אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ג – פרק 1

מטוס הסילון

ראשי פרקים

· מבוא – ניקיון ומהירות

· שיטת הפסיכואנליזה של רוברט דסולה

· המהירות כסדר חברתי

· הניקיון הכפייתי הנאצי

· זרם הסילון

· מנוע הסילון

· מטוס הסילון הראשון

· מטוס הקרב הסילוני

· הווארד יוז

· מובי דיק

· מבוא - ניקיון ומהירות

הניקיון והמהירות כרוכים יחד בתודעה, כדימויים חופפים, המשלימים זה את זה. אנו נוטים לזהות את הנקי כמהיר, ולהפך. התואר 'מבריק' מאשר זאת.

זאת למרות שלכאורה אין קשר בין השניים. הרי ניקוי יסודי צורך זמן רב, ואילו המהירות צורכת אנרגיה רבה שמזהמת.

אך בחיי הדימיון, והיומיום, הקשר בין ניקיון למהירות הוא כמעט בלתי נפרד. הוא מופיע בתחומים רבים:

לדוגמא, מכונית מהירה היא בעלת קווי עיצוב 'נקיים', וכביש 'נקי' הוא כביש מהיר. מהכיוון השני, מטרת המהירות היא להביא את האדם לכדי ניקיון. ממחישה זאת התנועה המהירה בה אנו דוחים מעלינו לכלוך.

המושג 'סדר' משתלב כאן.

'נקי', 'מהיר', 'מסודר', 'מבריק', הן כמעט מילים נרדפות.

הפילוסוף וירילו טוען כי ההיגיון של המהירות הפך לערך המרכזי, ואולי היחיד, בחברה המודרנית. המטוס הוא אמצעי התחבורה היחיד הזקוק למהירות לצורך שהייתו במקום, וכך הפך לדימוי אינטנסיבי עוד יותר מ'מהירות'.

הסדר והניקיון נקשרים בתודעה גם למושג האנכיות. הפסיכואנליסט רוברט דסולה יישם זאת בשיטת ריפוי פסיכולוגית, אשר מתוארת בפרק זה בהרחבה.

הארי הודיני בסיפרו 'הדרך הנכונה לעשות רע' מביא את הקשר בין שני תארים אלה בחיי העולם התחתון.

במושגי העולם התחתון, 'לנקות' בית פירושו לגנוב את כל חפצי הערך.

במקביל, פעולת הגנב היא מהירה. הוא ישתדל לבצע את זממו מהר ככל האפשר, כדי לא להיתפס.

הגנב שואף לעשות 'רווח מהיר', ובאותה עת להיראות 'נקי כפיים'.

לאנשי העולם התחתון יש אמונות תפלות רבות, והודיני תיאר אחדות מהן. אחת המעניינות בהן, שרווחה טרם המצאת עששית הנפט, היתה שימוש בנר העשוי משומן אדם.

הודיני מספר כי גנבים לא חסכו בכסף ובמאמץ כדי להשיג למשימותיהם הליליות נר כזה, שנעשה מגוויות.

דימוי זה משקף את דמותם של הנאצים. הם השתמשו בשלל שבזזו מקורבנותיהם עד תום, כדי להאיר את דרכם. הם עשו זאת במהירות הברק.

למכונת הכתיבה הסטנדרטית הגרמנית הסטנדרטית הוסיפו הנאצים מקש עם סמל האס-אס, סמל שהיה מעוצב כשני ברקים.

המושג 'מבריק' נוצר בשפה העיברית מאותו השורש של שם העצם 'ברק' השמיימי.

הנאצים גילמו באמצעות המושג 'ברק' את מכלול ערכיהם, מתורת הגזע, דרך מלחמת הבזק, ועד הפיתרון הסופי,

האובססיה הנאצית לברק חפפה את יומרנותם בפיתוח עליונות חיל האוויר הגרמני.

כלי טיס מהפכני לתקופתו, מטוס הסילון, בעל מהירות שעלתה מאד על כל מטוס אחר, היה אחד הביטויים הבולטים של יומרנות זאת.

מנוע הסילון דורש כי האוויר הנשאב אליו יהיה סטרילי. כל חפץ קטן, כמו אבן קטנה ועל אחת וכמה ציפור, הנשאבים לתוכו, עלולים לגרום להתרסקותו ולהתפוצצותו. מסיבה זאת חייב מסלול ההמראה של מטוס הסילון להיות נקי מאד, והוא עובר סריקה וניקיון קפדנים מידי יום.

היטלר משך את המלחמה עוד ועוד, מכיוון שהאמין, ושכנע את העם הגרמני, כי למערכה עומדים להיכנס כלי נשק מהפכנים שיכריעו אותה. יש הסבורים כי המדובר בעיקר בנשקים הרקטיים הוי-1 ובמיוחד הוי-2. הדבר אינו מדויק. היטלר, על אף המשאבים האדירים שהקצה לפרויקטים אלה ידע כי שימושם בשדה המערכה מוגבל, והשפעתם תהיה חלקית בלבד. לעומת זאת הוא היה משוכנע בחשיבותו המידית של מטוס הסילון למלחמה, כמספק את הפתרון המבצעי לצרכי גרמניה.

· שיטת הפסיכואנליזה של רוברט דסולה

בסיפרו של גסטון בשלארד 'אויר וחלומות', מופיע פרק המוקדש לפסיכולוג הנסיקה רוברט דסולה. הפרק מובא להלן בהרחבה, מתוך תקווה שהקוראים יפיקו ממנו את התועלת הנפשית, שאותה התכוון דסולה לגרום. תועלת זאת היא גם מוסרית בעליל.

בתקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עסק רוברט דסולה, במשך יותר מעשרים שנה, בפסיכולוגית החלום בהקיץ, או ביתר דיוק, בשיטת שרעפים מודרכים העשויה להיחשב כהכנה לפסיכולוגית הנסיקה.

עקרונית, שיטת דסולה היא פחות אמצעי מחקר ויותר טכניקה רפואית-פסיכיאטרית. מטרתה לפרוץ, באמצעות שרעפי נסיקה, דרך החוצה לנפשות חסומות, ולהעניק פורקן מספק לרגשות מביכים וחסרי כיוון.

שיטתו יושמה במספר מרפאות בשוויץ. גסטון בשלארד האמין כי היא עשויה להפוך לאחת הטכניקות היעילות בפסיכולוגיה.

החלק העיקרי בשיטת דסולה מורכב מקביעה מפורשת של הדרכים שבהם החולם נוסק בחלומותיו. הוא מלכד דימויים שלא ניתן לטעות בהם, כדי שיפעילו דימויים בלתי מודעים, ויחזקו את ציר ההזדככות אשר, צעד אחר צעד, הופך להיות מודע לעצמו. מטופלים אשר אומנו בשיטת דסולה מגלים בהדרגה את אנכיות הדימיון האוירי. הם מבינים כי זה קו חיים.

אם המטופלים מקבלים את רצף דימויי דסולה, הם עשויים לרכוש הרגל השגת הזדככות בהירה, שלווה ופעילה.

החלום בהקיץ, כאשר מנוהל בדרך זאת, מתיר למטופל להשתמש בכוחות חלומיים - מופרעים ולעיתים נוירוטיים - כדי ליצור מצב מודע בו הוא סוף סוף מסוגל לשלוט בפעולותיו בדרך הגיונית - כיוון שדימוייו הפכו מתואמים.

דימיון זה הוא אשר צריך להעניק לנו את רצף הדימויים היפים עבור תוכנית הפעולה הדינאמית שאותה אנו מכנים תעוזה.

כל מי שמנסה להעלות את חייו לגובה דימיונו, ירגיש תחושת אצילות הממלאת אותו, כאשר הוא חולם על משהו נישא, או כאשר הוא חווה את היסוד האוירי בנסיקתו.

בשלארד טוען כי כתוצאה מכך יש בשיטת דסולה מעבר מאנרגיה חלומית לאנרגיה מוסרית.

השימוש במושג 'דימיון מוסרי' הוא בעל חשיבות מרכזית ביחס לנאצים, אשר המציאו תורת מוסר שהתאימה להם, והוציאה מחוץ לתחום את כל מי שלא היה שייך.

עבור האדם החסום בתסביך לא מודע, שיטת דסולה לא רק שמביאה את האמצעים ל'התרה' כפי שעושה הפסיכואנליזה הקלאסית. היא מציעה גם דרכים להתחלת התהליך.

בזמן שפסיכואנליזה קלאסית מתמקדת רק בהתרת התסביכים 'על ידי החיאת רגשות מהעבר', מבלי לתת אף פעם כיוון לרגשות שנמצאו שחוקים ובלתי מתאימים, פסיכואנליזת דסולה מעודדת הזדככות מירבית באמצעות הכנת נתיבי נסיקה להזדככות. הוא עושה זאת דרך 'הבאת המטופל לחוות רגשות חדשים', שהם לוז התבניות של מוסריות פעילה.

הפסיכואנליזה הקלאסית מנתחת קשיים בהתפתחות מוקדמת של האישיות. היא מפחיתה את הקשיים אשר בעבר התגבשו סביב תשוקה מתסכלת.

פסיכואנליזת דסולה - שביתר דיוק ניתן לכנותה סינתזה פסיכולוגית - משקיעה את מאמציה העיקריים בקביעה מהם תנאי הסינתזה החיוניים לפיתוח אישיות חדשה. מרכיבים חדשים ואפקטיביים אלה הנוספים לאישיות - וחדשנות היא התיפקוד המתאים ביותר לדימיון - יתקנו תכופות עבר בעל אינטגרציה לקויה.

כמובן שדסולה יודע כי הוא, פסיכיאטר ומחנך, חייב לסלק מהדרך כל דבר שעלול לחסום את עתיד הנפש. במובן זה עבודת הפסיכיאטר היא עדיין שימושית. אולם רצוי להציע צורות עתידיות מהר ככל האפשר, למי שזה עתה השתחרר ממשקל העבר המכביד. קורה תכופות שדסולה - אשר מהסס לבקש מהמטופל לחשוף סודות כואבים - מתחיל ישירות על ידי הצעת דימויי נסיקה, דימויי עתיד.

ללא הצגה מוקדמת, או אפילו מידית, זאת, של עתיד בלתי מוגבל פוטנציאלית, מישהו הסובל זמן כה ממושך מחולשותיו ושגיאותיו עלול להיתקף פעם נוספת בסבלותיו, ולהמשיך לחיות במצבו הקשה. טרם ריפויו הפסיכואנליטי, נפשו היתה כבדה. אף אחד אינו הופך קל ביום אחד. בזמן שהתענוג עשוי להיות טבעי וקל, את האושר חייבים ללמוד. על האדם להיות קודם מודע לכל הערכים המשותפים לקלילות והאושר.

שיטת טיפול מצוינת זאת מתוארת בצעדים פשוטים מאד בספרו של דסולה, עם תרגילים הנראים קלים מאד מבחינה אינטלקטואלית. זאת ללא ספק הסיבה לכך שפילוסופים התעלמו ממנה.

אך מה שקל להבנה אינו בהכרח קל בעולם המציאות, ועוד פחות בעולם הדמיון. כל מי שחפץ בכך יכול להימנע מלדמיין.

השאלה כאן אינה לדמיין את הכל. ההפך הוא הנכון. השינוי הדרמטי לעבר התרוממות הרוח חייב לבוא בד בבד יחד עם אחדות הדימיון, וזאת משימה קשה לביצוע.

כדי להגשים תוכנית דינאמית זאת לאושר, יש לחזור לאחד מעקרונות הדימיון הדינאמי העיקריים: אחדות הדימיון אינה תנאי שיש בו די הצורך לאושר, אלא תנאי הכרחי. אף אחד אינו מסוגל להיות מאושר באמצעות דימיון חצוי. הזדככות - מאמץ חיובי של הדימיון - אינה יכול להיות מצב מזדמן, נדיר ומתחכם. מרכיב שלווה חייב להקיף את כל התשוקות. בעיקרון, אפילו את אלה המקושרות עם עוצמה.

הבה ונעקוב אחרי שיטתו של דסולה בכל פשטותה למראית עין.

היפטר מדאגותיך. זאת תהיה ללא ספק העצה הראשונה שפסיכיאטר ייתן למטופל מודאג. אבל דסולה לא ישתמש בנוסחא מופשטת זאת. במקום זאת הוא יחליף הפשטה פשוטה מאד זאת בדימוי פשוט מאד: טאטא את דאגותיך. אך אל תגביל עצמך למילים. מלא את המחוות. דמה את הדימויים. רדוף אחרי חיי הדימוי.

על מנת לעשות זאת עלינו לתת לדמיון 'שליטה על המטאטא'. עליך להפוך לדמות יצירתית, שהיא הדבר שהמטאטא המסכן הופך להיות, בהיותו ניצב מול משימה מונוטונית מאד! לאט לאט תתחיל להשתתף בחלומותיו, בשרעפיו הקצביים.

מה עליך לטאטא? דאגות או היסוסים? לא מבצעים פעמיים את אותה תנועת טאטוא במטאטא. עליך להרגיש את דיאלקטיקת ההססנות והפיתרון בעת משחקה. אך מה מאט את נשמתך - האם יתכן שאלה פשוט שושנות אהבה שדעכה? אם כך עבוד באיטיות והבן שהחלום נגמר. מה טוב מות המלנכוליה הגוועת שלך! כמה טוב חלוף עברך! בקרוב תסתיים משימתך ותוכל לנשום שנית, בנפש מחוברת, בשלום, מואר במעט, בלתי מופרע וחפשי!

פסיכואנליזה פעוטה זאת, מלאת הדימויים, מייעדת לדימויים את המשימה של הפסיכואנליסט האיום.

תנו 'לכל אחד לטאטא את השטח שלו' ולא נצטרך יותר עזרה בלתי זהירה. דימויים אנונימיים מקבלים כאן את האחריות לריפוי הדימויים האישיים. דימויים מרפאים דימויים. שרעפים מרפאים זיכרון.

דסולה משתמש גם בהצלחה ב'דרכו של הסמרטוטן'. היא יותר אנליטית מ'דרכו של המטאטא'. היא טובה כדי להיפטר מדאגות שהן מעט יותר מזוהות מאשר אותן אלפי הבעיות העמומות או הבלתי מנוסחות שניתן פשוט 'לטאטא הצידה'.

דסולה מייעץ למטופל שמוטרד בדאגה מסוימת להניח אותה, יחד עם כל האחרות, בסלו של הסמרטוטן, בשק שהוא נושא מאחורי גבו. זאת תוך חיקוי המחווה החזקה והיעילה מאד של היד המשליכה אל מאחורי הגב כל דבר שהיא מתעבת.

יש מי שיטענו שמחווה זאת היא התחזות עקרה, שהאדם משחרר את עצמו רק ברמות עמוקות ואישיות יותר. אך הם שוכחים שאנו עוסקים בנפשות שאינן מסוגלות לקבוע את דעתן או להקשיב לטיעונים הגיוניים. עשויה להיות לנו השפעה עליהן רק אם נתחיל בהתנהגות מדומה. אנו נותנים להן מחוות חירות דווקא כיוון שיש לנו ביטחון באופי הקולקטיבי של פסיכולוגיה התנהגותית שמעוצבת על פי דימויים בסיסיים.

