שואה ותעופה - ארתור גרייזר וקסדת הפלדה

במלחמת-העולם הראשונה היה טייס וקצין בחיל האוויר הגרמני. ב-1914 הצטרף לצי, אך ב-1917 עבר לחיל האוויר. את הקריירה התעופתית התחיל כתצפיתן, בדומה להרמן גרינג, וכטייס ימי. הוא הגיע לדרגת מפקד טייסת מטוסים בצי הגרמני.

גרייזר שירת בלהק של הרמן גרינג בשלבי המלחמה האחרונים, כאשר 'הקירקס המעופף' ריכז את שרידי הטייסות שעדיין נותרו כשירות לפעולה, לצורך פעילות מרוכזת בחזית המערבית.

הוא זכה לצלב הברזל דרגה ראשונה ושניה, עיטור הפצועים ואותות כבוד נוספים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פוצלה גרמניה לשתיים. במסגרת ההסדר הגיאוגרפי החדש הפריד כל מערב פולין בין שני חלקי גרמניה.

פולין הייתה מדינה שהוקמה כתוצאה מהמלחמה, והחלוקה הגיאוגרפית החדשה הפכה את גרייזר גזעני במיוחד כלפי פולנים.

הוא ניסה, לאחר שחרורו מהצבא, בלי הצלחה, לעסוק במסחר.

מ-1919 עד 1921 השתייך לאחת מיחידות הפרייקורפס, שהיו מיליציות החיילים המשוחררים שממשלת ויימאר החזיקה, ונלחם בארצות הבלטיות נגד החדירה הסובייטית.

בתחילת שנות ה-1920 גר בעיר הנמל דאנציג, כאחד מראשי מיליצית 'קסדת הפלדה' הימנית קיצונית. דאנציג הייתה עיר בשלטון משותף פולני-גרמני, בתוך מערב פולין.

לגרמנים היה רוב אתני בעיר, ולכן שאפו להפוך אותה לגרמנית. לו היו זוכים בכך, היה הדבר מחזק גם את תקוותיהם לאיחוד מחודש בין שני חלקי גרמניה. הפולנים היו זקוקים למוצא לים, ולכן לא יכלו לוותר על העיר.

גרייזר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1928, ולאס.אס. ב-1931.

הוא זכה ליוקרה מפלגתית רבה, כראש העיר חם המזג של דאנציג בין השנים 1935-1939.

במישרה זאת היה האחראי באופן ישיר למתחים המסלימים עם הרפובליקה הפולנית, שהיו העילה המרכזית והרישמית לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

פולמוס דאנציג יצר כותרות בתיקשורת, והפך את השאלה הגיאוגרפית לשאלה קיומית. היה זה כאילו שאלת דאנציג והפוליטיקה הם ישות אחת. העלילה הפוליטית נשזרה באופן מלא בהתנהלות חייהם של הנפשות הפועלות. המונחים הגיאוגרפיים הקשורים: מובלעת, מסדרון, נמל, הפרדה, וכדומה, הפכו בלהט הויכוח לאיברים אורגאניים. למרות השימושיות של ההסדר, הייתה בו חוסר שלמות צורנית. היו אלה גבולות בלתי הרמוניים על רקע צורת דמות האנוש הכורעת של הים הבלטי, גוף המים ונתיב הסחר העיקרי באיזור.

אם לא היה גרייזר הנאצי מספר אחד בדאנציג יתכן ולא הייתה פורצת מלחמת העולם השנייה. לו הייתה שם דמות בעלת שעור קומה קטן יותר, אין ספק שהיטלר היה חושב פעמיים לפני שהיה פותח במערכה נגד פולין. אך זרמו אליו חדשות שוטפות אודות הטייס המתלהם, שהצליח ללכד חלקים גדולים מהאוכלוסייה תחת מנהיגותו, וגרם לתסיסה פוליטית בלתי פוסקת. העניינים דרשו טיפול תמידי. הייתה תחושת חובה להתאחד עימו, והסיכויים לניצחון נראו גדולים הרבה יותר.

בלשון ציורית ניתן לומר שסיפור דאנציג הוא מקרה בו המים התאדו והפכו לאוויר.

פעילותו כנאצי מספר אחד בדאנציג, הפכה את גרייזר לאחד הצירים המרכזיים שעליהם הסתובב הרייך. בכך דמה מאד להיידריך, שגם השפעתו הייתה רבה הרבה יותר מאשר מעמדו הרישמי.

בתום כיבוש פולין, באוקטובר 1939, סופחה מערב פולין לגרמניה הנאצית, וחולקה לשתי נפות. גרייזר מונה לראש מינהל המפלגה ולמושל מטעם הרייך בחבל הדרומי, שבליבו העיר לודז', ושנקרא נפת וורטלנד. הנפה הצפונית עם העיר דאנציג נמסרה על ידי היטלר למושל אחר, שהפך ליריבו הפוליטי המר של גרייזר.

שלא כמושלי החבלים האחרים בפולין הכבושה ידע גרייזר לקבל את תמיכתם של המושכים בחוטים בלשכת הקנצלר בברלין. בשנת 1942 הועלה לדרגת גנרל באס.אס.. יתכן שסומן גם כיורשו של היידריך לאחר שזה חוסל.

כטייס קרב לשעבר נהנה גרייזר מקשרים מצוינים עם האליטה המפלגתית, והילה בקרב הדרגים הנמוכים יותר. הוא היה הבולט והמשפיע מבין כול העשרות הרבות של מושלי הנפות, שהיו ברובם דמויות פלבאיות ואף מגוחכות. הוא היה שיך לאליטה הצבאית עם גרינג, הס והיידריך. מבחינתו, הדרך הקצרה ביותר לצמרת עברה באמצעות קואליציה עימם.

כגזען קיצוני, הוא יישם בהתלהבות תוכנית 'טיהור אתני' שנועדה לסלק מהנפה שלו את כל הפולנים, ולישב בו גרמנים.

מדיניותו האנטי-פולנית יושמה בתחומים שונים, כגון בהחרמת רכוש, בהגבלות בתחום החינוך והתרבות, בגירמון יתומים פולנים ובמסע נגד הדת הקתולית וכמריה.

אך הצד החמור היה גירושי הפולנים והיהודים מהנפה. גרושים המוניים והוצאות המוניות להורג היו לנורמה. סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בכ-600,000 גרמנים אתניים.

העיר פוזנן, בירת החבל ההיסטורית, הייתה לדוגמא ומופת לעיר ש'גורמנה'. באוגוסט 1943 אירח בה גרייזר את הועידה הארצית של ראשי המחוזות והנאצים הבכירים.

גרייזר הנלהב ובעל התרבות הארגונית הצבאית, הפך את הנפה בה שלט לדוגמא לנאציפיקציה ליתר האזורים ברחבי אירופה שנכבשו על ידי הנאצים. הנאציפיקציה, ובהמשך גטו לודז' והשמדת היהודים, היו ראשונים מסוגם בשטחי פולין הכבושה. הם הפכו למציאות ולמודל לדפוס הפעולה בכל מזרח אירופה. אין שיעור למשמעות הדבר ביחס לגורל היהודים. זה היה המודל שעל פיו בוצע הפיתרון הסופי.

בלודז', העיר הגדולה בחבל והשנייה בגודלה בפולין, פעל הגטו הגדול ביותר בפולין. תושביו הצדיקו את קיומם בעיני השלטון הנאצי בזכות התעשייה הענפה שעבדו בה, שתרמה למאמץ המלחמתי הגרמני.

למרות זאת גרייזר סירב להיענות לפניות לשפר את מנות המזון של היהודים בגטו, ועמדתו האנטי-יהודית הקיצונית הדריכה את הפקידים הכפופים לו ברוח זו.

גרייזר היה מודע ופעיל בהחלת השואה. עוד ב-1940 הוא קרא תיגר על גרינג בנוגע למאמצים לדכא את גירושם של יהודי לודז'.

בתחום שלטונו הוקם מתקן ההשמדה הראשון. במתקן נערכו ניסיונות רבים עד שהפך ליעיל. מאוחר יותר יושמו הלקחים מתפעולו בכל מתקני ההשמדה.

הפעלתו הראשונה של המתקן הייתה לאחר שבספטמבר 1941 הודיע הימלר לגרייזר כי הוא שולח אליו 60,000 יהודים מצ'כוסלובקיה. היה זה משלוח ראשון מיני רבים.

גרייזר הורה לטפל בצפיפות היתר. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן ניסיוני ליד העיר חלמנו, כ-56 קמ' מלודז'. השיטה שוכללה, וחלמנו הפך לבית חרושת למוות, ואב הטיפוס של כל מתקני ההשמדה.

במהלך המלחמה נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, כ 98%- מתוכם יהודים.

גרייזר שיבח את אנשי היחידה הנאצית שהפעילו את המתקן. במכתב להימלר אחרי מבצע ההשמדה, הוא הציע לנקוט באותה שיטה גם לגבי פולנים הנגועים בשחפת והמסכנים את בריאותם של הגרמנים.

ב6 לאוקטובר 1943 אירח גרייזר בעיר פוזנן כנס לאומי של בכירי האס.אס.. בכנס זה נאם הימלר בהתלהבות על השמדת היהודים בכל רחבי הרייך, באופן שלא השאיר מקום לאי הבנות.

יוזף גבלס לא אהד את גרייזר, וכתב ביומנו כי הוא מהווה 'חרפה אמיתית למפלגה הנאצית'.

גרייזר היה בסוף המלחמה קורבן לאינטריגות בין ראשי המשטר בברלין, וקיבל פקודות סותרות בנוגע להגנת החבל מהסובייטים המתקרבים. כתוצאה מכך הוא נשלח לבווריה.

ב 1945 הוא נתפס בידי האמריקנים בהרי האלפים והוסגר לפולין.

בחודשים יוני-יולי 1946 נשפט בפני טריבונל לאומי פולני על פשעי מלחמה. הוא טען כי הוא ביצע פקודות, אך העדויות הרבות נגדו הבהירו את אופיו ומניעיו. הוא הורשע בהשמדת עם וסעיפים נוספים.

הוא נידון למוות ונתלה לפני חזית הבית בעיר פוזנן, שהיה מושבו בהיותו מושל. להוצאה להורג הוא הובל בכלוב ברחבי העיר.

גרייזר הוא דוגמא מובהקת לעבריין נאצי, לאומן מיליטנטי מאזור הגבול. הוא פורטרט של מנהיג נאצי אשר פעל ללא רחם ומתוך שנאה.

