הקשר בין השואה
לתעופה
חלק ב – פרק 4
רודולף הס וטיסת
היחיד
ראשי פרקים
·
פסיכוזה
·
אמנזיה
פרק זה הוא תקציר סיפרו של פיטר פאדפילד: 'הס, שליח הפיהרר'
·
הטייס הנצחי
הס הצעיר נולד וגדל באלכסנדריה שבמצרים. הוא ספג בעיר את התרבות המקומית,
שכללה התרפקות על הזמן העתיק, בו היו באלכסנדריה הספריה הגדולה בעולם, ומרכזים
דתיים פאגניים. הקריירה שאליה יועד הייתה השתלבות בעסק המסחרי של אביו. לצורך כך
הוא נשלח בנעוריו ללמוד בפנימייה בגרמניה. הוא כונה בה הס 'המצרי', בשל תווי פניו
הכהים קמעה. פוליטיקה כלל עולמית, קולוניות, ומקום תחת השמש, היו דימויים בעלי ערך
רב לנער. הוא הבין מגיל צעיר את חוק הברזל המקשר בין המיליטריזם לאימפריאליזם. הוא
חלם שגרמניה תחקה את מודל ההתפשטות של האימפריה הבריטית, המבוססת על שילוב בין
קידמה תעשייתית, עוצמה צבאית והתפשטות קולוניאלית.
דמיונו, שהוזן בצורה כה יעילה בילדותו במזרח, קרא לו להצטרף לצבא. הוא
הצטיין כלוחם בחיל הרגלים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, נפצע מספר פעמים, זכה
לאותות גבורה, והתקדם לדרגת קצין זוטר. כיוון שהתגייס מתוך אידיאל רומנטי, היה חייב
להמשיך ולמצוא דרך לקשור בין החלום למציאות. זה היה מקור האיזון הנפשי בו. לאחר שדבק
בשיטתו, הייתה ההתפתחות על פיה בלתי נמנעת. מוראות המלחמה השפיעו עליו באותו אופן
שהשפיעו על היטלר. גם על הס השתלטה הלאומנות הבנאלית הנאיבית, שהייתה כה אופיינית
לתקופתו.
בשכבו בבית חולים לאחר אחת מפציעותיו, התלהב מסיפורי קרבות האוויר של אלופי
הטיסה הגרמניים במכונות המעופפות, וביקש להתקבל לקורס טיס. בקשתו נדחתה והוא חזר
לשרת כקצין רגלי. הוא חזר להילחם, נפצע שוב ושוב, ושוב ביקש להתקבל לקורס טיס.
לבסוף התקבל, במרץ 1918, חצי שנה לפני סיום המלחמה. הס התחיל באימוני טיס
אינטנסיביים, וסיים את הקורס באוקטובר 1918. הוא הצטרף לטייסת 'הקירקס המעופף'
בחזית המערבית. היה ברור כבר שהקיסרות הגרמנית הפסידה, ומצב הרוח של הטייסים היה
ירוד. בכל זאת הוא טס טיסות מבצעיות, והשתתף בקרבות האוויר האחרונים במלחמה.
כניעת גרמניה, שהתרחשה בניגוד כה גמור למצב הרוח המרומם של 1914, התקבלה
אצלו באופן אישי, ויצרה משבר נפשי. היא הביאה לחיסול כל תוכניותיו לעתיד. הוא חש
את ההשפלה במלואה. הצטברו בו מרירות, תסכול, שנאה ותחושת נקם. הם מצאו את ביטויים
בדברי מפקד הטייסת שלו, הרמן גרינג, שנאם לפני חייליו לאחר קבלת פקודת הכניעה:
''יומנו עוד יגיע''!
הס גדל לגבר נשי קמעה, בלתי יציב, עמום, בעל עיניים ערמומיות ופה המעיד על
אכזריות ועקשנות. חברי המפלגה כינו אותו 'העלמה הס'. זאת למרות הופעתו האתלטית,
הרקורד הצבאי המרשים, והמוניטין שצבר בקרבות הרחוב של פלוגות הסער. היטלר כינה
אותו 'הסרל'. הייתה בו רגישות שהתבטאה בכתיבת שירים, תכונה שגם היטלר חטא בה.
במפלגה, היה ידוע היטב גם כתמהוני עם נטייה לאסטרולוגיה, הומיאופתיה וכל רפואה לא קונבנציונאלית.
בסך הכול דמותו הייתה כה חלושה, מעונה, רגישה, חסרת אמון בעצמה, בעלת מוסר
לקוי, וחסרת חוט שידרה, עד שחיפשה בטחון עצמי בתחליפים חיצוניים.
דיוקנו הפסיכולוגי דומה לזה של היטלר, שהיה ידיד הנפש ושותפו לדרך למשך
קרוב לעשרים שנה. בציבורים רחבים היה היטלר ידוע בכינויים דומים.
יתכן כי הייאוש בעקבות התבוסה גרם לעם הגרמני לבחור בג'וקרים לתפקיד
השלטון.
לאחר המלחמה הצטרף הס ל'אגודת טולה' שהמוטו שלה היה: 'זכור כי אתה גרמני.
שמור את דמך טהור'! סמלה היה צלב הקרס. בין פעיליה היה היטלר. במקביל הצטרף הס
ל'פלוגות הסער'. הוא ראה בממשלה הסוציאליסטית אחראית להסכם הכניעה, והלך שבי אחרי
המצע האנטי קומוניסטי והאנטי יהודי של חבורות אלה.
את השקפתו הפוליטית גיבש הפרופסור לגיאוגרפיה קרל האושופר, מורו וידידו
באוניברסיטת מינכן, בה התחיל ללמוד לאחר המלחמה. האושופר יסד את הקתדרה לגיאופוליטיקה
באוניברסיטה. מטרתו בתחילה הייתה לחקור את הקשר בין בני אדם לחבל הארץ בה הם חיים.
הוא פיתח את מושג 'מרחב המחיה', שהפך למרכזי באידיאולוגיה הנאצית.
הס נשבה בקיסמו, והוא הפך את האושופר למעין דמות אב. הפרופסור התעניין מאד
בטייס הצעיר, שהזמין אותו מידי פעם לטיסות חוויה מעל שמי גרמניה, בין ברלין
למינכן. אין ספק שעבורו היו טיסות אלה כלי עזר לימודי ומקור השראה ראשון במעלה.
בניו של האושופר, אלברט והיינץ, הפכו לחבריו הטובים של הס, למרות שאימם הייתה
יהודיה. לאלברט היו תארים מתקדמים בגיאוגרפיה, ומשרה אקדמית בכירה באוניברסיטת
ברלין. הוא סייע להס רבות בברלין בימים הקריטיים שלפני עליית היטלר לשלטון, ומאוחר
יותר במהלך השלטון הנאצי. לפני המלחמה הוא נסע תדירות לאנגליה, ארצות הברית והמזרח
הרחוק, ודיווח על המתרחש שם בעיתון שערך אביו. בזמן המלחמה הפך לאחד מסוכניו
המשוטטים הבכירים של הס. היו לו קשרים טובים בחוגי השגרירות הבריטית, והוא רקם
באמצעותם את תוכנית הטיסה החשאית של הס לבריטניה.
הס היה סטודנט מצוין, לדברי האושופר האב, בחקירה שעבר ב
שתי דמויות נוספות שהשפיעו על הס באותה תקופה היו דיטריך אקרט, שהיה מורהו הרוחני
של היטלר, וארנסט רוהם, מפקד פלוגות הסער. דרכם הכיר את היטלר. הוא הצטרף למפלגה
הנאצית במאי 1920, לאחר ששמע את היטלר נואם והתלהב ממנו.
נאומי היטלר היו התגלמות חווית המעוף הפנימית: מדמות חיוורת ושפופה, הפך
תוך דקות ספורות לנואם חוצב להבות, אשר מילותיו החותכות נישאו באוויר כמסמרות. הוא
חזר על התוכן שוב ושוב. היה זה פזמון עם בית חוזר, שדיקלם בטון על טבעי. כך הצליח
לשכנע את מאזיניו.
הס הוקסם מהמטמורפוזה שחזה בה. התוכן, שנע משנאת היהודים, דרך עליונות הגזע
הארי ועד לתקומת גרמניה מחדש כמעצמה, ערב מאד לאוזניו. אין ספק, בהתבסס על
אישיותו, כי הס הושפע גם מכוחותיו המאגיים המרשימים של היטלר, שחלקם יתכן והיו
חשאיים, והתגלו רק ליחידי סגולה ב'אגודת טולה'. שום דבר אחר לא היה מסוגל להרשים
את הס המיסטיקן עד כדי כך שיסכים לשעבד את האנרגיות שלו למישהו אחר.
היטלר אהב להסתובב עם הס. הם היו צמד חמד. הס היה גבוה, גברי, ונמרץ, בעל
פנים סגפניות ועיניים פאנאטיות, מאופק מאד לעומת היטלר, שהתעקש להיות מוקד תשומת
הלב החברתית בכל מקום.
באוקטובר 1944 סעד צ'רצ'יל בקרמלין עם סטאלין. הוא סיפר לסטאלין כי ככל
הנראה היו יחסיו של הס עם היטלר בלתי נורמאליים, והתכוון בכך ליחסים
הומוסקסואליים.
הס קישר בין רעיונות היטלר לאלה של האושופר. הוא העריך ששניהם ימצאו שפה
משותפת. הוא הזמין את האושופר לנאום של היטלר, וכך התחיל ביניהם קשר הדוק שנמשך עד
סוף הרייך השלישי. בזכות הקשר הפך הס לאחד המשפיעים העיקריים על דרכה של המפלגה
הנאצית, ולדמות האידיאליסט שלה.
הס, שהיה החבר מספר 16 במפלגה הנאצית, החל לסייע בפעילות, כולל עזרה אישית
להיטלר. היטלר העריך מאד את הס בתקופה התחלתית זאת. הוא היה טייס, פעיל פוליטי
מוכשר, בעל אישיות מרשימה, והיה לו ידיד פרופסור אוהד לגיאופוליטיקה. היו אלה
נכסים פוליטיים מבטיחים ומשכנעים מאד, שאכן השתלמו לעתיד.
הוא החליט, ללא היסוס, להיענות להצעת היטלר להיות מזכירו הפוליטי, ולוותר
על ההזדמנות לשמש עוזרו של הפרופסור באוניברסיטה. על בסיס השכלתו הוא התאים לשמש
כגשר בין חוגי המשכילים והעם, מה שאכן הפך מהר מאד למציאות יומיומית שבה התמחה.
הוא האמין ביכולתו לשלב בין כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, וחשב שיוכל להפעיל
השפעה בכיוונים שונים.
כישוריו של הס כטייס היו בולטים, שכן המשיך להיות אחד הטייסים הגרמנים
הפעילים הבודדים בשנות השפל בגרמניה לאחר המלחמה. היו לו משימות אחדות כטייס
במסגרת פלוגות הסער, שהיו ארגון מיליציה. הוא השתתף כטייס בדיכוי המרד הספארטקיסטי
בעמק הרוהר.
בפוטש במינכן של 1923 תיפקד הס תחת פיקודו של גרינג, ממש כמו בצבא, חמש
שנים בלבד קודם לכן. לאחר כישלון הפוטש והמשפט בעיקבותיו, הוא נכלא יחד עם היטלר
בכלא לנדסברג. הייתה זאת טירה ציורית, ששכנה בראש גבעה המשקיפה על נוף שדות
מטופחים מלוא האופק. היטלר כינה אותה: 'אוניברסיטה חינם בשירות המדינה'. בין
הקירות העבים כתבו היטלר והוא את 'מיין קמפף' [מאבקי].
המיסטיקן/גנרל/פרופסור קרל האושופר עמל יחד עימם על כתיבת 'מיין קמפף'. הוא
ביקר את היטלר והס פעמים אחדות בכלא, ונעשה ליועץ קבוע בעת הכתיבה, מנסח בספר את
התשתית הרוחנית והמדעית לאידיאולוגיה החדשה.
לאור העובדה שהיטלר היה חסר משמעת עבודה ויכולת סינתזה של עובדות, נראה כי
האושופר והס היו שותפים מלאים לכתיבה, ולכל הפחות היו המוח מאחורי היטלר.
הס, שהיה מטבעו אידיאליסט נלהב חסר כישורים חברתיים, ראה בדמות היטלר את
מיופה הכוח החברתי והפירסומאי שלו. היטלר היה בטלן אוסטרי טיפוסי, חסר השכלה. לאחר
שמינה את הס למזכירו האישי. הוא היה יכול להתמסר לחיי בטלה ולהופעות בציבור,
ולהשאיר את ניהול המפלגה בידי הס, שעשה זאת כמיטב יכולתו. באופן זה הפך הס לא רק
למעצב המפלגה הנאצית, אלא גם לכפילו של היטלר בעיני הציבור. הוא נשא באופן קבוע את
דברי הפתיחה לפני נאומי היטלר, והדבר חיזק את הדימוי הזה. .
במרכז התעסקותם הפוליטית בתקופה זאת עמדה שאלת כיוונה הכלכלי של המפלגה,
סוציאליסטי או קפיטליסטי. להס לא היה ספק. הוא בא מרקע מסחרי, קפיטליסטי, והמפלגה
נצמדה לאילי ההון הגדולים, בעלי מפעלי התעשייה עתירת כוח העבודה הזול, ששעבדו את
העם הגרמני.