אם המטופל, החזק בהתנגדותו לפסיכואנליזה, חדל מהדמיית המחוות שהוצעו לו, אזי שיטת דסולה לא תיטיב עימו כלל. המטופל עלול לאמץ מצב תודעה אינטלקטואלי, והוא יהיה מוכן לבקר או להתווכח. ההתנגדות אינה מתרחשת אם המטופל מתאמץ לדמיין באמת, בכל נפשו ובכנות.

הדימיון מוכיח עצמו כך כפעילות ישירה, בלתי אמצעית ומאחדת. הוא הכישרון המאפשר לנפש להתקיים באחדותה הגדולה ביותר, ומעל לכל, היחיד בו עיקרון האחדות באמת מתמיד.

באופן ספציפי, הדימיון שולט בחיי הרגש. חיי הרגש רעבים מאד לדימויים. רגש מתעורר באמצעות קבוצת דימויים דרמטיים. דימויים אלה הם נורמטיביים ושואפים לספק את היסוד לחיי המוסר. תמיד טוב להציע 'דימויים' ללב מרושש.

שיטת דסולה מאשרת את כוח 'דימוי ההתנהגות'.

אנו עצמנו נוכל לספק דוגמאות רבות של טבען האתי של מספר פעולות פיזיות, מאד פשוטות ונפוצות. נוכל להראות שכלי-עבודה, שאינם עצמים מוצקים אלא מחוות מתואמות היטב, מעוררים שרעפים ספציפיים שהינם כמעט מרפאים ואנרגטיים - שרעפי עבודה.

אליהם מחוברות 'מילים', מילים קשורות בחזקה, שירים אודות אנרגיה: התיאוריה על האדם היצירתי עשויה להישמע בשירה - תמיד שמחה ועליזה.

ליצור ממילים אלה תיאוריה של אינטליגנציה ושימושיות בלבד, היא להסתכל על הדברים בצמצום. עבודה היא מקור של שרעפים נרחבים, ובנוסף גם מקור של ידע.

כלי העבודה - כלי העבודה הישן והטוב - הוא 'דימוי דינאמי'. יכולים להשתמש בו במציאות הדימיון ובמציאות העוצמה הממשית. בעבודה, כמו במנוחה, מתפתח אפוס החלומות.

דסולה נמנע מסוגסטיה היפנוטית. בכך הוא נותר נאמן לעיקרון היסודי של שיטתו.

עקרונית, מה שדרוש הוא לעורר הזדככות אוטונומית, שהיא אימון אמיתי של הדימיון. לכן חייבים להימנע מהיפנוזה, כיוון שהיא מלווה בדרך כלל בשכחה, ולפיכך אינה יכולה להיות חינוכית.

זה הבדל בולט אחר בין הפסיכואנליזה הקלאסית לפסיכואנליזת דסולה. שיטת דסולה היא יותר הזדככות רציונאלית, מודעת ופעילה.

באמצעות מתן מנוחה לנפש המטופל, דסולה דורש, בלי ספק, גישה פסיבית מצד המטופל, על מנת שלא יתנגד לדימוי הפשוט והראשוני שיוצע לו. אך דסולה מדגיש את העובדה כי לתשומת לב פסיבית זאת אין מאומה במשותף עם מצב קלות האמונה ההיפנוטית, שהיא 'מצב שאינו הולם את שמירת התודעה הבריאה'.

לאחר שהנפש הוכנה כך במידת מה לחירות, לאחר ששוחררה מהדאגות הארציות, אזי ההתאמנות בנסיקה דימיונית יכולה להתחיל.

דסולה מבקש אז מהמטופל שידמיין את עצמו פוסע מעלה בנתיב תלול מעט, ללא תהומות, ללא ורטיגו. יתכן והוא יכול להסתייע כאן בעדינות בקצב הילוכו, חש את דיאלקטיקת העבר והעתיד, אשר קרבל הצביע עליה היטב בספרו 'גופי ואני': 'אחת מרגליי נקראת עבר, השנייה עתיד'.

נראה כי החלום מצמצם את הטלטלה שאנו מקבלים מצעדים דימיוניים. למטופל אין לעיתים בעיה ליצור פסיעה קצבית עדינה. הוא ממחיש לעצמו את הקסם שכל חולמן אוירי יזהה, קצב המשולב בתנועה מתמדת. נראה כי נשימה שמחה היא חלק מיעוד הנסיקה.

אך יהיו אשר יהיו התועלות של הטמעה פוטנציאלית זאת של הליכת נסיקה וקצב זאת, השאיפה אל הגבהים מקבלת את ערכה האמיתי בדימיון רק לאחר שאנו עוזבים את האדמה.

לרוברט דסולה יש סדרה שלמה של דימויים להציע לחולם המודע, תלוי במצבו הנפשי: פסגות ההרים, העצים, תמונות וציפורים הם כולם דימויים נוסקים.

על ידי הצעתם למטופל בסדר הנכון, בזמן הנכון, ובמקום הנכון, דסולה מחדיר תנועה קבועה המתעקלת מעלה כלפי המעוף, ואז מתיישרת עם הגוף המתמתח במלוא אורכו.

אט אט היעוד האוירי מחליף את החיים הארציים בדימיון המטופל. המטופל קולט את התועלת בחיי אויר דימיוניים. הדאגות הכבדות נשכחות, וטוב מכך, מוחלפות במין מצב של תקווה, סוג של יכולת 'לעדן' את חיי היום יום.

לאחר כל מפגש של מעוף דימיוני - ולאחר כל שעת טיסה - דסולה, המבין במלואן את המציאויות הנפשיות הכרוכות במשקל, מציע הנמכה מבוצעת בזהירות, אשר תביא את החולם חזרה לאדמה, ללא כל הפרעה, ורטיגו, טראומה, או נפילה.

כאשר הוא נוחת, הוא צריך להימצא במפלס מעט יותר גבוה מאשר זה שממנו הוא המריא, כך שלאורך זמן ישמר החולם את הרושם שהוא לא 'ירד מטה' לחלוטין, ויהיה מסוגל להמשיך את חייו הרגילים בגבהי מעופו האוירי.

שבועות אחדים לאחר מכן יש מפגש נוסף. אט אט המטופל מובל אל מעין שרעפים שמאפשרים לו לחוות את השגשוג הנפשי של אישיות אוירית. המרפא שמביא דסולה לא יפתיע את אלה המכירים את תכונותיו המועילות של חלום המעוף אשר חוו במהלך השינה.

שיטת דסולה מביאה בחשבון נסיקה בצבע, באותו אופן שבו אנו מדברים על שמיעה בצבע.

נראה כי התכלת, או לעיתים צבע מוזהב, מופיעים בגבהים אליהם אנו נוסקים בחלומותינו תכופות, בלא כל הזמנה.

החולם, בעת שהוא חי את הנסיקה הדימיונית, יגיע למקום מואר בו הוא צופה באור בצורה מוחשית.

לחולם יש את הרושם של מרחץ באמבט אור הנושא אותו. הוא מגשים את סינתזת הקלילות והבהירות. הוא מודע לחירותו מחשכת בשרו.

יש להבחין בין נסיקות בזהב וכחול לבין אלה בכחול וזהב, על פי צבע ההשתנות בחלום.

בכל המקרים האור הוא רב כמות. אושר ממלא את כל הישות.

דימיון הצורות והצבעים הפורמאלי אינו יכול ליצור תחושה זאת של אושר רב מידה. תחושה זאת מושגת רק באמצעות חיבורן לצורות ולצבעים של התחושות התנועתיות התלויות לגמרי בדימיון הגשמי והדינאמי.

כמובן שאם החולם המודרך אינו מגלה זאת בעצמו, אזי המדריך יכול להציע אור תכלת או אור מוזהב, אור השחר או הגבהים. אור, אם כן, הוא דימוי מוליך, באותה דרך כמו הציפור או ההר.

אנו מגלים את מקורו של אור דימיוני זה - האור שנולד בתוכנו - במדיטציה שמשחררת אותנו מדאגות היומיום. מתוך הרוח המוארת נולדת נפש מוארת. המטאפורות מניבות במשותף מציאויות רוחניות.

שינוי זה ניתן להדגשה על ידי הרהור בדימוי הדינאמי ההפוך: "התהום היא חשכה חסרת מנוח".

באמצעות האור, התואר 'מבריק' משתלב בדימיון כאחד מביטויי ההזדככות המרכזיים.

בפרקי סיפרו האחרונים, דסולה בוחן תופעות טלפאתיות וקריאת מחשבות. אם שני מוחות מסוגלים לחוות יחד נסיקה, הם עשויים להיות רגישים דיים להחליף דימויים ורעיונות.

אם הדימיון הוא אכן הכוח היוצר את המחשבות האנושיות, אנו יכולים להבין בנקל כי העברת המחשבות יכולה להתבצע בין שני דימיונות שכבר מתואמים ביניהם.

דימיון הנסיקה גורם את אחד מסוגי ההרמוניה הפשוטים ביותר, המסודרים ביותר וממושכי הזמן ביותר. לכן מובן מאד שהוא מטפח 'קריאת מחשבות'.

דסולה חקר את האפשרות ששני מוחות שונים יתקבעו באותה מחשבה. מניסוייו הרבים למד, כי ההסתברות עולה במידה רבה אם שני המוחות מוכנים להכין עצמם לקריאת מחשבות דרך אימון בנסיקה דימיונית, ואף ערך טבלאות משוות בנדון.

כיוון שלמחשבות המנוחשות לא היה כל קשר לדימויי נסיקה - הן יכלו להיות סתם הבחירה באחד משמונה קלפים - דסולה נטה להאמין שגרימת תנועה דימיונית היא מציאות אמיתית.

שיטת דסולה היא שילוב ההזדככות אל חיי הנפש הנורמאליים. שילוב זה נעשה קל יותר באמצעות דימויי הדימיון האוירי.

שלוה ראשונית מוחלפת בשלוה מודעת, שלוות הגבהים, השלוה שממנה האדם רואה 'מלמעלה' את המהומה של מטה.

נולדת כך גאווה בתחושת המוסר שלנו, בהזדככות שלנו, ובסיפור חיינו. במצב זה המטופל יכול להתיר לזיכרונותיו לעלות מעלה באופן ספונטאני.

לזיכרונות יש יותר סיכוי במצב זה לחשוף את סיבותיהם, כיוון שהחולם המודע הוא, במובן מסוים, בנקודה גבוהה של חייו. חיי העבר שלו ניתנים לשיפוט מנקודת מבט חדשה, כמעט אבסולוטית: האדם יכול לשפוט את עצמו. המטופל מגלה לרוב כי הוא רכש ידע חדש, הפך לפתע מואר מבחינה פסיכולוגית.

סופר אגו של כוח הדימיון יתפתח במצב כזה, לאורך קווי דימויים מסוימים. במקום להרגיש סופר אגו בפעולתו המכריח ליצור, נמצא אחד כזה שמזמין לעשות זאת.

כאשר היצירתיות החיובית מתעוררת באופן מסתורי, ביום שאינו כימים אחרים, עם רוח ושמש שאינם כרוח והשמש שאנו רגילים להם, התפקיד מכריח את השחקן לשחק. הוא אינו עושה זאת מרצונו החופשי. הוא מציית לפקודה: 'היום אתה תקרא לי ואני אחיה באמצעותך'.

את הפקודה אפשר כבר לחוש בדימוי היצירתי. הפקוד יחוש כי הוא חייב לשחק עם הדימוי המוצלח שצץ, ולחוותו דרך סוג דימיון פעיל שנותן לו חיים.

· המהירות כסדר חברתי

המהירות יוצרת תחושת דינאמיות וניקיון רוחני.

המהירות ממלאת תפקיד משמעותי בתרבות האנושית. היא מקבילה בתודעה לחן, דיוק וכוח. ביטוייה המובהקים בתרבות הם בריקוד ואמנויות הלחימה. אך מי שאינו מסתגל למהירות, אינו משתייך יותר למעגל המכותבים.

היטלר הוגדר כ'רקדן' על יד המורה הרוחני שלו.

המהירות מנוגדת לאופי היהודי הסבלני ופולמוסי.

המטוס הוא כלי התחבורה המהיר ביותר. בניגוד לאמצעי התחבור האחרים, הוא תלוי במהירות לצורך המראתו לאוויר ושהייתו בו. המטוס הפך כך ממדיום, חפץ, למסר, לערך. המושגים 'מטוס' ו'מהירות' הם זהים כמעט בתודעה שלנו.

הפילוסוף הצרפתי פול וירילו הוא תיאורטיקן תרבותי, הידוע בעיקר בזכות מחקריו אודות הטכנולוגיה, כפי שהתפתחה ביחס למהירות ולעוצמה, ולהשלכותיה לאמנויות, והארגונים החברתיים. מחקריו הפנומנולוגיים מעמידים אותו בשורה אחת עם מרשל מקלוהן וגדולי הפילוסופים חוקרי התופעות המודרניים.

יצירותיו המרכזיות הן: 'מלחמה וקולנוע', 'מהירות ופוליטיקה', ו'פצצת המידע'. הוא טוען בהן כי הפרוייקטים הצבאיים והטכנולוגיים מניעים את ההיסטוריה.

וירילו אומר כי מהירות האור אינה רק משנה את העולם, היא הופכת להיות העולם עצמו. הגלובליזציה היא מהירות האור.

עבור וירילו, המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם נעשה בעיקר לא על ידי הפוליטיקה של ההון וטכנולוגית היצור, אלא על יד המכניזם של המלחמה. הערים הפיאודליות המבוצרות נעלמו בגלל התחכום הגובר של כלי הנשק. המלחמה השכיחה ביותר, מלחמת המצור, נעלמה, ובמקומה הפכה המלחמה בתנועה ליחידה כמעט. בספרו 'מהירות ופוליטיקה' גורס וירילו כי ההיסטוריה מתקדמת במהירות של מערכות הנשק.

וירילו פיתח את מה שהוא מכנה 'מודל מלחמה' של העיר המודרנית והחברה האנושית בכלל, ושל המונח 'דרומולוגיה' שמשמעותו ההיגיון של המהירות, שאותו הוא תופש כבסיס של החברה המודרנית.

מדע המהירות חשוב בפרט כאשר בוחנים את מבנה התקשורת החברתית בהקשר למלחמה. מי שמפקח על טריטוריה מסוימת, שולט בה. השליטה בטריטוריה אינה בעיקר באמצעות חוקים וחוזים, אלא בראש ובראשונה היא שאלה של תנועה והפצה. זאת 'הלוגיסטיקה של התפישה'. במלחמה המודרנית, הלוגיסטיקה אינה מתייחסת רק לתנועת אנשים, טנקים, דלק וכדומה, אלה גם לתנועת הדימויים אל החזית וממנה.

הלוגיסטיקה של התפישה מתייחסת לא רק לסיקור הטלוויזיוני של מהלכים צבאיים ודימויי עימות אחרים, אשר צופים עליהם האזרחים בבית, אלא גם, ואולי בעיקר, לעיצוב התודעה באמצעות מסרי תקשורת של הסגל הצבאי המעורב בקונפליקט. שדה הקרב קיים גם כשדה התפישה.