מבט בתמונתו מראה דימיון מדהים לגרינג, שהוא תוצאה של טיפוח לא פחות מאשר דימיון טבעי. גרייזר הוא אם כן שיכפול של גרינג, על כל תכונותיו.

כמו גרינג, הוא היה בעל עיני כריש בהירות גדולות, עזות, מימיות וקרות, קלסר פנים שמנמן, אך תקיף וחד, ואהבה למדים צבאיים מהודרים.

הם היו דומים גם בקווי האופי: שאפתנות, קור רוח, אכזריות, תככנות, ויצר הסתכנות.

שניהם היו חמדנים, ואהבו חיי מותרות. מה שהציל אחדים מיהודי גטו לודז' הייתה רדיפת הבצע של גרייזר. הוא אהב לקבל שוחד ושלמונים, וצבר כך הון.

הרמן גרינג, רודולף הס, ארתור גרייזר וריינהארד היידריך היו הנאצים שהובילו את הפיתרון הסופי של השמדת יהודי אירופה. ארבעתם היו טייסים, ושלושת הראשונים גם שרתו באותה הטייסת.

תמוהה היא העובדה שהקשר הביוגראפי ביניהם אינו מוזכר בחקר השואה. החיבור ביניהם הוא מדהים מבחינת השלכותיו ההיסטוריות.

חוסר תיעודם הוא סוג של לובוטומיה, שיצרה דורות של אנשים שאינם מבינים את שורשי השואה לאשורם.

· פרייקורפס – הגדודים החופשיים

את ראשית דרכו הפוליטית החל גרייזר כחייל בפרייקורפס ['הגדודים החופשיים'].

ראשיתם של הפרייקורפס הוא בהתרשמות לרעה של ממשלת גרמניה מביצועיה של יחידת צבא סדיר שנשלחה לדכא מרידה שמאלנית בברלין בסוף שנת 1918. אירוע זה הוביל למחשבה כי צריכה להיות דרך אחרת להתמודד עם המרידות השמאליות, באמצעות יחידות מתנדבים. יחידות אלו יוקמו ממשוחררי צבא, ויהיו תחת פיקוד קצינים מהימנים. הן יהיו תחת פיקוח הממשלה, ויקבלו אספקה ותשלום דרך הצבא הרגיל. כך תימנע ממשלת גרמניה הסוציאליסטית מהסטיגמה כי היא שהורתה לירות על מפגינים ומורדים, והצבא הסדיר ישתחרר לאימונים.

עד מהרה נשלחו יחידות אלה לרחבי גרמניה על מנת לדכא מרידות שמאל בערים השונות. הן דיכאו באלימות את רפובליקת הפועלים במינכן, באמצעות הריגת מאות מאנשי השמאל, ואת מרידת ארגון הספרטקיסטים הקומוניסטי בברלין, תוך רציחת רוזה לוקסמבורג.

לנוכח התקדמות הצבא האדום במדינות הבלטיות ב-1919, נשלחו אנשי הפרייקורפס, וארתור גרייזר ביניהם, לעצור אותו, וכבשו את העיר ריגה. בשלב זה הן הפכו לאיום על הסדר הבי''ל, והופעל לחץ כל ידי המעצמות להביא לנסיגתם.

אחת החטיבות שם הייתה הראשונה שהשתמשה בסמל צלב הקרס על קסדותיה וכלי הרכב שלה.

פעולות נוספות של הפרייקורפס כללו הגנה על פרוסיה המזרחית מפני הפולנים, ומבצעי חבלה נגד הצרפתים והבלגים שהחזיקו כוחות צבא בחבל הרוהר בשנת 1923.

בשיאו מנו הפרייקורפס כמיליון 'חיילים'. זאת לעומת גודלו של הצבא, שהוגבל ל-100,000 חיילים.

ההסכמה בחוזה ורסאיי להגביל את גודלו של הצבא, כללה בתוכה במשתמע גם את פירוק הפרייקורפס. בתחילת 1920 הוצאו פקודות לפירוקן. אנשי היחידות לא קיבלו את הגזירה, ועלו על ברלין, על מנת להשליט בגרמניה משטר ימני קיצוני. התנגדות כללית לצעד זה הביאה לסופו של הפוטש, והפרייקורפס סיימו את ימיהם.

אך לא היה זה סופם של ארגוני המיליציה בגרמניה של רפובליקת ויימאר. יוצאי הצבא הממורמרים הרבים המשיכו ליצור ארגוני לוחמים של חברים לנשק. הארגונים השתייכו בעיקר לימין הפוליטי. הם נוהלו לרוב על ידי מפלגות פוליטיות, במטרה לעזור בגיוס חברים, הטלת משמעת, אבטחת אסיפות פוליטיות, שיבוש אסיפות של יריבים, והכנה לתפישת השלטון.

כיוון שגם לשמאל היו מיליציות, התעמתו יחידות ימניות ושמאליות כל העת זאת מול זאת, מה שגרר הסלמה באלימות הפוליטית. מידי שנה הביאה האלימות הפוליטית לעשרות הרוגים ואלפי פצועים מקרב חבריהן.

מיליציות הימין ארגנו פוטשים נוספים נגד השלטון הסוציאליסטי, והמפורסם ביניהם הוא הפוטש במרתף הבירה בשנת 1923, שבוצע על ידי האס.אה., המיליציה של המפלגה הנאצית, יחד עם מיליציות ימניות נוספות.

בין הבולטים בארגונים הימניים היו 'הרייכסווהר השחור' שלחם בחזית המזרח, והגן מפני הפולנים עד שנת 1923, תוך שהוא משליט משטר אימים באזור פרוסיה המזרחית, ו'קסדת הפלדה' – 'שטאהלהלם', שארתור גרייזר היה בין מקימי השלוחה שלו בדאנציג בשנת 1924.

'קסדת הפלדה', ובשמה המלא 'קסדת הפלדה – האגודה של חיילי החזית', נוסדה עוד בסוף 1918, אך עיקר צמיחתה לאחר שהפרייקורפס פורקו. הארגון מנה בשיאו, בשנת 1930, כ-500,000 חברים, וכלל שירות תעסוקה למובטלים, ותוכנית דיור. היה זה ארגון המיליציה הגדול ביותר בגרמניה.

בשנת 1934 השתלב הארגון באס-אה הנאצי.

מיליצית האס-אה עברה אימונים צבאיים מרובים ואורגנה על פי דרגות צבאיות. היא הפכה למיליציה החזקה ביותר, ושימשה בתפקיד מפתח בעלייתו של היטלר לשלטון. כיוון שהיוותה איום משמאל לשלטונו הדיקטטורי של היטלר, חוסלו ראשיה ב'ליל הסכינים הארוכות', והיא נעלמה בהדרגה מהנוף הפוליטי. מטלתה הבולטת האחרונה הייתה פרעות 'ליל הבדולח'.

באס-אה היו אלפי בריונים ומובטלים, שלא שניתנה להם דרך אחרת להשתלב בחברה הגרמנית. הם עודדו אלימות, פיזרו אסיפות והגבירו את חוסר הביטחון בקרב הציבור. הם רקחו את העסקה עם השטן, במסווה של המשך ההתקוממות העממית נגד חוזה ורסאיי.

תת התרבות הפוליטית של המיליציות הנאצית יצרה בקרב הציבור הצעיר בגרמניה תחושה של אנרכיזם. היא חילחלה אל הנוער. כל חבורת רחוב חיקתה את הדעות הפוליטיות ודפוסי ההתנהגות הקיצוניים, שלא כללו התחשבות במי שנחשב כאינו שייך.

כושר ההתפשטות המהיר של דפוסי התנהגות אלימה בקרב הנוער הומחש פעמים רבות בניסויים חברתיים.

באחד מהם, כדי להמחיש לילדים את חוסר הסובלנות בתקופת הנאצים, קיבלו תלמידים הוראה לשחק תפקידים של גרמנים ויהודים.

מי ששיחקו את היהודים, אולצו לעמוד ליד הקיר בזמן שאלה ששיחקו את הגרמנים עברו במסדרון. התלמידים 'היהודים' אולצו גם לאכול אחרונים בארוחת הצהריים ולאסוף את האשפה שכל האחרים השאירו.

התרגיל יצא מכלל שליטה, כשהתלמידים 'הגרמנים' ירקו על התלמידים 'היהודים' או היכו אותם, דחפו אותם במדרגות והתנהגו בגסות

כיום, יותר מ-60 שנה לאחר מפלת הנאצים, יש רגעים רבים המזכירים את הזמנים האיומים ההם.

הניאו-נאציזם מופיע בגרסות שונות ברוב מדינות המערב. מאות אלפי אנשים, המאמינים בעליונותו של הגזע הלבן על פני כל יתר בני האדם וקוראים לחידוש תורת הצורר מגרמניה, מארגנים עצרות והפגנות המוניות, תוקפים כל מי ששונה מהם ברכבות או ברחובות חשוכים, מצדיעים במועל יד, ואפילו משתלבים בפוליטיקה.

גרמניה הפכה לאחת המדינות הנלחמות בתופעה בצורה הבוטה ביותר, אולם גם לאחד ממוקדי הכוח החדשים שלה.

חלק משמעותי באידיאולוגיה הניאו-נאצית הוא טיפוח הכוחניות והאלימות, משני סוגים עיקריים: האחד הוא פגיעה באזרחים והשפלתם, והשני הוא ריסוס כתובות נאצה והשחתה וחילול אתרים קדושים ורכוש ציבורי ופרטי. חלק גדול מהמעשים נעשים על ידי קטינים.

מי שרוצה להבין את צמיחת הנאציזם, צריך לדמיין כנופיות רבות של צעירים חסונים, שחבריהן מתהדרים בחזות אגרסיבית. הם שותים לשוכרה, מסתובבים ברחבי העיר, הורסים רכוש ומסתבכים בקטטות עם מיעוטים.

חומרי התרבות של צעירים אלה נפוצים גם בישראל. מעיון בהם עולים המאפיינים של תת תרבות הנוער הימנית קיצונית. בתרבות זאת יש חשיבות רבה למוסיקת רוק כבד מטאלי. האידיאולוגיה של להקות ההבי מטאל מקבילה בחלקה לזאת של תנועות ניאו-נאציות ברחבי העולם.

