הקשר בין השואה לתעופה
חלק ב - פרק 2
אדולף היטלר וההרים הגבוהים
ראשי
פרקים
·
האב טיפוס של חולה בחרדת הנפילה
·
דמות היטלר על פי שלישו האוירי
·
מבוא – היטלר
כאדם בלבד
היטלר היה אדם בלבד, גם בתור
הרשע הגדול ביותר בכל הזמנים. ניתוח אופיו עשוי להעניק את התובנה הפשוטה והמבריאה
של היכולת להבין את הרוע ולגבור עליו מבפנים. זאת תחושת הניצחון האמיתית.
היטלר חי בחיפוש מתמיד
אחר הזמן האבוד. בתקופה הקודרת לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה הוא רצה
לאתר את פסגות הזמן המאושר של ילדותו, ולשחזר אותה לצרכי שיקומו הפיזי והנפשי
כמבוגר. הוא וחבר מרעיו חשבו שיוכלו להשתמש באידיאולוגיה הניטשאית כדי ליצור ישות
חדשה באמצעות ריגושים תכופים, חיוביים ושליליים. ניטשה עצמו הגיע לתובנת 'האדם
העליון' לאחר שראה ילדים משחקים ואת ההיררכיה הנוצרת ביניהם באופן טבעי.
היטלר היה ילד קל דעת,
שהתפתח לגבר שהיה מוכרח לחוות שיאים רוחניים בלי הפסקה, כדי לשקם את עצמו. תחושות ההידרדרות
וחוסר המוצא שלו התחילו בנעוריו כאמן חסר מזל, והמשיכו עד לאחר תבוסת גרמניה
במלחמת העולם הראשונה. כדי לשנות כיוון כלפי מעלה הוא חיפש שיאים חדשים בלי הרף.
בהתחלה היו השיאים הסמים והאמנות, אחר כך קורותיו כחיל, בהמשך המיסטיקה,
האידיאולוגיה הניטשאית והלאומנות הקיצונית, ולבסוף היו אלה המפלגה הנאצית, מלחמת
העולם השנייה והשמדת היהודים, שסיפקו לו את הפסגות הריגושיות מהן יכול היה לחלוש
על בריאותו וסביבתו.
היטלר בחר, בשילוב של
כורח והזדמנות, ברף השיאים הגבוה ביותר, זה של התגשמות הנפש האווירית. המודל שלו
היה אידיאל האדם העליון של ניטשה. התממשות המודל הייתה בכל תחומי החיים. כשהגיע
לשיא מסוים, הוא לא יכול היה להסתפק בו. הוא חשש ליפול ממנו. חרדת הנפילה, הוורטיגו,
הניעה אותו להמשיך כמטורף. לכן היטלר הוא אב הטיפוס המובהק של אדם החי באופן מתמיד
בחרדת הנפילה. האנטישמיות היוותה מגן פסיכולוגי נגד חרדת הנפילה מהגבהים אליהם
טיפס.
מחלותיו של היטלר הם
שהכתיבו במידה רבה את בחירותיו והתנהגותו. המחלה העיקרית, העגבת, פגעה בליבו על
ידי שהרחיבה את העורק הראשי היוצא מהלב כלפי מעלה, ומנעה פעולה מלאה של השסתום
העוצר את חזרת הדם למטה. למחלה התלוותה תחושת זיהום תמידית. כתוצאה מכך התגבשה
תפישת עולמו שהקצינה את הניגוד בין הנשגב לשפל.
הוא תפקד רק באמצעות
קוקטייל של סמי הרגעה ומרץ שנטל מידי יום, ויצר אצלו תחושת אופוריה בלתי הגיונית.
במקביל לתלות בתרופות, המשיך לחפש רפואה אלטרנטיבית. בהגשמה קיצונית של הנפש
האווירית על אופניה השונים ראה את המזור האמיתי לו ולגרמניה, שהפכה למגרש המשחקים
שלו.
היטלר הוא חיקוי של צ'רלי
צ'פלין. שניהם נולדו באותו היום. צ'פלין, שהיה מודע לכך שהיטלר הוא חיקוי שלו,
ותיעב אותו, התייחס לכך באומרו: 'האיש הזה מסוכן מאד. כמוני, הוא מסוגל לעשות כל
דבר שהוא מאמין בו'. את מחאתו נגד היטלר ביטא צ'פלין בסרטו המפורסם 'הדיקטאטור
הגדול'.
המאפיינים המשותפים ביותר
ביניהם התגלו מעבר לכרונולוגיה הביוגרפית, המראה החיצוני ותכונות האישיות. הם
התבטאו בעיקר בדמות אותה גילמו בהופעותיהם הפומביות, צ'פלין בסרטים והיטלר
בפוליטיקה. שניהם גילמו את דמות הנווד הליצן הנואש, שבמציאות האבסורדית הוא מהלך
בין האפשרי לבלתי אפשרי, בין דמיון למציאות, מבצע פעלולים מסמרי שיער. היטלר היה
מודע להקבלה, ואף צפה בסרט 'הדיקטאטור הגדול'. ההבדל המשמעותי מאד ביניהם הוא
שצ'פלין כנווד גילם דמות אנושית חביבה ביותר, ואילו היטלר הפוליטיקאי דמות שטנית.
מנין שאב היטלר את הכוחות
להתגלמות כה ארורה?
צ'רלי צ'פלין ניחן בשפלות
רוח ובחמלה אנושית רבה, שהפכו אותו לאדם הומאני ביותר. הוא חשב על שיאים במונחי
הצלחה אמנותית והשפעה דרך האמנות. היטלר חשב על הצלחה במונחים של 'הסופרמן',
התגשמות חלום המעוף והשפעה פוליטית.
תהליכי הנסיקה והנפילה,
התרוממות הרוח והתבוסה, אותם עבר כנער, חיל ופוליטיקאי, גיבשו באישיותו של היטלר
את נחישות עיקרון המעוף כמזור מרכזי לנפש. הוא הבין כי כדי לשרוד כפוליטיקאי ואדם
הוא חייב לגלם באופן עיקבי דמות המונעת על ידי עקרון זה, שבני אדם רבים הכירו
והיזדהו עימו. עליו לבטל את פחד הנפילה בו, שהיה גם פחד מוחשי, שכן סבל מפחד
גבהים, ורטיגו. עליו להפוך את ביטול פחד הנפילה לציר מרכזי באישיותו, ועליו לשלב
זאת בעמדה פוליטית ואידיאולוגית. עיסוקיו הקודמים במיסטיקה, אמנות, ולאומנות, היוו
הכנה טבעית לכך.
·
האב טיפוס של חולה בחרדת הנפילה
היטלר היה בנו של פקיד
מכס בעיר הגבול האוסטרית ברונאו. בינה לבין גרמניה הפריד נהר רחב, ומעליו שני
גשרים. שאלת משמעותו הגיאוגרפית של המטוס, מבחינת הגדרת ושמירת הגבולות
הבינלאומיים, הייתה בודאי רבת עניין להיטלר הילד ומשפחתו. לאחר המצאת המטוס הגבול
הפיזי והמדיני הפכו חסרי משמעות. לנהר, לגשרים, למוכסים, לא היה כל ערך. כל אחד
יכול היה לדלג במטוס מכל מקום לכל מקום.
המטוס היה סיוט בחלומות
כל מוכס. יתכן והיטלר בן המוכס ראה עצמו בדמיונו רץ עם כל הפיצ'יווקעס, הניירת,
החותמות, הבולים, ועומד בפתח כל מטוס שנוחת אי שם כדי לבדוק את התכולה. יתכן וזה
היה הגורם לקיבה העצבנית שלו.
מבחינה דינאמית היה רעיון
המוכס בכל מקום מלהיב, כי היטלר יכול היה לדמות עצמו כך פועל בכל מקום. מבחינה
מטריאלית הוא היה פחות מעשי, כי הציוד שנדרש, כמו תיקים לנשיאת הניירת, היה רב
וכבד מיכולת הנשיאה המקובלת. מבחינה פורמאלית הרעיון היה בלתי אפשרי, כי אף מדינה
לא תכננה לוותר על גבולותיה, ואפילו לא על עמדת מכס אחת.
לכן הגבול החיצוני, הפיזי
התבטל עבורו, והפך לגבול פנימי. זה גבול שהתעצב ברחובות הערים כלינץ, וינה, מינכן,
בהם הסתובבו המוני אדם ברחובות צרים מוקפים בנינים גבוהים, וכל אחד יוצר בעצמו את
הגדרת עולמו התרבותי, ומכאן גם הפיזי.
הוא התאמץ לשווא להגדיר
את עולמו הפנימי באמצעות הדת, האמנות, המיסטיקה, הסמים, האידיאולוגיה. היו אלה
סימנים ראשונים לאדם שלא יכול היה לחיות במתינות, בלי התלהמות, בלי ריגוש חיובי או
שלילי: אינטלקטואלי, רגשי, ואולי גם פיזי פרברטי, כפי שהעידו עליו מאוחר יותר .
ב-1 באוגוסט 1914, כחלק
ממלחמת העולם הראשונה, הכריזה גרמניה מלחמה על האימפריה הרוסית, בהתאם לברית בינה
לבין אוסטרו-הונגריה. יומיים מאוחר יותר התגייס היטלר לצבא, לגדוד הבווארי. הוא
כתב ב'מיין קמפף': 'עבורי, כמו לכל הגרמנים, החלה עתה התקופה הגדולה והבלתי נשכחת
ביותר בכל תקופת קיומי על פני האדמה. כל המאורעות שקדמו הפכו לבלתי קיימים והפכו
לאין.'
לאחר שנים של עוני
ובדידות, מצא היטלר שייכות ומטרה לעצמו. האבחנה של היטלר את יום פריצת המלחמה כשיא
קיומי מעידה על אישיותו הקיצונית. השאלה המרכזית עבורו מאותו יום ואילך תהיה כיצד
לשחזר את רגע ההתעלות של התחלת המלחמה, כיצד לא לחזור אל שגרת היום יום, שממנה עלולים
ליפול עוד ועוד.
ביחידתו שימש היטלר
בתפקיד של רץ, מה שבהחלט תאם את אופיו. הוא נחשב חייל מרושל למדי בהתנהגותו, אך
נכון תמיד להתנדב למשימות מסוכנות, כמו העברת תשדורות אל אזורי הלחימה ומהם. בזמני
רגיעה היה מצייר את אזורי הקרבות. היטלר, שלא כמו חבריו החיילים, מעולם לא התלונן
על התנאים הקשים בהם חיו. הוא העדיף לדבר על אמנות או היסטוריה. חבריו החיילים סברו
שהוא שש לרצות את מפקדיו יותר מדי, אבל בדרך כלל היה ידוע כמתבודד, אמיץ ובר מזל.
לדוגמה, בקרב בין היחידה אליו השתייך היטלר לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500
מתוך 3,000 חיילי היחידה. היטלר יצא בלא פגע. במקרים רבים אחרים קרה שעבר ממקום
אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז.
תעוזתו של היטלר בקרב
מעידה, בנוסף לאומץ הלב, גם על מבנה אישיות מסוים, לא שגרתי ולא נורמטיבי.
הבדידות, ההתעסקות ברוחני, ההתעמתות המתמדת עם הסכנה, מעידים על הצורך המתמיד
באדרנלין ובשיאים נפשיים, המשמשים לא לצורך קידום, אלא להיטהרות פנימית. אצלו הם
העידו גם על אישיות סוציופתית.
במקביל הפגין היטלר, דרך
אהבתו המופגנת לאמנות, דבקות בסימבוליזם כמרפא לנפש. הגישה הנפוצה לטיפול בבילבול
נפשי דרך השימוש בהגיון הפשוט, מתאפיינת בהתעקשות על הפגנת השיקריות של רעיונות
הזייתיים. הגישה הסימבולית נהנית מהומוגניות. היא ניזונה מהקרקע הפוריה והפתוחה
בנפש לאגדות, מהרגישות הכמו מולדת לסמלים. באמצעות האמנות ניסה היטלר להרגיע את
רוחו. אך בהתעמתות מול דחפיו התוצאה הייתה תיסכול ומעבר לערכים קיצוניים.
היטלר לא היה יחיד
בגרמניה בהתלהבותו המיליטריסטית. המחאה נגד המלחמה הטיפשית, שגבתה לשווא עשרות
מיליוני קורבנות, הייתה נפוצה בעיקר בארצות המערב. בגרמניה, לעומת זאת, שררה תרבות
מיליטריסטית-רומנטית, והצבא נתפש כמעצב את העם. הלכי הרוח השכיחים בגרמניה באותה
עת של ראשית עידן המדינה המודרנית היו ניסיון להשליט את הרומנטיות, רוח ההקרבה,
והאתוס הלאומי, על פסים רציונאליים, מדעיים ומודרניים. כל זאת תוך העתקתם אל
מחוזות חדשים, רחוקים ונישאים יותר. לא רק תקוותיהם של בני האדם, אלא גם חרדותיהם
וסיוטיהם היו ברורים להם ועזים יותר בהווה הדמוקרטי. המבנה העצבי שנשחק במלחמה היה
דומה לחלק פגום במכונה משוכללת, שהמשיכה לתפקד למרות הנזק. הם ביקשו לתקן בכל מחיר
את הנפש הפגועה.
לאחר שהיטלר התמכר לשיאי
הנפש הגבוהים כל כך בחזית, לא פלא שהתרעם על שגרת חיי היומיום השלווה בעורף:
ב-7 באוקטובר 1916, מיצה
היטלר את מנת המזל שלו: הוא נפגע ברגלו מרסיס פגז בקרב על הסוֹם והועבר לאשפוז
בגרמניה. זו הייתה לו הפעם הראשונה מחוץ לחזית מזה שנתיים. לאחר שהחלים, נסע לטייל
בברלין, ולאחר מכן הוצב לתפקיד קל במינכן. במינכן נדהם היטלר לראות את האדישות של
האנשים כלפי המאמץ המלחמתי.
כדי להתרחק מהאזרחים הלא
אכפתיים, ביקש היטלר לשוב אל חבריו בחזית ונשלח לשם במרץ 1917. אחרי שבדצמבר 1917
קיבל היטלר את אות 'צלב הברזל' מדרגה שניה, הוא קיבל באוגוסט 1918 את אות צלב
הברזל מדרגה ראשונה, עיטור נדיר למדי לחייל שאינו קצין (דרגתו של היטלר הייתה רב
טוראי, קורפורל).
ככל שהתקדמה המלחמה והכף
הלכה ונטתה כנגד הגרמנים, נטה היטלר יותר ויותר למרה שחורה. חרדת הנפילה התעוררה
בו שוב. הוא היה יושב בפינה שלו באוהל, ופתאום מתחיל להשתלח ב'יריבי גרמניה',
היהודים והמרקסיסטים, בהם ראה קושרי קשר נגד המאמץ המלחמתי הגרמני. ברוחו של היטלר
הם לא היו אנשים, אלא סמל מובהק, דימוי המעורר ורטיגו.
באוקטובר 1918, בעקבות
מתקפת גז בריטית ליד העיירה איפר בבלגיה, סבל היטלר מעיוורון זמני, ונשלח לטיפול
בבית חולים צבאי. מצבו הנפשי הידרדר עוד יותר.
עיוורון זמני הוא הצורה
הבולטת ביותר של ורטיגו. היטלר נכנס למצב של טרור עיצבי טהור, שיצר עיוות ברור
בנפש שטבועה בה חרדת הנפילה הדמיונית.