'הלוגיסטיקה של התפישה', כלומר תקשורת ההמונים, מפרידה אותנו ישירות מהאירועים במרחב והזמן האמיתיים.

השימוש בדימויים ובמידע בעת מלחמה באמצעי התקשורת, מפריד אותנו מהמציאות האמיתית. אנו מאבדים חוכמה, את מראה האופק הקרוב, ומתמכרים לאופק מלאכותי של סביבה מעמידת פנים.

וירילו מדבר הרבה על הסי.אנ.אנ. ומושג 'כלב החדשות'. כלב הציד של החדשות יצוד דימויים אשר ישלחו לסי.אנ.אנ אשר תשדר אותם לציבור. תנועה זאת של דימויים עשויה ליצור קונפליקט.

ההרתעה הצבאית-גרעינית על פי וירילו, מתחלפת כיום בסוג שונה של הרתעה, 'פצצת המידע', הקשורה לאמצעי הנשק החדשים של טכנולוגית המידע והתקשורת. בעתיד הקרוב מאד, קובע וירילו, המלחמה לא תהיה המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, אלא תהיה 'תאונה אינטגראלית'.

הטכנולוגיה אינה יכולה להתקיים ללא הפוטנציאל לתאונות. לדוגמא, המצאת הקטר בישרה את תאונות הרכבות. וירילו רואה את התאונה כהתעצמות שלילית של הפוזיטיביזם החברתי והקידמה הטכנולוגית. מנקודת מבט זאת התאונה עשויה להיתפש מבחינה מנטאלית כמעין 'מטאוריט פרקטלי' שהשפעתו מעוצבת בחשיכה הנעימה, נוף של אירועים המסתיר התנגשויות עתידיות. מנקודת מבט זאת, תאונות ענק 'עטופות' בנוף מלאכותי שנערך מראש.

הפוטוריזם הוא גישה פילוסופית איטלקית במקורה, שנפוצה במחצית הראשונה של המאה העשרים, וכוללת תעוב ושנאה וגועל לכל הרעיונות מן העבר, במיוחד המסורות הפוליטיות והאמנותיות.

הפוטוריזם כוללת לעומת זאת את אהבת המהירות, הטכנולוגיה והאלימות. המטוס, המכונית, העיר התעשייתית, היו כולם סמלים אגדתיים עבור הפוטוריסטים, כיוון שהם ייצגו את ניצחון האדם על הטבע.

הפוטוריסטים נלחמו בכל כוחם נגד הפולחן הפנאטי, חסר הערך, הסנובי, של העבר, שנתמך באמצעות קיום זדוני של מוזיאונים. הם מרדו נגד הסגידה חסרת האופי לציורים, פסלים ומבנים ישנים, ולכל מה שנאכל בשיני הזמן.

הם ראו את התעוב הנפוץ לכל מה שהוא צעיר, חדש ומלא חיים כבלתי צודק ואף נפשע.

פוטוריסטים אחדים האדירו את המלחמה המודרנית, כביטוי האמנותי האולטימטיבי.

הפוטוריסטים האיטלקים תמכו באופן אינסטינקטיבי בעליית הפאשיזם באיטליה, בתיקווה להפוך את החברה למודרנית יותר, ומשגשגת מבחינה כלכלית, בפרט לנוכח הפערים בין הצפון התעשייתי לדרום החקלאי.

פוטוריסטים רבים הפכו קשורים למשטר זה במהלך שנות ה-1920, מה שהעניק להם הכרה רשמית ואפשרות לממש את רעיונותיהם האמנותיים בפרוייקטים גדולים בפרט בארכיטקטורה.

הפוטוריזם והפאשיזם התפשטו מאיטליה לגרמניה, והתגלמו בה בנאציזם.

מחשבתו העיקרית של היטלר ערב המלחמה היתה, שזאת תהיה מלחמה מהירה. זה היה המוטו שלו. הוא לא רצה, בכל מחיר, בעוד מלחמת חפירות. חיל האוויר החזק ביותר בעולם שפיתח, היה כלי מרכזי ליישום תפישת העולם הזאת.

תפישת עולמו היא דוגמא להשלכות המוסריות שיש להתפתחות הטכנולוגית. המהירות מאתגרת את הערכים האתיים המסורתיים, יוצרת מצבור מקורי של אירועים וסיבות, משנה את תפרוסת מערכות הצדק והמשפט, ומספקת עוצמה רבה יותר למשתמשיה.

הנאצים הפעילו את 'הלוגיסטיקה של התפישה', באמצעות מיניסטריון התעמולה של גבלס.

הגרמנים כולם, מהאדם הפשוט ועד למקורבי היטלר, היו משוכנעים בצדקת גרמניה בצאתה למערכה בפולין, על רקע הקיפוח לכאורה של המיעוט הגרמני בארץ זאת. המקור לתחושת השכנוע היה רושם שנוצר בתקשורת הגרמנית, כתוצאה מפרובוקציה מבוימת של היידריך, כי הפולנים מנסים לפלוש אל מעבר לגבול הגרמני. 'פצצות המידע' בנדון זכו לכותרות ראשיות באמצעי התקשורת, ומלחמת העולם השנייה פרצה כ'תאונה אינטגראלית'.

גבלס היה כוח מניע מרכזי מאחורי 'הפיתרון הסופי'. הוא הצליח לעצב את דעת הקהל כך שיתפוש גם אותו כ'תאונה אינטגראלית', בשילוב 'ארכיטקטורת הריחוק'.

היטלר הושפע מאד מגבלס, ובפרט בשלבי המלחמה האחרונים. וון בילו, שלישו האווירי, תיאר את גבלס כדמגוג מסוכן, אשר היטלר הלך שולל אחר כושר השכנוע שלו.

התשובות 'לא אשם' ו'לא ידעתי', של נאשמי משפט נירנברג, נומקו בכך שגם אם התרחשה השואה, הם לא ידעו עליה. הדבר התרחש, לדבריהם, כתוצאה מהתפתחות אמצעי התקשורת, שאיפשרו מתן פקודות ישירות ומהירות מהפיקוד העליון לדרגי השדה, ללא דרגי ביניים.

'שנל!' [מהר!] היתה המילה הראשונה, ולרוב כמעט היחידה, ששמעו הקורבנות מהקלגסים הנאצים.

· הניקיון הכפייתי הנאצי

הניקיון שולט בחיי הגרמפובים, שם הנגזר מהמילה GERM - חיידק באנגלית. הגרמפובים הם בעלי אובססיה לגבי חיטוי, וחשים חובה לנקות באופן מוגזם, אך הם למעשה סובלים מהפרעה טורדנית כפייתית.

הגרמפוביה היא סוג אחד בלבד מבין ליקויי 'ההפרעה הטורדנית הכפייתית' [להלן הט''כ], שיש לה פנים רבות: חשש מאובדן שליטה, אגירה, ספירה, ותפילה מופרזים הם ביטויים אחרים של מחלה זאת.

מה גורם לאובססיה לניקיון?

היא נוצרת כנראה על ידי א-נורמאליות במעגלי המוח. סריקות מוח מראות כי פעילות המוח שונה באנשים עם הט''כ. יתכן ויש מרכיב גנטי, בפרט כאשר ההט''כ מתחילה בילדות. קרוב למחצית המבוגרים החולים מספרים כי מחלתם התחילה בילדות.

לא ידוע מדוע מישהו שחולה במחלה חש צורך להתרחץ דווקא, במקום לבדוק, לספור או לאגור. מה שנכון לגבי כל ההט''כ הוא שהדחף נוצר כדי לשחרר מתח שנוצר על ידי מחשבה אובססיבית מתפרצת. לדוגמא, אישה חותכת עצמה במקרה, רוחצת את הפצע, מורחת משחה אנטי-בקטריאלית עליו, וחובשת אותו. זה חייב להיות די והותר, אך מחשבה דאגנית חודרת: מה אם החיידקים המיקרוסקופים נשארו? היא יודעת שהדבר אינו הגיוני, אך היא חשה צורך לרחוץ את החתך שוב, במטרה להשתחרר מהדאגה. יתכן והיא תחזור על הפעולה שוב ושוב.

האובססיה לגבי זיהום משתלטת בהדרגה על חיי האדם ופעולותיו. האדם עסוק בהתנקות טיכסית או ברחצה לפחות שעה אחת ביום. הטכסים מתבצעים במטרה להשתחרר מחרדה. האדם יודע כי החרדה מחיידקים היא טיפשית, אך חש צורך להתרחץ ולנקות שוב ושוב.

אנשים בעלי הט''כ לא רוצים להיות כאלה. אך מצד שני, הם מתגאים בכך שהם 'חולי ניקיון'.

הטיפול הטוב יותר משלב תרופה עם תראפיה התנהגותית-קוגניטיבית, הקרויה 'מניעת תגובה' או 'תראפית חשיפה ותגובה'.

מטרת הטיפול היא לעכב את ביצוע הטכס. ככל שמעכבים אותו, הרי שבהדרגה, במהלך הזמן, יש ירידה בצורך החרדתי.

טכסי הניקיון הכפייתיים נראים בתחילה כחיוביים בעיני המשפחה, אך לאחר שהם רואים את הירידה ברמת האנרגיה אצל החולים, הם נרתעים.

הגרמפובים פועלים מתוך חרדה בלתי הגיונית, ולא מתוך ידע. כלומר, אין לצפות כי הניקיון והטיפול הטיכסי שלהם יהיו מבוססים על ידע מעמיק בתחום ההיגיינה. הם עסוקים יותר מידי בניקיון מכדי לחפש מידע מועיל בנושא.

למעשה, טכסי הניקיון מעצימים את סכנת הזיהום שלהם. הם משתמשים בהמון חומר ניקוי, ומירוק עורם עלול להזיק לו.

קיים קשר בין ניקיון אובססיבי לאמונה קיצונית.

הניקיון הכפייתי קרוב לאלוהות השמיימית, בעיני אלה הלוקים במחלה שהם גם מאמינים אדוקים.

הדעה כי חינוך קפדני, ויתכן גם יראת האלוהים, עשויים לתרום להט''כ זכתה לתמיכה רבה בסקר, שגילה כי המאמינים הקתולים נוטים יותר להראות סימפטומים אלה, מאשר אלה שהם דתיים פחות.

המחקר השווה בין עובדי האל, כמו כמרים ונזירות, לבין אחרים חסרי מעורבות דתית. הקתולים המאמינים יותר הראו סימפטומים רבים יותר של הט''כ.

רבים מבעלי ההט''כ מדווחים אכן על חינוך קפדני בילדותם, בו הפעולות היו טובות או רעות, והכול נתפש בצבעי שחור-לבן.

יתכן כי אנשים שפיתחו אופי כזה נמשכים עוד מילדותם לחיי הדת ומקדישים עצמם לאל. אך כידוע, חינוך קפדני עלול להביא במקום זאת לריאקציה חברתית, כמו הנאציזם.

מחקרים מצאו כי רוב ניצולי השואה סובלים מזיכרונות חודרניים בלתי נשלטים. למרות שרוב הסובלים דיווחו כי הם מנסים להימנע ממחשבות, מרגשות או ממצבים הקשורים לזיכרונות אלה, יתכן כי אצל חלק מהם ובניהם, תרם הדבר גם להפרעות טורדניות כפייתיות שונות.

גרמפוביה וגרמניה הם כמעט אותה מילה. ניקיון הוא מילה נרדפת לגרמניה. תזה זאת מעלה ננסי ריגן בסיפרה: 'טאטוא האומה הגרמנית. חיי משפחה והזהות הלאומית בגרמניה 1870-1945.'

ריגן מתארת כיצד הדימויים של משק הבית והאופי סיפקו כלי חשוב לעיצוב מחדש של הדרך בה הגרמני הממוצע, בפרט הנשים, הגדירו את יחסיהם לאומה, החל מימי האימפריה הגרמנית ועד לתקופה הנאצית.

הספר עוקף את הטכסים הציבוריים, שהיו לרוב המוקד למחקר אודות הלאומיות הגרמנית. חיי משק הבית נגעו לכל גרמני באשר הוא, והיתה אינטראקציה ברורה בין המישור הפרטי לציבורי. כך נוצרו פרספקטיבות של אופי לאומי גרמני בתקופה קריטית מבחינה היסטורית.

ריגן טוענת כי אחד המקומות החשובים ביותר להגדרת הזהות הלאומית הוא במישור משק הבית וחיי המשפחה, ובפרט עקרונות משק הבית.

האומה היא 'קהילה מדומה', וההרגלים החברתיים משיקים לה. לכן את הזהות הלאומית יש לבחון בספירה רחבה יותר. הלאומיות הוצגה בטעות כפרי עמלם של גברים, באמצעות מלחמות, מהפכות, תקשורת המונית וטכסים ציבוריים, אשר משכו את תשומת לב מרבית ההיסטוריונים.

ריגן מצאה כי בניית הדימוי האידיאלי של 'עקרת הבית הגרמנית' התחיל בתקופת הקיסרות, כאשר משק הבית הגרמני הוגדר כהשתקפות של האומה, שעשוי להיות מושתל ברקע אחר, כולל בקולוניות הגרמניות לפני 1914.

סמלי משק הבית הגרמנית היו עשויים לשמש להחייאת הגרמניות המתחבטת בכבדות מבית, בפרט בערים, או בקולוניות, בהן המשפחות הגרמניות היו בסכנה של שכחת ערכיהן הלאומיים, והיו מוקפות בקבוצות אתניות וחברתיות 'מלוכלכות'.

היה צורך ליצור את ה'גרמניות' לאחר איחוד גרמניה מנסיכויות שונות, ו'עקרת הבית הגרמנית' היתה במיקום מפתח כדי ליצור ניגוד לערכים הצרפתיים, אנגלים או אמריקניים, אשר תוארו לרוב כלוקים בחסר מבחינת הסדר, הניקיון והמשמעת, שהנשים הגרמניות חונכו להעריך.

הנשים הגרמניות מהמעמד הבינוני טיפחו נורמות של משק בית, והפעילו שליטה חברתית, כתוצאה מהלחץ החברתי ואסופה מתרחבת של ספרי עצות ומוסדות של הכשרה למשק בית בגרמניה האימפריאלית.

ציות לתקנים של חיסכון וניקיון הפך לסוג של התבטאות אישית, שהיה חלק מ'חברה מוסרית' שתיאורטית כללה את בני כל המעמדות והדתות, כולל נשים יהודיות, וקישר את משקי הבית לתחום האופי הלאומי הנרחב יותר.

הנשים הגרמניות הצטיינו, כיוון שבזכות השימוש בספרי הדרכה הן ביצעו 'עבודת איכות' בבית, ששיקפה את מאפיינים החריצות והשקדנות של הגברים הגרמנים.

בין השנים 1914-1945 נוצל האידיאל הבורגני של משק הבית בגרמניה לצרכים פוליטיים ולאומיים. למעשה, ביטויים 'פרטיים' אלה של הזדהות הלאומית, הושוו לטכסים הציבוריים שנועדו להגדיר את האומה, ונחשבו בעיני בני הדור ההוא כבסיס היציב ביותר להטמעת האידיאל הלאומי בתקופה סוערת זאת.