שירי הבי מטאל גזעניים ולאומניים קוראים למהפכת הכוח הלבן, ומצדיעים לנאציונאליזם. על עטיפות התקליטים מופיעים לעיתים תכופות ציורים דמוניים, אלימים וגזעניים.

להקות המטאל מתמקדות בצד האפל של החיים, כולל שירים בנושאי אחרית הימים. נפוץ במיוחד בשיריהן נושא השטן.

בדרך זאת נוצרת העצמה של השלילי על חשבון החיובי, והפשטת המציאות ללבן ושחור, המתאימה יותר לעולם הפנטזיה.

אחד המקורות לפופולאריות הרבה של להקות ההבי מטאל בקרב הנוער הצפון אירופאי הוא הפגאניזם המודרני, המציע אלטרנטיבה לדת הממוסדת. בפגאניזם זה האל הראשי הוא אודין, שמוצאו מהאל היווני הקדום הרמס.

הרמס היה אהוד מאוד על היוונים. הוא היה מעורה בענייניהם של בני האדם, והוא זה שלימד אותם לשקול, לספור, למדוד ולכתוב.

הרמס מתואר במיתולוגיה כנועל סנדלים בעלי כנפיים, אשר הביאו אותו במהירות ממקום למקום, חובש כובע בעל כנף, ומחזיק במטה קסמים שעליו שני נחשים מתפתלים.

האל מרקורי היה המקביל הרומאי להרמס. מרקורי היה אל פופולארי ביותר בקרב העמים שנכבשו על ידי האימפריה הרומית. הגרמאנים הקבילו אותו לוודן – אודין, שהפך לאלוהות הבכירה שלהם. יום רביעי, וודנסדיי, נקרא על שמו.

גם דמותו של אודין מורכבת ובעלת תפקידים רבים: הוא אל החוכמה, המלחמה והקרבות, קסם הרונות והשירה. בנוסף קשור אודין קשר הדוק עם נושא המוות.

אודין ידוע גם בדעתו ההפכפכה. שמו ניתן לתרגום כ'מטורף, תזזיתי, זועם ואלים', יחד עם 'שכל ובינה'. יחד הם יוצרים את שיגעון הקרב. הלוחמים הגרמנים הקדומים הביאו את עצמם למצב של השתוללות לפני הקרב, באמצעות טקסים וסמי הזיה. מצב פסיכולוגי זה, משולב בעמעום תחושת הכאב, גרם להם להתעלם מפצעיהם ולהלחם ללא שריון.

במאה התשע-עשרה חלה התעוררות מחודשת של האמונה באלים נורדיים. אודין הפך דמות מרכזית בסאגת האופרות של ריכארד ואגנר, 'טבעת הניבלונגים'.

בימינו האוֹ‏דיניזם הינו דת מוכרת באיסלנד ודנמרק.

גילגוליו ההיסטוריים של הרמס שהפך לאודין, הולמים את מתכת הכספית ואת כוכב חמה, אשר להם נתן את שמו הרומאי. קסדת הפלדה על ראשי הנאצים הייתה שלו.

· שירת הכנפיים

על פי גסטון בשלארד, אם יש כנפיים לאדם, אלה אינם כנפי הרמס הקטנות, הצמודות לקסדה או לקרסוליים. הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק.

תודעה עם כנפיים מעידה למעשה על היעדר המעוף. הכנף אינה עושה את הציפור. יופיין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף מהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. ההפשטה המלאה היא שמובילה למעוף חסר התקלות, המצוי בחוויה הלילית הקבועה, חסרת הדימויים צורניים.

השרעף אינו חש חיבה פתאומית לציפור המעופפת או השוחה, או לראיית מגוון ציפורים גדול בשמיים או על המים. תנועת המעוף היא יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי.

הפשטת היופי מעיזה פנים מול כל הפולמוסים הפילוסופיים, כמו שההפשטה המתמטית פותרת את המשוואה עם כל הנעלמים. לו הייתה ניתנת תשומת לב רבה יותר לדימיון, בעיות פסיכולוגיות מדומות רבות היו נעלמות מאליהן. סוג ההפשטה שהדימיון הגשמי והדינאמי מביא הוא כה מלא חיים, שלמרות ריבוי הצורות והתנועות, הוא מאפשר לנו לחיות את תוכננו הנבחר פשוט באמצעות מעקב אחר תנועה נתונה בכל מאודנו.

אך בדיוק מאותן הסיבות, ההפשטה חומקת מהסתכלות ארוכה ומפורטת. המעורבות ברעיון היופי דורשת זיקה שונה מזאת שבאה מתוך יצירת מושגים.

אין כמעט אפשרות לצרף כנפי-ציפור לגוף האדם. הקשיים בהצגת המעוף האנושי מתבררים באמצעות התבוננות בדרכים הרבות בהן השתמש הדימיון הצורני להמחשת תנועת המעוף.

לבקש מצייר או פסל ליצור אשליית אי-גשמיות הוא כמו לערוך הימור. המגבלות המוטלות מכוח עבודתו עומדות בדרכו במידה כה רבה. ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן מעצבן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי הצורני של האדם המכונף יוצר רושם סטאטי.

המשורר האידי איציק מאנגר, שפעל בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה, כתב על ציפור התקווה המופשטת, הצנועה והאפרורית, אך העקשנית, שבנפש כל אדם.

על הדרך עץ עומד, צמרתו תשוח,

עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.

אל דרום ומערב ואולי מזרחה,

רק הרוח תלטף צמרתו ששחה

אל אמי אני אומר: "נא הקשיבי, אימא!

אף אני צפור אהיה וכנף ארימה.

אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,

אצייץ לו שיר עליז ואנחמהו".

אז אמי מוחה דמעה: "בן יקיר, הבן לי,

אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי."

"אל תבכי אמי, חבל על אור עיניך,

כך וכך אהיה צפור, ואפרוש כנפיים!"

סחה אימא ובוכה: ''איציק, אוצרי לי,

לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי.

ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף,

אויה לי ואללי, כה קשה החרף"

"גופיה חמה תלבש, אל נא תתפרחח,

או חלילה בין מתים תבוא להתארח."

כמה לי קשה עכשיו, איך כנף ארימה?

מה קלה היא הציפור, מה כבד לב אימא.

אז בעצב אחייך: "אימא, שאי עיניך.

לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים"

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,

עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.

· מסדרון דאנציג – עין הסערה

לאחר מלחמת העולם הראשונה, החליטו מעצמות ההסכמה להקים מחדש את פולין כמדינה עצמאית, לאחר שהייתה מחולקת בין האימפריות סביבה.

גרמניה המובסת מסרה חלקים רבים משטחה למדינה החדשה. היא נחצתה כתוצאה מכך לשתיים, ובנוסף נדרשה להעניק לפולין נמל ימי.

המסדרון הפולני שחצה את גרמניה לשתיים, היה רצועת שטח ברוחב של כארבעים ק"מ, שבצפונו נמצאה עיר הנמל דאנציג, שנבחרה להיות המוצא הפולני לים הבלטי.

הקמת פולין והמסדרון הפולני היו הביטוי הגאוגרפי המשמעותי ביותר של תבוסת הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. ברלין הפכה קרובה מאד לגבול החדש, שהיה במרחק של מעט יותר ממאה קילומטר בלבד.

הגבולות החדשים היו מקור מרכזי לתסיסה הלאומנית שהנאצים ליבו.

כיוון שדגלו בתקיפות צורנית, לא יכלו לסבול בפרט את הצרימה האסתטית וחוסר הטבעיות שהיווה מסדרון דאנציג.

היה זה מוקד גיאוגרפי, בו השתזרו כל המרכיבים של מרחב המחיה מבית מדרשו של קרל האושופר.

בשל העובדה שבעיר ובסביבותיה רוב מוחלט לגרמנים האתניים, הוחלט כי דאנציג תהיה בשליטה פולנית-גרמנית משותפת, ובמעמד בינלאומי מיוחד שנקרא 'עיר חופשית'.

שלוחה של המפלגה הנאצית הוקמה בעיר בשנת 1933. בבחירות שנערכו ב-1933 זכו הנאצים ל-50.3% מן הקולות. ארתור גרייזר הפך להיות ראש העיר, והכניס לתוקף חוקים כנגד היהודים וכנגד הפולנים.

עם זאת, לפני המלחמה מעולם לא הצליחו הנאצים של דאנציג לקבל את הרוב הדרוש על פי החלטת חבר הלאומים, שני שלישים, על מנת לשנות את חוקת העיר ולהביא לסיפוחה לגרמניה.

התפישה של רודולף הס כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם באמצעות ארגון מיוחד, נשאה פרי. תמיכת המיעוט הגרמני ואוהדי גרמניה ממוצא מקומי, הייתה הבסיס האיתן שעליו נשענו.

בעת המאמץ הפוליטי, ומאוחר יותר הכיבוש והסיפוח, ליבה הארגון להבות, גייס, שילהב, תמך והריע לפולשים, ושיתק את ההתנגדות המקומית. לאחר הסיפוח קצרו חבריו את הפירות בדמות קבלת הרכוש המוחרם של התושבים המקומיים שפונו ממנו.

בשנת 1939 הסלימו המתחים בין העיר החופשית לרפובליקה הפולנית. גרייזר היה האחראי הישיר לכך. ב-29 ליולי 1939, לאחר ששר החוץ הפולני איים בצעדי תגובה כלכליים בעקבות הטרדת משמר הגבול ואנשי המכס הפולנים, הוציא גרייזר כרוז, שנוסח בחוצפה וגסות רוח, לפיו משטרת דאנציג לא מכירה יותר בסמכותם, ודרש את נסיגתם המיידית.

פעולותיו של גרייזר במישור המקומי היו מתואמות עם מהלכיו של אדולף היטלר במישור הבינלאומי.

ב-1938, לאחר סיפוחה של אוסטריה, ולאחר הסכם מינכן אשר העניק לגרמניה את צ'כוסלובקיה, החל היטלר להעלות דרישות טריטוריאליות בפולין, כאשר העיקרית מביניהן הייתה מסירת דאנציג לידיהם. הדרישה הפכה יותר ויותר תקיפה, ולוותה במסע תעמולה לפיו מתעללים הפולנים בבני המיעוט הגרמני בפולין, שנועד להכשיר את לבבות הגרמנים למלחמה עם פולין.