הדימויים החולפים ביותר
יכולים לעתים לעורר בנו ורטיגו רדום, השרוי עמוקות בתת המודע. אין זה נדיר שחיים
שלמים יהיו מושפעים על ידי אפיזודה בודדת של ורטיגו. חווית הוורטיגו המעשית, חרדת
הנפילה ממקום גבוה חסר מעקה, כדוגמת גג, יכולה להמשך רגעים ספורים, אך היא נטבעת
בנפש לנצח. היא יכולה להביא אנשים לסרב כל חייהם לעלות למקום גבוה. הדימוי עשוי
לחזור בלילות, ואף במצבי ערות, כמחלה חסרת תיאור הממלאת את הישות. סבל החולה מורגש
אף בתיאור הבעיה. תחושות סחרחורת רבות, בחילה וכאב, מתקשרים לזיכרון אחד זה, שהוא
כה מדויק ומוגדר. ההתמכרות להנאה הגופנית אינה משחררת ממנו. הדימוי אכזרי ופטאלי:
כאשר הסיוטים חוזרים, החולה יודע כי הם יסתיימו בנפילה ממשית מאחד הגגות. הוא יודע
כי אם ימות בשנתו, יהיה זה מאותה נפילה דמיונית, שתביא להתקף לב.
בתאיך 10 בנובמבר 1918
נכנס כומר זקן לאולם שבו שכב היטלר והודיע, שהמלחמה הסתיימה. גרמניה הובסה. הקייזר
וילהלם השני הודח ובית הוהנצולרן נפל. גרמניה הקייזרית הפכה לרפובליקת ויימאר.
היטלר תיאר את תחושותיו במיין קמפף: 'ואז חלפו ימים נוראים, ונוראים יותר היו
הלילות. ידעתי שהכול אבוד... בלילות אלו השנאה בי גברה, השנאה אל אותם אלה האחראים
לתבוסה.' לדעתו, האחראים לתבוסה היו הפוליטיקאים בגרמניה, ובעיקר - היהודים.'
אין צורך בחלל או במעמקים
עצומים כדי ליצור את הנפילה הדמיונית. מספיק דימוי דינאמי, שנון ומובדל, כדי לשלח
את הישות כולה להזדקרות והסתחררות. גם הדימוי המעודן ביותר מתאים, אם נתפשים לו
ברגע הרישום הפסיכולוגי. הוורטיגו הפסיכולוגי מתחיל בתיעוב קל בלבד, אך זה תיעוב
שהוא פנימי כפרפור לב. נפילה פסיכולוגית המתוארת בפרטים רבים מידי, תהום עשירה
מידי בדימויים, יוצרת עניין מסועף. הפחד הבסיסי נעלם.
היהודים, הציבור המגוון
ביותר בתבל מבחינה חיצונית והשקפת עולם, התעצבו בתודעתו של היטלר כמושג
סטריאוטיפי. הוא לא ידע עליהם הרבה, ולא רצה לדעת. מה שידע הומצא ברובו דרך
הפרוטוקולים של זקני ציון. דת מסתורית, עם מסתורי, קיום מסתורי, כל אלה גרו
והלהיבו את דמיונו. הוא חש צורך לעורר דרכם ריגושים שליליים, המתאימים לחווית
הנפילה הפשוטה והאיומה אותה חווה.
תחושת השנאה אל מי שנתפשו
האחראים לתבוסה לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה. הסכם ברסט-ליטובסק עם
ברית המועצות היה נוח לגרמניה ואף חיסל את הלחימה בשתי חזיתות. במערב, אחרי תחילת
מתקפת אביב 1918 היו הכוחות הגרמנים רחוקים רק מאה ועשרים קילומטרים מפריס. הניצחון
נראה בהישג יד, עד שהקייזר וילהלם השני אף הורה להפוך את יום ה-24 במרץ בו הופגזו
פאתי פריז ליום של חג לאומי בגרמניה.
אך גרמניה כבר עמדה על סף
אובדן גמור. האבדות שספגה במתקפה, הגעתם של כוחות אמריקניים לחזית לקראת סוף
המלחמה וכשלון המתקפה השנייה על המארן ביולי 1918 הותירו אותה על עברי פי-פחת. לפי
הערכות, כשישה מליון גרמנים נהרגו או נפצעו במלחמה, כרבע מכלל הגברים הכשירים
במדינה כולה.
השמועות על התמוטטות
קרובה והולכת נפוצו בכל מקום, מלוות בהפגנות אנטי-מלחמתיות, נטישות ועריקות
והתמוטטות של כוחות בחזית. הגנרל לודנדורף, ששימש בפועל דיקטאטור בגרמניה מאז 1916
ביחד עם הגנרל הינדנבורג, החליט בצעד דרמטי להעביר את הסמכות להחליט על הפסקת אש
(היינו, כניעה) לפרלמנט, הרייכסטאג. כאשר זה החליט באופן טבעי והכרחי לחתום על
הסכם הפסקת האש, שינה לודנדורף את טעמו באופן מיידי והחל טוען כי גרמניה נכנעה
בגלל שהפוליטיקאים 'תקעו סכין בגב האומה.'
כך התגבשה הדיעה, שאימצו
רבים, כי לא גרמניה היא שהפסידה. הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים, והיהודים,
'פושעי נובמבר', הם שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאיי הייתה מלח על
פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל
לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את 'פושעי נובמבר' ותשים קץ לשליטתם של הבוגדים.
לאחר התבוסה, הפילוסופיה
הניטשאית הפכה לפתע משיטה מופשטת ובלתי מוכרת למענה חיוני לצרכי הלאום. דימויי
הנפש הנוסקת היו מתאימים לשיקום נפש האומה מהנפילה האיומה.
כמו הטבע, הנפש מתעבת את
הריק, הואקום, באשר הוא. תחושת סחרחורת הוורטיגו היא התקף בדידות פתאומי. לכן
האנשים הנגועים הם חסרי מרפא. אנשים מסכנים, הפגועים מסחרחורת, חשים בודדים
במהותם. הנפילה פוערת תהום מוחשית בנפשם. מה שמתואר כאן הוא למעשה הרס הקיום.
החרדה יכולה אף לעכור את השינה. אי אפשר אף לחלום על שינה. יש בנפש חיל משמר, נגד אובדן
השפיות במצבים בסיסים ביותר, כמו בעת שהייה במקום גבוה כגשר, או ראש גרם מדרגות.
השיגעון עשוי לתקוף את הרגישים לוורטיגו בסיטואציות אלה. חרדת הנפילה יוצרת
שינויים עצביים משמעותיים. דפוסים של מחלה בתודעה. לעיתים התוצאה היא דחף
מזוכיסטי. גתה אמר: "אין תענוג שאינו מתחיל בנקודת הוורטיגו".
בקיץ 1919 הוצב היטלר,
שעדיין היה חייל מגויס בצבא הגרמני, במינכן, בתפקיד סוכן סמוי לניפוי ההשפעה
המרקסיסטית בשורות הצבא, על רקע הבהלה הכללית שפשתה בו בעקבות ניסיונות ההתקוממות
הסוציאליסטיים במינכן ובברלין. תפקידו של היטלר היה להודיע למפקדיו על כל חייל
שתמך בדעות מרקסיסטיות, כשחייל שנמצא אשם בכך היה עשוי להישפט ולהיות מוצא להורג.
היטלר נשלח להכשרה
פוליטית שנערכה באוניברסיטת מינכן. ההתפרצויות האנטישמיות שלו הרשימו מאוד את
מפקדיו, והיטלר החל להרצות בפני חיילים שחזרו מן השבי על סכנות הקומוניזם,
הדמוקרטיה ואי-הציות. בדוח שנכתב על היטלר צוין כי הוא נואם מעולה. גם היטלר גילה
שהוא מסוגל להופיע בפני קהל לא מוכר ולשכנעו.
לקראת סוף שנת 1919 הוטלה
על היטלר המשימה להסתנן ולחקור קבוצה קטנה של אנשים במינכן בשם 'מפלגת הפועלים
הגרמנית'. המושג שמשך את תשומת ליבם של מפקדיו הייתה המילה 'פועלים' בשם המפלגה,
דבר שעורר חשד שמדובר בתנועה מרקסיסטית.
למרות התרשמותו שמדובר
בארגון עלוב, נמשך היטלר לרעיונות המפלגה. קווי המפלגה, שתוארו בחוברת שקיבל, היו
תואמים לשלו: מפלגה לאומית, פרו-מיליטריסטית, ואנטישמית. בחוסר הסדר ששרר בה ראה
היטלר הזדמנות.
מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת
1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס
חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר
אנשים לכינוסי המפלגה. באחת האסיפות עלה היטלר לנאום ושוב, הרשים את מנהיגי המפלגה
ואת הקהל. היה זה רגע חשוב בקריירה שלו: הוא גילה את כישרונו הגדול. מאותה נקודה
הפך היטלר, בנאומיו הנרגשים ובאישיותו הבימתית הכריזמטית למוקד המשיכה העיקרי של
המפלגה. הוא התחיל לנהל את כל תחום הפרסום וגיוס החברים של המפלגה.
כל חיפוש אחר הכוח, כמו
החיפוש שעשה היטלר, מוצא את מסקנותיו ההגיוניות במאבק האנושי נגד כוח המשיכה,
שגסטון בשלארד קורא לו: 'הקומפלקס של אטלס'. הפסיכולוגיה של המישקל, הגרביטציה,
ניתנת להתייחסות משני כיוונים: כנושא של מעוף ומנקודת המבט של הפסיכולוגיה הארצית.
שני הנושאים, המנוגדים פסיכולוגית, מאוחדים בדמיון. כמו שאפשר לדבר על הנפילה,
אפשר לדבר על אנרגיית הנסיקה.
להיטלר הרזה והנמוך, אפוף
חרדת הנפילה, היה זה טבעי לעורר את הפסיכולוגיה של כוח המשיכה. תפקיד הנואם
והפוליטיקאי התאים לו ככפפה ליד. הוא יכול היה להפיח רוח חיים בארציות והעממיות
הגרמנית הקהים.
כדי שיצליח לתמרן בין
הקלילות לכבדות, כדי שתהיה לו רשות כניסה לעולם בו הם נוצרים בהתאמה, כצירוף,
ונאבקים באתה מידה זה בזה, היה על היטלר להימצא במרכז עולם הדימויים. בערפילית
נפשית זאת של רגשותינו כלפי הכובד והקלות, קיימת משטמה בין הנטיות המנוגדות. יש
בנו רגישות רבה לכובד ושיווי משקל. העשן והאפר הם שני דימויים קוטביים חזקים של
תנועה זאת.
היטלר פרט היטב על הנימים
הדו-משמעיים האלה, והציע פתרון כולל בדמות משטמה לאחר. חבריו למפלגה הבינו כי כדי
שהיטלר יצליח כנואם הוא חייב להיות במרכז תשומת הלב הציבורית, מנהיג המפלגה.
בתחילת 1920, אחרי שעזב
את שירותו הצבאי והתפנה לעיסוק מלא בקידום המפלגה, דחק היטלר במפלגה לקיים עצרת
המונים, ביודעו שזו תהיה פרובוקציה בעיני הקומוניסטים. העצרת הסתיימה בהצלחה
גדולה, שהביאה לחיזוק מעמדו. במקביל, הגה היטלר את רעיון השימוש בסמל צלב הקרס
בדגל המפלגה ושינה את שם המפלגה למפלגת העבודה הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית שנודעה
מכאן בקיצור בשם המפלגה הנאצית.
בקיץ 1921 נסע היטלר
לברלין כדי לגייס תומכים נוספים למפלגה. בהיעדרו החליטו חברים במזכירות המפלגה שהוא
צבר יותר מדי כוח וסיפחו אליהם קבוצה פוליטית נוספת, כדי להחליש את כוחו. כששמע על
כך היטלר חזר מייד למינכן והודיע על התפטרותו לאלתר מן המפלגה. ראשי המפלגה הבינו
את טעותם וביקשו ממנו לשוב לתפקידו, אך היטלר הודיע להם שהוא מוכן לשוב רק אם
יהפוך ליושב ראש המפלגה ותינתן לו שליטה מלאה בה. חברי המזכירות התקפלו. בהצבעה על
כך מונה היטלר לתפקיד ברוב של 543 קולות לעומת אחד. בכנס הבא של המפלגה, שנערך
ב-29 ביולי 1921, הוכרז היטלר לפיהרר של המפלגה הנאצית, תואר שישא עמו לאורך כל
הדרך.
הצורך העז של היטלר
בריגושים מצא סוף סוף אפיק פורקן מתאים, במסגרת המציאות הפוליטית ההפכפכה. כיוון
שיצא מהמאבקים והמהפכים הפוליטיים התכופים בראשית דרכו וידו על העליונה, התחזקה בו
מאד האמונה בדרכו. היטלר התגבר על חרדת הנפילה והפך ממופנם למוחצן, מרך לקשה,
ממפסידן למנצח.
האויר הוא מהיסודות שאינם
יציבים, והם בתנועה מתמדת. הוא נדרש להיחלם עמוקות. מהותו והאנרגיה שלהו הם בלתי
נפרדים זה מזה. אופיו הזקוק למהפכים של היטלר השתלב בתחילה עם האיכויות של יסוד
האוויר באופן בלתי מודע. בשלב מאוחר יותר, כאשר חבריו העיקריים היו הטייסים גרינג
והס, וניטשה צוין כפילוסוף הרשמי של המפלגה הנאצית, הפכה אותו דבקותו זאת למסוגל
להשתמש באנשים ובעובדות באופן מניפולטיבי ביותר.
היטלר ניסה להחזיר למסלול
פעילות תקין את העם הגרמני החולה, המובס, המהוסס, החסום מנטאלית, באמצעות חזרה
תכופה על זיכרונות המלחמה הכואבים. ככל שהנפש המטופלת חולה יותר, נדרשת
אינטנסיביות רבה יותר בדימויי הנפילה המודרכת. כדי ליצור דימויי נסיקה מבריאים,
המבטיחים עתיד חופשי, יש לחשוף קודם את דימויי הנפילה, כך שישחררו מהקיבעונות
העקשניים של העבר. פסיכולוגית האדמה מציעה סדרת דימויי נפילה מרשימה. מעבר למסע
לקפלי ומחשכי הקרקע, זה מסע אל הלא מודע הקולקטיבי, לגזע המוח. לכוחות האופל.
מהויות הזכרי והנקבי מטושטשות בו, נעלמים הערכים המשפחתיים והחברתיים. זה השלב
הראשון בהתעוררות החלומית, שבשיאו הוא הדימויים השמיימיים המיסטיים. הכישלון של
הגרמנים במלחמת העולם הראשונה הוא כישלון בעיקר בחזית הקרקעית, בה התנהלה עיקר
המלחמה. החזית הקרקעית היא חזית 'קשה'. יסוד האדמה הוא יסוד קשה, עמיד. להן השלמה
עם התבוסה פרושה היה עבורם כניעה ל'רכות', להומסוקסואליות. האפיק הסובלימטיבי
האווירי הציע סינתזה בחומר המעוצב, שקילה מחודשת.
היטלר הציע שיטת טיפול
בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את
השמיים,ואחר כך משחררים אות בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית מוכחת על
פי דסולה. החולמים המטופלים מקבלים בקלות רבה את נוכחות המטפל, ההילר בחלומותיהם.
יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. אנו מועדים בצעד
הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלנו, ואין לנו כוח להבין את סודותינו. נדרשת גם סדרת
דימויים כדי להוציאנו משגרת יומנו ולהטיסנו למחוזות חדשים, אויריים.
כדברי קאנט: 'רק הירידה
לגיהנום של ההיכרות עם העצמי פותחת את הנתיב אל האלוהי'.