האידיאלים הביתיים של סדר, חיסכון, ניקיון ומשמעת, הפכו בהדרגה לפוליטיים במהלך מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימאר, ובסופו של דבר אומצו על ידי הנאצים, שגם הם ניסו להשתיל 'גרמניות' באמצעות הדרכה בניהול הבית והמשפחה של משתפי הפעולה הנאצים בשטחים הכבושים לאחר 1939.

רעיונות אלה, שהפכו בהדרגה ל'בלעדיים' גרמניים לעומת 'אחרים', יצרו, על פי ריגן, את הבסיס, בדרך שקטה, לתיאורית הגזע הנאצית.

לשלל הגורמים תומכי אובססיית הסדר והניקיון הנאצית אפשר להוסיף, יחד עם תורת הגזע, את המיליטריזם, תפישת העולם הצבאית, שבמסגרתה הסדר, הניקיון והמהירות הם ערכים מכוננים.

דימויי החורף והשלג, חג המולד הנוצרי המבשר התחלה חדשה במעגל העונות, גם הם דימויי ניקיון מובהקים, המשולבים בתרבות האירופית עוד מהעידן הפגאני.

אליהם ניתן לצרף את דימויי האנכיות למיניהם, כמו הרי האלפים, שהיו מקום מעונו של היטלר.

גרינג היה השר הראשון בעולם לנושא איכות הסביבה. הקשר בין איכות הסביבה והתעופה הוא מובן מאליו. אין כמו המראה ממעוף הציפור כדי לתרום להגברת המודעות האקולוגית.

יתכן ולהתפכחות מאשליית הניקיון שבתעופה תרמה לתחושת הזעם והתסכול של הנאצים: מה רבה היתה האכזבה שנכונה לאדם בראשית עידן התעופה, לאחר שגילה כי למרות שהגיע לשחקים, הלכלוך נשאר אצלו באותה כמות כמו קודם. תחושת הלכלוך אולי התעצמה, כיוון שהתקווה לניקיון חיצוני ופנימי, שהודחקה באמצעות התקווה לעולם חדש וטוב יותר, עלתה אל פני השטח, והפכה להיות במרכז תשומת הלב.

כל קרימינולוג חייב לחשוב בראש ובראשונה במושגי הפושע.

חקר השואה הוא התעסקות בלכלוך, אך כדי להיכנס לנעלי המרצחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לחשוב במושגים של 'סדר וניקיון'.

הנאצים השתמשו ב'לשון נקייה' בינם לבין עצמם כדי לדווח על הזוועות שביצעו.

הערמות של נעליים שיער גזוז שנותרו ומוצגות כיום במתקני ההשמדה שהפכו למוזיאונים, נותרו כיום כעדות המוחשית היחידה ליעילות שבה 'ניקו' הנאצים את קורבנותיהם.

באלארד כתב על האלף-בית של חוסר ההיגיון, כשתיאר את תסביך הניקיון הנאצי.

בני זמנו של היטלר, באלדווין, צ'מברלין, הרברט הובר, נראו כדמויות מיושנות ומעופשות. במעילי הפראק שלהם, והצווארונים הלבנים, הם היו קרובים יותר לעולם הויקטוריאני של ראשית המאה העשרים, מאשר לחברה המודרנית, ההמונית, הלאומנית והטוטאלית.

לעומתם נראה היטלר מעודכן ונקי.

סיפרו של היטלר 'מיין קאמפף' פורסם בשנת 1924, אך משקף בדיוק את ציפיותיו לאחר עליתו לשלטון, לא כל כך במונחים פוליטיים וחברתיים, אלא באמצעות הדיוק הפסיכולוגי של תיאוריו לגבי עליונות הגזע הארי.

היטלר מופיע בספר כבעל שתי פנים: האחד הם של הנואם הדמגוגי, המשתלח במצב מנטאלי הקרוב להיסטריה נוירוטית, רועד משנאה ואלימות, והשני כמנצח מקהלה נאור ואקסצנטרי קמעה, השוקע בתיאורים סנטימנטאליים אודות היופי המיסטי של הנוף הגרמני והאצילות של פשוטי העם.

את הטון הכללי של 'מיין קאמפף' ניתן להסיק מהשם המקורי שהיטלר בחר עבורו: 'ארבע וחצי שנים של מאבק נגד שקרים, טיפשות ופחדנות. התחשבנות עם מהרסי התנועה הנאצית.' שם זה שונה על ידי המו''ל.

כאשר קוראים את השתלחויותיו הפרנואידיות של היטלר נגד היהודים, מתרשמים בקביעות מהבסיס הביולוגי, יותר מאשר פוליטי, של חשיבתו ואישיותו.

הבחילה שלו כלפי היהודים היא פיזית, כמו הדחייה שהוא חש כלפי עמים אחרים כמו הסלאבים והכושים. המבנה הפיזי שלהם, התנוחה, הצבע כאילו הפעילו את מערכת האזעקה במוחו.

המעניין הוא השפה בה הוא משתמש כדי לתאר את האובססיות שלו. הן בעיקרן 'צואתיות'. כך ניתן להסיק מתוך עיסוקו הבלתי הפוסק ב'ניקיון'.

במקום להשתמש במונחים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כנגד היהודים, היטלר מתרכז בעיקר ובהרחבה ברטוריקה ביולוגית זאת.

בוותרו על כל צורך לנמק את אפליותיו באופן הגיוני, הוא היה מסוגל להקיש למקום הרבה יותר עמוק של תחושת חוסר נוחות וחוסר ביטחון, כזה שמעריציו לא טרחו לחשוף באופן מלא לאור היום.

בהיגיון הבלתי מוסבר של הפסיכופתולוגיה, היהודים הפכו שעירים לעזאזל של כל חרדות הגמילה מיניקה ומחיתולים.

החזרה הקבועה על המילים: 'זוהמה', 'שיפלות', 'מורסה', 'עוין', 'חלחלה', מחזקת בלי סוף ובלי תכלית את הרגשות המודחקים של אשמה ותשוקה.

בניגוד ליהודים, בספרות הגזענית מתואר הגזע הנורדי-גרמני כאירופאי טהור, שפיתח את תכונותיו הפיזיות ותרבותו במסגרת יבשת אירופה. ההומו-אירופאוס הוא האדם הלבן והמוצלח ביותר. הוא מאובחן בכל מקום בתבל באמצעות מספר מאפיינים יחודיים: שיער בלונדי וגלי, עיניים כחולות, עור בהיר, אף גבוה, צר וישר. תכונות אלה מתחברות אל גוף גבוה וגולגולת ארוכה.

אלה הם תארים שמשמשים גם כתארי הסדר והניקיון: לבן, צח, בהיר, ישר.

באותה מידה כמעט משולבים בתיאור הגזע הנורדי גם תארי אנכיות: גבוה, ארוך, צר, תכול, מוזהב.

השימוש במושג 'טהור' מתעל את המחשבה מראש לכיוון של ניקיון ואנכיות בו זמנית, כמו בביטוי 'טוהר הרקיע'. 'טהור' ו'מבריק' הם דימויים שמקיימים מיתאם רב ביניהם.

דוגמא למרכזיות מושגי הניקיון והסדר במשטר הנאצי היא פוסטר בחירות מלפני זכייתם השנייה בשלטון, הקורא לגרמנים לבחור במועמדיו של היטלר. המושגים 'סדר', 'ניקיון', 'מהירות' בולטים בו. בין היתר כתוב בפוסטר: 'במהלך שמונה חודשים יש שוב לשניים וחצי מיליון גרמנים עבודה ולחם. מלחמת המעמדות והמפלגות הקשורות בה חוסלו. הבולשביקים רוסקו. הבדלנות הוכרעה. הוקם רייך של סדר וניקיון. עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד. זה הדבר שהיטלר השיג...'

דוגמא נוספת למרכזיות מושגי הניקיון והסדר אצל הנאצים היא 'עלון מס' 1 לעובדים מהמזרח':

עובדים!

הצבא הגרמני שחרר אתכם מהטרור של סטאלין והקומיסארים היהודים-בולשביקים. בכל מקום שיכלו, הבולשביקים חיסלו את בתי החרושת שלכם ומזונכם. הם שרפו את חוותיכם ובתיכם, הם לקחו את כל הדרוש לכם לחיים. גרמניה רוצה ויכולה לעזור לכם!

בגרמניה תקבלו עבודה ולחם. אנו מבטיחים לכם טיפול אנושי, הגון וצודק, אם תעבדו בחריצות וזהירות, ותתנהגו ללא רבב.

צייתו להוראות הבאות:

1. לימדו מהם מנהגי והרגלי הגרמנים.

2. הבינו את האמצעים הננקטים על ידי הרשויות הגרמניות ומנהלי העבודה. בדרך זאת תזכו באמון המפקחים שלכם, ותהפכו את שהותכם בגרמניה לקלה יותר.

3. הסתפקו במה שגרמניה מציעה לכם. פנו אל המפקחים שלכם בבקשות. הם יעזרו לכם ככל יכולתם.

4. בצעו את עבודתכם מרצון, היו דייקנים ואמינים, והרייך הגרמני יהיה לצידכם, יעזור לכם ויגן עליכם.

5. על מנת שהגרמני לא יתעב אתכם, עליכם להיות חרוצים.

6. גרמניה היא מדינה של סדר, ניקיון וחריצות. לכן, מלבד שמירת הסדר, הקפידו על ניקיונכם ובריאותכם.

7. שימרו על הסדר בקרבכם. הימנעו מויכוחים ומריבות. מלאו אחר ההוראות של ראשי המחנה.

8. האישה והנערה הגרמנית מוגנות בחומרה על פי החוק הריבוני. הן מחוץ לתחום עבורכם.

9. לעולם אל תשכחו כי זאת מלחמה, והתאימו את צרכיכם למצב.

תהיה זאת טעות מלומדים ויתכן אף סכנה, לגחך אודות הנאצים כבלתי הגיוניים ואנטי מדעיים. עלינו לבחון בזהירות רבה את יחסי הגומלין בין מדע לאידיאולוגיה באותה עת.

טלפורד טיילור, התובע הכללי במשפטי נירנברג, אמר: 'הנאצים תמכו בסוגי מדע שונים, ולא ערבו בהם פוליטיקה. הם לא נטשו את עקרונות האתיקה. היתה אתיקה בפרקטיקה הרפואית הנאצית, לעיתים מפורשת, לעיתים לא.'

השותפות לפשע של הרופאים הגרמנים בפשעי הנאצים נגד האנושות היא עובדה מבוססת היטב מבחינת המחקר ההיסטורי. הסבר לכך הוא הרבה יותר קשה. מדוע הרופאים הגרמנים היו כאלה מעריצים נלהבים של הפאשיזם?

לא היתה זאת התעמולה הגזענית שמשכה את תשומת ליבם, אלה יותר ההבטחה של מנהיגי הנאצים לפתור את בעיותיה של גרמניה באופן רפואי, בניתוחים.

המדינה הנאצית היתה אמורה להיות מדינה היגיינית, הנאציזם היה אמור להיות 'ביולוגיה יישומית'. היטלר תואר כ'רוברט קוך' של הפוליטיקה.

העוצמה המפתה של הנאציזם עבור רופאים רבים היתה נעוצה בהבטחה לנקות את החברה הגרמנית מהאלמנטים המשחיתים, לא רק קומוניסטים ויהודים, אלא גם עופרת באוויר ובמוצרים, התמכרות לטבק, יחד עם ההומוסקסואליות וחולי הנפש.

דוגמא בולטת לכך היא לגבי ההתמכרות לטבק. מקובל לחשוב כי הקונצנזוס לגבי סכנתה נוצר בתחילת שנות ה-1960, במחקרים בארצות הברית. למעשה, היה קונצנזוס מוקדם יותר, בקרב הקהילה הרפואית והמדעית הגרמנית בתקופה הנאצית.

הקונצנזוס הנרחב נתמך על ידי מחקרים רפואיים רבים. המחקר פרח, וניסויים בהשפעת הניקוטין על בעלי חיים נערכו יחד עם מחקרים סטטיסטיים לגבי תפוצת סרטן הראות בקרב מעשנים.

הרטוריקה נגד הטבק נלקחה מהרטוריקה של תורת הגזע. הטבק נישלל על ידי מומחי היגיינת הגזע, כיוון שהם חששו שיזהם את החומר הגנטי בגרמנים. הטבק הותקף כמגיפה לאנושות, ושריד לאורח החיים הליברלי. אך ההתנגדות לטבק היתה נרחבת, וכללה את כל תחומי בריאות הציבור.

היטלר היה פעיל נלהב נגד העישון. ברור כי לדבר היתה השפעה על היקף התמיכה במחקר בנושא.

היטלר אף קישר בין עליית הפאשיזם לגמילתו מעישון. כאמן צעיר הוא עישן חפיסות סיגריות אחדות ליום עד 1919, כשזרק אותן לדנובה ונגמל.

היה סוג של 'פרנויה הומיאופתית' בנאציזם. תומכים רבים האמינו כי חלקיקים זעירים שונים חודרים בעורמה ל'גוף הגרמני', מוצצים את לישדו וגורמים נזק.

ביודענו זאת אנו מבינים מדוע האידיאולוג-מדען הנאצי יכול היה להכריז מלחמה על הטבק, העופרת, הכספית, האסבסט, והיהודים. כולם היוו איום לגזע הנורדי.

נאומו של הימלר בקרקוב באפריל 1943:

'ברצוני לומר משהו, כנאצי נאמן, ולהשתמש בשאלת טוהר הדם כנקודת מוצא. היינו הראשונים לפתור את שאלת טוהר הדם באמצעות פעולה, ובהקשר זה, איננו כוללים את האנטישמיות. לגבינו האנטישמיות היא בדיוק כמו חיטוי מכינים. פליית כינים אינה שאלה של אידיאולוגיה, אלא עניין של ניקיון.

נאום של פרנק, מושל פולין הנאצי, המעודד את החיילים לכתוב הביתה:

'המשפחות חושבות עליכן, ואומרות לעצמן: אלוהים, הוא נמצא בפולין, בה יש כל כך הרבה כינים ויהודים. יתכן וקר לו או שהוא רעב, והוא מפחד לכתוב. לא יהיה זה רעיון רע לשלוח ליקיריכם הביתה מכתב, ולספר להם שכיום אין כבר יותר כל כך הרבה כינים ויהודים בפולין, והתנאים בממשל הכללי הפולני השתפרו במידה רבה. כמובן שאין אפשרות לחסל את כל הכינים והיהודים בשנה אחת בלבד. אך במשך הזמן, ובפרט אם תעזרו לי, נגיע לסוף הדרך. אחרי הכול, אין צורך שנשיג את הכול במהלך שנה אחת, כי אז מה יוותר לאלה שיבואו אחרינו?'

מכתב מפרנק למפקד האדמיניסטרטיבי של אושוויץ, בנוגע לשימוש וההפצה בחפצי היהודים שהגיעו למחנה, מ-26 לספטמבר 1942:

- כל מלבושי הנשים והילדים, כולל לבנים וגרביים, יימסרו תמורת תשלום לארגון הגרמני-אתני להתיישבות.