גרינג התחיל באותה עת להיות הדמות הבולטת והאהודה ביותר בפוליטיקה הגרמנית.
השפעתו על הס הייתה רבה. הוא היה כפוף לו במפלגה כמו בתקופת השירות הצבאי. ללא ספק
חש עצמו מחויב מאד כלפיו. יתכן שתחושת התבטלותו כלפי היטלר נבעה מעוצמת הקשר שלו
עם גרינג. רוב חברי היטלר באו מהרחוב. לקואליציה האליטיסטית הס-גרינג- האושופר
וחבריהם מהצבא, האקדמיה, והכלכלה, לא הייתה בעיה לעשות את רצונה מאחורי הקלעים,
מבלי למשוך תשומת לב ציבורית.
קואליציה זאת הפכה לדבק המאחד ולגורם המוביל במפלגה, שעמדה אותה עת להתפרק
לגורמים. הם קישרו בין היטלר לאילי ההון והשיגו את המימון הדרוש ואת ההשפעה להנעת
גלגלי המפלגה. הם העניקו למפלגה את תדמיתה החדשה, הפחות סוציאליסטית והיותר
ריאקציונית. הם הבינו שהיטלר שולט בבסיס הכוח העממי הרחב של המפלגה, ובשלב זה לא
חתרו תחתיו בגלוי.
להס היה קלף חזק בו השתמש כדי לחזק את מעמדו במפלגה, ולבטל את הבוז שרחשו
לו בשל התרפסותו הגלויה כלפי היטלר. הוא נותר טייס פעיל, מה שהעניק לו בציבור
יוקרה רבה.
זמן מה לאחר טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס ב-1927,
יזם הס טיסה מקבילה בכיוון ההפוך. לו הייתה הטיסה יוצאת אל הפועל, היא הייתה
מזניקה את מעמדו הפוליטי, כמו שטיסתו של לינדברג הפכה אותו כמעט מועמד לנשיאות
ארצות-הברית.
הס פנה לתעשיין המכוניות האנטישמי הנרי פורד לקבלת מימון, אך לא נענה.
בגרמניה לא הייתה אפשרות להשיג את המימון. בנוסף, היטלר הבין את הסכנה הפוליטית
הצפויה לו מצד הס, והחל לדחוק אותו בהדרגה ממעמדו הבכיר במפלגה.
הס אמנם כשל בניסיונו לקבל גיבוי לטיסה זאת, אך המשיך לשכלל בהתמדה את
כישורי הטיסה שלו. ב-1932 הוא הגיע שני במרוץ האווירי הגרמני 'סביב פסגת הר
הצוגשפיצה'. ב-1934 ניצח במרוץ היוקרתי.
תסכולו מכישלון תוכנית הטיסה הטרנס אטלנטית תורגם מיד לכיוון המפצה ביותר
מבחינה פסיכולוגית: הוא חזר לעבוד במלוא המרץ במשרדו, והתעמק בקנאות ב'בולשביזם
היהודי'. הפתרון לסכנת חנק זאת הייתה לדבריו: 'להשיג מרחב לעם, אויר לנשימה...!'
לגבי הס, כמו לגבי היידריך אשר חיקה אותו, ואולי אף היה השתקפות דמותו, אין
צורך להעמיק יתר על המידה בחקר מניעי פשעיהם. לאחר ניתוח פרק אחד או שניים בחייהם,
מתברר, מעבר לכל ספק, כי חדוות הטיסה הייתה התמרור המרכזי בחייהם. ריגושיהם
האוויריים, הקצרים יחסית והמרוחקים זה מזה בזמן, היו השיאים שאליהם ומהם נמשכה כל
פעילותם האחרת. מהם הסיקו את היכולת הנפשית והצידוק לאידיאולוגיה השטנית השוללת את
חיי הזולת.
נחישותם הייתה כה רבה, כיוון שהשקיעו בטיסה את כל מאודם. היא הייתה אחד
הדברים היחידים אשר איתגרו אותם, כגבול החדש האחרון של האנושות. חליפת הטיסה שימשה
כמגן נגד אפרוריות היומיום. הם התעצבו בה לנשרי ברזל אגוצנטריים, שירדו מהמטוס
וחזרו לשיגרת היומיום מרוכזים בעצמם. נושאי חזון 'אני ואפסי עוד', מצאו פורקן
בהתעללות בחסרי הישע המוגבלים לאדמה. הם השתמשו ביחס אליהם באותה אמת מידה של
'אינסטינקט ההרג', שייחדה אותם כטייסי קרב. קדחת התעופה שלהם נוצקה למציאות
הפוליטית.
להס היה קל לקשר בין עולם התעופה ממנו בא לדרוויניזם החברתי. היה לו קל
לעבור לפוליטיקה מעוצבת בקווים דומים לאלה הצבאיים, תוך רגרסיה חברתית. הטייס הוא
אינדיבידואל קיצוני. הוא בהכרח מטמיע את ניסיונו האישי בתפישת עולמו. כיוון
שהתעופה הבראשיתית הייתה עסק קטלני, מי ששרדו אותה הפכו למנציחי מורשת, שנתפשה
בעיניהם כחיונית לקידום האומה. חוק המשיכה הפסיכולוגית קובע כי 'הדומה מושך אליו
את הדומה'. כאדם הנמצא בשליטה מלאה על מצבו הנפשי, קבע הס על פיו את המציאות בה
הוא חי ואת עתידו.
כיום, כאשר העולם ממתין בדאגה להצלחה או הכישלון בשיגור כל מעבורת חלל, אנו
מקבלים שמץ מהתחושות של הס, שחי בימי ראשית עידן התעופה, כשהדרמה האווירית הייתה
בשיאה. מצב הרוח האישי והגמול הפוליטי הושפעו מכך הרבה יותר, ויצרו דפוס התנהגות
חברתית.
·
כיבוש השלטון
בין טיסה לביסוס תורת הגזע, המשיך הס לחבר את העשירונים העליונים למפלגה
הנאצית. הוא עשה זאת באמצעות נייר עבודה אנטי מארכסיסטי שחיבר בשם 'הדרך
להתחדשות'. תוכניתו הופצה בקרב אילי ההון וזכתה להשפעה שהביאה אותם בהמשך לתמיכה
בנאציזם.
את תוואי הפעולה של המפלגה תכננו היטלר והס בחופשתם באלפים ב-1928, כשכתבו
יחד ספר חדש, בו מיפו את צעדיהם במדיניות החוץ, לקראת שליטה עולמית. באותה תקופה
היו למפלגה הנאצית תריסר חברים בלבד מתוך 491 נציגי הפרלמנט.
לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-1929 הבינו הנאצים כי הדרך הנכונה להיחלץ
ממנו היא באמצעות השקעות ממשלתיות גדולות בפיתוח תעשייתי מתקדם. גרמניה נערכה
לסיבוב בחירות נוסף. משמעות הבחירה הייתה ידועה: הפתק שישים האזרח יקבע אם גרמניה
תציית להסכמי ורסאיי ותעמוד בפירעון החובות, או שתפנה עורף למעצמות ותפתח מדיניות
עצמאית, כפי שרצו הנאצים. כל הכוחות הפוליטיים בגרמניה התגייסו למאבק איתנים, שהפך
אלים לעיתים.
השמאל הפוליטי ארגן הפגנת ענק במינכן של ותיקי מלחמה. הס יצא במטוס כדי
לפזר אותה. הוא המריא במטוס קל, צבוע סיסמאות נאציות, וחג בגובה נמוך במעגלים במשך
כשלוש שעות מעל ההמון, משבש ומסיח את דעת הקהל באמצעות רעש המדחף והטיסה הנמוכה
מעל ראשי האנשים. הרעש היה כה חזק שקולם של הנואמים לא נשמע. בסופו של דבר התפזרה
ההפגנה בתחושת כישלון למארגנים.
כיוון שהרעש היה חולף, והמטוס סיפק 'צבע' להפגנה, יצא הס מהטיסה ללא עונש
מהרשויות.
בבחירות שנערכו חודש לאחר מכן זינקה המפלגה הנאצית למקום השני ברייכסטאג,
עם חמישית ממספר הבוחרים.
אין ספק שלטיסתו של הס הייתה השפעה עצומה. היא הפגינה את כוח האדם העליון
מול ההמון הדומם. הס הפך בתודעה הציבורית לבן דמותו של 'הברון האדום'.
באותה עת הידק היטלר את שליטתו במפלגה באמצעות טיהור אידיאולוגי. הוא סילק
ממנה את כל המרכיבים הדמוקרטיים יותר, על פי הכללים הבאים, שייקראו בשם 'עיקרון
הפיהרר': 'התנועה הנאצית מתגלמת במנהיגה. הוא היחיד היודע את המטרה המוחלטת. כל
חבר מפלגה חייב לבצע את מה שמוטל עליו. ההמונים ראויים לתיעוב הניטשאי. שכן אין
להם הבנה רעיונית, וכל חפצם לחם ושעשועים. המהפכה המתוכננת היא של האדם העליון,
שיספק את היד המסייעת לדרוויניזם החברתי, טוהר הגזע וטיפוח מורשת העם. תיווצר חברה
חסרת מעמדות, שהחזקים ביותר בה הם שיגיעו לצמרת. הם יהפכו למעמד השליט החדש, שלא
יונע על ידי אתיקת הרחמים, אלא בעזרת ההכרה שיש לו זכות לשלוט באחרים כי הוא מייצג
גזע טוב יותר.'
הס גרף את כל הקופה מתוצאות הבחירות. הוא תמרן את אנשיו לעמדות השליטה
המרכזיות. בראשם היה עוזרו הזוטר הימלר, מפקד האס-אס, שהיה עד אותם ימים המשמר
האישי המצומצם של היטלר. להימלר והס היו צרכים פסיכולוגים דומים במנהיג חזק, ועניין
בו יוכלו להשקיע את עצמם. שניהם דבקו במצע המפלגה האנטישמי, אנטי קומוניסטי ואנטי
קתולי, אנטי דמוקרטי, אנטי הומאני, ובשליחותו של הגזע הנורדי הנעלה. להבדיל מהס
המופנם היה הימלר חיה פוליטית נחושה, ולקח על עצמו כל מטלה שהתבקש לה. הוא צירף את
הס לאס-אס, כגנרל בדרגת כבוד. בהשראת הס, הימלר הפך למטפח האזוטריזם הנאצי הרישמי.
להס והימלר היה מקור תמיכה כספי חשוב מאד. באס-אס הוקם ב-1932, בתמיכת צמרת
אילי ההון, 'חוג חברי הרייכספיהרר הימלר'. הם ראו במפלגה הנאצית את הקוטב
לקומוניסטים. כיוון שהיה צורך להשקיע במיסוד הזהות הימנית- ריאקציונרית של המפלגה,
הם תרמו סכומי כסף נדיבים כדי לסייע ב'משימות המיוחדות'.
מטרות נוספות של החוג היו יצירת הקונצנזוס האסטרטגי, לפיו על גרמניה לחדש
את תביעותיה הקולוניאליות שדוכאו ביד גסה, וליצור הגמוניה אירופאית על חשבון רוסיה.
המימון הכספי הפך את האס-אס לגוף מרכזי במפלגה. לגרינג היה חלק נכבד בהקמת
החוג, בזכות קשריו עם האלפיון העליון, ששלט בכלכלת גרמניה.
היטלר מינה את רודולף הס לסגנו השני, יחד עם גרינג. גרינג והס התחילו בשיתוף
פעולה הדוק , שמטרתו הייתה השתלטות על מנגוני השלטון בגרמניה ושינוי חוקיה כך
שיתאימו ליעדיהם.
גרמניה החלה להתאושש מהמשבר. אך התנועה המהירה והתקיפה כלפי מעלה הייתה
חייבת למצוא את שיווי משקלה. היה זה באמצעות האידיאולוגיה התוקפנית של מרחב המחיה,
והמבנה הפוליטי המהודק של המפלגה הנאצית. גרמניה נכנסה לסחרור ספיראלי כלפי מעלה,
סחרור שנוהל בתחילה בתבונה על ידי מנהיגי המפלגה הנאצית, עד שיצא מכלל שליטה.
לא עבר זמן רב, וב-1933 ואינסטינקט ההרג של טייסי הקרב, תרבות הסמוראי
הפופולארית מבית מדרשו של האושופר, ורומנטיקת הדו-קרב של הסטודנטים בגרמניה, מצאו יחד
את ביטויים המתלהם המלא ב'עיקרון הפיהרר', ושבועת האס-אס 'נאמנותי היא כבודי',
שנגזרה ממנה. הדמוקרטיה חוסלה דרך מאסרים המוניים, מחנות ריכוז ועינויים, תוך מסכת
הונאות ופרובוקציות של הגסטאפו.