דימוי היהודי, כמו דימוי
המלחמה, הוא מוליך מדהים. זה ציר דינאמי, עם שינויי ערכיות תמידיים, שכל דימוי
נוסף משפיע עליו ועשוי להפוך את כיוונו. היהודים כמשקל יתר השתלבו בזיכרון התבוסה
במלחמה, אך גם במפלות נוספות, כמו מגיפת השפעת שהשתוללה אז בעולם, וגבתה יותר
קורבנות מאשר המלחמה. היטלר יצר קישור הזוי בין דמות היהודי לבוש הבגדים השחורים
למלחמה הממושכת בחפירות, התבוסה, המחלה. היה כאן פטור מהצורך בהוכחת הבלבול
שבהזיות, פטור מביקורת השיפוט והתבונה, למען המרפא. הגרמנים שאבו מכך מחדש את אומץ
ליבם, חייהם, משמעותם, תקוותם, תשוקותיהם. כיוון שדימוי היהודים הוא רב משמעות,
חשו הנאצים צורך חוזר ונשנה לבאר אותו, כדי שישרת את המטרה אליה יועד. הימלר, באחד
מנאומיו החשובים בנושא השמדת היהודים בעת מלחמת העולם השנייה, פנה בפניה אישית
לציבור הגרמנים שהעסיקו יהודים: 'לא אכפת לך מכלל היהודים, אבל אתה חושב שהיהודי
שלך הוא יהודי טוב. דע לך שהמושג 'יהודי טוב' התבטל. לכולם גזירה שווה'.
·
מיין קמפף
השאלה היא כיצד יכול היה
היטלר לכתוב את 'מיין קמפף'. האם היו לו כישורים הולמים כסופר. היטלר נכשל
בלימודיו עוד בבית הספר התיכון, והודח מבית הספר בגיל 16, לאחר שנשאר כיתה פעם אחת
בגיל 12. הסיבה שהעניקו המורים: 'חוסר רצון ללמוד'. מכאן ואילך הוא לא רכש שום
השכלה מסודרת. יתר על כן, את מאמציו האמנותיים כנער ומבוגר השקיע בציור, ולא
בכתיבה. קשה מאד להניח שאדם כמותו מסוגל לכתוב שני כרכים עבי כרס, שזכו לתפוצה כה
עצומה. הם נמכרו בעשרה מיליון עותקים בגרמניה, וכל זוג נשוי חויב להצטייד בהם. אין
ספק שהספר, ככל ספר של פוליטיקאי, היה מרכיב מכריע בעליתו לשלטון, שכן נקרא על ידי
מביני דבר ומעצבי דעת קהל.
היטלר בודאי לא רכש את מיומנויות
הכתיבה לפני המלחמה, ובודאי לא בתקופתה. בכל אותה עת הוא פיתח את כישוריו
הויזואליים הבולטים. את קפיצת המדרגה הוא היה חיב לעשות בין השנים 1919-1924. בין
השנים בהם הצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית מיסודה של אגודת טולה, ועד למאסרו בכלא
לנדסברג, בו כתב את 'מיין קאמפף'.
היטלר זכה להשפעה עצומה
ומרוכזת במשך אותן 5 שנים באמצעות מוריו הרוחניים וחבריו מאגודות הטולה והוריל.
ההשפעה לא התמקדה רק בתכנים, אלא גם ואולי בעיקר בהקנית טכניקות ריכוז שונות,
המבוססות על ידע מזרחי ואחר, וכמובן טכניקות הבעה. חברים באגודות לפיתוח האישיות
עם מורים רוחניים מאמינים כי מה שלומדים בהן נועד לישום בכל תחומי החיים.
היטלר ישם את מה שלמד בכל
תחום אפשרי, בחלל התרבותי העצום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. גורמיו הראשיים של חלל
זה היו התמוטטות הסדר הפוליטי הישן לאחר נפילת הקיסרויות האירופאיות, שהביא להקמת
המדינות האזרחיות הטוטאליות, וההתפתחות המהירה של טכנולוגיות התעופה, שהצריכה
הערכות צבאית וחברתית מחודשת.
היטלר נולד בשנת 1889. הוא
היה הרביעי משישה ילדים. מתוך השישה נותרו רק שניים בחיים 'במיין קמפף' היטלר מתאר
את אביו כטירן חמום מוח. היטלר הילד קיבל חינוך קתולי קפדני, ושימש במקהלת
הכנסייה, אך זנח את הדת בהתבגרותו. מה שאפשר ללמוד מילדות זאת, הוא שהיטלר חווה
תחושות אובדן עזות, קומפלקסים שהתחזקו במהלך שירותו הצבאי במלחמה. ללא ספק זה
המקור העיקרי למופרעות הנפשית שגרמה אצלו לאנטישמיות פתולוגית. תחושת האובדן ערערה
אצלו את דמות האב ועודדה אותו למצוא תחליפים באמצעות נאמנויות אידאולוגיות.
היהודים, עם קדמון ואבותיהם הרוחניים של הנוצרים, זכו לסטיגמה שלילית יחד עם מרבית
ההיסטוריה האנושית, שאותה שיכתב לטעמו.
בוינה הפך היטלר לראשונה
לאנטישמי פעיל. היתה זאת עמדה מצויה בקרב האוסטרים באותה תקופה. היא ערבה אפליה
דתית מסורתית עם תאוריות גזע עכשוויות. בוינה היתה קהילה יהודית גדולה, שכללה
יהודים רבים ממזרח אירופה. היטלר הושפע, בהדרגה, מהפוליטיקאים האנטישמים הבולטים
של התקופה.
לאחר קריירה בלתי מוצלחת
כצייר, הוא התגייס כחייל. בסיום המלחמה הוא מצא עצמו בשוליים הימנים-סהרוריים
במינכן,מקורב ל'אגודת טולה'. הוא הצטרף ל'מפלגת הפועלים הגרמנית', שהפכה בראשותו
למלפגה הנאצית. ב-1924, לאחר ניסיון הפיכה כושל, הוא נשלח למאסר, ובכלא כתב את
ספרו 'מיין קמפף', שאיחד בין כל תפישות ההתפתחות האישית, המדע והפוליטיקה שהושפע
מהן.
הספר נכתב בכלא לנדסברג הפוליטי.
כלא זה הוא טירה ציורית המתנוססת בראש גבעה הצופה על נוף חקלאי מרהיב בדרום
גרמניה. היטלר תיאר את המקום כאקדמיה במימון המדינה.
היועצים הקרובים לכתיבת
'מיינקאמף' היו רודולף הס המיסטיקן, שהיה מזכירו וסגנו של היטלר, ומורו של הס,
פרופסור קרל האושפופר, שהיה אחד המבקרים הקבועים בכלא. האושפור גיבש את התשתית
האקדמית והמדעית לספר, אך נטיתו שלו ושל הס תלמידו למיסטיקה הפכה לבעלת המשקל
המכריע בתוכן. השתרכותם הפאטליסטית יחד עם היטלר בעיקבות נטיותיהם המיסטיות היתה
דרכם להפוך את הדכדוך להתרוממות רוח. מתחביבם הפרטי זאת הפכה הדרך בה התעצבה
התודעה של עם שלם, שיצא למלחמה בעולם כולו, לאחר שהמציאות טפחה על פניו בתום מלחמת
העולם הראשונה.
היטלר מציג עצמו בספר
כ'אדם עליון', מושג שתורגם בשפה הפופולרית ל'סופרמן'. מונח זה הטביע גם הפילוסוף
ניטשה, שהיה א- פוליטי, בעיקר בספרו 'כה אמר זרהטוסטרה'. הספר 'מיין קמפף' מבהיר
את תפישת עולמו הגזענית של היטלר, המפרידה בין בני אדם על פי מוצאם. היטלר טען
שה'ארים' הגרמנים הם בראש ההיררכייה, ובתחתית נמצאים היהודים והצוענים. הוא תיאר
את המאבק לשליטה עולמית כמאבק מתמשך גזעי, תרבותי ופוליטי בין היהודים לאריים.
יעודם של הנאצים היה לפעול
להגשמתו של האתוס הארי היחודי. הביטוי המעשי של הרוח הארית היה 'האזוטריזם
ההיטלראי', שבשמה הנפוץ יות נקראה הלאומנות הנציונל סוציליסטית. ביסודו, הנאציזם
לא היה פוליטי, ולא עסק בפוליטיקה הקטנונית, אלא היה מהפכני. פילוסופית החיים שלו
עסקה ברווחתם הרוחנית והפיזית של כל האריים.
במהותו, תפקיד הנאציזם היה
ליצור סוג חדש של אינדיבידואל. סוג חדש של בני אדם כדי להשיג זאת היה על היחיד
להשיג איזון פנימי. היה על הבני האדם להשיג טרנספורמציה פנימית. עליהם לפתח
אידיאלים של עזרה לזולת והעדפתה על האינטרס העצמי. שינוי פנימי זה מחייב את הבנתו
וקבלתו של אגדולף היטלר ו'שליחותו הסודית'. שליחותו היא להוביל את העם הארי לעבר
החופש ולהראות לה את עידן הזהב. הוא שליח וכלי של האמונה והגורל. נביא, שנשלח
לגלות לאנשים הפשוטים את יעודם המיוחד כאריים.
במונחים של תאוריה
פוליטית, היטלר מכריז ב'מיין קמפף' על שנאתו כלפי שני 'גורמי הרוע' של העולם,
הקומוניזם והיהדות. הוא מצהיר שמטרתו היא לחסל את שניהם מעל פני האדמה. הטריטוריה
החדשה שגמניה זקוקה לה תטפח את 'היעוד ההיסטורי' של העם הגרמני. היטלר שנא את
המשטר הדמוקרטי ששלט בגרמניה, והכריז בספר שהוא רוצה לבטל לחלוטין סוג זה של משטר.
בנושא מדיניות החוץ, היטלר
מכריז שמדיניות חוץ נציונל סוציאליסטית תתפתח דרך מספר שלבים. בשלב הראשון, גרמניה
, באמצעות תוכנית מסיבית של חימוש מחדש, תשתחרר מה'אזיקים' של חוזה ורסאיי, ותיצור
בריתות עם האמפריה הבריטת ואיטליה הפשיסטית. השלב השני יהיה הכרזת מלחמה נגד צרפת
ובנות בריתה במזרח אירופה. השלב השלישי יהיה מלחמה נגד מה שהיטלר כינה 'השלטון
היהודי-בולשביקי' בברית המועצות, אשר יתן לגרמניה את מרחב המחיה החיוני.
·
המחלות של היטלר
[המקור הוא סרט ששודר בערוץ ההיסטוריה]
היטלר היה התגלמותה של
גרמניה, בכוח 'הפיהרר פרינציפ'. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי
ומלא לרצונותיו, ולא תעשה משהו אחר מעבר לכך. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של
המדינה הנאצית. 'המדינה היא אני' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט
בהיסטוריה. מחלותיו השתקפו בקורות התקופה הנאצית באופן מדויק, ולמעשה כל התקופה
זאת היא השתקפות של המחלות, התרופות, והטיפולים שקיבל, בקנה מידה עצום.
בעיקר חשוב לציין בהקשר
זה את הביטחון העצמי המופרז, האופטימיות שנבעה מיוהרה, ששימשו בסיס לרבות מההחלטות
השגויות שקיבלו הנאצים, בנוגע למהלכים הפוליטיים והמדיניים. את התהליך הלקוי תארו
גם מקורביו הטכנוקרטים כמו וון-בילו וספיר, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחורי
החלטות רבות, ולא ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.
הטיפול הרפואי שקיבל
היטלר מגלה גם את סוג המעוף הפסיכולוגי שהיטלר אימץ לעצמו. היה זה מעוף של מכור
לסמים. על אף שלא הייתה זאת התמכרות שנועדה באופן ישיר, הרי שתוצאות הלוואי של
הטיפול היו בהחלט רצויות להיטלר מבחינה זאת. הוא היה באופוריה מתמדת, בתחושה של
התעלות והתנשאות פסיכולוגית, כתוצאה מנטילת סמים, ויכול היה לדמות עצמו כסופרמן של
ניטשה, אשר התגבר בכוח הרצון על מגבלותיו הגופניות וזכה לגמול שמימי.
כך נחשפת התעלומה שמאחורי
אישיותו של היטלר. יתכן ובתחילת הדרך חרדת הנפילה שלו התבטלה על ידי תרגולות ותיאוריות
אזוטריות מבית מדרשן של אגודות 'הטולה' ו'הווריל', אך בסופו של דבר, לטווח הארוך
היו אלה פשוט הסמים שהחזיקו אותו ערני ותקיף.
הייתה זאת התמכרות שלא הייתה
בה מודעות גלויה לסכנות הפיזיות והפסיכולוגיות שיש באשליה של החלמה ובריאות.
ללא ספק היה גורם של
תלות, אם לא התמכרות, שהוקנה על ידי דר' מורל, רופאו מ-1936, שהיטלר טען כי אינו
יכול בלעדיו. מורל היה איתו 24 שעות ביממה, בכל מקום. הוא היה חלק מהמעגל הפנימי
של היטלר. ידע את הסודות לגבי מצב גופו וראשו במהלך העשור האחרון והמכריע לחייו.
שני הגברים היו קשורים קשר עמוק, הפכו ליחידה אחת.
מורל היה סוג של ראספוטין,
ממשוקף, בגיל העמידה, שמנמנן, עם חיוך נצחי בלסת הרחבה. תפקידו היה לספק את 'החיוך
הנצחי' להיטלר. את האופטימיות הפיזית והנפשית, ככל שניתן באמצעות תרופות. מורל היה
מתחזה, עם מלאי של תרופות לא שגרתיות. הוא אהב לדוגמא מאד טיפול בעלוקות. תמיד היה
מעטה סודיות סביב הטיפול. גרינג כינה את מורל: 'המזריק הראשי של הרייך'.
היטלר קיבל כשישים סוגי
תרופות. רבים מאמינים שהן היו בעלות השפעה על עלייתו ונפילתו.
היטלר היה היפוכונדר,
שסבל מסידרת חולשות ומחלות מביכות. בעיתו הידועה הייתה במערכת העיכול. הוא סבל
מגזים ועצירות. המעיים שלו היו במעגל אכזרי. מצב אחד היטלר לקח משלשלים כדי לרוקן
את מעיו, ומצד שני קיבל ממורל משככי כאבים שגרמו לתקיעת המעיים שלו. המעיים שלו לא
ידעו מה לעשות. הוא סבל תמידית מגזים.
להיטלר היו בעיות בריאות
חמורות הרבה יותר. מצב זה לא עלה עם רצונו להציג עצמו כמנהיג הגזע השולט. הוא דאג
לתדמית שלו. היטלר היה אובססיבי בנדון, כי הרפואה והביולוגיה היו מרכזיות בתוכניות
הנאציות. הוא היה אמור להיות התגלמות הבריאות והיופי הטבעי.
מורל יכול היה לספק
להיטלר את האנרגיה והדחף כדי שיראה בריא. כך הפך מורל את היטלר למכור לסמים. הוא
לקח כמה תרופות שהיו ממכרות, והפך להיות תלותי. היו אלה סמי הרגעה. הוא נתן
קוקאין, סמי שינה, סמי מרץ – אמפטמינים, כדי שיהיה ערני באירועים.
האמפתמינים, שהופיעו
לראשונה ב- 1936, במקביל לאולימפיאדת ברלין, ענו על צרכי היטלר. הם נמכרו כתרופת
פלא נגד עייפות. היטלר לא יכול היה לעמוד בפני הסם. ב-1938 אמר מלך איטליה לשר
החוץ שלו: 'היטלר מזריק לעצמו משככי כאבים וסמי מרץ'.
מזכירו של היטלר, היינץ
לאנגה סיפר: 'הוא היה מקבל כל בוקר, לפני שקם מהמיטה, זריקה ממורל, שהפכה אותו מיד
למלא חיים ורענן. זה היה סם מרץ מקבוצת האמפטמינים.
תיאור נוסף של מזכירתו:
הוא נראה כמו אדם מובס, ואז הוא קיבל זריקה, ולפתע פתאום חזר לעצמו. הוא היה אסיר
תודה מאד למורל על כך.
ההתמכרות השפיעה על כושר
השיפוט שלו. המלחמה הנוראית בסטלינגרד בחורף 1942-3 מהווה את הדוגמא הטובה ביותר
להשפעת השימוש באמפטמינים. המאבק הממושך גרם להיטלר לשיגעון, והוא נאחז בכל תרוץ
קלוש, כדי לא לאפשר לצבא לסגת. האופטימיות גברה. זאת הייתה תקופה של התרוממות רוח,
וזה מה שהאמפתמין מייצר. סוג אופטימיזם שמעודד שיפוט מוטעה. התנהגות היטלר תארה
הרעלת אמפטמינים.