- מזרנים, שמיכות, כריות, בדים, צעיפים, מטריות, מקלות הליכה, תרמוסים, כיסויי אוזניים, עגלות תינוקות, מסרקים, תיקי-יד, חגורות-עור, סלי קניות, מקטרות עישון, משקפי שמש, מראות, סכיני שולחן, מזלגות וכפות, תרמילי-גב ומזוודות מעור, יימסרו כולם לארגון הגרמני-אתני להתיישבות. שאלת התשלום תוסדר בהמשך.

- משקפיים מכול סוג יימסרו למשרד הרפואי לצורך שימוש. משקפיים במסגרות זהב יימסרו ללא העדשות, יחד עם המתכות הנדירות.

דו''ח ממפקד בית הסוהר גונתר למפקח הכללי של רוסיה הלבנה, מינסק, 31 מאי 1943:

מאז 13 לאפריל, 1943 חוסלו 516 יהודים גרמנים ורוסים. על בסיס מיון מוקדם, זהב נלקח בשתי אקציות. בתאריך 14 לאפריל 1843 מ-172, ובתאריך 27 לאפריל 1943 מ-164 יהודים. כ-50% מהיהודים היו בעלי שיני זהב, גשרים או סתימות. נציג המשרד לביטחון הרייך היה נוכח קבוע, ולקח עימו את הזהב.

דו''ח שכותרתו 'יישוב היהודים מחדש', שנכתב על ידי קצין האס.א.ס גריקש להימלר, לאחר ביקורת באושוויץ בתאריך 14-16 למאי 1943:

למחנה אושוויץ תפקיד מרכזי בפיתרון השאלה היהודית. האמצעים המתקדמים ביותר מאפשרים את הוצאתה לפועל של פקודת הפיהרר, במשך זמן קצר יחסית ובלי לעורר תשומת לב.

הפעולה המכונה 'יישוב מחדש' מתנהלת כדלקמן:

היהודים מגיעים ברכבות מיוחדות [קרונות משא] לקראת הערב, והם מועברים במסילות מיוחדות לאזורים במחנה שמוקצים במיוחד לכך.

שם פורקים את היהודים ונבחנת כשרותם הגופנית לעבודה על ידי קבוצת רופאים, בנוכחות מפקד המחנה ומספר קציני אס-אס.

בנקודה זאת, כל מי שמסוגל איכשהו להשתלב בתוכנית העבודה נשלח למחנה מיוחד.

החולים ברי הריפוי נשלחים היישר למחנה רפואי, על מנת שיחזרו לאיתנם באמצעות דיאטה מיוחדת.

העיקרון הבסיסי מאחורי כל זה הוא לשמר את כל כוח האדם המסוגל לעבוד.

הגישה קודמת של 'היישוב מחדש' נדחתה, כיוון שיקר מידי לחסל כוח עבודה יקר על בסיס קבוע.

הבלתי כשרים נשלחים למרתפים בבנין גדול, אליו נכנסים מבחוץ.

הם יורדים חמש או שש מדרגות אל שטח מרתף ארוך, בנוי היטב ומאוורר היטב, שלאורך צידיו מימין ומשמאל מוצבים ספסלים.

המקום מואר היטב, והספסלים ממוספרים.

נאמר לאסירים שעומדים לנקות ולחטא אותם לצורך משימותיהם החדשות.

עליהם לפיכך להתפשט לגמרי ולהתרחץ.

כדי למנוע פאניקה ואי סדר מכל סוג שהוא, הם מצטווים לסדר את בגדיהם תחת המספר שקיבלו, כך שיוכלו למצוא אותם חזרה לאחר הרחצה.

לאחר מכן הם עוברים בפרוזדור קטן, ונכנסים לאולם מרתף גדול, שמזכיר חדר מקלחות.

בחדר זה יש שלושה עמודים גדולים, שלתוכם ניתן להוריד חומרים מסוימים מחוץ לחדר המרתף.

לאחר ששלוש מאות עד ארבע מאות איש נדחסו לתוך החדר, הדלתות נסגרות, וקופסאות המכילות את החומרים מושלכות מטה בתוך העמודים.

ברגע שהמיכלים נוגעים בבסיס העמודים, הם משחררים חומרים מיוחדים שגורמים לאנשים להירדם בתוך דקה אחת.

דקות אחדות מאוחר יותר, נפתחת דלת מהצד השני, בו ממוקם מסוע.

שיער הגוויות נגזז, ושיני הזהב שלהם נעקרות על ידי מומחים [יהודים]. מסתבר כי יהודים נוהגים להחביא אבנים יקרות, זהב, פלטינה וכדומה, בתוך שיניים חלולות.

לאחר מכן מועמסות הגופות על המסוע ומועלות לקומה הראשונה, בה ממוקמים עשר משרפות גדולות.

[כיוון שגופות טריות נשרפות היטב, נדרשים רק 50-100 ליברות של פחם לכל התהליך].

העבודה עצמה מבוצעת על ידי אסירים יהודים, שלא יוכלו לצאת יותר אל מחוץ למחנה.

התוצאה של פעולת 'יישוב מחדש' זאת עד היום: 500,000 יהודים.

הקיבולת העכשווית של תנורי 'היישוב מחדש': 10,000 ב-24 שעות.

הניקיון היה חשוב לנאצים כל זמן שהפיקו ממנו תועלת. כאשר לא היה בו צורך, הם הניחו לזוהמה להשתלט על הכול.

שני סיפורים של אימי ניצולת השואה, מתוך סיפרה 'סיפורי גולדה', ממחישים זאת.

באושוויץ-בירקנאו היו ביקורות ניקיון קפדניות בבלוקים של עובדי הכפייה. מסדרי הניקיון נערכו על ידי המשגיחות מקרב האסירות, שעליהן פיקחו הסוהרות הגרמניות. מי שהשטח בהשגחתה נמצא מלוכלך, קיבלה עונש כבד.

הגרמנים לא סיפקו כלי ניקיון, והשבויים היו צריכים לאלתר כאלה בכוחות עצמם.

אימי יצאה מידי יום לעבודה, בצעדה מהירה בקבוצה ענקית, למרחק של שמונה-עשר קילומטר, למקום בו צמחו קני-סוף על שפת אגם. עבודתה היתה קיצוץ קני-הסוף, ששימשו כחומר גלם.

בעלי קני-הסוף ניתן להשתמש כמטאטאים, ואימי מצאה דרך להבריח אותם למחנה בעת החזרה אליו.

לעבודה היו יוצאים עם דודי-אוכל ענקיים, שבהם היה המזון היומי. אימי החביאה את המטאטאים בדודים הריקים. היה בכך סיכון רב, שכן הגרמנים היו עורכים בדיקות קפדניות לכל החוזרים.

כל מטאטא שהביאה היתה אימי נותנת למשגיחה שלה, ובתמורה מקבלת מנה של תפוחי-אדמה.

ברגן-בלזן, שאליו הגיעה אימי מאושוויץ, לא היה מחנה-עבודה. היה זה מקום אליו העבירו הגרמנים את האסירים עם התקדמות הרוסים, מתוך רצון לשמור על קלף מיקוח למקרה שייכנעו.

לכן לא נתנו בו הגרמנים כל חשיבות לרמת הניקיון והסדר. במקום שררו כל הליכלוכים והזיהומים, המחלות והמגיפות.

לא היה כל פיקוח רפואי. לא היו אפילו אמצעים סניטאריים, כמו בתי-שימוש ומתקני רחצה.

לא היה גם סדר יום. רוב הזמן האסירות ישנו, וכשקמו היה זה על מנת לדאוג לצרכים המינימאליים.

המצב היה כה בלתי נסבל, עד שכל אחת מהאסירות הפכה לחולה.

אימי חלתה לאחר שבועיים בדיזנטריה, גססה, ובדרך נס ניצלה.

רבים מאד מתו. הגופות נערמו לאלפיהן, מבלי שיפנו אותן. אימי היתה צופה מחלון הצריף שלה באחת מגבעות הגופות האלה, במהלך כל שהותה הממושכת בברגן בלזן.

· זרם הסילון

כשכתב גסטון בשלארד את 'אויר וחלומות' היה עדיין מנוע הסילון בחיתוליו, כהמצאה צבאית שפותחה בסתר. הוא היה רחוק עדיין מהתממשותו כהגדרה 'ההמצאה המהפכנית החשובה ביותר אחרי המטוס'. לכן לא נדרש בשלארד למושג 'סילון האויר', ולא כתב עליו מאומה כמעט בסיפרו. הוא הותיר לנו להמשיך במשימה שהותיר אחריו, ולנסות להבין מהו סילון זה מבחינת הדימיון הדינאמי והמטריאלי.

על פי המילון, סילון הוא זרם עז של נוזל או גז, הזורם במהירות גבוהה בכיוון מסוים.

בטבע מוכרת תופעת הגייזר שהוא סילון של מים וקיטור שנוצר באופן טבעי.

זרמי הסילון האטמוספריים הם רוחות מהירות מאד בגובה רב. עוצמת זרמי הסילון היא כזאת שיש מחשבות לנצל אותם להפקת אנרגיה. מטוסי הסילון הגדולים, הטסים בגובה רב, משתמשים בתנועת זרם הסילון כדי להגביר את מהירותם ולחסוך בדלק.

סילון מלאכותי של מים נוצר באמצעות צינור המזרים מים בלחץ גבוה, ולעתים משמש במזרקות.

מנוע סילון מתבסס על סילון בוער של אויר מהול בדלק, היוצא בעוצמה רבה מתא דחיסה.

בניגוד לכלל התופעות האויריות, הסילון מתאפיין בכך שהמימד האנכי אינו מובהק בו. נהפוך הוא, בולטת דווקא סגולתו לתנועה אופקית מתמדת, מקבילה לקרקע, מבלי לאבד מכוחו ואיכותו. הסילון הוא רוח אופקית, חדה ומהירה. כמו הרוח העזה הוא מכלה הכול.

מבחינה זאת הסילון משול לחץ הנשלח מקשת. כחץ במעופו הוא נורה בעוצמה מנקודה אחת לנקודה שנייה, ומגיע אליה במהירות רבה, כדי לפגוע או לרפא, תלוי בכוונת המשתמש.

בברגהוף, משכנו הרשמי של היטלר באלפים, היה מטווח קשתות. היה זה מתקן הספורט היחיד במקום, ומבקריו הוזמנו לבחון אותו לעיתים תכופות.

את כוחו של זרם הסילון אנו מכירים היטב בתקופתנו בשימושו למטרות שונות, וביניהן ניקיון וריפוי.

אנו משתמשים, לדוגמא, באמבט הג'קוזי, שבוקעים ממנו זרמי מים בעוצמה רבה, כדי לנקות ולרפא בו זמנית את גופנו.

דומה שהמדע בימינו רק מתחיל להכיר באפשרויות הגלומות ברעיון זרם הסילון.

ברפואה המודרנית משתמשים בטיפול בגל הלם לאיחוי שברים, ריפוי פצעים ודלקות. סוג זה של טיפול ממשיך לרשום הצלחות מדהימות. הטיפול בגלי הלם הוא, בעצם שימוש בלחצים מכאניים, שנוצרים באמצעות גלים, שניתן להשוותם לאלה שיוצר סביבו מטוס הסילון בטיסתו.

מנוע הסילון דורש כי האוויר הנשאב אליו יהיה סטרילי. כל חפץ קטן, כמו אבן קטנה ועל אחת וכמה ציפור, הנשאבים לתוכו, עלולים לגרום להתרסקותו ולהתפוצצותו.

מסיבה זאת חייב מסלול ההמראה של מטוס הסילון להיות נקי מאד, והוא עובר סריקה וניקיון קפדנים מידי יום.

תאונות אויריות רבות נגרמו מחמת ציפורים שנשאבו למנועי סילון. במדינת ישראל, שהיא ציר נדידה עולמי מרכזי לציפורים, נגרמו בעבר אבדות רבות כתוצאה מכך, עד שנלמדו מסלולי הנדידה, והמטוסים עוקפים אותם.

מצד אחד, הסילון הוא התופעה האוירית היציבה מכל. הוא כמו מדף המונח בשחקים, שאפשר להניח עליו הכול ומאומה לא יפול מטה.

פחד הנפילה עשוי לפיכך להתבטל לנוכח תופעת הסילון. האימה עשויה להפוך לעונג. העונג אינו אלא פחד הנפילה כשאיננו חוששים ממנו יותר.

אך מצד שני, הסילון הוא חומר אוירי ההופך לסמיך וכהה, ומעניק כך תחושה ברורה יותר של משקל. הוא דומה לעננים התלויים נמוך באופן מעיק.

מאותו רגע בו מורגשת תחושת 'העננים הכבדים', של השמים הכבדים מכוסי העננים, אנו חשים את פעולת כל הרגשות בהם הטרור הוא בסיס, סינתזת עצב ונפילה, האיחוד במהותנו בין מה שמדכא אותנו ומה שמקרקע אותנו. האויר סביבנו, האויר שאמור להעניק לנו חירות, הופך אז לכלאנו, כלא צר בו האטמוספרה היא כבדה. הטרור מחזירנו לאדמה.

השוני בפסיכולוגית המעוף שיצר מנוע הסילון אצל הנאצים היה עצום. העוצמה שלו היתה עלית מדרגה משמעותית ביותר.

אצל נפש החולה בתסביך ניקיון כפייתי, תאבת מהירות, והשרויה בוורטיגו, כמו היטלר, המפגש הראשון עם מטוס הסילון היה חווית התגלות. אך המכאניזם הפסיכולוגי של הסילון יצר, יחד עם תחושת ההתעלות, את תחושת חיסול הישות, ופער את פי השאול. הטרור לבש פנים חדשות. הוא היה יכול לממש את עיקרון הרפלקס המותנה שכה חשוב בדיקטטורה, ולהצליף בפרגול לכול עבר.

היתה זאת נקודת ארכימדס עבור המשטר הנאצי. מכאן ועד לשימוש בגז הנזרק לתוך צינור באולם מלא אנשים לצורך חיסולם, הדרך לא היתה קשה עבורם.

מאגר הדימויים החדשני של הסילון איפשר את מחיקת כל התרבות שהייתה קיימת בעבר. מהירותו ועוצמתו אינם מאפשרים לכאורה להסתכל לאחור, כדי לראות מאין הגענו עד הלום. נוצר, עוד לפני שנים רבות, המושג 'חוג הסילון' ובהמשכו המושג 'דור הסילון', כדי לתאר אנשים המדלגים במהירות ממקום למקום ומעניין לעניין, מבלי שתהיה להם מטרה מוגדרת.

אפשר לתחום את קו הגבול בין שני העולמות, עולם המדחף לעולם הסילון בנקודת זמן אחת, והיא אירוע פריצת מחסום הקול. במשך שנים רבות ניסו מהנדסי המטוסים לעצב מטוס שינוע במהירות גבוהה ממהירות הקול. אך לקראת מהירות זאת, התחילו רעידות במטוס. חצייתו הראשונה של המחסום נעשתה בשנת 1947, במטוס הניסוי המהפכני האמריקני X-1, הסילוני-רקטי.

