישים האזרח יקבע אם גרמניה תציית להסכמי ורסאיי ותעמוד בפירעון החובות, או שתפנה עורף למעצמות ותפתח מדיניות עצמאית, כפי שרצו הנאצים. כל הכוחות הפוליטיים בגרמניה התגייסו למאבק איתנים, שהפך אלים לעיתים.

השמאל הפוליטי ארגן הפגנת ענק במינכן של ותיקי מלחמה. הס יצא במטוס כדי לפזר אותה. הוא המריא במטוס קל, צבוע סיסמאות נאציות, וחג בגובה נמוך במעגלים במשך כשלוש שעות מעל ההמון, משבש ומסיח את דעת הקהל באמצעות רעש המדחף והטיסה הנמוכה מעל ראשי האנשים. הרעש היה כה חזק שקולם של הנואמים לא נשמע. בסופו של דבר התפזרה ההפגנה בתחושת כישלון למארגנים.

כיוון שהרעש היה חולף, והמטוס סיפק 'צבע' להפגנה, יצא הס מהטיסה ללא עונש מהרשויות.

בבחירות שנערכו חודש לאחר מכן זינקה המפלגה הנאצית למקום השני ברייכסטאג, עם חמישית ממספר הבוחרים.

אין ספק שלטיסתו של הס הייתה השפעה עצומה. היא הפגינה את כוח האדם העליון מול ההמון הדומם. הס הפך בתודעה הציבורית לבן דמותו של 'הברון האדום'.

באותה עת הידק היטלר את שליטתו במפלגה באמצעות טיהור אידיאולוגי. הוא סילק ממנה את כל המרכיבים הדמוקרטיים יותר, על פי הכללים הבאים, שייקראו בשם 'עיקרון הפיהרר': 'התנועה הנאצית מתגלמת במנהיגה. הוא היחיד היודע את המטרה המוחלטת. כל חבר מפלגה חייב לבצע את מה שמוטל עליו. ההמונים ראויים לתיעוב הניטשאי. שכן אין להם הבנה רעיונית, וכל חפצם לחם ושעשועים. המהפכה המתוכננת היא של האדם העליון, שיספק את היד המסייעת לדרוויניזם החברתי, טוהר הגזע וטיפוח מורשת העם. תיווצר חברה חסרת מעמדות, שהחזקים ביותר בה הם שיגיעו לצמרת. הם יהפכו למעמד השליט החדש, שלא יונע על ידי אתיקת הרחמים, אלא בעזרת ההכרה שיש לו זכות לשלוט באחרים כי הוא מייצג גזע טוב יותר.'

הס גרף את כל הקופה מתוצאות הבחירות. הוא תמרן את אנשיו לעמדות השליטה המרכזיות. בראשם היה עוזרו הזוטר הימלר, מפקד האס-אס, שהיה עד אותם ימים המשמר האישי המצומצם של היטלר. להימלר והס היו צרכים פסיכולוגים דומים במנהיג חזק, ועניין בו יוכלו להשקיע את עצמם. שניהם דבקו במצע המפלגה האנטישמי, אנטי קומוניסטי ואנטי קתולי, אנטי דמוקרטי, אנטי הומאני, ובשליחותו של הגזע הנורדי הנעלה. להבדיל מהס המופנם היה הימלר חיה פוליטית נחושה, ולקח על עצמו כל מטלה שהתבקש לה. הוא צירף את הס לאס-אס, כגנרל בדרגת כבוד. בהשראת הס, הימלר הפך למטפח האזוטריזם הנאצי הרישמי.

להס והימלר היה מקור תמיכה כספי חשוב מאד. באס-אס הוקם ב-1932, בתמיכת צמרת אילי ההון, 'חוג חברי הרייכספיהרר הימלר'. הם ראו במפלגה הנאצית את הקוטב לקומוניסטים. כיוון שהיה צורך להשקיע במיסוד הזהות הימנית- ריאקציונרית של המפלגה, הם תרמו סכומי כסף נדיבים כדי לסייע ב'משימות המיוחדות'.

מטרות נוספות של החוג היו יצירת הקונצנזוס האסטרטגי, לפיו על גרמניה לחדש את תביעותיה הקולוניאליות שדוכאו ביד גסה, וליצור הגמוניה אירופאית על חשבון רוסיה.

המימון הכספי הפך את האס-אס לגוף מרכזי במפלגה. לגרינג היה חלק נכבד בהקמת החוג, בזכות קשריו עם האלפיון העליון, ששלט בכלכלת גרמניה.

היטלר מינה את רודולף הס לסגנו השני, יחד עם גרינג. גרינג והס התחילו בשיתוף פעולה הדוק , שמטרתו הייתה השתלטות על מנגוני השלטון בגרמניה ושינוי חוקיה כך שיתאימו ליעדיהם.

גרמניה החלה להתאושש מהמשבר. אך התנועה המהירה והתקיפה כלפי מעלה הייתה חייבת למצוא את שיווי משקלה. היה זה באמצעות האידיאולוגיה התוקפנית של מרחב המחיה, והמבנה הפוליטי המהודק של המפלגה הנאצית. גרמניה נכנסה לסחרור ספיראלי כלפי מעלה, סחרור שנוהל בתחילה בתבונה על ידי מנהיגי המפלגה הנאצית, עד שיצא מכלל שליטה.

לא עבר זמן רב, וב-1933 ואינסטינקט ההרג של טייסי הקרב, תרבות הסמוראי הפופולארית מבית מדרשו של האושופר, ורומנטיקת הדו-קרב של הסטודנטים בגרמניה, מצאו יחד את ביטויים המתלהם המלא ב'עיקרון הפיהרר', ושבועת האס-אס 'נאמנותי היא כבודי', שנגזרה ממנה. הדמוקרטיה חוסלה דרך מאסרים המוניים, מחנות ריכוז ועינויים, תוך מסכת הונאות ופרובוקציות של הגסטאפו.

'עיקרון הפיהרר', שמשמעותו הייתה הפעלת אינסטינקט ההרג בחיים הפוליטיים, טופח על ידי הנפש הניטשאית, הבזה למי שאינו מצליח לנסוק כמוה. זה דרוויניזם חברתי, שיצר סוג מיוחד של התנהגות פוליטית, שחייבה תגובת נגד מיידית, שליפה מהירה, כחלק מובנה שלה, נגד כל גורם שנתפש כעוין. היטלר פנה לעיתים תכופות לביצוע תוכניות ללא חשיבה אחראית, והתוצאה הפכה הרסנית.

בעיקרו של דבר, המציאות נתפשה כל כך עלובה ומסוכנת על פי גישה זאת, שכל מי שהצליח להתעלות מעט מעליה, זכותו הייתה לנקוט בכל האמצעים כדי לשמור על מקומו. האינסטינקט דמה להתנהגות שולפי האקדחים במערב הפרוע.

באותה תקופה החל מצבו הנפשי של הס להידרדר. יתכן והסיבה העיקרית הייתה בטבח שבוצע ב'ליל הסכינים הארוכות' בראשי האגף השמאלי של המפלגה, בראשות מורו וידידו ארנסט רוהם. בשל רגישותו, הס מצא עצמו לפתע מתנגד להיקף הרצח, והתווכח עם היטלר על השמות ברשימה. אך מחויב לשבועותיו, מצא עצמו יחד עם רבים אחרים חסר אונים לשנות את עמדותיו.

הטבח גרם להס קשיים עצומים ביכולתו לתפקד כמתווך בין רצונותיו של היטלר למפלגה בפרט, ולמערכת השלטון הקיימת הגרמנית בכלל. בלאו הכי היה קשה לו מאד לקשר בין גחמותיו של מנהיגו לביורוקרטיה הגרמנית השמרנית. בנוסף, הוא התחיל לראות לצידו של היטלר אנשים שהיו בעבר הקרוב נחותים ממנו דרגתם ובקרבתם לפיהרר, כמו הימלר. התעורר בליבו ספק לגבי עתידו הפוליטי. לא היה לכך כל קשר לדבקותו בקווים הקיצוניים של האידיאולוגיה הנאצית. אך במציאות הפוליטית בה שררה התלהמות יצרים מתמדת, גם הבדלי גישה קטנים עשויים ליצור ניגודים ומשברים. למרות כל אלה הוא המשיך בתפקידו כשליחו הנאמן של היטלר חברו הטוב.

ההשתלטות האס-אס לא היה רק אידיאולוגית. היא הייתה בעלת משמעויות מבחינת ארבעת היסודות: פלוגות-הסער בחולצות החומות ובאופיו העממי ההמוני, ייצג את יסודות האדמה והמים הספוגיים. האס-אס במדיו השחורים כסופים וערכיו האליטיסטיים, ייצג את יסודות האוויר והאש היוקדים.

הייתה זאת תקופה בה החל הדואליזם, שגרם לאי שפיות אישית ומערכתית, להשתלט על השלטון הנאצי, בעיקר כתוצאה מהתפתחות האס-אס, שהלך והתעצם למימדים קולוסאליים. התחוללה התלהטות יצרים בתהליכי קבלת ההחלטות. אלברט ספיר תיאר אותה כ'קדחת הבנייה', שהביאה לכך שכל מושל בגרמניה שאף לבנות כמה שיותר בנינים גרנדיוזיים במחוזו, ומהר ככל האפשר.

כיוון שאי אפשר היה להיטלר לדעת כל פרט ופרט, היו החלטות רבות מתקבלות 'ברוח' רצון הפיהרר, מבלי שידע עליהם. כמובן שתוצאה מכך כל החלטה הפכה להיות מקור לחילוקי דעות, ונאכפה לבסוף על ידי בעלי השררה באמצעות כוח.

כולם פחדו מכולם, והתוצאה הייתה שהמערכת יצאה מכלל שליטה, והבגידה בעמיתים הפכה לנחלת הכלל בקרב הנאצים. הנאמנות ל'עצמי', שהיא עיקרון מרכזי אצל 'האדם העליון' הפכה את הבגידה לכוח מניע מרכזי. תופעת הבגידה בזולת הלכה והתגברה, עד שהפכה לבגידה חסרת היסוס בצלם האנוש. העדר צלם האנוש הפך לוודאות היחידה.

הייתה זאת גם אבחנתו של הסופר הצרפתי ז'אן ז'אנה מאותה תקופה. הוא קבע שהחברה הנאצית היא כה מושחתת, עד שהיא גרועה מכל מה שהכיר אצל הערב רב שבקרבו התקיים, וזאת חברה בה שולטת הבגידה.

אחוזי התלהטות יצרים, שבויים בתפישת מציאות מדומה ומתקשים בחשיבה רציונאלית, קיבלו הנאצים סדרת החלטות מדיניות, בנושאי חוץ ופנים, שהיו בניגוד בולט לאינטרסים שלהם. בכללן היו חוקי הגזע, שגם הם ידעו שהם עשויים להביא עליהם את זעם העולם החופשי. כתוצאה מכך התחילו הנאצים לחפש את פורקנם המיידי באלימות.

הס, בנאומו לאחר 'ליל הסכינים הארוכות', אמר את הדברים הבאים: ''בשעות אלה, בהן גורלה של גרמניה מול על הכף, אין אפשרות לשקול את מידת אשמתו של כל אינדיבידואל, ויש משמעות עמוקה לעיקרון לפיו מרידות בצבא מדוכאות תוך ירי באדם אחד מתוך עשרה, מבלי להרהר כלל בשאלה אם הוא אשם באופן אישי או לא''.

ימים אחדים מאוחר יותר, בנאומו ברייכסטאג, ציין היטלר את רודולף הס כמי שמסר לו את האזהרות המכריעות נגד רוהם, שמהן לא יכול היה להתעלם.

מבחינה פוליטית פנימית היה 'ליל הסכינים הארוכות' צעד משתלם, כיוון ששבוע לאחריו מת הינדנבורג, ותמיכת הצבא הפכה את היטלר לשליטה של גרמניה והמפקד העליון. הצבא היה המרוויח העיקרי, כיוון שנשם לרווחה מסילוק 'החולצות החומות'. הובטח לו גם פיתוח חסר תקדים, ובפרט בתחום התעופה.

סגן הפיהרר

מעמדו של הס כסגן הפיהרר כלל את התפקיד אותו מילא מאז 1925, כמזכירו של היטלר וראש הארגון המפלגתי. תפקידיו הוגדרו כהשגחה על כך שהמפלגה תמלא את המשימות שהוצבו לה על ידי הפיהרר, הצגת עמדת המפלגה בפני גופי המדינה ובשטח עשיית החוק, ודאגה לכך שתביעות הנאצים יהפכו למציאות. בנוסף לכך הוא תפקד גם כנציב על לתלונות הציבור, שאליו כל גרמני יכול היה לפנות.

למטרות אלה בנה הס אירגון שהקביל למשרדים הממשלתיים בברלין, ובמקרים מסוימים ביצע את משימותיהם מבחוץ. לדוגמא, 'משרד ריבנטרופ' שהחזיק בברלין היה צל של משרד החוץ השמרני ברשות ואן-נוירט והתחרה בו. לימים יהיה ריבנטרופ, בן טיפוחיו, לשר החוץ.

הס הקים באמצעות אירגון זה מנגנונים מודיעיניים בלעדיים מחוץ לגרמניה. כחבר הקבינט תרם תרומה מכרעת באמצעותם לקבלת ההחלטות על הפלישות לצ'כוסלובקיה, אוסטריה, ופולין, בשלהי 1938 וב-1939.

התפישה כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם, נשאה פרי בעת סיפוח וכיבוש ארצות אלה. כאשר פלשו צבאות הנאצים לארצות אלה, ליבה הארגון להבות, גיס, שלהב, תמך והריע לפולשים, ושיתק את ההתנגדות המקומית.

תמיכת המיעוט הגרמני ואוהדי גרמניה ממוצא מקומי, הייתה בסיס איתן, שעליו נשענו הנאצים בכל המדינות שכבשו, לאחר שהנהיגו בהם את שלטונם. עד כדי כך הייתה רבה הצלחת הארגון.

לענייני פנים היו להס משרדים לחוק ציבורי, אמנות, תרבות, עיתונות, תעסוקה, כספים, טכנולוגיה וארגון [בראשות דר' טודט, שהיה לשר החימוש הנאצי בתחילת מלחמת העולם השנייה].

היה לו משרד חשוב ל'בריאות הציבור' עם שני משרדי משנה, האחד ל'מדיניות הגזע' והשני ל'חקר קרבת הדם', שנועד לבדיקת המוצא המשפחתי כדי לגלות 'דם יהודי'.

סך הכול היו לו כעשרים משרדים עד 1939. לאימפריה הרחבה שלו העמיד בראש המנגנון את מרטין בורמן, לימים מזכירו האישי של היטלר. פעילותו המגוונת היתה היסוד למנגנונים רבים שצמחו במהירות, וקרש קפיצה לבכירים רבים במפלגה הנאצית. הוא הניח לה את התשתית האירגונית.

כשר בלי תיק, היה הס חבר בקבינט של היטלר, אך למבנה הפורמאלי הייתה חשיבות מועטה. ההחלטות המכריעות היו של היטלר ו'נושאי רצונו'. במערכת כזאת בלתי נמנע היה שמחפשי העוצמה והמניפולאטורים הפוליטיים יגדילו את השפעתם. הס לא היה אחד מאלה. הייתה לו אמביציה אחת בלבד: 'להיות מתורגמנו הנאמן של היטלר, כמי שיודע את רצונותיו יותר מכל אחד אחר'. הוא שכנע עצמו בכך. הוא נעדר את כישורי המנהיגות והכריזמה, או הכישרון לנטרל אלגנטית את אלה שחתרו לקרבת היטלר.

ביודעו זאת הוא הגזים בנטיותיו הטבעיות לכיוון ההפוך של התאפקות ושתיקה, השפלה, סגפנות ומיסטיקה, והתפארות באידיאליזם וחוסר השחיתות שלו. הוא הפך עצמו ל'מצפון המפלגה'. בקנאות ודבקות של איש אינקוויזיציה, הפך לאינקוויזיטור של המיעוטים. זאת הייתה תחושת תיסכול ומרירות, שהוסבה בעיקר לשנאה פתולוגית כלפי הקומוניסטים והיהודים. במציאות האווירית בה חי, הטהורה והשקופה מצד אחד, אך רווית האכזבות מצד שני, הוא חש כ'אם כל המראות'. זאת הייתה הספירה האידיאולוגית שבתוכה ריכז, צעד אחר צעד, את הדחף שלו לממש את 'רצונותיו של היטלר'.

הנושא המרכזי בו עסק היה ניסוחו מחדש של החוק הגרמני. זה היה קונספט של 'צדק מהפכני' שנבע מהמשרד לענייני חוק של הס ומחץ את החוק המסורתי של רשויות המדינה. כך התאפשר להימלר ליצור את מדינת הטרור הסודית שעוצבה כמשולש: משטרה פוליטית – מחנות ריכוז – אס-אס, תוך עקיפת כל התהליכים החוקיים. זאת הייתה המגמה לפיה הימלר ניהל את מחנות הריכוז. סמכותו של הימלר נשענה על רצונו של היטלר. אולם היו אלה קציני החוק של הס אשר פרשו את החוק כך, שהימלר יוכל ליצור את המערכת.

רודולף הוס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, תיאר את הכשרתו בדכאו על ידי מפקחו של הס לנושא מחנות הריכוז. היו אלה הרצאות חוזרות, אזהרות ופקודות, שהאסירים הם אויבים מסוכנים של הרייך. תוך כדי הטפה והשפעה מתמדת בכיוון זה הוא יצר שנאה ואנטיפתיה כלפי האסירים, שאינה נתפשת מצד אלה שמחוץ לתחום. כך הוצאו מחוץ למעגל, ככל שהיטלר חפץ בכך, הקומוניסטים, הסוציאליסטים, מנהיגי האיגודים המקצועיים ומנהיגים פוליטיים ודתיים אחרים, ובעיקר היהודים. המחנות לא היו רק כלובים לאויבי הרייך חסרי התקנה. תחושת הטרור חסרת הגבולות שהם הקרינו היוותה תמרור אזהרה לכל אזרחי הרייך, שעשויים היו לחשוב על יציאה מחוץ לתלם ואפילו ביקורת על המשטר.

הסוגיה היהודית הייתה אחת מנושאי העיסוק המועדפים על הס. הוא היה מעורב בה באופן פעיל כל העת. בתחילה היה זה תהליך תחיקתי שהרחיק את היהודים בהדרגה מהחיים בגרמניה. הוא התחיל במרץ 1933, בקושי שישה שבועות לאחר שהיטלר עלה לשלטון, באמצעות צו שמנע מהם אפשרות לתבוע על נזקים שנגרמו בפוגרומים.

חודש לאחר מכן חסם חוק נוסף את היהודים לשירות במשרות בסקטור הציבורי. חוקים שאסרו לעסוק במקצועות נוספים נוספו 'צעד אחר צעד'.

בספטמבר 1935, נחקקו 'חוקי נירנברג' הידועים לשמצה, ל'הגנת הדם והכבוד הגרמני'. החוקים אסרו על נישואין או יחסים שמחוץ לנישואין בין יהודים ואזרחי הרייך שממוצא גרמני. ההחלטה עברה ברייכסטאג פה אחד. היא נחתמה על ידי היטלר כפיהרר, השרים לענייני פנים ומשפט, ועל ידי הס כ'סגנו של היטלר ושר בלי תיק'. זה לא היה נייר שעליו הוסיף הס את חתימתו בלבד. במכתב ששלח להיטלר תריסר ימים לפני שהחוק הופץ ברבים, הוא עסק בשאלה של השפעת החוק על היקף סחר החוץ, בשל 'החרם היהודי' על סחורות גרמניות בחו''ל. מסקנתו המפתיעה הייתה שההשפעה נמוכה מהצפוי, וניתנת להסבר במסגרת ההאטה הכללית בסחר העולמי.

השאלה היהודית הייתה תמצית מדיניותו של היטלר גם בנושאי חוץ, מכיוון ש'הקונספירציה היהודית העולמית עמדה מאחורי כל רשע', וחשוב יותר, בשל הצורך לטהר את העם הגרמני מ'תוספות נחותות', שמהן סיפקו היהודים את החלק הגדול יותר.

האופן בו הס הבין את היטלר, בנושא, עוד בכלא לנדסברג, היה שהשאלה היהודית אינה נושא פסיבי, שנועד לתעל את תסכולי ההמון. היא הייתה אקטיבית, בשורשי חשיבתו של היטלר, כיוון שניגודה הקוטבי היה הקונספט של 'גזע האדונים', שעליו הוא ביסס את כל האידיאולוגיה שלו.

הנושא שוכלל מאז בעיקר באמצעות ספרי השטנה של אלפרד רוזנברג, שהדגישו את הצורך להגן על הדם הנורדי הנמצא בסכנה באמצעות קטילת ערכים נחותים וקידום הריבוי הסלקטיבי של 'המין האידיאלי' באמצעות 'מעגלי דם קרובים'. הימלר התחיל בכך עם האס-אס עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון. מועמדים ליחידות העלית שלו, שעמדו להיות גרעין הגזע לגרמניה החדשה, נבחרו בזכות הופעתם הנורדית, וגם כלותיהם היו חיבות להוכיח דם טהור למספר דורות לאחור.

בחוברת 'מדיניות הגזע' לבתי הספר משנת 1934, תיאר הימלר את הגזע הנורדי כדלקמן: 'גבוה ורזה, עומד ונע בקלילות ובתואם, ובתוכו הנפש הנורדית הצלולה והבהירה להחריד, מחושבת הדעת והשקולה, אשר מגשימה עצמה רק דרך השתוקקות נצחית, חקירה והתארגנות, אבודה בעולם בחיפוש אחר הבלתי סופי והבלתי מושג'.

הבולשביזם, לעומת זאת, נתפש כמאבקם של תתי האדם, המנוהל ומובל על ידי היהודים. השאלה היהודית נקשרה כך קשר הדוק למאבק בבולשביזם. הס האמין במכלול זה כמו היטלר, הפילוסופים שעיצבו את השקפת העולם הזאת, ותלייניו: הימלר, היידריך והאס-אס. הס הבהיר זאת בנאום בעצרת המונים ב-1934, בה תיאר את הנאציזם כ'ביולוגיה יישומית' ותו לא. לגיטימציה לרעיון זה העניק מושג המדינה של האושופר, לפיו המדינה היא אורגאניזם טבעי, עץ קוסמי בעל הזכות המעשית לגדול ולהתפשט. יש לשלב אזרחים 'מתאימים' בתוכניות ההתפתחות האורגאניות שלה, על ידי הכלאה, תוך שלילת כל זכויות האדם הבסיסיות.

אין ספק שהיטלר הרהר על ההשמדה, כפתרון הבטוח ביותר לשאלה, החל משנות העשרים המוקדמות. הוא נתן לה ביטוי פומבי ב'מיין קמפף' ובדברו על הצורך ב'עקירה מהשורש', בתליה ותיאורים בוטים אחרים בנאומיו. על שולחן הכתיבה שלו, בעת שיסד את המפלגה הנאצית, הייתה בובת יהודי תלויה על גרדום. אלברט ספיר השתכנע ב'שנאתו הבלתי שפויה של היטלר ליהודים', שיתכן כי נבעה מחשדו כי הוא בן בלתי חוקי של אחד מבני משפחת רוטשילד. צוואתו הפוליטית, ועדויות של שלישו האווירי ניקולאס וון-בילו, מחזקים דעה זאת.

הס, שהתגאה בכך שידע את 'מחשבותיו הכמוסות' של היטלר, שיתף פעולה ברצון רב. בתפקידיו הציבוריים והרשמיים נותר מסור פאנאטית לחברו הטוב, ולגרעין הגזעי-ביולוגי של תפישת העולם הנאצית. גם מצבו הבריאותי הבלתי יציב התאים בעליל למצב בריאותו של היטלר: סימני המחלות שלהם, שטופלו בעיקר ברפואה אלטרנטיבית, היו זהים: היפוכונדר, חלוש, חולמני, חששן, אחוז עוויתות קיבה, ועוד.

מתכנן מדיניות תורת הגזע

השלב הראשון של מדיניות 'הצעד אחר צעד' הביו-רפואית, נחנך בחודשי השלטון הראשונים של הנאצים עם החוק ל'מניעת צאצאים פגומים תורשתית'. נטען אז כי שיטות תקיפות ומידיות הן חיוניות כדי שהאומה תינצל מ'מות העם'. עיקור חובה הופעל כלפי כל החולים תורשתית אשר הוגדרו: 'רפי שכל, סכיזופרנים, חולי מאניה-דפרסיה, בלתי שפויים, חולי מחלת הנפילה, העיוורים או חרשים תורשתית, הסובלים מעיוות צורה פיזי חמור, ואף ה'אלכוהוליסטים התורשתיים'. חוק זה, שתוקפו הוארך שוב ושוב במקביל לחוקי נירנברג, החל את התהליך המעשי של 'היגיינת הגזע'.

הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את 'בתי המשפט לבריאות תורשתית', אשר פסקו בסתר מי החייבים בעיקור. הוא היה בסוד כל הויכוחים הרפואיים, השיטות והתהליכים. הדבר מוכח במסמכים של עוזרו הראשי לנושא, דר' גרהארד ואגנר, שהיה בן חסותו וראש 'המשרד לבריאות הציבור' שלו. ואגנר התפרסם בהטפה הציבורית לחוקי גזע אנטי יהודים.

ההוראות שניתנו לכלל הרופאים ברייך הגרמני קבעו שעליהם לדווח על כל המטופלים המופיעים בתוכנית שכללו: חולים גנטית ונפשית, מאושפזים תמידית, חסרי שפיות פליליים, אלה שאינם בעלי אזרחות גרמנית, כאלה שאין להם דם גרמני, שלגביהם הופיעה הערה מפרטת: יהודים, יהודים חלקית בדרגות ראשונה ושנייה, כושים וכושים חלקית, צוענים וצוענים חלקית, וכדומה.

במשרד למדיניות הגזע של הס במינכן, הותוו גם קווים מנחים לנושא 'השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע'. נייר העבודה עסק בעיקר ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים'. מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן היא לתפקד כגזע אדונים, להנהיג אפרטהייד נוקשה, כך שאדונים ומקומיים יחיו באזורים נפרדים. כל התקשרות תהיה רק באמצעות היתר רשמי. יחסי מין יהיו אסורים לחלוטין, ועונש מוות יהיה צפוי לשותף המקומי'. לו היה כיבוש בריטניה מצליח, יתכן והמדיניות הייתה מיושמת קודם, באופן שונה אך במעט מאשר לעם היהודי, לגבי תושבי האי הבריטי. תוכניות מפורטות הוכנו למקרה שהכיבוש אכן יצליח. במסגרתן תוכננו כל הגברים הבריטיים להישלח לרוסיה ככוח עבודה, שיחליף את התושבים המקומיים שיושמדו.

בסוף מצעד המפלגה בנירנברג ב-1937, נשא הס נאום בפני ראשי המפלגה האזוריים: ראשית הוא תיאר את זינוקה המזהיר של המפלגה מהחשיכה של קרבות הרחוב למרכז תשומת הלב העולמית, הישג שהוא תוצאה של כוח הרצון וההקרבה. הוא הציע עצמו ככתובת לביקורת. הוא פירט בתיאור הבעיה היהודית, יחד עם בעיות הכנסייה והבונים החופשיים. 'הבעיה היהודית' היא משנית ודועכת. היא אינה מפריעה יותר לנאצים. בעצם נוכחותה היא רק מבליטה, בפרט עבור הדור הבא, את חשיבות פועלה של המפלגה. למרות התיאור המרגיע, הרי שהיקפו היחסי של נושא זה בנאום, מצביע על כך שהבעיה היהודית נותרה במרכז תשומת הלב של מנהיגי הנאצים. היא הייתה כרוכה קשר הדוק לעימות שלהם עם הבולשביזם, המזוהה עם היהודים.

בנאום חשוב זה חשף הס שוב את הפנאטיות שלו, שהקבילה לזאת של היטלר. חוסר הרחמים והשנאה בלטו בו. הנאום שימש נדבך מרכזי בשינוי שעברה גרמניה תוך מספר חודשים לאחר מכן. סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה הפכו ליעד מידי, מתוך המחשבה שאנגליה וצרפת לא יתערבו. במקביל, ריכז היטלר את כל סמכויות הפיקוד הצבאי בידיו. הוא סילק את כל המתנגדים לתוכניותיו, שחששו ממפולת בלתי מתוכננת.

דיונים סודיים אודות שיטות ותהליכים לחיסול חסרי המזל שכונו 'אינם ראויים לחיים' המשיכו עד קיץ 1939, כאשר היטלר הורה לדר' קונטי, ממשיכו של ואגנר, להפעיל תוכנית כזאת. קונטי סירב, כיוון שלא קיבל סמכות רשמית. היטלר פנה לראש משרד הקאנצלר, פיליפ בוהלר, ומינה אותו ואת הרופא הנאצי הקיצוני, קרל ברנדט, לארגן תוכנית 'המתת חסד'.

באותה עת שבוהלר התחיל להפעיל את התוכנית, ביולי 1939, בכיר נוסף במשרד הקאנצלר, ויקטור בראק, מינה את ראש המשטרה הפלילית של היידריך, ארתור נבה, לפתח שיטת רצח מתאימה. נבה פנה לראש המחלקה לפיזיקה וכימיה במכון לטכניקה פלילית שלו, דר' אלברט ווידמן, שהציע את השימוש בגז פחמן. זמן קצר לאחר מכן הוחל בבניית אבות טיפוס של תאי גזים, שהראשון בהם הושלם בחורף 1939-40.

העובדה שתוכניות אלה יצאו לפועל זמן מועט לפני ההסתערות על פולין היא סימן ברור לכך ש'החזון הגזעי' בליבת מדיניות החוץ הנאצית, היה גורם מרכזי בהחלטה לצאת למלחמה. הדחף העמוק ביותר למלחמה היה להמשיך את רצף העיקור, הרצח מטעמים רפואיים והשמדת העם. הס, שעמד בקשר קרוב עם היטלר וגרהארד ואגנר, חייב היה להבין את הגורל שתוכנן עבור יהדות אירופה. באותה מידה, כגנרל באס-אס, הוא לא יכול היה שלא לדעת על התוכניות הספציפיות לגבי פולין.

הס חש צורך, כאידיאליסט מס' 1, לתת לגיטימציה לפלישה הנאצית לפולין, שכונתה 'תיבה לבנה'. בנאום שנשא ימים ספורים לפני ה-1 בספטמבר 1939, ביטא שוב נאמנות עיוורת לפיהרר, כחלק מהתשוקה העיוורת שהייתה ביסוד המישנה הנאצית. לאחר שהמערכה הצבאית הקצרה הסתיימה, ב-8 באוקטובר 1939, והרוסים התקדמו למזרח פולין כמוסכם בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הוסיף הס את חתימתו אחרי היטלר, גרינג, ושר הפנים פריק, לצו המכריז על ביתור פולין שבשליטה הגרמנית. היא חולקה לשניים: מחוז גרמני עיקרי במערב. ושריד בדרום שכונה 'הממשל הפולני הכללי', בו רוכזו רוב היהודים לזמן מה, עד תחילת 'הפתרון הסופי'.

למושל החלק המערבי, שהפך ל'אחד מחבלי גרמניה', מונה ארתור גרייזר, טייס מה'קירקס המעופף',והישתקפות של דמות גרינג. בבירת החבל, העיר לודז', הוקם גטו ליהודים, בו עסקו בעבודות כפיה ביצור מוצרים לצבא הגרמני. ליד העיר הוקם מחנה ההשמדה הראשון, חלמנו. החבל הפך להיות מודל, בו נוסו לראשונה התהליכים והאמצעים להשמדת היהודים. עיני הרייך היו 'נשואות' למקום, בו כל פתרון שנוסה בהצלחה הועתק ליתר הרייך.

רודולף הס היה זה שריכז ותכנן באופן ממשי את מדיניות תורת הגזע מראשיתה. הוא הטמיע אותה לפרטיה בהקניית העקרונות המפלגתית, במינהל הציבורי הגרמני, ובתוכניות 'מרחב המחיה'. לפני המלחמה היא הועברה, מטעמים טכניים בלבד וללא שינויים, למנגנונים של היטלר והאס-אס. גרינג היה מי שקבע את היעד, ההיקף והעיתוי, של אחת הפעולות הגדולות במסגרתה. הפקודה שנתן ב-31 ליולי 1941 הגדירה מטרה גדולה – העם היהודי.

למרות שהימלר הפך בסופו של דבר לאחראי ל'גרמניזציה' של האיזור, תחת התואר 'המפקח על מיזוג הלאום הגרמני', ברור, גם מתוך מכתבים, כי הס גילה ענין אישי ב'תוכנית המזרח'.

בהתכתבות עם שר המשפטים אודות חוקים המונעים מיהודים ופולנים זכויות משפטיות, והופכים אותם לקורבנות ענישה פלילית מיוחדת הכוולת עבודות כפיה, הוא מבטא את הדעה כי 'העם הפולני רגיש פחות מהגרמני לסבל הנגרם מכליאה'.

הס היה מודע היטב לתוכנית 'המתת החסד'. בתוקף תפקידו כ'מצפון המפלגה' הוא קיבל מכתבים מרופאים אש חשדו כי מטופליהם חוסלו. הס היה מודע גם לזוועות האכזריות נד היהודים בפולין, כיוון שכמתווך בין המפלגה למדינה הוא קיבל תלונות ממפקד הצבא במזרח, עוד בחורף 1939-40, אודות הנזק הנגרם למורל הצבא מחמת פעילות האס.אס. כמו לגבי העצומות נגד 'ההמתה בחסד', נראה כי הס פשוט העביר את החומר לטיפולו של הימלר. בפברואר 1941 דרש הס את הדחתו של גנרל מייס, אשר נאם מול קציניו נגד פעולות האס.אס..

כל מי שהיה בענינים בברלין ידע על הזוועות בפולין. אלברט האושפור כתב מכתב מתיסר לאימו, בו תיאר את מבוכתו וחוסר האונים שלו לנוכח המאורעות המחרידים: הוא ישב לשולחן מול אדם אשר תפקידו היה לגרום לחלק הארי של האוכלוסיה היהודית שהובלה לגטו לובלין, לקפוא ולרעוב למוות על פי התוכנית.

אין זה סביר כי הס היה בלתי מודע לפעולות האס.אס. הוא היה משוכנע במטרות הגזעיות-ביולוגיות של הנאציזם, והיכרותו האינטימית עם היטלר ונסתרי מוחו. קשה להאמין כי הוא היה בלתי מודע לקשר בין 'הפתרון הסופי' לבעיה היהודית ותוכנית 'המתת החסד', אשר בוצעה בעיקר על ידי האס.אס, למרות שנשלטה ממשרד הקאנצלר. קשה לקבוע מה היו מחשבותיו הפרטיות של הס אודות הזוועות 'ההכרחיות' בדרך למטרות בהן האמין. הוא האמין כי העימות בין טוב לרע בדרך להתפתחות הנאציזם מסתיים בנפשו של היטלר המנהיג, שהוא התגלמות המצפון כשם שהוא התגלמות המדינה.

באותה מידה הוא לא יכול היה שלא לדעת על התוכניות הספציפיות לגבי פולין.

הטירוף הנאצי ומדינות העולם

מדיניות החוץ הנאצית לבשה, בעיקבות אווירת הניצחון לאחר הסכם הכניעה של צרפת, שנחתם פחות משנה לאחר כיבוש פולין, אופי של 'תוכנית מפוארת לחלוקת העולם'. התוכנית כללה את יבשת אירופה כפופה כולה תחת הנהגה נאצית.

היטלר חתם את הכרזת הניצחון שלו בחזית המערבית בהצעת שלום פומבית, תוך פניה 'לשכל הישר וההיגיון הבריטים'. הניתוח הגיאופוליטי שלו היה כדלקמן: אנגליה תלויה כעת להישרדותה, ברוסיה וארצות הברית. אם התקווה ברוסיה תכזיב, והיא תיפול, תכזיב גם התקווה באמריקה, כיוון שנפילת רוסיה פרושה עליה עצומה בכוחה של יפן, שתוכל להכריע את ארצות הברית. הייתה זאת הפוליטיקה של היוהרה האווירית, שכנפיה היו רחבות עוד הרבה יותר ממדיניות הגזע, שתוכננה במסגרתה.

למרות שתבוסת רוסיה הייתה חיונית, היטלר לא בחל, עד שיספיק לאסוף את הכוחות מולה, מה שיהיה בקיץ 1941, בפתיחת חזית מול אנגליה בקיץ 1940, כאופציה זהירה'. הוא קיווה להכרעה באמצעות לוחמה מהאוויר ומצור ימי באמצעות צוללות, בהתשה שתימשך שנה או שנתיים. השאלה הבריטית, שהייתה מומחיותו של הס, נותרה אם כן מכרעת.

באנגליה הייתה באותה תקופה עדיין התלבטות לגבי מתכונת היחסים עם גרמניה, שהתנגדה לקומוניזם, האויב המשותף. פעילות מודיעינית רבת היקף התנהלה בין שתי המדינות, במטרה למצוא את הנוסחא לפשרה. היעדר הסימנים למנהיגות שוות ערך להיטלר, גרמה לרבים לחשוב כי התבוסה האנגלית בלתי נמנעת. צ'רצ'יל היה היחיד שהבין כי מדיניות הפיוס תביא לכך שגרונות כולנו יחתכו תוך שנים ספורות'. בסופו של דבר ניצחה התפישה של צ'רצ'יל, אשר לא האמין ב'גרמניה הגיונית'. זה מינוח בלשון המעטה, למה שנראה כבר אז לכל בר דעת, לנוכח מה שתואר כאן אודות מדיניות הגזע.

על היותה של בריטניה חלק ממעגל חוסר ההיגיון למשך זמן כה רב, מעידה ההזמנה ששלחו להס, בקיץ 1939, להשתתף בשיחות הבנה בסקוטלנד, כאשר ידעו על כל הצווים המחרידים שהיה חתום עליהם. שום מדיניות של 'ריאל-פוליטיק' ואי התערבות בנעשה ביבשת, לא יכולה להסביר זאת. מדיניות הפייסנות נמשכה עוד ועוד, אף בזמן ההפצצות על לונדון.

הגדרת הנאצים כבלתי שפויים מקובלת כיום בקרב רבים, ופוטרת במידת מה מעיון וחקר מעמיק של אותה תקופה. קל מאד להגדיר מישהו כ'בלתי שפוי', לנוכח מעשים ודעות שבהחלט עומדים בקריטריונים האלה. אך חייבים גם לנסות ולתאר את הגורמים לאי השפיות הזאת. למנהיגי העולם עמדו כל הכלים הפסיכולוגיים לאבחן את הנאצים. הסיבה שגם צ'רצ'יל לא העמיק בהסבר הגורמים, מעידה עד כמה היו תופעה כמעט ומובנת מאליה, נתפשת כנורמטיבית, מה שהיום כמובן שלא יעלה על הדעת.

אין ספק שלנאצים הייתה יכולת לתעתע ולהטעות את העולם באמצעות כושר ההונאה הפוליטי שלהם, שנבע ממספר גורמים, פסיביים ואקטיביים.

מרכיבי ההונאה הפסיבית: א. הצלחותיהם החברתיות והכלכליות בעידן השפל הכלכלי. ב. מדיניות תורת הגזע הייתה מקובלת, בסייגים רבים, כדארוויניזם חברתי. ג. החרדה מהבולשביזם. ד. גרמניה נחשבה כבירה התרבותית של אירופה. ה. הנאציזם צמח בתקופת השיא של ספקולציות בורסאיות, שבהן שלטה נורמת הונאת הזולת למטרות רווח.

מרכיבי ההונאה האקטיבית: א. היטלר והנאצים הבכירים חיו בהרגשה שהם 'אנשים עליונים', שיכולים לשקר כרצונם אם הדבר משרת את מטרתם, בלי לחוש רגשי אשמה. ב. 'עיקרון הפיהרר' הביא לכך שההחלטות החשובות היו תחת מרכז שליטה אחד ואפופות סודיות. ג. בהשפעת המיליטריזם הגרמני, שראה במלחמה את המשך המדיניות בדרכים אחרות, נתפשה התכסיסנות כחלק בלתי נפרד מתורת הניהול הצבאית והאזרחית. ד. המצוקה האישית הקשה של האזרחים הביאה לכך שכל האמצעים נתפשו ככשרים כדי לשרוד.

אך הנאצים היו 'שקופים' ומעולם לא הסתירו את 'החזון הגזעי' שהיה מטרתם האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור, ומימשו אותו בצעדים חוקתיים, מנהליים ובמעשים. אי אפשר היה שלא להבין את מניעיהם האמיתיים ואת הדרך בה הם הולכים. לכן דבקותם בפיתוח התעופה, שהייתה באותם ימים תחום חדיש שהגדיר את גבולותיה החדשים של האנושות, עשויה להסביר יותר מכל כיצד יכלו להתמיד בדרכם בלי הפרעה.

מערכת הדימויים והערכים על ציר האנכיות היא אקסיומתית. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכול. אחת המחויבויות האנושיות הראשוניות, פיזית ורגשית, היא המחויבות לאנכיות. אנו מחויבים לחלום או לפעולה ההופכים אותנו לניצבים דינאמית, הפוטרים אותנו ממשקלנו, המעניקים לנו את חווית האוויר הראשונה והיחידה. הטבע האנושי נוטה לקשר בין הגבוה והנשגב. האנכיות נתפשת כמקור כל התכונות האנושיות. המעוף שווה לחיים עצמם. האנכיות במתכונתה הקיצונית, זאת של האדם העליון, עשויה להידמות כתרופה לבריאות הנפש. זאת למרות שאין קשר מוכח בין האנכיות למוסריות, להיגיון ולשפיות.

המטוס ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד לאדם הפורש ידיו. הוא דומה לישו הצלוב. למעשה, ההאנשה של המטוס היא כה ברורה עד שהיא מובנת מאליה. המטוס כדימוי מואנש איפשר לנאצים לפרוט באופן מניפולטיבי על נימים רגשיות רבות בעולם. ההתחמשות במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית להיראות מוצגים כאנושיים ומפותחים. ביטוי האנכיות הזה היה מקור לתירוצים. זאת הייתה אפשרות לעיצוב מחדש של הבמה הפוליטית, והצגת האיום הצבאי המוחשי כאלגוריה והזדמנות לחיים טובים יותר. מנהיגי הנאצים הובנו כגורם מייצב וכמושיעים בעזרת המטוסים וחיל האוויר שלהם. זאת למרות שמבחינתם תורת הגזע מצאה בתעופה את התגלמותה הטבעית והטכנולוגית.

לאזרחי העולם ברי הדעת הייתה ברורה מלוא המשמעות של תורת הגזע כלפי היהודים. אך מנגד הם חזו בהתחמשות אדירה ומרהיבה במטוסים, שהיה בה מרכיב חיובי של התפתחות טכנולוגית ותחבורתית. הם ידעו, מתחילת המלחמה, כי היהודים מרוכזים בגטאות במטרה להישלח למחנות השמדה, אך לא התנגדו בגלל עוצמת הלחץ הפסיכולוגי שפעל עליהם. דימיונם ורצונם שותקו כתוצאה מהאקסיומתיות של מערכת הדימויים האנכית.

ב-1937 הקרינו בבריטניה את הסרט המדע הבידיוני 'צורת הדברים שיבואו', על פי ספרו של ה.ג. וולס. העלילה נסבה סביב השתלטות מהפכת התעופה על המדיניות העולמית. בסרט מתוארים להקים של אלפי מפציצים המכסים את השמיים, ומפציצים את בריטניה. הקהל הבריטי התפקע מצחוק למראה תמונות אלה. הוא לא האמין באפשרות קיומם. שנתיים לאחר מכן הסרט הפך למציאות ממשית וכואבת ביותר. בארצות הכבושות לא יכלו האזרחים, והיהודים בפרט, להתנגד יותר. די היה כי אזרח אחד, ולא חשוב מאיזה מוצא, ימרה את פי הגרמנים, כדי שכל הרחוב בו היה גר יחוסל, כפעולת עונשין והתראה.

ההשתכנעות בצורך לערוק

פיתוח מטוסי ההפצצה ארוכי הטווח, שהיה החידוש הצבאי העיקרי בשנות השלושים של המאה העשרים, הפך את בידודה הימי ההיסטורי של אנגליה לחסר משמעות. היא חיפשה בגרמניה בת ברית שתעניק לה עורף אסטרטגי אווירי. הנושא עמד במרכז כל המגעים הפוליטיים בין אנגליה לגרמניה הנאצית בתקופה לפני המלחמה.

הדואליזם האווירי בהשראת תורת הגזע, הופעל גם בכל מדיניות החוץ של הנאצים, ובפרט בא לידי ביטוי בניסיונותיו של הס ליצור קשר עם אישים בריטיים רמי דרג, ממשפחות המלוכה והאצולה, בעיקר במטרה ליצור ברית משותפת נגד הקומוניזם העולמי. הנאצים היו משוכנעים כי הצמרת הפוליטית הבריטית מעוניינת בשמירת האימפריה, שהסכנה הגדולה ביותר עבורה הייתה התקוממות קומוניסטית של העמים שנכללו בה.

את 'המדיניות האנגלית', שאליה התייחסו כבר היטלר והס ב'מיין קמפף' כזאת שתשחרר את גרמניה לחיפוש מרחב המחיה במזרח, הוביל ריבנטרופ, בן חסותו של הס, שהפך לימים לשגריר באנגליה ושר החוץ הנאצי. היא שאפשרה את הפתיחה החגיגית של אולימפיאדת 1936 בברלין.

באולימפיאדה יצר הס את הקשר עם הדוכס מהמילטון, חבר באגודת 'השחר המוזהב', המקבילה הבריטית ל'אגודת הטולה'. כמו הס, היה הדוכס מהמילטון טייס נלהב ומקצועי מאד, מדריך טיסה ומפקד טייסת בחיל האוויר הבריטי. בעיתונות הוא כונה 'הדוכס המעופף'. ב-1933 הוא היה לאדם הראשון שטס מעל הר האוורסט, במסגרת מיפוי אווירי של הרי ההימלאיה, וזכה לכבוד מלכים בשובו. הוא כתב ספר על הטיסה ובו יחס את הצלחתה לצוותו ולביצועים הטכניים של המטוס שהטיס.

הדוכס מהמילטון פגש את הס באמצעות ידידם המשותף אלברט האושופר. הדוכס הוקסם מאישיותו של אלברט, הם הפכו לידידים אישיים, ואף בילו חופשות יחד. הדוכס הביע את רצונו לראות את הלופטוואפה שבנה גרינג בסתר, תחת הכיסוי של מועדוני תעופה לחובבים ותעופה אזרחית.

טיסתו של צ'מברליין למינכן בספטמבר 1938 כדי למנוע מלחמה עשתה רושם רב בגרמניה ואנגליה. הצעתו של גרינג לטוס בספטמבר 1939 לאנגליה די למנוע מלחמה, עשתה רושם רב על הס.

בספטמבר 1939, כאשר פלשה גרמניה לפולין, ביקש רודולף הס מהיטלר להתגייס ללופטוואפה ולשרת כטייס קרבי בחזית. היטלר דרש מהס הבטחה שלא יעשה זאת. הס עמד באיסור למשך שנה בלבד. סיטואציה זאת זהה לזאת של היידריך, מתכנן הפתרון הסופי. גם הוא היה טייס קרבי, שהיטלר אסר עליו פעילות מבצעית, והוא התקשה לעמוד בכך.

הס השתכנע בנחיצות רעיון טיסת השלום לאנגליה ביוני 1940, במהלך השלבים האחרונים של הפלישה לצרפת. מחווה דרמטית כזאת התאימה לאופיו הרומנטי והבלתי יציב. היא הייתה עשויה להעמיד אותו מחדש בשורה אחת עם היטלר 'היטלר כבש את צרפת ואני עשיתי שלום עם אנגליה'.

בספטמבר 1940 הוא השתחרר מהשבועה להיטלר שלא להטיס מטוס במשך שנה. קדחת הטיסה אחזה בו שוב. הוא שקע בחלומות בהקיץ על כך שיחתוך דרך הדייסה הדיפלומטית וינווט עצמו ישירות ללונדון. הוא חזה בעיני רוחו את הכותרות בעיתוני כל העולם. הרעיון היה מוזר, גחמני, אך הוא קרם עור וגידים לאחר שצ'רצ'יל דחה את 'פניית השלום' של היטלר ובכך הפך את המלחמה בשתי חזיתות, ואת הצטרפות ארצות-הברית אליה, למוחשיות.

למטוס ככלי תחבורה הייתה השפעה ישירה על ההחלטה שקיבל הס. אין ספק שהוא חשב שהוא מייצג את 'הרוח הנאצית' באופן כזה, ויהיה גם בעמדת מיקוח משופרת. הפנייה המרשימה שלו תגיע מיד לדרגים הגבוהים ביותר, לאריסטוקרטיה והתקשורת השמאלנית. הבחירה בהמילטון הטייס כפרטנר, למרות שלא היה דיפלומט אלא איש צבא, גם מוכיחה זאת.

הס ציפה למצוא באנגליה, דרך קשריו עם המילטון והאצולה האנגלית, אנשים דומים לו בחשיבתם, המגלמים את הנפש האווירית המתנשאת, ואשר יחשבו על האימפריה הבריטית, כמו שהנאצים חשבו על רוסיה. אך בקרב רוב הפוליטיקאים האנגלים הייתה תחושה כזאת מהם והלאה.

הס פעל מתוך תחושת שכנוע עצמי. הוא חש שהוא ממלא את רצון הפיהרר, מבלי שדיבר איתו. הוא יביא שלום עם בריטניה, ימנע מלחמה בין שתי חזיתות, ויזכה ביוקרה אישית ובקידום כשיחזור. לכל אלה לא היה בסיס במציאות. לא קדמו להם התייעצויות מקיפות, שיקול דעת ושיתוף פעולה בקבלת החלטות. זאת הייתה החלטה אינדיבידואלית, גאוותנית, עיקשת, תקוות הרהורי הלב. ככזאת היא הייתה רצינית עד כדי פטאליזם.

פרופסור קרל האושופר התנגד ככל הנראה לטיסה. יש הטוענים כי הס בחר את מועד טיסתו בעצה אחת עם יועצו לאסטרולוגיה ותורת הניסתר, אשר מסר לו על הערכות נדירה לאורך קו יש של שישה כוכבי לכת במזל שור, בזמן הירח המלא ב-11/5/1941, בדיוק יום אחד לאחר נחיתתו בסקוטלנד. מכיוון שהס נולד תחת השפעת מזל שור, הוא האמין שמצב כוכבים זה מגביר מאד את סיכויי הצלחתו.

תחושת השכנוע העצמי, שהייתה מרכזית בתהליך שקבלת ההחלטה של הס, מבטלת את הצורך בהתעמקות בשאלה אם היו לו שותפי פעולה. מומחי טיסה טוענים כי שום טייס מקצועי לא היה מעז לטוס באזור כה צפוף בהגנת ראדאר ואש נגד מטוסים כמו שהיו חופי אנגליה באותם ימים. הס לא היה היסס בכל מקרה. הוא האמין בהשגחה העליונה, וככל שמידת הסיכון הייתה גבוהה יותר, כך התגמול נחשב רב יותר מבחינתו.

את השפעת השכנוע העצמי על התנהגותו של הס אפשר לראות מהשלבים הראשונים של תכנון המבצע. עולה מהם התמונה של שאיפה והכנה קפדנית, אך אי קשירת הקצוות, ואי סגירת הפרטים הקטנים למקרה של צורך בתוכנית חליפית. התוכנית היא ב'קנה מידה גדול', כמו מבצעיו של היטלר.

העמימות היא נחלתו של מי שמונע על ידי עיקרון השכנוע העצמי. באותה מידה שהוא משוכנע ברצונו שלו, הוא משוכנע שהוא מבין את רצונות הזולת. הוא מקיים דו-שיח של חרשים. יתכן וזה היה הדיאלוג שקיימו הס והיטלר לפני הטיסה. יתכן והס הבין חצאי אמיתות משיחותיו עם היטלר ולהפך. ברמת היוהרה והביטחון העצמי השופע בה התהלכו לאחר הניצחון על צרפת, אין ספק שהיה מקום רב לעירפול בדיאלוג, שנבע מבדידות בצמרת וסחרחורת גבהים.

תובנה זאת לגבי אופיו של הס מתחדדת כאשר קוראים ממכתב שלח לבנו, בינואר 1945 מהכלא באנגליה: 'יש לי רק בקשה אחת עבור בני. שיהיה מסוגל להיות אובססיבי כלפי משהו, לא חשוב באיזה תחום, וגם אם סיכויי ההצלחה קלושים'.

בריאותו ומצב רוחו של הס השתפרו פלאים מרגע קבלת ההחלטה לטוס. פסקו הספקות, והוא הפך רגוע ומאוזן.

הטיסה לאנגליה

לאחר שהס לא קיבל מטוס מגרינג, הוא פנה ליצרן המטוסים מסרשמידט וקיבל ממנו מטוס מתאים, מדגם אמ-110. היה זה מטוס דו-מנועי ותלת-מושבי, שהס הוציא ממנו את המושב האחורי לצורך התקנת מיכל דלק נוסף. ההכנה המורכבת ארכה חודשים ארוכים, ולקחה בחשבון את כל הפרטים והסיכונים האפשריים. גורם אחד לא נקלח בחשבון: הנחיתה במטוס המסורבל ברצועת הדשא הקטנה בחזית אחוזתו של הדוכס מהמילטון הייתה טעות רבתי מלכתחילה. המנחת התאים למטוסים קלים בלבד. בנוסף תכנן הס לנחות בשעת דמדומים מאוחרת, והדבר חייב עיתוי מדויק, והארת המנחת ליתר בטחון.

ככל שהשתכנע הס בסיכויי הצלחת טיסתו, הוא השתכנע גם בהצלחת השיחות. ההכנות לטיסה ולשיחות השלום שיקפו אלה את אלה. מידת הסיכון בטיסה חפפה למידת הסיכון בשיחות. שניהם התאחדו בשילוב טבעי, כפנטזיה של שליטה אנכית. התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים, לעומת התפשטותו ביקום מפוצל, הן רבות.

תמונת המצב הצבאית שקדמה לטיסתו של הס במאי 1941 הייתה כדלקמן: גרמניה התכוננה בסתר לפלישה לרוסיה, כאשר כלפי חוץ היא נמצאה איתה בברית. בחזית המערבית, גרמניה כבשה את מרבית אירופה המערבית, ונמצאה במלחמה עם בריטניה. מרבית אגן הים התיכון והבלקני נמצאו גם הם בשליטה גרמנית. בריטניה, למרות הפצצות כבדות מהאוויר ומצור ימי, החזיקה עדיין מעמד, והאנגלים אף נחלו ניצחונות ראשונים על האיטלקים בקרבות בים התיכון. בתחילת אפריל 1940 נטתה המערכה בים התיכון שוב נגד אנגליה, ונראה היה כי כוחותיו של רומל עומדים לכבוש את אלכסנדריה, בה התגוררו הוריו של הס. באנגליה, העריך הס, מתחולל מתחת לפני השטח מאבק אימתני בין אלה המעוניינים ב'שלום בוסר' ואלה המתכוננים להילחם עד הסוף.

בחזית הבריטית התחושה הייתה אם כן של חוסר בהירות, תוצאה של חוסר ההכרעה. כל צד דבק בסיכוייו לנצח, והמגעים הדיפלומטיים, שהסתחררו כשבשבת, שיקפו זאת. הספקולציות על התמוטטותו הקרובה של שלטון צ'רצ'יל היו רבות, ובאותה מידה היו ספקולציות על התמוטטות שלטון היטלר הקרובה. לערפול הפוליטי נוסף עירפול מודיעיני. הס ניהל מגעים עם סוכנים חשאיים ודיפלומטים שונים לפני הטיסה, באמצעות אלברט האושופר, כאשר לא ברור עד היום מי מהם היה סוכן כפול, או מי יצג באמת את דעת ממשלתו. המנהיגים בשני הצדדים יצרו גם הם מסך ערפל, שנועד להגביר את יכולת ההונאה של צבאותיהם. לאלה יש להוסיף את המדיה הבינלאומית המקוטעת בזמן המלחמה, ואת הסירבול הביורוקרטי שבין הגופים המדיניים והצבאיים השונים שבחשו בקלחת.

ב-5/5 שוחח הס שיחה אישית בארבע עיניים עם היטלר שנמשכה ארבע שעות, בקאנצלריה בברלין. הם נראו אחריה נפרדים בידידות לשלום. לאחר מכן נסע הס לבדיקות אחרונות של השיפורים שבוצעו במטוס המסרשמידט אמ-110 במפעל באוגסבורג. פגישתו האחרונה של הס לפני הטיסה הייתה עם רוזנברג הארכי אנטישמי. לא עלה בה ברמז נושא הטיסה. יתכן כי רוזנברג קיבל ממנו את המכתבים שהשאיר למקורביו, וביניהם מכתב להיטלר בו ציין כי: 'במידה שהשליחות תיכשל, כדי שלא תהיה לכך השפעה שלילית עליך או על גרמניה, מותר לך יהיה להצהיר עלי כמטורף'.

הס המריא לטיסתו בשבת 10/5/1941 בשעות הערב המאוחרות, שכן תכנן להיכנס לאנגליה לאחר השקיעה. מטוסים גרמנים הוזנקו בעקבותיו, כיוון שדבר טיסתו התגלה לצמרת הנאצית כמעט מיד לאחר שהמריא,אך היה זה באחור רב. בגלל הטיסה מערבה לעבר שקיעת השמש, השתהה הס זמן נוסף בטיסה מעל לים הצפוני, במטרה להגיע לקו החוף בעיתוי הדמדומים המדויק, בו לא יוכלו התצפיתנים לזהות אותו, אך יהיה לו עדיין מספיק אור לנחיתה. על אף שהרדאר והתצפיתנים זיהו את מטוסו של הס, הם נכשלו באיתור המדויק, וזוג מטוסי ספיטפייר שפיטרל לאורך החוף לא הצליח ליירט אותו.

כדי להתחמק מסכנת היירוט, הטיסה התבצעה במהירות גבוהה, ובשל כך הניווט מעל היבשה היה לא מדויק. הוא חלף על איזור הטירה של המילטון, הגיע עד לקו החוף הסקוטי המערבי, פנה ב-180 מעלות וחזר לאזור הטירה. כך הוא איבד דקות יקרות, בהן השתררה חשכה מוחלטת. המנחת לא נראה, והס החליט לנטוש את מטוסו בצניחה. לא היה לו כל ניסיון קודם במילוט במהירות גבוהה. כדי לצאת מהמטוס, הס היה צריך לנסוק עם מטוסו כלפי מעלה, ובגלגול חבית להפוך את המטוס במהירות נמוכה כך שהחופה תהיה כלפי הקרקע, וליפול. אך הוא הפך את מטוסו בגלגול פשוט, כשהוא טס במהירות גבוהה בקו ישר. כך השתחרר מהמטוס בקושי רב. הוא שבר את רגלו בשל הצניחה הגרועה.

התגובות לטיסה

לאחר שנלכד על ידי משמר בריטי שהיה באזור, הציג עצמו הס בשם בדוי כידיד אישי של הדוכס מהמילטון, אשר יש לו מידע עבורו. המילטון קיבל בהפתעה רבתי את ההודעה שהס הגיע, מה שמעיד שכנראה לא היה שותף לתוכנית. לאחר מספר ימים בהם העבירו אותו מספר חקירות ראשוניות, הסכימו שוביו להפגיש בינו להאמילטון. לאחר שזה אשר לאחר שזיהה את הס, הוא מיהר לדווח על כך לצ'ר'ציל המופתע. המילטון קיבל אישור להמשיך בשיחות עם הס. הס אמר להאמילטון שהוא במשימה הומאנית. הפיהרר לא רוצה להביס את אנגליה ומעוניין להפסיק את המערכה מולה. הוא ביקש מהמילטון שיאסוף נציגים בכירים ממפלגתו כדי לשוחח על הנושא. תשובת המילטון הייתה כי יש רק ממשלה אחת בבריטניה.

היטלר היה כאחוז טרוף ומופתע לחלוטין כשנודע לו דבר הטיסה. ההודעה שמסר לפירסום ברדיו הגרמני הייתה כדלקמן: ''חבר המפלגה הס, שנאסר עליו בפרוש על ידי הפיהרר להשתמש במטוס בגלל מחלה שהחריפה בשנים האחרונות, הצליח בניגוד לפקודה זאת להניח ידיו על מטוס לאחרונה. הס המריא בשבת, 10/5 שעה 1800 מאוגסבורג, למטרה שממנה לא חזר.המכתב שהותיר אחריו מראה, מרבה הצער, סימנים של התפרעות נפשיות, שמצדיקות את החשש כי הס היה קורבן להזיות. הפיהרר הורה מיד על מאסר שלישיו של הס, אשר ידעו על הטיסה, ובניגוד להוראתו, שעליה ידעו גם, לא מנעו את הטיסה ולא דיווחו עליה. על התנועה הנאצית להניח, לנוכח הנסיבות, למרבה הצער, כי הס התרסק, או הייתה לו תאונה דומה''.

באנגליה בינתיים שרטטו מומחים פסיכולוגייים את פרופיל אישיותו של הס. הוא תואר כבעל אישיות חיוורת, אופי מוסרי מפוקפק, שבסביבתו החברתית נדבק לו הכינוי 'הגברת הראשונה של המדינה' וכינויים נשיים אחרים. הס תואר על ידיהם כשלוו למדי, אך מעט בלתי מאוזן. הוא הפך והפך במוחו ביוזמתו עד שהפכה אצלו שיגעון לדבר אחד. הס השתמש בטיסה כדי לחזק את קווי האופי החלושים שלו. הוא שכנע עצמו כי גרמניה תנצח במלחמה, אך במחיר כבד ולאחר זמן רב, וחשב שלו רק יצליח לשכנע את העם האנגלי שיש בסיס לשלום, הוא יביא לסיום המלחמה וימנע סבל בלתי נחוץ.

הס ניסח תנאי שלום מגוחכים במכתב שהביא עימו. גם עיתוי הטיסה, שעה שלונדון נמצאה תחת גלי הפצצות כבדים מהאוויר שלא ידעה כדוגמתם, הבהירה כי גרמניה לא רק מעוניינת לשמור ולפתח את עליונותה האווירית והצבאית, אלא גם את תחושת העליונות הניטשאית. ניתוח המכתב והמניעים מאחוריו חיזקו את עמדת צ'רצ'יל נגד השלום והמתפייסים, עמדה שכמעט והתקפל ממנה באותם ימים לנוכח הלחצים שהופעלו עליו על ידי לויד ג'ורג', ראש מחנה השלום. טיסת הס חיזקה גם את ההערכה כי גרמניה עומדת לפתוח בקרוב במערכה נגד ברית המועצות, מה שיביא לצמצום הלחץ הצבאי על בריטניה ובמקביל יזרז את הצטרפות ארצות הברית למערכה.

באותה עת שהממשלה הבריטית עסקה בהערכת המסר שלו, היה הס עסוק בכלאו בכתיבת דפי הערות, רקע היסטורי וסעיפים לחוזה השלום שלו. לאחר שמסר את המסמך והוא נקרא על ידי הגופים המתאימים, נשלח חוקר מיוחד מטעם צ'רצ'יל בשם קירקפאטריק כדי להבהיר אחדים מהסעיפים. בסיום הפגישה, על יד הדלת, ירה הס את משפט הסיום המוחץ: ''שכחתי לציין כי ברור כי להצעתי יש ערך, ויש לשקלה, רק מול ממשלה אחרת מזאת הקיימת. צ'רצ'יל אשר תכנן את המלחמה מ-,1936 ושותפיו, אינם בני אדם עימם הפיהרר יכול לשאת ולתת''.

לצ'רצ'יל זה הספיק. ההוכחות לאישיותו הירודה של הס השתלבו אצלו במידע על פשעי הנאצים. הוא הורה להתייחס אליו כפושע מלחמה רגיל, אשר הוא וכל שותפיו יוכרזו מחוץ לחוק בתום המלחמה.

היטלר נפגע מאד מכל האירוע, כאילו פצצה פגעה בברגהוף. חברו הטוב, הנאמן ביותר, נפשו התאומה, היה 'גמור'. הזעם והצער היו אמיתיים. בקרב חבר מרעיו אמר כי הס הוא מטורף, אך מעל לכל בוגד, וכנראה נפל קורבן להשפעת הקליקה האסטרולוגית. הוא מינה את ראש המטה של הס, מרטין בורמן, כממשיכו של הס לתפקיד השליטה על מנגנון המפלגה, ובהמשך למזכירו האישי ואיש סודו עד סוף המלחמה. בורמן פשוט עיצב עצמו על פי רצונו של היטלר. לפי אלברט ספיר, בורמן היה 'התולעת שכירסמה בתפוח'. הוא היה גולם שפעל בלי לאות לעוצמה.

גבלס קרא את המכתבים שהשאיר הס והעיר: 'איזה מוקיון. הסבריו נובעים מאוקולטיזם בסיסי. פרשה פתולוגית'. בהודעה לעיתונות הוסיף כי 'המקור להזיות והטרוף שבגינן נקט את הצעד היו כאבים פיזיים מזה שנים אחדות, שבעטים נזקק למהפנטים ואסטרולוגים. אפשר כי הס פותה על יד שותפיו האנגלים, אך כל דרך פעולתו מאשרת את העובדה שסבל מהזיות'.

הדעות האנגלית והגרמנית היו אם כן זהות: מטרת הטיסה הייתה להסביר לחוגים שוחרי השלום באנגליה את האינטרסים הזהים, מתוך 'אידיאה פיקס', שכנוע עצמי עדי כדי קיבעון לגבי סיכויי ההצלחה. למרות זאת התפתחה חרושת שמועות ענפה בעקבות הטיסה, שממשיכה עד היום.

פסיכוזה

הס הועבר ממקום מאסר למשנהו, עד שנקבע מקומו הסופי בכלא בטירה בוויילש. הוא היה מבודד, אך זכה לתנאים של גנרל בשבי. הוטל מעקב פסיכולוגי צמוד עליו, ועל פיהם נכתבו ניתוחים של אישיותו בידי מומחים אחדים. להלן ציטטות אחדות מהן, המופיעות בספרו של פאדפילד 'הס, שליח הפיהרר':

'הטלתי ספק ביציבותו הנפשית, ונוצר אצלי רושם כי הוא נשלט ברמה מסוימת על ידי מידה של שכנוע. להמחשה, כאישה שיחה הקלה הופכת לרצינית והוא נדרש להביע דעתו, לפתע משתנה מבטו, ועינו מתקבעות במבט מוזר ומרוחק, והוא זהיר מאד בתשובותיו. הוא חריף, ממולח, ומרוכז בעצמו, רגשני, וקשה לתימרון...'

'מאופי הדמות שעיצב בה את עצמו, המבליטה אכזריות, חייתיות, מרמה, יהירות וקנאות, נראה כי הוא איבד את נפשו והתמסר מרצון להיות כחפץ בידיה של אישיות חזקה ומושכת יותר...הוא איבד את חינו אצל הממונים עליו וכדי לשקם עצמו רקם בערמומיות את הרעיון להופיע כשליח שלום, שפעולתו תוצדק כאן ובגרמניה'.

'אינו שנון או שקרן, אחד האנשים הפשוטים ביותר שניתן למצוא. שחצן מאד, ושופע דברי חלקות בקשר לטיסתו, אשר השיחה אודותיה מילאה אותו מצב רוח טוב. אובססיבי ככל שיהיה בקשר למשימתו, הוא עדיין מסוגל לראות נכוחה את המציאות. שיכלו בתולי כשל רובספייר, והוא מסוגל להיות מסוכן כאידיאליסט כמותו, אם כי נעדר מספיק אישיות ובהירות צחות לשון כדי לממש זאת'.

'אדיב במנהגיו, חיוך כובש, צוחק בקלות. מראהו נפגם מעט בשל שן עליונה בולטת. בולטות במיוחד עיניו העמוקות והעזות תחת גבות עבותים, המעידות כי התנסה בהיפנוזה וסוגסטיה'.

בכילאו, לאחר שהבין כי שליחותו הוחמצה, החל הס לחשוש להרעלת מזונו, וביקש באופן קבוע לבדוק זאת. חששות אלה הלכו וגברו. הוא חשד שמתכננים לרצוח אותו. אלה היו ביטויים לעליות והמורדות באופיו העצבני והבלתי יציב, אשר התעצמו בשל תחושת הכישלון, התסכול העצום והמבוכה הרבה. טענה נוספת שלו הייתה שמנסים לדחוף אותו לאי שפיות או התאבדות באמצעות מניעת שינה, על ידי השמעת רעשים מרעשים שונים. אבחנת הרופאים הייתה כי הוא ללא ספק על הגבול בין אי יציבות נפשית לאי-שפיות. יתכן כי קיבל 'סם אמת', אך השפעת הסם הייתה חולפת, ואילו קווי האופי שלו נותרו בעינם.

התנהגותו הפכה מוזרה ויוצאת דופן עוד יותר. הוא חשד שאיש הביון האנגלי יתגנב לחדרו בלילה ויחתוך את ורידיו כך שיראה כאילו הוא התאבד. הוא החליף צלחות אוכל באופן קבוע, על ידי כך שהיה חוטף אותן מהיושבים לצידו. מצבי רוחו התנדנדו, כמו שתיאר מאוחר יותר כהשפעת סמים, מעליצות לדיכאון, והוא לא עשה כל ניסיון להסוות אותם. בסך הכול היה רחוק מאד מהדמות של קצין וג'נטלמן, שהיה אמור לגלם מול הקצינים האנגלים שהקיפו אותו ואומנו במסורת זאת. הס נראה להם כאדם שבור, השמוט בריפיון בכיסאו, מבלי שייתן תשומת לב ללבושו. קשה היה לדמיין אותו כמשנה לפיהרר. הוא נראה היה כדמות פחותת ערך, סוג ב', ללא מאומה מהדרת הכבוד וההתנהגות של אדם חשוב. הם העריכו אותו כבעל כישורי השתכרות מינימאליים כמעט בשוק האנגלי.

לאחר שסיפרו לו על הטבעת ה'ביסמארק', יצא האוויר ממפרשיו. הוא ישב ממוטט בכיסאו, נראה כאילו כמש וקמל, עם גבות מדובללות, עיני חיה עמוקות ועצובות, והבעת סבל וייסורים בפניו. כאשר שקע הס בדיכאון עמוק יותר הגיע פסיכיאטר במקום הרופא הרגיל. הפסיכיאטר לא יכול היה לעשות מאומה כדי לשחרר את הס מתחושת הכישלון, ולא מחשדותיו כלפי הסובבים אותו. הוא היה מר נפש סר וזעף, מסרב לדבר, ונראה בדיכאון העמוק ביותר. כשהלך, התנענע כאילו הוא מוטרד ביותר ומילמל: 'איני יכול לשאת זאת יותר'. בסופו של דבר ערך ניסיון התאבדות כושל, שהסתיים בשבירת רגל לאחר שקפץ ממרומי מדרגות הקומה השנייה.

במהלך חורף 1941/2, כאשר הס החלים מהפגיעה ברגלו כתוצאה מניסיון ההתאבדות, מצבו הנפשי הדרדר באופן חמור. הוא התלונן על כאבי ראש, עיניים ובטן, ונצפה כשהוא הוזה, מנופף בידיו ולוחש לקירות הריקים, כאילו משהו מהדהד בראשו. גם הפרנויה של מההרעלה התגברה. ב4/12/1941 הוא הודיע כי הוא מאבד את זכרונו. היה זה שלושה ימים לפני המתקפה היפנית על פרל הארבור, אשר הביאה לצרוף ארצות הברית למלחמה. תקוותיו של הס נמוגו. זה היה הדבר העיקרי אשר משימתו נועדה למנוע. מלחמה עולמית בקנה מידה מלא, בה גרמניה לחוצה בין משאביהן העצומים ל ברית-המועצות וארצות-הברית.

במהלך 1944 הוא חלה שוב באמנזיה, וטען שאינו מסוגל יותר לזכור מאומה. הוא הסכים לניסיון ריפוי באמצעות תרופה ניסיונית. יתכן האמנזיה שלו הייתה בתחילה מבוימת בחלקה, תוצאה של כושר השכנוע העצמי העצום שלו, אך בסופו של דבר התגלתה כממשית, כמנגנון של הגנה עצמית. השילוב בין היסטריה ואמנזיה הפך אצלו לטבע שני.

באוקטובר 1944 סעד צ'רצ'יל בקרמלין עם סטאלין. הוא סיפר שהס כעת 'מטורף לחלוטין', וככל הנראה היו יחסיו עם היטלר בלתי נורמאליים. סטאלין לא האמין, והציע להרים כוסית לחיי המודיעין הבריטי, אשר פיתה את הס להגיע לאנגליה.

אמנזיה

הס נשלח לנירנברג ב-8/10/1945 וחווה ירידה דרסטית בתנאי קיומו. כאשר ביקר אותו הפסיכיאטר, הוא שכח כל פרט מחייו הקודמים. דומה שעם התאבדות היטלר נמחקה גם רוב אישיותו. היה צריך לומר לו היכן נולד. הס גילה עניין וניסה לשתף פעולה, ללא הצלחה. גם כשהפגישו אותו עם גרינג הוא לא נזכר במאומה. הוא לא זכר את הפוטש במינכן, ולא את הטיסה לאנגליה, שההוא ניסה להזכיר לו. הפגישו אותו עם קרל האושופר. האושופר ניסה להזכיר לו את ידידותם הקרובה, ואת המכתבים היפים ששלח מהכלא. הוא תיאר טיסת חוויה שהס ערך להם בהרי גרמניה. הס לא זכר מאומה. גם שורת הנאצים הבכירים האחרים בכלא לא הצליחו לעורר את זכרונו.

הפסיכיאטרים היו מאוחדים בדעותיהם כי בסיס האמנזיה היו נטיותיו ההיסטריות, שמקורן היה אולי בטראומות שחווה במלחמת העולם הראשונה ואולי קודם לכן, בילדותו ונעוריו. הפסיכיאטר הידוע קלי, ערך להס מבחנים ותצפיות רבים שבסיכומם הסיק: 'מדובר באישיות סכיזואידית במיוחד, בעלת מאפיינים היסטריים ואובססיביים. הוא ציין כי האמנזיה של הס השתנתה באופן מעורר חשדות, וכנראה הס שכנע עצמו לאמנזיה לכל משך הזמן שהאמין בנחיצותה. במסקנותיו החד משמעיות הוא קובע: 1.הס שפוי ואחראי. 2. הס הוא טיפוס נוירוטי והיסטרי ביסודו. האמנזיה שלו נובעת מתערובת של אוטוסוגסטיה והיתחלות מודעת של אישיות היסטרית.

במשפט נירנברג, על ספסל הנאשמים, נראה הס כאדם שבור, פניו רזים וכחושים כשלד, פיו מעוות, עיניו בוהות בטיפשות בחלל האולם. זכרונו חזר אליו כאשר עלה לדיון נושא כשרותו למשפט. החשש שיתחרט על כך שהתכחש לפיהרר שלו בפומבי גרם לכך. הוא הצהיר לבית המשפט כי זכרונו הכללי איתן וכי רק כושר הריכוז שלו פחת קמעה. הוא מוכן לעמוד למשפט ולשאת באחריות לכל מה שעשה. העיתונאים ההמומים פרצו בצחוק לשמע דבריו כאשר תיאר את התקפי השכחה שלו כיזומים. הוא היה כילד מתעשה.

במשפט הואשם הס בארבע עבירות: 1. קשר נגד השלום והאנושות. 2. תכנון ופתיחה במלחמה ותוקפנות. 3. פשעי מלחמה, כולל רצח וטיפול לקוי באוכלוסיה אזרחית. 4. פשעים נגד האנושות, כולל רצח עם מכוון ושיטתי.

המסמך המרשיע ביותר, מבין הבודדים שנמצאו נגדו, הרוב הושמד, עסק בתביעתו מהמפלגה לתמוך בגיוס חבריה לאס-אס. במסמך נכתב: 'יחידות האס-אס מתאימות יותר למשימות במזרח אירופה הכבושה, בשל הכשרתן האינטנסיבית בשאלות גזע ולאום'.

במהלך המשפט הפגין הס שיוויון נפש, לא טרח להרכיב את אוזניות התרגום, קרא ספרים, והתלחשש. למרות זאת ממכתביו לאשתו ניכרת התעניינות והבנה למתרחש. היה זה פיצול אישיות חמור. שוויון הנפש שלו, שעורך הדין שלו תמך בו בתחילה כטקטיקה משפטית, לא החזיק מעמד. התמוטטו נבעה מהיחשפותו לתהליכי המשפט והצטברות העדויות על פשעי הנאצים. הוא נמלט לאמנזיה כדי להסתתר מהמציאות הנוראה.

העדויות על העינויים הזוועתיים, הסאדיזם ההמוני, עודות הכפייה תחת תנאים שלא יאמנו, הורדת צלם האדם לדרגת 'מוזלמן' חסר רצון חיים, הניסיונות הרפואיים הנוראיים באסירי מחנות הריכוז, ההרג ההמוני ביריות, שריפות, בגאז של משאיות נוסעות ותאי גאזים שנבנו לכך במיוחד ופעלו באופן תעשייתי – תיאורים כאלה יום לאחר יום, שבוע לאחר שבוע, גרמו להצטברות אימה, שגרמה לאובדן תחושה אף אצל בעלי העצבים החזקים ביותר.

אצל אדם רגיש כהס, שנחשב בעיני עמיתיו כ'רך', ואשר ידע ברובד אחד של אישיותו כי אלילו הפיהרר אחראי, כמו גם הוא עצמו, שכן היה זה חלק בלתי נמנע מ'תפישת העולם', קל לדמיין את הבריחה אל הבלתי מציאותי. כאשר הקרינו באולם סרט דוקומנטארי על מחנות ההשמדה הנוראים התעוררה התעניינותו במפתיע. הוא צפה במסך בעיניים שקועות ונראה כשד מתועב. הוא אמר: 'אני לא מאמין'. מאוחר יותר הוא נשמע ממלמל בתאו: 'איני מבין זאת'.

גרינג היה הראשון שנשא את נאום הנאשם בסיכום שלב העדויות: 'העם הגרמני שם את מבטחו בפיהרר, ותחת השלטון האוטוריטארי לא הייתה לי כל שליטה באירועים...'

הס דיבר אחריו: הוא כפר בקבילות בית המשפט והעדויות שהוצגו בו. חלק מהנאשמים, שהתבטאו נגד הפיהרר, הוגדרו על ידו כמוזרים' וחסרי בושה, שהפלילו את עמם ומנהיגם.

בית המשפט בהרשעתו, לא מצא קשר מספיק בין הפקודות המתועבות לתוצאותיהן בשטח. נחרץ משפטו כי השתתף במלואו ומרצונו בכל התוקפנות הגרמנית שהובילה למלחמה, אך למרות שהייתה הוכחה כי משרדי ממשלה שברשותו השתתפו בהפצת פקודות הקשורות לביצוע פשעי מלחמה, הטריבונל לא יכול היה למצוא מספיק עדויות שקשרו אותו במידה מספקת לפשעים שבוצעו, כך שימצאו אשם בפשעי נגד האנושות ופשעי מלחמה.

הס נשלח למאסר עולם בכלא שפנדאו בברלין. בכלא הרבה הס להעסיק את עצמו בתוכנית החלל האמריקנית, שבכירי מדעניה גויסו מקרב מפתחי הנשק הרקטי של הנאצים. על קיר חדרו הייתה תלויה מפה ענקית של פני הירח, והוא הפך למומחה חובב בחקר החלל. עיסוק נוסף שאליו נמלט היה הפנטסיה שמעצמות המערב ישחררו אותו כדי להנהיג גרמניה חדשה שתפעל נגד 'הבולשביזציה' של אירופה וכנגד 'מסך הברזל'. הפנטסיה הייתה כה ממשית עבורו, שהוא הכין רשימת שרים ומשימות עבור העם, נאום לרייכסטאג וכדומה.

נאמן לתפקידו כסגן הפיהרר, נותר הס איתן בהתייחסותו לכל מה שהתפרש ממשפטי נירנברג. הוא סירב להודות בחוקיותו, סירב להתחרט, וסירב לעצת סנגורו לבקש רחמים, וסרב לאפשר למשפחתו לבקר בכלא. לאחר כשנתיים וחצי חזרו לסירוגין התקפי האמנזיה מחדש, וכל יתר מאפייני התנהגותו החולנית מאנגליה. הוא היה כלוא נפשית בשריון של חצאי אמיתות, בהן הגן על החישוב הפראי שבגינו התפתה ל'טיסת הטיפשות', ועל הפיהרר. התכחשות זאת הפכה לטבע שני, שמנע אפשרות לקבל ממנו ביוגרפיה רלבנטית, שהייתה יכולה להיות חשובה להבנת התקופה. יחד עם בדידות הגוברת הגיעו גם תקופות שלווה, שקט ואיזון.

בנו הבוגר החל לפרסם עצומות אינספור למען שחרורו, שלא זכו לתשובה חיובית, בפרט מצד הרוסים. הס הפך ל'חייל רגלי' במשחק השחמט של המלחמה הקרה, חלק מהסטאטוס קוו שלפיו החזיקו ארבע המעצמות יחד בברלין, וניהלו יחד, כל אחת בתורה, את כלא שפנדאו, בו הפך לאסיר בודד, וכך כמעט לסמל של גרמניה וברלין המחולקות.

הוא נפטר ב-1987 בגיל 93, לאחר שנים רבות של בריאות מידרדרת. נסיבות מותו, ככל הנראה בסימן התאבדות שסוף סוף הצליחה, הפכו לאירוע פוליטי במדורת ההבלים של התקשורת. חקירה אינטנסיבית לגבי החשש שנרצח לא העלתה דבר. הדטנט המתעורר בין המעצמות הפך לרגע לרקע בלבד לטיסתו ההיסטורית, אשר קפאה בזמן. הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות מותו תרמה לתסיסה הכללית בגרמניה, שהביאה בסופו של דבר לנפילת חומת ברלין, שלוש שנים אחר כך.

הס, בעל האישיות המפוצלת, נעשה עוד בחייו לאחד הסמלים לפיצול הגיאוגרפי של גרמניה, שנגרם במידה רבה בשל מעשיו. קשר נסיבתי זה הפך לחידה שלא פוצחה. הדימיון האנושי לא הצליח עדיין בימיו לאחד את הנאציזם עם חומר מסוים, וזה נותר כתופעה מפוצלת ביקום.

ה'פיצול', מושג מרכזי במדע, הפך לנושא המרכזי במאמץ לפיתרון החידה, ולא הפשע. 'הפיצול' הפך לפצצת זמן פסיכולוגית, שמנעה מהציבור העולמי מלהוקיע כראוי את פשעי הנאצים. הדבר דמה להתבוננות בזכוכית מגדלת חזקה מידי על זירת עדויות לפשע, או להקלה בעונש על פשע בטענת חוסר שפיות זמני, וכדומה.

המושג המרכזי המעניין את גאסטון באשלרד בפילוסופית המדע הוא ה'פיצול'. לטענתו, יש ארבע התפצלויות משנה: שינוי, מכשול, פרופיל ופעולה. יחד הם מתארים את התפתחות המדע והמחשבה.

לאחר מותו, ניאו-נאצים רבים מגרמניה ויתר אירופה נאספו במקום קבורתו למצעד זיכרון. ההפגנות נערכות מידי שנה ומספר המשתתפים בהן עלה ל-7000 ב-2004. אלה הן בין ההפגנות הנאציות הגדולות ביותר בגרמניה מאז 1945. הוא הפך להיות אחד מסמליה הבולטים של התנועה הניאו נאצית. עקשנותו וטמטומו 'החביב', הביאו לכך שהוא חי בזיכרונם של ניאו נאצים רבים כתחליף להיטלר.

לפופולאריות של תופעת הס תרמו ספרים רבים שנכתבו על הטיסה לאנגליה ומניעיה, בעיקר על בסיס האפשרות שנעשתה בתיאום ישיר עם המודיעין הבריטי. כל אלה מעידים על חשיבותה הרבה עד היום, כמתמצתת את המלחמה. היא מסמלת את האדם שיצא משיווי משקלו: הוא נחפז להמריא, מצא את תכלית קיומו במעוף הנישא, הישלה את הצופים בו, אך לא היה מוכן כראוי לנחיתה על קרקע המציאות והתרסק.

את קורותיו של הס אפשר להמשיל לסיפור המיתולוגי על פתיאון, בנו הבלתי חוקי של אפולו אל השמש:

פתיאון הגיע יום אחד ממרחקים לארמונו של אביו וביקש ממנו הוכחה לאבהותו. הוא דרש שאפולו ייתן לו ליום אחד את מרכבת השמש הלוהטת, הנושאת את השמש מזריחה עד שקיעה במעלה השמיים. לאחר הפצרות רבות הסכים אפולו. פתיאון קיבל את הזכות לרכב לבדו. רגעי ההתחלה בשחר, כשהמרכבה נסקה, היו נהדרים, ופתיאון חש כאדוני השמים. אך בהגיעם למרום השמיים נתקף פתיאון פחד גבהים ואיבד את השליטה. הסוסים חשו כי אדונם איבד את כוחו, והוא חסר ביטחון וניסיון, והם רצו אל מחוץ למסלול, כשהמרכבה מטלטלת מצד לצד. פתיאון שמט את המושכות ונפל לקרקעית המרכבה. הסוסים נסו בבהלה לראש השמיים, ומשם צללו היישר לאדמה והעלו אותה באש. שניות ספורות לפני התנגשות השמש באדמה, אחז זיאוס בברק, הטילו במרכבה, והציל כך את העולם מהרס מוחלט.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב – פרק 7

ארתור גרייזר וקסדת הפלדה

ראשי פרקים

· מבוא – תקציר קורות חיים

· פרייקורפס – הגדודים החופשיים

· שירת הכנפיים

· מסדרון דאנציג – עין הסערה

· תשעה באב תש''א - פקודת הפיתרון הסופי

· נפת וורטלנד

· גטו לודז'

· מתקן ההשמדה בחלמנו

· התפסן בשדה השיפון

· השואה ברואנדה

· ארתור גרייזר

ארתור גרייזר, 1946-1897, היה מהדמויות הבולטות במפלגה הנאצית ובמינהל הרייך השלישי.

הוא היה בנו של פקיד הוצאה לפועל גרמני מחבל פוזנן, שהיה חלק מגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הפך השטח לחלק ממערב מדינת פולין.

במהלך כל חייו פעל בעיקר באזור זה, שגבולותיו הכלליים הם הים הבלטי בצפון, צ'כוסלובקיה בדרום, נהר הוויסלה במזרח, והפריפריה של העיר ברלין במערב.

במלחמת-העולם הראשונה היה טייס וקצין בחיל האוויר הגרמני. ב-1914 הצטרף לצי, אך ב-1917 עבר לחיל האוויר. את הקריירה התעופתית התחיל כתצפיתן, בדומה להרמן גרינג, וכטייס ימי. הוא הגיע לדרגת מפקד טייסת מטוסים בצי הגרמני.

גרייזר שירת בלהק של הרמן גרינג בשלבי המלחמה האחרונים, כאשר 'הקירקס המעופף' ריכז את שרידי הטייסות שעדיין נותרו כשירות לפעולה, לצורך פעילות מרוכזת בחזית המערבית.

הוא זכה לצלב הברזל דרגה ראשונה ושניה, עיטור הפצועים ואותות כבוד נוספים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פוצלה גרמניה לשתיים. במסגרת ההסדר הגיאוגרפי החדש הפריד כל מערב פולין בין שני חלקי גרמניה.

פולין הייתה מדינה שהוקמה כתוצאה מהמלחמה, והחלוקה הגיאוגרפית החדשה הפכה את גרייזר גזעני במיוחד כלפי פולנים.

הוא ניסה, לאחר שחרורו מהצבא, בלי הצלחה, לעסוק במסחר.

מ-1919 עד 1921 השתייך לאחת מיחידות הפרייקורפס, שהיו מיליציות החיילים המשוחררים שממשלת ויימאר החזיקה, ונלחם בארצות הבלטיות נגד החדירה הסובייטית.

בתחילת שנות ה-1920 גר בעיר הנמל דאנציג, כאחד מראשי מיליצית 'קסדת הפלדה' הימנית קיצונית. דאנציג הייתה עיר בשלטון משותף פולני-גרמני, בתוך מערב פולין.

לגרמנים היה רוב אתני בעיר, ולכן שאפו להפוך אותה לגרמנית. לו היו זוכים בכך, היה הדבר מחזק גם את תקוותיהם לאיחוד מחודש בין שני חלקי גרמניה. הפולנים היו זקוקים למוצא לים, ולכן לא יכלו לוותר על העיר.

גרייזר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1928, ולאס.אס. ב-1931.

הוא זכה ליוקרה מפלגתית רבה, כראש העיר חם המזג של דאנציג בין השנים 1935-1939.

במישרה זאת היה האחראי באופן ישיר למתחים המסלימים עם הרפובליקה הפולנית, שהיו העילה המרכזית והרישמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

פולמוס דאנציג יצר כותרות בתיקשורת, והפך את השאלה הגיאוגרפית לשאלה קיומית. היה זה כאילו שאלת דאנציג והפוליטיקה הם ישות אחת. העלילה הפוליטית נשזרה באופן מלא בהתנהלות חייהם של הנפשות הפועלות. המונחים הגיאוגרפיים הקשורים: מובלעת, מסדרון, נמל, הפרדה, וכדומה, הפכו בלהט הויכוח לאיברים אורגאניים. למרות השימושיות של ההסדר, הייתה בו חוסר שלמות צורנית. היו אלה גבולות בלתי הרמוניים על רקע צורת דמות האנוש הכורעת של הים הבלטי, גוף המים ונתיב הסחר העיקרי באיזור.

אם לא היה גרייזר הנאצי מספר אחד בדאנציג יתכן ולא הייתה פורצת מלחמת העולם השנייה. לו הייתה שם דמות בעלת שעור קומה קטן יותר, אין ספק שהיטלר היה חושב פעמיים לפני שהיה פותח במערכה נגד פולין. אך זרמו אליו חדשות שוטפות אודות הטייס המתלהם, שהצליח ללכד חלקים גדולים מהאוכלוסייה תחת מנהיגותו, וגרם לתסיסה פוליטית בלתי פוסקת. העניינים דרשו טיפול תמידי. הייתה תחושת חובה להתאחד עימו, והסיכויים לניצחון נראו גדולים הרבה יותר.

בלשון ציורית ניתן לומר שסיפור דאנציג הוא מקרה בו המים התאדו והפכו לאוויר.

פעילותו כנאצי מספר אחד בדאנציג, הפכה את גרייזר לאחד הצירים המרכזיים שעליהם הסתובב הרייך. בכך דמה מאד להיידריך, שגם השפעתו הייתה רבה הרבה יותר מאשר מעמדו הרישמי.

בתום כיבוש פולין, באוקטובר 1939, סופחה מערב פולין לגרמניה הנאצית, וחולקה לשתי נפות. גרייזר מונה לראש מינהל המפלגה ולמושל מטעם הרייך בחבל הדרומי, שבליבו העיר לודז', ושנקרא נפת וורטלנד. הנפה הצפונית עם העיר דאנציג נמסרה על ידי היטלר למושל אחר, שהפך ליריבו הפוליטי המר של גרייזר.

שלא כמושלי החבלים האחרים בפולין הכבושה ידע גרייזר לקבל את תמיכתם של המושכים בחוטים בלשכת הקנצלר בברלין. בשנת 1942 הועלה לדרגת גנרל באס.אס.. יתכן שסומן גם כיורשו של היידריך לאחר שזה חוסל.

כטייס קרב לשעבר נהנה גרייזר מקשרים מצוינים עם האליטה המפלגתית, והילה בקרב הדרגים הנמוכים יותר. הוא היה הבולט והמשפיע מבין כול העשרות הרבות של מושלי הנפות, שהיו ברובם דמויות פלבאיות ואף מגוחכות. הוא היה שיך לאליטה הצבאית עם גרינג, הס והיידריך. מבחינתו, הדרך הקצרה ביותר לצמרת עברה באמצעות קואליציה עימם.

כגזען קיצוני, הוא יישם בהתלהבות תוכנית 'טיהור אתני' שנועדה לסלק מהנפה שלו את כל הפולנים, ולישב בו גרמנים.

אך הצד החמור היה גירושי הפולנים והיהודים מהנפה. גרושים המוניים והוצאות המוניות להורג היו לנורמה. סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בכ-600,000 גרמנים אתניים.

העיר פוזנן, בירת החבל ההיסטורית, הייתה לדוגמא ומופת לעיר ש'גורמנה'. באוגוסט 1943 אירח בה גרייזר את הועידה הארצית של ראשי המחוזות והנאצים הבכירים.

גרייזר הנלהב ובעל התרבות הארגונית הצבאית, הפך את הנפה בה שלט לדוגמא לנאציפיקציה ליתר האזורים ברחבי אירופה שנכבשו על ידי הנאצים. הנאציפיקציה, ובהמשך גטו לודז' והשמדת היהודים, היו ראשונים מסוגם בשטחי פולין הכבושה. הם הפכו למציאות ולמודל לדפוס הפעולה בכל מזרח אירופה. אין שיעור למשמעות הדבר ביחס לגורל היהודים. זה היה המודל שעל פיו בוצע הפיתרון הסופי.

בלודז', העיר הגדולה בחבל והשנייה בגודלה בפולין, פעל הגטו הגדול ביותר בפולין. תושביו הצדיקו את קיומם בעיני השלטון הנאצי בזכות התעשייה הענפה שעבדו בה, שתרמה למאמץ המלחמתי הגרמני.

גרייזר היה מודע ופעיל בהחלת השואה. עוד ב-1940 הוא קרא תיגר על גרינג בנוגע למאמצים לדכא את גירושם של יהודי לודז'.

בתחום שלטונו הוקם מתקן ההשמדה הראשון. במתקן נערכו ניסיונות רבים עד שהפך ליעיל. מאוחר יותר יושמו הלקחים מתפעולו בכל מתקני ההשמדה.

הפעלתו הראשונה של המתקן הייתה לאחר שבספטמבר 1941 הודיע הימלר לגרייזר כי הוא שולח אליו 60,000 יהודים מצ'כוסלובקיה. היה זה משלוח ראשון מיני רבים.

גרייזר הורה לטפל בצפיפות היתר. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן ניסיוני ליד העיר חלמנו, כ-56 קמ' מלודז'. השיטה שוכללה, וחלמנו הפך לבית חרושת למוות, ואב הטיפוס של כל מתקני ההשמדה.

במהלך המלחמה נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, כ 98%- מתוכם יהודים.

ב6 לאוקטובר 1943 אירח גרייזר בעיר פוזנן כנס לאומי של בכירי האס.אס.. בכנס זה נאם הימלר בהתלהבות על השמדת היהודים בכל רחבי הרייך, באופן שלא השאיר מקום לאי הבנות.

יוזף גבלס לא אהד את גרייזר, וכתב ביומנו כי הוא מהווה 'חרפה אמיתית למפלגה הנאצית'.

גרייזר היה בסוף המלחמה קורבן לאינטריגות בין ראשי המשטר בברלין, וקיבל פקודות סותרות בנוגע להגנת החבל מהסובייטים המתקרבים. כתוצאה מכך הוא נשלח לבווריה.

ב 1945 הוא נתפס בידי האמריקנים בהרי האלפים והוסגר לפולין.

בחודשים יוני-יולי 1946 נשפט בפני טריבונל לאומי פולני על פשעי מלחמה. הוא טען כי הוא ביצע פקודות, אך העדויות הרבות נגדו הבהירו את אופיו ומניעיו. הוא הורשע בהשמדת עם וסעיפים נוספים.

הוא נידון למוות ונתלה לפני חזית הבית בעיר פוזנן, שהיה מושבו בהיותו מושל. להוצאה להורג הוא הובל בכלוב ברחבי העיר.

גרייזר הוא דוגמא מובהקת לעבריין נאצי, לאומן מיליטנטי מאזור הגבול. הוא פורטרט של מנהיג נאצי אשר פעל ללא רחם ומתוך שנאה.

מבט בתמונתו מראה דימיון מדהים לגרינג, שהוא תוצאה של טיפוח לא פחות מאשר דימיון טבעי. גרייזר הוא אם כן שיכפול של גרינג, על כל תכונותיו.

כמו גרינג, הוא היה בעל עיני כריש בהירות גדולות, עזות, מימיות וקרות, קלסר פנים שמנמן, אך תקיף וחד, ואהבה למדים צבאיים מהודרים.

הם היו דומים גם בקווי האופי: שאפתנות, קור רוח, אכזריות, תככנות, ויצר הסתכנות.

שניהם היו חמדנים, ואהבו חיי מותרות. מה שהציל אחדים מיהודי גטו לודז' הייתה רדיפת הבצע של גרייזר. הוא אהב לקבל שוחד ושלמונים, וצבר כך הון.

הרמן גרינג, רודולף הס, ארתור גרייזר וריינהארד היידריך היו הנאצים שהובילו את הפיתרון הסופי של השמדת יהודי אירופה. ארבעתם היו טייסים, ושלושת הראשונים גם שרתו באותה הטייסת.

תמוהה היא העובדה שהקשר הביוגראפי ביניהם אינו מוזכר בחקר השואה. החיבור ביניהם הוא מדהים מבחינת השלכותיו ההיסטוריות.

חוסר תיעודם הוא סוג של לובוטומיה, שיצרה דורות של אנשים שאינם מבינים את שורשי השואה לאשורם.

· פרייקורפס – הגדודים החופשיים

את ראשית דרכו הפוליטית החל גרייזר כחייל בפרייקורפס ['הגדודים החופשיים'].

ראשיתם של הפרייקורפס הוא בהתרשמות לרעה של ממשלת גרמניה מביצועיה של יחידת צבא סדיר שנשלחה לדכא מרידה שמאלנית בברלין בסוף שנת 1918. אירוע זה הוביל למחשבה כי צריכה להיות דרך אחרת להתמודד עם המרידות השמאליות, באמצעות יחידות מתנדבים. יחידות אלו יוקמו ממשוחררי צבא, ויהיו תחת פיקוד קצינים מהימנים. הן יהיו תחת פיקוח הממשלה, ויקבלו אספקה ותשלום דרך הצבא הרגיל. כך תימנע ממשלת גרמניה הסוציאליסטית מהסטיגמה כי היא שהורתה לירות על מפגינים ומורדים, והצבא הסדיר ישתחרר לאימונים.

עד מהרה נשלחו יחידות אלה לרחבי גרמניה על מנת לדכא מרידות שמאל בערים השונות. הן דיכאו באלימות את רפובליקת הפועלים במינכן, באמצעות הריגת מאות מאנשי השמאל, ואת מרידת ארגון הספרטקיסטים הקומוניסטי בברלין, תוך רציחת רוזה לוקסמבורג.

לנוכח התקדמות הצבא האדום במדינות הבלטיות ב-1919, נשלחו אנשי הפרייקורפס, וארתור גרייזר ביניהם, לעצור אותו, וכבשו את העיר ריגה. בשלב זה הן הפכו לאיום על הסדר הבי''ל, והופעל לחץ כל ידי המעצמות להביא לנסיגתם.

אחת החטיבות שם הייתה הראשונה שהשתמשה בסמל צלב הקרס על קסדותיה וכלי הרכב שלה.

פעולות נוספות של הפרייקורפס כללו הגנה על פרוסיה המזרחית מפני הפולנים, ומבצעי חבלה נגד הצרפתים והבלגים שהחזיקו כוחות צבא בחבל הרוהר בשנת 1923.

בשיאו מנו הפרייקורפס כמיליון 'חיילים'. זאת לעומת גודלו של הצבא, שהוגבל ל-100,000 חיילים.

ההסכמה בחוזה ורסאיי להגביל את גודלו של הצבא, כללה בתוכה במשתמע גם את פירוק הפרייקורפס. בתחילת 1920 הוצאו פקודות לפירוקן. אנשי היחידות לא קיבלו את הגזירה, ועלו על ברלין, על מנת להשליט בגרמניה משטר ימני קיצוני. התנגדות כללית לצעד זה הביאה לסופו של הפוטש, והפרייקורפס סיימו את ימיהם.

אך לא היה זה סופם של ארגוני המיליציה בגרמניה של רפובליקת ויימאר. יוצאי הצבא הממורמרים הרבים המשיכו ליצור ארגוני לוחמים של חברים לנשק. הארגונים השתייכו בעיקר לימין הפוליטי. הם נוהלו לרוב על ידי מפלגות פוליטיות, במטרה לעזור בגיוס חברים, הטלת משמעת, אבטחת אסיפות פוליטיות, שיבוש אסיפות של יריבים, והכנה לתפישת השלטון.

כיוון שגם לשמאל היו מיליציות, התעמתו יחידות ימניות ושמאליות כל העת זאת מול זאת, מה שגרר הסלמה באלימות הפוליטית. מידי שנה הביאה האלימות הפוליטית לעשרות הרוגים ואלפי פצועים מקרב חבריהן.

מיליציות הימין ארגנו פוטשים נוספים נגד השלטון הסוציאליסטי, והמפורסם ביניהם הוא הפוטש במרתף הבירה בשנת 1923, שבוצע על ידי האס.אה., המיליציה של המפלגה הנאצית, יחד עם מיליציות ימניות נוספות.

בין הבולטים בארגונים הימניים היו 'הרייכסווהר השחור' שלחם בחזית המזרח, והגן מפני הפולנים עד שנת 1923, תוך שהוא משליט משטר אימים באזור פרוסיה המזרחית, ו'קסדת הפלדה' – 'שטאהלהלם', שארתור גרייזר היה בין מקימי השלוחה שלו בדאנציג בשנת 1924.

'קסדת הפלדה', ובשמה המלא 'קסדת הפלדה – האגודה של חיילי החזית', נוסדה עוד בסוף 1918, אך עיקר צמיחתה לאחר שהפרייקורפס פורקו. הארגון מנה בשיאו, בשנת 1930, כ-500,000 חברים, וכלל שירות תעסוקה למובטלים, ותוכנית דיור. היה זה ארגון המיליציה הגדול ביותר בגרמניה.

בשנת 1934 השתלב הארגון באס-אה הנאצי.

מיליצית האס-אה עברה אימונים צבאיים מרובים ואורגנה על פי דרגות צבאיות. היא הפכה למיליציה החזקה ביותר, ושימשה בתפקיד מפתח בעלייתו של היטלר לשלטון. כיוון שהיוותה איום משמאל לשלטונו הדיקטטורי של היטלר, חוסלו ראשיה ב'ליל הסכינים הארוכות', והיא נעלמה בהדרגה מהנוף הפוליטי. מטלתה הבולטת האחרונה הייתה פרעות 'ליל הבדולח'.

באס-אה היו אלפי בריונים ומובטלים, שלא שניתנה להם דרך אחרת להשתלב בחברה הגרמנית. הם עודדו אלימות, פיזרו אסיפות והגבירו את חוסר הביטחון בקרב הציבור. הם רקחו את העסקה עם השטן, במסווה של המשך ההתקוממות העממית נגד חוזה ורסאיי.

תת התרבות הפוליטית של המיליציות הנאצית יצרה בקרב הציבור הצעיר בגרמניה תחושה של אנרכיזם. היא חילחלה אל הנוער. כל חבורת רחוב חיקתה את הדעות הפוליטיות ודפוסי ההתנהגות הקיצוניים, שלא כללו התחשבות במי שנחשב כאינו שייך.

כושר ההתפשטות המהיר של דפוסי התנהגות אלימה בקרב הנוער הומחש פעמים רבות בניסויים חברתיים.

באחד מהם, כדי להמחיש לילדים את חוסר הסובלנות בתקופת הנאצים, קיבלו תלמידים הוראה לשחק תפקידים של גרמנים ויהודים.

מי ששיחקו את היהודים, אולצו לעמוד ליד הקיר בזמן שאלה ששיחקו את הגרמנים עברו במסדרון. התלמידים 'היהודים' אולצו גם לאכול אחרונים בארוחת הצהריים ולאסוף את האשפה שכל האחרים השאירו.

התרגיל יצא מכלל שליטה, כשהתלמידים 'הגרמנים' ירקו על התלמידים 'היהודים' או היכו אותם, דחפו אותם במדרגות והתנהגו בגסות

כיום, יותר מ-60 שנה לאחר מפלת הנאצים, יש רגעים רבים המזכירים את הזמנים האיומים ההם.

הניאו-נאציזם מופיע בגרסות שונות ברוב מדינות המערב. מאות אלפי אנשים, המאמינים בעליונותו של הגזע הלבן על פני כל יתר בני האדם וקוראים לחידוש תורת הצורר מגרמניה, מארגנים עצרות והפגנות המוניות, תוקפים כל מי ששונה מהם ברכבות או ברחובות חשוכים, מצדיעים במועל יד, ואפילו משתלבים בפוליטיקה.

גרמניה הפכה לאחת המדינות הנלחמות בתופעה בצורה הבוטה ביותר, אולם גם לאחד ממוקדי הכוח החדשים שלה.

חלק משמעותי באידיאולוגיה הניאו-נאצית הוא טיפוח הכוחניות והאלימות, משני סוגים עיקריים: האחד הוא פגיעה באזרחים והשפלתם, והשני הוא ריסוס כתובות נאצה והשחתה וחילול אתרים קדושים ורכוש ציבורי ופרטי. חלק גדול מהמעשים נעשים על ידי קטינים.

מי שרוצה להבין את צמיחת הנאציזם, צריך לדמיין כנופיות רבות של צעירים חסונים, שחבריהן מתהדרים בחזות אגרסיבית. הם שותים לשוכרה, מסתובבים ברחבי העיר, הורסים רכוש ומסתבכים בקטטות עם מיעוטים.

חומרי התרבות של צעירים אלה נפוצים גם בישראל. מעיון בהם עולים המאפיינים של תת תרבות הנוער הימנית קיצונית. בתרבות זאת יש חשיבות רבה למוסיקת רוק כבד מטאלי. האידיאולוגיה של להקות ההבי מטאל מקבילה בחלקה לזאת של תנועות ניאו-נאציות ברחבי העולם.

שירי הבי מטאל גזעניים ולאומניים קוראים למהפכת הכוח הלבן, ומצדיעים לנאציונאליזם. על עטיפות התקליטים מופיעים לעיתים תכופות ציורים דמוניים, אלימים וגזעניים.

להקות המטאל מתמקדות בצד האפל של החיים, כולל שירים בנושאי אחרית הימים. נפוץ במיוחד בשיריהן נושא השטן.

בדרך זאת נוצרת העצמה של השלילי על חשבון החיובי, והפשטת המציאות ללבן ושחור, המתאימה יותר לעולם הפנטזיה.

אחד המקורות לפופולאריות הרבה של להקות ההבי מטאל בקרב הנוער הצפון אירופאי הוא הפגאניזם המודרני, המציע אלטרנטיבה לדת הממוסדת. בפגאניזם זה האל הראשי הוא אודין, שמוצאו מהאל היווני הקדום הרמס.

הרמס היה אהוד מאוד על היוונים. הוא היה מעורה בענייניהם של בני האדם, והוא זה שלימד אותם לשקול, לספור, למדוד ולכתוב.

הרמס מתואר במיתולוגיה כנועל סנדלים בעלי כנפיים, אשר הביאו אותו במהירות ממקום למקום, חובש כובע בעל כנף, ומחזיק במטה קסמים שעליו שני נחשים מתפתלים.

האל מרקורי היה המקביל הרומאי להרמס. מרקורי היה אל פופולארי ביותר בקרב העמים שנכבשו על ידי האימפריה הרומית. הגרמאנים הקבילו אותו לוודן – אודין, שהפך לאלוהות הבכירה שלהם. יום רביעי, וודנסדיי, נקרא על שמו.

גם דמותו של אודין מורכבת ובעלת תפקידים רבים: הוא אל החוכמה, המלחמה והקרבות, קסם הרונות והשירה. בנוסף קשור אודין קשר הדוק עם נושא המוות.

אודין ידוע גם בדעתו ההפכפכה. שמו ניתן לתרגום כ'מטורף, תזזיתי, זועם ואלים', יחד עם 'שכל ובינה'. יחד הם יוצרים את שיגעון הקרב. הלוחמים הגרמנים הקדומים הביאו את עצמם למצב של השתוללות לפני הקרב, באמצעות טקסים וסמי הזיה. מצב פסיכולוגי זה, משולב בעמעום תחושת הכאב, גרם להם להתעלם מפצעיהם ולהלחם ללא שריון.

במאה התשע-עשרה חלה התעוררות מחודשת של האמונה באלים נורדיים. אודין הפך דמות מרכזית בסאגת האופרות של ריכארד ואגנר, 'טבעת הניבלונגים'.

בימינו האוֹ‏דיניזם הינו דת מוכרת באיסלנד ודנמרק.

גילגוליו ההיסטוריים של הרמס שהפך לאודין, הולמים את מתכת הכספית ואת כוכב חמה, אשר להם נתן את שמו הרומאי. קסדת הפלדה על ראשי הנאצים הייתה שלו.

· שירת הכנפיים

על פי גסטון בשלארד, אם יש כנפיים לאדם, אלה אינם כנפי הרמס הקטנות, הצמודות לקסדה או לקרסוליים. הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק.

תודעה עם כנפיים מעידה למעשה על היעדר המעוף. הכנף אינה עושה את הציפור. יופיין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף מהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. ההפשטה המלאה היא שמובילה למעוף חסר התקלות, המצוי בחוויה הלילית הקבועה, חסרת הדימויים צורניים.

השרעף אינו חש חיבה פתאומית לציפור המעופפת או השוחה, או לראיית מגוון ציפורים גדול בשמיים או על המים. תנועת המעוף היא יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי.

הפשטת היופי מעיזה פנים מול כל הפולמוסים הפילוסופיים, כמו שההפשטה המתמטית פותרת את המשוואה עם כל הנעלמים. לו הייתה ניתנת תשומת לב רבה יותר לדימיון, בעיות פסיכולוגיות מדומות רבות היו נעלמות מאליהן. סוג ההפשטה שהדימיון הגשמי והדינאמי מביא הוא כה מלא חיים, שלמרות ריבוי הצורות והתנועות, הוא מאפשר לנו לחיות את תוכננו הנבחר פשוט באמצעות מעקב אחר תנועה נתונה בכל מאודנו.

אך בדיוק מאותן הסיבות, ההפשטה חומקת מהסתכלות ארוכה ומפורטת. המעורבות ברעיון היופי דורשת זיקה שונה מזאת שבאה מתוך יצירת מושגים.

אין כמעט אפשרות לצרף כנפי-ציפור לגוף האדם. הקשיים בהצגת המעוף האנושי מתבררים באמצעות התבוננות בדרכים הרבות בהן השתמש הדימיון הצורני להמחשת תנועת המעוף.

לבקש מצייר או פסל ליצור אשליית אי-גשמיות הוא כמו לערוך הימור. המגבלות המוטלות מכוח עבודתו עומדות בדרכו במידה כה רבה. ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן מעצבן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי הצורני של האדם המכונף יוצר רושם סטאטי.

המשורר האידי איציק מאנגר, שפעל בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה, כתב על ציפור התקווה המופשטת, הצנועה והאפרורית, אך העקשנית, שבנפש כל אדם.

על הדרך עץ עומד, צמרתו תשוח,

עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.

אל דרום ומערב ואולי מזרחה,

רק הרוח תלטף צמרתו ששחה

אל אמי אני אומר: "נא הקשיבי, אימא!

אף אני צפור אהיה וכנף ארימה.

אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,

אצייץ לו שיר עליז ואנחמהו".

אז אמי מוחה דמעה: "בן יקיר, הבן לי,

אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי."

"אל תבכי אמי, חבל על אור עיניך,

כך וכך אהיה צפור, ואפרוש כנפיים!"

סחה אימא ובוכה: ''איציק, אוצרי לי,

לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי.

ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף,

אויה לי ואללי, כה קשה החרף"

"גופיה חמה תלבש, אל נא תתפרחח,

או חלילה בין מתים תבוא להתארח."

כמה לי קשה עכשיו, איך כנף ארימה?

מה קלה היא הציפור, מה כבד לב אימא.

אז בעצב אחייך: "אימא, שאי עיניך.

לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים"

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,

עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.

· מסדרון דאנציג – עין הסערה

לאחר מלחמת העולם הראשונה, החליטו מעצמות ההסכמה להקים מחדש את פולין כמדינה עצמאית, לאחר שהייתה מחולקת בין האימפריות סביבה.

גרמניה המובסת מסרה חלקים רבים משטחה למדינה החדשה. היא נחצתה כתוצאה מכך לשתיים, ובנוסף נדרשה להעניק לפולין נמל ימי.

המסדרון הפולני שחצה את גרמניה לשתיים, היה רצועת שטח ברוחב של כארבעים ק"מ, שבצפונו נמצאה עיר הנמל דאנציג, שנבחרה להיות המוצא הפולני לים הבלטי.

הקמת פולין והמסדרון הפולני היו הביטוי הגאוגרפי המשמעותי ביותר של תבוסת הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. ברלין הפכה קרובה מאד לגבול החדש, שהיה במרחק של מעט יותר ממאה קילומטר בלבד.

הגבולות החדשים היו מקור מרכזי לתסיסה הלאומנית שהנאצים ליבו.

כיוון שדגלו בתקיפות צורנית, לא יכלו לסבול בפרט את הצרימה האסתטית וחוסר הטבעיות שהיווה מסדרון דאנציג.

היה זה מוקד גיאוגרפי, בו השתזרו כל המרכיבים של מרחב המחיה מבית מדרשו של קרל האושופר.

בשל העובדה שבעיר ובסביבותיה רוב מוחלט לגרמנים האתניים, הוחלט כי דאנציג תהיה בשליטה פולנית-גרמנית משותפת, ובמעמד בינלאומי מיוחד שנקרא 'עיר חופשית'.

שלוחה של המפלגה הנאצית הוקמה בעיר בשנת 1933. בבחירות שנערכו ב-1933 זכו הנאצים ל-50.3% מן הקולות. ארתור גרייזר הפך להיות ראש העיר, והכניס לתוקף חוקים כנגד היהודים וכנגד הפולנים.

עם זאת, לפני המלחמה מעולם לא הצליחו הנאצים של דאנציג לקבל את הרוב הדרוש על פי החלטת חבר הלאומים, שני שלישים, על מנת לשנות את חוקת העיר ולהביא לסיפוחה לגרמניה.

התפישה של רודולף הס כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם באמצעות ארגון מיוחד, נשאה פרי. תמיכת המיעוט הגרמני ואוהדי גרמניה ממוצא מקומי, הייתה הבסיס האיתן שעליו נשענו.

בעת המאמץ הפוליטי, ומאוחר יותר הכיבוש והסיפוח, ליבה הארגון להבות, גייס, שילהב, תמך והריע לפולשים, ושיתק את ההתנגדות המקומית. לאחר הסיפוח קצרו חבריו את הפירות בדמות קבלת הרכוש המוחרם של התושבים המקומיים שפונו ממנו.

בשנת 1939 הסלימו המתחים בין העיר החופשית לרפובליקה הפולנית. גרייזר היה האחראי הישיר לכך. ב-29 ליולי 1939, לאחר ששר החוץ הפולני איים בצעדי תגובה כלכליים בעקבות הטרדת משמר הגבול ואנשי המכס הפולנים, הוציא גרייזר כרוז, שנוסח בחוצפה וגסות רוח, לפיו משטרת דאנציג לא מכירה יותר בסמכותם, ודרש את נסיגתם המיידית.

פעולותיו של גרייזר במישור המקומי היו מתואמות עם מהלכיו של אדולף היטלר במישור הבינלאומי.

ב-1938, לאחר סיפוחה של אוסטריה, ולאחר הסכם מינכן אשר העניק לגרמניה את צ'כוסלובקיה, החל היטלר להעלות דרישות טריטוריאליות בפולין, כאשר העיקרית מביניהן הייתה מסירת דאנציג לידיהם. הדרישה הפכה יותר ויותר תקיפה, ולוותה במסע תעמולה לפיו מתעללים הפולנים בבני המיעוט הגרמני בפולין, שנועד להכשיר את לבבות הגרמנים למלחמה עם פולין.

במהלך תקופה זו הוזרמו אנשים חמושים ונשק מגרמניה אל העיר החופשית. ממשלת פולין הורתה לאנשיה למנוע את הברחת הנשק ולו אף בכוח. במהלך חודש אוגוסט 1939 הגיעו הדברים לידי משבר. היטלר הודיע כי פניו למלחמה. הסכם אי ההתערבות שלו עם ברית המועצות, איפשר את תוכניתו לכיבושה של פולין.

ב1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, כאשר העילה המיידית לכך הייתה התקפה מבוימת שארגן ריינהארד היידריך על תחנת רדיו גרמנית בגבול הפולני, במסגרתה התחפשו אנשי אס.אס. לפולנים, ושידרו מסר בפולנית לפיהם השתלטו על תחנת הרדיו, תוך שהם משאירים אחריהם גוויות של אסירים שנרצחו, כאילו אלה השתתפו במתקפה.

היטלר חשב שחולשתה הצבאית של פולין תגרום למערב לוותר על מלחמה חסרת סיכוי נגדו. הוא האמין, גם לאחר הכרזת האולטימאטום של אנגליה וצרפת נגד גרמניה, כי זה אולטימאטום מן השפה ולחוץ בלבד, ללא כוונות ממשיות.

הסופר האנגלי הרברט ג'ורג' ולס כתב את הספר 'צורת הדברים שיבואו', שיצא לאור בשנת 1933, והפך בשנת 1936 לסרט מדע בדיוני.

הספר מתאר באורח נבואי את מסדרון דאנציג, השאלה היהודית, והתפתחות התעופה, כגורמים הישירים להתלקחות מלחמת העולם.

הוא ראוי לכותרת 'שואה ותעופה'. העלילה הדימיונית כה דומה למציאות ההיסטורית, עד שכל שנותר כמעט לעשות הוא להחליף בין השמות והנתונים היבשים בלבד.

העלילה מתרחשת בעתיד, החל משנת 1936. הסופר חוזה תחילת מלחמה עולמית בשנת 1940. המלחמה נמשכת עשרות שנים, הרבה יותר מאשר מישהו מהניצולים זוכר את הסיבות לתחילתה. הפצצות אסטרטגיות הן כה מוצלחות, עד שהציביליזציה נמחית מעל פני האדמה. האנושות נופלת לעידן של חושך ברמת ימי הביניים, כולל המגיפות. בהדרגה מסתגלת האנושות לחיים בערים תת קרקעיות מבודדות, שבהן מתפתחת מחדש הטכנולוגיה, עד לרמה של שיגור חללית לירח.

להלן ציטוט של הקטע בספר המתאר את העילה הישירה לפרוץ המלחמה:

'המלחמה פרצה לבסוף בשנת 1940. הסיבה הישירה שהובילה לפרוץ הלוחמה באירופה הייתה נוסע מסחרי פולני-יהודי, שסבל ממערכת שיניים תותבות בלתי תואמת, במהלך עצירת הרכבת בעיר דאנציג המוקפת בפולין. מערכת השיניים נתקעה כך שהיה עליו לפתוח את פיו לרווחה ולהשתמש בשתי ידיו כדי לתקן את מיקומה, ומתוך רצון שלא לפגוע בעמיתיו הנוסעים היפנה תוך כדי כך את פניו אל החלון. הוא היה אדם בעל זקן שחור ואף בולט, וככל הנראה היו התפתלויותיו דוחות למראה. הוא לא שיער כי תנועותיו המגושמות יביאו לשחרור כלבי המלחמה מהרי הפירנאים ועד סיביר.

לרוע המזל, נאצי צעיר שעמד על הרציף פירש את מעשי היהודי כהבעת עוינות למדיו. רבים מצעירים אלה היו בעלי רגישות פנימית קיצונית. להבת הפטריוטיות ניצתה בליבו. הוא קרא לשלושת עמיתיו למשמר ולשני שוטרים, והם עלו לקרון במהירות ונחרצות. התחולל דין ודברים כעסני, שהתלקח כיוון שהיהודי לא דיבר גרמנית, ופיו היה למעשה עדיין סתום. שני נוסעים באו על כל פנים לעזרתו, ומעורבותם הצעקנית נתנה מקום לדחיפות ומכות. הנאצים, נחותים במספרם, הוצאו אל מחוץ לקרון.

החייל הצעיר שבעטיו התחילה כל המהומה, היה כעת מרוגז, חמום מוח ובלתי ניתן לשליטה. לאחר שראה שהיהודי הבלתי נסבל עדיין ממשיך בתנועותיו הבלתי משביעות רצון מבעד לחלון, הוא דרך את רובהו וירה בו למוות. כלי נשק נוספים הצטרפו לפעולה, והקרב המיניאטורי הסתיים רק לאחר שנהג הקטר הוציא את הרכבת מחוץ לתחנה. הפרשה הסתבכה מבחינה פוליטית כיוון שמעמדה המדויק של משטרת דאנציג היה עדיין נתון לויכוח, ולנאצים לא היה כל מעמד חוקי ברציף הרכבת.

כשלעצמה, התקרית המעציבה הייתה עשויה להסתיים בלי פרוץ מלחמה אירופאית. חבר הלאומים או בית המשפט הבינלאומי בהאג היו עשויים להיקרא לפעולה, והם היו מסוגלים להעניש את טכנאי השיניים כאשם וכשעיר לעזאזל. אך היה נדרש לכך רצון טוב מצד המעצמות המעורבות, ורצון כזה לא היה בנמצא.

מזה שמונה שנים שהתודעה הציבורית הגרמנית פעלה ולחמה למען מסדרון דאנציג, וחימושה מחדש של גרמניה, בגלוי ובסתר. צרפת ופולין צפו בהתעצמות הצבאית בחששות גוברים והולכים, והמומחים הצבאיים שלהן היו נחרצים בדעתם כי מהלומה צבאית היא חיונית כל זמן שהן עדיין חזקות יחסית. פעם אחר פעם נדמה היה שהעימות יפרוץ, ופעם אחר פעם לא ארע יותר מאשר משבר זמני בבורסה. כעת אפסו הסיבות לסבלנות. המתח עלה לרמה שבה האסון דמה למיפלט, ואירופה הייתה חופשית להתפורר לחלקיקים.

המלחמה פרצה ימים אחדים לאחר התקרית בתחנת הרכבת, לאחר שמטוסו של טייס פולני, שיורט בקרב אוויר סמוך לגבול על ידי פטרול של מטוסים גרמנים, פגע בבית העירייה של דאנציג והעלה אותו באש.'

יש לעיין בתשומת לב רבה בלקחים ההיסטוריים של המסדרון הפולני והעיר דאנציג, לפני שבאים לדון בשאלות גבולות הקבע של מדינות ישראל, ששתי החשובות בהן הן: מעמדה הבינלאומי של ירושליים, ובידולה הגאוגרפי של רצועת עזה.

לשני הרעיונות המופשטים, של עיר בינלאומית וחבל ארץ מנותק גיאוגרפית, אין כל סיכוי להחזיק מעמד במציאות, גם לטווח ההיסטורי הקצר.

הם המטרה הישירה של הכוחות הלאומניים משני הצדדים.

לקחי ההיסטריה מלמדים כי השלמות הצורנית חשובה, כיוון שכל דור חש צורך לבנות את העולם מחדש, וקרש הקפיצה לכך הוא הסביבה הפיזית הקרובה והתומכת. הנוער של היום הוא אותו נוער של פעם, וההורמונים שולטים אצלו בתודעה. הנער הלומד להטיס מטוס אינו שונה באישיותו ושיכלו מהנער שלמד לרכב על סוס לפני מאתיים שנה. לכן יש חשיבות לדריכותם של עמים בנוגע לגבולותיהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה בוטלו העיר החופשית דאנציג, המסדרון הפולני, ומזרח פרוסיה. כולם נמסרו לידי מדינת פולין. פולין וגרמניה הן כיום מדינות בעלות רצף גיאוגרפי וקווי גבולות הרמוניים.

· תשעה באב תש''א - פקודת הפיתרון הסופי

מסדרון דאנציג נדמה היה לנאצים כפיתרון יהודי. בעיני הגרמנים היה זה כאילו שיילוק התגלם בגיאוגרפיה. היו בהסדר זה את המאפיינים של דמות היהודי הנודד, העוסק במסחר, שגבולות גיאוגרפיים אינם חשובים לו. דמות היהודי הזה בעל המראה המוזר, שנסמך על כתבים עתיקים, הייתה מנוגד לאהבת הסדר והמיליטריזם הגרמניים הנמרצים.

היהודים נבדלו בתרבותם, וככאלה סיפקו לא מעט עילה לשנאה כלפיהם. בסוף המאה ה-19 גברה מחדש האנטישמיות בפולין. בעקבות פרעות ברוסיה פרצו פרעות גם בוורשה. בתחילת המאה העשרים ניצחו מפלגות אנטישמיות בבחירות בפולין, ודגלו בהפליית היהודים. והפעלת חרם על היהודים. הן העמידו משמרות על יד חנויות יהודים, ועיתון מיוחד דאג לפרסם על מפעלים יהודיים המוכרים תחת שם נוצרי. חברות זרות נדרשו להפר את ההסכמים עם היהודים, ולעבוד עם נוצרים. רופאים פולנים התחייבו שלא לרשום תרופות שיוצרו על ידי יהודים.

המוסדות להשכלה גבוהה היו מרכז האנטישמיות. במחלקות רבות נקבע אחוז יהודים שילמדו במוסדות להשכלה גבוהה. האחוז נקבע ל-10, למרות שאחוז היהודים בפולין היה גבוה בהרבה.

בשנות השלושים החלו הפגנות נגד סטודנטים יהודים, היכום ומנעו מהם להשתתף במעבדות ובחדרי ניתוח. חוק נוסף קבע ספסלים מיוחדים לסטודנטים יהודים:

בשנים 1934-1936 פרצו פוגרומים ביהודים בערי פולין. בשנת 1937 היו התנפלויות המוניות על יהודים בחוצות וורשה.

כאשר כבשו הגרמנים את פולין, מצאו בתוך האומה הפולנית אנשים רבים שהיו מוכנים לקלוט את הרעיונות האנטישמיים הקיצוניים ביותר בנפש חפצה. לא במקרה נבנו מחנות ההשמדה הגרמניים על אדמת פולין.

למען הצדק ההיסטורי יש לחלק את התגובה של האוכלוסייה הפולנית לרצח היהודים: רוב דומם, חלק נכבד משתף פעולה עם הנאצים, ומיעוט קטן של מצילים, חסידי אומות העולם.

כאשר כבשו הגרמנים את פולין, הם מצאו מדינה שהכלכלה בה רעועה, האנטישמיות פורחת, הממשלה מפלה את המיעוטים שבה, ואינה מסוגלת לשלוט באזרחיה. הצבא לא תיפקד והשחיתות גברה בכל חלקי העם.

הקהילה היהודית גם היא לא הראתה אחדות ויכולת עמידה. הקהילה התחלקה לקבוצות, ואלה לחמו זו בזו בכל כוחן.

את עצמת הפער שבין המפלגות היהודיות בוורשה ניתן להבין לאור המצב ששרר בשנת 1936, שעה שהאנטישמיות איימה על הקיום היהודי. בבחירות לוועד הקהילה היהודית נסתמנו שלושה גושים שווים: אגודת ישראל, ציונים ו'בונד'. כולם ידעו שאם לא יצליחו ליצור קואליציה, תעבור הנהגת הקהילה היהודית לידי העירייה הפולנית. למרות זאת לא נוצרה כל קואליציה, ואת הקהילה היהודית ניהל קומיסר של עיריית ורשה.

לאחר ליל הבדולח ב-30 לינואר 1939, רמז היטלר בנאום ברייכסטאג כי גירוש לא יהיה האקט האולטימטיבי: 'במידה הפיננסיירים היהודים הבי''ל ימשיכו לגרור את האומה למלחמה עולמית, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם וניצחון של היהודים, אלא חיסול של כל העם היהודי באירופה'.

הנאום התקבל במחיאות כפיים סוערות. הייתה זאת הפעם הראשונה שרצח היהודים, כמדיניות ממלכתית, הוזכר בפומבי. בזיכרונות כלאו טוען אייכמן כי לא לקח את הנאום ברצינות. לדעתו, לא היה אדם אחד בכל גרמניה שלא חשב כמוהו. כל הפקידים במשרד לביטחון הרייך היו בטוחים שהנאום נועד לתעמולה בלבד.