גופו של היטלר פיתח
עמידות לאמפטמינים, ומורל הגביר את המינון. היטלר סבל מרעידות בידיו ובגופו, גרירת
רגליים, ומירידה בכושר הראיה. היו אלה תופעות שהחלו עוד בשנים 1924-5 והחמירו
בהדרגה. ההשוואה בין כך לאדם שהאנרגיה והכריזמה שלו הפחידו את העולם הייתה בולטת.
יתכן וסבל ממחלת פרקינסון
ההורסת את הגוף והמוח. עבור סופרמן כהיטלר הפרקינסון הוא מחלה לא סימפטית במיוחד.
הוא נראה רע מאד. הרעידות ביד, שהחלו בסוף 1941, גרמו להיטלר להחזיק באופן קבוע
משהו, ובנוסף להימנע מהנפת היד. בשלב הקריטי, בשבועות האחרונים לחייו, לא היה ספק
שהוא חולה בפרקינסון. לכל אלה יש עדויות ביומני הקולנוע עליו.
כמי שהיה התגלמותו
הגופנית של הרייך השלישי, הייתה במצבו הגופני אספקלריה לגורלה של גרמניה.
הפרקינסון גרם לו לאי גמישות מנטאלית, וקושי בהמשגה, שגרמו לאי תגובה מידית לנחיתה
בנורמנדיה.
היטלר סבל ממחלה פחות
שכיחה כיום, העגבת. הראייה המרכזית לכך היא שמורל, טרם הפך להיות רופאו האישי
הצמוד, היה בעל קליניקה משגשגת בברלין לטיפול במחלה. לקוחותיו נמנו עם העשירון
העליון של החברה הגרמנית. יתכן שהעגבת היא הסיבה הראשונה לקשר עם מורל.
ב'מיין קמפף' כתב היטלר
שהעגבת היא האיום הגדול ביותר על טוהר הגזע, בארבעה-עשר עמודים נלהבים. זאת מחלה
יהודית, כתב, המזהמת את הדם. לא הייתה סיבה לתשומת הלב המיוחדת הזאת, אלא אם היה
נגוע במחלה.
תמיד היו שמועות על כך
שהיטלר נדבק מזונה כשהיה צעיר. המסז'יסט הקבוע שלו סיפר שהיה חולה בשלב מתקדם.
בדו''ח רפואי על היטלר
נכתב כי ב-1937 יש סימנים ברורים שהעגבת ממשיכה לפגוע בגופו, וב-1942 התסמינים
הוכיחו שהוא סבל משיתוק הולך ומחמיר. העגבת של היטלר הייתה של הלב וכלי הדם, והייתה
הגורם השכיח ביותר באותה תקופה למחלות לב. בעגבת כזאת, אבי העורקים גדל ומקבל צורת
בלון. כתוצאה מכך השסתום בבסיסו אינו מסוגל למנוע זרימה אחורית אל הלב, הצריך
לשאוב פי שתיים כמות מהרגיל. המחלה רדומה למשך עשרים שלושים שנה, ואין לה השפעה
בולטת על הבריאות, אך ברגע שמתחיל השלב השלישי, הוא משפיע על הלב והתפקוד המנטאלי.
בסוף ימיו, בגיל 56,
היטלר, האדם שטען שיוצר את הגזע העליון, היה בעל גיבנת, שגרר את רגליו, ונראה
מבוגר בהרבה מכפי גילו.
התחושה של זיהום פנימי שיש
רצון עז, אובססיבי להתנקות ממנו, השתלטה על היטלר עוד מגיל צעיר. הגוף החולה שלו
לא יכול היה להתנקות מהזיהום הפנימי הפושה, אלא באופן מדומה, באמצעות כוח הרצון.
יחד עם בעיותיו הרפואיות הנוספות נוצר כאן מכלול, שמסביר את כמיהתו ותשוקתו למעוף
הניטשאי ולתעופה כאמצעי הזדככות. הם היו להיטלר אמצעי טיפולי רפואי פיזי, ולא רק
פסיכולוגי או רוחני. למעשה הם הפכו אמצעי ההחלמה היחידים עבורו.
גסטון בשלארד מתאר בספרו
'אויר וחלומות' את הכמיהה הפיזית למעוף כסגולת מרפא כוללת. הוא מדגיש זאת שוב
ושוב. מחקרו מוגבל אמנם לביטויים הליריים של המעוף, אך הוא רואה בשירה את פסגת
ההתפתחות האנושית. יעילותה היא כפולה: היא מעניקה לנו את המידה הטובה של הבהירות
ואת כוחות החלום, את הקשר בין החוויה הרוחנית לחוויה הפיזית.
לפי מה שידוע, מה שהותיר
את היטלר בשלהי ימיו בתקווה מוחשית היו נשקי הפלא המעופפים מצד אחד, ומצד שני
ההמשך של הפתרון הסופי. האויבים הפנימיים של גופו ונפשו הפכו בדיקטטורה הנאצית
לצעד שנראה הכרחי להשמדת אויביה של גרמניה. היטלר ראה בתקופה בה חי את הגורם
למחלותיו. המאמינים בו ראו במחלותיו ומאמציו להתגבר עליהם השתקפות של בעיותיהם
והרצון לפתרן. המעוף האלכימי שהנאצים דבקו בו היא הסיבה המרכזית לכך שהם לא נשפטו
עד תום על פשעיהם. ספר זה עשוי לפתוח מחדש את הדיון המוסרי בנושא .
את תהודת הנפש ותהליך ההישתנות
שחווה היטלר בשנים רבי התהפוכות בהן הפך מחייל לדיקטאטור, אפשר לתאר בציטוטים מתוך
'פסוקי השטן', סיפרו של סלמאן רושדי המתאר את קורותיו של אדם שנותר בחיים לאחר
שנפל ממטוס נוסעים שהתפרק באוויר שלאחר שטרוריסטים פוצצו אותו בגובה רב:
'נגזרה עליו נפילה מלאכית
שטנית אינסופית וסופית. באותו רגע החל תהליך ההשתנות, המוטציה.'
'להיוולד שנית, זימר לו.
מות לך תחילה. אם לקרקע תשאף, עוף לך תחילה. איך תוכל לחייך, אם לא תבכה תחילה. לב
אישה לא תכבוש אם לא תיאנח תחילה. אם אתה רוצה לקום לתחייה, אתה חייב למות.'
'כן, כן, אך לא מוטאציה
קרקעית הייתה זאת. למעלה התחוללו השינויים, בלב חלל האוויר, באותו שדה רך ובלתי
נתפס שהפך אפשרי בכוחה של מאה זאת ואשר, מצידו, הפך את המאה הזאת לאפשרית, בהיותו
לאחת מנקודות ההגדרה שלה, מקום התנועה והמלחמה, מצמצם ממדיו של כדור הארץ, הריק
השואב אל תוכו את העוצמה, האזור שהוא נטול הביטחון והחולף שבכל האזורים, אשלייתי,
חסר רצף, פושט צורה ולובש צורה – שהרי בהטילך את הכול אל על לאוויר הכול הופך
אפשרי – למעלה אם כן התחוללו שינויים בשחקנים ההמומים.'
'מה התכונות? במה מדובר?
לאט לך. מעשה הבריאה אינו מתרחש במהירות, וגם ההתגלות איטית היא. הבט בהם, האם יש
בו בהם משהו יוצא דופן. סתם איש, נופל מהר, אין כל חדש בזה. אולי תחשוב, טיפס גבוה
מידי, עלה על עצמו, עף קרוב מדי אל השמש. לא ולא.'
'הוא לא יכול היה לשמוע
את עצמו, ובוודאי שלא היה יכול לשוחח ולהתחרות בזמרה. בתאוצתו לעבר כדור הארץ,
כשחלל האוויר כולו גועש ורועש סביבו.
הוא הפך לרב צורה, יציר
כלאיים, כעננים.
המהירות, תחושת המהירות.'
'איך בא חידוש לעולם?
מהם ההיתוכים, המעברים,
הצירופים, קישרי הקשרים, שמהם הוא עשוי?'
כיצד הוא מוסיף להתקיים,
קיצוני ומסוכן ככל שיהיה? מה ההתפשרויות, העסקאות, הבגידות, המתחייבות מטיבו
החשאי?
האם כל לידה היא נפילה?'
'בשעה שצנח חש כי ליבו
אחוז בידי כוח אדיר עד שברור לו כי לא יוכל למות. באותה שעה לא היה לו ספק.
לרצון המודע לא היה חלק
בכך, למעשה. היה זה כוח החיים הבסיסי, שלא התעניין באישיות המסכנה המגוחכת. האדם
לא היה אלא עובר אורח בתוך נפשו.'
'מכיוון שדבר זה התחיל
במרכזו של גופו, הופך את דמו לברזל, עושה את בשרו לפלדה, ובנוסף דומה הדבר לאגרוף
האופף אותו מבחוץ, מחזיק בו בהידוק שאין לשאתו וגם בעידון בלתי נסבל. עד שלבסוף
כבש אותו לחלוטין ויכול היה להפעיל את פיו, אצבעותיו. וכשהיה בטוח בשלטונו הלך
ופשט ויצא מגופו וציווה: עוף! שיר!'
'ללא השיר היה הנפנוף
לשווא.'
'אנחנו יצורים של אוויר,
שורשנו בחלומות ובעננים, נולדים מחדש בתעופה.'
'כשנפל מן השמיים, האם
תיאר שלא יהיו לזה תוצאות לוואי?
כוחות עליונים גילו עניין, וכוחות כאלה, יש להם גישה זדונית,
שובבה, ממזרית, לזבובים חסרי ישע.
ודבר נוסף ראוי לציין
במדויק: נפילות גדולות משנות את האדם. אתם חושבים שהוא סתם נפל את כל הנפילה
הארוכה הזאת?
בלחץ של הצניחה הארוכה
השינויים המפתיעים הקרויים מוטאציות הן דבר צפוי,ולא כולם מקריים. ברירות בלתי
טבעיות. לא מחיר מי יודע מה כדי להישאר בחיים, להיוולד מחדש, להיעשות חדש, ועוד
בגיל לא צעיר.'
'הכושר לקוות הטבוע בו
מעולם שוב הוכיח את עצמו, אותו כישרון שלו לאמץ אל ליבו את ההתחדשות, להסיר מנגד
עיניו את קשיי העבר כדי שהעתיד יוכל להיראות במלואו.
החרדה שהוא הופך לדבר
שבחילוניותו לא האמין בו, למלאך דימיוני, הייתה כה גדולה.
קשה היה לו להחליט אם
שינוי דמוני מתחולל, או שכל מה שקורה אינו אלא חשיפה של מה שהיה טמון תמיד בפנים.
הוא לא היה הוא עצמו. הוא
לא חשב שהוא בריא.
כשהוזכרו המילים איש דת,
התמלא החדר בריח נפיחה עז. באמת לפעמים לא הבין מה קורה לו, אך הוא חשש שהוא הופך
למשהו רע.
הוא ראה שלפחות חצי הקהל
חובשים דברים משונים על הראש, קרניים מגומי המקנים להם מראה של שדים.'
'האם לא חשש לשפיותו?
ואילו היהודים, מה הם עשו
בשבילו?
הם ערפלו את נשמתו
בחיוורון שנותיהם. הכוזבים שבברואים.'
'מי העניק לו את הביטחון
המעודד שהיה זקוק לו?
מה טובה הייתה לו על כן
ישות על.
השסע לא היה בתוכו, אלא
בעולם.
הוא ריחף לו גבוה מעל. הם
אינם יכולים לגעת בו עכשיו, בני השטן המסתערים אליו במהומה.
הוא המתקן הגדול. עכשיו
ייעשו שינויים. הוא יעשה שימוש בחוקי הטבע, בהשתנות שהיא מהות הטבע.'
·
היטלר וההרים הגבוהים
יש גם דימויי שליטה
אוירית שלווים יותר, הרריים, שהיטלר התבשם בהם. באוברזלצברג הוא יכול היה להוסיף
ניואנסים לפסיכולוגיה האווירית. יש הגות הררית, שהיא סוג הגות מיוחד. בכוחה להגדיל
את הצופה ואת הניצפה כאחד. היא ממלאת בגאווה על שרואים כה רחוק ורחב, ומעוררת בכך
את הבנת הכביר והנשגב.
גסטון בשלארד מסביר
שהדימוי כביר מקושר ביסודו לארצי. הארץ היא כבירה בגודלה, רחבה יותר מהשמיים,
המשמשים בעיקר ככיפה שלה. היא התפארת והגדולה האמיתיים. יותר מכך – תכונתה העיקרית
של האדמה היא הכבירות. הכבירות הדימיונית עוזרת לנו להבין כיצד אינספור המראות
הנצפים מהגבהים יכולים להשתלב לחזון יחיד של האדמה. או בקצור תוכנית כיבוש, כזאת
שבה משתעשעים כאשר מפליגים בשרעפים מול פני הנוף.
היטלר אהב מאד את ספורט
טיפוס ההרים. הניצחון בתחרות בין בריטניה לגרמניה על כיבוש הרי ההימלאיה, בשנות ה-30
של המאה ה-20, נחשב יוקרתי ופוליטי. מסעות הטיפוס זכו לכיסוי תקשורתי ללא תקדים. המשלחות
הנאציות צוידו במיטב המשאבים הממשלתיים, אך למרות זאת נכשלו בזו אחר זו, וסבלו
אבידות רבות בנפש. באולימפיאדת ברלין העניק היטלר מדליה אולימפית, פעם יחידה
בהיסטוריה של המשחקים, למטפסי הרים. היו אלה מטפסים גרמנים שטיפסו אל פסגת הר
האייגר באלפים. הם זכו לקבלת פנים אישית אצלו לאחר ההישג.
היטלר ניצל כהלכה את מתחם
אוברזלצברג, בחבל ברכטסגאדן, כיס השטח הגרמני על גבול אוסטריה. וון-בילו שלישו
האווירי, וספיר שר החימוש, מתארים אותה כמקור ההשראה שלו. האלמנט הארכיטקטוני
האהוב ביותר על היטלר במקום היה החדר המרכזי במעונו, שהיה בו קיר זכוכית שפנה
לנוף. וון-בילו מתאר כיצד היה פוסע הלוך ושוב לאורך החדר שעות אחדות כל יום. מרפסת
הנוף של הבניין הייתה אחד מאתרי הצילום האהובים עליו ביותר, והוא היה מארח בה ככל
שמזג אוויר איפשר.
כדי להבין את טיב המקום
יש לדעת כי השמות השונים: ברכטסגאדן, אוברזלצברג, ברגהוף וקן הנשרים, מתייחסים
לאותו מקום. ברכטסגאדן היא עיר הבירה של חבל הארץ הקטן והיפהפה בדרום גרמניה
האלפינית, על גבול אוסטריה, היוצר מובלעת דמוית כיס בשטח האוסטרי. זלצבורג, עיר
הולדתו של מוצארט, מרוחקת ממנה כחמישה-עשר קמ' בלבד.
בלב העמק והעיר ברכטסגאדן
מתפתל נהר המתחבר לדנובה: המפליג בנהר חוצה את הגבול לזלצבורג באוסטריה, ומשם מגיע
לברונאו – עיר הולדתו של היטלר, לינץ – העיר בה למד, לבסוף לוינה הגדולה, שממנה הנהר זורם דרומה לבלקאנים
והים השחור.
אוברזלצברג היא שכונה
במזרח העיר ברכטסגאדן הציורית. על ההר מעליה, בנקודה שצפתה לנוף המרהיב של העמק
והנהר המתפתל, כאילו היו מונחים ממש מתחת לכפות הרגליים, בחר היטלר להקים את
מפקדתו ומעונו הרשמיים.