'עיקרון הפיהרר', שמשמעותו הייתה הפעלת אינסטינקט ההרג בחיים הפוליטיים, טופח
על ידי הנפש הניטשאית, הבזה למי שאינו מצליח לנסוק כמוה. זה דרוויניזם חברתי, שיצר
סוג מיוחד של התנהגות פוליטית, שחייבה תגובת נגד מיידית, שליפה מהירה, כחלק מובנה
שלה, נגד כל גורם שנתפש כעוין. היטלר פנה לעיתים תכופות לביצוע תוכניות ללא חשיבה
אחראית, והתוצאה הפכה הרסנית.
בעיקרו של דבר, המציאות נתפשה כל כך עלובה ומסוכנת על פי גישה זאת, שכל מי
שהצליח להתעלות מעט מעליה, זכותו הייתה לנקוט בכל האמצעים כדי לשמור על מקומו.
האינסטינקט דמה להתנהגות שולפי האקדחים במערב הפרוע.
באותה תקופה החל מצבו הנפשי של הס להידרדר. יתכן והסיבה העיקרית הייתה בטבח
שבוצע ב'ליל הסכינים הארוכות' בראשי האגף השמאלי של המפלגה, בראשות מורו וידידו
ארנסט רוהם. בשל רגישותו, הס מצא עצמו לפתע מתנגד להיקף הרצח, והתווכח עם היטלר על
השמות ברשימה. אך מחויב לשבועותיו, מצא עצמו יחד עם רבים אחרים חסר אונים לשנות את
עמדותיו.
הטבח גרם להס קשיים עצומים ביכולתו לתפקד כמתווך בין רצונותיו של היטלר
למפלגה בפרט, ולמערכת השלטון הקיימת הגרמנית בכלל. בלאו הכי היה קשה לו מאד לקשר
בין גחמותיו של מנהיגו לביורוקרטיה הגרמנית השמרנית. בנוסף, הוא התחיל לראות לצידו
של היטלר אנשים שהיו בעבר הקרוב נחותים ממנו דרגתם ובקרבתם לפיהרר, כמו הימלר.
התעורר בליבו ספק לגבי עתידו הפוליטי. לא היה לכך כל קשר לדבקותו בקווים הקיצוניים
של האידיאולוגיה הנאצית. אך במציאות הפוליטית בה שררה התלהמות יצרים מתמדת, גם
הבדלי גישה קטנים עשויים ליצור ניגודים ומשברים. למרות כל אלה הוא המשיך בתפקידו
כשליחו הנאמן של היטלר חברו הטוב.
ההשתלטות האס-אס לא היה רק אידיאולוגית. היא הייתה בעלת משמעויות מבחינת
ארבעת היסודות: פלוגות-הסער בחולצות החומות ובאופיו העממי ההמוני, ייצג את יסודות
האדמה והמים הספוגיים. האס-אס במדיו השחורים כסופים וערכיו האליטיסטיים, ייצג את
יסודות האוויר והאש היוקדים.
הייתה זאת תקופה בה החל הדואליזם, שגרם לאי שפיות אישית ומערכתית, להשתלט
על השלטון הנאצי, בעיקר כתוצאה מהתפתחות האס-אס, שהלך והתעצם למימדים קולוסאליים.
התחוללה התלהטות יצרים בתהליכי קבלת ההחלטות. אלברט ספיר תיאר אותה כ'קדחת
הבנייה', שהביאה לכך שכל מושל בגרמניה שאף לבנות כמה שיותר בנינים גרנדיוזיים
במחוזו, ומהר ככל האפשר.
כיוון שאי אפשר היה להיטלר לדעת כל פרט ופרט, היו החלטות רבות מתקבלות
'ברוח' רצון הפיהרר, מבלי שידע עליהם. כמובן שתוצאה מכך כל החלטה הפכה להיות מקור
לחילוקי דעות, ונאכפה לבסוף על ידי בעלי השררה באמצעות כוח.
כולם פחדו מכולם, והתוצאה הייתה שהמערכת יצאה מכלל שליטה, והבגידה בעמיתים
הפכה לנחלת הכלל בקרב הנאצים. הנאמנות ל'עצמי', שהיא עיקרון מרכזי אצל 'האדם
העליון' הפכה את הבגידה לכוח מניע מרכזי. תופעת הבגידה בזולת הלכה והתגברה, עד
שהפכה לבגידה חסרת היסוס בצלם האנוש. העדר צלם האנוש הפך לוודאות היחידה.
הייתה זאת גם אבחנתו של הסופר הצרפתי ז'אן ז'אנה מאותה תקופה. הוא קבע
שהחברה הנאצית היא כה מושחתת, עד שהיא גרועה מכל מה שהכיר אצל הערב רב שבקרבו
התקיים, וזאת חברה בה שולטת הבגידה.
אחוזי התלהטות יצרים, שבויים בתפישת מציאות מדומה ומתקשים בחשיבה רציונאלית,
קיבלו הנאצים סדרת החלטות מדיניות, בנושאי חוץ ופנים, שהיו בניגוד בולט לאינטרסים
שלהם. בכללן היו חוקי הגזע, שגם הם ידעו שהם עשויים להביא עליהם את זעם העולם
החופשי. כתוצאה מכך התחילו הנאצים לחפש את פורקנם המיידי באלימות.
הס, בנאומו לאחר 'ליל הסכינים הארוכות', אמר את הדברים הבאים: ''בשעות אלה,
בהן גורלה של גרמניה מול על הכף, אין אפשרות לשקול את מידת אשמתו של כל
אינדיבידואל, ויש משמעות עמוקה לעיקרון לפיו מרידות בצבא מדוכאות תוך ירי באדם אחד
מתוך עשרה, מבלי להרהר כלל בשאלה אם הוא אשם באופן אישי או לא''.
ימים אחדים מאוחר יותר, בנאומו ברייכסטאג, ציין היטלר את רודולף הס כמי
שמסר לו את האזהרות המכריעות נגד רוהם, שמהן לא יכול היה להתעלם.
מבחינה פוליטית פנימית היה 'ליל הסכינים הארוכות' צעד משתלם, כיוון ששבוע
לאחריו מת הינדנבורג, ותמיכת הצבא הפכה את היטלר לשליטה של גרמניה והמפקד העליון.
הצבא היה המרוויח העיקרי, כיוון שנשם לרווחה מסילוק 'החולצות החומות'. הובטח לו גם
פיתוח חסר תקדים, ובפרט בתחום התעופה.
·
סגן הפיהרר
מעמדו של הס כסגן הפיהרר כלל את התפקיד אותו מילא מאז 1925, כמזכירו של
היטלר וראש הארגון המפלגתי. תפקידיו הוגדרו כהשגחה על כך שהמפלגה תמלא את המשימות
שהוצבו לה על ידי הפיהרר, הצגת עמדת המפלגה בפני גופי המדינה ובשטח עשיית החוק,
ודאגה לכך שתביעות הנאצים יהפכו למציאות. בנוסף לכך הוא תפקד גם כנציב על לתלונות
הציבור, שאליו כל גרמני יכול היה לפנות.
למטרות אלה בנה הס אירגון שהקביל למשרדים הממשלתיים בברלין, ובמקרים
מסוימים ביצע את משימותיהם מבחוץ. לדוגמא, 'משרד ריבנטרופ' שהחזיק בברלין היה צל
של משרד החוץ השמרני ברשות ואן-נוירט והתחרה בו. לימים יהיה ריבנטרופ, בן טיפוחיו,
לשר החוץ.
הס גילה עניין מיוחד בקשרי חוץ גם בשל ההיבט המודיעיני, וגם בשל מוצאו
כגרמני מחו''ל. הוא חש אישית כמיצג האינטרסים של גרמניה בחו''ל. הוא וקרל האושופר
מונו כנשיאי ארגון חוץ מיוחד נוסף, שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי
בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות.
הס הקים באמצעות אירגון זה מנגנונים מודיעיניים בלעדיים מחוץ לגרמניה. כחבר
הקבינט תרם תרומה מכרעת באמצעותם לקבלת ההחלטות על הפלישות לצ'כוסלובקיה, אוסטריה,
ופולין, בשלהי 1938 וב-1939.
התפישה כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם,
נשאה פרי בעת סיפוח וכיבוש ארצות אלה. כאשר פלשו צבאות הנאצים לארצות אלה, ליבה
הארגון להבות, גיס, שלהב, תמך והריע לפולשים, ושיתק את ההתנגדות המקומית.
תמיכת המיעוט הגרמני ואוהדי גרמניה ממוצא מקומי, הייתה בסיס איתן, שעליו
נשענו הנאצים בכל המדינות שכבשו, לאחר שהנהיגו בהם את שלטונם. עד כדי כך הייתה רבה
הצלחת הארגון.
לענייני פנים היו להס משרדים לחוק ציבורי, אמנות, תרבות, עיתונות, תעסוקה,
כספים, טכנולוגיה וארגון [בראשות דר' טודט, שהיה לשר החימוש הנאצי בתחילת מלחמת
העולם השנייה].
היה לו משרד חשוב ל'בריאות הציבור' עם שני משרדי משנה, האחד ל'מדיניות
הגזע' והשני ל'חקר קרבת הדם', שנועד לבדיקת המוצא המשפחתי כדי לגלות 'דם יהודי'.
סך הכול היו לו כעשרים משרדים עד 1939. לאימפריה הרחבה שלו העמיד בראש
המנגנון את מרטין בורמן, לימים מזכירו האישי של היטלר. פעילותו המגוונת היתה היסוד
למנגנונים רבים שצמחו במהירות, וקרש קפיצה לבכירים רבים במפלגה הנאצית. הוא הניח
לה את התשתית האירגונית.
כשר בלי תיק, היה הס חבר בקבינט של היטלר, אך למבנה הפורמאלי הייתה חשיבות
מועטה. ההחלטות המכריעות היו של היטלר ו'נושאי רצונו'. במערכת כזאת בלתי נמנע היה
שמחפשי העוצמה והמניפולאטורים הפוליטיים יגדילו את השפעתם. הס לא היה אחד מאלה. הייתה
לו אמביציה אחת בלבד: 'להיות מתורגמנו הנאמן של היטלר, כמי שיודע את רצונותיו יותר
מכל אחד אחר'. הוא שכנע עצמו בכך. הוא נעדר את כישורי המנהיגות והכריזמה, או
הכישרון לנטרל אלגנטית את אלה שחתרו לקרבת היטלר.
ביודעו זאת הוא הגזים בנטיותיו הטבעיות לכיוון ההפוך של התאפקות ושתיקה,
השפלה, סגפנות ומיסטיקה, והתפארות באידיאליזם וחוסר השחיתות שלו. הוא הפך עצמו
ל'מצפון המפלגה'. בקנאות ודבקות של איש אינקוויזיציה, הפך לאינקוויזיטור של
המיעוטים. זאת הייתה תחושת תיסכול ומרירות, שהוסבה בעיקר לשנאה פתולוגית כלפי
הקומוניסטים והיהודים. במציאות האווירית בה חי, הטהורה והשקופה מצד אחד, אך רווית
האכזבות מצד שני, הוא חש כ'אם כל המראות'. זאת הייתה הספירה האידיאולוגית שבתוכה
ריכז, צעד אחר צעד, את הדחף שלו לממש את 'רצונותיו של היטלר'.
הנושא המרכזי בו עסק היה ניסוחו מחדש של החוק הגרמני. זה היה קונספט של
'צדק מהפכני' שנבע מהמשרד לענייני חוק של הס ומחץ את החוק המסורתי של רשויות
המדינה. כך התאפשר להימלר ליצור את מדינת הטרור הסודית שעוצבה כמשולש: משטרה
פוליטית – מחנות ריכוז – אס-אס, תוך עקיפת כל התהליכים החוקיים. זאת הייתה המגמה
לפיה הימלר ניהל את מחנות הריכוז. סמכותו של הימלר נשענה על רצונו של היטלר. אולם
היו אלה קציני החוק של הס אשר פרשו את החוק כך, שהימלר יוכל ליצור את המערכת.
רודולף הוס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, תיאר את הכשרתו בדכאו על ידי מפקחו
של הס לנושא מחנות הריכוז. היו אלה הרצאות חוזרות, אזהרות ופקודות, שהאסירים הם
אויבים מסוכנים של הרייך. תוך כדי הטפה והשפעה מתמדת בכיוון זה הוא יצר שנאה
ואנטיפתיה כלפי האסירים, שאינה נתפשת מצד אלה שמחוץ לתחום. כך הוצאו מחוץ למעגל,
ככל שהיטלר חפץ בכך, הקומוניסטים, הסוציאליסטים, מנהיגי האיגודים המקצועיים
ומנהיגים פוליטיים ודתיים אחרים, ובעיקר היהודים. המחנות לא היו רק כלובים לאויבי
הרייך חסרי התקנה. תחושת הטרור חסרת הגבולות שהם הקרינו היוותה תמרור אזהרה לכל
אזרחי הרייך, שעשויים היו לחשוב על יציאה מחוץ לתלם ואפילו ביקורת על המשטר.
הסוגיה היהודית הייתה אחת מנושאי העיסוק המועדפים על הס. הוא היה מעורב בה
באופן פעיל כל העת. בתחילה היה זה תהליך תחיקתי שהרחיק את היהודים בהדרגה מהחיים
בגרמניה. הוא התחיל במרץ 1933, בקושי שישה שבועות לאחר שהיטלר עלה לשלטון, באמצעות
צו שמנע מהם אפשרות לתבוע על נזקים שנגרמו בפוגרומים.