במהלך כיבוש פולין, יחידות הקומנדו הממונעות של האס.אס., שהתקדמו עם קו החזית, השתלטו על האוכלוסייה האזרחית, תוך ביצוע מעשים ברוטאליים ביותר.

צו מיוחד מה-21 בספטמבר 1939, שהוציא ריינהארד היידריך, התמקד בצעדים הארגוניים שיש לנקוט בשלב ראשון כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות בכמה ערים גדולות, הקמת יודנראטים, והחרמת מפעלים.

ב-30 לינואר 1940 כינס היידריך ישיבת צוות, עם אייכמן כיועץ הטכני הראשי. הוא נתן הוראות חדות לגירוש לגטאות של עוד ארבע מאות אלף יהודים, במשך זמן קצר ככל האפשר.

כתוצאה מריכוזם המאולתר בגטאות הצפופים נהפכו יהודי פולין במהירות לשם נרדף ל'נסיבות קשות'. הצפיפות הרבה, יחד עם הרעב, גרמו להתפשטות זוהמה ומחלות.

כל ניסיון של היהודים להתמרד, ואפילו להפר כהוא זה את הפקודות הקשות, דוכא ביד קשה באמצעות רצח על ידי חיילי האס.אס. שהיו מופקדים על שמירתם. העונשים היו קיבוציים, והכלל הנקוט היה רצח של עשרה חפים מפשע על כל מקרה של בריחה.

בקיץ 1941, בזמן המלחמה בברית המועצות, התרחש המעבר החד מרצח מזדמן של יהודים לרצח המוני, שיטתי ומהיר. היסוסיו האחרונים של היטלר נגוזו עם הכיבוש הצבאי הגדול שהבטיח ניצחון מהיר.

המערכה הרת הגורל לגרמניה הפכה בהדרגה לשדה הקטל של מיליוני חיילים הגרמנים שהשתתפו בה. כתוצאה מכך התקבל גם על כלל אזרחי גרמניה הרעיון של 'הפתרון הסופי' כמבצע עונשין נגד המסוכנים באויבי הרייך.

תשעה באב הוא יום תענית המציין את חורבן שני בתי המקדש: המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוכדנצר מלך בבל, והמקדש השני בשנת 70 בידי המצביא הרומאי טיטוס. כמו כן, גירוש יהודי ספרד החל ביום זה בשנת 1492. יום זה מועד לפורענויות מאז ומתמיד, ואירעו בו ארבעה אסונות היסטוריים נוספים: חטא המרגלים, כיבוש ביתר בידי הרומאים, מותו של בר כוכבא, וחרישת ירושלים בידי הרומאים.

ביום שבעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח גרינג, המישנה להיטלר במשטר הנאצי, מכתב לריינהרד היידריך בו הוא מורה לו להתחיל בהכנות לפתרון בעיית יהודי אירופה. היתה זאת הפקודה הראשית להשמדת היהודים המלאה.

את הסיטואציה של מתן הפקודה הגורלית ניתן לדמות במידה רבה לסיטואציה בה אחשוורוש חתם על הפקודה של המן הרשע להשמדת היהודים. כלומר היה זה רגע גורלי, תפנית מכרעת, במסכת של מאמץ להשמדת העם היהודי.

ממנה התחילה תגובת השרשרת בהיררכיית הפיקוד הנאצית, שנמשכה בועידת ואנזה חודשים ספורים לאחר מכן, בה החליט היידריך על הצעדים המעשיים לביצועה.

שבעה באב הם יומיים בלבד לפני תשעה באב. על פי הלוח העברי כל יום מתחיל בערבו של היום שקדם לו. ניתן לקבוע בוודאות כי שואת יהדות אירופה התחילה בתשעה באב תש''א. שוב הפך יום זה ליום פורענויות נורא מכל. גדול המשוררים לא יוכל להכיל במילים את עוצמת ומשמעות צירוף המקרים הגורלי הזה.

תשעה באב חל באותה שנה ביום שבת. התענית נדחית על פי ההלכה לתחילת השבוע שלאחר מכן. אין הדבר גורע כמובן ממשמעות התאריך. בנוסף, בסוף השבוע העבודה האזרחי היהודי-נוצרי כרוכים הימים שישי, שבת וראשון זה בזה, מה שמפחית את ההבדל ביניהם. ברוב לוחות השנה לעבודה מסומנים בקצרה, או אינם מופיעים כלל, הימים שישי ושבת, או שבת וראשון. שבוע עבודה קצר מתחיל ביום שני ומסתיים ביום חמישי.

לוח השנה של שנת 1941 מראה את התאריכים.

בערב תשעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח הרמן גרינג, שמעמדו הפוליטי היה באותה עת בדעיכה, מכתב לריינהארד היידריך בן טיפוחיו, בו הוא הורה לו להתחיל בהכנות לפיתרון הסופי של בעיית יהודי אירופה. הייתה זאת הפקודה הראשית והמלאה להשמדת היהודים, שממנה התחילה תגובת השרשרת בהיררכיית הפיקוד הנאצית.

בספטמבר 1941 שלח היידריך, מיד לאחר שהתמנה למושל החדש של צ'כוסלובקיה, 60,000 יהודים לעמיתו ארתור גרייזר מושל נפת וורטלנד.

למשלוח קדם מכתב מ-18 לספטמבר מאת היינריך הימלר, מפקדם המשותף באס.אס., שכתב לגרייזר: 'הפיהרר רוצה כי השטחים שסופחו לרייך יהיו נקיים ומטוהרים מיהודים, מוקדם ככל האפשר. כצעד ראשון אשתדל לשלוח, השנה ככל שאוכל, את כל היהודים מהרייך הישן וארצות חסותו קודם כל אל הטריטוריות במזרח, אשר צורפו ב-1939. באביב הקרוב הם ישלחו משם הלאה מזרחה, לרוסיה.'

גרייזר הורה לטפל בצפיפות היתר שנוצרה כתוצאה מכך בגטו לודז'. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות השמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בחלמנו.

בעת ועידת ואנזה, בחודש ינואר 1942, הופקו כבר הלקחים מהפעלתו של מתקן זה. היידריך יכול היה לסכם במהירות את השלבים הבאים של השמדת היהודים. הם כללו הקמת מתקנים רבים נוספים באותה מתכונת, ושילוח אליהם של כל היהודים מרחבי אירופה הכבושה.

כאשר מתרגמים את המונחים 'פיתרון מלא' ו'פיתרון סופי', בהם השתמש גרינג בפקודה להיידריך, מתקבל הרושם שכוונתו המלאה הייתה להשתמש בביטוי: 'התחשבנות סופית', במשמעות המוכרת מאד בהיבט הדתי של 'יום הדין', כזה המתואר בציורי האמנים.

יום הדין הוא בעל מימד אנכי, כמו שניתן לראות מציורים כדוגמת אלה של הציירים מיכלאנג'לו בוותיקן, והירונימוס בוש. בציורים יושבים הבורא, ישו והמלאכים על כס עליון מואר, וחורצים את גורלם של בני האדם, הגוועים על האדמה החשוכה.

יום הדין יחול, על פי מספר דתות, בקץ כל הזמנים, ובו יעמדו בני האדם בפני דין האל. כל הרשעים ידעו את זעמו ויישלחו לגיהינום, וכל הישרים יזכו למחילתו ולנחלה בגן עדן. בנצרות רווחים תיאורי יום הדין בספרות הדתית. על-פי הכתוב ייסד ישו בחייו את מלכות אלף השנים. בסופה של מלכות זו יגיע יום הדין, שבמהלכו תפרוץ מלחמת גוג ומגוג אכזרית בין הרשעים לבין הצדיקים.

בשנים שחלפו מאז שנת ה- 1000 לספירת הנוצרים, שבה כידוע לא הסתיימה 'מלכות אלף השנים', נשמעו בתיאולוגיה הנוצרית קולות המפרשים באופן שונה את הנבואה. היא השתרשה בהדרגה, ו'יום הדין' הפך לחוויה משמעותית גם עבור המאמין הפשוט.

אוסוואלד ספרנגלר, מחבר 'שקיעת המערב', ראה במאה העשרים את סוף תקופת אלף השנים השנייה של התרבות המערבית-נוצרית, שהחליפה את 'מלכות אלף השנים של ישו'.

גרמניה הנאצית כונתה בעיקבות זאת על ידי היטלר: 'הרייך בן אלף השנים'. היטלר היה חדור אמונה דתית, משיחית ואפוקליפטית, והמאה העשרים הייתה בעיניו קץ כל הזמנים, תאריך מתאים למלחמת יום הדין.

המקרא וחז"ל זקפו את חורבן שני בתי המקדש לחובתו של עם ישראל, ולשיטתם תשעה באב מסמל את חורבנו הלאומי בעקבות ריקבון מוסרי. בית ראשון נחרב מחמת שלוש העבירות החמורות: רצח, גילוי עריות ועבודה זרה. בית שני נחרב מחמת שנאת חינם. בשני המקרים המנגנון השלטוני הושחת. השופטים רדפו שוחד ושלמונים, השרים היו סוררים חברי גנבים ומושחתים, והכוהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו. ההנהגה המדינית סמכה על משענת קנה רצוץ וכרתה בריתות עם מדינות מתפוררות.

האם כזה היה גם המצב ערב חורבן יהדות אירופה?

יהדות אירופה הייתה מורכבת ברובה מאנשים תמימים וישרים. עם זאת במהלך המלחמה חלה שחיקה מוסרית שבאה לידי ביטוי בתופעת היודנראט. חלק מחברי היודנראט היו בעלי עבר פלילי. האחרים היו אנשים מכובדים, שהצטרפו אליו בפקודת הגרמנים. רובם ככולם הפכו לבעלי מוסר ירוד ודאגו רק לעצמם. הם שיתפו פעולה עם הנאצים באכיפת הפיתרון הסופי, ובנוסף קיבלו שוחד, גנבו ומעלו.

מה ניתן ללמוד מתשעה באב על עתיד מדינת ישראל?

בחודשים תמוז ואב חלה ירידה חזקה באנרגיות הרוחניות אצל העם היהודי, לאחר השיא שחל בחג השבועות בחודש סיוון, בו זוכה כל העם להארה וחיוניות מיוחדים. הגויים יודעים זאת, ומחשבים את צעדיהם בהתאם. הם מכוונים לפגוע בזמן זה במהלומה הקשה והכואבת ביותר. הם פועלים לאחר תהליך ממושך של בניית כוחות, ובאופן שנידמה כי אין קשר מודע בין מעשיהם לבין התאריך הנורא.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון בעלות הברית ובתקומת מדינת ישראל. הויכוח על הטרמינולוגיה העברית להשמדת העם היהודי באירופה הסתיים בכינוי האירועים כ'שואה'. הכינוי הוא חמור פחות מהמילה 'חורבן', שניתנה רק לחורבן בית המקדש. במונח 'יום הדין' לא משתמשים בקשר לשואה. הוא שמור על ידי הממסד הדתי היהודי ליום הכיפורים בלבד. הממסד החילוני משתמש בו לעיתים בהקשר של מלחמה אטומית.

· נפת וורטלנד

פולין בותרה לשלושה חלקים, שווים פחות או יותר בגודלם, לאחר הכיבוש הנאצי:

החלק המזרחי היה בשליטה סובייטית, בהתאם להסכם הדיפלומטי בין הנאצים לברה''מ.

החלק המרכזי היה בשליטה פולנית עצמאית, שהוגבלה לנושאי פנים בלבד. חלק זה היה תחת שלטון צבאי נאצי, ואליו הוגלו בני מיעוטים, ובפרט יהודים, מכל חלקי הרייך.

החלק המערבי סופח לגרמניה הנאצית, והפך לחלק אינטגראלי ממנה, כדוגמת בוואריה. חלק זה חולק לשתי נפות. בחלק הצפוני, שהעיר המרכזית בו הייתה דאנציג, היה המושל אלברט פורסטר. בחלק הדרומי, שהעיר הגדולה בה הייתה לודז', המושל היה ארתור גרייזר. חלק זה נקרא נפת וורטלנד, על שם הנהר הזורם בו.

נפת וורטלנד הייתה עשירה מבחינה כלכלית. היא הייתה בעבר חלק מפרוסיה, וששימש כאסם הלחם של גרמניה לפני 1914. הייתה בה מערכת כבישי ומסילות ברזל מצוינת, וכוח עבודה בריא ומשכיל. העיר לודז', השנייה בגודלה בפולין, פיתחה בסיס תעשייתי מתוחכם עוד במהלך המאה ה-19.

למרות זאת גרייזר הכתיב ואפיין מדיניות ברוטאלית של הפקידים הנאציים כלפי הפולנים. הוא היה גזען קיצוני, אשר ישם בהתלהבות תוכנית 'טיהור אתני' שנועדה לסלק מהמחוז את כל הפולנים, ולישב בו גרמנים. גרושים המוניים של פולנים והוצאות המוניות להורג היו לנורמה.

סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בגרמנים אתניים.

פורסטר לעומתו היה הרבה יותר הומאני בגישתו. על פי תפישתו היו הפולנים בחבל דאנציג אריים במוצאם, ולכן הסתפק בהליך פורמאלי כדי להשאירם במקומם. בנוסף, הוא התנגד לישוב גרמנים בחבל, מה שעלה לו בויכוחים מרים עם ההנהגה בברלין. יש לציין כי פורסטר נותר נוקשה ביחסו ליהודים, וגרושם מהחבל היה אינטנסיבי כמו ביתר המדינה הנאצית.

שטח נפת וורטלנד היה 43,942 קמ"ר, וכלל את מחוז פוזנן מלפני המלחמה וחלקים ממחוזות בידגושץ' וורשה.

בשבועות הראשונים למלחמה היה מספר התושבים בשטח זה 4,922,000 , מתוכם היו כ-385,000 יהודים וכ-325,000 גרמנים.

ארתור גרייזר היה מושל הנפה כול ימי הכיבוש הנאצי, משנת 1939 ועד 1945. הוא מונה גם למנהיג המפלגה הנאצית בה.

בניהולו נועדה וורטלנד להיות דוגמה לנאציפיקציה לרייך כולו.

גרייזר הכריז מיד על האזור כעל שטח ניסוי של הנאציונל-סוציאליזם, שמטרתו ניסוי שיטות שונות של התנהגות כלפי האוכלוסייה המקומית.

הוא חילק את התושבים לפי קריטריונים גזעיים ל'בני אדם עליונים' ול'תת בני אדם'. לקבוצה הראשונה שייך גרייזר את הגרמנים, ולשנייה את הפולנים, היהודים והצוענים.

בתוך כמה שבועות תפסו ה'עליונים' את עמדות הניהול בכול רמות המינהל המדיני, העצמי והכלכלי. בחיי היום-יום נהנו ה'עליונים' מזכויות יתרות מגוונות בתחומי הכלכלה, המדיניות והתרבות. רשת מקיפה של בתי-ספר יסודיים ותיכוניים, וב-1941 גם אוניברסיטה, הוקמו בלעדית בשבילם.

במהלך החודשים הראשונים הועמדו לרשות ה'עליונים' מאות בתי-קולנוע, עשרות תיאטרונים ומוזיאונים. קונצרטים ואירועי תרבות אחרים אורגנו בשביל ה'עליונים' בלבד. ברוב המסעדות ובתי-הקפה נפתחו מחלקות ל'גרמנים בלבד'. להם בלבד הייתה גישה לבתי-מלון, למחלקה ראשונה ושנייה ברכבות, לחשמליות הטובות ביותר, לבתי-המרחץ הציבוריים, לחופי-הים ולגני הציבור.

שונה לחלוטין היה יחס השלטונות הגרמניים לפולנים: הם נועדו להיות נרדפים, וחלקם נועד להשמדה. בעת שלטון הנאצים בוורטלנד נרצחו יותר מ-70,000 פולנים, ואחרים נשלחו למחנות ריכוז. פעולות דיכוי ורדיפות אחרות גרמו לצמצום הריבוי הטבעי עקב פירוק משפחות, שילוחים של אחד מבני הזוג לעבודת כפייה ברייך, הצבת מכשולים בדרכם של זוגות להינשא, גירוש, ניצול כוח עבודה עד קצה גבול היכולת, שכר רעב, הקצבה מזערית של מזון וביגוד, תנאי מגורים קשים, ושירותי סעד ובריאות לקויים.

הגרמנים החרימו כ-95% מכלל נכסי הפולנים. חיסלו את מערכת החינוך, את ההוצאות-לאור ואת כול הארגונים הפולניים, מנעו מפולנים את הגישה לספריות, לחדרי עיון ציבוריים, לתיאטרונים, לקונצרטים ולאירועי תרבות אחרים, וכן מנעו מהם גישה לבתי-מרחץ ציבוריים, לחופים מסוימים ולגנים רבים, למגרשי משחקים לילדים; הגבילו את חופש השימוש בשפה הפולנית בחיים הציבוריים; וצמצמו מאוד את האפשרויות לקיים פולחן דתי.

על הגרמנים נאסר לברך פולנים בלחיצת יד, לפנות לפולנים במלה 'פאן', ונאסרו קשרים עימהם מחוץ לתפקיד.

שרשרת הפעולות נגד הפולנים כללה גם הנהגת עוצר, איסור על נסיעות ושינוי מגורים בלי היתר השלטונות, שימוש בטלפונים ציבוריים, אחזקת מקלטי רדיו, ומשלוח חבילות בלי בדיקה משטרתית מוקדמת. במקומות אחדים תבעו השלטונות הנאצים המקומיים מהפולנים לפנות דרך על המדרכה לגרמנים ולעיתים גם לברך אותם לשלום.

הפרק הטרגי ביותר במדיניות הגרמנים כלפי תושבי וורטלנד היה השמדת היהודים שם.

כבר בארבעת החודשים הראשונים למלחמה החלו השלטונות הגרמניים באפליית היהודים לרעה ובהשמדתם החלקית. בשבועות הראשונים לכיבוש נתקבלה ההחלטה על סימון היהודים במגן-דוד, גירושם והחרמת רכושם, חיובם בעבודת כפייה, איסור שינוי מגורים בלי היתר, הגבלה או איסור על שימוש באמצעי תחבורה ותקשורת ציבוריים, הפסקה מיידית של כול פעילות מדינית, תרבותית וחינוכית וכן איסור על קיום טקסים דתיים.

בארבעת החודשים הללו לא הגבילו עצמם שלטונות הכיבוש במקומות מסוימים לפעולות אפליה שגרתיות בלבד, אלא יזמו גם רצח של התושבים היהודים חסרי המגן. שעות מעטות בלבד אחרי הכיבוש נורו יהודים בידי חיילי הוורמאכט מתוך שנאה גזעית.

תחילה טיפלו הגרמנים ביהודים שהתגוררו בעיירות קטנות. חלקם נרצחו ביריות או בדקירות כידונים והשאר כונסו לבתי-כנסת, ושם שרפו אותם עם המבנים או קרעו אותם לגזרים ברימונים שנזרקו פנימה.

בשלב השני ריכזו הגרמנים את האוכלוסייה היהודית במחנות עבודת כפייה או בגטאות. רבים מהיהודים מתו שם ברעב, בעינויים, בתנאי היגיינה גרועים, בעבודת פרך, בהעדר טיפול רפואי ועוד. אלפי יהודים מצאו את מותם ברציחות המונים.

בשלב השלישי, עם בניית מחנה ההשמדה בחלמנו, הושמדה רוב האוכלוסייה היהודית.

· גטו לודז'

גטו לודז' היה לגטו הגדול ביותר בפולין לאחר שגטו וורשה נהרס. זה היה הגטו הראשון שהוקם, והאחרון שפורק ב-1944.

שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים של לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים.

בראש היודנרט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944). היודנראט העסיק חלק גדול מתושבי הגטו ונחשב למאורגן יחסית, אך עם זאת מלא שחיתות.

רומקובסקי דגל ברעיון 'העבודה למען ההצלה' והיודנראט בראשותו סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים. היודנרט בגטו סיפק שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. בשנים המאוחרות יותר של הגטו הפכו כבר מרבית מוסדות אלו לרסורטים, כינוי לבתי המלאכה בגטו. למרות זאת, רבים בגטו מתו מחוסר מזון ומתנאי מחייה ירודים ביותר. למעלה מ-21% מתושבי הגטו מתו ברעב.

עם תחילת הגירושים הוטל על היודנראט להכין את הרשימות. הגירוש הראשון היה בדצמבר 1941, והיה מיועד לחלמנו. הגירוש החשוב ביותר היה בספטמבר 1942, בו גורשו רוב הילדים, הזקנים והחולים, בנימוק כי לא תרמו ליצרנות הגטו. רומקובסקי הסביר בנאומו לפני הגירוש שעליו 'לקטוע את האיבר כדי להציל את כל הגוף', וביקש מהורי הגטו שיתנו לו את ילדיהם.

[

רומקובסקי בנה בהתאם לתפיסתו רשת תעשייתית גדולה, שהתפתחה בקצב מהיר. עד אוגוסט 1943 היו בגטו כבר כ-100 רסורטים, שסיפקו עבודה ל-85% מאוכלוסיית הגטו. על פי דוחות המנהל הגרמני של הגטו הגיע שווי הייצור של הרסורטים למיליוני מארק. בכדי לקיים רמת ייצור גבוהה הוצבו קומיסרים שהשגיחו על העבודה, ואשר הגיעו בעיקר משורות המשטרה היהודית.

עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים בלודז'. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר, ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם.

בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי 1940 למדו רק כ- 7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים.

תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים.

גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין, בקיץ 1944. כשבועיים לפני חיסול הגטו חיו בו עדיין כ-70,000 יהודים. הרוסים, שהתקרבו לעיר, נעצרו במרחק קילומטרים ספורים ממנו. כמעט כל אחרוני התושבים נשלחו באותו זמן לאושוויץ, יחד עם אנשי היודנראט ורומקובסקי עצמו. עם כניסת הצבא האדום לגטו שרדו בו-900 יהודים בלבד. מעריכים שבין 5,000 ל-7,000 מהמגורשים שרדו את המחנות.

ראש מינהל גטו לודז' מהקמתו ועד יומו האחרון היה הנס ביבוב [1902-1947]. ביבוב נולד בברמן, היה איש עסקים והצטרף למפלגה הנאצית.

הודות לקשריו האישיים עם ריינהארד היידריך וארתור גרייזר, קיבל ביבוב סמכויות ניהול נרחבות ביותר. הוא הפך את הגטו למקור לרווחים גדולים, מניצול כוח עבודה במפעלים שהקים בגטו ומשוד רכוש היהודים.

ביבוב דאג אישית לסגירת הגטו הרמטית ולהרעבת יושביו. הוא גם הקים מחסנים מיוחדים ובהם רוכזו החפצים והלבוש של הנרצחים במחנה ההשמדה חלמנו. רכוש זה מוין והועבר לשימוש האוכלוסייה הגרמנית.

ביבו היה בין מארגני השילוחים מגטו לודז' ומגטאות בערי השדה בוורטלנד לחלמנו. השילוחים התחילו בדצמבר 1941 ונמשכו כל שנת 1942. עם זאת, כדי להבטיח את המשך זרימת הרווחים, דאג להישרדות הגטו אחרי השילוחים, עד תחילת קיץ 1944.

אולם לאחר שהוחלט סופית על חיסול הגטו, היה ביבוב פעיל ביותר בארגון השילוחים למחנות ההשמדה חלמנו, ובחיסול הגטו סופית. ביבוב תרם יותר מכל אדם אחר לפעולות הטעיה, דהיינו, לארגון המשלוחים מן הגטו במסווה של העברה למחנות עבודה על-ידי מפעלים בגרמניה, ולמחיקת כל זכר לגטו.

אחרי חיסול הגטו בסוף אוגוסט 1944 נשאר ביבוב בלודז', ועד לנסיגתם של הגרמנים מן העיר בינואר 1945 דאג להעברת רכושם של אסיריו לגרמניה.

ביבוב נתפס, הועמד לדין בבית-משפט פולני בלודז', נידון למוות והוצא להורג.

דודתי גוטה זנדמן ומשפחתה היו בגטו לודז' כל המלחמה. לגוטה היה חתן צעיר, שעבד בניקוי קרונות הרכבות שחזרו ממחנות ההשמדה. בקרונות החביאו אחדים מהקורבנות פתקים, בהם סיפרו על ההשמדה. החתן היה מוצא פתקים אלה, ומספר על כך בגטו. לכן היה בסכנת חיים, והוא ואישתו התחבאו מאחורי קיר כפול. מידי יום היה ביבוב לוקח את גוטה, בעלה ובנם הקטן, ומצליף בהם משך שעות בפרגול, כדי שיגלו היכן המחבוא. הם לא נשברו ולא גילו.

בעת חסול הגטו הותיר ביבוב בחיים שבע-מאות יהודים על מנת שיפנו את משרדיו, וישמידו כל הוכחה לפשעיו. גוטה הייתה ביניהם. הם חפרו קבר אחים, כדי שיהיה היכן לקבור אותם. ביבוב ברח לפני גמר המלאכה.

עשרות רבות מבני משפחתי הקרובים התגוררו בלודז' וסביבתה, ונרצחו בשואה הי''ד.

· מתקן ההשמדה בחלמנו

תוכנית 'המתת החסד' היתה גולת הכותרת של תהליך הנאציפיקציה. במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה נועדו לחיסול במסגרתה כל ה'לא כשירים', כדי לדאוג ל'היגיינת הגזע הארי'. בתוכנית זו, שהתבססה על עקרונות תורשה מעוותים, הנאצים העבירו מן העולם את כל הילדים והמבוגרים הגרמנים שסבלו מפגמים פיסיים ומחלות נפשיות קשות.

על פי האידיאולוגיה הנאצית הורחבה מסגרת התוכנית גם ל'תתי אדם', ובפרט היהודים, שנחשבו כולם לבלתי היגיינים מבחינה גזעית.

מי שיצר את המנגנונים להפעלת החוק היה רודולף הס. הוא הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים.

במקביל, הנאצים פיתחו את גישת הענישה הקולקטיבית, על פי המודל הצבאי בעת קרב. הגישה הייתה חלק אינטגראלי מהמדיניות הנאצית מראשיתה, ובאה לידי ביטוי בכל צעדיהם, החל מ'ליל הסכינים הארוכות', דרך 'ליל הבדולח', וכלה ב'מדיניות האדמה החרוכה' בברה''מ.

היהודים נתפשו כאויביה המסוכנים של גרמניה הנאצית, ולפיכך כראויים לענישה קולקטיבית בכל הזדמנות.

הפיתרון הסופי שילב בין שתי הגישות. מטרתו הייתה לרכז ולכלוא את היהודים המסוכנים, לחסל מיד את 'הבלתי כשרים', לנצל ולשחוק עד תום את כוח העבודה המועיל, ולחסלו כך גם כן.

בספטמבר 1941, כחודש וחצי לאחר פקודת 'הפיתרון הסופי' של גרינג, החלו להישלח המוני יהודים לנפת וורטלנד, מצ'כוסלובקיה ויתר רחבי הרייך. גרייזר הורה לטפל ב'צפיפות היתר'. הוא קיבל את הסכמת היינריך הימלר להשמדת כל היהודים שאינם מסוגלים לעבודות כפייה. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות ניסוי בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בעיר חלמנו ליד לודז'.

חלמנו היא עיר קטנה כשישים קמ' צפונית מערבית ללודז'. הנאצים בחרו באחוזה ממוקמת במקום מבודד בקרבת העיר, בלב יער, למטרת ההשמדה. המתקן נבנה בנובמבר 1941. הימלר וגרייזר ביקרו בו בשלביו הראשונים.

יחידה מיוחדת שכונתה 'הזונדרקומנדו', שמנתה כמאה חיילי אס.אס. ושוטרים, ביצעה את החיסולים. מפקד המקום הראשון היה הרברט לאנג, שרכש ניסיון בהריגת חולי נפש בפולין בין השנים 1939-1940, באמצעות משאיות שצינור הפליטה שלהם חובר לתא המטען האטום בו שהו הקורבנות. בחלמנו בוצעה ההמתה באופן דומה.

לאנג הוא גם שם משפחתו של מפקד אחת הטייסות בהן שירת גרייזר. שם המשפחה הזהה מעלה את החשד שיתכן ומדובר בקרובי משפחה.

הקורבנות הובלו לחלמנו בקבוצות של כאלף איש. במתקן, שנראה כאחוזה כפרית, הם התקבלו על ידי רבי המרצחים, המפקדים הנאצים, שהיו מוסווים בלבושם כבעלי ומנהלי האחוזה.

נאמר ליהודים כי חלקם יעברו לעבוד באוסטריה או מקומות אחרים במזרח, ואחרים יעבדו באחוזה. הם יקבלו יחס הולם ומזון טוב. מסיבות סניטציה עליהם לעבור מקלחת תחילה, ולחטא את בגדיהם. לאחר נאום מרגיע זה היהודים הובלו לחדר הסרת הבגדים, שם מסרו את כל חפצי הערך שלהם. השלל נאסף ונשלח לגטו לודז', שם אוחסן ומוין, ולאחר מכן נשלח לגרמניה או נמכר במחוז. ביום אחד לדוגמא, נשלחו 778 שעוני-יד ו-550 שעוני כיס מחלמנו למנהלת גטו לודז'.

לאחר שהתפשטו, הובלו היהודים למסדרון שבקירותיו נתלו שלטים כמו 'למקלחת' ו'לרופא'. שם נאמר להם על ידי האס.אס. כי עליהם לעלות למשאיות שייקחו אותן למקלחות. ניתנו להם חתיכות סבון. לאחר שעלו למשאיות, סגרו האס-אס את הדלתות האטומות, והנהג הפעיל את המנוע, כשהרכב אינו זז מהמקום. הוא חיבר את צינור הפליטה לתא המטען באמצעות צינור מאריך, כך שהגזים השתחררו לחלל תא המטען מלא הקורבנות. דלק המנוע היה בנזין מהול ברעל. לאחר כ-10 15 דקות של זעקות ייסורים כל האנשים בארגז המטען נחנקו. בחלמנו היו שלוש משאיות כאלה, כל אחת יכלה להכיל כמאה קורבנות.

לאחר מכן נסעו המשאיות כארבעה קמ' משם והגוויות הושלכו מהן, לאחר שנבדקו למקרה והיו עליהן דברי ערך. בתחילה נקברו הגוויות בקברים המוניים, אך החל מאביב 1942 הן נשרפו.

בכל מתקני ההשמדה שבנו, נקטו הנאצים בהסוואה שהייתה מחושבת ביותר, וכל פרט תוכנן בקפידה, כדי שהקורבנות לא יכנסו לפאניקה.

חשובה ביותר במסגרת ההסוואה הייתה הדרך הקצרה, שהובילה מאולמות הסרת הבגדים ומסירת חפצי הערך, עד למשאיות הגז או לתאי הגז. דרך קצרה זאת כונתה בכל מתקני ההשמדה 'הדרך לשמיים'.

'הדרך לשמיים' הייתה צריכה להיות לא ארוכה ולא קצרה מידי, כלומר באורך של עשרות אחדות של מטרים. היה עליה להיות מגודרת בגדר עץ גבוהה ואטומה, שתיצור אשליה של מחנה עבודה. על הקירות היו שלטים ידידותיים. אך החשוב מכל, אסור היה על 'הדרך לשמיים' להיות ישרה. על 'הזרנוק', כפי שכונתה, היה להכיל פיתול חד בקצהו, אשר יסתיים ברמפה שממנה נכנסו למקום הירצחם. הפיתול החד יצר אשליה של דרך ארוכה למי שהחל לפסוע בדרכו האחרונה.

מחנה חלמנו פעל בשלב ראשון מ-8 בדצמבר 1941 עד אפריל 1943. ביוני 1944 חודשה פעילותו עד ל-18 בינואר 1945.

על פי דו"ח סטטיסטי שנשלח ב-18 בינואר 1943 להימלר, ניספו במחנה חלמנו מיום הפעלתו ועד סוף שנת 1942 כ-145,000 בני אדם.

קרוב ל-80,000 יהודים נוספים נשלחו להשמדה בחלמנו ביולי 1944 מגטו לודז' בעת חיסולו.

בסך-הכול נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, וכמעט כולם היו יהודים.

הקמת מתקן ההשמדה בחלמנו היוותה קפיצת מדרגה בשלבי התפתחות הפתרון הסופי, שכן בפעם הראשונה בוצעה השמדה של בני אדם באמצעות גז, בפעם ראשונה ההשמדה בוצעה במקום קבוע, ובפעם הראשונה הוקם צוות שאחראי על שריפת הגופות.

בחלמנו נוסתה ושוכללה שיטת הרצח, על כל שלביה, עד שנמצאה הטכניקה היעילה ביותר, בה השתמשו במתקני ההשמדה החדשים. השכלול העיקרי בהם היה ששיטת ההמתה במשאיות גאז הוחלפה בהמתה בתאי גאזים ובגז ציקלון.

אדולף אייכמן ורודולף הוס, מפקד אושוויץ, ביקרו בחלמנו בסתיו 1942. אייכמן תיאר במשפטו את כל שלבי ההשמדה. הוא העיד כי לא הייתה במוחו או בליבו שום מחשבה או רגש, למעט אדישות, בזמן שחזה במתרחש. במשפט לא יכול היה לומר אם היה מושפע מהתעמולה, אך ציין כי ביצע את הפקודות. רודולף הוס העיד במשפטו כי שיטת ההשמדה במשאיות גז לא הייתה אמינה, כי לא נוצר לעיתים קרובות מספיק גז אקזוסט כדי להרוג את הקורבנות.

בליל 18-17 בינואר 1945 , עם התקרבותו של הצבא האדום, יצאו הנאצים את חלמנו. לפני יציאתם ביקשו להוציא להורג 48 אסירים, שעדיין נשארו במחנה. האסירים התנגדו ושלושה מהם הצליחו לברוח. השאר נהרגו.

בשנים 1950-1947 התקיימו בפולין משפטים נגד שני אנשי סגל המחנה. שניהם נידונו למוות. בשנים 1965-1962 התקיים במערב גרמניה משפט נגד 12 אנשי סגל המחנה. שלושה נידונו ל-13 שנות מאסר, אחד לשבע שנות מאסר, והשאר לעונשים קלים יותר.

· התפסן בשדה השיפון

מארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, הוא בן דמותם המדויק של הנאצים. צ'פמן חיכה לשוטרים בשקט בזירת הרצח, כשהוא מחזיק ביד אחת את האקדח, וביד השנייה ספר בכריכה דקה. שם הספר: 'התפסן בשדה השיפון'. צ'פמן הזדהה עם גיבור הספר הולדן קולפילד והקדיש לו את הרצח של ג'ון לנון. זאת הייתה הצהרתו היחידה והמניע היחידי שלו.

צ'פמן היה בן עשרים וחמש בעת ביצוע הרצח, שאירע בשנת 1980. הוא חזר כל הזמן על אותם דברים: 'כל מי שמבין בספרות מבין למה עשיתי זאת. אתה קורא את הספר, אתה חושב עלי ועל הנפילה, ואז אתה קולט. אולי תבין באמת את מה שייצגתי בחיי – את הנפילות הגדולות.'

ציטוט מהספר: 'הנפילה שאתה כותב עליה היא נפילה מיוחדת, נפילה נוראה, הנופל אינו מרגיש או שומע את עצמו פוגע בקרקעית. הוא רק נופל עוד ועוד...'. צ'פמן אמר: 'תיראו מה קרה לחיים שלי על פני השטח. רצחתי אדם ולא רק אני נפלתי. לקחתי איתי עוד רבים אחרים. עידן שלם הסתיים. זה היה המסמר האחרון בארון של שנות השישים.'

באותה דרך הנאצים פעלו. הם רצחו את היהודים, ועידן שלם הסתיים.

ב-1964 הגיעו הביטלס לאמריקה. מההתחלה הם עוררו תגובות קשות. כשהם הגיעו, התחיל העולם הפרוע של שנות השישים.

גם היהודים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו מלכי התרבות החילונית, ובפרט בגרמניה, שנחשבה המדינה המתקדמת והמובילה ביותר מבחינה תרבותית.

הביטלס זעזעו את אמריקה השמרנית וב-1966, הערותיו של לנון על הביטלס כפופולאריים יותר מאשר ישו, פגעו מאד בבני אדם מסוימים. כך גם התרבות החילונית שהיהודים הפיצו בגרמניה פגעה מאד בשכבות השמרניות והפרובינציאליות, שהתנועה הנאצית צמחה מהן.

החרם על הביטלס בהחלט ניתן להקבלה לחרם שהכריזו הנאצים על כל מה שקשור לתרבות היהודית ועל היהודים בכלל. בתחילה היו היהודים מספיק חזקים בשביל לעבור את השערוריות, אך בהדרגה החריפות השכלית והקיצוניות הפילוסופית שלהם גרמו להם להתרחק מהביקורת ההמונית עליהם, כמו שג'ון לנון הסתגר עם יוקו בעקבות הביקורת עליו.

באטלנטה, עיר מגוריו כנער, נסחף צ'פמן עם רוח הזמנים. הוא חיקה את הביטלס אך בית הספר שלו נהפך למרכז לסחר הסמים המקומי. הוא נסחף אל תרבות הסמים.

תקופת שנות העשרים בה התחילו לפעול הנאצים, כונתה 'שנות העשרים העליזות'. זה היה עשור של מסיבה אחת גדולה, חגיגה והילולה בלתי נפסקת של סקס, סמים ואלכוהול. כמו אצל צ'פמן, אנשים ניסו כמעט כל דבר, והעלו את סף הגירוי שלהם, הדבר הוריד את כושר השיפוט הכללי והפך את האנשים ל'ראשי זבל'. כמו צ'פמן, הצעירים בגרמניה הפכו למרדנים, עוינים, התנכרו לביתם ומורשתם, הסתבכו בפלילים והגיעו לנקודת השפל של חייהם.

כמו צ'פמן, חלק מהצעירים בשנות העשרים התחילו, לאחר ששבעו מתרבות הרוק האלטרנטיבית, להקשיב גם למקצב של תוף אחר. ברחבי תבל ובגרמניה.התרחשה מהפכת נגד דתית שהייתה למסע הגדול ביותר. אנשים חזרו בתשובה דתית, בין אם זה היה במערב התיכון שבארצות הברית, שבה מטיפים נודדים קרבו נפשות לישו ולנצרות, ובין אם היה זה בבוואריה שבגרמניה, שבה מטיפים רבים קרבו את ההמונים, ולאמונה מחודשת בנצרות בכלל, ואל רעיונות המורשת הגרמנית הקדומה בפרט.

היטלר התחיל בתור מטיף נודד כזה. הוא בעצמו נטל סמים בצעירותו, וחזר בתשובה דתית. לאחר מכן עבר חוויות דתיות מיסטיות, שקרבו אותו אל הדת. כמו צ'פמן, כמו כל מטיף נודד, הוא היה מספר את סיפורו ומציע למאזינים דרך לשטוף ולנקות את העבר ההולל שלהם. האמונה הנאצית הפכה לטריפ הגדול החדש של היטלר.

צ'פמן מצא אהבה באותה תקופה בחייו שהתנהלה על פי קוד חמור. כמו צ'פמן, גם היטלר היה מאוהב מאד. אך לשניהם הייתה ראיית עולם מיוחדת, דרך משלהם להרגיש כלפי דברים אמיתיים. לא היה מקום בקשר שלהם לשום דבר מזויף. בלי שקרים, בלי משחקים. בסופו של דבר, כשהמציאות טפחה על פניהם, והאישה האהובה בשר ודם נפרדה מהם, היה להם הדבר מאד קשה. הם לא עברו הלאה, הם לא אמרו: 'בסדר, זה לא עבד, עכשיו אני צריך להתאושש ולהיות קצת לבד,' כמו שכולם עושים כאשר מסתיימת מערכת יחסים. זה לא קרה אצל מארק ואצל היטלר. דווקא היותם אנשים מיוחדים, עדינים מאד ביחסם לנשים, גרמה להם שהפירוד יצר תגובה רגשית מאד חזקה. הם כמו יצאו מדעתם.

באותו שלב התבגרות בו קרא מארק צ'פמן את 'התפסן בשדה השיפון', נחשף היטלר לתרבות השוליים שנוצרה בעקבות הפופולאריות הרבה של הספר 'שקיעת המערב' של ספרנגלר. שני הספרים מדברים למעשה על אותו דבר, אך בקנה מידה שונה. על שקיעה והתנוונות תרבותית, חשש מאובדן עולם התמימות של הילדות, ורצון להתמודד עם הנושא באמצעות מאבק אלים.

כמו ניטשה מורהו של היטלר, אשר שאב את השראתו מהתבוננות בעולם הילדים, גם מארק צ'פמן התחיל לבלות זמן רב עם ילדים והפך למדריך בקייטנות במשך שנים רבות. החיים עם ילדים חידדו במארק באופן מודע את השאיפה לפתח רעיונות גדולים. באותה תקופה, התשוקה לחווית הנפילה האינסופית הייתה רק אחת מיני רבות. אבל אז, בקייטנות, גילה צ'פמן שהוא כבר כמעט גבר, אבל עדיין אפס מאופס.

צ'פמן היה כנה ופתוח מאד עם ילדים, באופן שמוזר מאד לגבי מבוגר. הוא לא התייחס לילדים כילדים, אלא כאילו הם בני גילו, ומבינים את המבוגרים. באותה מידה הוא גם התנהג עימם כמו ילד.

היטלר הקים את תנועת 'צעירי היטלר', שהצליחה מאד בשטיפת מוח של הנוער הגרמני, באמצעות יצירת אשלייה של עולם תמים. הנושא השלילי היחיד היה האכזבה מאי התממשות גרמניה על פי האידיאל הנאצי, ומכך שאנשים לא ממלאים אחר הציפיות שתולים בהם.

כאשר אנשים עשו משהו מכעיס בעיני צ'פמן או היטלר, הם נחשבו בעיניהם כמתים לכל דבר. גם בהתבטאות החיצונית. ברגע שאבד האמון באנשים, הם הורידו אותם מהרשימה.

כל הילדים מתחילים את חייהם כנרקיסיסטים. רק בהדרגה הם מסוגלים לאמץ את נקודת המבט של הזולת. אלא שיש כאלה שאינם מתקדמים כלל מבחינה זו, או שהתקדמותם מוגבלת מאוד, ואז הם הופכים למבוגרים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית. התנהגות סנובית גאוותנית ומתנשאת מופיעה אצלם בד בבד עם חוסר האמפתיה לזולת, שאותו הם רואים רק כאמצעי לקידום מטרותיהם.

לא קשה לנחש שמאחורי ההתנשאות מסתתרת הערכה עצמית נמוכה ושברירית. ביטוי לכך ניתן למצוא ברגישותם הגדולה של הסובלים מההפרעה לביקורת, הנחווית אצלם כהשפלה.

התבגרותם האיטית והמאוחרת גרמה להיטלר וצ'פמן לבושה ולאובדן האמון בעצמם. הם השתנו. התחושה שהם שידרו לזולתם הפכה שונה. הם התחילו להיות מנוכרים, זרים לחברה, הפרצוף שלהם היה שונה, העיניים הפכו לקרות, עיני כריש. לא היה יותר רגש בפניהם. הם נראו קרים ואומללים, מפחידים. משהו השתבש אצלם, דבר שהם לא היו יכולים לשלוט בו. הם חיפשו דרך מילוט, הם נדדו בין ארצות שונות. מחשבות התאבדות חלפו במוחם, יחד עם תשוקה לתענוגות. הם חשו מותשים.

מפגיעה בעצמך לפגיעה במישהו אחר המרחק הוא קצר. ג'ון לנון היה בשיאו, בסוף שנות ה-1970, אליל של מיליוני מעריצים. העם היהודי, חמישים שנה בלבד קודם לכן, גם היה בשיאו. הוא זכה בחבר הלאומים למדינה משלו, ארץ ישראל. היהודים הפכן למובילים בתחומי המדע, הכלכלה והתרבות, בעולם המערבי. הם היו היה מושא לקנאה.

ג'ון לנון, בשיא תהילתו, הפך בגיל ארבעים מאדם שנהג להסתכן סיכונים מוזיקליים, סיכונים פוליטיים, סיכונים הקשורים לשפיות שלו, מאדם שבכנותו המזעזעת גרם לעולם להתבייש בעצמו ולבחון את עצמו, שהיה לו מראה כאוב, מטופש, רציני ופרנואידי, לאיש עסקים שצופה הרבה בטלוויזיה, יש לו מאות מיליוני דולרים והוא חי חיי משפחה.

גם היהודים, לאחר שהשיגו את רוב מה שרצו, גם הם נסוגו לחיים יותר נוחים ושאננים.

מאמר על לנון שתיאר את התברגנותו, היה הזרז העיקרי של צ'פמן לרצוח אותו. באותה מידה, הפרסומים בעיתונות על היהודים העשירים בגרמניה, שימשו זרז להיטלר.

כישלונותיהם הראשונים בחיים של היטלר וצ'פמן היו עבורם מסר מאלוהים, שעליהם ליצור לעצמם חיים חדשים. בשלב זה נראו חייהם מאוזנים יותר לכאורה, אך היו להם תקופות דיכאון עם בדידות, שקט, חוסר רצון לדבר וזעף. מצבי רוח אלה היו ברורים כספר הפתוח.

התקפי הדיכאון נמשכו בעליות וירידות תלולים מאד אצל שניהם. ב-1980 חי צ'פמן בהוואי. אחד המקומות המקסימים ביותר בעולם, ממש גן עדן. ב-1935 היה אדולף היטלר ראש הממשלה הנערץ של גרמניה. לשניהם לא היה חסר לכאורה מאומה. הם הגיעו לפסגת החלומות. אבל הם שוב היו מדוכאים. הכול נמאס עליהם. הם חשבו שהכול יהיה כל כך טוב, אך היה ההפך הגמור.

צ'פמן התחיל פרויקט של קריאת כל הספרים בספריה הציבורית. היטלר התחיל פרויקט של עיצובה מחדש של גרמניה. היו אלה שיגעונות חולפים, כי התשוקה הישנה התעוררה בהם. צ'פמן חזר לעולמו של 'התפסן בשדה השיפון', ובמקביל כעס על הזיוף שמצא בג'ון לנון. היטלר פתח במרוץ חימוש, וחוקק את חוקי נירנברג השטניים.

כמו שג'ון לנון שר על השלום, שרו יהודים רבים על שלום עולמי. כמו שלנון נתפש כמזויף וצורח שטויות, גם היהודים נתפשו כדוברי שטויות, מרוכזים בעצמם, וצבועים.

צ'פמן חשב שהוא יהרוג את ג'ון לנון. היטלר חשב שהוא יהרוג את היהודים.

התפסן בשדה השיפון הוא נער שרואה עצמו עומד על צוק ועוצר ילדים מנפילה מקרית. הנפילה מהצוק מסמלת את המעבר מילדות לבגרות. כשילד נופל מהצוק הוא נהפך למבוגר, וברוב המקרים הוא נהפך למזויף.

הנפילה אצל התפסן היא פסיכולוגית ודימיונית. אצל היטלר היא התחברה גם לנפילה הפיזית שהייתה לגרמניה, לאחר שהובסה, למרות שהייתה בעלת הטייסים והמטוסים האיכותיים ביותר. היטלר יצר הקבלה פסיכולוגית בין הנפילה ממטוס לבין הנפילה מהתמימות. התפסן אומר: 'אני רק אוסיף ליפול, ליפול וליפול'. היטלר אמר שגרמניה נפלה למרות שלא היתה צריכה ליפול.

היטלר פעל בתקופת 'תור הזהב' של התעופה. שיר שכתב טייס צעיר מבטא את הלך הרוח של אותם ימים:

החלקתי בכבליה הזועפים של האדמה,

ורקדתי בשמיים על כנפי כסף שוחקות,

טיפסתי אל השמש והצטרפתי למהומת העליצות של העננים קולטיה,

ועשיתי מאות דברים שלא חלמתי עליהם.

התגלגלתי ודאיתי והתנדנדתי למעלה בשקט המואר,

ותוך שאני מרחף שם רדפתי אחרי הרוח הצועקת,

והשלכתי את מטוסי דרך חורי אוויר קטועים,

למעלה, אל תוך הנחיל הארוך, ההוזה, הבוער.

עליתי לגבהים סחופי הרוח בחן קליל,

למקום שאליו עפרוני ואפילו נשר לא עפו,

וכאשר ברוח שקטה ומרוממת פסעתי בקדושת החלל הגבוה והטהור,

הושטתי את ידי, ונגעתי בפניו של אלוהים.

בתקופה שבה הכול נראה מושלם על פני השטח, גם היטלר וגם צ'פמן הכריזו מלחמה על העולם. חרדת הנפילה הפכה למחשבה טורדנית בלתי פוסקת, שהתפתחה לתיאורית קונספירציה. לכל מה שקרה מכאן ואילך הם התייחסו בשוויון נפש, בריחוק נפשי. צ'פמן נעשה מדוכא, התפטר, קנה אקדח, נסע והרג מישהו. היטלר ציווה על השמדת עמים רבים בכל העולם. שניהם עברו מגן עדן לגיהינום בתוך חודש.

כשנודע לעולם מהם כוונותיה המלאות של גרמניה הנאצית בנוגע ליהודים הוא לא הירפה עד לתבוסתה והחרבתה. מי שמכריז מלחמה על העולם, העולם מכריז מלחמה עליו.

אפשר כך להבין את הפסיביות היחסית של התנהגות היהודים ביחס להיטלר. כשאימי הייתה עדיין בגטו, בראשית ימי הכיבוש הנאצי, כבר אז ידעו כולם, כל היהודים וכל הפולנים, שמהגטו נשלחים לאושוויץ, להשמדה. חוסר המעש היחסי שלהם נבע בחלקו מהתחושה שהם חלק מהעולם הנאור, שיבוא להגנתם.

יהודי אירופה השלימו עם גורלם. בהשאלה משיר של לנון, היהודים פשוט ישבו וצפו בגלגלים המסתובבים, מחכים שכוחות האופל ירפו, גם לאחר שהבינו שהם מתקבים ליום הדין.

הרצח של ג'ון לנון והשמדת יהודי אירופה היו עבור הרוצחים כמו לראות סרט.

אלה היו דברי צ'פמן בחקירתו: 'היה לי אקדח... חשבתי שהוא פשוט ייפול וזה יהיה הסוף...הוא היה מאד קרוב אלי...חשבתי שהוא פשט ייפול כמו בסרטים, ייפול וימות.'

גם רוצחיהם בפועל של היהודים במתקני ההשמדה חיו בתחושה זהה. הם קטלו מיליוני אנשים, כשהם חושבים שזה כמו בסרט. לרוצחים לא היה כל כך איכפת את מי הם רוצחים. ג'ון לנון היה יכול בהחלט להיות אחד המובלים לתאי הגזים, יחד עם חבריו מהביטלס ומעריציו.

העולם נמאס על הרוצחים, והם חשבו שאם הם ירצחו, הכול יסתיים בעבורם. זה יהיה סוג של פיתרון סופי. כלומר, 'ההרס העצמי יהיה הברכה שלי', דברי צ'פמן. הפיתרון הסופי היה קיים במשמעות זאת גם עבור הרוצחים, כדרכם להביא לשלמות את ההרס העצמי שלהם.

התפסן בעצם רצה למות. רוצחי היהודים רצו למות. התעמולה הנאצית החדירה בהם את התחושה שהם חיים בעולם כוזב, שבו הזיוף הוא כה גדול. הם השתכנעו שהם פועלים נגד הזיוף. הם החזיקו את זה בפנים זמן רב כל כך.

גם צ'פמן וגם הנאצים האמינו שהם גלגולים של דמויות שאינן מציאותיות, וכך הם חשבו שקיומם גדול יותר 'מאשם או לא אשם'. צ'פמן אמר: 'אם לא הכרת את התפסן, אינך מכיר אותי.' אם לא הכרת את האידיאולוגיה הנאצית, לא הכרת את הנאצים. לא יכולת להבין אותם באמת.

לבני אדם יש פנטזיות. אנשים מזדהים עם סיפורים שהם קוראים. הם נשאבים אל ספר או סרט, או תעמולה פוליטית. אבל מי שהפנטזיה נהיית לחיים שלו, והוא משתמש בה כתסריט לביצוע משימה קיצונית, הוא יוצא דופן.

'תוקפי ידוענים' היא קבוצה גדלה והולכת של רוצחים, שדומים לצ'פמן והיטלר מבחינת הסימנים המקדימים, גורמים שהם חלק בחיים שלהם לפני התקיפה שלהם. הם מוטרדים, אומללים, הם נוסעים למקום אחר ומגלים שגם שם הם מוטרדים ואומללים.

החברה המודרנית המערבית מתרכזת בבני אדם מפורסמים, ידוענים, וביצירת ידוענים. כך בדיוק היה גם לפני שישים שנה.

לפי הרקע הזה אנחנו צריכים לבחון גם את עצמנו. בפרט כאשר התקופה היא עידן של שינויים טכנולוגיים וחברתיים כבירים. אז מתערערת ממילא היציבות האישית הנפשית בקרב רבים. תקופת שנות השישים והטרוף הפסיכדלי שבא דווקא בעידן הטכנולוגי של הטיסה לירח, היא אנלוגיה מדויקת לתקופת הנאצים. שתי התקופות הסתיימו במשבר פוליטי וחברתי עולמי.

הנפש האנושית מזדהה עם המרומם והנשגב, הציר האנכי של הקיום, כמשקף את ערכיה הנעלים ביותר, המוסריים והאנושיים. כאשר הציר האנכי לובש ביטוי מוחשי, כדוגמת המצאת המטוס או הטיל, חלה התמרדות בקרב כל מי שאינו שותף למוצר החדש.

יש רמה מסוימת של הערצה, לכולנו יש דמויות נערצות. אולם סם קל לכמה מאיתנו הוא רעל לאחרים. אנשים שמזדהים עם דמויות מספרים וסרטים ומתחילים לאמץ תכונות שלהם בחיים האמיתיים, עושים זאת מתוך בחירה. אופנתי לראות בזה תהליך לא מודע, כאילו שבאופן כל שהוא הדמות משתלטת על המוח של האדם, או שהוא נעשה רדוף, כמו בידי שד. אך למעשה הם בוחרים בסרט הזה. הם בוחרים בהזדהות עם הדמות.

· השואה ברואנדה

בעוקבות ההערצה, אנשים נוטים להתחלק באופן טבעי לקבוצות שייכות. לאחר מכן הם מקישים זאת לתיאורית הזדהות חברתית-ערכית, המרוממת את קבוצתם הפנימית, ומציגים כלפי חוץ העדפה וזכות קדימה לחברי הקבוצה. הם מעמתים את עצמם עם קבוצות אחרות, והדבר יכול להוביל לעוינות, אפליה ואלימות.

צריך להוסיף לכך משקעים של דורות, הקשורים להבדלים מעמדיים, חיכוכים אתניים וכדומה, ולהבין כיצד השנאה יכולה להתפרץ בבת אחת, ולהפוך לטבח, ולרצח עם, כמו שקרה לדוגמא ברואנדה.

בשנת 1994 הופל מטוסו של נשיא רואנדה, בן שבט ההוטו, בעודו נוחת בעיר הבירה. במהלך שלושת החודשים הבאים, הצבא וקבוצות מיליציה מבני שיבטו רצחו יותר מ-800 אלף בני אדם מבני שבט הטוטסי, שארגון הגרילה שלהם הפיל את המטוס.

השואה ברואנדה פרצה כתוצאה מתיאוריות גזעניות שמקורן באירופה, שהופצו בה והיו זהות לאלה שהובילו לשואת יהודי אירופה. גם כאן השואה ארעה לאחר שלכאורה כל ההבדלים בין שני השבטים התמוססו ונעלמו בחברה המודרנית והדמוקרטית בה חיו, והם הפכו למפלגות לכל דבר.

במהלך התקופה הקולוניאלית, שבט 'גבהי הקומה' הטוטסי הצפוני הדומיננטי, עודד את הספקולציות הגזעניות שהצדיקו את שלטונו. אך מדיניות זאת הרעילה את התרבות הרואנדית בגזענות, שהפכה למסוכנת עבורם משעה שאיבדו את כוחם. הגזענות המושרשת התהפכה לאחר שרואנדה קיבלה את עצמאותה, ושלטון הרוב העניק את העוצמה לשבט 'נמוכי הקומה' ההוטו הדרומי. ההוטו, שקודם לכן דוכאו על ידי הטוטסי, שמרו את אותם אמונות גזעיות מושרשות, אך כעת הם למדו לראות את הטוטסי כ'כובשים זרים', ולא כ'רואנדים אמיתיים'.

התוצאה היתה מלחמת אזרחים רבת שנים ועקובה מדם.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק ב' – פרק 12

ריינהארד היידריך והפיתרון הסופי

ראשי פרקים

מפקד האס-אס וטייס קרב

ריינהארד היידריך היה טייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס להיותו תליינו המרושע ביותר של היטלר. שתי הקריירות השפיעו זאת על זאת. הוא נולד ב-7 למרץ 1904, כארבעה חודשים לאחר המצאת המטוס, וחוסל ב-4 ליוני 1942, בדיוק באותו יום בו התחילה המערכה האווירית על האי מידוויי, מהגדולות והחשובות בהיסטוריה, שהיטתה את הכף לצד בעלות הברית באוקיינוס השקט.

הוא היה גנרל בכיר באס-אס, מישנה להימלר ושווה לו בדרגתו הביצועית. תפקידו החשוב ביותר היה מפקד 'המשרד הראשי לביטחון הרייך', המשטרה החשאית שהקבילה בתפקידיה לגופים כמו האף-בי-איי האמריקני. הוא שלט בכול גופי המשטרה החשאית הגרמנית, ובראשם הגסטאפו, שאיתר ושלח את היהודים למחנות הריכוז.

במקביל הוא התמנה למושל האכזרי של בוהמיה ומורביה, חבלי צ'כוסלובקיה שסופחו לרייך. מאחורי הקלעים הוא תכנן עם כנופיית האס-אס שלו את חיסולם של הצ'כים, עם תוכניות מושלמות ומפורטות.

הוא היה רדוף הצטיינות עד כדי פרנויה. הוא היה אספן עיטורים רב תחומי. היו לו העיטורים הנאציים הגבוהים ביותר, כנפי טייס של הלופטוואפה, עיטורי גבורה בקרב, ומדליות על הישגים ספורטיביים. בנוסף, הוא היה מוזיקאי ואיש עט מוכשר. היטלר ראה בו את יורשו האפשרי.

היידריך היה הארכיטקט הראשי של השואה, מפקדו הישיר של אייכמן, וישב ראש בועידת ואנזה. הוא כונה 'הקצב מפראג', 'החיה הבלונדית', ו'התליין'.

פרטיזנים צ'כוסלובקים התנקשו בחייו בפראג.

לאחר מותו הרכיז היטלר על שמו את 'מבצע ריינהארד' שבמהלכו הושמדה מרבית יהדות פולין בתוך חודשים אחדים, בעיקר במתקן ההשמדה בטרבלינקה.

מפקד האס-אס וטייס קרב

היידריך נולד בעיר האלה, דרומית מזרחית לברלין, באמצע הדרך בין ברלין לגבול צ'כוסלובקיה. אימו הייתה ממוצא יהודי. כילד, ילדי השכונה לעגו לו בכינויים 'יהודיים'. הוריו האנטישמיים עד כדי אובססיביות עודדו אותו להגיב להתגרויות אלה באלימות קיצונית. אין ספק שלהתנסויות ילדות אלה הייתה השפעה בהתאכזרות האיומה של היידריך בבגרותו, כמו גם על הקצנת האנטישמיות שלו.

למרות שהיה ילד ביישני, הוא הצטיין בפעילות גופנית והפך להיות עלם חסון ונמרץ, אתלט מרשים, שהצטיין בסיף ושחייה. הייתה לו חזות יהודית מעט, בשל אפו הגדול. אך הוא היה בעל שיער בהיר, גבה קומה, אתלטי, ובסך הכול נתפש בעיני רבים, כולל הימלר, כ'ארי האידיאלי'.

אביו היה מלחין, ומנהל קונסרבטוריון למוסיקה. היידריך אהב לנגן בכינור כל חייו. הוא היה מבצע מוסיקלי מוכשר, שנהג לנגן בערבי מוסיקה קאמריים בסלונים בברלין.

השימוש במוזיקה אצל פושעים פתולוגיים כמקור השראה אינו בלתי אפשרי, כמו שהופגן לדוגמא בסרט 'התפוז המכאני' של סטנלי קובריק, בו מעשי אכזריות קיצוניים נעשים בהשראת סימפוניות. חובב המוזיקה הנלהב מסוגל בזכותה לחיות במציאות סהרורית מבלי לאבד את שיווי משקלו.

כנער, היידריך הצטרף לאחת המיליציות הרבות שפעלו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1922 התגייס לצי. בתחילת הקריירה הצבאית שלו היה קצין איתות באוניות. הוא הודח בגלל פרשיית אהבים עם הבת של אישיות בכירה.

היידריך הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1931. הימלר ביקש ממנו להיות ראש המשרד שלו לענייני מודיעין באס-אס. באותה תקופה היה זה מנגנון בלתי משמעותי עדיין. היידריך וצוותו עסקו בתחילה בבנייה שיטתית של כרטיסיה של כל האנשים שנחשדו כאיום למפלגה. הם עבדו במשרד זעיר ובמשכורת זעומה. הימלר מצא את היידריך, למרות התנהגותו המחוספסת, הכרחי.

הימלר התכונן לבנות את האס-אס לארגון מרכזי, במקום 'החולצות החומות'. היידריך הפך לשותפו הדומיננטי. הם הצליחו, וכאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933, האס-אס השתלט בהדרגה על המשטרה הגרמנית, דרך המשטרה החשאית, הגסטאפו, שגרינג יצר. ב-1935 גנרל היידריך הצעיר פיקד על כול השירות החשאי הענק של המשטרה הנאצית.

ב-1935 הגיעה הקריירה המטאורית של היידריך באס-אס לשיאה. הוא רצה להתפתח ולהתקדם בתחומים נוספים. כטייס, היה יכול להפוך לאחת מחמשת הדמויות המובילות והבולטות ברייך, להיות ציר מרכזי בגרמניה הנאצית.

באותה שנה, באמצעות גרינג, הוא יצר קשר עם פקידים בכירים בלופטוואפה, וביניהם מילך, עימו כיהודי למחצה יתכן והיו מכנים משותפים. באמצעות מניפולציה בין משרדי צבא שונים, הוא הועבר לחיל המילואים ללופטוואפה, ובבוא הזמן קיבל דרגת רב סרן. הוא סידר לעצמו הצבה בטייסת קרב מחוץ לברלין. עד תחילת מלחמת העולם השנייה הוא נעשה, למרות גילו, אחד הטייסים המצוינים בחיל האוויר הגרמני.

את כישוריו כטייס רכש על ידי יציאה מביתו בקיץ בשעה ארבע לפנות בוקר, נהיגה במהירות גבוהה במכוניתו הרשמית לטייסת הקרב שלו, ואימון של שעה אחר שעה, בטרם התעוררו האחרים. לאחר מכן הוא סעד ארוחת בוקר בשדה התעופה, ונהג היישר למשרד הביטחון המרכזי.

את חופשותיו עם משפחתו אהב לבלות באי קטן בים הבלטי. לחופשות היה מגיע במטוס קל דו-מנועי בטיסה מברלין. יש סרט חובבים שצילמה אישתו, המראה אותו נוחת במטוס בשדה ליד מעון הנופש. התיעוד, הנדיר לתקופתו, מצביע על אופיו ושאיפותיו של האיש.

היידריך וגרינג

גרינג והיידריך היו שניהם טייסי קרב, והילת התעופה התובענית הייתה המפתח לחלומותיהם אודות יוקרה ועוצמה. כל חלק אחר בקריירה שלהם חייב להיבחן על פי עובדה זאת, כולל חורבן העם היהודי שתכננו וביצעו.

הדגם הכללי של מערכת היחסים ביניהם היה של שילוב יחסים מקצועיים, במתכונת ידידות מרוחקת והערכה הדדית בין בכיר וזוטר. האחווה הנאצית שמה דגש על תחרות, והדבר הקנה להיידריך הצעיר יתרון לטווח ארוך. אך בשלב הראשון שררה ביניהם 'כימיה', שהייתה בסיס חשוב להתעצמות המשטר הנאצי.

באישיותם של גרינג והיידריך היו קווים משותפים רבים: קור מזג, רציונאליות, עצמאות, זעם פנימי רב, התנשאות, שאפתנות, הערצת הכוח, אהבת העצמי, אהבת הפעולה, מהירות ההחלטה, נורמת הציות העיוור לפקודה, דבקות קנאית באידיאולוגיה קיצונית, ועוד.

קווי האופי הדומים איפשרו שתוף פעולה ביניהם. שניהם היו חייבים בריחוק זה מזה כדי לשמור על שליטה, ומרחב של אוויר חופשי סביבם. הדבר מסביר כיצד יכול היה גרינג לנסח להיידריך פקודה בקווים כלליים לפיתרון הסופי, והיידריך פירש אותה באופן קיצוני כתוצאה מהאמביציה שלו.

הם היו ראשי המנגנונים היוקרתיים ביותר, שיצרו את הנאציזם הקיצוני, הלופטוואפה והאס-אס. שניהם היו רבי עוצמה והשפעה, אך חששו כל העת לאובדן יוקרתם ומעמדם. על אף משרותיהם השונות, והאימפריה הביורוקראטית שכל אחד בנה בנפרד, היו שניהם בקואליציה משותפת במפלגה הנאצית. הם חתרו להנהגה משותפת, והבינו שלצורך כך עליהם להרחיב את בסיס התמיכה העממי שלהם במפלגה. הדרך לעשות זאת הייתה, להבנתם, על ידי הקצנת עמדות וישור קו עם היטלר, בנושא מדיניות תורת הגזע והאנטישמיות.

הפעם הראשונה בה חש גרינג בקיום היידריך הייתה בזמן השתלטות הנאצים על המשטרה הגרמנית, בשנים הראשונות של המשטר הנאצי. באותה תקופה היו בגרמניה עדיין משטרות רבות של כל מדינות הבת שעבר זמנן. גרינג מונה אז לתפקיד שר הפנים של פרוסיה, המדינה הגרמנית הגדולה ביותר שכללה את ברלין, והייתה בעלת כוח המשטרה הגדול והיעיל ביותר. גרינג ניצל את הכוח שבידיו לפיתוח המשטרה החשאית, הגסטאפו, שהתחילה אז בדיכוי היהודים.

היידריך והבוס שלו הימלר קיבלו בתחילה לשליטתם רק את משטרת מינכן. אולם הם היו גם ראשי האס-אס, שהייתה יחידת השיטור של המפלגה הנאצית. הימלר והיידריך התחילו באיחוד כול המשטרות במדינות גרמניה השונות למשטרה גרמנית אחת גדולה, בפיקוח האס-אס ומשטרה חשאית חזקה שצמחה מהגסטאפו. היה זה תהליך ביורוקראטי מסובך, שגרינג נתן לו את ברכתו רק בסופו, לאחר שאוחדו קודם כל המשטרות האחרות, והוכחו כך כישוריהם של היידריך והימלר. תהליך ההתייעלות התקבל בגרמניה בברכה. בסופו של דבר הפכו רבים מהשוטרים הותיקים לחברי האס-אס, ורבים מהם השתפו באופן פעיל ב'פיתרון הסופי'.

שיתוף הפעולה השני ביניהם התרחש ב'ליל הסכינים הארוכות', כאשר הימין הנאצי החליט להיפטר מותיקי השמאל הנאצי. גרינג והיידריך היו אלה שערכו את רשימת החיסול, שכללה מאות בכירים. הם גם פיקחו מאותו החדר על המבצע, שהתנהל בחשאיות ובמקביל בכל רחבי גרמניה.

לאחר מכן הייתה פרשיית ראשי המטכ''ל הגרמני, שהיו נאמנים לסטנדרטים של גרמניה הישנה. גרינג והיידריך הצליחו להיפטר מהרמטכ''ל הוותיק וחבורתו באמצעות גילוי וחשיפת פרשיות אישיות, מפוברקות בחלקן, שהכתימו את המוניטין שלהם. לצורך קידום העניין גרינג ניצל את קשריו והמוניטין שלו, והיידריך את התיקים החשאיים והשיטות של הגסטאפו.

'ליל הבדולח' היה עבור היידריך ההזדמנות הראשונה להפוך לדמות הדומיננטית ביניהם. הוא וגרינג שוחחו, בבנין החדש והמפואר של מיניסטריון האוויריה, על הנזק שנגרם כתוצאה מהפוגרומים. גרינג, כ'מפקח העליון מטעם הרייך על כל עניני היהודים', ניסה למזער את תיאור הנזק. היידריך הצביע על ההצלחה שהייתה לאייכמן בגרוש היהודים מאוסטריה, תוך מימון הגירוש בכספי היהודים. התוצאה הייתה שהיהודים חויבו לפצות בעצמם על הנזק שנגרם ב'ליל הבדולח'.

לאחר 'ליל הבדולח' קיבל היידריך מגרינג שליטה חלקית על הנושא היהודי, והתמנה כראש 'המשרד להגירת היהודים'. מעמדה זאת פעל היידריך בלא לאות לתאם יוזמות שונות שהבטיחו שליטה של האס-אס על בנושא היהודי, וקידמו את רעיון 'הפיתרון הסופי'.

היידריך זכה להערכה רבה לקראת המערכה בפולין, כאשר יחידה מהשירות החשאי שלו התחפשה לשוטרים פולנים, וביימה התקפה על תחנת רדיו גרמנית, מה ששימש כעילה הרשמית לפתיחה במלחמה. המבצע קבע דפוס של שימוש רב בכוחות חשאיים רבים במהלכה, תוך שתוף פעולה עם חיל האוויר.

במהלך המלחמה קיבל היידריך מגרינג פקודות אסטרטגיות רבות. אחת מהן למשל הייתה האחריות לשליטה באוכלוסיה האזרחית באנגליה לאחר הכיבוש. כל הפקודות נכתבו בלשון כללית, והוצאו לפועל בשטח על פי הנחיות היידריך.

הדינאמיקה של היחסים ביניהם מלאה חלק חשוב ביצירת השואה. הקורא בין שורותיה הקצרות של הפקודה הידועה לשמצה מ-31 ליולי 1941, מגרינג להיידריך, לפתור את בעיית היהודים באופן סופי, חש כי היא התבססה על הבנות קודמות, בין שני אנשים שחשבו ופעלו באופן דומה. אפשר ממש לחוש בה באינטימיות אבהית מצד גרינג.

היידריך והימלר

אמונה נוספת שלו הייתה כי מקורו הקדום מאד של הגזע הארי הוא בחוצנים.

היידריך הוטבל לנצרות כקתולי. הוא התחיל לבחון את השקפותיו הדתיות בימי בית הספר התיכון, והפך ספקן כלפי המוסדות הדתיים. ספקנות זאת התפתחה אצלו לכדי אתיאיזם פאנאטי. כמפקח משטרה, אחד מתפקידיו הראשונים היה לעקוב אחרי הפעילות הפוליטית של כל מנהיגי הדת במדינה ולנטרל אותם.

ב-1935, באותה שנה בה התחיל בקורס הטיס הצבאי, החליט היידריך להיות גם עיתונאי ועורך בפועל של השבועון האולטרא-נאצי של האס-אס. בזכות כישרון כתיבה ניכר, שלא נעדר חוש הומור, הוא הפך עיתון זה למצפונה של המפלגה הנאצית.

היידריך ניצל את במת העיתון להתקפה מקפת על הכנסיות בכלל והכנסייה הקתולית בפרט. מסעו האנטי כנסייתי התגבר בפרסומו חודש אחר חודש, עם סיפורים על סקנדלים כספיים ומיניים של אנשי כנסיה.

הוא התחיל את קריירת הטייס שלו בגיל בו רוב הטייסים מסיימים אותה. הוא בודאי לא הלך בתלם. היו לו השראות ותובנות למכביר. היידריך הטייס היה שייך אל השירות הצבאי היוקרתי ביותר. היו דברים שיכול היה ללמוד וללמד כתוצאה מכך. הוא התמקם בנישה מיוחדת, עם תצפית והשפעה לכל הכיוונים, וביניהם העיתון שלו, והדת החדשה של הימלר. הטיסה עיצבה סופית את אישיותו.

היידריך היה באותה עת עדיין 'בלתי מוגמר' מבחינת אישיותו החברתית. מחוץ לחיספוס והגסות, הוא היה נואם ואיש שיחה גרוע, מקוטע וקופצני כציפור. כיוון שהיה מטבעו היה אדם פרנואיד, מהיר תגובה ועצבני, ואצה לו הדרך לפסגה, התחזקו בו נטיות אלה.

האוויר הוא הורמון גדילה רוחני. בני האדם המכשירים עצמם כטייסים נולדים מחדש לתוך העולם האווירי, ומוצאים בו תובנות חיים עמוקות. לימוד הטיסה הוא חוויה מורכבת ומסוכנת, הנשלטת על ידי חרדה. חרדה זאת הולכת ומתעצמת ככל שמבינים את הסכנות הגלומות בטיסה המקצועית. היא עשויה להאפיל על כושר השיפוט המוסרי. מתא הטיס נשקף העולם למטה כזעיר בחשיבותו ובמימדיו. כטייס, היידריך עטה את דמות הסופרמן הניטשאי ומצא לגיטימציה לרוע.

חדירתו של היידריך איש האס-אס לחיל האוויר לוותה בשנים לאחר מכן בהשתלטות הדרגתית של אירגון זה על חלקים נכבדים של חיל האוויר הגרמני, ובפרט אלה שעסקו בפתוח הנשק המתקדם לסוגיו. לדוגמא, יחידות אס-אס הן שפיקחו על יצור טילי הוי-2, והפעילו את משגרי הטילים, עד ימי המלחמה האחרונים ממש. הם סיפקו בכל להיטלר את תקוותו האחרונה לניצחון. במקביל, היה אותו גוף צבאי אחראי להמתתם של מיליוני אזרחים רבים בתאי גזים במחנות ההשמדה שעליהם פיקח, והמתתם, עינויים ושעבודם של מיליונים אחרים בכל הדרכים האפשריות, במסגרת מדיניות תורת הגזע.

הפרנויה והאופוריה

היידריך היה, לדעות כל מכריו, רדוף פרנויה. פרנויה היא הפחד המוגזם והבלתי רציונאלי לגבי המצב האישי. הפרנויה כוללת תסביכים לגבי איומים ואויבים אפשריים.

המקורות לפרנויה שלו היו רבים ומגוונים:

- הוא פיתח מוח קרימינלי כתוצאה ממיקצועו כחוקר במשטרה החשאית. בעיסוק זה מפתחים חשדות כלפי כל אדם. הוא מחייב חיטוט במוחם של החשודים, וראיית

העולם מנקודת מבטם. בנוסף, מחייב המקצוע שלא להשאיר עקבות לכל פעולה.

- חרדתו פן יתגלה מוצאו היהודי, שאותו שקד להסוות באלימות עוד מילדותו. התיק הסודי על מוצאו היהודי של היידריך, נמצא בכספות של הימלר והיטלר. הם ידעו כל פרט עליו, והוא ידע שלא יהססו להשתמש בכך באכזריות נגדו בכל רגע שירצו בכך.

- האמונה בתיאורית הקונספירציה על פיה היהודים הם שליטי העולם, הזוממים להשתלט על גרמניה.

- החרדה מאויבים פוליטיים במסגרת המפלגה הנאצית.

- השאיפה לעצמאות כלכלית, כתוצאה מקריירה כושלת בצי, והצורך לפרנס משפחה בראשית המשטר הנאצי.

- חרדה מהחיים בבועה ומשליטה שכלית, האופיינית לבעלי משרות ביורוקרטיות

- הצורך בביצוע מושלם של פקודות, שטופחו באמצעות שבועותיו לאס-אס 'נאמנותי היא כבודי' ו'עיקרון הפיהרר'.

- הצורך בהקניית מרות לפיקודיו.

- חרדת הטיסה והנפילה הדימיונית, שהייתה חלק מהפרנויה המתגברת של הממשלות והנוסעים בתחבורה האווירית, כתוצאה מחוסר בטיחותם היחסית של כלי התעופה האוויריים.

היידריך ניסה במאמץ רב להדחיק את הפרנויה ולחגוג. הרצון להשתייך והפחד להידחות היו מניע מרכזי אצלו. הוא שאף להצטיין, אך ניחן בנפש מסובכת של משרת המחקה את אדוניו, מנסה להגשים את מטרותיהם בדבקות קיצונית, ובה בעת צובר עוצמה רבה, ומנתב את דרכו אל הצמרת. את אופיו הסבוך והבלתי פתור תיאר הימלר בהספד שנשא לו.

כל אלה הביאו לכך שהאופוריה, השאננות המופגנת, הפכה אצלו להרגל. הדוגמאות לאופוריה בחייו הן רבות ובולטות:

- להיידריך היה בתקופת שירותו בצי מוניטין של דון ז'ואן. הוא הודח מהצי בגלל פרשיית אהבים עם הבת של אישיות בכירה. הוא התרברב על כך פעמים רבות.

- הוא הרבה לעסוק בצעירותו בפעילות ספורטיבית אתגרית כמו סיף ורכיבה על סוסים.

- היידריך נטל סיכון יתר לאדם בתפקידו כאשר הלך ללמוד לטוס בגיל 31, ויצא לגיחות קרב במהלך מלחמת העולם השנייה.

- כמושל צ'כוסלובקיה השתחרר משני עיסוקיו המרכזיים, חוקר במשטרה החשאית וטייס קרב. הדבר הביא להרפיה רבה במתחים, ושינוי קיצוני בהתנהגותו הרישמית. מאדם שחי בחשדות מתמידים כלפי הזולת, הפך בבת אחת לדמות אזרחית שמקובל לראותה כנינוחה וססגונית.

- בהיכנסו לתפקיד מושל צ'כוסלובקיה, שם היידריך על ראשו את כתר המלכים שהיה בטירת פראג, למרות האמונה הרווחת שהדבר מביא מזל רע.

- טיסות היוממות שלו כל 48 שעות בין ברלין לפראג במטוס קל, כדי להתמיד בשני תפקידיו, היו מסוכנות מאד.

- במהלך הקריירה שלו הוא היה שותף להחלטות רבות שהיו על גבול ההימור, וביניהן: ההוצאות להורג ב'ליל הסכינים הארוכות', הפרובוקציה שהביאה לפתיחת המערכה בפולין, ועוד.

- כמושל צ'כוסלובקיה, היידריך נסע כל יום ממעונו הרשמי בפרברי פראג לטירת פראג במכונית פתוחה, ללא שומרי ראש. הוא האמין שיצר הרתעה מספקת נגד פעולת מרי, ולא חש צורך להגן על עצמו. ההתנקשות בחייו הצליחה מסיבה זאת. היטלר עצמו היטיב לנסח את אשמתו החלקית של היידריך במותו כתוצאה מיהירות ואדישות: 'הנסיעה הקבועה במכונית הפתוחה ברחובות ללא שמירה הייתה טיפשות ארורה, שלא שירתה את הרייך במאומה'.

המערכה בפולין

את העילה של היטלר לפתיחה במלחמה סיפק היידריך, כאשר סוכניו בימו התקפה של חיילים פולנים על תחנת רדיו גרמנית בגבול פולין.

ב-2 לספטמבר 1939 הוא הסביר לראשי המחלקות ומפקדי 'יחידות הקומנדו' שלו: 'העם הפולני עומד להימחק מהמפה והפולנים עצמם, שמנהיגיהם והאינטלקטואלים שלהם יחוסלו, יהפכו לפועלי כפיה של הרייך'. הייתה זאת מדיניות שצמחה מעיקרון 'גזע האדונים', הבסיסי בתפישת העולם הנאצית.

כאשר התחילה המלחמה נגד פולין החליט היידריך שמגיע לו שינוי אווירה. הוא החליף את מדי האס-אס שלו בחליפת טיסה, והצטרף לטייסת שלו. ב-12 בספטמבר 1939 הוא המריא לגיחתו המבצעית הראשונה מעל הים הצפוני, במטוס אם-אי 110 בעל ציוד מיוחד. עוזריו בברלין דיווחו לו באופן קבוע באמצעות הטלפרינטר, לכל מקום בו נמצא.

היידריך היה המנהיג הנאצי הבכיר היחידי שפעל בשדה הקרב, שוב ושוב כמו שיתואר בהמשך. גדול מהחיים כמעט בכל תחום, הוא היה אדם בעל אומץ אישי ניכר, והגיחות המבצעיות המשיכו למשך ימים אחדים, עד שהיטלר שמע על כך, ונדהם. הוא בפרוש לא יכול היה להבין כיצד אדם כמוהו מעוניין לסכן את חייו בפעולה. היידריך הצטווה לחזור לברלין.

עבור היידריך, השינוי משלום למלחמה היה משמעותי גם כמומחה מספר אחד למנגנון המשטרה החשאית. ב-27 לספטמבר חתם היטלר על הצו שהעניק לו את המינוי אליו כה נכסף: הצו יסד והגדיר באופן רשמי את 'המשרד המרכזי לביטחון הרייך' שהיידריך כיהן בראשו. המשרד שילב את הגסטאפו, המשטרה החשאית, ומערכת המודיעין של המפלגה הנאצית. היידריך הופיע לראשונה בעין הציבור הגרמני כדמות מרכזית ברייך השלישי. הוא הפך למעשה בעל תפקיד שווה-ערך לזה של שר בממשלה.

היידריך ומשרדו היו כפופים רשמית להימלר. אך בפועל, מראשית שתוף הפעולה, ביניהם הוא היה הדומיננטי יותר. מיום הקמת 'המשרד המרכזי לביטחון הרייך' הוא עשה בו את כל שחפץ, מכל הבחינות המעשיות האפשריות.

בחודשים הראשונים של כיבוש פולין יחידות הקומנדו הממונעות של האס-אס, שהתקדמו עם קו החזית, השתלטו על האוכלוסייה האזרחית, תוך ביצוע מעשים ברוטאליים ביותר. זה לא הספיק עבור הנאצים. היידריך שלח את אייכמן לפולין כדי לארגן פיתרון מיידי עבור היהודים, על פי המודל שהם קבעו באוסטריה. הקצב של 'הישוב מחדש' של היהודים התגבר בבת אחת.

ב-28 לינואר 1940 הודיע היטלר חד משמעית לראשי הצבא הממושמעים שלו, כי לא יסבול הערות מעליבות מצד קציני צבא בכירים, בנוגע לאמצעים שננקטו בפולין נגד האוכלוסייה האזרחית. יומיים לאחר מכן כינס היידריך ישיבת צוות ב'משרד המרכזי לביטחון הרייך'. אייכמן היה בישיבה היועץ הטכני הראשי. היידריך הוציא הוראות חד משמעיות לחידושו ביתר שאת של גירוש היהודים בפולין.

הוא נתן הוראות חדות, מהירות וברורות, שיש לגרש עוד ארבע מאות אלף יהודים, במשך זמן קצר ככל האפשר. הגירושים, מצעדי המוות וההרג ההמוני בירי, נכנסו מיד להילוך גבוה.

מטרת תוכנית האס-אס, שהופעלה בפולין שוב באוגוסט 1940, הייתה:

א. לחסל את כל האינטליגנציה הפולנית ומעמד ההנהגה במודל הסובייטי.

ב. להפריד את האוכלוסייה למרכיבים אתניים, כך שהפולנים יאבדו את התודעה הלאומית הפולנית, חוץ מאלה שיהיה להם דם גרמני, כך שיקבלו חינוך מחדש על פי ערכים גרמניים.

ג. לאכלס עימם ארבעה מחוזות גרמניים חדשים.

ד. לאסוף את מה שהימלר כינה 'אוכלוסיה פחותת ערך' בדרום פולין כ'כוח עבודה נייד, חסר מנהיגות, אשר יובל לכול מקום בו תהיה תנופת פיתוח גרמנית'.

ה. כדי למנוע צמיחת כל מנהיגות חדשה לא תינתן כל השכלה לבני אותם אנשים, למעט ארבע שנות לימוד בבית ספר יסודי, בם יוכלו ללמוד לספור עד 500, לכתוב את שמם וללמוד כי 'חובתם הקדושה היא לציית לגרמנים, ולהיות הגונים, חרוצים ואמינים'. הימלר לא חשב כי מיומנות הקריאה נחוצה עבורם. הם היו אמורים להיות בני מעמד נחות, עבדים לרייך הגרמני.

הימלר תיאר את התוכנית להיטלר תזכיר בן ששה עמודים, בסוף חודש מאי. 'הפיהרר', הוא ציין מאוחר יותר, 'מצא זאת טוב מאד ומדויק'.

היידריך היה, כמפקד 'המשרד הראשי לביטחון הרייך', גם האחראי הראשי לחקירות פליליות בגרמניה. כתוצאה מההתעסקות היבשה בקרימינלים, הוא פיתח מוח קרימינלי. הוא חיטט במוחם של פושעים, אשר ניסו להפעיל את עליונותם על עולם שבשום אופן אחר לא היו יכולים להשפיע עליו. היה עליו לחשוב כמו הפושעים. היה עליו להיכנס לנעליהם ולהפוך לאחד מהם. מחוקר מיקרי רצח הפך לארכי רוצח הגדול ביותר בתולדות האנושות. כמו הפושעים, היה עליו להסיר כל סימן של עקבות למעשיו. שום דבר לא יכול היה להוביל אליו. היה עליו גם לגלות, כמותם, פנים רגילות ובלתי מאיימות כלפי העולם אותו תיעב בסתר. כך הפכה השמדת היהודים לאחד המבצעים החשאיים ביותר מאז ומעולם.

הקרב על בריטניה

ביום הראשון של הפלישה לנורבגיה, באפריל 1940, היידריך, למרות התעסוקה הרבה ביהודי פולין, כנראה בלא ידיעת היטלר או הימלר, נטש את משרדו, והמריא עם טייסת קרב משדה תעופה בצפון גרמניה.

מיד לאחר שנורבגיה נכבשה נחת בה היידריך. הוא חגג את משחקו כ'פליט' בכך שבחר לטוס טיסת יחיד מודיעינית מעל סקוטלנד וצפון אנגליה, במטוס אם-אי 110 מיוחד שהותקן בו ציוד צילום.

היידריך חזר לראשונה מנורבגיה למשרדו בברלין בסוף אפריל, כדי להתכונן לפלישה המתקרבת לארצות השפלה. נראה כי הוא המשיך את השהות בחיל האוויר במהלך חודש מאי והחצי הראשון של יוני. יש עדות לכך שהוא ערך טיסות יוממות במטוס בין ברלין וכל מקום שהטייסת שהתה בו. יתכן והוא טס גם נגד חיל האוויר הבריטי בזמן פינוי הצבא האנגלי מדאנקירק.

היטלר היה בחזית, טרוד בהחלטות אסטרטגיות, ולא הייתה סיבה מיוחדת להיידריך להישאר מאחורי שולחן הכתיבה. באותה עת בערה בו השאיפה לזכות בעיטור גבוה עבור טיסות בעת קרב, והוא בהחלט השקיע במספר רב של גיחות מבצעיות, שנרשמו ביומן הטיסה.

לאחר נפילת צרפת, הפיקוד העליון הגרמני, בהוראת היטלר, החל בהכנות לפלישה לאנגליה. להיידריך ניתנה האחריות המלאה לשמירת הביטחון הפנימי בממלכה המאוחדת, עם כל ההשלכות מהניסיון שצבר בפולין.

היידריך הוציא בנושא זה, בהצהרה רשמית סודית ביותר, הוראה מרושעת ביותר: יש להגלות לעבודות כפייה ביבשת אירופה את כל הגברים הבריטיים בגילים בין חמש-עשרה לארבעים וחמש. בלתי אפשרי לטעות בזיהוי חותמו של היידריך מאחורי הפקודה.

לא הייתה זאת תוכנית לחיסול כלל האוכלוסייה. המטרה, שהאוכלוסייה הגברית תוגלה לשטחים במזרח הרייך, הייתה חלק אינטגראלי ממדיניות הגזע הנאצית הבסיסית, שעליה הופקד היידריך מטעם היטלר מאותה עת והלאה. היה זה אחד ההיבטים של 'החשבון הסופי' עם האירופאים הסלאבים. יש כל הסימנים לכך שהיידריך תכנן למלא באוכלוסיה מ'מוצא ארי מבוסס' את החלל הפנוי הגדול שייווצר לאחר השמדת היהודים והגליית הסלאבים. הגברים הבריטים היו בהחלט בדרגה זאת. איזה אכיפה הייתה נדרשת כדי לגרום לביצוע הפקודה לו היה היידריך מגיע לבריטניה, ניתן רק לשער.

לא נחסכו מאמצים כדי להבטיח את הצלחת המבצע, כפי שמראים התיקים של 'המשרד המרכזי לביטחון הרייך', על פי צ'ארלס וויטון, מחבר 'היידריך – מעריצו השטני של היטלר'.

התוכנית האנגלית שימשה כמקור השראה ל'פיתרון הסופי'. המרכיב הבולט ביותר בה, בצד אכזריותה, הוא קנה המידה הבלתי נתפש בגודלו. שני המרכיבים האלה השתלבו יד ביד בקרב הנאצים. היו אלה תוכניות שנערכו ממבט על, כמו צילום אוויר, על ידי אנשים חולי נפש בתסביך נפוליון קיצוני.

עם הבשלת השימוש בכוח האווירי, הגיעה 'ההריגה ממרחק' לפירקה. על פי עיקרון התפתחות היסטורי זה, השתכללות כלי הנשק ועוצמתם, עומדת ביחס ישר למרחק הפגיעה שלהם מהמטרה. הפעלת העיקרון נעשתה גם בתחומי משנה שלו: ההיקף הגדול, המהירות, התעוזה, הירידה לפרטים, השליטה מרחוק, השימוש בטכנולוגיות מתקדמות, ועוד. כל אלה נתפשו על ידי על ידי הנאצים כמשתייכים לדוקטרינת השימוש בכוח אווירי, ויוצרים יחד שלמות בפני עצמה.

אדם מאומן היטב באסטרטגיה האווירית כמו היידריך, שבילה חלק ניכר מזמנו בחדר המבצעים של טייסת הקרב, עם מפות ענק ותצלומי אוויר, לוחות זמנים ונתיבי טיסות מחושבים בדקות, יכול היה להפיק את 'התוכנית האנגלית' ואת 'הפיתרון הסופי' על פי אותן אמות מידה.

הריחוק הבלתי נתפש מבחינה אנושית שבו הגו הנאצים את 'הפיתרון הסופי' מקשה מאד על בני ניצולי השואה על תחושת ההזדהות עם אבותיהם. מימרה רווחת היא: 'רחוק מן העין רחוק מן הלב'. הריחוק אינו רק בזמן שחלף ועבר מאז השואה. השואה עצמה התנהלה מתוך ריחוק בין הקורבן לתליינו. ללא משפט, ללא עדים, ללא זכר ממשי לכל מי שהיה ואיננו עוד.

היידריך לקח פסק זמן מהכנותיו לתוכנית לשעבוד האזרחים הבריטיים, כדי לטוס בקרב על בריטניה. ככל הנראה הוא שוב ביצע טיסות יוממות בין ברלין לבסיס טיסת הקרב שלו.

הפלישה לברית המועצות

כאשר החלה הפלישה, ב-22 ליוני 1941, לא שהה היידריך במשרדיו כדי לקרוא את הדיווחים מהשטח. הוא נעלם מברלין מבלי להודיע לאף אחד, והצטרף לקרבות עם הטייסת שלו. באחת הגיחות, הרחק מעבר לטורי הטנקים המתקדמים, נפגע מטוסו מאש נ-מ רוסית. המטוס נפגע באורח קשה, אך היידריך, בכישרון רב, הצליח לבצע נחיתת גחון בין קווי החזית. רגל אחת שלו התעקמה באופן חמור, אך הוא הצליח איכשהו, בחצי עילפון, חצי זוחל, לחזור לקווי הצבא הגרמני. למחרת המריא שוב במטוס אחר. היטלר העניק לו את 'צלב הברזל מדרגה ראשונה' ואת העיטור לטייסי הקו הראשון.

הדיווחים למשרדו סיפרו, בגרמנית ביורוקרטית קרה, את הסיפור הנורא על החיסול חסר הרחמים של מספר גדול של יהודים, פרטיזנים סובייטים, צוענים וקומיסרים פוליטיים רוסיים. הדיווחים הראשונים היו אודות חיסול בירי, תליה, וטרור כללי. הדיווחים המאוחרים יותר היו אודות חיסול באמצעות משאיות שהוחדרו לתאי המטען האטומים שלהן גזי הפליטה מהמנוע. הייתה זאת המצאה של אותם שוטרים גרמנים 'מכובדים', שהיו חלק גדול מיחידות הרצח של היידריך.

פניהם הפוכי המשמעות של דר' ג'קיל ומר הייד הם מאומה לעומת פניו של היידריך. מצד אחד הוא היה טייס קרב אמיץ, איש המשפחה מסור, ומוסיקאי מוכשר. מצד שני הוא היה ראש המשטרה החשאית הנאצית, מפקד יחידות הקומנדו האכזריות של האס-אס, ומי ששכלל בהדרגה את שיטות ההרג עד לשיא של מחנות ההשמדה, בהם חוסלו מיליוני אנשים.

מה הסיבה לדואלית זאת? אין להסתפק בהסברים אודות הרצון בסדר או הצורך לציית לפקודה, נאמנות לתורת הגזע, אנטישמיות פתולוגית, או אי שפיות מכל סוג. כל אלה אינם מספקים מניע ראוי. להשלמת התמונה יש להוסיף את האובססיה הנאצית לגבי כוח אווירי, אותה גיבו באמצעות דיאלקטיקה ניטשאית מוטעית. נוצר בהם תסביך הגבהים, אשר הביא לפריחת פרחי הרוע, לדו פרצופיות שהופעלה בחטף על ידי אנשים כמו היידריך, הס, גרינג ודומיהם.

מושל צ'כוסלובקיה

טיסת הבגידה של הס לאנגליה במאי 1941, חיזקה את מעמדו של היידריך, שהיה שייך לגברדיה הצעירה, לדור החדש של הנאצים, שלא סבלו מ'לבטי האבות המייסדים'. הוא סומן כיורשו של היטלר. בספטמבר 1941 הוא מונה למושל צ'כוסלובקיה. במקביל הוא המשיך להיות ראש 'המשרד המרכזי לביטחון הרייך'.

הוא רצה לספק את שאיפותיו כטייס גם בטרם יעבור לפראג. ימים אחדים לפני כן הוא טס לנורבגיה. למשך ימים אחדים הוא טס טיסות מבצעיות מעל הים הצפוני, לאורך חופי סקוטלנד. עוד כמה גיחות מבצעיות כאלה לזכותו, והוא ידע שגרינג לא יוכל לסרב להעניק לו את מדלית הזהב של חיל האוויר.

כמושל צ'כוסלובקיה הוא לא יכול היה להיות יותר טייס קרב. אך הוא המשיך להיות טייס פעיל. הוא התחיל בטיסות יוממות בין ברלין לפראג כל ארבעים ושמונה שעות, באמצעות שני מטוסים קלים שהועמדו לרשותו. בדרך זאת הוא שמר על כישורי הטיסה שלו. הוא גם המשיך להיות עם היד על הדופק בכל הקשור להתרחשויות בכל התחומים, ולהכתיב את הקצב ברייך. הוא חיזק בכך את בטחונו האישי, והמורל של כל גרמניה הנאצית. הוא העניק תחושה של סדר יום יציב בשחקים.

היו לו כישורים מועטים בלבד כפוליטיקאי. הוא היה נואם ואיש שיחה גרוע, מקוטע וקופצני כציפור. הוא היה צריך לפצות על כך בתכנון, תככנות, ובדוגמא אישית.

היידריך התגורר במעונו הרשמי הגדול והלבן בפרברי פראג, שהיה מעוצב כטירה צרפתית. הוא ואישתו הקדישו זמן ניכר לטיפוח הבית. בשעה שהטרור השתולל ברחבי צ'כוסלובקיה, גברת היידריך ושלושת הילדים הקטנים חיו באורח אידילי, מוקפים בשדות ירוקים. על פני השטח הוא התנהג כמושל הנדיב של הצ'כים, מעודדת את הפועלים במפעלים לעבוד למען מכונת המלחמה הנאצית באמצעות תנאים טובים יותר, קבלת משלחות עובדים והפגנת כבוד. עם אשתו הוא היה מבקר קבוע בקונצרטים הסימפוניים. הוא היה המממן העיקרי של התיאטרון הגרמני בפראג. הוא הופנט מהתפארת הארכיטקטונית של פראג, ושיכנע את חברו הקרוב, אלברט ספיר, להתעניין בפיתוחה לאחר המלחמה של העיר.

מאחורי הקלעים הוא תכנן עם כנופיית האס-אס שלו את חיסולם של הצ'כים. הוא מילא את התפקיד הראשי, עם תוכניות מושלמות ומפורטות. סדר העדיפויות של היטלר היה ברור: 1. היהודים. 2. הצ'כים. 3. יתר העמים הסלאבים.

בספטמבר 1941 שלח היידריך, מיד לאחר שהתמנה למושל, 60,000 יהודים לעמיתו ארתור גרייזר מושל נפת וורטלנד בפולין.

גרייזר הורה לטפל ב'צפיפות היתר'. הוא קיבל את הסכמת היינריך הימלר להשמדת כל היהודים שאינם מסוגלים לעבודות כפייה. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות ניסוי בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בעיר חלמנו ליד לודז'.

גם כיום, ובודאי אז, לא היה זה פשוט להטיס מטוס קל בתנאי מזג האוויר האירופאים, כמעשה שגרה יומיומי, ולעמוד בלוחות הזמנים של עבודה משרדית שוטפת. אין ספק שרמת הפרנויה של היידריך התגברה. הוא חש פחד מוות כתוצאה מהצורך לטוס פעמים אחדות בשבוע כמאתיים ושמונים קילומטרים לכל כיוון, ולהתגבר על אינספור התקלות שכרוכות בכך. יתכן והמשלוחים הגדולים ברכבות של היהודים לפולין פיצו על תחושת חוסר הביטחון.

ועידת ואנזה

חודש ינואר נקרא על שם יאנוס, אל המלחמה הרומי, שהיו לו שתי פנים, שהביטו לכיוונים נגדיים, אחת לעבר ואחת לעתיד. פרוש המילה יאנוס הוא: 'שער'. הרומאים התפללו ליאנוס במהלך מלחמותיהם. הם קראו לו בתחילת כל אחת מתפילותיהם.

שתי הפנים של יאנוס התאחדו אצל ריינהארד היידריך בתקופה שהחלה ב-31 ליולי 1941, כאשר הוא קיבל מגרינג את הפקודה להשמדת היהודים, ועד לועידת ואנזה ב-20 לינואר 1942, כאשר זימן את כל נציגי המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, כדי להתוות את מסלול 'הפיתרון הסופי'.

בבוקר הועידה הוא נסע לשדה התעופה בפראג. המטוס לברלין היה מוכן עבורו. את המרחק בן 280 הקילומטרים גמא בשעתיים בערך.

בוילה בואנזה בברלין, הוא יכול היה להרגיש חופשי מתחפושות. הוא יכול היה לשלב בין החזות והאופי שלו. ההתקפה האווירית על פרל הארבור שבועות אחדים קודם לכן, שנחשבת עדיין כאחת הגדולות והמוצלחות בהיסטוריה, הייתה עבורו למקור השראה בדיוק בזמן הנכון. הייתה זאת הזדמנות מצוינת עבורו כטייס להתפאר, ולאכוף את אישיותו. הוא יכול היה לשחק את הסמוראי. היה זה כאילו נפתרה החידה אודות הקשר בין הפרנויה לאופוריה. ללא פרל הארבור היה הפיתרון הסופי יכול להסתיים במבוך ביורוקראטי, כמו יוזמות נאציות רבות אחרות.

מטרתו העיקרית של היידריך בוועידה הייתה לסכם סופית עם הרשויות השונות בגרמניה, ולחייב אותן באופן סופי לגבי תוכנית הפיתרון הסופי. הסיבה השנייה לוועידה הייתה רצונו להפגין את יהירותו הנודעת ברבים. הוא היה ידוע בהערצתו, התייפותו, והתרברבותו העצמיים. הוא רצה להדגיש כי הוא הפך לשליט המוחלט של היהודים בכל השטחים של הרייך השלישי, ולהפגין בציבור, בפני האנשים החשובים שזימן, את טווח השפעתו. היידריך מעולם לא היה שבע רצון עם מה שהיה לו, ותמיד רצה להגדיל את מרחב העוצמה.

בפתח הישיבה קטע בפסקנות את רשות הדיבור של כל הנוכחים, באמתלא שתינתן להם זכות דיבור מאוחר יותר. הוא הזכיר את הסמכות שגרינג האציל לו, והמשיך כי יש, במסגרת הפיתרון הסופי, להעביר את היהודים, ללא מגבלות גיאוגרפיות ותחת ניהול מתאים, אל יחידות עבודה במזרח. אלה שיהיו מסוגלים לעבוד יובלו בטורי צעידה ארוכים לעבודה. כתוצאה מכך חלק גדול מהם יתחסל מסיבות טבעיות. אלה שבסופו של דבר יישארו בחיים, יומתו באופן ישיר.

הישיבה הרשמית בנוכחות היידריך ארכה תשע-עשרה דקות בלבד. לאחר מכן הוא עזב את המקום. האורחים המשיכו זמן מה לשוחח בנושאי הועידה, ואחר כך התפנו להרמות כוסית וחיסול הכיבוד.

כל מה שעשה בברלין היה צריך להיעשות, כתוצאה מטיסות היוממות, במהירות ובשלמות, תוך האצלת סמכויות מירבית לפיקודיו, ובראשם אייכמן. היה עליהם להתאים עצמם לרמה שלו, ואין ספק שהדביק אותם גם בפרנויה.

פקודיו, ואייכמן ביניהם, בודאי נהנו מחופש פעולה והאצלת סמכויות, יחד עם היוקרה של להיות כפופים למי שטס כל יום לעבודה. אך לכך התלוותה האימה ותחושת הטרור שהטיל עליהם, והניעה אותם לבצע את שהוטל עליהם באדיקות יתירה.

ההתנקשות

ההתנקשות המוצלחת בחייו של היידריך התבצעה שישה חודשים בלבד לאחר ועידת ואנזה, ב-4 ליוני 1942, התאריך בו התחיל הקרב האווירי המכריע בין ארצות הברית ליפן על האי מידוויי. צנחנים צ'כים, שנשלחו מבריטניה, ארבו למכונית המרצדס הפתוחה, בה הגיע מידי יום באותו מסלול לטירת פראג מארמונו הלבן בפרברים, כשהוא יושב במושב הקדמי ללא שומרי ראש. למרות אזהרות חוזרות ונישנות של פיקודיו על הסכנה להתנקשות בחייו, הוא נשאר יהיר ואדיש, והעדיף להתנהג כמו גיבור אופרת סבון. הכול התנהל למישרין. הוא היה מלא בקלילות האווירית, כמעט באופוריה. הוא התבגר בתפקידו החדש כמושל צ'כוסלובקיה להיות ממשיכו של גרינג ויורשו של היטלר. הוא זכה לדרגה, יוקרה, והטבות כספיות ניכרות. הוא שילב אותן עם שליטה ברוטאלית בחייהם של עשרות מיליוני בני אדם, שדוכאו עד מוות. הוא הפך לאדם העליון הניטשאי.

הכפר הצ'כי לידיצ'ה נמחה לחלוטין מעל פני האדמה בפעולת עונשין נאצית לאחר חיסולו, אך המסכה שעטה לא נמחתה עד היום, והוא נותר דמות חשאית כמעט.

מבצע ריינהארד

'מבצע ריינהארד' היה מבצע השמדתם של יהודי הגנרלגוברנמן, כלומר החלק המרכזי של פולין. במסגרת המבצע נרצחו כשני מיליון בני אדם, רובם המוחלט יהודים. הגרמנים קראו כך למבצע לזכר ריינהארד היידריך. במסגרת המבצע הוקמו והופעלו שלושה אתרי השמדה שמוקמו בפולין: טרבלינקה, בלזץ וסוביבור.

השם ניתן למבצע למרות שהתחיל חודשים ספורים קודם לחיסול. מבצע ההשמדה החל עוד במרץ 1942 והסתיים בנובמבר 1943, עם חיסולו של אתר ההשמדה האחרון שפעל במסגרתו.

ההתנקשות בחיי היידריך הייתה זרז משמעותי, עבור היטלר ואנשיו, להאיץ את ביצוע השמדת יהודי פולין, כפעולת נקמה והרתעה נגד ניסיון התנקשות נוסף בראשי הרייך. עיקרון התגובה הישירה ו'עיקרון הפיהרר' בו דגלו, חייבו זאת.

העובדה שאתר טרבלינקה, המרכזי בשלושת אתרי ההשמדה, התחיל לפעול ביולי 1942, חודש לאחר ההתנקשות, וסיים לפעול באוקטובר אותה שנה, לאחר שנרצחו בו כ-800,00 יהודים, מחזקת דעה זאת.

היה זה מאמץ מזורז וחשאי, בסגנון שרק היידריך היה מסוגל לספק לו השראה. שם המבצע שימש גם כגורם מדרבן בקרב חיילי האס-אס שביצעו אותו, ובפרט לפיקודיו הישירים כמו אייכמן, שרצו 'להנציח את זכר מפקדם הנערץ'.

רבים מאנשי הצוות הגרמנים אשר הקימו את מחנות המוות והפעילו אותם, היו כבר בעלי ניסיון ברצח עם, כתוצאה מהשתתפותם בתוכנית האותנסיה, שהייתה תחת פיקוח היידריך, ובה הושמדו גרמנים שהיו לקויים בגופם או בשכלם.

הקורבנות הגיעו אל האתרים ברכבות, לאחר שהוצאו בהמוניהם באקציות מהגטאות שברחבי פולין. הנרצחים לא ידעו עד הרגע האחרון מה מצפה להם, ובכניסתם למחנות נוגנה תמיד מוזיקה שלווה שניסתה ליצור אשליה. מיד עם הגיעם חולקו היהודים לשתי קבוצות. נשים וילדים נשלחו מיד ל'מקלחות' שהיו בעצם תאי הגזים שבהם הומתו, והגברים נשלחו לעבודות כפייה ונספו מאוחר יותר. רוב האסירים שהגיעו למחנות הללו נרצחו מיד עם הגיעם.

מבצע ריינהארד מהווה את הפיכת השמדת יהדות אירופה לתעשיית מוות שלמה. לפני המבצע בוצע הרג המוני, בעיקר באמצעות בורות ירי ומחנה חלמנו, אבל הוא לא היה עד כדי כך מתוכנן ומסודר. הרצח היה מהיר וזול: ההשמדה לא לקחה יותר מ-20 דקות, ואז נכנסה הקבוצה הבאה לתאי הגזים. האתרים היו חשאיים ורחוקים מכל מרכזי אוכלוסייה.

המבצע הסתיים לאחר השמדת רובם הגדול של יהודי פולין, ובעקבות מרידות שהיו במחנות טרבלינקה וסוביבור, שלאחריהן נסגרו המחנות. הנאצים עברו להשמיד במחנה ההשמדה ההמוני אושוויץ-בירקנאו.

הצלחה 'מבצע ריינהארד' הייתה כה רבה, עד שמעוצם האימה לא נעשה עד היום קישור רציני לדמות שעל שמו הוא נקרא. סיבה נוספת להיעדר הקישור להיידריך היא חשאיותו המיקצועית, שהוטמעה באירגון השמדת היהודים. גם היוהרה האווירית, שהייתה מניע מרכזי אצלו, גרמה סחרור לכול חוקרי התקופה. פרק זה נועד לשפוך מעט אור על מי שהיה הגורם המרכזי להצלחת 'הפיתרון הסופי', אך כמעט ולא זכה עד כה למחקר רציני מצד חוקרי השואה.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב – פרק 9

שלישו האווירי של היטלר

ראשי פרקים

· מבוא - ניקולאס וון-בילו, שלישו האווירי של היטלר

· המלחמה על פי ניקולאס וון-בילו

· 1939

· 1940

· 1941

· 1942

· 1943

· 1944

· 1945

· המתקפה בהרי הארדנים

· מבוא - ניקולאס וון-בילו - שלישו האווירי של היטלר

היטלר חיבב מאד את וון בילו והעריכו, והפכו לידידו הצעיר. אין ספק כי לדבר היתה משמעות בגרמניה הנאצית. ההתרשמות של היטלר מעוזרו הצעיר גרמה לו להשקיע יותר בתחום התעופה.

הוא היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד, ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז פרוץ המלחמה.

מה הסיבות לכך שוון-בילו, שהיה קצין שלישות מוכשר, נשאר נאמן להיטלר, והיווה עבור משענת כה איתנה עד סוף המלחמה.

וון- בילו כותב כי אחת הסיבות לכך היתה התרשמותו מאישיות היטלר, ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים.

הסיבה השנייה היתה מחויבותו כקצין מקצועי לבצע את המוטל עליו מצד מפקדיו.

כמובן שהיה לו גם נוח מאד במשרה היוקרתית.

היטלר הפך לידיד המשפחה, דוד חביב לילדיו.

הוא הצטייר כאדם נחוש, בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה.

ניתן להקביל את אישיותו ויחסיו של וון-בילו עם היטלר לאלה של אלברט ספיר. שניהם היו טכנוקרטים צעירים, שאפתניים ומוכשרים. שניהם תרמו רבות להפיכת גרמניה הנאצית למכונת מלחמה יעילה. שניהם מילאו פקודות, אך שמחו למלא אותן גם במשטר דיקטטורי ולציית בעיוורון לדיקטאטור, למרות שידעו בוודאות על תוכניותיו ופקודותיו האפלות, שלא נגעו אליהם ישירות.

למרות זאת הספר הוא מסמך תיעוד רב ערך, שני בחשיבותו רק לסיפרו של ספיר.

הוא התחיל את תפקידו כטייס בן עשרים ותשע, שהומלץ לתפקיד על ידי גרינג. הוא היה עם היטלר בכל שלב משלבי תכנון והתרחשות מלחמת העולם השנייה, ומתאר את תגובותיו לכל האירועים, ואת מהלכי קבלת ההחלטות שלו. יומנו הוא מקור ראשון במעלה לתיאור היטלר והמעגל הרוב ביותר אליו. וון-בילו היה צמוד אליו יום ולילה, יחד עם שני שלישיו הצבאיים האחרים, והסגל המשרדי המצומצם.

וון בילו מקדיש לנושא 'הפיתרון הסופי' פסקאות מעטות בלבד, בעיקר בעמוד 112 בסיפרו.

לפי וון-בילו, הבעיה כולה לא היתה אמורה 'להיפתר' לפני סיום המערכה ברוסיה, ואז 'במהירות הבזק'.

הוא טוען שלא הבין אז את הציניות בהערה זאת, אלא רק אחרי המלחמה, כשנודעו לו, במהלך משפטי נירנברג, מימדי השואה.

הוא טוען גם שלא ידע מאומה על פעילות האס.אס. ויחידות הקומנדו שלהם, ברצח מספרים גדולים של יהודים בשטחים הכבושים. כמו כן לא ידע על המשלוחים למחנות המוות ברחבי אירופה. הוא לא ידע גם מאומה על ועידת ואנזה ב-20/1/1942.

ההסברים שהיהודים נשלחו מזרחה למחנות עבודה נשמעו לו הגיוניים, לנוכח הגיוס הכללי של החברה הגרמנית לצורך זה.

לאחר המלחמה, בעיקר משיחות בשבי, הבין לאשורן את משמעות הערות אחדות של היטלר ושל קציני אס-אס. אחדים.

סיפרו של וון-בילו פותח שוב את הדיון בשאלת הסיבות לשואה.

הוא קובע גם שהיטלר עמד בראש היררכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית היתה היטלר, והיטלר היה המדינה הנאצית.

לכן אין לחפש את המניעים לשואה בחברה הגרמנית, או בכשל בשרשרת הפיקוד, ואף לא באידיאולוגיה הנאצית.

דמותו של היטלר היא ההסבר העיקרי.

כדי להסביר את אישיותו, עלינו להבין כי התיימר להיות טיפוס 'האדם האידיאולוגי'.

אפשר לתאר את היטלר כבעל תסביך נפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה'אני' שלו.

זאת היתה כפייתיות, הדומה לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים.

זה היה תהליך שנמשך בתוכו כל חייו. היו לו בתהליך שותפים, יועצים, חברים, צופים ופרשנים. וון-בילו היה אחד הבולטים בהם.

בשיטה הנאצית היתה ההפכפכנות תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בעת כותבו את 'מיין קאמפף' כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך, והיא הפכה ל'סמל מסחרי' שלו. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה, ואיפשרה מוסר אישי כפול. וון-בילו יכול היה להיות 'ראש קטן' בתחום אחד, ו'ראש גדול' בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית. הוא הזדהה עם ההצלחה והתרחק מהכישלון כל אימת שהדבר שירת את מעמדו.

הנאצים התחילו בנקודת מוצא אידיאולוגית. ככל שהיא הצטרכה להפוך למציאות, היה צורך בפשרות ואילוצים, אשר תירצו את המוסרי האישי ההפכפך.

לנחישות הנאצית היתה חשיבות, אולם נחישות זאת היתה קיימת, כנפיחות הרוח הניטשאית, בכל תחום במקביל, על השפעותיה המגוונות.

במידה מסוימת ניתן להשוות את התוכניות להשמדת היהודים לפיתוח נשקי הפלא. היו אלה פרויקטים על הנייר, שקיבלו תקציבים ניסיוניים, וחלקם התקדמו כך שלב נוסף. בודדים מהם הגיעו לשימוש במלחמה. היו אלה תוכניות מגירה, שנשלפו בהתאם לנסיבות.

הם קודמו בעדיפות, וכאשר נכנסו למערכה והצליחו, צברו תאוצה ויצרו שינוי ביחסי הכוחות, הם הפכו לנבואה שהגשימה את עצמה, כלומר יצרו מציאות אסטרטגית חדשה, שהעניקה 'השראה' לפעילויות 'תומכות' במגזרים אחרים.

לכן ניתן לקבוע שגם אם היתה תוכנית הפיתרון הסופי ביסוד האידיאולוגיה הנאצית, אין הדבר סותר את דבריו של אייכמן, שאף אחד לא חשב בתחילת המלחמה שהיא רצינית. באותה מידה אין הדבר גורע מחומרתה, בכל שלב שהוא. מה שנראה במבט מאחור, ובצדק, כרצח מתוכנן מראשיתו ועד סופו, לפרטי פרטים, נוצר בפועל שלב אחר שלב, בתהליך של ניסוי וטעייה.

כשבוחנים את זכר השואה רואים מצב דומה, של מימד אידיאולוגי מול מימד אישי.

השואה הפכה לכלי המרכזי במאבק הלגיטימציה של מדינת ישראל. ארגונים שונים תפשו עליה חזקה ומתאימים אותה לצרכיהם.

מכוח ישום זה נחרטה דווקא דמותו של הצורר, והפכה במקרים רבים לדפוס פעולה נורמטיבי של הפכפכנות לשמה, וזכר הקורבנות נסוג מפניו.

המציאות בקרב ניצולי השואה תורמת לכך לעיתים.

הניצולים נראים כיום כאנשים מכובדים, שסיפוריהם דומים זה לזה, על אף הסבל הייחודי שעברו.

בני הניצולים מפתחים לעיתים יחס דו ערכי לשואה, של מציאות שיש להדחיקה, מתוך ניסיון להסתגל לחברה המודרנית השרויה בהווה מתמשך.

השואה ארעה בעיקר לאותם יותר משישה מיליון יהודים שהושמדו כקהילות שלמות, מבלי שנותר להם שריד. קשה לחבר ביניהם למוזיאוני השואה למיניהם.

ההקבלה בין נשקי הפלא לפיתרון הסופי מאפשרת לנו לשלב ברוחנו בין השניים. הקורבנות לא נפלו בחלל ריק. חיבורם לחומר ולתהליך מקבילים בזמן ובמקום הוא בעל תועלת רבה עבור הנפש. הוא משמש כמגבר לעילוי נשמתם. מחזק את זיכרם בקירבנו לעד. זה לוח ההנצחה שלהם. במקום להיצמד לעבר, אפשר כך גם לחשוב על העתיד.

· המלחמה על פי ניקולאס וון-בילו

סיפרו של וון-בילו מספק זווית ראיה חשובה על הנאציזם ומלחמת העולם השנייה. לפי הספר ניתן להבין כי התפתחות התעופה קיבלה עדיפות מרכזית אצל היטלר, וכי הוא פעל במהלך המלחמה מתוך הנחה כי חיל האוויר הגרמני יהיה הכוח אשר ינצח אותה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות בכל החזיתות, שהתנהלו תמיד על פי התפישה כי מטוס נאצי חדש יטה את פני המערכה, בדומה למה שהתרחש בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

וון-בילו מעניק תיאור מעמיק של המניעים לפלישות לפולין, צרפת, רוסיה, ויתר מדינות אירופה. הוא מתאר כיצד הגיב היטלר להצטרפות ארה''ב למלחמה נגדו, ובפרט להפצצות מהאוויר.

נקודת המבט שלו היא פרו-נאצית מובהקת בשלבי המלחמה הראשונים, ובפרט לגבי הפלישה לפולין, אותה הוא מתאר כתוצאה של התנכלות הפולנים למיעוט הגרמני במובלעת דאנציג.

התלהבותו נמשכת עם הפלישות לנורבגיה, ארצות השפלה, צרפת, הבלקן, וצפון אפריקה. הפלישות מתוארות על ידו בסיפוק, כאיש צבא, כהצלחות צבאיות, שעצם הצלחתן מצדיקה אותן. התלהבותו דועכת לקראת הפלישה לברית המועצות, ומאותו קטע ביומן הוא הולך ונעשה סקפטי יותר לגבי היטלר, ומדוכדך יותר ויותר לגבי גורל המלחמה וגרמניה.

להלן סקירה של שנות המלחמה על פי מסמך זה.

· 1939

ב-1938 היטלר לא יכול היה לדמיין כי יהיה אי פעם חיל אוויר חזק יותר מהלופטוואפה. הוא נתן הוראה להגדיל את עוצמת החיל פי חמש תוך שנתיים.

כתוצאה מסבך הבעיות הטכניות והניהוליות, היתה זאת תוכנית בלתי ריאלית.

וון-בילו סיפר על כך להיטלר, אשר למרות שבטח בגרינג, שפיקח על התוכנית, התחיל מאז להתעניין יותר בנושא.

בשלהי דצמבר 1938 ביקרו וון-בילו וספיר בתערוכת המטוסים הבין-לאומית בפאריס,בה הוצג לראשונה מטוס הספיטפייר הבריטי. בילו העריך שמטס זה יעלה בביצועיו על אלה של המסרשמידט אמ-109, שנחשב עד אז למטוס הקרב המהיר והטוב עולם.

היטלר האזין ברוב קשב לדיווחו של בילו, והחליט שאסור לאבד אף רגע.

בתחילת יולי 1939 צפה היטלר בטיסת המטוס הרקטי הראשון, ובתאריך 27 לאוגוסט בטיסת מטוס הסילון הראשון.

התערוכה עשתה עליו רושם בל ימחה. אך אף אחד לא סיפר להיטלר שיעברו עוד שנתיים שלוש עד שמטוסים אלה יהיו מבצעיים.

גרינג ואודט, מארגני התערוכה, נשענו על הטחותיו של היטלר שעד 1943 לא תפרוץ מלחמה, וערכו את התערוכה בהתאם.

למרות זאת היטלר קיבל את הרושם שהמטוסים החדישים יהיו מבצעיים הרבה קודם לכן. בילו ניסה ליזום מפגש בין מומחים טכניים להיטלר, אך הדבר לא התבצע בגלל ההתפתחויות הפוליטיות. כתוצאה מכך נותר אצלו הרושם המוטעה.

בילו רומז על התלהבות ילדותית של היטלר כלפי כל מה שקשור בתעופה.

מלחמת העולם השנייה פרצה, אם כך, כיוון שהיטלר חש שיאבד בתוך שנים ספורות את העליונות האוירית הגרמנית שבנה בעמל כה רב. הסיבה לחשש היתה הופעת מטוס הספיטפייר הבריטי.

מנגד הוא ראה את התעשייה האוירית שלו מפתחת מטוסי קרב סילוניים מהפכניים, והבין שבלעדי יצירת תחושת דחיפות של מלחמה בפתח, לא יצליח להשיג את פיתוחם המהיר.

במהלך המערכה בפולין פיתח הלופטוואפה טקטיקה ששימשה אותו להכרעה בכל מקום, עד סוף 1941. במהלך הימים הראשונים הופצצו שדות התעופה הפולנים והושמדו המטוסים בהם, מה שאיפשר לצבא הגרמני לנוע ללא חשש מתקיפה אווירית.

חיל-האוויר הגרמני תמך בהתקדמות הצבא באמצעות סיוע אויר לכוחות היבשה, תוך שיתוף פעולה מלא.

כאן הונחו היסודות להצלחה בשנתיים הבאות בכל מקום אחר: נורבגיה, ארצות השפלה וצרפת, ארצות הבלקן, צפון אפריקה וברית המועצות.

המערכות המוצלחות ב-1939 וב-1940 הטילו צל כבד על המציאות.

שנתיים מאוחר יותר, לאחר המשבר הראשון במערכה הרוסית, השגיאות הפטאליות המוקדמות צצו ועלו אל פני השטח.

· 1940

הפלישה לצרפת תוכננה לחודש ינואר 1940, ולא לחודש מאי, התאריך בו החלה למעשה. הסיבה לעיכוב היתה נפילת מטוס נאצי בשטח בלגיה, ונפילה בשבי של נוסעיו. במטוס היה פקיד נאצי בכיר, שנשא תיק ובו כל מסמכי תוכניות הפלישה לצרפת.

כתוצאה מכך הוציא היטלר את 'צו הפיהרר', לפיו אסור לבעלי תפקידים יודעי סוד לספר, ולו ברמז, על עבודתם, למי שאין הדבר נוגע לו ישירות מכורח התפקיד. העבריינים נענשו באופן חמור.

לאירוע האוירי השפעה עצומה על התנהלות החיים ברייך השלישי מכאן ואילך. אלמלא הצו, האוירה התקשורתית בגרמניה היתה חופשית יותר, והחשאיות שאפפה את השואה לא היתה קיימת.

החשאיות הצמיחה אנשים מקרב השירותים החשאיים, כמו היידריך, ונתנה להם כלים ביורוקראטיים, כמו השמדת פרוטוקולים של ישיבות, שאיפשרו את המהלכים הראשונים של הפיתרון הסופי.

לא היתה מלחמה כמו מלחמת העולם השנייה בה שיחקה המטאורולוגיה תפקיד כה חשוב.

עד מלחמת העולם הראשונה התנהלו המלחמות בעיקר על פני היבשה. צבאות יכלו לפעול גם בתנאי רוח, גשם וערפל.

אחרי מלחמת העולם השנייה השתכללו מאד עזרי הניווט, והמטוסים הפכו מסוגלים לפעול בכל מזג אוויר.

במלחמת העולם השנייה, שהיתה מלחמה אווירית ברובה, לא היו עדיין כמעט אמצעי נווט משוכללים, ומרבית המטוסים הצטרכו לתנאי ראות טובים לצרכי הגעה למטרה ופגיעה בה.

הפלישה לצרפת, וכל מהלך צבאי אחר בשילוב חיל-אויר, היה תלוי באותם ימים במזג האויר. באירופה, בעלת מזג האוויר הממוזג, אין שמיים בהירים במשך ימים רבים בשנה.

התופעה המטאורולוגית המתאימה ביותר לפעולה אוירית היתה של רמה סיבירית,

הרמה הסיבירית היא גוש יציב של אוויר, המשתרע מעל רוב היבשת, ואינו חולף למשך שבועות. היא מבטיחה מזג-אויר בהיר, שקט וקר, האידיאלי לפעולת מטוסים.

הפלישה לצרפת, ואחריה הפלישה לרוסיה, נערכו בתנאי רמה סיבירית, שהחזאים הגרמנים הבטיחו שתשרור למשך עשרה ימים לפחות.

הרמה הסיבירית מתאימה גם למשנתו של ניטשה, שראה באויר הקר את מקור החיות והבריאות של הסופרמן, ולתסביך הניקיון של היטלר.

מזג האוויר בכלל, והרמה הסיבירית בפרט, הפכו גם למטריה רוחנית עבורו. זה היה האלמנט שבאמצעותו יכול היה פוליטיקאי מניפולטיבי לשלוט בהמון בעת מלחמה.

תחזיות מזג האוויר היו אז פחות מבוססות, והרבה יותר היה תלוי בהתעקשות ובהחלטה של רגע.

אפשר היה גם להאשים, על פי הצורך, את מזג האוויר, בכל תקלה או כישלון.

בגרמניה הנאצית האווירית, שחזרה לערכי הטבע, קיבלו בוודאי שינויי מזג האוויר ערך מוסף.

התלות במזג האוויר העלתה את חשיבות האינטואיציה. לו היה הדבר תלוי בלופטוואפה, היו טיסות רבות נדחות בגלל תנאי מזג-אויר גרועים: רוח, גשם, עננים.

היטלר היה גורם מדרבן להוצאת גיחות בכל תנאי מזג-אויר. תגובתו לאי הזנקת מטוסי יירוט לעבר מפציצי בעלות הברית בגלל תנאי מזג-אויר גרועים תוארה בפרק על ספיר.

גורם נוסף הראוי לציון בהקשר זה הוא ההתפתחות הכללית של המטוסים, מעבר לעזרי הניווט.

במלחמת העולם הראשונה נדרשו הטייסים בעיקר לסיבולת גופנית רבה, שכן הם עלו לגבהים בתאים פתוחים, חשופים לתנאי מזג האוויר, וללא חמצן או ויסות לחץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו תאי הטייס אטומים להשפעות חיצוניות, מווסתים, ממוזגים, ובעלי אספקת חמצן לנשימה.

הבדל משמעותי עוד יותר בין המטוסים לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה, היה בביצועיהם.

במלחמת העולם הראשונה היו המטוסים איטיים ומסורבלים. הטייס ישב בהם כבקופסא רועשת, מתקדם למטרתו אט אט.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו המטוסים למאוד מהירים ואוטומטיים. הטייס לחץ על הכפתורים והפעיל מכונה שזריזותה עלתה על שלו.

בעת מלחמת העולם השנייה בלבד היה קיים יחס מקביל של 1:1 בין מהירות התגובה של הטייס למגבלות ביצועי המטוס, יחס שהלך והשתפר בהתמדה לאורך המלחמה ככל שהשתכללו המטוסים, עד לכניסתם לשירות של מטוסי הסילון.

המהירות של מאות אחדים של קילומטרים לשעה, שהיתה מהירות הפעולה של מטוסי הקרב באותה עת, יכולת התימרון שלהם, והמיכשור, התאימו בדיוק למהירות התגובה של האדם. אפשר לומר שהמטוסים התאימו לטייסים כמו כפפות לכף היד.

לא לחינם כונתה התקופה 'תור הזהב של התעופה'.

הקרב על בריטניה היה קרב אווירי בעיקרו. הוא הוגדר על ידי היטלר כ'חידוד המלחמה באוויר'.

פקודתו של היטלר היתה: '...במטרה להביס את בריטניה אני עומד להתחיל במלחמה אווירית וימית חריפה יותר מבעבר...הלופטוואפה חייב להשמיד את חיל האוויר הבריטי מוקדם ככל האפשר, בכל האמצעים לרשותו'.

במערכה זאת גילו הנאצים כי אין אפשרות להשיג ניצחון באמצעות מתקפות אויריות בלבד. היטלר היה הראשון בהנהגה הנאצית שנוכח לדעת כי המלחמה האוירית נגד בריטניה לא השיגה את היעדים שקבע, ואין סיכוי שתשיגם.

הקרב על בריטניה החל מיד לאחר שהמפציץ הבינוני יו-88 הגיע בהיקף מספרי מספיק לטייסות. סך הכל יוצרו כ-15,000 מטוסים מדגם זה.

הדרישה למטוס הוגדה עוד ב-1935. התבקש מפציץ מהיר, שיגיע למהירות 500 קמ''ש עם מטען של 800 קג' פצצות. מפציץ מהיר היה יכול להתחמק ממטוסי היירוט. המהירות הנקובה היתה גבוהה בהרבה מהמקובל באותה עת.

באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצא המטוס הראשון מפס היצור.

היטלר היה מהוגי הרעיון של המפציץ המהיר. לדבריו, היה המפציץ צריך להיות מהיר מעט ממטוס היירוט. אם המטוס היירוט מגיע למהירות 500 קמ''ש לדוגמא, המפציץ צריך להגיע למהירות 510 קמ''ש. אלה היו הדברים שאמר לבילו [ע' 20].

לפיכך, המפרט שניתן למפעלי יונקרס בבניית היו-88 היה שהשריון והציוד יהיו בעדיפות שניה למהירות.

המטוס ספג אבדות כבדות במערכה על בריטניה, בשל העדר ליווי מספיק של מטוסי קרב.

· 1941

נפתחה המערכה הים-תיכונית, תוך דעיכת הקרב על בריטניה, ותכנון מסיבי של הפלישה לברית-המועצות. מפקדי הצבא פקפקו בהצלחה של פלישה לרוסיה, אך לנוכח הצלחות העבר, אף מילת מחאה לא הושמעה.

המערכה בזירה הים-תיכונית, שכונתה אצל הגרמנים 'התיאטרון הים-תיכוני', התפתחה גם למלחמת בזק בבלקאנים, והגרמנים כבשו את כל האזור. למעשה, נותר בידי הבריטים רק חופו המזרחי של הים התיכון.

הסיכות הססגוניות של הכיבושים הנאצים התפרשו על המפה מנורבגיה בצפון ועד צפון אפריקה.

תהליך ההתפשטות דמה לזה של צלב-קרס מסתחרר, מבפנים החוצה. מאוסטריה וצ'כוסלובקיה, דרך פולין וצרפת, ועד הבלקאנים וצפון אפריקה

על מנת להבין במלואן את שיקוליו של היטלר במערכה בברית-המועצות, יש להבין כי לא התנהלה באופן רצוף לאורך השנים 1941-1945

כוונתו היתה לנהל אותה במתכונת של מערכות בזק קצרות, עם הפוגות ארוכות.

היתה מתקפה גרמנית ראשונה בקיץ 1941. לאחר חודשים אחדים, באמצע החורף, היא נעצרה, והגרמנים התכנסו במתחמים הגנתיים.

חצי שנה לאחר מכן, בקיץ 1942, לאחר שהתייבשו הדרכים, החלה המתקפה הגרמנית השנייה. במהלכה ניסו להגיע עד סטלינגרד. המערכה הסתיימה חודשים אחדים לאחר מכן, בחורף 1943, עם תבוסת הארמיה השישית.

בראשית 1943 שוב השתררה רגיעה עד הקיץ, בו ניסו הגרמנים, במבצע 'סיטאדל' הכושל, לפרוץ את החזית הרוסית המתקדמת.

לאחר מכן השתררה הפוגה עד קיץ 1944. אז רותקו כוחות גרמנים רבים לנורמנדיה, והרוסים יכלו לפתוח במתקפה שהביאה אותם לבסוף עד ברלין.

הדבקות במהירות היתה חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה של היטלר, אופיו ותוכניותיו. אך כמי שצידד במהירות, הוא צידד גם בתקופות של מנוחה מוחלטת. היו אלה שני קטבים, שמסבירים מדוע סירב לכל נסיגה. היה זה מתוך חוסר היכולת להשתנות, ולא מתוך החשש להודות בכישלון.

השילוב בין מתקפות בזק קצרות, לתקופות סטטיות ארוכות, הוא שנתן להיטלר את היכולת להניח, שעל אף מתקפות הקומנדו והפרטיזנים על צבאו, ותבוסות פה ושם בקטעי חזית קטנים, כושר היצור של התעשייה הגרמנית, יחד עם היכולת להכשיר לוחמים חדשים במהלך ההפוגה, יכריע את הכף.

אך בחזית הרוסית השפעת מזג האוויר היתה רבה, בשל העדר דרכים סלולות. כתוצאה מכך היה צורך לחכות את כל תקופת האביב עד שהדרכים יתייבשו מהבוץ שנוצר בעקבות הפשרת השלגים ואפשר יהיה לנוע בהן.

מערכות הקיץ, שתוכננו להיות קצרות, נמשכו בצורה נואשת, תוך אבדות הרבה יותר רבות, עמוק לתוך הסתיו והחורף, עד שדעכו בגלל תנאי מזג אוויר בלתי אפשריים.

גנרל חורף המפורסם, שהביס ברוסיה גם את נפוליון, הביס גם את היטלר.

מפקדי הצבא הבכירים לא הבינו את היטלר. בתנאי הלחימה של קו חזית ארוך ומרחקי אספקה עצומים, היו סיכויי המנוחה והחלפת הכוחות מועטים מאד בכול מקרה.

· 1942

בקיץ 1942 התברר שמטרת התקפות האויר הבריטיות היא יצירת חזית שניה באויר. חיל האויר הבריטי הפציץ את מינכן, ברמן, דיסלדורף, וערים נוספות, תוך פגיעה בתשתיות ובמורל בהצלחה ניכרת.

היה זאת החלטה מודעת של הבריטים, לנהל סוג חדש של מלחמה, בראשותו של פילדמרשל האריס, מפקד כוחות המפציצים. לטענתו, מעולם לא היה ניסיון להשיג הכרעה במלחמה בצורה זאת.

בהסכמתו של צ'רצ'יל נעשתה ההשקעה האדירה במשאבים שנדרשה לצורך כך. צ'רצ'יל הורה להמשיך במתקפות אלה למרות הישגיהן המעשיים המועטים יחסית, מתוך השיקול כי מדובר במהלומה פסיכולוגית כבדה, ופגיעה ישירה ביוקרתם של היטלר וגרינג.

היטלר השקיע זמן רב במאמץ לפתור את הבעיה. שאיפתו המרכזית היתה להשיב נקמה במתכונת דומה, אך הדבר לא היה אפשרי. גרמניה היתה בפיגור רב בתכנון ויצור מפציצים כבדים, בעלי ארבעה מנועים. היו-88 הדו-מנועי, שהיה למעשה המפציץ הגרמני היחיד לכל אורך המלחמה, לא יוצר עדיין במספרים מספיקים.

ההעדפה ליצור מפציץ דו-מנועי על פני ארבע-מנועי נבעה מכך שאפשר היה, באותה כמות חומרי גלם, ליצר מספר מטוסים כפול.

יכולתם של מפציצי בעלות הברית לנוע בשמי גרמניה בחופשיות היתה מרכיב עיקרי בדיון על העליונות האווירית, ושאלת המפציץ הגרמני הכבד נדחקה לעדיפות שניה.

בשלב זה עדיין בטח היטלר בגרינג, ולא התערב בנעשה. המצב היה עדיין אופטימי. השפעת ההפצצות האויריות היתה איטית ולא מרשימה בתחילתה, בניגוד לכיבושים הקרקעיים.

הויכוח בהנהגה הנאצית היה למי לתת עדיפות ביצור? למטוסי יירוט שיתקפו את המפציצים, או למערכי תותחי נ.מ. צפופים.

גרינג העדיף מטוסי יירוט. אולם עד שנת 1943 ניתנה עדיפות ע''י היטלר ליצור כלי נשק לכוחות הקרקע, ובעיקר טנקים.

התותחים נגד מטוסים נתפשו אצלו כחלק ממכלול זה.

זאת כי בחזית המזרחית התברר כי ליחידות הנ.מ. יש תותחים 88 מילימטר המסוגלים, והם בלבד, להשמיד את הטנקים הרוסים החדשים בעלי השריון העבה המגיעים במספרים הולכים וגוברים.

יחידות הנ.מ. יכלו, על פי חידוש זה בתורת הלחימה, להשתלב בהתקפה ובהגנה הקרקעיים, בכול מקום בו נמצאו.

היטלר הורה להקים יחידות נ.מ. רבות למיניהן, וחיל האוויר הפך בדרך זאת לזרוע הדומיננטית ביותר בצבא, ששיתקה את כל האחרות.

יחידות הנ.מ. תבעו עלות גבוהה ביצור, ודרישות גבוהות בכוח אדם.

למרות זאת הן לא הגיעו להישגים משמעותיים בהפלת מטוסי אויב.

ההשקעה בהן הביאה לירידה נוספת באיכותם ומספרם של מטוסי היירוט, אשר גמישותם התפעולית עשתה אותם ליעילים הרבה יותר בנדון.

העליונות האווירית של בעלות הברית לא הושגה בנקל, אלא צעד אחר צעד, תוך שכלול שיטות הניווט והליווי. גם השחיקה בכוחם האוירי של הגרמנים היתה הדרגתית.

בתחילה סמך היטלר על גרינג. בהמשך, עם התגברות ההפצצות מהאויר, העז להביע ביקורת. משלא הפסיקו, כפה את דעתו, כמי שהפך בינתיים למקצוען.

היטלר התחיל לגלות התעניינות גוברת והולכת לא רק בכמויות המטוסים המבצעיים הכלליות, אלא גם במצבה של כל טייסת וטייסת. במקביל התחיל להתערב ביצור ובפיתוח המטוסים, ובשאלת המחסור התמידי בחומרי גלם ודלק.

את הסוגיות הקריטיות הללו ליוו תמיד ענני אי ודאות, בשל עתירות המידע והחדשנות, שדולות של בעלי ענין, וסיקור תקשורתי נרחב, שכן הנושא משך את מלוא תשומת הלב הציבורית.

כל אלה עשו את היטלר שבוי במידת מה בתהליכים שלא היתה לו שליטה עליהם, והביאו אותו לקבל החלטות בן רגע.

להיטלר היה חוסר אמון 'בורגני' [ע' 121] בגנרלים שלו. הגם שההחלטה להפוך למפקד הצבא התבררה כנכונה, כי חיזקה את רוח הלחימה של האדם הפשוט, חוסר האמון בגנרלים סחט אותו, כיוון שהוא התעקש לשמור לעצמו את ההחלטות הטקטיות הקטנות ביותר.

בסתיו 1942 נוספה להיטלר דאגה מרכזית נוספת. היתה זאת התרבות פעולת יחידות הקומנדו והפרטיזנים מאחורי קווי החזית ברוסיה ובצרפת. אזורים גדולים בשליטת פרטיזנים התהוו מאחורי קווי החזית שלו הוא ראה בכך צורת לחימה חדשה. מסיבה זאת הוא הוציא פקודה חדשה, 'פקודת הקומנדו'. על פיה כל החיילים הגרמנים חויבו להוציא להורג מיד את כל חיילי הקומנדו והפרטיזנים שתפשו.

למעשה, הפקודה היתה דומה ל'פקודת הקומיסארים' מ-1941.

· 1943

לאחר הקרב על בריטניה איבד הלופטוואפה את תפקידו כבעל יכולת למבצעים גדולים. הסטנדרט הגבוה של הטייסים היה בניגוד לחוסר יכולתם לצאת לפעולה. ככוח עזר במתקפות הקרקע הם עדיין מילאו תפקיד נכבד, אך הם היו בנחיתות אוירית. במזרח ובמערב הם ניצבו מול מספר הולך וגובר של מטוסי קרב, ששחקו אותם בעקביות.

מאוחר יותר, כאשר מספר גובר של מטוסי קרב גרמניים התגלגלו מפסי-היצור, צצה בעיה חדשה של מחסור בדלק. היא גרמה לכך שטייסים חסרי ניסיון נשלחו לקרב והפכו לטרף קל.

מצב הלופטוואפה היה של פשיטת רגל [ע' 177]. יוהנשוק מפקד הלופטוואפה נתפש על ידי היטלר כאשם, והתאבד. מפקדיו החדשים של הלופטוואפה התייחסו למצב ברובם בשוויון נפש.

היה זה מרגיז לראות, לפי וון-בילו, כיצד הלופטוואפה, שבתחילה היו לו ממנו ציפיות כה גדולות, כילה את עצמו כתוצאה ממגוון טעויות ומחדלים.

גרמניה הפכה יותר ויותר למטרה להפצצות מהאויר, והיטלר היה חייב לעסוק בהגנה האוירית הקיימת, והוא עינה את מוחו בכך יום ולילה. קודם לכן נתן לגרינג לטפל בבעיה אך משזאת החמירה, פנה ישירות ללופטוואפה.

הוא קיבל דיווחים ישירים על תוצאות כל הפצצה ממושלי המחוזות, ולכן היה מעודכן באזלת ידה של מערכת ההגנה האווירית.

כאשר מטוסי הקרב שלו לא יכלו להגיע להתמודדות מול המפציצים בגלל מזג האוויר הגרוע או טכניקת הכוונה לקויה, היה הדבר גורם אצלו להתפרצויות זעם עזות. חלק נכבד מהבעיה היה טמון לדעתו באי ניצול נאמנות החיילים ונכונותם להילחם למענו, כתוצאה מוחסר התמדה מצד המפקדים.

בסוף יולי 1943 התרחשה סידרה של שלוש התקפות אויר על העיר המבורג, שהותירו אותה חרבה לחלוטין. הפצצות נוספות הרסו את מרבית חבל הרוהר התעשייתי, ולא היתה כל דרך לדעת מתי יסתיימו. היטלר התפרץ בביקורתיות על הלופטוואפה ודרש הקמת מערך הגנתי. ללופטוואפה כמעט ולא היו אמצעים לטפל בנושא.

בסוף 1943 היטלר האמין שטייסות הקרב תקבלנה את מטוס הקרב הסילוני החדש באביב/קיץ 1944. הוא שאל באופן קבוע כיצד מתקדם פיתוחו,. והיה חסר סבלנות לגבי מועד האספקה שהתמהמה.

למטוס היתה השפעה מפליגה על הביטחון העצמי אותו הפגין בנאומיו הפומביים.

בנאום מ-8/11/1943 הוא תיאר בכנות את המהלומות הכבדות הניחתות על גרמניה מהאוויר ובחזית המזרחית, אך הוסיף: 'המלחמה תימשך ככל שתימשך, אך גרמניה לעולם לא תיכנע. ההשגחה העליונה לצידנו ותביא לנו ניצחון'.

לוון-בילו היה אז כבר ברור שאי אפשר יהיה, אפילו באמצעות מטוס זה, להתגבר על פער הכוחות בין הלופטוואפה לחילות האוויר של בעלות הברית. באותה תקופה הוא לא האמין יותר בניצחון, אך לא חזה תבוסה.

הרוסים חידשו את המתקפה בחזית המזרחית, והדפו בהדרגה את הגרמנים הרחק לאחור. היה חשש שמתקפה גדולה הולכת ומתקרבת, אך היטלר היה רגוע. קו החזית היה עדיין רחוק מאד מהגבול הגרמני.

הסכנה הגדולה היתה בהחלשות העוצמה הגרמנית. וון-בילו לא היה בטוח שהיטלר חש בזאת. היטלר סירב כמעט תמיד לבקשות המפקדים בחזית לסגת מעט ולייצב את החזית בקו נוח יותר, ולבנות עתודות. התוצאה היתה הקזת דם נוראית.

מרבית הגרמנים, כולל הלוחמים הנואשים בחזית הרוסית, האמינו בשלב זה כי בידי היטלר כלי נשק בהכנה, אשר יסלול את הדרך לניצחון. המצב הקטסטרופאלי בו מצא עצמו הלופטוואפה, הצריך אמונה בנס כזה. תחושת השליחות של היטלר התעצמה בנסיבות אלה. הוא לא יכול היה להאמין כי כל הישגיו היו לשווא. בילו הבחין בו בסתיו 1943 מתמלא בתחושת השליחות, ואף מצפה לנס.

במהלך 1943 גדלה חשיבות האס.אס. בשדה הקרב. היטלר בנה את הדיביזיות האלה באופן שיטתי. הן הטמיעו את רעיונותיו על הכוח הלוחם. הן זכו ליחס מועדף בכוח אדם ובציוד. כך צמחה בהדרגה זרוע רביעית של הצבא הגרמני, שנשלחה למקומות המסוכנים יותר בחזית. האס.אס. גילה תעוזה רבה בקרב, יחד עם קלות ראש שעלתה לו באבדות רבות.

בילו מספר [ע' 180] שככל שהלכה והתמשכה המלחמה ברוסיה, התעצמה שנאתו חסרת הרסן של היטלר ליהודים. לא היתה בו כל אהדה כלפיהם. בשיחותיו עם גבלס והימלר הוא לא הותיר מקום לספק שהוא אינו חש כל עניין ביחס למה שקורה להם. גבלס נראה לבילו כרדיקלי ביותר מבין המנהיגים הנאציים, בזמן שהימלר צפה גם לעתיד בכל מה שעשה בנושא.

· 1944

המשפט שרווח במעגל הפיקוד של היטלר בשנת 1944 היה: 'מילת המפתח היא 'מטוסים'. 'מטוסים' הפכו לערך עליון, בדומה למושגי המפתח האחרים של הנאצים כדוגמת 'טוהר הגזע'.

הנאצים רצו ב-1944 להדביק את הפיגור בנושא משנת 1940, בה קיבל היטלר את ההחלטות להעניק עדיפות במשאבים לכוחות הקרקע.

ההפצצות הכבדות על ברלין בשישי ובשמיני למרץ, ועל נירנברג בשלושים למרץ 1944, נתנו להיטלר תחמושת טרייה להנחתת תוכחות רועמות על ראשי מערך ההגנה האווירית והלופטוואפה. הוא התעלם לחלוטין מהישגיהם המרשימים, בתנאי נחיתות מספרית, ודרש השמדת כמויות גדולות יותר של מטוסי אויב. הדבר לא היה מעשי, לדברי וון-בילו, כי גרמניה חסרה מספר מספיק של מטוסי קרב ליליים.

בין מרץ למאי 1943 עיקר התעניינותו של היטלר היתה בנושאי חימוש, והעתקת מפעלי המטוסים לאתרים תת קרקעיים. בשיחות עם מילך הוא הורה להגביר את קצב יצור מטוסי הקרב.

במרכז תשומת ליבו של היטלר עמד האמ.אי.-.262. תשוקתו לראות בו מטוס תקיפה לא התממשה עדיין מחמת אינספור בעיות טכניות. בעיקר הצורך בשינוי מרכז הכובד של גוף המטוס. נשיאת פצצות שללה ממנו כל ערך כמטוס.

בשיחה ממושכת באוברזלצבורג עוד בשנת 1943 הסביר גרינג כל זאת להיטלר, אך זה סירב לאשר את הדו''ח. הוא רצה שככל שניתן הדבר, יסירו כל ציוד מיותר מהמטוס ויאפשרו לו לשאת לפחות פצצה אחת של 250 קג'.

כל בכירי הלופטוואפה, מילך, גאלאנד, מפקדי מרכזי הניסוי ואחרים, לא הצליחו לשכנע אותו שזה לא יעבוד. היה על כולם פשוט לחכות עד שהיטלר יבין זאת בדרך הקשה.

וון-בילו, בשיחה ארוכה, הצליח להסביר לו את ההבדל הטכני בין מטוס סילון למטוס בעל מנוע בוכנה, שאינו מאפשר את התקנת הפצצה. היטלר היה מוכן להודות כי קיימות בעיות טכניות, אך הן ניתנות לפיתרון. וון-בילו הוסיף כי לצרכי קרבות אוויר המטוס מעולה.

היטלר הביע חרטה על כך שהחוזה עם מפעלי מסרשמידט ליצור המטוס לא נחתם מוקדם יותר.

בילו ציין שמאז 1940 קיבל יצור הנשק עבר כוחות הקרקע, בעיקר טנקים, עדיפות על יצור המטוסים, בהוראתו החד משמעית של היטלר.

וון-בילו ניסה לשכנע את היטלר בחוסר הסיכויים לכך שהאמ.אי.-262 יגיע לחזית במועד, והעריך שדרושה לכך עוד חצי שנה. בנוסף חשש בילו מהמחסור ההולך וגובר בדלק. אך היטלר לא נראה מודאג מכך. למרות שהכיר בבעיה. דאגתו העיקרית היתה שמירת מרכזי היצור שלמים, והטייסות מבצעיות. הוא תלה תקוות בשיפור מדהים בכושר יצור מטוסי הקרב בתוך שבועות אחדים, וחלם על תגובת שרשרת של ניצחונות רצופים באויר.

היטלר צפה את הפלישה לצרפת החל מתחילת 1944. באותה עת היתה גרמניה מופצצת מהאוויר. לעומת זאת המצב בחזית המזרחית היה סטאטי.

בישיבות המצב היומיות של הפיקוד העליון הנאצי במאי 1944, החששות מהפלישה לצרפת ומהתחדשות הפעולות של בעלות הברית ברוסיה ואיטליה התבררו כממשיות. בעלות הברית אספו והזיזו כוחות רבים, והמודיעין הגרמני עקב אחריהם. עם זאת לא היתה לנאצים הערכת מצב ברורה, והם ציפו, בהשראת היטלר, לפלישה באזור קאלה, שהיא הנקודה הקרובה ביותר לצרפת מהאי הבריטי.

בתאריך 6 ליוני 1944, כשהיטלר ממוקד בעיקר במטוס הסילון, פלשו כוחות בעלות הברית דרך הים, מתחת לאפו, לנורמנדיה, והתחילו להתקדם קילומטר אחר קילומטר לעבר גרמניה. היטלר לא האמין למשך ימים אחדים כי מדובר אכן בפלישה הגדולה לה המתין, מה שאיפשר התבססות של ראש הגשר של בעלות הברית.

בתאריך 20/7/1944 בוצע בהיטלר ניסיון ההתנקשות בבונקר הפיקוד בחזית המזרחית, ממנו יצא בשלום.

היטלר ציין את התאריך, שהיה כחודש וחצי לאחר תחילת הפלישה לנורמנדיה, כתאריך בו הכל 'התפוצץ', והבגידה התגלתה. 'דברים שלא האמנתי שהם אפשריים, התרחשו', אמר לוון-בילו. הוא חזר והאשים את החוגים שאותם טיפח, פינק ועיטר במדליות, כאשמים.

אליבא דהיטלר, הלופטוואפה , בסוף 1944, היה אחד משני האשמים המרכזיים במצב שלתוכו נקלעה גרמניה, יחד עם 'הבוגדים בצבא'.

היטלר סירב להכיר באיבוד העליונות האווירית. הוא המשיך לחפש דרכים להשתוות בזירה זאת, וביניהן הפצצת לונדון ברקטה המעופפת וי-1.

המטח הראשון של הפצצות המעופפות מדגם וי-1 נחת על לונדון שבוע לאחר הפלישה לנורמנדיה.

למרות שבהתחלה הסבו רקטות אלה נזקים כבדים, הרי בהמשך למדו האנגלים טקטיקות נגדם. הם הצליחו ליירט אותם מהמסלול בעודן באוויר, באמצעות מטוסי הספיטפייר המהירים שהתקרבו אליהם ובהטיית כנף הצליחו להרים את כנף הרקטה ולהסיט אותה בדרך זאת ממסלולה.

בנוסף, לא היו רקטות אלה מיועדות למטרות נקודה, אלא לשטחים נרחבים כמו ערים. אזור הפלישה בנורמנדיה היה מחוץ ליכולת הפגיעה המדויקת שלהם.

כאשר ביקר היטלר בחזית זאת, הוא לא יכול היה להצביע על הוי-1 כמקור ישועה, ונאלץ להסתפק בהבטחות על כניסתו הקרובה לשירות מבצעי של האמ.אי.-262.

לעיתים קרובות שמע וון-בילו מהיטלר את דעתו על גרינג.

היטלר לא איבד את אמונו בו. הוא המשיך כך עד לימי המלחמה האחרונים. הוא הכיר בחולשותיו של זה, אך הישגיו בעבר היו לדבריו יחודיים. ברור היה לו שגרינג נכשל עם הלופטוואפה, בין היתר בגלל בטלנותו והעדפתו את חבריו הותיקים.

היטלר תיאר אותו כ'ברוטאלי וקר כקרח בעיתות משבר. אדם נוקשה בעל לב פלדה. במצבי משבר הקשים ביותר, גרינג הוא האדם שכדאי להיות לצידו. חולשותיו ואהבתו לפאר הם מאפיינים חיצוניים ושטחיים, שנעלמים כאשר מגיעה שעת המבחן.'

למרות זאת היה היטלר מזמן אליו פעמים רבות את גרינג וגוער בו כבתלמיד בית-ספר, על כך שלא טרח לוודא את ביצוע הפקודות שהטיל על פיקודיו.

גרינג עצמו סיפר לוון-בילו, בכנות אופיינית, על ההערכה הרבה שהעם הגרמני רוחש להיטלר. ביטחון זה נבע מהאמונה כי ההשגחה העליונה בחרה באדולף היטלר, כדי לתקן את העוולות שנגרמו לגרמניה מאז נובמבר 1918. רעיון זה טבוע כה עמוק, עד שתבוסה כעת היא בלתי נתפשת עבורם.

· 1945

אפילו בשנת 1945, כשהאימפריה הנאצית התחילה להתפורר, נכנסו לשימוש בלופטוואפה מאות מטוסי סילון. מלבד האמ.-אי. 262 היה גם האראדו-234, ששימש כמפציץ וכמטוס סיור. הוא היה יכול לטוס כל כך מהר וגבוה, עד שבעלות הברית לא יכלו לעשות דבר נגדו.

הגרמנים פרסו מטוסי אראדו באיטליה. המפקד הצבאי הגרמני העליון באיטליה היה גנרל חיל האוויר אלברט קסלרינג. קסלרינג החזיק בטייסת קטנה של כחמישה מטוסים. הם העניקו לו יתרון אסטרטגי, וזאת היתה אחת הסיבות שבגללן התקשו בעלות הברית להתקדם. בתחילת 1945 נעצרה מתקפתן שם. כל מה שהן עשו היה חשוף למצלמות מטוסי הסיור הגרמנים.

צבא ארה''ב לא הצליח לרדוף אחרי מטוסי האראדו המהירים. בניסיון נואש להפיל מטוסים אלה הובהל לאיטליה להק של מטוס הקרב הסילוני האמריקני הראשון, הפי-80, שפיתח קלי ג'ונסון. מספרם של מטוסים ניסיוניים אלה שיכלו להגיע לאיטליה היה מועט. היה ברור כי אמריקה מפגרת בשלוש שנים בפיתוח מטוסי הסילון.

את הצלחת האראדו הגבילו הכשלים הטכנולוגיים שבו, כמו אצל האמ.-אי. 262. הבעיה העיקרית היתה במנוע, שהיה בעל אורך חיים קצר, והתקלקל לאחר עשרות שעות טיסה מעטות.

לאחר המלחמה ניסה טייס ניסוי בריטי להטיס מטוס אראדו. אחד המנועים התפוצץ בעת ההמראה

המחסור ההולך וגובר באמצעי לחימה וכוח אדם מנוסה, גרם לכך שכל פעולה, מבריקה ככל שתהיה, נתקלה בבעיות, מול כוח אויב עדיף מספרית. פעולות כמו המתקפה בארדנים, או מתקפות אויריות חד פעמיות בקנה מידה גדול, הפכו לכישלון גדול.

ההפצצה בדרזדן ב-13 לפברואר 1945, אשר מחתה כמעט את כל העיר מעל פני האדמה, הותירה רושם עז בגרמניה, ויותר מכל המחישה לגרמנים כי סופה של התקופה הנאצית קרוב מאד.

בנאומו האחרון בפני מושלי המחוזות ב-24 לפברואר ניסה היטלר לשכנע כי המצב אינו נואש, כי רק הוא מסוגל לשפוט כהלכה את המצב, וכי כלי הנשק החדשים של חיל האוויר והצי עומדים להטות את פני המערכה.

אך למרות האהדה שחשו כלפיו, הוא איבד את כוח השכנוע, בכוחו הצליח בעבר להפנט את מאזיניו.

היטלר היה עדיין אופטימי, וסרב לאשר את הפעלת טייסת קמיקאזה, שחנה רייך, טייסת הניסוי הראשית של הרייך, הקימה. הסיבה היתה מעשית. היטלר היה זקוק לטייסים. הוא חשב עדיין כי מטוסי הסילון יביאו תוך זמן קצר לתפנית בקרבות האוויר. טייסת של מטוסים אלה עמדה לקום בדרום גרמניה., והיו לו ציפיות גדולות ממנה. אך הטייסת, שאויישה במיטב טייסי הקרב, השיגה תוצאות מוגבלות בלבד.

לפני השלב המורבידי הסופי היה היטלר שקוע שבמשך שבועות אחדים בהתפרצויות תסכול שופעות תוכחה על מפקדי הצבא ובגידתם הממושכת בו.

על עצמו, ניהולו החובבני את הצבא, ומינוי סדרת מפקדים בלתי מקצועיים כדוגמת הימלר כמפקדי יחידות לוחמה, לא היתה לו ביקורת.

תגובתו המרכזית למתקפה הסובייטית היתה הפקודה של 'מדיניות האדמה החרוכה', שהייתה הוראה להשמיד את כל התשתיות האזרחיות שיוכלו להועיל לרוסים. ספיר, על דעת עצמו, מנע את ביצוע הפקודה.

בימיו האחרונים הכניס עצמו היטלר למעשה לבידוד, לאחר שקודם לכן שקע באפתיה. ההחלטה להתאבד קדמה לשלב זה, אך הוא סירב שחסידיו הנאמנים ביותר יצטרפו אליו.

היו אלה מפקד הלופטוואפה החדש גרים, ואהובתו חנה רייך, אשר שם משפחתה, כמה אירוני, היה דומה מאד לזה של ממציאי המטוס, האחים רייט. שניהם ביקשו מהיטלר להישאר עימו בבונקר עד הסוף.

· המתקפה בהרי הארדנים

בין התאריכים 16 בדצמבר 1944 - 15 בינואר 1945, זמן קצר לפני המתקפה הרוסית במזרח אשר הסתיימה לבסוף בכיבוש ברלין, ניסה היטלר, בניסיון נואש אחרון, בניגוד לעמדת רוב מפקדי הצבא, לפרוץ את החזית המערבית באזור יער הארדנים בדרום בלגיה.

הוא קיוה שבאמצעות ריכוז כוחות גדולים באזור יצליח בהדיפת בעלות הברית, כיבוש מחדש של נמל אנטוורפן ויצירת טריז בין הבריטים בשפלה והאמריקנים בצרפת.

הייתה זו היוזמה ההתקפית האסטרטגית האחרונה שלו בחזית המערב. מתקפת פתע זו נחלה כישלון, אם כי בשלביה הראשונים היה נדמה כי היא מצליחה.

הרקע המבצעי למתקפה היה כי בחורף 1944 עדיין לא הצליחו בעלות הברית לפרוץ לתוך שטח גרמניה. התקדמותן נעצרה ממספר סיבות ועיקרן: מתיחת יתר של קווי האספקה המשובשים עדיין, וכוחות גרמניים שהפעילו טקטיקות לחימה מתקדמות יותר. החורף הקשה במיוחד מנע המשך פעולות הסיוע האווירי, והוסיף קשיים נוספים.

השיקול האסטרטגי ברקע היה המצב הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה. הכוחות הרוסיים כבר פרצו בשלב זה עד לנהר הויסלה, כבשו את רומניה ועמדו על סף הפריצה לגרמניה גופא, בכוחות עצומים, שהיוו איום חמור בהרבה מן האיום שהיוו חילות בעלות הברית המערביות.

היה ברור כי המתקפה הרוסית הצפויה בינואר 1945 יכולה להביא את הרוסים עד לשערי ברלין, כפי שאכן אירע.

בשלב זה בחר היטלר לרכז את שארית הכוחות שנותרו לו במכה בחזית המערבית דווקא. כוחות עתודה אחרונים אלו כללו כ-250,000 חיילים וכ-1,000 טנקים.

הטיעון של היטלר היה שכוחות אלו מעטים מדי לפתיחת התקפה בחזית המזרחית, ולכן יש להשתמש בעתודה זו בחזית המערבית. להשוואה, בקרב קורסק הגרמנים הפעילו כ-900,000 חיילים וכ-3,000 טנקים,

היטלר היה נתון בהזיות, השווה את עצמו לפרידריך הגדול, אשר עמד על סף תבוסה אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה שקמה כנגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של הצארינה הרוסית, וציפה לניצחון בחזית המערבית, וכתוצאה ממנו להתמוטטותה של הברית שנרקמה כנגדו, ברית שנראתה לו כבלתי טבעית, בין הקפיטליסטים המערביים והקומוניסטים במזרח.

ריכוז הכוחות החל זמן רב לפני ההתקפה והתנהל בסודיות מוחלטת. הפקודות אסרו במפורש שימוש בקשר רדיו להעברת תשדורות בעניין המתקפה. בנוסף לכך, תנאי מזג האוויר הקשים הקשו על המשך טיסות סיור סדירות על ידי בעלות הברית.

הגיס הגרמני הענק לא אותר, למרות היתרון העצום שהיה לבעלות הברית בחיל האוויר. היו להם לפחות 10,000 מטוסים מבצעיים בכל רגע נתון. הדבר נחשב לכישלון מחפיר של המודיעין האמריקאי.

מזג האוויר מילא תפקיד חשוב בהכנות למתקפה, שעליה הכריז היטלר כ'קלף האחרון שלי', ואלברט ספיר השקיע בה את שארית אמצעי הלחימה. היא היתה מותנית כולה במזג אוויר גרוע, שלא יאפשר את פעולת מטוסי הקרב של בעלות הברית.

המתקפה נפתחה בחזית בת כ-120 ק"מ. מפקדי בעלות הברית לא העריכו כי לגרמנים יש יכולת לפתח מתקפה רבתי במערב, לא כל שכן באזור המיוער והסבוך של הארדנים המושלגים. לכן המתקפה, שכללה מעל 29 דיוויזיות, הפתיעה לחלוטין את הכוחות האמריקנים הדלילים שהחזיקו את הקו. עד מהרה שטף השריון הגרמני את כוחות החי"ר המופתעים שבחזית.

המתקפה כללה גם מבצע הטעיה רחב היקף שכלל הצנחת כוחות לתפיסה גשרי נהר המאז, חסימת כוחות תגבורת אמריקניים והחדרת סוכנים לבושים מדים אמריקנים שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות. על מבצעים אלה פיקד הקולונל עטור התהילה אוטו סקורצני, אשר שיחרר מהכלא, במבצע מוצנח, את בניטו מוסוליני.

מאחר שמלאי הדלק שעמד לרשות הגרמנים היה מוגבל, היה המבצע כולו תלוי בתפיסת מלאי דלק של בעלות הברית. לכן הייתה חשיבות עליונה לשמירת לוח הזמנים המתוכנן על ידי הגרמנים. במספר מקומות הצליחו האמריקנים לעצור את הגרמנים ולעכב זמנית את טורי השריון וכך לפגוע פגיעה של ממש במבצע כולו.

הוורמאכט של סוף 1944 לא היה אותו צבא כובש, יעיל ויהיר, שכבש בשנת 1940 את ארצות השפלה. אבדות עצומות של קצינים ונגדים מנוסים בחזית המזרחית, גרמו לירידה ממשית באיכות הכוח הלוחם. כוחות השריון והאס אס זכו להזרמת כוח אדם ומשאבים יותר מאחרים, והמוראל שלהם היה גבוה. מאידך החי"ר הגרמני היה איטי למדי, ולעתים מורכב מכוחות מוסבים, ובכל מקרה היו חייליו בעלי מוטיבציה פחותה מבעבר. איש מן הגנרלים שפיקדו על המבצע לא האמין באמת ובתמים בסיכויי הצלחתו.

למרות כל החסרונות האלה, הגרמנים הצליחו להסב אבדות עצומות לצבא האמריקני, בעיקר בגלל שאננות מפקדיו.

הפיקוד העליון של בעלות הברית הגיב מהר, למרות ההפתעה המוחלטת. התגובה כללה מספר צעדים, שעיקרם כיתור הגרמנים, על ידי הארמיות של פילדמרשל מונטגומרי מצפון, וגנרל פטון מדרום.

צעד נוסף היה בקשה מהרוסים להקדים את מתקפת החורף. הרוסים הקדימו את מתקפת החורף בשבועיים, ל-6 בינואר 1945. הגרמנים נאלצו להעביר כוחות ניכרים לחזית המזרחית לבלימת ההתקפה הרוסית.

הכוחות האמריקאים הצליחו להתגבר על המתקפה בעיקר לאחר שהתבהר מזג האוויר. אלפי מטוסים הפציצו את הטורים הגרמנים, ואיפשרו לכוחות עתודה רבים לזרום לכיוון החזית. בזכות מאמץ עילאי זה הצליחו האמריקאים לעצור את הגרמנים, ואף להדפם. כל זאת במחיר של עשרות אלפי נפגעים.

כאשר הסתבר כי עוקצה של המתקפה נקטם, וכי הנסיגה צפויה, ניסו עוד הגנרלים של היטלר לשכנע אותו כי יסיג את הכוחות וישמור אותם למגננה הצפויה, אך היטלר סירב לכל הצעה, והורה על המשך המתקפה והטלת יתר הכוחות אל מתקפות חסרות תקווה.

המתקפה הגרמנית נהדפה אט אט, ולבסוף נסוגו הכוחות הגרמנים אל עבר שטח גרמניה. ב-16 בינואר 1945 נמצאו הגרמנים בדיוק במקום ממנו יצאו למתקפתם חודש קודם, אך זאת ללא כוח האדם והציוד שאבד.

את מקומן של העתודות שאבדו לגרמנים לא ניתן היה למלא. היו אלה אחרוני הלוחמים הכשירים. עד מהרה הסתבר כי אל מול ההתקדמות במערב, ואל מול הפלישה המסיבית במזרח, לא הייתה להיטלר תשובה של ממש, ותוך פחות מחצי שנה נכנעה גרמניה.

לו היה היטלר שומר את כוחותיו למגננה ממושכת, היתה גרמניה ניצבת, תוך חודשים ספורים, בפני האולטימאטום של הטלת פצצת אטום על עריה, כדוגמת מה שהתרחש בחזית היפנית.

הספרות והקולנוע האמריקאים מלאים בתיאורי גבורה ובשירי הלל למפקדים האמריקאים במתקפה על הארדנים.

הקרבות התנהלו בסביבה מושלגת, בתקופת חג המולד. אווירת החג חילחלה לאחדים מתיאורי החיילים, והמתקפה חרוטה בזיכרון הקולקטיבי, עקב כך, בסגנון זה במידת מה.

התיאורים יצרו חותם עיצובי, שמינף את יתר תיאורי המלחמה בחזית המערבית. היא הפכה למלחמה 'נקייה' ו'מהירה' של שני הצדדים, ותיאורי מלחמת העולם השנייה במדיה הם, עד היום, לרוב בנוסח זה.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק ב – פרק 6

אלברט ספיר וארכיטקטורת הריחוק

ראשי פרקים

· מבוא

· הדיאלקטיקה בין פנים לחוץ

· הארכיטקט של היטלר

· תכנון ברלין

· קדחת הבניה

· בעיית הגאזים של היטלר

· שר החימוש

· הפצצה האטומית

· החובבנות של היטלר

· הפצצות האוויר של בעלות-הברית

· סיום המלחמה

· מבוא

אלברט ספיר [1905-1981], היה בן למשפחת ארכיטקטים, שלמד ארכיטקטורה במיטב אוניברסיטאות גרמניה. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1930, לאחר ששמע את היטלר נואם בעצרת המונים. לאחר שביצע בהצלחה מספר משימות מקצועיות במשרדיו של רודולף הס, התמנה לארכיטקט הראשי של המפלגה הנאצית ב-1934.

אלברט ספיר היה ללא ספק האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. פירוש המילה SPEER בגרמנית הוא חנית, ואכן, אלברט ספיר היה חוד החנית של היטלר. בניגוד לחבורת המנהיגים הפאנאטיים, וביניהם גרינג, גבלס והימלר, היה ספיר רציונלי, וכתוצאה מכך דמות משמעותית יותר. הוא העניק לנאצים מראית עין של שפיות, מתינות והיגיון מעשי. הציור המפורסם ביותר של היטלר הוא כשהוא עוטה שיריון אבירים ואוחז בחנית. הרמז היה ברור לכול.

בראשית השלטון הנאצי הפך ספיר, כארכיטקט הרישמי, לידידו הקרוב של היטלר, וגיבש עימו את תפישתם האסתטית של הנאצים. בהקבלה לרופאים הנאציים בתחום מדעי החיים, ולקרל האושופר בתחום מדעי החברה, עיצב ספיר את הסיגנון העיצובי הייחודי, שאיפשר לנאצים מראית עין של לגיטימיות תרבותית.

בהמשך, במהלך המלחמה, התמנה לשר החימוש, וכישרונותיו בתחום האירגון הביאו להארכת המלחמה בשנתיים. החלטותיו תרמו באותה מידה לתבוסת הנאצים. הם נגעו במישרין לכל תחומי החיים בגרמניה, וכללו את השימוש בעובדי כפיה. ספיר הפך כך לשליטה האמיתי של גרמניה. הוא היה המהנדס שאוסוולד ספרנגלר חזה כי ישלוט בעולם העתיד, בספרו 'שקיעת המערב'.

אלברט ספיר כתב, בשבתו בכלא, את מסמך הוידוי המקיף ביותר על הרייך השלישי, שנכתב על ידי אדם מהצמרת הנאצית. סיפרו, 'בתוככי הרייך השלישי', פורסם בסוף שנות השישים של המאה העשרים, והוא אבן הפינה לתיעוד התקופה.

הספר בנוי סביב הפער בין פנים וחוץ. ספיר חי בין תיבת נוח למגדל בבל. הפנים היה קירבתו האישית להיטלר, ושיתוף הפעולה האמנותי ההדוק ביניהם, המתוארים בפרקים רבים. ספיר הזין את הנפש האמנותית של היטלר באש התמיד של הארכיטקטורה הקלאסית. יחסיהם האישיים ההדוקים מצאו את ביטויים בספר בתיאורים מפורטים ביותר של חיי היום יום של היטלר.

בהיקף סימטרי כמעט מתואר החוץ. זאת היתה פעילותו של ספיר כשר החימוש, שהתמקדה באחריות על כל הנושאים הטכניים והארגוניים הכרוכים בהתחמשות גרמניה. גם זאת תוך קשר הדוק עם היטלר, שהיתווה ואישר כל מהלך. בין נושאים אלה היו: אירגון התשתית הגרמנית לכלכלת מלחמה, ניהול היצור התעשייתי-צבאי, אחריות על פיתוח אמצעי לחימה חדישים ובמרכזם הטילים הבליסטיים, ההתמודדות מול הפצצות האוויר של בעלות הברית, ויעוץ לגבי מהלכים צבאיים אסטרטגיים.

העיסוק בשני תחומים שונים באופיים, שלראשון מביניהם הוכשר מילדותו, ולשני הגיע ללא הכשרה מוקדמת, יצר פער דרמטי, שספיר היה שבוי בו, ולא הצליח לגשר עליו. הפער היווה עבורו לגיטימציה מתמדת לתפישת ריחוק והינתקות מאשמה. ספיר בכל תיאוריו הוא כמי שצופה מרחוק במתרחש, אדיש ואובייקטיבי, בלתי מעורב, קר רוח גם כשהדברים נוגעים לעיקר.

הדיאלקטיקה בין פנים לחוץ

גסטון בשלרד כתב בסיפרו 'שירת החלל', כי המטאפיסיקה מושרשת בגיאומטריה. בין אם נרצה בכך או לא, קיימת תכונת מרחביות בסיסית במחשבה. האדם קיים במרחב הרבה יותר מאשר הוא קיים בזמן. אנו מגדירים עצמנו בביטויי המרחב שלנו, הרבה יותר מאשר בכל אופן אחר.

צירוף המושגים חוץ ופנים יצר דיאלקטיקה של חלוקה. זאת גיאומטריה ברורה, המעוורת אותנו מרגע שאנו מביאים אותה לפעולה במציאות. היא דומה מאד לדיאלקטיקה של כן ולא, המחליטים על הכול. אם האדם אינו נזהר, היא הופכת להיות הבסיס לדימויים השולטים בכול המחשבות החיוביות והשליליות.

בסתירה לכך, מושגים אלה, בשל סמיכותם, הם גם ביחסים אינטימיים. הם תמיד מוכנים לשנות כיוון ולהמיר את עוינותם. כתוצאה מכך, בדימויי המרחב אנו באזור בו ההגזמה והצימצום הם קלים ושכיחים. אנו חיים דרך צמצום והגזמה אלה.

אנו שואפים להגדיר את הקיום, ובעשותנו זאת, מעלים רמה את כל הסיטואציות, כדי ליצור סיטואצית-על. הדיאלקטיקה של כאן ושם הועלתה בדרך זאת לדרגה אבסולוטית, על פיה שני תארי הפועל חסרי המזל האלה מעוטרים בעוצמות בלתי נשלטות של הוויה נחושה.

הנאצים שללו את המשטר הדמוקרטי, הדת המסורתית, וחלק מההיסטוריה שלהם. הם אימצו השקפת עולם פגאנית מעורפלת, ואת תורת הגזע. במסגרת זאת המציאות תורגמה על ידם לדואליזם, אמונה במאבק קוסמי בין שני הקטבים של טוב ורע, שחור ולבן.

כתוצאה מכך התפתחה הדיקטטורה הנאצית, שלא איפשרה את הגמישות האינטואיטיבית בין הרחוק לקרוב. הגרמנים, שעבורם 'סדר הוא סדר', החליטו לחסל את הדרמה הזאת. עיקרון הפיהרר, שחייב את הציות העיוור למנהיג, ועיקרון החשאיות, שאסר על העברת מידע לא חיוני בין בעלי תפקידים, היו כלים עיקריים לכך.

הקיבעון של מושגי הריחוק והקירבה הפך ערך בפני עצמו בשלטון הנאצי. הוא עורר את השאיפה לשלמות. זאת היתה חברת חרקים, שפרטיה קיימים רק לטובת הקן כולו, כדוגמת קן הנמלים, אשר לטיפול במלכה שלו אחראים כל האחרים.

כתוצאה מפער זה אנו נמצאים בתחום מציאות-על, כזאת החורגת מגבולות התפישה המקובלת, כשאנו באים לתאר את הקשר בין השואה לתעופה.

החשיבה הדיאלקטית שהונעה על ידי שיתוק יחסי הגומלין הפוריים בין הקרוב לרחוק הלמה, למרות מוזרותה וטמטומה, את השירות הציבורי הנאצי, שהיה מורכב מביורוקרטים, טכנוקרטים, והממסד הצבאי. היא הציבה מודל ניהול יעיל, תודעה אירגונית אבסולוטית.

זה היה סוג של קסם זמני, בלתי טבעי. זאת היתה התלהבותו של נירון קיסר למראה רומא העולה בלהבות.

את הדואליזם חיברו הנאצים למיליטריזם, לשדה הקרב ולאינסטינקט ההרג. הם חשבו כי באמצעות הגדרת האויב כ'רע מוחלט', יוכלו להפעיל בנחרצות המוני חיילים למטרות השמדת צבאות ואוכלוסיות של עמים רבים.

אך מחקרים מוכיחים כי האינסטינקטים הטבעיים שלנו אינם מניעים אותנו להרוג, אפילו בהסתערות בעת קרב. נהפוך הוא. משהו עמוק מאד בתוכנו מצווה עלינו שלא להרוג. זה דחף פרימיטיבי ביותר. רק שני אחוז מהחיילים מעוניינים להרוג את האויב בקרב. ברוב הגדול פועם האינסטינקט שלא להרוג. אנו רואים מולנו אחד מבני מיננו והדבר הכי טבעי הוא להתאחד יחדיו מול אויב משותף, סביבה עוינת.

כנגד חוסר יכולת האדם להרוג את בני מינו מטווח קרוב באה התפתחות כלי הנשק, אשר יכולה להימדד, לאורך ההיסטוריה, בנתון אחד: הגדלת המרחק. מהאבן לחרב, לרובה, לתותח, למטוס, ולטיל, גדל בהדרגה המרחק בין ההורג לקורבנו.

קיימת אמת פסיכולוגית פשוטה: ככל שאתה רחוק יותר מהאויב, קל לך להרוג יותר ממנו. עם הכוח האווירי הגיעה יכולת ההריגה ממרחק לשיא חדש. הפוליטיקאים ישמו זאת באמצעות תפישת עליונות אווירית אסטרטגית, והפצצות שטח של ערי האויב.

הדרך לתורת הגזע המעוותת היתה קצרה. בגרמניה המיליטריסטית, בשליש הראשון של המאה העשרים, היא סיפקה מניע פסיכולוגי לאיומים חיצוניים. כגודל הסכנה מכלי הנשק הרחוקים, גדלה השנאה למיעוטים וזרים.

באמצעות הטילים שפיתחו, הביאו הנאצים את ההריגה ממרחק לשלמות. הם השקיעו בפיתוח אמצעי הרג אלה את מיטב משאביהם, וחוסר הצלחתם להשלים את פיתוחם במועד, עלה להם בתבוסה במלחמה. עד הרגע האחרון הם האמינו כי בדרך זאת יצליחו, באמצעות פגיעה באתר אסטרטגי, להטות את הכף.

מחנות ההשמדה היו בבואה ארצית מדויקת של שיטת ההרג האווירית. הם תוכננו ליצור מכסימום ריחוק בין הרוצחים לנרצחים. כדי להפוך, למראית עין, את המרחק הפיזי הקצר ביניהם לארוך, בוצעה סדרת תכנונים ארכיטקטוניים, עיצוב של הזירה כך שיהיה מינימום מגע. זאת היתה שליטה באמצעות עיצוב, יצירת ריחוק באמצעות עיצוב.

פיתוח וישום שתי טכנולוגיות ההרג מטווח רחוק, שהיו כה שונות לכאורה זאת מזאת, התבצע בדיוק באותה עת - במחצית הראשונה של שנות הארבעים של המאה העשרים, באותו המקום - גרמניה הנאצית, ותחת פיקוד אותה יחידה צבאית - האס-אס.

תודעת הריחוק עשויה ליצור לגיטימציה לתופעות שליליות נוספות. הביטוי 'לא ידעתי' נמצא בשימוש נרחב אצל אנשים שבסופו של דבר מוצאים עצמם על ספסל הנאשמים. כך היה אצל אלברט ספיר.

ספיר טוען כי לא ידע על השואה כתוצאה מאמצעי התיקשורת המשוכללים שעמדו לרשות היטלר, אשר הביאו לפקודות ישירות מהפיקוד העליון עד לרמת הביצוע, בכל גופי השלטון. כתוצאה מכך, לדבריו, נוצר מידור קיצוני, בו רק ההנהגה המצומצמת ביותר ידעה את כל המתרחש, ואילו כל הכפופים להם, והוא ביניהם, ידעו רק את אשר צוו לעשות.

ספיר פיתח את רעיון המידור, וטען שבמשטר הטוטאליטרי ככל שהמעמד רם יותר, הבידוד רב יותר. כמו כן, טכנולוגיות חדשות שיושמו אז איפשרו להפחית למינימום את מספר הרוצחים.

הנאצים היו 'שקופים' ומעולם לא הסתירו את 'החזון הגזעי' שהיה מטרתם האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור, ומימשו אותו בצעדים חוקתיים, מינהליים ומעשיים. אי אפשר היה שלא להבין את מניעיהם האמיתיים ואת הדרך בה הם הולכים.

אימי ניצולת השואה מספרת כי כל הפולנים והיהודים ידעו, עוד בזמן שהם חיו בגטו, שבאושוויץ מתבצעת השמדת בני אדם, וכי בסופו של דבר גם הם יישלחו לשם.

טענת 'אי הידיעה' של ספיר אינה תקפה אף במערכת קבלת ההחלטות הסודית ביותר. גם במערכת כזאת קיים מידע רב הזורם לרוחב בין גופים שונים. המבנה האירגוני הכללי ידוע לכל. יש צורך בידיעת תמונת המצב לצורך קבלת החלטות. יש הצורך בתיאומים, ומתקיימים מיפגשים הרבים בפורומים שונים. קיים גם הצורך האנושי ב'תחושת היחד'. כל אלה מביאים לכך שמידע רב זורם, באופן רשמי ובלתי רשמי, בתוך מערכות ממודרות.

ספיר נאם בנושאי חימוש בועידת פוזנאן, ב-6 לאוקטובר 1943. בוועידה זאת הכריז הימלר, באותו היום, על הפיתרון הסופי, בפני בכירים נאצים רבים רמי דרג, רבים מהם חבריו של ספיר. הוא הסביר בפירוש בנאומו את מהות 'הפיתרון הסופי', את השלכותיו בהווה ואת משמעויותיו לגרמניה לטווח הארוך. הימלר רצה כך ליצור מודעות ומוטיבציה לנושא, כחלק מהמעבר הרישמי למלחמה טוטאלית בכל החזיתות, ובאופן שהשומעים לא יוכלו לטעון לאי ידיעה על כך בעתיד.

חוקי המשפט הפלילי הנאורים דורשים מכל אדם להיות אחראי לתוצאות האפשריות של מעשיו. לדרוש פחות מכך פירושו להתעלם מכך שהסדר החברתי דורש את שמירת המינימום ההכרחי של התנהגות תיקנית ומקובלת.

מה שהעניק לספיר את יכולת ההתעלמות וההכחשה העצמית, שעליהן התוודה בפיסקה אחת בסיפרו, היא תודעת הריחוק שפיתח. היה זה ריחוק שנבע מהיוהרה האווירית. מהיותו אחד ממקבלי ההחלטות הבכירים ביותר ליד מלכת הנמלים.

חרטתו של ספיר אינה כנה לפיכך, למרות שהיא מועלית כחלק מהביקורת העצמית בסיפרו. הכחשותיו דומות מאד לאלה של בכירי הנאצים האחרים כמו גרינג והס, אשר טענו אף הם 'לא ידעתי' במשפטי נירנברג. ראוי היה להוציאו להורג, כפי שדרשו הרוסים. חרטתו לא הועילה במאומה לעשרות המיליונים שמותם נגרם ישירות עקב מעשיו. הוא היה נאצי נאמן, וגזר דינו היה חייב לשקף זאת.

הארכיטקט של היטלר

היטלר צייר כשלושת אלפים ציורים ורישומים. הוא העריך קירבת אמנים יותר מכל. הוא ראה באלברט ספיר את ידידו הקרוב ביותר, שסיפק לרעיונותיו המופשטים ביטוי מעשי מושלם, עיצובי, תיכנוני ואירגוני כאחד. בלעדיו לא היה חזונו מתגשם, והוא הכיר לו תודה בכל הזדמנות. ספיר קיבל מעון פרטי באוברזלצברג, ביטוי הוקרה ואות קירבה שחוץ ממנו רק גרינג, הימלר ומרטין בורמן זכו לו.

הוא היה מי שתיעל, באמצעות השכלתו וכישוריו כארכיטקט, את דימוייו הראשוניים של היטלר למודל הפעולה הנאצי, במציאות של החברה התעשייתית המודרנית. הוא יצר בהשראתם תפאורה מגאלומנית לרוח ההמון. בראשית הקריירה הוא עיצב את מצעדי ההמונים ומפגני הראווה. בהמשך תיכנן את הבנינים, השדרות והערים, שהיו במוקד התעניינותו של היטלר.

כל תיאוריה חברתית היא ביטוי של ארכיטקטורה. הארכיטקטורה משפיעה על המירקם החברתי עוד יותר מאשר תיאוריות חברתיות. מתקני ההשמדה בשואה היו המשך ארכיטקטוני מושלם לרעיונותיו של היטלר.

ספיר כתב שהשליחות הפוליטית והתשוקה לארכיטקטורה היו בלתי נפרדות אצל היטלר. ושגישה זאת נולדה עוד ב-1925, כאשר עיצב את שני המבנים הגדולים שלו, כיפת הניצחון ושער הניצחון בברלין. היה זה בזמן שהקריירה הפוליטית שלו היתה בשפל, וזה נראה אבסורדי שהוא יהיה אי פעם מנהיג פוליטי.

התלהבות היטלר מארכיטקטורה ותכנון ערים היתה התכונה הבולטת בו ביותר. הוא השתמש בה כדי לבצע הדמייה חזותית של האידיאולוגיה שלו ורעיונותיו. ההדמייה החזותית היתה אצלו תכונת אופי בסיסית. הוא המחיש לעצמו כך את רצונותיו, עד לנקודה בה הפכו למציאות.

אם ניתן לערוך המחשה ויזואלית של הרצון, אפשר להפוך אותו למציאות. זאת טכניקה פשוטה, והיטלר התמיד בה בהשראת 'הרצון לעוצמה' של ניטשה. הטכניקה של הדמייה חזותית יצירתית הולכת מעבר לחשיבה. היא עוסקת בהנחה שכולנו יוצרים את המציאות שלנו, ולכן יש לנו הכוח לשנות היבטים רבים שלה.

ב-1937 הטיפולים הרפואיים שקיבל הפסיקו להשפיע, והיטלר חישב שנותרו לו שנות חיים ספורות בלבד. כתוצאה מכך, ב-1938 הוא השתנה, והפך לאובססיבי יותר בהגשמת תוכניותיו.

ספיר הבהיר בסיפרו את האופי ההיפנוטי של רעיונות היטלר. להיטלר היו הערות הזויות לעיתים, והוא נראה במצב טראנס. דומה כי הגשים את עצמו באמצעות ארכיטקטורה פוליטית סודית. הוא מצא בה את ביטויו הנפשי, הקתרזיס.

הניאו-קלאסיציזם, החיקוי המודרני של הארכיטקטורה היוונית-רומית, היה הסגנון שהשפיע יותר מכל על התנועה הנאצית.

מבחינה אידיאולוגית, התאים סגנון זה לתפישת העולם הפגאנית הנאצית, ששגשגה בעידן היווני-רומי.

באמצעותו קרא היטלר תגר על האמנות המודרנית 'המנוונת', ואסר על הצגתה בגרמניה.

הניאו-קלאסיציזם מגלם בתוכו ערכי תרבות בני אלפי שנים. היצירות הארכיטקטוניות והאמנותיות בסגנון זה מבליטות את האידיאל האנושי. זאת, כל עוד הן נשמרות בתחום קנה המידה האנושי. כאשר המימדים הופכים למופרזים, חלה במשמעותן מהפך. הן יוצרות רושם מרוחק, מנוכר, כפייתי ובלתי שפוי.

ההגזמה למימדים קולוסאליים של הסגנון הניאו-קלאסי היתה הדרך 'המקורית' באמצעותה ביטאו הנאצים את זיקתם העזה למימד האווירי. ההתפתחות האמנותית הבשילה יחד עם תהליכים פוליטיים וטכנולוגיים: ספינות האוויר, שהפליגו בשמיים בשקט ובביטחון, נחשבו באותם ימים כסמל ההצלחה התעופתית של גרמניה. הן היו מקור ההשראה הטכנולוגי להעדפת העיצוב בסגנון זה.

אחת מתוכניות העיצוב הראשונות של ספיר היתה של מצעד רבבות מנהיגי המפלגה הזוטרים בנירנברג. לא ניתן היה לארגן אותם בסדר צבאי, לכן הם הופיעו בחשיכה, כשסביבם מזדקרות מאה וחמישים אלומות של זרקורים נגד מטוסים שפוזרו סביב האיצטדיון, והתלכדו לאלומה אחת בגובה כשבעה קילומטרים. התוצאה היתה מרשימה ביותר, כשל חדר ענק בעל קירות עמודים בגובה אינסופי. מעל יציע הכבוד, צפה עיטור הנשר הענק בדגלים המתנוססים באיצטדיון. דגלי צלבי הקרס השתלבו להפליא בתפאורה וספיר הרבה את השימוש בהם, כדי לעטר את הארכיטקטורה הקודרת.

בעיני ספיר זה הקונספט הארכיטקטוני היפה ביותר שלו, והיחיד ששרד את מבחן הזמן. השגריר הבריטי כינה את המיצג: 'קתדראלת קרח'.

ספיר והיטלר תכננו והתחיל לבנות את האיצטדיון המאמותי של נירנברג ל-400,000 איש, בצורת פרסה, כדוגמת האיצטדיון האולימפי העתיק באתונה. התוצאה היתה מביכה, וגם לא במידות אולימפיות. כאן היתה נקודת הכשל, בה ההדמייה החזותית שלהם כשלה בדימוי לכיוון הלא נכון. לדבר היו תוצאות מרחיקות לכת. במקום לשנות כיוון ולבנות את המבנה הענק על פי ערכים פשוטים מודרניים, הם התעקשו להמשיך ולחפש פתרונות באותו הכיוון, והדבר הביא לקפיאה על השמרים.

ספיר הסביר בסיפרו את הנטייה למימדי ענק לא רק ברצון להשתוות לאומות אחרות, או בטוטאליטריות, אלא גם ברכישה המהירה של עושר. בנוסף, הדרישה של היטלר למימדי ענק, להיות הגדול ביותר בכל דבר, היתה מתוך רצונו להתהלל ולהתגאות במעשי ידיו. הרצון לשליטה בעולם ניכר בהם, עוד לפני שהיטלר התוודה עליו למקורבים ביותר. רק ב-1937 הוא התחיל להתבטא בפומבי על שאיפותיו לאימפריה שתכלול את כל העמים הגרמניים ותשלוט בעולם.

כתוספת לסגנון הניאו-קלאסי המגאלומני, שלטה בסגנון הארכיטקטוני הנאצי גם הצורה המוארכת. דוגמא בולטת היא בנין הרייכסטאג. בלב הבניין היה מסדרון ישר שאורכו מאות מטרים, שהוביל מהכניסה ללשכת הקאנצלר. המסדרון נועד ליצור יראת כבוד וחרדה בקרב המוזמנים. בסופו הגיע המוזמן, לאחר שעבר שדרת חדרים מעוצבים, למשרד הקאנצלר. ספיר הודה בסיפרו כי מדובר בהתייהרות בעיצוב, וניסיון לחקות את אולם המראות בורסאיי.

ספיר תכנן את מטה חיל האוויר של גרינג, עם גרם המדרגות הגדול הפנימי הגדול ביותר בעולם. ספיר ציין כי גרם המדרגות, שהתנשא לגובה ארבע קומות והיה בלתי שמושי, ציין את נקודת המפנה מהניאו קלסיציזם לנובורישיות בוטה, ארכיטקטורה של פרסטיז'ה.

לבנין תוכנן גג שעליו שכבת אדמה עבה נגד התקפות אוויר, שניתן לטעת עליה עצים. כך היה על הגג גן בשטח עשרה דונם, עם בריכות שחייה, מגרשי טניס, מזרקות, אמפיתיאטרון וכו'. עולם שלם באוויר.

ספיר תיאר את דמותו של היטלר ביומיום כבטלן מרושל, שאינו מקדיש לעבודה יותר משעה שעתיים במקרה הטוב. בקטעים אלה ספרו הוא מסמך רב חשיבות על תרבות הפנאי בשנות השלושים של המאה העשרים, עם תיאורים מפורטים וססגוניים. היטלר המופיע בספר הוא בעיקר בורגני נהנתן, וכאלה הם גם הסובבים אותו

היטלר טיפח מנהג בארוחות הצהריים לפיו כל מושל מחוז, שיציג בפניו תוכניות של בנין חדש, יזכה להתקבל אצלו מיד לפגישה אישית. לאחר הפגישה היה היטלר ממשיך בדרך כלל בשיחה עם ספיר על תוכניות הבניה שלהם, עד לשעות הערב המוקדמות. בשעות אלה התקבץ אצלו החוג המצומצם והפרטי ביותר, שכלל את שלישיו הצבאיים ובראשם חביבו וון-בילו מחיל האוויר, רופאו מורל, הצלם הופמן והטייס באואר. רמת השיחות בפגישות אלה היתה רדודה. רשימת המשתתפים מעידה על תחומי ההתעניינות של היטלר.

לאחר מכן היתה מתחילה הקרנת הסרטים היומית, לרוב של הסרטים ההוליוודיים האחרונים. היטלר היה יושב מרותק לשלוש ארבע שעות, מבלי להוציא מילה מפיו. המדיום החזותי היה עיקר עבורו.

הסרטים פירנסו את תשוקת הויזואליזציה שלו, שהובילה לשאיפה לשלמות, ועימה לתחושת השיגעון כאשר משהו לא היה מושלם. היטלר חי בסרט הוליוודי, והתנהג על פי הרגש. הוא נסחף אחר שטויות ברמה של נער מתבגר.

לעיתים היה נדמה שהיטלר מנהל של סטודיו ארכיטקטים בגרמניה. יתכן שדווקא תכונתו זו משכה אליו את אהדת הגרמנים, שרצו לבנות מחדש את ארצם, וזיהו בו את 'הבונה הגדול'. ברלין בפרט נודעה כעיר בלתי מתוכננת.

ספיר והיטלר הפכו לישות אחת, לתנועה ארכיטקטונית, פוליטית, ומדעית-טכנולוגית. תפישותיהם האסתטית והמדעית צעדו יחד. כאשר תוכניתם היתה מוצלחת, כלומר הצליחה ליצור ביטוי נאמן ומעשי של השקפתם האידיאולוגית, היא שמשה בסיס לתוכנית נוספת, גדולה יותר. כאשר תוכניתם לא היתה ברת ביצוע, לרוב כיוון שהיתה שאפתנית מידי, היה לתיסכול ביטוי מיידי בכל תחומי חייהם האחרים.

בשל תשוקתם לשלמות הצליחו הנאצים להסיח, עד היום, את דעת האנושות אף מהשואה, שהיתה ביטוי חזותי וביצועי מושלם של משנתם.

· תכנון ברלין

המשימה הארכיטקטונית הגדולה ביותר של היטלר וספיר היתה תכנון ברלין מחדש, עם שדרה מרכזית גדולה, ישרה וארוכה, ברוחב 150 מטר, שאולם כנסים בגודל מפלצתי ניצב בקצה האחד שלה וקשת ניצחון ענקית בקצה השני. השדרה תוכננה בהשראת שדירת השאנז אליזה בפריס. לאורך השדרה תוכננו להיבנות בעיקר מבני ציבור.

חזון תכנון העיר ברלין של היטלר, שנרקם באמצעות מגאלומניה ארכיטקטונית, היה אמור לצאת לפועל באופן מידי, כאקט של כוח הרצון. היטלר אמר לספיר כי משאלתו היחידה היא לראות בסיום הפרויקט של בניית ברלין ב-1950. הפרוייקט לא התגשם לעולם.

התוכנית הגרנדיוזית של השדרה המרכזית בברלין, שהעידה לדברי ספיר על מגלומניה כרונית, העסיקה את היטלר חמש שנים. ספיר כתב שהתוכניות לא צרמו כל כך בשל הגודל המופרז של המבנים, אלא עקב ההפרה של קנה המידה האנושי. ההיכל עם כיפת הענק, המיניסטריון של גרינג, היכל החיילים, קשת הניצחון, את כל אלה ראה ספיר דרך עיניו הפוליטיות של היטלר, אשר ראה בברלין את בירת האימפריה הגרמנית.

שרטוט הכיפה לאולם הכנסים הענק היה פסגת יצירתו האמנותית של היטלר. תצלומי הכיפה, בשלבי תכנון שונים, קיבלו חמישה עמודים בספרו של ספיר. הכיפה הדימיונית היתה התגלמות אישיותו של היטלר. היטלר ראה עצמו, במין אוטוסוגסטיה מתמשכת, בונה את הכיפה, ונושא בה את המסר המהדהד להמונים.

בתוך הכיפה הענקית, בשמיים המלאכותיים, על כל תכונותיהם, הכל מתגמד לנוכח המימדים העצומים. נוצר ריחוק אדיר, שבו האדם הבודד אינו חשוב. הפרטים אינם חשובים. חשובה רק ההדמייה של האידיאולוגיה.

אם אתה יכול להמחיש לעצמך מציאות, אתה יכול להפוך אותה למציאות. זאת טכניקה פשוטה, והיטלר התמיד בה. הכיפה סימלה את תפישתו הפוליטית. בסדר חייו הכיפה הענקית היתה מרכז היצירה, תקרת קתדראלה חילונית, פאגאנית. באמצעות חזון הכיפה התגבר על מגבלותיו האישיות. דומה כאילו היטלר שאף לכלוא את יסוד האוויר כולו בתוכה.

היטלר רצה באמצעות הכיפה גם להשמיט את הקרקע מכל השיטה של ייצוג אזרחי דמוקרטי. להיכל הכנסים עם הכיפה, שתכנן ל'כיכר היטלר' המרכזית, היה נפח מתוכנן גדול פי חמישים מזה של בנין הרייכסטאג המתוכנן. זה היה מתוכנן להיות אולם הכנסים הגדול בעולם, עם קרוב למאתיים אלף איש עומדים, יותר גדול מאיצטדיון הספורט הגדול ביותר בעולם. זה היה מיועד להיות מקום של סגידה ופולחן פסיאודו-דתי נאצי, שיצבור במהלך הדורות חשיבות דומה לזאת של כנסית סנט-פיטר ברומא. הכיפה היתה אמורה להגיע לגובה של כ-250 מטר. בראש הכיפה של היכל הכנסים אמור היה להתנוסס תורן, ובראשו, בגובה מעל 300 מטרים, פסל ענק של הנשר הגרמני על גבי גלובוס.

יותר מכל, המימדים העצומים מזכירים את כיפת השמיים. שמי התכלת מתחוורים דרכה כדימוי האווירי העיקרי של היטלר והנאציזם. גסטון בשלרד מקדיש פרק בסיפרו 'אוויר וחלומות' ל'תכלת השמיים'. התכלת היא כה חזקה שהיא מעוורת אותך אם אתה מביט בה למשך זמן רב מידי. תכלת השמיים היא חלל שאינו מעניק לדימיון אף תירוץ לפעולה. הדבר גורם לכך שלעיתים הצבע התכול נתפש כצבע של תמימות מתיימרת, המייעדת אך אינה מבצעת.

השמיים התכולים הם כה פשוטים, שכל אחד בטוח שהוא יכול להפכם למושא הגשמתו. נרקיס האווירי מביט על עצמו בשמי התכלת. אך תהליך זה של גשמיות מתקדם לעיתים רחוק מידי. שמי התכלת נעשים קשים מידי. לעיתים תכופות השמיים מביטים אלינו בקיבעון יתר.

אנו יכולים להשוות את חזיון התעתועים לשמי התכלת. דימויים לא נהירים למכביר חוצים את שמי התכלת. בהקבלה, תכלת השמיים היא תופעה בסיסית, שם עצם ראשוני שאין מאחוריו מאומה

· קדחת הבניה

היטלר עבר באותם ימים לפסים של הערצה עצמית, שהוסיפו שמן על המדורה. הוא תכנן ארמון מגורים ענק, שיעביר את רוחו ליורשיו, גם אם אלה יהיו זעירי אישיות. קסת דיו וכסא משרדי בלי עיצוב בומבסטי שקיבל במתנה, התחבבו עליו מאד. הם העידו, לדברי ספיר, על הנובורישיות. את הפומפוזיות לא חדל היטלר להלל בכל הזדמנות.

גם ספיר הידרדר מהסגנון הצנוע שאפיין אותו בראשיתו, ופיתח דקאדנטיות בעיצוב הארכיטקטוני, שהזכירה ארמונות פאר של עריצים מזרחיים. העיצוב שרווח בגרמניה הנאצית בשנת 1939 התאפיין, בנוסף לגודל המופרז, גם בעודף עיטור, שיגעון לציפויי זהב, תשוקה לפאר והדר. ספיר המשיל את ההידרדרות העיצובית למעבר של הצרפתים מסגנון קלאסי פשוט בתחילת המהפכה הצרפתית, לסגנון האימפריאלי המצועצע כעבור עשרים שנה, שבישר את נפילת נפוליאון.

לאחר שהמטוס החליף את ספינת האוויר כשליט השחקים, היכלי הענק נתפשו כמאובנים. מימדי המטוסים באותה עת היו צנועים ביותר. האדם נכנס בקושי רב לתוכו. גודלו הזעיר של המטוס בלט לעין עוד יותר בשחקים העצומים בהם נע.

המטוס המיניאטורי הפך את היוצרות באמנות העכשווית. המסרים הנועזים של האמנים המודרניים, שהדגישו את חשיבות התוכן המופשט וגמישות היחסים בין הפנימי לחיצוני, הפכו לרלבנטיים. היטלר מצא עצמו בסימטה ללא מוצא מבחינת דרכו האמנותית. יתכן ותחושת התסכול שלו בשל כך דחפה אותו למלחמה. יש נקודה מסוימת בה נפש האדם מגיעה לנקודת החלטה, שיא, בו היא מבקשת להתפרק, ולצאת לאפיקים חדשים

סופה של כל קדחת בנייה הוא בדרך כלל בלתי ידוע, וקדחת הבניה של הנאצים איבדה שליטה. היא התפשטה לכל מחוזות גרמניה, והיתה סופו של התכנון המבוקר. כולם חיקו את המודל הברלינאי, תוך שימוש בחומרי הבניה שיועדו לו.

העדות לכך שלפני פרוץ המלחמה היטלר נסחף בקדחת הבניה, הם רישומים ארכיטקטונים רבים שלו שהיה מראה תכופות לספיר באותה תקופה. הימלר הצטרף ונסחף אף הוא, והציע עבודת אסירים במטרה לספק את המחסור הגואה בכוח אדם וחומרים לבניה. הפלישות לאוסטריה, צ'כוסלובקיה, ופולין, עשויות להיחשב כחלק מתהליך זה.

במהלך קדחת הבניה היצרים מתלהטים, האהבות האסורות פורחות. במרץ 1939 נסע ספיר עם ידידיו הארכיטקטים לסיור בסיציליה, לסיור התלוותה אשתו של גבלס, במטרה להרחיקה ממאהב צעיר. בשובם כבר פלש היטלר לצ'כוסלובקיה. נראה היה, מנקודת מבט זאת, כי היטלר הרווק החרמן, פצח ב'רומן פוליטי' משלו.

מוטיב 'חפש את האישה', שאמור להימצא בכל אירוע היסטורי חשוב, נחשף כאן. זאת האווירה להוטת היצרים של גרמניה הנאצית אחוזת קדחת הבנייה, בה מנסים כולם להתממש, גם רומנטית. זאת הרומנטיות שהיתה בעיני בכירי הנאצים התגלמות הנפש הגרמנית. היא הציבה בפני היטלר אתגר של מימוש עצמי, במלאת לו חמישים שנה. היא הכריחה אותו לכיבושים מסוג אחר, בדמות מדינות שכנות.

היטלר שגה וחשב שחולשתה הצבאית של פולין תגרום למערב לוותר על מלחמה חסרת סיכוי נגדו. הוא האמין גם לאחר הכרזת האולטימאטום נגד גרמניה כי זה אולטימאטום מן השפה ולחוץ בלבד, ללא כוונות ממשיות.

שיקול הדעת הפזיז הוביל גם לתפישה שגויה של האויב. היטלר, לדברי ספיר, לא ידע מאומה על האויב, ואף סירב לקבל מידע מהימן בנדון [ע' 165]. הוא סמך על ההשראה הפנימית שלו, שנשלטה על ידי תעוב ובוז לאחרים.

· בעיית הגאזים של היטלר

ספיר מזכיר את בעיית הגאזים במעיו של היטלר פעמים רבות מאד, כיוון שהוא משוכנע כי היא אחת מגורמי היסוד באישיותו. היטלר הפך את הבעייה לאורח חיים שכלל טיפולים רפואיים, סדר יום, דיאטה, ושיחות עם הסובבים אותו.

להיטלר היתה בעיית גזים. בעלת השפעה על 'קו החיים'. כל מה שהוא גאזי, קבע עבורו מעין רפלקס מותנה בדמיון. ניתן אף לומר: האינטואיציות שלו היו כרוכות בגאז. השכלתו היתה מוגבלת, והדמיון שיחק תפקיד מרכזי בהחלטותיו. הקריירה שלו עמדה תמיד על סף תהום, והדרך שלו להתמודדות היתה באמצעות דימויי נסיקה.

כוחו המגנטי של היטלר נבע מיכולתו להמחיש דימויי נסיקה לסובבים אותו. הוא עשה זאת בעיקר באמצעות הרטוריקה שלו. הוא ניטרל בהם את הפחד מהגבהים באמצעות נאומיו חוצבי הלהבות. הוא ניתק בכוח רצונו את הפחד מהתהום בתוכו. הוא הפך את התקווה למדויקת. נאמן לעצמו, התרחק היטלר בהדרגה מהאדמה, עד שהפך לכדור פורח.

אין ספק כי פתרון ההשמדה בגאז נבע ראשית ממניעים מעשיים של יעילות. אך אין ספק כי בהמשך הפך פיתרון זה למטאפורה עבור הנאצים.

כיום זאת המטאפורה המבדילה נחרצות בין מי שהם ניצולי שואה המסתכלים ממנה אל המציאות, לבין אלה המסתכלים על השואה במבט מבחוץ.

נוצר אצל היטלר מיתאם אלכימי, חסר מוסריות, בין התחושות הפיזיות לדמגוגיה החיצונית. בהמשך הפך מתאם זה לכח מניע עבור הנאצים.

היטלר היה נאמן בהם לטבע האנושי הגרמני. המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה, ואינה מבקשת ללבוש אומץ רוח חברתי ומוסרי. השכלתנות מנעה מהגרמנים את חווית המעוף המשוחררת מכבלי הטאבו הנפשיים. הם לא עמלו על החירות האישית, שהיא המפתח למעוף. הם לא חלמו באמת. האידיאל האווירי היה אצלם תנועה בלתי ניתנת לבלימה. סובלימציה של כל הגס וההמוני. התפשטות הגאזים. ה''הייל היטלר'' היה נפיחה אדירה.

כך הפך הליצן בעל בעיית הגאזים לצורר העם היהודי. הדימוי הוא ברור ומציאותי מאד, ישיר. הדיוקן האנושי מושלם. בפרט אם נזכור שהיטלר היה דיקטטור שהמדינה והוא היו מקשה אחת. החוקים הפיזיקאליים הם בלי ספק אמינים ומוחשיים יותר מאשר תאוריות חברתיות למיניהן.

קל לעבור מכאן למוראות מלחמת הגאזים במלחמת העולם הראשונה, שהיטלר נפגע ממנה, כמו שקל לעבור לעיוורון הזמני שהיה מנת חלקו, אשר הפך אצלו כנראה, כמו אנשים אחרים, כמו הזמרת אדית פיאף, למנוף של עוצמה.

הגז באוויר הוא הממשות הברורה ביותר. האוויר הוא גז, וכל השואף להיות אוויר, כדאי שיהיה עשוי כמה שיותר מגאז.

בתורת ידע הסמלים, הסמל נחשב כמושג. מרגע שסמל הוסבר, כלומר מרגע שנמצאה משמעותו 'לא מודעת', הוא נעשה לעוד כלי ניתוח, ואיש אינו חושב לחקור אותו עצמו ואת גרסאותיו.

היטלר הפך לסמל ולמושג מסביר עבור העם הגרמני.

חלום המעוף של היטלר היה בעל המשכיות רעיונית הגיונית. כל תנועה אווירית חיצונית היתה מלווה בתגובה פנימית הולמת. כל דימוי אווירי פנימי הוא ביסודו ציר תנועה עתידי. היטלר היה הפרשן של העידן החדש, של הכדור הפורח, ספינת האוויר והמטוס. האדם נולד מחדש אצלו בדמות מטוס. היטלר ערך ביסוס מחודש לרעיון זה, בעיקבות המשורר האיטלקי הפאשיסטי ד'אנונציו, ממייסדי תנועת הפוטוריזם באמנות, שעבורו המטוס היה מציאות שיכלית המתרגמת את המעוף הדימיוני.

גבריאלה ד'אנונציו [1863-1938] האיטלקי היה ממייסדי תנועת הפוטוריזם, ומאבות הפאשיזם האיטלקי. בגיל צעיר ניכר כשרונו יוצא הדופן, ובגיל 16 פרסם את יצירותיו הראשונות. ספרו הראשון בפרוזה, "ילד התענוגות", פורסם ב-1889, והייתה זו אך התחלה של קריירה ספרותית פורייה במיוחד.

ב-1894 החל בפרשיית אהבים עם השחקנית המפורסמת אלאונורה דוסה, שהפכה אותו למפורסם בחוגים נרחבים. הוא כתב עבורה מחזות, חלקם בהשראת ניטשה, בהם שיחקה בתפקיד הראשי. ב-1897 נבחר ד'אנונציו לפרלמנט לתקופה בת שלוש שנים, כנציג עצמאי.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נשא ד'אנונציו נאומים בהם תמך בכניסת איטליה למלחמה לצד מעצמות ההסכמה. הוא התנדב לצבא, בגיל למעלה מ-50, וזכה לתהילה כטייס קרב. הוא איבד את עינו בתאונת טיס. ב-9 באוגוסט 1918 הוביל כמפקד טייסת הקרב ה-87 תשעה מטוסים לטיסה בת 1,000 ק"מ להטלת כרוזים על וינה.

המלחמה חידדה את השקפותיו הלאומיות והוא החל לקדם את הדעה כי לאיטליה צריך להינתן תפקיד לצד המעצמות המנצחות ככוח אירופי מן המעלה הראשונה.

לאחר שנמסרה העיר פיומה ליוגוסלביה בועידת פריז בשנת 1919, הוביל חבורת לאומנים אשר כבשו את העיר וגירשו ממנה כוח רב לאומי. הם זממו להביא לסיפוח העיר על ידי איטליה, אך הממשל האיטלקי סירב לשתף פעולה עם המזימה.

איטליה הטילה מצור על הלאומנים המתבצרים בעיר, ודרשה את כניעתם. ד'אנונציו הכריז כי העיר הינה מדינה עצמאית ולה חוקה, אשר היוותה את הקווים הבסיסיים לחוקה הפשיסטית שתאמץ איטליה עצמה כעבור שנים מספר. הוא הכריז על עצמו כדוצ'ה. הוא ניסה לייצר אלטרנטיבה לחבר הלאומים ממספר מדינות אחרות בעולם, וליצור קשר עם קבוצות לאומניות מורדות בבלקנים , אך ללא הצלחה. ד'אנונציו התעלם מחוזה רפאלו והכריז לבסוף מלחמה על איטליה עצמה. לאחר שהופגזה פיומה מן הים על ידי הצי האיטלקי, נכנע ד'אנונציו בדצמבר 1920.

לאחר תקרית פיומה פרש ד'אנונציו לביתו על חוף אגם גרדה ובילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה פוליטית. על אף שהיה בעל השפעה חזקה על בניטו מוסוליני לא היה מעולם בעל תפקיד במדינה הפשיסטית.

בשנת 1937 הוכרז כנשיא האקדמיה האיטלקית המלכותית. הוא מת משבץ ב-1 במרץ 1938, וזכה להלוויה ממלכתית בה השתתף אף מוסוליני.

שר החימוש

בראשית פברואר 1942, טס ספיר אל החזית הרוסית בדרום אוקראינה, במטוס מהטייסת הפרטית של היטלר. הוא תיאר מסע זה בהרחבה בספרו. מהאוויר, נראו לו מישורי אוקראינה שוממים ומושלגים עד כדי יצירת פחד מוות. בהמשך, תיאר ספיר את השיממון הקפוא באדמת אוקראינה. הקור, המחסור באספקה והבדידות, היו חמורים מאד. הם באו לידי ביטוי במצב הרוח של החיילים. הוא ניסה לאחר מספר ימים לחזור ברכבת, אך השלג על המסילה גרם לו לחזור במטוס בו הגיע.

ההמראה מהמסלול המושלג וסחוף הרוחות היתה קשה ביותר, אך עברה בשלום. בפגישה במפקדת החזית המזרחית בראסטנבורג התגלה היטלר כפרנואיד אובססיבי. הוא חקר את ספיר על מורל החיילים הירוד באוקראינה, והורה למחרת להוציא להורג את מפקד היחידה ה'אופוזיציוניסט'.

ספיר התכונן לחזור לברלין במטוסו של טוד, שר העל לתעשייה הצבאית, שסיים דיון מתיש עם היטלר. ספיר נפגש עם היטלר מיד לאחר מכן. הפגישה התארכה, וטוד המריא לבד. המטוס התרסק לאחר ההמראה. ספיר התמנה במקומו.

בין טיסה אחת שבקושי יצאה אל הפועל, לטיסה שהסתיימה בהתרסקות, התקבלה אחת ההחלטות החשובות במלחמה. החלטתו של היטלר על המינוי התקבלה בהשראת מימדי המהירות והאגרסיביות התעופתיים של הנסיבות. נסיבות גורליות אלה עיצבו את הכרתם של ספיר והיטלר. שניהם ראו בתאונה במפורש ביטוי של ההשגחה העליונה, שהגשימה את רחשי ליבם. השניים שוחחו לא פעם בעבר על החלפתו של ספיר הצעיר בטוד המבוגר והעייף. חותם הגורל, המוכר מהרומנטיקה הגרמנית, ובפרט מעלילות מחזותיו של ואגנר, השתלב כאן בטבעיות.

מי שהכניס בטבעיות רבה את ספיר לתפקידו החדש היה לא אחר מאשר מילך, השר לעניני תעופה. משרד התעופה היה משרד ממשלתי בגרמניה שכנראה לא היו לו מקבילים בכל מדינה אחרת מאז ועד היום. כמו שלאנגליה היה שר הימיה, לגרמניה היה שר האוויריה. גרינג, שבאותה עת תפקד עדיין כשר העל הכלכלי, הפגיש ביניהם. השניים הפכו לידידים אישיים לכל חייהם.

חיל האוויר המשיך לשלוט על העוגה הכלכלית, כשהצבא והצי נהנים רק מהשאריות. זאת למרות בעיות החימוש והאספקה בחזית הרוסית. היטלר קבע מדיניות זאת, בהתעלמו ממצוקות צבא היבשה, בעת הנאום באולם הקבינט, 'קודש הקודשים' של הממשלה הנאצית, בו הכריז על מינוי ספיר. נוכחותו ומעורבותו של גרינג לא אפשרו ויתור על חלק מהעוגה. חיל האוויר המשיך להיות כוח העל, וספיר, שר החימוש החדש, הבין היטב שהוא כפוף לגרינג.

לא היו לצבא הנאצי מספיק משאבים בכל תחום שהוא להתמודדות ממושכת עם בעלות הברית. אך במסגרת חלוקת המשאבים שהיו בנמצא, ניתנה עדיפות ברורה לחיל האוויר, בכל תקופת השלטון הנאצי.

לקראת הפלישה לברית המועצות, ועד שנת 1944, חלה ירידה חלקית בהקצאת המשאבים לחיל האוויר לטובת צבא היבשה. ההעדפה הזמנית לא הספיקה לצרכי הצבא בחזית הרוסית, ובנוסף גרעה במידה רבה מיכולת חיל האוויר.

ב-1944, כאשר התבררה עליונותם האווירית של בעלות הברית בשמי גרמניה, חידש היטלר את ההעדפה התקציבית לחיל האוויר, אך היה זה כבר מאוחר מידי.

בפברואר 1942 תכנן ספיר מחדש את מבנה תעשיית הנשק על פי שילוב בין קווים אנכיים למעגלים אופקיים. כל קו אנכי ציין כלי נשק שונה: מטוס, צוללת, טנק. כל מעגל אופקי ציין את אחד הרכיבים: מנוע, מיכשור, מערכת הידראולית וכו'. מודל זה של מבנה דעת הזכיר ספיראלה המסתחררת מהפנים החוצה ומעלה, דמויית צלב-קרס, שתאמה לתהליך ההתפשטות הטריטוריאלית של הנאצים. הרעיון התקבל ללא התנגדות. מילך ניצל את השפעתו להחתמת כל הנוגעים בדבר על מסמך המאשר את השינוי.

זה היה המעבר מהתעשייה הגרמנית המסורתית, בה כל מוצר יוצר במלואו בבית חרושת אחד על ידי בעלי מקצוע מומחים, לתעשייה המונית יותר, בה כל מפעל מתמחה באחד הרכיבים, והתמונה הסופית של המוצר מתקבלת רק בשלב ההרכבה.

בעיקבות השינוי המבני גרמניה אבדה את חוט השידרה האידיאולוגי שלה, שהדגיש את האחווה בין בני העם הגרמני. אופרת ה'חובה' למנהיגי הנאצים בכנס השנתי היתה 'המייסטרזינגר', בה בעל המלאכה המסורתי מהמאה ה-17 מגלם את הסדר החברתי בקהילה הקטנה. פס היצור הסדרתי הפך כל אדם באופן סופי לאטום, בחברה שבה גם קודם לכן שלטו עקרונות המידור והפקודה.

תאריך השינוי היה חודש בלבד לאחר ועידת ואנזה. אין ספק שההתארגנות הכללית לסדר התעשייתי החדש השפיעה גם על התנהלות הפיתרון הסופי. אנשי האס-אס פיצו עצמם על האטומיזציה של החברה הגרמנית, בפרקם את תסכולם על העם היהודי.

עבור ספיר, כדיקטאטור של תעשיית הנשק, התנהלו העניינים על מי מנוחות. זאת למרות מצבו הנזיל של תהליך קבלת ההחלטות, בהעדר הגדרות ברורות של סמכויות. הוא חש כי עבודתו החדשה דומה בעיקרון לעבודתו הקודמת כארכיטקט. הוא תיאר עתיד בו הארכיטקטים יהיו קברניטי הטכנולוגיה.

ההגדרה הקלילה של חלוקת הסמכויות במשרדיו הבטיחה לספיר ראש פתוח. היא הבטיחה ש'החזק יעשה את העבודה', תוך כדי כך שהסמכות של היטלר הופיעה תמיד בשעת הצורך. למרות זאת, הסתבר שבמערכת 'הראשים הגדולים' שהגה לא היה אומץ לכפופים לו, בעיקר מנהלי המפעלים למיניהם, לדווח לו על השגותיהם ובעיותיהם, למרות בקשותיו. כיוון שהחלטותיו לא זכו לכל תגובה ביקורתית, הדבר הותיר בו את ההרגשה של 'ריחוף באוויר'.

ספיר ניסה לפתור את המחסור בכוח אדם מיומן לתעשייה, על ידי גיוס נשים. סוקל, שר העבודה וגרינג, שהיו הקובעים בנושא, חששו שהדבר ישפיע על החיים הנפשיים והרגשיים של האישה הגרמנית, ועל יכולתה ללדת. הפיתרון שעלה היה עובדי כפייה מהמאגר האינסופי בארצות הכבושות.

מאמציו של ספיר לקצץ באספקה לאוכלוסיה האזרחית נכשלו גם הם, בשל רצונו של היטלר לשמור על המורל.

· הפצצה האטומית

ספיר תיאר את הלבטים בנוגע לפיתוח פצצת האטום הנאצית. השאלה המרכזית היתה: האם יש להקצות משאבים לבניית מאיץ חלקיקים. היטלר חשב שאין הרבה תועלת בעניין. הוא חשש מקרינה בלתי פוסקת, שתהרוס את כדור הארץ.

נושא הפצצה האטומית ירד מסדר היום המלחמתי מסיבות נוספות, וביניהן כמובן חסרונם המורגש של המדענים היהודים. על כל פנים, ספיר טוען לתפישה ברורה של משמעות הנושא בקרב כל מקבלי ההחלטות, ונחרצות לשימוש בפצצה נגד מטרות אזרחיות, לו היתה בנמצא.

המדענים הנאצים חשבו שהפיתוח ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, היתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. כך הפך בעיניו יצור הטילים הבליסטיים לפרויקט המוטעה מכל.

אוסוולד ספרנגלר כתב על המתמטיקה המסורתית, אותה כינה הקוסמולוגית, שבה על הגרמנים להתמקד. מתמטיקה זאת תביא אותם לשיאים מדעיים וטכנולוגיים, מבלי לפרוץ את מסגרות החשיבה הידועות, מה שעלול להביא לשקיעה חברתית.

ספיר פירט כיצד כיוון התפתחות זה, שהשלכותיו המעשיות התבטאו בהישגים מדהימים בתחום הנדסת התעופה, גרם לכישלון בהשגת הפצצה. תיאורית היחסות תוארה על ידי המדען לנארד, שאותו העריך היטלר מאד. לנארד כתב כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. כה חזקה היתה הזדהות הנאצים עם המוחלט האווירי, עד שלנארד הגדיר את תאוריית היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'.

סופר אחר, הלוויג, שפירסם ב-1935 ארבעה כרכים על הפיזיקה הגרמנית, כתב: 'חובת הגרמנים היא להיטהר מפיזיקה, שממצאים המבוססים על מחקרי תורת הגזע מראים כי היא תוצר בלעדי של המוח היהודי. העם הגרמני חייב להתנזר מהם כיוון שאינם מתאימים לו מבחינה גזעית' [ע' 228].

בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כ'פיסיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני.

· החובבנות של היטלר

היטלר התבטא, בנאום לגנרלים, כי כיוון שהוא השליט האבסולוטי הראשון מאז ימי קרל הגדול, ניתנת לגרמניה, לא להיטלר, ההזדמנות החד פעמית להוכיח את עצמה במלחמה. אם תובס זאת אשמתה, ולא אשמת המנהיג.

חשיבה זאת ניתקה את היטלר מהמעגל האנושי התומך, ומתמיכת הציבור בכלל. הוא הפך למאובן. הרחובות, שהמו אוכלוסיה מריעה למצעד החיילים, הפכו במהלך המלחמה דוממים ועצובים. נוצרה תחושה של נתק בין העם למנהיגיו.

חשיבתו הויזואלית-סוגסטיבית של היטלר נותרה בעינה במהלך כל המלחמה. נטייתו ליצירת רשמים במקום להתייחס לעובדות תוארה שוב ושוב על ידי ספיר, שכתב בין היתר: 'כאשר היה היטלר שקוע בתוכניות הפלישה לרוסיה, היה מוחו מתעכב יותר על האפקטים התיאטרליים של מצעד הניצחון ב-1950.'

חובבנות היא הפועל יוצא של החשיבה הויזואלית-סוגסטיבית. אצל היטלר היא הוסוותה בידיעת הפרטים הקטנים האופיינית לבעלי תסביך נפוליון. היה לו זיכרון אבסולוטי למספרים. כך נוצרה ההילה שלו בקרב מקבלי ההחלטות. אולם הידע שלו היה מוגבל, כתב ספיר.

בתחום החימוש, הוא הבין בנשק המסורתי של מלחמת העולם הראשונה, אולם היו לו מעט מאד הבנה ותחושת בטן נכונים לכלי הנשק חדישים כמו המטוסים והטנקים. היטלר היה מסבך בקלילות את תוכניותיהם של מפתחי כלי הנשק האלה, עם שינויים שהיה מציע.

בתחום המבצעי היה המצב דומה. ביוני 1942 החליט היטלר על מתקפת עומק בדרום ברה''מ, שהיתה חסרת סיכוי לדעת המומחים. הוא תלה את האשם בכישלונה בגנרלים. כתוצאה מכך, ב-1943 היטלר החליט להיות המפקד הישיר של צבא היבשה.

היתה זאת התחלה של סדרת מהלכים צבאיים בלתי הגיוניים, שהביאה להתמוטטות החזית המזרחית. הבולט ביניהם היה ההתמודדות עם גנרל חורף. מזג האוויר החורפי הקשה ברוסיה עצר את הפעילות הצבאית, ואיפשר את התחדשות הכוחות. אך הנאצים הצליחו להתאושש באופן חלקי בלבד, כיוון שהיטלר התעקש שלא לבצע נסיגות.

התעקשותו של היטלר שלא לסגת למרות הצורך, במהלך מבצעים צבאיים רבים, היתה הגורם המרכזי לכישלון הנאצים במערכה היבשתית במלחמת העולם השנייה בחזית הרוסית.

ספיר תיאר את 1943 כשנה של חוסר תיאום וצביעות. היטלר מינה ופיטר גנרלים על פי הלך רוחו. גרינג איבד את מעמדו לטובת גבלס, והפך לדמות ייצוגית בלבד.

בתקופה זאת בה הכל שקע, עלה היצור התעשייתי, הודות לכישרונו של ספיר. היטלר התנחם בכך, וצירף את ספיר לישיבות המלחמה היומיות במטה באוקראינה.

ספיר תאר את היטלר במפקדתו כמי ששקע בקבלת החלטות בנושאים פיוטי ערך יחסית, שמוטב היה להשאירם למומחים הצבאיים. הדימוי שהוא אימץ היה של מצביא עליון, יודע כל, שמאומה אינו עשוי לערער את רוחו. מבט העל שלו על החיים ועל הזירה הצבאית בפרט, קיבל חיזוק מסביבתו. ה'אינטואיציות' שלו התקבלו בטבעיות, בבונקר הפיקוד המחניק, בו שרר ערפל המידע באופן קבוע.

היטלר שקד לטפח את האמונה ביכולות העל-אנושיות שלו. הסובבים אותו הוקסמו, התחנפו וספקו את החמצן לבעירת החובבנות. כל החבורה פעלה על טורים גבוהים, ונשחקה במהירות. היטלר והגנרלים היו תשושים כבר בסוף 1942. ב-1943 הם התחילו להראות סימנים של התנהגות המתעלמת מהמציאות.

היטלר מעולם לא התפכח מהאשליה העצמית שהוא ניחן באינטואיציה על טבעית. גם סטאלינגרד לא שינתה זאת. היטלר הזיז על המפות דיביזיות לא קיימות, והציב לוחות זמניים בלתי מציאותיים, בשם הפעולה המידית. הוא מעט להשתמש בקווי התקשורת היעילים לחזית, גידף את הגנרלים שלו, ודיבורו הפך לאובססיבי, חסר הבחנה בזולת.

ספיר תיאר את אכזבותיו של היטלר מפיקודיו הקרובים. הוא הפסיק להעיר לגרינג על הטעויות שעשה במהלך הדגמת מטוסים חדשים. הוא החרים את הגנרלים שלו, והתחיל לסעוד בגפו. הוא סמך על החיל הפשוט, הנאמן לו, וקבע את תוכניותיו המבצעיות בהתאם, תוך הערכה מוגזמת של ביצועי הצבא. הוא ציפה לצייתנות עיוורת, ושכח כי רצונו העיקרי של החייל הוא לדאוג לעצמו ולשרוד.

הפחד מפניו שיחק תפקיד חשוב בנסיבות אלה. היטלר המתרתח עורר פחד וכניעות עזים. חיזקו אותם אמצעי הטרור שהוא הפעיל כלפי מי שאינו מוצא חן בעיניו.

לספיר האינטריגות והטעויות היו חשובות פחות. הוא צלל בים הבעיות הטכניות. הוא הפך גם לאחראי על התוכנית הכלכלית הארבע שנתית. כולם סמכו באותה עת על ספיר הארכיטקט. גם היטלר ראה בו יורשו של גרינג. מילך תמך ברעיון שספיר יחליף את היטלר.

ספיר חשב שהוא ראוי להחליף את היטלר, כיוון ששניהם 'אמנים' [ע' 276]. היטלר ראה עצמו אמן, וכמוהו ספיר. ספיר חוזר על כך שוב ושוב. תפישה זאת את עצמם היא גורם מפתח להבנת תהליכי קבלת ההחלטות שלהם.

ספיר חש מהי הדרך בה יוכל להפוך למנהיג הבא של גרמניה הנאצית, והורה על העדפת פיתוח הטיל הבליסטי וי-2. הוא הפך את הטיל ל'ספינת הדגל' שלו, והימר על הצלחה. בדומה להיטלר, הוא שגה באשליות.

הפיתוחים הטכנולוגיים הנאצים התעופתיים נדמו ב-1944 כלקוחים מתוך סרט מדע בדיוני, ובמידה רבה הם מייצגים את ארסנל הנשק של ימינו. הם כללו: טיל שיוט, טיל בליסטי, טיל אוויר-אוויר, מטוס רקטי, טיל קרקע-אוויר, מטוס סילון, וצלחת מעופפת. ספיר מודה בספרו שהפרויקטים היו רבים מידי. לו היו מצטמצמים לבודדים, הסיכוי לסיימם היה רב יותר.

הפצצות האוויר של בעלות-הברית

על הגוליית האווירי שהקימו היטלר, גרינג, ספיר וחבריהם, קם ענק רב מימדים יותר, חילות האוויר המשותפים של בעלות הברית בריטניה וארצות-הברית. מטרתן הראשונית, לאחר שצברו כוח התקפי מספיק, היו מתקני הדלק של הנאצים. ההפצצות היו מדויקות, וצמצמו מאד את אספקת הדלק למטוסים.

להפצצות האוויר האלה התחילה להיות השפעה רצינית על היצור התעשייתי הנאצי. הם הביאו, לדברי ספיר, את המלחמה לאמצעיתה. מעבר לפגיעה הישירה ביצור התעשייתי, הן הכריחו את הנאצים להקצות משאבים עצומים להגנה האווירית. התעשייה המתוחכמת ביותר וכוח האדם הטוב יותר הופנו אליה.

למרות זאת תמונת המצב היתה פתוחה עדיין לפרשנות לכאן או לכאן. קשה מאד היה לאמוד את מכלול הנזק. ספיר היה מוכן להסתפק בעשירית מכמות הדלק שנותרה לאחר כל הפצצה מסיבית, כדי להישאר אופטימי. מה שסיבך את תהליך קבלת ההחלטות עוד יותר היה שבעלות הברית לא היו עקביות בהפצצותיהן. כך היטלר חי באשליה שנותר לו כושר תמרון.

לאחר שצברו הצלחה מסוימת בהפצצת מתקנים אסטרטגיים, החליטו בעלות הברית לעבור להפצצות שטח על ערי גרמניה. המטרה הסופית של ההתקפה על אזורי הערים היתה לשבור את המורל של האוכלוסייה האזרחית, באמצעות יצירת מודעות רצופה לסכנת החיים שנשקפה לה. הפצצות מסיביות אלה נמשכו עד תום המלחמה.

ספיר מביא תיאור נרחב ואותנטי של הפצצות השטח על ערי גרמניה. הוא מנתח את האסטרטגיה מאחורי ההפצצות. הוא מפרט בציוריות רבה את התוצאות הישירות שלהן. הוא מביא בפירוט את תגובות היטלר, גרינג, ויתר ההנהגה הנאצית. הוא מתאר את צעדיו לשיקום הנזקים, בתחום שיקום התעשייה וצירי התחבורה.

הפצצת השטח המסיבית הראשונה של אלף מפציצים בוצעה על העיר קלן, במאי 1942. הפצצות שהוטלו גרמו לסערת אש שנראתה למרחק של יותר מאלף קילומטר, ולגובה של כשבעה ק''מ. למרות הנזק העצום לתעשייה, למבני ציבור ואזורי מגורים, מספר האבידות בנפש היה מועט יחסית.

סדרות הפצצות דומות בוצעו בהמשך המלחמה על הערים ברלין, המבורג, וערים רבות אחרות בגרמניה. המפורסמת בהפצצות היתה על העיר דרזדן, שהתבצעה לקראת סוף המלחמה.

רוב ערי גרמניה הגדולות התרוקנו מיושביהן. ההרס המוחלט של מרכזי הערים הרחיק את האזרחים לאזורים הכפריים.

לבטים רבים של בעלות הברית קדמו להפצצות אלה. הגרמנים שלטו באוויר, ובפרט בשמי גרמניה. הם נודעו כטייסים טובים יותר, והתקפות מפציצים מסיביות נגדם נחשבו כהתאבדות.

בעיות נוספות היו: היכולת ליצר ולרכז כמות כה גדולה של מפציצים ארבע מנועיים, היכולת לספק אמצעי ניווט והטלת פצצות מדויקים.

שלושים שדות תעופה נדרשו להפצצה אחת של אלף מפציצים, ובנוסף להם עוד שלושים שדות תעופה של מטוסי ליווי. המבצע הטכנולוגי והלוגיסטי אדיר המימדים התאפשר רק לאחר שנכנסו האמריקנים למערכה, והם הסכימו להקצות את האמצעים להצלחתו.

היתה זאת צורת מלחמה חדישה, שלא נוסתה עד אז. לנוכח המשאבים שהושקעו בה, שהיו על חשבון זירות מלחמה אחרות, היא היתה חייבת להכריע את גורל המערכה. הגנרל האריס, מפקד חיל המפציצים הבריטי, היה משוכנע בכך.

המפתח להצלחה היה ביכולת הדיוק בהפצצה. הדבר הצריך מעבר להפצצות לאור יום, מה שהכול חששו שיהיה התאבדות מעשית. כולם צפו שהאבידות יהיו גבוהות מידי. כך הפך הנושא של ריחוק וקירבה, שהנאצים הזדרזו למצוא לו מענה אידיאולוגי, לשאלה טכנית מבצעית שעיכבה את ההכרעה במערכה.

ספיר מאשר כי תבוסתה של גרמניה הנאצית נבעה מחוסר יכולתה למצוא מענה לאיום האווירי.

הדבר נבע מכישלון הנאצים לתפוש את הלוחמה האווירית במונחים אובייקטיביים, ולהפעיל שיקולים הגיוניים טהורים בשימוש בכוח האווירי.

לאחר הפצצת העיר קלן, דיווח ספיר את הנתונים לגרינג. זה סירב לקבלם, בטענה שהם גבוהים מידי, וכי מאומה לא אירע, והם חיים בזמן שלום ושלווה. הוא ערך לספיר סיור באחוזתו, והראה את התוכנית לשיפוצה.

גרינג לא האמין גם לדיווחים אודות כושר היצור והתקיפה של מטוסי הארצות הברית. לדברי ספיר הוא התנהג כפושט רגל, שעד לרגע האחרון רוצה להונות את עצמו ואת נושיו.

חוסר יכולת ריכוז זאת התגלמה לא רק בגרינג, אלא גם בכל הצמרת הנאצית, שאמצה את מודל הנפש האווירית. על פי האמונה היוונית העתיקה, היסוד האווירי מזוהה עם התרוממות הרוח, חום המזג וההתלהבות האנושיים, ולאו דווקא עם שיקול הדעת.

ספיר כותב בעמוד 291: 'באווירה הדיקטטורית של המשטר הנאצי, לא היתה כל ביקורת על ההזיות. להפך, כל הזיה השתכפלה עשרות מונים בהיכל של מראות מעוותות'. התעתועים, האשליה והמרמה היו חלק מכל אותה תקופה. ההינתקות מהמציאות פשטה כמגיפה, גם בקרב אלה שנחשבו למציאותיים. במשטר הדיקטטורי לא היו מנגנוני ביקורת.

היטלר היה קורא את הדוחו''ת על הפצצות האוויר הליליות לאחר ארוחת הבוקר המאוחרת שלו. הוא היה מזדעזע מדוחו''ת אלה פחות בשל האובדן בנפש או הנזק לתעשייה, ויותר בשל הרס בנינים רבי-ערך, כמו תיאטראות. הוא האשים את היהודים בהתקפות האוויר.

כל תוצאה של הפצצה אווירית הרסנית התקבלה אצל היטלר בספקנות. לדוגמא, לאחר הפצצת שווינפורט, ריכוז מפעלי המיסבים, מצב רוחו היה מצוין. הוא אמר לספיר שגרינג סיפר לו שמטוסי אויב כה רבים הופלו, עד שהאזור הכפרי סביב העיר זרוע בהם. ספיר בדק את המצב, ומסתבר שההרס שנגרם היה עצום עשרות מונים.

כאשר נטה לאשר את הנזק, תגובתו הכוללת לספיר, שדיווח בקביעות את תוצאות ההרס, היתה צוננת וקרת רוח. הוא היה משיב כי הבלתי אפשרי אפשרי, וכי כל הנזקים יתוקנו במהרה. לתדהמת ספיר היטלר צדק. הדבר קרה בזכות חריצות ומסירות העובדים.

היטלר סירב לכל הצעה לבקר בערים המופצצות, והוא היה חסר רגש לחלוטין לתילי החורבות החולפים לעיתים בדרכו.

בהדרגה חלחלה לתודעתו הסכנה מההפצצות, והוא האמין יותר לדיווחים האותנטיים של מושלי המחוזות על תוצאותיהן, מאשר לדיווחי חיל-האוויר. כתוצאה מכך הוא התחיל להתעניין מקרוב בנושאי ההגנה האווירית והשתלט עליהם.

גם בעלות הברית לא הצליחו להתמודד באופן מושכל עם שאלת העוצמה האווירית. הן לא היו מסוגלותם להתרכז במטרות נקודה, שהשמדתן היתה עשויה להכריע את המלחמה.

ספיר כותב, בע' 283, כי 'גם היטלר וגם מטה ח''א לא יכול לתפוש את העיקרון של לוחמה אווירית במונחים טכנולוגיים, וכנראה שגם בנות הברית לא יכלו לעשות זאת בעיקרון. במקום זאת הם נעו בציר חשיבה צבאית מיושן'. הפוליטיקאים לא השתמשו בעוצמה האווירית באופן מרוכז, אלא פיזרו אותה לאורך זמן ובמקומות שונים.

ספיר מונה שלושה תנאים בהם אפשר היה לסיים את המלחמה במהירות באמצעות הפצצות דיוק שישתקו מגזרי תעשייה חיוניים:

1. כל המפעלים המוגדרים כ'צומת עצבים' יותקפו בבת אחת.

2. ההתקפה תחזור מספר פעמים בהפרש של שבועות ספורים, ללא קשר לתוצאות שיתקבלו.

3. כל ניסיון לבנות מחדש מפעלים אלה יתבטל באמצעות הפצצות נוספות בטווח חודשים ספורים.

הדוגמא המרכזית אותה מביא ספיר לגבי יכולת הפצצת הנקודה להכריע את גורל המלחמה היא של מפעלי המיסבים. כיוון שהתעשייה הנאצית הפכה למתמחה, רוכז כל יצור המיסבים לכל מערכות הנשק במספר מפעלים קטן בעיר שווינפורט ליד נירנברג. שיתוק מפעלים אלה היה מביא לחיסול המלאי תוך שבועות ספורים, ולשיתוק כל יצור הנשק הנאצי. בעלות הברית הפציצו מספר פעמים מפעלים אלה, אך תמיד במרווחי זמן גדולים שאיפשרו את שיקומם. ריכוז מאמץ ההפצצה על מפעלים אלה, במקום פיזורו ברחבי גרמניה היה יכול להביא לסיום מיידי של המלחמה עוד ב-1943.

ביולי 1943 בעלות הברית הפציצו את המבורג ב'מבצע עמורה', שנמשך ברציפות יותר משבוע ביום ובלילה, וכמעט מחקו אותה. גורלה הוא בדיוק מה שקיווה היטלר באותם ימים שיהיה גורל לונדון. הפצצת המבורג החדירה את פחד האלוהים בספיר. התעשייה כמעט משותקת, הוא דיווח להיטלר. 'אתם תסדרו איכשהו' ענה זה.

היטלר צדק בינתיים, כי ההפצצות לא היו מדויקות, ולא על מרכזי תעשייה. כאשר בעלות הברית הפציצו באופן מרוכז את מפעלי המיסבים הכדוריים, מפעלי טנקים ומתקני דלק, התמונה השתנתה לזמן מה.

מנובמבר 1943 עד מרץ 1944 התחילו בעלות הברית בסדרה בת 16 הפצצות ענק על ברלין, במטרה למחות אותה מעל פני האדמה. ספיר היה עולה באופן קבוע למגדל תצפית משוריין סמוך ללישכתו, כדי לצפות בתוצאות. המראה היה בלתי נשכח, יפהפה. אורות פצצות התאורה הקשורות למצנחים, הבזקי ההתפוצצויות, ענני העשן, אלומות זרקורי-החיפוש הרבים, ספקו כולם חיזיון מרהיב עין.

מזלם של הנאצים היה שבעלות הברית לא העריכו נכונה את עוצמת השלטון הנאצי, וסברו שחלק גדול מהתעשייה הנפגעת הועבר, ברוח השלטון הדיקטטורי, למקומות אחרים. הם לא הכירו את המחלוקות בין מרכז לשוליים שפילגו אותו מבפנים.

הפצצות האוויר של בעלות הברית מבססות את הגדרת מלחמת העולם השנייה באירופה כ'מלחמה אווירית'. העוצמה אווירית היתה המדד לפיו נגזרו כל ההחלטות המבצעיות.

על פי גסטון בשלרד, המעוף מעורר אותנו למסע מוגדר היטב, לחוקים ממשיים, לחיים רצופים ואמיתיים. אנחנו יכולים להגדיר תנועה אנושית פסיכולוגית מאחורי התעופה, מה שקשה מאד ביסודות האדמה והמים. הלוחמה האווירית האינטנסיבית במלחמת העולם השנייה עיצבה, אם כך, את תודעת האנושות לדורות הבאים.

בהקשר לשואה, עשויה תודעה זאת להקל על הדיוק בתיאור של הבלתי יאומן שהתרחש, לסייע בהקפדה על זכר הנספים, ולאפשר מסלול החלמה לנפש.

אין ספק שהפצצות השטח היו מענה הולם במידת מה, לרצח העם. הן היו נקמה בגרמנים.

כל פצצה שנפלה, על עיר, מפעל או מחנה צבאי, היתה תשובה לרצח יהודי.

רבות נכתב על הנושא: האם בעלות הברית היו צריכות להפציץ גם את מתקני השמדת

היהודים, ולמנוע בכך את המשך 'הפיתרון הסופי'. מנקודת המבט של מנהיגי היהודים, בעלות

הברית ידעו על המתקנים, והיו חייבות להפציץ אותם. מנקודת מבט בעלות הברית, גם אם

ידעו, לא היו בידן מספיק כוחות להקצות למטרה שאינה צבאית ישירה.

ויכוח זה הפך למרכזי ובעל מימד מוסרי. הוא למעשה התחום היחיד בדיון אודות השואה בו מתואר, בדרך כלשהי הקשר בינה לתעופה. הוא מעמיד בצל את המשמעות המרכזית של התפתחות התעופה הנאצית כגורם בהשמדת היהודים.

סיום המלחמה

חוסר הבהירות לגבי תמונת המצב האווירית השפיע על תמונת המצב היבשתית. לאחר הפלישה לנורמנדיה היה היטלר משוכנע שזאת פעולת הסחה בלבד, ואיש לא העז להפריעו בנדון למשך מספר ימים. הוא דמיין את ה'הונאה' בנורמנדיה שבועות ארוכים. ככל שהפלישה העמיקה יותר, היא נדמתה בעיניו יותר כתחבולה, שבעקבותיה תבוא הפלישה העיקרית במקום אחר.

כאשר רומל, המומחה לחזית המערב הזהיר אותו מהפצצות מטוסים מדויקות מעל הכוחות בשטח, היטלר לקח אותו ואת ספיר להדגמה של תותח נ''מ חדש 'שיפתור את הבעיה'. רומל נאלם דום מרוב תסכול. ההפצצות המדויקות שיתקו לחלוטין את רוח הלחימה של הכוחות בחזית.

היטלר תלה כעת את תקוותו בנשק אווירי חדש, טיל השיוט וי-1. הטיל שוגר בכמויות גדולות ללונדון בימים הראשונים לאחר הפלישה. הסתבר שזה נשק בלתי מדויק, איטי, ופגיע, אך היטלר דמיין שהוא יכריע את הכף, וסחף בהתלהבותו את גרינג, מילך וספיר. הוא שוכנע למעשה כי 'רק האופטימיות היא שמסוגלת להשיג משהו בימים אלה'.

במהלך חופשת חג-המולד של 1945 בלאפלנד נפצע ספיר ברגלו, ונשלח להחלמה באוסטריה. ממקום החלמתו, מבטו נישא לעבר מפציצי בעלות הברית שהנמיכו טוס בהפגנתיות. למרות שהקיש מהמראות על סוף יכולת ההתמודדות של גרמניה, הוא התחזק מהן ברוחו באופן פרדוכסלי. הוא סירב להיכנע לפסיביות, והחלים במהירות.

הוא חזר לתפקידיו ומעמדו. בברגהוף, הוא הקשיב עם היטלר וחבורתו לצלילי המוזיקה של ואגנר. הוא חש עימם כבמערת זרתוסתרא שבראש ההר. הם נשמו את האוויר הקר, חסר הריח, והאמינו שזאת ממשות חירותם. הם קיוו להתרעננות, אפילו ללידה מחדש.

גרמניה הלכה ונכבשה על ידי בעלות הברית, ממזרח וממערב, והיטלר הורה על מדיניות 'האדמה החרוכה', על פיה יש להשמיד כל מתקן אזרחי שיוכל להועיל לאויב. ברשימה היו תחנות כוח, בתי חולים, מפעלים, גשרים ועוד. לו התבצעה הפקודה, היה נגרם סבל עצום לאוכלוסיה. אפשר למצוא בחוסר רחמים זה הד לאותה אכזריות שהתוותה את השואה. רק נפש שמביטה על הכל ממבט על, מסוגלת לדמיין הרס כזה ולצוות עליו.

ספיר הבין היטב את נפש היטלר, ומצא טעון שישכנע אותו לא לחתום על הפקודה: 'פקודת האדמה החרוכה מבטאת הודאה בסוף הקרב'.

שניהם האמינו עדיין בניצחון מוחלט, למרות המחסור החמור בחומרי גלם ובדלק. בסוף 1944 נמשך יצור מטוסי הקרב בקצב שלא היה דוגמתו. מפקד חיל האוויר וספיר האמינו כי באמצעות שימוש אינטנסיבי במטוסי סילון חדישים יוכלו לעצור את המפציצים ארוכי הטווח של בעלות הברית.

מטוסי הסילון מדגם אמ.אי-262, שבעיות תכנון רבות עיכבו את הכנסתם לשדה הקרב, היו תקוותו הריאלית המרכזית של היטלר בשנת המלחמה האחרונה. לאחר שהתברר כי המטוסים אינם מסוגלים להנחיל לגרמניה עליונות אווירית, היה זה האות מבחינתו לכניעה.

אדישותו היחסית בזמן הויכוחים על נושא 'האדמה החרוכה' הפכה בעת הויכוח על מטוסי הקרב להתפרצות חסרת שליטה. יציבותו השכלית הופרה בצורה בולטת לעין.

היטלר הורה לשלוח מטוסים אלה לחזית המערבית, במקום להעמידם להשמדת המפציצים מעל גרמניה. למחרת הוא הורה לעצור את כול יצור מטוסי הקרב ולעבור ליצור תותחי נ''מ במקומם.

ספיר הפר, לראשונה, את פקודתו הישירה של היטלר, והורה להמשיך ביצור המטוסים.

בע' 471 בסיפרו מתאר ספיר כי ההתפרצויות של היטלר נבעו ממקור בלתי מוחשי או מובן, כיוון שלא נתן לאף אחד להתקרב לפנימיותו. הם אפיינו אותו מצעירותו. הם היו כה עזים עד שלא נמצאו רגשות אנוש להתנגד להם.

הצבא והאוכלוסייה חיכו בקוצר רוח ל'נשק הסודי' החדיש והקטלני שהיטלר הבטיח. גבלס הקים מחלקה מיוחדת להפצת השמועות לגביו. בחודשים האחרונים למלחמה האמונה העיקרית של האוכלוסייה היתה באסטרולוגיה. הורוסקופים מזויפים הודפסו במיניסטריון התעמולה. הם הראו 'תקופת מעבר מחושך לאור, ו'סוף טוב' פתאומי.

בפיתוח מתקדם ותחילת כניסה לשירות מבצעי היתה רשימה ארוכה של כלי נשק. חלקם, כדוגמת המסוק וטיל הנ''מ, הם כיום חלק מכל צבא מודרני. אחרים, כדוגמת הצלחות המעופפות, התבססו על טכנולוגיה שנותרה סודית עד היום.

כל אחד מכלי נשק אלה, לו היה מוכן לשימוש מבצעי, יכול היה להכריע את המערכה.

כישלון ההתקפה בארדנים בראשית 1945 יצר, לדברי ספיר, אווירה של אדישות, שוויון נפש, וחוסר אכפתיות. הוא שלח תזכירים להיטלר שבהם כתב שהמצב נואש, ואין סיכוי, גם כאשר הלוחמה תעבור לאדמת גרמניה. אך היטלר ביקש רק את העובדות, והשאיר לעצמו את המסקנות.

ספיר נותר להתמודד עם בעיות כמו אספקת אמצעי החימום לאוכלוסיה.

המחלוקת בתוך ההנהגה הנאצית היתה בעיצומה. מאבקי כוחות מנעו ניצול מלא של היכולת מול האויב בשערי ברלין. היטלר סירב אפילו לצייד מחדש יחידות מנוסות שנסוגו מול האויב, והעדיף לשלוח כוחות רעננים מצוידים היטב בנשק יקר ערך, אך חסרי ניסיון, אשר הובסו במהרה.

ספיר מתאר את פגישתו האחרונה, פגישת הפרידה מהיטלר, במעמקי הבונקר בברלין. ההסעה לשם היתה במבצע אווירי מסובך. הדרכים בין המבורג, בה שהה לברלין, היו פקוקות. בעזרת צי מטוסים שמועמד לרשותו, דילג ספיר משדה תעופה לשדה תעופה משך כעשר שעות, וכך עבר את 150 הק''מ המפרידים בין שתי הערים.

בבונקר, כולם היו עסוקים בשאלת דרישתו של גרינג לקבל את מנהיגות הרייך. בין לבין, גבלס סיפר על התאבדותו העתידית עם אישתו וששת ילדיהם. עובדים בכירים קבלו רשות לטוס לצד האמריקאי, הבטוח יותר. ספיר עזב את הבונקר כדי להיפרד מבנין הקאנצלר, יצירתו הארכיטקטונית האהובה. ללא האורות, הבניין נדמה כנוף רפאים הררי לילי.

על הפרק עלתה שאלת כניעת המבורג. המושל המקומי קיבל איום מבעלות הברית, שאם לא ייכנע ללא תנאי, תופצץ המבורג מהאוויר ותימחה. ספיר נשלח לעיר והסדיר את כניעתה באמצעות שידור מרגיע ברדיו.

לאחר מכן עלתה שאלת כניעת ספיר עצמו. הוא רקם תוכנית עם טייס מהולל לברוח לגרנלנד ולשהות שם בחוף מרוחק, שקט וציורי, עד יעבור זעם. התוכנית עברה לשלבי מימוש, והאספקה כבר נארזה.

הסכם הכניעה נחתם לבסוף, בארוחה בה הוגשה שמפניה מבעבעת. אדמירל דניץ מונה כדי להביא את המלחמה האבודה לסיומה. ספיר ביקש כעת להצהיר רשמית על תום תפקידו. בקשתו נדחתה. בסיטואציה שאותה מכנה ספיר כטראגי קומית, המשיכה ממשלת דניץ לתפקד על שטח של דונם, כשהכל מתעלמים ממנה.

האמריקנים איתרו את ספיר. השאלה הראשונה אותה הם שאלו: האם תהיה מוכן לספק מידע על השפעת הפצצות האוויר של בעלות הברית? לדיונים בנושא הצטרף אחד הגנרלים הבכירים של כוח המפציצים האמריקאי. 'אוניברסיטת ההפצצות', שספיר מתאר כחשובה מאד לאמריקאים, נמשכה ימים אחדים.

ספיר נאסר. לראשונה מזה תריסר שנים הוא חש חופשי מאחריות. למשך חודשים אחדים היה אחוז בתשוקה לשינה ממושכת. מוחו היה אחוז רפיון.

לבסוף כונסו כל בכירי הנאצים, והועברו למטה של אייזנהאואר בפאריס. המטה עבר לפרנקפורט, ומשם הוטס ספיר להרי דרום גרמניה. הוא נכלא בטירת מפקדת גרינג לשעבר. יחד עימו היו רוב הדמויות המובילות בטכנוקרטיה הנאצית, וביניהם ורנר פון בראון ועוזריו, שדנו עימו בסוגיית העבודה בארצות-הברית. בוקר אחד הוא שמע ברדיו כי יעמוד למשפט בנירנברג.

במשפטו חזר ספיר, בנאום ההגנה, על המשפט הקצרצר: 'לא ידעתי', שהיה המוטו של כל הנאשמים האחרים. הוא הוסיף לכך 'אמת מקורית' נוספת: לא בני האדם אשמים, אלא הטכנולוגיה. היא שאפשרה, באמצעות משחק בשלט רחוק, את כל הרוע.

ספיר שמט כך את כל הבסיס הערכי מוסרי מהקשר הישירי שלו אל הביצה הבאושה בה פעל, שממנה היתמרו בלי הפסק אדי הסירחון והדם.

ספיר נדון לעשרים שנות מאסר בכלא שפנדאו. הוא הפך לאסיר בודד, יחד עם רודולף הס. היתה זאת סגירת מעגל.

בכלא כתב את האוטוביוגרפיה 'בתוככי הרייך השלישי', יומן כלא, ועוד.

לאחר שחרורו הפך לסופר ומרצה מבוקש. ככזה, היה נדבך במכלול של גרמניה החדשה, שתיארה את השואה מעמדה של ריחוק.

הוא נפטר ב-1981, כתוצאה משטף דם במוח.

יש לספיר שלושה ילדים: הבכורה היא מבכירות הפוליטיקאים בגרמניה, הבן האמצעי הוא בעל אחד ממשרדי הארכיטקטים הגדולים בעולם, והשלישי הוא רופא.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב – פרק 8

הרופאים הנאצים

ראשי פרקים

· מבוא

· מגיפות השחפת והשפעת

· הרוח

· הסכיזופרניה הנאצית

· תמיכת רופאי גרמניה בנאצים

· הסוגסטיה והכישוף הנאציים

· אויגן פישר ותורת הגזע

· קארל בראנדט והמתת החסד

· יוזף מנגלה והפיתרון הסופי

· משפט הרופאים

· הרופאים הנאצים וספרות האימה

· חייליו המסוממים של היטלר

· הדרך הנכונה לעשות רע

· מבוא

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. המגיפה תעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות וסבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. המגפה התרחשה במהלך כשנה מ-1918 ועד 1919, וקטלה בין 50 ל-100 מיליון נפש ברחבי העולם. חוסר המידע בציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וההסתבכות הפסיכיאטרית בעטיה, היוו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

האוויר הוא החומר החיוני ביותר לגוף, והנשימה היא גם הבסיס לתורות ותרגולים של פעילויות בריאות רבות. האוויר והנשימה קובעים סוג של רפלקס מותנה בדימיון. קל מאד היה לבני האדם, בתחילת עידן התעופה, לקשר באופן אינטואיטיבי בין המטוס, שהאוויר הוא מרחב פעולתו, לבין מחלות דרכי הנשימה. קל היה לגרמנים להתחבר למפלגה הנאצית שזוהתה עם עולם התעופה.

ניטשה תיאר מאבק קוסמי בין האמת לשקר הנמצא ביסוד הקיום. דואליזם קיומי זה מתואר אצל ניטשה כשקילה האישית בין עליון – המזוהה עם הטוב, לתחתון – המזוהה עם הרע. מסקנת ניטשה הייתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון, דמות אידיאלית המגדירה בעצמה את מוסריותה. הדואליזם הפך אצל הנאצים לפיצול אישיות משולב בהיגיון קר. בתוך שנים ספורות הפך האס-אס, שפעל עלפי שתי מערכות נורמות שונות, האחת גלויה וחוקית, והשני סמויה ובלתי חוקית, מיחידה זעירה לכוח צבאי שהטיל את חתיתו על גרמניה והעולם כולו.

ב-30 לינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון, ברוב מכריע של העם הגרמני. רופאי גרמניה לא רצו להישאר בחוץ. הרופאים שלחו מכתב ברכה לקאנצלר החדש: 'הרופאים הגרמנים מתייצבים בעונג רב לשירות הפטריוטיזם, ונשבעים למלא חובתם בנאמנות מירבית, כמשרתי בריאות האומה'. סיסמתם הפכה להיות: 'לעבוד למען הפיהרר'. התמיכה בנאצים הגיעה לשיאה בקרב רופאי גרמניה. שלושה רבעים מהרופאים הגרמנים היו לחברים במפלגה הנאצית. לא הייתה אף קבוצה חברתית בגרמניה שהצטרפה אליהם בהיקף כה גדול. חלק נכבד מהם הצטרפו לאס-אס. משנתו של ניטשה הייתה לחם חוקם.

הרופאים קיוו להשיג בתמיכתם בהיטלר מספר מטרות מעשיות: לרופאים צעירים שנכנסו למקצוע ציפתה רק אבטלה. רופאים מבוססים התלוננו על משבר ברפואה. המפלגה הנאצית הבטיחה מקומות עבודה, ורוח חדשה שתנחה את הרפואה. המפלגה הנאצית הבטיחה רפורמות בתחום הבריאות, והרופאים ראו צורך בשינוי מיידי של המערכת הרפואית הארצית כך שכלים חדשים, כמו צילום רנטגן ורישומים סטטיסטיים, יעזרו במניעת התפשטות מגיפות.