את ההר הזה הפקיע הממשל
הנאצי לצרכיו. גידר אותו, בנה למטה מחנה צבאי גדול, ולמעלה סדרה של מעונות אירוח,
שכללו את המעון הרשמי של היטלר, שנקרא 'ברגהוף', ובתי מקורביו האינטימיים: גרינג,
ספיר ובורמן. בנוסף היה במקום מלון לאירוח האחמ''ים הרבים שהגיעו, בית תה, ונקודת
תצפית גבוהה מאד שכונתה 'קן הנשרים'.
ראשיתו של המתחם בבקתה
הררית צנועה שקנה היטלר מאיש עסקים בכספי התמלוגים שקיבל ממכירת 'מיין קאמפף'.
הבקתה הורחבה לבית, והמתחם סביבה, 'אוברזלצברג', נבנה ב-1935 לאחר שהיטלר החליט כי
זה יהיה מעונו הרשמי ומפקדתו השניים. ליבו של המתחם היה ה'ברגהוף'. מסביב לברגהוף,
כטבעות, הפכו המבנים לפחות חשובים, כמו בעיר האדומה בפקין. הם היו גם נמוכים יותר
טופוגרפית. כך נוצרה ההיררכייה הטבעית, שהקבילה לאנכיות הפיזית.
במשך הזמן נוספו למקום
אמצעי אבטחה כבדים. השבילים ההררים המתפתלים, בהם היה היטלר נוהג לצעוד כל יום אחר
הצהריים, בדרך לבית התה שהיה מרוחק קילומטרים אחדים, הפכו במשך הזמן לדרכים
מרוצפות. כך איבד המקום בהדרגה את קיסמו. תהליך הסירבול והכיעור תואר על ידי ספיר,
ממקומו בכלא שפנדאו, כמחזה לא מרנין של הרס איכות הסביבה, שהקביל לתהליכי הגיאוגרפיה
של המלחמה שעברו על כל גרמניה, שהפכה מארץ יפה לארץ מבוצרת.
אם ראש ממשלת צרפת היה
מחליט להקים את מעונו ומפקדתו המרכזיים בהרי האלפים, הוא לא היה מחזיק מעמד בשלטון
זמן רב. כל ראש מדינה בכל תקופה שהיא, אשר היה בוחר לעושת דבר דומה היה מוצג כתימהוני.
העובדה שהיטלר הצליח לא רק מראה על אופיו הדיקטאטורי של שלטונו, אלא גם על מידת הפופולאריות
שלו, ליתר דיוק – מידת הפופולאריות של הרעיון הזה. ההחלטה לבחור במעון ההררי
המרוחק כמרכז הפוליטי שלטוני היא החלטה נועזת, תמוהה, בלתי מקובלת. אך הטבעיות בה
התקבלה ברחבי תבל יכולה ללמד אותנו רבות על אופי התקופה
המילה 'אוברזלצברג'
מוזכרת בסיפרו של וון-בילו כ-25 פעמים, והמילה 'ברגהוף' כ-30 פעם. כל זאת בספר בן
כ-250 עמודים. ברלין הבירה, שספגה הפצצות מסיביות מהאויר, והסובייטים כיתרו וכבשו
אותה, מוזכרת כחמישים פעם בסך הכול.
איזכורו התכוף של המקום
מוכיח שהוא השתלט על תודעתם של הנאצים, ויתכן אף.על מעצבי דעת הקהל בעולם. כולם
הוקסמו מהמקום, למרות שהרעיון הוא כה מופרך, עד שהוא נדמה כלקוח מספר האגדות. טירת
הנסיך לודוויג מלך בווריה מתגמדת לעומת הקומפלקס הזה, מבחינת המשמעות הפוליטית
והפילוסופית. המקום הזה יצר את התודעה הנאצית, במודע ובלא מודע. הוא התגלמות
השלטון הנאצי ואחד מסמליו המובהקים.
היטלר בילה במקום ככל
שיכל, ואף אירח בו את מנהיגי העולם. לו ניתנה בידי בשלארד ההזדמנות היה בודאי מנתח
אחת לאחת את סגולותיו הטבעיות והארכיטקטוניות של המקום, ואת השפעותיהן על מהלכי
המלחמה. דומה שהיטלר שאב את איזונו הנפשי והשכלי ממקום זה, שהיווה עבורו מקור גירוי
למחשבה ופעולה.
ברגהוף היה מקום אינטימי,
לא גדול, עם חדר אורחים ואח מבוערת. כאן בילה היטלר את מיטב ימיו. אליו הגיעו כל
הדיווחים בטלגרף, הטלפון ובאמצעות שליחים. ברגהוף הייתה גם תשובתו הפוליטית
האינטואיטיבית לגרינג. יותר מכך, הייתה זאת השלמת התמונה האווירית. זאת הייתה
בחירתו האישית המובהקת. התשובה שלו לחרדת הנפילה. היא שהבדילה אותו מכל מנהיג אחר.
הייתה זאת בחירה שהתקבלה בטבעיות על ידי העולם, כפי שניתן להתרשם מהעדויות על
המקום, שנתפש כמקום ציורי, טירה מהאגדות שהולמת את רוח התקופה קלת הדעת. זאת הייתה
בחירה שהכריעה את גורל העולם.
בברגהוף כינס היטלר גם את
ישיבותיו הצבאיות המכריעות וקיבל את החלטותיו הגורליות. בהן בודאי ההחלטה על
'הפתרון הסופי'. גרמניה נראית נקייה וציורית מאד ממרומי ההר. הנוף הוא כאידיאל שיש
ליישם ללא עוררין בכל מקום אחר.
מברגהוף יכול היה היטלר
ל'ראות' הכול בבהירות, ולהתבטא במהירות. לדוגמא, תיאור ישיבה בתאריך 8/1/1941.
הישיבה היא עם המנהיגות הצבאית הבכירה. כל המדינות הן עפר לרגליו, והוא מתאר את
יחסן לגרמניה כילד המשחק בגלובוס [ע' 84 בספר של וון-בילו]. גם המסקנות הצבאיות על
המהלכים הצבאיים בעקבות הניתוח המדיני, נאמרות באותה נשימה 'רבת השראה' של אדם
המביט בנוף ומנתח אותו: 'תקוות אנגליה היא בברה''מ וארה''ב. אך איננו יכולים
להנחית על אנגליה מכה מוחצת באמצעות פלישה. המציאות החדשה באירופה תגובש עוד במהלך
1941. אז תהייה הדרך פנוייה להמשיך במלחמה נגד אנגליה, או אם אפשר ארצות הברית.'
המילה 'ברגהוף' נצמדת אם
כן כתואר, או כחותם לכל משהו חשוב שהיטלר עשה. ברלין לא הייתה אהובה עליו, ובודאי
גם לא המפקדות המעופשות בחזית.
בגלל ברגהוף נותר לנו
רושם דינאמי של היטלר. הוא אינו דמות שלווה וקרתנית, כמו שהיינו מצפים שמנהיג
פוליטי יהיה. זאת למרות תדמיתו הבורגנית. דמותו מעורפלת בעיננו. הוא זכור יותר בשל
הופעותיו ומעשיו, ופחות בשל אישיותו. הוא פשוט היה מגיח מההר אל המישור, מבצע
בהמון את זממו, וחוזר למקום המקלט. הוא אימץ סגנון חיים הררי תקיף. אין זה אותו
הדבר לצפות מהחלון אל קיר הבית מנגד בעיר הגדולה, ולהביט כלפי הנוף עוצר הנשימה
מראש ההר.
המעון הרשמי בהר נכרך
באורח חייהם הישיר של ראשי השלטון הנאצי למיניהם, בשל הצורך התכוף לבקר בו. 'אני
בברגהוף', 'חזרתי מברגהוף', 'אני יוצא לברגהוף', 'אני בדרך מ-לברגהוף', היו בין
מטבעות הלשון השחוקות ביותר שלהם. הם יצרו את דפוס החשיבה שהיטלר קיווה לו. מלמעלה
כלפי מטה, כאשר ה'למעלה' מסמל את היפה, הנאצל, החשוב, ההחלטי, המסמם. כמו בסרטים
שבהן כיכבה לני רפנשטאל כנערה גיבורה הררית בשנות העשרים והשלושים.
תדמיתו ההררית של היטלר,
עם המכנסיים הקצרות, 'משיב עטרה ליושנה' ב'חברה העירונית המנוונת', הייתה מקור
קיסמו. כדמות נער אלפיני רענן וטבעי, אפשר היה גם לסבול אותו משקיף על ההמון מעל
במה גבוהה, אולי ירוקה, יורק את מילותיו במועל יד, כי גם כך הזכיר תמיד את האלפים.
אפשר היה לסבול ממנו גם כל מיני חוקים וצווים משונים ואכזריים, כי איך יכול היה
אדם שאוהב טבע, חי בטבע, להיות רע. איכות הסביבה הייתה חשובה מאד לנאצים. גרינג
היה השר הראשון בעולם לאיכות הסביבה.
מברגהוף צפה היטלר, יחד
עם וון-בילו בחזיון אורות צפוניים ערב לפני פתיחת המלחמה. היה זה חיזיון נדיר
ביופיו ועוצמתו. היה זה בליל קיץ חם בסוף אוגוסט 1939, בו הפכו שמי הערב לאדומים כדם.
כאשר וון-בילו המתפעל אמר שהדבר מרמז על כך שהמלחמה תהיה עקובה מדם, השיב היטלר,
שהיה נפעם גם הוא: 'אם כך הדבר, אז מוטב כעת. ככל שנשתהה ישפך יותר דם'.
בשלארד היה מנתח דיאלוג
זה דימוי לדימוי, הברה להברה, ומפרש את הרצון במלחמה כביטוי של חרדה מפני הנפילה
מההר.
היטלר שהה במקום ככל
שיכל, לאורך כל תקופת שלטונו, גם בימי החורף. קשה לעקוב מתיאורי וון-בילו אחר
לוחות זמנים מדויקים, אך ב-1944, שהייתה שנה קשה מאד ומכרעת עבור הגרמנים בכל
החזיתות, הוא שהה במקום רוב הזמן, כנראה למעלה מחצי שנה בסך הכול, כולל מרבית
החורף ברצף. בין נופש לנופש היה מגיח לערים ולמפקדות כדי לחלק הוראות חדשות. את
הדרך עשה לרוב ברכבת הפרטית, עוצר לכנסים ופגישות.
היה זה סגנון תובעני, אך
התקבל כמובן מאליו, ולא וון-בילו ולא ספיר מעירים על הטורח הלוגיסטי. להיפך, נראה
כי זה היה אחד הדברים שאהבו בהיטלר. המקום העביר להם מסר חשוב:
עבור וון-בילו היה כמובן
המקום זירה טבעית, כמעט זהה למטוסים. היה זה מקום בו יכול היה לחוש כבמעוף הציפור.
עבור ספיר הגירוי החזותי היה חזק והלם את סגנונו האדריכלי.
בברגהוף היטלר 'תפש
שלווה'. הוא היה מרוחק מהחזית, מרוחק ממחנות העבודה וההשמדה, מנותק. הוא היה יכול
לנהל אורח חיים שלו, משפחתי, עם הצוות המצומצם והנאמן, שכלל מזכירות ואנשי סגל
אחדים, עם מרטין בורמן כמזכיר האישי. בערבים היה יושב בחדר האורחים מול האח
הבוערת, ומתפנק איתם.
לוון-בילו הוא התגלה,
באותה עת, כאדם חביב, משפחתי. הוא חזר איתם, ב-1944, לשיגרה של לפני המלחמה. הוא
מתגלה כאיתן בדעותיו, מאמין כי ההשגחה מסרה בידו את הנהגת אירופה, בה ימוגרו
היהודים והקומוניסטים.
קל מאד להבין על רקע
הנופים האלפיניים ההרריים את סלידתו הפיזית מהיהודים והקומוניסטים. הם נדמו כאנשי
מישור נמוכי רוח, אופקיים, חסרי ציווי וערכים אסתטיים. בעוד הוא היה מוקף בילדותו
בפסלי וציורי כנסיות, ובבגרותו בהרים ועמקים.
ב-15/7/44 עזב היטלר בפעם
האחרונה את הברגהוף ל'מאורת הזאבים', המפקדה בחזית המזרחית. הוא נפרד מהמקום
בסצינה מלודרמטית, בה נפרד אישית מכל ציור שהיה תלוי על הקירות חדר האורחים, מנופף
בידו לשלום ממעלה גרם המדרגות לאנשי הצוות הספורים שנותרו, שעה שפרש לשינה האחרונה
במקום. גרונו של וון-בילו נחנק מדמעות [עמ' 208].
המחוות הריקות מתוכן הן
תוצאה נוספת של הסגידה וההתמכרות לכביר והשגיב. אין יכולת לנוח, אין מצב של הגות
שלווה, התבוננות חסרת אחריות בטבע, במראות הנוף הפנוראמיים. הכול תועלתי, כפוף
לציווי הרצון, למאמץ להגיע לפסגה. כל דבר חייב להיות מוסבר. המילים, הביטוי הפורמאלי,
משגשגות ומקבלות משנה חשיבות מתפקיד השילוט שהוטל עליהן, מכוח ההתרשמויות החדשות,
המחייבות תיאור הולם.
הנאומים חוצבי הלהבות של
היטלר חצבו את השראתם מכאן. אין ספק שדימה עצמו נושא דברו אל העמקים, והללו מחזרים
אחריו בהד. הוא חש כמשורר, זראתוסטרא שירד להמון, שניצב מולו בכרכים רחוק כאותם
עמקים.
היטלר מילא את התפקיד
הראשי בתיאטרון העולמי, והיהירות הייתה לחלק בלתי נפרד גם של הצופים בו מקרוב,
ההמון הגרמני.
היטלר יכול היה בקלות
להציג עצמו, בהשפעת המראות הפנוראמיים, כנביא וחוזה, כמי שההשגחה העליונה מינתה
אותו. ההתבוננות הממושכת בנוף הנשגב מעצימה את הנשגב עצמו. תודעת הנשגב היא החומר
ממנו עשויים הגיבורים הרומנטיים. דרך פעולתם הם מניעים את גלגלי הדמיון
הטרנסצנדנטי, יוצרים אחדות עם האדמה השגיבה והכבירה. [בשלארד, ע' 294 – אדמה
ושרעפי הרצון, הפסיכולוגיה של כוח המשיכה].
הלך התבטאות זה הוא מגושם
ונאיבי. עמוס קלישאות שטחיות. למרות זאת, על אף המעידות המקריות, השילוב בין הנשגב
והפשוט מעניק לעיתים השראה. ויש גם דיאלקטיקה: כל מי שאוהב לחוש בטבעיות את הנשגב,
כמו העם הגרמני, חש גם משוחרר מביקורת כוח השיפוט.
אך אין לראות למרחקים מכל
מקום, או לקנות בעלות על כל הנשגב שבעולם, מבלי להצטרך לנקודת התייחסות מרופדת,
לקן של ממש. ההוגים שחולמים מחוייבים לספר היכן נמצא הדוכן שלהם, היכן בדיוק נקודת
התצפית ממנה הם משקיפים על העולם. הם להגדיר את המרכז, נקודת היתרון ממנה יופעל
הרצון לשלוט.
להיטלר היה באוברזלצברג
מקום שנקרא אכן 'קן הנשרים'. למעשה היו שני 'קיני נשרים'. האחד, הפופולארי יותר
בזמן השלטון הנאצי, היא אחד מבתי התה ההרריים במתחם. השני, הידוע יותר, אך זכה
לביקורים לעיתים רחוקות בלבד, היה בית התצפית הגבוה שבנה בורמן להיטלר בראש הצוק
מעל המתחם. הייתה זאת גולת הכותרת של מאניית הבנייה במקום. שתי מנהרות באורך מאות
מטרים כל אחת בחלל ההר, אחת אופקית ואחת אנכית, הובילו למבנה, שנמצא כאלפיים מטר
מעל פני הים, וכאלף מטר מעל העיר בעמק. עוד שישה קילומטר של דרכים נחצבו בהר, כדי
להגיע לפתח המנהרה.