במהלך תקופה זו הוזרמו אנשים חמושים ונשק מגרמניה אל העיר החופשית. ממשלת פולין הורתה לאנשיה למנוע את הברחת הנשק ולו אף בכוח. במהלך חודש אוגוסט 1939 הגיעו הדברים לידי משבר. היטלר הודיע כי פניו למלחמה. הסכם אי ההתערבות שלו עם ברית המועצות, איפשר את תוכניתו לכיבושה של פולין.

ב1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, כאשר העילה המיידית לכך הייתה התקפה מבוימת שארגן ריינהארד היידריך על תחנת רדיו גרמנית בגבול הפולני, במסגרתה התחפשו אנשי אס.אס. לפולנים, ושידרו מסר בפולנית לפיהם השתלטו על תחנת הרדיו, תוך שהם משאירים אחריהם גוויות של אסירים שנרצחו, כאילו אלה השתתפו במתקפה.

היטלר חשב שחולשתה הצבאית של פולין תגרום למערב לוותר על מלחמה חסרת סיכוי נגדו. הוא האמין, גם לאחר הכרזת האולטימאטום של אנגליה וצרפת נגד גרמניה, כי זה אולטימאטום מן השפה ולחוץ בלבד, ללא כוונות ממשיות.

הסופר האנגלי הרברט ג'ורג' ולס כתב את הספר 'צורת הדברים שיבואו', שיצא לאור בשנת 1933, והפך בשנת 1936 לסרט מדע בדיוני.

הספר מתאר באורח נבואי את מסדרון דאנציג, השאלה היהודית, והתפתחות התעופה, כגורמים הישירים להתלקחות מלחמת העולם.

הוא ראוי לכותרת 'שואה ותעופה'. העלילה הדימיונית כה דומה למציאות ההיסטורית, עד שכל שנותר כמעט לעשות הוא להחליף בין השמות והנתונים היבשים בלבד.

העלילה מתרחשת בעתיד, החל משנת 1936. הסופר חוזה תחילת מלחמה עולמית בשנת 1940. המלחמה נמשכת עשרות שנים, הרבה יותר מאשר מישהו מהניצולים זוכר את הסיבות לתחילתה. הפצצות אסטרטגיות הן כה מוצלחות, עד שהציביליזציה נמחית מעל פני האדמה. האנושות נופלת לעידן של חושך ברמת ימי הביניים, כולל המגיפות. בהדרגה מסתגלת האנושות לחיים בערים תת קרקעיות מבודדות, שבהן מתפתחת מחדש הטכנולוגיה, עד לרמה של שיגור חללית לירח.

להלן ציטוט של הקטע בספר המתאר את העילה הישירה לפרוץ המלחמה:

'המלחמה פרצה לבסוף בשנת 1940. הסיבה הישירה שהובילה לפרוץ הלוחמה באירופה הייתה נוסע מסחרי פולני-יהודי, שסבל ממערכת שיניים תותבות בלתי תואמת, במהלך עצירת הרכבת בעיר דאנציג המוקפת בפולין. מערכת השיניים נתקעה כך שהיה עליו לפתוח את פיו לרווחה ולהשתמש בשתי ידיו כדי לתקן את מיקומה, ומתוך רצון שלא לפגוע בעמיתיו הנוסעים היפנה תוך כדי כך את פניו אל החלון. הוא היה אדם בעל זקן שחור ואף בולט, וככל הנראה היו התפתלויותיו דוחות למראה. הוא לא שיער כי תנועותיו המגושמות יביאו לשחרור כלבי המלחמה מהרי הפירנאים ועד סיביר.

לרוע המזל, נאצי צעיר שעמד על הרציף פירש את מעשי היהודי כהבעת עוינות למדיו. רבים מצעירים אלה היו בעלי רגישות פנימית קיצונית. להבת הפטריוטיות ניצתה בליבו. הוא קרא לשלושת עמיתיו למשמר ולשני שוטרים, והם עלו לקרון במהירות ונחרצות. התחולל דין ודברים כעסני, שהתלקח כיוון שהיהודי לא דיבר גרמנית, ופיו היה למעשה עדיין סתום. שני נוסעים באו על כל פנים לעזרתו, ומעורבותם הצעקנית נתנה מקום לדחיפות ומכות. הנאצים, נחותים במספרם, הוצאו אל מחוץ לקרון.

החייל הצעיר שבעטיו התחילה כל המהומה, היה כעת מרוגז, חמום מוח ובלתי ניתן לשליטה. לאחר שראה שהיהודי הבלתי נסבל עדיין ממשיך בתנועותיו הבלתי משביעות רצון מבעד לחלון, הוא דרך את רובהו וירה בו למוות. כלי נשק נוספים הצטרפו לפעולה, והקרב המיניאטורי הסתיים רק לאחר שנהג הקטר הוציא את הרכבת מחוץ לתחנה. הפרשה הסתבכה מבחינה פוליטית כיוון שמעמדה המדויק של משטרת דאנציג היה עדיין נתון לויכוח, ולנאצים לא היה כל מעמד חוקי ברציף הרכבת.

כשלעצמה, התקרית המעציבה הייתה עשויה להסתיים בלי פרוץ מלחמה אירופאית. חבר הלאומים או בית המשפט הבינלאומי בהאג היו עשויים להיקרא לפעולה, והם היו מסוגלים להעניש את טכנאי השיניים כאשם וכשעיר לעזאזל. אך היה נדרש לכך רצון טוב מצד המעצמות המעורבות, ורצון כזה לא היה בנמצא.

מזה שמונה שנים שהתודעה הציבורית הגרמנית פעלה ולחמה למען מסדרון דאנציג, וחימושה מחדש של גרמניה, בגלוי ובסתר. צרפת ופולין צפו בהתעצמות הצבאית בחששות גוברים והולכים, והמומחים הצבאיים שלהן היו נחרצים בדעתם כי מהלומה צבאית היא חיונית כל זמן שהן עדיין חזקות יחסית. פעם אחר פעם נדמה היה שהעימות יפרוץ, ופעם אחר פעם לא ארע יותר מאשר משבר זמני בבורסה. כעת אפסו הסיבות לסבלנות. המתח עלה לרמה שבה האסון דמה למיפלט, ואירופה הייתה חופשית להתפורר לחלקיקים.

המלחמה פרצה ימים אחדים לאחר התקרית בתחנת הרכבת, לאחר שמטוסו של טייס פולני, שיורט בקרב אוויר סמוך לגבול על ידי פטרול של מטוסים גרמנים, פגע בבית העירייה של דאנציג והעלה אותו באש.'

יש לעיין בתשומת לב רבה בלקחים ההיסטוריים של המסדרון הפולני והעיר דאנציג, לפני שבאים לדון בשאלות גבולות הקבע של מדינות ישראל, ששתי החשובות בהן הן: מעמדה הבינלאומי של ירושליים, ובידולה הגאוגרפי של רצועת עזה.

לשני הרעיונות המופשטים, של עיר בינלאומית וחבל ארץ מנותק גיאוגרפית, אין כל סיכוי להחזיק מעמד במציאות, גם לטווח ההיסטורי הקצר.

הם המטרה הישירה של הכוחות הלאומניים משני הצדדים.

לקחי ההיסטריה מלמדים כי השלמות הצורנית חשובה, כיוון שכל דור חש צורך לבנות את העולם מחדש, וקרש הקפיצה לכך הוא הסביבה הפיזית הקרובה והתומכת. הנוער של היום הוא אותו נוער של פעם, וההורמונים שולטים אצלו בתודעה. הנער הלומד להטיס מטוס אינו שונה באישיותו ושיכלו מהנער שלמד לרכב על סוס לפני מאתיים שנה. לכן יש חשיבות לדריכותם של עמים בנוגע לגבולותיהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה בוטלו העיר החופשית דאנציג, המסדרון הפולני, ומזרח פרוסיה. כולם נמסרו לידי מדינת פולין. פולין וגרמניה הן כיום מדינות בעלות רצף גיאוגרפי וקווי גבולות הרמוניים.

· תשעה באב תש''א - פקודת הפיתרון הסופי

מסדרון דאנציג נדמה היה לנאצים כפיתרון יהודי. בעיני הגרמנים היה זה כאילו שיילוק התגלם בגיאוגרפיה. היו בהסדר זה את המאפיינים של דמות היהודי הנודד, העוסק במסחר, שגבולות גיאוגרפיים אינם חשובים לו. דמות היהודי הזה בעל המראה המוזר, שנסמך על כתבים עתיקים, הייתה מנוגד לאהבת הסדר והמיליטריזם הגרמניים הנמרצים.

היהודים נבדלו בתרבותם, וככאלה סיפקו לא מעט עילה לשנאה כלפיהם. בסוף המאה ה-19 גברה מחדש האנטישמיות בפולין. בעקבות פרעות ברוסיה פרצו פרעות גם בוורשה. בתחילת המאה העשרים ניצחו מפלגות אנטישמיות בבחירות בפולין, ודגלו בהפליית היהודים. והפעלת חרם על היהודים. הן העמידו משמרות על יד חנויות יהודים, ועיתון מיוחד דאג לפרסם על מפעלים יהודיים המוכרים תחת שם נוצרי. חברות זרות נדרשו להפר את ההסכמים עם היהודים, ולעבוד עם נוצרים. רופאים פולנים התחייבו שלא לרשום תרופות שיוצרו על ידי יהודים.

המוסדות להשכלה גבוהה היו מרכז האנטישמיות. במחלקות רבות נקבע אחוז יהודים שילמדו במוסדות להשכלה גבוהה. האחוז נקבע ל-10, למרות שאחוז היהודים בפולין היה גבוה בהרבה.

בשנות השלושים החלו הפגנות נגד סטודנטים יהודים, היכום ומנעו מהם להשתתף במעבדות ובחדרי ניתוח. חוק נוסף קבע ספסלים מיוחדים לסטודנטים יהודים:

בשנים 1934-1936 פרצו פוגרומים ביהודים בערי פולין. בשנת 1937 היו התנפלויות המוניות על יהודים בחוצות וורשה.

כאשר כבשו הגרמנים את פולין, מצאו בתוך האומה הפולנית אנשים רבים שהיו מוכנים לקלוט את הרעיונות האנטישמיים הקיצוניים ביותר בנפש חפצה. לא במקרה נבנו מחנות ההשמדה הגרמניים על אדמת פולין.

למען הצדק ההיסטורי יש לחלק את התגובה של האוכלוסייה הפולנית לרצח היהודים: רוב דומם, חלק נכבד משתף פעולה עם הנאצים, ומיעוט קטן של מצילים, חסידי אומות העולם.