תורת הגזע נתפשה גם כמשלימה האופנתית של הרפורמה במערכת הבריאות הציבורית בגרמניה. תורת הגזע הבטיחה התייעלות המערכת, הן על ידי חיסולם של חולים חסרי תקנה, והן על ידי סילוקם בכל דרך של מיעוטים שאינם נורדים, היהודים ויתר כהי העור, שהימצאותם בגרמניה לא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הבריאותיות החדשות והחמורות.

שטף חוקים שלל מרופאים יהודים את זכויותיהם. תחילה נשלל רישומם במערכת הבריאות הגרמנית, מה שהיה בפועל גזר דין כלכלי. לאחר מכן הם נדרשו לתלות מגן-דויד על שלט המשרד, ולהשתמש בשם האמצעי 'ישראל' כדי להזדהות כיהודי. הותר להם לטפל רק במטופלים יהודים. על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש. האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי יאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה. מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, ו'הפכו לאריות', כפי שזה נקרא. הרופאים נאלצו למכור את המרפאות בהרבה פחות מערכן. לרופאים נאצים מובטלים רבים הזדמנות כזאת היתה הגמול על נאמנותם להיטלר.

בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה. הרופאים הנאצים, שתמונת המצב הכללית הייתה ברורה להם, הפכו לפושעים לכל דבר כיוון שהם זכו לרווח ישיר עצום.

היהודים היו לקורבנות דמוניזציה, ובדרך זאת הפכו לנשק התועמלתי החזק ביותר של היטלר, שאותו הפעיל ביעילות קטלנית. ב'דר שטירמר' צוירו היהודים בתחתית התהום, כשטן בגיהנום בהתגלמותו, והדבר הפך מידית כל גרמני אחר לעליון עליהם. הוא יכול היה לנסוק מעלה מתוך מצוקת ההוויה רק מתוך שהיישיר מבט לעבר תהום דימיונית זאת שצוירה עבורו. היתה זאת נסיקה הפוכה, תוך צלילה ריקה מדימוייים חיוביים, שהכשירה את הקרקע למניפולציות רבות בנפש ההמון הגרמני.

מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית ב'המתת חסד' 'חולים שאינם ניתנים לריפוי'. תחת כותרת זו הסתתרו רבים - חולי נפש, חולים כרוניים, מוגבלים בשכלם ועוד. עד לאוגוסט 1941 נרצחו בגרמניה בלבד כשבעים אלף אנשים במסגרת המבצע. הם היוו כשליש מן המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה.

היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את תדמיתו מן הצדדים האפלים של המשטר. הוא העביר את המשאבים מתוכנית 'המתת החסד' שהופסקה בגרמניה אל השטחים הכבושים במזרח, שם הצנזורה הייתה הרבה יותר חזקה. מבחינתו היה זה ניצול הזדמנות, הזזת כוחות בהתאם לנסיבות חדשות שנוצרו, וניצול המשאבים בצורה יעילה ובהיקף רחב הרבה יותר כלפי אוכלוסיות יעד 'דומות'.

תוכנית 'המתת החסד' נתנה לגרמנים מעין 'לגטימציה' לפיתרון הסופי. הרצח השיטתי של קורבנות התחיל בקרב הגרמנים עצמם, וממנו התפשט לעמים אחרים. כיוון שרצחו כה רבים מבני עמם, לא הססו להתחיל לרצוח באותה דרך גם בני עמים אחרים.

כוח האדם שקיבל את הכשרתו בתוכנית 'המתת החסד' היווה את השלד לכוח האדם שהקים את מחנות ההשמדה בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.

דוקטור קרל בראנדט היה רופאו האישי של היטלר, שהתבקש על ידו להפעיל את תוכנית 'המתת החסד' בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. מה שהתחיל כפתרונות למצוקת אזרחים ספורים, הפך לתעשייה במסגרתה נרצחו מאות אלפי חולים, על בסיס שיפוט שטחי. השיטות והצוותים שהופעלו במסגרת תוכנית זאת הועברו במלחמה למתקני השמדת היהודים.

ההשוואה בין הרופאים הנאצים לרופאים מפלצתיים אחרים בתרבות הפופולארית היא בלתי נמנעת. השוואה זאת מגלה כי דמות של רופא רוצח ההמונים ועוסק בשיטתיות בניסויים בבני אדם אינה קיימת בספרות. הדימיון הספרותי דוחה אפילו רופאים המתוארים כגנבי גוויות לצרכי מחקר. ציבור הרופאים הגדול ששלח להשמדה מיליוני אנשים, ובאותה תקופה גם ערך בחלקם ניסויים מזוויעים, התעלה עשרת מונים על הדמויות בספרות האימה הפופולארית, אשר מחווירות במפלצתיותן לעומתו.

ההשוואה המתאימה ביותר לרופאים הנאצים, ולמנגלה באופן ספציפי, היא עם דוקטור מורו. 'האי של דוקטור מורו' הוא ספר מדע בידיוני משנת 1896, שנכתב על ידי ה.ג'. וולס. דוקטור מורו נראה כג'נטלמן מכובד, בעל פנים לבנות ושיער לבן, עם עיניים שלוות. הוא עורך ניסויים בחיות שונות, אותן הוא מנסה להפוך לבני אנוש באמצעות ניתוחים.

נראה כי דווקא באגדות הגרמניות הקדומות, שנאספו על ידי האחים גרים, יש את הקרבה הרבה ביותר למפלצתיות של הרופאים הנאצים. אגדותיהם של האחים גרים סייעו במידה מכרעת, יותר מכל יצירה גרמנית אחרת, ליצירת תדמית כל-גרמנית חדשה בעיני הגרמנים עצמם, שהחלו רואים את עצמם כאומה אחת, בעלת מאפיינים מיוחדים משלה, גם תודות לאותן האגדות. יש הרואים באחים גרים, כתוצאה, את האבות המייסדים של האידיאולוגיה המייחסת לעם זה סגולות מיוחדות, על-טבעיות ממש, אידיאולוגיה שהייתה קרובה מאוד, זהה כמעט, לאידיאולוגיה של הנאצים.

לא היו לנאצים נקיפות מצפון אם להלעיט את חייליהם בסמים ואלכוהול. הצבא סיפק לחיילים את הסמים והאלכוהול שמנע מציבור האזרחים, וכך הפך להיות מוקד משיכה לנוער, והמריץ את חייליו בעת קרב. במלחמה, מה שבגרמניה היה בלתי מתקבל מבחינה תרבותית, היה במזרח אירופה אפשרי. השתיינות היא חלק לגיטימי מאורח החיים בארצות האירופאיות הצפוניות, והיא קיבלה אצל החיילים הנאצים, ובקרב משתפי הפעולה שלהם, לגיטימציה נוספת בגלל תחושת העליונות של 'האדם העליון'. השכרות הייתה הדרך הפשוטה והעניינית של הגרמנים להרגיש בעננים ובעניינים כאחד.

קיים דימיון רב בין אירגוני פשיעה בבתי כלא, כדוגמת 'האחווה הארית' לרופאים הנאצים: הרקע האידיאולוגי והפוליטי שלהם דומה: הם הוקמו כדי להגן על עצמם מפני קבוצות אתניות יריבות. ההתפתחות שלהם מקבוצת אחווה לגוף כלכלי קר גם כן מקבילה. כך אף התרחבות מעשי הרצח שלהם למעגל החפים משפע. עוד דומה תפוצת הסמים הרבה, לשימוש אישי וכמקור כוח עיקרי לשולטים באספקתו.

· מגיפות השחפת והשפעת

המחלה הקטלנית ביותר והנפוצה מאד בתחילת המאה העשרים הייתה השחפת, מחלה זיהומית מדבקת הנגרמת על ידי חיידק, מועברת באמצעות הנשימה, ופוגעת בדרכי הנשימה.

מחלת השחפת מיקדה את עניין הציבור במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כמחלה נפוצה באזורים העירוניים העניים. בשנת 1815 אחד מכל ארבעה מקרי מוות באנגליה נבע משחפת; בשנת 1918, עדיין אחד מכל שישה ממקרי המוות בצרפת היה כתוצאה מהמחלה.

לאחר שהוכח בשנות ה-80 של המאה ה-19 שמחלת השחפת היא מדבקת, היא הוכרזה כמחלה שיש להודיע עליה. בבריטניה, עניים שנדבקו במחלה שוכנעו להיכנס לסנטוריומים, בתי הבראה, שדמו ברובם לבית כלא. למרות התועלת של האוויר הצח והעמל שבסנטוריום, 75% מהחולים בשחפת שהיו בבתי ההבראה השונים, מתו תוך חמש שנים.

בהרי האלפים היו נפוצים מעונות החלמה לחולי שחפת. אנשים רבים מאד, בעיקר מקרב המעמדות הגבוהים, היו מבלים בהם תקופות ארוכות, בניסיון נואש להתרפא.

הסצנה כפי שהתרחשה בתחילת המאה העשרים, מתוארת בפרוטרוט בסיפרו של תומאס מאן 'הר הקסמים', המספר על החיים בבית מרפא כזה. שיגרת החיים נסובה סביב טיפולים, שעיקרם היה שכיבה למשך היום במיטה, במדשאה בחזית הבנין, מכורבלים בשמיכות, באוויר המקפיא אך הצלול של הרי האלפים.

חיידק השחפת נתגלה על ידי רוברט קוך בשנת 1882. ההצלחה האמיתית הראשונה בחיסון וניטרול השחפת התרחשה בשנת 1906. בתרופה השתמשו לראשונה בשנת 1921. מאז חלה ירידה תלולה במספר מקרי השחפת בעולם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התפשטה בעולם מגיפת שפעת. המגפה, שהתרחשה במהלך כשנה מ-1918 ועד 1919, קטלה בין 50 ל-100 מיליון נפש ברחבי העולם. המחלה נודעה בפי האמריקאים כ'המוות הסגול', בקרב הגרמנים כ-'המוות המהיר'.

מגפת השפעת הזאת הייתה מגפה שנגרמה על ידי זן קטלני וקשה במיוחד. היא הייתה יוצאת דופן בכך שהרגה מבוגרים צעירים וקורבנות שאחרת היו בריאים, זאת בניגוד לשפעת רגילה ההורגת בעיקר תינוקות, קשישים וחולים.

אנשים שלא הופיעו בהם תסמינים למחלה יכולים היו להיתקף בהפתעה, ותוך שעות להיות לחלושים מכדי ללכת. רבים מתו ביום שלמחרת. בין התסמינים למחלה היו גוון כחול בפנים ושיעול עם דם שנגרם על ידי הפרעה חמורה בריאות. בשלבים מאוחרים יותר גרם הווירוס לדימום חסר שליטה שמילא את הריאות.

לעומת זאת השפעת גבתה קורבנות עצומים. המגורים הקרובים ותנועת הכוחות ההמונית האיצו את התפשטותה. מוערך גם כי מערכת החיסון של החיילים הוחלשה כתוצאה מלחץ הקרבות, ומהתקפות כימיות שהגבירו את פגיעותם למחלה.

הייתה זאת אחת המגיפות האיומות בתולדות האנושות. היא גבתה יותר קורבנות מאשר המלחמה. במלחמת העולם הראשונה נעשה השימוש הראשון בגז רעיל שנועד להרוג את האויב בשנת 1915 על ידי הגרמנים. מדינות המערב הגיבו, ועד מהרה הפך נשק זה לחלק ממאזן האימה, וכל החיילים הסתובבו עם מסיכות גז צמודות. אומנם מספר הנפגעים מנשק כימי במלחמה זאת לא היה גבוה יחסית, אך יצא לו מוניטין של נשק מפחיד ואכזרי. בתת-המודע הקולקטיבי נקשר מידית הגז למגיפת השפעת.

הדיווחים הראשונים על מגפת שפעת בקנה מידה גדול הגיעו במאי 1918 מספרד. בספרד זכתה המגפה לפרסום רב יותר מאשר בשאר העולם, היות ולא השתתפה במלחמת העולם ולכן לא פעלה בה צנזורה של זמן מלחמה. במגפה שפגעה בספרד דווח על 8 מיליון איש שחלו במחלה במאי בלבד.

הגל הראשון של המגיפה הכה באביב 1918. באפריל 1918 הכתה השפעת בצרפת ופגעה בחיילים אמריקאים, בריטים וצרפתים ובאוכלוסייה אזרחית. בקיץ 1918 נראה היה כי המגפה שככה, אולם בסוף אוגוסט היכה גל שני של המגפה, שהתגבר במהלך הסתיו בחודשים ספטמבר ואוקטובר. בשיאו של גל זה העריכו רשויות הבריאות הגרמניות והשווייצריות כי שניים מכל שלושה אנשים חלו במחלה. המגפה פחתה בחורף 1918, בחודשים נובמבר ובדצמבר, אלא שאז פרץ גל שלישי שהכה מפברואר עד אפריל 1919. הגלים השני והשלישי היו עם שיעורי תמותה גבוהים באופן יוצא דופן.

עקב התפשטותה המהירה של המגפה היו ההשפעות החברתיות עזות. הפגיעה בחיי היומיום הייתה רבה מאד.

אפילו במקומות בהם התמותה הייתה נמוכה, האנשים שנשללו יכולת עבודה היו לעתים כה רבים, עד שרוב חיי היומיום פסקו. בקהילות מסוימות נסגרו כל החנויות, או שהלקוחות נדרשו שלא להיכנס לחנות. היו דיווחים רבים על מקומות ללא עובדי בריאות לפקח על החולים בשל מחלתם שלהם, וקברנים שלא היו מסוגלים לקבור את המתים. קברי המונים נחפרו באמצעות מכונות, ובמקומות רבים נקברו גופות ללא ארונות מתים.

ערים ומדינות רבות כפו הגבלות על התאספויות המונים וטיולים כדי לעצור את המגפה. במקומות רבים תיאטראות, אולמות ריקודים, כנסיות ומקומות הומים אחרים היו סגורים במשך יותר משנה. קהילות מסוימות הציבו שומרים חמושים בגבולות ושלחו חזרה או בידדו כל מטייל. עובדי ציבור, כמו שוטרים וכרטיסנים, נצטוו לחבוש בפומבי מסכת בד על פיהם.

בחלק ממקרי השפעת, שהתפתחו לאט יותר, הייתה הסתבכות עצבית שהובילה לעיתים להפרעות פסיכיאטריות אצל החולים.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של הגל השני של מגיפת השפעת. יתכן שההנהגה הפוליטית והצבאית הגרמנית ראתה במגיפה, שהפחיתה את מספר החיילים הכשרים בצורה דראסטית, את הגורם המרכזי שבעטיו יש להכריז על כניעה.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בקול דממה דקה. זכרה דעך במהרה לנוכח החולשה הכללית של האנושות בתקופה שלאחריה. מצב של חולשה הוא אופייני לתקופה של אחרי כל מלחמה. במקרה זה הוא גרם סבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. ארבעת פרשי האפוקליפסה: כיבוש, מלחמה, דבר, ומוות, דוהרים יחדיו.

חוסר המידע בציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וסכנת ההסתבכות הפסיכיאטרית, היוו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

ההשפעות הצבאיות, החברתיות והפסיכיאטריות של המגיפה היו בהיקף עולמי. הן הביאו לחולשה כללית במערכת הפוליטית הבינלאומית. הדבר מסביר את התגובה האיטית של מדינות המערב לעלית הנאצים לשלטון.

· הרוח

קיים דיאלוג מתמיד בין האדם לגבולות המדע והטכנולוגיה, כתהליך דינאמי מזכך. בני האדם הם חיות חברתיות ופוליטיות, ומתקיימים באמצעות גיוס נשמתם לכוחות המאפשרים להם להיות בחזית הקידמה.

על התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים, לעומת התפשטותו ביקום מפוצל, עמד פילוסוף המדע גסטון בשלארד. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות ובתנועה בראשיתית.

אך האוויר, מבין כל היסודות היוצרים סדר, הוא בעל דינאמיות מיוחדת. הוא הקל והשקוף ביותר, ולכן הדימיון האווירי משליך על הישות כולה. לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. הנפש נישאת הלאה בחוסר שליטה.

כתוצאה מכך, מימד האינסוף של האוויר מתחסל, ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד, המעניק את תחושת ההזדככות הפנימית המוחלטת. להוטים לנסות את מציאות האוויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו.

בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות. התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעיות ערכית, שבשלארד אינו מהסס לחשוף בסיפרו 'אוויר וחלומות', בפרק בו הוא דן בפילוסוף ניטשה.

האוויר, חושב גסטון בשלארד, הוא סוג של הורמון גדילה עבור המוח. כאלה הם גם העצמים האוויריים, ובמקרה זה המטוסים. הם בעלי כוח משיכה רב מידי מכדי שניתן יהיה לשלבם בפשטות במדרג הצרכים האנושי.

האוויר הוא החומר החיוני ביותר לגוף, והנשימה היא גם הבסיס לתורות ותרגולים של פעילויות אלטרנטיביות רבות.

קל מאד היה לבני האדם, בתחילת עידן התעופה, לקשר באופן סוגסטיבי ואינטואיטיבי בין המטוס, שהאוויר הוא מרחב פעולתו, לבין מחלות דרכי הנשימה.

מצד אחד, המטוס הוא זרז של העברה של חיידקים ממקום למקום. מצד שני, כדימוי בפעולה הוא מקור החלמה.

הפוקר די-7 היה מטוס ההכרעה, שגרם נזק עצום לחילות האוויר של בריטניה וצרפת ב'אפריל הדמים' של שנת 1918, והביא את המלחמה לשערי פריס. היה כלי הנשק היחיד שהוזכר במפורש בשמו בהסכמי שביתת הנשק בסוף המלחמה. המטוס כה הוערך, עד שצוין בהסכמים כי על הגרמנים למסור את כל המטוסים מסוג זה לידי בעלות הברית.

סעיף זה היה ניצוץ שהצית את הפתיל למפץ הגדול של הלאומנות הנאצית. הסעיף עורר תרעומת רבה בגרמניה. לא די שהגרמנים חתמו על הסכם כניעה, אלא שעליהם היה גם למסור את כלי הנשק המנצח שלהם! היכן נשמע כדבר הזה? לא יקום ולא יהיה! אמרו בליבם הלאומנים הגרמנים, בשעה שהשתוללה עדיין מגיפת השפעת הקטלנית בעולם.

אלה היו 'פשעי נובמבר' 1918, שהיו שעליהם חזר שוב ושוב באופן דמגוגי היטלר, והתסיס כך את הציבור הגרמני

כך נוצרה הדינאמיקה הברוטאלית של הנאצים. בהשראה אווירית זאת הייתה קלילות בלתי נסבלת, שהובילה להחלטות נמהרות.

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת שמספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. הרוח יוצרת דימויים מצטברים ברורים ביותר מבחינה פסיכולוגית.

נראה כי הריק העצום, הנעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה.

קול רוחות הזעם יוצר ממש מפלצות אוויריות. אפשר לשמען מייללות. בשרעף הסערה, אין זאת העין היוצרת את הדימויים, אלא דווקא האוזן הנחרדת. זאת אינה היללה שמגיעה מגרונה של החיה, אלא יללה הנובעת מהסערה. העוצמה שיצרה אותן היא צעקת הכעס.

באמצעות האוויר הסוער, אנו מסוגלים להבין חרון בסיסי, שהוא לחלוטין תנועה ומאומה מלבד תנועה. מחוויה אישית של סערות אנו למדים כמה זועם וחסר תועלת הוא הרצון. הרוח, בהפרזתה, הינה כעס הנמצא בכל מקום ובשום מקום, הנולד ונולד מחדש מתוך עצמו, המתעוות ומסתובב.

אם עוקבים אחר חולמי תורות היקום הגדולים ביצירות דימיונם, מגלים תכופות מתן תוקף אומץ לכעס. הכעס תוקף את העבודה שיש לעשותה.

כאילו בדרך התגרות, העולם נוצר באמצעות כעס. הכעס מניח את היסודות לישות הדינאמית. כעס הוא הפעולה שבאמצעותה הישות מתחילה.

הדבר הראשון הנוצר באמצעות כעס יצירתי זה הוא הסופה. התנועה יוצרת ישות; אויר סופה מתערבל יוצר את הכוכבים. הצעקה יוצרת דימויים; דיבור, ומחשבה.

ככל שתהיה הפעולה שקולה וככל שהיא מבטיחה להיות ערמומית, עדיין היא חייבת ראשית לחצות סף קטן של כעס. כעס הינו החומצה שבלעדיה שום רושם אינו נחרט על ישותנו. הוא יוצר רושם פעיל.

עבור חולמים רבים, ארבעת כיווני המצפן, צפון, דרום, מזרח, מערב, הם בראש ובראשונה המחוזות השייכים לארבעת הרוחות הגדולות המגיעות מהם. במובנים רבים, ארבע רוחות גדולות אלה הן ארבעת היסודות. הן מפיקות את הדיאלקטיקה הכפולה של חום וקור, יובש ולחות.

לנשמה המתחדשת של העולם יש עצמיות עמוקה. משב הרוח העז הוא פיראי וטהור. הוא מת ונולד מחדש. ברוח נושמת נשמה בתולית שלא הושחתה בכל דבר ארצי. החיים הם כה גדולים שאפילו לחורף יש עתיד.

תרגילי נשימה מקבלים משמעות מוסרית בדתות אלטרנטיביות. הם טקסים אמיתיים המציבים את האדם בקשר עם היקום. הרוח עבור העולם, והנשימה עבור האדם מפגינים את התפשטות הדברים האינסופיים.

כשהאש חודלת, היא חודלת ברוח. כשהשמש שוקעת, היא שוקעת ברוח. כשהירח נעלם, הוא נעלם ברוח. כך הרוח מכלה את הכול.

· הסכיזופרניה הנאצית

בעולם פועלות בו זמנית שתי מערכות הזדככות: הראשונה היא של הדיאלקטיקה אל מעל ומעבר, המלכותית, הזוהרת והיהירה – אבסולוטיזם.

ההזדככות השנייה היא הדיאלקטיקה האנושית האפרורית המחפשת את המצוי בסמוך, דיאלקטיקה של מה שזמין עליד – רלטיביזם.

לכן התפתחות האדם המשמעותית מתרחשת ברובה באמצעות קפיצות דרך מחשבתיות, הנקראות תגליות, שלרוב מתרחשות מחוץ למוסכמות החברה הממוסדת, ובהפרשי זמן גדולים.

במציאות אי הודאות הזאת נוצר הפרדוקס, שהוא התוצר הקבוע של החשיבה המאורגנת, זאת המנסה בלא הצלחה למצוא סדר בדברים. הפרדוקסים בשכל האדם מונעים את הזרימה החופשית של אנרגיה רוחנית. הם מארגנים את המציאות ללא צורך ומכריחים לחשוב באופן טורדני.

הגרמנים נקלעו לפרדוקסים אחדים במציאות העגומה של תום מלחמת העולם הראשונה. מוחם נסחף, והתחיל להיות מגורה בסערת מחשבות טורדניות, דימויים שליליים ומיותרים שלא הייתה להם שליטה עליהם.

אחת הדרכים השליליות להתמודדות עם מחשבות טורדניות היא בריחה מהמציאות והרס עצמי, לדוגמא סמים, כדורים, אלכוהול, הימורים והתמכרויות מזיקות אחרות.

בתקופה שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה שררה בגרמניה מגיפת התמכרות למורפיום. היא הייתה נפוצה מאד בקרב המוני פצועי המלחמה, שהיו זקוקים למנת סם יומית כדי לשכך את כאביהם, והתפשטה לכלל האוכלוסייה.

דרך שלילית נוספת היא חוסר התמקדות. הם נסחפים וחיים מרגע לרגע בלי תוכניות לטווח ארוך. האדם אינו מסוגל להיות רגוע ולחיות על פי 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. הוא משנה את החלטותיו ומחפש כך בלא מודע דרכים להשתחרר מהמחשבות הטורדניות.

הפוליטיקה הגרמנית התאפיינה בחוסר יציבות ובהחלטות חפוזות, במהלך רפובליקת ויימאר והדיקטטורה הנאצית.

אדם שמוחו מדוכא שנים רבות עלול להצטרף לצד האפל והרע, כמו כת השטן, כנופיות פשע, קיצוניות דתית מוגזמת וכדומה. כך הוא אומר לעצמו: 'אני לא מפחד שיקרה משהו רע שיפגע בי, כי אני כבר בתוך הרע'.

הגרמנים הצביעו למפלגה הנאצית ביודעם היטב את יסוד הרע שבקירבה.

האדם עלול לפנות לקיצוניות הפוכה שבה הוא מחליט להתנסות בכל מיני התנסויות קיצוניות עד שנמאס למוח לתעתע בו. כל זאת על מנת לעמוד שווה מול שווה מול המחשבות הטורדניות באמצעות מעשים לא ראויים, ובכך לנסות להשלים עם המוח המדוכא.

האידיאולוגיה הנאצית היתה מהפכה חברתית, שקראה לחזרה לתרבות הגרמנית הקדומה, לאודיניזם, ולשינויים קיצוניים בחיי הפרט.

יש גם בריחה מהמציאות באמצעות הקדשת זמן מוגזמת לאמצעי התיקשורת ההמוניים. אלה מחזקים מאד את המחשבות הטורדניות, כיוון שהם גדושים בפרסומות ובשלל מידע שלילי לאדם, ובכך מסיחים את דעתו או אף מחזקים מחשבות שליליות.

זאת הייתה התעמולה הנאצית שניהל גבלס, ושהציפה את גרמניה בכל דרך אפשרית: הרדיו, העיתונים, לוחות המודעות, הקולנוע, וכדומה.

תיאוריות קונספירציה הן תוצר של מחשבות טורדניות. אדם חושד לפיהן שזממו קשר נגדו והוא מתחיל לאסוף הוכחות לכך באופן שיטתי וכפייתי.

הספר 'הפרוטוקולים של זיקני ציון' בו מתוארת השתלטות יהודית על העולם היא מחשבה טורדנית של אנטישמים רבים.

חוק מרפי מתחום תורת הניהול קובע כי מה שעלול לקרות - יקרה. התפישה הרומנטית של הקיום, הדיאלקטיקה של מעל ומעבר, מגיעה באוויר לשיאים כאלה, שהגבולות בין טוב ורע הלכו לאיבוד אצל הנאצים בסחרחורת הגבהים, ופרחי הרוע צמחו למימדים תפלצתיים. השילוב בין תחושת החירות לקוצר הנשימה יצר את תחושת הסחרור ושכרון הטרוף שלהם.

האידיאולוגיה הנאצית הייתה ניסיון ליצור תבנית תיקון חברתית על פי תראפיית הגשטאלט.

המטרה של תרפיית הגשטלט, מילה שפרושה בגרמנית 'תבנית', היא ליילד מחדש חלקים מוכחשים ומודחקים בתוך אישיות האדם, כדי לאפשר לו לחיות חיים מלאים ומספקים. דרך התנסות רגשית יכול האדם לסגור עניינים בלתי גמורים אשר נלקחים מתוך הילדות המוקדמת, ולא מאפשרים התנהלות חופשית. כאשר כל ההסברים ההגיוניים לא עובדים, נגמר ההיגיון, ומתחילה החוויה. אירועים טראומטיים אשר אירעו לנו בילדות המוקדמת של חיינו הם אינן הבנות, הן חוויות, ולכן רק חוויה מתקנת יכולה לסגור מעגל.

הנאצים פעלו על פי גישת הגשטלט, כגיבוב של דבר על דבר. היטלר שיחזר את החוויה הטראומטית אשר הייתה לגרמנים ממלחמת העולם הראשונה, וייצר עבורם חוויה מתקנת בדמות חזרה לעממיות הגרמנית וטוהר הגזע, אשר החזירו להם למראית עין את השליטה לחייהם.

אבי הנאצים, שניסה ליצור תבנית תיקון שרירותית בעולם שנראה היה לו כחסר סדר, היה ניטשה.

הבסיס לשיטתו של ניטשה היה הכרתו שהאל, כמושג שיכול לכונן מוסר בנפשו של האדם המודרני, מת.

ניטשה טען כי מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה. אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא מהפך ביסודות המחשבה האנושית.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה, וניטשה לא היה יוצא מהכלל מבחינה זאת. בתקופה בה פעל, חרצו ספינות האוויר והכדורים הפורחים נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. מקריאה מעמיקה בכתביו עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל, כיוון שהשליטה על המימד האנכי מאפשרת לאדם להשקיף כלפי מטה ולשקול, תרתי משמע, את ערכיו, באמצעות הפסיכולוגיה של הגרביטציה.

ניטשה קרא לגיבור הראשי של יצירותיו זרתוסתרא, על שם מייסד הדת הזורואסטרית הקדומה באיראן. זרתוסתרא תיאר מאבק קוסמי בין האמת לשקר, הנמצא ביסוד הקיום. דואליזם קיומי זה שתיאר, מתואר אצל ניטשה כשקילה האישית של עליונים ותחתונים.

מסקנת ניטשה הייתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון, דמות אידיאלית המגדירה בעצמה את מוסריותה.

מכאן הגיע ניטשה למסקנות אודות הצורך בהתחייבות למניעת לידת צאצאים חלושים. ניטשה כתב כי החיים אינם מכירים בשוויון זכויות בין החלקים הבריאים והמנוונים של האורגניזם. את האחרונים יש לקצץ, אחרת יחרץ דין הכלל. בהמשך כתב: 'מטרתנו היא ליצור את איש העתיד, מצד אחד על ידי היתרבות מבוקרת, ומצד שני על ידי השמדת המיליונים שלא יעמדו בתקן'.

הדואליזם מנוגד למחשבה הנוצרית-יהודית, בכך שאינו שם דגש בלעדי על הטוב והמוסרי. הרע בעיני הדואליסטי תופש 50 אחוז מסך ההוויה, ומכך גם בהתבוננותו השוטפת במציאות וביחסיו עם הזולת. בזאת בניגוד לחשיבה הדתית המערבית המקובלת, המניחה את הימצאות האל בכל מקום, ומכאן שקיומו של הרע מתבטל במהרה בזכות התמקדות בטוב, בחיובי.

החשיבה הדואלית תואמת לחשיבה המדעית שאפיינה את הנאצים, שדגלו במתמטיקה המסורתית, הקונסרבטיבית, העוסקת באובייקטיבי.

החשיבה המוסרית מתאימה לפיזיקה המודרנית המופשטת, לתורת הקוואנטים המערבת את הצופה הסובייקטיבי בתהליך הפיזיקלי.

הדואליזם הפך אצל הנאצים לסכיזופרניה פוליטית. סכיזופרניה, פיצול אישיות, היא מחלה נפשית המאופיינת כליקוי בתפישה או בביטוי של המציאות.

הסכיזופרניה היא ביטוי ראשוני של המצוקה האנושית. יש מוצא מהמצוקה בשתי דרכים עיקריות: קבלה עצמית והשלמה עם המציאות, או התנגדות הגורמת לחוסר שליטה במציאות.

לנאצים היו עשרות הזדמנויות לעצור את הרכבת הדוהרת בחוסר שליטה שלהם. הם יכלו למתן את החוקים נגד היהודים, בשעה שלא נשקפה מהם יותר סכנה מידית, במידה והייתה כזאת על פי אמת מידה כלשהי. העובדה שלא עשו כך, אלא המשיכו עד לביצוע תוכנית הפיתרון הסופי, מעידה על הימצאותו הברורה של 'וירוס אי השפיות הנאצי', שמקורו היה בחרון ובכעס העיוור.

הסכיזופרניה האישית אצל הנאצים נוצרה כתוצאה מסיטואציה, אשר רבים היו יכולים להיפגע ממנה, והיא הנסיבות הקיומיות עם תום מלחמת העולם הראשונה. נסיבות חיצוניות חמורות אלה לא היו תלויות בהם. אלה היו אירועים בעולם החיצון, אשר עשויים להיתפש בקרב רבים כקשים עד כדי כך שהם עלולים לגרום במקרים רבים גם למחלה נפשית.

לסיטואציה אובייקטיבית זאת היו השלכות על החשיבה. כוחות פנימיים פועלים, תעצומותיה של הנפש המוכה, נאחזו במערכת תואמת של הגות. החשיבה החיובית קרסה, והחל עיסוק אינטנסיבי בעולם הפנימי, ברגשות ובמחשבות. עיסוק היתר בעצמי יצר את עמודי-התווך של המחלה, אשר הביטוי להם הוא בתחילה מילולי.

הייתה זאת הדמגוגיה האידיאולוגית של היטלר, אשר כבשה את לב הציבור הגרמני, והעלתה לשלטון את מי שאמר מילים מסוכנות. בשלטון הדמוקרטי הסלחני הן נתפשו כמילים בלבד, גם כאשר הפכו לחוקים כדוגמת חוקי נירנברג.

את תחושת חוסר האונים של הגרמני המשכיל באווירת ההתלהמות המילולית ביטאה שריפת הרייכסטאג, משכן החוקים שפורשו ברבים כמילים בלבד.

כאשר ההתלהמות המילולית הופכת להתנהגות חיצונית, מובחנת בעליל מחלת הנפש, כתיפקוד לקוי במצבים חברתיים משמעותיים. ניתן להצביע בבירור על כל מי שמבצע פעולות מסוימות כי הוא מגלה סימנים של מחלת נפש.

לאחר שריפת הרייכסטאג ניתן האות, ושורה של תקנות חירום דרקוניות הוצאו לפועל. הן נבעו בעליל מזדון בלבד. הן היו בלתי שפויות לפי כל אמות מידה, בהיותן מסוכנות לנאצים עצמם לא פחות, כיוון שהזיקו לדימוי שלהם בזירה הבינלאומית באופן חסר תקנה, ומיד יצרו להם שונאים ואויבים.

האם ניתן לזכות את הנאצים מפשעיהם באשמת אי שפיות פוליטית זמנית. לא, כי בזמן שהמערכת הפכה לבלתי שפויה, האנשים המרכיבים אותה נותרו ברובם שפויים.

הגרמנים אשמים, כל אחד בנפרד. אין זאת המערכת שעושה את האדם, אלא האדם הוא שעושה את המערכת. בכל רגע נתון יכלו הגרמנים לעמת את ערכיהם האישיים בתוך התבנית בה נמצאו, ולראות את הדגל השחור מתנוסס בבהירות רבה.

לכל אדם באשר הוא יש מזבח צדק אישי, שאליו הוא פונה ובו הוא נאחז בעת מצוקה מוסרית. אזרחי גרמניה, משיקולי נוחות, לא עשו זאת.

הספר 'אנטומיה של האס.אס' מתאר את הדרך בה התממשה הסכיזופרניה הנאצית הלכה למעשה.

כרונולוגיה של התפתחות האס-אס ממחישה את המהירות בה הוא צמח באופן בלתי מבוקר, תוך שנים ספורות, מיחידה זעירה לכוח צבאי שהטיל את חתיתו על גרמניה והעולם:

19 באפריל 1925 – הופעה ראשונה של 'משמר המטה' של היטלר. יחידת האס-אס הראשונה מוקמת באותה שנה.

6 בינואר 1929 – היינריך הימלר הופך להיות רייכספירר אס-אס.

סתיו 1931- שירות הביטחון של אס-אס. מוקם על ידי ריינהארד היידריך.

31 לדצמבר 1931- מוקם המשרד לענייני גזע וישוב מחדש של האס-אס, בראשות ואלטר דארה.

28 לפברואר 1933 – ביום שאחרי שריפת הרייכסטאג, תקנות 'להגנת העם והמדינה' מניחות את היסוד לדיקטטורה הנאצית.

9 למרץ 1933 – הימלר הופך מפקד משטרת מינכן, והיידריך ראש המשרד הפוליטי של המשטרה בעיר.

17 למרץ 1933- הקמת יחידת 'ה-120' המיוחדת של האס-אס, בראשות סטפ דיטריך.

20 למרץ 1933- מחנה הריכוז בדכאו מוקם בפקודת הימלר.

1 לאפריל 1933- הימלר הופך למפקד משטרת בווריה.

26 לאפריל 1933- הקמת משטרת המדינה החשאית, הגסטאפו.

30 לנובמבר 1933 – חוק המשטרה החשאית הפרוסית.

1 לדצמבר 1933 – חוק 'הבטחת אחדות המפלגה למדינה'.

20 לאפריל 1934 – הימלר הופך סגן מפקד הגסטאפו הפרוסי.

22 לאפריל 1934 – היידריך הופך לראש הגסטאפו.

שליחיו הנאמנים של הפיהרר עשו את מה 'שההיסטוריה דרשה', אפילו אם פירוש הדבר היה להפר באופן מודע את החוק, הם עשו זאת מתוך שכנוע אידיאולוגי, והתגברו על כל משבר בהכרה שנבע מכך. ברייך השלישי, מי שהתנהגו כך יכלו להיות בטוחים שהם לא יקראו לתת דין וחשבון בשם החוק. יותר מכך, על פי טבע הדברים, אף פקודה לא יכלה להחליף אותם בנסיבות אחדות, יוצאות דופן או קשות יותר מאלה שהחייל והקצין הרגיל היה אמור להתמודד עימן, אשר הבסיס היחיד לציות היה אצלם חובתם הכללית כאזרחים.

ניסיונות רבים נעשו להוכיח כי אנשי האס-אס שצוו להשתתף בפשעים המוניים היו בעלי אותה חובה בדיוק כמו כל חייל גרמני, פקיד או אזרח, ושבאופן בסיסי כל אחד היה יכול לקבל את אותן הפקודות, וכי סירוב למלא אותן פירושו היה הפרת החובה כאזרח. דבר זה אינו נכון כלל.

פקודות אלה עסקו באמצעים שמידת נחיצותן לא הייתה מובנת לרוב העם הגרמני. ברור אם כך שאלה שצייתו להן לא היו תחת אילוץ הדומה לזה שהאזרח הגרמני הרגיל ראה כמקובל.

באחד מנאומיו אמר הימלר: 'זה כל מה שיש לי לומר על השאלה היהודית. אתם יודעים כעת את כל הסיפור, ותשמרו אותו לעצמכם. בעתיד הרחוק יתכן ויהיה זה מן הראוי לשקול אם העם הגרמני כולו צריך לדעת יותר על הנושא. אני מאמין כי מוטב שאנו הנמצאים כאן נישא את הנטל עבור עמנו, שניקח את האחריות על עצמנו ונישא את הסוד עימנו לקבר.'

עלינו לשמור על חוש איזון לגבי התמונה ההיסטורית של הרייך השלישי והאס-אס. למרות שהפרת כול החוקים הייתה העיקרון המנחה של שניהם, יש מידה רבה של הפרזה וטעות בתפישה כי מעשיהם נבעו מאי שפיות. לא כן הוא. רבים ממעשיהם נבעו מתוך מחשבה נורמאלית.

בשיטה הנאציונל סוציאליסטית היו שתי מערכות הוצאה לפועל. האחת רשמית ומקובלת, והשנייה בלתי רשמית ובלתי מקובלת, ולמעשה מנוגדת לרישמית.

במילים 'רשמי' או 'מקובל' הכוונה היא למערכת המתנהגת על פי הנורמות המקובלות על החברה התרבותית, שלטון החוק, חופש הפרט, וכדומה. במילים אחרות, מערכת מסודרת. המילים 'בלתי רשמי' ו'בלתי מקובל', מתייחסות למערכת שאינה מכירה באף נורמות או חוקים, היא שרירותית, ובלתי מבוקרת, בלתי מסודרת.

בהקבלה לשתי מערכות אלה של הוצאה לפועל היו שני סוגים של פקודות והוראות: ההוראה הרשמית והמקובלת, וההוראה האידיאולוגית והחריגה. המצב בפועל היה מורכב יותר, במובן זה שעניינים רשמיים ובלתי רשמיים לא ניתנו להפרדה לשתי ספירות נפרדות ברורות, ולכן ממוסדות, אלא חפפו, ופעלו הדדית זאת על זאת. משמעות הדבר היא שבספירה הרשמית הנורמות הפכו בהדרגה חסרות תוקף, ובאותו זמן, בספירה הבלתי רשמית נבנה קוד חוקים נורמאלי למראה.

דוגמאות לשחיקה ולביטול של נורמות שהיו מקובלות עד כה הן: פירוש החוק כך שיותאם לאידיאולוגיה הנאצית, התערבות היטלר בעצמאות מערכת המשפט, פסקאות מקיפות בחוקים חדשים, מתן עוצמה יוצאת דופן לרשויות מסוימות, פטור מעונש על פשעים שבוצעו כתוצאה מקנאות לרעיון הנאצי.

העובדה שבתוך התנועה הנאצית התבססו כל מיני חוקים נורמאלים לכאורה ניתנת להסבר בקלות. לנוכח הטוטאליות של שלטון העריצות. אף חברה אנושית אינה יכולה להתקיים בלי חוקים כאלה. אך חוקים אלה היו בעיקרם טכניים או ארגוניים בטבעם, וניתן היה להחליף אותם בלי קושי בכל עת שהופיעה הזדמנות פוליטית. יש דוגמאות רבות לרמיסה ברגל גסה של מנהיגי הנאצים את התקנות שהם עצמם הוציאו, אם המציאות הפוליטית דרשה זאת.

באס-אס עצמו נבנה גוף תקנות נורמאלי לכאורה במהלך השנים. הצמיחה המהירה של הארגון ותפקידו דרשה טכניקה ביורוקרטית יעילה, גם לאור העובדה שהארגון מומן בכספי מדינה. כך נוצרו או יובאו נורמות חוקיות לצרכי משמעת ורווחת אנשי האס-אס. אין זה משנה את העובדה כי האס-אס היה אב הטיפוס של ארגון בלתי רשמי, וכי הוא נשלט בהתאם, יותר מאשר כל ענף אחר של התנועה הנאצית.

מבול התקנות נגד היהודים שהטילו הנאצים, מליל הבדולח ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, תקופה של פחות משנה, ביטא יותר מכל את המעבר של גרמניה ממדינה נורמאלית למדינה בלתי שפויה:

בנוסף לסגירת ומכירה כפויה של רכוש היהודים, כללו הצווים את הרחקת היהודים מבתי הספר והאוניברסיטאות, איסור התנועה שלהם באזורים מסוימים, איסור על ביקור בתיאטראות, אולמות קונצרטים, מוזיאונים, איצטדיוני ספורט, בריכות שחייה וכך הלאה, וביטול רישיונות הנהיגה והרכב. הפקודה השביעית, על פי חוק האזרחות של הרייך, שניתנה בחמישי לדצמבר 1938, הפחיתה את הפנסיה לעובדי ציבור יהודיים לשעבר. השמינית, אסרה על עיסוקם כרופאי שיניים, וטרינרים וכימאים. ב-21 לפברואר 1939 נדרשו היהודים למסור את כל הכסף והזהב שברשותם וכל אבני הערך. צו משלושים לאפריל 1939 ביטל את חוק הגנת הדייר ליהודים, מה שהביא לגירושם מדירותיהם. יהודים שהיו מסוגלים לעבוד נקראו באופן תדיר לעבודות כפייה.

מיום ליום הפך ברור יותר ויותר כי התקנות האנטי יהודיות נובעות מזדון לשמו.

על אף הזדון, הזכירו התקנות שהוצאו את תקופת מגיפת השפעת הגדולה. דבר זה יכול להסביר את האדישות שבהן הן התקבלו בציבור הרחב.

הדיקטטורה הנאצית דיכאה את האישיות של האזרחים באמצעות מתן תוקף ל'עיקרון הפיהרר', לפיו הציות לפקודה הוא הזכות הנעלה ביותר. האדם הנאצי חזר לפעול על פי המוח הפרימיטיבי, המתאפיין בשני חלקים בלבד: חלק שמקשיב ומציית, וחלק אקסטאטי.

את תחושת הפרדוקס והסכיזופרניה הנאצית העצימה התנהלותו של היטלר בזירה הפוליטית הבינלאומית ובזירה הצבאית. המלחמה שהכריז מלכתחילה הייתה נגד שתי חזיתות, הקומוניסטית והקפיטליסטית. בהמשך, ניהל את מלחמת העולם השנייה בשתי חזיתות, מזרחית ומערבית. היה זה פיצול כוחות נפשי, לא פחות מאשר פיצול כוחות חומרי.

במלחמת העולם השנייה התמוססה התרבות האירגונית הנאצית. הייתה זאת תקופה בה החל הדואליזם, שגרם לאי שפיות אישית ומערכתית, להשתלט על השלטון הנאצי, בעיקר כתוצאה מהתפתחות האס-אס, שהלך והתעצם למימדים קולוסאליים. התחוללה התלהטות יצרים בתהליכי קבלת ההחלטות.

כיוון שאי אפשר היה להיטלר לדעת כל פרט ופרט, היו החלטות רבות מתקבלות ב'רוח רצון הפיהרר'. כמובן שתוצאה מכך כל החלטה הפכה להיות מקור לחילוקי דעות, ונאכפה לבסוף על ידי בעלי השררה באמצעות כוח.

כולם פחדו מכולם, והתוצאה הייתה שהמערכת יצאה מכלל שליטה, והבגידה בעמיתים הפכה לנחלת הכלל בקרב הנאצים. הנאמנות ל'עצמי', שהיא עיקרון מרכזי אצל 'האדם העליון', הפכה את הבגידה לכוח מניע מרכזי. תופעת הבגידה בזולת הלכה והתגברה, עד שהפכה לבגידה חסרת היסוס בצלם האנוש. העדר צלם האנוש הפך לוודאות היחידה.

על הקלות שבה יכולה להשתלט חשיבה דואליסטית סכיזופרנית על האדם מלמדות גם תופעות אנושיות שוליות יותר:

במדינת ישראל, בעשור השני לקיומה, הייתה נפוצה ספרות הסטאלגים. הייתה זאת הזדהות פרוורטית של הקורבן עם תליינו.

הרופאים הנאצים כאובייקטים סקסיים הם אחד מנושאי ההתעניינות העיקריים של התלמידים במסעות לאושוויץ.

הייתה התעלמות, בקרב הישוב העברי בארץ ישראל בעת המלחמה, מהידיעות אודות השואה. הייתה גם שמחה לאיד וניכור מוחלט מצד הישוב כלפי אלה שבאו אחרי השואה. נלוותה לכך השאלה המתריסה שהופנתה כלפיהם: מה עשית כדי להישאר בחיים?

בקרב ניצולי השואה עצמם, כתוצאה מההתכחשות הביקורתית לסיפוריהם, התפתחה גם תפישה לפיה הזוועה במחנות הריכוז התרחשה ב'פלנטה אחרת'. כלומר, השואה אינה יכולה להיות מתוארת למי שחי חיים נורמאליים.

הסרט 'ג'ונסון' מתאר את מדיניות החוץ העיקשת של הנשיא האמריקני בתקופת כהונתו, שהתאפיינה בהתעצמות מלחמת וייטנאם, יחד עם הניצחון במרוץ לחלל.

השאפתנות של ג'ונסון להביא להכרעה במלחמת וייטנאם הייתה התבטאות של הנפש האווירית באופן תת מודע. היוהרה שחש בעיקבות הישגיה של תוכנית החלל הייתה כזאת, שלא איפשרה כניעה ללחצים בתחומים אחרים.

לא ניתן לשנות את טבע האדם. הנפש האווירית מציעה את פיתויה הרב מכל דווקא בעת קבלת ההחלטות בערפל שאינו מאפשר למוח האנושי לנתח של כל המשתנים.

· תמיכת רופאי גרמניה בנאצים

דו המשמעות המוסרית הזאת הייתה הקרקע הפורייה גם למוסר הכפול של הרופאים הנאצים, שדגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית ומשפטית, אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים.

ציבור הרופאים ידוע בעולם כקבוצת אוכלוסיה בלתי יציבה מבחינה נפשית, ששיעור המכורים לסמים והמתאבדים בקירבה גבוה פי כמה לעומת כלל האוכלוסייה. הרופאים בגרמניה חיו במצב נפשי שביר. מצבם הנפשי היה כה שביר, עד שהיו מסוגלים להפוך לאנשים אחרים לגמרי. הם לא היו מספיק חזקים. הם הרגישו אשמה לנוכח מצבה של האוכלוסייה, שעברה תקופה כה קשה. הם חשו פושעים על עצם הישארותם בחיים. הם התפתו לנאציזם.

ב-30 לינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון, ברוב מכריע של העם הגרמני. האזרחים מיהרו להתאחד סביב המפלגה החדשה. גם רופאי גרמניה לא רצו להישאר בחוץ. הרופאים שלחו מכתב ברכה לקאנצלר החדש: 'הרופאים הגרמנים מתייצבים בעונג רב לשירות הפטריוטיזם, ונשבעים למלא חובתם בנאמנות מירבית, כמשרתי בריאות האומה'. סיסמתם הפכה להיות: 'לעבוד למען הפיהרר'.

הרופאים נמצאים בחזית המדע, במקום בו תשובות למחלות נמדדות בהצלחות של ניסויים חדשניים ומרתקים. מה שמניע הרבה רופאים צעירים הוא האתגר, החדשנות, שאותם הם מחשיבים כערך עליון.

לכן מערכת הערכים של הרופאים היא רדודה לעיתים. הם עלולים לשאול האם לא מותר, למען התפתחות המדע, להקריב בני אדם.

הרופאים קיוו להשיג בתמיכתם בהיטלר מספר מטרות:

לרופאים צעירים שנכנסו למקצוע ציפתה רק אבטלה. רופאים מבוססים התלוננו על משבר ברפואה. המפלגה הנאצית הבטיחה מקומות עבודה, ורוח חדשה שתנחה את הרפואה.

כמו המטוס, הרנטגן היה טכנולוגיה חדישה, שאיפשרה לכל אחד לקחת חלק בניסוי החברתי החדש של הנאצים.

צילומי הרנטגן ההמוניים ביטאו סוג של שקיפות אנושית, שעלתה בקנה אחד עם המימד האווירי, כפי שהתבטא גם בפופולאריות של ארכיטקטורת הזכוכית בגרמניה הנאצית.

עם כול חשיבותם, תרמו צילומי הרנטגן ליצירת מקסם השווא של ההונאה הנאצית, כפי שהתגלמה לדוגמא במצעדי הראווה שלהם.

כרטיסיות סטטיסטיקה היו מרכיב נוסף ברפורמה במערכת הבריאות. המוטו החדש של הרופאים היה לשמור על מסמכים ומספרים. בשנת 1939 החל תהליך אגירת המידע על כול תושבי הרייך. בעזרת מערכת כרטיסיות ניקוב מודרניות של אי.בי.אם החל המירשם הרפואי של האוכלוסיה הגרמנית כולה.

באמצעות סטטיסטיקה זאת איתר הגסטאפו בקלות ובמהירות את כל היהודים, בעת שהונחתו עליהם הגזירות.

האפליה על רקע מוצא ותורת הגזע שזורים זה בזה קשר בל ינתק, מעצם הגדרתם. כל מיון של בני אדם על פי תכונות חיצוניות, אובייקטיביות ככל שיהיו, מתעלם במודע מכך שבני האדם שווים.

תורת הגזע נתפשה כמשלימה את הרפורמה במערכת הבריאות הציבורית בגרמניה. תורת הגזע הבטיחה התייעלות המערכת, הן על ידי חיסולם של חולים חסרי תקנה, והן על ידי סילוקם בכל דרך של מיעוטם שאינם נורדים, דהיינו היהודים ויתר כהי העור, שהימצאותם בגרמניה, לעיתים בתנאי דיור ומחייה לא נאותים דיים, לא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הבריאותיות החדשות והחמורות.

במשרד למדיניות הגזע של רודולף הס במינכן, שהוקם עוד בראשית השלטון הנאצי הותוו, יחד עם התוכניות הראשונות ל'המתת החסד', גם קווים מנחים לנושא 'השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע'.

נייר עבודה אחד עסק ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים', ונכתב בו: 'מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן היא לתפקד כגזע אדונים, להנהיג אפרטהייד נוקשה, כך שאדונים ומקומיים יחיו באזורים נפרדים. כל התקשרות תהיה רק באמצעות היתר רשמי. יחסי מין יהיו אסורים לחלוטין, ועונש מוות יהיה צפוי לשותף המקומי'.

ב-2 ליוני 1935 נפתח, בכפר ציורי בצפון גרמניה, בית הספר הנאצי להנהגה למקצועות הרפואה. הוכשרו בו רופאים ליישם את חוקי תורת הגזע: התורשה, הרבייה, הבחירה, הישרדות החזקים.

המשתתפים בקורסים היו רופאים מתחומים שונים, וכן אחיות. הם התגוררו בקסרקטינים כמו של חיילים, ועברו משטר הדרכה דומה לזה של חיילים.

שיאו של כול קורס היו ההשבעות הטיקסיות בסיומו, בהן הכריזו התלמידים: 'אנו נהיה הגונים, נאמנים, וחברים רק לאחינו לדם, ולא לאף אחד אחר'.

בית הספר הכשיר את מנהיגי הרפואה הנאצית בתורת התורשה והגזע, וצייד אותם לביצוע יעיל של המתות חסד, וכמובן גם לתפקידיהם במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז.

'המתת החסד' ו'המתת היהודים' השלימו זה את זה, בגמישות המותאמת לצרכים, כפסגתה ותחתיתה של הרפואה הנאצית, כמו שהאפליה על רקע כלכלי והאפליה על רקע מוצא משלימות זה את זה. יחד הם שיקפו היטב את הסכיזופרניה הפוליטית הנאצית. הם היו כרוכים יחד תחת ערך העל של האדם העליון.

אך בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה.

לכן כל הנימוקים 'ההגיוניים' בעד תורת הגזע ונגד היהודים, שיכלו הרופאים להעלות, לא עמדו במבחן המציאות. ברשימה הפשוטה של 'בעד' ו'נגד', שכל אדם מסודר יודע לעשות לפני שהוא בא לקבל החלטה חשובה, היה הרבה יותר 'נגד' מאשר 'בעד'. עקירת עמוד התווך היהודי של החברה והכלכלה הגרמנית גרמה לגרמניה נזק עצום ומיידי, ישיר ועקיף. תורת הגזע עצמה הייתה מפוקפקת ביותר, כיוון שכל בר דעת יכול היה להבין כי מדובר בלא יותר מהפיכת בני אדם לבהמות המושבחות לתכלית מסוימת.

על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש.

האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי יאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה.

מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, ו'הפכו לאריות', כפי שזה נקרא.

הרופאים נאלצו למכור את המרפאות בהרבה פחות מערכן. לרופאים נאצים מובטלים רבים, הזדמנות כזאת היתה הגמול על נאמנותם להיטלר.

רוב הגרמנים היו אנטישמים, וללא אהדה ליהודים. אולם, היה הבדל תהומי בין האנטישמיות ה'רגילה' של הרוב הדומם, לזאת הקיצונית והבלתי מתפשרת של המשטר הנאצי.

היהודים בגרמניה נתפשו לעיתים כגזע מוצלח, בשל מצבם החברתי ומעמדם במדע, אך הם פשוט לא התאימו לחברה החדשה, 'הארית'.

הרופאים הנאצים, שתמונת המצב הכללית הייתה ברורה להם, הפכו לפושעים לכל דבר, כיוון שהם זכו לרווח ישיר עצום כשתפשו את מקום הרופאים היהודים הרבים.

הנפש האנושית מזדהה עם המרומם והנשגב כמשקף את ערכיה הנעלים ביותר, כולל הבריאותיים. כאשר מימד אנכי זה לובש ביטוי מוחשי חדשני, כדוגמת המטוס או הטיל, מנסים להשתלב בכל דרך שהיא כל מי שאינם שותפים ישירות לתהליך החדש. הקשר בין המימד האנכי לתעופה מקביל לקשר בין תורת הגזע והאנטישמיות. שני צירים אלה צולבו, ויצרו את ארבעת רוחות השמיים הנאציים.

הרופאים הנאצים חיפשו את הדרך להשתלב. הרוח הרעה שאחזה בהם חיברה בנפשם את המימד האנכי עם תורת הגזע.

'טוהר הדם', המושג המרכזי בו דגלו הנאצים, אולי נתפש כפשטני מידי בקרב הקהילייה הבינלאומית, בשל היותו כרוך בתודעה עם נישואי קרובים. אך עוצמתו בקרב הגרמנים הייתה עזה, כיוון שהיטלר ערך חיבור אינטואיטיבי בין 'טוהר הדם' למימד האנכי, כמזקק ומטהר של הדם. הדבר הישרה קסם על רופאי גרמניה, שראו בכך הזמנות. האוויר הצח הוא סגולת הריפוי הטבעית והחשובה ביותר למגפות דרכי הנשימה, והיהודים נתפשו כמי ש'הרעילו' את האוויר בעצם נוכחותם.

האדם הממוצע, וההמון בכלל, חשופים למניפולציות סוגסטיביות, כיוון שאוצר המילים בו הם יודעים להשתמש בחיי היומיום הוא מוגבל. אוצר מילים זה אינו מסוגל לתאר את המציאות רבת הפנים בשלמותה. כתוצאה מכך האדם נוטה להפוך את זולתו וסביבתו לסטריאוטיפים, ופועל בהתאם.

הצטרפות הרופאים להיטלר בדה-הומניזציה של היהודים, העצימה מאד את תדמיתם השלילית בקרב ההמונים בגרמניה. משעירים לעזאזל הם הפכו לדמונים מרכיבים קרני שטן, כמו שצוירו בקריקטורות הנאציות של השבועון 'דר שטירמר', שתפוצתו הגיעה לחצי מיליון עותקים בשנת 1935.

· הסוגסטיה והכישוף הנאצים

אנשים שמזדהים עם דמות, כמו שהגרמנים הזדהו עם היטלר, ומתחילים לאמץ את התנהגותה בחיי היומיום, עושים זאת מתוך בחירה. אופנתי לראות בזה תהליך לא מודע, אך למעשה הכניעה לסכיזופרניה ולדמוניזציה הנאצית הייתה בחירה של אנשים שפויים, שחשו חלשים מכדי לעמוד על חרותם האישית כחלק מחרות בני האדם בכלל. בחירה כזאת מתוארת גם בספרות אודות חולי נפש, אשר בוחרים לעיתים להישאר חולים, ואף להידרדר לתהומות הקטטוניה, בגלל חולשתם האישית, שלעיתים היא מנומקת כסיבה זאת או אחרת. אצל ההמון, מתיקותו של הרוע משליטה את קיסמה, למרות שמחירו נקוב מראש.

העולם הפך לכפר גלובאלי, במלוא המשמעות של הביטוי, במהלך המאה העשרים, עם המצאת המטוס אשר ביטלה את משמעות הגבולות הגיאוגרפיים הפיזיים. עידן הניו אייג' לא פסח גם על גרמניה בשליש הראשון של המאה ה-20. התפשטו בה מאד, כמו בכל העולם המערבי, האמונות האלטרנטיביות למיניהן, ששולבו בניאו- פאגניזם שהיה מיסודות תחיית הלאומיות הגרמנית. יחד עימן התפשטו, כחלק מהאמונה בכוח הרצון הניטשאי, גם האמונה בכוחות הסוגסטיה, ואפילו בטכסי כישוף. די כי האדם יקדיש אחוזים בודדים מזמנו להשאה סוגסטיבית, פעילה או סבילה. בשל האפקט העז, הרושם אותם מותירים פעילויות כאלה הוא חזק, והם נותרים בזיכרון לטווח ארוך.

האילוץ הסוגסטיבי התאים לתחושת העליונות הנאצית, שכן הם חשו עצמם בעל כוחות עליונים, ורצו להשיג שליטה על מוחותיהם של אנשים אחר ולתפעל אותם לצרכיהם. המכשף הסוגסטיבי מעמיד עצמו באופן קבוע בסיטואציות של שליטה. כך הצד השני מרגיש נחות בדעתו עוד לפני שהופעלה עליו המניפולציה.

אין ספק שהנאצים תקשרו באמצעות הכוח המדמה והמחשבות בצורה מוצלחת מאד. 'עיקרון הפיהרר' הצריך את השימוש בכוח עצום זה. בהיות בני אדם רבים מאוחדים יחד ברצון ובדעה אחת, רב וגדול מאד כוחם להוציא לפועל את מחשבתם, אפילו הרצון הוא מעוות ורע.

היהודים היו קורבנות דמוניזציה, ובדרך זאת הפכו לנשק התועמלתי החזק ביותר של היטלר, שאותו הפעיל ביעילות קטלנית.

ב'דר שטירמר' צוירו היהודים בתחתית התהום, כשטן בגיהנום בהתגלמותו, והדבר הפך מידית כל גרמני אחר לעליון עליהם. הוא יכול היה לנסוק מעלה מתוך מצוקת ההוויה רק מתוך שהיישיר מבט לעבר תהום דימיונית זאת שצוירה עבורו. היתה זאת נסיקה הפוכה, תוך צלילה, ריקה מדימוייים חיוביים, והיא הכשירה את הקרקע למניפולציות רבות בנפש ההמון הגרמני.

בעולם יש אנרגיות חיוביות בצד האנרגיות השליליות. האדם יכול לבחור בין קבוצה ששייכת לאור או קבוצה ששייכת לחושך. כוח הסוגסטיה אינו מסוגל לפגוע בבן אדם שהמוח שלו מפותח דיו, כל אבני היסוד בו בריאים ודעתו מגובשת עליו.

ציבור המשכילים הגרמנים, והרופאים בפרט, היו בעלי מודעות עצמית גבוהה. תודעתם הייתה ברמה שבה אי אפשר לגנוב את החלומות והחזונות האישיים. הם היו בעלי שליטה מלאה בחייהם.

לכן, למרות שלמהלכים רבים של היטלר קדמו השאה סוגסטיבית רבת עוצמה באמצעות תעמולה ומכוח 'עיקרון הפיהרר', ברור כי לא היו אלה שהניעו את הרופאים ויתר המשכילים הנאצים.

המשכילים הנאצים הונעו על ידי שכנוע עצמי, אוטוסוגסטיה פשוטה שהיה בכוחה לשכנע אופורטוניסטים כי הנאציזם הוא תנועה איתנה, ואפשר להצטרף אליה וליהנות מחסדיה ככל שחפצים.

היהודים צוירו בדמות השטן שלא באשמתם כמובן, שכן עם אמונת היחוד באל עליון משקץ כל אמונה פגאנית. לכן יתכן כי הנאצים פעלו, בנוסף להשאה התעמולתית והסוגסטיבית, גם באמצעות טכסי כישוף ישירים, שיתכן והיו ההשראה האמיתית לתיאור היהודים בדמות השטן:

- הגנרל הפרופסור הנאצי קרל האושופר התפרסם כרב המכשפים בגרמניה בעשור הראשון של המאה העשרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא פנה לחקר מרחב המחייה ולסיוע להיטלר.

- אדולף היטלר התפתח מבחינה רוחנית במסגרת כת מיסטית קטנה בגרמניה של שנות ה-1920. היטלר הונחה לדבריו על ידי כוחות על טבעיים, שהצילו אותו במקרים רבים. שנים מאוחר יותר טענו אחדים כי הופנטו מכוחו המיסטי, בניסיון להסביר מדוע הלכו שבי אחריו ונכנעו לברבריזם ורצח מעבר ליכולת ההבנה.

- היינריך הימלר טיפח את אמונת הניסתר הנאצית כדת הרישמית, והאמין שהוא צאצא של מכשפה מימי הביניים. בכירי האס-אס ערכו באופן אינטנסיבי טכסים מיסטיים שונים בתקופה בה פקדו על 'הפיתרון הסופי'. בתום המלחמה נמצאו בגרמניה אלפי שאמאנים טיבטים במדי אס-אס, שהתאבדו ולקחו עימם לקבר את סודות המיסטיקה הנאצית.

· אויגן פישר ותורת הגזע

אויגן פישר, 1874-1967, היה פרופסור גרמני לרפואה, אנתרופולוגיה וגנטיקה. הוא היה אחד האחראים הראשיים לתיאוריה המדעית הנאצית של טוהר הגזע, שהצדיקה את השמדת היהודים, הצוענים, והחולים הכרוניים, והובילה לעיקור חובה של מאות אלפי אנשים אחרים, שהוערכו כפגומים מבחינה גזעית.

פישר החל את הקריירה המדעית שלו בנאמיביה, בסוף המאה ה-19. נאמיביה הייתה הקולוניה הגרמנית הראשונה והחשובה ביותר, שהמושל הראשון שלה היה אביו של הרמן גרינג. המדיניות הרשמית שהונהגה במקום הייתה: להיפטר מהעם הנאמיבי, לגזול את אדמותיהם, הבקר שלהם, ולהפוך אותם לעובדי כפיה. כאשר התמרד העם הנאמיבי, שנים ספורות לאחר מכן, ריסקה אותם מכונת המלחמה הגרמנית, שחיסלה אותם כמעט לחלוטין. היה זה רצח העם הראשון שביצעו הגרמנים, שבישר ישירות את רצח העם היהודי.

פישר חקר בקפדנות את האנתרופולוגיה וחיי החברה של אחד השבטים הנאמיביים, קהילת 'הבאסטר' שהייתה מגזע מעורב. ממצאיו היו כי בני התערובת סובלים מחולשות התנהגותיות מרובות לעומת 'טהורי הגזע'.

ממצאיו פרסמו אותו בעולם. בגרמניה הוא הפך לסמכות עליונה. כך היו בגרמניה תומכים רבים לתורת הגזע הרבה זמן לפני שהיטלר עלה לשילטון. זאת לא הייתה רק המפלצתיות של היטלר כפי שנוהגים לתאר.

פישר יסד כתבי עת, ופרסם מחקרים מדעיים לאינספור, שתרמו רבות להתפתחות תורת הגזע בעולם.

בתחילת שנות ה-1920, הוא ושניים מעמיתיו פירסמו ספר לימוד בנושא בשם 'תורשה אנושית וטוהר הגזע', שהייתה לו השפעה רבה וזכה למהדורות רבות. הספר הפך להיות הספר הסטנדרטי לביסוס האידיאולוגיה הנאצית. המחברים התגאו בכך שחלק ממנו צוטט בנאומיו של היטלר.

פישר הצטרף למפלגה הנאצית עם הקמתה.

ב-1927 התמנה כמנהל המכון החדש 'מכון קייזר וילהלם לאנתרופולוגיה, גנטיקה אנושית וטוהר הגזע' בברלין.

הוא שימש כמנהל המכון עד 1933, שאז מינה אותו היטלר לרקטור אוניברסיטת ברלין היוקרתית.

פישר פיתח תחת המשטר הנאצי את האבחנות הפיסיולוגיות שבהן השתמשו כדי לקבוע מוצא גזעי. הוא וחבר עוזריו ביצעו מדידות בקבוצות גזע שונות, כדי למצוא אישור מדעי לתיאוריות שלו.

תחת שרביטו של פישר בוצע העיקור הראשון של קבוצת אוכלוסיה בגרמניה. היו אלה מאות מבניהם של נשים גרמניות, שהתחתנו עם חיילים צרפתים ממוצא אפריקני ששירתו בחבל הריין.

דוקטרינת הגזע שלו הייתה מכובדת ברחבי העולם. הוא שמר על קשרים רבים מחוץ לגרמניה. הרשת הגזענית הייתה פעילה גם באמריקה. הוא קיים ידידות הדוקה עם המומחה האמריקני לגזע צ'רלס דוונפורט.

רוב תומכי טוהר הגזע בארצות הברית בראשית המאה ה-20 הוטרדו מאד ממה שראו כבעיות חברתיות בערים הגדולות. כוונתם הייתה לסייע לפתרונן על ידי זיהוי הגורם כבעיה גנטית-ביולוגית, ולא כבעיה שנגרמה על ידי מבנה החברה. הם רצו לזהות אנשים נחותים גנטית, ובעלי נטייה גנטית לאלכוהוליזם או פשיעה, ובדרכים שונות להניאם או למנוע מהם להתרבות.

חלקים רבים באוכלוסיה תרמו כספים לממון קורסי קיץ לחוקרי גזע חובבים. אמריקנים רבים השתתפו בהתלהבות, ושלחו רישומים של מוצאם, ושל מחלות משפחתיות. חקר רביית בני אדם הפך לתחביב פופולארי בארצות הברית. התקיימו 'תחרויות משפחה', בהן אילן היוחסין נשפט כפי שאיכרים שופטים בהמות.

המאפיין האחר של התנועה האמריקנית היה הגבלה על הגירה כאמצעי לבלימת זרימת 'גנטיקה פגומה' לארצות הברית. הם הצביעו על קבוצות אתניות מסוימות שנחשבו לבעלות מספר רב של גנים פגומים, ורצו להגביל את הגירתן באופן בררני.

אחרי 1933 היו תומכי טוהר הגזע האמריקנים נרגשים ואחוזי קנאה לנוכח העבודה שנעשתה בגרמניה, בגלל המהירות שבה הצליחו חוקרי הגזע הגרמנים להעביר חקיקה שהייתה כה קשה וגזלה זמן רב בארצות הברית. הגרמנים במקביל גילו עניין, ויכלו להצביע על ארצות הברית כמי שהתחילה בחקיקה כזאת זמן רב לפני גרמניה.

בארצות הברית עוקרו עשרות אלפי אנשים. מדינות אחרות נקטו אף הן בהליכים של עיקור כפוי. אך ספקות בנוגע לעבודת המשרד לחקר הגזע החלו להתגבר בארצות הברית, ומימונו הופסק ב-1939. באותו זמן, בגרמניה המושג 'היגיינה גזעית' התקדם ללא מעצורים אל השיא המבעית.

בארצות-הברית, בין שנות ה-1880 לשנות ה-1920, גם הוכנסו מספר חסר תקדים של אזרחים לבתי חולים לחולי נפש. אך לא היתה זאת בעטיה של מגיפת אי-שפיות. בתי-החולים קלטו מספר הולך וגובר של קשישים אשר לא ניתן היה לקלוט אותם, בהעדר משאבים כספיים מספיקים, בבתי-אבות רגילים. משבר כלכלי מתמשך הכריח את המערכת החברתית לגלות גמישות ומורכבות רבה יותר במתן מקום מגורים לאלה שלא היו יכולים לדאוג לכך יותר בכוחות עצמם.

התורה הנאצית ייחסה חשיבות מיסטית כמעט ל'טוהר הדם': במאבק הדמים העל-דורי בין הגזעים השונים, אשר בו ראתה את תמצית קיומו של המין האנושי ואת תמציתה של ההיסטוריה האנושית כולה, ינצח בעל הדם הטהור יותר.

הדברים היו ברורים כשמדובר על עירוב בין גזעים: 'מטרתו המוצהרת של היהודי הינה לטמא את הגזע הארי בזרעו השפל, ובדרך זו לנצח במלחמת הגזעים. אך גם בתוך הגזע הארי עצמו יש לפעול לטיהור ולסינון בלתי פוסק של אלו שאינם ראויים לחיות ולהתרבות.'

אדולף היטלר קרא מספר מאמרים אודות טוהר הגזע במהלך מאסרו בכלא לנדסברג. המנהיג לעתיד הגיע למסקנה כי גרמניה העתידית תוכל להיות חזקה שוב אם המדינה תיישם עבור החברה הגרמנית את העקרונות הבסיסיים של טוהר הגזע והתורשה.

ב'מיין קאמפף' כתב היטלר כי 'יש רק חרפה אחת: להביא, על אף מחלתו וליקויו של אדם, ילדים לעולם. וכבוד אחד נעלה ביותר: להימנע מעשות כן'.

הוא האמין גם שהחזקים וטהורי הגזע חייבים להיות מומרצים להיות הורים לעוד ילדים, והחלשים והבלתי טהורים מבחינה גזעית חייבים להיות מנוטרלים באמצעות שיטה כזאת או אחרת.

לדברי היטלר, החברה המודרנית מקיימת, באורח ארור ובלתי שפוי, ובכל מחיר, דווקא את המקרים הפתולוגיים, ומצד שני נוטלת את חייהם של מאות אלפי ילדים בריאים כתוצאה מתכנון הילודה או הפלות, וכך נוצרת בהדרגה אומה של מנוונים וחולים.

בתוכנית 'לבנסבורן' עודד הימלר נערות צעירות להיכנס להריון מאנשי אס-אס 'טהורי גזע'. הנערות שהרו שהו בתקופת ההיריון בבתי מרפא מיוחדים, והתינוקות שנוצרו כתוצאה מזיווג זה גודלו על חשבון המדינה. הצד השני, והאפל, של מטבע זה, היה סילוקם של אלו שאינם ראויים להתרבות, אם באמצעות עיקור כפוי, או באמצעות רצח המוני.

היחסים בין חוקרי הגזע לבין המוסדות הנאציים למדיניות היו מאוזנים והדדיים. במידה רבה, המדענים היו מעורבים במדיניות מרצונם. הם שירתו בועדות מומחים וכמורי מדיניות הגזע הנאצית.

מרכז ללימודי גזע נאציים הוקם במוזיאון הטבע בווינה. ב-1939 נפתחה שם תערוכה קבועה של היגיינה גזעית, לשימוש כתעמולה ל'פתרון השאלה היהודית'.

תצלומים של מחלקת החקירות של משטרת וינה שמשו כדי להוכיח שהיהודים שונים ביולוגית.

לפי התיאוריה הנאצית היו היהודים גזע נחות המסווג כמזרחי, מזרח-תיכוני ואוריינטאלי, אשר התפשט בכל רחבי אירופה כדי לאיים על הגזע הארי. היעד היה לרשום ולזהות אותם כדי לטהר את אירופה מיהודים.

בניגוד מצמרר לתצוגת הגזעים 'הנחותים' היו 'הארים האידיאלים' כפי שהמשטר הנאצי קיווה לגדל אותם.

בסרט ההדרכה והתעמולה 'מי שייך למי?' הוצגו מחוגות, תרשימי עיניים, השוואת אפים, דוגמאות שיער וכו', ששימשו כדי לקבוע מי הוא יהודי או יהודי לרביע.

האם הייתה להערכות הגזעניות של האנתרופולוגים קשר כלשהו למדע?

הדוחות היו מבוססים על 'טופס דיווח אבהות' בלתי מזיק שהיה נפוץ. האם נבדקה, והאב, וקרוב נוסף או שניים והילדים. תוואים בודדים נבדקו כדי לבדוק את מידת הדמיון ביניהם. הדבר נעשה בצורה שיטתית. התוואים שימשו לפתע, בלי כל הצדקה מדעית, כדי לקבוע שהאף הזה יהודי, הפה הזה יהודי, או עצם הלחי הזאת היא יהודית.

הדוחות נשלחו לבדיקה, ולמי שנחשב כיהודי הוסיפו את השם 'ישראל'. בכך הוכרע גזר הדין. במילים אחרות, המדענים היו 'פושעי כורסא', ששלחו אנשים למחנות ריכוז בניצול בוטה לרעה של המדע, והוליכו שולל את עצמם ואת הציבור.

פישר פרש מהאוניברסיטה בשנת 1942. לאחר המלחמה הוא כתב את זיכרונותיו, ומבקרים טענו שהוא מטייח בהם את תפקידו בתוכנית רצח העם של הרייך השלישי. הוא מת בשנת 1967.

יורשו של פישר בהנהלת המכון הגנטי היה אותמאר וון ורשאואר, 1896-1969, שהיה ביולוג וחוק תורשה שהתעסק בעיקר בטוהר הגזע ובמחקר תאומים.

בתחילה ערכו במכון זה ניסויים בבעלי-חיים, בהתאם לאתיקה מדעית מסורתית. ארנבות, המתרבות מהר, שימשו לתיעוד חוקי הגנטיקה והתורשה. ארנבות בעלות מומים מולדים נחקרו בפרט, ונשלחו למכון ממגדלים בכל רחבי גרמניה.

אך במה שהתגלה ויושם על חיות בית, השתמשו 'חוקרי גזע' אחרים על בני אדם

משימת הרפואה הגרמנית החדשה במשטר הנאצי הייתה לגדל ארים בריאים. במכון חיפשו נוסחה לעיצוב האדם החדש. תחום המחקר הראשי של ורשאואר, תאומים, היה תופעה מעניינת לגנטיקאים. אצל תאומים אפשר לבדוק אלה תכונות הן תורשתיות ואלה נרכשות או התנהגותיות.

באותה תקופה המדע הגנטי לא היה מתקדם כמו בימינו, והויכוח על גורמים התנהגותיים או תורשתיים כמעצבי האדם היה בשיאו.

ורשאואר אסף נתונים על צבע שיער ועיניים, ומדד גופים וגולגולות. חזונו היה ליצור את התיק המקיף ביותר על תאומים בעולם.

הוא היה בקשרי ידידות עם אחד הסטודנטים שלו, יוזף מנגלה, הרופא מאושוויץ. גם מנגלה חקר תאומים, תוך ניצול ההזדמנויות שנתן לו בית החרושת למוות. הוא הוזמן על ידי המכון לבחור ילדים למחקר. הוא הרג אותם ושלח את ראשיהם ועיניהם לברלין. העובדה אומתה על ידי הודעת מסירה הנושאת את חתימתו של מנגלה. 'האוסף' הושמד או הוסתר בברלין לקראת סיום המלחמה.

ורשאואר מעולם לא נשפט על פשעי מלחמה, למרות עדויות רבות לכך שהוא לא רק ידע באופן מלא על עבודתו של מנגלה, אלא אף עודד ושיתף פעולה בחלק מהמחקרים הזוועתיים ביותר שלו.

לאחר המלחמה רצה ורשאואר להקים מחדש את המכון הגנטי, אך נדחה, על ידי ראש עירית פרנקפורט, 'כאחד הנאצים הפעילים והמסוכנים ביותר ברייך השלישי'.

ב-1951 זכה ורשאואר בפרופסורה יוקרתית בתחום הגנטיקה האנושית, באוניברסיטת מינסטר, והקים בה את אחד המרכזים הגדולים ביותר למחקר גנטי בגרמניה המערבית. כמו רבים מהמומחים לתורת הגזע הנאצים, וכמו מומחים אמריקנים רבים להשבחת הגזע, ורשאואר הצליח להגדיר עצמו מחדש כחוקר גנטיקה לאחר המלחמה, ולהימנע מהכתם של עבודתו בהשבחת הגזע הנאצית. רבים מהסטודנטים שלו מזמן המלחמה מונו, באופן דומה, למשרות בכירות באוניברסיטאות בגרמניה.

לאחר שמת, ב-1969, לא היה כל איזכור במאמרי ההספד שניכתבו בעיתונות המדעית הגרמנית, למעורבותו בשלטון הנאצי.

· קרל בראנדט והמתת החסד

השלב הראשון של מדיניות 'הצעד אחר צעד' הביו-רפואית, נחנך בחודשי השלטון הראשונים של הנאצים עם החוק ל'מניעת צאצאים פגומים תורשתית', שהוכרז ב-14 לחודש יולי, 1933. נטען אז כי שיטות תקיפות ומידיות הן חיוניות כדי שהאומה תינצל מ'מות העם'. עיקור חובה הופעל כלפי כל החולים תורשתית.

חוק זה, שתוקפו הוארך שוב ושוב במקביל לחוקי נירנברג, החל את התהליך המעשי של 'היגיינת הגזע'.

רודולף הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את 'בתי המשפט לבריאות תורשתית', אשר פסקו בסתר מי החייבים בעיקור.

עוזרו הראשי של הס לנושא היה דר' גרהארד ואגנר, שהיה בן חסותו וראש 'המשרד לבריאות הציבור' שלו, ומאוחר יותר הרופא הראשי של הרייך. ואגנר התפרסם בהטפה הציבורית לחוקי גזע אנטי יהודים. בחנוכת בית הספר להנהגה רפואית הוא הצהיר על הערכים החדשים: 'הנהגה רפואית חדשה תחליף את הישנה. היא מבוססת על השקפת העולם הנאצית.'

ההוראות שניתנו לכלל הרופאים ברייך הגרמני קבעו שעליהם לדווח על כל המטופלים המופיעים בתוכנית אשר הוגדרו: רפי שכל, סכיזופרנים, חולי מאניה-דפרסיה, בלתי שפויים, חולי מחלת הנפילה, העיוורים או חרשים תורשתית, הסובלים מעיוות צורה פיזי חמור, אלכוהוליסטים תורשתיים, ועוד.

הרשימה כללה גם את אלה שאינם בעלי אזרחות גרמנית, וכאלה שאין להם דם גרמני, שלגביהם הופיעה הערה מפרטת: יהודים, יהודים חלקית בדרגות ראשונה ושנייה, כושים וכושים חלקית, צוענים וצוענים חלקית, וכדומה.

החוק דרש מהרופאים לרשום כל מקרה מהרשימה הזאת שידוע להם כמטופל. הרופאים נקנסו במידה ולא מילאו אחר החוק. ב-1934, השנה הראשונה להפעלת החוק, יותר מארבעת אלפים איש עתרו נגד הצו לעיקור שהופעל כנגדם או אחד הקרובים להם. רוב העתירות הושבו ריקם. עד סיום השלטון הנאצי הוקמו למעלה ממאתיים בתי משפט לבריאות תורשתית, ותחת פסיקתם עוקרו נגד רצונם למעלה מארבע מאות אלף איש.

באוקטובר 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית ב'המתת חסד' 'חולים שאינם ניתנים לריפוי'. תחת כותרת זו הסתתרו רבים - חולי נפש, חולים כרוניים, מוגבלים בשכלם ועוד.

דיונים סודיים אודות שיטות ותהליכים לחיסול חסרי המזל שכונו 'אינם ראויים לחיים' המשיכו עד קיץ 1939, כאשר היטלר הורה לדר' קונטי, ממשיכו של ואגנר כשר הבריאות בגרמניה הנאצית, להפעיל תוכנית כזאת. קונטי סירב, כיוון שלא קיבל סמכות רשמית. היטלר פנה לרופאו האישי, הנאצי הקיצוני קרל בראנדט, לארגן את תוכנית 'המתת החסד' כפעולה בלתי רישמית.

בראנדט היה מנתח במקצועו. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1932. הוא נתלווה להיטלר בכל מסעותיו. כרופאו האישי היה גם קצין באס-אס. תפקידו המשני היה 'נציב כללי מטעם הפיהרר לשירותי רפואה ובריאות'. את היטלר הוא תיאר ביומנו כמטיב וידידותי כלפיו.

ביולי 1939, בכיר נוסף במשרד הקאנצלר, ויקטור בראק, מינה את ראש המשטרה הפלילית של היידריך, ארתור נבה, לפתח שיטת רצח מתאימה ל'המתת חסד' המונית. נבה פנה לראש המחלקה לפיזיקה וכימיה במכון לטכניקה פלילית שלו, דר' אלברט ווידמן, שהציע את השימוש בגז פחמן. זמן קצר לאחר מכן הוחל בבניית אבות טיפוס של תאי גזים, שהראשון בהם הושלם בחורף 1939-40.

הוקמו שישה מוסדות ל'המתת חסד': בברנבורג, ברנדנבורג, גראפנק, היידמאר, הרטהיים וזוננשטיין.

שיטת הרצח העיקרית בהם הייתה חנק באמצעות פחמן חד חמצני בתא גזים.

הליך ההמתה היה זהה להליך רצח היהודים בשואה. לקורבנות נמסר כי עליהם להתקלח. הם הוכנסו לחדר שהוסווה כחדר רחצה, ולאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוזרם אל החדר גז.

ילדים 'פגומים' נלקחו ממשפחותיהם והועברו ל'בתי חולים' שם הושמדו. בתחילה כללה התוכנית רק ילדים, אך לאחר מכן החלו בהרג מבוגרים, על מנת שאלה לא יעבירו את פגמיהם לדור הבא.

עד לאוגוסט 1941 נרצחו בגרמניה בלבד כשבעים אלף אנשים במסגרת המבצע. הם היוו כשליש מן המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה.

בבתי החולים היתה מחלקה מיוחדת למכתבי תנחומים. צוות מיוחד של מזכירות חיבר הודעות למשפחות הנרצחים. סיבות המוות שנרשמו היו מחלות שונות. האבחנות ניבדו על ידי רופאים שביצעו את הרצח בגזים. גם במחנות הריכוז היה הליך דומה.

שלא כמבצע העיקור, נשמר מבצע 'המתת החסד' בסוד מן האוכלוסייה. המבצע כולו היה בניגוד לחוק הפלילי שהיה בתוקף בגרמניה באותה התקופה. אך כל פקודה מהפיהרר, ולו בעל פה הייתה גוברת על החוק היבש, במשטר האימים ששרר בגרמניה בימי הרייך השלישי.

למרות זאת, הפעלת התוכנית הביאה למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. בקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות.

באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של העיר מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד. כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע.

אירוני הוא כי עשר שנים מאוחר יותר קיבל אותמאר ורשאואר משרת פרופסורה באוניברסיטה היוקרתית בעיר הזאת.

היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את תדמיתו מן הצדדים האפלים של המשטר, שהיו גלויים לתושבי גרמניה שייחסו אותם אל עוזריו של היטלר, אך לא אל היטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידיאלי, טוב ומיטיב.

היטלר העביר את המשאבים מתוכנית 'המתת החסד' שהופסקה בגרמניה, אל השטחים הכבושים במזרח, שם הצנזורה הייתה הרבה יותר חזקה. מבחינתו היה זה ניצול הזדמנות, הזזת כוחות בהתאם לנסיבות חדשות שנוצרו, וניצול המשאבים בצורה יעילה ובהיקף רחב הרבה יותר, כלפי אוכלוסיות יעד 'דומות'.

כוח אדם שקיבל את הכשרתו בתוכנית 'המתת החסד' היווה את השלד לכוח האדם שהקים את מחנות ההשמדה בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.

פרנץ שטנגל, ממפקדיו של מחנה ההשמדה טרבלינקה, קיבל את ראשית הכשרתו כרוצח המונים במסגרת תוכנית 'המתת החסד'.

כן היה מעורבים בתוכנית אירמפריד אברל, מנהלו הראשון של מחנה טרבלינקה. שניים ממפקדי מחנה ההשמדה בלזץ, כריסטיאן וירט וגוטליב הרינג, וכן רבים מאנשי הסגל שלהם. וירט כמפקח ראשי על כל ששת מוסדות 'המתת החסד' ברייך, והרינג כ'אחראי הלא רפואי' על המוסדות בזוננשטיין והיידמאר.

וירט נחשב למומחה גדול להרג, ומסיבה זו נבחר להיות מפקד מחנה ההשמדה הראשון בחלמנו. הוא עבד לאחר מכן אף בטרבלינקה, בלזץ ומיידנק. ייתכן שוירט הוא זה שהביא אליהם מתוכנית 'המתת החסד' את שיטת הרצח בתאי גזים באמצעות פחמן חד חמצני. אחדים מתאי הגאזים בהם השתמשו בתוכנית הותקנו מחדש במתקני ההשמדה האלה.

גז הציקלון בה היה יעיל יותר, ואיפשר שימוש אינטנסיבי בתאי הגזים החדשים והגדולים שניבנו. ה'תפוקה' בכל מתקן השמדה היתה של אלפי קורבנות ביום. עשן המשרפות, בהן שרפו את הגופות, היתמר מהארובות יומם ולילה, וצחנתו נישאת למרחקים.

צוות 'המתת החסד', 92 איש בתחילה ולאחר מכן עוד כמה עשרות, המשיכו לשמור על גיבושם כיחידה. על אף שלבשו מדי אס-אס המשיכו להיות כפופים בעניינים מינהליים למפקדה בברלין, ובילו את חופשותיהם במרכזים מיוחדים שהוכנו לשם כך. הדבר נועד על מנת לשמור על הסודיות.

בתוך חצי שנה הפכה תוכנית 'המתת החסד' לתוכנית לרצח העם היהודי. להלן לוח הזמנים:

באוגוסט 1941 היטלר הורה על ביטול תוכנית 'המתת החסד' בגרמניה.

בספטמבר 1941 החלו להישלח יהודים להשמדה המונית במחנה הניסיוני בחלמנו.

במרץ 1942 החל 'מבצע ריינהארד', שבו התחילו בחיסול שיטתי של היהודים בתאי גז בטרבלינקה, בבלזץ, סוביבור ומיידנק.

עד 31 בדצמבר 1942 נרצחו במתקנים אלה, לפי הפירוט הבא:

טרבלינקה – 713,555

בלז'ץ – 434,733

סוביבור – 101,370

מיידנק – 24,733

כמעט כול הקורבנות היו יהודים.

קרל בראנדט היה הנאשם הראשי ב'משפט הרופאים' שהתנהל לאחר משפטי נירנברג. הוא אמר במשפט כי הוא מאמין בעיקרון 'המתת החסד', והודה באחריותו במשרד הבריאות, אך אמר שלא היה לו כל קשר ישיר לרצח העם היהודי. אחד הנאשמים הפליל אותו, כשסיפר שבראנדט היה אחראי לפעולות השמדת יהודי פולין.

בית הדין הצבאי האמריקני לא הצליח להעמיד לדין את בראנדט על ההשמדה ההמונית של היהודים באושוויץ. אך הוא מצא אותו קשור לפחות למבוא לפשע הגדול בתולדות האנושות, ודן אותו למוות.

פסק הדין במשפט הרופאים הנאצים ניתן ב-20/8/1947.

ההוצאה של שישה מהם להורג, ובראנדט בראשם, בוצעה ב-2/6/1948.

· יוזף מנגלה והפיתרון הסופי

טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור ומיידנק היו מתקני השמדה בלבד, במובן זה שלא התקיים לצידם מחנה ריכוז של עובדי כפיה. כל אלה שנכנסו בשערי המתקנים הומתו.

לא כן הדבר לגבי אושוויץ-בירקנאו, שהפך להיות מקום ההשמדה הגדול מכולם. השם אושוויץ-בירקנאו מבהיר כיצד פעל המקום: חלק אחד, אושוויץ, היה מתקן השמדה. החלק השני – בירקנאו, היה מחנה ריכוז לעובדי כפיה, שאליו נשלחו כל אלה שלא נשלחו להשמדה, לאחר שעברו את המיון הראשוני ל'ימין ו'שמאל' על רציף הרכבת שנכנסה בשערי המתחם הענק.

רצח עם וניסויים בבני אדם הם כה אכזריים, עד שנפש האדם הרגיל אף אינה מסוגלת לתפוש אותם, כמתקיימים, ועוד באותו רובד של תהום הרשע.

יוזץ מנגלה היה אחד מאלה שאיחד ביניהם בפועל. עבורו לא די היה לשלוח מאות אלפי בני אדם למותם המיידי. הוא גם ערך בחלק מהם ניסויים אכזריים, שאף בחיות מעבדה לא מבצעים.

מנגלה,1911-1979, היה הרופא הנאצי הסדיסט הרצחני של אושוויץ-בירקנאו. הוא מיין באופן אישי יותר מארבע מאות אלף אסירים להשמדה בתאי הגזים. במקביל ערך ניסויים בבני אדם חיים, במטרה למצוא את נוסחת 'האדם העליון'. כינויו בקרב האסירים היה 'מלאך המוות'.

מנגלה נולד למשפחה עשירה, בעלת מפעל ליצור מכונות חקלאיות.

לא היה אדם שאימץ את רעיונות הדרוויניזם החברתי ותורת הגזע בצורה כה כנה כמו יוזף מנגלה הצעיר. ב-1934 הוא הצטרף למפלגה הנאצית, אך המשיך ללמוד, קיבל תואר דר' בפילוסופיה, והתקבל לבית הספר לרפואה. הוא עבר לאוניברסיטת פרנקפורט, והחל במחקר תחת פרופסור ורשאואר.

בזמן לימודיו אצל ורשאואר כתב מנגלה מאמר שהתקבל בברכה, ושפורסם, בנושא השבחת הגזע וילדים, וכמו המדריך שלו הוא הוקסם מחקר תאומים.

בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. בתחילה נשאר מנגלה בעורף והמשיך במחקרו הביו גנטי. לאחר שגויס, השלים את שירות החובה הצבאי ביחידת העילית של האס-אס באלפים הטירוליים, למשך מספר חודשים. לאחר מכן חזר למחקרו בפרנקפורט.

לאחר הפלישה לרוסיה נשלח לחזית המזרחית כרופא קרבי. הוא הפסיק ללחום בחזית המזרחית לאחר שנפצע. הוא קיבל עיטורים והפך להיות גיבור נאצי. כשהחלים, התנדב לשרת כרופא מחנה ונשלח לאושוויץ.

במהלך 21 חודשי הקלון של שהותו באושוויץ היה מנגלה בדרך כלל חלק מה'משלחת' שקיבלה את האסירים המגיעים, ומחליטה איזה מהם יישארו בחיים כדי לעבוד או לעבור ניסויים, ומי ישלחו מיד לתאי הגזים.

תוך כדי כך הוא מצא 'חומר גלם' לניסוייו בכמות עצומה. החל מ-1943 תאומים נבחרו על ידו ונכלאו בקסרקטין מיוחד. רוב הניסויים שלו היו בעלי ערך מדעי מפוקפק, והתעלמו מכל אתיקה רפואית. הם כללו ניסיונות לשנות את צבע העיניים על ידי הזרקת כימיקלים, קטיעות איברים שונות, וניתוחים ברוטאליים אחרים. ניסוייו לא הוגבלו לתאומים, וכללו את כל מגוון המין האנושי.

רוב אלה שנחשפו לניסויו הומתו כמעט תמיד לאחר מכן לצרכי ניתוח הגופה, אם הם שרדו את הניסוי עצמו.

מנגלה שלח את תוצאות ודגימות ניסוייו לורשאואר במכון בברלין. כל משלוח קיבל עדיפות עליונה, כי מנגלה היה במרוץ נגד השעון, כדי לגלות את הסודות אשר ייצרו את הגזע הארי הטהור.

הוא ניסה באופן קבוע לשנות את צבע עיני האנשים שעינה. העניין שלו היה בצבע השיער הבלונדיני ועיני התכלת כמודל לחיקוי. מנגלה הוקסם מעיניים כחולות, ואומרים שהיה לו אוסף של עיני אדם על הקירות, בדומה לאוסף פרפרים. זה היה משונה, כיוון שלא הוא, ולא הממונים עליו, נראו דומים למודל זה, אפילו במעט.

במין תעתוע אנושי, התחבר החיפוש שלו אחר תאומים עם הדואליזם האווירי.

יש התאמה בין החלל החיצוני לחלל הפנימי שבאדם. באויר האינסופי מימדים נמחקים, ומגיעים למגע עם חומר חסר מימד, הנותן תחושת הזדככות מוחלטת, ויוצר אמפתיה מיוחדת.

יתכן ומנגלה היה מהרהר, במהלך הסלקציה היומית, בניצחונות חיל האוויר הגרמני ובתכונות האדם העליון, כאשר ידו נשלחת להורות מי מתאים להשמדה ומי לעבודה או ניסוי.

כאשר נפוצה הידיעה כי מנגלה מגיע לערוך את הסבב שלו, שרר מתח בקרב האסירים ואנשי האס-אס כאחד. כולם פחדו, והאימה ניכרה גם בקולו של המשגיח. לבסוף היה מנגלה מגיע, עם הפמליה שלו. ג'נטלמן אלגנטי, שנראה כמו שליט היקום, עם שיני ארנב. מנגלה נהנה להרשים בהופעתו ההדורה והמושכת את הנשים. פעמים אחרות היה זעמו מתפרץ ואופיו השטני מתגלה, כאשר היה יורה ישירות למוות באסירים שסרחו בעיניו. לאחר שבחר את האסירים שהתאימו לצרכיו אותו יום, הוא היה משכנע אותם לבוא איתו, כי כך יוקל להם מהעבודה הקשה שמחכה להם.

אימי מספרת:

יום אחד בא מנגלה בכבודו ובעצמו לביקור אצלנו באולם. אנו, הוותיקות, היכרנו אותו היטב. כולן כבר צעקו: 'מנגלה, מנגלה', כשראו אותו מתקרב. הוא היה חתיך גבוה מאוד ויפה. רזה, לבוש במדים שחורים, ובעל צורה כה אלגנטית ומסודרת, שאין מלים לתארה. ממש נסיך האופל.

הוא היה הכול באושוויץ. ראשית, הוא היה מקבל את האנשים. פוקד: 'ימין, שמאל, ימין, שמאל', וקובע מי הולך לשרפות ומי לעבודה. שנית, הוא היה מנהל בתי-החולים.

עומד בפתח האולם שלנו, הוא אמר לנו בשקט, בטון מנומס, שהוא רוצה לבחור מאיתנו עשר בחורות לעבודה מיוחדת.

יצא המזל, והוא בחר גם אותי. ראיתי את הבחורות האחרות שנבחרו עמי. כולן היו צעירות ויפהפיות, עם סומק בלחיים. שמונה מהבחורות היו יהודיות ואחת נוצרייה.

במעבדה שלו, בחדר שדמה למרפאה, שוב נפל הגורל, ודווקא אותי השכיבו ראשונה, עירומה, על שולחן-ניתוחים גבוה, גדול, לבן, חסר ריפוד. כבלו את ידיי, רגליי וראשי, שהוטה לאחור באופן שלא ראיתי מה קורה.

ראיתי במצודד, בזמן ששכבתי כך, עובד-מעבדה שאוחז צנצנת-זכוכית גדולה, ועובד נוסף עם סכין-מנתחים גדול בידו, באים ונעמדים לידי. מנגלה דיבר על עבודה, ולא תפסתי מה קורה.

לפתע התייצב מנגלה ליד ראשי. באותה שנייה הבנתי שהוא עומד לבצע בי ניתוח לצורך אחד מניסוייו.

בלי לחשוב הרבה, פניתי אליו ברצינות, בטון משכנע: 'תסלח לי אדוני הרופא. הייתי עובדת שנתיים בנפט, ואני חושבת שאני לא מתאימה'.

מופתע מאד, הוא שאל בהשתוממות מקצועית: 'כן? היית עובדת בנפט?'

עניתי בקור רוח: 'כן, אדוני הרופא'.

הוא הורה מאוכזב לכל עוזריו: 'תסלקו אותה מכאן תיכף ומיד'.

לא עבדתי בנפט אלא באצטון, בעת ציפוי ארגזי-תחמושת בלכה במחנה-העבודה בעירי. אלוהים נתן לי את ההשראה להחליף את המילה.

מיד לאחר שהם שחררו אותי, נימלטתי במהירות חזרה למחנה.

לא עשו לי שם אחר כך שום דבר.

לתשע הבנות הוא הוציא את כל הדם מהגוף, וכמעט ולא הותיר בהן טיפה. כולן אחר כך היו רועדות ללא הפסק. לנוצרייה נתנו כל יום מעט לחם ונקניק, והיא החזיקה מעמד.

ליהודיות לא נתנו תוספת אוכל. הן נפטרו כולן. כל כך יפות הן היו, המסכנות.

לאחר המלחמה נמלט מנגלה לפרגוואי, וחי בזהות בדויה עד למותו בתאונה בשנת 1979.

מפקדו הישיר של מנגלה, ושל יתר כעשרים ה'רופאים' האחרים באושוויץ, היה אדוארד וירת [1909-1945], שהיה הרופא הראשי במקום מספטמבר 1942 ועד ינואר 1945. הוא היה האחראי לכל מה שבוצע ביחידות הרפואיות השונות.

הוא הפך לנאצי קנאי זמן למודי הרפואה שלו. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1933, לאס-אס ב-1934 ולוואפן אס-אס ב-1939. הוא פעל עם הוואפן אס-אס בחזיתות הנורבגית והרוסית עד שהוגדר בלתי כשר לתפקידי לוחמה מסיבות בריאות ב-1942.

וירת בחר אז לעבור אימון מיוחד למנהיגי מחלקות בדכאו, ושימש כרופא האס-אס הראשי במחנה הריכוז נויהאם, עד שמונה בדרגת סרן, להיות הרופא הראשי של אושוויץ בספטמבר 1942.

וירת ציווה על ביצוע ניסויים זדוניים פסיאודו-מדעיים באסירים. נושא מחקרו העיקרי היה קשור לגידולים קדם סרטניים בצוואר הרחם. וירת התעניין גם בעיקור נשים, בהסרת השחלות שלהן באמצעות ניתוח או הקרנות. הוא עצמו לא השתתף כנראה בניסויים אלה אך מינה לך את פיקודיו. הוא צילם את צווארי הרחם של נשים אסירות, קטע את האברים המצולמים, ושלח את התצלומים והאיברים לברלין. מטרת מחקרו של וירת הייתה 'מחקר מדעי', בלי קשר להימצאות פגיעות באוכלוסיה הנבדקת.

התנהגותו האכזרית הייתה חוקית תחת המשטר הנאצי, כיוון שהנשים האסירות הוגדרו 'חיות ניסוי'.

בלוק 10 באושוויץ היה המקום בו בוצעו הפשעים. המקום כונה, בהתאם לחיבה הנאצית לכינויים מועים: 'המחלקה הכירורגית לאסירים'.

וירת התעקש, החל מאביב 1943, גם להשתתף בביצוע 'סלקציות' ברציף הרכבת של אושוויץ-בירקנאו, אשר קודם לכן בוצעו על ידי מפקד המחנה וצוותו. הוא העביר מטלה זאת גם לרופאים בפיקודו, ובראשם מנגלה.

במקביל לסלקציות, הוא קבע כי כל מקרי המוות בקרב האסירים עובדי הכפייה במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו הם 'טבעיים'.

אימי מספרת:

'מי שנשאר באושוויץ ולא הלך לעבודה, כי היה חולה או מכל סיבה אחרת, הוגדר אוטומטית על ידי הסגל כ'מקרה אבוד'. 'חולה' כזה נשלח מיד ל'בדיקות', שהיו למעשה סידורים פורמאליים לקראת שריפתו המיידית.

זה היה החוק הבסיסי והחשוב ביותר באושוויץ: אלה שלא הלכו לעבודה, נשלחו עוד באותו יום אל מותם.'

על הנייר המוות הפך למוות מסיבות טבעיות.

וירת הפך מיומן בשילוב כשרון ביורוקרטי עם אידיאולוגיה נאצית נלהבת, שאיפשרו לו להגן על אסירים מועילים, בזמן שהבטיח את נאמנותו הארגונית לאס-אס. רודולף הוס, מפקד אושוויץ בין 1940 לדצמבר 1943, העריך את וירת במיוחד.

וירת היה שקוע כולו באידיאולוגיה הנאצית בשלושה תחומים מהותיים: הרצון לחדש את חיוניות של הגזע הארי הגרמני, המסלול הביולוגי רפואי להתחדשות זאת באמצעות טיהור הגזע מבחינה גנטית, וההתמקדות ביהודים כאיום העיקרי להתחדשות זאת. למרות שוירת לא הפך למוחלטות אמונות אלה, כמו שעשה מנגלה, מחויבותו לעניין הנאצי הייתה כנראה לא פחות עזה.

הוא התאבד בעת שהיה במעצר אצל הבריטים, בספטמבר 1945.

במהלך מלחמת העולם השנייה בוצעו במחנות הריכוז הנאציים מספר רב של ניסויים רפואיים בהיקף גדול:

ניסויים בהקפאת אנשים – בוצעו בדכאו עבור הלופטוואפה, כדי ללמוד איך לטפל בירידת חום הגוף. אנשים הוקפאו למוות במיכלי מי קרח, כדי שתגובות גופם ירשמו.

ניסויי מלריה – בוצעו בדכאו. אסירים בריאים הודבקו על ידי יתושים או זריקות, ולאחר שקיבלו את המחלה טופלו בתרופות ניסיוניות. כאלף איש נרצחו בדרך זאת.

גז חרדל – ניסויים אלה בוצעו כדי לעמוד על הטיפול האפקטיבי ביותר לנפגעי גז חרדל.

תרופות סולפה – לאסירים הנסיינים גרמו החוקרים פצעים חמורים ביותר בגוף, שדימו פציעות בעת קרב, ולאחר מכן טופלו בתרופה הניסיונית כדי לבדוק את השפעתה.

שתיית מי ים – אסירים הורעבו והוכרחו לשתות מי ים בדרגות מליחות שונות, כדי לבדוק אמצעים להתפלת מים.

ניסויי עיקור – משנת 1941 ועד 1944 נערכו ניסויים בעיקור באושוויץ וברבנסברוק. ובמקומות אחרים. מטרת הניסויים הייתה לפתח שיטת עיקור שתתאים לעיקור מיליוני אנשים במינימום זמן ומאמץ. ניסויים אלה בוצעו על ידי קרני רנטגן, ניתוחים, וסמים שונים. אלפי קורבנות עוקרו.

שיטת העיקור המועדפת הייתה הקרנת רנטגן ברמייה. הקורבנות הוכנסו לחדר לכאורה כדי למלא טופס, ובמהלך שלוש הדקות שנדרשו למילויו ספגו מנת קרינה עזה בחלציים.

טיפוס –האפקטיביות של חיסונים למחלת הטיפוס נבדקה אצל אסירים בריאים רבים, אשר הודבקו במחלה, בעיקר בבוכנוואלד. כתשעים אחוז מהקורבנות נפטרו.

ניסויים ברעל – רעל מסוגים ובמינונים שונים הוחדר בחשאיות למזונם של הקורבנות.

פצצות תבערה – בבוכנוואלד נבדקו השפעות תרופות ניסיוניות לכוויות מפצצות תבערה אשר נגרמו לקורבנות באורח מלאכותי.

למרות שהניסויים האלה כללו בודאי עשרות אלפי בני אדם, שזעקתם עלתה לשמיים, מספר הקורבנות בהם היה אפסי לעומת סך כול קורבנות השואה של הנאצים.

· משפט הרופאים

לאחר המלחמה, מבצעי פשעים אלה נשפטו במה שנודע כ'משפט הרופאים' בנירנברג, שהתנהל לאחר 'משפטי נירנברג' הידועים יותר של בכירי הנאצים, ובאותו האולם. במהלך המשפט נחשף ההיקף המלא של תפקיד הרופאים בשואה.

התעוב כלפיהם הוביל לחקיקת חוקי נירנברג לאתיקה רפואית.

זה מה שאמר התובע הראשי טלפורד טיילור על אחריות הנאשמים:

'רופאים היו חלוצים שסללו את הדרך לשואה. הם הגדירו את 'הגזע היהודי', והם כתבו את הדוחות הגזעיים ששלחו יהודים למחנות ההשמדה.

רופאים עמדו על הרציף באושוויץ ובחרו תאומים, גמדים ואחרים, לניסויים רפואיים. הם קרעו משפחות. כולם נאלצו להופיע בפני רופא. ילדים מתחת לגיל 14, כל הנשים וקשישים, נשלחו מיד לתאי הגזים. הבדיקה ארכה 2-3 שניות, ואז הצביע הרופא באגודלו.

רופאים ישמו את מדיניות הגזע הפאנאטית של הנאצים, בין אם כמוציאם לפועל או כמוציאים להורג. רופאים קבעו את מינון הגז הקטלני.רופאים פיקחו על תהליך ההרג. רופאים פקדו על הפשטת הגופות ועל החיפוש אחר סתימות זהב בשיניים. רופאים היו אדוני החיים והמוות, שותפים באחריות לרצח מיליונים.'

'חלקם היו אולי סדיסטים שהרגו ועינו למען ההנאה. אבל לא כולם רוצחים. הם לא אנשים נבערים. רובם רופאים מיומנים וחלקם מדענים נכבדים. אך נאשמים אלה, שכולם היו מסוגלים להבין את טיב מעשיהם, ורובם מוכשרים במיוחד לקבל החלטה מוסרית ומשפטית בנושא, היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים. רופאים גרמנים נשלחו למדינות כבושות במזרח אירופה לסייע בהשמדה.'

סך הכול עמדו למשפט 23 רופאים, שישה מהם מחיל האוויר הנאצי. שר הבריאות של הרייך, קונטי, התאבד לפני המשפט בתאו בנירנברג.

קרל בראנדט היה הנאשם הראשי. הוא לא הודה באשמה. הוא הודה בעיקביות באחריותו במשרד הבריאות, אך אמר שלא היה לו כל קשר ישיר.

אחד הנאשמים, וקטור בראק, הפליל את בראנדט. הוא אמר שבראנדט היה אחראי לפעולות השמדת יהודי פולין.

פסק הדין במשפט הרופאים הנאצים ניתן ב-20/8/1947

ההוצאה של שישה מהם להורג, ובראנדט בראשם, בוצעה ב-2/6/1948

· הרופאים הנאצים וספרות האימה

במשפט ניסה התובע טלפורד טיילור לפרט את המניעים שמאחורי מעשיהם של הרופאים הנאציים:

'שומה עלינו לקבוע בבהירות את הרעיונות והמניעים שהניעו את הנאשמים לנהוג בבני אדם כבנחותים מחיות. המחשבות המעוותות והתפיסות המסולפות שגרמו לזוועות אלה לא גוועו. לא ניתן להרגן בכוח הנשק. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שהובילו למשפט לא התפתחו בבארים שכונתיים, אלא במוסדות מדעיים ידועי שם.'

יוזף מנגלה היה התגלמות הרוע השטני של השלטון הנאצי. אי אפשר לקרוא את כתב האישום שהתפרסם נגדו מבלי להיות המום מן המפלצתיות.

האם היה משוגע, מטורף באופן כלשהו, או שמא חיפושו אחר פתרון הסודות הגנטיים הרס כל רגש של מצפון אנושי כפי שאנו מכירים?

מצפונו של מנגלה פעל בתור מדען. הוא היה מדען שהצדיק את מה שהוא עשה, באומרו בודאי לעצמו: 'מדע טוב דורש ריכוז ומשמעות. המדען אינו יכול לשחק משחקים ואינו יכול לקצר דרכים. לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים. המדען חייב למצות את המכסימום מעצמו. עליו לצבור ניסיון.'

הוא חי עם אישתו וילדיו בבית יפה. הזוג הנאה נהנה מחיי המשפחה. הוא היה גם פסנתרן מקצועי, ונהג לבדר את אורחיו במחנה בנגינה ושירה לתוך הלילה. יש אף הקלטות של קטעי נגינה ושירה שלו.

אך מנגלה לא נותר נאמן לאישתו באושוויץ. היו מקרים בהם בחר מהמשלוחים שהגיעו אליו את הנערות היהודיות הכי יפות. הוא בילה איתן כל הלילה, ובבוקר ירה בהן.

התנהגות זאת מדגימה את דפוס אישיותו כסכיזופרני מתוך בחירה.

אישיותו המפוצלת של מנגלה היא סופו הפרטני של התהליך שהתחיל עם הדואליזם האידיאולוגי הנאצי, נמשך עם פיצול מערכות ההוצאה לפועל, והסתיים ברמה האישית. העדר צלם האנוש הפך אצלו לוודאות היחידה.

בעיני שליחיו הנאמנים של היטלר, הרופאים הנאצים, הייתה זאת התנהגות לגיטימית, ששיקפה את הגיגיו של המשטר.

אירוני הדבר הוא כי בשעה שחוקרי הגנטיקה בימינו מנסים למצוא את הגן הגורם לסכיזופרניה, הסכיזופרנים המובהקים ביותר בתולדות האנושות, שהיו גם חוקרי גנטיקה מובהקים, בחרו בסכיזופרניה בשל נסיבות חברתיות.

ידועים בספרות הקרימינולוגית מקרים של רוצחים סדרתיים, אשר ביתרו את קורבנותיהם הרבים, התעללו בהם באכזריות, ואף ביתרו ואכלו אותם. אלה הם אינדיבידואלים מנותקים מהעולם, החיים בסיוטי נפש. לעומתם, הנאצים הניחו על מדפים באושוויץ ובברלין, צנצנות פורמאלין מסודרות ובהם אברי אדם שעקרו.

בתרבויות קדומות נפוצים מקרים של עינוי ורצח אסירים, לתכלית זאת או אחרת.

האינקוויזיציה עינתה אסירים כדי לסחוט מהם הודאות. תרבויות קדומות יותר רצחו שבויים למטרות הרתעה, ועינו אסירים על מנת לשבור את רוחם ולהפכם לעבדים חסרי אישיות. בתרבות המאיה הקריבו קורבנות אדם לרוב כמנחה לאלים.

גם אם צוברים את כל האימה שנבעה מאירועים אלה, לא מגיעים לקרסולי האימה והתיעוב ממעשיהם של מנגלה וחבר מרעיו לפיתרון הסופי.

ההשוואה בין הרופאים הנאצים לרופאים מפלצתיים אחרים בתרבות הפופולארית היא בלתי נמנעת.

השוואה זאת מגלה כי דמות של רופא רוצח ההמונים ועוסק בשיטתיות בניסויים בבני אדם אינה קיימת בספרות. הדימיון הספרותי דוחה אפילו רופאים המתוארים כגנבי גוויות לצרכי מחקר. ציבור הרופאים הגדול ששלח להשמדה מיליוני אנשים, ובאותה תקופה גם ערך בחלקם ניסויים מזוויעים, התעלה עשרת מונים על הדמויות בספרות האימה הפופולארית, אשר מחווירות במפלצתיותן לעומתו.

מן הראוי להתחיל במפלצת האנושית הספרותית הראשונה, פרנקנשטיין, אשר זכתה להחייאה חביבה בסרט הפולחן 'מופע הקולנוע של רוקי'. כמו אצל הנאצים, פרנקנשטיין הוא ניסיון ליצור אדם על. כמו אצל הנאצים, התוצאה היא מגושמת, והגולם קם על יוצרו. מעבר לכך, פרנקנשטיין, שהוא מכונה, הוא התגלמות ההומאניזם לעומת הנאציזם.

הסרט 'הקבינט של דוקטור קאליגרי' מספר על דוקטור מטורף ומשרתו הנאמן והסהרורי, ועל שרשרת רציחות שבצעו בכפר הררי גרמני.

מסה בשם 'מקאליגרי עד היטלר' משערת כי את הסרט ניתן לראות כאלגוריה לנטיותיהם החברתיות של הגרמנים בתקופה לפני מלחמת העולם השנייה. המחבר טוען כי דמותו של קאליגרי מייצגת דמות של טיראן, אשר האלטרנטיבה היחידה לשלטונו היא כאוס חברתי, המיוצג בסרט כיריד השעשועים הנודד מכפר לכפר.

דר' מבוזה מתאים כהשוואה הולמת יותר להיטלר ולבכירי הנאצים. מבוזה מומחה להתחפשות ולטלפתיה היפנוטית. מבוזה מבצע בעצמו פשעים אחדים בלבד, ובמקום זאת הוא מפעיל, באמצעות רשת של סוכנים, מזימות שהוא תכנן עבורם. משתפי הפעולה של מבוזה הם לעיתים פושעים מקצועיים הפועלים עבור כסף, לעיתים אזרחים תמימים שהופנטו או נסחטו לשתף עימו פעולה, ולעיתים פתאים שתומרנו בצורה כה מוצלחת, עד שהם אינם מבינים שהם עושים בדיוק מה שתכנן עבורם.

זהותו של מבוזה משתנה לעיתים תכופות. דר' מבוזה אחד יכול להיכנע, ולהישלח לבית המשוגעים, לכלא, או הקבר, רק כדי שדר' מבוזה חדש יופיע מאוחר יותר. למחליף יש באופן קבוע את אותן השיטות, את אותם הכוחות ההיפנוטיים, ואת אותו כישרון קרימינאלי. יש אף דעות באחדים מפרקי הסידרה כי מבוזה האמיתי הוא מעין רוח ששולטת בגוף פונדקאי אחר פונדקאי.

תכונה אחרת שמבדילה את מבוזה מדמויות דומות הוא ההרס העצמי הכרוך באישיותו ובתוכניותיו. יש מי שחושבים כי יוצר הדמות לקח את השם מבוזה ממשחק המילים בצרפתית שפירושו: 'אני מתעלל בעצמי'. תוכניותיו של מבוזה מסוכלת כיוון שהוא עצמו מתערב בהן, כאילו הוא מנסה להביא את נפילתו בעצמו. הדבר משתלב בתכונה ייחודית נוספת של מבוזה: בעוד נבלים ספרותיים אחרים זוממים להשתלט על העולם, מבוזה מבהיר יותר מפעם אחת שכוונתו היא להרוס את העולם, ואז לשלוט בשרידיו.

מי ששילב, בדרך הומוריסטית, בין המימד האווירי לרצח הסידרתי בספרות המודרנית, היה פטריק זיסקינד, מחבר הספר רב המכר 'הבושם'. בספר מתוארת דמותו הדימיונית של יוצר בשמים בצרפת של המאה השמונה-עשרה, גרנוי, השואף ליצור את הבושם המושלם שבזכותו יסגדו לו. אך לצורך כך הוא חייב לרצוח תריסר בחורות בתולות יפהפיות, שמבשרן הוא מפיק את הבושם.

גרנוי האלמוני והמתבודד נופל זמנית לידיו של מרקיז הזוי, שהמציא 'שיטת ריפוי' באמצעות 'כוח החיים האנכי' של הטבע. התיזה שלו היא שאין החיים יכולים להתפתח אלא במרחק מסוים מן האדמה, מאחר שהאדמה אינה חדלה להדיף גאז משחית. לפיכך נוטים כל הדברים החיים להתרחק מן האדמה בצמיחתם, כלומר הם צומחים ומתרחקים ממנה ולא צומחים, למשל, לתוכה. זאת הסיבה מפני מה את חלקיהם החשובים הם שולחים אל על: החיטה את שיבוליה, הצמח את הפרח שלו, האדם את ראשו. 'כך אפוא, כיוון שהם מזדקנים וגוום מתכופף, הם שבים ומשתוחחים אל האדמה.'

המרקיז שואף לרפא את גרנוי, שהתבודד שבע שנים במערה והתנוון. הוא מצהיר כי גרנוי לא יוכל לשוב לבריאותו הקודמת אלא אם יסולק הגאז המשחית סילוק מוחלט בעזרת המצאה שלו, מכשיר אוורור באנרגיה של האוויר.

מכשיר האוורור באנרגיה של האוויר הוא 'כמין כלוב של לוחות אורן צפופים ובתקרתו ארובה גבוהה המכניסה אליו זרם אוויר גבהים נטול גאז קטלני. אחר כן- האוויר נפלט ויוצא משם דרך שסתום עור שנקבע ברצפתו. את המתקן הזה הפעיל צוות שלם של משרתים, שהצטווה לדאוג שהמאווררים הקבועים בארובה לא יחדלו אף רגע מפעולתם. וגרנוי שכן לו שם אפוא מוקף בזרם של אוויר מטוהר ומוזן במזון דיאטטי שמקורותיו רחוקים מן האדמה.'

גרנוי החסון והערמומי מחלים כמובן במהירות, וממשיך לדרכו ולמעלליו. המרקיז, שכה התרשם מהצלחתו בריפוי, מחליט לטפס לראש ההר הגבוה ביותר באזור, 'כדי לחזור משם בצורת עלם חמודות בן עשרים.' בכפור עז הוא מתחיל לטפס לבדו. 'לבסוף לא נראתה ממנו אלא צלליתו, כשהיא נעלמת בשירה בתוך סופת שלג וידיה נשואות אל השמים.'

'תורתו לא ניזוקה מן הפרשה כלל. היפוכו של דבר. עד מהרה נפוצה האגדה, שעל פסגת ההר הוא התאחד עם 'נוזל החיים' הנצחי, בלע אותו ונכלא בו, ועתה הוא מרחף מעל ההרים, לא נראה, אבל צעיר לעולמים, ומי שמטפס ועולה אליו זוכה ליהנות מהשראתו, ושנה תמימה הוא מוגן ממחלות ומתהליך הזקנה. עד עצם המאה התשע עשרה זכתה התיאוריה שלו שיהיו לו חסידים בכל מיני פקולטות לרפואה, וכל מיני אגודות-סתרים עשו בה שימוש מרפא.'

זיסקינד שילב בספרו תיאורים רבים על השפעת הבושם על החושים, ומוסיף בכך תובנה חסרה לספר 'אוויר וחלומות' של בשלארד.

לספר, שיצר ז'אנר חדש של ריאליזם פנטסטי אירופאי, ולקח את הבלעדיות בנושא מהספרות הדרום האמריקנית המודרנית, היתה השפעה לא מעטה על המשכילים האירופאים של ימינו, ובעקבות כך כנראה גם על התהליכים שהובילו לאיחודה מחדש של גרמניה.

ההשוואה המתאימה ביותר לרופאים הנאצים, ולמנגלה באופן ספציפי, היא עם דוקטור מורו. 'האי של דוקטור מורו' הוא ספר מדע בידיוני משנת 1896, שנכתב על ידי ה.ג'. וולס.

דוקטור מורו נראה כג'נטלמן מכובד, בעל פנים לבנות ושיער לבן, עם עיניים שלוות. הוא עורך ניסויים בחיות שונות, אותן הוא מנסה להפוך לבני אנוש באמצעות ניתוחים.

הוא מספר, לאורחו הנדהם באי, כיצד אפשר לבנות מחדש את הגוף, ואפשר גם לפרק ולשנות אותו. זאת לא רק באמצעות ניתוחים פלסטיים, המשנים לחלוטין את המראה החיצוני. ההשתלה והעיצוב מחדש באופן נכון של המוח היא האתגר העיקרי.

רוב היצורים שמורו עיצב היו בצורת בני אדם גרוטסקיים, על סף האנושיות המלאה. האורח שואל את דר' מורו מדוע הוא בחר בצורה האנושית כמודל.

מורו מודה כי בחר בצורה זאת באופן מקרי, בעיקר כי יש משהו בצורה האנושית הפונה לטעם האמנותי שלו.

האורח שואל היכן ההצדקה לגרימת כאב ויסורים כה רבים?

מורו עונה כי לעונג וכאב אין כל קשר לגן העדן והגיהינום. העונג והכאב אינם יותר מאשר סימן של החיה באדם, אותה החיה שממנה בא. כאב ועונג קיימים עבור האדם כל עוד הוא מתפתל בעפר.

מורו מספר כי התקדם במחקרו בדרך בה הוא הוביל אותו. זאת הדרך היחידה שלמד כי מחקר אמיתי מתפתח. הוא שאל שאלה, המציא שיטה כדי לקבל תשובה, וקיבל שאלה חדשה. תשוקה אינטלקטואלית צמחה בו.

עד היום לא התלבט אודות האתיקה שבנושא. מחקר הטבע הופך את האדם לחסר חרטה כטבע עצמו. הוא התקדם הלאה, בלי לשים לב אלא להשערה שחקר.

מורו מתוודה בתסכול כי האינטליגנציה ביצורים שיצר היא לעיתים תכופות נמוכה באופן מוזר. הבלתי משביע רצון מכול הוא משהו שאינו יכול לגעת בו, במקום מושבם של הרגשות. יש מאגר מוזר וסמוי של תשוקות, אינסטינקטים, מאוויים שפוגעים באנושיות, המתפרץ לפתע ומציף את כל היצור בכעס, שנאה או פחד.

מפלצתיותו של דר מורו מחווירה לעומת זאת של מנגלה. מורו התעסק בבעלי חיים, ומנגלה בבני אדם.

המאחד בין השניים הוא שהניסויים שערך מנגלה משקפים למעשה לא את תפישתו את הגזע היהודי, אלא את תפישתו אודות בני העם הגרמני, כמי שיצאו לא מזמן מהיער, חיות טרף למחצה שהפכו בן לילה לבעלי יומרה אנושית, ויש צורך דחוף להפכם לאנושיים.

ספרות האימה הדמונית, הבלתי אנושית ביותר, גם היא לא מתקרבת למה שהתרחש במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז.

ספרות הערפדים, שבה נמצץ בתאווה דם הקורבנות, מתקרבת למראית עין במעט, בגלל הקשר שלה למושג 'טוהר הדם' הנאצי. אך הערפד אינו עורך ניסויים בקורבנותיו, והוא לרוב יצור בודד, שפועל באקראי.

מפלצות דימיוניות יותר, כמו הכריש מהסרט מ'מלתעות', או זאת מ'הנוסע השמיני', הן חסרות תודעה ואישיות. פעולתן אוטומאטית, ומבוססת על תנועה בלתי פוסקת.

אחד החוקרים מטעם התביעה במשפט הרופאים כתב לאשתו באכזבה: 'נראה לעיתים כי הנאצים השתדלו באופן מיוחד שכל סיוט וזוועה יצאו לפועל. עדויות חדשות אחדות הגיעו אלי, אודות שני דוקטורים בברלין, שאספו עיניים בצבעים שונים. נראה כי במחנות הריכוז חיפשו בשיטתיות אחר אנשים שצבע אחד העיניים שלהם היה שונה מהשנייה. מי שאתרע מזלו והיה בעל זוג עיניים כזה, הם נעקרו ממנו והוא הומת. זאת התממשות במציאות של האגדה הגרמנית המבעיתה מ'סיפורי הופמן', שבה דוקטור קופליוס, המתחזה לגמד השינה, בא בלילה ועוקר עיני ילדים ישנים. החלק השטני בסיפור הוא שהדוקטורים ורשאואר ומאגנוסן בברלין אכן העדיפו ילדים, ובפרט תאומים. אין סוף לסיוט, לפחות עשרים ושלושה רופאים נשפטים בימים אלה, ואני מבטיח לך שיהיו עוד.'

נראה כי דווקא באגדות הגרמניות הקדומות, שנאספו על ידי האחים גרים, יש את הקרבה הרבה ביותר למפלצתיות של הרופאים הנאצים.

אגדות אלה סיפקו לנאצים את ניחוחות הדיאלקטיקה האופקית, שהשלימה את הדיאלקטיקה האנכית של תורת הגזע. העיסוק של האגדות במה שמצוי בסמוך, ביומיומי, העניק לגרמנים תחושה מוטעית של מוחשיות.

סיפורים שנועדו במקור לשחרר ילדים מעכבות במילוי צרכיהם הבסיסיים, הפכו למקור השראה לרוע הגדול ביותר בתולדות האנושות.

יש מחקרים הטוענים כי אגדותיהם של האחים גרים הפכו גורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית בתקופה בה ליקקו הגרמנים את פצעיהם לאחר כיבושם בידי נפוליאון והצרפתים, שכן אלה שימשו 'הוכחה' לקיומו של הלאום הגרמני. זאת משום שלכאורה האיכרים חסרי ההשכלה של אותו הלאום יצרו ושימרו סיפורים המיוחדים לרוח הלאומית הגרמנית.

אגדותיהם של האחים גרים סייעו במידה מכרעת, יותר מכל יצירה גרמנית אחרת, ליצירת תדמית כל-גרמנית חדשה בעיני הגרמנים עצמם, שהחלו רואים את עצמם כאומה אחת, בעלת מאפיינים מיוחדים משלה, גם תודות לאותן האגדות. יש הרואים באחים גרים, כתוצאה, את האבות המייסדים של האידיאולוגיה המייחסת לעם זה סגולות מיוחדות, על-טבעיות ממש, אידיאולוגיה שהייתה קרובה מאוד, זהה כמעט, לאידיאולוגיה של הנאצים.

כיום ידוע כי האגדות חוברו בסלונים ספרותיים של האחים, ומקורם אינו כנראה עממי. האחים ערכו, שכתבו, ניסחו מחדש ושינו אותן באופן קיצוני, כדי שיתאימו ל'טעם הקהל' של זמנם ולערכים הלאומיים הגרמניים בהם תמכו. ניתוח האגדות מראה שהאחים גרים הקפידו להכניס בהם התייחסויות שונות לערכים אותם רצו להדגיש ולקדם, בדומה לציות לסדר הקיים, אמונה במעלות המשמעת, כפיפה לסמכות, סגידה למנהיג הגיבור, הערצת הגבורה ורוח הלחימה, השלמה עם מעשי אכזריות ללא תגובה, אלימות ושפיכות דמים.

מנגלה לא היה אלא המלכה הרשעה המרדימה את ילדתה היפהפיה כדי שלא תתחרה ביופיה. הוא היה הזאב המתחפש לסבתא, ומקבל את פניה של כיפה אדומה רק כדי לבלוע אותה. הוא היה המכשפה שמזמינה את עמי ותמי לבית הממתקים שלה כדי לבשל ולאכול אותם. הוא היה החלילן מהמלין שלוקח את כל הילדים ומטביע אותם בנהר.

שלטונות הכיבוש בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה הטילו צנזורה קפדנית על האגדות, בטענה שאלו מכילות תיאורים אכזריים, סאדיזם ומעשי זוועה שחינכו את בני העם הגרמני מילדותם לראות באלה האחרונים דבר טבעי, ותרמו להתפתחות האלימות והרצחנות שאפיינו את בני העם הגרמני בתקופות קודמות. אך חרם זה הוסר כעבור שנים מועטות.

יתכן כי דמות הפולקלור הגרמנית שהשפיעה על אדולף היטלר יותר מכל היא זאת של טיל ['טול'] אולנשפיגל.

טיל – שם עצם בעברית שפרושו 'רקטה', והוא נגזר מהפועל 'להטיל'.

TIL – הברה שאותיותיה T ו-L הן הגבוהות ובעלות המימד האנכי ביותר באלפבית.