חודש לאחר מכן חסם חוק נוסף את היהודים לשירות במשרות בסקטור הציבורי.
חוקים שאסרו לעסוק במקצועות נוספים נוספו 'צעד אחר צעד'.
בספטמבר 1935, נחקקו 'חוקי
השאלה היהודית הייתה תמצית מדיניותו של היטלר גם בנושאי חוץ, מכיוון
ש'הקונספירציה היהודית העולמית עמדה מאחורי כל רשע', וחשוב יותר, בשל הצורך לטהר
את העם הגרמני מ'תוספות נחותות', שמהן סיפקו היהודים את החלק הגדול יותר.
האופן בו הס הבין את היטלר, בנושא, עוד בכלא לנדסברג, היה שהשאלה היהודית
אינה נושא פסיבי, שנועד לתעל את תסכולי ההמון. היא הייתה אקטיבית, בשורשי חשיבתו
של היטלר, כיוון שניגודה הקוטבי היה הקונספט של 'גזע האדונים', שעליו הוא ביסס את
כל האידיאולוגיה שלו.
הנושא שוכלל מאז בעיקר באמצעות ספרי השטנה של אלפרד רוזנברג, שהדגישו את
הצורך להגן על הדם הנורדי הנמצא בסכנה באמצעות קטילת ערכים נחותים וקידום הריבוי
הסלקטיבי של 'המין האידיאלי' באמצעות 'מעגלי דם קרובים'. הימלר התחיל בכך עם
האס-אס עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון. מועמדים ליחידות העלית שלו, שעמדו להיות גרעין
הגזע לגרמניה החדשה, נבחרו בזכות הופעתם הנורדית, וגם כלותיהם היו חיבות להוכיח דם
טהור למספר דורות לאחור.
בחוברת 'מדיניות הגזע' לבתי הספר משנת 1934, תיאר הימלר את הגזע הנורדי
כדלקמן: 'גבוה ורזה, עומד ונע בקלילות ובתואם, ובתוכו הנפש הנורדית הצלולה והבהירה
להחריד, מחושבת הדעת והשקולה, אשר מגשימה עצמה רק דרך השתוקקות נצחית, חקירה
והתארגנות, אבודה בעולם בחיפוש אחר הבלתי סופי והבלתי מושג'.
הבולשביזם, לעומת זאת, נתפש כמאבקם של תתי האדם, המנוהל ומובל על ידי
היהודים. השאלה היהודית נקשרה כך קשר הדוק למאבק בבולשביזם. הס האמין במכלול זה
כמו היטלר, הפילוסופים שעיצבו את השקפת העולם הזאת, ותלייניו: הימלר, היידריך
והאס-אס. הס הבהיר זאת בנאום בעצרת המונים ב-1934, בה תיאר את הנאציזם כ'ביולוגיה יישומית'
ותו לא. לגיטימציה לרעיון זה העניק מושג המדינה של האושופר, לפיו המדינה היא
אורגאניזם טבעי, עץ קוסמי בעל הזכות המעשית לגדול ולהתפשט. יש לשלב אזרחים
'מתאימים' בתוכניות ההתפתחות האורגאניות שלה, על ידי הכלאה, תוך שלילת כל זכויות
האדם הבסיסיות.
אין ספק שהיטלר הרהר על ההשמדה, כפתרון הבטוח ביותר לשאלה, החל משנות
העשרים המוקדמות. הוא נתן לה ביטוי פומבי ב'מיין קמפף' ובדברו על הצורך ב'עקירה
מהשורש', בתליה ותיאורים בוטים אחרים בנאומיו. על שולחן הכתיבה שלו, בעת שיסד את
המפלגה הנאצית, הייתה בובת יהודי תלויה על גרדום. אלברט ספיר השתכנע ב'שנאתו הבלתי
שפויה של היטלר ליהודים', שיתכן כי נבעה מחשדו כי הוא בן בלתי חוקי של אחד מבני
משפחת רוטשילד. צוואתו הפוליטית, ועדויות של שלישו האווירי ניקולאס וון-בילו,
מחזקים דעה זאת.
הס, שהתגאה בכך שידע את 'מחשבותיו הכמוסות' של היטלר, שיתף פעולה ברצון רב.
בתפקידיו הציבוריים והרשמיים נותר מסור פאנאטית לחברו הטוב, ולגרעין הגזעי-ביולוגי
של תפישת העולם הנאצית. גם מצבו הבריאותי הבלתי יציב התאים בעליל למצב בריאותו של
היטלר: סימני המחלות שלהם, שטופלו בעיקר ברפואה אלטרנטיבית, היו זהים: היפוכונדר, חלוש,
חולמני, חששן, אחוז עוויתות קיבה, ועוד.
·
מתכנן מדיניות תורת הגזע
השלב הראשון של מדיניות 'הצעד אחר צעד' הביו-רפואית, נחנך בחודשי השלטון
הראשונים של הנאצים עם החוק ל'מניעת צאצאים פגומים תורשתית'. נטען אז כי שיטות
תקיפות ומידיות הן חיוניות כדי שהאומה תינצל מ'מות העם'. עיקור חובה הופעל כלפי כל
החולים תורשתית אשר הוגדרו: 'רפי שכל, סכיזופרנים, חולי מאניה-דפרסיה, בלתי
שפויים, חולי מחלת הנפילה, העיוורים או חרשים תורשתית, הסובלים מעיוות צורה פיזי
חמור, ואף ה'אלכוהוליסטים התורשתיים'. חוק זה, שתוקפו הוארך שוב ושוב במקביל לחוקי
הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות
הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה
תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה
ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את 'בתי המשפט לבריאות תורשתית', אשר פסקו בסתר
מי החייבים בעיקור. הוא היה בסוד כל הויכוחים הרפואיים, השיטות והתהליכים. הדבר
מוכח במסמכים של עוזרו הראשי לנושא, דר' גרהארד ואגנר, שהיה בן חסותו וראש 'המשרד
לבריאות הציבור' שלו. ואגנר התפרסם בהטפה הציבורית לחוקי גזע אנטי יהודים.
ההוראות שניתנו לכלל הרופאים ברייך הגרמני קבעו שעליהם לדווח על כל
המטופלים המופיעים בתוכנית שכללו: חולים גנטית ונפשית, מאושפזים תמידית, חסרי
שפיות פליליים, אלה שאינם בעלי אזרחות גרמנית, כאלה שאין להם דם גרמני, שלגביהם
הופיעה הערה מפרטת: יהודים, יהודים חלקית בדרגות ראשונה ושנייה, כושים וכושים
חלקית, צוענים וצוענים חלקית, וכדומה.
במשרד למדיניות הגזע של הס במינכן, הותוו גם קווים מנחים לנושא 'השאלה
הקולוניאלית ורעיון הגזע'. נייר העבודה עסק בעיקר ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים'.
מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן היא לתפקד כגזע אדונים, להנהיג אפרטהייד נוקשה,
כך שאדונים ומקומיים יחיו באזורים נפרדים. כל התקשרות תהיה רק באמצעות היתר רשמי.
יחסי מין יהיו אסורים לחלוטין, ועונש מוות יהיה צפוי לשותף המקומי'. לו היה כיבוש
בריטניה מצליח, יתכן והמדיניות הייתה מיושמת קודם, באופן שונה אך במעט מאשר לעם
היהודי, לגבי תושבי האי הבריטי. תוכניות מפורטות הוכנו למקרה שהכיבוש אכן יצליח.
במסגרתן תוכננו כל הגברים הבריטיים להישלח לרוסיה ככוח עבודה, שיחליף את התושבים
המקומיים שיושמדו.
בסוף מצעד המפלגה ב
בנאום חשוב זה חשף הס שוב את הפנאטיות שלו, שהקבילה לזאת של היטלר. חוסר
הרחמים והשנאה בלטו בו. הנאום שימש נדבך מרכזי בשינוי שעברה גרמניה תוך מספר
חודשים לאחר מכן. סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה הפכו ליעד מידי, מתוך המחשבה שאנגליה
וצרפת לא יתערבו. במקביל, ריכז היטלר את כל סמכויות הפיקוד הצבאי בידיו. הוא סילק
את כל המתנגדים לתוכניותיו, שחששו ממפולת בלתי מתוכננת.
דיונים סודיים אודות שיטות ותהליכים לחיסול חסרי המזל שכונו 'אינם ראויים
לחיים' המשיכו עד קיץ 1939, כאשר היטלר הורה לדר' קונטי, ממשיכו של ואגנר, להפעיל
תוכנית כזאת. קונטי סירב, כיוון שלא קיבל סמכות רשמית. היטלר פנה לראש משרד הקאנצלר,
פיליפ בוהלר, ומינה אותו ואת הרופא הנאצי הקיצוני, קרל ברנדט, לארגן תוכנית 'המתת
חסד'.
באותה עת שבוהלר התחיל להפעיל את התוכנית, ביולי 1939, בכיר נוסף במשרד הקאנצלר,
ויקטור בראק, מינה את ראש המשטרה הפלילית של היידריך, ארתור נבה, לפתח שיטת רצח
מתאימה. נבה פנה לראש המחלקה לפיזיקה וכימיה במכון לטכניקה פלילית שלו, דר' אלברט
ווידמן, שהציע את השימוש בגז פחמן. זמן קצר לאחר מכן הוחל בבניית אבות טיפוס של
תאי גזים, שהראשון בהם הושלם בחורף 1939-40.
העובדה שתוכניות אלה יצאו לפועל זמן מועט לפני ההסתערות על פולין היא סימן
ברור לכך ש'החזון הגזעי' בליבת מדיניות החוץ הנאצית, היה גורם מרכזי בהחלטה לצאת
למלחמה. הדחף העמוק ביותר למלחמה היה להמשיך את רצף העיקור, הרצח מטעמים רפואיים
והשמדת העם. הס, שעמד בקשר קרוב עם היטלר וגרהארד ואגנר, חייב היה להבין את הגורל
שתוכנן עבור יהדות אירופה. באותה מידה, כגנרל באס-אס, הוא לא יכול היה שלא לדעת על
התוכניות הספציפיות לגבי פולין.
הס חש צורך, כאידיאליסט מס' 1, לתת לגיטימציה לפלישה הנאצית לפולין, שכונתה
'תיבה לבנה'. בנאום שנשא ימים ספורים לפני ה-1 בספטמבר 1939, ביטא שוב נאמנות
עיוורת לפיהרר, כחלק מהתשוקה העיוורת שהייתה ביסוד המישנה הנאצית. לאחר שהמערכה
הצבאית הקצרה הסתיימה, ב-8 באוקטובר 1939, והרוסים התקדמו למזרח פולין כמוסכם
בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הוסיף הס את חתימתו אחרי היטלר, גרינג, ושר הפנים פריק,
לצו המכריז על ביתור פולין שבשליטה הגרמנית. היא חולקה לשניים: מחוז גרמני עיקרי
במערב. ושריד בדרום שכונה 'הממשל הפולני הכללי', בו רוכזו רוב היהודים לזמן מה, עד
תחילת 'הפתרון הסופי'.
למושל החלק המערבי, שהפך ל'אחד מחבלי גרמניה', מונה ארתור גרייזר, טייס
מה'קירקס המעופף',והישתקפות של דמות גרינג. בבירת החבל, העיר לודז', הוקם גטו
ליהודים, בו עסקו בעבודות כפיה ביצור מוצרים לצבא הגרמני. ליד העיר הוקם מחנה
ההשמדה הראשון, חלמנו. החבל הפך להיות מודל, בו נוסו לראשונה התהליכים והאמצעים
להשמדת היהודים. עיני הרייך היו 'נשואות' למקום, בו כל פתרון שנוסה בהצלחה הועתק
ליתר הרייך.
רודולף הס היה זה שריכז ותכנן באופן ממשי את מדיניות תורת הגזע מראשיתה. הוא
הטמיע אותה לפרטיה בהקניית העקרונות המפלגתית, במינהל הציבורי הגרמני, ובתוכניות
'מרחב המחיה'. לפני המלחמה היא הועברה, מטעמים טכניים בלבד וללא שינויים, למנגנונים
של היטלר והאס-אס. גרינג היה מי שקבע את היעד, ההיקף והעיתוי, של אחת הפעולות
הגדולות במסגרתה. הפקודה שנתן ב-31 ליולי 1941 הגדירה מטרה גדולה – העם היהודי.
למרות שהימלר הפך בסופו של דבר לאחראי ל'גרמניזציה' של האיזור, תחת התואר 'המפקח
על מיזוג הלאום הגרמני', ברור, גם מתוך מכתבים, כי הס גילה ענין אישי ב'תוכנית
המזרח'.
בהתכתבות עם שר המשפטים אודות חוקים המונעים מיהודים ופולנים זכויות
משפטיות, והופכים אותם לקורבנות ענישה פלילית מיוחדת הכוולת עבודות כפיה, הוא מבטא
את הדעה כי 'העם הפולני רגיש פחות מהגרמני לסבל הנגרם מכליאה'.