כאשר כבשו הגרמנים את פולין, הם מצאו מדינה שהכלכלה בה רעועה, האנטישמיות פורחת, הממשלה מפלה את המיעוטים שבה, ואינה מסוגלת לשלוט באזרחיה. הצבא לא תיפקד והשחיתות גברה בכל חלקי העם.

הקהילה היהודית גם היא לא הראתה אחדות ויכולת עמידה. הקהילה התחלקה לקבוצות, ואלה לחמו זו בזו בכל כוחן.

את עצמת הפער שבין המפלגות היהודיות בוורשה ניתן להבין לאור המצב ששרר בשנת 1936, שעה שהאנטישמיות איימה על הקיום היהודי. בבחירות לוועד הקהילה היהודית נסתמנו שלושה גושים שווים: אגודת ישראל, ציונים ו'בונד'. כולם ידעו שאם לא יצליחו ליצור קואליציה, תעבור הנהגת הקהילה היהודית לידי העירייה הפולנית. למרות זאת לא נוצרה כל קואליציה, ואת הקהילה היהודית ניהל קומיסר של עיריית ורשה.

לאחר ליל הבדולח ב-30 לינואר 1939, רמז היטלר בנאום ברייכסטאג כי גירוש לא יהיה האקט האולטימטיבי: 'במידה הפיננסיירים היהודים הבי''ל ימשיכו לגרור את האומה למלחמה עולמית, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם וניצחון של היהודים, אלא חיסול של כל העם היהודי באירופה'.

הנאום התקבל במחיאות כפיים סוערות. הייתה זאת הפעם הראשונה שרצח היהודים, כמדיניות ממלכתית, הוזכר בפומבי. בזיכרונות כלאו טוען אייכמן כי לא לקח את הנאום ברצינות. לדעתו, לא היה אדם אחד בכל גרמניה שלא חשב כמוהו. כל הפקידים במשרד לביטחון הרייך היו בטוחים שהנאום נועד לתעמולה בלבד.

במהלך כיבוש פולין, יחידות הקומנדו הממונעות של האס.אס., שהתקדמו עם קו החזית, השתלטו על האוכלוסייה האזרחית, תוך ביצוע מעשים ברוטאליים ביותר.

צו מיוחד מה-21 בספטמבר 1939, שהוציא ריינהארד היידריך, התמקד בצעדים הארגוניים שיש לנקוט בשלב ראשון כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות בכמה ערים גדולות, הקמת יודנראטים, והחרמת מפעלים.

ב-30 לינואר 1940 כינס היידריך ישיבת צוות, עם אייכמן כיועץ הטכני הראשי. הוא נתן הוראות חדות לגירוש לגטאות של עוד ארבע מאות אלף יהודים, במשך זמן קצר ככל האפשר.

כתוצאה מריכוזם המאולתר בגטאות הצפופים נהפכו יהודי פולין במהירות לשם נרדף ל'נסיבות קשות'. הצפיפות הרבה, יחד עם הרעב, גרמו להתפשטות זוהמה ומחלות.

כל ניסיון של היהודים להתמרד, ואפילו להפר כהוא זה את הפקודות הקשות, דוכא ביד קשה באמצעות רצח על ידי חיילי האס.אס. שהיו מופקדים על שמירתם. העונשים היו קיבוציים, והכלל הנקוט היה רצח של עשרה חפים מפשע על כל מקרה של בריחה.

בקיץ 1941, בזמן המלחמה בברית המועצות, התרחש המעבר החד מרצח מזדמן של יהודים לרצח המוני, שיטתי ומהיר. היסוסיו האחרונים של היטלר נגוזו עם הכיבוש הצבאי הגדול שהבטיח ניצחון מהיר.

המערכה הרת הגורל לגרמניה הפכה בהדרגה לשדה הקטל של מיליוני חיילים הגרמנים שהשתתפו בה. כתוצאה מכך התקבל גם על כלל אזרחי גרמניה הרעיון של 'הפתרון הסופי' כמבצע עונשין נגד המסוכנים באויבי הרייך.

תשעה באב הוא יום תענית המציין את חורבן שני בתי המקדש: המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוכדנצר מלך בבל, והמקדש השני בשנת 70 בידי המצביא הרומאי טיטוס. כמו כן, גירוש יהודי ספרד החל ביום זה בשנת 1492. יום זה מועד לפורענויות מאז ומתמיד, ואירעו בו ארבעה אסונות היסטוריים נוספים: חטא המרגלים, כיבוש ביתר בידי הרומאים, מותו של בר כוכבא, וחרישת ירושלים בידי הרומאים.

ביום שבעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח גרינג, המישנה להיטלר במשטר הנאצי, מכתב לריינהרד היידריך בו הוא מורה לו להתחיל בהכנות לפתרון בעיית יהודי אירופה. היתה זאת הפקודה הראשית להשמדת היהודים המלאה.

את הסיטואציה של מתן הפקודה הגורלית ניתן לדמות במידה רבה לסיטואציה בה אחשוורוש חתם על הפקודה של המן הרשע להשמדת היהודים. כלומר היה זה רגע גורלי, תפנית מכרעת, במסכת של מאמץ להשמדת העם היהודי.

ממנה התחילה תגובת השרשרת בהיררכיית הפיקוד הנאצית, שנמשכה בועידת ואנזה חודשים ספורים לאחר מכן, בה החליט היידריך על הצעדים המעשיים לביצועה.

שבעה באב הם יומיים בלבד לפני תשעה באב. על פי הלוח העברי כל יום מתחיל בערבו של היום שקדם לו. ניתן לקבוע בוודאות כי שואת יהדות אירופה התחילה בתשעה באב תש''א. שוב הפך יום זה ליום פורענויות נורא מכל. גדול המשוררים לא יוכל להכיל במילים את עוצמת ומשמעות צירוף המקרים הגורלי הזה.

תשעה באב חל באותה שנה ביום שבת. התענית נדחית על פי ההלכה לתחילת השבוע שלאחר מכן. אין הדבר גורע כמובן ממשמעות התאריך. בנוסף, בסוף השבוע העבודה האזרחי היהודי-נוצרי כרוכים הימים שישי, שבת וראשון זה בזה, מה שמפחית את ההבדל ביניהם. ברוב לוחות השנה לעבודה מסומנים בקצרה, או אינם מופיעים כלל, הימים שישי ושבת, או שבת וראשון. שבוע עבודה קצר מתחיל ביום שני ומסתיים ביום חמישי.

לוח השנה של שנת 1941 מראה את התאריכים.

בערב תשעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח הרמן גרינג, שמעמדו הפוליטי היה באותה עת בדעיכה, מכתב לריינהארד היידריך בן טיפוחיו, בו הוא הורה לו להתחיל בהכנות לפיתרון הסופי של בעיית יהודי אירופה. הייתה זאת הפקודה הראשית והמלאה להשמדת היהודים, שממנה התחילה תגובת השרשרת בהיררכיית הפיקוד הנאצית.

בספטמבר 1941 שלח היידריך, מיד לאחר שהתמנה למושל החדש של צ'כוסלובקיה, 60,000 יהודים לעמיתו ארתור גרייזר מושל נפת וורטלנד.

למשלוח קדם מכתב מ-18 לספטמבר מאת היינריך הימלר, מפקדם המשותף באס.אס., שכתב לגרייזר: 'הפיהרר רוצה כי השטחים שסופחו לרייך יהיו נקיים ומטוהרים מיהודים, מוקדם ככל האפשר. כצעד ראשון אשתדל לשלוח, השנה ככל שאוכל, את כל היהודים מהרייך הישן וארצות חסותו קודם כל אל הטריטוריות במזרח, אשר צורפו ב-1939. באביב הקרוב הם ישלחו משם הלאה מזרחה, לרוסיה.'

גרייזר הורה לטפל בצפיפות היתר שנוצרה כתוצאה מכך בגטו לודז'. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות השמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בחלמנו.

בעת ועידת ואנזה, בחודש ינואר 1942, הופקו כבר הלקחים מהפעלתו של מתקן זה. היידריך יכול היה לסכם במהירות את השלבים הבאים של השמדת היהודים. הם כללו הקמת מתקנים רבים נוספים באותה מתכונת, ושילוח אליהם של כל היהודים מרחבי אירופה הכבושה.

כאשר מתרגמים את המונחים 'פיתרון מלא' ו'פיתרון סופי', בהם השתמש גרינג בפקודה להיידריך, מתקבל הרושם שכוונתו המלאה הייתה להשתמש בביטוי: 'התחשבנות סופית', במשמעות המוכרת מאד בהיבט הדתי של 'יום הדין', כזה המתואר בציורי האמנים.

יום הדין הוא בעל מימד אנכי, כמו שניתן לראות מציורים כדוגמת אלה של הציירים מיכלאנג'לו בוותיקן, והירונימוס בוש. בציורים יושבים הבורא, ישו והמלאכים על כס עליון מואר, וחורצים את גורלם של בני האדם, הגוועים על האדמה החשוכה.

יום הדין יחול, על פי מספר דתות, בקץ כל הזמנים, ובו יעמדו בני האדם בפני דין האל. כל הרשעים ידעו את זעמו ויישלחו לגיהינום, וכל הישרים יזכו למחילתו ולנחלה בגן עדן. בנצרות רווחים תיאורי יום הדין בספרות הדתית. על-פי הכתוב ייסד ישו בחייו את מלכות אלף השנים. בסופה של מלכות זו יגיע יום הדין, שבמהלכו תפרוץ מלחמת גוג ומגוג אכזרית בין הרשעים לבין הצדיקים.

בשנים שחלפו מאז שנת ה- 1000 לספירת הנוצרים, שבה כידוע לא הסתיימה 'מלכות אלף השנים', נשמעו בתיאולוגיה הנוצרית קולות המפרשים באופן שונה את הנבואה. היא השתרשה בהדרגה, ו'יום הדין' הפך לחוויה משמעותית גם עבור המאמין הפשוט.

אוסוואלד ספרנגלר, מחבר 'שקיעת המערב', ראה במאה העשרים את סוף תקופת אלף השנים השנייה של התרבות המערבית-נוצרית, שהחליפה את 'מלכות אלף השנים של ישו'.

גרמניה הנאצית כונתה בעיקבות זאת על ידי היטלר: 'הרייך בן אלף השנים'. היטלר היה חדור אמונה דתית, משיחית ואפוקליפטית, והמאה העשרים הייתה בעיניו קץ כל הזמנים, תאריך מתאים למלחמת יום הדין.