טייס הניסוי היה צ'אק ייגר. ייגר, שהיה אלוף הפלות במלחמת העולם השנייה, חש כנראה שהישגו נתפש בציבור כמשהו שהוא מעבר להישג טכנולוגי בלבד, ושפרוש חציית מחסום הקול הוא למעשה מחיקת זיכרון העולם הישן. יום אחד, בשנת 1963, הוא המריא, ללא תאום מראש, במטוס ניסוי דגם F-104 שעוצב כדי להשיג את שיאי מהירות. הוא הביא את המטוס אל מעבר למגבלות ביצועיו והמטוס התפרק באויר והתרסק. ייגר פלט עצמו מבעוד מועד וצנח בשלום.

בני ניצולי השואה נולדו לעולם מחיקת ערך העבר של דור הסילון. הדרך ממנו חזרה להסתכלות בעולם של פעם פרושה היתה לחצות חזרה לאחור את מחסומי המהירות, ששולטת בסדר החברתי הקיים, אל עבר העבר, בו שלטה בכיפה עדיין תנועה איטית ומעגלית יותר. מסיבה זאת, הטיפול בזיכרונות ההורים מצריך אימוץ מצב תודעה שונה.

· מנוע הסילון

בשנות ה-1930, מנוע הבוכנה על גרסאותיו השונות, היה סוג ההנעה היחידי שהיה זמין למתכנני מטוסים. הוא איפשר טיסה במהירות איטית, שהתאימה לטכנולוגיה של התקופה. באותה תקופה עבר עיצוב המטוסים שינוי מהפכני. ניתן היה לבנות את המטוסים מאלומיניום, המתכת החדשה, הקלה והחזקה.

טכנולוגיות הסילון, בהתגלמותם כמנוע הרקטי, היו ידועות גם לתרבויות עתיקות, כמו אלה של הסינים וההודים, שהשתמשו בהן ליצירת רקטות פרימיטיביות ששימשו ככלי נשק. הבעיה היא שהרקטות משחררות אנרגיה בבת אחת, והן בלתי יעילות במהירות איטית, מה שהופך אותן לבלתי שימושיות בתעופה הכללית.

על מנת שהמטוסים יהפכו למהירים יותר וימריאו לגובה רב יותר, היה עליהם להיות גם בעלי מנוע חזק יותר.

כך נוצר הדחף להמצאת מנוע הסילון המהפכני, על בסיס עיקרון הרקטה.

ההגדרה המורחבת של מנועי סילון כוללת גם את המנועים הרקטיים, בהם משתמשים לשיגור טילים. הרעיון הבסיסי במנוע סילון הוא שתערובת המורכבת מאוויר ודלק נדחסת בתא דחיסה באמצעות מניפה, ניצתת לבעירה עזה, ונפלטת בעוצמה רבה מאחור לצורך יצירת דחף ישיר. השליטה בכמויות האוויר והדלק הנכנסות מאפשרת ויסות של עוצמת המנוע.

לאחר מספר גרסאות בוסר, שבהן נבחנו אפשרויות שונות למימוש הרעיון, התגבש מודל הטורבו-ג'ט, בו תערובת המורכבת מאוויר ודלק נדחסת בתא-הלחץ באמצעות מניפה המחדירה אליו אויר מקדימה.

פרנק ויטל האנגלי היה זה שיצר את מנוע הסילון התעופתי הראשון, שנוסה בהצלחה בפעם הראשונה בשנת 1937. ויטל לא הצליח לעניין את הממסד הבריטי, ופיתוח המצאתו התקדם באיטיות רבה.

בשנת 1935 התחיל הנס וון-אוהן לעבוד על תוכנית דומה לזאת של ויטל בגרמניה, ככל הנראה מבלי שידע על הקשר. התשובה המלאה לשאלה חסרה עדיין.

לאחר הפגנת הקונספט הבסיסי, הוא הוצג בפני ארנסט היינקל, אחד מגדולי יצרני המטוסים בגרמניה באותה תקופה, שראה מיד את ההזדמנות בתכנון המבטיח.

בספטמבר 1937 הם יצרו את המנוע התעופתי הראשון.

הגרמנים התגברו ראשונים על הסירבול של מנוע הסילון הבסיסי. במנוע הבסיסי האויר נדחס לתא הלחץ באמצעות מניפה אחת, שגודלה וכובדה הפכו אותה לבלתי יעילה מבחינה אוירודינמית. הפיתרון שמצאו היה טור של מניפות קטנות יותר, המוצבות זאת אחרי זאת על ציר אחד, אשר איפשרו מבנה אוירודינמי של המנוע, ויעילות רבה בביצועים.

בארצות-הברית החלה חברת לוקהיד לעבוד על מטוס קרב סילוני כבר בשנת 1939. הוא נקרא לוקהיד אל-133, והמתכנן שלו היה נתן פרייס. אך הפיתוח הופסק בשלב מוקדם.

היתרון במנוע סילון הוא יעילותו הגבוהה במהירות גבוהות מאוד, במיוחד במהירויות על-קוליות, ובגבהים גבוהים, בהם צפיפות האוויר נמוכה משמעותית מאשר בקרבת פני כדור הארץ. כיוון שהמנוע מאיץ מסה קטנה של אויר בתאוצה גבוהה מאוד, הוא משיג דחף שווה ואף טוב יותר משל מנוע הבוכנה, לו יש מדחף המאיץ מסה גדולה של אויר בתאוצה נמוכה.

שורה של גורמים נוספים הופכת את מפעיל המטוס בעל מנוע הסילון לבעל יתרון אסטרטגי בשדה המערכה האווירי:

המטוס הסילוני הוא קל, אמין, מהיר וזריז הרבה יותר.

אין למטוס ויברציות, ולא מומנט פיתול כמו למטוס בעל מדחף. הטיסה חלקה וההרגשה נפלאה.

המראה הנשקף מתא הטייס הוא נרחב הרבה יותר. כיוון שהמנוע נמצא מאחורי הטייס ואין מדחף לפנים, המראה הנשקף מחופת תא הטייס הוא כמעט של 360 מעלות. הבדל עצום לעומת המראה מהאשנבים הצרים של מטוס מנוע הבוכנה.

מראה המטוס עצמו הוא אווירודינמי ויפה יותר.

אלמנט ההרתעה, הנוצר באמצעות הרעש העצום בשמיים, הוא כביר.

יש סיפורים של טייסים אשר מנועי הבוכנה הכבדים במטוסיהם הוחלפו במנועי סילון. התוצאה מבחינתם היתה מדהימה. קיים שיפור אדיר בביצועים: המהירות ותקרת הגובה כמעט ומוכפלים. השליטה במטוס הופכת קלה יותר, וגם התחזוקה קלה יותר, שכן המנוע פחות מסורבל.

בתום המלחמה נלמדו מנועי ומטוסי הסילון הגרמנים ביסודיות על ידי המהנדסים של בעלות הברית המנצחות, והדבר תרם לפיתוח מטוסי הסילון הקרביים הסובייטיים והאמריקנים הראשונים.

שיפורים בתמסורת מניפות הדחיסה הביאו להקטנת המנועים ולשיפור בביצועיהם.

בשנות ה-1950 מנוע הסילון הפך לבלעדי כמעט במטוסי הקרב ברחבי תבל, בתצורת הטורבו-ג'ט.

בשנות ה-1960 גם כל מטוסי התובלה, הנוסעים, והמסוקים, הפכו רובם ככולם לסילוניים, בתצורת הטורבו-פרופ, שבה משתמשים במדחס סילון כדי להפעיל מדחף רגיל.

בשנות ה-1970, נכנסו לשימוש מנועי הטורבו-פאן, המשלבים בין הטורבו-ג'ט לטורבו-פרופ.

אלה הם מנועים שבהם האויר עובר בתוך צינור גדול באמצעות מדחף, שמשמש גם כמניפת מנוע סילון.

זרם האוויר שיוצר המדחף מתפצל לשניים: בחלקו האחד הוא נפלט מאחור ישירות לצורך הנעת המטוס, ובחלקו האחר הוא נכנס למדחס סילון.

תערובת הגז, הנוצרת במדחס הסילון, מתפצלת שוב לשניים: חלק משמש להנעת המדחף וחלק לדחף סילוני ישיר.

מנוע זה הפך לאפשרי את החלום של טיסה מהירה, בטוחה וזולה, ברחבי תבל.

· מטוס הסילון הראשון

ביולי 1939, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולה השנייה, צפה היטלר בתצוגה אוירית בבסיס האוירי ליד העיר רכלין, בה הוצגו אבות טיפוס ניסיוניים רבים של מטוסים.

המרשים בהם היה מטוס רקטי שהגיע למהירות 1000 קמ''ש.

התצוגה של המטוסים הבוהקים עשתה רושם בל ימחה על היטלר. הוא יצא ממנה בתחושה מוטעית כי מדובר במטוסים שיהיו מוכנים לשרות מבצעי תוך שנים ספורות. כה שבוי היה בקסם התעופה המהירה ואפשרויות השימוש בה למלחמה.

למרות שקברניטי התעשייה האוירית חרדו מאשליה זאת, חודש מאוחר יותר הוא קיבל אישור מוחשי יותר לאפשרות יצור קרובה של מטוס מהפכני אחר, כאשר הטיסה הראשונה של ה - HE-178, מטוס הסילון הראשון, התבצעה ב-27/8/1939.

היטלר נתן אישור מידי לפיתוח מואץ של המטוס לצרכים מבצעיים.

ימים ספורים לאחר מכן הוא פתח במלחמה העולמית.

היו להיטלר תוכניות לבניית גרמניה ואירופה עתידניים, ולא יכול היה להרשות לעצמו זחיחות דעת ובטלה. הוא עלה לשלטון בזכות יסוד ההפתעה והחידוש. את המפנה לשלטון דיקטטורי הצליח להעביר תוך חקיקה מהירה במהלך חצי שנה בפרלמנט בשנת 1933.

איטיות או עיכוב היו חששו העיקרי. הדבר עלול היה לגרום לעליית האופוזיציה, או לתגובות נגד בינלאומיות.

הוא היה חייב להמם בהחלטות מפתיעות, ולעצב בדרך זאת את גורלו, גורל גרמניה וגורל העולם.

כך הוא שם עצמו מרצון, בין היתר, בשבי התעשייה הצבאית, כמו מנהיגים רבים לפניו ואחריו.

תהליך ההזדככות האוירית הנאצית הושלם מבחינה טכנולוגית באמצעות מטוס הסילון.

מטוס הקרב הסילוני היה להתגלמות רוחו של הסופרמן הנאצי. ניצחון באמצעותו היה מספק לנאצים הוכחה איתנה לצידקת תיאורית הגזע הארי, כי היה מראה כך את יכולת לידתו מחדש ממעמקי האפלה.

היה זה ניצחונו של הדור הצעיר בהנהגה הנאצית, שמוביליו היו היידריך, ספיר ומילך.

גרמניה הנאצית היתה היחידה בעולם שפיתחה מטוס בעל מנועי סילון. בעולם של מנועי הבוכנה, הדבר נתפש כדמיוני. היתרון שלה באותם ימים היה עצום. מבחינת הפיתוח המעשי היא הקדימה באותם ימים בשנים אחדות את יריבותיה.

היטלר יכול היה להפוך את הפיתוח החשאי של מטוס הסילון לכלי שליטה מניפולטיבי מול ההנהגה הצבאית הותיקה והעם. הוא יכול היה להכריז על עצמו כמפקד הצבא הגרמני.

הוא עשה זאת באמצעות התניה רפלקסיבית. לנפש הבלתי מורכבת של העם הגרמני. הוא סיפק חוויות רציפות ובהישג יד של עונג וכאב, הנגרמות האחת בידי השנייה. הוא ניסה לגרום לאושר באמצעות הטרור.

השלטון הנאצי הפך כך למכאניזם של הטרור. הוא איבד מהר מאד את הדרת הכבוד של אחדות הטרור העמוק, את טון המנגינה השחורה שהפכה את ראשיתו כה חריפה.

אחדות תהום זאת היא רבת עוצמה. היא אופפת אינסטינקטיבית ערכי מוסר. הריפיון המוסרי הגרמני המוחלט הביא לחיסול הישות הנאצית.

המשורר האנגלי ויליאם בלייק כתב, במאה ה-19, שירים אודות נפתולי הבריאה שעשויים להזכיר את הסיטואציה של הולדת המטוס. האורגניזם האוירי עובר תהליך השתחררות קשה. דינאמיקת הזחילה בולטת אצלו. הבריאה היא מעבר מתנועת חומר-חיים ראשוני חי, לתנועת זחילת הנחש המודעת לחיבורי-פרקיה האחוזים היטב, וממנה אל מעוף הציפור. במעופו החלומי, גובר האדם על הגוף הזוחל. לחילופין, כאשר תוקפים את האדם צירי-כאב בחלומותיו, עמוד השידרה זוכר לעיתים את היותו נחש.

· מטוס הקרב הסילוני

למרות ההצלחה של הטיסה הראשונה, בתאריך הרה הגורל של ערב המלחמה, נשלח מטוס הסילון הראשון למוזיאון, ללא המשך תכנון. הוא היה איטי יחסית, וראשי מיניסטריון התעופה חשבו שאת המלחמה ינצחו עם מטוסי בוכנה. הם התלבטו בין יצור גרסה מתקדמת של מטוס קרב קיים בעל מנוע בוכנה, לעומת יצור מטוס קרב סילוני, מהפכני הרבה יותר, והתקדמו באיטיות בשני הכיוונים יחד.

במאי 1943 התחילה הדעה להשתנות לטובת מטוס הסילון. זאת לאחר שאדולף גאלאנד, מפקד כוחות מטוסי היירוט של הלופטוואפה, טס באב הטיפוס של אחד מהם, זמן מה לאחר שנבנה, והתלהב. ימים אחדים לאחר מכן נמסרה למפעלי מסרשמידט ההזמנה הראשונה למאה מטוסים.

היה זה מטוס בעל שני מנועי סילון, עיצוב מתקדם הדומה מאד לזה של מטוסי קרב מודרניים, מהירות גבוהה בהרבה משל כל מטוס אחר באותה תקופה, ויחד עם זאת זריזות ויציבות. המטוס התאים למטרה אחת בלבד: יירוט מטוסי אויב.

יצור המוני, בעדיפות ראשונה, של המטוס, שנקרא אמ.אי-262 [ME-262] התחיל, במפעלי מסרשמידט, בתחילת שנת 1944, לאחר התגברות על בעיות טכניות רבות. הבעיות נפתרו בחלקן בלבד, והמטוס נכנס לשרות פעיל במצב, כמות ותאריך שהיו מאוחרים מכדי לשנות את גורלם של הנאצים.

המטוס יוצר במפעלים שפוזרו והוסוו ביערות ברחבי גרמניה, כדי למנוע פגיעה בהם מצד מפציצי ארצות-הברית. סך הכל נבנו 1433 מטוסים. מתוכם כ-500 נהרסו בהפצצות על בתי החרושת בטרם הושלמו. חלק גדול מהמטוסים שנהרסו על הקרקע היו בתהליך הסבה למטוסי תקיפה.

נתונים אלה מעידים על היקף ההשקעה והתקווה שתלו הנאצים במטוס.

אין ספק כי האמ.אי-262 היה אחד המטוסים החשובים בהיסטוריה. למרות שנולד בנסיבות הנואשות של המלחמה, הוא היה יצירת מופת של טכנולוגיה חדשנית, אשר שינתה לחלוטין את פני התעופה, מאז הופיע לראשונה בשמי אירופה באביב שנת 1944.