הס היה מודע היטב לתוכנית 'המתת החסד'. בתוקף תפקידו כ'מצפון המפלגה' הוא
קיבל מכתבים מרופאים אש חשדו כי מטופליהם חוסלו. הס היה מודע גם לזוועות האכזריות
נד היהודים בפולין, כיוון שכמתווך בין המפלגה למדינה הוא קיבל תלונות ממפקד הצבא
במזרח, עוד בחורף 1939-40, אודות הנזק הנגרם למורל הצבא מחמת פעילות האס.אס. כמו
לגבי העצומות נגד 'ההמתה בחסד', נראה כי הס פשוט העביר את החומר לטיפולו של הימלר.
בפברואר 1941 דרש הס את הדחתו של גנרל מייס, אשר נאם מול קציניו נגד פעולות
האס.אס..
כל מי שהיה בענינים בברלין ידע על הזוועות בפולין. אלברט האושפור כתב מכתב
מתיסר לאימו, בו תיאר את מבוכתו וחוסר האונים שלו לנוכח המאורעות המחרידים: הוא
ישב לשולחן מול אדם אשר תפקידו היה לגרום לחלק הארי של האוכלוסיה היהודית שהובלה
לגטו לובלין, לקפוא ולרעוב למוות על פי התוכנית.
אין זה סביר כי הס היה בלתי מודע לפעולות האס.אס. הוא היה משוכנע במטרות
הגזעיות-ביולוגיות של הנאציזם, והיכרותו האינטימית עם היטלר ונסתרי מוחו. קשה
להאמין כי הוא היה בלתי מודע לקשר בין 'הפתרון הסופי' לבעיה היהודית ותוכנית 'המתת החסד', אשר בוצעה
בעיקר על ידי האס.אס, למרות שנשלטה ממשרד הקאנצלר. קשה לקבוע מה היו מחשבותיו
הפרטיות של הס אודות הזוועות 'ההכרחיות' בדרך למטרות בהן האמין. הוא האמין כי
העימות בין טוב לרע בדרך להתפתחות הנאציזם מסתיים בנפשו של היטלר המנהיג, שהוא
התגלמות המצפון כשם שהוא התגלמות המדינה.
באותה מידה הוא לא יכול היה שלא לדעת על התוכניות הספציפיות לגבי פולין.
מדיניות החוץ הנאצית לבשה, בעיקבות אווירת הניצחון לאחר הסכם הכניעה של
צרפת, שנחתם פחות משנה לאחר כיבוש פולין, אופי של 'תוכנית מפוארת לחלוקת העולם'.
התוכנית כללה את יבשת אירופה כפופה כולה תחת הנהגה נאצית.
היטלר חתם את הכרזת הניצחון שלו בחזית המערבית בהצעת שלום פומבית, תוך פניה
'לשכל הישר וההיגיון הבריטים'. הניתוח הגיאופוליטי שלו היה כדלקמן: אנגליה תלויה
כעת להישרדותה, ברוסיה וארצות הברית. אם התקווה ברוסיה תכזיב, והיא תיפול, תכזיב
גם התקווה באמריקה, כיוון שנפילת רוסיה פרושה עליה עצומה בכוחה של יפן, שתוכל
להכריע את ארצות הברית. הייתה זאת הפוליטיקה של היוהרה האווירית, שכנפיה היו רחבות
עוד הרבה יותר ממדיניות הגזע, שתוכננה במסגרתה.
למרות שתבוסת רוסיה הייתה חיונית, היטלר לא בחל, עד שיספיק לאסוף את הכוחות
מולה, מה שיהיה בקיץ 1941, בפתיחת חזית מול אנגליה בקיץ 1940, כאופציה זהירה'. הוא
קיווה להכרעה באמצעות לוחמה מהאוויר ומצור ימי באמצעות צוללות, בהתשה שתימשך שנה
או שנתיים. השאלה הבריטית, שהייתה מומחיותו של הס, נותרה אם כן מכרעת.
באנגליה הייתה באותה תקופה עדיין התלבטות לגבי מתכונת היחסים עם גרמניה,
שהתנגדה לקומוניזם, האויב המשותף. פעילות מודיעינית רבת היקף התנהלה בין שתי
המדינות, במטרה למצוא את הנוסחא לפשרה. היעדר הסימנים למנהיגות שוות ערך להיטלר,
גרמה לרבים לחשוב כי התבוסה האנגלית בלתי נמנעת. צ'רצ'יל היה היחיד שהבין כי
מדיניות הפיוס תביא לכך שגרונות כולנו יחתכו תוך שנים ספורות'. בסופו של דבר ניצחה
התפישה של צ'רצ'יל, אשר לא האמין ב'גרמניה הגיונית'. זה מינוח בלשון המעטה, למה
שנראה כבר אז לכל בר דעת, לנוכח מה שתואר כאן אודות מדיניות הגזע.
על היותה של בריטניה חלק ממעגל חוסר ההיגיון למשך זמן כה רב, מעידה ההזמנה
ששלחו להס, בקיץ 1939, להשתתף בשיחות הבנה בסקוטלנד, כאשר ידעו על כל הצווים
המחרידים שהיה חתום עליהם. שום מדיניות של 'ריאל-פוליטיק' ואי התערבות בנעשה
ביבשת, לא יכולה להסביר זאת. מדיניות הפייסנות נמשכה עוד ועוד, אף בזמן ההפצצות על
לונדון.
הגדרת הנאצים כבלתי שפויים מקובלת כיום בקרב רבים, ופוטרת במידת מה מעיון
וחקר מעמיק של אותה תקופה. קל מאד להגדיר מישהו כ'בלתי שפוי', לנוכח מעשים ודעות
שבהחלט עומדים בקריטריונים האלה. אך חייבים גם לנסות ולתאר את הגורמים לאי השפיות
הזאת. למנהיגי העולם עמדו כל הכלים הפסיכולוגיים לאבחן את הנאצים. הסיבה שגם
צ'רצ'יל לא העמיק בהסבר הגורמים, מעידה עד כמה היו תופעה כמעט ומובנת מאליה, נתפשת
כנורמטיבית, מה שהיום כמובן שלא יעלה על הדעת.
אין ספק שלנאצים הייתה יכולת לתעתע ולהטעות את העולם באמצעות כושר ההונאה הפוליטי
שלהם, שנבע ממספר גורמים, פסיביים ואקטיביים.
מרכיבי ההונאה הפסיבית: א. הצלחותיהם החברתיות והכלכליות בעידן השפל
הכלכלי. ב. מדיניות תורת הגזע הייתה מקובלת, בסייגים רבים, כדארוויניזם חברתי. ג. החרדה
מהבולשביזם. ד. גרמניה נחשבה כבירה התרבותית של אירופה. ה. הנאציזם צמח בתקופת השיא
של ספקולציות בורסאיות, שבהן שלטה נורמת הונאת הזולת למטרות רווח.
מרכיבי ההונאה האקטיבית: א. היטלר והנאצים הבכירים חיו בהרגשה שהם 'אנשים
עליונים', שיכולים לשקר כרצונם אם הדבר משרת את מטרתם, בלי לחוש רגשי אשמה. ב. 'עיקרון
הפיהרר' הביא לכך שההחלטות החשובות היו תחת מרכז שליטה אחד ואפופות סודיות. ג. בהשפעת
המיליטריזם הגרמני, שראה במלחמה את המשך המדיניות בדרכים אחרות, נתפשה התכסיסנות כחלק
בלתי נפרד מתורת הניהול הצבאית והאזרחית. ד. המצוקה האישית הקשה של האזרחים הביאה
לכך שכל האמצעים נתפשו ככשרים כדי לשרוד.
אך הנאצים היו 'שקופים' ומעולם לא הסתירו את 'החזון הגזעי' שהיה מטרתם
האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור, ומימשו אותו בצעדים חוקתיים,
מנהליים ובמעשים. אי אפשר היה שלא להבין את מניעיהם האמיתיים ואת הדרך בה הם
הולכים. לכן דבקותם בפיתוח התעופה, שהייתה באותם ימים תחום חדיש שהגדיר את
גבולותיה החדשים של האנושות, עשויה להסביר יותר מכל כיצד יכלו להתמיד בדרכם בלי
הפרעה.
מערכת הדימויים והערכים על ציר האנכיות היא אקסיומתית. מאומה אינו מסביר
אותם והם מסבירים הכול. אחת המחויבויות האנושיות הראשוניות, פיזית ורגשית, היא
המחויבות לאנכיות. אנו מחויבים לחלום או לפעולה ההופכים אותנו לניצבים דינאמית,
הפוטרים אותנו ממשקלנו, המעניקים לנו את חווית האוויר הראשונה והיחידה. הטבע
האנושי נוטה לקשר בין הגבוה והנשגב. האנכיות נתפשת כמקור כל התכונות האנושיות. המעוף
שווה לחיים עצמם. האנכיות במתכונתה הקיצונית, זאת של האדם העליון, עשויה להידמות כתרופה
לבריאות הנפש. זאת למרות שאין קשר מוכח בין האנכיות למוסריות, להיגיון ולשפיות.
המטוס ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית.
המטוס דומה מאד לאדם הפורש ידיו. הוא דומה לישו הצלוב. למעשה, ההאנשה של המטוס היא
כה ברורה עד שהיא מובנת מאליה. המטוס כדימוי מואנש איפשר לנאצים לפרוט באופן
מניפולטיבי על נימים רגשיות רבות בעולם. ההתחמשות במטוסים הייתה הזדמנות תעמולתית
להיראות מוצגים כאנושיים ומפותחים. ביטוי האנכיות הזה היה מקור לתירוצים. זאת הייתה
אפשרות לעיצוב מחדש של הבמה הפוליטית, והצגת האיום הצבאי המוחשי כאלגוריה והזדמנות
לחיים טובים יותר. מנהיגי הנאצים הובנו כגורם מייצב וכמושיעים בעזרת המטוסים וחיל
האוויר שלהם. זאת למרות שמבחינתם תורת הגזע מצאה בתעופה את התגלמותה הטבעית והטכנולוגית.
לאזרחי העולם ברי הדעת הייתה ברורה מלוא המשמעות של תורת הגזע כלפי היהודים.
אך מנגד הם חזו בהתחמשות אדירה ומרהיבה במטוסים, שהיה בה מרכיב חיובי של התפתחות
טכנולוגית ותחבורתית. הם ידעו, מתחילת המלחמה, כי היהודים מרוכזים בגטאות במטרה
להישלח למחנות השמדה, אך לא התנגדו בגלל עוצמת הלחץ הפסיכולוגי שפעל עליהם. דימיונם
ורצונם שותקו כתוצאה מהאקסיומתיות של מערכת הדימויים האנכית.
ב-1937 הקרינו בבריטניה את הסרט המדע הבידיוני 'צורת הדברים שיבואו', על פי
ספרו של ה.ג. וולס. העלילה נסבה סביב השתלטות מהפכת התעופה על המדיניות העולמית.
בסרט מתוארים להקים של אלפי מפציצים המכסים את השמיים, ומפציצים את בריטניה. הקהל
הבריטי התפקע מצחוק למראה תמונות אלה. הוא לא האמין באפשרות קיומם. שנתיים לאחר
מכן הסרט הפך למציאות ממשית וכואבת ביותר. בארצות הכבושות לא יכלו האזרחים,
והיהודים בפרט, להתנגד יותר. די היה כי אזרח אחד, ולא חשוב מאיזה מוצא, ימרה את פי
הגרמנים, כדי שכל הרחוב בו היה גר יחוסל, כפעולת עונשין והתראה.
·
ההשתכנעות בצורך לערוק
פיתוח מטוסי ההפצצה ארוכי הטווח, שהיה החידוש הצבאי העיקרי בשנות השלושים
של המאה העשרים, הפך את בידודה הימי ההיסטורי של אנגליה לחסר משמעות. היא חיפשה
בגרמניה בת ברית שתעניק לה עורף אסטרטגי אווירי. הנושא עמד במרכז כל המגעים
הפוליטיים בין אנגליה לגרמניה הנאצית בתקופה לפני המלחמה.
הדואליזם האווירי בהשראת תורת הגזע, הופעל גם בכל מדיניות החוץ של הנאצים,
ובפרט בא לידי ביטוי בניסיונותיו של הס ליצור קשר עם אישים בריטיים רמי דרג,
ממשפחות המלוכה והאצולה, בעיקר במטרה ליצור ברית משותפת נגד הקומוניזם העולמי.
הנאצים היו משוכנעים כי הצמרת הפוליטית הבריטית מעוניינת בשמירת האימפריה, שהסכנה
הגדולה ביותר עבורה הייתה התקוממות קומוניסטית של העמים שנכללו בה.
את 'המדיניות האנגלית', שאליה התייחסו כבר היטלר והס ב'מיין קמפף' כזאת
שתשחרר את גרמניה לחיפוש מרחב המחיה במזרח, הוביל ריבנטרופ, בן חסותו של הס, שהפך
לימים לשגריר באנגליה ושר החוץ הנאצי. היא שאפשרה את הפתיחה החגיגית של אולימפיאדת
1936 בברלין.