TALL – התואר 'גבוה' באנגלית.

TOLL – שם תואר בגרמנית שפרושו 'מטורף', 'יוצא מהכלל', ו'פנטסטי'.

TOLL – שם עצם בגרמנית שפרושו, כמו באנגלית, 'אגרה'.

טיל – ששמו מזכיר את חבל טירול באוסטריה ממנה הגיח היטלר.

טיל – שם שמזכיר את האגודה בשם 'טולה' בה צמח היטלר בשנות ה-1920.

טיל – החלק המרכזי בשם 'הי-טל-ר'.

טיל – הברה שנמצאת גם בכינוי הטיל כ'קליע' באנגלית וגרמנית 'PROJETILE'.

טיל אולנשפיגל [שהפרוש העממי של שם משפחתו הוא 'מנגב התחת', והפרוש המעודן יותר הוא 'ינשוף מול ראי'] - שהחידוד ברבים מתעלוליו נבע מיכולתו להעניק פירוש מילולי ארצי וסותר ל'שפה גבוהה'.

טיל – שנפיחות עזות היו לחם חוקו. חרדת הנפילה קשורה להתכווצויות מעיים מאד אופיניות, שאנו חשים בחיי היומיום.

טיל – איש עמק הריין שדמותו אומצה גם על ידי ההולנדים הפרוטסטנטים למורת רוחם של הגרמנים הקתולים.

טיל - הפרחח הגרמני הפיקח והפופולארי של ימי הביניים, שמונצח יושב על כרכובי הגגות הגבוהים והמשופעים, שהיו הטריטוריה הטבעית שלו. הוא התחמק אל הגגות כדי לנוח מרודפיו. מהגגות נראו היו בני האדם כולם שווים. אצילים, כמרים, בעלי מלאכה ופשוטי העם כאחד. כולם היו נתינים של תעלולי הקונדס שלו.

בפולקלור העממי של אומות רבות יש דמויות דומות לזאת של טיל אולנשפיגל, שחביבות על כל הילדים. הצורך המאגי של הגרמנים בזהות לאומית הפך את טיל למקור השראה לאומני.

תפוצתם הרחבה של האגדות הגרמניות בישראל למרות השואה, מבלי יצירת ההקשר הראוי, הפכה אותם ל'טיל שיוט' שחדר בדייקנות נוראה לנפש בני ניצולי השואה כדי לבצע בה תהפוכות.

· חייליו המסוממים של היטלר

אנדראס אולריך כתב כיצד לא היו לנאצים נקיפות מצפון אם להלעיט את חייליהם בסמים ואלכוהול.

הצבא סיפק לחיילים את הסמים והאלכוהול שמנע מציבור האזרחים, וכך הפך להיות מוקד משיכה לנוער, והמריץ את חייליו בעת קרב, על פי המסורת האודינית.

סם המרץ פרביטין חולק לחיילים בחזית. פרביטין, סם מרץ הידוע כיום בכינוי 'ספיד', היה סם הפלא של הצבא הנאצי.

רבים מחייליי גרמניה היו מסוממים בפרביטין כשיצאו לקרב, במיוחד נגד פולין וצרפת, במלחמות בזק שהמהירות הייתה חלק מהן.

הצבא הגרמני קיבל אספקה של מילוני טבליות מהסם הזה במחצית הראשונה של שנת 1940. הסמים היו חלק מתוכנית לעזור לטייסים, מלחים, וחיילים רגליים, להפוך מסוגלים לביצועים על אנושיים.

ההנהגה הצבאית חילקה ממריצים אלה בליברליות, וגם אלכוהול וסמי הרגעה, כל עוד האמינה שסימום ושיכור החיילים יעזור לה להשיג ניצחון על בעלות הברית. אך הנאצים היו פחות שקדנים בפיקוח על תוצאות הלוואי, כמו התמכרות לסמים וירידה בסטנדרטים המוסריים.

שלושים וחמש מיליון טבליות פרביטין סופקו לצבא וחיל האוויר הגרמני בין אפריל ליולי 1940. הסם נשלח ליחידות הרפואיות, אשר הפיצו אותו ישירות לחיילים. במידת הצורך יכלו היחידות הרפואיות לבקש הזמנות דחופות בטלפון. הטבליות סומנו כ'חומר מעורר' וההוראות המליצו על מנה או שתיים, 'בעת הצורך בלבד', כדי לשמור על עירנות.

הפרביטין נתפש על ידי הרופאים הצבאיים כבעל יכולת מוכחת. הקצינים הרפואיים נדרשו לשים לב לעוצמתו הרבה, המאפשרת לו לסייע לחיילים להשיג ביצועים מעל לממוצע.

המפקדים בשטח למדו להשתמש בסם במסגרת מגבלות ההשפעה שלו, וחילקו אותו בשלבי הפעולה בו נדרשו החיילים למאמץ הרב ביותר.

גם אז היו הרופאים מודאגים מכך ששלב ההשתקמות לאחר לקיחת הסם הפך ממושך יותר ויותר, ושהשפעת הסם פחתה בהדרגה אצל משתמשים קבועים.

לקראת סוף המלחמה ביקשו הנאצים 'סם פלא' לחייליהם. הדרישה מהשטח הייתה ל'סם שיוכל להניע את החיילים לקרב בעת שהם מתבקשים להמשיך להילחם מעבר לזמן הנתפש כנורמאלי, ובאותו זמן מעלה את תחושת ההערכה העצמית שלהם.'

הגלולה שהופקה לצורך כך הכילה חמישה מיליגרם קוקאין, שלושה מיליגרם פרביטין, וחמישה מיליגרם מורפיום. זה סם שמשליכים עליו כיום לכלא סוחרי סמים. הסם נוסה על אנשי צוות בצוללות הנאציות הזעירות.

הנאצים עודדו גם את צריכת האלכוהול בצבא.

אלכוהול, הסם להמונים, היה גם הוא מאד פופולארי בצבא הגרמני. התפישה לגביו הייתה כי 'רק פאנאטי יסרב לתת לחייל משהו שעשוי להרגיע אותו ולהביא אותו ליהנות מהחיים לאחר שחווה את אימי הקרב, או ימנע ממנו ליהנות מלגימה ידידותית אחת או שתיים עם רעיו.'

הקצינים היו מחלקים אלכוהול לחייליהם כתגמול, והשנאפס נמכר מעשה שיגרה בקנטינות הצבאיות.

הפיקוד הצבאי עצם עין לצריכת האלכוהול, כל עוד היא לא הובילה לשתיינות פומבית בקרב החיילים.

סמים ואלכוהול היוו בעיה גם בחזית שבעורף, והנאצים ניסו לשלוט על הבעיה. אך החיילים חשו כנראה שכל מה שעשוי לעזור להם להימלט מזוועות המלחמה הוא מוצדק. למרות ידיעת הסיכונים שבדבר, הפכה ההתמכרות למורפיום נפוצה בקרב אנשי סגל רפואיים, בפרט אלה שנפצעו. המספר הרישמי של הרופאים הצבאיים המכורים למורפיום עלה פי ארבעה בין 1939 ל-1945.

רופא צבאי שנשלח לכפר קטן בצפון צרפת, כתב במאי 1940: 'כדי שהזמן יעבור בקלות, אנו הרופאים מתנסים על עצמנו. אנו מתחילים את היום בשתיית כוס קוניאק מהולה במים, ומזריקים פעמיים מורפיום. מצאנו כי קוקאין שימושי לעת הצהריים, ובערב אנו לוקחים היוסין, תרופת הרגעה. התוצאה היא שלא תמיד אנו בשליטה מלאה על חושינו'.

למרות שאין מידע ישיר על התמכרויות לסמים בקרב הסגל במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז, נראה הדבר כבלתי נמנע.

כאשר אדם שותה לשוכרה, הוא יכול להגיד את כל מה שהוא רוצה בלי לחשוש לתוצאות.

אלה הם היגדים שבנסיבות אחרות אי אפשר להסתלק מהן. גם אם מישהו נקרא לסדר על הערות כאלה, בדרך כלל קל לתרץ אותן בהצהרות כמו 'מצטער, הייתי שיכור'. ההיגדים עשויים לכלול גזענות, כלפי בני אדם ממגזרים שונים.

כמובן שבסיטואציות המונעות בעיקבות שיכרות אין צורך בסיבה רצינית כדי לפרוק יצרים באלימות. מספיקה העילה הקטנה ביותר לכאורה, כדי להתפרץ כלפי מישהו שנתפש כשייך למגזר בלתי אהוד.

השתיינות היא חלק לגיטימי מאורח החיים בארצות האירופאיות הצפוניות, קיבלה אצל החיילים הנאצים, ובקרב משתפי הפעולה שלהם, לגיטימציה נוספת בגלל תחושת העליונות של 'האדם העליון' שחונכו אליה. השכרות הייתה הדרך הפשוטה והעניינית של הגרמנים להרגיש בעננים ובעניינים כאחד. השנאה ליהודים הועצמה גם מכיוון שהם לא היו חלק מתרבות השתייה. האנטישמיות כהסבר לשואה מתבהרת היטב על רקע זה.

אייכמן היה, על פי הודאתו, שיכור מועד במהלך שליטתו בפיתרון הסופי. יתכן וכאלה היו גם נאצים אחרים באס-אס בסביבתו האישית.

תפישתו את מעשיו הייתה ספוגה באלכוהול. מצד אחד הוא היה פקיד מצטיין, שעשה את חובתו כנאצי נאמן, שהיה מוכן אף להרוג את אביו לו נצטווה לכך. מצד שני, האדישות הבלתי טבעית בה התייחס למעשיו מעידה כי נעזר בחיזוקים מלאכותיים.

הוא העיד כי היה שתוי בעת מרבית סיורי הפיקוח שלו במחנות ההשמדה. ניתן להניח כי כול ביקור נחגג בהרמת כוסיות משקה חריף עם הסגל המקומי.

'ועידת ואנזה' נחתמה בשתיית אלכוהול של המשתתפים. דומה כאילו האלכוהול הוא שהעניק את הגושפנקא להחלטות הועידה.

לשתיה היה היבט רחב יותר. היא נכללה במה שנקרא 'החיים הטובים', שמהם נהנו כל בכירי הנאצים.

החיים הטובים קסמו לנאצים רבים שהגיעו ממעמד כלכלי וחברתי נחות. הם תרמו לסחרור ראשם, ולאטימות כלפי הקורבנות.

שילוב של אידיאליזם וציות, יחד עם חיים טובים ושתיינות, היה המתכון שיצר את המשוואה שבצידה השני היה רצח העם היהודי.

החזון שהיטלר הציג הסווה מסר פשוט, לפיו הובטחו חיים טובים בתמורה לציות לפקודות. המסר הלהיב גרמנים רבים בעולם המנוכר של החברה התעשייתית, שבה כה רבים חשו עצמם מנותקים, אדישים וחסרי סיפוק.

במלחמה, מה שבגרמניה היה בלתי מתקבל מבחינה תרבותית, היה במזרח אפשרי. ההתנהגות הייתה שלוחת רסן, והנאצים פרקו עול. מי שעסק באוכלוסיה המקומית, כדוגמת גרייזר וביבוב בלודז', יכול היה ליהנות מחיים טובים באמת.

הטרור וההנאה נובעים מאותו מקור עיצבי בנפש, של הרפלקס המותנה. הטרור שאנו מפחדים ממנו שונה מההנאה רק בתוצאה. השלטת ההנאה עשויה לגרום להשלטת הטרור. שניהם הם סוג של התגברות על פחד, פחד הנפילה. הנאצים, שנסוגו לחשיבה פרימיטיבית של גירוי, תגובה ואקסטאזה, שילבו בין הנאה לטרור במעשיות רבה.

הקלילות הייתה המסר העיקרי שגבלס, שר התעמולה וראש המצדדים בפיתרון הסופי, הורה ליוצרי הסרטים בגרמניה להעביר ביצירותיהם. תעשיית הסרטים, בה שלט, יצרה כמעט אך ורק סרטי בידור. הצופים חזו בסצנות מרהיבות עין ומתקתקות, אשר הפעילו בהם את תחושת הקלילות והישרו בטחון עצמי. הסרטים היו גביע יין מהול ברעל האופוריה הגזענית.

בשנות השלושים של המאה העשרים בעיית השכרות בעולם הייתה כה חריפה עד שבארצות הברית נחקק 'חוק היובש'.

בגרמניה לא נחקק חוק כזה. הדרישה הגדולה מצד העם הגרמני למוצרי אלכוהול מנעה את איסור הפצתם על ידי המשטר.

התנועה הנאצית צמחה במרתפי הבירה של מינכן, והפוטש במרתף הבירה הוא ציון דרך היסטורי לכך.

תוכנית הפיתרון הסופי נהגתה על ידי היידריך ואייכמן בבארים אפלוליים בווינה.

תקופת שנות השישים שבהם הגיע האדם לירח לוותה במקביל בחגיגת סמים ענקית, הנמשכת עד ימים אלה.

חלום המעוף הוא נחלתו של כל אדם באשר הוא. כאשר מדינה נרתמת בכל כוחותיה להגשמתו באמצעות כלי תעופה, טבעי שאלה שאינם מקורבים לצלחת יחושו צורך לפצות עצמם על העדר הריגוש האישי באמצעות תמריצים מלאכותיים.

בעיית הסמים החמורה בחברה המודרנית, הכוללת בעיקבותיה את הפשיעה על רקע זה, היא אולי התופעה המסכנת יותר מכול את קיומה של האנושות בימינו. התבוננות בהרס העצום וחסר הפשר שהסמים גורמים לקורבנות כה רבים, עשויה להבהיר את ההתרופפות החברתית שבעטיה נגרר העולם למלחמת העולם השנייה.

· הדרך הנכונה לעשות רע

פירושו של הפועל VOLO בלטינית הוא רב משמעות. פירושו הקדום, הרומי, הוא 'לרצות' וגם 'לעוף'. האיחוד בין הרצון והמעוף הוא העיקרון המשמעותי ביותר עבור ניטשה.

אך בצרפתית, הפועל VOLEUR פירושו לגנוב ולעשוק, ואילו בספרדית, פרוש הפועל בעל השורש הזהה הוא גם: 'להתפוצץ או 'להיעלם'.

בפירושים שונים אלה לאותה המילה מתומצתת המישנה הנאצית כולה.

הארי הודיני, הקוסם היהודי הגדול של ראשית המאה העשרים, שהיה גם אחד מחלוצי התעופה, כתב ספר בשם 'הדרך הנכונה לעשות רע', בו הוא מתאר את דמויות וחיי הפשע. הוא פותח בציטוט מאת שייקספיר: 'הו, לו כול המעשים היו טובים. כי השטן שאמר לי פעם כי עשיתי טוב, אומר כעת כי מעשה זה ראוי לגיהינום.'

יש עולם תחתון, עולם של מרמה פשע, עולם שההישג הגדול ביותר בו הוא פריעת החוק והסדר של הארץ. החיים בעולם המהוגן, יודעים מעט מאד על החיים האמיתיים של המתגוררים בתת התרבות של עולם זה. הציבור יודע על הפשע רק מהדיווחים באמצעי התקשורת. על מחשבותיהם ורגשותיהם האמיתיים של הפושעים, על המשיכה האיומה הכורכת אותם אל הפשע, על רבבות הפשעים שלא התגלו ולא נענשו מבצעיהם, יודעים אך מעט.

לציבור הרחב נדמה כי העבריין הוא דמות קשוחה ומחוספסת, הרחוקה מאד מהדימוי של איש המשפחה הלו וההגון. למעשה, ההפך הוא הנכון. פושעים מקצועיים, פורצים, שודדים, נוכלים וכו', נראים ומתנהגים לרוב כמו אנשים מכובדים. יש להם אישה וילדים, שאינם יודעים על עיסוקיהם. הם אנשי חברה, בעלי כישורי שיחה מבריקים. למעשה, חלק מבעלי המוחות המבריקים והחריפים ביותר הם פושעים מקצועיים. הם חיים על פיקחותם, וחייבים לשמור אותה, חריפה ופעילה.

מי שחיים בעולם התחתון שוגים באשליה שקל יותר לחיות באופן בלתי הגון, מאשר באמצעים הגונים. הפושעים ממשיכים, כיוון שאינם מסוגלים לעבודה אחרת. הם התרגלו למצב. זאת עצלות. רבים מהם יגידו שאינם מתאימים לעבודה קבועה. סכנת העונש רבה, ולמרות זאת הם ממשיכים בקריירה הקצרה. יתכן וירביצו 'מכה' טובה מידי פעם, אך הסיכויים לכך הולכים ופוחתים. האמת היא, שחיי הפשע משתלמים בתחילה, כשהפושע אינו ידוע למשטרה. אך לאחר מכן, הוא משלם יותר ויותר כל פעם שהוא מובא למשפט.

חלק גדול מהפיתוי והקסם להיות פושע נובע מהבורות לגבי הנושא, בורות לגבי אורח החיים השפל, והתוצאות שדרך זאת מובילה אליהן. אלה הן התוצאות הודאיות של חיי פשע. הצעירים רואים את ההישגים והתוצאות המידיות של החיים מחוץ לחוק, את העושר המושג בחטף, אך לא את אלה לטווח הארוך, את השנים הרבות של הבריחה מהחוק, הבושה של להיות מחוץ לחברה האנושית, והעונש שהוא תוצאת הפשע. ברוב רובם של המקרים, הפושעים אינם גיבורים, אלא עבריינים, עושי שחיתות שיש להתמרק מהם כפי שמתמרקים ממגיפה.

'האחווה הארית', ארגון פשע של בני הגזע הלבן, שקיים עד היום בבתי הכלא בארצות הברית, נוסד בתחילה כדי להילחם בכנופיות השחורות וההיספאניות בבתי הכלא. בהדרגה הפך הארגון לאימפריה כלכלית, השולטת על סחר ההרואין, והאינטרס הכלכלי שלו הפך לדומיננטי על פני השיקול החברתי.

חברי האירגון מתקבלים אליו לאחר שהם רוצחים מישהו. המטרה נבחרת על ידי המנהיגים.

האלימות שהאירגון מפעיל יצאה אל מחוץ לבתי הכלא, וחבריו התחילו לרצוח בני משפחה חפים מפשע של אסירים.

הדימיון בין 'האחווה הארית' לרופאים הנאציים היא ברורה:

הרקע האידיאולוגי והפוליטי שלהם דומה: הם הוקמו כדי להגן על עצמם מפני קבוצות אתניות יריבות. ההתפתחות שלהם מקבוצת אחווה לגוף כלכלי קר גם כן מקבילה. כך אף התרחבות מעשי הרצח שלהם למעגל החפים משפע. עוד דומה תפוצת הסמים הרבה, לשימוש אישי וכמקור כוח עיקרי לשולטים באספקתו.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק ג' – פרק 1

ספינת-האויר

ראשי פרקים

· הצפלין

· התרוממות הרוח ביצירות המשורר שאלי

· תיסמונת הגזים של היטלר

· תאי הגזים בפיתרון הסופי

· הצפלין

מקור:

Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. Author: Guillaume de Syon

מבוא – מספינת-האויר לפיתרון הסופי דרך תיסמונת הגזים של היטלר

החל משנת 1900, כאשר הגראף צפלין הטיס לראשונה את ספינת האוויר, וכלה בערב פרוץ מלחמת העולם השניה, התפתחה התעופה לאורך שני צירים נפרדים, זה של המטוס וזה של ספינת האויר. בתחילת הדרך נראתה ספינת-האויר, שהתפתחה בעיקביות החל מסוף המאה התשע-עשרה, כמכונת התעופה המבטיחה יותר. בתחילת מלחמת העולם השניה היה כבר המטוס עדיף עליה כמעט בכל אמת מידה, והביא בכך לסיום עידן הזהב של ספינות-האויר.

סיפרו של ג'וליאם דה סיון מראה בברור כי ספינת-האויר הותירה את אחד הרשמים החזקים ביותר של מכונה כל שהיא על הזיכרון האירופאי הקולקטיבי, במיוחד בגרמניה של טרום מלחמת העולם השניה, שבה נהנו הצפלין וממציאו ממידה יוצאת דופן של פופולאריות.

119 ספינות אויר בלבד ניבנו בין 1900 ל-1939, אולם הגרמנים חבקו אותן באינספור באינספור מזכרות קיטש ושמאלץ שיוצרו בייצור המוני, אשר היקפו הרב ציין את אחיזת הנושא בתודעת הציבור.

למרות שאנשים מעטים יחסית טסו ב'סיגריםהמעופפים', ההמונים אימצו אותם לחיקם. הצפלינים הטיסו אלפים, אך הם הלהיבו מיליונים. השימושים הסימבוליים של ספינות-האוויר עלו על תפקידן המעשי. הם היו כאותם חידושים טכנולוגיים המשפיעים עמוקות על חיי היומיום, כדוגמת האופניים.

האזרח הממוצע בחברה התעשייתית המודרנית נוטה להתלהב, עד כדי התרוממות הרוח, מכל מה שהוא גדול יתר על המידה, בפרט כשהדבר כרוך בחדשנות טכנולוגית.

למרות שה'ענק' הוא גדול יותר בנפח הוא בכל זאת הומוגני, ובדרך וזאת יוצר השפעה מרגיעה על הנפש.

הצפלין לא זאת בלבד שהיה ענק, אלא שהיה גם קשור ישירות לתופעת התפשטות הגאזים.

הוא היה בבחינת שילוב מהפנט בין שתי תופעות אלה.

בין השנים 1900-1939 היה הממשל הגרמני, לחילופין, אוטוריטרי, דמוקרטי, ופאשיסטי.

בכל שלושת השיטות נותרה אחיזת הצפלין איתנה בדימיון הפופולארי.

התרוממות הרוח הטכנולוגית כמרכיב בתרבות המודרנית היא חלק מהפוליטיקה המודרנית בכלל.

הצפלין שירת הגדרות מתחרות של ה'גרמניות', אך במדינה הצעירה שנאבקה על הגדרת גבולותיה וזהותה, הוא גרם בכל אחת משיטות הממשל להקצנה לאומנית.

יש הוגי דעות חשובים שקובעים כי הצפלין מהווה חלק נכבד מהזהות הגרמנית גם בימינו.

הגראף צפלין ממציא ספינת-האויר

ההתלהבות מכיבוש האוויר, שהתחילה ב'שיגעון הכדורים הפורחים' בתקופת ההשכלה וההארה [ENLIGHTENMENT], דעכה בהדרגה במהלך המאה התשע-עשרה, גם כיוזמה טכנית-מדעית וגם כאמצעי לבידור הציבור.

פיתוחים שונים בתחום הכדור הפורח היו מקור הראה ל'נבואות' אודות ספינות-אויר ברות ניהוג, ולפנטזיות אודות טירות באויר, אשר עודדו ממציאים רבים לנסות את מזלם וכישרונם בפיתרון החידות של השליטה בתנועה באויר. מסלול ההצלחה הטכנולוגית לא היה ישר, אך גם הכשלונות הרגילו את הציבור לחשוב כי הטיסה האנושית, למרות שעדיין אינה מציאות קיימת, עשויה בהחלט להתגשם. המודעות הרבה לנושא סייעה להטות את דעת הקהל הגרמנית לטובת הגראף צפלין כאשר זה נכנס לזירה.

היוזמה של הגראף צפלין נזקקה מאד לתמיכת גופים טכניים ומדעיים מוכרים, כדי לשכנע את כלל הציבור שהטיסה ברת הניהוג אינה עניינו של ממציא מוזר בלבד.

אך גם טיסה מוצלחת לא הבטיחה תמיכה, כמו שהראה הניסוי הראשון של הגראף. הצירוף הנכון של נסיבות, ובמקרה זה תערובת של התענינות ציבורית יחד עם אינטרס פוליטי, היה צריך להתקיים, וכל שליטה או השתדלות מצד הממציא לא היו מסוגלים לשנות זאת. צירוף הנסיבות הנכון התרחש לבסוף בשנת 1908. בשנה זאת הגיעה התפתחות התעופה האירופאית לשיא חדש, לאחר הפוגה בסוף המאה הקודמת. החדשנות שבטיסת האחים רייט בתחילת המאה החדשה, והצלחתן של אומות אחרות כמו בריטניה וצרפת בתחום זה, יחד עם נתיבו האישי של הגראף צפלין, היו מרכיבים חיוניים בהפיכתו בגרמניה לדמות מיסטית, והפיכת ספינת-האוויר שהמציא לסמל דינאמי חדש.

בחודש אוגוסט 1908 התרסקה ספינת-האוויר LZ-4, הרביעית במספר שבנה הגראף צפלין. אך הציבור הגרמני, שעד אז חשב ברובו שהוא הטיפש הגדול ביותר בגרמניה, החל לראות בו את הגרמני הגדול מכולם. הפופולארית הציבורית של האיש הזקן והמכוננות המעופפות שלו צברה תאוצה כה רבה, עד שאזרחים רבים מן השורה שלחו לו כספים, במגבית וולונטרית שהספיקה לו די הצורך לבניית ספינות-אויר אחדות.

ההתלהבות התפשטה כמעט לכדי להט מהפכני, שחצה את כל שכבות החברה וכלל רטוריקה פטריוטית. אך באופן אירוני התלהבות הציבור היוותה אתגר להנהגה הפרוסית. דמות שולית מהאליטה של דרום גרמניה הציגה בפניה אלטרנטיבה.

כסמל מאחד שייצג את האומה הגרמנית מבלי לבטל מאפייני זהות אחרים, היה הצפלין כפוף לשורה של סיפורים אודות הגראף והמצאתו, אשר סופרו מחדש פעמים רבות, והפכו לשופר שבאמצעותו קבוצות פוליטיות וחברתיות שונות הבליטו את השתתפותן בעידן התעופה ותמיכתן באידיאלים הלאומיים. ריבוי הדעות שהופיעו בעיתונות סייע למצב את ספינת-האוויר בפסגת התרבות הפופולרית. מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית הכירות בגראף צפלין כמרכיב חשוב בתרבות הגרמנית החדשה ורבת הפנים, והתאימו את הקו הרישמי שלהן לכך.

היו בין הגופים הציבוריים כאלה שנקטו בגישה רומנטית יותר כלפי הגראף. הוא היה עבורם כמי שערך עיסקה עם השטן והפסיד, בהרפתקאה שמסלולה דמה לזה של דרמה רומנטית. עובדות מעורבות בשמועות עידכנו את הציבור בדבר התקדמות הגראף בחיפושו אחר ההגשמה האוטופית, שהסתיימה בתוצאות טראגיות. אך ההקבלה הסתיימה בנקודה זאת. הציבור חש כי מאמציו הרבים של הגראף לא זכו לתגמול ההולם, שתואר בסוף אגדות האחים גרים. ניצחון על הטבע התרחש, ואף אחד לא יכול היה להכחיש זאת. צפלין הפך לגיבור פרומתיאי.

האמונה כי ספינת-האוויר מביאה עימה מזל טוב, הלכה למעשה, שלטה בציבור הרחב, והביא למגבית הספונטאנית בעיקבות ההתרסקות ב-1908, מגבית אשר הצילה את היוזמה של הגראף.

ההתלהבות הפטריוטית בעת ביקור ספינת-האוויר בברלין באוגוסט 1909 הצביעה על דרגה גבוהה של אחדות אזרחית. אך היו בין הצופים כאלה שחשו אי נחת, כי ההיסטריה ההמונית שגרמה המכונה התחברה עם פולחן אישיות סביב הגראף.

בקרב האליטה הפרוסית האינטלקטואלית שררה אי נחת מכך שחייל בווארי מזדקן, שאינו מהנדס או איש עט, הפך להיות מייצג המהות הגרמנית. ייתכן והיתה רדידות מסוימת בדמותו של הגראף, אך מי שהתעלם ממנו התעלם גם מכך שהזקן ומכונותיו היו שייכים למעשה לכל הגרמנים מהמבורג ועד מינכן, וברלין לא יכלה לעשות מאומה בנדון.

קריקטורה אחת המחישה זאת: במקום לת כבוד לקיסר, ספינת-האוויר המסיירת בברלין סבה לאחור ומפנה לו את אחוריו.

מן הראוי לציין בנקודה זאת כי גם אדולף היטלר בא מדרום-גרמניה, והציג אלטרנטיבה לממשל הפרוסי בברלין, פחות מעשרים שנה לאחר שעשה זאת הגראף צפלין.

כגיבור בעל אלף פנים, איחד הגראף צפלין מחדש חברה אסירת תודה. ההתלהבות הלאומית ערמה עליו תילי חגיגות ופירסומים לרגל יום הולדתו ה-75, בהדגישה את דבקותו במטרה. ההערצה גבלה בהיסטריה. זיגפריד הגיבור מהמיתולוגיה הגרמנית חיסל את הדרקון, וצפלין ריסן את מרכבת השמש הדוהרת של אפולו.

הגראף התחרה בקאנצלר ביסמארק בפופולאריות הבינלאומית שלו. גם הציבור הדתי בגרמניה אימץ אותו אל חיקו. כפרוטסטנט שמוצאו מהדרום הקתולי, הוא קרא תגר על המימסד הפרוסי ברמה שהתקרבה לזאת של מרטין לותר, שאת דמותו ורוחו הוא נתפש כמייצג.

למרות שלא היה הכוהן הגדול, נשאל הגראף לדיעותיו בכל תחום שהוא. דמות הסב בעל השפם הלבן הגדול ועיני התכלת הנוצצות היתה מנוגדת להתנגדות האובססיבית שלו למימסד האימפריאלי. הוא ייצג את גרמניה החדשה. למרות שהיה נציג האריסטוקרטיה, מעמד שהעדיף את החשיבה הקדם-תעשייתית, הוא המציא מכונה שבתכונותיה היתה ציון דרך במעבר למדינה המודרנית.

לא היה שום דבר מעודן בביקורה של ספינת-האוויר במקום כלשהוא. נחיתותיה, המתוכננות או המקריות, גרמו תמיד להפרעה בחיי היומיום, והיו הזדמנות לחגיגות ספונטניות. העיתונים היו מדפיסים מהדורות מיוחדות. ביטולה של טיסה מתוכננת היה גורם למהומה רבתי בתיקשורת. האטרקציה היתה כה גדולה, עד שחברות הציעו טיולים מאורגנים לאתרי נחיתה, גם על בסיס השמועה שעומדת להגיע ספינת-אויר. האוירה היתה של 'מדורת המחנה' בכל מקום שהצפלין היה אמור להגיע אליו. עבור העיתונות היה זה 'יום שדה', שבו תועדו תגובות הציבור למיניהן.

באותה תקופה של ערב מלחמת העולם הראשונה פיתחו מדינות אירופה השנות זהות לאומית על פי התפתחות התעופה בקירבן.

ההתלהבות הגרמנית התפשטה לשכנותיה, ובפרט לאוסטריה, שבה היה ציבור פרו גרמני גדול. ספינת-האוויר נתפשה בעיניו כמי שמשרתת את הקשרים הפוליטיים והתרבותיים בין שתי האומות, ותביא בסופו של דבר לאיחוד ביניהן, איחוד שהיה תמיד על סדר היום הציבורי בשתי האימפריות. ספינת-האוויר נתפשה גם כמי שתחזיר את הסדר על כנו בחבלי הבלקן, אסיה הקטנה, והמזרח הקרוב, כיוון שתאפשר תחבורה ושליטה טובים יותר, יחד עם הגמוניה טכנולוגית ותרבותית.

הצפלין 'סאשן' הגיע לוינה לביקור בתום תקופת המתנה ממושכת של האוסטרים, ביוני 1913. הגראף הטיס את ה'סאשן' סביב ארמון שונברון, ונחת מצפון לעיר. הביקור הפך להזדמנות לביטויי סולידריות, שהגיעו לשיאן עם קבלת עיטור מהקיסר פראנץ-יוזף. ראש עירית וינה ציין כי מדובר בעידן חדש לעולם כולו. ההתלהבות מהביקור הפכה להזדהות עם גרמניה על פניה השונים, לטוב ולרע. הקפת ארמון שונברון היתה רגע פוליטי ולאומי מיוחד. אחד העיתונאים כתב: 'זהו ניצחון הרוח האנושית, ולצידו של הגראף צפלין עומד העם הגרמני כולו'. מאמרים נוספים ביטאו את הפוטנציאל של ספינת-האוויר ככלי מלחמה: 'זה טורפדו אוירי. הגראף, כגרמני אמיתי, אינו יכול שלא להציג בברלין את סגולותיה הקרביות של ספינת האוויר...אוסטריה, בת בריתה הקרובה של גרמניה, שמחה על כך שלגרמניה יש אמצעי כה חשוב לחזק בו את כוחה למקרה מלחמה.'

למרות כל אלה, ביקור ה'סאשן' נותר כמפגן של סולידריות תרבותית גרמנית בלבד. מבחינה פוליטית, תמימות הדעים היתה מועטה בהרבה באותם הימים.

בשבוע שלאחר הביקור נערך בוינה כנס תעופה גדול, שנועד להכשיר את הקמת חיל האוויר האוסטרי על בסיס מטוסים בעיקר. בצבא גרמניה שררה אותה גישה, אשר הותירה את עתיד ספינות-האוויר מעורפל.

למרות שהמטוסים התפתחו בקצב הולך וגובר, נותרה ספינת-האויר הסמל המובהק של התוצרת הגרמנית המשובחת. כאשר מדובר היה במטוסים, התרכזו הגרמנים בעיקר במתכננים ובטייסים מחוץ לארץ, ונתנו תשומת לב מעטה בלבד למתרחש בזירה המקומית. האחים רייט, בלריו, סנטוס-דומונט, ואחרים, זכו לכיסוי נרחב בעיתונות. חלוצי התעופה המקומיים כמעט ולא הוזכרו.

למרות קוצר הראות בעניני מטוסים, ההתעניינות הכללית בתעופה התגברה בגרמניה בהתמדה הודות לתופעת הצפלין. אפילו התרסקויות של צפלינים נחשבו לפירסום טוב, כיוון שחיזקו את רעיון ההקרבה העצמית למען שליטה באויר. התמיכה הציבורית תועלה גם לארגונים רבים שהוקמו למטרה זאת. היה ביקוש גדול מאד למזכרות ומידע מעולם הצפלינים. המוני ספרים, תמונות וסרטים נוצרו ונמכרו כדי לספק את סקרנותו הרבה של הציבור הרחב. ספינת-האוויר סיפקה חויה חזותית כה עשירה, שנדמה היה שהביקוש אליה אינו יודע גבולות.

כתוצאה מהלובי החזק של חברת צפלין, שהייתה בעקביות בסכנת פשיטת רגל, וההתלהבות הגרמנית מספינות-אויר, הגדיל משרד המלחמה הגרמני בעקביות את התקציבים למטוסים ולספינות-אויר כאחד בין השנים 1910-1913. בסיום אותה תקופה היו ל-17 יצרני מטוסים גרמנים תקציב כולל של 3.2 מיליון מרק, ולחברת צפלין 3.5 מיליון. במהלך אותה תקופה נחתמו חוזים לבניית 24 ספינות-אויר. כתוצאה מכך התעשיה האוירית הגרמנית פיגרה בהרבה אחרי צרפת בפיתוח מטוסים.

האליטות התווכחו על התועלת של ספינת-האוויר מול המטוס. בהתייחס לתועלת הכללית של התעופה האנושית, גרסו רוב ההוגים כי במקרה זה, ההשפעה לכיוון הבלתי-אנושי של המהפכה התעשייתית עשויה להפוך כיוון. היו שהרחיקו עוד יותר בגישה זאת, ואמרו שספינת-האוויר, יחד עם המצאות נוספות של תחילת המאה, עשויות להפוך את העולם למקום שנעים לחיות בו.

לכל סוגי מכונות התעופה, קלות או כבדות מהאויר, היו יישומים פוטנציאליים, שכל אחד יכול היה להבין. אך המסה של ספינות-האוויר, במיוחד אלה שבנה הגראף צפלין שהיו הגדולות מכולן, הפכה אותן למושכות תשומת לב במיוחד.

מה שהבליט את יתרונו של הצפלין היה התענוג האסתטי למראהו, וחווית הציפה שסיפק לנוסעים בו. הצינור בעל המנועים הרועשים סיפק את הרושם של ציפה חסרת מאמץ באויר, וחסינות לכוח המשיכה.

בנוסף, למרות שהיה תוצר מובהק של המהפכה התעשייתית, ניבנו הצפלינים בשילוב של חדשנות טכנולוגית ומלאכת כפיים. הם ניבנו בעבודת יד, בניגוד לדימוי השלילי של ייצור המוני. למעשה, הצפלין הציע מעין התפייסות עם המודרניזציה, באפשרו לחלום להתגשם. הוא נחשב כמבשר עתיד בו האדם יוכל לשלוט בגורלו באמצעות המכונות.

סטנדרטיזציה ואנונימיות היו נושאים לויכוח לוהט בעולם האמנות האירופאי באותה עת, אך האמנים נמנעו מלשפוט את הצפלין. באופן כללי, תוארו הצפלינים כסימטריים, יציבים, וחלקים, שילוב ייחודי של תכנון יצירתי ופונקציונליות, שאפילו המטוס לא הציע באותה עת. למרות שהייתה תוצר של חשיבה רציונלית, ספינת-האוויר שרתה את הרעיון הרומנטי של ציפה באויר. היא היתה היוצא מן הכלל, סוג של טכנולוגיה שלא שיעבדה את האינדיבידואל, אלא הבטיחה לו הזדמנות להרחיב את אופקיו.

הגאווה הלאומית הגרמנית מהלה חזיונות רומנטיים אלה ברעיונות רומנטיים לא פחות אודות מרחב מחיה גדול ומתפשט, שהולם את האומה עתירת הישגי הטכנולוגיה והכלכלה, שהמציאה את כלי התעופה המהולל.

הצפלין ככלי-נשק במלחמת העולם הראשונה

בין השנים 1908-1914 הרעיון של הקרבה עצמית דרך מחויבות לטכנולוגיה תפש מקום מיוחד בחברה הגרמנית. הגראף צפלין שקע בכל מאודו באובססיה. בתמורה, העניקו לו הגרמנים מחסכונותיהם. הנתינה הטיכסית חזרה על עצמה בשנת 1912, לצוורך הקמת חיל האוויר הגרמני, ופעמים אחדות נוספות לאחר מלחמת העולם הראשונה, לצורך מטרות תעופה שונות. אפילו התרסקותם החוזרת ונשנית של הצפלינים לא הפחיתה מביטחון הציבור בטכנולוגיה זאת. הגראף צפלין הפך לדמות המובילה בפופוליזם זה.

התרוממות הרוח שגרם הצפלין לא היתה אחידה. הוא חבק זרמי תרבות שונים, ושיקף את התלהבות הציבור הגרמני, אשר התבטאה בתחומים רבים לא פחות. סמלים, מצעדים וטכסים למיניהם חוזקו באמצעות איזכור הצפלין בדרך זאת או אחרת. דמותו ותכונותיו של הגראף עצמו הפכו לחלק מפני החברה, והופקעו ממנו כיחיד. מוסר העבודה שלו, נאמנותו למולדת, ואומץ ליבו במאבק לשליטה באויר נתנו דוגמא לכל גרמני. כמו צ'רלס לינדברג עשרים שנה מאוחר יותר, זכה הגראף להילת קדושה בזכות המכונה המעופפת שלו.

ספינת-האוויר , שהפכה חלק בלתי נפרד מהתרבות, סיפקה מרכיב מרכזי בזהות הלאומית הגרמנית בתחילת המאה ה-20, במידה רבה כמו שעשו זאת איחוד גרמני והמיליטריזם הגרמני במאה ה-19. ההתלהבות הספונטנית של הציבור מהצפלין, על רקע התגר שקרא על השלטון בברלין, מעידה על כך כי בגרמניה האימפריאלית שרררה מידה רבה יחסית של חופש הפרט. לרוע המזל מצב זה השתנה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אשר דחקה הצידה את חופש הפרט לטובת לאומנות מיליטריסטית.

לאחר שהתפייסה בזכות המצאות הצפלין והמטוס עם עידן התיעוש, יכולה היתה החברה האירופאית של תחילת המאה ה-20 להפסיק לראות את הניגוד שבין המלחמה להתרוממות הרוח הטכנולוגית. המכונות המעופפות שיקפו את כוח הגברא של החייל הבודד ושל כל האומה למענה נילחם.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכו הצפלינים למוקד הגאווה הצבאית בצד אחד של החפירות ולמקור לשנאה עמוקה בצד האחר. כל צד תיאר את המכונה כמשהו שלא היתה למעשה, בלי שום קשר לביצועיה הטכנולוגיים. הפן הצבאי של הצפלין זכה לתיאורים פופולריים עוד לפני 1914 , וגירסאות שלהם הזינו את מכונת התעמולה בשני הצדדים בעת המלחמה.

מכונת התעמולה הסוותה כשלונות בכל צד והפריזה בתיאור הצלחות. ההמונים ספגו את הרטוריקה, ולעיתים אף העצימו אותה מעל ומעבר למצופה. התחושה של 'מלחמת קודש' היתה כה חזקה, עד שהיא משפיעה עד היום על כותבי היסטורית התעופה הצבאית של התקופה. הם מתמקדים בתמהיל המקובל של תיאורי קרבות, כלי נשק, ומספר הקורבנות, ומתעלמים מתרומת הרקע החברתי לעיצוב הארועים. הפסיפס של מכלול החוויות בחזית ובעורף עשוי להסביר כיצד העלאת ספינת האוויר למדרגת סמל גרמני של התרוממות הרוח יצרה קשר בין המימדים החברתיים, הצבאיים והפוליטיים של המלחמה הגדולה.

בעוד שהאידיאולוגיה הטרום-מלחמתית אודות ה'הרפתקאה באויר' כללה מספר רב של מסרים סותרים, משנת 1914 תיאורי הקולוניזציה של השחקים לבשו טון צבאי מובהק. ספרות צבאית, מקצועית ופופולרית, הבליטה אפשריות מעשיות יותר ויותר עבור ספינות-האוויר. אחד מהוגי הדעות הלאומנים בגרמניה תבע: 'אזרחי אירופה חייבים להיכנס לאימפרית המימד השלישי תחת הנהגתו של אודין'.

התיעוב בין גרמניה-אנגליה וגרמניה-צרפת הרקיע שחקים, עד כדי פרנויה. העיתונות האנגלית פרסמה חששות רבים מפני פעולות ריגול מעל האיים הבריטיים באמצעות צפלינים. תופעת החרדה הזאת כונתה בשם 'צפלניטיס'. דיווחי העיתונות ליבו את המתחים עוד יותר כאשר עסקו בטכנולוגיות מלחמה פנטנסטיות. הם כללו תיאורים אודות ספינות-אויר המצוידות בקרני מוות, וגשרים אויריים מהיבשת שבנויים מספינות אויר רבות, שישמשו לפלישת מאות אלפי חיילים גרמנים. הויכוח הגיע לפרלמנט הבריטי והכריח שר צעיר, וינסטון צ'רצ'יל, להודות כי לבריטניה אין אמצעים מקבילים לספינת-האוויר. כבודה של בריטניה, שליטת העולם, היה מונח אם כן על כף המאזניים.

ה'צפליניטיס' הבריט השפיע, בהיזון חוזר, גם על הלך הרוחת המילטנטי בגרמניה. העיתונות שם פרסמה את תיאורי העיתונים הבריטיים. עיתונאי אחד כתב: 'צפלין גרמני אחד טס מעל שמי בריטניה, ואומה שלמה נתפשה לפאניקה'. בצרפת היה המצב דומה.

מרוץ החימוש לבניית ספינות-אויר התחיל עם זאת באיטיות. עברו שנים עד שהשמועות הרותחות חילחלו לקבינטי המלחמה. הגראף צפלין גילה כי המסלול להזמנות מהצבא עובר דרך ספקנות, התלהבות, ופוליטיקה. הקריאה למירוץ חימוש נשמעה ברחבי אירופה בערך באותה עת. ההבדל בגרמניה היה שתומכי המטוסים הפסידו לתומכים הנלהבים של ספינות-האוויר. חסידי המטוסים נזקקו נואשות לתמיכת הציבור, אך הם היו חייבים להסתמך על ספינות-האוויר כהוכחה לנחיצותה של זרוע אוירית. הקמתה של זרוע אוירית חזקה בגרמניה היתה חייבת להתבצע עם ספינת-האוויר כמרכיב מרכזי. היה זה מחוייב המציאות לנוכח הפופולאריות וההצלחה הייחודית שלה.

כך קרה שבשנת 1912 קבע הרמטכ''ל הגרמני מולטקה כי הצבא זקוק לכל הפחות לעשרים ספינות-אויר בתוך שלוש שנים. המטה הכללי עבד על 'תוכנית שלייפן' למתקפת בזק שתכריע את צרפת, וחשב כי ספינות-האוויר תספקנה את היתרון האסטרטגי הנחוץ. בתוך שנה הגדילה גרמניה את כוח ספינות-האוויר שלה לתריסר, ול-26 שדות-תעופה מתאימים. עשרות אלפי קצינים טסו בספינות-אויר אזרחיות במימון הצבא, והתחילו בכך את הכשרתם הצבאית בתחום זה.

למרות האופטימיות, הטכנולוגיה של ספינות-האוויר היתה עדין בלתי בשלה. השיפורים הרבים שהוכנסו בכלים החדשים שהוזמנו הבליטו את הקלף המנצח שלהן לעומת המטוסים, שהיה האוטונומיות. הטווח וכושר הנשיאה שלהן היו גדולים עשרות מונים. שבריריותן של ספינות-האוויר נותרה בעינה, והפכה לעקב האכילס שלהן.

הטכנולוגיה הגשימה מעל ומעבר את הציפיות בתחומים מסוימים ואיכזבה מאד בתחומים אחרים, ובדרך זאת עיצבה את כוחה הסימלי של ספינת-האוויר בעת המלחמה. הניגוד בין הטווח וכושר הנשיאה לשבריריות יצר כר פורה לתיאורים מיליטנטיים מנוגדים.

מלחמת העולם הראשונה התנהלה גם באמצעות המדיה ההמונית. ספינות-האוויר כיכבו תדירבפוסטרים, גלויות, וכדומה. בעלות-הברית תיארו אותן ככלי משפחית, אותו מפעילים הטבטונים הברבריים בתאוותם לכיבוש. האויב היה אכזרי במיוחד, מכיוון שהטכנולוגיה הותירה אותו אנונימי. האויב היה מפלצתי, כיוון שפגע באזרחים חפים מפשע, נשים וילדים. הגברים, אם כן, היו חייבים להתגייס כנגד הפולש חסר הכבוד לזולת, ולהגן על המולדת.

בעוד שבמלחמות קודמות היו האזרחים בעיקר צופים במתרחש או מעורבים באורח אקראי בלבד, הרי שכעת הם הפכו למטרות פוטנציאליות. צרפת, ובמיוחד בריטניה, חוו את ההפצצות האסטרטגיות הראשונות של המאה העשרים.

ההפצצה הראשונה על לונדון התרחשה ב-19 לינואר 1915. עד אותו תאריך הפחיתה העיתונות הבריטית בחשיבות ספינות-האוויר ותיארה אותן כ'צעצועים גדולים'. בריטניה התגאתה תמיד בבדידות המזהרת שלה. האחים רייט ולואי בלריו שרטו בקושי את ציפוי הגאווה הזה, וכך גם לגבי החרדה מספינות-האוויר טרם המלחמה. אך לאחר ההפצצה הראשונה ציין ה'טיים' כי 'לב האימפריה הבריטית כבר אינו בטוח מיד האויב'.

למרות שהאזרחים חששו בדרך כלל מהתקפות ספינות-האוויר, עדים רבים להן הודו כי הם נמשכו לתצוגה המרהיבה. רבים ניצבו בחלונות בתיהם בתקווה לצפות בצפלין חולף, למרות ההוראות על כניסה למקלטים.

כ-57 מיתקפות של ספינות-אויר גרמניות נערכו על לונדון. הן גרמו לכמעט אלפיים הרוגים, ועוררו לראשונה את הצורך בהגנה מפני הפצצות אסטרטגיות. בתחילת המלחמה ההגנה האוירית היתה עדיין בראשית ימיה, ומגבלותיה רבות. תותחי הנ.מ., שהסתייעו בזרקורים, לא הצליחו כמעט לפגוע בספינות-האוויר הרחוקות. מטוסים שנשלחו לחפש אחריהן לא מצאו אותן לרוב, כיוון שהן הסתתרו בחשרת העננים או המריאו לגובה רב. לאחר שהשתכללו המטוסים ותחמושתם במהלך המלחמה, השתנתה תמונת המצב.

בגרמניה לא היתה תעמולת מלחמה טובה יותר מאשר מראה ספינת-אויר החולפת מעל המולדת בדרכה למשימה בארץ אויב. היה זה מראה שגרם להרגשה כי האומה מוכנה לכל דבר, כמו שהדגישו אמצעי התיקשורת. המראה הבטיח מידה רבה של אופטימיות. היו בני נוער שהתגייסו טרם זמנם לאחר שחזו בספינת-האוויר השמיימית חולפת מעליהם.

מספרן ההולך וגובר של ספינות-האוויר שהופלו גרם כמובן לבעיה מבחינה זאת, אך כל עוד ניתן היה לאזן את החדשות הרעות בקורטוב של חדשות טובות, גם האבדות נתפשו כ'סבירות'. באופן אירוני, התפתחה באותם ימים גם הסגידה לטייסי המטוסים כדוגמת 'הברון האדום', ואבדות ספינות-האוויר חיזקו את המעבר של תשומת הלב הציבורית ל'אלי השחקים' החדשים.

ברוב סיפורי המלחמה הגרמנים היו ספינות-האוויר, בניגוד למלחמה הממוכנת והמחוספסת שעל הקרקע, ענקים שמסוגלים למעשי קסמים. הזרקורים לא גילו אותן, הם השמידו ספינות במפתיע, והקריאה 'צפלין' גרמה לכל בן אויב לחפש מחסה. המציאות היתה כמובן שונים, וגם התיאורים שנכתבו לאחר המלחמה סטו ממנה. למעשה, הפיקוד הגרמני העליון היה חייב כל העת ללמוד כיצד להשתמש בכלי נשק זה, ועשה זאת בשדה הקרב.

הצלחת ספינות-האוויר במשימותיהן היתה תלויה בסגולותיהן הטכניות ובעבודת הצוות שלהן. רוב אנשי-הצוות של ספינות-האוויר נותרו אנונימיים גם לאחר המלחמה , למעט יוצא דופן אחד, פיטר שטראסר, מפקד יחידת ספינות-האוויר של הצי הגרמני, אשר תואר כמתייחס אליהן כפרש אל סוסיו.

הסיפורים מלאי הגאווה הסתירו את המציאות הקשה של הטיסה המבצעית בספינות-האוויר. אנשי הצוות סבלו בקביעות ממחסור בחמצן בגבהים, ומהקור הרב. המורכבות הטכנית כפתה ביקורת קפדנית לפני ובמהלך כל משימה. ההמראות והנחיתות היו מסורבלות, ודרשו מאות אנשי צוות קרקע, שעסקו בעיגון ספינת-האוויר בחבלים. טקטיקת ההפצצה בספינת-האוויר היתה מסובכת, כיוון שההפצצות נערכו בלי אמצעי ניווט יעילים. הטיסה מעל ארץ אויב היתה חייבת להתבצע מעל או בתוך העננים, מה שחייב מזג אוויר סוער לעיתים, שהקשה מאד על הטיסה.

צוותי האוויר חוו תקלות טכניות תכופות, בפרט במנועים שנטו להתחמם ולהישבר. חמורה מכל הייתה סכנת התלקחות גז המימן שהעניק את יכות העילוי לספינות-האוויר. ההתלקחות היתה כה מהירה ועזה, עד שלא הותירה סיכוי להינצל לאף איש צוות. המימן עלול היה להתלקח מסיבות רבות וביניהן אש במנועים, פגיעה בירי מהקרקע או ממטוסים, ותאונות בנחיתה ובהמראה.

ההפצצות עצמן היו בלתי מדויקות ובלתי יעילות. מטען הפצצות שספינת-אויר היתה מסוגלת לשאת היה מוגבל בערך לטון וחצי בכל משימה. מעבר לזאת, לא היו אמצעי ניווט וצליפה למטרה מדויקים. על הספינה היה לרדת מתחת לעננים לגובה נמוך, ולהיחשף בכך לאש האויב, או להסתמך על צופה אוויר שהורד בתא תצפית מיוחד שהשתלשל מהספינה בכבל שאורכו מאות מטרים.

החזרה לבסיס היתה סיוט, כיוון שהנחיתה היתה חייבת להתרחש בשעות היום, ולעיתים חיכו הספינות ששעות רבות בהמתנה לכך. השילוב בין עייפות הצוות לתנאי מזג אוויר גרועים בעת הנחיתה, גרם לעיתים לנחיתות קשות ולהתרסקויות.

למרות כל הבעיות שררה האמונה כי הן ברות פיתרון, והן נותרו בשולי העשייה.

אשליית ההצלחה בשנתיים הראשונות של המלחמה מומחשת היטב בעיטורי הגבורה שקיבלו הצוותים המבצעיים, גם כאשר החטיאו את המטרות, ובהנצחת החללים מביניהם, אשר זכו כולם לכבוד גיבורים במותם, והפכו לקדושים מעונים בעיני הציבור. מספרם שהלך וגבר בהדרגה הביא את הוגו אקנר להעיר כי 'אין טעם להכיר את אנשי-צוות האוויר החדשים, כי ממילא תוחלת חייהם קצרה מאד'.

בניגוד להסכמה הציבורת הכללית לגבי יעילות ספינות-האוויר, בממשלה הגרמנית הבינו עוד ב-1915 כי אין מדובר ב'נשק פלאי, אך חששו מדעת הקהל, והקו הרשמי היה שהן תכרענה את המלחמה, בעיקר בזכות יכולות הסיור והתקיפה בלב ים. למעשה, לא היתה ממילא כל דרך אחרת להכניע את בריטניה הגדולה.

נימוק נוסף של מצדדי ספינות-האוויר היה שהן ריתקו לעורף הבריטי מספר גדול מאד של חיילים, עד חמש מאות אלף עפ''י ההערכות האופטימיות, אשר אחשרת היו נשלחים לחזית. בדיעבד, עפ''י המקורות הבריטיים היה המספר נמוך הרבה יותר.

התעמולה הגרמנית, שהתעלמה מחולשות ספינות-האוויר, התמקדה במפקד יחידת ספינות-האוויר של הצי, פיטר שטראסר, אשר התעלם מכל הכשלונות, ועמל באובססיביות לקיים בקרב אנשיו את המיתוס של לוחמי ימי-הביניים, הדוחפים את עצמם וכלי מלחמתם עד לקצה גבול היכולת.

בעוד שבתחילת המלחמה שיגר המטה הכללי פקודות מפורטות לשטראסר, הרי שמ-1917 הם צייתו לדיווחיו ודרישותיו בחותמת גומי. הוא המשיך להוציא לפועל את רעיונותיו עד למותו בהתרסקות ספינת-אויר, באחת ההפצצות על לונדון ב-5 לאוגוסט 1918. מותו הביא לסיום ההפצצות על לונדון. לאחר המלחמה הוא תואר כגאון, שבמאמציו המוצלחים שכלל את מכונת המלחמה של הגראף צפלין והפך אותו לפלא טכנולוגי שמתאים גם לצרכי שלום.

ב-9 לנובמבר 1918 נכנעה האימפריה הגרמנית, ומספינות-האוויר לא נחסכה הביקורת הפומבית לגבי ערכן במלחמה. מתוך 117 ספינות-אוויר שפעלו במהלך המלחמה, 39 הופלו באש אויב ו-42 נוספות אבדו מסיבות אחרות, בעיקר כתוצאה ממזג אוויר קשה או בעיות טכנולוגיות.

תגובת חברת צפלין לא אחרה לבוא. היא הדגישה את חשיבותן הטכנולוגית והלאומית של ספינות-האוויר.

הצורך להגן בגרמניה על המוניטין של הצפלין החוויר לעומת האתגרים של חוזה ורסאיי. סעיפים נכבדים בחוזה עסקו בספינות-האוויר. נאסר על המשך ייצורן, יחד עם האיסור על ייצור מטוסים, כולל למטרות אזרחיות. את כל ספינות האוויר, יחד עם מטוסי הקרב המתקדמים וספינות הקרב, היה על הגרמנים למסור לידי בעלות-הברית.

בספטמבר 1920, לאחר 36 שנות שירות, פסקו לפעול ספינות-האוויר של הצבא הגרמני. צוותי האוויר הזועמים ריסקו שבע מהן בטרם הועברו לבעלות הברית. זאת בדומה למה שעשו הטייסים, כדוגמת הרמן גרינג מפקד להק 'הקירקס המעופף', עם מטוסי הקרב שהיו בידיהם, וצוותי הצי הגרמני עם ספינותיהם. פעולה זאת גרמה לטינה מצד הועדה המפקחת של בעלות-הברית, והקשתה מאד על כל תוכנית לשיקומה של התעשייה הצבאית הגרמנית בדרכי שלום.

ספינת-האוויר מלאה בתחילה תפקיד משני במלחמה הגדולה, כאחת מטכנולוגיות חדשות רבות שהוכנסו למערכה. אך השיפורים הטכנולוגיים הרבים במהלכה, שכללו מנועים חדשים, מהירות נסיקה, אמצעי ניווט ורדיו, תרמו כולם לרושם שהעליונות המוצהרת שלה תבוא לידי ביטוי בהכרעת המלחמה. הטכנולוגיה כמעט והבשילה, אך לא היא שהצליחה לשבור את הקיפאון בחזיתות. נדרש נשק פלא טכנולוגי נוסף, הטנק, כדי לעשות זאת.

למרות ירידתה ממרומי תהילתה הצבאית, נותרה ספינת-האוויר חלק חשוב מהתרבות וממאמץ המלחמה הגרמניים. האשליה נותרה בעינה, גם בממשלה, שספינת-האוויר היא כלי העתיד. התרוממות הרוח שגרם הצפלין יצרה מיתוס נוסף, זה של אלוהות טכנולוגית שמיימית במלחמת הקודש החילונית בין גרמניה לאויבותיה. הגראף צפלין עצמו מילא תפקיד נכבד בקידום התדמית הזאת, כיוון שהטיף לשימוש המלחמתי בספינות-האוויר שייצר ליצירת עליונות אסטרטגית טרם פרוץ המלחמה, בין השנים 1908-1914, בתקופה שהן נתפשו עדיין בעיקר ככלי תחבורה אזרחי.

כך יצא שלאחר המלחמה, למרות הדחייה הראשונית של מורשת הגראף צפלין, הדגישו דיווחים לאומניים בתיקשורת הגרמנית אודות הצורך בשיקום תעשיית ספינות-האוויר למטרות אזרחיות את החוב שחבה גרמניה לצוותי-האוויר שמסרו את נפשם בעת המלחמה.

הצפלין ככלי תחבורה מסחרי ברפובליקת וויימאר

בחמש השנים שחלפו מסיום מלחמת העולם הראשונה שקעה גרמניה בכאוס חברתי, פוליטי, וכלכלי. היא חוותה הפוגה קצרה של שקט בין השנים 1924-1929, ולאחר מכן התחילה התקופה הנאצית בתולדותיה.

על כל פנים, עם התייצבות רפובליקת וויימאר גילו הגרמנים מחדש את התלהבותם מתופעת הצפלין. אלילים לאומניים רבים נעלמו עם נפילת האימפריה, אך תחיית המתים של ספינת-האוויר נתנה לגרמנים את האפשרות להתרפק על תור הזהב שחלף, ובאותה עת להתבונן קדימה לעבר עתיד מודרני וטוב יותר. גילויו מחדש של הצפלין היה קשור ישירות לציפיה כי הוא ישמש אמצעי תחבורה משופר, וייצר קשרים מסחריים, תוך שיקום המוניטין הגרמני המכובד. השאיפה לסוג זה של קידמה היתה ביטוי לא רק למודרניזם, אלא גם לרצון לראות את האומה ממשיכה לתרום להתפתחות התעופה, לנוכח המגבלות שהוטלו עליה בחוזה ורסאיי.

הוגו אקנר, הדמות המרכזית בתחיית הצפלין, למד פסיכולוגיה ועסק בעיתונות בתחילת המאה העשרים. הוא פגש את הגראף צפלין כאשר כתב מאמר אודות ספינות-האוויר, והשניים הפכו לידידים ובהמשך עבר אקנר לעבוד עבור הגראף. הוא למד להטיס ספינות-אוויר. במהלך מלחמת העולם הראשונה אימן צוות אוויר, וזכה מהם לכינוי 'האפיפיור', בזכות תקיפותו וגישתו הדוקטרינרית. בסיום המלחמה הוא חזר לפרידריכסהאפן, למפעל ייצור הצפלינים.

למרות שהיה קונסרבטיבי מבחינה פוליטית, היו לו רעיונות ליברליים אחדים. הוא נשען על תרבות ההמונים כדי להשיג הצלחה כלכלית עבור ספינות-האוויר. עברו שנים אחדות בטרם זכה ליישם את גישתו הפופוליסטית הלכה למעשה, ולנחול עימה הצלחה.

המשימה הראשונה של אקנר, והיחידה שמנעה את סגירת מפעל הצפלינים, היתה בניית ספינת-אוויר חדשה עבור ארצות-הברית, במסגרת הסדר הפיצויים של גרמניה עם בעלות הברית המנצחות. עבור הגרמנים, בניית צפלין חדש היתה משהו טוב. להטיס אותה אל מעבר לאוקיאנוס היתה דבר טוב עוד יותר. למרות זאת, שאלת 'הנכס הלאומי' בערה בקירבו של כל אחד. הספינה נבנתה בגרמניה, ע''י מהנדסים ופועלים גרמנים, ובמימון גרמני, אך היתה שייכת לארצות-הברית. לא די היה בכך שהתעשייה האווירית נעלמה כמעט לחלוטין חמש שנים קודם. כעת גם נשלח סמל תרבותי פופולרי לשירות מדינת אויב מנצחת.

בניית ספינת-האוויר הזאת, שמספרה הסידורי היה LZ-126, הסתיימה באוגוסט 1924. טיסות המבחן של הספינה מעל גרמניה היו בעלות השפעה מזככת על האומה כולה. תחושות אשמה וגאווה פגועה, שהוחרפו בעיקבות המשבר הכלכלי, התחלפו בפרץ פתאומי של שמחה ציבורית וגאווה לאומית. התיקשורת ראיינה גרמנים שזכרו את המהפך של 1908, שבו התגבר הגראף צפלין על האדישות הציבורית והפוליטית, לאחר התרסקות הצפלין LZ-4, ובאמצעות מגבית ציבורית ספונטאני גייס סכום כסף שהספיק לבניית ספינות-אוויר אחדות, עד שהציבור השתכנע ביכולתן. בניסיון למחוק רגשות טינה שנותרו כלפי ההנהגה הפרוסית בברלין, ציינה התיקשורת בהרחבה את מוצאו הדרום גרמני של הגראף, ובכך הפך הצפלין שוב לסמל אחדות לאומית.

הצפלין LZ-126 היה הוכחה נוספת לאיכות הטכנולוגיה והעבודה הגרמנית. האיחולים על ההישגים של בנייתו וטיסת ההעברה מעל האוקיאנוס זרמו מכל קצוות הקשת הפוליטית הגרמנית. מאילי ההון, דרך הרפובליקנים והסוציאליסטים, ועד לקומוניסטים והאנרכיסטים, שהיו בדרך כלל אויבים מרים אלה לאלה, כולם כאחד השתתפו בחגיגה, שכונתה 'הישג תרבותי ולאומי'. ספינת-האוויר הפכה שוב לסמל מאחד עבור הגרמנים.

שר החוץ הגרמני גוסטב שטרסמן הכריז כי בניית LZ-126 היא הזדמנות לחידוש ייצור המטוסים בגרמניה: 'התרומה הרבה של ספינת-האוויר החדשה לעולם התעופה ממחישה עד כמה גדולה יכולה להיות תרומתה של גרמניה בתחום בניית המטוסים. מצד אחד בעלות-הברית תובעות בניית ספינות-אוויר עבורן, אך מצד שני הן תובעות באותה עת את הרס מפעל הייצור שלהן, שהם מפיסגת הישגי הטכנולוגיה והרוח האנושית בכלל. לחלק זה של חוזה ורסאיי אנו מתנגדים.'

מסר זה הפך להיות הקו המנחה הרישמי והלא רישמי במדיניות הגרמנית כלפי הצפלין. הוא לא היה יותר כלי מלחמה, אלא מכשיר שתורם לאנושות כולה, באמצעות יצירת קשרי תחבורה אויריים בכלי עתיר טכנולוגיה. עידן התחבורה האווירית העולמית אינו יכול להתממש מבלי היכולת ההנדסית והתעשייתית הגרמנית.

עמדה זאת, גם מצד הממשלה הגרמנית, יצרה אפשרות לחיכוך עם בעלות-הברית. תנועת מרי עממית היתה קמה לו היו בעלות-הברית המנצחות כופות על גרמניה את המשך שיתוק פעילות התעשייה אווירית. משרד החוץ הגרמני קיווה שהעניינים לא ידרדרו עד כדי כך, וכי באמצעות שכנוע האומות המנצחות אחת לאחת, יחד עם הפעלת קשרי תחבורה אליהן באמצעות ספינות-אוויר, תיווצר אוירה חיובית שתציל את תעשיית הצפלינים.

השלמתה בהצלחה של הטיסה הטרנס-אטלנטית ציינה את ראשיתו של עידן חדש עבור יחסי החוץ של גרמניה. בעוד שהתאוריות החדשות של איינשטיין זכו לשתבחות רבות, הן היו מובנות למתי מעט, אך הצלחתה של ספינת-האוויר סיפקה הוכחה ברורה ומוחשית לאיכותם של המדע והטכנולוגיה הגרמניים. מברקי איחולים זרמו לשגרירויות גרמניה ברחבי תבל.

החגיגות הספונטניות בחו''ל היו הזדמנות עבור משרד החוץ לשפר את היחסים עם מדינות רבות, וזאת מתוך הצגת חזות שוחרת שלום.

שר החוץ שטרסמן הצליח להשיג בשנת 1925 שיווי משקל עדין בזירה הבינלאומית. זאת תוך מאמץ לרסן את הפזורה הגרמנית בחו''ל, בפרט בדרום אמריקה, שראתה בספינת האוויר החדשה מקור לגאווה מיוחדת במינה, כיוון שהיא סימנה את המטרה החשובה של ביטול חוזה ורסאיי כאפשרית למימוש בעתיד הקרוב.

המשמעות של הגאווה התרבותית שאפפה את ספינת-האוויר לא נעלמה מעיני ברלין ופרידריכסהאפן, אך לא היו שם אשליות שיש בהצלחת LZ-126 בכדי להבטיח את עתידה הכלכלי של חברת צפלין. ההגבלות על בניית ספינות-אוויר, והמציאות הכלכלית הקשה בכלל, חייבו את החברה להישען על פיתרונות מאולתרים עד שיימצא המימון לבניית ספינת-אוויר גרמנית חדשה. דמות המפתח במאמץ זה היתה הוגו אקנר.

לצורך כך הוא יזם מגבית לאומית ציבורית, בתיאום עם ממשלת גרמניה. בתחילה הוצגה היוזמה ככזאת שתביא לבניית ספינת-אוויר שתטוס במסע מחקר לקוטב הצפוני. המגבית התבססה על המלצות מצד אישי ציבור רבים, פוליטיקאים, אקדמאים, ואינטלקטואלים. רובם היו שמרנים, שראו ברפובליקת וויימאר פיתרון פונקציונלי לעת שעה. כל ההמלצות ניסו לשקף את תחושת התרוממות הרוח שחשו מחבריהן בשעה שחזו בספינת-האוויר טסה.זרם התרומות מהציבור הרחב החל כטיפטוף, אך נמשך בשטף עד לשלהי תקופת הרפובליקה.

אקנר, שדעת הציבור עמדה לצידו, דחה את הטענות שהמגבית נועדה לחרחר מלחמה, והתדמית המדעית-כלכלית שהוא מציג היא מראית עין בלבד. הוא הדגיש את העובדה שהמגבית היא הדרך היחידה להמשך הפעלת מפעל הצפלינים, וכי רוב הציבור רואה בכך סוגיה תרבותית ולאומית, אך לא נושא צבאי. העובדה שחברת צפלין מבקשת תרומות מראה לעולם כולו עד כמה קשה המצב בגרמניה, ואת התעקשותה הבלתי מעורערת של גרמניה על מעמדה הבכיר בשטחי המדע והתרבות. אקנר הכריז כי לא יהסס להסית את העם הגרמני נגד ממשלתו במידה ויהיה בכך צורך, בדומה למה שעשה הגראף צפלין מדריכו הרוחני. ממשלת הרייך ערכה הודעה התומכת בהישרדות מפעלי הצפלין, אך עיכבה את פירסומה עד לברור התגובות האפשריות בזירה הבינלאומית. הוחלט להדגיש את אופיה המדעי של ספינת-האוויר, ואקנר קיבל תרומות מארגונים גרמניים פופולריים וממקורות בחו''ל.

למרות שהתרומות של גרמנים מחו''ל היו מינוריות, הפנייה אליהם שיקפה את הנטייה להיעזר בפזורה כדי להחזיר עטרה ליושנה. למרות חוסר הנוחות של הרייך לנוכח כל זאת, ספינת-האוויר הפכה לאמצעי להפגנת הדגל הגרמני ברחבי תבל.

הטקטיקה בהחלט עבדה. באביב 1926, בעיקבות הסכם לוקארנו, הוסר האמברגו הבי''ל על בניית ספינות-אוויר בגרמניה, וכך נותרה מרירות מועטה בלבד בקרב המימסד הגרמני כלפי התנהגותו הגסה של הוגו אקנר בדרך לכך.

המגבית שהוכתרה בהצלחה סללה את הדרך למימון בניית ספינת-אוויר חדשה. בנייתה של LZ-127 החדשה, כמו של קודמתה שלוש שנים קודם, זכתה לפירסום רב. העיתונות דיווחה בהרחבה על הפרטים הטכניים של המכונה החדשה, תוך התפעלות ממידותיה ועוצמתה. בהבדל מהצפלין הקודם, צפלין זה יישאר רכוש גרמני, 'פיסה משלנו בשמיים', ולא 'נכס תרבותי שנימסר לאומות אחרות'. תחושת האופטימיות התחזקה, כיוון שהמצב הכלכלי השתפר מאד, והחששות מפירוק מפעלי צפלין נמוגו.

ספינת-האוויר החדשה הושקה תחת הכינוי ''הגראף צפלין' בחודש יולי 1928. היא לא היתה שונה בהרבה מקודמתה. אורכה היה 236 מטרים, והיא כללה תאי-נוסעים עם מיטות וכיורי-רחצה, בנוסף לאולם אוכל גדול. חווית הנסיעה בה היתה דומה לשיט ספרטני בספינת-תענוגות.

היה בספינה שינוי טכני חשוב אחד לעומת קודמתה, והוא סוג הדלק שבו השתמשו להנעת המנועים. בכל ספינת-אוויר עד אז נתקלו בבעיה דומה בעת הטיסה: המנועים צרכו דלק נוזלי, שמשקלו הלך ופחת ככל שהטיסה התארכה, והדבר הצריך פליטת גז מימן יקר כדי לשמור על גובה הטיסה. הפיתרון שנמצא היה שימוש בגז לצורך הנעת המנועים. הגז ששימש כדלק היה במשקל דומה לאוויר, ואוחסן בתאי בד אטומים מתחת לתאי גז המימן ששימש לעילוי. לאחר שהתאים בהם אוחסן דלק זה התרוקנו, הם מולאו באוויר רגיל.

טיסות הניסוי של 'הגראף צפלין' זכו לברכות חמות, והיא הפכה למקור תשומת לב ציבורית רבה בגרמניה, מה שהגדיל את ערכה כמקור בידור להמונים ברפובליקת וויימאר. היא היתה הצפלין היחיד הפעיל בגרמניה, ובתור נס טכנולוגי זכתה כל טיסה לכיסוי תיקשורתי נרחב. כדי לספק את הסקרנות הציבורת, שודרו מ'הגראף צפלין' שידורי רדיו רבים, ובמקביל השתמשו בפוטנציאל הסיפרותי הטמון בה כותבים רבים, לצורך יצירת ז'אנר סיפרותי חדש של ספרי מתח עתירי תיאורים טכנולוגיים.

יחד עם חדשנות סיפרותית זאת צץ גם ז'אנר כתיבה שהאיר באור חדש את 'המלחמה הגדולה'. המלחמה באוויר תוארה, בניגוד לתיאורי מלחמת החפירות, כ'עלילת מתח טכנולוגית' המשולבת בביטויי לאומנות קיצוניים. נוצר זיכרון סלקטיבי של העימות, שבו הגבורה מילאה תפקיד מרכזי, ולא הסבל והמוות שהמיטה הטכנולוגיה. הביוגרפיות הרבות של אנשי צוותי ספינות-האוויר וטייסי המטוסים היו חלק מז'אנר זה. המחברים נטו שלא להבליט את החללים הרבים, אלא את תהילת הטיסה למען המולדת, רוח החברות של אנשי-הצוות, וכמובן גבורתם. הדבר תרם לטיהור ולרומנטיזציה של תדמית המלחמה. במובן מסוים אף התפתח פולחן אישיות. פיטר שטראסר ומנפרד פון-ריכטהופן הפכו לאלילי ההמון.

תיאורי קרבות האוויר העיבו על המסר הרישמי שלפיו ספינת-האוויר היא כלי של שלום. רוח ההקרבה העצמית נתפשה שוב כמרכיב חיוני לשמירת הזהות הלאומית הגרמנית בשחקים.

המפלגה הנאצית קמה על רקע זה. הצלחתה הייחודית של ספינת-האוויר העניקה לה מימד כמעט אנושי. היא עצמה הפכה לסמל של רפובליקת וויימאר. במקביל, המפלגה הנאצית זוהתה בציבור הרחב, מתחילתה ימיה, עם עולם התעופה. בדרך זאת עוצבה דמות השליט היחיד של היטלר על רקע דמותו של הגראף צפלין.

יורשו של ריכטהופן כמפקד להק מטוסי 'הקירקס המעופף' היה לא אחר מאשר הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר, מקים חיל-האוויר הנאצי, והדמות הפופולרית ביותר בגרמניה.

טייס נוספת בלהק היה רודולף הס, סגנו השני של היטלר, ומי שאכף את עקרונות המפלגה הנאצית על מוסדות השלטון הגרמני, שטס לבריטניה בשליחות שלום כושלת.

ארתור גרייזר, ראש עירית דאנציג מחרחר המלחמה, מושל חבל לודז' בעת מלחמת העולם השנייה, והמודל לביצוע מדיניות תורת הגזע ו'הפיתרון הסופי', היה גם הוא מטייסי הלהק.

ריינהארד היידריך הצעיר, סגן מפקד האס-אס, ראש המשטרה החשאית הנאצית, ומתכנן 'הפיתרון הסופי', הבין עוד בראשית הקריירה שלו כי הדרך לצמרת עוברת דרך עולם התעופה. כבן טיפוחיו של גרינג הוא שילב קריירת טייס קרב במקביל לקריירה שלו באס-אס. בדרך זאת הוא סומן כיורשו המועדף של היטלר. כנקמה על ההתנקשות המוצלחת בחייו בפראג בחודש מאי 1942 הורה היטלר על 'מבצע ריינהארד', שבו חוסלה בתוך חודשים ספורים מרבית אוכלוסיית יהודי פולין, כשני מיליון גברים, נשים וטף, במתקני ההשמדה בגז בטרבלינקה, מיידנאק, בלזץ, וסוביבור.

ל'גראף צפלין' היתה צורה נקייה יותר מאשר לקודמיו. תא-הנוסעים היה טמון בתוך חלל הגוף ולא תלוי מתחתיו, ומתלי המנועים היו אווירודינאמיים. הצורה המחוטבת הצביעה על התקדמות רבה, למרות שהביצועים השתפרו אך במעט. למרות שהמטוסים טסו כבר הרבה יותר מהר, הם נותרו קטנים, רועשים, רועדים, ומסוכנים. ספינת-האוויר ביטאה נוחות מופלגת כאשר שטה בשחקים. בנוסף, 'הגראף צפלין' היה היחיד מסוגו. זאת ועוד, בנייתו גם דרשה כישורים של בעלי-מלאכה אומנים. כל אלה הגבירו את ערכו הסימלי. העובדה שהייה זה אב-טיפוס בלבד העציבה אחדים, אך גרמה לרבים אחרים לחשוב כי מדובר בביטוי יוצא דופן של הגניוס האנושי. הפוטנציאל העיסקי של ספינת-האוויר גם היה מלהיב. ניתן היה להגיע באמצעותה מגרמניה לברזיל בתוך ארבעה ימים בלבד במקום בשבועיים.

מה שהבדיל עוד יותר את 'הגראף צפלין' לעומת חידושי קידמה אחרים שהלהיבו את הציבור בתקופת רפובליקת וויימאר היתה בלעדיותו כסמל גרמני. בעוד שהקולנוע והמטוס הגיעו מחו''ל, הוא היה ביטוי של הגרמניות. המראה שלו מרחף בציוריות מעל אזורי הכפר הגרמניים זכה לביטוי נרחב באמנות הפופולארית.

מעט יותר מעשר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, יזכה כלי טיס חדשני בלעדי גרמני נוסף, טיל הוי-2, להגדרה כ'נשק פלא' ולעדיפות בהקצאת המשאבים של מכונת המלחמה הלאומית, למרות יעילותו המוטלת בספק.

מסעה של 'הגראף צפלין' סביב העולם בשנת 1929 זכה להצלחה בי''ל רבה, וסייע למוסס את מעט המחסומים שנותרו בדרך להכרה שוב בגרמניה כמעצמה עולמית. המסע הושלם בתוך תריסר ימים, והוא הרשים מדינות רבות. גרמניה הדמוקרטית נראתה יציבה מבחינה כלכלית, למרות שהמשבר החקלאי העולמי, והסדר פריסת החובות שלה, פגעו קשה מאד בכלכלתה.

היותו של 'הגראף צפלין' סמל יקר ערך עבור הציבור הגרמני באה לידי הביטוי הרב ביותר בעת ביקורו בחבל הריין בשנת 1930, במסגרת החגיגות לרגל יציאת כוחות הכיבוש של בעלות-הברית מהאזור, שבו שהו מאז סיום המלחמה הגדולה. הצפלין נחת באזור פעמיים במהלך שלושה חודשים, יוצר תחושת התרוממות רוח שהעיתונות קבעה שטרם נראתה כמותה. נחיתת הצפלין בחבל הריין התבצעה גם כחלק מהחזרת זכויות הטיסה של גרמניה באזור זה, ולהגעת הצפלין התלווה מטס גדול ומתוכנן היטב שכלל מטוסים רבים. נחיתת הצפלין תוארה על ידי אחד העיתונאים כ'חזרתו הביתה של ענק טוב לב, שיצא היישר מאגדות הילדים. הוא מגלם את קסם הטכנולוגיה, אינו מסוגל לגרום כל רע, ומביא שמחה בלבד. בימים קשים אלה של טוב ורע השזורים יחד, הוא גיבור חירות סימלי, מועצם ומואנש, שצורתו וקול מנועיו ההומים נחרתים כזיכרון בלתי נשכח בלבבות תושבי חבל הריין.'

ביוני 1931 נחת 'הגראף צפלין' גם בוינה. העיר והמדינה כולה השתנו במידה רבה מאז ביקור ה'סאשן' 18 שנים קודם, אך ספינת-האוויר נותרה סמל של התרבות והטכנולוגיה הגרמניים ברחבי תבל. נחיתת הצפלין התקבלה בכבוד השמור לראשי מדינות. הנשיא וראש הממשלה הגיעו וברכו את הוגו אקנר. הנאומים הפגינו את הקשר ההדוק בין שני העמים, תוך שהם עוקפים בזהירות את שאלת האיחוד בין שתי המדינות. הנייטראליות בעיתונות נזנחה כאשר הושווה ביקור 'הגראף צפלין' לביקור ה'סאשן'. הביקור הראשון נועד למען הקיסר פראנץ-יוזף הזקן בארמון שונברון, ואילו הביקור הנוכחי נועד לכלל הוינאים, שיכולים כעת לחגוג מתוך תחושת שייכות.

ההצלחות הרבות של טיסות 'הגראף צפלין' התרחשו בתקופה שרפובליקת וויימאר ניסתה להתייצב, ושר החוץ שטרסמן ניסה לתקן את מצבה הכלכלי והפוליטי הרעוע של גרמניה באמצעות התפייסות עם צרפת ואנגליה. ספינת-האוויר שיקפה, יחד עם הישגים טכנולוגיים רבים נוספים, את הקידמה הגרמנית שבלתי אפשרי היה למצות את מעלותיה בלי סדר יום פוליטי ברור.

הוגו אקנר בחר להדגיש בדיוק את אותן הרעיונות. להביא את גרמניה לרמתן של מעצמות אחרות היתה מטרה שחלק עם שטרסמן.

שטרסמן קיווה להשיג זאת באמצעות התפייסות. אולם מותו ב-1929, יחד עם המפולת בוול סטריט, סתמו את הגולל על הגישה הפייסנית.

קריאות לשינוי הסדר תשלומי הפיצויים הפכו להמוניות.

אקנר היה קול בולט בתנועה למען שינוי תקיף, תוך ניצול מעמדו הציבורי הרם לתקיפת הסדר החובות ולתביעת ביטולו, כיוון שמנע את התפתחותה של ארצו, ובדרך זאת את התפתחות העולם כולו.

הגישה הגלובאלית לפיה השלום הוא המטרה העיקרית השתנתה לכזאת שבה לגרמניה יש תפקיד למלא, בכוח התעופה וספינת-האוויר.

בימי הזוהר של רפובליקת ווימאר היו מפגני תעופה פופולריים מאד. טייסים גיבורי מלחמה לשעבר כמו ארנסט אודט, שהפך לימים מתכנן העל הכושל של מטוסי הרב הנאצים, משכו בקביעות קהל רבבות. ספינת-האוויר משכה למפגנים קהל רב עוד יותר.

למרות הפסימיזם הפוליטי שנולד בעיקבות השפל הכלכלי נותרה אם כן ספינת-האוויר סמל לאומי של תקווה, בזכות תחושת התרוממות הרוח הדינאמית שסיפקה לציבור הצמא לכך. ככזאת היא סיפקה, יחד עם הוגו אקנר, קרש הצלה למערכת הפוליטית המקרטעת. אקנר הציג תדמית שמרנית סולידית, ודגל באידיאלים של הרפובליקה. כניסתו למערכת הפוליטית היתה עשויה להיות גורם גורם מאחד, ופיתרון אידיאלי כנגד סכנת ההקצנה הפוליטית.

המצב הכלכלי הקשה מתח עוד יותר את המארג הפוליטי. בשנת 1932 התברר כי אדולף היטלר יתמודד מול הינדנבורג על מישרת הקאנצלר. כאשר נדמה היה כי הינדנבורג לא יתמודד, עמד אקנר להגיש את מועמדותו מול היטלר, תוך תמיכה ציבורית רבה מאד. אקנר היה אחד הדמויות הבולטות בגרמניה, וסיכוייו לנצח בבחירות נחשבו טובים, כיוון שנהנה מתמיכת הסוציאל-דמוקרטים. אך כאשר הינדנבורג חזר בו, פרש אקנר מהזירה הפוליטית. בינתיים הוא הספיק לעורר את טינתו של היטלר כלפיו.

המסע המדעי של 'הגראף צפלין' לקוטב הצפוני

הוגו אקנר, מגנה של מורשת הגראף צפלין, היה זקוק ליותר מאשר סיפורי מורשת כדי להבטיח את מיליוני המארקים שהיו חיוניים כדי לאפשר את המשך מפעלו. הוא הציב יעדים אחדים להמשך פעילות החברה, והשתמש באמצעים שונים לצורך הגשמתם, בהדגישו את הצורך בשיקום כלכלי ובתפקיד שתמלא ספינת-האוויר בנדון. בין היתר הוא קידם טיסה בספינת-אוויר לקוטב הצפוני, תוכנית מדעית שנבטה עוד בתקופת האימפריה. אקנר השתמש ברטוריקה המדעית לצרכים מסחריים. דבריו היו: 'יש צורך לשרת את המדע, אך המדע עשוי לשרת כלי שרת בעצמו'.

אדולף היטלר התחיל להשתמש באותם שנים ברטוריקה מדעית לצרכים פוליטיים, כאשר דיבר על תורת הגזע ועל 'האנטישמיות המדעית', ואין ספק כי הוגו אקנר והטיסה ב'גראף צפלין' לקוטב, היו נר לרגליו. ספינת-האוויר שנשלחה לקוטב הצפוני במסגרת משימה מדעית פופולארית, סייעה לעצב את הטרמינולוגיה הנאצית שעשתה שימוש בפסאודו-מדע.

התפתחותו הרוחנית העיקרית של היטלר נעשתה במסגרת 'אגודת הטולה', שהפכה לימים גרעין המפלגה הנאצית. בראשיתה היתה זאת תנועה אחת מיני רבות לפיתוח המודעות וההתפתחות האישית, שהתמחתה בספיריטואליזם. 'טולה' היא הארץ הדמיונית הממוקמת על ידי הגאוגרפים היוונים-רומים בקצה הצפון.

ארבעת היסודות, אש, אוויר, אדמה, ומים, משתייכים כל אחד לאחת מארבעת רוחות השמיים. מקומו של יסוד האוויר הוא הצפון.

במיתולוגיה האירופאית רוח הצפון, הבוריאליס, היא אחד ממקורות החיים. ניטשה, הפילוסוף הרשמי של התנועה הנאצית, תיאר את האוויר הקר, אוויר הפסגות, כמקור החיות האמיתי של האדם.

כיפת הקרח של הקוטב הצפוני היא גם כיפת ראשו של הגלובוס המואנש, מקום השכל הקר והשולט

המסע המתוכנן לקוטב היה אם כן לא מסע מחקרי מדעי בלבד, אלא גם מסע אנתרופומורפי. היתה לו סגולת האנשה, שהפיחה חיים בדימיון האנושי ברחבי תבל ובגרמניה בפרט, בתקופת השפל הכלכלי הגדול.

למרות שהיו לטיסה לקוטב משימות מדעיות, היא נועדה בעיקר לשמש כמפגן יכולת טכנולוגית.

המדע באותה תקופה היה הרבה פחות מסועף מאשר כיום. חקירת הקוטב הצפוני היתה מדע שימושי, וכל הרפתקן מצוי שהשתמש באמצעים טכנולוגיים חדשניים כדי להשיג מטרה זאת בתחילת המאה העשרים, נדמה היה בעיני הציבור כחשוב באותה מידה כמו פיזיקאי תאורטי.

השיקולים הפוליטיים השפיעו על המדע לא פחות. עידן האימפריאליזם כמעט והסתיים. לא נותרו כמעט קולוניות חדשות לכבוש אותן באפריקה או בדרום מזרח אסיה. הקוטב הצפוני והדרומי היו האדמות הבלתי ידועות האחרונות בכדור הארץ. המעצמה שתמפה את הקוטב הצפוני תפגין בכך את עוצמתה המדעית, הכלכלית והפוליטית. התמיכה הרשמית של ממשלת וויימאר במשלחת המסע לקוטב היתה אם כך יוקרתית, אך נעדרת כוונות פוליטיות מעשיות.

עבור הלאומנים הקיצוניים היו למסע משמעויות הרבה יותר מעשיות. על פי תאורית מרחב המחיה של הפרופסור לגיאוגרפיה קרל האושופר, שהנאצים אימצו באותה עת לחיקם, עשויה היתה השליטה במרחב הקוטב באמצעות ספינת-האוויר להיות בעלת משמעות גיאופוליטית מרחיקת לכת. זאת כמו לגבי חבלי האימפריה האוסטרית טרם מלחמת העולם הראשונה. ספינת-האוייר עשויה היתה לבסס הגמוניה טכנולוגית ותרבותית במזרח וצפון יבשת אירופה, שנמצאו בשליטת המהפכה הסובייטית.

המסעות הקרקעיים לקוטב הצפוני והדרומי הנציחו גיבורי תרבות כמו אדמונסן, נאנסן ובירד, מה שהוסיף כמובן לפופולאריות של המסע המתוכנן. הטיסה הראשונה מעל הקוטב הצפוני התבצעה במטוס, על ידי האמריקני צ'ארלס בירד, אך היא לא הותירה רושם רב בדעת הקהל העולמית, כיוון שנערכה ללא משימות מדעיות, ובכך נותר הקוטב מיסתורי.

מכיוון שיוקרתה הטכנולוגית של ספינת-האוויר דעכה במהלך מלחמת העולם הראשונה, היה המסע לקוטב הזדמנות לחדש את תדמיתה ככלי בשירות המדע, השלום והקידמה של האנושות.

את הדחיפה המשמעותית למסע לקוטב בספינת-אוויר העניקה חציית האוקיאנוס האטלנטי של ספינת-האוויר LZ-126, שנבנתה בגרמניה ונמסרה לארצות-הברית כפצויי מלחמה בשנת 1924. עד אז נתפשו ספינות-האוויר כמסוגלות לפעול בעיקר בטווחים קצרים, פנים-יבשתיים בעיקר.

בעיקבות מסע מוצלח זה הוקמה בגרמניה אגודה מיוחדת 'אירו-ארקטיק', שמטרתה היתה חקר הקוטב הצפוני באמצעות ספינות-אוויר. הקמת האגודה בתקופה שרפובליקת וויימאר טרם התייצבה הייתה צעד יומרני. חברי אירו-ארקטיק היו ברובם מדענים גרמנים, ומיעוטם חוקרי-קוטב סקנדינביים בעלי ניסיון. אירו-ארקטיק הפגינה שילוב יוצא דופן בין לאומנות פוליטית לגלובאליות מדעית. גישה מעין אידיאולוגית זאת עירבה בין תחושת השותפות המקצועית הבי''ל לשאיפת ההשגיות האישית והלאומית.

הפוליטיקה של המדע השפיעה על היחסים הדיפלומטיים. האקדמיה השבדית המכובדת והנייטרלית שלחה מברק ברכה לאקנר, והדבר לא נעלם מעיני משרד החוץ. הפך להיות ברור כי המדע עשוי לשמש כ'תחליף לעוצמה' ולשרת את האינטרסים של ממשלת גרמניה, בימים בהם נתיבים רבים של השפעה פוליטית היו חסומים בפניה.

היטלר אימץ ממש באותן השנים בדיוק דפוס חשיבה פוליטי-מדעי זהה. המדע הפך להיות אצלו מכשיר פוליטי, אך בדרך זאת הוא איבד כל ערך מדעי אובייקטיבי.

אגודת אירו-ארקטיק התפתחה לכדי אגודה בי''ל גדולה ורצינית בתוך שנים ספורות. הדימוי שלה כגוף בי''ל היה לצנינים בעיני הלאומנים הגרמנים. הם ראו בספינת-האוויר סמל רב עוצמה של התחייה הגרמנית, ובעיניהם היתה השליחות הבי''ל נטל ולא נכס.

עלויות הביטוח והיעדר הפוטנציאל הכלכלי הרחיקו את הוגו אקנר ממעורבות בטיסה לקוטב שפרטיה, כלי הטיסה, מסלול הטיסה, המחקרים, המכשירים, אנשי-הצוות המתאימים וכדומה, עובדו באריכות על גבי שולחן הדיונים המדעי של אירו-ארקטיק. בשנת 1928 הוא היה עסוק בטיסות הניסוי של 'הגראף צפלין'. דווקא הצלחת טיסות אלה יצרה תפנית שאיפשרה לאירו-ארקטיק מרחב תימרון חדש.

החציה המוצלחת של 'הגראף צפלין' את האוקיאנוס האטלנטי הבטיחה את תמיכת ממשלת גרמניה ליוזמת המסע לעבר הקוטב הצפוני. לאחר הקפת העולם ב'גראף צפלין', החליט גם אקנר שיש מקום לטיסה בודדת לקוטב, בשנת 1931. מותו הפתאומי של נשיא אירו-ארקטיק, חוקר הקוטב הדגול פרידיוף נאנסן, הביא לכך שאקנר התמנה במקומו לתפקיד. כאיש עסקים ממולח הוא התחיל מסע פרסום מתוכנן היטב למען מסע המחקר לקוטב. אקנר הבטיח את המימון באמצעות הסדר נוח עם חברות הביטוח, ועסקאות מתן חסויות עם חברות ענק גרמניות. חברות אלה סיפקו לו את הציוד הדרוש לטיסה, וצמצמו בכך את המעורבות הממשלתית למינימום. בדרך זאת הוא הפך בעיני הציבור לדמות 'הלוחם הבודד', שנלחם בעקביות בביורוקרטיה כדי להגשים את חלומותיו של גיבור אחר, הגראף צפלין, בתקופה של קשיים לאומיים רבים.

ב-24 ליולי 1931 המריאה 'הגראף צפלין' מפרידריכסהאפן לברלין, כדי לאסוף את חברי המשלחת הסובייטית לטיסה לקוטב. הסובייטים גילו עניין באירו-ארקטיק, ונטלו חלק פעיל בתכנון הטיסה לקוטב, החל מהשלב הראשון.

הטיסה מעל גרמניה לוותה בדרכה בתרועות הציבור. התקשורת, על כל פנים, נמנעה מלציין כי מדובר בטיסה שלא תגיע ממש עד לקוטב, אלא לקו רוחב נמוך יותר, שנקבע על ידי חברת הביטוח.

'הגראף' המשיכה בטיסה מעל רוסיה ללנינגראד ולצפון הארקטי, תוך דיווחי רדיו שוטפים מתוכה, באירוע שהזכיר את טיסות החלל הראשונות והחשובות.

גם המצב הכלכלי הרעוע בגרמניה, עם בנקים מתמוטטים וממשלה שמנסה לגייס תנאי הלוואות נוחים מצרפת ובריטניה, לא הצליחו להרחיק את תשומת הלב הציבורית מהטיסה. למעשה, הדיווחים אודות מסע המחקר הציעו סוג של מפלט מהמועקה. זאת היתה הפוגה חלקית בלבד, אך לא ניתן היה לזלזל בה. ספינת-האוויר הוכיחה בדרך זאת את יכולתה לספק בידור בינלאומי מעולה.

נחיתת 'הגראף צפלין' על הקרח הקוטבי זכתה לכותרות ראשיות בעיתונות. מדעני הספינה ערכו תצפיות, צילמו, מיפו, ומדדו את הציר המגנטי. ספינת-האוויר הוכיחה בדרך זאת, בזכות יציבותה הרבה, את ערכה כפלטפורמה לניסויים מדעיים.

למרות זאת היה ערכו המדעי של המסע מוגבל, זאת כיוון שמשקלו הרב של הציוד והצורך בצוות-אוויר מתוגבר חייב שמספר המדענים יהיה מצומצם, כחמישה-עשר בלבד.

פרטי הניסויים המדעיים היו מורכבים מכדי להסבירם באריכות בטורי העיתונים. הדרך היחידה בה יכולה היתה התיקשורת לגרום לציבור הרחב להתמיד בהתעניינותו המדעית היתה באמצעות 'הגראף צפלין'. היתה זאת דוגמא נוספת לתופעה שהתחילה עוד בסוף המאה ה-19, שלפיה הציבור הסכים עם חדשות המדע מבלי להבינן. אך בעוד שהמורכבות הטכנולוגית הביכה, הרי שביטויי התרוממות הרוח הטכנולוגית גרמו לציבור לעסוק בספקולציות מדעיות אודות הרפתקאות וגילויים, ולדמיין כרצונו את הניסויים שנערכו בבטן הספינה.

חזרתה של ספינת-האוויר לברלין תוארה שוב כהרפתקאה. לאחר ימים אחדים של טיסה מעל מרחבי הקוטב ליווה אותה בדרך לעיר מטס מטוסים, והמון עם קידם אותה בעת נחיתתה בשדה התעופה טמפלהוף.

הוגו אקנר זכה למירב התשבחות על ההישג הטכנולוגי של הצפלין, שביטא את סגולות הנפש הגרמנית, שהיו עבודה קשה, עקשנית ושיטתית. אקנר צוטט כמי שאומר כי 'המכשולים בפני טיסות טרנס-קוטביות קבועות הן כעת יותר פוליטיים מאשר טכנולוגיים.

הוא הראה עניין מועט בלבד בטיסה מדעית נוספת לקוטב הצפוני, כיוון שהיא היתה מעכבת את השימוש המסחרי ב'גראף צפלין' ומסכנת את בטיחותה.

למרות ששנת 1932 צוינה כ'שנת חקר הקוטב הבי''יל השנייה', נסוגה גרמניה ממעורבותה בנושא עקב המשבר הכלכלי שהיה בשיאו. ברית-המועצות גילתה התעניינות רבה, אך לא היתה מסוגלת לשלם אף את חובותיה לטיסה הראשונה. המגעים בנדון נמשכו עד עליית הנאצים לשילטון ואז הופסקו.

הטיסה לקוטב אולי הניבה תוצאות מדעיות מסויימות, אך יעדה והישגה העיקרי היה טכנולוגי-ביצועי. היתה זאת עלילת מתח טכנולוגית, אישית ולאומית, שהמחקר המדעי הוצג בה כדבר משני, ספיח של תמימות לב. התוצאות המדעיות היו נחותות לעומת ההישג האנושי שמקורו בהשראת כוח הרצון הממגנט, כמו שיתואר על ידי בימאית הסרטים לני ריפנשטאל, בתוך שנים ספרות, בסרט התעמולה הנאצי 'ניצחון הרצון'.

הטכנולוגיה הביצועית בלבד לא היתה מסוגלת לפתור את בעיותיה של גרמניה., אך היא סייעה לאזרחים להתמודד מולן, מכיוון שסיפקה שביב תיקווה וחידשה את תחושת הגאווה הלאומית, גם באמצעות נוסטלגיה לימי הזוהר של האימפריה. בדרך זאת החליפה הטכניקה את המחקר המדעי האובייקטיבי, והפכה למטרה בפני עצמה. דעותיו הדמאגוגיות של היטלר יכולות היו בדרך זאת להופיע ב'מיין קאמפף' כמקוריות ותקפות מבחינה מדעית.

השימוש הפוליטי בצפלין בתקופת המשטר הנאצי

המשטר הנאצי עשה את דפוס החשיבה הצפלינאי 'ניצחון בכוח התפשטות' לדפוס הפעולה שלו. ספינת-האוויר התאימה לתבנית התרבותית הנאצית בדיוק רב. הנאצים אימצו את סמל הצפלין כמו שאימצו את הנשר הפרוסי. הצפלין, בתפקידו כמשקם הכבוד הגרמני, וכמובן בזכות הרקורד הצבאי, הגיע למקום גבוה ומכובד בפנתיאון סימלי העוצמה הנאצים. התרסקות ה'הינדנבורג' בשנת 1937 היתה אם כן יותר מאשר תאונה טראגית בלבד. היא היתה עלבון צורב ומהלומה לתדמית הנאצית הגאה.

ראוי להוסיף כי מבחינה מעשית שללו הנאצים את פעילותו של הצפלין. המטוס נתפש כיעיל הרבה יותר על ידי גרינג וחבורת הטייסים שהקיפה אותו. אדולף היטלר היה שותףלדעה זאת. העובדה שהמשטר הנאצי הזרים מיליוני מארקים לבניית ה'הינדנבורג' ולאחר ההתרסקות עסק בחיפוש קדחתני אחר מקורות לגז ההליום, מעידה על החשיבות הסמלית של ספינת-האוויר. הצפלין שימש באורח מניפולטיבי בידי הנאצים לצרכי תעמולה בזכות מימד המורשת הלאומנית של הגראף צפלין, המימד הטכנולוגי שהנאצים הירבו לעסוק בו, ומימד התרוממות הרוח שסיפקה חווית הטיסה.

כמובן שהנאצים הפקיעו מידי הוגו אקנר, שנחשב גם מתנגדם הפוליטי, את כל השליטה בחברת צפלין. הם השקיעו בחברה, אך מתוך זהירות רבה, תוך שהם שומטים בהדרגה מידי אקנר את השליטה בה. לאחר עלייתם לשילטון הם צנזרו את הפירסום בתיקשורת אודותיו, ותדמיתו הציבורית וקשריו הרבים לא הועילו למנוע זאת.

התמיכה הנאצית בבניית ה'הינדנבורג', חודשים ספורים לאחר עלייתם לשלטון בשנת 1933, נבעה גם מרצונם של הנאצים לבסס את קשרי התחבורה עם דרום-אמריקה, שבה התגוררו מהגרים גרמנים רבים.

הפיכתו של הצפלין למכשיר פוליטי השיגה לפיכך שלל מטרות: חיסול יריבים פוליטיים, חיזוק המורשת הלאומנית, זיהוי המפלגה הנאצית עם חדשנות בתעופה וטכנולוגיה, חיזוק אידיאולוגית ומדיניות 'מרחב המחיה', חיזוק 'המודעות האווירית', ועוד.

המפלגה הנאצית היללה את הצלחת ספינת-האוויר כחלק מהמיתוס של התחדשות האומה. לדוגמא, תמונה של הצפלין טס מעל מינכן תוארה כמסמלת את הפוטש 'ההרואי' במרתף הבירה בשנת 1923. חציית האוקיינוס האטלנטי 1928 כנגד רוחות עזות הוקבלה למאבקו של העם הגרמני. ניגוח רפובליקת וויימאר הושלם דרך עקיצת זר החוץ שטרסמן, שלא השכיל לנצל את הפירסום העולמי של ספינת-האוויר לצורך שיפור מעמדה הבינלאומי של גרמניה.

המשטר שילב טכנולוגיה באידיאולוגיה לצרכי תעמולה. האוטובאנים, המבנים הארכיטקטונים המגלומאניים, הישגי הטכנולוגיה, וחוש הסדר הגרמני, דיברו בעד עצמם. המדיה הויזואלית והכתובה תמכה בכך. המימוש החברתי של השילוב טכנולוגיה-אידיאולוגיה התבצע, על פי הנאצים, באמצעות שילטון היחיד ותורת הגזע. האדם היחיד נטמע בהמון הארי.

יופיה של ספינת-האוויר, כשילוב בין אסתטיקה ואווירודינמיקה, נוצל למטרה זאת. היא לא שימשה יותר כמפלט לחלומותיו של היחיד. הנאצים הפכו אותה למקור התלהמות והכנעה.

בחודש מאי 1933 טס גבלס לרומא בספינת-האוויר. בכוחה כמחזקת קשרי-חוץ היא הפכה לסמל המאבק הנאצי ב'הגמוניה היהודית העולמית'.

כחלק מתהליך יצירת 'הקהיליה הגרמנית החדשה', קידמו הנאצים צורה חדשה של 'מודעות אווירית': על המדינה להתכונן, באופן הגנתי והתקפי כאחד, למלחמה חדשה באוויר. ספינת-האוויר הפסיקה להיות סמל לשלום עולמי.

המסר הודגש באמצעות טיסות 'הגראף צפלין' ברחבי גרמני. במהלך חגיגות ה-1 במאי 1933 היא ריחפה מעל ברלין עפ''י פקודת גבלס. המוזמנים לטיסה היו נציגי מעמד הפועלים מרחבי גרמניה. דיווחי התיקשורת הרבים מהספינה הדגישו את ערכי השיוויון והאחדות בקרב בני העם הגרמני.

גבלס ניסה במעמד זה ליצור דרמה שתזכיר את רגעי השיא של ספינת-האוויר 30 שנה קודם לכן, שעה שהייתה אכן מלכת האוויר. הוא יצר כוריאוגרפיה של מעמד המוני בעל מימדים אפיים למטרות ספציפיות, נטול ספונטניות.

הספונטניות פינתה את מקומה לצורה ולניצבים, כמו בסצינה הוליוודית רבת משתתפים. באמצעות ביטול האינדיבידואליות, זקפה המפלגת הנאצית את המשמעות הסימלית של המכונה המעופפת לזכותו של כל אחד.

ההון הסימלי של ספינת-האוויר לא שימש לעקירת היסוד הספונטאני בהמון בלבד. אכיפת הערך התרבותי נוצלה גם להטמעת ערכים צבאיים, כמו שהדבר בא לידי ביטוי במפגני נירנברג בספטמבר 1933.

האסיפה השנתית של המפלגה הנאצית התכנסה בשדה התעופה לצפלינים בנירנברג. הכנס כלל תצוגה כוריאוגרפית תעמולתית של אינסוף צעירים, שצעדו במגרש העצום בין רבבות דגלים.

'הגראף צפלין', יחד עם מטס אווירי מרשים של מטוסים, מילאה תפקיד חשוב בשיא הארועים שהובילו לכניסת הפיהרר היטלר לאיצטדיון. השילוב בין ישן לחדש באוויר, בין הנוסטלגי לחדשני, עורר גלי התרגשות ואהדה בקהל. למעלה ממאה אלף גרונות הריעו לענק האוורי, שעל זנבו צוייר צלב-הקרס, ואשר הרכין את חרטומו בהצדעה להמון, על רקע נעימת התזמורת. ספינת-האוויר הפכה לאליל המולך, שיש לסגוד לו ולהקריב לו קורבנות. הבנאליות שבדבריהאיש הקטן שהתלהם מאחורי המקרופון עוד הדגישה את הפוטנציאל שנוצר לצימאון לדם.

למעשה, היטלר סלד מספינת-האוויר, אותה ראה כשבירה ובלתי בטיחותית, וסירב לטוס בה. אלברט ספיר העיר כי בעיני היטלר היא היתה איטית ומגושמת, ומטוס הסילון מהיר ומסוכן מידי. לטייסים היתה שליטה מוגבלת בלבד עליהם. הוא העדיף את המטוסים בעלי המדחף.

לאחר שהושלמה בנייתה של ה-LZ-129 ה'הינדנבורג', החליטו הנאצים להשתמש בה וב'גרף צפלין' לצרכי תעמולה בבחירות של 1936. הטיסות היו מתוקשרות היטב, ומלוות בדיווחי רדיו וסרטי חדשות רבים. הדיווחים כללו ראיונות עם דמויות מקומיות, עפ''י רשימה מתוכננת, בכל מקום בו עברו הספינות. היו אלה 'שיחות' מתוכננות בהתאם ל'רוח העם' הנאצית, על רקע נופים שנבחרו גם הם בקפידה. כיוון שהמשדרים היו מפגני טכנולוגיה, הורו לשדרנים להימנע מתיאורי נוף פסטורליים ובנליים, בסגנון שהייה מקובל בתקופת וויימאר. התעמולה הנאצית העדיפה את תיאורי הקשר בין הטכנולוגיה לאדם.

בחברת צפלין עצמה הפכו עובדים רבים לחברי המפלגה הנאצית. עבור הפקידים הנאצים, משמעות הדבר היתה אפשרות נוספת לערוך מניפולציה בדימוי ספינת-האוויר לצורך הפירוש הנאצי של 'מודעות אווירית'.

למרות שהוצגה כתכונה גרמנית הייתה 'המודעות האווירית' קיימת גם במדינות רבות אחרות. הדמוקרטיות המערביות התחזקו בה בדרכן שלהן, חוגגות את גבורת הטייסים כאישוש למיקומן בעולם המוקדני ועליונותן על הקולוניות שלהן. צורות אחרות של 'מודעות אווירית' היו, לדוגמא, הההכנות להגנה אווירית אזרחית בין שתי מלחמות העולם, או סיבסוד קלובים לתעופה בהם ניתנו שיעורי טיס. ההשתתפות ביוזמות אלה היתה על בסיס התנדבות אזרחית, אך ריבוי אופני הביטוי מצביע על כך שההתלהבות מהתעופה אחזה באופן כללי בכל המדינות המתועשות.

במשטרים הטוטליטריים של ברית-המועצות ואיטליה התעופהשימשה כדי לאכוף מערכת שליטה חברתית החל משנות ה-1920. הגישה הנאצית לשלטון , למרות שהתבססה לכאורה על 'השאיפה לתיקון עוולות חוזה וורסאיי', לא הציעה למעשה כל דבר חדש. כדיקטטורה, המשטר הנאצי יכול היה לתעל בקלות לצרכיו את התלהבות הציבור מגיבורי תעופה פופולריים. לדוגמא, הדאייה שהייתה מפלט ספורטיבי בימי רפובליקת וויימאר, הפכה לספורט ממושמע. ספינת-האוויר השתלבה היטב במתווה זה.

לכבוד השנה הראשונה של שלטונם, הנפיקו הנאצים סידרי בולי תעופה, שכללו פורטרטים של הגראף צפלין ואוטו ליליינטאל, ואת צירו הנשר הנאצי צולל לעבר הגלובוס. המטרה היתה להבליט את שאיפת גרמניה להשתחרר מכבלי חוזה וורסאיי, מתוך מתן כבוד לחלוצי התעופה שלה.

הביטוי החזק מכל של 'המודעות האווירית' הנאצית היה במערכת החינוך. החל מדצמבר 1934 כללה תוכנית הלימודים הגרמנית לבתי-הספר היסודיים והתיכוניים שיעורים בתעופה. היה זה מקצוע חדש, שכלל נושאים מדעיים, טכנולוגיים, היסטוריים, גיאופוליטיים, וספרותיים. התלמידים למדו גם ביוגרפיות של חלוצי תעופה. ילדים קטנים שרו שירי תעופה פופולריים, ונערים בנו דגמי מטוסים. המטוסים היו חלק הארי בלימודי התעופה, בדגש על ההיבט הטכנולוגי. ספינת-האוויר שימשה להנחלת ערכי מורשת תרבותית.

ככלל, תוכנית הלימודים הנאצית הבליטה את 'רוח העם' החדשה, שהדגישה את הקשר בין דם לאדמה, יחד עם הישגי הטכנולוגיה הגרמנית המודרנית.

ההישגים הטכנולוגיים של ממציאי גרמניה בעבר היו אמצעי להקניית תפישת העולם החדשה. האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג ניסה לקשר בין טכנולוגיה למיתוסים הגרמניים. הארים הקדמונים, הלא הם היוונים הקדמונים, חלמו על איקרוס. חלומותיהם הובילו ישירות לאגדות העם הגרמניות מימי הביניים אודות אלים בעלי-כנף. משם קצרה היתה הדרך להמצאת המנוע בעל הבעירה הפנימית, ששימש להנעת המדחפים שבכוחם טסים הצפלינים המטוסים. תאור נפתולי היצירה כמהלך עקבי, שימש בעיני רוזנברג כהוכחה לכך שהטכנולוגיה היא ביטויו של הרצון, אשר מאחד את העם הגרמני, ויאפשר את השתחררותו מכבלי התככים הקפיטליסטיים.

ספרים אודות הגראף צפלין, שנכתבו לצרכי הציבור במהלך תקופת השילטון הנאצי, חיזקו את תפישת העולם הזאת. הם כללו את הגראף בין גדולי האומה, והוא עוצב בהם כדמות בעלת מאפיינים נאציים. היתה זאת דמות שונה מאשר החייל הגאה והעקשן, או הג'נטלמן הקשיש, שתוארו בדור הקודם. בספרים החדשים הוא לא תואר כפטריארך, אלא כאדמירל לוחם. למרות שלא היה זה תיאור בלתי מדויק, כי הור תמך ביישום הצבאי לספינות-האוויר שלו, הרי שתיאורו כ'פיהרר טכנולוגי' וכ'גיבור הישרדות' שייךבעיקר לתקופה שלאחר שנת 1933. הוא היה ארי אמיתי, ואחד מגיבוריהם הדגולים של הנאצים. גיבור בודד זה הצליח להשיק עידן תחבורתי חדש, אשר האייס ארנסט אודט תימצת אותו כך: 'חייל גרמני בודד כבש את השמיים, וחיילים גרמניים ישלטו בהם'.

הגראף צפלין היה אם כן דמות אותה שאף היטלר לחקות. ספרי המשטר הנאצי תיארו את קורות חיי הגראף כטרנספורמציה מהפרט לכלל, מיוזמת היחיד לשותפות העם כולו. חייו הפרטיים של הגראף הסתיימו ב-1909. באותה עת התערב העם במפעלו, באמצעות המגבית הספונטנית שאיפשרה לו בניית ספינות-אוויר נוספות והתייצב מאחוריו, באותו האופן שהתייצב מאחורי אדולף היטלר.

לטכנולוגיה על פי הנאצים לא היה תפקיד חברתי וצבאי בלבד. היא היתה גם חלק מעולם העסקים והרווחים. כל אלה השתלבו יחד בספינת-האוויר החדשה ה'הינדנבורג', שנבנתה בפרידריכסהאפן. מספרה הסידורי LZ-129 הוא דילוג של סיפרה אחת מעל זה של LZ-127 שהיא 'הגראף צפלין'. הסיבה לדילוג היא החלטה על עיצוב מחודש, בטיחותי יותר, לאחר שכבר כמעט והסתיים תכנון הספינה. הסיבה לשינוי הדרמטי היתה התרסקותה בשנת 1930של ספינת-אוויר בריטית שנשאה אישים רבים, וביניהם שר התעופה הבריטי. הבריטים, מתוך מאמץ להדביק את הפער בינם לגרמנים, בנו ספינת-אוויר גדולה בעצמם בחופזה יחסית. תוך זירוז לוח הזמנים הם דילגו על טיסות ניסוי חיוניות, והחליטו על מסע יוקרתי להודו. הספינה התרסקה במזג-אוויר סוער מעל צרפת, ובהתרסקות נהרגו השר ונוסעים רבים אחרים.

השינוי העיקרי בתכנון ה'הינדנבורג' היה הגדלת תאי הגז ששימש לעילוי כך שיתאימו לגז ההליום הכבד יותר, במקום גז המימן הדליק והמסוכן. שינוי נוסף היה ביטול השימוש בגז כדלק מנועים, ושימוש במנועי דיזל בטיחותיים יותר. המהנדסים מצאו פטנט לקליטת אדי-מים ששימשו כמטען מאזן במקום הדלק שנצרך. אך את גז המההליום בלתי ניתן היה להשיג. הוא היה מצוי בארצות-הברית בלבד, ונדרש רישיון מיוחד כדי ליצא אותו. למרות מאמצי הוגו אקנר, סירב הממשל האמריקני להנפיק את האישור. בסופו של דבר, למרות התכנון המוקדם, היה על ה'הינדנבורג' לרחף באמצעות גז המימן.

למכונה החדשה היו כל הנתונים של מודרניזם אלגנטי. תאי- הנוסעים נבלעו בגוף הספינה, ותא הפיקוד הצמוד היה קטן, מה שהעניק מראה זורם. הצ'ופרים לנוסעים הספינה כללו, בין היתר, פסנתר כנף מאלומיניום באולם ההסבה, חדר-עישון, ועוד.

גודלה הרב של הספינה הוא שמשך את עיקר תשומת-הלב. כל העיתונות דיווחה על בניית המפלצת כאילו מדובר במבצע על-אנושי, ביטוי נוסף של 'רוח-העם' החדשה. תהליך הבנייה היה אכן מורכב מאד, ושילב ידע טכני מתקדם ועמל כפיים. המורכבות הרבה גרמה לזהירות ואיטיות במהלך הבנייה, אך העיתונות הנאצית תארה את הפעילות במפעל כ'קדחתנית', והולמת את הדימוי של מוסר העבודה הנאצי. כל טכנאי תואר כמי ששוקד על עבודתו, ואץ-רץ למשימתו, בוחן כל בורג וכל מסמר, כך שכל דבר ייקבע במקומו כראוי.

היה זה תיאור מכין לקראת תעשיית מלחמה, ואטומיזציה של היחיד למען הכלל. כך נוצר חוש התיזמון שהיה דרוש לצורך שינוע ההמון לכלכלת המלחמה.

לאחר סיום בנייתה וטיסות הניסוי שלה ב-1936, התחילה ה'הינדנבורג' בטיסות נוסעים טרנס-אטלנטיות קבועות. למרות מראית העין של השיגרה, היתה כל טיסה כזאת ארוע מיוחד, שכלל כיסוי תיקשורתי נרחב.

בתאריך 6 למאי 1937, בסיום חציית האוקיינוס הראשונה בשנת פעילותה השנייה, התקרבה ה'הינדנבורג' לעגינה ונחיתה בלייקהארסט, ניו-ג'רסי. בעת קשירתה לעמוד העיגון היה מזג האוויר סוער, וברק שפגע בה גרם להפרשי מתח חשמלי חזקים בינה לעמוד. כתוצאה מכך נוצר קצר חשמלי, שגרם לניצוץ, שהביא להתלקחות. הספינה כלתה לחלוטין באש בתוך דקות ספורות. עשרות נוסעים נהרגו, וחלק הצליח להינצל.

שידור הרדיו הישיר מהארוע, יחד עם הסרט המצולם, הם מהמפורסמים בהיסטוריה. קריין החדשות סיים את הדיווח לנוכח הטרגדיה בקריאה: 'הוי האנושות!', כאילו חזה שהארוע מסמן את תחילתו של שבר עולמי.

העולם היה כמרקחה. ההלם בגרמניה היה גדול. למרות שהחשד לחבלה מכוונת ירד מהפרק כבר בשלבי החקירה הראשונים של האסון, היו מי שהאשימו בו את היהודים. רטוריקה אנטישמית הופרחה באמצעי התיקשורת הנאצים: 'יהודים עומדים מאחורי התלקחות הספינה', טענו אנטישמים קיצוניים. היתה אף קריקטורה שתיארה את ענן העשן מהספינה בדמות 'פנים של יהודי'.

למרות שהיה זה אקורד הסיום של עידן ספינות-האוויר, הצפלין לא נמחק מתודעת ההמון בגרמניה. סקר רחב היקף שנערך בספטמבר 1938 העלה כי הגרמנים יודעים על הגראף צפלין ומורשתו יותר מאשר על אולימפיאדת ברלין מ-1936, סיפוח אוסטריה מ-1938, ואפילו צלב-הקרס במידה מסוימת.

מחיר בנייתה היקר של ספינת-האוויר, יחד עם סכנותיה הבטיחותיות, מהירותה האיטית, והעדר השימוש ההולם לצרכים צבאיים, הפכו אותה לבלתי אטרקטיבית עבור השילטון הנאצי. זאת למרות שמבחינה טכנית נותרו עוד כעשר שנים עד שהמטוסים ישתוו אליה בביצועיהם.

כדוגמת טביעת ספינת הפאר ה'טיטאניק', התרסקות מעבורות החלל ה'צ'לנג'ר' וה'קולומביה', ואסונות טכנולוגיים גדולים אחרים, תרם אסון ה'הינדנבורג' להנצחת ספינת-האוויר בתודעת הציבור הרבה יותר מאשר פעילותה השיגרתית. אלמלא היה מתרחש, ייתכן ולא היה נידלק הגפרור שהצית את הלהבה שגרמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

במבט לאחור אפשר לראות בצפלין 'כישלון ידוע מראש', אך לא כך הדבר. לא חסידיו היו קורבנות של 'קדחת הצפלין'. התפתחות ספינת-האוויר לא היתה פשוטה, עיקבית, או חזויה מראש. כל הסבר על עליונותו האולטימטיבית של המטוס חייב לכלול, מלבד הנימוק הטכנולוגי, גם נימוקים חברתיים, כלכליים, פוליטיים, ותרבותיים. למרות שמבחינה טכנולוגית הובילה התפתחות הצפלין למבוי סתום, היה הכלי הענק השתקפות של הביטוי העצמי של הגניוס הגרמני, בשליש הראשון של המאה ה-20. הוא ביטא את תקוותיה של חברה זאת לנצח את אתגרי הקידמה. הרקע היה ראשית עידן המטוסים, שבו הפוטנציאל שלהם נותר בלתי ברור דיו, וצפייה במכונה מעופפת, שלא לדבר על טיסה בה, עוררה התרגשות יוצאת דופן.

השילוב של אירועים ציבוריים ותרבות צריכה המונית הפך את הצפלין לחלק מהתרבות הגרמנית הפופולרית, והשפעת התרוממות הרוח שיצר עלתה לפני השטח בצורות רבות. היה לו משקל סימלי רב, וככזה הוא ביטא רעיון בתנועה ויצר משמעויות חדשות ללא הרף.

באופן אירוני אסון ה'ההינדנבורג' גם התאים לנאצים היטב, ושירת שתי מטרות בו זמנית: הוא חיסל את המכונה המיושנת והבלתי שימושית מבחינה צבאית, אך באותה עת סיפק להם אליבי להתלהמות נגד היהודים, ועילה ליציאה למלחמה עולמית. הצפלין היה סמל בעייתי, אך הוא היה שזור באידיאולוגיה ובפנתיאון הסמלים הנאציים. תגובת השרשרת שיצר האסון היתה הרת גורל. חיסול המורשת שגילם הצפלין בלעדי תגובה פוליטית הולמת היה עבור גרמניה הנאצית בבחינת 'להיות או לחדול'.

· התרוממות הרוח ביצירות המשורר שאלי

גסטון בשלארד, שהיה לוחם במלחמת החפירות בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, כתב את מחקרו 'אויר וחלומות' לאחר המלחמה, בעידן תור הזהב של ספינת-האוויר. הפרק הראשון והחשוב ביותר, אודות 'חלום המעוף', מרבה לעסוק בחווית הריחוף הפנימי, אותה חוויה של התרוממות הרוח שאחזה באנושות לנוכח הפלא הטכנולוגי של ספינת-האוויר, ואשר השלכותיה על גרמניה תוארו לעיל.

בשלארד קבע כי המשורר האנגלי שאלי [1792-1822] הוא משורר הנפש האווירית הטוב מכולם. חייו הבלתי שגרתיים, והאידיאליזם הבלתי מתפשר שלו, יחד עם כשרונו הרב, הפכו אותו לאחד המשוררים המשפיעים ביותר במאה ה-19, השפעה שהלכה והתעצמה לאחר מותו. הוא הפך לאלילם של רבים מאנשי הרוח של התקופה הויקטוריאנית.

שאלי הוא באופן גשמי ודינאמי משורר המהות האווירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה, מסוגלות לפעולה ישירה. הוא כתב: ''רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים''.

אם הוגים ביצירות שאלי, מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מ''אלימותה של העדינות'', באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.

גם ביצירה משלו שאין בה קשר לכאורה ליסוד האווירי, כמו ''פרומתיאוס הכבול'', מבחינים מיד כי זהו פרומתיאוס אווירי. הטיטאן כבול לראש ההר כדי שיוכל לשאוף רוח חיים מהאויר. הוא מתמתח לעבר הכבלים, נאבק בכבליו. המתח בו הוא שרוי הוא דינאמיקת השאיפה המושלמת.

חיי הרוח מאופיינים בתיפקוד שליט: הם חפצים לגדול, הם חפצים להתעלות. הם נוטים איטנסטינקטיבית לגובה. לכן עבור שאלי, הדימויים השיריים הם כולם סוכני העילוי. במילים אחרות, הדימויים השיריים הם פעולות שכל האדם כל עוד הם הופכים אותנו לקלים יותר, מקימים או מרימים אותנו. יש להם רק ציר יחוס אחד: הציר האנכי.

אם יש דימוי אחד בשיר שנכשל במילוי התפקיד של הפיכתנו לקלים יותר, השיר נכשל: האדם משועבד מחדש, והכבלים מכאיבים לו. שאלי, ללא כל מאמץ מודע, סימן ההיכר של הגאון, מצליח להימנע מדימויי עומס בלתי רצויים בשירתו, ומלקט לזר שזור היטב את כל הפרחים המציעים תנועה כלפי מעלה. הוא נראה כמסוגל, במגע ידו העדין, למדוד את דחף כל ניצת פרח כלפי מעלה. מקריאת יצירותיו מבינים את האימרה העמוקה: ''גובה חיי הרוח מזכיר הימשכות למקור גרוי.'' משהו הנוגע בגובה גדל. דימוייו הדינאמיים של שאלי פועלים במציאות גבוהה זאת של חיי הרוח.

דימויים שקוטביהם מכוונים בכוח כה רב לגובה עשויים ללבוש בקלות אומץ-רוח חברתי, מוסרי ופרומתיאי. אך גבורות-רוח אלה אינן מתבקשות. הן אינן חלק ממטרות המשורר. הדימוי הדינאמי נחשף, מאחורי המליצות החברתיות, כערך נפשי ראשוני. אהבת הזולת, בהציבה אותנו על מישור גבוה יותר, מספקת בקושי תמיכה נוספת לאדם, המתאמץ תמידית לחיות במישור גבוה יותר, בפיסגות הקיום. לכן התנופה הדימיונית כלפי מעלה מאגדת את כל מטאפורות הגדולה האנושית. אך המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה. זאת המציאות הדינאמית של הנפש האוירית.

עבור משוררים אחדים, קליפת-העץ הקטנה המתנדנדת על הגלים עוזבת באופן שאינו מורגש את הגלים לעבר השמיים. רק תיאורית הדימיון הדינאמי מסוגלת לכלול את ההמשכיות שבדימויים כאלה, שלא המציאות היבשה ולא הניסיון האישי יכולים להצדיק. המסע האווירי נראה כמסע התעלות קל לביצוע מעל הגלים: כל מי שנדנדו אותו בעריסה, על האדמה, מתנדנד עתה בזרועות אימהיות. הוא חווה את הצורה הנשגבת ביותר של התרוממות הרוח של ההתנדנדות, כלומר שמחת ההינשאות. לאור זאת, אנו יכולים לסכם שכל דימויי המסע האוירי הינם נעימים. אם החושניות חודרת, היא עדינה, מעורפלת ורחוקה. החולם האוירי אינו מתענה לעולם מתשוקה, ולעולם אינו נסחף על ידי סערות ורוחות הצפון. לכל הפחות, הוא מרגיש תמיד שרוי בידיים בטוחות ומגינות.

כמו לגבי קליפת-העץ, האי הצף – דימוי מלבב זה הצץ תכופות בנפש שיסודה הוא המים, מתחלף עבור הנפש האוירית לאי המרחף. בשירת שאלי, ארץ הבחירה היא ''אי בין שמיים, אויר, אדמה וים, מתנדנד, ותלוי בשלווה מוחלטת.'' ברור, אם כן, כי מכיוון שהמשורר מדמיין או חווה תנועת התנדנדות עדינה, הוא רואה את האי השמיימי. התנועה יוצרת חיזיון. כאשר התנועה מורגשת, היא מביאה עימה את הצרי משכך הכאב, באופן שאף תנועה שכלית לא תצליח לעולם לבצע. פעמים רבות מצא המשורר מנוח ''על איים נודדים אלה של טל אוורירי.''

בחלל השחקים האינסופי, מאכלס שאלי היכל העשוי ''פיסות משלוות היום העזה'' בתוספת ''טלאי אור ירח''. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה, ויוצרת את התשוקה לבנות, באמצעות חומר שקוף כמו הלשם, במרחב האתר הבלתי מוחשי.

באי המרחף, כל המרכיבים הדימיוניים – ים, אדמה, אש, רוח – מערבבים בין פרחיהם באמצעות שינוי צורה אווירי. האי תלוי בשמיים, שמיים פיזיים. פרחיו הם הרעיונות האידיאליים האפלטוניים של פרחי הארץ. הם המוחשיים ביותר מכל האידיאלים האפלטוניים שמשורר כלשהוא בחן אי פעם.

האידיאליזם האווירי של הדימויים הוא יותר מאשר אידיאליזציה של מה שרואים על פני האדמה. החיים האויריים הם חיים אמיתיים! החיים הארציים, לעומת זאת, הם חיים דימיוניים, בני חלוף ורחוקים. עצים וסלעים הם עצמים סתומים, חולפים, שטחיים. ביתם האמיתי של החיים הוא בשמי התכלת. רוחות קלות וניחוחות ערבים זנים את העולם.

כאשר מישהו ישן באותו גובה כשאלי, וחולם עם כל שאיפת אוויר, הוא חי בקליידוסקופ המסתובב של היום והלילה, הארץ והאוקינוס, המתנדנדים ביחד בעזרת שמיים עצומים ונייחים. כולם ישנים באותה התרוממות הרוח. שירתו של שאלי יסודה בהתנדנדות החלל. עבור שאלי העולם הוא עריסה ענקית, עריסה קוסמית שממנה מתעופפים תדיר החלומות.