לו היו הנאצים נצמדים בעת תכנון ויצור המטוס לייעודו המקורי, יירוט מטוסים, היו יוצרים את כלי הנשק שהיה עוצר את הפצצות המפציצים על ערי גרמניה.

אלא שהיטלר, באחת מהתפניות הבלתי הגיוניות שלו, הכשיל את הפיתוח, ובכך יצר במו ידיו את הגורם המרכזי לתבוסתה של גרמניה.

בסוף נובמבר 1943, על רקע מתקפות המפציצים המסיביות על לב ברלין, ביקר היטלר בתערוכת מטוסי קרב חדישים וראה לראשונה את המטוס.

היטלר התלהב מאד מביצועי המטוס ושאל: 'האם ניתן להפוך אותו גם למטוס תקיפה?' מתכנן המטוס ענה בחיוב, כי ניתן להסב אותו לנשיאת 500 קג' פצצות.

היטלר אמר: 'זה יהיה מטוס התקיפה המהיר שלנו'. הוא נתן הוראה ליצר את המטוס בלעדית בדגם זה.

ניסיונותיהם של מילך, גרינג, ווון בילו להניא אותו מהפקודה, ולהביא לכך שלפחות חלק מהמטוסים, שכבר היו בשלב יצור מתקדם, יהיו בדגם יירוט, נתקלו בהתנגדות עיקשת.

הם טענו, בצדק רב, שהסבה למטוס תקיפה תשנה את מרכז הכובד של המטוס, ודורשת תכנון יסודי חדש: מתקני נשיאת פצצות, כן נחיתה חזק יותר, כוונות וכדומה.

היטלר קיבל את הטעון ברמה העקרונית בלבד. הוא אמר שגם אם דרושים יותר מטוסי יירוט, יש לפעול על בסיס הבעיה החמורה מכל – סכנת הפלישה לצרפת, שיש לעשות הכל על מנת למנוע אותה [עמוד 187 בסיפרו של וון-בילו].

וון-בילו, גרינג, מילך, גאלאנד, מסרשמידט וכל יתר ראשי האווירייה, למרות הפקודה המפורשת, לא העמידו את היטלר על חומרת הבעיות שיתעוררו, וחמור מכך הרבה יותר, הם התעלמו מהפקודה, והמשיכו לפתח מטוס יירוט במתכונת המקורית.

היה זה ניסיון סמוי ליצור קואליציה פוליטית-צבאית-תעשייתית נגד היטלר, שהייתה מצליחה לו היה המטוס מצליח.

הם היו בתנופה, והחזיקו קלף הכרחי לניצחון במערכה, שהיו לו גם משמעויות פוליטיות. לו היו מצליחים, היתה השליטה על גרמניה עוברת אליהם.

הרצון להצליח במהירות בתהליך הפיתוח והיצור של המטוס המהפכני יצר אצלם דינאמיקה פסיכולוגית עצמאית.

הגולם קם על יוצרו. התעופה עשתה 'סיבוב' עליהם, והוציאה אותם משיווי המשקל. פיסות המידע החיוניות היו קיימות, אך הן הסתחררו במערבולת הסילונית. האויר, המקום בו בחרו הנאצים לשכון, שלח אותם לכל הרוחות. המציאות של המהפכה הטכנולוגית המתמדת תעתעה בהם בלי הרף, ואף אחד מהם לא הבין זאת, בשעה שהפרו במשותף את פקודת היטלר.

דווקא בשעה בה עמדו להפוך למלכים במימדים בלתי נתפסים, כי לא היה קשה עבורם לשכנע את היטלר בצדקתם, הסתבר כי יש לאויר כוחות על משלו, ושעבורו האדם הוא עפר הארץ.

יסוד האוויר הוא הבלתי יציב מכל ארבעת היסודות. היטלר התנתק מהמציאות, יחד עם הסובבים אותו והכפופים לו, דרך מעוף משכר בגובה רב מידי. נראה היה להם כי באמצעות הבידיון הטכנולוגי יוכלו לשנות את המציאות.

דבר דומה קרה, להבדיל, עם השואה. לאחר ההחלטה של היידריך והתכנון של אייכמן, היא הפכה לתהליך בעל דינאמיקה פסיכולוגית עצמאית, שאי אפשר היה לסגת ממנו, למרות שמבחינה הגיונית הוא לא היה כדאי.

בסופו של דבר גילה היטלר את סירוב הפקודה.

בתאריך 23 למאי 1944 נאספו בברגהוף גרינג, מילך, גאלאנד ובכירי לופטוואפה נוספים, ועימם אלברט ספיר ואנשיו, לדיון בתוכנית יצור מטוסי הקרב.

הפגישה החלה כשגרתית עד לנקודה בה עלה לדיון נושא האמ.אי.-262.

היטלר היה נבוך: 'חשבתי שהמטוס יהיה מפציץ מהיר. כמה מאלה שיוצרו מסוגלים לשאת פצצות?'

מילך ענה: 'אף אחד אדוני הפיהרר. המטוס מיוצר למטרות קרבות אויר בלבד'.

לאחר שתיקה צוננת מצד היטלר המשיך מילך להסביר כי המטוס אינו מסוגל לשמש כמטוס קרב-הפצצה ללא שינוי תיכנון מסיבי.

היטלר היה מזועזע. בנובמבר 1943 הוא שאל אם המטוס מותאם למשימה ונענה בתשובה חיובית מלאה. הוא הורה שהמטוס ישמש לתפקיד זה, ואף אחד לא מחה. הוא כלל את המטוס בתוכניותיו להגנת הרייך נגד פלישה אמפיבית הצפויה בקרוב, מה שאכן התרחש בתוך שבועיים.

היטלר רתח מזעם. גרינג העביר את האשמה למילך.

למרות שה'בגידה' של מקבלי ההחלטות בהיטלר היתה כללית, היא נתפשה, בעיקר כשל מילך היהודי.

היטלר כל כך התעקש בעניין, עד שהעביר את האחריות ליצור המטוסים ממיניסטריון התעופה למיניסטריון החימוש באחריות ספיר, והדיח בכך את מילך מתפקידו המרכזי.

היטלר ציווה להתמקד ביצור דגם התקיפה על חשבון דגם היירוט.

מהנדסיו של מסרשמידט החלו באחור רב לעצב את דגם ההפצצה. התוצאה היתה אימפרוביזציה. בסופו של דבר הוקמה טייסת אחת של מטוסים אלה, שלא הצליחה להגיע לכדי פעולה בעת הפלישה בנורמנדיה.

לאחר הפלישה ירדה חשיבות מטוסי התקיפה, והיטלר הורה להעניק מחדש עדיפות למטוסי היירוט.

התערבותו של היטלר מעידה כי אצלו, כמו אצל בכירי התעשייה האוירית, ניצחה משאלת הלב את החשיבה הקרה. היא מצביעה על רצונו להיות מעורב בתחום שלא היה בו כל חלק.

התעקשותו של היטלר מעידה על מצבו הצבאי הנואש, אך גם על אופיו שלא היה מוכן לפשרות. היה בו היגיון ארצי פשוט, שסירב קבל כל מסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם ניסיונו האישי.

היטלר הכיר את התועלת ביכולת ליצר גרסאות שונות של מטוסים, לצרכים שונים, על בסיס אותו דגם. הדבר היה כמעט סימלה המסחרי ומקור גאוותה של התעשייה האווירית הגרמנית. לא היתה אם כך סיבה שדגם מטוס הסילון לא יהיה כזה. לו היה המטוס הופך למטוס רב משימתי, לכל הצבא, היה לדבר ערך תעמולתי ומוראלי עצום, ומבסס את שלטונו.

גם ברגעיו הזוהרים ביותר, כאשר השתמשו בו לצרכים אליהם יועד, המטוס לא הציב מענה הולם באוויר.

בקרב אחד, לדוגמא, נשלחו 37 מטוסים לעבר תקיפה אוירית של בעלות הברית שכללה 1221 מפציצים ו-632 מטוסי ליווי. המטוס הצליח לגרום נזק ללא יותר מאחוז אחד בלבד של הכוח התוקף.

תפעול מטוסי היירוט תחת התקפות האוויר המתגברות של בעלות הברית היו ענין מסובך כשלעצמו, על אחת כמה וכמה כשמדובר היה במטוס חדשני, שהיו בו תקלות הרצה רבות.

המטוס התנהג בצורה טובה מאד באוויר, אך סבל מבעיות במנועים, שיוצרו מחומרים חסכוניים בלתי איכותיים. בנוסף הצטרכו הטייסים למסלולים ארוכים להמראה, בשל חולשת עוצמת המנועים, ואלה היו חייבים להיות מסלולי בטון, שכן מסלולי האספלט נשרפו מפליטת המנועים.

כדי להגן על המטוס בהמראה ובנחיתה פוזרו סביב המסלולים סוללות נ.מ. רבות, מה שהיה לרועץ בשל חוסר ניסיון הצוותים. הם פגעו לעיתים רבות בעמיתים במקום באויבים.

טייסי המטוס היו בחלקם הגדול חסרי ניסיון מתאים להטסת המטוס המהיר. מהירות הטיסה הקשתה על צליפה מדויקת. הפתרון שנמצא, בשלבים מאוחרים מאד, היה ירי של מטח רקטות מהמטוס למבני מפציצים.

לבסוף היתה בעיית המחסור בדלק, שבילו מרחיב את התיאור עליה. היא פגעה בכל פעולות הצבא הנאצי וגם בפעולות מטוסי הסילון, על אף שאלה קיבלו הקצאות נדיבות יותר.

הסיבות לכישלון האמ.אי-262 תוארו על ידי טייסי בעלות הברית, אשר הצליחו לפגוע בו למרות שטסו במטוסים בעלי נחיתות טכנולוגית ברורה: המטוס נדרש לרדת למהירות איטית בעת התקרבו לנחיתה, וזאת היתה הזדמנות עבור מטוסי איטיים לארוב לו ולהפילו.

חולשה נוספת שלו היתה הטווח הקצר, בשל כמות הדלק הגדולה שצרך.

היטלר היה מודע לבעיות אלה, ולאינספור בעיות אחרות בתפעול המטוס, שהיריעה קצרה מלפרטן. הוא היה האחראי כמפקד הצבא לפתרונן. כל בעיה שנפתרה נדמתה כאחרונה, אך לאחריה צצה מיד בעיה נוספת.

היה זה תהליך טבעי של השתכללות, אך הוא עלה בדם רב, גזל מגרמניה הנאצית את כל האנרגיות שעוד נותרו בה. זאת היתה שחיקה מתמשכת.

בניסיון נואש לתקן את ההיסטוריה, הפך סיפור האמ.אי-262 לשחזור של סיפור הפוקר די-7 ממלחמת העולם הראשונה. התוצאה היתה דומה בשתי המלחמות. המטוס המהפכני לא הצליח לשנות את תמונת המצב, והמלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת.

· הווארד יוז

מי ששילב באישיותו בין אהבת המהירות לתסביך הניקיון היה הווארד יוז [1905-1976], שהיה חלוץ תעופה אמריקני, תעשיין, מפיק ובמאי סרטים, נדבן, ואחד האנשים העשירים בעולם. הוא היה במשך שנים רבות אחד האנשים המפורסמים ביותר בעולם. הוא מפורסם בכך שהציב מספר שיאי מהירות למטוסים, בנה מספר מטוסים מהפכניים, והפיק סרטים אחדים מהחשובים בתולדות הוליווד. בנוסף לכך היה איש עסקים מצליח, בעל, בין היתר של חברת התעופה TWA, מפעל מטוסים, ובתי קזינו ומלונות בלאס-וגאס. יוז הפך לאחד האייקונים הבולטים של המאה העשרים, גם בשל התנהגותו האקסצנטרית, שהתבטאה בתסביך הניקיון והבידוד שלו.

למרות התקפי התסביכים, שהתעצמו בשנים המאוחרות לחייו, הוא נחשב כיום לאחד המוחות המבריקים בתולדות ארצות הברית, ואחד מאישי התעופה החשובים ביותר בהיסטוריה.

הווארד יוז חי ביקום מקביל לזה של היטלר, ולא היה ביניהם, ככל הנראה, חיבור. עם זאת היו להם קווי אופי משותפים, שהתבטאו בתחומי התעניינותם ופועלם. סביר להניח כי היטלר ראה ביוז מודל לחיקוי, כמו רבים אחרים בתקופתו.

יוז גדל תחת השפעתה החזקה של אימו, שהייתה אובססיבית לגבי הגנת בנה מכל החיידקים והמחלות. מאביו, ירש יוז את העניין בכל דבר מכאני. הוריו מתו בהיותו נער, ויוז ירש הון ניכר, וחברה שייצרה ראשי קידוח לבארות נפט. יוז נשר מהאוניברסיטה זמן קצר לאחר מכן, התחתן, ועבר להוליווד, בה קיווה להצליח בעשיית סרטים. למרות שנדחה בתחילה על ידי אילי הקולנוע הותיקים, קנה יוז בהדרגה שם כמפיק סרטים ובמאי מוצלח. יוז הפך בהוליווד לרודף נשים מושבע, ולבן זוגן של אחדות מהכוכבות המפורסמות בתולדות הוליווד.

החשוב בסרטיו הוא האפוס 'מלאכי הגיהנום'. סרט זה, שהפקתו תוארה בהרחבה בסרט הביוגראפי של מרטין סקורסזה 'הטייס', עוסק בקרבות האוויר של מלחמת העולם הראשונה. יוז השקיע הון עתק בהקמת צי מטוסים ושחזור ריאליסטי של קרבות אוויר. פרק נכבד נוסף בסרט מוקדש לקרב האוויר מול ספינת אוויר גרמנית המפציצה את לונדון. עם זאת, העלילה מתרכזת יותר בשאלת יחסיהם ואהבותיהם של שני אחים בעלי אופי שונה, ההופכים לצוות אוויר ונופלים בשבי.

חיבתו מנעוריו של יוז למכאניקה ותעופה התעצמה בעת ההפקה המאתגרת של 'מלאכי הגיהנום'. הוא למד לטוס, ובהמשך הקים מפעל מטוסים, ותכנן, בנה והטיס מספר דגמים מהפכניים.

הוא הציב במהלך שנות ה-1930 מספר שיאים חשובים. החשוב בהם היה שיא מהירות במטוס מהפכני חד מנועי, ה-H-1 RACER, בעל עיצוב אווירודינאמי במיוחד, שכלל כן נסע מתקפל וגוף מלוטש וחלק.

העיצוב האווירודינאמי המהפכני שימש מקור השראה למספר מטוסי קרב שפיתוחם החל טרום מלחמת העולם השנייה, וביניהם ה'זירו' היפני, ה'פוקה-וולף '190 הנאצי, וה'הלקאט' האמריקני, אשר שלטו בשחקים בתחילת המלחמה.

שיא אחר חשוב שלו בשנת 1938, היה הקפת העולם במטוס, יחד עם צוות של ארבעה אנשים וציוד משוכלל, בתשעים ואחת שעות, שקיצר את השיא הקודם ביותר מארבעה ימים.