המקרא וחז"ל זקפו את חורבן שני בתי המקדש לחובתו של עם ישראל, ולשיטתם תשעה באב מסמל את חורבנו הלאומי בעקבות ריקבון מוסרי. בית ראשון נחרב מחמת שלוש העבירות החמורות: רצח, גילוי עריות ועבודה זרה. בית שני נחרב מחמת שנאת חינם. בשני המקרים המנגנון השלטוני הושחת. השופטים רדפו שוחד ושלמונים, השרים היו סוררים חברי גנבים ומושחתים, והכוהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו. ההנהגה המדינית סמכה על משענת קנה רצוץ וכרתה בריתות עם מדינות מתפוררות.

האם כזה היה גם המצב ערב חורבן יהדות אירופה?

יהדות אירופה הייתה מורכבת ברובה מאנשים תמימים וישרים. עם זאת במהלך המלחמה חלה שחיקה מוסרית שבאה לידי ביטוי בתופעת היודנראט. חלק מחברי היודנראט היו בעלי עבר פלילי. האחרים היו אנשים מכובדים, שהצטרפו אליו בפקודת הגרמנים. רובם ככולם הפכו לבעלי מוסר ירוד ודאגו רק לעצמם. הם שיתפו פעולה עם הנאצים באכיפת הפיתרון הסופי, ובנוסף קיבלו שוחד, גנבו ומעלו.

מה ניתן ללמוד מתשעה באב על עתיד מדינת ישראל?

בחודשים תמוז ואב חלה ירידה חזקה באנרגיות הרוחניות אצל העם היהודי, לאחר השיא שחל בחג השבועות בחודש סיוון, בו זוכה כל העם להארה וחיוניות מיוחדים. הגויים יודעים זאת, ומחשבים את צעדיהם בהתאם. הם מכוונים לפגוע בזמן זה במהלומה הקשה והכואבת ביותר. הם פועלים לאחר תהליך ממושך של בניית כוחות, ובאופן שנידמה כי אין קשר מודע בין מעשיהם לבין התאריך הנורא.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון בעלות הברית ובתקומת מדינת ישראל. הויכוח על הטרמינולוגיה העברית להשמדת העם היהודי באירופה הסתיים בכינוי האירועים כ'שואה'. הכינוי הוא חמור פחות מהמילה 'חורבן', שניתנה רק לחורבן בית המקדש. במונח 'יום הדין' לא משתמשים בקשר לשואה. הוא שמור על ידי הממסד הדתי היהודי ליום הכיפורים בלבד. הממסד החילוני משתמש בו לעיתים בהקשר של מלחמה אטומית.

· נפת וורטלנד

פולין בותרה לשלושה חלקים, שווים פחות או יותר בגודלם, לאחר הכיבוש הנאצי:

החלק המזרחי היה בשליטה סובייטית, בהתאם להסכם הדיפלומטי בין הנאצים לברה''מ.

החלק המרכזי היה בשליטה פולנית עצמאית, שהוגבלה לנושאי פנים בלבד. חלק זה היה תחת שלטון צבאי נאצי, ואליו הוגלו בני מיעוטים, ובפרט יהודים, מכל חלקי הרייך.

החלק המערבי סופח לגרמניה הנאצית, והפך לחלק אינטגראלי ממנה, כדוגמת בוואריה. חלק זה חולק לשתי נפות. בחלק הצפוני, שהעיר המרכזית בו הייתה דאנציג, היה המושל אלברט פורסטר. בחלק הדרומי, שהעיר הגדולה בה הייתה לודז', המושל היה ארתור גרייזר. חלק זה נקרא נפת וורטלנד, על שם הנהר הזורם בו.

נפת וורטלנד הייתה עשירה מבחינה כלכלית. היא הייתה בעבר חלק מפרוסיה, וששימש כאסם הלחם של גרמניה לפני 1914. הייתה בה מערכת כבישי ומסילות ברזל מצוינת, וכוח עבודה בריא ומשכיל. העיר לודז', השנייה בגודלה בפולין, פיתחה בסיס תעשייתי מתוחכם עוד במהלך המאה ה-19.

למרות זאת גרייזר הכתיב ואפיין מדיניות ברוטאלית של הפקידים הנאציים כלפי הפולנים. הוא היה גזען קיצוני, אשר ישם בהתלהבות תוכנית 'טיהור אתני' שנועדה לסלק מהמחוז את כל הפולנים, ולישב בו גרמנים. גרושים המוניים של פולנים והוצאות המוניות להורג היו לנורמה.

סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בגרמנים אתניים.

פורסטר לעומתו היה הרבה יותר הומאני בגישתו. על פי תפישתו היו הפולנים בחבל דאנציג אריים במוצאם, ולכן הסתפק בהליך פורמאלי כדי להשאירם במקומם. בנוסף, הוא התנגד לישוב גרמנים בחבל, מה שעלה לו בויכוחים מרים עם ההנהגה בברלין. יש לציין כי פורסטר נותר נוקשה ביחסו ליהודים, וגרושם מהחבל היה אינטנסיבי כמו ביתר המדינה הנאצית.

שטח נפת וורטלנד היה 43,942 קמ"ר, וכלל את מחוז פוזנן מלפני המלחמה וחלקים ממחוזות בידגושץ' וורשה.

בשבועות הראשונים למלחמה היה מספר התושבים בשטח זה 4,922,000 , מתוכם היו כ-385,000 יהודים וכ-325,000 גרמנים.

ארתור גרייזר היה מושל הנפה כול ימי הכיבוש הנאצי, משנת 1939 ועד 1945. הוא מונה גם למנהיג המפלגה הנאצית בה.

בניהולו נועדה וורטלנד להיות דוגמה לנאציפיקציה לרייך כולו.

גרייזר הכריז מיד על האזור כעל שטח ניסוי של הנאציונל-סוציאליזם, שמטרתו ניסוי שיטות שונות של התנהגות כלפי האוכלוסייה המקומית.

הוא חילק את התושבים לפי קריטריונים גזעיים ל'בני אדם עליונים' ול'תת בני אדם'. לקבוצה הראשונה שייך גרייזר את הגרמנים, ולשנייה את הפולנים, היהודים והצוענים.

בתוך כמה שבועות תפסו ה'עליונים' את עמדות הניהול בכול רמות המינהל המדיני, העצמי והכלכלי. בחיי היום-יום נהנו ה'עליונים' מזכויות יתרות מגוונות בתחומי הכלכלה, המדיניות והתרבות. רשת מקיפה של בתי-ספר יסודיים ותיכוניים, וב-1941 גם אוניברסיטה, הוקמו בלעדית בשבילם.

במהלך החודשים הראשונים הועמדו לרשות ה'עליונים' מאות בתי-קולנוע, עשרות תיאטרונים ומוזיאונים. קונצרטים ואירועי תרבות אחרים אורגנו בשביל ה'עליונים' בלבד. ברוב המסעדות ובתי-הקפה נפתחו מחלקות ל'גרמנים בלבד'. להם בלבד הייתה גישה לבתי-מלון, למחלקה ראשונה ושנייה ברכבות, לחשמליות הטובות ביותר, לבתי-המרחץ הציבוריים, לחופי-הים ולגני הציבור.

שונה לחלוטין היה יחס השלטונות הגרמניים לפולנים: הם נועדו להיות נרדפים, וחלקם נועד להשמדה. בעת שלטון הנאצים בוורטלנד נרצחו יותר מ-70,000 פולנים, ואחרים נשלחו למחנות ריכוז. פעולות דיכוי ורדיפות אחרות גרמו לצמצום הריבוי הטבעי עקב פירוק משפחות, שילוחים של אחד מבני הזוג לעבודת כפייה ברייך, הצבת מכשולים בדרכם של זוגות להינשא, גירוש, ניצול כוח עבודה עד קצה גבול היכולת, שכר רעב, הקצבה מזערית של מזון וביגוד, תנאי מגורים קשים, ושירותי סעד ובריאות לקויים.

הגרמנים החרימו כ-95% מכלל נכסי הפולנים. חיסלו את מערכת החינוך, את ההוצאות-לאור ואת כול הארגונים הפולניים, מנעו מפולנים את הגישה לספריות, לחדרי עיון ציבוריים, לתיאטרונים, לקונצרטים ולאירועי תרבות אחרים, וכן מנעו מהם גישה לבתי-מרחץ ציבוריים, לחופים מסוימים ולגנים רבים, למגרשי משחקים לילדים; הגבילו את חופש השימוש בשפה הפולנית בחיים הציבוריים; וצמצמו מאוד את האפשרויות לקיים פולחן דתי.

על הגרמנים נאסר לברך פולנים בלחיצת יד, לפנות לפולנים במלה 'פאן', ונאסרו קשרים עימהם מחוץ לתפקיד.

שרשרת הפעולות נגד הפולנים כללה גם הנהגת עוצר, איסור על נסיעות ושינוי מגורים בלי היתר השלטונות, שימוש בטלפונים ציבוריים, אחזקת מקלטי רדיו, ומשלוח חבילות בלי בדיקה משטרתית מוקדמת. במקומות אחדים תבעו השלטונות הנאצים המקומיים מהפולנים לפנות דרך על המדרכה לגרמנים ולעיתים גם לברך אותם לשלום.

הפרק הטרגי ביותר במדיניות הגרמנים כלפי תושבי וורטלנד היה השמדת היהודים שם.

כבר בארבעת החודשים הראשונים למלחמה החלו השלטונות הגרמניים באפליית היהודים לרעה ובהשמדתם החלקית. בשבועות הראשונים לכיבוש נתקבלה ההחלטה על סימון היהודים במגן-דוד, גירושם והחרמת רכושם, חיובם בעבודת כפייה, איסור שינוי מגורים בלי היתר, הגבלה או איסור על שימוש באמצעי תחבורה ותקשורת ציבוריים, הפסקה מיידית של כול פעילות מדינית, תרבותית וחינוכית וכן איסור על קיום טקסים דתיים.

בארבעת החודשים הללו לא הגבילו עצמם שלטונות הכיבוש במקומות מסוימים לפעולות אפליה שגרתיות בלבד, אלא יזמו גם רצח של התושבים היהודים חסרי המגן. שעות מעטות בלבד אחרי הכיבוש נורו יהודים בידי חיילי הוורמאכט מתוך שנאה גזעית.