לכן יתכן ואין בכל הספרות שירה שהיא כה חסרת גבולות, מרווחת ועשירה כמו שירת שאלי. בהגדרה מדויקת יותר, שירת שאלי היא חלל, חלל אנכי ודינאמי המתפשט ומחזק כל אחד וכל דבר בכיוון למעלה. אף אחד אינו יכול להיכנס לתוכו מבלי להיות חלק מהתנועה מעלה, מהנסיקה. אף אחד אינו יכול לחיות בתוכו מבלי לשמוע את ההזמנה הנילחשת: ''יום יבוא ותעוף יחד עימי.'' בשירת שאלי כל עצם מפותה לעזוב את הארץ למען השמיים. דימויים שהדימיון המעשי מוצא כבלתי מובנים, הופכים לברורים בצורתם הישירה. לדוגמא, כיצד אפשר לפרש פיסקה כמו זאת:

היא היתה מטפסת לעיתים

על סולמו התלול של חרטום עננים,

עד לראשו דמוי המקור של ענן נישגב.

וכמו על גב דולפין,

רכבה ושרה באוויר חסר החופים, מעבר לזמן,

עוקבת אחרי ערוצי הברק שמתפתל כשרף,

היא רצה על רציפי הרוח.

לשמיים אין חופים מכיוון שאין כל מכשולים בנתיבנו כאשר אנו עולים. לדימיון שהפך דינאמי בדרך זאת, כל הקווים הם תלמים, כל סימן בשמיים הוא הודעת הזמנה, והתשוקה לנסוק מיתקשרת אל האנכיות בכל מופע שהוא, אפילו הקלוש ביותר.

הבהירות והייחודיות הדינאמית מקבילות לאינטואיציות דינאמיות טבעיות וראשוניות. ברמת הדימיון הדינאמי, כל צורה משתלבת בתנועה: אף אחד אינו יכול לדמיין מעגל בלי שיסתובב, חץ בלי שיתעופף, או אישה בלי שתחייך. כאשר האינטואיציה השירית מתמתחת לעבר היקום, חיינו הפנימיים יודעים את רגעי שמחתם הרבה ביותר.כל דבר מובילנו לשחקים, לעננים, לאור ולשמיים, היות ואנו עפים בפנימיותנו, היות ויש בנו מעוף. שאלי הבין:

התרוממות הרוח השמיימית אינה ניתנת לבלימה!

האח! האח! להתעוררות ההנאה

העוטפת אותי כהילת אור,

ונושאת אותי כענן שנולד מהרוח.

אנו רואים כי הרוח שרויה בענן, הענן שהוא התממשות הרוח, ושהענן מכיל את עיקרון התנועה בכל מהותו. התנועה מעשירה עצמיות קלה. מי שמעונין להבין את טבעם הפרימיטיבי של הדימיון הגשמי והדינאמי אינו יכול להגות זמן רב מידי בדימויים כמו אלה של שאלי, שבהם הדימיון הגשמי והדינאמי מתחלפים תמיד בעיקריהם. היצורים האוויריים יודעים היטב שעצם ממשותם מתעופף בקלילות ובטבעיות, ללא כל תנועת כנפיים. הם ''שותים בשפתיים שוקקות את רוח מהירותם.'' התנועה, יותר מאשר החומר, היא הניצחי שבנו. התנועה אומרת: ''אני משתנה, אך איני יכולה למות.''

המשורר יודע את סוד ניפוי כל מה שהוא ילדותי או שטעמו הוא של תיאוריה פילוסופית. המשורר, בהתמסרו בכל מאודו לדימיון, מקבל גישה למציאות הנפשית הראשונית, לדימוי. הוא שרוי בדינאמיקת וחיי הדימוי. זאת הסיבה שכל המסקנות השיכליות והאוביקטיביות מאבדות את משמעותן. כאשר האדם חי את הדימוי עם שאלי, הוא משתכנע שהדימויים אינם מתיישנים. האמירה המקבילה לכך היא ש''הדימיון הוא עיקרון הנעורים הנצחיים''. הוא הופך את השכל לצעיר שנית, בהעניקו לו מחדש את דימוייו הדינאמיים המקוריים. מאומה אינו חומק מדימיון מפעיל זה. שאלי כותב, לדוגמא, ב''קללתו של אטלס'':

ולפעמים, אל זירמי אויר עיליים אלה,

המקיפים את כדור הארץ בסבבם היומי,

היא היתה עולה ומשכנעת את הרוחות,

לאפשר לה להצטרף למקהלתם.

עבור רוחות אלה השירה היא פעולה. זאת פעולה גשמית. הן חיות באויר. באמצעות כל זאת החיים והתנועה אפשריים. משב האוויר הוא המסובב את כדור הארץ. תנועת סביבון מעולה ונאה היא הדימוי הדינאמי של הגלובוס, כמו של כל גוף כדורי.

אסטרונומיה דימיונית זאת תגרום לשכלתן לחייך. שכלתן אחר יאשים את שירתו ה''מהבילה'' של שאלי כי אינה יותר מאשר גירסה חופשית של החוקים הפיזיקליים על התפשטות הגאזים. לתמיכה בטענה זאת כדאי לזכור את חיבתו של שאלי המודרניסט למדעי הטבע. הביקורת הספרותית הקלאסית, המשתוקקת להבנה ברורה, מסכימה בקלות לכך שהזיקה לטבע מילאה תפקיד. אך למעשה, להאמין שתיאורית ''התפשטות הגאזים'' מילאה תפקיד כלשהוא ביצירתו האוירית של שאלי פרושה לשכוח את טבעם העצמאי של שרעפי המשורר הדגול.

פיסקאותיו אלה של שאלי מגיעות היישר מהפסיכואנליזה. עבור הדימיון הארצי כל דבר מתפזר והולך לאיבוד כאשר הוא עוזב את האדמה, אך עבור הדימיון האווירי הוא מצטבר ומתעשר ככל שהוא עולה. בנסיקה האנכית ''כוחות הסביבה'' תומכים בנפש ''בכנפיהם''. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהליכלוך שנגף את הנפש בשנתה הארצית. ''בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.''

זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על ''קו החיים'', שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע סוג של רפלקס מותנה בדימיון.

· תיסמונת הגזים של היטלר

תיסמונת המעי הרגיש היא מחלה שהמערכת הרפואית נחשפת רק לקצה הקרחון שלה. מקורה ככל הנראה בגורמי תורשה, גורמים אישיים-פסיכולוגיים כמו ניצול גופני ומצבי דחק בילדות, או גורמים סביבתיים כמו זיהום במערכת העיכול.

הגישה המקובלת כיום היא להביט על תיסמונת המעי הרגיש כתיסמונת מורכבת ומרובת גורמים שבה קיימים יחסי גומלין הדוקים בין הפרעות ברגישות ותנועתיות המעי לבין גורמים פסיכולוגיים. אותה אינטראקציה בין הגורמים הפיזיולוגיים לגורמים הפסיכולוגיים מכונה ציר מוח-מעי, והחולים בתיסמונת ככל הנראה סובלים מהפרעה בציר זה.

ציר המסלולים העצביים הדו סטריים בין המוח והמעי אחראי לכך שתפקוד המעי בחולים אלה הוא חריג ובלתי צפוי, ושמספר רב בהרבה של אירועים פיזיולוגיים תקינים במעי, לדוגמא, תגובה המעי למזון, נוכחות גזים, מתיחת דפנות המעי, וכדומה, מגיע למוח, ולאחר העיבוד מפורש בתודעה ככאב. במילים אחרות ניתן גם לומר שסף הרגישות לכאב ולהופעת תסמינים ממערכת העיכול הוא נמוך בהרבה בחולי תיסמונת המעי הרגיש מאשר באנשים בריאים, ושרמתו של סף זה מתווכת ומושפעת מהעיבוד המרכזי של גירויים המגיעים ממערכת העיכול.

ההפרעות התיפקודיות במערכת העיכול הן קבוצת ההפרעות השכיחה ביותר בגסטרואנטרולוגיה. התבטאות ההפרעות התיפקודיות היא מגוונת ומקיפה למעשה את כל מערכת העיכול, החל מהפרעות בליעה וכלה בהפרעות יציאה, ולא ניתן להפריז בחשיבותן ובמרכזיותן, הנובעות הן משכיחותן הגבוהה והן מהמחיר האנושי והכלכלי הכרוך בהן.

התיסמונת נפוצה בעולם כולו ושכיחותה באוכלוסיה הכללית מוערכת בכעשרה אחוזים עד 15 אחוז. המחלה יכולה לפגוע בגברים ובנשים בכל גיל, אך שכיחה יותר בנשים ובצעירים. ככלל, רוב הסובלים לא יפנו כלל לקבלת עזרה רפואית.

כיוון שזאת היא מחלה כרונית אך אינה מסכנת חיים, נכון ומקובל להעריך את השפעתה על הסובלים ממנה כרמת הפגיעה באיכות חייהם, ולא במדדי תחלואה או תמותה כמקובל במחלות אחרות. הסובלים מדווחים על פגיעה ניכרת באיכות חייהם כמעט בכל מדד שבו משתמשים ובכל תחום שנבדק: דימוי עצמי ודימוי הגוף, הפרעות שינה, תפקוד מיני, ריכוז, הרגלי אכילה, הרגלי בילוי, תפקוד חברתי ותפקוד בעבודה. לא נדיר לפגוש חולי תיסמונת המעי הרגיש אשר חייהם למעשה משועבדים למחלתם.

חולים אלה נמנעים מקשר בין-אישי מפחד של השפעות פעילות המעיים הבלתי צפויה שלהם, ממעטים לצאת לבלות או למסעדות פן יתקוף אותם כאב או יזדקקו לשירותים שלא יהיו זמינים, הם נמנעים מטיולים ומיציאה למקומות חדשים, וכמובן מגבילים את עצמם קשות בסוגי המזון. אופייה הבלתי צפוי של ההפרעה, בשילוב עם העובדה שפעמים רבות לא מוצע לסובלים ממנה כל טיפול אפקטיבי, גוררים אחריה תסכול רב. לאורך השנים חולים אלה פונים שוב ושוב לעזרה רפואית, דבר הגורר אחריו, מן הסתם, ריבוי בירורים ובדיקות שאינן מביאות לכל תוצאה. כפועל יוצא מכך המערכת הרפואית נתפשת כבלתי אפקטיבית ומצבם של החולים כמייאש ונטול תקווה.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה באסון עבור אדולף היטלר. בשנת 1918 הוא עדיין משוכנע כי גרמניה מנצחת במלחמה, יחד עם גרמנים רבים אחרים.

באוקטובר 1918, חודש בלבד לפני סוף המלחמה, הוא התעוור בעיקבות התקפת גז באיפר. בזמן שהיה מתאושש בבית החולים, נכנעה גרמניה. היטלר היה הרוס. על פי הודאתו, הוא בכה במשך שעות על גבי שעות ולא הרגיש כלום, מלבד הכעס וההשפלה.

עד שעזב את בית החולים עם ראייתו ששבה על כנה, הוא שכנע את עצמו כי היהודים היו אחראים תבוסת גרמניה. הוא האמין כי גרמניה לעולם לא היתה נכנעת באופן נורמאלי, וכי העם "נדקר בגבו" על ידי היהודים. הוא כתב ב'מיין קאמפף': ''בכל הלילות האלה (לאחר שהוכרזה כניעת גרמניה) שנאה צמחה בתוכי, שנאה כלפי האחראים על המעשה הזה. מה היה כל כאב בעיני לעומת הסבל הזה?''

אדולף היטלר נשאר בצבא הגרמני לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918. רותח מכעס על תבוסת גרמניה, היטלר הועסק בתפקיד ביקורת. תפקידו היה לבקר בארגונים פוליטיים רבים ככל האפשר כדי לבדוק אם הם ימין, מרכז או שמאל בפוליטיקה. בפרט בעקבות המהפכה הרוסית, הן הממשלה והן הצבא רצו לדעת מי הסוציאליסטים או הקומוניסטים. התנאים של חוזה ורסאיי רק הוסיפו לכעסו של היטלר בתקופה זו בחייו.

היטלר גם עבד בתוך מחלקת החינוך של הצבא, ומשימותיו היו להרצות בפני החיילים החוזרים על הסכנות של הסוציאליזם, הקומוניזם, והפציפיזם. קצינים בכירים התרשמו מהמיומנויות של היטלר כנואם. בשלב זה הרב-טוראי, שהיה טיפוס מתבודד, גילה את הכישרון הגדול ביותר שלו - נאום בפני ציבור. התקפת הגז ממנה היטלר סבל השפיעה על מיתרי הקול שלו. הוא דיבר באופן שמעטים שמעו לפני כן. אנשים רבים שלימים שמעו את היטלר מדבר בעצרות ציבור טענו כי לקול שלו היו איכויות מהפנטות.

בעיית הגאזים במעיים של אדולף היטלר היא כנראה בעיית העיכול והנפש המפורסמת ביותר בהיסטוריה.

להיטלר היה בעיה רצינית עם פליטת גזים מהמעיים. אורחים בברגהוף, מעונו הרישמי באלפים הבוואריים, היו חייבים לסבול ריחות לא נעימים באוויר ההרים הבריא בדרך כלל.

את הבעיה המביכה ניסה מנהיג הרייך השלישי לפתור באמצעים שונים שהתחלפו זה בזה לאחר שנכשלו: דיאטת ירקות, חליטות צמחים, וקוקטייל של כדורי מרפא.

היסטוריונים רפואיים תמימי דעים כי אדולף היה קורבן של פליטת גזים בלתי נשלטת. כאבי בטן עוויתיים, עצירות, ושילשול, כנראה תוצאה של מתח נפשי, היו קללה שרבצה עליו מאז ילדותו. הנזק רק הלך והחמיר ככל שהוא התבגר. כדיקטטור לחוץ, התקפות העיכול המייסרות התרחשו לרוב לאחר הארוחות: אלברט ספיר נזכר כי הפיהרר, בפנים חיוורות, היה מזנק מן השולחן ונעלם לחדרו.

זו היתה בעיה מביכה עבור המנהיג האכזרי של הרייך השלישי. בדאגה בלתי אופיינית, היטלר ניסה תחילה לרפא את עצמו כאשר היה עדיין פוליטיקאי עולה בשנת 1929, על ידי עיון בספרי הרפואה, והגיע למסקנה כי תזונה צמחונית ברובה תרגיע את תהליכי העיכול הסוערים שלו, וכמו כן תהפוך את ההפלצות שלו למיתקפות פחות חזקות על האף.

כהיפוכונדר מושבע, הוא היה גם נוהג לבחון את הצואה שלו על בסיס קבוע, ולהעניק לעצמו חוקן קמומיל.

היטלר החליט לפסול את אכילת הבשר לחלוטין בשנת 1931, לאחר שהתאבדה גלי ראובל אחייניתו, שהייתה כנראה גם משאת נפשו הרומנטית. "זה כמו לאכול גוויה", מילמל, כאשר הציגו בפניו צלחת של בשר חזיר לארוחת בוקר למחרת בבוקר, ודחף אותה ממנו והלאה.

החל מאותו רגע רגיש הוא ניזון על ערמות גדולות של ירקות בלתי מבושלים וקצוצים כמו לתינוקות, שהיו למצרך יומיומי בשבילו. כל מזון מבושל, החליט, הוא מסרטן. הוא גילה חיבה מיוחדת, לדברי היסטוריונים קולינריים, לשיבולת שועל עם שמן פשתה, כרובית, גבינת קוטג', תפוחים מבושלים, לבבות ארטישוק וגבעולי אספרגוס ברוטב קל.

היטלר היה מוטרד מהעובדה שלדיאטה עתירת הסיבים היתה, באופן מוזר, השפעה הפוכה על מערכת העיכול שלו מזאת שאליה הוא התכוון. הרופא הפרטי שלו, ד"ר תיאו מורל, רשם ביומנו כי לאחר שהיטלר חיסל פלטת ירקות טיפוסית, "עצירות ופליטת גזים קולוסאלית התרחשו בסולם דרגות בו אני נתקל לעתים רחוקות בלבד."

נושא בעיות המעיים של היטלר לא זכה עדיין לניתוח היסטורי רציני, והגישה אליו בכללה היא הומוריסטית, באמצעות שפע של בדיחות. זאת למרות שגרמניה הנאצית התנהלה על פי 'עיקרון הפיהרר', על פיו צייתה האומה כולה בעיוורון לכל פקודה שלו. המומחים קובעים כי טעויותיה של גרמניה הנאצית בשלבי המלחמה האחרונים נבעו מטעויות של היטלר, שהיו כתוצאה מהתמכרותו לסמי מרץ, שבלעדיהם נראה והתנהג כמו אדם מובס. ניתן לפיכך להסיק כי בעיות העיכול שלו קבעו מהלכים מדיניים הרי גורל.

אלברט ספיר מזכיר בסיפרו 'בתוככי הרייך השלישי' את בעיית הגאזים במעיו של היטלר פעמים רבות מאד, כיוון שהוא משוכנע כי היא אחת מגורמי היסוד באישיותו. היטלר הפך את הבעייה לאורח חיים מלא, שכלל טיפולים רפואיים, סדר יום, דיאטה, ושיחות עם הסובבים אותו.

מחלה שנייה ודומיננטית לא פחות של היטלר היתה העגבת. מחלה זאת גורמת להתרחבות עורק הלב העליון ומחלישה את פעולת השסתום המונע חזרת הדם ללב.

שילוב הבעיות של תפקודי שסתומי הלב והמעיים עיצב בו כנראה את דפוס האישיות חסרת המעצורים, האחוזה בקביעות בפחד הנפילה, הורטיגו.

נוצר אצל היטלר מיתאם עיוור, חסר מוסריות, בין התחושות הפיזיות למציאות של עידן ספינת-האוויר. בהמשך הפך מיתאם זה לכח מניע עבור הנאצים.

היטלר היה נאמן בכך לטבע האנושי הגרמני. המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה, ואינה מבקשת ללבוש אומץ רוח חברתי ומוסרי.

השכלתנות והצייתנות האופיינית מנעה מהגרמנים את חווית המעוף האישית. הם לא עמלו על החירות האישית, שהיא המפתח למעוף. הם לא חלמו באמת. רצון השליטה באויר היה אצלם תנועה בלתי ניתנת לבלימה, שהפכה לסובלימציה בלתי בררנית של כל הגס וההמוני. תופעת התפשטות הגאזים ו'הייל היטלר' התחברו אצלם יחד.

כך הפך הליצן בעל בעיית גזים במעיים לצורר העם היהודי. ההקשר הוא ישיר, ברור ומציאותי. תיאור הדיוקן האנושי של החברה הנאצית מושלם בדרך זאת. היטלר היה דיקטטור שהמדינה והוא היו מקשה אחת, והחוקים הפיזיקאליים הם אמינים ומוחשיים יותר מאשר תיאוריות חברתיות למיניהן.

האוויר הוא גז, וכל השואף לשלוט באוויר כדאי שידע על גז כמה שיותר. היטלר הפך לסמל ולמושג מסביר עבור העם הגרמני בתקופת תור הזהב של ספינות-האוויר. מרגע שנמצאה משמעותו ה'לא מודעת' הוא נעשה לכלי רב חשיבות לניתוח המציאות, ואיש לא חשב יותר לתהות על קנקנו.

חלום המעוף של היטלר היה בעל המשכיות רעיונית הגיונית. כל תנועה אווירית פנימית שלו היתה מותאמת למציאות חיצונית הולמת. כל דימוי אווירי פנימי הוא ביסודו ציר תנועה עתידי. היטלר היה הדיקטטור של המעבר מספינת האוויר אל המטוס. האדם נולד מחדש אצלו בדמות מטוס. היטלר ערך ביסוס מחודש לרעיון זה, בעיקבות המשורר האיטלקי הפאשיסטי ד'אנונציו, ממייסדי תנועת הפוטוריזם באמנות, שעבורו המטוס היה מציאות שיכלית המתרגמת את המעוף הדימיוני.

ניתן לתאר את כל ארועי תקופת השילטון הנאצי באורח תמציתי וקולע דרך תיקו הרפואי של היטלר. במסגרת זאת יתפוש נושא הגאזים על כל היבטיו מקום מרכזי. צריך לקום ההיסטוריון בעל הרקע הרפואי שיכתוב את הספר בנדון.

· תאי הגזים בפיתרון הסופי

תאי גזים היו האמצעי לרצח עם בתוכנית 'הפתרון הסופי' של הנאצים להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. בתאי גזים נעשה שימוש גם כנגד נכים ומפגרים גרמנים.

פתרון ההשמדה בגאז נבע בעיקרו ממניעים מעשיים של יעילות. אך אין ספק כי בהמשך הפך פיתרון זה לסימלי עבור הנאצים.

מי שיצר את המנגנונים להפעלת החוק היה הטייס רודולף הס. הוא הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים.

במשרד למדיניות הגזע של הס במינכן, הותוו קווים מנחים לנושא 'השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע'. נייר העבודה עסק בעיקר ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים'. מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן היא לתפקד כגזע אדונים, להנהיג אפרטהייד נוקשה, כך שאדונים ומקומיים יחיו באזורים נפרדים. כל התקשרות תהיה רק באמצעות היתר רשמי. יחסי מין יהיו אסורים לחלוטין, ועונש מוות יהיה צפוי לשותף המקומי'.

היהודים נתפשו כאויביה המסוכנים של גרמניה הנאצית, ולפיכך כראויים לענישה קולקטיבית בכל הזדמנות.

פקודת 'הפיתרון הסופי' ששלח הטייס הרמן גרינג שילבה בין שתי הגישות. מטרתה הייתה לרכז ולכלוא את היהודים המסוכנים, לחסל מיד את 'הבלתי כשרים', לנצל ולשחוק עד תום את כוח העבודה המועיל, ולחסלו כך גם כן.

'מבצע ריינהארד' היה מבצע השמדתם של יהודי החלק המרכזי של פולין, ובפרט העיר ווורשה. במסגרת המבצע נרצחו כשני מיליון בני אדם, רובם המוחלט יהודים. הגרמנים קראו כך למבצע לזכר הטייס ריינהארד היידריך מתכנן 'הפיתרון הסופי', בעיקבות ההתנקשות בחייו בפראג בחודש מאי 1942. במסגרת המבצע הוקמו והופעלו שלושה אתרי השמדה שמוקמו בפולין: טרבלינקה, בלזץ וסוביבור.

הקמת מתקני ההשמדה האלה על אדמת פולין התחילה חודשים ספורים קודם לחיסול היידריך, עוד במרץ 1942, כחלק מתוכנית 'הפיתרון הסופי', שהותוותה על ידו בועידת ואנזה מינואר 1941. בתוכנית המקורית היה מקום נרחב לפרשנות לגבי היקף 'כוח העבודה המועיל'.

ההתנקשות בחיי היידריך הייתה כנראה זרז משמעותי עבור היטלר ואנשיו, להאצת ביצוע השמדת יהודי פולין כולם. זאת כפעולת נקמה והרתעה נגד ניסיון התנקשות נוסף בראשי הרייך. עיקרון 'התגובה הישירה' ו'עיקרון הפיהרר' בהם דגלו חייבו זאת.

העובדה שאתר טרבלינקה, המרכזי בשלושת אתרי ההשמדה, התחיל לפעול ביולי 1942, חודש לאחר ההתנקשות, וסיים לפעול באוקטובר אותה שנה, לאחר שנרצחו בו כשמונה-מאות אלף יהודים, מחזקת דעה זאת.

היה זה מאמץ מזורז וסודי ביותר. זכר היידריך היה מסוגל לדרבן לכול דבר את חיילי האס-אס שביצעו אותו, ובפרט את פיקודיו הישירים ובראשם אייכמן.

הקורבנות הגיעו ברכבות, דחוסים בקרונות-משא, אל המתקנים שהיו חשאיים ורחוקים מכל מרכזי אוכלוסייה, לאחר שהוצאו בהמוניהם באקציות מהגטאות שברחבי פולין. הנרצחים לא ידעו עד הרגע האחרון מה מצפה להם, ובכניסתם למחנות נוגנה תמיד מוזיקה שניסתה ליצור אשליה של שלווה. מיד עם הגיעם חולקו היהודים לשתי קבוצות. רובם נשלחו מיד ל'מקלחות' שהיו בעצם תאי הגזים שבהם נרצחו, ומיעוטם נשלח לעבודות כפייה, בהם ניספו כמעט כולם מאוחר יותר.

תא הגזים היה תא ארוך שמספיק ל-100 עד 300 אנשים בערך ובגגו מספר פתחים מרובעים. הדרך הקצרה אליו מאיזור הריכוז הוסוותה כדרך רגילה, ועל פתח המבנה היה השלט 'חיטוי'. לאחר שהאנשים היו מוכנסים עירומים, עובדי מתקן ההשמדה היו פותחים את הפתחים העליונים בגג וזורקים דרכם את הגז, מסוג ציקלון B. הגז היה גרגירי עד שבא במגע עם האוויר והפך לגז חנק. מתאי הגזים היו הגופות נלקחות לשריפה במישרפות.

'מבצע ריינהארד' מהווה את הפיכת השמדת יהדות אירופה לתעשיית מוות שלמה. לפני המבצע בוצע הרג המוני בעיקר באמצעות בורות ירי, וכמודל שבו נקבעו עיקרי השיטה, במתקן בחלמנו על ידי הטייס ארתור גרייזר מושל חבל חבל לודז'.

בחלמנו הוקם מתקן ההשמדה ההמונית הראשון ברייך השלישי. ההשמדה נעשתה בתחילה באמצעות פליטת עשן משאיות לתאים סגורים. היתה זאת שיטה מסורבלת בתחילה, אך בתוך חודשים ספורים שופר התהליך. הוחלט על המעבר לרצח באמצעות גז, שהיה מהיר וזול:

שיפורים רבים נוספים הוכנסו באופן שינוע הקורבנות למתקן ההשמדה, כך שכל התהליך לא ארך יותר מ-20 דקות, ואז נכנסה הקבוצה הבאה.

הסתרת העומד להתרחש מהקורבנות עמדה בראש מעייני הצוות המצומצם. לדוגמא, הדרך הקצרה בת מאות המטרים הספורים מאזור ריכוז הקורבנות לתאי הגזים גודרה בגדר אטומה כך שלא יהיה ניתן לראות מעבר לה, ושלטים תמימים הוצבו לאורכה. הדרך לא היתה בקו ישר, אלא כללה פיתול לקראת סופה, כך שהפוסעים לעבר מותם לא יראו את תא הגזים. לפני הפיתול בדרך עמד איש צוות שהפעיל קורת מחסום, וקבע בדרך זאת את תנועת הנכנסים.

הדרך כונתה על ידי אנשי הצוות: 'הדרך לשמיים'. המחסום כונה: 'השסתום', כנראה כיוון שהזכיר להם את שסתומי שחרור הגזים בספינות-האוויר.

'מבצע ריינהארד' הסתיים בנובמבר 1943, לאחר השמדת רובם הגדול של יהודי פולין, עם חיסולו של אתר ההשמדה האחרון שפעל במסגרתו. הנאצים עברו להשמיד בעיקר במחנה-הריכוז וההשמדה ההמוני אושוויץ-בירקנאו, בקצב של אלפי קורבנות ליום, בלי לעצור את הגלגל המסתחרר. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה הוקמו תאי גזים גם במחנות ריכוז בגרמניה כדוגמת דכאו ובוכנוולד, וההשמדה בהם בוצעה בשיטתיות עד לימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ג – פרק 1

מטוס הסילון

ראשי פרקים

· מבוא – ניקיון ומהירות

· שיטת הפסיכואנליזה של רוברט דסולה

· המהירות כסדר חברתי

· הניקיון הכפייתי הנאצי

· זרם הסילון

· מנוע הסילון

· מטוס הסילון הראשון

· מטוס הקרב הסילוני

· הווארד יוז

· מובי דיק

· מבוא - ניקיון ומהירות

הניקיון והמהירות כרוכים יחד בתודעה, כדימויים חופפים, המשלימים זה את זה. אנו נוטים לזהות את הנקי כמהיר, ולהפך. התואר 'מבריק' מאשר זאת.

זאת למרות שלכאורה אין קשר בין השניים. הרי ניקוי יסודי צורך זמן רב, ואילו המהירות צורכת אנרגיה רבה שמזהמת.

אך בחיי הדימיון, והיומיום, הקשר בין ניקיון למהירות הוא כמעט בלתי נפרד. הוא מופיע בתחומים רבים:

לדוגמא, מכונית מהירה היא בעלת קווי עיצוב 'נקיים', וכביש 'נקי' הוא כביש מהיר. מהכיוון השני, מטרת המהירות היא להביא את האדם לכדי ניקיון. ממחישה זאת התנועה המהירה בה אנו דוחים מעלינו לכלוך.

המושג 'סדר' משתלב כאן.

'נקי', 'מהיר', 'מסודר', 'מבריק', הן כמעט מילים נרדפות.

הפילוסוף וירילו טוען כי ההיגיון של המהירות הפך לערך המרכזי, ואולי היחיד, בחברה המודרנית. המטוס הוא אמצעי התחבורה היחיד הזקוק למהירות לצורך שהייתו במקום, וכך הפך לדימוי אינטנסיבי עוד יותר מ'מהירות'.

הסדר והניקיון נקשרים בתודעה גם למושג האנכיות. הפסיכואנליסט רוברט דסולה יישם זאת בשיטת ריפוי פסיכולוגית, אשר מתוארת בפרק זה בהרחבה.

הארי הודיני בסיפרו 'הדרך הנכונה לעשות רע' מביא את הקשר בין שני תארים אלה בחיי העולם התחתון.

במושגי העולם התחתון, 'לנקות' בית פירושו לגנוב את כל חפצי הערך.

במקביל, פעולת הגנב היא מהירה. הוא ישתדל לבצע את זממו מהר ככל האפשר, כדי לא להיתפס.

הגנב שואף לעשות 'רווח מהיר', ובאותה עת להיראות 'נקי כפיים'.

לאנשי העולם התחתון יש אמונות תפלות רבות, והודיני תיאר אחדות מהן. אחת המעניינות בהן, שרווחה טרם המצאת עששית הנפט, היתה שימוש בנר העשוי משומן אדם.

הודיני מספר כי גנבים לא חסכו בכסף ובמאמץ כדי להשיג למשימותיהם הליליות נר כזה, שנעשה מגוויות.

דימוי זה משקף את דמותם של הנאצים. הם השתמשו בשלל שבזזו מקורבנותיהם עד תום, כדי להאיר את דרכם. הם עשו זאת במהירות הברק.

למכונת הכתיבה הסטנדרטית הגרמנית הסטנדרטית הוסיפו הנאצים מקש עם סמל האס-אס, סמל שהיה מעוצב כשני ברקים.

המושג 'מבריק' נוצר בשפה העיברית מאותו השורש של שם העצם 'ברק' השמיימי.

הנאצים גילמו באמצעות המושג 'ברק' את מכלול ערכיהם, מתורת הגזע, דרך מלחמת הבזק, ועד הפיתרון הסופי,

האובססיה הנאצית לברק חפפה את יומרנותם בפיתוח עליונות חיל האוויר הגרמני.

כלי טיס מהפכני לתקופתו, מטוס הסילון, בעל מהירות שעלתה מאד על כל מטוס אחר, היה אחד הביטויים הבולטים של יומרנות זאת.

מנוע הסילון דורש כי האוויר הנשאב אליו יהיה סטרילי. כל חפץ קטן, כמו אבן קטנה ועל אחת וכמה ציפור, הנשאבים לתוכו, עלולים לגרום להתרסקותו ולהתפוצצותו. מסיבה זאת חייב מסלול ההמראה של מטוס הסילון להיות נקי מאד, והוא עובר סריקה וניקיון קפדנים מידי יום.

היטלר משך את המלחמה עוד ועוד, מכיוון שהאמין, ושכנע את העם הגרמני, כי למערכה עומדים להיכנס כלי נשק מהפכנים שיכריעו אותה. יש הסבורים כי המדובר בעיקר בנשקים הרקטיים הוי-1 ובמיוחד הוי-2. הדבר אינו מדויק. היטלר, על אף המשאבים האדירים שהקצה לפרויקטים אלה ידע כי שימושם בשדה המערכה מוגבל, והשפעתם תהיה חלקית בלבד. לעומת זאת הוא היה משוכנע בחשיבותו המידית של מטוס הסילון למלחמה, כמספק את הפתרון המבצעי לצרכי גרמניה.

· שיטת הפסיכואנליזה של רוברט דסולה

בסיפרו של גסטון בשלארד 'אויר וחלומות', מופיע פרק המוקדש לפסיכולוג הנסיקה רוברט דסולה. הפרק מובא להלן בהרחבה, מתוך תקווה שהקוראים יפיקו ממנו את התועלת הנפשית, שאותה התכוון דסולה לגרום. תועלת זאת היא גם מוסרית בעליל.

בתקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עסק רוברט דסולה, במשך יותר מעשרים שנה, בפסיכולוגית החלום בהקיץ, או ביתר דיוק, בשיטת שרעפים מודרכים העשויה להיחשב כהכנה לפסיכולוגית הנסיקה.

עקרונית, שיטת דסולה היא פחות אמצעי מחקר ויותר טכניקה רפואית-פסיכיאטרית. מטרתה לפרוץ, באמצעות שרעפי נסיקה, דרך החוצה לנפשות חסומות, ולהעניק פורקן מספק לרגשות מביכים וחסרי כיוון.

שיטתו יושמה במספר מרפאות בשוויץ. גסטון בשלארד האמין כי היא עשויה להפוך לאחת הטכניקות היעילות בפסיכולוגיה.

החלק העיקרי בשיטת דסולה מורכב מקביעה מפורשת של הדרכים שבהם החולם נוסק בחלומותיו. הוא מלכד דימויים שלא ניתן לטעות בהם, כדי שיפעילו דימויים בלתי מודעים, ויחזקו את ציר ההזדככות אשר, צעד אחר צעד, הופך להיות מודע לעצמו. מטופלים אשר אומנו בשיטת דסולה מגלים בהדרגה את אנכיות הדימיון האוירי. הם מבינים כי זה קו חיים.

אם המטופלים מקבלים את רצף דימויי דסולה, הם עשויים לרכוש הרגל השגת הזדככות בהירה, שלווה ופעילה.

החלום בהקיץ, כאשר מנוהל בדרך זאת, מתיר למטופל להשתמש בכוחות חלומיים - מופרעים ולעיתים נוירוטיים - כדי ליצור מצב מודע בו הוא סוף סוף מסוגל לשלוט בפעולותיו בדרך הגיונית - כיוון שדימוייו הפכו מתואמים.

דימיון זה הוא אשר צריך להעניק לנו את רצף הדימויים היפים עבור תוכנית הפעולה הדינאמית שאותה אנו מכנים תעוזה.

כל מי שמנסה להעלות את חייו לגובה דימיונו, ירגיש תחושת אצילות הממלאת אותו, כאשר הוא חולם על משהו נישא, או כאשר הוא חווה את היסוד האוירי בנסיקתו.

בשלארד טוען כי כתוצאה מכך יש בשיטת דסולה מעבר מאנרגיה חלומית לאנרגיה מוסרית.

השימוש במושג 'דימיון מוסרי' הוא בעל חשיבות מרכזית ביחס לנאצים, אשר המציאו תורת מוסר שהתאימה להם, והוציאה מחוץ לתחום את כל מי שלא היה שייך.

עבור האדם החסום בתסביך לא מודע, שיטת דסולה לא רק שמביאה את האמצעים ל'התרה' כפי שעושה הפסיכואנליזה הקלאסית. היא מציעה גם דרכים להתחלת התהליך.

בזמן שפסיכואנליזה קלאסית מתמקדת רק בהתרת התסביכים 'על ידי החיאת רגשות מהעבר', מבלי לתת אף פעם כיוון לרגשות שנמצאו שחוקים ובלתי מתאימים, פסיכואנליזת דסולה מעודדת הזדככות מירבית באמצעות הכנת נתיבי נסיקה להזדככות. הוא עושה זאת דרך 'הבאת המטופל לחוות רגשות חדשים', שהם לוז התבניות של מוסריות פעילה.

הפסיכואנליזה הקלאסית מנתחת קשיים בהתפתחות מוקדמת של האישיות. היא מפחיתה את הקשיים אשר בעבר התגבשו סביב תשוקה מתסכלת.

פסיכואנליזת דסולה - שביתר דיוק ניתן לכנותה סינתזה פסיכולוגית - משקיעה את מאמציה העיקריים בקביעה מהם תנאי הסינתזה החיוניים לפיתוח אישיות חדשה. מרכיבים חדשים ואפקטיביים אלה הנוספים לאישיות - וחדשנות היא התיפקוד המתאים ביותר לדימיון - יתקנו תכופות עבר בעל אינטגרציה לקויה.

כמובן שדסולה יודע כי הוא, פסיכיאטר ומחנך, חייב לסלק מהדרך כל דבר שעלול לחסום את עתיד הנפש. במובן זה עבודת הפסיכיאטר היא עדיין שימושית. אולם רצוי להציע צורות עתידיות מהר ככל האפשר, למי שזה עתה השתחרר ממשקל העבר המכביד. קורה תכופות שדסולה - אשר מהסס לבקש מהמטופל לחשוף סודות כואבים - מתחיל ישירות על ידי הצעת דימויי נסיקה, דימויי עתיד.

ללא הצגה מוקדמת, או אפילו מידית, זאת, של עתיד בלתי מוגבל פוטנציאלית, מישהו הסובל זמן כה ממושך מחולשותיו ושגיאותיו עלול להיתקף פעם נוספת בסבלותיו, ולהמשיך לחיות במצבו הקשה. טרם ריפויו הפסיכואנליטי, נפשו היתה כבדה. אף אחד אינו הופך קל ביום אחד. בזמן שהתענוג עשוי להיות טבעי וקל, את האושר חייבים ללמוד. על האדם להיות קודם מודע לכל הערכים המשותפים לקלילות והאושר.

שיטת טיפול מצוינת זאת מתוארת בצעדים פשוטים מאד בספרו של דסולה, עם תרגילים הנראים קלים מאד מבחינה אינטלקטואלית. זאת ללא ספק הסיבה לכך שפילוסופים התעלמו ממנה.

אך מה שקל להבנה אינו בהכרח קל בעולם המציאות, ועוד פחות בעולם הדמיון. כל מי שחפץ בכך יכול להימנע מלדמיין.

השאלה כאן אינה לדמיין את הכל. ההפך הוא הנכון. השינוי הדרמטי לעבר התרוממות הרוח חייב לבוא בד בבד יחד עם אחדות הדימיון, וזאת משימה קשה לביצוע.

כדי להגשים תוכנית דינאמית זאת לאושר, יש לחזור לאחד מעקרונות הדימיון הדינאמי העיקריים: אחדות הדימיון אינה תנאי שיש בו די הצורך לאושר, אלא תנאי הכרחי. אף אחד אינו מסוגל להיות מאושר באמצעות דימיון חצוי. הזדככות - מאמץ חיובי של הדימיון - אינה יכול להיות מצב מזדמן, נדיר ומתחכם. מרכיב שלווה חייב להקיף את כל התשוקות. בעיקרון, אפילו את אלה המקושרות עם עוצמה.

הבה ונעקוב אחרי שיטתו של דסולה בכל פשטותה למראית עין.

היפטר מדאגותיך. זאת תהיה ללא ספק העצה הראשונה שפסיכיאטר ייתן למטופל מודאג. אבל דסולה לא ישתמש בנוסחא מופשטת זאת. במקום זאת הוא יחליף הפשטה פשוטה מאד זאת בדימוי פשוט מאד: טאטא את דאגותיך. אך אל תגביל עצמך למילים. מלא את המחוות. דמה את הדימויים. רדוף אחרי חיי הדימוי.

על מנת לעשות זאת עלינו לתת לדמיון 'שליטה על המטאטא'. עליך להפוך לדמות יצירתית, שהיא הדבר שהמטאטא המסכן הופך להיות, בהיותו ניצב מול משימה מונוטונית מאד! לאט לאט תתחיל להשתתף בחלומותיו, בשרעפיו הקצביים.

מה עליך לטאטא? דאגות או היסוסים? לא מבצעים פעמיים את אותה תנועת טאטוא במטאטא. עליך להרגיש את דיאלקטיקת ההססנות והפיתרון בעת משחקה. אך מה מאט את נשמתך - האם יתכן שאלה פשוט שושנות אהבה שדעכה? אם כך עבוד באיטיות והבן שהחלום נגמר. מה טוב מות המלנכוליה הגוועת שלך! כמה טוב חלוף עברך! בקרוב תסתיים משימתך ותוכל לנשום שנית, בנפש מחוברת, בשלום, מואר במעט, בלתי מופרע וחפשי!

פסיכואנליזה פעוטה זאת, מלאת הדימויים, מייעדת לדימויים את המשימה של הפסיכואנליסט האיום.

תנו 'לכל אחד לטאטא את השטח שלו' ולא נצטרך יותר עזרה בלתי זהירה. דימויים אנונימיים מקבלים כאן את האחריות לריפוי הדימויים האישיים. דימויים מרפאים דימויים. שרעפים מרפאים זיכרון.

דסולה משתמש גם בהצלחה ב'דרכו של הסמרטוטן'. היא יותר אנליטית מ'דרכו של המטאטא'. היא טובה כדי להיפטר מדאגות שהן מעט יותר מזוהות מאשר אותן אלפי הבעיות העמומות או הבלתי מנוסחות שניתן פשוט 'לטאטא הצידה'.

דסולה מייעץ למטופל שמוטרד בדאגה מסוימת להניח אותה, יחד עם כל האחרות, בסלו של הסמרטוטן, בשק שהוא נושא מאחורי גבו. זאת תוך חיקוי המחווה החזקה והיעילה מאד של היד המשליכה אל מאחורי הגב כל דבר שהיא מתעבת.

יש מי שיטענו שמחווה זאת היא התחזות עקרה, שהאדם משחרר את עצמו רק ברמות עמוקות ואישיות יותר. אך הם שוכחים שאנו עוסקים בנפשות שאינן מסוגלות לקבוע את דעתן או להקשיב לטיעונים הגיוניים. עשויה להיות לנו השפעה עליהן רק אם נתחיל בהתנהגות מדומה. אנו נותנים להן מחוות חירות דווקא כיוון שיש לנו ביטחון באופי הקולקטיבי של פסיכולוגיה התנהגותית שמעוצבת על פי דימויים בסיסיים.

אם המטופל, החזק בהתנגדותו לפסיכואנליזה, חדל מהדמיית המחוות שהוצעו לו, אזי שיטת דסולה לא תיטיב עימו כלל. המטופל עלול לאמץ מצב תודעה אינטלקטואלי, והוא יהיה מוכן לבקר או להתווכח. ההתנגדות אינה מתרחשת אם המטופל מתאמץ לדמיין באמת, בכל נפשו ובכנות.

הדימיון מוכיח עצמו כך כפעילות ישירה, בלתי אמצעית ומאחדת. הוא הכישרון המאפשר לנפש להתקיים באחדותה הגדולה ביותר, ומעל לכל, היחיד בו עיקרון האחדות באמת מתמיד.

באופן ספציפי, הדימיון שולט בחיי הרגש. חיי הרגש רעבים מאד לדימויים. רגש מתעורר באמצעות קבוצת דימויים דרמטיים. דימויים אלה הם נורמטיביים ושואפים לספק את היסוד לחיי המוסר. תמיד טוב להציע 'דימויים' ללב מרושש.

שיטת דסולה מאשרת את כוח 'דימוי ההתנהגות'.

אנו עצמנו נוכל לספק דוגמאות רבות של טבען האתי של מספר פעולות פיזיות, מאד פשוטות ונפוצות. נוכל להראות שכלי-עבודה, שאינם עצמים מוצקים אלא מחוות מתואמות היטב, מעוררים שרעפים ספציפיים שהינם כמעט מרפאים ואנרגטיים - שרעפי עבודה.

אליהם מחוברות 'מילים', מילים קשורות בחזקה, שירים אודות אנרגיה: התיאוריה על האדם היצירתי עשויה להישמע בשירה - תמיד שמחה ועליזה.

ליצור ממילים אלה תיאוריה של אינטליגנציה ושימושיות בלבד, היא להסתכל על הדברים בצמצום. עבודה היא מקור של שרעפים נרחבים, ובנוסף גם מקור של ידע.

כלי העבודה - כלי העבודה הישן והטוב - הוא 'דימוי דינאמי'. יכולים להשתמש בו במציאות הדימיון ובמציאות העוצמה הממשית. בעבודה, כמו במנוחה, מתפתח אפוס החלומות.

דסולה נמנע מסוגסטיה היפנוטית. בכך הוא נותר נאמן לעיקרון היסודי של שיטתו.

עקרונית, מה שדרוש הוא לעורר הזדככות אוטונומית, שהיא אימון אמיתי של הדימיון. לכן חייבים להימנע מהיפנוזה, כיוון שהיא מלווה בדרך כלל בשכחה, ולפיכך אינה יכולה להיות חינוכית.

זה הבדל בולט אחר בין הפסיכואנליזה הקלאסית לפסיכואנליזת דסולה. שיטת דסולה היא יותר הזדככות רציונאלית, מודעת ופעילה.

באמצעות מתן מנוחה לנפש המטופל, דסולה דורש, בלי ספק, גישה פסיבית מצד המטופל, על מנת שלא יתנגד לדימוי הפשוט והראשוני שיוצע לו. אך דסולה מדגיש את העובדה כי לתשומת לב פסיבית זאת אין מאומה במשותף עם מצב קלות האמונה ההיפנוטית, שהיא 'מצב שאינו הולם את שמירת התודעה הבריאה'.

לאחר שהנפש הוכנה כך במידת מה לחירות, לאחר ששוחררה מהדאגות הארציות, אזי ההתאמנות בנסיקה דימיונית יכולה להתחיל.

דסולה מבקש אז מהמטופל שידמיין את עצמו פוסע מעלה בנתיב תלול מעט, ללא תהומות, ללא ורטיגו. יתכן והוא יכול להסתייע כאן בעדינות בקצב הילוכו, חש את דיאלקטיקת העבר והעתיד, אשר קרבל הצביע עליה היטב בספרו 'גופי ואני': 'אחת מרגליי נקראת עבר, השנייה עתיד'.

נראה כי החלום מצמצם את הטלטלה שאנו מקבלים מצעדים דימיוניים. למטופל אין לעיתים בעיה ליצור פסיעה קצבית עדינה. הוא ממחיש לעצמו את הקסם שכל חולמן אוירי יזהה, קצב המשולב בתנועה מתמדת. נראה כי נשימה שמחה היא חלק מיעוד הנסיקה.

אך יהיו אשר יהיו התועלות של הטמעה פוטנציאלית זאת של הליכת נסיקה וקצב זאת, השאיפה אל הגבהים מקבלת את ערכה האמיתי בדימיון רק לאחר שאנו עוזבים את האדמה.

לרוברט דסולה יש סדרה שלמה של דימויים להציע לחולם המודע, תלוי במצבו הנפשי: פסגות ההרים, העצים, תמונות וציפורים הם כולם דימויים נוסקים.

על ידי הצעתם למטופל בסדר הנכון, בזמן הנכון, ובמקום הנכון, דסולה מחדיר תנועה קבועה המתעקלת מעלה כלפי המעוף, ואז מתיישרת עם הגוף המתמתח במלוא אורכו.

אט אט היעוד האוירי מחליף את החיים הארציים בדימיון המטופל. המטופל קולט את התועלת בחיי אויר דימיוניים. הדאגות הכבדות נשכחות, וטוב מכך, מוחלפות במין מצב של תקווה, סוג של יכולת 'לעדן' את חיי היום יום.

לאחר כל מפגש של מעוף דימיוני - ולאחר כל שעת טיסה - דסולה, המבין במלואן את המציאויות הנפשיות הכרוכות במשקל, מציע הנמכה מבוצעת בזהירות, אשר תביא את החולם חזרה לאדמה, ללא כל הפרעה, ורטיגו, טראומה, או נפילה.

כאשר הוא נוחת, הוא צריך להימצא במפלס מעט יותר גבוה מאשר זה שממנו הוא המריא, כך שלאורך זמן ישמר החולם את הרושם שהוא לא 'ירד מטה' לחלוטין, ויהיה מסוגל להמשיך את חייו הרגילים בגבהי מעופו האוירי.

שבועות אחדים לאחר מכן יש מפגש נוסף. אט אט המטופל מובל אל מעין שרעפים שמאפשרים לו לחוות את השגשוג הנפשי של אישיות אוירית. המרפא שמביא דסולה לא יפתיע את אלה המכירים את תכונותיו המועילות של חלום המעוף אשר חוו במהלך השינה.

שיטת דסולה מביאה בחשבון נסיקה בצבע, באותו אופן שבו אנו מדברים על שמיעה בצבע.

נראה כי התכלת, או לעיתים צבע מוזהב, מופיעים בגבהים אליהם אנו נוסקים בחלומותינו תכופות, בלא כל הזמנה.

החולם, בעת שהוא חי את הנסיקה הדימיונית, יגיע למקום מואר בו הוא צופה באור בצורה מוחשית.

לחולם יש את הרושם של מרחץ באמבט אור הנושא אותו. הוא מגשים את סינתזת הקלילות והבהירות. הוא מודע לחירותו מחשכת בשרו.

יש להבחין בין נסיקות בזהב וכחול לבין אלה בכחול וזהב, על פי צבע ההשתנות בחלום.

בכל המקרים האור הוא רב כמות. אושר ממלא את כל הישות.

דימיון הצורות והצבעים הפורמאלי אינו יכול ליצור תחושה זאת של אושר רב מידה. תחושה זאת מושגת רק באמצעות חיבורן לצורות ולצבעים של התחושות התנועתיות התלויות לגמרי בדימיון הגשמי והדינאמי.

כמובן שאם החולם המודרך אינו מגלה זאת בעצמו, אזי המדריך יכול להציע אור תכלת או אור מוזהב, אור השחר או הגבהים. אור, אם כן, הוא דימוי מוליך, באותה דרך כמו הציפור או ההר.

אנו מגלים את מקורו של אור דימיוני זה - האור שנולד בתוכנו - במדיטציה שמשחררת אותנו מדאגות היומיום. מתוך הרוח המוארת נולדת נפש מוארת. המטאפורות מניבות במשותף מציאויות רוחניות.

שינוי זה ניתן להדגשה על ידי הרהור בדימוי הדינאמי ההפוך: "התהום היא חשכה חסרת מנוח".

באמצעות האור, התואר 'מבריק' משתלב בדימיון כאחד מביטויי ההזדככות המרכזיים.

בפרקי סיפרו האחרונים, דסולה בוחן תופעות טלפאתיות וקריאת מחשבות. אם שני מוחות מסוגלים לחוות יחד נסיקה, הם עשויים להיות רגישים דיים להחליף דימויים ורעיונות.

אם הדימיון הוא אכן הכוח היוצר את המחשבות האנושיות, אנו יכולים להבין בנקל כי העברת המחשבות יכולה להתבצע בין שני דימיונות שכבר מתואמים ביניהם.

דימיון הנסיקה גורם את אחד מסוגי ההרמוניה הפשוטים ביותר, המסודרים ביותר וממושכי הזמן ביותר. לכן מובן מאד שהוא מטפח 'קריאת מחשבות'.

דסולה חקר את האפשרות ששני מוחות שונים יתקבעו באותה מחשבה. מניסוייו הרבים למד, כי ההסתברות עולה במידה רבה אם שני המוחות מוכנים להכין עצמם לקריאת מחשבות דרך אימון בנסיקה דימיונית, ואף ערך טבלאות משוות בנדון.

כיוון שלמחשבות המנוחשות לא היה כל קשר לדימויי נסיקה - הן יכלו להיות סתם הבחירה באחד משמונה קלפים - דסולה נטה להאמין שגרימת תנועה דימיונית היא מציאות אמיתית.

שיטת דסולה היא שילוב ההזדככות אל חיי הנפש הנורמאליים. שילוב זה נעשה קל יותר באמצעות דימויי הדימיון האוירי.

שלוה ראשונית מוחלפת בשלוה מודעת, שלוות הגבהים, השלוה שממנה האדם רואה 'מלמעלה' את המהומה של מטה.

נולדת כך גאווה בתחושת המוסר שלנו, בהזדככות שלנו, ובסיפור חיינו. במצב זה המטופל יכול להתיר לזיכרונותיו לעלות מעלה באופן ספונטאני.

לזיכרונות יש יותר סיכוי במצב זה לחשוף את סיבותיהם, כיוון שהחולם המודע הוא, במובן מסוים, בנקודה גבוהה של חייו. חיי העבר שלו ניתנים לשיפוט מנקודת מבט חדשה, כמעט אבסולוטית: האדם יכול לשפוט את עצמו. המטופל מגלה לרוב כי הוא רכש ידע חדש, הפך לפתע מואר מבחינה פסיכולוגית.

סופר אגו של כוח הדימיון יתפתח במצב כזה, לאורך קווי דימויים מסוימים. במקום להרגיש סופר אגו בפעולתו המכריח ליצור, נמצא אחד כזה שמזמין לעשות זאת.

כאשר היצירתיות החיובית מתעוררת באופן מסתורי, ביום שאינו כימים אחרים, עם רוח ושמש שאינם כרוח והשמש שאנו רגילים להם, התפקיד מכריח את השחקן לשחק. הוא אינו עושה זאת מרצונו החופשי. הוא מציית לפקודה: 'היום אתה תקרא לי ואני אחיה באמצעותך'.

את הפקודה אפשר כבר לחוש בדימוי היצירתי. הפקוד יחוש כי הוא חייב לשחק עם הדימוי המוצלח שצץ, ולחוותו דרך סוג דימיון פעיל שנותן לו חיים.

· המהירות כסדר חברתי

המהירות יוצרת תחושת דינאמיות וניקיון רוחני.

המהירות ממלאת תפקיד משמעותי בתרבות האנושית. היא מקבילה בתודעה לחן, דיוק וכוח. ביטוייה המובהקים בתרבות הם בריקוד ואמנויות הלחימה. אך מי שאינו מסתגל למהירות, אינו משתייך יותר למעגל המכותבים.

היטלר הוגדר כ'רקדן' על יד המורה הרוחני שלו.

המהירות מנוגדת לאופי היהודי הסבלני ופולמוסי.

המטוס הוא כלי התחבורה המהיר ביותר. בניגוד לאמצעי התחבור האחרים, הוא תלוי במהירות לצורך המראתו לאוויר ושהייתו בו. המטוס הפך כך ממדיום, חפץ, למסר, לערך. המושגים 'מטוס' ו'מהירות' הם זהים כמעט בתודעה שלנו.

הפילוסוף הצרפתי פול וירילו הוא תיאורטיקן תרבותי, הידוע בעיקר בזכות מחקריו אודות הטכנולוגיה, כפי שהתפתחה ביחס למהירות ולעוצמה, ולהשלכותיה לאמנויות, והארגונים החברתיים. מחקריו הפנומנולוגיים מעמידים אותו בשורה אחת עם מרשל מקלוהן וגדולי הפילוסופים חוקרי התופעות המודרניים.

יצירותיו המרכזיות הן: 'מלחמה וקולנוע', 'מהירות ופוליטיקה', ו'פצצת המידע'. הוא טוען בהן כי הפרוייקטים הצבאיים והטכנולוגיים מניעים את ההיסטוריה.

וירילו אומר כי מהירות האור אינה רק משנה את העולם, היא הופכת להיות העולם עצמו. הגלובליזציה היא מהירות האור.

עבור וירילו, המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם נעשה בעיקר לא על ידי הפוליטיקה של ההון וטכנולוגית היצור, אלא על יד המכניזם של המלחמה. הערים הפיאודליות המבוצרות נעלמו בגלל התחכום הגובר של כלי הנשק. המלחמה השכיחה ביותר, מלחמת המצור, נעלמה, ובמקומה הפכה המלחמה בתנועה ליחידה כמעט. בספרו 'מהירות ופוליטיקה' גורס וירילו כי ההיסטוריה מתקדמת במהירות של מערכות הנשק.

וירילו פיתח את מה שהוא מכנה 'מודל מלחמה' של העיר המודרנית והחברה האנושית בכלל, ושל המונח 'דרומולוגיה' שמשמעותו ההיגיון של המהירות, שאותו הוא תופש כבסיס של החברה המודרנית.

מדע המהירות חשוב בפרט כאשר בוחנים את מבנה התקשורת החברתית בהקשר למלחמה. מי שמפקח על טריטוריה מסוימת, שולט בה. השליטה בטריטוריה אינה בעיקר באמצעות חוקים וחוזים, אלא בראש ובראשונה היא שאלה של תנועה והפצה. זאת 'הלוגיסטיקה של התפישה'. במלחמה המודרנית, הלוגיסטיקה אינה מתייחסת רק לתנועת אנשים, טנקים, דלק וכדומה, אלה גם לתנועת הדימויים אל החזית וממנה.

הלוגיסטיקה של התפישה מתייחסת לא רק לסיקור הטלוויזיוני של מהלכים צבאיים ודימויי עימות אחרים, אשר צופים עליהם האזרחים בבית, אלא גם, ואולי בעיקר, לעיצוב התודעה באמצעות מסרי תקשורת של הסגל הצבאי המעורב בקונפליקט. שדה הקרב קיים גם כשדה התפישה.

'הלוגיסטיקה של התפישה', כלומר תקשורת ההמונים, מפרידה אותנו ישירות מהאירועים במרחב והזמן האמיתיים.

השימוש בדימויים ובמידע בעת מלחמה באמצעי התקשורת, מפריד אותנו מהמציאות האמיתית. אנו מאבדים חוכמה, את מראה האופק הקרוב, ומתמכרים לאופק מלאכותי של סביבה מעמידת פנים.

וירילו מדבר הרבה על הסי.אנ.אנ. ומושג 'כלב החדשות'. כלב הציד של החדשות יצוד דימויים אשר ישלחו לסי.אנ.אנ אשר תשדר אותם לציבור. תנועה זאת של דימויים עשויה ליצור קונפליקט.

ההרתעה הצבאית-גרעינית על פי וירילו, מתחלפת כיום בסוג שונה של הרתעה, 'פצצת המידע', הקשורה לאמצעי הנשק החדשים של טכנולוגית המידע והתקשורת. בעתיד הקרוב מאד, קובע וירילו, המלחמה לא תהיה המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, אלא תהיה 'תאונה אינטגראלית'.

הטכנולוגיה אינה יכולה להתקיים ללא הפוטנציאל לתאונות. לדוגמא, המצאת הקטר בישרה את תאונות הרכבות. וירילו רואה את התאונה כהתעצמות שלילית של הפוזיטיביזם החברתי והקידמה הטכנולוגית. מנקודת מבט זאת התאונה עשויה להיתפש מבחינה מנטאלית כמעין 'מטאוריט פרקטלי' שהשפעתו מעוצבת בחשיכה הנעימה, נוף של אירועים המסתיר התנגשויות עתידיות. מנקודת מבט זאת, תאונות ענק 'עטופות' בנוף מלאכותי שנערך מראש.

הפוטוריזם הוא גישה פילוסופית איטלקית במקורה, שנפוצה במחצית הראשונה של המאה העשרים, וכוללת תעוב ושנאה וגועל לכל הרעיונות מן העבר, במיוחד המסורות הפוליטיות והאמנותיות.

הפוטוריזם כוללת לעומת זאת את אהבת המהירות, הטכנולוגיה והאלימות. המטוס, המכונית, העיר התעשייתית, היו כולם סמלים אגדתיים עבור הפוטוריסטים, כיוון שהם ייצגו את ניצחון האדם על הטבע.

הפוטוריסטים נלחמו בכל כוחם נגד הפולחן הפנאטי, חסר הערך, הסנובי, של העבר, שנתמך באמצעות קיום זדוני של מוזיאונים. הם מרדו נגד הסגידה חסרת האופי לציורים, פסלים ומבנים ישנים, ולכל מה שנאכל בשיני הזמן.

הם ראו את התעוב הנפוץ לכל מה שהוא צעיר, חדש ומלא חיים כבלתי צודק ואף נפשע.

פוטוריסטים אחדים האדירו את המלחמה המודרנית, כביטוי האמנותי האולטימטיבי.

הפוטוריסטים האיטלקים תמכו באופן אינסטינקטיבי בעליית הפאשיזם באיטליה, בתיקווה להפוך את החברה למודרנית יותר, ומשגשגת מבחינה כלכלית, בפרט לנוכח הפערים בין הצפון התעשייתי לדרום החקלאי.

פוטוריסטים רבים הפכו קשורים למשטר זה במהלך שנות ה-1920, מה שהעניק להם הכרה רשמית ואפשרות לממש את רעיונותיהם האמנותיים בפרוייקטים גדולים בפרט בארכיטקטורה.

הפוטוריזם והפאשיזם התפשטו מאיטליה לגרמניה, והתגלמו בה בנאציזם.

מחשבתו העיקרית של היטלר ערב המלחמה היתה, שזאת תהיה מלחמה מהירה. זה היה המוטו שלו. הוא לא רצה, בכל מחיר, בעוד מלחמת חפירות. חיל האוויר החזק ביותר בעולם שפיתח, היה כלי מרכזי ליישום תפישת העולם הזאת.

תפישת עולמו היא דוגמא להשלכות המוסריות שיש להתפתחות הטכנולוגית. המהירות מאתגרת את הערכים האתיים המסורתיים, יוצרת מצבור מקורי של אירועים וסיבות, משנה את תפרוסת מערכות הצדק והמשפט, ומספקת עוצמה רבה יותר למשתמשיה.

הנאצים הפעילו את 'הלוגיסטיקה של התפישה', באמצעות מיניסטריון התעמולה של גבלס.

הגרמנים כולם, מהאדם הפשוט ועד למקורבי היטלר, היו משוכנעים בצדקת גרמניה בצאתה למערכה בפולין, על רקע הקיפוח לכאורה של המיעוט הגרמני בארץ זאת. המקור לתחושת השכנוע היה רושם שנוצר בתקשורת הגרמנית, כתוצאה מפרובוקציה מבוימת של היידריך, כי הפולנים מנסים לפלוש אל מעבר לגבול הגרמני. 'פצצות המידע' בנדון זכו לכותרות ראשיות באמצעי התקשורת, ומלחמת העולם השנייה פרצה כ'תאונה אינטגראלית'.

גבלס היה כוח מניע מרכזי מאחורי 'הפיתרון הסופי'. הוא הצליח לעצב את דעת הקהל כך שיתפוש גם אותו כ'תאונה אינטגראלית', בשילוב 'ארכיטקטורת הריחוק'.

היטלר הושפע מאד מגבלס, ובפרט בשלבי המלחמה האחרונים. וון בילו, שלישו האווירי, תיאר את גבלס כדמגוג מסוכן, אשר היטלר הלך שולל אחר כושר השכנוע שלו.

התשובות 'לא אשם' ו'לא ידעתי', של נאשמי משפט נירנברג, נומקו בכך שגם אם התרחשה השואה, הם לא ידעו עליה. הדבר התרחש, לדבריהם, כתוצאה מהתפתחות אמצעי התקשורת, שאיפשרו מתן פקודות ישירות ומהירות מהפיקוד העליון לדרגי השדה, ללא דרגי ביניים.

'שנל!' [מהר!] היתה המילה הראשונה, ולרוב כמעט היחידה, ששמעו הקורבנות מהקלגסים הנאצים.

· הניקיון הכפייתי הנאצי

הניקיון שולט בחיי הגרמפובים, שם הנגזר מהמילה GERM - חיידק באנגלית. הגרמפובים הם בעלי אובססיה לגבי חיטוי, וחשים חובה לנקות באופן מוגזם, אך הם למעשה סובלים מהפרעה טורדנית כפייתית.

הגרמפוביה היא סוג אחד בלבד מבין ליקויי 'ההפרעה הטורדנית הכפייתית' [להלן הט''כ], שיש לה פנים רבות: חשש מאובדן שליטה, אגירה, ספירה, ותפילה מופרזים הם ביטויים אחרים של מחלה זאת.

מה גורם לאובססיה לניקיון?

היא נוצרת כנראה על ידי א-נורמאליות במעגלי המוח. סריקות מוח מראות כי פעילות המוח שונה באנשים עם הט''כ. יתכן ויש מרכיב גנטי, בפרט כאשר ההט''כ מתחילה בילדות. קרוב למחצית המבוגרים החולים מספרים כי מחלתם התחילה בילדות.

לא ידוע מדוע מישהו שחולה במחלה חש צורך להתרחץ דווקא, במקום לבדוק, לספור או לאגור. מה שנכון לגבי כל ההט''כ הוא שהדחף נוצר כדי לשחרר מתח שנוצר על ידי מחשבה אובססיבית מתפרצת. לדוגמא, אישה חותכת עצמה במקרה, רוחצת את הפצע, מורחת משחה אנטי-בקטריאלית עליו, וחובשת אותו. זה חייב להיות די והותר, אך מחשבה דאגנית חודרת: מה אם החיידקים המיקרוסקופים נשארו? היא יודעת שהדבר אינו הגיוני, אך היא חשה צורך לרחוץ את החתך שוב, במטרה להשתחרר מהדאגה. יתכן והיא תחזור על הפעולה שוב ושוב.

האובססיה לגבי זיהום משתלטת בהדרגה על חיי האדם ופעולותיו. האדם עסוק בהתנקות טיכסית או ברחצה לפחות שעה אחת ביום. הטכסים מתבצעים במטרה להשתחרר מחרדה. האדם יודע כי החרדה מחיידקים היא טיפשית, אך חש צורך להתרחץ ולנקות שוב ושוב.

אנשים בעלי הט''כ לא רוצים להיות כאלה. אך מצד שני, הם מתגאים בכך שהם 'חולי ניקיון'.

הטיפול הטוב יותר משלב תרופה עם תראפיה התנהגותית-קוגניטיבית, הקרויה 'מניעת תגובה' או 'תראפית חשיפה ותגובה'.

מטרת הטיפול היא לעכב את ביצוע הטכס. ככל שמעכבים אותו, הרי שבהדרגה, במהלך הזמן, יש ירידה בצורך החרדתי.

טכסי הניקיון הכפייתיים נראים בתחילה כחיוביים בעיני המשפחה, אך לאחר שהם רואים את הירידה ברמת האנרגיה אצל החולים, הם נרתעים.

הגרמפובים פועלים מתוך חרדה בלתי הגיונית, ולא מתוך ידע. כלומר, אין לצפות כי הניקיון והטיפול הטיכסי שלהם יהיו מבוססים על ידע מעמיק בתחום ההיגיינה. הם עסוקים יותר מידי בניקיון מכדי לחפש מידע מועיל בנושא.

למעשה, טכסי הניקיון מעצימים את סכנת הזיהום שלהם. הם משתמשים בהמון חומר ניקוי, ומירוק עורם עלול להזיק לו.

קיים קשר בין ניקיון אובססיבי לאמונה קיצונית.

הניקיון הכפייתי קרוב לאלוהות השמיימית, בעיני אלה הלוקים במחלה שהם גם מאמינים אדוקים.

הדעה כי חינוך קפדני, ויתכן גם יראת האלוהים, עשויים לתרום להט''כ זכתה לתמיכה רבה בסקר, שגילה כי המאמינים הקתולים נוטים יותר להראות סימפטומים אלה, מאשר אלה שהם דתיים פחות.

המחקר השווה בין עובדי האל, כמו כמרים ונזירות, לבין אחרים חסרי מעורבות דתית. הקתולים המאמינים יותר הראו סימפטומים רבים יותר של הט''כ.

רבים מבעלי ההט''כ מדווחים אכן על חינוך קפדני בילדותם, בו הפעולות היו טובות או רעות, והכול נתפש בצבעי שחור-לבן.

יתכן כי אנשים שפיתחו אופי כזה נמשכים עוד מילדותם לחיי הדת ומקדישים עצמם לאל. אך כידוע, חינוך קפדני עלול להביא במקום זאת לריאקציה חברתית, כמו הנאציזם.

מחקרים מצאו כי רוב ניצולי השואה סובלים מזיכרונות חודרניים בלתי נשלטים. למרות שרוב הסובלים דיווחו כי הם מנסים להימנע ממחשבות, מרגשות או ממצבים הקשורים לזיכרונות אלה, יתכן כי אצל חלק מהם ובניהם, תרם הדבר גם להפרעות טורדניות כפייתיות שונות.

גרמפוביה וגרמניה הם כמעט אותה מילה. ניקיון הוא מילה נרדפת לגרמניה. תזה זאת מעלה ננסי ריגן בסיפרה: 'טאטוא האומה הגרמנית. חיי משפחה והזהות הלאומית בגרמניה 1870-1945.'

ריגן מתארת כיצד הדימויים של משק הבית והאופי סיפקו כלי חשוב לעיצוב מחדש של הדרך בה הגרמני הממוצע, בפרט הנשים, הגדירו את יחסיהם לאומה, החל מימי האימפריה הגרמנית ועד לתקופה הנאצית.

הספר עוקף את הטכסים הציבוריים, שהיו לרוב המוקד למחקר אודות הלאומיות הגרמנית. חיי משק הבית נגעו לכל גרמני באשר הוא, והיתה אינטראקציה ברורה בין המישור הפרטי לציבורי. כך נוצרו פרספקטיבות של אופי לאומי גרמני בתקופה קריטית מבחינה היסטורית.

ריגן טוענת כי אחד המקומות החשובים ביותר להגדרת הזהות הלאומית הוא במישור משק הבית וחיי המשפחה, ובפרט עקרונות משק הבית.

האומה היא 'קהילה מדומה', וההרגלים החברתיים משיקים לה. לכן את הזהות הלאומית יש לבחון בספירה רחבה יותר. הלאומיות הוצגה בטעות כפרי עמלם של גברים, באמצעות מלחמות, מהפכות, תקשורת המונית וטכסים ציבוריים, אשר משכו את תשומת לב מרבית ההיסטוריונים.

ריגן מצאה כי בניית הדימוי האידיאלי של 'עקרת הבית הגרמנית' התחיל בתקופת הקיסרות, כאשר משק הבית הגרמני הוגדר כהשתקפות של האומה, שעשוי להיות מושתל ברקע אחר, כולל בקולוניות הגרמניות לפני 1914.

סמלי משק הבית הגרמנית היו עשויים לשמש להחייאת הגרמניות המתחבטת בכבדות מבית, בפרט בערים, או בקולוניות, בהן המשפחות הגרמניות היו בסכנה של שכחת ערכיהן הלאומיים, והיו מוקפות בקבוצות אתניות וחברתיות 'מלוכלכות'.

היה צורך ליצור את ה'גרמניות' לאחר איחוד גרמניה מנסיכויות שונות, ו'עקרת הבית הגרמנית' היתה במיקום מפתח כדי ליצור ניגוד לערכים הצרפתיים, אנגלים או אמריקניים, אשר תוארו לרוב כלוקים בחסר מבחינת הסדר, הניקיון והמשמעת, שהנשים הגרמניות חונכו להעריך.

הנשים הגרמניות מהמעמד הבינוני טיפחו נורמות של משק בית, והפעילו שליטה חברתית, כתוצאה מהלחץ החברתי ואסופה מתרחבת של ספרי עצות ומוסדות של הכשרה למשק בית בגרמניה האימפריאלית.

ציות לתקנים של חיסכון וניקיון הפך לסוג של התבטאות אישית, שהיה חלק מ'חברה מוסרית' שתיאורטית כללה את בני כל המעמדות והדתות, כולל נשים יהודיות, וקישר את משקי הבית לתחום האופי הלאומי הנרחב יותר.

הנשים הגרמניות הצטיינו, כיוון שבזכות השימוש בספרי הדרכה הן ביצעו 'עבודת איכות' בבית, ששיקפה את מאפיינים החריצות והשקדנות של הגברים הגרמנים.

בין השנים 1914-1945 נוצל האידיאל הבורגני של משק הבית בגרמניה לצרכים פוליטיים ולאומיים. למעשה, ביטויים 'פרטיים' אלה של הזדהות הלאומית, הושוו לטכסים הציבוריים שנועדו להגדיר את האומה, ונחשבו בעיני בני הדור ההוא כבסיס היציב ביותר להטמעת האידיאל הלאומי בתקופה סוערת זאת.

האידיאלים הביתיים של סדר, חיסכון, ניקיון ומשמעת, הפכו בהדרגה לפוליטיים במהלך מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימאר, ובסופו של דבר אומצו על ידי הנאצים, שגם הם ניסו להשתיל 'גרמניות' באמצעות הדרכה בניהול הבית והמשפחה של משתפי הפעולה הנאצים בשטחים הכבושים לאחר 1939.

רעיונות אלה, שהפכו בהדרגה ל'בלעדיים' גרמניים לעומת 'אחרים', יצרו, על פי ריגן, את הבסיס, בדרך שקטה, לתיאורית הגזע הנאצית.

לשלל הגורמים תומכי אובססיית הסדר והניקיון הנאצית אפשר להוסיף, יחד עם תורת הגזע, את המיליטריזם, תפישת העולם הצבאית, שבמסגרתה הסדר, הניקיון והמהירות הם ערכים מכוננים.

דימויי החורף והשלג, חג המולד הנוצרי המבשר התחלה חדשה במעגל העונות, גם הם דימויי ניקיון מובהקים, המשולבים בתרבות האירופית עוד מהעידן הפגאני.

אליהם ניתן לצרף את דימויי האנכיות למיניהם, כמו הרי האלפים, שהיו מקום מעונו של היטלר.

גרינג היה השר הראשון בעולם לנושא איכות הסביבה. הקשר בין איכות הסביבה והתעופה הוא מובן מאליו. אין כמו המראה ממעוף הציפור כדי לתרום להגברת המודעות האקולוגית.

יתכן ולהתפכחות מאשליית הניקיון שבתעופה תרמה לתחושת הזעם והתסכול של הנאצים: מה רבה היתה האכזבה שנכונה לאדם בראשית עידן התעופה, לאחר שגילה כי למרות שהגיע לשחקים, הלכלוך נשאר אצלו באותה כמות כמו קודם. תחושת הלכלוך אולי התעצמה, כיוון שהתקווה לניקיון חיצוני ופנימי, שהודחקה באמצעות התקווה לעולם חדש וטוב יותר, עלתה אל פני השטח, והפכה להיות במרכז תשומת הלב.

כל קרימינולוג חייב לחשוב בראש ובראשונה במושגי הפושע.

חקר השואה הוא התעסקות בלכלוך, אך כדי להיכנס לנעלי המרצחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לחשוב במושגים של 'סדר וניקיון'.

הנאצים השתמשו ב'לשון נקייה' בינם לבין עצמם כדי לדווח על הזוועות שביצעו.

הערמות של נעליים שיער גזוז שנותרו ומוצגות כיום במתקני ההשמדה שהפכו למוזיאונים, נותרו כיום כעדות המוחשית היחידה ליעילות שבה 'ניקו' הנאצים את קורבנותיהם.

באלארד כתב על האלף-בית של חוסר ההיגיון, כשתיאר את תסביך הניקיון הנאצי.

בני זמנו של היטלר, באלדווין, צ'מברלין, הרברט הובר, נראו כדמויות מיושנות ומעופשות. במעילי הפראק שלהם, והצווארונים הלבנים, הם היו קרובים יותר לעולם הויקטוריאני של ראשית המאה העשרים, מאשר לחברה המודרנית, ההמונית, הלאומנית והטוטאלית.

לעומתם נראה היטלר מעודכן ונקי.

סיפרו של היטלר 'מיין קאמפף' פורסם בשנת 1924, אך משקף בדיוק את ציפיותיו לאחר עליתו לשלטון, לא כל כך במונחים פוליטיים וחברתיים, אלא באמצעות הדיוק הפסיכולוגי של תיאוריו לגבי עליונות הגזע הארי.

היטלר מופיע בספר כבעל שתי פנים: האחד הם של הנואם הדמגוגי, המשתלח במצב מנטאלי הקרוב להיסטריה נוירוטית, רועד משנאה ואלימות, והשני כמנצח מקהלה נאור ואקסצנטרי קמעה, השוקע בתיאורים סנטימנטאליים אודות היופי המיסטי של הנוף הגרמני והאצילות של פשוטי העם.

את הטון הכללי של 'מיין קאמפף' ניתן להסיק מהשם המקורי שהיטלר בחר עבורו: 'ארבע וחצי שנים של מאבק נגד שקרים, טיפשות ופחדנות. התחשבנות עם מהרסי התנועה הנאצית.' שם זה שונה על ידי המו''ל.

כאשר קוראים את השתלחויותיו הפרנואידיות של היטלר נגד היהודים, מתרשמים בקביעות מהבסיס הביולוגי, יותר מאשר פוליטי, של חשיבתו ואישיותו.

הבחילה שלו כלפי היהודים היא פיזית, כמו הדחייה שהוא חש כלפי עמים אחרים כמו הסלאבים והכושים. המבנה הפיזי שלהם, התנוחה, הצבע כאילו הפעילו את מערכת האזעקה במוחו.

המעניין הוא השפה בה הוא משתמש כדי לתאר את האובססיות שלו. הן בעיקרן 'צואתיות'. כך ניתן להסיק מתוך עיסוקו הבלתי הפוסק ב'ניקיון'.

במקום להשתמש במונחים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כנגד היהודים, היטלר מתרכז בעיקר ובהרחבה ברטוריקה ביולוגית זאת.

בוותרו על כל צורך לנמק את אפליותיו באופן הגיוני, הוא היה מסוגל להקיש למקום הרבה יותר עמוק של תחושת חוסר נוחות וחוסר ביטחון, כזה שמעריציו לא טרחו לחשוף באופן מלא לאור היום.

בהיגיון הבלתי מוסבר של הפסיכופתולוגיה, היהודים הפכו שעירים לעזאזל של כל חרדות הגמילה מיניקה ומחיתולים.

החזרה הקבועה על המילים: 'זוהמה', 'שיפלות', 'מורסה', 'עוין', 'חלחלה', מחזקת בלי סוף ובלי תכלית את הרגשות המודחקים של אשמה ותשוקה.

בניגוד ליהודים, בספרות הגזענית מתואר הגזע הנורדי-גרמני כאירופאי טהור, שפיתח את תכונותיו הפיזיות ותרבותו במסגרת יבשת אירופה. ההומו-אירופאוס הוא האדם הלבן והמוצלח ביותר. הוא מאובחן בכל מקום בתבל באמצעות מספר מאפיינים יחודיים: שיער בלונדי וגלי, עיניים כחולות, עור בהיר, אף גבוה, צר וישר. תכונות אלה מתחברות אל גוף גבוה וגולגולת ארוכה.

אלה הם תארים שמשמשים גם כתארי הסדר והניקיון: לבן, צח, בהיר, ישר.

באותה מידה כמעט משולבים בתיאור הגזע הנורדי גם תארי אנכיות: גבוה, ארוך, צר, תכול, מוזהב.

השימוש במושג 'טהור' מתעל את המחשבה מראש לכיוון של ניקיון ואנכיות בו זמנית, כמו בביטוי 'טוהר הרקיע'. 'טהור' ו'מבריק' הם דימויים שמקיימים מיתאם רב ביניהם.

דוגמא למרכזיות מושגי הניקיון והסדר במשטר הנאצי היא פוסטר בחירות מלפני זכייתם השנייה בשלטון, הקורא לגרמנים לבחור במועמדיו של היטלר. המושגים 'סדר', 'ניקיון', 'מהירות' בולטים בו. בין היתר כתוב בפוסטר: 'במהלך שמונה חודשים יש שוב לשניים וחצי מיליון גרמנים עבודה ולחם. מלחמת המעמדות והמפלגות הקשורות בה חוסלו. הבולשביקים רוסקו. הבדלנות הוכרעה. הוקם רייך של סדר וניקיון. עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד. זה הדבר שהיטלר השיג...'

דוגמא נוספת למרכזיות מושגי הניקיון והסדר אצל הנאצים היא 'עלון מס' 1 לעובדים מהמזרח':

עובדים!

הצבא הגרמני שחרר אתכם מהטרור של סטאלין והקומיסארים היהודים-בולשביקים. בכל מקום שיכלו, הבולשביקים חיסלו את בתי החרושת שלכם ומזונכם. הם שרפו את חוותיכם ובתיכם, הם לקחו את כל הדרוש לכם לחיים. גרמניה רוצה ויכולה לעזור לכם!

בגרמניה תקבלו עבודה ולחם. אנו מבטיחים לכם טיפול אנושי, הגון וצודק, אם תעבדו בחריצות וזהירות, ותתנהגו ללא רבב.

צייתו להוראות הבאות:

1. לימדו מהם מנהגי והרגלי הגרמנים.

2. הבינו את האמצעים הננקטים על ידי הרשויות הגרמניות ומנהלי העבודה. בדרך זאת תזכו באמון המפקחים שלכם, ותהפכו את שהותכם בגרמניה לקלה יותר.

3. הסתפקו במה שגרמניה מציעה לכם. פנו אל המפקחים שלכם בבקשות. הם יעזרו לכם ככל יכולתם.

4. בצעו את עבודתכם מרצון, היו דייקנים ואמינים, והרייך הגרמני יהיה לצידכם, יעזור לכם ויגן עליכם.

5. על מנת שהגרמני לא יתעב אתכם, עליכם להיות חרוצים.

6. גרמניה היא מדינה של סדר, ניקיון וחריצות. לכן, מלבד שמירת הסדר, הקפידו על ניקיונכם ובריאותכם.

7. שימרו על הסדר בקרבכם. הימנעו מויכוחים ומריבות. מלאו אחר ההוראות של ראשי המחנה.

8. האישה והנערה הגרמנית מוגנות בחומרה על פי החוק הריבוני. הן מחוץ לתחום עבורכם.

9. לעולם אל תשכחו כי זאת מלחמה, והתאימו את צרכיכם למצב.

תהיה זאת טעות מלומדים ויתכן אף סכנה, לגחך אודות הנאצים כבלתי הגיוניים ואנטי מדעיים. עלינו לבחון בזהירות רבה את יחסי הגומלין בין מדע לאידיאולוגיה באותה עת.

טלפורד טיילור, התובע הכללי במשפטי נירנברג, אמר: 'הנאצים תמכו בסוגי מדע שונים, ולא ערבו בהם פוליטיקה. הם לא נטשו את עקרונות האתיקה. היתה אתיקה בפרקטיקה הרפואית הנאצית, לעיתים מפורשת, לעיתים לא.'

השותפות לפשע של הרופאים הגרמנים בפשעי הנאצים נגד האנושות היא עובדה מבוססת היטב מבחינת המחקר ההיסטורי. הסבר לכך הוא הרבה יותר קשה. מדוע הרופאים הגרמנים היו כאלה מעריצים נלהבים של הפאשיזם?

לא היתה זאת התעמולה הגזענית שמשכה את תשומת ליבם, אלה יותר ההבטחה של מנהיגי הנאצים לפתור את בעיותיה של גרמניה באופן רפואי, בניתוחים.

המדינה הנאצית היתה אמורה להיות מדינה היגיינית, הנאציזם היה אמור להיות 'ביולוגיה יישומית'. היטלר תואר כ'רוברט קוך' של הפוליטיקה.

העוצמה המפתה של הנאציזם עבור רופאים רבים היתה נעוצה בהבטחה לנקות את החברה הגרמנית מהאלמנטים המשחיתים, לא רק קומוניסטים ויהודים, אלא גם עופרת באוויר ובמוצרים, התמכרות לטבק, יחד עם ההומוסקסואליות וחולי הנפש.

דוגמא בולטת לכך היא לגבי ההתמכרות לטבק. מקובל לחשוב כי הקונצנזוס לגבי סכנתה נוצר בתחילת שנות ה-1960, במחקרים בארצות הברית. למעשה, היה קונצנזוס מוקדם יותר, בקרב הקהילה הרפואית והמדעית הגרמנית בתקופה הנאצית.

הקונצנזוס הנרחב נתמך על ידי מחקרים רפואיים רבים. המחקר פרח, וניסויים בהשפעת הניקוטין על בעלי חיים נערכו יחד עם מחקרים סטטיסטיים לגבי תפוצת סרטן הראות בקרב מעשנים.

הרטוריקה נגד הטבק נלקחה מהרטוריקה של תורת הגזע. הטבק נישלל על ידי מומחי היגיינת הגזע, כיוון שהם חששו שיזהם את החומר הגנטי בגרמנים. הטבק הותקף כמגיפה לאנושות, ושריד לאורח החיים הליברלי. אך ההתנגדות לטבק היתה נרחבת, וכללה את כל תחומי בריאות הציבור.

היטלר היה פעיל נלהב נגד העישון. ברור כי לדבר היתה השפעה על היקף התמיכה במחקר בנושא.

היטלר אף קישר בין עליית הפאשיזם לגמילתו מעישון. כאמן צעיר הוא עישן חפיסות סיגריות אחדות ליום עד 1919, כשזרק אותן לדנובה ונגמל.

היה סוג של 'פרנויה הומיאופתית' בנאציזם. תומכים רבים האמינו כי חלקיקים זעירים שונים חודרים בעורמה ל'גוף הגרמני', מוצצים את לישדו וגורמים נזק.

ביודענו זאת אנו מבינים מדוע האידיאולוג-מדען הנאצי יכול היה להכריז מלחמה על הטבק, העופרת, הכספית, האסבסט, והיהודים. כולם היוו איום לגזע הנורדי.

נאומו של הימלר בקרקוב באפריל 1943:

'ברצוני לומר משהו, כנאצי נאמן, ולהשתמש בשאלת טוהר הדם כנקודת מוצא. היינו הראשונים לפתור את שאלת טוהר הדם באמצעות פעולה, ובהקשר זה, איננו כוללים את האנטישמיות. לגבינו האנטישמיות היא בדיוק כמו חיטוי מכינים. פליית כינים אינה שאלה של אידיאולוגיה, אלא עניין של ניקיון.

נאום של פרנק, מושל פולין הנאצי, המעודד את החיילים לכתוב הביתה:

'המשפחות חושבות עליכן, ואומרות לעצמן: אלוהים, הוא נמצא בפולין, בה יש כל כך הרבה כינים ויהודים. יתכן וקר לו או שהוא רעב, והוא מפחד לכתוב. לא יהיה זה רעיון רע לשלוח ליקיריכם הביתה מכתב, ולספר להם שכיום אין כבר יותר כל כך הרבה כינים ויהודים בפולין, והתנאים בממשל הכללי הפולני השתפרו במידה רבה. כמובן שאין אפשרות לחסל את כל הכינים והיהודים בשנה אחת בלבד. אך במשך הזמן, ובפרט אם תעזרו לי, נגיע לסוף הדרך. אחרי הכול, אין צורך שנשיג את הכול במהלך שנה אחת, כי אז מה יוותר לאלה שיבואו אחרינו?'

מכתב מפרנק למפקד האדמיניסטרטיבי של אושוויץ, בנוגע לשימוש וההפצה בחפצי היהודים שהגיעו למחנה, מ-26 לספטמבר 1942:

- כל מלבושי הנשים והילדים, כולל לבנים וגרביים, יימסרו תמורת תשלום לארגון הגרמני-אתני להתיישבות.

- מזרנים, שמיכות, כריות, בדים, צעיפים, מטריות, מקלות הליכה, תרמוסים, כיסויי אוזניים, עגלות תינוקות, מסרקים, תיקי-יד, חגורות-עור, סלי קניות, מקטרות עישון, משקפי שמש, מראות, סכיני שולחן, מזלגות וכפות, תרמילי-גב ומזוודות מעור, יימסרו כולם לארגון הגרמני-אתני להתיישבות. שאלת התשלום תוסדר בהמשך.

- משקפיים מכול סוג יימסרו למשרד הרפואי לצורך שימוש. משקפיים במסגרות זהב יימסרו ללא העדשות, יחד עם המתכות הנדירות.

דו''ח ממפקד בית הסוהר גונתר למפקח הכללי של רוסיה הלבנה, מינסק, 31 מאי 1943:

מאז 13 לאפריל, 1943 חוסלו 516 יהודים גרמנים ורוסים. על בסיס מיון מוקדם, זהב נלקח בשתי אקציות. בתאריך 14 לאפריל 1843 מ-172, ובתאריך 27 לאפריל 1943 מ-164 יהודים. כ-50% מהיהודים היו בעלי שיני זהב, גשרים או סתימות. נציג המשרד לביטחון הרייך היה נוכח קבוע, ולקח עימו את הזהב.

דו''ח שכותרתו 'יישוב היהודים מחדש', שנכתב על ידי קצין האס.א.ס גריקש להימלר, לאחר ביקורת באושוויץ בתאריך 14-16 למאי 1943:

למחנה אושוויץ תפקיד מרכזי בפיתרון השאלה היהודית. האמצעים המתקדמים ביותר מאפשרים את הוצאתה לפועל של פקודת הפיהרר, במשך זמן קצר יחסית ובלי לעורר תשומת לב.

הפעולה המכונה 'יישוב מחדש' מתנהלת כדלקמן:

היהודים מגיעים ברכבות מיוחדות [קרונות משא] לקראת הערב, והם מועברים במסילות מיוחדות לאזורים במחנה שמוקצים במיוחד לכך.

שם פורקים את היהודים ונבחנת כשרותם הגופנית לעבודה על ידי קבוצת רופאים, בנוכחות מפקד המחנה ומספר קציני אס-אס.

בנקודה זאת, כל מי שמסוגל איכשהו להשתלב בתוכנית העבודה נשלח למחנה מיוחד.

החולים ברי הריפוי נשלחים היישר למחנה רפואי, על מנת שיחזרו לאיתנם באמצעות דיאטה מיוחדת.

העיקרון הבסיסי מאחורי כל זה הוא לשמר את כל כוח האדם המסוגל לעבוד.

הגישה קודמת של 'היישוב מחדש' נדחתה, כיוון שיקר מידי לחסל כוח עבודה יקר על בסיס קבוע.

הבלתי כשרים נשלחים למרתפים בבנין גדול, אליו נכנסים מבחוץ.

הם יורדים חמש או שש מדרגות אל שטח מרתף ארוך, בנוי היטב ומאוורר היטב, שלאורך צידיו מימין ומשמאל מוצבים ספסלים.

המקום מואר היטב, והספסלים ממוספרים.

נאמר לאסירים שעומדים לנקות ולחטא אותם לצורך משימותיהם החדשות.

עליהם לפיכך להתפשט לגמרי ולהתרחץ.

כדי למנוע פאניקה ואי סדר מכל סוג שהוא, הם מצטווים לסדר את בגדיהם תחת המספר שקיבלו, כך שיוכלו למצוא אותם חזרה לאחר הרחצה.

לאחר מכן הם עוברים בפרוזדור קטן, ונכנסים לאולם מרתף גדול, שמזכיר חדר מקלחות.

בחדר זה יש שלושה עמודים גדולים, שלתוכם ניתן להוריד חומרים מסוימים מחוץ לחדר המרתף.

לאחר ששלוש מאות עד ארבע מאות איש נדחסו לתוך החדר, הדלתות נסגרות, וקופסאות המכילות את החומרים מושלכות מטה בתוך העמודים.

ברגע שהמיכלים נוגעים בבסיס העמודים, הם משחררים חומרים מיוחדים שגורמים לאנשים להירדם בתוך דקה אחת.

דקות אחדות מאוחר יותר, נפתחת דלת מהצד השני, בו ממוקם מסוע.

שיער הגוויות נגזז, ושיני הזהב שלהם נעקרות על ידי מומחים [יהודים]. מסתבר כי יהודים נוהגים להחביא אבנים יקרות, זהב, פלטינה וכדומה, בתוך שיניים חלולות.

לאחר מכן מועמסות הגופות על המסוע ומועלות לקומה הראשונה, בה ממוקמים עשר משרפות גדולות.

[כיוון שגופות טריות נשרפות היטב, נדרשים רק 50-100 ליברות של פחם לכל התהליך].

העבודה עצמה מבוצעת על ידי אסירים יהודים, שלא יוכלו לצאת יותר אל מחוץ למחנה.

התוצאה של פעולת 'יישוב מחדש' זאת עד היום: 500,000 יהודים.

הקיבולת העכשווית של תנורי 'היישוב מחדש': 10,000 ב-24 שעות.

הניקיון היה חשוב לנאצים כל זמן שהפיקו ממנו תועלת. כאשר לא היה בו צורך, הם הניחו לזוהמה להשתלט על הכול.

שני סיפורים של אימי ניצולת השואה, מתוך סיפרה 'סיפורי גולדה', ממחישים זאת.

באושוויץ-בירקנאו היו ביקורות ניקיון קפדניות בבלוקים של עובדי הכפייה. מסדרי הניקיון נערכו על ידי המשגיחות מקרב האסירות, שעליהן פיקחו הסוהרות הגרמניות. מי שהשטח בהשגחתה נמצא מלוכלך, קיבלה עונש כבד.

הגרמנים לא סיפקו כלי ניקיון, והשבויים היו צריכים לאלתר כאלה בכוחות עצמם.

אימי יצאה מידי יום לעבודה, בצעדה מהירה בקבוצה ענקית, למרחק של שמונה-עשר קילומטר, למקום בו צמחו קני-סוף על שפת אגם. עבודתה היתה קיצוץ קני-הסוף, ששימשו כחומר גלם.

בעלי קני-הסוף ניתן להשתמש כמטאטאים, ואימי מצאה דרך להבריח אותם למחנה בעת החזרה אליו.

לעבודה היו יוצאים עם דודי-אוכל ענקיים, שבהם היה המזון היומי. אימי החביאה את המטאטאים בדודים הריקים. היה בכך סיכון רב, שכן הגרמנים היו עורכים בדיקות קפדניות לכל החוזרים.

כל מטאטא שהביאה היתה אימי נותנת למשגיחה שלה, ובתמורה מקבלת מנה של תפוחי-אדמה.

ברגן-בלזן, שאליו הגיעה אימי מאושוויץ, לא היה מחנה-עבודה. היה זה מקום אליו העבירו הגרמנים את האסירים עם התקדמות הרוסים, מתוך רצון לשמור על קלף מיקוח למקרה שייכנעו.

לכן לא נתנו בו הגרמנים כל חשיבות לרמת הניקיון והסדר. במקום שררו כל הליכלוכים והזיהומים, המחלות והמגיפות.

לא היה כל פיקוח רפואי. לא היו אפילו אמצעים סניטאריים, כמו בתי-שימוש ומתקני רחצה.

לא היה גם סדר יום. רוב הזמן האסירות ישנו, וכשקמו היה זה על מנת לדאוג לצרכים המינימאליים.

המצב היה כה בלתי נסבל, עד שכל אחת מהאסירות הפכה לחולה.

אימי חלתה לאחר שבועיים בדיזנטריה, גססה, ובדרך נס ניצלה.

רבים מאד מתו. הגופות נערמו לאלפיהן, מבלי שיפנו אותן. אימי היתה צופה מחלון הצריף שלה באחת מגבעות הגופות האלה, במהלך כל שהותה הממושכת בברגן בלזן.

· זרם הסילון

כשכתב גסטון בשלארד את 'אויר וחלומות' היה עדיין מנוע הסילון בחיתוליו, כהמצאה צבאית שפותחה בסתר. הוא היה רחוק עדיין מהתממשותו כהגדרה 'ההמצאה המהפכנית החשובה ביותר אחרי המטוס'. לכן לא נדרש בשלארד למושג 'סילון האויר', ולא כתב עליו מאומה כמעט בסיפרו. הוא הותיר לנו להמשיך במשימה שהותיר אחריו, ולנסות להבין מהו סילון זה מבחינת הדימיון הדינאמי והמטריאלי.

על פי המילון, סילון הוא זרם עז של נוזל או גז, הזורם במהירות גבוהה בכיוון מסוים.

בטבע מוכרת תופעת הגייזר שהוא סילון של מים וקיטור שנוצר באופן טבעי.

זרמי הסילון האטמוספריים הם רוחות מהירות מאד בגובה רב. עוצמת זרמי הסילון היא כזאת שיש מחשבות לנצל אותם להפקת אנרגיה. מטוסי הסילון הגדולים, הטסים בגובה רב, משתמשים בתנועת זרם הסילון כדי להגביר את מהירותם ולחסוך בדלק.

סילון מלאכותי של מים נוצר באמצעות צינור המזרים מים בלחץ גבוה, ולעתים משמש במזרקות.

מנוע סילון מתבסס על סילון בוער של אויר מהול בדלק, היוצא בעוצמה רבה מתא דחיסה.

בניגוד לכלל התופעות האויריות, הסילון מתאפיין בכך שהמימד האנכי אינו מובהק בו. נהפוך הוא, בולטת דווקא סגולתו לתנועה אופקית מתמדת, מקבילה לקרקע, מבלי לאבד מכוחו ואיכותו. הסילון הוא רוח אופקית, חדה ומהירה. כמו הרוח העזה הוא מכלה הכול.

מבחינה זאת הסילון משול לחץ הנשלח מקשת. כחץ במעופו הוא נורה בעוצמה מנקודה אחת לנקודה שנייה, ומגיע אליה במהירות רבה, כדי לפגוע או לרפא, תלוי בכוונת המשתמש.

בברגהוף, משכנו הרשמי של היטלר באלפים, היה מטווח קשתות. היה זה מתקן הספורט היחיד במקום, ומבקריו הוזמנו לבחון אותו לעיתים תכופות.

את כוחו של זרם הסילון אנו מכירים היטב בתקופתנו בשימושו למטרות שונות, וביניהן ניקיון וריפוי.

אנו משתמשים, לדוגמא, באמבט הג'קוזי, שבוקעים ממנו זרמי מים בעוצמה רבה, כדי לנקות ולרפא בו זמנית את גופנו.

דומה שהמדע בימינו רק מתחיל להכיר באפשרויות הגלומות ברעיון זרם הסילון.

ברפואה המודרנית משתמשים בטיפול בגל הלם לאיחוי שברים, ריפוי פצעים ודלקות. סוג זה של טיפול ממשיך לרשום הצלחות מדהימות. הטיפול בגלי הלם הוא, בעצם שימוש בלחצים מכאניים, שנוצרים באמצעות גלים, שניתן להשוותם לאלה שיוצר סביבו מטוס הסילון בטיסתו.

מנוע הסילון דורש כי האוויר הנשאב אליו יהיה סטרילי. כל חפץ קטן, כמו אבן קטנה ועל אחת וכמה ציפור, הנשאבים לתוכו, עלולים לגרום להתרסקותו ולהתפוצצותו.

מסיבה זאת חייב מסלול ההמראה של מטוס הסילון להיות נקי מאד, והוא עובר סריקה וניקיון קפדנים מידי יום.

תאונות אויריות רבות נגרמו מחמת ציפורים שנשאבו למנועי סילון. במדינת ישראל, שהיא ציר נדידה עולמי מרכזי לציפורים, נגרמו בעבר אבדות רבות כתוצאה מכך, עד שנלמדו מסלולי הנדידה, והמטוסים עוקפים אותם.

מצד אחד, הסילון הוא התופעה האוירית היציבה מכל. הוא כמו מדף המונח בשחקים, שאפשר להניח עליו הכול ומאומה לא יפול מטה.

פחד הנפילה עשוי לפיכך להתבטל לנוכח תופעת הסילון. האימה עשויה להפוך לעונג. העונג אינו אלא פחד הנפילה כשאיננו חוששים ממנו יותר.

אך מצד שני, הסילון הוא חומר אוירי ההופך לסמיך וכהה, ומעניק כך תחושה ברורה יותר של משקל. הוא דומה לעננים התלויים נמוך באופן מעיק.

מאותו רגע בו מורגשת תחושת 'העננים הכבדים', של השמים הכבדים מכוסי העננים, אנו חשים את פעולת כל הרגשות בהם הטרור הוא בסיס, סינתזת עצב ונפילה, האיחוד במהותנו בין מה שמדכא אותנו ומה שמקרקע אותנו. האויר סביבנו, האויר שאמור להעניק לנו חירות, הופך אז לכלאנו, כלא צר בו האטמוספרה היא כבדה. הטרור מחזירנו לאדמה.

השוני בפסיכולוגית המעוף שיצר מנוע הסילון אצל הנאצים היה עצום. העוצמה שלו היתה עלית מדרגה משמעותית ביותר.

אצל נפש החולה בתסביך ניקיון כפייתי, תאבת מהירות, והשרויה בוורטיגו, כמו היטלר, המפגש הראשון עם מטוס הסילון היה חווית התגלות. אך המכאניזם הפסיכולוגי של הסילון יצר, יחד עם תחושת ההתעלות, את תחושת חיסול הישות, ופער את פי השאול. הטרור לבש פנים חדשות. הוא היה יכול לממש את עיקרון הרפלקס המותנה שכה חשוב בדיקטטורה, ולהצליף בפרגול לכול עבר.

היתה זאת נקודת ארכימדס עבור המשטר הנאצי. מכאן ועד לשימוש בגז הנזרק לתוך צינור באולם מלא אנשים לצורך חיסולם, הדרך לא היתה קשה עבורם.

מאגר הדימויים החדשני של הסילון איפשר את מחיקת כל התרבות שהייתה קיימת בעבר. מהירותו ועוצמתו אינם מאפשרים לכאורה להסתכל לאחור, כדי לראות מאין הגענו עד הלום. נוצר, עוד לפני שנים רבות, המושג 'חוג הסילון' ובהמשכו המושג 'דור הסילון', כדי לתאר אנשים המדלגים במהירות ממקום למקום ומעניין לעניין, מבלי שתהיה להם מטרה מוגדרת.

אפשר לתחום את קו הגבול בין שני העולמות, עולם המדחף לעולם הסילון בנקודת זמן אחת, והיא אירוע פריצת מחסום הקול. במשך שנים רבות ניסו מהנדסי המטוסים לעצב מטוס שינוע במהירות גבוהה ממהירות הקול. אך לקראת מהירות זאת, התחילו רעידות במטוס. חצייתו הראשונה של המחסום נעשתה בשנת 1947, במטוס הניסוי המהפכני האמריקני X-1, הסילוני-רקטי.

טייס הניסוי היה צ'אק ייגר. ייגר, שהיה אלוף הפלות במלחמת העולם השנייה, חש כנראה שהישגו נתפש בציבור כמשהו שהוא מעבר להישג טכנולוגי בלבד, ושפרוש חציית מחסום הקול הוא למעשה מחיקת זיכרון העולם הישן. יום אחד, בשנת 1963, הוא המריא, ללא תאום מראש, במטוס ניסוי דגם F-104 שעוצב כדי להשיג את שיאי מהירות. הוא הביא את המטוס אל מעבר למגבלות ביצועיו והמטוס התפרק באויר והתרסק. ייגר פלט עצמו מבעוד מועד וצנח בשלום.

בני ניצולי השואה נולדו לעולם מחיקת ערך העבר של דור הסילון. הדרך ממנו חזרה להסתכלות בעולם של פעם פרושה היתה לחצות חזרה לאחור את מחסומי המהירות, ששולטת בסדר החברתי הקיים, אל עבר העבר, בו שלטה בכיפה עדיין תנועה איטית ומעגלית יותר. מסיבה זאת, הטיפול בזיכרונות ההורים מצריך אימוץ מצב תודעה שונה.

· מנוע הסילון

בשנות ה-1930, מנוע הבוכנה על גרסאותיו השונות, היה סוג ההנעה היחידי שהיה זמין למתכנני מטוסים. הוא איפשר טיסה במהירות איטית, שהתאימה לטכנולוגיה של התקופה. באותה תקופה עבר עיצוב המטוסים שינוי מהפכני. ניתן היה לבנות את המטוסים מאלומיניום, המתכת החדשה, הקלה והחזקה.

טכנולוגיות הסילון, בהתגלמותם כמנוע הרקטי, היו ידועות גם לתרבויות עתיקות, כמו אלה של הסינים וההודים, שהשתמשו בהן ליצירת רקטות פרימיטיביות ששימשו ככלי נשק. הבעיה היא שהרקטות משחררות אנרגיה בבת אחת, והן בלתי יעילות במהירות איטית, מה שהופך אותן לבלתי שימושיות בתעופה הכללית.

על מנת שהמטוסים יהפכו למהירים יותר וימריאו לגובה רב יותר, היה עליהם להיות גם בעלי מנוע חזק יותר.

כך נוצר הדחף להמצאת מנוע הסילון המהפכני, על בסיס עיקרון הרקטה.

ההגדרה המורחבת של מנועי סילון כוללת גם את המנועים הרקטיים, בהם משתמשים לשיגור טילים. הרעיון הבסיסי במנוע סילון הוא שתערובת המורכבת מאוויר ודלק נדחסת בתא דחיסה באמצעות מניפה, ניצתת לבעירה עזה, ונפלטת בעוצמה רבה מאחור לצורך יצירת דחף ישיר. השליטה בכמויות האוויר והדלק הנכנסות מאפשרת ויסות של עוצמת המנוע.

לאחר מספר גרסאות בוסר, שבהן נבחנו אפשרויות שונות למימוש הרעיון, התגבש מודל הטורבו-ג'ט, בו תערובת המורכבת מאוויר ודלק נדחסת בתא-הלחץ באמצעות מניפה המחדירה אליו אויר מקדימה.

פרנק ויטל האנגלי היה זה שיצר את מנוע הסילון התעופתי הראשון, שנוסה בהצלחה בפעם הראשונה בשנת 1937. ויטל לא הצליח לעניין את הממסד הבריטי, ופיתוח המצאתו התקדם באיטיות רבה.

בשנת 1935 התחיל הנס וון-אוהן לעבוד על תוכנית דומה לזאת של ויטל בגרמניה, ככל הנראה מבלי שידע על הקשר. התשובה המלאה לשאלה חסרה עדיין.

לאחר הפגנת הקונספט הבסיסי, הוא הוצג בפני ארנסט היינקל, אחד מגדולי יצרני המטוסים בגרמניה באותה תקופה, שראה מיד את ההזדמנות בתכנון המבטיח.

בספטמבר 1937 הם יצרו את המנוע התעופתי הראשון.

הגרמנים התגברו ראשונים על הסירבול של מנוע הסילון הבסיסי. במנוע הבסיסי האויר נדחס לתא הלחץ באמצעות מניפה אחת, שגודלה וכובדה הפכו אותה לבלתי יעילה מבחינה אוירודינמית. הפיתרון שמצאו היה טור של מניפות קטנות יותר, המוצבות זאת אחרי זאת על ציר אחד, אשר איפשרו מבנה אוירודינמי של המנוע, ויעילות רבה בביצועים.

בארצות-הברית החלה חברת לוקהיד לעבוד על מטוס קרב סילוני כבר בשנת 1939. הוא נקרא לוקהיד אל-133, והמתכנן שלו היה נתן פרייס. אך הפיתוח הופסק בשלב מוקדם.

היתרון במנוע סילון הוא יעילותו הגבוהה במהירות גבוהות מאוד, במיוחד במהירויות על-קוליות, ובגבהים גבוהים, בהם צפיפות האוויר נמוכה משמעותית מאשר בקרבת פני כדור הארץ. כיוון שהמנוע מאיץ מסה קטנה של אויר בתאוצה גבוהה מאוד, הוא משיג דחף שווה ואף טוב יותר משל מנוע הבוכנה, לו יש מדחף המאיץ מסה גדולה של אויר בתאוצה נמוכה.

שורה של גורמים נוספים הופכת את מפעיל המטוס בעל מנוע הסילון לבעל יתרון אסטרטגי בשדה המערכה האווירי:

המטוס הסילוני הוא קל, אמין, מהיר וזריז הרבה יותר.

אין למטוס ויברציות, ולא מומנט פיתול כמו למטוס בעל מדחף. הטיסה חלקה וההרגשה נפלאה.

המראה הנשקף מתא הטייס הוא נרחב הרבה יותר. כיוון שהמנוע נמצא מאחורי הטייס ואין מדחף לפנים, המראה הנשקף מחופת תא הטייס הוא כמעט של 360 מעלות. הבדל עצום לעומת המראה מהאשנבים הצרים של מטוס מנוע הבוכנה.

מראה המטוס עצמו הוא אווירודינמי ויפה יותר.

אלמנט ההרתעה, הנוצר באמצעות הרעש העצום בשמיים, הוא כביר.

יש סיפורים של טייסים אשר מנועי הבוכנה הכבדים במטוסיהם הוחלפו במנועי סילון. התוצאה מבחינתם היתה מדהימה. קיים שיפור אדיר בביצועים: המהירות ותקרת הגובה כמעט ומוכפלים. השליטה במטוס הופכת קלה יותר, וגם התחזוקה קלה יותר, שכן המנוע פחות מסורבל.

בתום המלחמה נלמדו מנועי ומטוסי הסילון הגרמנים ביסודיות על ידי המהנדסים של בעלות הברית המנצחות, והדבר תרם לפיתוח מטוסי הסילון הקרביים הסובייטיים והאמריקנים הראשונים.

שיפורים בתמסורת מניפות הדחיסה הביאו להקטנת המנועים ולשיפור בביצועיהם.

בשנות ה-1950 מנוע הסילון הפך לבלעדי כמעט במטוסי הקרב ברחבי תבל, בתצורת הטורבו-ג'ט.

בשנות ה-1960 גם כל מטוסי התובלה, הנוסעים, והמסוקים, הפכו רובם ככולם לסילוניים, בתצורת הטורבו-פרופ, שבה משתמשים במדחס סילון כדי להפעיל מדחף רגיל.

בשנות ה-1970, נכנסו לשימוש מנועי הטורבו-פאן, המשלבים בין הטורבו-ג'ט לטורבו-פרופ.

אלה הם מנועים שבהם האויר עובר בתוך צינור גדול באמצעות מדחף, שמשמש גם כמניפת מנוע סילון.

זרם האוויר שיוצר המדחף מתפצל לשניים: בחלקו האחד הוא נפלט מאחור ישירות לצורך הנעת המטוס, ובחלקו האחר הוא נכנס למדחס סילון.

תערובת הגז, הנוצרת במדחס הסילון, מתפצלת שוב לשניים: חלק משמש להנעת המדחף וחלק לדחף סילוני ישיר.

מנוע זה הפך לאפשרי את החלום של טיסה מהירה, בטוחה וזולה, ברחבי תבל.

· מטוס הסילון הראשון

ביולי 1939, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולה השנייה, צפה היטלר בתצוגה אוירית בבסיס האוירי ליד העיר רכלין, בה הוצגו אבות טיפוס ניסיוניים רבים של מטוסים.

המרשים בהם היה מטוס רקטי שהגיע למהירות 1000 קמ''ש.

התצוגה של המטוסים הבוהקים עשתה רושם בל ימחה על היטלר. הוא יצא ממנה בתחושה מוטעית כי מדובר במטוסים שיהיו מוכנים לשרות מבצעי תוך שנים ספורות. כה שבוי היה בקסם התעופה המהירה ואפשרויות השימוש בה למלחמה.

למרות שקברניטי התעשייה האוירית חרדו מאשליה זאת, חודש מאוחר יותר הוא קיבל אישור מוחשי יותר לאפשרות יצור קרובה של מטוס מהפכני אחר, כאשר הטיסה הראשונה של ה - HE-178, מטוס הסילון הראשון, התבצעה ב-27/8/1939.

היטלר נתן אישור מידי לפיתוח מואץ של המטוס לצרכים מבצעיים.

ימים ספורים לאחר מכן הוא פתח במלחמה העולמית.

היו להיטלר תוכניות לבניית גרמניה ואירופה עתידניים, ולא יכול היה להרשות לעצמו זחיחות דעת ובטלה. הוא עלה לשלטון בזכות יסוד ההפתעה והחידוש. את המפנה לשלטון דיקטטורי הצליח להעביר תוך חקיקה מהירה במהלך חצי שנה בפרלמנט בשנת 1933.

איטיות או עיכוב היו חששו העיקרי. הדבר עלול היה לגרום לעליית האופוזיציה, או לתגובות נגד בינלאומיות.

הוא היה חייב להמם בהחלטות מפתיעות, ולעצב בדרך זאת את גורלו, גורל גרמניה וגורל העולם.

כך הוא שם עצמו מרצון, בין היתר, בשבי התעשייה הצבאית, כמו מנהיגים רבים לפניו ואחריו.

תהליך ההזדככות האוירית הנאצית הושלם מבחינה טכנולוגית באמצעות מטוס הסילון.

מטוס הקרב הסילוני היה להתגלמות רוחו של הסופרמן הנאצי. ניצחון באמצעותו היה מספק לנאצים הוכחה איתנה לצידקת תיאורית הגזע הארי, כי היה מראה כך את יכולת לידתו מחדש ממעמקי האפלה.

היה זה ניצחונו של הדור הצעיר בהנהגה הנאצית, שמוביליו היו היידריך, ספיר ומילך.

גרמניה הנאצית היתה היחידה בעולם שפיתחה מטוס בעל מנועי סילון. בעולם של מנועי הבוכנה, הדבר נתפש כדמיוני. היתרון שלה באותם ימים היה עצום. מבחינת הפיתוח המעשי היא הקדימה באותם ימים בשנים אחדות את יריבותיה.

היטלר יכול היה להפוך את הפיתוח החשאי של מטוס הסילון לכלי שליטה מניפולטיבי מול ההנהגה הצבאית הותיקה והעם. הוא יכול היה להכריז על עצמו כמפקד הצבא הגרמני.

הוא עשה זאת באמצעות התניה רפלקסיבית. לנפש הבלתי מורכבת של העם הגרמני. הוא סיפק חוויות רציפות ובהישג יד של עונג וכאב, הנגרמות האחת בידי השנייה. הוא ניסה לגרום לאושר באמצעות הטרור.

השלטון הנאצי הפך כך למכאניזם של הטרור. הוא איבד מהר מאד את הדרת הכבוד של אחדות הטרור העמוק, את טון המנגינה השחורה שהפכה את ראשיתו כה חריפה.

אחדות תהום זאת היא רבת עוצמה. היא אופפת אינסטינקטיבית ערכי מוסר. הריפיון המוסרי הגרמני המוחלט הביא לחיסול הישות הנאצית.

המשורר האנגלי ויליאם בלייק כתב, במאה ה-19, שירים אודות נפתולי הבריאה שעשויים להזכיר את הסיטואציה של הולדת המטוס. האורגניזם האוירי עובר תהליך השתחררות קשה. דינאמיקת הזחילה בולטת אצלו. הבריאה היא מעבר מתנועת חומר-חיים ראשוני חי, לתנועת זחילת הנחש המודעת לחיבורי-פרקיה האחוזים היטב, וממנה אל מעוף הציפור. במעופו החלומי, גובר האדם על הגוף הזוחל. לחילופין, כאשר תוקפים את האדם צירי-כאב בחלומותיו, עמוד השידרה זוכר לעיתים את היותו נחש.

· מטוס הקרב הסילוני

למרות ההצלחה של הטיסה הראשונה, בתאריך הרה הגורל של ערב המלחמה, נשלח מטוס הסילון הראשון למוזיאון, ללא המשך תכנון. הוא היה איטי יחסית, וראשי מיניסטריון התעופה חשבו שאת המלחמה ינצחו עם מטוסי בוכנה. הם התלבטו בין יצור גרסה מתקדמת של מטוס קרב קיים בעל מנוע בוכנה, לעומת יצור מטוס קרב סילוני, מהפכני הרבה יותר, והתקדמו באיטיות בשני הכיוונים יחד.

יצור המוני, בעדיפות ראשונה, של המטוס, שנקרא אמ.אי-262 [ME-262] התחיל, במפעלי מסרשמידט, בתחילת שנת 1944, לאחר התגברות על בעיות טכניות רבות. הבעיות נפתרו בחלקן בלבד, והמטוס נכנס לשרות פעיל במצב, כמות ותאריך שהיו מאוחרים מכדי לשנות את גורלם של הנאצים.

המטוס יוצר במפעלים שפוזרו והוסוו ביערות ברחבי גרמניה, כדי למנוע פגיעה בהם מצד מפציצי ארצות-הברית. סך הכל נבנו 1433 מטוסים. מתוכם כ-500 נהרסו בהפצצות על בתי החרושת בטרם הושלמו. חלק גדול מהמטוסים שנהרסו על הקרקע היו בתהליך הסבה למטוסי תקיפה.

נתונים אלה מעידים על היקף ההשקעה והתקווה שתלו הנאצים במטוס.

אין ספק כי האמ.אי-262 היה אחד המטוסים החשובים בהיסטוריה. למרות שנולד בנסיבות הנואשות של המלחמה, הוא היה יצירת מופת של טכנולוגיה חדשנית, אשר שינתה לחלוטין את פני התעופה, מאז הופיע לראשונה בשמי אירופה באביב שנת 1944.

לו היו הנאצים נצמדים בעת תכנון ויצור המטוס לייעודו המקורי, יירוט מטוסים, היו יוצרים את כלי הנשק שהיה עוצר את הפצצות המפציצים על ערי גרמניה.

אלא שהיטלר, באחת מהתפניות הבלתי הגיוניות שלו, הכשיל את הפיתוח, ובכך יצר במו ידיו את הגורם המרכזי לתבוסתה של גרמניה.

בסוף נובמבר 1943, על רקע מתקפות המפציצים המסיביות על לב ברלין, ביקר היטלר בתערוכת מטוסי קרב חדישים וראה לראשונה את המטוס.

היטלר התלהב מאד מביצועי המטוס ושאל: 'האם ניתן להפוך אותו גם למטוס תקיפה?' מתכנן המטוס ענה בחיוב, כי ניתן להסב אותו לנשיאת 500 קג' פצצות.

היטלר אמר: 'זה יהיה מטוס התקיפה המהיר שלנו'. הוא נתן הוראה ליצר את המטוס בלעדית בדגם זה.

ניסיונותיהם של מילך, גרינג, ווון בילו להניא אותו מהפקודה, ולהביא לכך שלפחות חלק מהמטוסים, שכבר היו בשלב יצור מתקדם, יהיו בדגם יירוט, נתקלו בהתנגדות עיקשת.

הם טענו, בצדק רב, שהסבה למטוס תקיפה תשנה את מרכז הכובד של המטוס, ודורשת תכנון יסודי חדש: מתקני נשיאת פצצות, כן נחיתה חזק יותר, כוונות וכדומה.

היטלר קיבל את הטעון ברמה העקרונית בלבד. הוא אמר שגם אם דרושים יותר מטוסי יירוט, יש לפעול על בסיס הבעיה החמורה מכל – סכנת הפלישה לצרפת, שיש לעשות הכל על מנת למנוע אותה [עמוד 187 בסיפרו של וון-בילו].

וון-בילו, גרינג, מילך, גאלאנד, מסרשמידט וכל יתר ראשי האווירייה, למרות הפקודה המפורשת, לא העמידו את היטלר על חומרת הבעיות שיתעוררו, וחמור מכך הרבה יותר, הם התעלמו מהפקודה, והמשיכו לפתח מטוס יירוט במתכונת המקורית.

היה זה ניסיון סמוי ליצור קואליציה פוליטית-צבאית-תעשייתית נגד היטלר, שהייתה מצליחה לו היה המטוס מצליח.

הם היו בתנופה, והחזיקו קלף הכרחי לניצחון במערכה, שהיו לו גם משמעויות פוליטיות. לו היו מצליחים, היתה השליטה על גרמניה עוברת אליהם.

הרצון להצליח במהירות בתהליך הפיתוח והיצור של המטוס המהפכני יצר אצלם דינאמיקה פסיכולוגית עצמאית.

הגולם קם על יוצרו. התעופה עשתה 'סיבוב' עליהם, והוציאה אותם משיווי המשקל. פיסות המידע החיוניות היו קיימות, אך הן הסתחררו במערבולת הסילונית. האויר, המקום בו בחרו הנאצים לשכון, שלח אותם לכל הרוחות. המציאות של המהפכה הטכנולוגית המתמדת תעתעה בהם בלי הרף, ואף אחד מהם לא הבין זאת, בשעה שהפרו במשותף את פקודת היטלר.

דווקא בשעה בה עמדו להפוך למלכים במימדים בלתי נתפסים, כי לא היה קשה עבורם לשכנע את היטלר בצדקתם, הסתבר כי יש לאויר כוחות על משלו, ושעבורו האדם הוא עפר הארץ.

יסוד האוויר הוא הבלתי יציב מכל ארבעת היסודות. היטלר התנתק מהמציאות, יחד עם הסובבים אותו והכפופים לו, דרך מעוף משכר בגובה רב מידי. נראה היה להם כי באמצעות הבידיון הטכנולוגי יוכלו לשנות את המציאות.

דבר דומה קרה, להבדיל, עם השואה. לאחר ההחלטה של היידריך והתכנון של אייכמן, היא הפכה לתהליך בעל דינאמיקה פסיכולוגית עצמאית, שאי אפשר היה לסגת ממנו, למרות שמבחינה הגיונית הוא לא היה כדאי.

בסופו של דבר גילה היטלר את סירוב הפקודה.

בתאריך 23 למאי 1944 נאספו בברגהוף גרינג, מילך, גאלאנד ובכירי לופטוואפה נוספים, ועימם אלברט ספיר ואנשיו, לדיון בתוכנית יצור מטוסי הקרב.

הפגישה החלה כשגרתית עד לנקודה בה עלה לדיון נושא האמ.אי.-262.

היטלר היה נבוך: 'חשבתי שהמטוס יהיה מפציץ מהיר. כמה מאלה שיוצרו מסוגלים לשאת פצצות?'

מילך ענה: 'אף אחד אדוני הפיהרר. המטוס מיוצר למטרות קרבות אויר בלבד'.

לאחר שתיקה צוננת מצד היטלר המשיך מילך להסביר כי המטוס אינו מסוגל לשמש כמטוס קרב-הפצצה ללא שינוי תיכנון מסיבי.

היטלר היה מזועזע. בנובמבר 1943 הוא שאל אם המטוס מותאם למשימה ונענה בתשובה חיובית מלאה. הוא הורה שהמטוס ישמש לתפקיד זה, ואף אחד לא מחה. הוא כלל את המטוס בתוכניותיו להגנת הרייך נגד פלישה אמפיבית הצפויה בקרוב, מה שאכן התרחש בתוך שבועיים.

היטלר רתח מזעם. גרינג העביר את האשמה למילך.

למרות שה'בגידה' של מקבלי ההחלטות בהיטלר היתה כללית, היא נתפשה, בעיקר כשל מילך היהודי.

היטלר כל כך התעקש בעניין, עד שהעביר את האחריות ליצור המטוסים ממיניסטריון התעופה למיניסטריון החימוש באחריות ספיר, והדיח בכך את מילך מתפקידו המרכזי.

היטלר ציווה להתמקד ביצור דגם התקיפה על חשבון דגם היירוט.

מהנדסיו של מסרשמידט החלו באחור רב לעצב את דגם ההפצצה. התוצאה היתה אימפרוביזציה. בסופו של דבר הוקמה טייסת אחת של מטוסים אלה, שלא הצליחה להגיע לכדי פעולה בעת הפלישה בנורמנדיה.

לאחר הפלישה ירדה חשיבות מטוסי התקיפה, והיטלר הורה להעניק מחדש עדיפות למטוסי היירוט.

התערבותו של היטלר מעידה כי אצלו, כמו אצל בכירי התעשייה האוירית, ניצחה משאלת הלב את החשיבה הקרה. היא מצביעה על רצונו להיות מעורב בתחום שלא היה בו כל חלק.

התעקשותו של היטלר מעידה על מצבו הצבאי הנואש, אך גם על אופיו שלא היה מוכן לפשרות. היה בו היגיון ארצי פשוט, שסירב קבל כל מסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם ניסיונו האישי.

היטלר הכיר את התועלת ביכולת ליצר גרסאות שונות של מטוסים, לצרכים שונים, על בסיס אותו דגם. הדבר היה כמעט סימלה המסחרי ומקור גאוותה של התעשייה האווירית הגרמנית. לא היתה אם כך סיבה שדגם מטוס הסילון לא יהיה כזה. לו היה המטוס הופך למטוס רב משימתי, לכל הצבא, היה לדבר ערך תעמולתי ומוראלי עצום, ומבסס את שלטונו.

יתכן ותסביך הגזים שלו היה גורם נוסף להתעקשותו במקרה זה. הוא לא הפריד בשכלו בין יכולתו של מטוס הסילון להיות גורם הרתעה בזכות הרעש העצום של מנועו, לבין השימוש בו כמטוס תקיפה.

גם ברגעיו הזוהרים ביותר, כאשר השתמשו בו לצרכים אליהם יועד, המטוס לא הציב מענה הולם באוויר.

בקרב אחד, לדוגמא, נשלחו 37 מטוסים לעבר תקיפה אוירית של בעלות הברית שכללה 1221 מפציצים ו-632 מטוסי ליווי. המטוס הצליח לגרום נזק ללא יותר מאחוז אחד בלבד של הכוח התוקף.

תפעול מטוסי היירוט תחת התקפות האוויר המתגברות של בעלות הברית היו ענין מסובך כשלעצמו, על אחת כמה וכמה כשמדובר היה במטוס חדשני, שהיו בו תקלות הרצה רבות.

המטוס התנהג בצורה טובה מאד באוויר, אך סבל מבעיות במנועים, שיוצרו מחומרים חסכוניים בלתי איכותיים. בנוסף הצטרכו הטייסים למסלולים ארוכים להמראה, בשל חולשת עוצמת המנועים, ואלה היו חייבים להיות מסלולי בטון, שכן מסלולי האספלט נשרפו מפליטת המנועים.

כדי להגן על המטוס בהמראה ובנחיתה פוזרו סביב המסלולים סוללות נ.מ. רבות, מה שהיה לרועץ בשל חוסר ניסיון הצוותים. הם פגעו לעיתים רבות בעמיתים במקום באויבים.

טייסי המטוס היו בחלקם הגדול חסרי ניסיון מתאים להטסת המטוס המהיר. מהירות הטיסה הקשתה על צליפה מדויקת. הפתרון שנמצא, בשלבים מאוחרים מאד, היה ירי של מטח רקטות מהמטוס למבני מפציצים.

לבסוף היתה בעיית המחסור בדלק, שבילו מרחיב את התיאור עליה. היא פגעה בכל פעולות הצבא הנאצי וגם בפעולות מטוסי הסילון, על אף שאלה קיבלו הקצאות נדיבות יותר.

הסיבות לכישלון האמ.אי-262 תוארו על ידי טייסי בעלות הברית, אשר הצליחו לפגוע בו למרות שטסו במטוסים בעלי נחיתות טכנולוגית ברורה: המטוס נדרש לרדת למהירות איטית בעת התקרבו לנחיתה, וזאת היתה הזדמנות עבור מטוסי איטיים לארוב לו ולהפילו.

חולשה נוספת שלו היתה הטווח הקצר, בשל כמות הדלק הגדולה שצרך.

היטלר היה מודע לבעיות אלה, ולאינספור בעיות אחרות בתפעול המטוס, שהיריעה קצרה מלפרטן. הוא היה האחראי כמפקד הצבא לפתרונן. כל בעיה שנפתרה נדמתה כאחרונה, אך לאחריה צצה מיד בעיה נוספת.

היה זה תהליך טבעי של השתכללות, אך הוא עלה בדם רב, גזל מגרמניה הנאצית את כל האנרגיות שעוד נותרו בה. זאת היתה שחיקה מתמשכת.

בניסיון נואש לתקן את ההיסטוריה, הפך סיפור האמ.אי-262 לשחזור של סיפור הפוקר די-7 ממלחמת העולם הראשונה. התוצאה היתה דומה בשתי המלחמות. המטוס המהפכני לא הצליח לשנות את תמונת המצב, והמלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת.

· הווארד יוז

מי ששילב באישיותו בין אהבת המהירות לתסביך הניקיון היה הווארד יוז [1905-1976], שהיה חלוץ תעופה אמריקני, תעשיין, מפיק ובמאי סרטים, נדבן, ואחד האנשים העשירים בעולם. הוא היה במשך שנים רבות אחד האנשים המפורסמים ביותר בעולם. הוא מפורסם בכך שהציב מספר שיאי מהירות למטוסים, בנה מספר מטוסים מהפכניים, והפיק סרטים אחדים מהחשובים בתולדות הוליווד. בנוסף לכך היה איש עסקים מצליח, בעל, בין היתר של חברת התעופה TWA, מפעל מטוסים, ובתי קזינו ומלונות בלאס-וגאס. יוז הפך לאחד האייקונים הבולטים של המאה העשרים, גם בשל התנהגותו האקסצנטרית, שהתבטאה בתסביך הניקיון והבידוד שלו.

למרות התקפי התסביכים, שהתעצמו בשנים המאוחרות לחייו, הוא נחשב כיום לאחד המוחות המבריקים בתולדות ארצות הברית, ואחד מאישי התעופה החשובים ביותר בהיסטוריה.

הווארד יוז חי ביקום מקביל לזה של היטלר, ולא היה ביניהם, ככל הנראה, חיבור. עם זאת היו להם קווי אופי משותפים, שהתבטאו בתחומי התעניינותם ופועלם. סביר להניח כי היטלר ראה ביוז מודל לחיקוי, כמו רבים אחרים בתקופתו.