יוז זכה באותה תקופה בתהילה ובפרסים רבים, כאישיות מרכזית בתחום התעופה.

במהלך המלחמה תכנן יוז מטוס סיור מהיר עבור הצבא. המטוס הושלם לאחר המלחמה בלבד, בשנת 1946. הוא הטיס אותו בטיסת הניסוי הראשונה, מעל לוס-אנג'לס. התגלתה תקלה במנוע ויוז נחת נחיתת התרסקות בשכונת בברלי-הילס. כתוצאה מכך הוא נפצע באורח קשה ביותר, אך שב לאיתנו בזכות עוז רוחו.

עם זאת, התאונה גרמה לו לנכות במובנים רבים, פיזיים ונפשיים, שממנה לא החלים עד תום ימיו.

מטוס חשוב ומפורסם יותר של יוז מאותה תקופה היה H-4 HERCULES, שהיה המטוס הגדול ביותר בעולם, קרוב בגודלו לבואינג 747. יוז התחיל לתכנן אותו עבור הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, וסיים בשנת 1947. המטוס הימי המריא לטיסת ניסוי קצרה, אחת ויחידה, מעל פני המים, ופיתוחו הופסק לאחריה מחוסר תקציב.

יוז נחקר בסנאט האמריקני על שני מטוסים אלה, שלא הגיעו לשימוש מבצעי. הוא ביטל את החשדות על שימוש בלתי הולם בתקציב שניתן לו, כשתיאר את המטוסים כחלק מהארסנל הגדול של נשק שארצות הברית השקיעה בפיתוחו.

יוז פנה להקמת חברת תעופה בינלאומית, TWA. הוא השקיע מאמצים רבים כדי לשבור את המונופול המושחת לטיסות בינלאומיות של חברת 'פאן-אמריקן'.

הוא יזם את בניית מטוס הנוסעים המוצלח 'לוקהיד קונסטליישן', האחרון במטוסים הגדולים בעלי מנועי-בוכנה. אך מאוחר יותר, בשנת 1956, נכשל בבחירת מטוס נוסעים בעל מנועי סילון, והזמין מטוס קטן יחסית, שלא התאים לתנאי השוק, אשר העדיף את הבואינג 707 הגדול יותר. כתוצאה מכך נאלץ יוז למכור את החברה.

כיוון שחוקי המונופול בארצות הברית אסרו על בעלות במפעל ייצור מטוסים וחברת תעופה להובלת נוסעים גם יחד, תרם יוז, עוד בשנת 1953, את המפעל לבעלות 'המכון הרפואי על שם הווארד יוז'. מטרת המכון הוגדרה על ידי יוז כ'מחקרים להבנת מקור החיים'. בעת חייו היתה פעילות המכון מצומצמת, והוא נחשב יותר כ'מקלט מס' עבורו. המכון צבר תאוצה בפעילותו המדעית לאחר מותו של יוז, ומכירת המפעל ב-1985. עוסקים בו כיום בנושאי גנטיקה, חיסון וביולוגיה מולקולארית, והוא נחשב לאחד הגדולים בעולם בתחומו.

לאחר מלחמת העולם השנייה ניסה יוז גם לנהל אולפן קולנוע ענק, RKO, שקנה בהוליווד בשנת 1949. חרדותיו האנטי-קומוניסטיות, שהיו אופייניות לאותה תקופה, הביאו לכך שפיטר את מרבית צוות האולפן, ושיתק את ההפקות, מה שהביא להרס האולפן. הוא מכר אותו בסופו של דבר בשנת 1954, ברווח ניכר.

כדי שלא ישהה מעבר לפרק הזמן המינימאלי הדרוש בחוק כדי לשלם מס, נדד הווארד יוז, בין השנים 1966-1976, האחרונות בחייו, בין בתי מלון במדינות ארצות הברית. התלוו אליו יועציו הנאמנים, רבים מהם מורמונים, אותם החשיב כנאמנים, ואשר השתכרו היטב כדי למלא את כל גחמותיו.

אחד מבתי המלון אליו נקלע הווארד יוז בנדודיו אלה היה בלאס וגאס, וכדי למנוע חיכוך עם בעליו רכש אותו, והפך אותו לצומת העצבים של האימפריה שלו.

יוז רכש בלאס-וגאס בתי קזינו, מלונות, ונכסים רבים נוספים, ובהם תחנות טלוויזיה, והפך כך לבעל השפעה עצומה בעיר.

יוז שאף לשנות את דימויה של לאס וגאס מעיר של גנגסטרים למשהו יותר זוהר וידידותי, ובכך החל בתהליך שהפך את העיר לאחת ממוקדי הבילוי והתיירות הגדולים והמשגשגים ביותר בעולם כיום.

הווארד יוז החל את מעורבותו בפוליטיקה עוד כיצרן מטוסים ובעל חברת תעופה. הוא השכיל לפעול מאחורי הקלעים, ונחשב לאחד מבעלי ההשפעה הפוליטית החזקים ביותר בתקופתו, ומעורב במאבקי הכוח האישיים ברמה הנשיאותית. ייתכן כי פרשיית שוחד שהעניק היא המקור לשערוריית ווטרגייט, שהביא להתפטרות הנשיא ניכסון.

יוז סבל עוד מנעוריו, ובתהליך החמרה למשך כל חייו, מתסביך ניקיון כפייתי, שגרם לו לקרצף את ידיו בסבון עד זוב דם. הוא התעקש על הרמת חפצים באמצעות מפיות נייר בלבד, מחשש שיידבק בחיידקים.

התסביך התפתח לאגורופוביה, כתוצאה מהחשש להידבק בחיידקים מהזולת.

יוז הסתגר בחדרים חשוכים ונמנע ממגע ישיר אף עם עוזריו הקרובים, עימם שוחח מעבר לדלת. הוא סירב להתגלח, להסתפר, ולקצוץ את ציפורניו, יותר מפעם אחת בשנה בלבד, מחשש שייחתך והפצע יזדהם.

את מכונית השרד שלו צייד במכשיר טיהור אוויר שתפש כמעט את מלוא קיבולת תא המיטען.

מסופר עליו כי צפה בסרט 'תחנת זברה אינה עונה' כ-150 פעם. הסרט מתרחש במישורי הקוטב הצפוני המושלג, סמל הניקיון המושלם. עלילת הסרט היא עלילת ריגול רווית תככים ודם, המתרחשת במהלך המלחמה הקרה.

במקביל לתסביך הניקיון, ניטפל יוז לעיתים תכופות לפרטים חסרי ערך, והיה לעיתים עקשן או חסר יכולת החלטה, ובעל מצבי רוח בלתי צפויים. הוא התמכר לסמי הרגעה שונים, ובריאותו הפכה שברירית.

הווארד יוז מת כנראה כתוצאה מאי טיפול רפואי הולם, שנבע מאי ציות להוראות הרופאים. כתוצאה מההזנחה העצמית, ותנאי ההסתגרות שכפה על עצמו, קשה היה לזהות במותו את הגבר התמיר והחסון שהכירו הבריות בעבר. שיער ראשו, וציפורניו היו מגודלים בצורה דוחה, והוא שקל 41 קילוגרם בלבד.

ניתוח לאחר המוות גילה כשל בכליות כגורם המוות העיקרי, תת תזונה, ועדויות לשימוש בסמים.

רכוש המיליארדים שהותיר חולק בין עשרות דודניו, לאחר משפטי ירושה שנמשכו עד 1985.

· מובי דיק

'מובי דיק' הוא רומן משנת 1851 של הסופר האמריקני הרמן מלוויל. הספר מתאר את הרפתקאות המלח הצעיר ישמעאל, במסעו בספינת ציד הליוויתנים 'פקווד', שבפיקוד רב החובל אחאב.

ישמעאל לומד במהרה כי אחאב מחפש אחר ליוויתן מסוים, מובי דיק שמו, שהוא בעל מימדים ופראות עצומים. מעטים אלה שנתקלו בו עד כה, אך הוא הרס את סירתו של אחאב, וקטע אחת מרגליו, ואחאב שואף לנקום. המרדף אחרי מובי דיק הופך למטרה האולטימטיבית בחייו, והוא ציר העלילה המרכזי בספר.

לאחר מרדף ממושך באוקיינוסי דרום כדור הארץ, אחאב מבחין במובי דיק. הוא וצוותו נאבקים בו במשך שלושה ימים. מובי דיק זורע הרס וחורבן: תחילה נבקעות סירות הציד פעם אחר פעם, ולבסוף שוקעת הספינה כולה, ואחאב וצוות המלחים טובעים. הניצול היחיד הוא ישמעאל, הניצל בזכות מצוף שנפלט מהאוניה הטובעת. המצוף הוא ארון-מתים בצבע שחור, שנבנה למען חברו הטוב קוויג, שהחליט במהלך ההפלגה כי הוא עומד למות בקרוב, אך נמלך בדעתו. אוניה חולפת, 'רחל', מושה את ישמעאל. הספר מסתיים במשפט: "רחל, בחיפוש אחר הילדים האובדים, מצאה רק יתום נוסף".

הספר מעניק לקוראיו תחושת מוחשיות עזה מיד בתחילתו, באמצעות שפע הפרטים הטכניים אודות ציד הליוויתנים. הקורא הופך בדימיונו חיש מהר לאחד מאנשי הצוות, העוסק במלאכות הסיפון ומשתתף בציד הליוויתנים, כשותף מלא הרואה ואינו נראה. התיאורים המקצועיים, הזואולוגיים, והגיאוגרפיים, הולכים ומתמעטים ככל שמתפתחת העלילה, והמפגש עם הגורל, הלוויתן ומה שהוא מסמל, הופך לבלתי-נמנע. התהליך הוא מעבר בלתי נמנע מהרציונאלי והמדעי אל הבלתי-נתפש, האל-אנושי, הנחרץ מראש. ה'פקווד' הופכת לתמונת הנפש, על פי מיטב המסורת הספרותית.

מלוויל משתמש בשפה מסוגננת, ובסמלים ומטאפורות שמאפשרים לו לבחון נושאים שונים ומורכבים. דרך עיני ישמעאל נבחנים נושאי החברה והמעמד החברתי, ערכי הטוב והרע, קיום האלוהים, ועוד. לכל אנשי הצוות יש שמות תנכיים או בעלי משמעות, והעלילה אינה מוגדרת בזמן ובפרטים אחרים. הדיון הערכי הופך את 'מובי דיק' לאחד מספרי המופת רבי המשמעות שבתרבות המערב. ככזה חוסה בצילו כמעט כל נושא אחר המאוזכר בהקשר אליו.

הליוויתן הוא הסמל המרכזי בספר. הוא מתפרש לכיוונים רבים, כולל הטבע, ואותם אלמנטים בחיים שהם מחוץ לשליטת בני האדם, וביניהם, לדוגמא, כוחות הקידמה והחברה, או כוחות הגורל. הוא גם המטרה הנעלה הבלתי מושגת שיש לכל אדם. באותה מידה, הליוויתן הלבן מסמל את הכוחות המניעים המזיקים בנפש שאין עליהם שליטה, שהם התסביכים והתשוקות האסורות למיניהם.

'מובי דיק' הוא אלגוריה רבת חשיבות לתקופה הנאצית ולשואה.

הליוויתן הלבן הוא מטאפורה של החולי האידיאולוגי הנאצי, שכלל את תסביכי תורת הגזע, ותסביכי הניקיון והמהירות הכפייתיים שנילוו למסע הצלב אל השמיים שערכו באמצעות פיתוח התעופה. הצבע הלבן של הליוויתן, המקביל לצבע הלבן של 'טהורי הגזע', מעניק משנה תוקף להקבלה זאת.

דמותו של אחאב דומה לדמותו של היטלר. שניהם מייצגים את המנהיג הכריזמטי, שבדרך כלל הופך את העם לקורבן השיגעונות הפרטיים שלו, ואת הסכנה שכריזמה מנהיגותית בדרך כלל מביאה עמה.

אחאב אינו יוצא מהתא. הוא אינו מראה עצמו, אלא בעת רצונו לשאת נאום שילהיב אותם למשימה הבלתי אפשרית. היטלר הסתגר בשנים האחרונות למלחמה בבונקרים, ולא נחשף לציבור אלא בעת שרצה לנאום את אחד מנאומי ההסתה שלו.

ניטשה הושפע מהדת הזורואסטרית הפרסית, ואילו יועץ הסתרים של אחאב היה גם הוא פרסי.

המתקפה בארדנים היתה מעין 'ליוויתן לבן', שהיטלר יצר כדי לנגח את האויב.

בעלילת הרומן נמצאות גם הקבלות חשובות לקורות ניצולי השואה.

ניצולי השואה הם כמו ישמעאל, גיבור הספר, בני אברהם אבינו, שאחזו בארון המתים השחור משחור של בני משפחותיהם שנטבחו בספינת אירופה הטרופה, כאשר הוא בלבד משמש מצוף הצלה עבורם בים האומות.

ספינות המעפילים, כמו 'חיים ארלזורוב', שבה הפליגה אימי ארצה, הגיעה עד חוף הארץ לאחר קרב מר עם הבריטים, ונתקעו בו כמו ליוויתן המוטל אל קיצו.

עד היום לא אוזכר 'מובי דיק' בהקשר לשואה. בהינף קולמוס נעלם הקשר החשוב. הדבר מלמד על רמת הניכור שמציגה האליטה הספרותית בישראל כלפי השואה, מנקודת המבט האישית.

לעומת זאת דימוי הליוויתן הלבן השתלט בהדרגה על החיים האינטלקטואליים המודרניים. הוא מסמל את החיפוש אחר משמעות בעידן של 'דור הסילון'.

אלה הן האובססיות למיניהן, שבהעדר תחליף משמעותי יותר, מעצבות ב'לילות לבנים' את חיי האדם חסר המיקוד. ההתמכרות ל'לבן', שיש לה פנים רבות, הפכה לאחד מסימני ההיכר המובהקים של התקופה.

זאת יכולה להיות התמכרות שלילית לסמים, כמו הרואין וקוקאין. זאת יכולה להיות התמכרות חיובית יותר, כמו למחקר המדעי, או להתעסקות במי שיש לו לעומת מי שאין לו.

המתירנות המינית, האופיינית לתקופתנו, מצאה ב'מובי דיק' את אחת ממבשרותיה. יש ביצירה רמזים הומו-ארוטיים, המופיעים מיד בתחילתה, בתיאור השינה במיטה אחת של ישמעאל עם חברו לצוות קוויג.

'המגפה הלבנה' היא הכינוי שניתן לדמוגרפיה השלילית, שלפיה שיעור הילודה בארצות המפותחות נמוך משיעור התמותה, והתוצאה היא הפחתה משמעותית בגודל האוכלוסייה.

מזווית אחרת, יש ב'מובי דיק' גם אלגוריה למדינת ישראל והפוליטיקה הבינלאומית: כמו שבעבר נטבחו ליוויתנים למען הפקת שמן, כשלדמותם מימדים דמוניים, והמאבק בהם הוא מאבק בכוחות האופל, הפכה כיום שאלת משבר האנרגיה לבעלת מאפיינים של מלחמת גוג ומגוג.

אינדקס ראש הדף