באולימפיאדה יצר הס את הקשר עם הדוכס מהמילטון, חבר באגודת 'השחר המוזהב',
המקבילה הבריטית ל'אגודת הטולה'. כמו הס, היה הדוכס מהמילטון טייס נלהב ומקצועי
מאד, מדריך טיסה ומפקד טייסת בחיל האוויר הבריטי. בעיתונות הוא כונה 'הדוכס
המעופף'. ב-1933 הוא היה לאדם הראשון שטס מעל הר האוורסט, במסגרת מיפוי אווירי של
הרי ההימלאיה, וזכה לכבוד מלכים בשובו. הוא כתב ספר על הטיסה ובו יחס את הצלחתה
לצוותו ולביצועים הטכניים של המטוס שהטיס.
הדוכס מהמילטון פגש את הס באמצעות ידידם המשותף אלברט האושופר. הדוכס הוקסם
מאישיותו של אלברט, הם הפכו לידידים אישיים, ואף בילו חופשות יחד. הדוכס הביע את
רצונו לראות את הלופטוואפה שבנה גרינג בסתר, תחת הכיסוי של מועדוני תעופה לחובבים
ותעופה אזרחית.
טיסתו של צ'מברליין למינכן בספטמבר 1938 כדי למנוע מלחמה עשתה רושם רב
בגרמניה ואנגליה. הצעתו של גרינג לטוס בספטמבר 1939 לאנגליה די למנוע מלחמה, עשתה
רושם רב על הס.
בספטמבר 1939, כאשר פלשה גרמניה לפולין, ביקש רודולף הס מהיטלר להתגייס
ללופטוואפה ולשרת כטייס קרבי בחזית. היטלר דרש מהס הבטחה שלא יעשה זאת. הס עמד
באיסור למשך שנה בלבד. סיטואציה זאת זהה לזאת של היידריך, מתכנן הפתרון הסופי. גם
הוא היה טייס קרבי, שהיטלר אסר עליו פעילות מבצעית, והוא התקשה לעמוד בכך.
הס השתכנע בנחיצות רעיון טיסת השלום לאנגליה ביוני 1940, במהלך השלבים
האחרונים של הפלישה לצרפת. מחווה דרמטית כזאת התאימה לאופיו הרומנטי והבלתי יציב.
היא הייתה עשויה להעמיד אותו מחדש בשורה אחת עם היטלר 'היטלר כבש את צרפת ואני
עשיתי שלום עם אנגליה'.
בספטמבר 1940 הוא השתחרר מהשבועה להיטלר שלא להטיס מטוס במשך שנה. קדחת
הטיסה אחזה בו שוב. הוא שקע בחלומות בהקיץ על כך שיחתוך דרך הדייסה הדיפלומטית
וינווט עצמו ישירות ללונדון. הוא חזה בעיני רוחו את הכותרות בעיתוני כל העולם.
הרעיון היה מוזר, גחמני, אך הוא קרם עור וגידים לאחר שצ'רצ'יל דחה את 'פניית
השלום' של היטלר ובכך הפך את המלחמה בשתי חזיתות, ואת הצטרפות ארצות-הברית אליה,
למוחשיות.
למטוס ככלי תחבורה הייתה השפעה ישירה על ההחלטה שקיבל הס. אין ספק שהוא חשב
שהוא מייצג את 'הרוח הנאצית' באופן כזה, ויהיה גם בעמדת מיקוח משופרת. הפנייה
המרשימה שלו תגיע מיד לדרגים הגבוהים ביותר, לאריסטוקרטיה והתקשורת השמאלנית. הבחירה
בהמילטון הטייס כפרטנר, למרות שלא היה דיפלומט אלא איש צבא, גם מוכיחה זאת.
הס ציפה למצוא באנגליה, דרך קשריו עם המילטון והאצולה האנגלית, אנשים דומים
לו בחשיבתם, המגלמים את הנפש האווירית המתנשאת, ואשר יחשבו על האימפריה הבריטית,
כמו שהנאצים חשבו על רוסיה. אך בקרב רוב הפוליטיקאים האנגלים הייתה תחושה כזאת מהם
והלאה.
הס פעל מתוך תחושת שכנוע עצמי. הוא חש שהוא ממלא את רצון הפיהרר, מבלי
שדיבר איתו. הוא יביא שלום עם בריטניה, ימנע מלחמה בין שתי חזיתות, ויזכה ביוקרה
אישית ובקידום כשיחזור. לכל אלה לא היה בסיס במציאות. לא קדמו להם התייעצויות
מקיפות, שיקול דעת ושיתוף פעולה בקבלת החלטות. זאת הייתה החלטה אינדיבידואלית,
גאוותנית, עיקשת, תקוות הרהורי הלב. ככזאת היא הייתה רצינית עד כדי פטאליזם.
פרופסור קרל האושופר התנגד ככל הנראה לטיסה. יש הטוענים כי הס בחר את מועד
טיסתו בעצה אחת עם יועצו לאסטרולוגיה ותורת הניסתר, אשר מסר לו על הערכות נדירה
לאורך קו יש של שישה כוכבי לכת במזל שור, בזמן הירח המלא ב-11/5/1941, בדיוק יום
אחד לאחר נחיתתו בסקוטלנד. מכיוון שהס נולד תחת השפעת מזל שור, הוא האמין שמצב
כוכבים זה מגביר מאד את סיכויי הצלחתו.
תחושת השכנוע העצמי, שהייתה מרכזית בתהליך שקבלת ההחלטה של הס, מבטלת את
הצורך בהתעמקות בשאלה אם היו לו שותפי פעולה. מומחי טיסה טוענים כי שום טייס
מקצועי לא היה מעז לטוס באזור כה צפוף בהגנת ראדאר ואש נגד מטוסים כמו שהיו חופי
אנגליה באותם ימים. הס לא היה היסס בכל מקרה. הוא האמין בהשגחה העליונה, וככל
שמידת הסיכון הייתה גבוהה יותר, כך התגמול נחשב רב יותר מבחינתו.
את השפעת השכנוע העצמי על התנהגותו של הס אפשר לראות מהשלבים הראשונים של
תכנון המבצע. עולה מהם התמונה של שאיפה והכנה קפדנית, אך אי קשירת הקצוות, ואי
סגירת הפרטים הקטנים למקרה של צורך בתוכנית חליפית. התוכנית היא ב'קנה מידה גדול',
כמו מבצעיו של היטלר.
העמימות היא נחלתו של מי שמונע על ידי עיקרון השכנוע העצמי. באותה מידה
שהוא משוכנע ברצונו שלו, הוא משוכנע שהוא מבין את רצונות הזולת. הוא מקיים דו-שיח
של חרשים. יתכן וזה היה הדיאלוג שקיימו הס והיטלר לפני הטיסה. יתכן והס הבין חצאי
אמיתות משיחותיו עם היטלר ולהפך. ברמת היוהרה והביטחון העצמי השופע בה התהלכו לאחר
הניצחון על צרפת, אין ספק שהיה מקום רב לעירפול בדיאלוג, שנבע מבדידות בצמרת
וסחרחורת גבהים.
תובנה זאת לגבי אופיו של הס מתחדדת כאשר קוראים ממכתב שלח לבנו, בינואר
1945 מהכלא באנגליה: 'יש לי רק בקשה אחת עבור בני. שיהיה מסוגל להיות אובססיבי
כלפי משהו, לא חשוב באיזה תחום, וגם אם סיכויי ההצלחה קלושים'.
בריאותו ומצב רוחו של הס השתפרו פלאים מרגע קבלת ההחלטה לטוס. פסקו הספקות,
והוא הפך רגוע ומאוזן.
·
הטיסה לאנגליה
לאחר שהס לא קיבל מטוס מגרינג, הוא פנה ליצרן המטוסים מסרשמידט וקיבל ממנו
מטוס מתאים, מדגם אמ-110. היה זה מטוס דו-מנועי ותלת-מושבי, שהס הוציא ממנו את
המושב האחורי לצורך התקנת מיכל דלק נוסף. ההכנה המורכבת ארכה חודשים ארוכים, ולקחה
בחשבון את כל הפרטים והסיכונים האפשריים. גורם אחד לא נקלח בחשבון: הנחיתה במטוס
המסורבל ברצועת הדשא הקטנה בחזית אחוזתו של הדוכס מהמילטון הייתה טעות רבתי
מלכתחילה. המנחת התאים למטוסים קלים בלבד. בנוסף תכנן הס לנחות בשעת דמדומים
מאוחרת, והדבר חייב עיתוי מדויק, והארת המנחת ליתר בטחון.
ככל שהשתכנע הס בסיכויי הצלחת טיסתו, הוא השתכנע גם בהצלחת השיחות. ההכנות
לטיסה ולשיחות השלום שיקפו אלה את אלה. מידת הסיכון בטיסה חפפה למידת הסיכון
בשיחות. שניהם התאחדו בשילוב טבעי, כפנטזיה של שליטה אנכית. התועלות הנובעות
לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים, לעומת התפשטותו ביקום מפוצל, הן רבות.
תמונת המצב הצבאית שקדמה לטיסתו של הס במאי 1941 הייתה כדלקמן: גרמניה
התכוננה בסתר לפלישה לרוסיה, כאשר כלפי חוץ היא נמצאה איתה בברית. בחזית המערבית,
גרמניה כבשה את מרבית אירופה המערבית, ונמצאה במלחמה עם בריטניה. מרבית אגן הים
התיכון והבלקני נמצאו גם הם בשליטה גרמנית. בריטניה, למרות הפצצות כבדות מהאוויר
ומצור ימי, החזיקה עדיין מעמד, והאנגלים אף נחלו ניצחונות ראשונים על האיטלקים
בקרבות בים התיכון. בתחילת אפריל 1940 נטתה המערכה בים התיכון שוב נגד אנגליה,
ונראה היה כי כוחותיו של רומל עומדים לכבוש את אלכסנדריה, בה התגוררו הוריו של הס.
באנגליה, העריך הס, מתחולל מתחת לפני השטח מאבק אימתני בין אלה המעוניינים ב'שלום
בוסר' ואלה המתכוננים להילחם עד הסוף.
בחזית הבריטית התחושה הייתה אם כן של חוסר בהירות, תוצאה של חוסר ההכרעה.
כל צד דבק בסיכוייו לנצח, והמגעים הדיפלומטיים, שהסתחררו כשבשבת, שיקפו זאת.
הספקולציות על התמוטטותו הקרובה של שלטון צ'רצ'יל היו רבות, ובאותה מידה היו
ספקולציות על התמוטטות שלטון היטלר הקרובה. לערפול הפוליטי נוסף עירפול מודיעיני.
הס ניהל מגעים עם סוכנים חשאיים ודיפלומטים שונים לפני הטיסה, באמצעות אלברט האושופר,
כאשר לא ברור עד היום מי מהם היה סוכן כפול, או מי יצג באמת את דעת ממשלתו.
המנהיגים בשני הצדדים יצרו גם הם מסך ערפל, שנועד להגביר את יכולת ההונאה של
צבאותיהם. לאלה יש להוסיף את המדיה הבינלאומית המקוטעת בזמן המלחמה, ואת הסירבול הביורוקרטי
שבין הגופים המדיניים והצבאיים השונים שבחשו בקלחת.
ב-5/5 שוחח הס שיחה אישית בארבע עיניים עם היטלר שנמשכה ארבע שעות, בקאנצלריה
בברלין. הם נראו אחריה נפרדים בידידות לשלום. לאחר מכן נסע הס לבדיקות אחרונות של
השיפורים שבוצעו במטוס המסרשמידט אמ-110 במפעל באוגסבורג. פגישתו האחרונה של הס
לפני הטיסה הייתה עם רוזנברג הארכי אנטישמי. לא עלה בה ברמז נושא הטיסה. יתכן כי
רוזנברג קיבל ממנו את המכתבים שהשאיר למקורביו, וביניהם מכתב להיטלר בו ציין כי:
'במידה שהשליחות תיכשל, כדי שלא תהיה לכך השפעה שלילית עליך או על גרמניה, מותר לך
יהיה להצהיר עלי כמטורף'.
הס המריא לטיסתו בשבת 10/5/1941 בשעות הערב המאוחרות, שכן תכנן להיכנס
לאנגליה לאחר השקיעה. מטוסים גרמנים הוזנקו בעקבותיו, כיוון שדבר טיסתו התגלה
לצמרת הנאצית כמעט מיד לאחר שהמריא,אך היה זה באחור רב. בגלל הטיסה מערבה לעבר
שקיעת השמש, השתהה הס זמן נוסף בטיסה מעל לים הצפוני, במטרה להגיע לקו החוף בעיתוי
הדמדומים המדויק, בו לא יוכלו התצפיתנים לזהות אותו, אך יהיה לו עדיין מספיק אור
לנחיתה. על אף שהרדאר והתצפיתנים זיהו את מטוסו של הס, הם נכשלו באיתור המדויק,
וזוג מטוסי ספיטפייר שפיטרל לאורך החוף לא הצליח ליירט אותו.
כדי להתחמק מסכנת היירוט, הטיסה התבצעה במהירות גבוהה, ובשל כך הניווט מעל
היבשה היה לא מדויק. הוא חלף על איזור הטירה של המילטון, הגיע עד לקו החוף הסקוטי
המערבי, פנה ב-180 מעלות וחזר לאזור הטירה. כך הוא איבד דקות יקרות, בהן השתררה
חשכה מוחלטת. המנחת לא נראה, והס החליט לנטוש את מטוסו בצניחה. לא היה לו כל
ניסיון קודם במילוט במהירות גבוהה. כדי לצאת מהמטוס, הס היה צריך לנסוק עם מטוסו
כלפי מעלה, ובגלגול חבית להפוך את המטוס במהירות נמוכה כך שהחופה תהיה כלפי הקרקע,
וליפול. אך הוא הפך את מטוסו בגלגול פשוט, כשהוא טס במהירות גבוהה בקו ישר. כך
השתחרר מהמטוס בקושי רב. הוא שבר את רגלו בשל הצניחה הגרועה.