יוז גדל תחת השפעתה החזקה של אימו, שהייתה אובססיבית לגבי הגנת בנה מכל החיידקים והמחלות. מאביו, ירש יוז את העניין בכל דבר מכאני. הוריו מתו בהיותו נער, ויוז ירש הון ניכר, וחברה שייצרה ראשי קידוח לבארות נפט. יוז נשר מהאוניברסיטה זמן קצר לאחר מכן, התחתן, ועבר להוליווד, בה קיווה להצליח בעשיית סרטים. למרות שנדחה בתחילה על ידי אילי הקולנוע הותיקים, קנה יוז בהדרגה שם כמפיק סרטים ובמאי מוצלח. יוז הפך בהוליווד לרודף נשים מושבע, ולבן זוגן של אחדות מהכוכבות המפורסמות בתולדות הוליווד.

החשוב בסרטיו הוא האפוס 'מלאכי הגיהנום'. סרט זה, שהפקתו תוארה בהרחבה בסרט הביוגראפי של מרטין סקורסזה 'הטייס', עוסק בקרבות האוויר של מלחמת העולם הראשונה. יוז השקיע הון עתק בהקמת צי מטוסים ושחזור ריאליסטי של קרבות אוויר. פרק נכבד נוסף בסרט מוקדש לקרב האוויר מול ספינת אוויר גרמנית המפציצה את לונדון. עם זאת, העלילה מתרכזת יותר בשאלת יחסיהם ואהבותיהם של שני אחים בעלי אופי שונה, ההופכים לצוות אוויר ונופלים בשבי.

חיבתו מנעוריו של יוז למכאניקה ותעופה התעצמה בעת ההפקה המאתגרת של 'מלאכי הגיהנום'. הוא למד לטוס, ובהמשך הקים מפעל מטוסים, ותכנן, בנה והטיס מספר דגמים מהפכניים.

הוא הציב במהלך שנות ה-1930 מספר שיאים חשובים. החשוב בהם היה שיא מהירות במטוס מהפכני חד מנועי, ה-H-1 RACER, בעל עיצוב אווירודינאמי במיוחד, שכלל כן נסע מתקפל וגוף מלוטש וחלק.

העיצוב האווירודינאמי המהפכני שימש מקור השראה למספר מטוסי קרב שפיתוחם החל טרום מלחמת העולם השנייה, וביניהם ה'זירו' היפני, ה'פוקה-וולף '190 הנאצי, וה'הלקאט' האמריקני, אשר שלטו בשחקים בתחילת המלחמה.

שיא אחר חשוב שלו בשנת 1938, היה הקפת העולם במטוס, יחד עם צוות של ארבעה אנשים וציוד משוכלל, בתשעים ואחת שעות, שקיצר את השיא הקודם ביותר מארבעה ימים.

יוז זכה באותה תקופה בתהילה ובפרסים רבים, כאישיות מרכזית בתחום התעופה.

במהלך המלחמה תכנן יוז מטוס סיור מהיר עבור הצבא. המטוס הושלם לאחר המלחמה בלבד, בשנת 1946. הוא הטיס אותו בטיסת הניסוי הראשונה, מעל לוס-אנג'לס. התגלתה תקלה במנוע ויוז נחת נחיתת התרסקות בשכונת בברלי-הילס. כתוצאה מכך הוא נפצע באורח קשה ביותר, אך שב לאיתנו בזכות עוז רוחו.

עם זאת, התאונה גרמה לו לנכות במובנים רבים, פיזיים ונפשיים, שממנה לא החלים עד תום ימיו.

מטוס חשוב ומפורסם יותר של יוז מאותה תקופה היה H-4 HERCULES, שהיה המטוס הגדול ביותר בעולם, קרוב בגודלו לבואינג 747. יוז התחיל לתכנן אותו עבור הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, וסיים בשנת 1947. המטוס הימי המריא לטיסת ניסוי קצרה, אחת ויחידה, מעל פני המים, ופיתוחו הופסק לאחריה מחוסר תקציב.

יוז נחקר בסנאט האמריקני על שני מטוסים אלה, שלא הגיעו לשימוש מבצעי. הוא ביטל את החשדות על שימוש בלתי הולם בתקציב שניתן לו, כשתיאר את המטוסים כחלק מהארסנל הגדול של נשק שארצות הברית השקיעה בפיתוחו.

יוז פנה להקמת חברת תעופה בינלאומית, TWA. הוא השקיע מאמצים רבים כדי לשבור את המונופול המושחת לטיסות בינלאומיות של חברת 'פאן-אמריקן'.

הוא יזם את בניית מטוס הנוסעים המוצלח 'לוקהיד קונסטליישן', האחרון במטוסים הגדולים בעלי מנועי-בוכנה. אך מאוחר יותר, בשנת 1956, נכשל בבחירת מטוס נוסעים בעל מנועי סילון, והזמין מטוס קטן יחסית, שלא התאים לתנאי השוק, אשר העדיף את הבואינג 707 הגדול יותר. כתוצאה מכך נאלץ יוז למכור את החברה.

כיוון שחוקי המונופול בארצות הברית אסרו על בעלות במפעל ייצור מטוסים וחברת תעופה להובלת נוסעים גם יחד, תרם יוז, עוד בשנת 1953, את המפעל לבעלות 'המכון הרפואי על שם הווארד יוז'. מטרת המכון הוגדרה על ידי יוז כ'מחקרים להבנת מקור החיים'. בעת חייו היתה פעילות המכון מצומצמת, והוא נחשב יותר כ'מקלט מס' עבורו. המכון צבר תאוצה בפעילותו המדעית לאחר מותו של יוז, ומכירת המפעל ב-1985. עוסקים בו כיום בנושאי גנטיקה, חיסון וביולוגיה מולקולארית, והוא נחשב לאחד הגדולים בעולם בתחומו.

לאחר מלחמת העולם השנייה ניסה יוז גם לנהל אולפן קולנוע ענק, RKO, שקנה בהוליווד בשנת 1949. חרדותיו האנטי-קומוניסטיות, שהיו אופייניות לאותה תקופה, הביאו לכך שפיטר את מרבית צוות האולפן, ושיתק את ההפקות, מה שהביא להרס האולפן. הוא מכר אותו בסופו של דבר בשנת 1954, ברווח ניכר.

כדי שלא ישהה מעבר לפרק הזמן המינימאלי הדרוש בחוק כדי לשלם מס, נדד הווארד יוז, בין השנים 1966-1976, האחרונות בחייו, בין בתי מלון במדינות ארצות הברית. התלוו אליו יועציו הנאמנים, רבים מהם מורמונים, אותם החשיב כנאמנים, ואשר השתכרו היטב כדי למלא את כל גחמותיו.

אחד מבתי המלון אליו נקלע הווארד יוז בנדודיו אלה היה בלאס וגאס, וכדי למנוע חיכוך עם בעליו רכש אותו, והפך אותו לצומת העצבים של האימפריה שלו.

יוז רכש בלאס-וגאס בתי קזינו, מלונות, ונכסים רבים נוספים, ובהם תחנות טלוויזיה, והפך כך לבעל השפעה עצומה בעיר.

יוז שאף לשנות את דימויה של לאס וגאס מעיר של גנגסטרים למשהו יותר זוהר וידידותי, ובכך החל בתהליך שהפך את העיר לאחת ממוקדי הבילוי והתיירות הגדולים והמשגשגים ביותר בעולם כיום.

הווארד יוז החל את מעורבותו בפוליטיקה עוד כיצרן מטוסים ובעל חברת תעופה. הוא השכיל לפעול מאחורי הקלעים, ונחשב לאחד מבעלי ההשפעה הפוליטית החזקים ביותר בתקופתו, ומעורב במאבקי הכוח האישיים ברמה הנשיאותית. ייתכן כי פרשיית שוחד שהעניק היא המקור לשערוריית ווטרגייט, שהביא להתפטרות הנשיא ניכסון.

יוז סבל עוד מנעוריו, ובתהליך החמרה למשך כל חייו, מתסביך ניקיון כפייתי, שגרם לו לקרצף את ידיו בסבון עד זוב דם. הוא התעקש על הרמת חפצים באמצעות מפיות נייר בלבד, מחשש שיידבק בחיידקים.

התסביך התפתח לאגורופוביה, כתוצאה מהחשש להידבק בחיידקים מהזולת.

יוז הסתגר בחדרים חשוכים ונמנע ממגע ישיר אף עם עוזריו הקרובים, עימם שוחח מעבר לדלת. הוא סירב להתגלח, להסתפר, ולקצוץ את ציפורניו, יותר מפעם אחת בשנה בלבד, מחשש שייחתך והפצע יזדהם.

את מכונית השרד שלו צייד במכשיר טיהור אוויר שתפש כמעט את מלוא קיבולת תא המיטען.

מסופר עליו כי צפה בסרט 'תחנת זברה אינה עונה' כ-150 פעם. הסרט מתרחש במישורי הקוטב הצפוני המושלג, סמל הניקיון המושלם. עלילת הסרט היא עלילת ריגול רווית תככים ודם, המתרחשת במהלך המלחמה הקרה.

במקביל לתסביך הניקיון, ניטפל יוז לעיתים תכופות לפרטים חסרי ערך, והיה לעיתים עקשן או חסר יכולת החלטה, ובעל מצבי רוח בלתי צפויים. הוא התמכר לסמי הרגעה שונים, ובריאותו הפכה שברירית.

הווארד יוז מת כנראה כתוצאה מאי טיפול רפואי הולם, שנבע מאי ציות להוראות הרופאים. כתוצאה מההזנחה העצמית, ותנאי ההסתגרות שכפה על עצמו, קשה היה לזהות במותו את הגבר התמיר והחסון שהכירו הבריות בעבר. שיער ראשו, וציפורניו היו מגודלים בצורה דוחה, והוא שקל 41 קילוגרם בלבד.

ניתוח לאחר המוות גילה כשל בכליות כגורם המוות העיקרי, תת תזונה, ועדויות לשימוש בסמים.

רכוש המיליארדים שהותיר חולק בין עשרות דודניו, לאחר משפטי ירושה שנמשכו עד 1985.

· מובי דיק

'מובי דיק' הוא רומן משנת 1851 של הסופר האמריקני הרמן מלוויל. הספר מתאר את הרפתקאות המלח הצעיר ישמעאל, במסעו בספינת ציד הליוויתנים 'פקווד', שבפיקוד רב החובל אחאב.

ישמעאל לומד במהרה כי אחאב מחפש אחר ליוויתן מסוים, מובי דיק שמו, שהוא בעל מימדים ופראות עצומים. מעטים אלה שנתקלו בו עד כה, אך הוא הרס את סירתו של אחאב, וקטע אחת מרגליו, ואחאב שואף לנקום. המרדף אחרי מובי דיק הופך למטרה האולטימטיבית בחייו, והוא ציר העלילה המרכזי בספר.

לאחר מרדף ממושך באוקיינוסי דרום כדור הארץ, אחאב מבחין במובי דיק. הוא וצוותו נאבקים בו במשך שלושה ימים. מובי דיק זורע הרס וחורבן: תחילה נבקעות סירות הציד פעם אחר פעם, ולבסוף שוקעת הספינה כולה, ואחאב וצוות המלחים טובעים. הניצול היחיד הוא ישמעאל, הניצל בזכות מצוף שנפלט מהאוניה הטובעת. המצוף הוא ארון-מתים בצבע שחור, שנבנה למען חברו הטוב קוויג, שהחליט במהלך ההפלגה כי הוא עומד למות בקרוב, אך נמלך בדעתו. אוניה חולפת, 'רחל', מושה את ישמעאל. הספר מסתיים במשפט: "רחל, בחיפוש אחר הילדים האובדים, מצאה רק יתום נוסף".

הספר מעניק לקוראיו תחושת מוחשיות עזה מיד בתחילתו, באמצעות שפע הפרטים הטכניים אודות ציד הליוויתנים. הקורא הופך בדימיונו חיש מהר לאחד מאנשי הצוות, העוסק במלאכות הסיפון ומשתתף בציד הליוויתנים, כשותף מלא הרואה ואינו נראה. התיאורים המקצועיים, הזואולוגיים, והגיאוגרפיים, הולכים ומתמעטים ככל שמתפתחת העלילה, והמפגש עם הגורל, הלוויתן ומה שהוא מסמל, הופך לבלתי-נמנע. התהליך הוא מעבר בלתי נמנע מהרציונאלי והמדעי אל הבלתי-נתפש, האל-אנושי, הנחרץ מראש. ה'פקווד' הופכת לתמונת הנפש, על פי מיטב המסורת הספרותית.

מלוויל משתמש בשפה מסוגננת, ובסמלים ומטאפורות שמאפשרים לו לבחון נושאים שונים ומורכבים. דרך עיני ישמעאל נבחנים נושאי החברה והמעמד החברתי, ערכי הטוב והרע, קיום האלוהים, ועוד. לכל אנשי הצוות יש שמות תנכיים או בעלי משמעות, והעלילה אינה מוגדרת בזמן ובפרטים אחרים. הדיון הערכי הופך את 'מובי דיק' לאחד מספרי המופת רבי המשמעות שבתרבות המערב. ככזה חוסה בצילו כמעט כל נושא אחר המאוזכר בהקשר אליו.

הליוויתן הוא הסמל המרכזי בספר. הוא מתפרש לכיוונים רבים, כולל הטבע, ואותם אלמנטים בחיים שהם מחוץ לשליטת בני האדם, וביניהם, לדוגמא, כוחות הקידמה והחברה, או כוחות הגורל. הוא גם המטרה הנעלה הבלתי מושגת שיש לכל אדם. באותה מידה, הליוויתן הלבן מסמל את הכוחות המניעים המזיקים בנפש שאין עליהם שליטה, שהם התסביכים והתשוקות האסורות למיניהם.

'מובי דיק' הוא אלגוריה רבת חשיבות לתקופה הנאצית ולשואה.

הליוויתן הלבן הוא מטאפורה של החולי האידיאולוגי הנאצי, שכלל את תסביכי תורת הגזע, ותסביכי הניקיון והמהירות הכפייתיים שנילוו למסע הצלב אל השמיים שערכו באמצעות פיתוח התעופה. הצבע הלבן של הליוויתן, המקביל לצבע הלבן של 'טהורי הגזע', מעניק משנה תוקף להקבלה זאת.

דמותו של אחאב דומה לדמותו של היטלר. שניהם מייצגים את המנהיג הכריזמטי, שבדרך כלל הופך את העם לקורבן השיגעונות הפרטיים שלו, ואת הסכנה שכריזמה מנהיגותית בדרך כלל מביאה עמה.

אחאב אינו יוצא מהתא. הוא אינו מראה עצמו, אלא בעת רצונו לשאת נאום שילהיב אותם למשימה הבלתי אפשרית. היטלר הסתגר בשנים האחרונות למלחמה בבונקרים, ולא נחשף לציבור אלא בעת שרצה לנאום את אחד מנאומי ההסתה שלו.

ניטשה הושפע מהדת הזורואסטרית הפרסית, ואילו יועץ הסתרים של אחאב היה גם הוא פרסי.

המתקפה בארדנים היתה מעין 'ליוויתן לבן', שהיטלר יצר כדי לנגח את האויב.

בעלילת הרומן נמצאות גם הקבלות חשובות לקורות ניצולי השואה.

ניצולי השואה הם כמו ישמעאל, גיבור הספר, בני אברהם אבינו, שאחזו בארון המתים השחור משחור של בני משפחותיהם שנטבחו בספינת אירופה הטרופה, כאשר הוא בלבד משמש מצוף הצלה עבורם בים האומות.

ספינות המעפילים, כמו 'חיים ארלזורוב', שבה הפליגה אימי ארצה, הגיעה עד חוף הארץ לאחר קרב מר עם הבריטים, ונתקעו בו כמו ליוויתן המוטל אל קיצו.

עד היום לא אוזכר 'מובי דיק' בהקשר לשואה. בהינף קולמוס נעלם הקשר החשוב. הדבר מלמד על רמת הניכור שמציגה האליטה הספרותית בישראל כלפי השואה, מנקודת המבט האישית.

לעומת זאת דימוי הליוויתן הלבן השתלט בהדרגה על החיים האינטלקטואליים המודרניים. הוא מסמל את החיפוש אחר משמעות בעידן של 'דור הסילון'.

אלה הן האובססיות למיניהן, שבהעדר תחליף משמעותי יותר, מעצבות ב'לילות לבנים' את חיי האדם חסר המיקוד. ההתמכרות ל'לבן', שיש לה פנים רבות, הפכה לאחד מסימני ההיכר המובהקים של התקופה.

זאת יכולה להיות התמכרות שלילית לסמים, כמו הרואין וקוקאין. זאת יכולה להיות התמכרות חיובית יותר, כמו למחקר המדעי, או להתעסקות במי שיש לו לעומת מי שאין לו.

המתירנות המינית, האופיינית לתקופתנו, מצאה ב'מובי דיק' את אחת ממבשרותיה. יש ביצירה רמזים הומו-ארוטיים, המופיעים מיד בתחילתה, בתיאור השינה במיטה אחת של ישמעאל עם חברו לצוות קוויג.

'המגפה הלבנה' היא הכינוי שניתן לדמוגרפיה השלילית, שלפיה שיעור הילודה בארצות המפותחות נמוך משיעור התמותה, והתוצאה היא הפחתה משמעותית בגודל האוכלוסייה.

מזווית אחרת, יש ב'מובי דיק' גם אלגוריה למדינת ישראל והפוליטיקה הבינלאומית: כמו שבעבר נטבחו ליוויתנים למען הפקת שמן, כשלדמותם מימדים דמוניים, והמאבק בהם הוא מאבק בכוחות האופל, הפכה כיום שאלת משבר האנרגיה לבעלת מאפיינים של מלחמת גוג ומגוג.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

שואה ותעופה

חלק ג' – פרק 3

כישלונות הלופטוואפה

ראשי פרקים

· מבוא

· התחמשות לקויה

· חוסר תמיכה בבנות הברית

· אימון לא מספיק

· דוקטרינת לוחמה שגויה

פרק זה לקוח ברובו מהספר 'מדוע חילות אויר נכשלים – אנטומיה של תבוסה', הפרק 'תבוסת הלופטוואפה' מאת ג'ורג' קורום.

· מבוא

מהאוויר אפשר לפגוע בכל אחד ובכל מקום. כתוצאה מכך תחושת הפגיעות לנוכח אובדן העליונות האווירית מתעצמת עשרות מונים בקרב הציבור, שהופך שותף מלא לתהפוכות הנפש של הנהגתו.

היסטוריון אווירי תיאר זאת כך: 'העובדה היא שהטלת פצצות מהשמיים היא בעלת עוצמה ייחודית של השלטת טרור. הפצצות מוטלות מגובה רב, ונראה כי, די בטעות, הן נדמות כנופלות על ראשו של כל אחד... חשופים להרס בלתי מבוקר זה, החיילים נתקפים בפחד כמו תחת שואה מהטבע, ומתפתים לחוש כי הם חסרי הגנה לחלוטין, למרות שבמציאות, אם מישהו מסתתר בשוחה או אפילו משתטח על הקרקע, הוא מוגן למדי מההתפוצצויות.'

מתחילת קיומה של התעופה הסתמן קיומה של זרוע אווירית כחיוני לשמירת שמיה של כל מדינה, ומכאן כחיוני לבטחונה.

המבחן הגדול ביותר של ממשלה הוא האם בעת מלחמה היא מסוגלת לקיים ממשית אסטרטגית-על. זאת באמצעות משאבים, כוח אדם, תיקשורת וכדומה, ומתוך הבנת הטבע והפגיעות הן של האוייב והן של עצמה.

הזרוע האווירית פגיעה במיוחד בהקשר זה, בגלל החלק הקטן יחסית של החלק הלוחם, בגלל הפגיעות של הבסיסים האוויריים, וכמובן המורכבות ורמת הטכנולוגיה הגבוהה.

הדבר יוצר תלות של חיל האוויר בשרותים אחרים, שכובלת את המערכת הביטחונית והאזרחית כולה. מחירם הכספי של כלי נשק אוויריים הוא עצום, והמרוץ הטכנולוגי עשוי להוציא מדינות מאיזון כלכלי. החלטות מוקדמות עשויות להתברר כמוטעות, ושינוי שלהן עולה הון עתק. קשה מאד להעריך את ההחזר הכלכלי כתוצאה מהשקעות בפיתוח תעופתי. לרוב המטוסים מסיימים את חייהם לאחר מספר שנים כגרוטאות ומפנים מקומם לדור חדש. כך קורה שכל החלטה חשובה בתחום זה היא החלטה כלכלית וביטחונית אסטרטגית.

כשלונות חיל אוויר במהלך ההיסטוריה נבעו, כתוצאה מכך, לא כל כך בשל התאריך, אלא מחמת הנסיבות. לא הטכנולוגיה אלא ראיית הנולד היא שגרמה לכישלון. הבנת וניהול המשוואה האווירית כהלכה, מתוך הכרה בחשיבותה מצד הגורמים התומכים, שיחקה תפקיד מרכזי.

כאשר מדינה במלחמה חשה שהיא עומדת לאבד את עליונותה במרחב האווירי שלה היא תנקוט בוודאות בכל צעד אפשרי כמעט על מנת למנוע זאת.

על פי כל אמת מידה כמעט חיל-האוויר הנאצי היה טוב יותר משל אויביו בשנים 1939-1941.

בניגוד לתפיסה המקובלת, פיתח החיל גם יכולת הפצצה אסטרטגית, באמצעות ניווט מדויק ופצצות מונחות.

למרות כל אלה, העדיפות האווירית הנאצית לא החזיקה מעמד זמן רב.

הסיבה לכישלון היא מנהיגות גרועה ואסטרטגיה מוטעית, בעיקר מחמת יהירות.

· התחמשות לקויה

הטעות המרכזית המוכרת בהתחמשות של גרמניה הנאצית היא העדפתו של שר החימוש אלברט ספיר את יצור טיל הוי-2 היקרים והחדשניים על פני אמצעי לוחמה קונבנציונאליים. נלוו לכך פיתוח בלתי מתאים לצרכים המיידיים של כלי נשק עתידניים נוספים. אך טעויות הסגל ההנדסי של הלופטוואפה בתחום הפיתוח של מטוסי הקרב הרגילים היו הכישלון המרכזי.

במהלך ההתחמשות מחדש שגרינג יזם בין השנים 1936-1933, היו האמ.אי-109, יו-87 ומטוסים נוספים, שעברו כולם משלב הרעיון לשלב הייצור בתוך שלוש שנים בלבד, בין המטוסים המתקדמים ביותר לתקופתם. כך נוצר הבסיס להצלחותיה המוקדמות של גרמניה במלחמה האווירית. בשנת 1936 החליף גרינג את גנרל ווימר, שהיה האחראי על פיתוחים אלה, בחברו הוותיק ארנסט אודט. הייתה זאת החלפה בעלת משמעות מכרעת בכישלונו הנחרץ של הלופטוואפה.

אודט היה בלתי מתאים לחלוטין להיות האחראי על התכנון והייצור. הוא היה טייס מוכשר מאד, שהתפרנס כטייס פעלולים בשנות ה-1920, והיה אלוף הפלות המטוסים, 68 במספר, הבכיר ביותר שנותר בחיים ממלחמת העולם הראשונה. הוא היה מאושר מאד כנראה בתפקיד טייס הניסוי הראשי של הלופטוואפה, אך לא היה לו הניסיון והעניין בניהול וייצור תעשייתי. אודט וחבריו בחיל-האוויר היו מאמינים גדולים במפציץ-הצלילה כאמצעי היחיד להפצצה מדויקת, והינחו את צוותי התיכנון לעשות את כל המפציצים מתאימים להפצצות צלילה, מה שסירבל אותם מאד.

המפציץ האסטרטגי ההיינקל-177 'גריפין' נפגע קשה בשל כך. הגריפין היה מפציץ כבד, עדיף בביצועיו על הבי-17 האמריקני. כדי ליצור עבורו מבנה אווירודינמי המתאים לצלילה, הוחלט על התקנת ארבעה מנועים ושני מדחפים, כך כשכל זוג מנועים, שהורכבו זה מאחורי זה, הניע מדחף אחד. היה קשה לצנן ביעילות את המנועים ולכן נגרמו שריפות מנועים רבות.

ב-1942, לאחר שנים רבות של עיכובים ותקלות, הוחלט בכל זאת להכניס את המטוס לייצור סידרתי. כ-1,000 ממנו יוצרו בסך הכל. הגריפין היה אמור להביא להכרעה במערכה האווירית, אך רוב המטוסים היו מושבתים בשדות התעופה, לרוב בהמתנה להחלפת המנועים.

בדיעבד הסתבר כי המפציצים האסטרטגיים היו הגורם המכריע בעליונות האווירית של בעלות הברית, שהפציצו באמצעותם בלי רחם את גרמניה.

תחת אודט עוכב פיתוח וייצור כל המטוסים החדשים כתוצאה מתכנון לקוי. הוא לא היה מוכן לרוב לבטל תוכניות גרועות, גם אם היה ברור שהתכנון לקוי במידה חסרת תקנה. התוצאה הייתה שרוב המטוסים לא עברו את שלבי התכנון והאב-טיפוס הראשונים.

היתרון הראשוני האיכותי והכמותי של הגרמנים נגוז. בין השנים 1939-1941 עלה מספר המטוסים שיצרה גרמניה בקצב איטי מידי, מכ-8,000 לכ-11,000 לשנה בלבד. למרות זאת קברניטי האוויריה לא ראו צורך דחוף ברפורמות שיביאו להגדלה דרמטית בייצור. האפשרות של כמות מטוסים מודרניים גדולה שתשלח ארצות-הברית לידידותיה, ואפילו כניסת ארצות הברית למלחמה, לא הטרידה את ההנהגה הגרמנית. הם האמינו שגרמניה תנצח את בריטניה וברית המועצות בשנת 1941, ולאחר מכן תצטרך ארצות הברית להתמודד לבדה מול גרמניה הנאצית שמחזיקה בכל כושר הייצור של אירופה.

האמת אודות אודט החלה להיחשף באביב 1941 על ידי ארהארד מילך, הגנרל היהודי של גרינג, שהחליט לשוחח על כך עם גרינג ב-31 למאי 1941, לאחר הפלישה לכרתים, בה איבד הלופטוואפה כ-300 מפציצים. אודט הגיב על ההאשמות נגדו בהאשמות נגד על מילך ו'יתר היהודים' במיניסטריון האוויריה. אך לאחר שטענותיו נדחו, התאבד.

גרינג העביר למילך ואלברט ספיר את הסמכות על התכנון והיצור. תוכניתם הייתה להעביר את התעשייה לפסי יצור המוניים וממוקדי טכנולוגיה. שניהם היו טכנוקרטים מוכשרים, והנהיגו שורת רפורמות ותהליכי ייעול שהזניקו את מספר המטוסים הגרמנים שיוצרו ל-15,000 בשנת 1942 ול-25,000 בשנת 1943. צעדים אלה התבצעו מאוחר מידי מכדי לעמוד בדרישות העצומות של המלחמה הממושכת. ייצור המטוסים בגרמניה הגיע לשיאו בשנת 1944 עם מספר מרשים של 40,000 סך הכל. באותה שנה האמריקנים בלבד ייצרו 96,000 מטוסים. יחד עם הסובייטים והבריטים היה מספר המטוסים שייצרו בעלות הברית גבוה פי ארבעה משל הגרמנים.

· חוסר תמיכה בבנות הברית

כישלון נוסף באסטרטגיית המלחמה הנאצית היה היעדר התמיכה בכוחות האוויר של הקואליציה שלה, ובפרט בחיל האוויר האיטלקי. הלופטוואפה לא נלחם במלחמה לבדו. בין השנים 1940-1944 פעלו כוחות גרמניים לצד צבאות איטליה, רומניה, הונגריה ופינלנד, שהיו בעלות תעשיה אווירית וחילות אוויר משמעותיים. יפן גם הייתה בת ברית, אך בשל המרחק היה מעט מאד תיאום כלכלי וצבאי בין שתי המדינות.

בנות הברית האירופאיות של גרמניה, ובפרט איטליה, היו בעלות משאבים ניכרים, יכולת תעשייתית, ויכולות צבאיות שעשויות היו לתרום משמעותית למלחמה באוויר. למרות זאת גרמניה, כמנהיגת הקואליציה, נהגה בעיקביות במדיניות שהבטיחה שבעלות בריתה יישארו מבחינה צבאית וטכנולוגית חלשות. המדיניות הגרמנית לפני המלחמה הייתה למנוע מבעלות בריתה מלבנות תעשייה אווירית מודרנית. גרינג חזה עתיד שבו מדינות קטנות ישמשו כספקיות מזון וחומרי גלם לגרמניה, שתספק את המוצרים המוגמרים.

התעשייה האווירית האיטלקית הייתה בעלת מסורת ומוניטין רבים, ומוסוליני הצליח להביא חיל אוויר גדול אל המלחמה, אך מטוסיו היו נחותים בכמות ובאיכות. למרות בקשותיו, הגרמנים העניקו עזרה מעטה בלבד ליצרנים האיטלקים. לו הגרמנים היו מספקים עזרה טכנית וכספית כהלכה, האיטלקים היו יכולים להיות בעלי חיל אוויר יעיל מאד. האיטלקים עשו כמיטב יכולתם, בפרט במערכה בצפון אפריקה, אך לא היה די בכך. איטליה יצרה כ-10,000 מטוסים בין השנים 1939-1944. בעזרת גרמניה היא הייתה מסוגלת לשלש כמות זאת, לבנות מטוסים מתקדמים, ולשנות דרך זאת לחלוטין את פני המערכה בים התיכון.

במערכה מול ברית המועצות - דיקטטורת תעופה רבת עוצמה - היה המצב דומה.

גרמניה פלשה לברית המועצות ביוני 1941 עם פחות מ-3,000 מטוסים זמינים למערכה, מעט מידי עבור המשימות שנדרשו בחזית הענקית. פרוש הדבר היה כי חילות האוויר של הונגריה, רומניה ופינלנד נטלו על עצמן מידה רבה של אחריות ללוחמה האווירית בחזיתות שלהן. למרות מספר המטוסים המועט והמיושן, פעלו חילות האוויר שלהן בצורה יוצאת מהכלל, והשמידו מספר גדול של מטוסים סובייטים.

למרות ההצלחה, הראה הלופטוואפה עניין מועט בבניית כוחות האוויר של מדינות אלה בשנים 1941-1942. במחצית שנת 1942 החלו הגרמנים להבין כי המערכה ברוסיה עומדת להיות ממושכת, והלופטוואפה החל לספק לבנות בריתו מעט מטוסים מתקדמים, כולל אמ-אי-109. התבוסה בסטלינגרד הביאה לשינוי מקיף במדיניות גרמניה, והיא החלה להעניק רישיונות לייצור מטוסים מתקדמים לרומניה והונגריה, ואף רקמה עימהן תוכניות לבניית מפעלים גדולים. רומניה והונגריה ייצרו יחד בין השנים 1939-1944 קרוב ל-2,000 מטוסים - מעט ומאוחר מידי.

· אימון לא מספיק

היעדר אימון מספיק לצוותי האוויר היה הכישלון הגדול ביותר של הלופטוואפה. מפקדיו היו מסוחררים מהקלות היחסית של ניצחונותיו הראשונים, ומשוכנעים כי בריטניה וברית המועצות יפלו בקרוב, ולכן ביצעו שינויים מעטים בלבד בתוכניות האימון שלו במהלך השנים 1940-1941. גם שיפור זה היה לא מעשי בגלל מדיניות הלופטוואפה לקחת טייסי הדרכה מנוסים מבתי הספר לטיסה בתחילת כל מערכה, בהעדר רזרבות של טייסי קרב.

בשנת 1941 כבר סבל הלופטוואפה ממחסור בטייסים מאומנים, והוחלט כי יאמנו טייסים במשך זמן קצר יותר ועם פחות שעות טיסה. במחצית השנייה של שנת 1942 ירד מספר שעות הטיסה לקדט לפחות מ-200. בניגוד לכך, תוכניות האימון הבריטיות והאמריקניות היקצו יותר מ-300 שעות טיסה לכל טייס חדש. מאותה עת הלך הפער וגדל בהדרגה. ככל שהמחסור בטייסים מנוסים החמיר, הלך והתקצר משך האימון של טייסים חדשים.

בשיא המערכה על העליונות האווירית בשמי גרמניה בראשית 1944 הגיעו טייסי לופטוואפה חדשים לקרבות לאחר כ-100 שעות הדרכה בלבד. הם נתקלו בטייסים אמריקנים שקיבלו כ-400 שעות באימוני טיסה, מתוכם כ-200 במטוסי הקרב שהטיסו, שהיו ברובם מדגמים משוכללים יותר מאלה של הגרמנים. בקרבות אוויר, היתרון הקל באחד ממרכיבי ביצועי המטוס עשוי להיות מכריע. טייסי הקרב המנוסים יודעים להתגבר על חסרונות בביצועי המטוסים שלהם ולהמשיך להפיל מטוסי אויב. אך לגרמניה לא נותרו די טייסים מנוסים.

בשנת 1944. הטייסים החדשים שמילאו את השורות בטייסות המבצעיות היו מאומנים בצורה כה לקויה עד שלא היה צורך בטייסי בעלות-הברית כדי להפיל מהם חללים רבים. הטייסים הבלתי מנוסים לא התמודדו עם בעיות מזג האוויר הגרוע, כשלי המנועים, או נחיתה במסלולים לא נוחים. בין ינואר למאי 1944 הלופטוופאה איבד יותר מטוסים וטייסים בתאונות מבצעיות מאשר בקרב. טייסים גרמנים חדשים שנלחמו נגד הטייסים האמריקנים והבריטיים המאומנים היטב לא החזיקו מעמד יותר משבועות אחדים בקרבות בטרם נפלו.

התמוטטות מערכת ההדרכה מנעה את השימוש היעיל בנשק הפלא מטוס הקרב הסילוני אמ-אי-262, שהיה בעל ביצועי טיסה עדיפים לאין ערוך על כל מטוסי בעלות הברית. בקיץ 1944 התחיל ייצור המוני שלו, וטייסת מטוסים הייתה זמינה לתקוף את כוחות הפלישה בנורמנדיה, אך נמצאו פחות מחמישה טייסים מאומנים למשימה

· דוקטרינת מלחמה שגויה

דוגמא חשובה לטעויות בדוקטרינת הלוחמה האווירית הנאצית היא הכישלון בקרב על בריטניה בקיץ 1940, שהיה ההפסד הראשון הגדול של הלופטוואפה.

התיאור הנפוץ גורס כי היה זה מאבק צמוד, ואלמלא חדל הלופטוואפה מלתקוף את שדות התעופה הקרובים לתעלה ועבר להפצצת לונדון הרחוקה, הוא היה זוכה לעליונות אווירית שתאפשר הנחתת כוחות באי הבריטי.

המצב בפועל היה שונה. גם אם היה מנצח, הצי הגרמני היה קטן מכדי לנחות בהצלחה בחופי בריטניה.

לפיכך הלופטוואפה היה צריך מלכתחילה לתכנן את עצמו לפעולה מול החזק שבחילות הבריטיים, הצי האימפריאלי.

בריטניה הייתה תלויה לחלוטין בתעבורה הימית כדי לספק את כל הדרוש לקיומה. לו היו עורקי התובלה הימית נחסמים, לא הייתה לבריטניה ברירה אלא לכרות ברית שלום עם גרמניה. הדבר היה מתאים לתפישה הפוליטית הנאצית, שראתה בבריטניה שותפה אפשרית לחלוקת העולם.

כאשר גרמניה התחמשה מחדש, דרש הצי זרוע אווירית שתאפשר סיור ותקיפה ימיים משמעותיים. הרמן גרינג התעקש על כך שלגרמניה יהיה חיל אוויר אחד בלבד, וכי 'כל דבר שמעופף חייב להיות תחת פיקוד הלופטוואפה'. הוא הבטיח לצי זרוע תמיכה אווירית שתשרת תחת פיקוד מבצעי של הצי, אך הבטחה זאת, כמו רבות אחרות, הייתה ריקה מתוכן.

בשנת 1939 היה לגרמניה חיל אוויר ימי חלש שמנה פחות -250 מטוסים, רובם מיושנים ששימשו לתצפית בלבד. לא היה שום כוח תקיפה ימי לתקיפת הספנות הבריטית.

לגרמניה היה באותה עת גם מוקש ימי מגנטי משוכלל, שלפיזורו מול פתחי הנמלים הבריטיים הייתה עלולה להיות השפעה מכרעת על תנועת האוניות, אך גרינג לא אישר מטוסים למשימה זאת.

בהיעדר מפציצים לטווח ארוך נגד מטרות ימיות בלב ים אילתר הלופטוואפה כוח כזה ממטוסי נוסעים ארבע-מנועיים מדגם קונדור. בין אוגוסט 1940 לפברואר 1941 הצליח כוח של תריסר מהם להטביע כ-85 ספינות. למרות זאת היסס הלופטוואפה ללמוד מהצלחה זאת, והיכולת המבצעית הימית שלו דעכה בהדרגה. ניתן אך לשער איזה נזק היה עלול להיגרם לבריטניה באמצעות כוח של 100 מטוסים כאלה בתחילת המלחמה.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ג – פרק 2

אש הטיל

ראשי פרקים

מבוא – הטיל והאש

· האש

הפסיכואנליזה של האש

הסגידה לאש

אש הטיל

· המאה של העצמי

אדוארד ברניי

ורנר ארהארד

יוזף גבלס

מגדה גבלס

הנאציזם כשלטון המבוסס על הטבות

רכוש שנגזל מיהודים

· האישה במשטר הנאצי

היטלר ואימו

נשים והמזרח הנאצי

הסרט 'האישה בירח'

· ורנר פון בראון

הטיל וי-2

המרוץ לחלל

· אש וחלל

מאזן האימה

ערים בחלל

תודעת החלל בקרב ניצולי השואה

מבוא - הטיל והאש

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא חפץ מעופף, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האויר. הלהבה האדירה הנפלטת מהטיל היא הרושם המוחשי ביותר שנוצר ממנו. כאשר מתבוננים בטיל ממריא, רואים כי הלהבה גדולה הרבה יותר מאשר הטיל עצמו. בסופו של דבר הטיל אינו נראה יותר, אך הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. יותר מכך, הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. תחושת האש גוברת על תחושת האויר.

בימי קדם, הזיקה בין הרקטה לאש היתה ברורה הרבה יותר, בזכות המבנה הפרימיטיבי שלה. בימינו הפכה הרקטה לטיל, כשההבדל בין השניים הוא ביכולת ההנחיה של הטיל, ובשכלולים הטכנולוגיים הרבים. אך העיקרון זהה: מדובר בגליל מעופף, שעיקר תוכנו הוא חומר בעירה רב עוצמה. הדלק מתפרץ מאחור בבת אחת בלהבה אדירה וחסרת שליטה, שמתכלה לאחר זמן קצר.

מפתיע לגלות עד כמה מועטים הם דימויי האש החשובים של האדם, לעומת מרכזיותה של האש בתודעה. האויר, המים והאדמה, הם עתירי דימויים הרבה יותר.

הטיל משתלב באורח טיבעי בין דימויי האש, המעטים אך חזקים. הוא ניצב בשורה אחת יחד עם: השמש - הזורחת ושוקעת, המזון - הבשר והמשקה החריף, האש עצמה - המדורה והשריפה, האדמה הפורחת – שדה השיבולים ומטע התפוזים, והמאור – הנר והמנורה.

הטיל, מבחינה זאת, מייצג שורה שלמה של דימויים משניים: הוא הקליע, כלי הנשק, והמלחמה בכלל, וגם הזיקוק והאש לראווה.

עוצמתה של אש הטיל בתודעה היא רבה ביותר, כי בזכות חיבורו לתעופה שולט הטיל בשלושה היבטים מרכזיים של הרוח האנושית: מימד הלהט – הבסיסי בחיי האדם, מימד האנכיות - הכרוך בתעוזה, ומימד הגבול האחרון - הכרוך במדע.

הטיל קנה מיד אחיזה בתודעת ההנהגה הנאצית, אשר ראתה בו אמצעי העיקרי להבטחת שילטונה, מהבחינות האידיאולוגית, החברתית, הכלכלית והצבאית גם יחד. פיתוח הטיל וי-2 זכה לעדיפות עליונה בהקצאת משאבים, בשלב הקריטי של המלחמה, על חשבון כל אמצעי הלוחמה האחרים.

הנאצים פיתחו את הטיל ככלי נשק בלבד. מסיבה זאת שמרו על חשאיות, ולא פירסמו את דבר קיומו בציבור הגרמני. מכונת התעמולה הנאצית הפיצה במיומנות רמזים בציבור אודות 'נשק סודי', 'נשק פלא', ו'נשק יום הדין', כאשר התכוונה בכך לטיל וי-2, מבלי שפרטה את מהותו.

לאחר מלחמת העולם השנייה תפש הטיל מקום חשוב בתשומת הלב של דעת הקהל והתיקשורת העולמית. הוא הפך לאחת ממדורות השבט המרכזיות שלה. בשנות החמישים של המאה העשרים היה החשש ממתקפת טילים אטומיים בראש מעייני המעצמות, ובשנות השישים היה כיבוש החלל אחד הנושאים הלוהטים ביותר. האח האלקטרונית, שהוא כינוי רווח לטלוויזיה, היתה לאמצעי דרכו שודרו כל החדשות בנושא.

הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל יצר בדרך זאת מציאות אנושית חדשה. זאת כמו שהדו-קרב באקדחים עיצב את המערב הפרוע בסוף המאה התשע-עשרה, ואת תודעת הנוער בראשית המאה העשרים. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם מי שמשחרר מפחד זה.

האש

הפסיכואנליזה של האש

גסטון בשלארד יצר, בספרו 'הפסיכואנליזה של האש', את אחד הניתוחים המבריקים ביותר של סימליות האש. עבור בשלארד, האש ממוקמת בצומת הדרכים שבין מדע לשירה. במבוא לספר הוא כותב: 'אני עומד לבחון את התחום שבו האובייקטיביות מעולם לא החזיקה מעמד, שבו הפיתוי הראשוני הוא כה חזק, עד שהוא מעוות את המוחות השכלתניים ביותר, ומוביל אותם לערש השירה, בו השרעפים מחליפים את המחשבה, בו השירים טומנים בחובם תיאוריות מדעיות. זאת היא הבעייה הפסיכולוגית המוצגת על ידי המוסכמות שלנו לגבי האש. הבעייה היא כה פסיכולוגית, עד שבשלארד אינו מהסס לדבר על 'הפסיכואנליזה של האש'.

בין ארבעת היסודות, האש היא היסוד החי ביותר, חי בצורה קיצונית. בשלארד מצביע על החיות הייחודית של האש: היא אינטימית והיא אוניברסלית. היא חיה בלב. היא חיה בשמים. היא עולה מהמעמקים, ומציעה עצמה בחום של אהבה. או שהיא יכולה לחזור אל החומר ולהתחבא בו, סמויה, רדומה ועצורה, כמו שנאה ונקמה.

באופן מסורתי, האש מייצגת את היסוד הפעיל והזיכרי, או היאנג. היא מקושרת אל השמש, ולכוחות ההשתנות וההיטהרות. תנועתה העיקרית היא כלפי מעלה, לעומת התנועה מטה של המים. לעומת המים, שיש להם מצבי צבירה שונים, האש היא לעולם בתנועה ומאכלת.

מסורתית, הסמל של האש הוא המשולש שקודקודו פונה למעלה, או הפירמידה. צבעי האש הם האדום והכתום, וחזותה היא להבות או קרני אור.

ההקשר אל השמש עושה את האש לתופעה שנמצאת מעל המרחב, ולא תופעה הנמצאת מתחתיו, או בחלל הפנימי.

במראה הנוף האש מיוצגת על ידי המדבריות וההרים. המדבר מייצג את איכויות היובש והחום של האש, וההר מסמל את צורת הפירמידה הפונה מעלה של האש. בנוסף לייצוג האש, המדבריות הם גם, באופן מסורתי, מקומות ההיטהרות.

בלוח השנה, עונת הקיץ, שעות היום, ושעת הצהריים, נחשבים למייצגי האש.

תופעה טבעית נוספת המקושרת לאש היא הברק. תופעת האש שיצאה מכלל שליטה היא שריפת היער.

יש יחסי גומלין מעניינים בין האש ומקומו הסימלי של גן העדן. ההיטהרות באש היא מושג קדמוני, הכרוך גם בטיכסי המעבר באש לצורך שריפת פסולת החיים. מאז שגן העדן אבד הוא מוקף באש, בשומרים האוחזים בחרבות אש. שומרים אלה חוסמים את הדרך למי שאינם מוארים.

עבור גסטון בשלארד האש ממלאת תפקיד מרכזי בחוויה האנושית. הוא מציין כי האש מספקת תמיד הזדמנות לזיכרונות בלתי נשכחים, וכי יש מצב היפנוטי מעט, שהוא אחיד באופן מפתיע, אצל כל הצופים באש. מצב היפנוטי זה קשור לתודעה המהרהרת.

האש היא היסוד העיקרי של השרעף. אם האש נחשבת ליסוד נבחר של היקום, אין זה בלבד מכיוון שהיא בחירה מרכזית של שרעפי האדם ומחשבותיו. האש היא בבירור העצם הראשוני, התופעה הראשונית, שאליה נתפשת תשומת הלב האנושית.

השרעף בפני האש, השרעף המעודן והמודע לעצמו, הוא מרכזי בחשיבותו אצל האדם באופן טבעי ביותר. קל למצוא אותו בקרב אלה האוחזים בדעתם, או אלה הממציאים תירוצים.

אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. הקשר זה בא לידי ביטוי במשפטים כמו: 'אש התשוקה', או 'היא נתנה לו כתף קרה'.

בשלארד עורך מספר אבחנות מעניינות אודות הקשר בין האש לחיי המין, וקובע כי אקט האהבה היה האבחנה המדעית הראשונה לגבי יכולת האש לשכפל את עצמה, וכי כיבוש האש היה קודם כל כיבוש התשוקה.

האש מקושרת לתהליך ההישתנות. השינוי האיטי מוגדר על ידי תהליך החיים הטיבעי, והשינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. באמצעות האש כל דבר משתנה. אנו מזמנים את האש אלינו כאשר אנו חפצים בשינוי מקיף.

קיימת באש ניגודיות מפתיעה: מכל התופעות, היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה.

טוהר האויר כה פעיל בדימיון האוירי, עד שיכולים לזהות בו היפוך בין אויר לאש. בשלארד מתאר ציפור מיתולוגית, 'סטאלינו', שהיא הציפור המזדככת במהותה. זאת ציפור טהורה דיה לסגוד לאיזורי האטמוספירה הטהורים ביותר ולעלות מעלה באמצעות כוח מהותה הקליל במובהק. חום הציפור הוא שמעניק לה את היכולת לעוף מעלה, לאש טהורה וראשונית. כול הציפורים עזבו את האדמה על מנת לחיות בטהרת האויר רווי השמש, והשפעת האש החזקה המחייה אותן מבריאה גם את בני האדם במקום חיותן, כיוון שסופגת את האויר הרע.

הסגידה לאש

הסגידה לאש ידועה בדתות שונות. היא מהווה חלק מביטויי התגלות האל. יהודים דתיים רבים מאמינים כי אותיות האלף בית הן אותיות אש, וכי התורה, דבר האלוהים, נכתבה באש. הדת הזורואסתרית הקדומה היא זאת בה פולחן האש היה המפותח ביותר. 'בית האש' בדת זאת הוא סמל הטוהר, הצדק והאמת. הוגי דעות מודרניים אחדים משווים בין הטלוויזיה לאש, ומכנים אותה 'האח האלקטרונית'.

HOLOCAUST

המילה HOLOCAUST בה מכונה השואה בלועזית, היא במקורה הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום. המילה נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן 'שריפה מלאה'.

צורה זאת של הקרבה דתית, בה לא נותר מאומה מהבשר, ידועה וחשובה ביהדות, ולדוגמא בפולחן הפרה האדומה, שאפרה מטהר.

פירומאניה

הפירומאניה היא הדחף להצית אש במטרה להשתחרר ממתחים פסיכולוגיים.

הפירומאניה דומה מאד לתסביך הניקיון הכפייתי. גם היא מיועדת ליצר תחושת טוהר מלאכותית.

טיפוס האישיות הפירומאני מזכיר את החולה בתסביך הניקיון. הפירומנים ידועים כבעלי רגשות עצבות ובדידות, המלווים בהתפרצויות זעם, שמובילים להצתות.

הפירומאנים מהווים אחוז קטן מאד מבין החולים במחלות נפש. מסיבה זאת האש נוחה למניפולציה פוליטית, באמצעות מפגני ראווה. הפוליטיקאים חשים שניתן להשתמש בה בבטחה בהמון.

מצעדי הלפידים הנאצים היו ביטויים מובהקים של סגידה לאש על גבול הפירומאניה, שהתפרצה לבסוף בליל הבדולח, ובמלחמת העולם השנייה.

הקרבת אדם

פעולה זאת נתפשת ברברית בתרבות המערבית, החל מתקופות קדומות מאד, ואסורה עוד מתקופת התנ''ך. למרות זאת העלאה למוקד היתה נפוצה, כעונש על עברות חמורות, עד שלהי ימי הביניים. הנימוקים להקרבת אדם הם אלה העומדים מאחורי הקרבה דתית בכלל. הקרבת אדם נועדה להביא מזל טוב ולהרגיע את האלים. בעת מלחמה במיוחד, הקרבת אדם נתפשה כמקרבת את הניצחון.

האש המשמידה התגלמה בפנים רבות במלחמה: החל בהצתת ערים שלמות באמצעות הפצצות מהאויר, דרך שריפת האוכלוסייה האזרחית בתוך מבנים על ידי קומנדו האס-אס, וכלה בשריפת הגופות במשרפות ענק משוכללות במתקני ההשמדה.

מזווית זאת, השואה היתה צורה של פולחן דתי. היתה זאת הקרבת אדם המונית. יסוד האש היה היחיד שיכול היה להעניק לנאצים את החוסן הנפשי לבצע את השואה, בהתלהבות הכללית בה בוצעה. היתה זאת הרחבה של השואה לביטוי של עולה דתית. יתכן והיה זה מענה לצורך בלתי נורמטיבי גם בעיני הנאצים עצמם, אך היה זה פיתוי שהם נכנעו לו והתמסרו אליו.

שריפת מיליוני הקורבנות בשואה בכבשני הענק היתה הרבה יותר יעילה, לא רק מבחינה כלכלית, טכנית, ולשמירת סוד. היתה לה 'איכות' רוחנית.

היא העניקה לגיטימציה לשואה עבור הנאצים.

שריפת גופות היא תהליך מקובל של קבורה, בו מצמצמים את גווית האדם לאפר, באמצעות שריפה במתקן מיוחד. היא ידועה כדרך הקבורה היחידה בהודו, בה היא נעשית במדורה ססגונית, ונפוצה במערב באמצעות מתקנים מודרניים. לאחר מכן נשמר האפר, לרוב, בצנצנת מיוחדת המוצבת במקום בולט, או מפוזר בטכס מיוחד.

שריפת הגוויות של קורבנות השואה היתה תוספת לאכזריות של רציחתם, כיוון שהיא בוצעה במתקנים תעשייתיים שפעלו בשיטת הסרט הנע, והאפר פוזר כדשן בשדות.

מדיניות האדמה החרוכה

מדיניות האדמה החרוכה היתה נר לרגלי היטלר, החל מתחילת נסיגת הנאצים מכל הארצות אותם כבשו. כאשר נסוגו הנאצים מהעיר פאריס, הם תכננו לפוצץ את כל מבני הציבור שבה, ואף הטמינו בהם את חומרי הנפץ. לאחר שנכנסו הרוסים לגרמניה פקד היטלר להרוס כל מתקן שיכול היה להיות להם לעזר בהתקדמותם. הפקודה היתה טבעית בעיניו. היא נועדה לא לצרכים צבאיים בלבד, אלא בעיקר לצרכים פסיכולוגיים. הוא התכוון ביודעין להעניש בדרך זאת העם הגרמני עליו שלט, על אוזלת ידו במילוי הפקודות.

להלן, לדוגמא, מכתב מהימלר למפקד הכללי של האס-אס באוקראינה, מתאריך 7 לספטמבר 1943: 'למטה חיל הרגלים יש הוראות מיוחדות ביחס לאזור הדונץ. צור קשר עימו מיד. אני מצווה עליך לשתף פעולה ככל יכולתך. המטרה שיש להשיג לאחר שתפונה אוקראינה, היא שאף בן אנוש, אף ראש בקר, כל שק חיטה, ואף תחנת רכבת, לאי יישארו מאחור. שלא יישאר אף בנין עומד על תילו, אף מכרה שמיש למשך שנים רבות, אף באר שלא תורעל. האויב חייב למצוא ארץ חרוכה והרוסה לחלוטין. עליך לדון בנושאים אלה מיד, ולעשות כמיטב יכולתך'.

אש הטיל

הטיל הוא אש אינסופית, כיוון ששלהבתו היא התומכת היחידה במעופו. מסיבה זאת עוצמתו בתודעה חזקה מאד. אש זאת באה לידי ביטוי גם בכל אחד משלבי מעופו השונים, כסממן הבולט ביותר בכל אחד מהם. מסיבה זאת השפעתו של הטיל המודרני על התודעה עמוקה עוד יותר. הוא אינו מותיר רושם שטחי וחולף של זיקוק. שכלוליו וביצועיו מותירים רושם מורכב ומקיף על רוח האדם. הם נרקמו במערכת העצבים הקולקטיבית של האנושות. כדי להבין זאת יש לבחון את מבנה הטיל, את מעופו, ואת סביבתו.

מבנה הטיל

הטיל המודרני הוא מבנה גלילי, לרוב בעל שניים או שלושה שלבים. הגלילים מלאים בחומר דלק חזק במיוחד, הניצת במנוע הטיל, שמצוי בקצה התחתון.

הטיל אינו זקוק לאטמוספירה. הוא מקבל את מלוא החומרים לבעירה מתוך מיכל הדלק. המבנה האוירודינמי שלו הוא כשל קליע, כדי למזער את החיכוך עם האטמוספירה, שנוצר בשל מהירותו הרבה.

מעוף הטיל מוגבל בזמן. אין לו כנפיים. אך העוצמה האדירה מאפשרת נסיקה לגבהים עצומים, עד לחלל החיצון.

המטוס, לעומת הטיל, אינו מוגבל כמעט במשך המעוף בזכות כנפיו, אך הוא זקוק לאטמוספירה הן לצורך פעולת מנועיו, ולצורך יצירת העילוי בכנפיו.

בראש הטיל ממוקם החלק שלמענו הוא נוצר. לצרכים צבאיים זהו ראש נפץ, שבמקרים רבים הוא ראש נפץ גרעיני. בשיגורים אזרחיים מתנוסס בראש הטיל לווין, שמיועד בדרך כלל להקיף את כדור הארץ ולשמש לצרכי מידע ותיקשורת למיניהם. לרוב הלווינים יש לוחות גדולים של קולטי שמש, אותם הם פורשים כאשר הם בחלל, והם משמשים לאנרגיה שהם צריכים לפעולתם.

לעיתים ממוקמת בראש הטיל חללית מאוישת. החללית המאוישת אינה אלא תא קטן, בקוטר של מטרים ספורים, שצורתו כדורית. יש בו חלונות קטנים, מהם יכולים האסטרונאוטים לצפות מהחלל על הנוף המרהיב.

החללית מכילה את כל המערכות הדרושות לחיים בסביבה הרחוקה, מסוכנת ושוממה מאד, של החלל החיצון.

הביטוי הלועזי לתא-חללית הוא קפסולה, ביטוי שמשמש באותה מידה גם לציון גלולה שנוטלים לצרכים רפואיים.

החללית הכדורית היא אכן גלולה. ליתר דיוק, היא אחת מתוך סידרת הגלולות האינסופית אותן הורגל האדם המודרני לקחת לצורך שיכוך מכאוביו השונים. החיבור הלא מודע בין הגלולה בחלל החיצון לבין הגלולה בתוך הגוף הוא בלתי נמנע.

שילוב זה תואר בסרט 'האדם השלישי', המתרחש בוינה החרבה לאחר מלחמת העולם השנייה. בסרט קלאסי זה נסובה העלילה סביב סחר בלתי חוקי בתרופות. תחושת הריקנות של רחובות העיר החשוכים מבליטה בסרט את הנזק שנגרם לחולים כתוצאה משימוש בתרופה מזויפת.

מעוף הטיל

הטיל המודרני הגדול ממריא בלהבה אדירה, הנראית ונשמעת למרחק של קילומטרים רבים. להבת הטיל בולטת מאד ברקיע. היא מנצחת כל להבה אחרת.

הלהבה היוצאת מהטיל אינה ניתנת לשליטה. מרגע שהחלה הבעירה היא חייבת להימשך עד שמסתיים מלאי הדלק. הדבר אורך דקות ספורות בלבד.

הטיל נראה כמאבד את שווי משקלו בשניות הראשונות, כיוון שכמעט ואינו מצליח להתרומם בשל כובדו העצום. אט אט, סנטימטר ועוד סנטימטר, הוא מתקדם כלפי מעלה. במהרה מהירותו מואצת, לאחר ששרף כמויות עצומות של דלק, ובחלוף דקות ספורות הוא אינו נראה לעין.

החללית

החללית בחלל היא נקודת מאור קטנה, כוכב זוהר, שהאנושות גאה לצרף לרקיע. כמו הכוכבים היא במידה מסוימת שקר מתוק עבור האדם הפשוט, החי באשליה זמנית כי תיצמח לו תועלת מקיומה. אך אין ספק כי היא יהלום בכתר האנושות.

החללית הגדולה מכל, תחנת החלל הבינלאומית, שמקיפה בימינו את כדור הארץ מזה שנים אחדות, היא אחד הפרוייקטים הגדולים ועתירי התקווה של האנושות. גדולה ומשמעותית הרבה יותר מחללית רגילה, היא מצטיירת בדימיוננו כנברשת ענקית מאירה.

שביל החלב בעל אינספור הכוכבים הוא חומר לילי, שהוא בעל כוח והשפעה רבים הרבה יותר מאשר של כוכב רגיל. בשרעפינו הוא מקור החיים, כיוון שאנו מחפשים בו סימנים לחיים מחוץ לכדור הארץ.

בחלל החיצון, כדור הארץ הוא המראה הדומיננטי לעיני טייסי החלל. כדור הארץ הוא כדור ענק, מרהיב עין ביופיו, בעיני הצופים בו. תחושת שבריריותו, יחד עם היותו מקור החיים היחיד הנראה לעין, בולטת מאד בכל תיאוריהם, כתמרור אזהרה מרכזי לצורך שמירת איכות הסביבה.

הנחיתה

לא פחות חשובה מהאש בהמראה היא האש בנחיתת החללית. אש זאת נוצרת כתוצאה מחיכוך החללית בעת מגעה באטמוספירה, אליה היא מגיעה מהחלל הריק במהירות של עשרות אלפי קילומטרים לשעה.

החיכוך המבוקר משמש לבלימת מהירות החללית. החללית חייבת להגיע אל שכבת האטמוספירה העליונה בזווית רדודה של מעלות אחדות בלבד. זווית נמוכה מידי, והחללית תנתר בחזרה אל החלל החיצון מבלי יכולת לשוב לעולם. זווית גבוהה מידי, ועוצמת ההתנגשות בכדור הארץ תהיה כה חזקה, עד שהחללית תתפרק מיד.

גם בזווית האופטימאלית הנחיתה היא מסוכנת מאד. האש הנוצרת כתוצאה מהחיכוך היא בטמפרטורה של אלפי מעלות. היא מלהטת את החללית והופכת אותה לכדור אש זוהר מבחוץ. הראות נחסמת לחלוטין, והאסטרונאוטים רואים מעטה אש מבעד לחלונות. גם התיקשורת עם הקרקע נחסמת לחלוטין באותן דקות קריטיות. לאחר דקות אחדות מאטה החללית תוך שהיא מתקרבת מאד לכדור הארץ. אז מתחיל השלב האחרון של הנחיתה, באמצעות מצנח בחללית רגילה, או בדאיה במעבורת החלל.

מחשבה רבה הושקעה ביצירת ציפוי המגן של החללית כדי שיעמוד בטמפרטורות העצומות בעת הנחיתה. ציפוי זה עשוי ממתכות עמידות במיוחד בחלליות רגילות, ומאריחי קרמיקה מיוחדת במעבורת החלל. במעבורת יש מנוף מתקפל ארוך, אליו מחברים חיישנים שבאמצעותם סורקים את שלמות הגחון, טרם החזרה ארצה.

אש נחיתה אחרת היא הפיצוץ שיוצר הטיל החמוש לסוגיו. הוא מפחיד בפחד משתק את האוכלוסיה כיוון שמעופו אינו נשמע, והוא מגיע ממרחקים עצומים ופוגע בדייקנות ובעוצמה רבים. הוא יוצר את מאזן האימה שאליו משועבדים העמים.

סביבת הטיל הקרקעית

כן השיגור של הטיל נראה למרחקים, כמגדל הבולט למרחקים. במבנהו העשוי קורות מתכת הוא דומה למתקן תעשייתי רגיל. כן השיגור אינו אלא לוע תותח. כאילו והוסר טאבו, ומחשכי הלוע הזה חשופים כיום לעיני כול.

בתחתית הכן מצוי פיר, אליו מתנקזת להבת הטיל בעת ההמראה.

אל כן השיגור והפיר נוספים לעיתים אלמנטים תת-קרקעיים נוספים:

בונקר השיגור הוא המקום בו ממוקמים הצוותות כדי להתגונן מלהבת הטיל ומסכנת התפוצצות.

בונקרים ומקלטים להגנה נגד מתקפת טילים מוכרים לכל אזרח בכל מקום, מגדול ועד קטן, והם מהווים חלק בלתי נפרד משגרת החיים המודרניים.

הסילו התת-קרקעי הוא פיר בו מסתירים טילים כדי להגן עליהם מהאויב. ארובות רבות כאלה נבנו על ידי המעצמות בתקופת המלחמה הקרה.

הכן, הפיר, הבונקר, המקלט והסילו, אינם אלא שורש הנשמה. הם פירי מצוקת ההוויה הארצית, אשר בלילותיה הקשים נאבקת כנגד הפירים, חופרת בעצמה את הפיר שלה, ועמלה בגרזן ובאת-חפירה, או בידיה ובשיניה, במעמקי המכרה.

הטיל ודימיון הנפילה

למרות שאין לאדם כנפיים, תמיד יש בו מספיק כוח ליפול. אבחנה קולעת זאת נכונה גם לגבי הטיל, שמעופו התלוי באיתנות הלהבה מתקשר לפחד הנפילה הפרימיטיבי. הזיכרון התורשתי הנפוץ ביותר שיש לאדם הוא חלום הנפילה בחלל. הטיל הנשלח לעבר החלל, אך עלול ליפול בנקל, מאפשר לנו להבין טוב יותר את התובנות הרבות שמטאפורות הנפילה מחדירות לנפשות כה רבות.

נפילתו של הטיל בעיקבות כישלון מעופו יוצרת תחושת אשמה כבדה, כובד והכרעה. היא יוצרת שינוי מהותי בנפש. זאת הנפילה החופשית שאת סיבתה והאחריות לה אנו נושאים עימנו, בפסיכולוגיה המורכבת של הישות הנופלת. אם מוסיפים לה מימד מוסרי, הנפילה אינה יותר בבחינת מקרה, אלא מהות. ככל שהנפש הפועלת נופלת יותר, יותר פנטסטיים הם המראות המתגלים בנפילתה. לכן נפילת הטיל היא חלום הבלהות. היא מעוררת סוג של בחילה קדמונית התלויה עמוק בטבענו הפנימי. הנפילה נמצאת באותו המקום של ההתעלפות והמוות.

כוחות דימיוניים הם תמיד בעלי עבודה חיובית לעשותה. דימיון דינאמי אינו מתאים לדימויי נפילה. התרסקות מעבורת החלל 'קולומביה' היא תיאור ותיעוד של נפילה שנחרתה בזיכרון לדורות, על כל פרטיה, כמו טביעת ה'טיטאניק'.

לעיתים מופיעה במחשבת האדם הנפילה כלפי מעלה, שהיא התשוקה העזה להגיע לשחקים בתנועה מואצת. זה הרצון ליפול אל הגבהים של התהום האלוהית. תשוקה זאת להיזרק מעלה יוצרת דימויים בהם השחקים נידמים באמת כתהום מהופכת. החלל החיצון הוא מעמקים נמצאים בשחקים. הוא מסמל עושר שמסוגל למשוך אליו את כל מטאפורות העומק של הנפש המתעלית.

הטיל כעץ החיים הקוסמי

הטיל מזכיר בצורתו עץ זקוף. זהו עץ האורן האלפיני על שפת התהום שאותו מתאר ניטשה. זאת ישות אנכית, הנאבקת בכוח המשיכה, ומלגלג על אפשרות הנפילה מטה.

העץ האוירי והטיל הם ציר של הדימיון האוירי הקוסמוגני, כוח עצמאי החפץ לנסוק מעלה. פני הנוף משתנים והופכים רעננים יותר באמצעות מראה זה. העץ על שפת התהום, והטיל, עשויים מהחומר הטוב והעמיד ביותר.

זה הוא כוח מובהק הנושא את החיים הארציים השמיימה, וקורא לאדם להתיישר יחד עימו. זהו הרצון הטהור בפעולתו, הקשר הכול יכול בין הרע לטוב, האדמה והשמיים.

ככל שהעץ, או הטיל, שואפים יותר לגובה ולאור, שורשיהם חודרים חזק יותר לאדמה, למטה, לחשיכה, למעמקים, לרוע. הטוב עולה, באמצעות דשן האדמה, מתוך הרע.

הטיל אינו אלא מהדורה מודרנית, טכנולוגית, של עץ החיים הקוסמוגני המיתולוגי, בעל הגזע והצמרת העצומים ומורכבי הצורה, שהונצח בתרבויות הפגאניות, כמי שממנו צומחים החיים על כל צורותיהם, ובו הם שוכנים.

תוכנית כיבוש החלל דומה לעץ זה. היא בעלת יישומים חובקי כול עבור האנושות. ענפיה מעניקי החיים מתפשטים בשמיים, ומציידים את המין האנושי בכל טוב. שורשיה נמשכים דרך כל העולמות. כל החיים מתקיימים ממנה.

המאה של העצמי

על פי סידרה של הבי.בי.סי מאת אדם קרטיס

הטיל קנה מיד אחיזה בתודעה של ההנהגה הנאצית, והם השקיעו בפיתוחו את מירב המשאבים, בחוסר היגיון שקירב מאד את קיצם. התודעה המוכה שלהם חיפשה בצמא אחר דימויים שישקמו אותה. הטיל הפך למדורת השבט המרכזית שלהם.

אם מבחינה מיבצעית היה מטוס הסילון החשוב ביותר במלחמה עבור גרמניה הנאצית, הרי שמבחינה אידיאולוגית ותעמולתית לא היה דבר שהתקרב בערכו לזה של הטיל וי-2. המטוס היה זה שהזקיף את קומתה של גרמניה. הטיל הוא שהעניק לה את אונה.

תופעה מרהיבה זאת, שהיתה הנשק הסודי החשוב ביותר, נוצלה לצרכים פוליטיים על ידי מכונת התעמולה המשומנת היטב של הנאצים. היה זה כחלק מאופנה חדשה בתחום מדעי החברה, ששלטה בכיפה במחצית הראשונה של המאה העשרים, תופעת נצחונו של ה'עצמי'.

ה'עצמי' נתפש בתקופה זאת כביטוי המושלם של הדמוקרטיה בפרט, והמדינות המודרנית בכלל, שהשתחררו מכבלי המלוכנות. העוצמה עברה ישירות לעם, והאזרחים חשו שהם השליטים.

אדוארד ברניי

אדוארד ברניי, אחיינו של זיגמונד פרויד, עמד בראש עולם יחסי הציבור בארצות הברית, ויצר את הדימויים שניסו לשכנע כי עולם העסקים אחראי לכל הקידמה האמריקנית. ברניי האמין שבאמצעות הצפה אל פני השטח של הדחפים הסמויים באדם, יינתן ל'אני הפנימי' יותר שחרור וחופש בחירה.

על פי ברניי, הסביבה עשויה לחזק את האישיות, ולמוצרי הצריכה יש את היכולות לחשוף תשוקות חבויות, ולהעניק לאנשים תחושה של זהות משותפת עם הסובבים אותם.

זאת היתה אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה. היא כונתה 'האסטרטגיה של התשוקה'.

הרעיון מאחורי פסיכולוגית הפירסום הוא שמוצר אינו מיועד לספק צורך ישיר, אלא גם צורך עקיף, פסיכולוגי.

האנשים החזקים ביותר בעולם הם אלה המסוגלים לקרוא את דעת הקהל, ולספק לו את מבוקשו.

כדי להבין את החברה יש לדעת כי האדם המודרני מנסה פעמים רבות לטפל בתיסכוליו באמצעות ביזבוז על סיפוק עצמי. האדם המודרני מוכן לממש את דימויו העצמי באמצעות רכישת מוצרים שמחמיאים לו. אם אתה מזהה עצמך עם מוצר, יש לכך ערך מרפא. זה משפר את הדימוי העצמי, ואתה הופך לאדם בטוח יותר, בעל ביטחון עצמי רב יותר, ועושה את מה שאתה רוצה בהצלחה, והדבר משפר את החברה ככלל.

כך נוצר הרעיון החדש כיצד לנהל את דמוקרטית ההמונים. בליבו היה 'האני הצרכני', שלא רק גרם לכלכלה להצליח אלא היה גם מאושר, נוח לבריות וצייתן. כך נוצרה חברה יציבה.

הרעיון לוקח את הדמוקרטיה והופך אותה לכדור משכך כאבים. הדמוקרטיה היא תגובה מהירה לכאב או תשוקה.

הדמוקרטיה נתפשה על ידי ברניי כקונספט נפלא, אך הוא לא חשב שלהמון יש כושר שיפוט ראוי, והם עלולים בקלות להצביע עבור המעשה והאדם הלא נכון. לכן יש להדריך אותם, באמצעות פנייה מושכלת לדחפיהם, במעין פסיכואנליזה המונית. הרעיון המרכזי בדמוקרטיה הוא שינוי יחסי הגומלין בין האזרח לשליט, ואילו ברניי הציע שימור של היחס הפטרוני. כאשר אתה מפעיל מגבוה את 'העצמי הלא מודע', ההנהגה יכולה לעשות כרצונה. ספת הפסיכולוגים צמחה למימדים של מדינה שלמה, המונית, באמצעות מדע יחסי הציבור ותרבות הצריכה ההמונית.

בשנת 1928 האמין הנשיא הובר כי הצרכנות תהיה המנוע העיקרי בחיים האמריקניים. הוא אמר לקבוצת מפרסמים לאחר בחירתו: 'אתם קיבלתם את המשימה ליצור תשובות ולהפוך בני אדם למכונות אושר הפועלות בלי הפסקה'. מכונות שהפכו המפתח להתפתחות הכלכלית.

ביום שברניי, בשנת 1929, אסף אליו את כל המי ומי כדי לחגוג חמישים שנה להמצאת נורת החשמל, החל משבר המניות בוול סטריט. ברניי עודד את רכישת המניות של הציבור באמצעות הלוואות מהבנקים, שהיו המעסיקים שלו. הבנקים קידמו את הרעיון שמשברים כלכליים שייכים להיסטוריה. הם טעו. השפל הכלכלי הגדול התחיל. המשקיע הקטן נתפש לפאניקה, והתחיל למכור בלי שליטה. בסוף חודש אוקטובר 1929 השוק קרס.

ההשפעה על הכלכלה האמריקנית היתה עצומה. אנשים הפסיקו לקנות. תרבות הצריכה קרסה. ברניי ירד ממעמדו.

ההשפעה על אירופה היתה חזקה באותה מידה.

בשנת 1932 נבחר רוזוולט בארצות הברית. גם הוא תכנן לנצל את כוח המדינה כדי לשלוט על ההמון, שהפך את ארצו כמעט לאנרכיה. אך מטרתו היתה לא להרוס את הדמוקרטיה, אלא לחזק אותה. זאת באמצעות צורה חדשה של ניהול ההמון, הניו-דיל, שהיה מפעלים כלכליים גדולים לטובת הציבור, והודאה בכישלון השוק החופשי.

רוזוולט נבחר בשנית בשנת 1936, למרות מסע הפחדים של אנשי העסקים, שפתחו במלחמה אידיאולוגית נגד הניו-דיל, על ידי יצירת קשר בין רעיון הדמוקרטיה, הרכוש הפרטי, העסקים הגדולים וההמון, באמצעות הטכניקה של ברניי.

מאבק פנימי זה בארה''ב, הנמשך עד היום במלוא עוצמתו, הושפע אז מאד מההתפתחויות בעליית הנאצים לשילטון והפיכתם לכוח ההגמוני באירופה, ובפרט עם סיפוח אוסטריה.

בניגוד לנאצים, רוזוולט האמין כי בני האדם הם ככלל רציונאליים, ומסוגלים לקחת חלק פעיל בשלטון. הוא השתמש בהיקף רחב בכלי של משאלי דעת הקהל, כדי לדעת באופן שוטף מה חושבת האומה.

ורנר ארהארד

הפסיכולוגים המודרניים, לאחר מלחמת העולם השנייה, עמדו לגלות עד כמה קשה להבין ולהשפיע על המבנה הפנימי של האישיות. הם רדפו אחר 'רוח רפאים', שהשכל האנושי ניתן למניפולציה ולהשפעה מבחוץ על ידי גורמים חיצוניים. הם גילו כי בני האדם הם יצורים מורכבים הרבה יותר.

אין תשובות פשוטות. החיפוש העצמי הוא מרכיב חשוב באישיות, ורוב המתנות החשובות ביותר לאנושות ניתנו לה על ידי אנשים למודי סבל, שעברו דרך ארוכה בכוחות עצמם.

היישום הילדותי של הפסיכואנליזה זכה לביקורת נוקבת כיוון שלא ענה על בעיות וצרכים מהותיים, כדוגמת הזנחת הנוער, ויצר בעיות של עודף מוצרים בלתי חשובים.

השפע המלאכותי הריקני יצר קיום סכיזופרני שיצר תוקפנות מצטברת. לבני האדם יש קשת רחבה של ביטויים רגשיים, שיש לתת להם מרחב מחיה, ולא לאכוף אותם באמצעות הנורמטיביות הצרכנית. מקור הרוע אינו, ברוב המקרים, הקונפליקט הפנימי אלא החברה עצמה.

חוסר התאמה – המונח הנפוץ ביותר בפסיכולוגיה, הוא מקור לגאווה בתחומים מסוימים, כמו העדפת החברה הטובה והשיוויונית על זאת החומרנית והצבועה והמפלה.

ויכוח זה גלש לפסים אלימים בשנות השישים של המאה העשרים. ההתנגדות לתרבות הצריכה ההמונית הביאה לגלי מחאה, שהושפעו מהוגי דעות כמו וילהלם רייך והרברט מרקוזה, אשר התנגדו לתורת פרויד כפי שפורשה על ידי המימסד.

הוקמו תנועות מחאה סטודנטיאליות, שניסו להתעמת באופן ישיר עם הממסד השולט, שעיצב את חייהם לא לפי רצונם.

ניסיון המרד כשל. כתוצאה מכך, החלה לחלחל בקרב הצעירים בהדרגה המחשבה שאם אי אפשר לסלק את משטרת המוחות באמצעות ביטול התאגידים והמדינה, יש למצוא דרך להיכנס אל הנפש ולסלק ממנה את מנגנון השליטה שהם השתילו בה. זאת כדי ליצור עצמי חדש, ובעקבות זאת חברה חדשה, שתמצה את הפוטנציאל האנושי באמצעות חיפוש פנימי.

אחת הבולטות בטכניקות שנועדו לשחרר את העצמי, וללמד את האדם להיות הוא עצמו, היתה הסמינרים של ורנר ארהארד.

על פי ארהארד, הרעיון לפיו יש גרעין אישיות בכל אדם הינו עוד מגבלה בדרך לחירות אישית. במציאות אין עצמי קבוע.

מטרת הסמינרים שלו היתה לחשוף את שכבות האישיות עד לאחרונה והפנימית ביותר שבהן, כדי לגלות שהגלעין הוא למעשה חסר משמעות. כאשר בני האדם השילו את כל השכבות של אישיותם, עד האחרונה שבהן, הם מצאו כי מה שנותר הוא חלל ריק.

בהמשך נוצרה אצל המשתתפים ההכרה כי החלל הריק הפנימי, המפחיד לכאורה, גם הוא חסר משמעות. כתוצאה מכך באה תחושת חירות עצומה. כל המגבלות הפנימיות שנוצרו בעיקבות החוקים שהאדם אכף על עצמו נעלמו.

החלל הריק הוא מקום מצוין לעמוד בו, ונקודת מוצא יוצאת מהכלל להתחיל ממנה. מהחלל הריק בלבד אפשר להתחיל ליצור באופן מקורי, ולעצב חיים שאותם ממציאים בכנות. להיות מה שרוצים להיות.

מבלי שקישר לכך במישרין, יש בתורתו של ארהארד קשר ישיר לכיבוש החלל. אי אפשר שלא להשוות בין דמות האסטרונאוט בחליפת חלל לבנה, המרחף כדמות זעירה על רקע החלל החיצון הריק והאפל, מבלי לעשות הקבלה לתובנות החלל הפנימי שלו.

יוזף גבלס

יוזף גבלס נולד בגרמניה בשנת 1897 להורים השייכים לכנסייה הקתולית. כנער הצטיין בלימודיו, והשלים לימודי דוקטורט באוניברסיטת היידלברג בשנת 1924. הוא שאף להפוך למחזאי מפורסם, אך ספרים ומחזות שכתב נדחו על ידי מוציאים לאור. גבלס סבל בילדותו ממחלה שגרמה לקיצור רגלו האחת ולצליעה בולטת. בשל כך נפסל מלהתגייס לצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בשנות העשרים המוקדמות הפך גבלס, המתוסכל מאי הצלחתו בחיים, לנאצי נלהב, לאחר שצפה באחת מהופעותיו של אדולף היטלר. הלאומנות הבוטה וההבטחה לעוצמה, דיברו אל הנער שהיה צריך להישאר בבית וללמוד כשבני גילו נלחמו לחיים או למוות במלחמה הגדולה.

בשנת 1925 הפך גבלס לעוזרו של גרגור שטראסר, שהיה מנהיג בולט במפלגה הנאצית. הרטוריקה של שטראסר הדגישה את האלמנט המעמדי שבנציונל סוציאליזם, וגבלס נתפס לכך בהתלהבות. באותה עת סבר גבלס כי המהפכה הנאצית אותה ביקש ליצור, ומלחמת המעמדות הקומוניסטית, הן שתי צורות של אותו המאבק. היטלר ראה בכך סטייה מהאידאולוגיה המעדיפה את הגזע על המעמד מחד, ומאידך חשש מהקמת אגף חזק ורדיקלי במפלגה שיתחרה בו.

היטלר ראה בגבלס מנהיג עתידי במפלגה, ובהבטחות ופיתויים הצליח לשכנע אותו לעזוב את מחנה שטראסר, ולעבור לצדו. לאחר שהצליח להפחית את כוח שטראסר וסיעתו, נותר היטלר כשגבלס לצדו, כמעריץ נלהב. היטלר טיפח את המנהיג הצעיר, ובשנת 1926 נתן לו את התפקיד האחראי של יו"ר המפלגה בברלין. ברלין הייתה באותה העת מעוז קומוניסטי, וגבלס ניגש לתפקיד במלוא המרץ. התקופה הייתה תקופה של קרבות רחוב בין נאצים וקומוניסטים, וגבלס הצליח לאחד את המפלגה בברלין, ולהפוך את המפלגה לכוח של ממש שיש להתחשב בו.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1928, מונה גבלס לאחראי על תעמולה במפלגה. כאן נתגלה מלוא ההיקף של כישוריו. גבלס היה תועמלן מן הדרגה הראשונה, בעל לשון חריפה ועוקצנית, וחוש לשלהוב ההמונים. שני אך להיטלר ביכולתו להלהיב את ההמונים ולהסיתם, התעלה אף על מורהו בשנאתו ליהודים. בתקופה זו יזם הוצאת עיתון 'דר אנגריף', ששימש כשופרו האישי. בקרב המנהיגות הנאצית, שהייתה מורכבת ברובה מאנשים גסים וחסרי השכלה, בלט גבלס בתאריו האקדמיים ובהשכלתו, וזכה לכינוי המזלזל 'הדוקטור'.

לאחר מינוי היטלר לקאנצלר, ב-30 בינואר 1933, נותר בתחילה בתפקידיו המפלגתיים. בשלב זה היה ברור כי יש ליזום מעשה דרמטי, על מנת להעמיק את אחיזת המפלגה בשלטון. גבלס, בצוותא עם הרמן גרינג, יזם את שריפת הרייכסטאג. האשמה בשריפה הוטלה על צעיר הולנדי חולה בנפשו, וגבלס עשה ככל יכולתו על מנת להסית את העם כנגד הקומוניסטים וליצור אווירת משבר.

על שירותיו אלה מונה לשר התעמולה, תפקיד שאותו מילא בהצלחה עד יומו האחרון. הוא ריכז בידיו עוצמה אדירה בכל הנוגע לתרבות ברייך השלישי. כל העיתונים היו חייבים להעביר לאישורו את כתבותיהם לפני פרסומן. לא היה סרט, ספר או יצירה אמנותית בגרמניה שלא עבר אליו בטרם פורסם. בתפקיד זה היה לו הכוח לשלוט במידע שהועבר לתושבי גרמניה, להעלים ידיעות מסוימות ולהבליט אחרות, ולמעשה לשלוט במוחותיהם של האזרחים באופן חסר תקדים. שליטה זו ניצל לתעמולה בלתי פוסקת.

גבלס יזם את שריפת הספרים שבה נשרפו ספריהם של סופרים יהודים, סופרים אנטי נאצים, וסתם 'תרבות מנוונת' כפי שהגדיר אותה גבלס. היה זה היינריך היינה שהתנבא עשרות שנים לפני כן כי 'במקום ששורפים ספרים ישרפו גם בני אדם'.

גבלס יזם ייצורו של רדיו זול, שכל פועל יכול לרכוש, ועודד רכישת רדיו בכל בית. בשנים אלו היה הרדיו כלי תקשורת חדש ומהפכני, ואחוזי ההאזנה היו גבוהים ביותר. גבלס ניצל יתרון זה עד תומו.

למכונת הכתיבה הסטנדרטית הוסיפו הנאצים מקש עם סמל האס.אס. בעל שני הברקים. המילה השולטת בתיקשורת הנאצית בשנים האחרונות של השלטון הנאצי היתה 'פנאטיות', בהקשר של הדחף לפעולה. על כל דבר היה להיעשות בהתלהבות פנאטית.

שמו של גבלס הפך לשם נרדף לתועמלן פופוליסט ודמגוג. העיקרון שהנחה אותו הוא כי שקר שעליו חוזרים מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת. גבלס, באמצעות הרדיו והעיתונות, שטף את מוחם של הגרמנים בשקרים חוזרים ונשנים, בתעמולה אנטישמית ונאצית, במשך שתים עשרה שנים.

לפי זיגמונד פרויד האדם הפשוט מונע, על ידי הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. זאת גישה פסימיסטית. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי עמוד השידרה. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. יש צורך באליטה שתשכך את הכאבים ותתעל אותם. הציביליזציה אינה השתקפות הקידמה האנושית, אלא נוצרה על מנת לשלוט בדחפים הלא נשלטים. לכן רעיון החופש, שבלב הדמוקרטיה, הוא בלתי אפשרי ומסוכן, וחופש הביטוי אסור.

זה היה המקור לעלית הנאציזם. בגרמניה של ויימאר היו שלושים ושתיים מפלגות, והיטלר אמר שעד שלא יבוטלו, לא תהיה גרמניה. הנאצים חשבו שהדמוקרטיה מסוכנת כיוון שהיא משחררת את האינדיבידואליזם הקיצוני, מבלי יכולת לשלוט בו, ויוצרת כאוס.

פרויד תיאר כיצד הכוחות הלא מודעים יכולים להשתחרר דווקא בהמון, ולהיות מתועלים על ידי המנהיג. הוא כתב זאת כאזהרה, אך הנאצים ליבו את שחרור כוחות ההמון, כיוון שחשו שיוכלו לשלוט בהם. במצעדים ההמוניים אנשים הפכו להזויים. הם התחילו לצעוק 'זיג הייל'. הכוחות האי רציונאליים בעם הגרמני התפרצו והפכו לפראים.

יוזף גבלס התעניין מאד בהתפתחויות החברתיות בארצות הברית. הוא למד בשקיקה את התיאוריה של ברניי, אך צידד במדיניות רוזוולט. הנאצים, לאחר שנבחרו בשנת 1933, קמו להקים חברה שתשלוט בבני האדם בדרך אחרת. שליטה מלאה על האדם, כולל גם על הזמן הפנוי שלו. גבלס, שהושפע מאד מכתבי ברניי, שאף ליצור תנאים אלה על ידי איחוד של חשיבה, רגש, ותשוקה, כמו שכתב.

התעופה הלאומנית השתלבה באופן פנטסטי בסדר הנאצי החדש. פילוסופים שאימצה התנועה הנאצית עיבדו את התנועה כלפי השחקים להגות פעולה דיקטטורית שלפיה 'העליון הוא ששולט'. הדחפים הלא מודעים של ההמון תועלו באמצעות התעופה כדי לאחד את האומה, ולהמון ניתן כתגמול סיפוק באמצעות תגמולים חומרניים ארציים.

באמצעות פיתוח תוכניותיהם השטניות לשליטה מניפולטיבית בהמון, התעופה איפשרה לנאצים צידוק אידיאולוגי, ובמקביל שגשוג כלכלי. תנופת הפיתוח העצומה התאפשרה באמצעות שליטה מלאה בכלכלה ובכוח העבודה. הנאצים עלו לשלטון על מצע פוליטי של שחרור העם הגרמני מהמצוקה הכלכלית. התעופה היתה הקטר הטכנולוגי של התקופה. הם הפרו את חוזה ורסאיי, והתעשייה האווירית הפכה למפתח לפיתוח הכלכלה הגרמנית. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת צמח במידה מדהימה, משלושת אלפים עובדים בלבד לשני מיליון. התעשייה האוירית הנאצית נגסה בשיאה, במהלך המלחמה, בקרוב לארבעים אחוז מהתקציב הלאומי.

גבלס שלט לחלוטין בתודעת ההמון באמצעות תרבות הצריכה ההמונית. היתה זאת שליטה בכל הרבדים, מהאופרה ועד חדר המיטות. הנדסת שביעות הרצון של ברניי היתה אפקטיבית הרבה יותר במשטר הדיקטטורי הנאצי, בו היה לפקודה ערך עליון. כאבי עמוד השידרה, אותם תיאר היטב המשורר האנגלי ויליאם בלייק, נפתרו בדרך זאת.

האש מקושרת לתהליך ההשתנות. השינוי האיטי מוגדר על ידי תהליך החיים הטבעיים, אך השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. הנאצים, שחפצו בשינוי מהיר ומקיף, זימנו את האש אליהם בכל דרך שיכלו. העץ והיער היו כסימלה של גרמניה המיליטריסטית, ובפרט הסמל המסורתי של הצבא הגרמני. המעבר מן העץ והיער אל האש אותה הצית היטלר היה פשוט וקל.

אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ומכונת התעמולה הנאצית השתמשה באופן ישיר במוטיב זה, החל ממצעדי הלפידים, בהמשך בחירחורי המלחמה, ולבסוף בנשק הסודי. שכיח גם למצוא את שרעפי האש בקרב אלה המתעקשים על דעותיהם, או אלה הממציאים תירוצים, כמו שהיו הנאצים. מכל התופעות, האש היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה.

מגדה גבלס

אשתו של גבלס, מגדה, הייתה בתו החורגת של יהודי, וגדלה בבית יהודי. בעברה הייתה ידידה אינטימית של חיים ארלוזורוב, מראשי התנועה הציונית, שרחובות ראשיים בכל עיר במדינת ישראל נקראים על שמו, וכך גם שם אונית המעפילים בה עלתה אימי לארץ. נישואיה לגבלס התאפשרו מכיוון שעל אף שגדלה בחיקה של משפחה יהודית, לא הייתה ממוצא יהודי. לאחר הנישואין הייתה לאחת הנאציות הקנאיות ביותר.

הקשר בין מגדה לחיים החל בסוף שנת 1928 באחד מביקוריו התכופים של ארלוזורוב בגרמניה בשליחות התנועה הציונית. מגדה, אז רעיית מיליונר משועממת ולשעבר בודהיסטית באמונותיה, התגלתה כמקשיבה חרוצה מאוד לחזון הציוני של חיים ארלוזורוב, ודנה איתו על עתיד המדינה היהודית החייבת לקום בארץ ישראל. עד מהרה גלשו השיחות על עתיד היהודים בארץ ישראל ליחסי אהבה עזים שנמשכו עד לאביב 1931. ככל הנראה מגדה נמשכה אחרי הכריזמה האישית של ארלוזורוב ותוך כדי התפעלה מרעיונותיו הציוניים ומתיאוריו על החיים היהודיים החדשים בארץ ישראל והייתה מלאה וגדושה בהם. היא הביעה את רצונה לעלות לארץ ישראל ולבנות שם את חייה בקיבוץ. היא אף ענדה שרשרת עם מגן דוד שקיבלה במתנה מארלוזורוב.

קשר זה הביא לגירושיה של מגדה מבעלה, שהיה תעשיין גרמני עשיר. הבעל הרותח מזעם השליך אותה לרחוב לאחר תשע שנות חיים בצוותא ונתן לה זמן רק לארוז את מזוודותיה.

במהלך 1930 פגשה מגדה ביוזף גבלס, התועמלן הנאצי ונשבתה בקסמו השטני, עבורו היא הצטרפה למפלגה הנאצית ואף החלה לעבוד בה, אם כי עד אז לא התעניינה בנאציזם כלל.

בינתיים שמרה על קשריה עם חיים ארלוזורוב. היא קיימה בו זמנית קשרים רומנטיים ומיניים גם עם המנהיג הציוני וגם עם המנהיג הנאצי. בקטעים מיומניו מהתקופה גבלס מזכיר שוב ושוב את ארלזורוב, כאיש לא מזוהה בשמו שאותו הוא מכנה 'הזר' או ה'הצל', ושמתואר כמי שעומד בינו ובין מגדה.

מסתבר מיומניו של יוזף גבלס שבפגישה האחרונה של מגדה ו'הזר' לפני הפרידה, 'הזר' תוך כדי שתבע ממגדה הסבר לבגידתה בו שלף אקדח, ותוך כדי הויכוח העז ירה בו ירייה אחת. הכדור לא פגע במגדה אלא במשקוף דלת סמוכה ואיש לא נפגע. מגדה טיפלה בעניין בקור רוח, וקראה למשטרה שלקחה משם את 'הזר'. לאחר מכן הייתה במצב של הלם נפשי במשך כמה ימים. בדצמבר 1931 מגדה וגבלס התחתנו.

ארלוזורוב יצא לגרמניה בשנת 1933, בניסיון לסכם עם השלטון הנאצי עסקאות שיאפשרו ליהודים המבקשים להגר מגרמניה אפשרות להמיר את רכושם בסחורות גרמניות. הוא ביקש לנצל את קשריו עם מגדה גבלס כדי להסדיר פגישה עם גבלס. בניגוד להזהרות שקיבל, הוא התקשר אליה פעמיים, אבל היא טרקה לו בפעם השנייה את הטלפון בפרצוף, בהזהירה אותו שקשר כזה מסכן אותה, וכי עליו להסתלק מיד מברלין. במכתב מברלין כתב ארלוזורוב: 'עשיתי את השגיאה של החיים כשהתקשרתי עם מגדה גבלס, אני מפחד על החיים שלי'.

ימים אחדים לאחר שחזר לארץ ישראל מגרמניה, נרצח ארלזורוב בעודו מהלך לאורך חוף הים בתל אביב.

הועלתה התיאוריה שיוזף גבלס היה נחוש בדעתו למחות את הכתם הזה בעברה של אשתו, שעלול היה לפגוע במעמדו שלו ברייך, וכי שליחיו ביצעו את הרצח כדי שלא תישאר עדות חיה לרומן הזה של אישתו. אך ביומניו המפורטים מאוד, שבהם כתב על כל שיחה שהייתה לו עם מישהו וכל פלירט וכל משגל שהיה לו עם כל אישה מזדמנת, הוא אינו מזכיר כלל תכנון התנקשות נגד חיים ארלוזורוב.

יתכן שהרוצחים היו שליחיה של הנאצית הפנאטית המטורפת מגדה גבלס, שפעלה לחלוטין על דעת עצמה ללא ידיעת בעלה. אחרי הכול היה לה כל אינטרס שבעולם לדאוג שהיהודי שאיתו הייתה קשורה בעבר ימחק מהעולם. הוא סיכן אותה ואת מעמדה אצל היטלר כ'הגברת הראשונה של הרייך השלישי' הרבה יותר משסיכן את יוזף גבלס, ובנוסף ביקשה לנקום על הירייה של ארלוזורוב במפגשם האחרון.

בעקבות קשריה עם גבלס, ואולי גם כתוצאה מתקרית הירי של ארלוזורוב, מגדה גבלס הפכה לאנטישמית קיצונית ולאחת הנשים הבולטות במנהיגות הגרמנית. מאחר שהיטלר כידוע לא היה נשוי עד יומו האחרון, היא הייתה מכל בחינה האישה הראשונה בגרמניה הנאצית .היא גם הייתה מעריצה אובססיבית של הפיהרר, ושמם של כל ששת ילדיה החל באות H, האות הראשונה של שם הפיהרר.

במקביל סבלה בשקט את בגידותיו האינסופיות של גבלס ואף פרשיה שבמהלכה גבלס התאהב בשחקנית צ'כית ושקל להתגרש ממנה. שלום הבית בינם הוחזר כתוצאה ישירה של איומיו של היטלר, שלא העלה על דעתו מצב שבו גבלס ייפרד ממגדה. היא בתור תגובה ניהלה רומן משלה עם פושע המלחמה הנאצי קרל האנקה, שאף רצה שתתגרש מגבלס והוא ישא אותה לאישה, אך היטלר סירב לאפשר זאת.

בניגוד לנשות החברה הגבוהות האחרות של הנאצים שרובן ברחו מברלין המופצצת, מגדה נשארה עם בעלה בבונקר של היטלר עד הסוף המר, אם כי איש לא כפה עליהם לעשות זאת.

מגדה גבלס הלבישה את ששת ילדיה הקטנים בגדים לבנים, סירקה יפה את שערם והרעילה אותם בציאניד מעורב בשוקו. אחר כך היא ובעלה התאבדו ביחד. הרוסים מצאו את גופותיהם וגם את גופות ששת הילדים שוכבים בצורה מסודרת במיטותיהם.

עד כמה שאפשר לקבוע רצח הילדים היה פרי יוזמתה שלה ולא דווקא של גבלס, שרק הסכים בדיעבד. אף לא אישה אחת אחרת ממנהיגות הרייך השלישי הרחיקה לכת כמוה במחויבותה לרעיון הנאצי.

הנאציזם כשלטון המבוסס על הטבות

על פי הספר מאת אלי גוץ

ספר זה, המלא תרשימים, חישובים, וציטוטים, מראה כיצד ביזת השטחים הכבושים ושוד הרכוש היהודי שימשו את המשטר הנאצי למימון המאמץ המלחמתי ולהעלאת רמת חייהם של חברי הקהילה האתנית-גרמנית.

מאחורי הסבר מרכזי זה מסתתר גם הטיעון כי הגרמנים לא היו אשמים בעיקר באנטישמיות, אלא בכניעה לדחפי החמדנות השפלים, שהובילו בתחילה לגזילת הרכוש היהודי ובהמשך אל השואה.

הם נכנעו לגירסה הנאצית של תרבות הצריכה האמריקנית.

גוץ טוען שהגרמנים לא שנאו את היהודים יותר מאשר אירופים אחרים. מעולם לא התקיימה דרך מיוחדת של גרמניה בהיסטוריה. גרמניה היתה ארץ ככל הארצות, והגרמנים עם ככל העמים.

התשובה לשאלה מדוע השואה ארעה דווקא בגרמניה היא פשוטה להחריד: גרמניה הנאצית היתה מדינה סוציאל-דמוקרטית אתנוקרטית. היא העניקה זכויות סוציאליות רק למשתייכים לקבוצה האתנית השלטת. היא הפעילה היגיון זהה לזה של מדינות אחרות מאותו הסוג, אלא שהיא הרחיקה לכת יותר מהן.

גרמניה הנאצית סיפקה לתושביה הטבות שהיו גדולות יותר מאשר בכל מדינה גרמנית שקדמה לה: היא הראשונה שחילקה קצבאות ילדים, היא הראשונה שהעניקה שירותי בריאות מסובסדים לפנסיונרים, חייליה זכו למשכורת נאה ויכלו לשלוח הביתה את הביזה מאתרי הלוחמה והרצח, ובאופן כללי, גרמנים אתניים חיו טוב יותר מאשר אי פעם. הגרמנים הרגילים תמכו במשטר הנאצי מכיוון שהוא העניק להם את רמת החיים הטובה ביותר שזכו לה מעודם.

רמת החיים של גרמנים לא-אתניים היתה גרועה יותר כמובן, בלשון המעטה. היתה זאת תוצאה מתבקשת מהגיונה של מדינת הרווחה האתנוקרטית. מדינות הרווחה האירופיות התבססו מאז ומעולם על סולידאריות אתנית. סולידאריות זאת, התחושה של היות חלק מ'אנחנו', היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה הדואגת באמת ובתמים לביטחונו של הפרט, של מדינה שאזרחיה מוכנים לוותר על כספי המסים שלהם בתמורה לכך שהממשלה תדאג לכל צורכיהם.

צידה השני של הסולידאריות האתנית, למרבה הצער, הוא העדר סולידאריות עם כל מי שמחוץ לקבוצה האתנית. לא מדובר בהכרח בשנאה אלא פשוט באדישות, בחוסר אכפתיות לגורלם של מי שאינם חלק מאותו האתנוס. כאשר דינאמיקה זו מועצמת, כאשר המדינה מספקת הרבה יותר טובות הנאה בתמורה לסולידאריות נלהבת יותר, ההפרדה בין מי שבתוך מעגל הקסמים לבין מי שמחוצה לו הולכת ומעמיקה.

על גבו של טיעון זה הוסיף גוץ נדבך נוסף. לטענתו התקיים קשר ישיר בין העלייה ברמת החיים של הגרמנים לבין הנישול והרצח של היהודים. זאת משום שהמשטר הנאצי התבסס רובו ככולו על ביזה. הוא שדד את רכושם של היהודים וחילק אותו לגרמנים.

באמצעות תרשימים וחישובים שהספר מלא בהם, הוא מתעד ומוכיח את מה שהיה החלוקה-מחדש של הון בהיקף אדיר, שהיתה לה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המשטר הנאצי. גוץ טוען שהעברת הון זו היא ההסבר העיקרי להסכמת הגרמנים לקיומה של השואה: הם שוחדו.

גוץ קובע כי הבסיס לכך שמצב הגרמנים תחת המשטר הנאצי היה אכן טוב במידה ניכרת מאשר תחת כל שלטון קודם, הוא כי ביזת היהודים והשטחים הכבושים היתה גדולה יותר, שיטתית יותר, ובעלת חשיבות גדולה יותר מאשר שיערו בעבר, וכי פירות השלל חולקו באופן נרחב ביותר. הגרמנים הרוויחו מהגזענות הרצחנית כמעט ללא יוצא מהכלל. סחורה גנובה חולקה בשיטתיות במחירי חיסול. אפילו אם הגרמני לא היה נאצי בהשקפתו, הוא לא התנגד למשטר כדי לא לסכן את התרנגולת המטילה ביצי זהב.

גוץ מעביר את הדגש מרווחיהם של בעלי ההון הגדולים אל רווחיהם של ההמונים. האינטרסים הנאצים לא עוצבו על ידי בעלי ההון, אלא דווקא על ידי המוני הצרכנים, שכל אחד ואחד מהם הרוויח באופן אישי מהפאשיזם. ספרו הוא הבניה מחודשת של האסכולה הרואה בהשמדת היהודים בשואה מימוש של תוכנית עבודה מתוכננת מראש, בדגש מטריאליסטי. הרצח ההמוני הפך לשוד מזוין המוני, והדיקטטורה הפכה לשלטון המבוסס על טובות הנאה.

מי שאשם בשואה הם הגרמנים הרגילים, שאין כל הבדל בינם לבין כל אדם אחר. מקור חטאם לא היה בגזענות אלא בחמדנות. הם פשוט נענו לתמריצים כמו כל בן אנוש. להם פשוט היו יותר תמריצים.

ספר זה אינו קורא תיגר על הרעיון שגרמניה הנאצית היתה גזענית קיצונית. גזענות ואינטרסנטיות אינן עומדות בסתירה. אך מכאן עד להפיכת החמדנות למניע עיקרי ארוכה הדרך. אם תמריץ כלכלי הוא כל מה שנדרש כדי לחצות את כל קווי המוסר, מעשים מסוג זה היו מתרחשים לעתים קרובות הרבה יותר. אם ההיגיון הפנימי של מדינות רווחה אתנוקראטיות היה גורם להן להפוך למדינות המבוססות על ביזה רצחנית, היינו מצפים שהתהליך הזה יתרחש לעתים תכופות יותר, ולא רק במקרה יחיד.

בגרמניה הנאצית הסתתרה, מאחורי טובות ההנאה החומריות, אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה, בשיטת 'המקל והגזר'. הנאצים טיפלו בתיסכולי הגרמנים על ידי מימוש של דימויים העצמי, באמצעות מוצרים והטבות מחמיאים. 'האני הצרכני' הנאצי יצר אדם מאושר, נוח לבריות וצייתן. היתה זאת מהדורה דיקטטורית של 'האסטרטגיה של התשוקה' האמריקנית.

הנאצים לא היו יכולים לדרוש ציות לאידיאולוגיה שלהם, מבלי שיהיה מאחוריה נימוק מספק דיו של מימוש עצמי מלא. את הלגיטימציה המלאה שלהם הם יצרו באמצעות מסע הצלב אל השחקים.

רכוש שנגזל מיהודים

לאימי יש סיפורים רבים על האופן בו גזלו הגרמנים והפולנים את רכושם של היהודים בעיר הולדתה בפולין. הרכוש שנגזל יצר מערכת כלכלית ענפה, שהיו שותפים לה כל רובדי האוכלוסיה. היה זה 'שוק שחור', בו מכרו היהודים את כל היקר להם תמורת פרוטות. שוק זה התנהל במקביל לגזל הרישמי של הרכוש על ידי הגרמנים.

במתקני ההשמדה, תחת השלט 'הניקיון משחרר', מוינו היהודים בטור אחד לעבר הבלתי ידוע, וטור שני לעבר דלתות שעליהן השלטים 'חדרי חיטוי ורחצה'. בתיקרת חדרים אלה היו צינורות שניראו כמו במיקלחות.

חיילי אס-אס ניצבו לאורך הטור, מחלקים סבונים ומגבות. לכולם רווח שסוף סוף יוכלו לעשות מקלחת חמה וטובה.

לאחר שאלפיים איש מילאו את החדר, הדלתות נסגרו מאחריהם.

חיילי אס-אס שפכו פנימה מהגג את הרעל, וחתמו את הפתחים בלוחות בטון.

החיילים הביטו לתוך החדר דרך חרך הצצה. הם צפו בחפים מפשע נרצחים.

עשרים דקות מאוחר יותר, כולם בפנים היו מתים.

הרייך הגרמני הרוויח מהגופות.

שיני זהב נעקרו מלסתות הקורבנות, טבעות נתלשו, ושיער הנשים הארוך נגזז.

שיני הזהב הותכו ללבני זהב, ונמסרו לבנקים.

השיער נארג לחוטים ושימש ליצור לבד וחבלים, ולמילוי מזרונים.

הגופות הועברו למשרפות.

האפר לא שימש רק כדשן בשדות, אלא גם כחומר בידוד ובנייה.

כיוון שאנשי האס.אס. צברו כמויות נכבדות של כסף וחפצי ערך של הקורבנות, לאף אחד מהם לא היה איכפת מעונש המוות הצפוי להם על פי משפט האומות.

להלן דוחו''ת אחדים המפרטים, ברשימות המעידות על סדר גרמני מופתי, חפצי ערך שנגזלו מהיהודים, בעיקר במסגרת 'מבצע ריינהארד', שבו נרצח חלק גדול מיהדות פולין בין אביב לסתיו 1942.

דו''ח להימלר, מתאריך 6 לפברואר 1943, לגבי חפצי הערך שנבזזו מהקורבנות היהודים ונמסרו לארגונים נאצים שונים:

למשרד הכלכלה של הרייך נמסרו:

בגדים – שלושים וארבע קרונות רכבת.

שטיחים – ארבע מאות קרונות רכבת

מצעים – מאה ושלושים קרונות רכבת

שיער נשים – קרון רכבת אחד.

למשרד לאיכלוס גרמנים מחדש ברחבי הרייך נמסרו:

בגדי גברים: מכנסיים- שישים ושתיים אלף, חולצות – מאה ושלושים ושתיים אלף, נעליים – שלושים ואחת אלף זוגות

בגדי נשים: מעילים –מאה חמישים וחמישה אלף, שמלות – מאה ותשעה עשר אלף, תחתונים – שישים אלף, חזיות עשרים וחמש אלף, לבנים – עשרים ושתיים אלף, מטפחות ראש – שמונים וחמש אלף, נעליים – מאה ואחד עשר אלף.

הרשימה נמשכת עם פריטים רבים נוספים.

סך הכול – שמונה מאות ועשרים וחמש קרונות רכבת.

סיכום הדו''ח שנשלח לגלובוצניק, מפקד 'מבצע ריינהארד', בתאריך 27 לפברואר 1943, ובו פרוט של כספי הביזה:

מזומנים –חמישים ושלושה מיליון ושלושה עשר אלף מרק גרמני

מטבע חוץ –מיליון וארבע מאות חמישים ושלושה אלף מרק גרמני

מטבע חוץ בזהב – שמונה מאות ארבעים ושלושה אלף מרק גרמני

מתכות יקרות – חמישה מיליון ושלוש מאות חמישים ושלושה אלף מרק גרמני

חפצי ערך - עשרים ושישה מיליון ותשעים אלף מרק גרמני

טכסטיל –שלושה עשר מיליון ומאתים תשעים וארבעה אלף מרק גרמני

סך הכול – מאה מיליון וארבעים ושמונה אלף מרק גרמני

הרשימה המקורית מדייקת בחישוב המיספרי עד לרמת הפרוטות הבודדות. הדבר מעיד על כושר יצירתיות חשבונאיות, שלא היה מבייש את גדולי המומחים בתחום זה.

קטע ממכתב בין קציני אס-אס בכירים, מתאריך 30 ליוני 1943, בעניין 'פיתרון הבעיה היהודית בגליציה', הכולל את רשימת חפצי הערך שנלקחו מהיהודים. חפצי הערך נשמרו ונמסרו לצוות המיוחד של מבצע 'ריינהארד':

מלבד רהיטים וכמות טכסטיל גדולה, הוחרמו ונמסרו גם הטובין הבאים:

עשרים קילוגרם ותשע מאות חמישים ושניים גרם של טבעות-זהב

עשרים ושניים קילוגרם ושבע מאות וארבעים גרם של פנינים.

אחד עשר קילוגרם ושבע מאות ושלושים גרם של שיני זהב.

המזומנים ודברי הערך הועברו ישירות לכספות המשטר הנאצי, ושימשו לתשלום עבור הוצאות המלחמה.

החפצים שדרשו עיבוד הועברו למרכזי יצור שונים.

החפצים שהתאימו לשימוש מיידי הועברו למרכזי חלוקה. היו אלה מחסנים גדולים בלב מרכזי האוכלוסיה. פקידים ממונים היו אחראים עליהם. אזרחים נאצים ברחבי הרייך, שנזקקו לחפצים שונים בתקופת המלחמה, שבה לא התנהלה פעילות מסחרית רגילה, פנו אליהם כמו שפונים למוכר בחנות כלבו. הפקידים העריכו את אמינות הבקשות, וסיפקו בהתאם את המוצרים, חינם אין כסף.

הנדל''ן, בתים, דירות ומגרשים, היה הרכוש העיקרי אותו גזלו הנאצים. מיד לאחר שכבשו עיר, הם ערכו רשימה של הבתים בהם מתגוררים היהודים. בשלב שני גורשו היהודים לגטו מלאכותי. רשימת הנדל''ן נמסרה למשרד מיוחד. משרד זה חילק אותו לגרמנים ולאזרחים מקומיים שהיו נאמנים למשטר הנאצי. היו אלה מאות אלפי בתים ברחבי פולין בלבד.

התושבים המקומיים הפרו-נאצים חילקו בינם לבין עצמם, באופן הטיבעי ביותר, את הרכוש היהודי עוד לפני המלחמה. בזמן שהנאציזם התחיל להתפשט הם היו מסמנים לעצמם את בתי היהודים בהם חשקו. ליהודים הם היו אומרים: 'הרחובות שלכם! הבתים שלנו!'.

לא היתה אפשרות של השתלטות עצמאית של פולנים נאצים על רכוש יהודי. אחד השכנים חשק בבית שבו התגוררה משפחת אימי, שכלל מאפיה בבעלותנו שהייתה בקומת הרחוב, וביקש לגרש אותנו מיד בתחילת הכיבוש. בדרך מיקרה, אימי נשלחה באותו יום לעבודות ניקיון במשרד בו ניהלו את הרכוש היהודי. היא התחילה לבכות בחדר בו עבדה. המנהל שעבר במקום שאל אותה לפשר הבכי, והיא סיפרה לו. הוא זימן אליו את הפולני, הסביר לו מי בעל הסמכות היחידה לחלוקת הרכוש היהודי, ובסופו של דבר הפולני נאלץ להסתפק במאפיה בלבד.

רוב רובו של הרכוש נותר עד היום בידיים אלה. זאת בעטיה של העובדה שמרבית היהודים בעלי הרכוש ניספו בשואה. מי ששרדו את השואה וניסו לחזור מיד לאחר המלחמה ולקבל את הרכוש ניתקלו באנטישמיות מקומית עזה, שמנעה מהם זאת. חילופי האוכלוסין ההמוניים לאחר המלחמה טשטשו את הבעלויות המקוריות במקומות רבים. מאוחר יותר הפכו המשטרים בארצות מזרח אירופה לקומוניסטים, וכל הנדל''ן הולאם. הדבר כנראה ולא פגע כמעט בהמוני המשתלטים על הנדל''ן היהודי, שהיה בעיקר דירות מגורים רגילות. בעיקבות התפוררות המשטרים הקומוניסטים החלה החזרה של הנדל''ן לבעליו המקוריים. המעקב אחר השתלשלות הבעלות הוא כיום תהליך מסובך, שנתקל בקשיים רבים בעטים של הזמן הרב שחלף ותהפוכות הגורל.

האישה במשטר הנאצי

אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. גסטון בשלארד עורך מספר אבחנות מעניינות אודות הקשר בין האש לחיי המין, וקובע כי 'אקט האהבה היה האבחנה המדעית הראשונה לגבי יכולת האש לשכפל את עצמה', וכי 'כיבוש האש היה קודם כל כיבוש התשוקה'. בשלארד נוגע, בפרק על 'האש המינית', באש הארכיטיפית והיצרית, והוא מצטט את יונג במספר מקומות.

הגרמנים הזדקקו מאד לחום, על כל צורותיו, לאחר מלחמת העולם הראשונה. התיסכול הנאצי נבע מכל שהם פנו לשחקים כמקור לאנרגיה. לא רק שהשחקים תבעו מהם אנרגיה בלתי נדלית כדי לכבוש אותם, אלא שהתברר כי הם אינם מקור חום אמיתי. האנטישמיות הגזענית היתה, מבחינה זאת, תחליף אותו דלו מנבכי נשמתם.

גישה ארכיטיפית זאת מתאימה להשתלב בתיאור הפסיכולוגי המקובל של אדולף היטלר, כמי שתיעל את המועקה הנפשית שלו לפסים לאומיים, והצליח ליצר טיפוס של אישה גרמנית נשית וביתית מחד, אך מגויסת לחלוטין לאידיאל הנאצי השטני מאידך.

היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן של הנשים כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך. מרטין בורמן כתב מסמך, עליו חתם היטלר, בו אושרה הולדת ילדים מחוף למסגרת הנישואין, כדי להבטיח את עתיד העם הגרמני.

הגרמנים הם עם מעשי מאד, והנשים שבו בפרט. הן בהחלט ידעו כי תמיכה בהיטלר תספק להם את המכסימום, תוך מאמץ מזערי מצידן.

היטלר ואימו

עלפי אריק אריקסון

המנצלים האכזריים ביותר, חסרי הרתיעה ביותר, של מלחמת אומה על זהותה היו אדולף היטלר וחבר מרעיו. הם היו במשך למעלה מעשור שנים אדוניו הצבאיים והמדיניים של עם גדול, חרוץ ושקדן, ללא עוררין. כדי לעצור בעד אותם אומני המילה הזולה מלהיות איום לכל הציביליזציה המערבית, נתגייסו כל הכוחות והאוצרות המקובצים של האומות.

המערב היה מעדיף כיום להתעלם מסימן השאלה הגדול הזה, קריאת התיגר על הרעיון של קידמה הצועדת בקו ישר. הוא מקווה שאותם הגרמנים עצמם, לאחר האכלתם ושיטורם על ידי כוחות הכיבוש, יופיעו כלקוחות טובים, מאולפים ומבויתים בנקל, שהם ישובו להתעסק בקולטורה וישכחו לעולמים את האווילות המלחמתית שנלכדו בה גם בפעם הזאת.

אין זה מיטיב עם סיכויי הקידמה בגרמניה או בכל מקום אחר, להיחפז לשכוח מה שאירע והיה. אדרבה, חובה להבין כי הפלא השחור של הנאציזם לא היה אלא הנוסח המוגמר – המתוכנן לעילא ומושחת לעילא, של מגמה אוניברסלית בת זמננו. המגמה מוסיפה להתקיים. רוחו של היטלר צופיה ומייחלת.

האומות, כמוהן כיחידים, מוגדות לא רק על ידי נקודת השיא שבהישגיהן התרבותיים, אלא גם על ידי נקודת השפל שבזהותן הקיבוצית. למעשה מוגדרות הן על ידי המרחק, טיבו של המרחק, שבין שתי נקודות אלה.

גרמניה הנאצית סיפקה לנו דוגמה ברורה וחותכת לעובדה, כי ציביליזציה מתקדמת מרחפת עליה סכנה בשל עצם התקדמותה, ושזאת מפצלת מצפון עתיק, מאיימת על זהויות בלתי מושלמות, ומתירה כוחות הרס.

אלה המכירים את המתרחש בגרמניה כיום, ובמיוחד מי שנהירה לו הדילמה הפנימית של הנוער הגרמני, יסכימו בודאי כי הבעיות הפסיכולוגיות לא נפתרו עדיין, לא בשביל גרמניה עצמה ולא בשביל היבשת שהיא שוכנת במרכזה.

היטלר נולד בעיירה האוסטרית בראונאו, סמוך לגבול הגרמני, ועל כן נשתייך למיעוט הגרמני שבקיסרות האוסטרית.

היה זה בבראונאו, כפי שהוא מספר, שאדם בשם פאלם נורה ונהרג בידי חיילי נפוליאון על שהדפיס עלון תחת הכותרת: 'בשעת השפלתה העמוקה ביותר של גרמניה'. מצבת זכרונו של פאלם עומדת בטבור העיר.

לא היתה שום קיסרות גרמנית בזמנו של פאלם. חלק ממדינות גרמניה היו אף בני בריתו של נפוליאון. אך כיוון שקרא בשם ה'מאגי' 'גרמניה', נעשה פאלם, לאחר שהוסגר על ידי המשטרה האוסטרית, אלילה של התנועה הלאומית שנאבקה לגרמניה גדולה.

היטלר מספר על שנאת המיעוט הגרמני לקיסר האוסטרי. אדולף הקטן נמנה עם אלה 'הנכספים ברגש ייסורים עמוק לשעה בה יינתן להם לשוב אל זרועות האם האהובה'.

כאן מתחילים להתערב במערכת התבניות שלו מושגים של יחסי משפחה, המזהים באופן גלוי את 'תסביך אדיפוס' שלו עם בעיותיה הלאומיות של ארצו. הוא מתלונן כי 'האם האהובה...הרייך הצעיר, על ידי בריתה הטראגית עם מדינת התרמית האוסטרית הישנה...נתנה בעצמה צידוק להכחדתו האיטית של הקיבוץ הלאומי הגרמני'.

אימו של היטלר היתה צעירה מאביו בעשרים ושלוש שנים. כפי הנראה היתה זאת רעיה טובה ונאמנה, לצד איש אשר היה עריץ בית, שותה לשוכרה ואלים. כאן עולה על הדעת ההשוואה כי במערכת התבניות של היטלר, הלאומית כמו הביתית, מגיע לאם הצעירה גורל יותר טוב מאשר השידוך עם גבר זקן.

ניסיון החיים של היטלר הצעיר התמזג איפה עם ניסיון המיעוט הגרמני, שסירב לשיר 'אל נצור את הקיסר פראנץ יוזף', והחליפו ב'גרמניה מעל לכול'.

היטלר כותב: 'התוצאה הראשונה של תקופה זאת היתה ראשית, שנהפכתי ללאומן, שנית, שלמדתי לתפוש ולהבין את משמעותה של ההיסטוריה. ..כך שבגיל חמש-עשרה כבר הבנתי את ההבדל בין פטריוטיזם שושלתי לבין לאומיות עממית'.

צירוף כה תמים לכאורה של נושאים ניתן בנקל רב מידי לפירוש פסיכואנליטי, המסביר באמצעותו את כל פועלו של היטלר. זאת היא פשטנות. דרוש הרבה יותר מאשר תסביך אישי כדי שיצמח מהפכן מצליח. התסביך יוצר את הלהט הראשוני, אך אילו היה חזק מידי, היה משתק את המהפכן במקום להשרות עליו את הרוח.

בהיטלר היה משהו מהמתוסבך נפשית, אך לרוע המזל היה בו משהו מעבר ומעל לכל זה. כושרו לפעול, וליזום וליצור פעולה, היה כה רב ונדיר, שאין תועלת לנקוט שיטת איבחון רגילה כלפיו. הוא היה בראש ובראשונה הרפתקן, בקנה מידה כביר. אישיותו של ההרפתקן קרובה לזו של השחקן, משום שעליו להיות מוכן תמיד לגלם דמויות שהוא בוחר בהן.

יחד עם שחקני במה רבים, ניחן היטלר גם בתכונה, שהיה מוזר ובלתי נסבל מאחורי הקלעים, אך הוא ידע לסגת מהן מול קהלו עצור הנשימה. היטלר היטיב לחוש באיזו מידה אין חשש שאישיותו תפריע למה שהוא מייצג בציבור.

יועץ התיקשורת הראשון של היטלר תיאר אותו כמי שתיעל את דחפיו המיניים, והפיק סיפוק מיני מקשר עם 'ההמון הנשי', כינוי שהעניק לקהל המאזינים לנאומיו.

נשים והמזרח הנאצי

בהמשך לננסי ריגן, שסיפרה 'טאטוא האומה הגרמנית. חיי משפחה והזהות הלאומית בגרמניה בין השנים 1870-1945' צוטט בהרחבה בפרק הקודם, בוחנת אליזבט הארווי, בסיפרה 'נשים והמזרח הנאצי: סוכנות ועדות לגרמניזציה' את פעילות הנשים הגרמניות מחוץ לארץ האם, ובפרט בפולין הכבושה. נשים אלה ריכזו את מאמציהן בעיקר בשטחים שסופחו מפולין לגרמניה, אך הן היו פעילות גם בשטח הממשל הפולני, מרכז פולין שנותר לכאורה תחת שילטון עצמי פולני.

תחת המשטר הנאצי לא נשמע כמעט קולן של הנשים במישור הציבורי. במקום זאת, הוגבל תפקידן לספק לפיהרר כמה שיותר ילדים ולגדל אותן להיות אימהות וחיילים נאמנים. פעילויות אלה שימשו את מטרת המשטר הנאצי לאכלס את המזרח באזרחים 'טהורי גזע'.

אך אזורים אלה לא היו אדמת שממה. הם היו מולדתם של עמים רבים, שלא חפצו לנטוש את ביתם מרצון. היטלר האמין שיש לטאטא אותם, כדי לפנות דרך ל'טהורי הגזע'. חיילי האס-אס, ונשים לא מעטות שצורפו אליהן, הצטוו לאסוף, להגלות, ובסופו של דבר לחסל, את בני 'הגזעים הנחותים'.

אך סילוק אותם אנשים היה רק חלק מהמשימה. הנאצים רצו להביא גרמנים אתניים לבתים שהתפנו למכביר. במקביל להבאת הגרמנים לבתים שהוחרמו, היה צורך גם לחנך אותם כאזרחים גרמנים, שכן הם גרו תקופה ממושכת, לכל הפחות מאז תום מלחמת העולם הראשונה והסכמי ורסאיי, ב'טריטוריה גרמנית' שנמסרה לריבונות זרה. האחריות ל'גרמניזציה' הוטלה על נשות הרייך השלישי, שאת דרך חשיבתן ופעולתן מתארת הארווי בסיפרה.

כיוון שנמנע מהן השיוויון עם עמיתיהם הגברים במולדת , הנשים הנאציות מצאו דבר מה חשוב נוסף במזרח, והוא את תחום השליטה הציבורי שלהן..אמנם משימתן היתה בעיקר בתחום הפרטי, אך תפקידן הועצם גם מתוקף העובדה שבעוד הן היו כפופות לעמיתיהן הגברים הגרמנים, הרי שכלפי הנשים הגרמניות שאימנו, וכלפי הגברים המקומיים, הן יכלו בהחלט לפעול מתוך תחושת עליונות ובאמצעות הטלת מרות תקיפה.

תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, והפסד הטריטוריות בעיקבותיה, חיזקו את רגשות הלאומנות בקירבן, וטיפטפו לנשים אלה תשוקה חזקה להחזיר את תרבותן 'המתקדמת' לשטחים הגרמנים לשעבר.

עוד בראשית השילטון הנאצי בשנת 1933, הפכו הנאצים את תפקיד המפתח של הנשים בגרמניזציה של המזרח לדוקטרינה רישמית.

מכונת התעמולה הדגישה שהמאבק להחדרת ה'גרמניות' לאזור הספר מתחיל בבית, בכיתות בתי הספר שבהן אימהות מורות מלמדות בריאות, טוהר גזע, שפה ואמונה.

תעמולה זאת נועדה להכין את הנשים הגרמניות לתפקידן המכריע ב'גרמניזציה' של המזרח.

הנצחונות הנאציים בראשית מלחמת העולם השנייה השפיעו על נשים אלה בעוצמה רבה, לכל יתר ימי חייהן. נשים רבות התנדבו למשימה של הבאת תרבות המולדת למזרח אירופה תחת התחושה של העליונות הגרמנית. הן האמינו שבמזרח חיים אנשים הלוקים בסדר, היגיינה ויעילות, תכונות הכרחיות שהגרמנים מוקירים. כמובן שרמת ואיכות החיים הנמוכים יותר במזרח אירופה חיזקו את דעתן זאת לאחר בואן.

הנשים שעברו למזרח הוצגו כאידיאל של תושבות-ספר אמיצות, ועקרות בית מסורתיות כאחד. יועצות התיישבות, מורות, עובדות רווחה וכדומה נקראו לעבודה מועילה בקולוניות החדשות, שגררו תושבים גרמניים אתניים מרחבי מזרח אירופה לאמץ גישות נאציות מודרניות בחיי הבית.

חלקן נסעו לשם במטרה להחזיר את תחושת הכבוד הלאומי שלהן, שכה נפגע בילדותן ובחרותן, או שנסעו כדי לזכות בחיים טובים יותר. אחרות נסעו כדי לחפש הרפתקה או אהבה. לבסוף, מי שבחרו שלא לנסוע, נשלחו בפקודה.

רוב הנשים מצאו כאמור כי דעותיהן המוקדמות לגבי הלכלוך וחוסר הסדר במזרח הן מוצדקות. דבר זה חסך מהן את הצורך בסימפטיה כלפי המקומיים.

הארווי דנה בשאלה מדוע הגרמנים המקומיים, האתניים, ה'אנושיים' יותר לכאורה, שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי ביישובם מחדש, פעולה שהייתה בלתי אנושית בעליל.

הסיבה העיקרית לכך היא שמרגע שהנאצים כבשו את פולין, הפכו כל התושבים תלויים בו לחלוטין, והיה עליהם לציית לכל גחמה שלו. כך יכלו גרמנים רבים לתת עדיפות למחייתם, ללא נקיפות מצפון כלפי רווחתם של אחרים.

הנשים הנאציות היו נציגות משטר ברוטאלי וגזעני, והשתתפו בפעילות שנועדה לקדם את מטרות המשטר. הן סייעו בתהליך הסינון הגזעני ובחירת הגרמנים מתוך כלל האוכלוסיה, יישובם מחדש, ובהחרמתו והפצתו מחדש של רכוש פולני ויהודי.

פעולות אחרות, פסיביות יותר, היו הוראת השפה ושיעורי 'מולדת' לילדים, יעוץ אישי, משפחתי, ובנושאי משק הבית על פי תורת הגזע.

ללא קשר לתפקידן, כולן, ללא יוצא מהכלל, הן ראו זאת מחובתן לחזק את רעיונות העליונות של הגרמנים האתניים כלפי העמים במזרח. לא משנה מה היתה עבודתן, הן סייעו באפלייה כלפי הלא-גרמנים.

במובן זה הן שותפות באחריות ובאשמה לשואה.

הנשים הנאציות שהשתתפו באינדוקטרינציה במזרח, באופן אקטיבי או פסיבי, ידעו כולן על מהלך הפיתרון הסופי, שסופו במתקני ההשמדה. זה היה בגדר סוד ידוע לכול.

ברצח ישיר עסקו לעיתים רחוקות, אך הן תרמו את חלקן ככל יכולתן לביזת רכוש חסרת תקדים בהיקפה, של עשרות מיליוני אנשים, ולהפיכת כל ערכי המוסר האנושי על פיהם.

הסרט 'האישה בירח'

'האישה בירח' הוא סרט גרמני משנת 1929, שנחשב לאחד מסרטי המדע הבידיוני הרציניים הראשונים. הוא נכתב ובוים על ידי פריץ לאנג.

היועץ המדעי לסרט היה הרמן אובראט, שהיה מורו של ורנר פון בראון. אובראט אף תכנן לבנות טיל אמיתי קטן שישוגר וישמש לצילומים אותנטיים, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

הקרנתו של הסרט היתה אירוע מכונן, שהדיו מתפשטים עד ימינו אלה. תחושת החדשנות האותנטית והמהפכנית שהוא מעביר לצופים עדין לא נמוגה.

האמיתות המדעיות הבולטות שבסרט הן:

חוסר המשקל בחלל

מסלול בצורת הסיפרה 8 שעושה החללית כדי להגיע לירח ולחזור ממנו לכדור הארץ.

החללית היא רב שלבית.

החללית מונעת על ידי דלק נוזלי. .

צורת החללית היא אוירודינמית, כקליע בעל סנפירי זנב.

מוצגת לראשונה הספירה לאחור מעשר עד אפס, שהפכה לימים לחלק בלתי נפרד משיגור כל טיל.

הטעות המדעית הבולטת בסרט, שהומצאה כנראה לצרכי העלילה בלבד, היא זאת שמציגה את הירח כבעל אטמוספירה כמו בכדור הארץ.

למרות האפקטים המיוחדים והחדשנות, הסרט לא נחל הצלחה מסחרית. זאת כיוון שהיה סרט אילם, וכאשר הוצג כבר החלו בהקרנת סרטים מדברים.

למרות החידושים המדעיים, הסרט הוא בעיקר מלודרמה. העקרונות של שיגור טילים ומסע בחלל מוצגים בסרט בפרוטרוט, אך כנספח בלבד לעלילה מלודרמטית.

עלילת הסרט עוסקת ביזם צעיר שמעוניין לשגר טיל לירח על מנת למצוא שם זהב. על התוכנית משתלט נוכל חלקלק. הנוכל מצטרף לטיסה יחד עם היזם, וממציא הטיל המבוגר. מצטרפים אליהם שותפו של היזם ואישתו, שאותה אוהב היזם בסתר. ילד קטן מתפלח לחללית והופך לגיבור משנה.