השם 'קן הנשרים' הוא
סימבולי. השם 'ברגהוף' שפירושו 'בית המשפט בהר' הוא כזה. אפילו השם 'אוברזלצברג' -
מעל זלצברג הוא שם סימבולי.
מנקודת המבט הצופה על
הנוף המישורי, החולמים נהנים מאישוש מתמיד של שלטונם. גבוה מעל פני הנוף יש את
הנוחות של השליטה, האדנות על הגיאיות והמישורים. ככל שנעלה, וככל שעלייתנו תהיה
מהירה יותר, מושקעת יותר, כך תגבר השליטה. לכן ההשקעה באוברזלצברג היא בלתי פוסקת.
הייתה זאת הנקודה בה בנה היטלר את ערנותו, צפה אל האוייב, שהוא עצמו המציא. הצפייה
וההשגחה על הנוף ממרומי המגדל משלבת בין יכולת החולם הבודד לראות ולהיות חוזה,
להיקרא רואה. לזרים אין כניסה למתחם זה. היטלר נותר רווק כמעט עד יום מותו. כאשר
מתקרב זר, הוא מטמא בנוכחותו את כוחו הפוטנציאלי של המתבודד כצייר חזיונות. הזר
'גונב את העולם', מרוקן את המתבודד מכל כוחות השליטה הטמונים בפוטנציאל הפנוראמי.
מהגבהים כל בני האדם
נדמים כננסים. זאת פעולתה של היהירות האנכית. זאת אחת האבחנות הנדושות ביותר, אך
להיטלר היה מה לחדש בה, כידוע. ההרים אצלו היו הרבה יותר גבוהים, והאנשים הרבה
יותר זעירים. הם פשוט הפכו לנעלמים. כל מי שמהרהר על העולם מהגבהים הוא 'נשר'.
גיבור בודד הנושם 'אוויר בתולין'. כל אלה השורצים למטה הם נמלים, חרקים, זבובים.
אין דרך טובה מזאת כדי לטפח
את תחושת העליונות. מה שהולך ונעשה קטן יותר, עושה אותנו גדולים יותר.
כשותפים לחווית מרומי
ברגהוף הציורית, קל היה לאזרחים הגרמנים לקבל כנכונה את השמועה כי 'היהודים נסעו
למזרח למחנות עבודה'. לא להתעמק, גם אם היו עובדות רבות שלא התאימו. רושם הנפילה
למעמקים מועבר בדרך הטובה ביותר כאשר מותירים במאזין רושם אחיד, הומוגני. תיאור
מפורט של מפולות סלעים מחזירות אותו לעולם המציאות.
היהודים היו דימוי הנפילה
בדמיון, שלא היה מן הראוי להעמיק בו, כיוון שכך הוא עלול להסתעף. התמודדות אמיתית
עם העובדות, בזחילה עם פנס לפינות מכרה הנפש החשוכות עם פנס, פרושה היה התמודדות
עם המפלצות השוכנות במכרה. סיוטי הנפילה, בניגוד למפלצות, הם פשוטים. המספר הדרמטי
של הנפילה חייב לרצות לתאר גם התחלה וגם תאוצה. הוא חייב לרצות ולתאר התהוות
מתמדת. אך לאו דווקא את הצטברות האירועים. השואה הייתה התהוות, תהליך חסר סוף. היא
נגמרה בשום מקום, תמיד היה לה המשך בתודעה, ובמציאות. היא הסתיימה בריק, בואקום.
הדממה התקשורתית המפחידה בעניין היהודים במהלך המלחמה, שהגיעה לאחר ההמולה
התקשורתית אודותם לפניה, יצרה תחושת תהום. היא המספקת תרוץ לגרמנים עד היום: 'לא ידענו'.
אך מי שאוזנו הייתה כרוייה לשמוע מבעד לשתיקה, יכול היה לחוש ולדעת את הזעקה בוודאות.
הרושם החזק של הואקום,
שנוצר על ידי השמדתם וגילויים של מיליוני קורבנות, יכול היה לעבור מהיטלר להמון רק
אם היה טבוע בשניהם תרשים של הנפילה החופשית, פחד אינסטינקטיבי בלתי ניתן להסרה.
בלי הניסיון האישי של ורטיגו, בלי הזיכרון הטרי של ההתמוטטות במלחמת העולם
הראשונה, בלי דימוי היטלר הדיקטאטור בראש ההר הצופה מטה, בלתי אפשרי היה לתפוש את
היהודים כמכלול, באחידות שהתגלמה בפתרון הסופי, כי הרי הם היו תופעה רבגונית
ביותר.
התהום אינה שם עצם, אלא
שם תואר מבחינה פסיכולוגית, המסוגל לתאר מגוון חוויות. לא היה אפשרי לעבור
מהקריקטורות של 'דר שטירמר' ל'מגן דויד על דש הבגד' מבלי שהתהום תהיה ברקע, בלי
שהמראה הציורי שנשקף מברגהוף יאזן את הדמיון בקוטב השני.
התהום מזמינה את המפולת
במגוון תחומים: בפעולה, בחלום, בזיכרון, בתשוקה, בחרטה, ביופי, במחשבה. מהן
היצירות של ואגנר אם לא נפילות אלמותיות. יוצרים גרמניים הטיבו מאז ומתמיד לתאר
נפילות במגוונן, כאילו נגזר על האדם ליפול. 'שקיעת המערב' הוא תיאור של נפילה.
המיליטריזם הגרמני, בן הרומנטיקה, האליל את הסכנה, אפילו הקיקיונית, כדרמטיזציה של
הנפילה. הפך אותה למציאות קבועה. כמו סיבה ותוצאה. השואה נתפשה על ידי הגרמנים
כחלק ממכלול הנפילות שהם חוו על עצמם ובשרם, כחלק מפנוראמת המראות שצפו בהם.
דימוי השואה כנפילה
האנושית הגדולה ביותר מקשה על תאורה ושימורה בזיכרון האנושי. מעצם תיאורה ככזאת
השואה הופכת למשהו פשוט, שלא מן הראוי להעמיק בו.
כיצד יכולים המבקרים
במוזיאון השואה לחוש הזדהות עם הקורבנות, אם מנסים לעורר בהם הלך רוח הזהה להלך הרוח בו היו שרויים
משמידיהם?
יש לשחרר את זכר דמות
הקורבנות שאנו מנציחים מחותם הדרך שעברו, חותם פשטות הנפילה ואימתה. יש להפוך את
תיעוד השואה לאירוע של נסיקה, של בידול ההומאניזם, האנושיות, החמלה, שהם גם
היחידים המעניקים את חווית המעוף האמיתית.
·
המטוס כמאזניים
מעופפות
הטיפוסים השונים שמגלם
האדם הם במידה רבה ביטוי של רוח התקופה בה הוא חי. אישיות האדם מתעצבת במידה רבה
על פי המרחב בו הוא פועל. מרחב זה מתעצב במידה רבה על סמך האמצעים הטכנולוגיים
המרכזיים של התקופה. כתוצאה מהתפתחותה העצומה של התחבורה האווירית התפתח סוג של
אישיות שהולם את התקופה מודל האישיות של האווירון מאפשר הסתגלות לחברה
עמוסת מידע, ובאותה עת עמומה למדי מבחינת המסר הערכי הציבורי וההכוונה שהיא מספקת.
בפסיכולוגיה של הגרביטציה
מעורבת הדיאלקטיקה הברורה מאליה של הסכמתו או אי הסכמתו של האינדיבידואל להיכנע או
להתנגד לחוקי כוח המשיכה. עבודת הנפש היא בכיוון הזדככות כלפי מעלה, כמו טרופיזם.
הזדככות אנכית היא כנראה סוג מיוחד של הסדר הכללי הטבעי. הנפש האנושית מזוהה עם
הרצון להיות זקוף. המשקל נוטה ליפול, אך אנו משתוקקים להרים אותו. כאשר איננו
מסוגלים, אנו מדמיינים שאנו כן מסוגלים.
נוסף לכך, לשרעפי הרצון
נוספים תמיד משלימיהם במציאות. אין לתאר את הפסיכולוגיה של הרצון אף פעם כנטיות
פנימיות בלתי ממומשות. קיימת הדדיות בין הרצון לדימיון. לדוגמא, הפחד מהתרסקות
אינו מוחשי דיו מבלי שהוא נעזר ברצון להיות זקוף. כך נדרש מעט מאד כדי לעורר בנו
את התחושה של ההימחצות, מה שמוכיח את רגישותו הרבה של הדימיון לדימוי טעון מסוג
זה. תקרה נמוכה מספיקה. רושם כזה שכיח, של קלאוסטרופוביה, משמר מקוריות כה רבה,
וכותבים עליו לעיתים תכופות, מה שמוכיח שמדובר בדימוי ראשוני.
אין ספק שהחשש של הנאצים
מחוזה ורסאיי התגבר כיוון שעבר דרך המגבר של הרצון להישאר זקוף, ולא להימחץ. גם הלגיטימציה
בעולם להתנגדותם עברה דרך אותו מגבר. זאת הייתה לגיטימציה שקיבלה את ההתחמשות
המסיבית וחוקי
לכן אפשר לבחור בדימויים
מעולם המציאות, לבחון את השפעת המטוסים. לתאר את הרושם הראשוני שלהם על החושים,
ואחר כך כיצד הוא מתגבר בנו. דימויי תפארת כאלה מזמינים להשתתפות דינאמית. תפאורה
מלכותית מזמינה שחקנים הרואיים. המטוסים פועלים על הלא מודע באמצעות כוח העילוי
שלהם. אנו עומדים חסרי תנועה תחתיהם שעה שהם חולפים מעלינו. האדם משתעבד
אינסטינקטיבית לתנועתם. יתכן והוא חש נישא, מעמקי ישותו, באמצעות דחף כלפי מעלה,
ומתחכך עימם בחירות האווירית. במהופך, יתכן והוא חש נסחף בתחושה הארצית לגמרי של
הימחצות ותבוסה, וכך חש חסר אונים ומובס, גוף ונפש, בפני הטכנולוגיה המלכותית.
אלה הן כמובן שתי קטבים
הניתנים למספר רב מאד של הטיות ונטיות. הניואנסים הם לעיתים כה עדינים או נדירים.
אך התחושה של שפע אנכי מופיעה תמיד, אצל כל אדם. השפע האנכי עשוי להיכנע לפיתוי
העדין ביותר, או לאתגר הבלתי הגיוני והיהיר ביותר. במצבו זה השפע האנכי הוא
מסתורין קולוסאלי. זה מסתורין של משקל עתק. כובד עצום שאינו ניתן להרמה, אך בכל
זאת מנסים, חייבים לנסות, כדי להתגבר על התבוסה. המטוסים כמו מטילים את מלוא כובד
משקלם על חיי היומיום שלנו, גם כאשר הם חולפים רחוקים מאיתנו. מה רבה היא המועקה
כאשר מטוסים אלה מתערבים בחיינו, בדמות מפציצים, טילים או פצצות נוחתות – עליונות
אווירית המכתיבה תוצאות מלחמה.
תחושת התרסקות זאת עשוייה
להפעיל את תחושת החולם. הדחף לעמוד זקוף פועל באמצעות חוק מכני של תגובה ותגובת
נגד. החולם התעופתי, ויש רבים כאלה, הוא כאטלס המרים את הארץ, אפילו תוך הסתכנות
בהתרברבות. בהרהורים מתרפקים על המולדת, חולמים כאלה מכניסים עצמם לעובי הקורה של
מאבקי כוחות עצומים. אך כך הם מעניקים חיוניות לעצמם. אטלס הוא אדם שמקבל את
האנרגיה שלו מהעולם. כך ניתן לקבל את הכוחות מדימויי המטוסים כמיתולוגיה
פרימיטיבית, מבלי להיזקק למלומדות. זאת התנגדות לעריצות באמצעות המאמץ הראשוני.
איני חש נקיפות מצפון
מעיסוק כה מטאפורי בתחום שהוא לכאורה כה ריאלי וכרונולוגי. אני חש צודק כיוון
שאמצעי תחבורה אחרים, לדוגמא הספנות, זכו לטיפוח כה רב, עד שבספרות והתרבות כולה
הם אחדים מעמודי התווך. בנוסף, התעופה היא מדיום תחבורה כה מהפכני, שכל מה שיאמר
עליו כאן יהיה מעט מזעיר מהראוי להיאמר.
הדברים אכן, צומחים. כי
עבור אטלס להרים את העולם פירושו דוגמא נוספת של הדימיון הדינאמי. אורח האנרגיות,
בדמיון ובמציאות, הוא להתקדם יותר מידי. שרעפי הרצון לעוצמה הם לעולם שרעפי הרצון
להיות כל יכול. לסופרמן אין יריבים שקולים. הוא נדון, מבלי יכולת חזרה, לקיום מלא
גאווה בפנתיאון הגיבורים האגדתיים, למרות שיתכן ולעולם לא יודה בכך, אפילו לעצמו.
הו, עד כמה חיים אנרגטיים אלה הם מספקים. הם כמעט שווי ערך לחיי האלים. זאת
היגיינה פנימית, מעשית כמעט כמו ההיגיינה החיצונית.
המטוס, מאזניים מעופפות,
ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד
לאדם לאדם הפורש ידיו. הוא דומה לישו הצלוב. למעשה, ההאנשה של המטוס היא כה ברורה
עד שהיא מובנת מאליה, בניגוד להאנשה של רוב העצמים.
ההאנשה הקילה על השימוש
הנאצי המניפולטיבי בתעופה. המטוס כדימוי מואנש איפשר לפרוט על נימים רגשיות רבות
בעולם. ההתחמשות במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית להיראות מוצגים כאנושיים, כהומאניים.
היא הייתה מקור לתירוצים, אפשרות לעצב מחדש של הבמה הפוליטית, הצגת האיום הצבאי
המוחשי כאלגוריה והזדמנות לחיים טובים יותר. מנהיגי הנאצים זוהו כמושיעי העולם
בעזרת המטוסים שבנו, חיל האוויר הגרמני שהפך החזק ביותר.
דימויים שנדמים חסרי
משמעות הם בעלי כל היתרונות לחיי החלומות כאשר מתגלים מקורותיהם באגדה הקדמונית.
כאשר מקשרים, לדוגמא, את הפולקלור הגרמני לדימויי המעוף, לציר האנכיות, הנפילה,
הנסיקה, המשקל, הכול משתלב. יותר מכך, דימויים גדולים החבויים בתוך פולקלור זה
כבעלי משמעות משנית, מקבלים לפתע כנפיים, פורחים למשמעויות חדשות, עצומות, בתוך
המתכונת החדשה.
החשוב בין דימויים אלה
הוא דימוי העץ והיער, המזוהים עם החיל, הצבא, המיליטריזם וההקרבה שהגרמנים התבקשו
לה. מכאן נמשכים גם דימויי הגזע והשורש, החוסן העממי, המדינה והעם כעץ קוסמי שדרוש
לו מרחב מחיה.
ברובד נוסף עולים הצורך
בתרבות עממית קלילה ומוסיקלית, בחינוך בהתאמה, תפישה קפדנית של סדר ומשמעת, שימוש
בגוזמא ועוד.
אין כמו הנפש הגרמנית,
ספוגת הרומנטיקה המעשית, לקלוט וליישם זאת. כל אלה על חשבון תורת המוסר. הגרמנים
התמסרו לנאציזם בלי תנאים. זה היה קל כל כך להתמסר כך. הם דמיינו את המאמץ באופן
לירי, היתנו את כל הישות ללא סייגים, מבלי להבחין בין שיר לשריר.
קיימת גם פרובוקציה כלפי
התעופה. כאשר אתה כבר למעלה, הסנסציה של המאבק נעלמת, וכמותה תחושת הניצחון. המראה
מלמעלה כמעט ואינו מעורר עניין. דרושים גירויים חדשים ללא הרף. התחושה מאכזבת.