·
התגובות לטיסה
לאחר שנלכד על ידי משמר בריטי שהיה באזור, הציג עצמו הס בשם בדוי כידיד
אישי של הדוכס מהמילטון, אשר יש לו מידע עבורו. המילטון קיבל בהפתעה רבתי את
ההודעה שהס הגיע, מה שמעיד שכנראה לא היה שותף לתוכנית. לאחר מספר ימים בהם העבירו
אותו מספר חקירות ראשוניות, הסכימו שוביו להפגיש בינו להאמילטון. לאחר שזה אשר
לאחר שזיהה את הס, הוא מיהר לדווח על כך
לצ'ר'ציל המופתע. המילטון קיבל אישור להמשיך בשיחות עם הס. הס אמר להאמילטון שהוא
במשימה הומאנית. הפיהרר לא רוצה להביס את אנגליה ומעוניין להפסיק את המערכה מולה.
הוא ביקש מהמילטון שיאסוף נציגים בכירים ממפלגתו כדי לשוחח על הנושא. תשובת
המילטון הייתה כי יש רק ממשלה אחת בבריטניה.
היטלר היה כאחוז טרוף ומופתע לחלוטין כשנודע לו דבר הטיסה. ההודעה שמסר
לפירסום ברדיו הגרמני הייתה כדלקמן: ''חבר המפלגה הס, שנאסר עליו בפרוש על ידי
הפיהרר להשתמש במטוס בגלל מחלה שהחריפה בשנים האחרונות, הצליח בניגוד לפקודה זאת
להניח ידיו על מטוס לאחרונה. הס המריא בשבת, 10/5 שעה 1800 מאוגסבורג, למטרה שממנה
לא חזר.המכתב שהותיר אחריו מראה, מרבה הצער, סימנים של התפרעות נפשיות, שמצדיקות
את החשש כי הס היה קורבן להזיות. הפיהרר הורה מיד על מאסר שלישיו של הס, אשר ידעו
על הטיסה, ובניגוד להוראתו, שעליה ידעו גם, לא מנעו את הטיסה ולא דיווחו עליה. על
התנועה הנאצית להניח, לנוכח הנסיבות, למרבה הצער, כי הס התרסק, או הייתה לו תאונה
דומה''.
באנגליה בינתיים שרטטו מומחים פסיכולוגייים את פרופיל אישיותו של הס. הוא
תואר כבעל אישיות חיוורת, אופי מוסרי מפוקפק, שבסביבתו החברתית נדבק לו הכינוי
'הגברת הראשונה של המדינה' וכינויים נשיים אחרים. הס תואר על ידיהם כשלוו למדי, אך
מעט בלתי מאוזן. הוא הפך והפך במוחו ביוזמתו עד שהפכה אצלו שיגעון לדבר אחד. הס
השתמש בטיסה כדי לחזק את קווי האופי החלושים שלו. הוא שכנע עצמו כי גרמניה תנצח
במלחמה, אך במחיר כבד ולאחר זמן רב, וחשב שלו רק יצליח לשכנע את העם האנגלי שיש
בסיס לשלום, הוא יביא לסיום המלחמה וימנע סבל בלתי נחוץ.
הס ניסח תנאי שלום מגוחכים במכתב שהביא עימו. גם עיתוי הטיסה, שעה שלונדון
נמצאה תחת גלי הפצצות כבדים מהאוויר שלא ידעה כדוגמתם, הבהירה כי גרמניה לא רק מעוניינת
לשמור ולפתח את עליונותה האווירית והצבאית, אלא גם את תחושת העליונות הניטשאית. ניתוח
המכתב והמניעים מאחוריו חיזקו את עמדת צ'רצ'יל נגד השלום והמתפייסים, עמדה שכמעט והתקפל
ממנה באותם ימים לנוכח הלחצים שהופעלו עליו על ידי לויד ג'ורג', ראש מחנה השלום. טיסת
הס חיזקה גם את ההערכה כי גרמניה עומדת לפתוח בקרוב במערכה נגד ברית המועצות, מה
שיביא לצמצום הלחץ הצבאי על בריטניה ובמקביל יזרז את הצטרפות ארצות הברית למערכה.
באותה עת שהממשלה הבריטית עסקה בהערכת המסר שלו, היה הס עסוק בכלאו בכתיבת
דפי הערות, רקע היסטורי וסעיפים לחוזה השלום שלו. לאחר שמסר את המסמך והוא נקרא על
ידי הגופים המתאימים, נשלח חוקר מיוחד מטעם צ'רצ'יל בשם קירקפאטריק כדי להבהיר
אחדים מהסעיפים. בסיום הפגישה, על יד הדלת, ירה הס את משפט הסיום המוחץ: ''שכחתי
לציין כי ברור כי להצעתי יש ערך, ויש לשקלה, רק מול ממשלה אחרת מזאת הקיימת.
צ'רצ'יל אשר תכנן את המלחמה מ-,1936 ושותפיו, אינם בני אדם עימם הפיהרר יכול לשאת
ולתת''.
לצ'רצ'יל זה הספיק. ההוכחות לאישיותו הירודה של הס השתלבו אצלו במידע על
פשעי הנאצים. הוא הורה להתייחס אליו כפושע מלחמה רגיל, אשר הוא וכל שותפיו יוכרזו
מחוץ לחוק בתום המלחמה.
היטלר נפגע מאד מכל האירוע, כאילו פצצה פגעה בברגהוף. חברו הטוב, הנאמן
ביותר, נפשו התאומה, היה 'גמור'. הזעם והצער היו אמיתיים. בקרב חבר מרעיו אמר כי
הס הוא מטורף, אך מעל לכל בוגד, וכנראה נפל קורבן להשפעת הקליקה האסטרולוגית. הוא
מינה את ראש המטה של הס, מרטין בורמן, כממשיכו של הס לתפקיד השליטה על מנגנון
המפלגה, ובהמשך למזכירו האישי ואיש סודו עד סוף המלחמה. בורמן פשוט עיצב עצמו על
פי רצונו של היטלר. לפי אלברט ספיר, בורמן היה 'התולעת שכירסמה בתפוח'. הוא היה
גולם שפעל בלי לאות לעוצמה.
גבלס קרא את המכתבים שהשאיר הס והעיר: 'איזה מוקיון. הסבריו נובעים
מאוקולטיזם בסיסי. פרשה פתולוגית'. בהודעה לעיתונות הוסיף כי 'המקור להזיות והטרוף
שבגינן נקט את הצעד היו כאבים פיזיים מזה שנים אחדות, שבעטים נזקק למהפנטים
ואסטרולוגים. אפשר כי הס פותה על יד שותפיו האנגלים, אך כל דרך פעולתו מאשרת את
העובדה שסבל מהזיות'.
הדעות האנגלית והגרמנית היו אם כן זהות: מטרת הטיסה הייתה להסביר לחוגים
שוחרי השלום באנגליה את האינטרסים הזהים, מתוך 'אידיאה פיקס', שכנוע עצמי עדי כדי
קיבעון לגבי סיכויי ההצלחה. למרות זאת התפתחה חרושת שמועות ענפה בעקבות הטיסה,
שממשיכה עד היום.
·
פסיכוזה
הס הועבר ממקום מאסר למשנהו, עד שנקבע מקומו הסופי בכלא בטירה בוויילש. הוא
היה מבודד, אך זכה לתנאים של גנרל בשבי. הוטל מעקב פסיכולוגי צמוד עליו, ועל פיהם
נכתבו ניתוחים של אישיותו בידי מומחים אחדים. להלן ציטטות אחדות מהן, המופיעות
בספרו של פאדפילד 'הס, שליח הפיהרר':
'הטלתי ספק ביציבותו הנפשית, ונוצר אצלי רושם כי הוא נשלט ברמה מסוימת על
ידי מידה של שכנוע. להמחשה, כאישה שיחה הקלה הופכת לרצינית והוא נדרש להביע דעתו,
לפתע משתנה מבטו, ועינו מתקבעות במבט מוזר ומרוחק, והוא זהיר מאד בתשובותיו. הוא
חריף, ממולח, ומרוכז בעצמו, רגשני, וקשה לתימרון...'
'מאופי הדמות שעיצב בה את עצמו, המבליטה אכזריות, חייתיות, מרמה, יהירות
וקנאות, נראה כי הוא איבד את נפשו והתמסר מרצון להיות כחפץ בידיה של אישיות חזקה
ומושכת יותר...הוא איבד את חינו אצל הממונים עליו וכדי לשקם עצמו רקם בערמומיות את
הרעיון להופיע כשליח שלום, שפעולתו תוצדק כאן ובגרמניה'.
'אינו שנון או שקרן, אחד האנשים הפשוטים ביותר שניתן למצוא. שחצן מאד,
ושופע דברי חלקות בקשר לטיסתו, אשר השיחה אודותיה מילאה אותו מצב רוח טוב. אובססיבי
ככל שיהיה בקשר למשימתו, הוא עדיין מסוגל לראות נכוחה את המציאות. שיכלו בתולי כשל
רובספייר, והוא מסוגל להיות מסוכן כאידיאליסט כמותו, אם כי נעדר מספיק אישיות
ובהירות צחות לשון כדי לממש זאת'.
'אדיב במנהגיו, חיוך כובש, צוחק בקלות. מראהו נפגם מעט בשל שן עליונה
בולטת. בולטות במיוחד עיניו העמוקות והעזות תחת גבות עבותים, המעידות כי התנסה בהיפנוזה
וסוגסטיה'.
בכילאו, לאחר שהבין כי שליחותו הוחמצה, החל הס לחשוש להרעלת מזונו, וביקש
באופן קבוע לבדוק זאת. חששות אלה הלכו וגברו. הוא חשד שמתכננים לרצוח אותו. אלה
היו ביטויים לעליות והמורדות באופיו העצבני והבלתי יציב, אשר התעצמו בשל תחושת
הכישלון, התסכול העצום והמבוכה הרבה. טענה נוספת שלו הייתה שמנסים לדחוף אותו לאי
שפיות או התאבדות באמצעות מניעת שינה, על ידי השמעת רעשים מרעשים שונים. אבחנת
הרופאים הייתה כי הוא ללא ספק על הגבול בין אי יציבות נפשית לאי-שפיות. יתכן כי
קיבל 'סם אמת', אך השפעת הסם הייתה חולפת, ואילו קווי האופי שלו נותרו בעינם.
התנהגותו הפכה מוזרה ויוצאת דופן עוד יותר. הוא חשד שאיש הביון האנגלי
יתגנב לחדרו בלילה ויחתוך את ורידיו כך שיראה כאילו הוא התאבד. הוא החליף צלחות
אוכל באופן קבוע, על ידי כך שהיה חוטף אותן מהיושבים לצידו. מצבי רוחו התנדנדו,
כמו שתיאר מאוחר יותר כהשפעת סמים, מעליצות לדיכאון, והוא לא עשה כל ניסיון להסוות
אותם. בסך הכול היה רחוק מאד מהדמות של קצין וג'נטלמן, שהיה אמור לגלם מול הקצינים
האנגלים שהקיפו אותו ואומנו במסורת זאת. הס נראה להם כאדם שבור, השמוט בריפיון בכיסאו,
מבלי שייתן תשומת לב ללבושו. קשה היה לדמיין אותו כמשנה לפיהרר. הוא נראה היה כדמות
פחותת ערך, סוג ב', ללא מאומה מהדרת הכבוד וההתנהגות של אדם חשוב. הם העריכו אותו
כבעל כישורי השתכרות מינימאליים כמעט בשוק האנגלי.
לאחר שסיפרו לו על הטבעת ה'ביסמארק', יצא האוויר ממפרשיו. הוא ישב ממוטט בכיסאו,
נראה כאילו כמש וקמל, עם גבות מדובללות, עיני חיה עמוקות ועצובות, והבעת סבל וייסורים
בפניו. כאשר שקע הס בדיכאון עמוק יותר הגיע פסיכיאטר במקום הרופא הרגיל. הפסיכיאטר
לא יכול היה לעשות מאומה כדי לשחרר את הס מתחושת הכישלון, ולא מחשדותיו כלפי
הסובבים אותו. הוא היה מר נפש סר וזעף, מסרב לדבר, ונראה בדיכאון העמוק ביותר.
כשהלך, התנענע כאילו הוא מוטרד ביותר ומילמל: 'איני יכול לשאת זאת יותר'. בסופו של
דבר ערך ניסיון התאבדות כושל, שהסתיים בשבירת רגל לאחר שקפץ ממרומי מדרגות הקומה השנייה.