החללית נוחתת בשלום על הירח. המהנדס יוצא לחפש את הזהב, ומוצא אותו, אך נופל לנקיק. הנוכל, שיצא בעיקבותיו, נוטש אותו למוות וחוזר לחללית. הוא נורה למוות במהלך מאבק עם היזם, לאחר ניסיון להמריא חזרה לבדו.

כדור אקדח שנפלט במהלך המאבק גורם לאובדן מרבית החמצן הדרוש לנשימה בעת הטיסה חזרה.

במהלך העלילה מתגלה אופים של הגיבורים. אופיו החלוש של הבעל מביא את הגיבור הראשי להתאחד עם אהובתו, ולהישאר עימה על הירח. הם שולחים חזרה לכדור הארץ את הבעל והילד.

הדרמה משתלבת בהיבט הסימלי של המציאות הטכנולוגית והגיאוגרפית החדשנית. מציאות זאת משמשת תפאורה חדשה לרגשות עתיקים. הגיבורה הנשית שמתלבטת בין שני גברים בחלל החיצון, עושה זאת בתפאורה של סמלים מיניים מובהקים, שהם הטיל כסמל גברי והירח כסמל נשי.

היטלר חובב הסרטים ראה בודאי את הסרט יותר מפעם אחת. הסרט היה פופולארי מאד בחוג תלמידיו של הרמן אובראט, שצפו בו פעמים רבות.

על רקטת הוי-2 הראשונה ששוגרה מפינמונדה התנוסס הלוגו: 'האישה בירח'.

ורנר פון בראון

היטלר, אשר שאף להיות אחד מגדולי תבל, וגרינג שאמר שעוד 50 שנה יהיה בול לכבודו, הפכו לדמויות שליליות ואזוטריות. פון בראון לעומתם הפך להיות דמות שהולכת ונחרתת באופן חיובי בזיכרון האנושי הקולקטיבי, כאבי תוכנית החלל שהביאה לפריצת האדם את גבולות כדור הארץ, ושיגרה אותו אל הירח.

לפון בראון היו חכמה, שנינות וכושר המצאה שלא היו לאף אדם לפניו ואחריו בתחום זה, ולראיה הדשדוש בתוכנית כיבוש החלל שהחל לאחר ימיו.

במבט לאחור, לו היו אומרים בשנת 1968, שבה שוגר האדם הראשון לירח, כי יעברו כחמישים שנה עד שהדבר יתרחש שוב, והאנושות תכלה את ימיה עד מועד זה במאמצים דלי תקציב בנושא, לא היה בנמצא מי שיאמין לכך.

כאשר בוחנים את ההיסטוריה של פיתוח הטילים המודרניים, רואים שפון בראון עמד, בו זמנית עם פיתוח כיבוש החלל האזרחי, במרכז הפיתוח של תעשיית הנשק האימתנית ביותר מאז ומעולם. התוכניות האזרחיות לכיבוש החלל היו למעשה בשוליים מבחינת ההשקעה בהן. המירוץ לחלל החל כתוצאה מהדחף של המעצמות ליצור ביניהן מאזן הרתעה באמצעות טילים בליסטים מחומשים בפצצות אטום, והדבר קידם את הפיתוח הטכנולוגי הכללי בתחום הטילים. בהמשך, רצו המעצמות גם בלוויני ריגול שיקיפו את כדור הארץ, מה שהביא לצורך בטילים גדולים יותר. איוש הלווינים נתפש כהמשך ישיר של צורך צבאי זה. אפילו תוכנית אפולו לטיסה לירח היתה בעיקרה תגובת נגד אמריקנית להצלחה הסובייטית בחלל. משהתבססה עליונותה של ארצות הברית, היא הפסיקה להשקיע משאבים ניכרים בחקר החלל.

הניסיון לצייר את פון בראון כאידיאליסט שבמקרה נקלע באופן זמני למערכת הצבאית, אינו אלא היתממות. הוא היה איש הממסד הצבאי, שהתפתח בתוכו ודיבר את שפתו, ולא היה יכול להתנהג אחרת מאשר טכנוקרט צבאי. דפוסי החשיבה של הטכנוקרטים הצבאיים הם זהים בכל מקום, בדומה לדפוסי החשיבה של אנשי צבא הקבע, כיוון שהם מתפתחים בחממה אינטלקטואלית דומה בכל הצבאות ברחבי העולם. המאפיין העיקרי של החממה האינטלקטואלית של האליטה הטכנולוגית הצבאית הוא היכולת לעמוד במשימות מוגדרות, שאותן מטיל עליה הפיקוד העליון. הם נבחנים בהצלחתם ממשימה למשימה.

מסיבה זאת קשה להניח כי פון בראון שלט בקריירה שלו מאיזושהי בחינה, כיוון שלא היה לו חלק משמעותי בעיצוב דעתם של מקבלי ההחלטות מעליו, שעמדו בפני הדילמות של כדאיות הפרוייקטים שהוא הציע. פון בראון רתם עצמו כמשרתם של אדוניו, ובעיקר לפיתוח הטילים למטרות צבאיות, החל מראשית הקריירה שלו ועד סופה. מיזם הטיל לחלל של צוותו נולד ממיזם הטילים הבליסטיים נושאי הנשק הגרעיני, והצעד החדש בהתפתחות האדם אותו הבטיח, צוין במסע אישי מהנאציזם אל נאס''א.

תוכנית החלל האזרחית בארצות-הברית, אותה קידם בציבור, לא היתה אלא חלק ממסע תעמולה שעליו הוחלט בדרג הצבאי והפוליטי העליון, על מנת להעניק לו לגיטימציה, ולהכשיר באותה הזדמנות את דעת הקהל לכך שתקציבי הפיתוח העצומים ימשיכו לזרום לפיתוח טילים. הם ראו בחלק האזרחי של התוכנית הצבאית חלק הכרחי, אך חלק קטן בלבד מהסך הכול של הקומפלקס התעשייתי-צבאי בו שלטו. מרבית התקציב לפיתוח נושא הטילים בארצות הברית הוקצה לתחום הצבאי. במסגרת זאת יוצרו עשרות אלפי טילים צבאיים בליסטיים, מוכנים לשיגור מהיבשה, הים והאויר.

טיל הוי-2

על פי סידרה של הבי.בי.סי

פון בראון נולד למשפחת אצולה גרמנית. למשפחה היו אדמות במזרח גרמניה במשך מאות שנים. הברון, אביו של ורנר, עבר להתגורר בברלין כשהתמנה לשר בממשלת גרמניה.

בהיותו ילד התחיל ורנר פון בראון הצעיר להתעניין בטיסה לחלל, יותר מאשר באופניים המעניינות ילד רגיל. כשהחל ללמוד פיתח אהבה מפתיעה, אהבה לרקטות. הדבר היה בברלין בשנות העשרים של המאה העשרים. נראה היה אז מוזר שבן למשפחה מהמעמד הגבוה, התעניין בתחום שנחשב אותה עת נחות ופשוט, רקטות.

בתחום זה התעניינו באותה תקופה אלפים מבני מולדתו, מתוך אמונה שרקטות גדולות דיין יוכל להניע כל דבר. במלחמת העולם הראשונה הן שמשו ככל נשק. מאוחר יותר, ברוח האוטופיה של אותם ימים, קיוו אנשים שהרקטות לפתחו פתח לחקר החלל בעידן של שלום.

עבודת מפתחי הרקטות החובבנים עודדה את פון בראון ואת אחיו לערוך ניסויים בעצמם. הם ערכו ניסויים בזיקוקים כדי להניע מזחלת שלג, אשר התרסקה לתוך חנות מכולת.

המשיכה לרקטות התפתחה להתעניינות באסטרונומיה, כשהוריו נתנו לו טלסקופ. הדבר עודד אותו להמשיך דרך כתבי עת לחובבי אסטרונומיה. הוא נתקל ב-1925 בספר שכתב פרופסור הרמן אובראט. שמו היה 'טיל לכוכבי הלכת'. הוא השיג את הספר, ולא יכול היה להבין בו מאומה, כיוון שהיה מלא נוסחאות מתמטיות. בספר תואר כיצד ניתן לשגר לחלל רקטה המוזנת בדלק נוזלי.

רעיונותיו של אובראט הגיעו לקהל רחב יותר כאשר התבקש ב-1929 ליעף לפריץ לאנג בסרטו 'האישה על הירח'.

היה זה חזון הטיסה לחלל ששינה את חייו של פון בראון. מאוחר יותר כתב להרמן אובראט כי הוא היה מקור ההשראה שלו.

בגיל שלוש-עשרה העולם נראה פשוט מאד ויפה. ורנר הצעיר לא הבין את כל התיאוריה אבל הפנים מסר אחד ברור: אנשים יוכלו יום אחד לעוף בעזרת רקטות, לא רק לירח אלא גם לכוכבי לכת אחרים. הוא החליט שזה היעוד שלו.

בבית הספר החל ורנר לכתוב מאמרים משלו על מסע לחלל. באחד מהם כתב כי אין ספק שאדם ילך ביום מן הימים על הירח. הוא היה תלמיד מוכשר, וחבריו הבחינו בנחישותו להוביל. הוא היה משוכנע שיצליח, ושאל את חבריו אם ירצו להצטרף אליו.

לאחר שסיים את בית הספר הצטרף ורנר לקבוצת חובבי בניית רקטות והחל לבנות מנועים שהוזנו בדלק נוזלי ולנסות אותם. כשהתפרסמה עבודת הקבוצה אמר לכל מי שהיה מוכן להאזין לו כי טיסה לחלל תתרחש בימי חייהם. אנשים חשבו שהם משוגעים, והם מבזבזים את זמנים, אך ורנר נהג לומר: 'אדם נחשב משוגע כל עוד הוא לא מצליח'.

לקבוצה היה תמיד מחסור בכסף. היה מקור ודאי אחד למימון, הצבא הגרמני. בקיץ 1932 הדגימה הקבוצה את הרקטה שפתחה לפני אנשי הצבא.

בצבא לא התרשמו מהרקטה אך הבטיחו לקבוצה מימון אם תסכים לעבוד בחשאיות מוחלטת. ההצעה נדחתה על ידי כל חברי הקבוצה למעט אחד: ורנר פון בראון.

הוא היה אדם מעשי מאד, אופורטוניסט אפשר לומר. הוא החליט לקשור את גורלו למורת רוחם של חלק מעמיתיו, עם חיל החימוש של הצבא הגרמני. הקשר בין כספי הצבא לבין מיזם החלל שלט מעתה בחייו.

בגיל עשרים עבד בבסיס ניסויים סודי של הצבא מחוץ לברלין. הצבא מימן את לימודי הדוקטורט של באוניברסיטת ברלין, בתמורה לתכנון כלי נשק עבור הצבא. היה זה הסכם שהוא שמח לבצע.

הוא החל לעבוד עם שלושה שותפים בלבד, וכן שיגור לא גמור. אך בתוך שלוש שנים השיג צוותו את הטכנולוגיה של אותם ימים.

פון בראון היה מעורב לא רק בפיתוח. הוא גם בנה את הרקטות וניסה אותן בעצמו.

שלושה חודשים לאחר שהחל פון בראון לעבוד במסגרת הצבא מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. היטלר היה זקוק באופן תמיד לרעיונות חדשים אותם יוכל להביא בפני הציבור. הצורך בהתחדשות מתמדת, בפרט בתחום התעופה, הניע אותו. אחרת הוא לא היה שווה מאומה בעיני עצמו.

פון בראון תכנן באותה עת טיל גדול לטווח שלוש מאות קילומטר. השאיפה הנאצית להתחמשות מחודשת אפשרה לו לבנות טיל זה. לשם כך הוא נזקק לצוות גדול יותר ולמתקני ניסוי נוספים.

פון בראון החל לחפש אחר אי מבודד בים הבלטי. הבסיס החדש בפינמונדה לפיתוח טילים הוקם במהירות ובחשאי. פון בראון מונה למנהל הטכני של המיזם. הוא היה בן עשרים וחמש בלבד.

בשיאו של המיזם פיתחו כאלפיים מהנדסים ומדענים טיל חדש, A-4, ולאיש לא היה ספק בנוגע למימוש העתידי שלו. הוא תוכנן לשאת ראש נפץ במשקל טונה, ולעוף למרחק של כשלוש-מאות קילומטרים. עד אז לא הצליחו לשגר רקטה למרחק שעלה על כמה אלפי מטרים.

בניית הטיל היתה כרוכה בעלות עצומה, ולשם כך נזקק צוות הפיתוח לתמיכת הפיהרר עצמו. ערב המלחמה ביקר היטלר בבסיס הניסויים הצבאי, וקיבל הסברים מפון בראון וממפקדו קולונל ואלטר דורנברגר.

ההדגמה שערכו החלה בהפעלת מנוע רקטי בבונקר בבסיס. לא היה ספק שהיטלר התרשם. קודם כל הרעש היה חזק מאד, וההדף שנוצר מפליטת הגזים כופף את העצים במקום לכל הכיוונים. היטלר התרשם מהניסוי, אך היה ספקן בנוגע למשך הזמן שיידרש לפיתוח הטיל. הוא לא היה מעוניין בפיתוח של שנים על גבי שנים. הוא שאל כמה זמן יידרש לפיתוח. כששמע את התשובה אמר: 'חמש עד עשר שנים זה יותר מידי'.

לאחר חצי שנה לחמה גרמניה נגד בריטניה ובעלות בריתה. פיתוח הטיל הואץ, על אף ספקנותו של היטלר, והמלחמה לא הרפתה את ידיו של פון בראון.

הוא היה בסוף שנות העשרים לחייו ונהנה מתקציבים בלתי מוגבלים לפיתוח התחום שעניין אותו, וזה היה מאד מפתה.

פון בראון הצטרף למפלגה הנאצית ב-1937. הוא הוזמן גם להצטרף לאס-אס, על ידי מנהיגו היינריך הימלר. הוא סיפר שקיבל מכתב מהימלר ובו הוצעה לו דרגה באס-אס. הוא התלבט אם כדאי לו להיענות. השאלה היתה אם זה יועיל א יזיק לחלום בניית הטיל. הצטרפות היתה מועילה לתכנית בניית הטיל ולכן פון בראון הצטרף. יש תצלום של מייגו'ר פון בראון במדים שחורים של האס-אס, ניצב מאחורי הימלר.

חמש שנים לאחר שהחלה העבודה היה הטיל מוכן לניסוי.

השיגור הראשון בוצע בתאריך שלישי לאוקטובר 1942, כעשרה חודשים לאחר ועידת ואנזה. על דופן הטיל צויירה דמותה של 'האישה על הירח' מסרטו של פריץ לאנג.

השיגור המוצלח נראה היה, בדיעבד, כמו הצלחה מקרית. מבין 11 השיגורים שהתבצעו אחריו, רק שניים הצליחו במידה מסוימת.

בשלב זה היה צורך להבטיח את תמיכתו של היטלר בפיתוח הטיל. פון בראון הראה להיטלר סרטון שהיה בו כדי להצדיק את המשך הפעילות בפינמונדה.

באולם הקולנוע הפרטי במפקדתו של היטלר העביר פון בראון את אחד התדרוכים החשובים בחייו. התדרוך כלל סרטון שתיעד שיגור מוצלח. הסרטון הסתיים בכותרת ששובצה כדי להזכיר להיטלר את ספקנותו הקודמת: 'בכל זאת עשינו זאת'.

פון בראון הימר על יכולתו להצליח ובכך משכן את עתידו. לו היה מציג תמונה אובייקטיבית, פסימית יותר, יתכן והיטלר היה נרתע מהמשך הפיתוח, ומהמשך המלחמה בכלל. אך הוא ביסס בו תקווה שנגעה בנימים העמוקים ביותר של נפשו. היטלר רצה להאמין, ולכן אפשר היה למכור לו את הסיפור.

היטלר שינה את דעתו בעקבות הצגת הסרטון. הוא שמח וחיבק את פון בראון. בסוף הסרט הוא אמר במפתיע: 'אני חושב שיש לנו משהו נפלא בידיים', והורה לתת למיזם עדיפות עליונה ולהתחיל ביצור בהיקף גדול.

הטיל קיבל שם חדש, ששיקף את תקוותו של היטלר. הוא כונה : וי-2, 'נשק הנקמה השני', הנשק שבאמצעותו קיווה שגרמניה תנצח במלחמה.

בניית הטילים תוכננה להתבצע בבית חרושת תת קרקעי סודי, ה'מיטלוורק', בהרי ההרץ בגרמניה. כוח עבודה ממחנות ריכוז היה אמור להרכיב אותם.

אך לפני כן היה צורך להגדיל את חלל המנהרה שהיתה במקום. במשך חמישה חודשים עבדו שמונת אלפים אסירים במנהרות מבלי שראו אור שמש. על עבודתם פיקחו שוטרי האס.אס. ואלה העבידו אותם באכזריות.

האסירים חשו במקום זה כי חייהם תמו, והם נמצאים בגיהינום. אלפים מתו ב'מיטלוורק'. רובם הועבדו למוות. חלקם נרצחו על ידי שוטרי האס-אס. ההוצאות להורג היו לתעשייה, כאשר על גרדום אחד ניתלו לעיתים שני אנשים, כדי לחסוך בזמן.

יצור טילי הוי-2 החל, בסופו של דבר, באביב 1944. פון בראון ביקר במנהרות בהזדמנויות רבות. מסמכים שהתגלו מוכיחים כי נכח בדיונים על אסירים. באחד מהם סוכם כי כדי להחליף את הפועלים שמתו במנהרות ישועבדו אלפיים בעלי מקצוע צרפתיים נוספים. פון בראון ביקר גם במחנה בוכנוואלד הסמוך, בו נרצח סבי, כדי לבחור אסירים מיומנים לעבודה במפעלו.

רוב האסירים במפעל הכירו את השם פון בראון, ובעיניהם היה חלאה. לא עניין אותו גורל האנשים המסכנים שעבדו שם. הוא ראה לנגד עיניו רק את התוצאה הסופית.

טילי הוי-2 הראשונים נורו לעבר לונדון בתאריך 8 לספטמבר 1944. עידן חדש של לוחמה נפתח. כחמשת אלפים אנשים נהרגו מטילי וי-2, רובם ככולם אזרחים.

אך בסופו של דבר היה פרוייקט זה בלתי יעיל, יחסית להשקעה בו. כמות הטילים שיוצרו ושוגרו היתה קטנה מכדי לגרום נזק משמעותי בשלב סופי זה של המלחמה.

כוחות הברית הפציצו את אי בניית הטילים פינמונדה פעמים רבות, וגרמו שם נזק תמידי.

כאשר נכבשו אזורי שיגור הוי-2 לחופי הים הצפוני, נפסק שיגורם כמעט לחלוטין.

למרות זאת, יחידות הוי-2 המשיכו לפעול עד סוף המלחמה, באמצעות כני שיגור ניידים אחדים, שהפעיל האס-אס.

מספר הטילים ששוגרו היה קטן, וכך גם הנזק.

היטלר קיווה, עד יומו האחרון, שאחד מטילים אלה, שלא היתה כל דרך לעצור בעדם, יפגע במטרה חשובה במיוחד, וכך יצור תפנית לטובתו ברגע האחרון.

כאשר הבין פון בראון כי גרמניה עתידה להפסיד במלחמה, החל להכין תוכניות לקראת עולם בלי נאצים. מרגלי האס.אס. בפינמונדה שמעו שיחה שקיים בנדון עם חבריו, והוא נאסר לשבועיים. אך אדריכל הנשק הפלאי זכה במהרה שוב להערכה. היטלר העניק לו את עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר, לאות הכרה על שרותיו למען הרייך. היתה זאת תקופה מוזרה, בה אף אחד, בשום מקום, לא ידע מה ילד יום.

מעשה זה לא שינה את ספקנות פון בראון בנוגע למהלך המלחמה. הוא ידע שהעולם יתעניין במפעלו בפינמונדה. הוא גישש עם עמיתיו הגרמנים, לקראת סיום המלחמה, אם יהיו מוכנים לעבוד עם האויב. הוא תהה אם יוכלו להמשיך בפיתוח בארצות הברית העשירה.

טילי הוי-2 הרשימו את ברה''מ באותה מידה שהרשימו את ארה''ב, אך צוות הפיתוח לא היה מוכן לשקול כניעה לצבא האדום. יום לאחר מות היטלר יצר פון בראון מגע עם מפקדי צבא אמריקנים בכירים.

אנשי צוות הפיתוח זכו ליחס של כבוד מצד אויביהם לשעבר, שהתרשמו מאד ממה ששמעו מהם. הם הציעו להם חוזים צבאיים. ארצות הברית קיבלה יותר מ-125 מדענים בתחום הטילים, מהמוכשרים ביותר בעולם. היא קיבלה גם רכיבים להרכבת 70 רקטות וי-2 שניתן היה לשגר, וקיבלו את כל החומר התיעודי, שהיה אוצר בלום.

חיילים אמריקנים שחררו חודש קודם לכן את 'מיטלוורק'. הם מצאו שם אנשים שנראו כמו שלדים. עשרים אלף אנשים מתו בעת יצור נשק במפעל. מחציתם מתו כתוצאה ישירה מייצור רקטות וי-2.

המרוץ לחלל

על פי סידרה של הבי.בי.סי

כמה חודשים לאחר סיום המלחמה חזרו פון בראון ואנשיו לעבודה, הפעם בשירות צבא ארצות הברית. אך לא ידעו בדיוק מה לעשות איתם בתקופה הראשונה לאחר המלחמה. בשנים הראשונות לא היתה להם עבודה רבה.

בסוף מלחמת העולם השנייה התנהל מרוץ בין ברה''מ לארצות הברית. מסך הברזל ירד על אירופה, והפריד בין המערב הקפיטליסטי והמזרח הקומוניסטי. שתי מעצמות העל, ארה''ב וברה''מ, נלכדו במרוץ החימוש. המלחמה הקרה החלה, וכל צד פחד ממתקפת מנע גרעינית של הצד השני.

בעיקבות ניסויי פצצות האטום והמימן של שתי המעצמות, החליטו הסובייטים לבנות טיל נושא נשק אטומי. הם שקלו להשתמש במטוסים לצורך הטלת הפצצות, אך הגיעו למסקנה שמטוסים איטיים מידי, וקל מידי להפיל אותם. הם היו זקוקים לטיל שיגיע לטווח שמונת אלפים קילומטר, עד אמריקה.

לסובייטים היה מדען טילים צעיר ומבריק, סרגיי קוריולוב, שנשלח לעשר שנות מאסר בגולאג על פשעים שלא ביצע. בשנת 1953 זומן קוריולוב מהגולאג למוסקבה. הוצע לו להיות המתכנן הראשי של תוכנית הטילים הסובייטית.

תוכנית זאת התבססה בראשיתה על טילי וי-2 שנמצאו במפעלים בגרמניה שכבשו הסובייטים. מדעני טילים גרמנים שנשארו בצד הקומוניסטי שיחזרו על סמך טילים אלה את השירטוטים, ובנו טילים חדשים.

הפיתוח הואץ במידה רבה מאד בזכות תקציבי הענק וכוח האדם המוכשר. בתוך שנים ספורות הפכו טילי הוי-2 למוצג מוזיאוני נשכח.

בשנת 1956, הצליח קוריולוב לשכנע את חרושצ'וב לבנות לווין ריגול במקביל לפיתוח הטיל הצבאי.

חרושצ'וב הבין את הערך הפוליטי-פנימי של הלווין כשאמר, בעת המצגת שערך לו קוריולוב: 'לאמריקנים יש מכוניות חדשות ומבריקות, ולנו יש לווין חדש ומבריק'. הוא אישר ניסוי מוגבל, חד פעמי בהיקף ובתקציב, לשיגור הלווין הראשון לחלל.

הטכנולוגיה בה בחר קוריולוב לבניית הטילים הענקים החדשים היתה חיבור של אשכולות של עשרות מנועים קיימים קטנים. על הזרימה לכל המנועים להיות אחידה. שסתום אחד שנסתם, והכול מתפוצץ. פיתוח זה נתקל בקשיים. אשכולות המנועים התפוצצו במנהרות הניסוי. תקלות דומות יתגלו לימים במערכות מזרקי הדלק של המנועים האמריקנים. התקלות גרמו לקשיים רבים בהתקדמות. בשל מגבלות בכוח האדם, חלקי החילוף והתקציב, הפיתוח הגיע לנקודת משבר.

במקביל נתקע גם פיתוח הלווין הראשון, בשל חוסר היכולת לשלב את עשרות המערכות המדעיות שתוכננו עבורו במפרטים שונים, ונבנו במקומות שונים. הלווין היה כבד ומסורבל. הרעיון שהתקבל לבסוף היה לוותר על כל המכשירים המדעיים המסורבלים, ולהסתפק בלווין הראשון במינימום מיכשור, ובעיקר במכשיר רדיו שישדר אותות קוליים לקרקע.

לאחר מספר ניסויים כושלים בבייקונור בקזחסטן, אתר הטילים הסובייטי שהוקם יש מאין בלב הערבות של מרכז אסיה, שוגר בהצלחה הטיל הראשון שפיתח קוריולוב, אר-7, ששקל 280 טונות.

בשנת 1957, שנתיים לאחר שהוחלט, הפך בייקונור משממה לנמל החלל הראשון בעולם.

מיד לאחר השיגור המוצלח הראשון של האר-7 קיבל קוריולוב אישור לשגר את לווין הספוטניק. הקפת הספוטניק את כדור הארץ זעזעה את המערכת הפוליטית הבינלאומית, כיוון שהראתה כי לברה''מ עליונות חסרת תקדים בתחום זה.

הדבר דחף את ארה''ב להאיץ את תוכנית החלל שלה. על הנשיא אייזנהאור הופעל לחץ ציבורי לקדם את תוכנית הטילים. נאס''א, סוכנות החלל האמריקנית, הוקמה בשנת 1958. הסוכנות היא גוף ממשלתי, שנועד לרכז את כל המאמצים הצבאיים והאזרחיים בתחום המחקר והפיתוח בתחום הטילים תחת קורת גג אחת. עם הקמתה, הסוכנות כללה ארבעה מרכזי מחקר והעסיקה כ-8,000 עובדים. היא הורכבה בעיקר מהסוכנות הלאומית לאווירונאוטיקה, שהוקמה עוד בשנת 1915, וממרכזי המחקר של הצבא וחיל הים.

בארה''ב פיתחו באותה עת טילים קטנים הרבה יותר משל הסובייטים. פון בראון עצמו נחל תבוסה לאחר שמתחרהו הגדול, הצי של ארה''ב, זכה במכרז לבניית טילים אלה. כישלונות הצי בשיגור טילים הביאו לכך שפון בראון קיבל אישור לבנות טיל גדול, שישא ראשי נפץ, היופיטר סי, והוא עשה זאת בהצלחה. בעיקבות הצלחה זאת שיגר פון בראון גם את הלווין האמריקני הראשון, ה' אקספלורר'.

הצבא הוציא את צוות הטילים הגרמני שלו מהבסיס הצבאי בו שהו, שהיה במדבר בדרום מערב ארצות הברית. בשנת 1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל על שם מארשל, בהאנטסוויל, אלבאמה, והעבירה לשם את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים בה שירת. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מארשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 ועד לפברואר 1970.

כשהגיעו היתה זאת עיירה קטנה וענייה, שהתפרנסה מיצור כותנה. שלושים שנה מאוחר יותר היתה ל'עיר הטילים' התוססת, בה עובדים כיום בתחום זה עשרות אלפי אמריקנים.

הצבא האמריקני, שדרש מענה לאיום האסטרטגי הסובייטי, לא התעניין בעברו הנאצי של פון בראון, ובפשעי מלחמה שבוצעו ב'מיטלוורק'. כדי להימנע משאלות מסובכות על קורות החיים של הפועלים, החלו חיילים אמריקנים, עוד בשלהי המלחמה, לחפש בארכיון הגרמני מסמכים מפלילים ולהשמיד אותם. דוחות ביטחוניים שנאספו על ידי חוקרים אמריקנים נכתבו מחדש. מוושינגטון הגיעה הוראה לשקול מחדש את הדו''ח הביטחוני של פון בראון, מסמך בו נטען כי הוא סיכון בטחוני. הוסתרו עובדות לא נעימות כמו חברותו באס-אס.

במקביל חקרו האמריקנים את פון בראון בנוגע לעברו הנאצי, והגיעו למסקנה כי אינו מתעניין בפוליטיקה, אלא רק בעיסוקיו המדעיים, ונראה שהוא נאמן לארה''ב.

המעבר להאנטסוויל היה עבור פון בראון הזדמנות פז לשבור את המחיצות ולהפוך את צוותו לאמריקני לכל דבר כבר מראשית עבודתו, ולהשתלב בקהילה האמריקנית. הוא היה המנהיג ונתן את הדוגמא האישית. מאמציהם להשתלב זכו להערכה, כאשר הושבעו לאזרחי ארצות הברית, ויכלו סוף סוף לשים את העבר מאחוריהם.

הממונים על פון בראון הבינו כי אם ברצונם להשיג את מלוא היעדים בתחום פיתוח הטילים, עליהם להשיג את תמיכת הציבור האמריקני. הוטל על פון בראון עליו לפעול במשנה מרץ לשיווק רעיון הטיסה לחלל בקרב הציבור הרחב.

פיתוח טילים גדולים בהיקף שתוכנן בנאס''א היה פרויקט חדשני, היו לגביו סימני שאלה קשים, הן מבחינת יכולת התממשותו, והן מבחינת כדאיותו האסטרטגית. רבים ממקבלי ההחלטות בסנאט האמריקני לא הבינו מדוע צריכים את כל זאת, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

ההתלבטות בגבעת הקפיטול על כדאיות ההשקעה הכספית העצומה בנושא זה, הפכה לקלה יותר לאחר ההיכרות עם פון בראון, ששולבה בה מצגת של טיסה אזרחית לחלל מאת מדען מוכשר ונלהב.

פון בראון היה אחד האנשים הראשונים במדיה שהבינו כיצד לעטוף את עצמם כמוצר פירסומי, בדרך שתעביר את המסר באמצעות האישיות שלהם. הוא היה חלוץ המדיה המודרנית. הוא ידע איך לעשות את זה. גבלס היה המורה שלו.

פון בראון יצא למשימתו בלהט מיסיונרי. הוא פרסם בהצלחה סדרת מאמרים בכתבי עת, בה הציג חזון מדויק למדי של העתיד בחלל התוכנית נראתה מושלמת עד טונת הדלק האחרונה., ולקוראים היה זה בבחינת חידוש. המספרים לא היו כל כך מדויקים, אך בעיני פון בראון היה הפרסום בשלב זה העיקר.

במסגרת תוכנית טלוויזיה של אולפני וולט דיסני, הצליח פון בראון להעביר את המסר הפירסומי החזק ביותר שלו. האולפנים הפיקו סידרת טלוויזיה על בסיס הרעיונות של פון בראון. הוא אמר במסגרת הסידרה: 'אם ניפתח היום בתוכנית חלל באירגון ותמיכה משמעותיים, אני מאמין שנוכל לבנות טיל מאויש ולנסות אותו בתוך עשור'.

לסידרה של דיסני היתה הצלחה עצומה. עד סוף שנות החמישים של המאה העשרים האמינו האמריקנים שמסע לחלל אפשרי. פון בראון עשה יותר מכל אדם אחר לשכנע אותם. הדרך לכיסו של משלם המיסים האמריקני נפתחה.

היו נימוקים נוספים, אותם נשא גם בפני חוגים מובחרים בגרמנית בקרב בני עמו בגרמניה. הוא אמר להם שאדם המפתח טכנולוגיה חדשה חייב, גם אם הדבר מצער, להביט לשני הכוונים. מבט אחד מופנה לכיוון פיתוח אזרחי, מבט שני מופנה לשימוש צבאי.

הוא דיבר ברוח הפילוסופיה הניטשאית, וכמעט באותם מילים בהם תיאר גסטון בשלארד את האש. את הטיל, כמו את האש, ניתן לשייך בו זמנית אל הטוב והרע כאחד. אל גן העדן של כיבוש החלל, ואל הגיהינום של המלחמה האטומית.

המאזינים הנאצים שהאזינו לו יכלו לשחזר את שיקוליהם הלאומניים מלפני שני עשורים ולומר לעצמם שבכל זאת הכול היה כדאי. היטלר הצטייר שוב כמנהיג דגול, שבחר באדם הנכון למשימה החשובה מכל.

בסופו של דבר, הפך המרוץ לכיבוש החלל, שהיה בתחילה חלק שולי מהתוכנית להתחמשות בטילים אסטרטגיים, לחשוב יותר ויותר. החלל סומן כטריטוריה שיש לכבוש אותה בהקדם, כיוון שהיא חשובה מאד לעתידה של כל מעצמה. כמו בתקופת גילוי אמריקה, שבה התפתחה תחרות בין ספרד ופורטוגל על כיבוש השטחים ביבשת, והן ציידו משלחות של אוניות לצורך כך, כך גם ארצות הברית וברית המועצות העתיקו את היריבות ביניהן לפסים דומים.

תור הזהב של המרוץ לכיבוש החלל החל. בהפרשי זמן קצרים שיגרו הצדדים טילים, שכל אחד מהם היווה שיפור טכנולוגי משמעותי לעומת קודמו. כל שיגור היה מרשים יותר.

בשנת 1959 נבחרו הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים. היה זה מירוץ הישרדות, שברה''מ בינתיים הובילה בו. המרוץ היה ממש מרוץ, עם לוחות זמנים לחוצים, אילתורים, ייצור מהיר, היעדר זמן לבקרת איכות ראויה, היעדר זמן להכנה ולניסוי. לחץ הזמן היה גדול, כיוון שדוחו''ת המודיעין סיפקו דיווחים למדענים הבכירים על התקדמות מתחריהם, ועל הצורך לעמוד בלוח הזמנים. כך נוצרו תקלות ואסונות, שיתכן והיו נמנעים.

אינספור טילים ולווינים של שני הצדדים התרסקו בעת השיגור ובחלל. הכישלונות הגדולים יותר היו מנת חלקם של הסובייטים. באסון הגדול מכל, הביא קצר חשמלי להתפוצצות טיל על כן שיגור בבייקונור, ולמותם של קרוב למאה מבכירי תוכנית החלל הסובייטית. היתה זאת מכת מחץ לתוכנית החלל הסובייטית. דבר האסון נשמר בסוד משך 30 שנה, עד להתמוטטות ברה''מ.

האסונות האמריקנים הבולטים הם התרסקויות, בהפרש של שנים רבות, של שתי מעבורות חלל בעת טיסה, שצוותיהן ניספו.

האדם הראשון בחלל

בתאריך 12 לאפריל 1961 שוגר לחלל יורי גגארין. האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלאן שפארד, שוגר לחלל חודש לאחר טיסת גגארין.

החוויה של גגארין, וכל הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים אחריו, היא חוויה הוליסטית מיסטית. השילוב של הציפה בחלל, עם הצפייה בכדור הארץ היפהפה, חוברו יחד לידיעה שהוא נמצא בפסגת מפעל טכנולוגי מתקדם שאין שני לו, גם במחיר, ועיני כל העולם צופות בו. לא היתה אפשרות לתחושה אחרת. כל אלה האפילו על החרדה ותחושת הסיכון והבדידות.

תחושת אכסטאזה בהמון הרוסי לאחר הנחיתה. שיגור האדם הראשון לחלל יצר תהודה עולמית. היתה זאת מכה עצומה ליוקרה האמריקנית, שחייבה את הנשיא קנדי להכריז על תוכנית לשיגור האדם לירח בתוך עשר שנים. קנדי פנה לפון בראון שיגבש תוכנית שתעמיד את ארה''ב שוב במקום הראשון. פון בראון כתב לו בתשובה מסמך בן עשרה עמודים, בו היה משפט שהוא מאמין כי 'יש אפשרות לנחות לפני הרוסים על הירח'. קנדי קרא בנאום היסטורי לאומה האמריקנית להתמסר להשגת מטרה זאת עד תום עשור שנות השישים.

כך הפכו האמריקנים, והעולם החופשי כולו, שבויים בידי תלמידם המובהק של היטלר וניטשה, נאצי שהשתלט על העולם בכפפות משי.

זאת היתה דרך המלך ללגיטימציה של גרמניה הנאצית, שהגיעה לשיאה באיחודה מחדש ב-1990. היה זה גם מתן האות לתחיית לניאו נאציזם ולאנטישמיות.

תהליך זה ממשיך כיום. הוא מונע על ידי האיטיות בכיבוש החלל מצד אחד, והקשיים באיחוד האירופי מצד שני.

באופן פרדוקסלי לשואה, מעולם לא היה יחס כל כך הפוך בין המשאבים שהוקצו, לגורלו של אדם בודד. 15 שנים בלבד קודם לכן הגו הנאצים את התוכנית להרוג כמה שיותר יהודים, בכמה שפחות הוצאות. הם חישבו זאת, והעלו את חישוביהם על הנייר בסדר גרמני מופתי. כעת במקום שדבר זה ייחרת בתודעה האנושית, נצרבה בה תודעה הפוכה. כעת כל אדם הפך במידת מה לגגארין, שעיני כל העולם צפו בו.

הטיסה לירח

בתחילת שנות השישים של המאה העשרים הגיע שיאו של המירוץ לכיבוש החלל, עם תוכנית של שתי המעצמות להנחית אדם על הירח.

תוכנית אפולו האמריקנית החלה לקרום עור וגידים, עם ניסויים במנועי הטיל הענק סטורן 5. תוכנית ג'מיני האמריקנית התקדמה באותו זמן במהירות, וצמדי אסטרונאוטים שוגרו מידי חודשיים כמעט.

קוריולוב קיבל גם הוא אישור לטיסה לירח, עם הטיל אן-1, אך בתקציב מוגבל. במקביל הוא תכנן את החללית שתישא את האסטרונאוטים לשם. בשנת 1969 נכשל בבייקונור השיגור הראשון של הטיל, ובזאת הסתיים, בפיצוץ אדיר על כן השיגור, המירוץ לחלל בין ארה''ב לברה''מ. היתה זאת טעות גורלית של ההנהגה הרוסית, שהעדיפה להשקיע בחימוש צבאי.

באותה עת קוריולוב כבר לא היה בין החיים. הוא חלה וגסס, לאחר המאמץ האינטנסיבי שהשקיע במשך עשרים שנה. לאחר מותו, בשנת 1966, הוא זכה לכבוד של גיבור לאומי, לאחר שבחייו היה אלמוני. חשיבותו של קוריולוב היתה כה רבה, עד שעצם קיומו הוסתר מן הציבור במשך כל חייו, על ידי השירות החשאי הסובייטי.

פון בראון הופתע לגלות שאת הכול עשה אדם אחד בלבד, ותהה כיצד יסתדרו בלעדיו.

סגנו, וסילי מישקין, שהחליף אותו, לא התאים לתפקיד, והסתכסך עם הממונים עליו והכפופים לו.

ברה''מ, שפתחה במרוץ לחלל, הובילה בו בתחילה בפער גדול. היא לא רק שיגרה את הלווין הראשון, בעל החיים הראשון, והאדם הראשון, אלא גם את הלווין הראשון לירח, הוציאה את האדם לראשונה מחוץ לחללית, ובנתה ראשונה תחנת חלל. ייתכן ותחושת ההישג גרמה לשאננות בהמשך הדרך, שארה''ב ניצלה כדי להדביק את הפיגור.

גם כיום נדמה שהישגי ארה''ב אינם מאפילים על החלוציות וההישגיות של הסובייטים. נראה גם כי לסובייטים היתה טכנולוגיה מקורית ועדיפה בתחומים שונים. דוגמא לכך היא מעבורת החלל שלהם, שטסה פעם אחת בלבד אך היתה בעלת תכונות משופרות מאשר מקבילתה האמריקנית.

הניסיון הסובייטי בחלל בא לידי ביטוי בעת בניית תחנת החלל הבינלאומית. הם הכירו יותר מהאמריקנים בחשיבות החלל הקרוב, והיו היחידים שהיתה להם תחנת חלל גדולה במשך עשרות שנים. הלקחים שצברו שימשו נדבך חשוב בבניית התחנה הבינלאומית.

התחרות מול הסובייטים, החשש שהם עומדים לשגר חללית לירח, גרמה לביטול שלבים מכינים בתוכנית אפולו. בחודש דצמבר 1968 שוגרה חללית אחת להקפת הירח. בערב ראש השנה 1969 צפו האסטרונאוטים בכדור הארץ זורח באופק הירחי.

חצי מיליארד בני אדם צפו בטלוויזיות ברחבי תבל בשיגור אפולו-9. בתאריך 20 ליולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח. היה זה צעד קטן לאדם, זינוק ענק לאנושות. יחד עם המראת הטיל, המריאה האנושות כולה למציאות חדשה וקסומה.

פון בראון יזם עוד 5 טיסות מאוישות מוצלחות לירח.

סופו של פון בראון

ברגע הניצחון הגדול ביותר של פון בראון השיג אותו שוב עברו. הפרופיל הציבורי הגבוה שלו משך את תשומת לב אלה שחשו שהרקטה נבנתה על גבם.

לדברי ניצולי השואה, הוא הוצג כגיבור בציבור האמריקני, וחשוב ומסוכן יותר,הוא הוצג כך בפני הילדים. הילדים האמריקנים הסתכלו עליו ושאפו להיות כמותו. מה שעורר את החשש לתחיית הניאו-נאציזם. היו ניצולי שואה שהכירו אותו ממעמקי גיהינום מנהרות ה'מיטלוורק'.

פרטי עברו של בראון נקברו עשרים וחמש שנה קודם לכן, אך קול מחאתם של עובדי הכפייה שבנו את רקטות הוי-2 עורר את תשומת לב הציבור. פון בראון התבקש לתת עדות בפני ועדה שחקרה את פשעי 'מיטלוורק', אח''כ נאלץ להתמודד עם העיתונות.

לשאלה אם ידע על פשעי הנאצים השיב, בתשובה האופיינית של מכחישי השואה: 'מה אפשר כבר לדעת על דברים המתרחשים מאחורי גדרות תיל?' הוא חש כי מצפונו שקט ביחס לעברו.

לשאלה כיצד ישפיע עברו על תוכנית החלל האמריקנית ענה כי לא צריך לערב אותה בעניין זה.

המעורבות בפשעי 'מיטלוורק' לא עזבה את פון בראון אף פעם. הוא לא הואשם מעולם בביצוע פשעי מלחמה, אך האסירים לשעבר רואים בו אחראי מבחינה מוסרית לסבל שחוו. עם זאת, לאור ההצלחה בנחיתה על הירח, הציע לו נאס''א את ההזדמנות לפתוח דף חדש. הציעו לו לעבור למשרדי ההנהלה של הסוכנות, הוא התבקש לעשות את מה שידע לעשות טוב מאד: למכור את השלב הבא בתוכנית החלל, המסע למאדים.

תושבי האנטסוויל נפרדו ממנו בכבוד מלכים, אך כשהגיע פון בראון לוושינגטון גילה שאיחר את המועד. המדינה זכתה במרוץ לירח ואנשי הממשל רצו להוציא את כספי הציבור קרוב יותר לבית. אפילו פון בראון לא הצליח למכור את רעיון המסע למאדים. בבית הלבן ובקונגרס כבר החליטו לחזור לתוכנית חלל צנועה, ולכן במובנים רבים היתה הופעתו בוושינגטון מצערת.

לאחר שנתיים מתסכלות במשרדי נאס''א הגיש פון בראון את התפטרותו. זה היה קץ חלומו. הרפתקת החלל הגדולה הסתיימה. זאת היתה תקופה קשה לפון בראון. ההאשמות בנוגע לעברו לא נעלמו. זמן קצר לאחר שעזב את נאס''א אובחן כחולה סרטן. הוא חשב שהאמריקנים זקפו לחובתו את חברותו במפלגה הנאצית, ושקיבלו ממנו את כל הידע שלו ואחר כך דחקו אותו הצידה. הוא מת ב-1977.

בשנים לאחר מותו של פון בראון הועב חזונו בגילויים נוספים על עברו. התברר לכל שהתקווה הגדולה לחקר האדם את החלל גבתה מחיר כבד.

במקביל, אחרי מותו החל בעולם גל פתיחות בנושא השואה. כאילו הוסר מורא הדיבור מהניצולים. מחקר שואה אינטנסיבי הלך והתעצם מאז, וכבש את תודעת הציבור הרחב אף יותר מהמסעות לחלל.

אש וחלל

מאזן האימה

במקביל למרוץ האזרחי הגלוי לעין, פתחו המעצמות במרוץ חימוש של טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. מרוץ זה נמשך כשלושים שנה, החל משנות החמישים וכלה בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא נפסק לאחר שהמעצמות חתמו על הסכמי פירוק חלקי של נשק זה.

מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק תרבותי ופוליטי בין העולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, בצל החשש מעימות גרעיני ביניהן. עימות זה אכן כמעט פרץ בעת משבר הטילים בקובה, בשנת 1963. הסובייטים, בראשות חרושצ'וב, רצו להכניס טילים אסטרטגיים לקובה, הסמוכה לארצות הברית. התנגדותו התקיפה של הנשיא קנדי מנעה זאת.

התקופה המוזרה של שלהי המלחמה, בה אף אחד, בשום מקום, לא ידע מה ילד יום, המשיכה והתארכה עוד ועוד, למשך חודשים ושנים, עד ימינו אלה. היא יצרה את החברה המודרנית המשלבת ספונטאניות וספקנות.

פיתוח הטילים הבליסטיים הביא לכך שתוך פחות מדור לאחר מלחמת העולם השנייה הצטיידו המעצמות בארסנל ענק של עשרות אלפי טילים בליסטיים חמושים בנשק גרעיני. אחוז זעיר מנשק זה מסוגל להשמיד את העולם כולו.

תופעה זאת, שהייתה בלתי רציונאלית בעליל, זכתה לתיאור סטירי בסרט של סטנלי קובריק 'דר סטריינג'לאב', שגיבורו הוא מדען מטורף דמוי פון בראון, המבלבל בין 'מיין פיהרר' ל'מיי פרזידנט'.

קברניטי המעצמות התעסקו בחישובי הסתברות של עוצמת הפגיעה של התקפת פתע אטומית, והדבר הביא אותם להקמת מערכי גיבוי של טילים בליסטיים, כשהמספרים של האבדות ואבדות הנגד הלכו ותפחו לפיהן למימדים בל ישוערו, של מאות מיליוני קורבנות בכל צד.

חוסר ההיגיון של השואה התפשט בעוצמה רבה אלפי מונים, לכל פינה בכדור הארץ. מבחינה מסוימת, כיוון שהנשק האטומי הוא המצאה יהודית, היתה בכך נקמה על אדישות העולם, בפרט לאור העובדה שהמעצמות שאוחזות בנשק זה הן אלה שניצחו את גרמניה הנאצית. אך מצד שני, תחושת האשמה של הניצולים, והעם היהודי בכלל, התחזקה בגלל האחריות להמצאת נשק כה מסוכן.

בכל מקרה, מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. כתוצאה מהמהות האי רציונאלית של הקיום הגלובאלי לאחר המלחמה, התחסלה כל אפשרות בקרב הניצולים ובניהם למצוא נחמה כלשהי בעולם, כדוגמת זאת שהייתה בסיום מלחמת העולם הראשונה, בה קרא הנשיא האמריקני וילסון להקמת חבר הלאומים מתוך טעמים אידיאולוגיים.

החיבור בין אי השפיות של מאזן האימה ואי השפיות של שואת יהדות אירופה יצרה סיכון נפשי נוסף להתמודדות עם נושא השואה.

הנשק האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה הוא אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה אך הבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה, אשר פרויד תיאר. לפי פרויד האדם הפשוט מונע, על ידי הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. זאת גישה פסימיסטית. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי עמוד השידרה. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה.

הטיל יצר בדרך זאת מציאות אנושית חדשה. זאת כמו שהדו-קרב באקדחים עיצב את המערב הפרוע בסוף המאה התשע-עשרה, ואת תודעת הנוער בראשית המאה העשרים.

כמו שהקמת הארסנל האטומי היא תעודת עניות לאנושות, מהווים המאמצים הבינלאומיים לצימצומו ההדרגתי תעודת כבוד עבורה. הם מלמדים כי ליקחי השואה נלמדו, וכי האש לא תסנוור יותר את עיני האוחזים בה.

הטיל החמוש משעבד עדיין במאזן אימה מדינות רבות, וביניהן ישראל, שמאוימת על ידי אויבים המתחמשים בו בקצב מסחרר.

ערים בחלל

לקראת תחילת חגיגות היובל לייסוד נאס"א, הודיעה סוכנות החלל האמריקנית כי מדעניה בחרו בירח כמקום בו יש להקים את העיר הראשונה למגורי אדם בחלל.

ההודעה היא חלק מתחרות כיבוש החלל המתנהלת בעשרות השנים האחרונות בין ארה"ב לסוכנויות חלל בעולם בכלל וסוכנות החלל הרוסית בפרט. המרוץ לחלל כולל בתוכו כיום לא מעט שיקולים כלכליים פרטיים שבעבר לא היה להם תפקיד משמעותי. בה בעת יש במרוץ לחלל עוצמה פוליטית רבה.

לדברי מדעני נאס"א, ישוב הקבע הראשון של האדם מחוץ לכדור הארץ ייבנה בהדרגה, אך הם כבר מצאו לו מקום: מכתש ענק ליד הקוטב הדרומי של הירח. השלב הראשון יהיה בסיס הדומה מאוד לאלו של צוותי המחקר באנטרקטיקה, יבשת הקוטב הדרומי. בשלב השני תהפוך מושבת הקבע על הירח לעיר קטנה כמו רגילה, שתהיה גם מוקד תיירותי בזכות כוח המשיכה הקטן בהרבה. המגורים וכל המתקנים שיהיו בה יאכלסו בני אדם לשהות של שישה חודשים לפחות.

במקום מעבורות החלל יהיו כלי טיס חלליים חדישים יותר, כאשר גם שיטת השיגור תהיה אחרת, והמבנה והעיצוב שלהם יהיה שונה.

למרות שבחמישים השנים האחרונות שלטו האמריקנים והרוסים כמעט לחלוטין על עולם החלל, הרי שעם כניסתם של גורמים חדשים למרוץ, ובכללם גורמים פרטיים ובעלי אינטרסים כלכליים, המעורבות הוותיקה של ארה"ב ורוסיה בחלל הולכת ופוחתת.

טילי האריאן הצרפתיים-אירופיים משוגרים מהחוף הצפוני מזרחי של דרום אמריקה. עד כה הם הכניסו למסלולים בחלל לוויינים מסחריים למטרות של צילום, תקשורת וריגול, אולם ברור שהפעילות מהבסיס הזה תגדל מאוד בשנים הבאות.

הסינים משגרים באורח קבוע צוותים מאוישים לטיסות בחלל. הסינים שואפים לשלוט בעשרה אחוזים משוק הפעילות המסחרית בתחום הלוויינים.

היפנים גם הם חזק בתמונה והם מגלים עניין בירח דווקא. ב-2007 הם שיגרו לוויין שמקיף אותו.

הודו שיגרה גם היא, בסוף שנת 2008, לוויין שמקיף את הירח, עם מטען ייעודי כדי לחקור אותו, שהוא פרי פיתוחם של מדענים ממדינות רבות.

חלק מאותן סוכנויות חלל משתפות פעולה זו עם זו בפרויקטים מתקדמים. אחד מהם הוא השלמת בנייתה של תחנת החלל הבינלאומית, מיזם במשקל 400 טונות, שבבנייתו ובתחזוקתו נוטלות חלק 16 מדינות נוסף על ארה"ב, בהשקעה כוללת של 100 מיליארד דולר.

לגורמים פרטיים יש אינטרס רב בטיסות לחלל, שכן פיתוחים רבים שמיועדים בראשיתם לחלל משתלבים בסוף בשוק המסחרי.

ספינת חלל תיירותית קטנה, 'וירג'ין גלקטיס', תחל לטוס בחלל עם נוסעים שישלמו תמורת התענוג כבר בשנת 2009. בשלב זה מדובר בטיסות תיירות לעשירים בלבד, שכן מחיר הטיסה הוא מאתים אלף דולרים. מאתים וחמישים מיליונרים כבר נרשמו לטיסות הראשונות.

בחודש מאי 2008 נחתה במאדים החללית הראשונה שנועדה לבדוק את הימצאות המים על פני הכוכב. שש מתוך אחד עשר הניסיונות הקודמים לנחות על המאדים נכשלו. החללית האמריקנית, שגובהה כשני מטרים, צוידה בכף חפירה ובעשרות מעבדות אוטומטיות, שלתוכן הוכנסו דגימות קרקע. ניסוי הקרקע של החללית איתרו מים על המאדים ותרכובות של מינרלים ומים, הדומים למתרחש בכדור הארץ. החללית הצליחה גם לצלם ענני שלג נופל. אפשרות ההתיישבות האנושית במאדים הפכה למעשית וקרובה.

תודעת החלל בקרב ניצולי השואה

המשימה ההישרדותית הראשונה של הניצולים היא לזכור את בני משפחתם שניספו, בד בבד עם חופש למפגש עם העולם החדש. המשימה השנייה היא הקמת משפחה חדשה.

מאבק זה ב'היעדר', בתחושת החסר, היה קשה בתקופה הראשונה בעיקר בגלל מלחמת הקיום. לכן בני הדור השני נולדו לחלל ריק. וחשו צורך לשמש עוגן הצלה עבור הוריהם.

החסר, חווית ההעדר, הפכו מצב קיומי. לבני ניצולים יש לעיתים ההרגשה שנולדו כדי למלא את החלל הריק שנוצר פתאום. משום כך רבים מביניהם, על אף חיים אישיים מפותחים, אינם מקימים משפחה. העברה בין דורות היא תנועה דו סיטרית. היא אינה עוברת בכיוון אחד בלבד.

האש מכלה את העבר. הוא אינו קיים עבורה היא מנציחה את ההווה. האש האטומית, אש הטיל, ואש המדיה, גברו על אש השואה. הזיכרון הוא מחלה – השכחה היא בריאות. תרבות ספרוני הסטאלגים פרחה במדינת ישראל של שנות השישים, כזיכרון כמעט יחיד, פרברסי, לשואה.

החלל החיצון היה לאלגוריה לחלל הפנימי. המרוץ לחלל הפך לסמל דו משמעי עבור ניצולי שואה ובניהם. אש הטיל המשוגר לחלל הפכה למנצנצת בשולי התודעה. להבה זאת יצרה את תחילת החיפוש אחר זיכרון העבר אצל בני ניצולי שואה, את ראשית הידע, שממנו הלכה ונצברה המורשת של העולם שאבד.

אינדקס ראש הדף

אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ג – פרק 3

התעופה ותורת היחסות

ראשי פרקים

· מבוא – פיזיקה וביוגרפיה

· הסינתזה בין אור לקלילות

· נשקי הפלא הנאציים - האור החיצוני

· אלברט איינשטיין - האור הפנימי

· אחרית דבר

· מבוא – פיזיקה וביוגרפיה

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון.

אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מפורש כמעט בשום מקום בכתב. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר.

השלמות שייכת לאלוהים בלבד, לכן אין פלא שהמציאות היא פגומה. את הפרשנות השונה והתסבוכת הביוגרפית הזינה תפישת העולם הפיזיקאלית הבלתי ברורה שהייתה מקובלת על ידי המדענים באותה עת.

ההתלבטויות המדעיות מוצאות את ביטוין בביוגרפיות האישיות של המדענים ומקורביהם, ובדרך זאת בהיסטוריה של החברה בכלל והביוגרפיה של כל אדם בפרט. אין אדם מת ואפילו חצי תאוותו בידו

התפתחות האדם המשמעותית מתרחשת ברובה באמצעות קפיצות דרך מחשבתיות הנקראות תגליות, שלרוב מתרחשות מחוץ למוסכמות החברה הממוסדת. מעבר לחידוש שבהן, המבטל את כל מה שקדם להן, המשותף לרובן הוא כי הן נוצרות בהבזק קצר בזמן בתודעה. משך הזמן הקצרצר בו מופיעות התובנות, יוצר את הרצון לחוות אותן עד תום בהמשך החיים, על מנת שיבשיל כל הפוטנציאל הטמון בהן.

הביוגרפיות של אלברט איינשטיין ואדולף היטלר מקבילות אם כן להיסטוריה של המחצית הראשונה של המאה ה-20. היטלר היה חולה נפש גבולי, ואיינשטיין היה אב לבן סכיזופרני, שהיה הגורם בעקיף למותה בטרם עת של מילווה אישתו. המקבילה ההיסטורית בדמות שתי מלחמות העולם היא מתבקשת מאליה.

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות ולפידים, ולבסוף תאורת הגז. האש, הנותנת אור מופשט בחלקה העליון זקוקה לחומרי בעירה מוחשיים בתחתיתה. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם הצורך הישיר באש כמקור אור נעלם סימן ההיכר החשוב ביותר של הנשמה.

שתי הדמויות שגדלו באותו מקום ובאותה תקופה, פנו לכיוונים הפוכים בדרכם האידיאולוגית-תיאולוגית מכיוון שנתנו פרשנות הפוכה למציאות הפיזיקאלית החדשה, שהגדירה מחדש את מקור האור ולפיכך גם את מהותו.

האלקטרו-מגנטיזם , התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, לבשה גם היבטים במדעי הפסיכולוגיה והרפואה, כמו בהיפנוזה, באמצעות המסמריזם.

דגלאס יום היה אולי האדם המפורסם ביותר במאה התשע-עשרה, כיוון שהצליח לרחף באויר באמצעות כוח פנימי.

יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני.

המדענים התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, 'יהודי'.

כך מצאה האנושות עצמה בקרב ענקים, מלחמת גוג ומגוג בין שתי תפישות, האחת אבסולוטית ורומנטית, והשנייה יחסית ומוחשית. זירת הקרב, הטריטוריה החדשה והריקה עדיין שאליה התנקז המאבק הייתה האוויר והמימד האנכי עימו הוא מזוהה.

הייתה זאת תוצאה של הפסיכולוגיה של כוח המשיכה. קיימת הקבלה בין מאפייני האור ומאפייני המימד האנכי. שיאי הגובה הם לעולם בלתי מושגים ומופשטים אך בבסיסו הגובה הוא מוחשי ביותר ונכנע לכוח המשיכה.

גסטון בשלארד אינו מהסס ופונה ישירות אל המושג עתיר המשמעות LIGHT. עבור בשלארד זאת הזדמנות ראשונה במעלה לבחון כיצד בחנו את החיבור בין האור לכובד אצל גדולי המשוררים. חיבור זה משמש כתשתית בכל תרבות, והאירופאית בפרט, אך מעט מאד תשומת לב ניתנה עד כה למשמעותו עבור המציאות החברתית והפוליטית.

גסטון בשלארד היה בעיקר פילוסוף המדע, והושפע מאד מתורתו של פואנקרה, שתיאר במונחים פילוסופיים את תורת היחסות עוד טרם עשה זאת איינשטיין. לכן בסיפרו 'אויר וחלומות' מקדיש בשלארד מקום נרחב לתיאור המרחב היחסי אשר הוא תוצאת החיבור השירי בין אור לכובד.

האור כגל שאינו חומר הוא האור החיצוני בעולם. האור כחלקיק חומרי הוא האור הפנימי שבאדם. זאת המשמעות האמיתית של המילה LIGHT.

· הסינתזה בין אור לקלילות

בשלארד בדק את האיחוד הדינאמי בין מה שמאיר ומה שמרומם באמצעות מבחר טכסטים של בחירי המשוררים, והראה כי אותה פעולת תבונת האדם מושכת אותנו הן לאור והן לגובה. המשורר המועדף עליו לצורך זאת היה שאלי.

שאלי הוא משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה מסוגלות לפעולה ישירה: 'רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים'. אם הוגים ביצירות שאלי מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מאלימותה של העדינות, באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.

בעת התפתחותו, העצם מאבד את סימניו המיוחדים, אחד אחרי השני, כמו את ממשותו, בכל בית-שיר שעובר, והופך לרוח בלתי מוגדרת ומוארת. אור בר-חלוף זה הוא סוג הזדככות הניתנת להבחנה מפורטת בשירת שאלי.

שאלי הוא המשורר המאושר של האויר והגבהים. שירת שאלי הינה רומנטיקת המעוף:

'דממת הלילה מגבירה את מעמקי השמיים. הכול שרוי בהרמוניה בדממה עמוקה זאת. הניגודים נעלמים, קולות בלתי הרמוניים שותקים. ההרמוניה הנראית לעין של המזלות בשמיים משקיטה את טענותינו ואנחותינו הארציות. לפתע, הלילה הוא מיזמור בקול ראשון. הנבל של אריאל מנגן בעליצות רומנטית ואושר.'

רומנטיקה כזאת המלאה אויר ומעוף מעניקה כנפיים לכל העצמים הארציים. המיסתורין מועבר מהחומר לאוירתו. הכול קושרים קשר להפוך את הפרט למאוחד עם היקום.

מיתאמים רבים נוצרים באיזורי הדימיון העיליים באמצעות צלילים. דוגמא ניתן למצוא ביצירת פילוסוף שכמעט ואינו מוכר, סינט-מרטין, אשר כתב:

'בחדר האפלולי בביתנו הכול היה ממין אחד. האור הוליד את הצליל, המנגינה יצרה את האור, הצבעים נעו כיוון שהיו מלאי חיים. העצמים היו מסוגלים גם הם להשמיע צליל, ברור ונייד דיו להתמזג ולחצות את כל החלל כקליע.'

סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. פנייה רגילה, כמו פניית השמש בשמיים, פירושה להביט סתם בדימוי חזותי ואובדן התובנה החשובה של העל-מהות האלוהית. מצד שני, בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהלכלוך שהחלה את הנפש בשנתה הארצית.

זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון.

'בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.'

ציפור העפרוני היא הדוגמא המובהקת ביותר עבור שאלי, ומשוררים רבים אחרים לסינטזה זאת. עבור העפרוני של שאלי, השירה היא ריחוף והריחוף הוא שירה. היא חץ פולח הטס בשמיים כסופים. העפרוני מתריס כנגד כל מטאפורות הצורה והצבע. המשורר המסתתר באור המחשבה אינו מכיר את ההרמוניות שהעפרוני משגר לכל צומת-דרכים בשמיים.

שאלי כותב אודות הציפור הנחבאת להדהים, שאין לדעת בוודאות את מהותה:

למדי אותנו, רוח או ציפור,

את מחשבותייך המתוקות.

מעולם לא שמעתי

הלל לאהבה או ליין

אשר כה הלם בליבי

כשטף התפעמות שמיימי.

העפרוני אינו מבטא את שמחת היקום, הוא מגלם אותה. הוא משקף אותה. בהאזנה לעפרוני, הדימיון הופך דינאמי לעילא ולעילא. שום ריפיון אינו מסוגל לשרוד ולא כל סימן לשעמום.

העולם הנופח רוח חיים בעפרוני הוא הבלתי מובדל מכל העולמות, הוא עולם העמקים הרחבים והמישורים באוקטובר בהם השמש הזורחת מתמזגת לחלוטין בערפל אינסופי. עולם זה הוא, מבלי שיתפאר, עשיר בעומק, גובה ונפח. העפרוני הבלתי נראה שר לעולם חסר צורה זה בדיוק. 'שירו העליז, הקל, חסר המאמץ, נדמה כשמחת נפש בלתי נראית הרוצה לנחם את העולם.'

מעניין על כן, כותב בשלארד, להבין לפרטיהן את הסינתזות הדינאמיות בין פסיכולוגית הנשימה ופסיכולוגית הנסיקה. גובה, אור, ונשימת אויר טהור עשויים להתקשר באופן דינאמי על ידי הדימיון. נסיקה בשעה שנושמים טוב יותר נוצרת באמצעות רגשות ודימויים הממירים ביניהם בעיקביות את ערכיהם ותומכים זה בזה הדדית.

יש מילים המשככות את כל השאון בקירבנו כאשר הן נאמרות או נלחשות. כאשר ניתן להביא מילים אלה יחדיו בדרך המבטאת אמת אוירית, שיר הוא לעיתים משכך כאבים נפלא. הוא מעניק להגה הקול הקצר משך תהודה, לעודף האנרגיה המשכיות. אויר זך, חומר האומץ, זורם דרך השיר. כל השירה באה תחת השפעת אותה כלכלת נשימה. סוגי הדימיון השונים ביותר, בין אם הם שייכים לאויר, מים, אש או אדמה, משתתפים בהכרח בדימיון האוירי מיד כאשר הם הופכים משרעף לשיר, עקב הדרך בה הם נוצרים. האדם הוא תיבת קול. האדם הוא קנה מדבר.

היצירה השירית של פול ואלרי נושאת את חותם המחשבה הנישאפת בשנית. זאת עדות טובה המצביעה על יתרון הנאמר על הנישמע. לדוגמא מביא בשלארד את שני הבתים הראשונים מתוך 'קבר על ידי הים':

שלווה נסוכה בגג בו חוסות היונים,

מקננות בין האורנים, בין הקברים.

צהריים יוקדים שם, מחוברים באש.

הים, הים, מתחדש לנצח!

אך כמה שכר יש, לאחר שיקול,

במבט המתמשך בשלוות האלים!

חשרת אורות טהורים בוהקים מאכלת

אינספור יהלומים של קצף בלתי מוחשי,

עד כי נדמה שהדממה משכפלת את עצמה.

השמש שוהה מעט מעל התהום,

מעשה-חרש צח של כוח ניצחי.

הזמן מרצד; והחלום הוא חוכמה.

הברות הח' החוזרות פעמים רבות בפיסקה זאת הן הברות הרצון, וליתר דיוק אלה הברות הרצון לשלווה. הן הרבה יותר יפות לרצון מאשר לאמירה. הן ניזקקות ושוב ניזקקות. בהן הרצון שואף את שירו, הרצון האנושי הבסיסי לשלווה. ביקום שירי המוגבל לערכים שמיעתיים, הן היו יכולות לקבוע תנועות נוקשות הרבה יותר מידי. ביקום השירי שנוצר באמת, היקום הווקאלי, הן מופיעות כהזדמנויות נפלאות לנשימה, הזדמנויות בהן הכוח והשלווה יכולים לאשש עצמם. כאשר הן מוצבות בכל שורה בשיר במרווחים מתאימים ביניהן, הן מפעילות דיבור באלם קול. הן קובעות את עוצמתן בדייקנות מפתיעה, כזאת המראה את הכמות האמיתית של חומר שירי. כאן חוקי המיקצב מאבדים כל ערך. כאן מוצאים את חוקי הדיבור כמסת שלווה.

· נשקי הפלא הנאציים – האור החיצוני

מדע הדיבור דומה מאד לאווירודינמיקה. אותם חוקים של אוויר הנע בסילונים דחוסים על פני גופים אווירודינמיים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר, שהיו מקור כוחו העיקרי, היו כרוכים בקשר בלתי ינתק עם התפתחות התעופה.

הנאצים ייחסו חשיבות רבה לסמנטיקה. השליטה בשפה נחשבה בעיניהם כפסגת היכולת האינטלקטואלית. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. הנאומים של היטלר יצרו אצל הנאצים את הסמיכות הבסיסית בין המעוף הניטשאי למרחב המחיה. הייתה לו היכולת להסב את השפה הגרמנית הרגילה לשפה יומרנית וחודרת קרביים.

הסמנטיקה של הרייך השלישי כשפה הייתה ענייה במילים בכלל. העוני היה עוני עקרוני, כאילו השפה נשבעה לעוני המילולי. אך היא הייתה עשירה במילים מיוחדות שהמציאו הנאצים כדי לאפיין את המסר שלהם.

לדוגמא, אי אפשר היה לפתוח בשלהי המלחמה את העיתון בלי לראות את המילה 'פאנאטי' חוזרת על עצמה כתואר חיובי, עד כדי חשק להקיא: 'אמונה פאנאטית', 'רצון פאנאטי', 'דברי הלל פאנאטיים', כאילו שכחו שמילה זאת ציינה תמיד משהו בין המחלה לפשע.

במהלך המלחמה השתנה נוסח הפניה מטעם השלטונות לאזרחים לגוף ראשון יחיד, במקום לשון רבים, כדי ליצור רושם כאילו הפיהרר בעצמו פונה ישירות לכל אזרח.

לסמנטיקה הנאצית היו שימושים רבים בלשון ששימשה את מפעילי אתרי ההשמדה, שהשתמשו בכינויים ובקיצורים רבים, על מנת להסוות את מה שהתחולל שם.

היטלר היה חיקוי של צ'ארלי צ'אפלין. שניהם נולדו באותו היום. צ'אפלין, שהיה מודע לכך שהיטלר הוא חיקוי שלו ותיעב אותו, התייחס לכך באומרו: 'האיש הזה מסוכן מאד. כמוני, הוא מסוגל לעשות כל דבר שהוא מאמין בו'.

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב'מיין קאמפף' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, התאמה בלתי לגיטימית של ההיסטוריה כדי ליצור מניפולציות למטרות פוליטיות, ניאו פגאניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

היטלר נתפש בפנטזיה זאת כגילגולו של קרל הגדול, מיסד האימפריה הרומית הקדושה. היטלר והימלר טיפחו את דמות מנהיג המדינה הטוטאליטרית לשיאים שלא נודעו עד אז. היה זה שילוב של פולחן אישיות עם שלטון דיקטטורי נוקשה.

היטלר ביסודו , לאחר הטרנספורמציה בה עוצב על ידי התעמולה הנאצית, הצטייר לעם הגרמני כדמות הלוחם הארי, רועה צאן מרעיתו האלפיני, המשקיף על הנוף מראש ההר. מלכתחילה זאת דמות מרוחקת ומנותקת, מתבשמת באוויר פסגות קר וצלול, מלאה רעיונות נישאים.

תהליכי הנסיקה והנפילה, התרוממות הרוח והתבוסה, אותם עבר כנער, חיל ופוליטיקאי, גיבשו באישיותו של היטלר את נחישות עיקרון המעוף כמזור מרכזי לנפש. הוא הבין כי כדי לשרוד כפוליטיקאי ואדם הוא חייב לגלם באופן עיקבי דמות המונעת על ידי עקרון זה, שבני אדם רבים הכירו והיזדהו עימו. עליו לבטל את פחד הנפילה שבו ובזולתו. עליו להפוך את ביטול פחד הנפילה לציר מרכזי באישיותו, ועליו לשלב זאת בעמדה פוליטית ואידיאולוגית. עיסוקיו הקודמים במיסטיקה, אמנות, ולאומנות, היוו הכנה טבעית לכך.

היטלר הציע שיטת טיפול בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את השמיים, ואחר כך משחררים אותו בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית מוכחת עפ''י דסולה. החולמים המטופלים מקבלים בקלות רבה את נוכחות המטפל ההילר בחלומותיהם. יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. אנו מועדים בצעד הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלנו, ואין לנו כוח להבין את סודותינו. נדרשת גם סדרת דימויים כדי להוציאנו משגרת יומנו ולהטיסנו למחוזות חדשים, אויריים.

היטלר היה התגלמותה של גרמניה, בכוח 'הפיהרר פרינציפ'. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי ומלא לרצונותיו, ולא תעשה משהו אחר מעבר לכך. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של המדינה הנאצית. 'המדינה היא אני' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט בהיסטוריה. מחלותיו השתקפו בקורות התקופה הנאצית באופן מדויק, ולמעשה כל התקופה הנאצית היא ביטוי של המחלות, התרופות, והטיפולים שקיבל, בקנה מידה עצום.

הטיפול הרפואי שקיבל היטלר מגלה את סוג המעוף הפסיכולוגי שאימץ לעצמו. היה זה מעוף של מכור לסמים. על אף שלא הייתה זאת התמכרות שנועדה באופן ישיר, הרי שתוצאות הלוואי של הטיפול היו בהחלט רצויות להיטלר מבחינה זאת. הוא היה באופוריה מתמדת, בתחושה של התעלות והתנשאות פסיכולוגית כתוצאה מנטילת סמים, ויכול היה לדמות עצמו כסופרמן של ניטשה, אשר התגבר בכוח הרצון על מגבלותיו הגופניות וזכה לגמול שמימי. כך נחשפת התעלומה שמאחורי אישיותו של היטלר היו אלה פשוט הסמים שהחזיקו אותו ערני ותקיף.

בעיקר חשוב לציין בהקשר זה את הביטחון העצמי המופרז, האופטימיות שנבעה מיוהרה, ששימשו בסיס לרבות מההחלטות השגויות שקיבלו הנאצים בנוגע למהלכים הצבאיים והמדיניים. את התהליך הלקוי תארו גם מקורביו הטכנוקרטים כמו ספיר ווון-בילו, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחורי החלטות רבות, כי ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.

הדברים אכן, צומחים. כי עבור אטלס להרים את העולם פירושו דוגמא נוספת של הדימיון הדינאמי. אורח האנרגיות, בדמיון ובמציאות, הוא להתקדם יותר מידי. שרעפי הרצון לעוצמה הם לעולם שרעפי הרצון להיות כל יכול. לסופרמן אין יריבים שקולים. הוא נדון, מבלי יכולת חזרה, לקיום מלא גאווה בפנתיאון הגיבורים האגדתיים, למרות שיתכן ולעולם לא יודה בכך, אפילו לעצמו. זאת היגיינה פנימית, מעשית כמעט כמו ההיגיינה החיצונית.

המטוס, מאזניים מעופפות, ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד לאדם הפורש ידיו. הוא דומה לישו הצלוב. למעשה, ההאנשה של המטוס היא כה ברורה עד שהיא מובנת מאליה, בניגוד להאנשה של רוב העצמים.

ההאנשה הקילה על השימוש הנאצי המניפולטיבי בתעופה. המטוס כדימוי מואנש איפשר לפרוט על נימים רגשיות רבות. ההתחמשות במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית להיראות מוצגים כאנושיים, כהומאניים. היא הייתה מקור לתירוצים, אפשרות לעצב מחדש של הבמה הפוליטית, הצגת האיום הצבאי המוחשי כאלגוריה והזדמנות לחיים טובים יותר. מנהיגי הנאצים זוהו כמושיעי העולם בעזרת המטוסים שבנו, שיצרו את חיל האוויר החזק ביותר.

דימויים שנדמים חסרי משמעות הם בעלי כל היתרונות לחיי החלומות כאשר מתגלים מקורותיהם באגדה הקדמונית. עולם האגדות של הפולקלור הגרמני משתלב היטב בדימויי המעוף. יותר מכך, דימויים גדולים החבויים בתוך פולקלור זה כבעלי משמעות משנית, מקבלים לפתע כנפיים, פורחים למשמעויות חדשות, עצומות, בתוך המתכונת החדשה.

החשוב בין דימויים אלה בגרמניה הנאצית היה דימוי העץ והיער, המזוהים עם החיל, הצבא, המיליטריזם וההקרבה שהגרמנים התבקשו לה. מכאן נמשכים גם דימויי הגזע והשורש, החוסן העממי, המדינה והעם כעץ קוסמי שדרוש לו מרחב מחיה. ברובד נוסף עולים הצורך בחינוך בהתאמה, תפישה קפדנית של סדר ומשמעת, שימוש בגוזמא וכדומה. אין כמו הנפש הגרמנית, ספוגת הרומנטיקה המעשית, לקלוט וליישם זאת. כל אלה על חשבון תורת המוסר. הגרמנים התמסרו לנאציזם בלי תנאים. זה היה קל כל כך להתמסר. הם דמיינו את המאמץ באופן לירי, היתנו את כל הישות ללא סייגים, מבלי להבחין בין שיר לשריר, כמו שמבחינים בכל מאמץ פיזי אחר.

כוח המשיכה והגבהים יוצרים ציר שאליו נקווים דימויים רבים. המישקל הוא גם מימד אווירי. באמצעות תכונת המישקל עצמים מקבלים ערך של גובה. הדימיון קובע, בתענוג רב, איזה עצמים ישקעו או ינסקו. לפועל 'לשקול' יש שתי משמעויות: משמעות פיזיקאלית ומשמעות רוחנית. הוא מציין את הערך הכמותי והערכי כאחד.

כך אפשר היה ליצור סולידאריות גרמנית, רוח העם שטופחה בלי הרף. לפתח פלבאיות, לשלם משכורת מינימאלית, לעודד עבודת כפיים וחברת עבדים, שבהם התאפיינה הכלכלה הנאצית. העזרה הוענקה לאלה המוכנים לשאת בעול. הנושאים בו הונחו על ידי ההשראה שהעניקה התפתחות התעופה, שנדמתה כמבטלת בהדרגה את כוח המשיכה.

הצבא הנאצי התפתח בעיקבות קו מחשבה זה. מקצועות מלחמה רבים ששדה פעולתם הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים. זה תחום ביניים עצום, שהתפשט לכל עבר: צבא היבשה הנאצי נשען על יחידות הסער של האס-אס בעת מתקפות הבזק. חיל ההגנה נגד מטוסים הפך לגדול ומשוכלל, וכדומה.

התעשייה האוירית בין שתי מלחמות העולם התפתחה בעיקר בזכות פיתוחה של מתכת חדשה, האלומיניום, שהתאימה מאד ליצור מטוסים. האלומיניום משקף בתכונותיו: הקלות, החוזק, השיפעה, והצבע, את המימד האנכי האוירי. איין ראנד מתארת בסיפרה 'מרד הנפילים' את אכזבתו של ממציא המתכת מכך שהיא נוצלה בעיקר ליצור מוצרי צריכה המונית כמו כלי בית, במקום לתחומים יוקרתיים.

האוויר הוא הורמון גדילה של המוח. הנאצים פתחו את התעופה באורח אינטנסיבי, ולעולם זה יש איכות מיוחדת, המעצבת מחדש את הנפש. בנסיבות התרבותיות וההיסטוריות שנוצרו, התפתחו בהיטלר, כמו בכל אחד מבני השטן של גרמניה הנאצית, הסימפטומים של תסביך נפוליון. נילס הולגרסן קטן, מרושע, נרקסיסטי, מנותק מסביבתו, הפך להיות המכניזם הפסיכולוגי שלהם.

בשיטה הנאצית ההפכפכנות הייתה תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בכותבו את 'מיין קאמפף', כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה, ואיפשרה מוסר אישי כפול. טכנוקראט על כמו אלברט ספיר יכול היה להיות ראש קטן בתחום אחד, וראש גדול בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית.

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת שמספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. הרוח יוצרת דימויים מצטברים ברורים ביותר מבחינה פסיכולוגית. נראה כי הריק העצום, הנעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה. קול רוחות הזעם יוצר ממש מפלצות אוויריות.

אם עוקבים אחר חולמי תורות היקום הגדולים ביצירות דימיונם, מגלים תכופות מתן תוקף אומץ לכעס. הכעס תוקף את העבודה שיש לעשותה. כאילו בדרך התגרות, העולם נוצר באמצעות כעס. הכעס מניח את היסודות לישות הדינאמית. כעס הוא הפעולה שבאמצעותה הישות מתחילה. הצעקה יוצרת דימויים; דיבור, ומחשבה.

צלב הקרס המסתחרר, הדומה בצורתו למדחף המטוס, הפך בדרך זאת אצל הנאצים למודל חשיבה ופעולה כאחד, ששילב את המושגים הפסיכולוגיים 'עתיד', 'מהירות', ו'פקודה', עם התממשותם בפועל בעולם התעופתי שיצרו. המדיום הפך למסר.

היטלר ואנשיו עשו שימוש חלוצי בטכנולוגיה של אותה התקופה, הרדיו, הקולנוע, והמטוס. את מסעי הבחירות הגורליים של 1931 - 1933 ליוו מסעות תעמולה בהן טס היטלר במטוס מקצה אחד של המדינה עד קצה, ונאם בפני ההמונים. היטלר נאם במאות אסיפות המונים, לעתים מול עשרות אלפי אנשים במשך ימים ספורים, דבר שלא היה מתאפשר בתקופה שלפני המטוס, שלא עלה על דעת יריביו, ושאיפשר לו חשיפה בלתי אמצעית בפני מיליוני גרמנים, בערים הגדולות ובערי השדה.

גבלס סיפק רדיו משוכלל כמעט בחינם לכול אזרח ויצר בכך את המגבר האידיאלי לקולו של אדונו.

ביסוד תפישת הזמן של הנאצים עמד הרצון לממש את האידיאולוגיה. לכן המושג הראשוני בתחום זה היה 'העתיד'. היה זה מושג תרבותי, שהנאצים אימצו אותו כחלק מזהותם. 'העתיד שייך לנו', שרו הצעירים הגרמנים, והם היו מוכנים להקריב את ההווה לשם כך. התקציב הגרמני הוקדש ברובו לפיתוח: כלי נשק חדישים, אוטוסטראדות, חינוך. לחשיבה התכופה על העתיד הורוד היו השלכות על הנפש, אשר התמלאה בתקווה: הריאות של הנאצים הצעירים התמלאו אוויר ולכוח גופם נוספה רציפות.

הנאצים רצו לממש את האידיאולוגיה שלהם במהירות הרבה ביותר, תוך שנים ספורות, מה שמעיד על כך שבתפישת הזמן של הנאצים הייתה המהירות מרכיב חשוב נוסף. 'מהירות', או 'שנל', הפכה להיות הביטוי הביצועי של האידיאולוגיה הנאצית. הדרך בה התפישה המופשטת של 'העתיד' הפכה למוחשית, ונערכה בלוחות זמנים.

תפישת מהירות מוחשית זאת הצטרך היטלר להחיל על האזרחים באמצעות טכנולוגיה של השלטת זמן. הפקודה הצבאית הישירה שמשה ככלי החשוב ביותר בתחום זה.

התנועה הנאצית אימצה את 'עיקרון הפיהרר', והאס-אס את הסיסמא 'נאמנותי היא כבודי', כדרך המרכזית להתפתחות. פרוש העקרונות היה: ליכוד השורות תחת מנהיג ומבנה חזקים והדוקים, כך שתוכל להיות תגובה מידית של כל החברים לכל תנועה של המנהיג האוחז בהגה. היטלר נערץ כאל שתבע וקיבל, את הצייתנות המוחלטת.

כל אלה השתלבו באהבת הסדר והנכונות לציות הטבועים באומה הגרמנית. התבטלו בה הרצון, המחשבה והעשייה החופשית. הדגל השחור התנוסס, אך עוקץ הפקודה ננעץ בכל האזרחים באמצעות הדיקטטורה שקיבלו מרצון על עצמם.

ג'ונתן מרטין תיאר, בסרט של ערוץ ההיסטוריה משנת 2002, את כלי הנשק הסודיים של הנאצים, והראה בדרך זאת מה רבה הייתה חשיבותו של עולם התעופה לגרמניה הנאצית.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה היה היטלר נואש, והתחיל להשתמש באחדים מכלי הנשק המוזרים ביותר שפותחו מאז ומעולם. כלי נשק טכנולוגיים מתקדמים וסודיים על כך, כד שאפילו כיום נותר ייעודם האמיתי בגדר תעלומה. היה זה ארסנל של כושר המצאה וטרוף. בעולם הטכנולוגיה הנאצית לא היה רעיון שנתפש כפנטסטי מכדי לשקול אותו. אחדים מכלי הנשק המהפכניים וההרסניים ביותר של המאה העשרים מקורם בגרמניה הנאצית. בין המפורסמים שבהם נמנים: מסרשמידט אמ-אי 262, מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם, הפצצה המעופפת וי-1, קודמתן של טילי השיוט בני זמננו, הוי-2, הטיל הבליסטי הראשון בעולם. כולם תוארו בהרחבה בספר זה, אך הם רק קצה הקרחון.

סך הכול ההשקעה בכלי הנשק הפלאיים בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת זאת שבתחום התעופה.

המחקר הצבאי הנאצי החל דרכו בסודיות גמורה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטמצמו הכוחות המזוינים הגרמנים במידה ניכרת. השימוש בטנקים, בארטילריה, במטוסי קרב ובספינות מלחמה נאסר עליהם. תנאי חוזה ורסאיי היו שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים את כלי הנשק הללו, יש להן הזכות לתקוף. לכן התנהל המחקר הצבאי הגרמני במסווים שונים. טייסי הקרב התאמנו בדאונים של 'מועדוני טיס'.

אחד מכלי הנשק הפלאיים הראשונים של היטלר היה דאון שהיה אחד מכל הטיס הגדולים ביותר שנבנו אי פעם. מאות ממנו נבנו, אך בשל סרבולו ושבירותו הוא זכה להצלחה מבצעית מוגבלת.

כשהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית הוא ידע שיש לו יכולת מוגבלת לפגוע. ניו-יורק הייתה מרוחקת מידי, אפילו עבור המפציצים הגרמנים ארוכי הטווח ביותר. אולם אחדים מיצרני המטוסים הנאצים ניסו לשנות זאת, באמצעות מפציצים ארוכי טווח.

לנאצים היה מפציץ ארוך טווח, שרקטות דלק מוצק האיצו אותו בהמראה. הוא נשא דלק בכמות שאפשרה לו לטוס לניו-יורק וחזרה, טיסה של כשלושים שעות, עם מטען פצצות של שלוש טונות. המטוס ביצע טיסות ניסוי, אך התגלו בעיות בפיתוח והמטוס לא נעשה מבצעי לעולם.

מהפכני ממנו היה המפציץ הטרנסאטלנטי שתוכנן עם מנוע סילון וכנף דלתא. מהירותו עלתה על 800 קמ''ש. הוא היה חמוש ב-4 תותחי 30 מ''מ ונשא 900 קג' פצצות. הוא היה מוכן ליצור, אולם המלחמה הסתיימה קודם לכן.

1942 הייתה שנת מפנה בתולדות הטכנולוגיה הצבאית הנאצית. מכונת המלחמה המנצחת של היטלר התחילה לחרוק. בחזית המזרחית בלמו חורף קשה ומר והתנגדות סובייטית נחושה את התקדמותה הדרמטית של גרמניה. בשערי סטלינגרד הגרמנים הובסו. משנת 1942 ואילך כתשו המפציצים הבריטים והאמריקנים את גרמניה, באכזריות הולכת וגוברת. נראה היה כי העליונות האוירית תכריע את המערכה. המתקפות העלו את חמתו של היטלר והוא הורה לחיל האויר שלו להשיב מלחמה שערה.

הלופטוואפה, בפיקודו של הרמן גרינג, הזמין מטוסי קרב זולים מגביהי טוס. המדענים הנאצים פיתחו מספר דגמים של מטוסי קרב מעץ לבוד, המונעים במנוע רקטי. הם קיוו שזאת התשובה. הדגם המוצלח מביניהם, שהפך למבצעי הוא ה'קומט'.

בשנת 1942 התבצעה טיסת הניסוי הראשונה. היה זה דאון עץ המונע במנוע רקטי שהיה מסוגל להביאו לגובה של 40,000 רגל תוך שלוש דקות, כדי לצלול לאחר מכן בדאייה למטרתו. טייס הניסוי שבר את שיא המהירות העולמי והגיע ל-992 קמ''ש. המטוס נעשה מבצעי באוגוסט 1944. סך הכול יוצרו כ-300 מטוסים אולם בגלל המורכבות של תפעול המטוס ומספריו המוגבלים הוא לא נעשה יעיל מעולם. רק תריסר מפציצים אמריקניים הופלו על ידו עד תום המלחמה.

בשנת 1941 התחילה העבודה על טילי קרקע-אויר גרמניים. ה'שמטרלינג' היה טיל הקרקע-אויר הראשון בעולם. אולם עד שהושלמו הניסויים, בסוף 1944, כבר מאוחר מכדי להכניס את הטיל ליצור פעיל. הנאצים פיתחו דגם נוסף של טיל קרקע אויר אשר נשלט בעזרת גלי רדיו והונחה באמצעות מערכת מכ''ם.

הפצצה המונחית מהאויר הנאצית, קודמתן של 'הפצצות החכמות' בנות זמננו, הייתה כלי הנשק מוצלח יותר. היא הוטלה ממטוס, והונחתה לטווח של כעשרה קמ' באמצעות גלי רדיו ובניטור ההתקדמות באמצעות מצלמת טלוויזיה המותקנת בראש הפצצה. השתמשו בפצצות אלה מספר פעמים, בפרט להטבעת אוניות מערכה. ביניהן מפורסמת הטבעת הצי האיטלקי בתשיעי לספטמבר 1943, לאחר שהיטלר זעם על כניעת איטליה.

היצירתיות ההנדסית הנאצית העלתה את תכנון כלי הנשק לרמה חדשה. ניסו הכול, והתוצאות יצרו מהפכה בטכנולוגית המלחמה, והעלו את כושר ההרס הנאצי לגבהים חדשים.

בשעה שבעלות הברית הלמו בשערי הרייך השלישי, המשיכו המדענים הנאצים לפרוץ את גבולות הטכנולוגיה. אחד הרעיונות שהביאו למהפכה בעולם הטיס היה כלי טיס בעל כנף מסתובבת, המסוק, שעמד לעבור משלב הניסוי לשלב המבצעי.

העבודה החלוצית החלה עוד בשנות ה-30 המוקדמות, וגרמניה הנאצית נמצאה בחזית הפיתוח העולמית בתחום זה. הדגם הראשון, שהיה בעל רוטור כפול והתרוממותו נשלטה בעזרת כיוון שיפועי להבי הרוטור, קבע שיאי מהירות וגובה בתחומו. הנאצים המשיכו בפיתוח גירסה מבצעית. בשנת 1944 נכנסה לשרות גירסה מתקדמת של המסוק, המוכר בכינוי 'קייט'. הוא צויד במנוע חזק ויכולת הנשיאה הכוללת שלו הייתה טונה ורבע, או תריסר חיילים על ציודם המלא. הוא התאים מאד לפעילות באזורים הרריים בהם דרכי הגישה מוגבלות. שלושים מסוקים כאלה הוזמנו למשימות סיור נגד צוללות. אולם בעלות הברית הנחיתו מתקפת פתע על מפעלי היצור, והטכנולוגיה הנאצית הפכה לאפר.

המסוק המרשים ביותר במראהו מבין כל המסוקים הגרמניים. היה אף-אל 282. היה זה היה מסוק חד מושבי בעל תא טיס פתוח ורוטור אחד. הטווח שלו 300 קמ', והוא היה מסוגל לטוס במהירות של 145 קמ''ש בגובה 10,000 רגל. הוא היה יציב מאד ובעל כושר תמרון מעולה. לו היה לו כוח אש, הוא היה יכול להיות אבי מסוק התקיפה. זה ללא ספק המהפכני במסוקים הנאציים. המנוע מוקם מאחורי תא הטיס וכך התפנה מקום לשדה הראיה שלו. הוזמנו 1,000 מסוקים מדגם זה. אך בדומה למסוק ה'קייט', בעלות הברית הפכו את מפעלי היצור לעיי חורבות.

בחודשי המלחמה האחרונים הגיעו דיווחים על אחדים מכל הנשק המיסתוריים ביותר שהופעלו אי פעם. לא ברור היה אם מדובר בכלי נשק ממש או רק באב טיפוס אקזוטי. הם נקראו 'מטוסי פו', כינוי ל- UFO, עצמים מעופפים בלתי מזוהים.

בחודש ינואר 1945, התפרסמה כתבה בניו יורק: 'עצמים צבעוניים מסתוריים דמויי כדור טסים לצד כנפיהם של מטוסי קרב אמריקניים, בעת משימות חדירה לגרמניה. הטייסים נתקלים בנשק מסתורי זה כבר יותר מחודש בטיסות הלילה שלהם. טייס בחה''א האמריקני מתאר אחד מהם שרדף אחריו בעמק הריין: פניתי ימינה ושני כדורי אש פנו יחד איתי. מהירותנו הייתה 429 קמ''ש, והכדורים המשיכו להדביק אותנו.'

יתכן שעצמים אלה היו כדורי זכוכית זוהרים שהופעלו בשלט רחוק. האס-אס תכנן אותם במטרה להסיח את דעתם של טייסי בעלות הברית, ולשבש את הטיסה במבנה בעת תקיפה.

יתכן שמדענים נאציים פתחו נשק אוירי מוזר עוד יותר. דו''ח של הסי-אי-איי משנת 1954 מצטט ראיון בעיתון גרמני עם מהנדס טייס נאצי מומחה, שדיבר על בניית צלחות מעופות ניסיוניות. לדבריו, בשנת 1945 נכח בהמראת הצלחת המעופפת המאוישת הראשונה, שהגיעה למהירות 2,000 קמ''ש בתוך שלוש דקות.

לפי הדו''ח השמידו הגרמנים את מיזם הצלחת המעופפת כשהכוחות הסובייטים כבשו את פראג. אולם מהנדסים ומדענים נאצים רבים נשבו בידי בעלות הברית בתום המלחמה והובאו לאמריקה. יתכן כי מדענים נאצים לשעבר הם שיצרו, ואחר כך ניסו, כל טיס דמויי צלחות מעופפות בצפון אמריקה. יתכן כי הם האחראים לעלייה הפתאומית בצפייה בצלחות מעופפות אחרי 1945.

אפשר שהממשל האמריקני, שניצב בפני המלחמה הקרה, הסתיר את המכונות הללו במעטה סודיות. קיימת האפשרות המדהימה כי החתירה של היטלר להשגת כלי נשק סודיים שיכריעו את המלחמה הסתיימה באחד החששות המפורסמים ביותר של עידן המלחמה הקרה: פלישת צלחות מעופפות.

הצלחות המעופפות הן כלי תעופה שצביונו חורג מגבולות המעשי, והופך לנושא לפנטזיה. התרבות הפופולארית המודרנית מלאה ספרות בנושאי עצמים בלתי מזוהים, טיסות בעל מימד, קשרים עם חוצנים ומדע בידיוני כזה או אחר.

אין ספק שמיזם זה היה אחד הקלפים החזקים ביותר שהחזיק היטלר בצמוד לחזהו, ולכן אחד המניעים המובילים לביטחונו בהצלחת הפתרון הסופי עד לרגעי המלחמה האחרונים.

המחשבה שהמידע על צלחות מעופפות נאציות צונזר, בשעה שלנושא זה יש תהודה כה רבה ביצירות המדע הבידיוני הפופולארי, עלולה להוות מקור לטראומה בקרב הדור של בני הניצולים, וכל הדור של אחרי המלחמה בכלל. לנושא יש היבט ערכי לא פחות מאשר מבצעי.

למרות שהמדענים הנאצים תכננו כלי נשק רבים בעל פוטנציאל קטלני, התגלו אלה לרוב כבלתי אפקטיביים בשדה הקרב.

הסיבה לכך טמונה בביורוקרטיה, באגו ובמשחקי המחשבה של האדם הרצה וכמעט הצליח לכבוש את העולם.

כמעט כל אחד מכלי הנשק המהפכניים יכול היה להלכה להפוך את הנאצים למנצחים במלחמה. אולם הם היו רבים מידי, ולכן כולם הגיעו מאוחר מידי ובמספרים קטנים מידי. חוסר היכולת לקדם את כלי הנשק הפלאיים מקווי היצור לשדה הקרב מצביע על כשל ניהולי חמור. אחת הסיבות לכך הייתה עצם טיבו של המשטר הנאצי. על אף שהיו לה מדענים מבריקים, הכלכלה והתעשייה של גרמניה התנהלו בצורה כאוטית. סיעות בצבא התחרו ביניהן, במקום שישתפו פעולה. היטלר עודד זאת, כדי שאיש לא יצליח להתחזק יתר על המידה ויאיים עליו.

באותו מוח דיקטטורי שידע הכול על הכול, התרוצצו בו זמנית פרטי נשקי הפלא ושנאת היהודים הגוברת. היה זה תמהיל נפשי מיוחד, בו המרכיבים השונים הזינו זה את זה באמצעות פסיכולוגית המעוף.

· אלברט איינשטיין - האור הפנימי

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה גילו כוחות הברית כי האס-אס הכין רשימה של אינטלקטואלים ופוליטיקאים שהיו מיועדים לחיסול מידי לאחר כיבוש אנגליה. השם ה.ג'י. וולס הופיע במקום גבוה ברשימה, תחת הפשע 'סוציאליסט'. וולס, כנשיא אגודה בינלאומית חשובה של אנשי עט, הרגיז את הנאצים כשהרחיק מהאגודה את הסניף הגרמני שלה עוד בשנת 1934.

וולס ידוע כסופר המדע הבידיוני החשוב ביותר. בספר משנת 1901 ניסה לחזות כיצד יראה העולם בשנת 2000. חיזוייו המוצלחים כללו את הרכבת והמכונית כגורמים לתפוצת אוכלוסיה מהערים לפרברים, המתירנות המינית, התבוסה של המיליטריזם הגרמני, וקיום האיחוד האירופי. אך הוא לא חזה את המצאת המטוס, וחשב כי לא תבוא לפני שנת 1950.

הטיסה הראשונה במטוס נעשתה שנתיים בלבד לאחר פירסום הספר, בשנת 1903, על ידי האחים רייט מארצות הברית.

אלברט איינשטיין התעצל בלימודיו בפוליטכניקום בציריך בשנים האחרונות של המאה התשע עשרה. הוא עבר תהליך התבגרות במשרד הפטנטים בציריך.

בשנת 1902 מתה ילדתו של איינשטיין ממילווה אהובתו, ובאותה שנה גם חלה אנושות אביו של איינשטיין, הרמן. איינשטיין למד על אכזריות החיים. הדבר היה טראומה עבורו.

בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה, כאשר תהודת ההמצאה מרעישה יותר ויותר את נפשו של כל אדם בתבל, פירסם איינשטיין, בשנה המופלאה של חייו, את ארבעת החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם.

קרוב לודאי שהוא עקב בעניין רב אחרי הניסיונות הקודמים הכושלים, החוזרים ונשנים, של האדם להמריא באמצעות מכונה הכבדה מאוויר.

התפתחות המצאת המטוס והתפתחותו הפנימית של איינשטיין היו שני תהליכים שהתרחשו בו זמנית והשפיעו זה על זה.

רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט תכננו את מטוסיהם כחיקוי לציפור, ובנו להם כנפיים שחובטות באויר בדומה לכנפי הציפור.

האווירודינאמיקה היא עד היום מדע מאתגר ביותר, שעדיין רב בו המיסתורין, בדומה לפיזיקה התיאורטית. התפתחות התעופה לא נעשתה תחת דיסציפלינות אקדמיות. המטוס היה פרי המצאת אנשים פשוטים.

המשמעות של טיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. היא יצרה מציאות עולמית חדשה. איינשטיין השליך זאת לתגלית המהפכנית של מהירות האור הקבועה. מעתה ואילך יתפתחו שתי הדיסציפלינות במקביל. המטוסים בעלי הכנף הקבועה ישתכללו ויהפכו לאמצעי התחבורה שישתלט על העולם, ובדומה לכך ישכלל איינשטיין את רעיון מהירות האור הקבועה לכלל תפישת עולם פיזיקאלית דומיננטית.

יתכן ויש יחסי גומלין ישירים יותר בין נוסחאות האווירודינמיקה המעשית לנוסחאות הפיזיקה התיאורטית. איינשטייין עצמו המציא פרופיל כנף אויר ודינאמי שהיה מבוסס על ההנחה שככל שהקימור העליון של הפרופיל הוא גדול יותר, יהיה כושר העילוי של הכנף גדול יותר. הנחה זאת התבררה כמוטעית.

איינשטיין חזר והצהיר במהלך כל חייו כי כל שעשה היה להציג את המציאות הנראית לעין בשפה פשוטה יותר מאשר תוארה עד כה, וכי כל סודו היה שנותר ילד בנפשו גם בהתבגרותו. המסקנה היא כי ניחן בנפש בריאה, בעלת אנרגיה רוחנית מפותחת.

איינשטיין תיאר את זיקתו העזה ליהדות בגיל ההתבגרות. בהיותו נער שמר בקפידה על מצוות היהדות, בסביבה היהודית-רפורמית והקתולית בה התחנך. הוא אף חיבר תפילות משלו. מקורות היהדות הפכו למקור השראה רב ערך עבורו לכל ימיו.

לאחר התקופה הדתית עבר איינשטיין להתעניינות במדע, בהשפעת אנציקלופדיה מדעית מצוירת שהביאו לו. ערכי האנציקלופדיה התמקדו בתיאור הקשר בין הביולוגיה לפיזיקה, כלומר בעקרונות הפיזיקאליים והכימיים העומדים בבסיס התופעות הביולוגיות.

אחת התופעות המרכזיות בתחום זה היא תהליך הפוטוסינתזה בצמחים, לפיו חיידקים חד-תאיים המצויים מראשית בריאת החיים הופכים את אור השמש לחמצן, ויוצרים את האטמוספירה.

היסוד לחשיבה המדעית המקובלת בתקופתו של איינשטיין הייתה המשוואה הראשונה של ניוטון לפיה שני גופים נמשכים זה לזה ביחס ישר לגודלם וביחס הפוך למרחק ביניהם. זאת הנוסחא שמתארת את סדר העולם כמו שהוא נראה לעין. היא נתנה את ההשראה לניסוחים מרכזיים בענפי מדע נוספים כמו מבנה האישיות בפסיכולוגיה אצל פרויד אבי הפסיכואנליזה, ומרכזי הכובד הגיאוגרפיים אצל קרל האושופר הוגה מרחב המחיה.

ניוטון אמר שכשיש לנו שתי מסות פועל ביניהן כוח משיכה, אבל לא הסביר מדוע הכוח הזה קיים ובעולמו נותרו המסה וכוח המשיכה שתי ישויות נפרדות. איינשטיין יאחד בין החומר לאנרגיה בדומה לתהליך הפוטוסינתזה המאחד בין הפיזיקה לביולוגיה.

אביו של איינשטיין היה מהנדס חשמל שעסק בפיתוח ובהפצת מקור האנרגיה החדש לגופים מסחריים בגרמניה. האלקטרו מגנטיזם היה התחום בו יצור איינשטיין את הסינתזה המדעית הגדולה.

סינתזה זאת תהיה בדוגמת הסינתזה השירית שמתאר בשלארד את האיחוד הדינאמי בין מה שמאיר ומה שמרומם, בקובעו כי אותה פעולת תבונת האדם מושכת אותנו הן לאור והן לגובה.

חווית ההארה המדעית הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. החיבור בין האור הפנימי לחיצוני לבש אצלו בדרך זאת ביטוי עז. אין ספק שהקרן נעה ממקור פנימי בתוכו אל מקום חיצוני מרוחק עד אינסוף.

על פי תורות ההארה המזרחיות, ניתן לתאר חוויה זאת כגילוי ציר האנרגיה האנכי שעובר לאורך גוף האדם בעמוד השידרה. ציר אנרגיה זה הוא בעל העוצמה הרבה ביותר, וככזה מקביל לקביעה המדעית המהפכנית של אותה תקופה, לפיה האור הוא גל שמהירותו המדהימה קבועה בכל היקום. עבור איינשטיין היה זה ביטוי של האחדות האלוהית, חווית השבת, כמו שמתבטאת בסידור התפילה בתפילות כמו לכה דודי ואחרות.

תפילת 'כגוונא' בתרגום לעברית:

כמו שלמעלה מתייחדים באחד, אף כאן למטה השבת מתייחדת בסוד של אחד, כדי להיות עימהם למעלה אחד כנגד אחד.

הקב''ה אינו יושב על כסא כבודו עד שגם היא נעשית בסוד אחד כמוהו, להיות אחד באחד, והרי העמדנו הסוד של ה' אחד ושמו אחד.

סוד השבת, היא השבת שנתייחדה בסוד אחד, הוא שישרה עליה הסוד של אחד בתפילה של כניסת השבת. שהרי נתייחד כסא הכבוד הקדוש בסוד של אחד, וניתקן שישרה עליה המלך הקדוש העליון. כשנכנסת השבת היא מתייחדת ונפרדת מהסיטרא אחרא, וכל הדינים עוברים ממנה, והיא נשארת בייחוד האור הקדוש, ומתעטרת בעיטורים רבים למען המלך הקדוש. וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין כולם בורחים ומסתלקים ממנה, ואין שלטון אחר בכול העולמות. ופניה מאירים באור העליון, ומתעטרת למטה בעם הקדוש, וכולם מתעטרים בנשמות חדשות. כמו בתחילת התפילה כשמברכים אותה בחדווה ובמאור פנים.

איינשטיין עבר מפסיכולוגית כוח המשיכה, השילוש הקדוש הניוטוני, לפסיכולוגית הייחוד של האור, כבסיס לתיאור המציאות הפיזיקאלית.

ניוטון לא זכה לתאר את המהות שמאחדת בין כוכבי הלכת לכוח המשיכה שלהם, ואיינשטיין יהיה זה שיעשה זאת. האור ישמש עבורו מקור השראה לאיחוד בין חומר לאנרגיה.

מכאן ואילך יעסוק איינשטיין כול חייו באותו ציר אנרגיה בלתי מתכלה, האור, באופן אינטואיטיבי, פנימי וחיצוני כאחד.

לאיינשטיין היו שלושה שלבים של התפתחות התודעה במהלך הקריירה המדעית שלו:

א. התפישה שהמציאות היא סובייקטיבית כולה, למעט מהירות האור. זאת תורת היחסות הפרטית.

ב. האחדה של תפישה זאת בתפישת 'היקום המעוקם'. זאת תורת היחסות הכללית.

ג. התחברות לתורת הקוונטים. זאת תורת המעבר בין עולמות.

מהלך מדעי זה דומה מאד למהלכי התפתחות רוחניים כמו שמוצגים בפסיכולוגיה האלטרנטיבית הפופולארית

בין השלבים חיברו נקודות חיבור, הארות ותובנות, שדומות לנקודות המפגש בין ציר האנרגיה הרוחני המרכזי-אנכי עם צירי האנרגיה המשניים-רוחביים.

ההארה הראשונה שהסיק איינשטיין בבגרותו המדעית, לאחר שסיים את הפוליטכניקום ומצא עבודה במשרד הפטנטים, תאמה להארה של הרכיבה על קרן האור. היא קובעת שמכיוון שציר האור הוא שווה בעוצמתו לכל אורכו, הרי המציאות כולה סובבת סביבו, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם.

החוויה בנדון שעבר איינשטיין דומה לזאת שאנו חשים כשאנו נמצאים בהיכל מלא אור יקרות, כדוגמת היכל תפילה, בו אנו עוסקים בהגות אישית. כשאנו מביטים סביב, אנו חשים כי כל תוכנו משתנה לנוכח האורות שנישארים קבועים במקומם. מהירות האור בלבד היא קבועה, והיא ציר שסביבו סובבת כל המציאות כולה. ראשו של האדם הנמצא בהיכל מלא אור יקרות נעשה סחרחר ותודעתו מתחלפת לנוכח החיזיון.

תיאור מקביל לחוויתו של איינשטיין מתחום הציור הקלאסי יהיה של דרך ציוריהם של ציירים כמו רמברנדט וטרנר, שהאור ביצירותיהם הוא אור עוטף, שמקורו פנימי וחיצוני כאחד.

גדולתו של איינשטיין הייתה בתרגום זרם התודעה למציאות הפיזיקאלית -קוסמית, שניתן להוכיחה באמצעות ניסויים מדעיים.

קרן האור של איינשטיין היא בתחילה אופקית או אלכסונית. עם התפתחותו הרוחנית היא תהפוך זמנית לאנכית. למעשה, רוב מהלך התפתחותו הרוחנית של איינשטיין היה התמודדות עם ההיבט האנכי של האור, דהיינו שילובו בכוח המשיכה. הוא עשה זאת באמצעות רעיון השקילות המפורסם, אך קודם לכן היה עליו לקבוע את האור כחומר.

קביעת האור כחומר הייתה המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין. בהשלכה למציאות הרוחנית, כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה גם בעצם הבסיס של האדם וגם בראשו, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו.

התפישה שלפיה איינשטיין תופש את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל מתוארת אצל גסטון בשלארד ב'אויר וחלומות' כתיאור ציפור העפרוני:

הפילוסוף עשוי להציע תיאורית קוונטים להסברת העפרוני. הוא יפרסם כי באמצעות תהודה אנו מגיעים להכרת העפרוני. לא ניתן לתארו צורנית תוך התייחסות לתפישת הדימויים החזותיים. תיאור דינאמי של העפרוני מצייר עולם מתעורר שבשלב מסוים גם שר. אך תכלה זמנך לריק אם תנסה לתפוש עולם זה בנקודת מוצאו, בה קיומו מתפשט ממילא. תכלה זמנך לריק אם תנסה לנתחו, באשר הוא סינתזת ישות והתהוות טהורה, מעוף ושיר.

העפרוני הוא ציפור מופשטת שהלכה לאיבוד בגבהים ואור השמש. הוא אינו קיים אפילו לעיני הצייר. הוא קטן מכדי להיות באותו קנה-מידה של הנוף. בהיותו בצבע השדות החרושים, הוא אינו מוסיף אף פרח לאדמת הסתיו. כך שלעפרוני, הממלא תפקיד כה גדול בנופים הספרותיים, אין כל מקום באלה שיוצרים הציירים.

הציפור שמלבושה כה עלוב אך היא עשירה כל כך בליבה ושיריה, נעשית מיד לתיאור אופי מוסרי. העפרוני הינו ויהיה תמיד נפש-האדם. העפרוני לובש מעיל אפור, בגדי-העבודה הדהויים שלובשים לעבודת השדה, האצילה והחשובה ביותר, המשולמת והמוערכת פחות מכל עבודה. העפרוני יהיה תמיד בן-לוויתו של עובד-האדמה. הוא בן התלמים והשדות.

תיאור העפרוני משמעו נטישת משימת התיאור. פירושה למצוא יופי שאינו בר-תיאור. המשוררים מציגים את העפרוני תוך סירוב לתארו. זה אינו העפרוני ששר, זאת ציפור בצבע האינסוף. הוא קל ובלתי נראה. הוא ניקרע בהצלחה מידית מהאדמה בה ניפגש. בקריאתו אין מאומה. היא אינה גואלת; היא חירות מתחילתה. יש צליל על-טיבעי בכל תו משיריו. ניתן לומר לגביו: אתה שר, לפיכך אתה עף. עוצמת שיר העפרוני נראית גוברת ככל שהציפור מגביהה.

השיר מלא חיים ומסתורי בעת ובעונה אחת. כאשר הוא בגובה כמטר מעל הקרקע, באור השמש, העפרוני יוצר תעלות אבק. דמותו רוטטת כסלסולי קולו; אנו רואים אותו נעלם אל האור. כדי לתת צורה לבלתי נראה מדהים זה, האם לא ניתן להביא אל השירה את סינתזת המחשבה המדעית הגדולה לפיה, בחלל השירי, העפרוני הוא גופיף בלתי נראה המלווה בגל שמחה.

הוא סינתזת ישות והתהוות טהורה, מעוף ושיר. שירו העליז, הקל, חסר המאמץ, נדמה כשמחת נפש בלתי נראית הרוצה לנחם את העולם. זאת רינה קוסמית, רינה חסרת גוף, רינה שתמיד חדשה בהתגלותה. באמצעות הכללת התקווה בשירה, העפרוני יוצר אותה. העפרוני הוא גם נביא וגם רופא

איינשטיין יצר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים. מושג הכבידה שווה אצל איינשטיין למושג התאוצה, וזהו עיקרון השקילות. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה.

עיקרון השקילות היה המחשבה המשמחת ביותר שצצה בראשו אי פעם. הוא ישב בכורסא ופתאום חשב: אדם הנופל נפילה חופשית אינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה.

מחשבה זאת העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת הכבידה שלו. תורה שהיא עד היום הדרך הנפלאה ביותר לאירגון מחשבתנו על מהות היקום.

איינשטיין התלהב מאד מעבודתו, כאשר גילה שהתיאוריה שלו ניבאה במדויק את מסלולו של כוכב הלכת מרקורי.

הטיסה במטוס קרובה לעיקרון השקילות. לפני הטיסה במטוס יש לאדם קיום כבידתי אישי מקומי. האדם שטס יוצא ממצב הכבידה של המקום בו הוא נמצא, עולה למטוס וטס למקום אחר. הוא מוצא את עצמו בסוף הטיסה באותו מצב תודעה, למרות שהמטוס האיץ ותוך שעות אחדות הוא נמצא במרחק של אלפי קילומטרים מהמקום ממנו המריא. אדם יכול לנוע במהירות רבה בין בקצווי תבל ועדיין יישאר אותו אדם. השקילות, כמו המטוס, היא כמאזניים המעופפות מקצה העולם ועד קצהו.

רעיון המאזניים הפנימיות הפרושות עד קצות היקום העניק לאיינשטיין נקודת אחיזה חדשה בתודעה, ועובד בשיכלו עד שהפך לתורת היחסות המלאה.

לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש על ידי הגוף השני שנמצא באותו מרחב עקום ככוח משיכה.

היקום המעוות של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר.

היטלר התמנה לקנצלר גרמניה ב-30 לינואר 1933. מהר מאוד הופיע גל הטרור הברוטאלי של הנאצים כלפי אינטלקטואלים יהודים.

איינשטיין היה באותה תקופה בביקור בארה"ב. הוא החליט כי: 'לאור היטלר אני לא מעז לדרוך על אדמת גרמניה'.

לאחר עלית הנאציזם לשלטון אינשטיין התכונן למאבק הארוך כדי להציל את אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. אינשטיין נסע לקונסוליה הגרמנית בבריסל במרץ 1933 שם השיב את הדרכון שלו והכריז שהוא מוותר על האזרחות הגרמנית.

כמוכן הוא נתן שתי הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי והוא האשים את הפעולות הברוטאליות שננקטו על ידי הממשלה הנאצית כנגד האזרחים היהודים.

אינשטיין אמר: 'כל עוד יש לי חופש בעניין, אחיה רק במדינה בה שוררים חופש אזרחי, סובלנות, ושוויון של כל האזרחים בפני החוק. תנאים אלה לא קיימים בגרמניה בזמן הנוכחי.'

כתוצאה מפעולותיו נגדם בעודו בארצות הברית, הנאצים פשטו על הבית שלו בקאפוט, גרמניה. הם עיקלו את סירת המפרש האהובה שלו. לאיינשטיין לא היה יותר לגור. הקונסול הגרמני בניו יורק, שהיה חברו מברלין, הזהיר אותו שלא ישוב לגרמניה. 'הם יסחבו אותך ברחובות בשיער' הוא הזהירו. לגרמניה הוא כבר לא שב לעולם.

שפתו הברורה והחזקה של אינשטיין עוררה תגובה הרבה מעבר לסביבה הפוליטית הקונבנציונאלית. אינשטיין הגיש מכתב התפטרות לאקדמיה הפרוסית למדעים היוקרתית, שהייתה ידועה עד אז במסורת הניטראליות הפוליטית שלה. אינשטיין כתב: 'תלות בממשלה הפרוסית הוא משהו שבנסיבות הנוכחיות אני חש כבלתי נסבל'.

אינשטיין הפך לשנוא נפשה של העיתונות הנאצית, שהרגישה חופשית להתקיפו ללא רחם. הנאצים כעסו שאיינשטיין ויתר על האזרחות והתפטר מהאקדמיה בטרם הם סילקו אותו ראשונים. המזכיר אוהד הנאצים של האקדמיה הפרוסית למדעים, שבמילא כבר הייתה משוחדת, הוציא הכרזה ציבורית לעיתונות בה האקדמיה מצטערת על כי החבר המפורסם שהתפטר משתתף ב'עיסוקים אכזריים' ובפעילויות בתעמולות בארצות זרות'. האקדמיה סיכמה את הכרזתה באומרה שעקב התנהגות בלתי מקובלת זאת מבחינה פוליטית לאקדמיה הפרוסית למדעים 'אין כל סיבה להתחרט על החלטתו של אינשטיין להתפטר.' כאשר נודע לאיינשטיין על הכרזה זו הוא נדהם והגן בלהט על מעשיו בהאשימו את העיתונות הגרמנית בכך שהציגה גרסה מעוותת של השקפותיו.

איינשטיין הוטרד מאוד מהדיכוי של היהודים והלא יהודים כאחד. הוא מחה על הרדיפות האלה, למשל בראיון רדיו בשנת 1935:

'ידוע היטב שהפאשיזם הגרמני אלים במיוחד בהתקפתו על אחיי היהודים. בפנינו כאן המחזה של רדיפה אחר קבוצה המרכיבה קהילה דתית. הסיבה כביכול לרדיפה זאת היא הרצון לטהר את הגזע ה'ארי' בגרמניה. דרך אגב, שום גזע 'ארי' כזה לא קיים. פיקציה זו הומצאה רק כדי להצדיק את הרדיפה וההחרמה של היהודים. היהודים מכל הארצות באו לעזרת אחיהם המרוששים עד כמה שהם יכולים, והם עזרו גם לקורבנות הלא יהודים של הפאשיזם. אבל הכוחות המשולבים של הקהילה היהודית הספיקו בקושי רב. לכן, שעת החירום עבור המהגרים הלא יהודים, דהיינו אנשים שהם חלקם ממוצא לא יהודי, ליבראלים, סוציאליסטים ופציפיסטים, שמצויים בסכנה בגלל הפעילויות הפוליטיות הקודמות שלהם או סירובם לציית לכללים הנאצים, היא לעיתים תכופות אף יותר רצינית מזאת של הפליטים היהודים.'

במאמר משנת 1935 אינשטיין כתב, לאחר שהיטלר הכריז על עצמו כ'פיהרר', על המגלומניה של היטלר.

אל הבושה הנצחית של גרמניה, המחזה הנגלה בלב אירופה הוא טראגי וגרוטסקי; והוא לא גורם לשום הרהור בקהילת האומות המכנה את עצמה מתורבתת! במשך מאות בשנים העם הגרמני היה נתון לאינדוקטרינציה על ידי רצף מתמשך של מורים וסמלים צייתנים [בצבא]. הגרמנים אומנו לעבודה קשה ולימדו אותם דברים רבים, אבל הם גם התאמנו בעבדות נכנעת, ברוטינה צבאית ובברוטאליות. החוקה הדמוקרטית של אחר המלחמה של הרפובליקה הוויימארית התאימה לעם הגרמני בערך כמו שבגדי הענק התאימו לאצבעוני. אחר כך באו האינפלציה והמיתון, כאשר כולם חיו תחת פחד ומתח.

היטלר הופיע, אדם בעל יכולות אינטלקטואלים מוגבלים ובלתי מתאים לשום עבודה יעילה, מתפרץ בקנאה ובהתמרמרות כנגד כל מי שהנסיבות והטבע התחבב עליו. כשהוא מקפץ מהמעמד הבינוני הנמוך, היה לו בדיוק מספיק יהירות מהמעמד בכדי לשנוא אפילו את המעמד העובד שנאבק לשיווין גדול אף יותר בסטנדרטים של המחייה. אבל היו אלה התרבות והחינוך שהתעלמו ממנו לעד שאותם שנא יותר מכל. באמביציה המיואשת שלו לכוח הוא גילה שנאומיו, מבולבלים וחדורי שנאה כפי שהיו, זכו לשבחים פראיים מאלה שמצבם ונטייתם דמתה לשלו.

הוא אסף את שרידי האנושות הזו ברחובות ובטברנות והוא ארגן אותם סביבו. זוהי הדרך שבה הוא הקים את הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה שבאמת אפיין אותו כמנהיגות היה השנאה המרה לכל מה שזר ובמיוחד התיעוב למיעוט חסר הישע, היהודים הגרמנים. הרגישות האינטלקטואלית שלהם הותירה אותו חסר שלוה והוא החשיבה, בצדק מסוים, כלא גרמנית. נאומי תוכחות תמידיים נגד שני 'אויבים' אלה זיכו אותו בתמיכה של ההמונים, שלהם הוא הבטיח ניצחונות מזהירים ותור זהב. הוא ניצל בצורה ממולחת למטרותיו שלו את הנטייה בעלת המאות בשנים של הגרמנים להליכה בתלם, אימון, ציות עיוור, ואכזריות. כך הוא נהפך לפיהרר.

כסף זרם בשפע אל הקרנות שלו, במידה רבה מהמעמדות בעלי הנכסים שראו בו מכשיר למניעת השחרור החברתי. הוא שיחק לידיהם של האנשים שוחרי הרכושנות הרומנטית והפסיאודו-פטריוטית אליה הם הורגלו בתקופה של טרם מלחמת העולם הראשונה, ושילב זאת עם הרמאות של העליונות כביכול של הגזע ה'ארי או ה'נורדי', מיתוס שהומצא על ידי האנטישמיים כדי לקדם את המטרות המרושעות שלהם. מאישיותו המקוטעת בלתי אפשרי לדעת באיזו מידה הוא עלול למעשה להאמין בשטויות שהוא ממשיך להפיץ. אלה, בכל אופן, שמתלכדים סביבו או שצצים באמצעות הגל הנאצי הם בעיקר ציניקנים קשים שהם לגמרי מודעים לשקר של השיטות חסרות המצפון שלהם.'

אלברט ספיר שר החימוש תיאר את הלבטים בנוגע לפיתוח פצצת האטום הנאצית. השאלה המרכזית הייתה: האם יש להקצות משאבים לבניית מאיץ חלקיקים. היטלר חשב שאין הרבה תועלת בעניין. הוא חשש מקרינה בלתי פוסקת, שתהרוס את כדור הארץ.

המדענים הנאצים חשבו שהפיתוח ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. כך הפך בעיניו יצור הטילים הבליסטיים לפרויקט המוטעה מכל.

ספרנגלר כתב על המתמטיקה המסורתית, אותה כינה הקוסמולוגית, שבה על הגרמנים להתמקד. מתמטיקה זאת תביא אותם לשיאים מדעיים וטכנולוגיים, מבלי לפרוץ את מסגרות החשיבה הידועות, מה שעלול להביא לשקיעה חברתית.

ספיר פירט כיצד כיוון התפתחות זה, שהשלכותיו המעשיות התבטאו בהישגים מדהימים בתחום הנדסת התעופה, גרם לכישלון בהשגת הפצצה. תיאורית היחסות תוארה על ידי המדען לנארד, שאותו העריך היטלר מאד. לנארד כתב כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. כה חזקה הייתה הזדהות הנאצים עם המוחלט האווירי, עד שלנארד הגדיר את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'.

בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כ'פיזיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני.

· אחרית דבר

שרידי הניצולים ממחנות הריכוז וההשמדה התרכזו במחנות עקורים בגרמניה, מבלי יכולת לצאת מהם. הייתה זאת שהות ממושכת ומיותרת, שנמשכה שנים אחדות. חלקם הגדול שאף לעלות לארץ ישראל, אך הגבולות היו חסומים. הבריטים שלטו בארץ, ולמען יחסים טובים עם הערבים היו מוכנים לעשות הכול. הם לא העניקו אישור-עליה ליותר מאשר אלף וחמש מאות יהודים לשנה.

ראשי הישוב היהודי בארץ ישראל החליטו לפתוח במהלך שהיה בעל ערך תעמולתי בעיקרו, של הברחת הניצולים ממחנות העקורים אל אוניות מעפילים, אשר ינסו לעשות את דרכם בסתר לעבר הארץ.

העקורים יצאו באישון לילה מהמחנות, וחצו בסתר את גבולות המדינות, עד הגיעם לערי הנמל בהן המתינו להם אוניות רעועות, שהוסבו והוסוו למטרת הפלגתן ארצה.

מרבית הספינות אותרו בדרך, ונלכדו על ידי הצי הבריטי בהגיען למי החופים של ארץ ישראל. המעפילים, למעט בודדים שהצליחו להתחמק, הוגלו לקפריסין.

בינתיים הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, והבריטים עזבו את הארץ. כתוצאה מכך התאפשרה הבאתם המהירה של המוני העולים מקפריסין, ומיתר מחנות העקורים באירופה.

בד בבד פרצה מלחמת השחרור, שנסתיימה בניצחון דרמטי של מדינת ישראל על שבע צבאות ערב שפלשו אליה.

העולים החדשים החלו לבנות מחדש את החיים במדינה הצעירה, שהתפתחה בקצב מואץ.

מקור גאוותה של המדינה היה הצבא - צה''ל, ובעיקר חיל האוויר שלו.

חיל האוויר חומש, הודות לברית צבאית עם צרפת, במיטב מטוסי הקרב הסילוניים המתקדמים, ובראשם מטוס המיראז', שטייסות אחדות ממנו הוקמו בתחילת שנות ה-1960.

במלחמת ששת הימים הצליח חיל האוויר להשמיד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן תוך שלוש שעות, ואיפשר ניצחון מזהיר.

המטוסים המשוכללים שבו את דימיון הנוער, רעם המטוסים נשמע בשמי ערי ישראל, והצמיח דור חדש, שהיה ממוקד בפלאי הטכנולוגיה הזאת.

לא היה לו זמן, מקום ורצון להיזכר בעבר, שנמחק מהר מאד.

כחלק מהאהבה לתעופה, למד הנוער להעריך גם את מטוסי המשטר הנאצי, ללא קישור לשואה, שהייתה באותה תקופה מודחקת בתודעה הציבורית.

במערב היה תהליך השכחה, ובעקבותיו הפיוס עם גרמניה הנאצית לשעבר, מהיר עוד יותר.

המלחמה הסתיימה כאשר כוחות ברית-המועצות שולטים על כל מדינות מזרח ומרכז אירופה.

הסובייטים סרבו לסגת משטחים אלה, ולאחר שהדיחו את תומכי המשטר הנאצי במדינות שכבשו, פעלו להסב את המשטר בהן לקומוניסטי, ולשלבן בבריתות צבאיות וכלכליות.

ברית המועצות הפכה לאיום אסטרטגי על המערב.

בשנת 1946 נסע שר החוץ האמריקני לגרמניה לפגישת פיוס עם התעשיינים הגרמנים, כדי לרתום אותם למאבק נגד ברה''מ. הסובייטים הגיבו על צעדי הפיוס בין ארצות-הברית לגרמניה במצור על העיר ברלין. בחודש מאי 1948הם הקימו חומה שחצצה בין שני חלקי העיר, ומנעו אספקה אליה בדרך היבשה. הם לא הטילו מצור אוירי. האמריקנים הפעילו רכבת אוירית של עשרות אלפי טיסות מטוסי-תובלה, שסיפקו לתושבים מצרכים חיוניים, וסיכלה את המצור היבשתי עד שלאחר כשנה הוא הוסר. הפרשה הוכיחה שוב את חשיבותו ורגישותו הפוליטית של תחום התעופה.

אך בכך לא הסתיים המאבק בין ארצות-הברית לברית-המועצות. להפך, הוא עלה לרמות גבוהות בהרבה, אל מה שכונה 'המלחמה הקרה', שהייתה מושג המפתח בפוליטיקה העולמית במהלך יותר מארבעים שנה, עד ראשית שנות ה-1990.

המלחמה הקרה התאפיינה בנתק דיפלומטי מוחלט בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי.

כל גוש חימש עצמו באורח חסר תקדים. גורם ההרתעה המרכזי הפך להיות הטיל החמוש בראש נפץ גרעיני. כל גוש חימש עצמו באלפי טילים מסוג זה, שאותם שכלל במירוץ חמוש מתמיד. די היה באחוז מזערי של הנשק כדי לגרום להשמדת העולם כולו.

בהדרגה הבינו ראשי המעצמות כי מדובר במעשה נואל, וכרתו הסכמים לצמצום החימוש.

במקביל חל פיתוח של שימוש בתעופה הרקטית לצרכי כיבוש החלל, כתוצאה ממניעים צבאיים ואזרחיים כאחד. אם במרוץ החימוש היה פחות או יותר שוויון בין המעצמות, הרי שבמרוץ לחלל, בו הובילה בתחילה ברה''מ, ניצחה לבסוף ארה''ב. זאת בפרט לאחר ששיגרה סידרת חלליות מאוישות לירח, והצליחה לבנות את מעבורת החלל, המקיימת טיסות סדירות בין כדור הארץ לחלל החיצון.

הישגים אלה של ארצות הברית, שהובילה בתחומים רבים נוספים, טכנולוגיים ואזרחיים, הובילו לבסוף להתפוררות ברית-המועצות והגוש הקומוניסטי כולו. ברית-המועצות התפרקה למדינות רבות, ורוסיה הגדולה הפכה לאחת מהן.

בשיא המלחמה הקרה היה יריד המטוסים השנתי בפאריס חלון ראווה מרכזי למדינות העולם, שהציגו בו את חידושי התעשיות האוויריות שלהן ובעיקר מטוסי קרב. כיום דעכה מאד חשיבות היריד, ומוצגים בו בעיקר מטוסים אזרחיים.

אינדקס ראש הדף