לשבת בתוך מטוס זה לשבת בתוך קופסת פח רועדת. האדם מתגלה במערומיו. לאחר שהגיע
לשמיים אין לו למה לצפות יותר והוא חשוף כולו. מי שנמצא במטוס הוא כמי שהשיג את כל
מאוויו ואין לו משהו נוסף שאליו יוכל להשתוקק. ליתר דיוק, מי שנמצא בשמיים מבין כי
הם אינם אלא מישור שומם אינסופי. מצבו אם כן בלתי משביע רצון.
זאת התחושה הנאצית אשר
הניעה את היטלר למלחמה. המהפכה חיבת להיות מתמדת, ואילו המהפכנים שלו הפכו לניהיליסטים.
אדישים, עצלנים, תאבי בצע. ספיר הרחיב בפרק מיוחד על חטאי ההזנחה וההתרברבות.
היטלר לא חסך תוכחתו ממעגל מקורביו, כאשר היה נדמה לו שאינם עומדים בציפיות.
קיימת אפשרות להרגיש
גדולים יותר מהמטוס. אפשר לכעוס עליו בגאווה פגועה. אפשר לקנא במי שטס, או לספר
חוויות טיסה. דימוי המטוס יוצר דרמה שלמה של הכול בכל. כולם אוחזים בה, ואף אחד אינו
מבין מה קורה, לאיזה כיוון נושבת הרוח. לאיזה כיוון צריך להפנות את תשומת הלב. האוירון
הפנימי רוטט בתגובה, מגיב לכל מגע, נישא כאילו בכוח הדרמה הפרובוקטיבית, ומגיב
באנרגיות משלו.
חמקמקות דימוי המטוס,
חוסר היכולת להבין את הנושא לאשורו, התבטא במדיניות מיניסטריון האוויריה הגרמני,
שהסתרבל מבחינה ביורוקרטית והפך ל'פיל לבן'. התקפות האוויר על גרמניה היו מראשיתן
בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה. הן פגעו בתדמית הדיקטאטור החולש מהגבהים, פגעו באגו
של היטלר. הויכוח הנצחי באוויריה הנאצית על הצורך בשליטה אווירית, ובפרט במפציץ בן
ארבע מנועים, שסימל אותה, היה בעל גוונים פסיכולוגיים עזים. וון-בילו וספיר
מקדישים סיקור נרחב לנושאים אלה בספריהם.
לאחר שנרכשה יכולת ההנאה
הבסיסית מדימויי החפצים המעופפים, קל יותר ליהנות מנשיאת והעברת משאות כבדים
באמצעותם. המשקל שהמטוסים נושאים אינו מטען סתם. זה מטען חיובי. מתעקשים לשאת
אותו, כמו את כבודת אישה יפה. הוא מקבל ערך מוסף בזכות הובלתו באויר. האדם נידון
משחר ימיו לשאת משאות, והשלים עם גורלו. כעת יש השראה. המטוס מתמרץ את החייל לשאת
עוד משאות. הנמלה הנושאת משאות עצומים הפכה לדימוי מוסרי. זה הגיוני לרצות להרים
משאות. זאת השתתפות במעשי הטבע. יש כאן מעין תסביך, שאינו למעשה יותר מאשר תסביך
הרצון הכפייתי לעזור, מכיוון שבכך מתחברים באופן לא מודע לכוחות עצומים. כך אפשר
היה ליצור סולידאריות גרמנית, רוח העם שטופחה בלי הרף. לפתח פלבאיות, לשלם משכורת
מינימום, לעודד עבודת כפיים וחברת עבדים, שבהם התאפיינה הכלכלה הגרמנית. העזרה
הוענקה לאלה המוכנים לשאת בעול. הנושאים בו הונחו על ידי ההשראה האנכית והקידמה
התעופתית, שנדמו כביטולו ההדרגתי של כוח המשיכה.
כוח המשיכה והגבהים
יוצרים ציר שאליו נקווים דימויים רבים. המישקל הוא גם מימד אווירי. באמצעות תכונת
המישקל עצמים מקבלים ערך של גובה. הדימיון קובע איזה עצמים ישקעו, או ינסקו, ועושה
זאת בתענוג רב. לפועל לשקול יש שתי משמעויות: משמעות פיזיקאלית ומשמעות רוחנית. הוא
מציין את הערך הכמותי והערכי.
העמוד התומך בגג הוא
דימוי החומר מקבל רצון ראשוני באמצעות כוח המשיכה. עמוד התווך הוא כאטלס התומך
בעולם. זה החבל האנכי עליו תלויים כעל בלימה הגשרים, המשאות, האנשים על פני תהום.
העמוד הוא צורה של מסגור,
תיחום החוויה האווירית. הוא מפריד בין מה שאני רואה כשלי לבין מה שזר לי. הוא יוצר
סדר מוחשי. אם האדם מרגיש שהעמודים אינם עומדים במעמסה, הבניין עלול להתמוטט עליו.
כל מלכותו הופכת ללעג. כזכור, קיים בנו הרצון לשאת בעומס. קיים גם צורך עז בכנות.
זה המשחק בין האנרגיות. כך נוצרת המחויבות של הישות כולה, העם כולו.
התלהבותו של היטלר
מעמודים ושדרות העמודים הענקיות שתכנן לברלין יחד עם הארכיטקט ספיר, הייתה חלק
ישיר מתפישת 'הסופרמן' שלו.
כמו שהעמודים שנמצאים בין
הארץ לשמיים הם סימניו המובהקים של כל בניין כך גם המקצועות הצבאיים ששדה פעולתם
הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים של הצבא המודרני. זה תחום ביניים עצום
שהתפשט במהירות רבה.
בולטת בתחום זה טקטיקת
מלחמת הבזק הקרקעית, שהנאצים פיתחו תוך הישענות על שיתוף הפעולה אוויר-קרקע. לוחמה
זאת כוללת סיוע צמוד לכוחות היבשה המתקדמים במהירות באמצעות הפצצה מהאוויר,
מודיעין אווירי, תחבורה ואספקה אוויריים וכדומה.
התחום של לוחמת הנ.מ.
התפתח באופן אינטנסיבי לאחר המצאת המטוס, ודרש השקעות עתק. יחידות תותחים נגד
מטוסים יכולות לסייע גם לכוחות היבשה. לנאצים היה תותח נ.מ. בעל הפגז היחיד שהיה
מסוגל לחדור את שריוני הטנקים הסובייטים החדישים מדגם טי-34. הנאצים הסבו את
יחידות הנ.מ. ליחידות אנטי-טנקיות, שתרמו רבות לכושר עמידתם בחזית המזרחית.
הנאצים פיתחו את הכוחות
המוצנחים בהתלהבות יתירה, ככוחות העילית שלהם. גיבור העל של גרמניה היה אוטו
סקורצני, אשר הציל במבצע מונחת נועז את מוסוליני משביו. סקורצני הנהיג פעולות
נועזות רבות של כוחות מונחתים בעורף האויב, שקדמו להתחלת המערכה. הפלישה לצרפת
התחילה לאחר שכוחותיו השתלטו על מבצרים אסטרטגיים בבלגיה, ואפשרו כך ליתר הצבא
לנוע בצירי התנועה בחופשיות.
הכוחות הקרקעיים הממוכנים
נעים במהירות ממקום למקום, ומצליחים להשתלב בלוחמה הנשענת על העוצמה האווירית.
בראשם ניצבו אצל הנאצים פלוגות הסער של האס-אס, שהיו חמושות בכלי רכב שעליהם
מורכבים כלי ירייה מהמילה האחרונה.
הם היו חוד החנית של צבא
היבשה הגרמני, שקיבל את כוח האדם והציוד המשופרים, וכל יתר הצבא התיישר לפי הדוגמא
שלו.
הלוחמה הסטאטית של מלחמת
העולם הראשונה, בה הצבא העיקרי היה חיל רגלים, שנלחם בעיקר בחפירות, נעלמה כמעט
במלחמת העולם השנייה.
הכוחות הימיים החשובים
ביותר כיום הם נושאות המטוסים, שהביאו למהפך בתפישת הלוחמה במלחמת העולם השנייה,
והכריעו את הכף בזירת האוקיאנוס השקט. לוחמת הצוללת היא העתקה של הלוחמה האווירית
למעמקים. הנאצים קידמו את לוחמת הצוללות, הדומה בפעולתה לספינת-אוויר התת-ימית, על
פני כל לוחמה ימית אחרת.
כל אלה יצרו את המציאות
בה אנו חיים כיום, בה טושטש הגבול בין הארצי לאווירי באמצעות תחומי ביניים, טישטוש
שהפך לאחד מסימני ההיכר המובהקים של ימינו, והשכיח את הזמן בו היה הבדל משמעותי
בין שמיים לארץ, והיו אנשים שחשו עצמם נישאים מאחרים.
·
היטלר כנוצרי שנולד מחדש
יש טענות רבות כי היטלר
דבק באתאיזם, הומאניזם או דת הכרוכים במיתולוגיה הפאגאנית העתיקה בלבד. הדבר נכון
רק בחלקו. למרות שאנשיו רוזנברג והימלר עסקו בתעמולה למען המיתולוגיה הנורדית,
היטלר ראה בנצרות חלק עיקרי מהשקפת עולמו [Hitler - The reborn christian].
ספרים, סרטים ומאמרים רבים
מתארים את היטלר כ'רשע חילוני', שעקר את אלוהים מליבו. מי שקורא בכתביו מוצא כי
האלוהים שהאמין בו זהה לאלוהי המאמינים בברית החדשה. היטלר דיבר בנשימה אחת, ללא
בושה, על אלוהים, אידיאליזם, פאנאטיות, כללי התנהגות, דארוויניזם חברתי, אמנות,
מיסטיקה, אמונה בגורל, ופוליטיקה.
היטלר טען שבמהלך שרותו
הצבאי במלחמת העולם הראשונה, היתה לו התעוררות דתית, במיוחד כאשר היה עיוור זמנית
כתוצאה מהתקפת גזים.
היתה לו אמונה חזקה בכל
דעותיו. הוא הצדיק את את מאבקו למען העם הגרמני ונגד היהודים גם בטעונים מהברית
החדשה ואמונה באל. הוא השתמש בכל רעיון שיכל באופן אופורטיוניסטי ליצירת מקסם שווא
אידיאולוגי.
להלן ציטטה המבהירה זאת
היטב:
היטלר כתב: 'אני מאמין כי
אני פועל על פי רצון הבורא הכל יכול. בכך שאני מגין על עצמי נגד היהודי, אני נלחם
למען פועלו של האל'.
למרות שהיטלר הבוגר לא היה
דתי ולא הלך לכנסיה, חלק גדול מהפילוסופיה והעקרונות שלו היו דתיים נוצריים
במקורם, ובפרט הם תאמו את רוח ה'תנועה הגרמנית הנוצרית החדשה', שחבריה הזדהו גם עם
'התנועה העממית הגרמנית', והמזכירה את הימין הנוצרי בארצות הברית כיום.
מי שמצביעים על מאבקו
הפוליטי של היטלר בכנסיה ובכמרים מסוימים שוכחים כי לאורך ההסטוריה נוצרים התנגדו
לכמורה הכנסיתית מסיבות שונות, אך הדבר לא עשה אותם בהכרח אנטי-נוצריים.
כהוכחה לאמונתו הנוצרית
הוא טען:
'רגשותיי כנוצרי מובילים
אותי אל האל והמושיע כלוחם. הם מביאים אותו אל האדם שהיה פעם בודד, מוקף תומכים
בודדים, רואה ביהודים את מי שהם, ואוסף בני אדם כדי להלחם בהם, ואשר היה, חי
האלוהים, לא רק הסובל, אלא גם הלוחם הגדול ביותר. באהבה חסרת גבול כנוצרי וכאדם
אני קורא בפיסקה המספרת כיצד האל קם לבסוף בגבורתו ואחז במגלב כדי לסלק מהמקדש את
קן הנחשים. מה עצום היה מאבקו למען העולם נגד הרעל היהודי. כיום, לאחר אלפיים שנה,
ברגשות עמוקים, אני מבין בעמקות רבה יותר מבעבר את העובדה כי עבור זאת נשפך דמו על
הצלב. כנוצרי, אסור לי להשלות את עצמי, אלא מוטלת עלי החובה להיות לוחם למען האמת
והצדק...ואם יש משהו שמפגין כי אנו פועלים בצדק, הרי זא המצוקה הגוברת מידי יום.
כנוצרי, יש לי חובה גם כלפי עמי'.
אדולף היטלר – נאום מ-12
לאפריל 1922.
'לכן הפרוטסטנטיזם יתייצב
תמיד למען קידום העם הגרמני, ככל שעניני טוהר פנימי, העמקה לאומית, והחירות
הגרמנית נוגעים בדבר. לכל אלה יש יסודות מוצקים בעצם מהותו. אך הוא מתנגד בעוינות
רבה לכל ניסיון להציל את האומה מחיבוק אויבה הקטלני ביותר, כיוון שהשקפתו כלפי
היהודים מבוססת, פחות או יותר, מבחינה דוגמאטית.
מבחינה תאולוגית מציע כאן
היטלר הקתולי פשרה מעניינת בין הקתולים לנוצרים. הוא מציע את הפיוס בין שני הפלגים
הדתיים על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך והשלילי ביותר, האנטישמיות, מצד אחד, ומצד
שני על ידי פניה לערכים הגבוהים ביותר של האידיאל הלאומי.
'עלינו ללחום למען הבטחת
קיומו והתרבותו של גזע עמנו, התמיכה בילדינו וטוהר הדם שלנו, החירות והעצמאות של
ארץ אבותנו, כך שעמנו יתבגר אל היעוד של המשימה שהוטלה עליו על ידי בורא היקום.'
'על התאטרון, האמנות,
הספרות, הקולנוע, העיתונות, לוחות המודעות וחלונות הראווה, להיות נקיים מכל ביטויי
עולמנו הרקוב, ולהעמיד עצמם לשרות הרעיון המוסרי, הפוליט והתרבותי.'
'ההתקפה על עקרונות הדת
הנוצרית מזכירה מאד את המאבק נגד היסודות החוקתיים של המדינה. כמו שהשני עלול
להסתיים באנרכי כמלאה של המדינה, הראשון עשוי להסתיים בניהילזם דתי חסר ערך'.
'גרוע מכל, על כל פנים הוא
ההרס הנוצר על ידי שמוש בלתי נכון באמונה הדתית למטרות פוליטיות'. למען האמת,
איננו יכולים לתקוף בעוצמה חזקה דיה את הנוכלים הארורים שהיו רוצים להפוך את הדת
למכשיר להגשמת מטרותיהםם הפוליטיות והעסקיות.'
מראשית הימיה של המפלגה
הנאצית, ובתקופת התעצמותה, ביטא היטלר את תמיכתו הנוצרית בעם ובצבא הגרמני. בראשית
שנות העשרים, המפלגה הנאצית אימצה מצע בן 24 סעיפים, שכלל, בסעיף 24, את ההצהרה על
תמיכה ב'נצרות החיובית'.
'24 – אנו דורשים חופש לכל
הפלגים הדתיים במדינה, בתנאי שאינם מהווים סכנה עבורה, ואינם פועלים נגד המוסר
ותחושת המוסר של העם הגרמני. המפלגה תומכת בנצרות החיובית, אך אינה כובלת עצמה
בעניני אמונה לאף סיעה דתית...'
היטלר לא היה חיב להפגין
את אמונתו ברבים. לאחר שהבהיר אותה, היא נתפשה כמובנת מאליה על ידי רוב הגרמנים,
שאמונתם היתה זהה לשלו בקווים כלליים. מטרתו העיקרית של היטלר היתה הפוליטיקה, לא
הדת. על הדורות הבאים לזכור כי היטלר לא היה עולה לשלטון בלעדי תמיכת הרוב הנוצרי
הדומם בגרמניה, ויתכן בעולם כולו.