במהלך חורף 1941/2, כאשר הס החלים מהפגיעה ברגלו כתוצאה מניסיון ההתאבדות,
מצבו הנפשי הדרדר באופן חמור. הוא התלונן על כאבי ראש, עיניים ובטן, ונצפה כשהוא
הוזה, מנופף בידיו ולוחש לקירות הריקים, כאילו משהו מהדהד בראשו. גם הפרנויה של
מההרעלה התגברה. ב4/12/1941 הוא הודיע כי הוא מאבד את זכרונו. היה זה שלושה ימים
לפני המתקפה היפנית על פרל הארבור, אשר הביאה לצרוף ארצות הברית למלחמה. תקוותיו
של הס נמוגו. זה היה הדבר העיקרי אשר משימתו נועדה למנוע. מלחמה עולמית בקנה מידה
מלא, בה גרמניה לחוצה בין משאביהן העצומים ל ברית-המועצות וארצות-הברית.
להס היו תקופות של עליות וירידות במצבו הנפשי. היו תקופות שהיה נורמאלי ככל
שאפשר לצפות מאסיר בבידוד. כאשר נודע לו על ההידרדרות במצבה של גרמניה, ועל כך
שהוא עתיד להישפט כפושע מלחמה, תקפו אותו מצבי רוח קודרים. היו לו התקפי חימה בהם
צעק על עצמו, והתקפי שכחה חמורים בהם שכח מה קרה לפני חמש דקות. כאשר זכרונו חזר
אליו, היה נתקף מחדש בהתקפי זעם, הזיות פרנואידיות שבמרכזן עמדו 'מזימות יהודיות',
הזניח את הופעתו החיצונית וערך ניסיונות התאבדות כושלים.
במהלך 1944 הוא חלה שוב באמנזיה, וטען שאינו מסוגל יותר לזכור מאומה. הוא
הסכים לניסיון ריפוי באמצעות תרופה ניסיונית. יתכן האמנזיה שלו הייתה בתחילה
מבוימת בחלקה, תוצאה של כושר השכנוע העצמי העצום שלו, אך בסופו של דבר התגלתה
כממשית, כמנגנון של הגנה עצמית. השילוב בין היסטריה ואמנזיה הפך אצלו לטבע שני.
באוקטובר 1944 סעד צ'רצ'יל בקרמלין עם סטאלין. הוא סיפר שהס כעת 'מטורף
לחלוטין', וככל הנראה היו יחסיו עם היטלר בלתי נורמאליים. סטאלין לא האמין, והציע
להרים כוסית לחיי המודיעין הבריטי, אשר פיתה את הס להגיע לאנגליה.
·
אמנזיה
הס נשלח ל
הפסיכיאטרים היו מאוחדים בדעותיהם כי בסיס האמנזיה היו נטיותיו ההיסטריות,
שמקורן היה אולי בטראומות שחווה במלחמת העולם הראשונה ואולי קודם לכן, בילדותו ונעוריו.
הפסיכיאטר הידוע קלי, ערך להס מבחנים ותצפיות רבים שבסיכומם הסיק: 'מדובר באישיות
סכיזואידית במיוחד, בעלת מאפיינים היסטריים ואובססיביים. הוא ציין כי האמנזיה של
הס השתנתה באופן מעורר חשדות, וכנראה הס שכנע עצמו לאמנזיה לכל משך הזמן שהאמין
בנחיצותה. במסקנותיו החד משמעיות הוא קובע: 1.הס שפוי ואחראי. 2. הס הוא טיפוס
נוירוטי והיסטרי ביסודו. האמנזיה שלו נובעת מתערובת של אוטוסוגסטיה והיתחלות מודעת
של אישיות היסטרית.
במשפט
במשפט הואשם הס בארבע עבירות: 1. קשר נגד השלום והאנושות. 2. תכנון ופתיחה
במלחמה ותוקפנות. 3. פשעי מלחמה, כולל רצח וטיפול לקוי באוכלוסיה אזרחית. 4. פשעים
נגד האנושות, כולל רצח עם מכוון ושיטתי.
המסמך המרשיע ביותר, מבין הבודדים שנמצאו נגדו, הרוב הושמד, עסק בתביעתו
מהמפלגה לתמוך בגיוס חבריה לאס-אס. במסמך נכתב: 'יחידות האס-אס מתאימות יותר
למשימות במזרח אירופה הכבושה, בשל הכשרתן האינטנסיבית בשאלות גזע ולאום'.
במהלך המשפט הפגין הס שיוויון נפש, לא טרח להרכיב את אוזניות התרגום, קרא
ספרים, והתלחשש. למרות זאת ממכתביו לאשתו ניכרת התעניינות והבנה למתרחש. היה זה
פיצול אישיות חמור. שוויון הנפש שלו, שעורך הדין שלו תמך בו בתחילה כטקטיקה
משפטית, לא החזיק מעמד. התמוטטו נבעה מהיחשפותו לתהליכי המשפט והצטברות העדויות על
פשעי הנאצים. הוא נמלט לאמנזיה כדי להסתתר מהמציאות הנוראה.
העדויות על העינויים הזוועתיים, הסאדיזם ההמוני, עודות הכפייה תחת תנאים
שלא יאמנו, הורדת צלם האדם לדרגת 'מוזלמן' חסר רצון חיים, הניסיונות הרפואיים
הנוראיים באסירי מחנות הריכוז, ההרג ההמוני ביריות, שריפות, בגאז של משאיות נוסעות
ותאי גאזים שנבנו לכך במיוחד ופעלו באופן תעשייתי – תיאורים כאלה יום לאחר יום,
שבוע לאחר שבוע, גרמו להצטברות אימה, שגרמה לאובדן תחושה אף אצל בעלי העצבים
החזקים ביותר.
אצל אדם רגיש כהס, שנחשב בעיני עמיתיו כ'רך', ואשר ידע ברובד אחד של
אישיותו כי אלילו הפיהרר אחראי, כמו גם הוא עצמו, שכן היה זה חלק בלתי נמנע
מ'תפישת העולם', קל לדמיין את הבריחה אל הבלתי מציאותי. כאשר הקרינו באולם סרט דוקומנטארי
על מחנות ההשמדה הנוראים התעוררה התעניינותו במפתיע. הוא צפה במסך בעיניים שקועות
ונראה כשד מתועב. הוא אמר: 'אני לא מאמין'. מאוחר יותר הוא נשמע ממלמל בתאו: 'איני
מבין זאת'.
גרינג היה הראשון שנשא את נאום הנאשם בסיכום שלב העדויות: 'העם הגרמני שם
את מבטחו בפיהרר, ותחת השלטון האוטוריטארי לא הייתה לי כל שליטה באירועים...'
הס דיבר אחריו: הוא כפר בקבילות בית המשפט והעדויות שהוצגו בו. חלק
מהנאשמים, שהתבטאו נגד הפיהרר, הוגדרו על ידו כמוזרים' וחסרי בושה, שהפלילו את עמם
ומנהיגם.
בית המשפט בהרשעתו, לא מצא קשר מספיק בין הפקודות המתועבות לתוצאותיהן
בשטח. נחרץ משפטו כי השתתף במלואו ומרצונו בכל התוקפנות הגרמנית שהובילה למלחמה,
אך למרות שהייתה הוכחה כי משרדי ממשלה שברשותו השתתפו בהפצת פקודות הקשורות לביצוע
פשעי מלחמה, הטריבונל לא יכול היה למצוא מספיק עדויות שקשרו אותו במידה מספקת
לפשעים שבוצעו, כך שימצאו אשם בפשעי נגד האנושות ופשעי מלחמה.
הס נשלח למאסר עולם בכלא שפנדאו בברלין. בכלא הרבה הס להעסיק את עצמו
בתוכנית החלל האמריקנית, שבכירי מדעניה גויסו מקרב מפתחי הנשק הרקטי של הנאצים. על
קיר חדרו הייתה תלויה מפה ענקית של פני הירח, והוא הפך למומחה חובב בחקר החלל. עיסוק
נוסף שאליו נמלט היה הפנטסיה שמעצמות המערב ישחררו אותו כדי להנהיג גרמניה חדשה
שתפעל נגד 'הבולשביזציה' של אירופה וכנגד 'מסך הברזל'. הפנטסיה הייתה כה ממשית
עבורו, שהוא הכין רשימת שרים ומשימות עבור העם, נאום לרייכסטאג וכדומה.
נאמן לתפקידו כסגן הפיהרר, נותר הס איתן בהתייחסותו לכל מה שהתפרש ממשפטי
בנו הבוגר החל לפרסם עצומות אינספור למען שחרורו, שלא זכו לתשובה חיובית,
בפרט מצד הרוסים. הס הפך ל'חייל רגלי' במשחק השחמט של המלחמה הקרה, חלק מהסטאטוס
קוו שלפיו החזיקו ארבע המעצמות יחד בברלין, וניהלו יחד, כל אחת בתורה, את כלא
שפנדאו, בו הפך לאסיר בודד, וכך כמעט לסמל של גרמניה וברלין המחולקות.
הוא נפטר ב-1987 בגיל 93, לאחר שנים רבות של בריאות מידרדרת. נסיבות מותו, ככל
הנראה בסימן התאבדות שסוף סוף הצליחה, הפכו לאירוע פוליטי במדורת ההבלים של
התקשורת. חקירה אינטנסיבית לגבי החשש שנרצח לא העלתה דבר. הדטנט המתעורר בין
המעצמות הפך לרגע לרקע בלבד לטיסתו ההיסטורית, אשר קפאה בזמן. הסערה הציבורית שהתעוררה
בעקבות מותו תרמה לתסיסה הכללית בגרמניה, שהביאה בסופו של דבר לנפילת חומת ברלין, שלוש
שנים אחר כך.
הס, בעל האישיות המפוצלת, נעשה עוד בחייו לאחד הסמלים לפיצול הגיאוגרפי של
גרמניה, שנגרם במידה רבה בשל מעשיו. קשר נסיבתי זה הפך לחידה שלא פוצחה. הדימיון
האנושי לא הצליח עדיין בימיו לאחד את הנאציזם עם חומר מסוים, וזה נותר כתופעה מפוצלת
ביקום.
ה'פיצול', מושג מרכזי במדע, הפך לנושא המרכזי במאמץ לפיתרון החידה, ולא
הפשע. 'הפיצול' הפך לפצצת זמן פסיכולוגית, שמנעה מהציבור העולמי מלהוקיע כראוי את
פשעי הנאצים. הדבר דמה להתבוננות בזכוכית מגדלת חזקה מידי על זירת עדויות לפשע, או
להקלה בעונש על פשע בטענת חוסר שפיות זמני, וכדומה.
המושג המרכזי המעניין את גאסטון באשלרד בפילוסופית המדע הוא ה'פיצול'.
לטענתו, יש ארבע התפצלויות משנה: שינוי, מכשול, פרופיל ופעולה. יחד הם מתארים את
התפתחות המדע והמחשבה.
לאחר מותו, ניאו-נאצים רבים מגרמניה ויתר אירופה נאספו במקום קבורתו למצעד זיכרון.
ההפגנות נערכות מידי שנה ומספר המשתתפים בהן עלה ל-7000 ב-2004. אלה הן בין
ההפגנות הנאציות הגדולות ביותר בגרמניה מאז 1945. הוא הפך להיות אחד מסמליה
הבולטים של התנועה הניאו נאצית. עקשנותו וטמטומו 'החביב', הביאו לכך שהוא חי בזיכרונם
של ניאו נאצים רבים כתחליף להיטלר.
לפופולאריות של תופעת הס תרמו ספרים רבים שנכתבו על הטיסה לאנגליה ומניעיה,
בעיקר על בסיס האפשרות שנעשתה בתיאום ישיר עם המודיעין הבריטי. כל אלה מעידים על
חשיבותה הרבה עד היום, כמתמצתת את המלחמה. היא מסמלת את האדם שיצא משיווי משקלו:
הוא נחפז להמריא, מצא את תכלית קיומו במעוף הנישא, הישלה את הצופים בו, אך לא היה
מוכן כראוי לנחיתה על קרקע המציאות והתרסק.
את קורותיו של הס אפשר להמשיל לסיפור המיתולוגי על פתיאון, בנו הבלתי חוקי
של אפולו אל השמש:
פתיאון הגיע יום אחד ממרחקים לארמונו של אביו וביקש ממנו הוכחה לאבהותו.
הוא דרש שאפולו ייתן לו ליום אחד את מרכבת השמש הלוהטת, הנושאת את השמש מזריחה עד
שקיעה במעלה השמיים. לאחר הפצרות רבות הסכים אפולו. פתיאון קיבל את הזכות לרכב
לבדו. רגעי ההתחלה בשחר, כשהמרכבה נסקה, היו נהדרים, ופתיאון חש כאדוני השמים. אך
בהגיעם למרום השמיים נתקף פתיאון פחד גבהים ואיבד את השליטה. הסוסים חשו כי אדונם
איבד את כוחו, והוא חסר ביטחון וניסיון, והם רצו אל מחוץ למסלול, כשהמרכבה מטלטלת
מצד לצד. פתיאון שמט את המושכות ונפל לקרקעית המרכבה. הסוסים נסו בבהלה לראש
השמיים, ומשם צללו היישר לאדמה והעלו אותה באש. שניות ספורות לפני התנגשות השמש
באדמה, אחז זיאוס בברק, הטילו במרכבה, והציל כך את העולם מהרס מוחלט.