תחילה טיפלו הגרמנים ביהודים שהתגוררו בעיירות קטנות. חלקם נרצחו ביריות או בדקירות כידונים והשאר כונסו לבתי-כנסת, ושם שרפו אותם עם המבנים או קרעו אותם לגזרים ברימונים שנזרקו פנימה.

בשלב השני ריכזו הגרמנים את האוכלוסייה היהודית במחנות עבודת כפייה או בגטאות. רבים מהיהודים מתו שם ברעב, בעינויים, בתנאי היגיינה גרועים, בעבודת פרך, בהעדר טיפול רפואי ועוד. אלפי יהודים מצאו את מותם ברציחות המונים.

בשלב השלישי, עם בניית מחנה ההשמדה בחלמנו, הושמדה רוב האוכלוסייה היהודית.

· גטו לודז'

גטו לודז' היה לגטו הגדול ביותר בפולין לאחר שגטו וורשה נהרס. זה היה הגטו הראשון שהוקם, והאחרון שפורק ב-1944.

שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים של לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים.

בראש היודנרט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944). היודנראט העסיק חלק גדול מתושבי הגטו ונחשב למאורגן יחסית, אך עם זאת מלא שחיתות.

רומקובסקי דגל ברעיון 'העבודה למען ההצלה' והיודנראט בראשותו סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים. היודנרט בגטו סיפק שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. בשנים המאוחרות יותר של הגטו הפכו כבר מרבית מוסדות אלו לרסורטים, כינוי לבתי המלאכה בגטו. למרות זאת, רבים בגטו מתו מחוסר מזון ומתנאי מחייה ירודים ביותר. למעלה מ-21% מתושבי הגטו מתו ברעב.

עם תחילת הגירושים הוטל על היודנראט להכין את הרשימות. הגירוש הראשון היה בדצמבר 1941, והיה מיועד לחלמנו. הגירוש החשוב ביותר היה בספטמבר 1942, בו גורשו רוב הילדים, הזקנים והחולים, בנימוק כי לא תרמו ליצרנות הגטו. רומקובסקי הסביר בנאומו לפני הגירוש שעליו 'לקטוע את האיבר כדי להציל את כל הגוף', וביקש מהורי הגטו שיתנו לו את ילדיהם.

[

רומקובסקי בנה בהתאם לתפיסתו רשת תעשייתית גדולה, שהתפתחה בקצב מהיר. עד אוגוסט 1943 היו בגטו כבר כ-100 רסורטים, שסיפקו עבודה ל-85% מאוכלוסיית הגטו. על פי דוחות המנהל הגרמני של הגטו הגיע שווי הייצור של הרסורטים למיליוני מארק. בכדי לקיים רמת ייצור גבוהה הוצבו קומיסרים שהשגיחו על העבודה, ואשר הגיעו בעיקר משורות המשטרה היהודית.

עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים בלודז'. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר, ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם.

בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי 1940 למדו רק כ- 7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים.

תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים.

גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין, בקיץ 1944. כשבועיים לפני חיסול הגטו חיו בו עדיין כ-70,000 יהודים. הרוסים, שהתקרבו לעיר, נעצרו במרחק קילומטרים ספורים ממנו. כמעט כל אחרוני התושבים נשלחו באותו זמן לאושוויץ, יחד עם אנשי היודנראט ורומקובסקי עצמו. עם כניסת הצבא האדום לגטו שרדו בו-900 יהודים בלבד. מעריכים שבין 5,000 ל-7,000 מהמגורשים שרדו את המחנות.

ראש מינהל גטו לודז' מהקמתו ועד יומו האחרון היה הנס ביבוב [1902-1947]. ביבוב נולד בברמן, היה איש עסקים והצטרף למפלגה הנאצית.

הודות לקשריו האישיים עם ריינהארד היידריך וארתור גרייזר, קיבל ביבוב סמכויות ניהול נרחבות ביותר. הוא הפך את הגטו למקור לרווחים גדולים, מניצול כוח עבודה במפעלים שהקים בגטו ומשוד רכוש היהודים.

ביבוב דאג אישית לסגירת הגטו הרמטית ולהרעבת יושביו. הוא גם הקים מחסנים מיוחדים ובהם רוכזו החפצים והלבוש של הנרצחים במחנה ההשמדה חלמנו. רכוש זה מוין והועבר לשימוש האוכלוסייה הגרמנית.

ביבו היה בין מארגני השילוחים מגטו לודז' ומגטאות בערי השדה בוורטלנד לחלמנו. השילוחים התחילו בדצמבר 1941 ונמשכו כל שנת 1942. עם זאת, כדי להבטיח את המשך זרימת הרווחים, דאג להישרדות הגטו אחרי השילוחים, עד תחילת קיץ 1944.

אולם לאחר שהוחלט סופית על חיסול הגטו, היה ביבוב פעיל ביותר בארגון השילוחים למחנות ההשמדה חלמנו, ובחיסול הגטו סופית. ביבוב תרם יותר מכל אדם אחר לפעולות הטעיה, דהיינו, לארגון המשלוחים מן הגטו במסווה של העברה למחנות עבודה על-ידי מפעלים בגרמניה, ולמחיקת כל זכר לגטו.

אחרי חיסול הגטו בסוף אוגוסט 1944 נשאר ביבוב בלודז', ועד לנסיגתם של הגרמנים מן העיר בינואר 1945 דאג להעברת רכושם של אסיריו לגרמניה.

ביבוב נתפס, הועמד לדין בבית-משפט פולני בלודז', נידון למוות והוצא להורג.

דודתי גוטה זנדמן ומשפחתה היו בגטו לודז' כל המלחמה. לגוטה היה חתן צעיר, שעבד בניקוי קרונות הרכבות שחזרו ממחנות ההשמדה. בקרונות החביאו אחדים מהקורבנות פתקים, בהם סיפרו על ההשמדה. החתן היה מוצא פתקים אלה, ומספר על כך בגטו. לכן היה בסכנת חיים, והוא ואישתו התחבאו מאחורי קיר כפול. מידי יום היה ביבוב לוקח את גוטה, בעלה ובנם הקטן, ומצליף בהם משך שעות בפרגול, כדי שיגלו היכן המחבוא. הם לא נשברו ולא גילו.

בעת חסול הגטו הותיר ביבוב בחיים שבע-מאות יהודים על מנת שיפנו את משרדיו, וישמידו כל הוכחה לפשעיו. גוטה הייתה ביניהם. הם חפרו קבר אחים, כדי שיהיה היכן לקבור אותם. ביבוב ברח לפני גמר המלאכה.

עשרות רבות מבני משפחתי הקרובים התגוררו בלודז' וסביבתה, ונרצחו בשואה הי''ד.

· מתקן ההשמדה בחלמנו

תוכנית 'המתת החסד' היתה גולת הכותרת של תהליך הנאציפיקציה. במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה נועדו לחיסול במסגרתה כל ה'לא כשירים', כדי לדאוג ל'היגיינת הגזע הארי'. בתוכנית זו, שהתבססה על עקרונות תורשה מעוותים, הנאצים העבירו מן העולם את כל הילדים והמבוגרים הגרמנים שסבלו מפגמים פיסיים ומחלות נפשיות קשות.

על פי האידיאולוגיה הנאצית הורחבה מסגרת התוכנית גם ל'תתי אדם', ובפרט היהודים, שנחשבו כולם לבלתי היגיינים מבחינה גזעית.

מי שיצר את המנגנונים להפעלת החוק היה רודולף הס. הוא הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים.

במשרד למדיניות הגזע של הס במינכן, הותוו גם קווים מנחים לנושא 'השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע'. נייר העבודה עסק בעיקר ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים'. מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן היא לתפקד כגזע אדונים, להנהיג אפרטהייד נוקשה, כך שאדונים ומקומיים יחיו באזורים נפרדים. כל התקשרות תהיה רק באמצעות היתר רשמי. יחסי מין יהיו אסורים לחלוטין, ועונש מוות יהיה צפוי לשותף המקומי'.

במקביל, הנאצים פיתחו את גישת הענישה הקולקטיבית, על פי המודל הצבאי בעת קרב. הגישה הייתה חלק אינטגראלי מהמדיניות הנאצית מראשיתה, ובאה לידי ביטוי בכל צעדיהם, החל מ'ליל הסכינים הארוכות', דרך 'ליל הבדולח', וכלה ב'מדיניות האדמה החרוכה' בברה''מ.

היהודים נתפשו כאויביה המסוכנים של גרמניה הנאצית, ולפיכך כראויים לענישה קולקטיבית בכל הזדמנות.

הפיתרון הסופי שילב בין שתי הגישות. מטרתו הייתה לרכז ולכלוא את היהודים המסוכנים, לחסל מיד את 'הבלתי כשרים', לנצל ולשחוק עד תום את כוח העבודה המועיל, ולחסלו כך גם כן.

בספטמבר 1941, כחודש וחצי לאחר פקודת 'הפיתרון הסופי' של גרינג, החלו להישלח המוני יהודים לנפת וורטלנד, מצ'כוסלובקיה ויתר רחבי הרייך. גרייזר הורה לטפל ב'צפיפות היתר'. הוא קיבל את הסכמת היינריך הימלר להשמדת כל היהודים שאינם מסוגלים לעבודות כפייה. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות ניסוי בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בעיר חלמנו ליד לודז'.

חלמנו היא עיר קטנה כשישים קמ' צפונית מערבית ללודז'. הנאצים בחרו באחוזה ממוקמת במקום מבודד בקרבת העיר, בלב יער, למטרת ההשמדה. המתקן נבנה בנובמבר 1941. הימלר וגרייזר ביקרו בו בשלביו הראשונים.

יחידה מיוחדת שכונתה 'הזונדרקומנדו', שמנתה כמאה חיילי אס.אס. ושוטרים, ביצעה את החיסולים. מפקד המקום הראשון היה הרברט לאנג, שרכש ניסיון בהריגת חולי נפש בפולין בין השנים 1939-1940, באמצעות משאיות שצינור הפליטה שלהם חובר לתא המטען האטום בו שהו הקורבנות. בחלמנו בוצעה ההמתה באופן דומה.

לאנג הוא גם שם משפחתו של מפקד אחת הטייסות בהן שירת גרייזר. שם המשפחה הזהה מעלה את החשד שיתכן ומדובר בקרובי משפחה.