הנאצזים מביך את מנהיגי
הדתות המונותיאיסטיות, ומהווה סכנה לאמונה. בתואנות ובתחבולות שונות מנסים מנהיגי
דת שונים בימינו להסוות את אמונתם הנוצרית של הנאצים, ולהציגם כאתאיסטים. נאומי
והצהרות היטלר מראים בבירור כי היה נוצרי גרמני טיפוסי.
המילים הבאות של היטלר
מפגינות שוב את אמונתו הדתית:
'כאשר אני הולך בבוקר
ורואה את האנשים עומדים בתורים, בפנים קמוצות, אני מאמין כי כנוצרי עלי לרחם
עליהם. כמו המושיע לפני אלפיים שנה, עלי לפנות נגד אלה שכיום עושקים ושודדים את
האנשים המסכנים.'
אדולף היטלר – נאום מ-12
לאפריל 1922.
'האלוהים אינו תומך בבית
שנבנה לאחר 1918...העולם לא יעזור. על העם לעזור לעצמו. כוחו שלו הוא מקור חייו.
זה הכוח שהאל הכל יכול העניק לנו להשתמש בו. במאצעותו ננהל את המאבק על
קיומנו...לקודמינו בדורות שעברו לא ניתנה ברכת האל – אשר אליו פונים בעת מצוקה,
כמפלט אחרון, כדי לקבל את ההחלטה הסופית. אלוהים אינו מהסס או מפחד, אינו מאפשר אף
פעם לשכוח את התפקיד המוטל עלינו...כולנו גאים שבאמצעות הסעד רב העוצמה של האל הפכנו
להיות שוב גרמנים אמיתיים.'
אדולף היטלר – בנאום במרץ
1933.
'הממשלה, שהחליטה ליטול על
עצמה את הטיהור הפוליטי והמוסרי של החיים הציבוריים, יוצרת ומבטיחה את התנאים
ההכרחיים לתחיה אמיתית של חיי הדת...הממשלה רואה בשני הפלגים הדתיים גורמים כבדי
משקל בשמירת הלאומיות...אין לפגוע בזכויותיהם...תפקיד הממשלה יהיה לשמור על שתוף
פעולה הוגן בין הכנסיה למדינה. המאבק נגד התפישה החומרנית ולמען קהילה לאומית
אמיתית הוא אינטרס של האומה הגרמנית, ובאותה מידה של האמונה הנוצרית. ממשלת הרייך,
הרואה בנצרות את היסוד הבלתי מעורער של הקוד המוסרי וההתנהגות המוסרית של האומה,
מייחסת חשיבות רבה ליחסים ידידותיים עם הואתיקן, ושואפת לפתח אותם.'
אדולף היטלר, נאום
ברייכסטאג ב-23 למרץ 1933.
לדברי מקורביו, היטלר לא
העריך את האמונה הנוצרית המסורתית, אך עולה מהם שוב אמונתו בהשגחה עליונה, אמונה חילונית
באל, שהפכה לאמונה הרישמית של גרמניה הנאצית:
'הפיהרר הוא דתי מאד, אם כי לחלוטין אנטי-נוצרי. הוא רואה בנצרות
סימפטום של ניוון. ובצדק. כמוכן הנצרות היא ענף של הגזע היהודי.'
יוזף גבלס, ביומנו, 28
לדצמבר 1939.
'העם הגרמני, במיוחד
הצעירים, למדו שוב להעריך בני אדם על פי גזעם – הם היפנו שוב עורף לתיאוריות
הנוצריות, והתרחקו מהחינוך הנוצרי ששלט בגרמניה יותר מאלף שנה, וגרם להתנוונותו
הגזעית של העם הגרמני וכמעט למותו כגזע.'
היינריך הימלר, 22 למאי
1936, בנאום בברוקן, גרמניה.'
·
תסביך נפוליון
הדוגמא של נפוליון שהרס
את ארצו ואירופה, אך בסופו של דבר הפך לגיבור, הייתה לנגד עיני היטלר. הוא שיחקו
בקלף בטוח. הוא ידע שהמדיום הוא המסר, ועיסוקה האינטנסיבי של גרמניה הנאצית בתעופה
יאפשר לה לגיטימציה להפרות חוזרות ונשנות של החוק הבינלאומי. בתואנה של הקרבת
ההווה למען העתיד, הוא השליט משטר דיקטטורי בו האנשים היו קטנים בשיעור קומת
אישיותם אך בעלי שאפתנות בלתי מוגבלת. כיום יש מי שזוכרים את היטלר כנפוליון של
גרמניה.
תסביך נפוליון, המכונה גם
כהתנהגות אוטיסטית למחצה, מתפתח בשלב הילדות המוקדמת אצל ילדים אשר נסוגו מהקשר עם
אימותיהם לעבר בניית שריון נרקסיסטי סביב עצמם. הגורם לכך הוא ההלם כתוצאה מחווית
ה'אחר', בטרם התפתחות כישורים שכליים מספיקים להתמודדות עימו.
לתסביך נפוליון יש מימד
אנכי מובהק. הוא מתפתח באנשים החשים זעירים וחסרי אונים מול העולם הענק המאיים
עליהם, וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי
הזולת. במילים אחרות: מי שנמצא למטה שואף בכל מחיר להיות למעלה.
הנשלט על ידי תסביך
נפוליון הוא בעל טבע נפש שאינה מסוגלת להיות הוליסטית. חסרה בה תחושת הכוליות
הקיימת אצל אלה הדוגלים בכך שכל מערכת היא ישות שלמה שיש להתייחס אליה ככזו ולא
להפרידה לחלקיה. לעומת זאת אחת מתכונותיה היא הזיכרון הכמו צילומי. העובדות בלבד
הן שמענגות נפש זאת. הדבר מבטא הינתקות מהמציאות. לזיכרון אין את המגוון הרגיל,
עתיר הדמיון, המתפתח באדם הנורמאלי. ניתנת עדיפות למערכת מושלמת של זכירת הכול,
האופיינית לדמות הנפש המשרתת. הזיכרון הוא אוטומטי, מדויק ומוחלט. זאת סגולה
כשמדובר בצמצום כמויות מידע עצומות למה שנדמה כנימוקים הגיוניים, אשר מתקשרים
יחדיו בעת דיבור או קבלת החלטות.
זה גם כמובן תיאור מדויק
של אישיותו של היטלר, שנהג להדהים את הדרג הצבאי ביכולת הזיכרון האבסולוטית שלו
לפרטים אודות כלי נשק ומהלכים צבאיים. הם עמדו חסרי אונים ובלתי מוכנים פעמים כה
רבות בשל חוסר שליטתם בפרטים הקטנים לעומתו, עד שהרימו ידיים גם כשהגיע הדבר
להחלטות הגדולות. היטלר היה ראש המדינה הנאצית לא על ידי האצלת סמכויות. בסופו של
דבר הוא סמך רק על עצמו, וידיעת הפרטים הייתה מקור עוצמתו. הוא מינה את עצמו במהלך
המלחמה גם למפקד העליון של הצבא הגרמני, מה שדרש עומס בלתי אפשרי מבחינת עיבוד
המידע של המוח. יכולתו לעשות אינה מצביעה על גאונות אלא על סטייה בתפקודי הנפש.
החברה האנושית נתפשת אצל
בעלי תסביך נפוליון כמכונה הנבנית בדיוק הגיוני מושלם, ומיוסדת על מידע מושלם.
בחברה אין תחושה של טבעיות, שום תחושת השתייכות, ואין כמעט קבוצות אורגניות. החברה
רציונאלית מאד וללא כל תחושה של התחברות לשלמות. יש בתוכה מספר עצום של נפשות
מתחרות.
אצל בעלי תסביך נפוליון
הרגשות האנושיים הם מעטים, ומופיעים רק ברגעים נואשים או רבי-ערך. אטימות רגשית, שליטה
עצמית ביד ברזל, ולעיתים גם מוות רגשי, אופיניים לאישיות הנרקסיסטית. אי הבנת
הרגשות חוסר האמפתיה, והעדר החמלה לזולת הן משמעותיות. השאיפה האישית מתעלת את
הרגשות לאפיק צר, ולכן שמתעלמים מרגשות הזולת או שחשים מבוכה בגללן. לרוב אין לאדם
כזה אינטליגנציה רגשית שבעזרתה יוכל לתקשב עם עולם הרגשות.
דמותם של היטלר, גרינג,
היידריך ויתר מנהיגי הרייך השלישי, הייתה כזאת. היא עוצבה על ידי תפישת העולם
הניטשאית, שראתה ברצון את מקור כוחו של הסופרמן. הם הנחילו אותה באמצעות שטיפת מוח
אידיאולוגית לכל אזרחי הרייך ובפרט לנוער, שחונך בהמוניו בתנועת 'צעירי היטלר',
לקבל את המרות לציית לפקודות, על חשבון פיתוח האינטליגנציה הרגשית. הנאצים הצעירים
התמסרו רגשית להיטלר, עד כד כך שבנים בגדו בהוריהם והלשינו עליהם כאשר חשדו בחוסר
נאמנותם לנאציזם. היטלר, התנועה הנאצית והאידיאולוגיה והתרבות העוטפות היוו עבור
אזרחי הרייך השלישי מקור להתמסרות רגשית והקרבה עצמית על חשבון הנאמנות למשפחה
הקטנה והמורחבת, או לקהילה הקטנה, שלא הוכיחה עצמה בעידן המודרני. תורת הגזע יכלה
לצמוח בקלות בנפשות אלה, וכמוה הביצוע תוך אטימות רגשית של פשעים נגד האנושות.
·
דמות היטלר על-פי שלישו האוירי
שלישו האווירי של היטלר,
ניקולאס וון בילו היה אחד משלושת השלישים הצמודים. השניים האחרים היו מהצבא והצי.
הם היו נפגשים כל יום עם היטלר ומדווחים לו על ההתפתחויות במלחמה ובחימוש.
מתוקף חשיבות חיל האוויר,
ובזכות תכונותיו האישיות, העדיפו היטלר על האחרים, והתפתחו ביניהם יחסי ידידות
אישית, שבילו אינו מהסס לתאר.
היטלר חיבב מאד את וון
בילו והעריכו, והפכו לידידו הצעיר. הוא היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר
במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט
ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד, ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז
פרוץ המלחמה.
וון-בילו נשאר נאמן
להיטלר, והיווה עבור משענת כה איתנה עד סוף המלחמה, בגלל התרשמותו מאישיות היטלר,
ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים.
היטלר הפך לידיד המשפחה,
דוד חביב לילדיו.
הוא הצטייר כאדם נחוש,
בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה.
וון-בילו כתב לאחר המלחמה
ספר זיכרונות בשם 'לצידו של היטלר', שעליו מתבסס פרק זה. היומן נכתב בהסתמכות על
הזיכרון בלבד. היומנים היומיים המקוריים, בהם תיאר בפרוט רב את המתרחש, הושמדו
כנראה בסיום המלחמה.
למרות זאת הספר הוא מסמך
תיעוד רב ערך, שני בחשיבותו רק לסיפרו של אלברט ספיר.
וון-בילו היה לצידו של
היטלר, כשלישו לענייני חיל האויר, החל משנת 1937 עד לימיו האחרונים בבונקר בברלין
ב-1945. הוא היה עד לכל תהפוכות הגורל שעבר היטלר, ואחד האחרונים שראה אותו חי.
וון-בילו היה האחרון מבין
שלישו של היטלר שעזבו אותו. היה זה ב-29 לאפריל 1945, כאשר ברלין היתה כולה תופת
ועיי חורבות. מצבו הנפשי של היטלר בימיו האחרונים היה מעורער, והצביע כנראה על
קיומה של 'משאלת מוות' סמויה, שקיננה בו מזה שנים רבות, ואשר הביאה בסופו של דבר
להתאבדותו.
היטלר כתב אז את צוואותיו
המדינית והאישית. בצוואתו המדינית הוא מקדיש חלק ניכר להתבטאויות אנטישמיות, אשר
על פי וון-בילו הלכו והתעצמו אצלו במהלך השנים.
וון-בילו מתאר בהרחבה את
תחושת 'הנבגד הנזעם' שחש היטלר כלפי אלה שלדעתו בגדו בו, הצמרת החברתית-תעשייתית-
צבאית. חטאו הגדול היה, לדבריו, שהוא הצליח במלחמת המעמדות, כלומר חיסל את
הקומוניסטים, אך הוא לא התאמץ מספיק כדי לחסל את הצמרת, שבגדה בו לאורך כל הדרך.
פקודותיו לא בוצעו על ידם בבית ובחזית.
וון בילו מקדיש לנושא
'הפיתרון הסופי' פסקאות מעטות:
הוא כותב כי באוגוסט 1941
הופיע גבלס לראשונה במפקדת היטלר בחזית המזרחית. בשני ימי שהותו שוחח עם היטלר
בעיקר על השאלה היהודית. גבלס והיידריך לחצו לפיתרון. גבלס רצה מהיטלר רשות לגרש
את 70,000 היהודים שנותרו בברלין. היטלר לא היה מוכן עדיין לכך, אבל הסכים
שהיהודים יובדלו מכלל הציבור באמצעות נשיאת טלאי מגן-דויד צהוב.
לפי וון-בילו, הבעיה כולה
לא היתה אמורה 'להיפתר' לפני סיום המערכה ברוסיה, ואז 'במהירות הבזק'.
הוא מציין בהבלטה את
העובדה שאפשר היה להסתיר את רצח העם מאחורי מסך סודיות. צו הפיהרר מס' 1 – צו
הסודיות הכללי, שאסר על העברת מידע לכל מי שאינו נוגע בדבר, מילא חלק חשוב בכך. מי
שדאג לביצוע הצו היתה המשטרה החשאית, שמילאה תפקיד מרכזי ויעיל, והפכה נושאים
מסוימים לטאבו.
וון-בילו משוכנע כי השמדת
היהודים נבעה מפקודתו המפורשת של היטלר. אין זה אפשרי שהימלר וגרינג יכלו להפעיל
מדיניות עצמאית ללא ידיעתו. הימלר אולי לא דיווח לו על הפרטים הקטנים, אבל בנושא
זה הימלר פעל בהסכמתו ואישורו המלא.
הוא מאשר שההחלטה להשמיד
את היהודים היתה במרכז תוכניותיו של היטלר. זאת לא היתה החלטה ספונטאנית. היא היתה
קימת בו בגירסה כזאת או אחרת מתחילת שלטונו.
הוא קובע גם שהיטלר עמד
בראש היררכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית היתה היטלר, והיטלר היה המדינה
הנאצית.
לכן אין לחפש את המניעים
לשואה בחברה הגרמנית, או בכשל בשרשרת הפיקוד, ואף לא באידיאולוגיה הנאצית.
דמותו של היטלר היא ההסבר
העיקרי.
אפשר לתאר את היטלר כבעל
תסביך נפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה'אני' שלו.
זאת היתה כפייתיות, הדומה
לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים.
כל אחד מהם הוא אדם חביב
באופן פרטי, אך המקשר ביניהם, מה שהופך כל אחד מהם מיחיד סתמי לבעל משמעות, הוא
האידיאולוגיה הנוקשה.
היטלר 'המציא עצמו מחדש'
בעקבות מלחמת העולם הראשונה. ונשאר נאמן ומחויב ל'אני' החדש שלו. כל סטייה היתה
מדרדרת אותו מכל הבחינות, האישית, החברתית, הפוליטית.
מי שממציא עצמו מחדש על
פסים אידיאולוגיים, מסוגל גם לאמץ תכונות אישיות מתאימות. היטלר התפתח, מבחינה
נפשית, על פי האידיאולוגיה שלו. הוא המיר את רוח הידידות והחמלה, המשותפים לכל
אדם, בקנאות ושנאה. האנטישמיות הגוברת שלו היתה תופעה אחת מיני רבות.
זה היה תהליך שנמשך בתוכו
כל חייו.