הקורבנות הובלו לחלמנו בקבוצות של כאלף איש. במתקן, שנראה כאחוזה כפרית, הם התקבלו על ידי רבי המרצחים, המפקדים הנאצים, שהיו מוסווים בלבושם כבעלי ומנהלי האחוזה.

נאמר ליהודים כי חלקם יעברו לעבוד באוסטריה או מקומות אחרים במזרח, ואחרים יעבדו באחוזה. הם יקבלו יחס הולם ומזון טוב. מסיבות סניטציה עליהם לעבור מקלחת תחילה, ולחטא את בגדיהם. לאחר נאום מרגיע זה היהודים הובלו לחדר הסרת הבגדים, שם מסרו את כל חפצי הערך שלהם. השלל נאסף ונשלח לגטו לודז', שם אוחסן ומוין, ולאחר מכן נשלח לגרמניה או נמכר במחוז. ביום אחד לדוגמא, נשלחו 778 שעוני-יד ו-550 שעוני כיס מחלמנו למנהלת גטו לודז'.

לאחר שהתפשטו, הובלו היהודים למסדרון שבקירותיו נתלו שלטים כמו 'למקלחת' ו'לרופא'. שם נאמר להם על ידי האס.אס. כי עליהם לעלות למשאיות שייקחו אותן למקלחות. ניתנו להם חתיכות סבון. לאחר שעלו למשאיות, סגרו האס-אס את הדלתות האטומות, והנהג הפעיל את המנוע, כשהרכב אינו זז מהמקום. הוא חיבר את צינור הפליטה לתא המטען באמצעות צינור מאריך, כך שהגזים השתחררו לחלל תא המטען מלא הקורבנות. דלק המנוע היה בנזין מהול ברעל. לאחר כ-10 15 דקות של זעקות ייסורים כל האנשים בארגז המטען נחנקו. בחלמנו היו שלוש משאיות כאלה, כל אחת יכלה להכיל כמאה קורבנות.

לאחר מכן נסעו המשאיות כארבעה קמ' משם והגוויות הושלכו מהן, לאחר שנבדקו למקרה והיו עליהן דברי ערך. בתחילה נקברו הגוויות בקברים המוניים, אך החל מאביב 1942 הן נשרפו.

בכל מתקני ההשמדה שבנו, נקטו הנאצים בהסוואה שהייתה מחושבת ביותר, וכל פרט תוכנן בקפידה, כדי שהקורבנות לא יכנסו לפאניקה.

חשובה ביותר במסגרת ההסוואה הייתה הדרך הקצרה, שהובילה מאולמות הסרת הבגדים ומסירת חפצי הערך, עד למשאיות הגז או לתאי הגז. דרך קצרה זאת כונתה בכל מתקני ההשמדה 'הדרך לשמיים'.

'הדרך לשמיים' הייתה צריכה להיות לא ארוכה ולא קצרה מידי, כלומר באורך של עשרות אחדות של מטרים. היה עליה להיות מגודרת בגדר עץ גבוהה ואטומה, שתיצור אשליה של מחנה עבודה. על הקירות היו שלטים ידידותיים. אך החשוב מכל, אסור היה על 'הדרך לשמיים' להיות ישרה. על 'הזרנוק', כפי שכונתה, היה להכיל פיתול חד בקצהו, אשר יסתיים ברמפה שממנה נכנסו למקום הירצחם. הפיתול החד יצר אשליה של דרך ארוכה למי שהחל לפסוע בדרכו האחרונה.

מחנה חלמנו פעל בשלב ראשון מ-8 בדצמבר 1941 עד אפריל 1943. ביוני 1944 חודשה פעילותו עד ל-18 בינואר 1945.

על פי דו"ח סטטיסטי שנשלח ב-18 בינואר 1943 להימלר, ניספו במחנה חלמנו מיום הפעלתו ועד סוף שנת 1942 כ-145,000 בני אדם.

קרוב ל-80,000 יהודים נוספים נשלחו להשמדה בחלמנו ביולי 1944 מגטו לודז' בעת חיסולו.

בסך-הכול נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, וכמעט כולם היו יהודים.

הקמת מתקן ההשמדה בחלמנו היוותה קפיצת מדרגה בשלבי התפתחות הפתרון הסופי, שכן בפעם הראשונה בוצעה השמדה של בני אדם באמצעות גז, בפעם ראשונה ההשמדה בוצעה במקום קבוע, ובפעם הראשונה הוקם צוות שאחראי על שריפת הגופות.

בחלמנו נוסתה ושוכללה שיטת הרצח, על כל שלביה, עד שנמצאה הטכניקה היעילה ביותר, בה השתמשו במתקני ההשמדה החדשים. השכלול העיקרי בהם היה ששיטת ההמתה במשאיות גאז הוחלפה בהמתה בתאי גאזים ובגז ציקלון.

אדולף אייכמן ורודולף הוס, מפקד אושוויץ, ביקרו בחלמנו בסתיו 1942. אייכמן תיאר במשפטו את כל שלבי ההשמדה. הוא העיד כי לא הייתה במוחו או בליבו שום מחשבה או רגש, למעט אדישות, בזמן שחזה במתרחש. במשפט לא יכול היה לומר אם היה מושפע מהתעמולה, אך ציין כי ביצע את הפקודות. רודולף הוס העיד במשפטו כי שיטת ההשמדה במשאיות גז לא הייתה אמינה, כי לא נוצר לעיתים קרובות מספיק גז אקזוסט כדי להרוג את הקורבנות.

בליל 18-17 בינואר 1945 , עם התקרבותו של הצבא האדום, יצאו הנאצים את חלמנו. לפני יציאתם ביקשו להוציא להורג 48 אסירים, שעדיין נשארו במחנה. האסירים התנגדו ושלושה מהם הצליחו לברוח. השאר נהרגו.

בשנים 1950-1947 התקיימו בפולין משפטים נגד שני אנשי סגל המחנה. שניהם נידונו למוות. בשנים 1965-1962 התקיים במערב גרמניה משפט נגד 12 אנשי סגל המחנה. שלושה נידונו ל-13 שנות מאסר, אחד לשבע שנות מאסר, והשאר לעונשים קלים יותר.

· התפסן בשדה השיפון

מארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, הוא בן דמותם המדויק של הנאצים. צ'פמן חיכה לשוטרים בשקט בזירת הרצח, כשהוא מחזיק ביד אחת את האקדח, וביד השנייה ספר בכריכה דקה. שם הספר: 'התפסן בשדה השיפון'. צ'פמן הזדהה עם גיבור הספר הולדן קולפילד והקדיש לו את הרצח של ג'ון לנון. זאת הייתה הצהרתו היחידה והמניע היחידי שלו.

צ'פמן היה בן עשרים וחמש בעת ביצוע הרצח, שאירע בשנת 1980. הוא חזר כל הזמן על אותם דברים: 'כל מי שמבין בספרות מבין למה עשיתי זאת. אתה קורא את הספר, אתה חושב עלי ועל הנפילה, ואז אתה קולט. אולי תבין באמת את מה שייצגתי בחיי – את הנפילות הגדולות.'

ציטוט מהספר: 'הנפילה שאתה כותב עליה היא נפילה מיוחדת, נפילה נוראה, הנופל אינו מרגיש או שומע את עצמו פוגע בקרקעית. הוא רק נופל עוד ועוד...'. צ'פמן אמר: 'תיראו מה קרה לחיים שלי על פני השטח. רצחתי אדם ולא רק אני נפלתי. לקחתי איתי עוד רבים אחרים. עידן שלם הסתיים. זה היה המסמר האחרון בארון של שנות השישים.'

באותה דרך הנאצים פעלו. הם רצחו את היהודים, ועידן שלם הסתיים.

ב-1964 הגיעו הביטלס לאמריקה. מההתחלה הם עוררו תגובות קשות. כשהם הגיעו, התחיל העולם הפרוע של שנות השישים.

גם היהודים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו מלכי התרבות החילונית, ובפרט בגרמניה, שנחשבה המדינה המתקדמת והמובילה ביותר מבחינה תרבותית.

הביטלס זעזעו את אמריקה השמרנית וב-1966, הערותיו של לנון על הביטלס כפופולאריים יותר מאשר ישו, פגעו מאד בבני אדם מסוימים. כך גם התרבות החילונית שהיהודים הפיצו בגרמניה פגעה מאד בשכבות השמרניות והפרובינציאליות, שהתנועה הנאצית צמחה מהן.

החרם על הביטלס בהחלט ניתן להקבלה לחרם שהכריזו הנאצים על כל מה שקשור לתרבות היהודית ועל היהודים בכלל. בתחילה היו היהודים מספיק חזקים בשביל לעבור את השערוריות, אך בהדרגה החריפות השכלית והקיצוניות הפילוסופית שלהם גרמו להם להתרחק מהביקורת ההמונית עליהם, כמו שג'ון לנון הסתגר עם יוקו בעקבות הביקורת עליו.

באטלנטה, עיר מגוריו כנער, נסחף צ'פמן עם רוח הזמנים. הוא חיקה את הביטלס אך בית הספר שלו נהפך למרכז לסחר הסמים המקומי. הוא נסחף אל תרבות הסמים.

תקופת שנות העשרים בה התחילו לפעול הנאצים, כונתה 'שנות העשרים העליזות'. זה היה עשור של מסיבה אחת גדולה, חגיגה והילולה בלתי נפסקת של סקס, סמים ואלכוהול. כמו אצל צ'פמן, אנשים ניסו כמעט כל דבר, והעלו את סף הגירוי שלהם, הדבר הוריד את כושר השיפוט הכללי והפך את האנשים ל'ראשי זבל'. כמו צ'פמן, הצעירים בגרמניה הפכו למרדנים, עוינים, התנכרו לביתם ומורשתם, הסתבכו בפלילים והגיעו לנקודת השפל של חייהם.

כמו צ'פמן, חלק מהצעירים בשנות העשרים התחילו, לאחר ששבעו מתרבות הרוק האלטרנטיבית, להקשיב גם למקצב של תוף אחר. ברחבי תבל ובגרמניה.התרחשה מהפכת נגד דתית שהייתה למסע הגדול ביותר. אנשים חזרו בתשובה דתית, בין אם זה היה במערב התיכון שבארצות הברית, שבה מטיפים נודדים קרבו נפשות לישו ולנצרות, ובין אם היה זה בבוואריה שבגרמניה, שבה מטיפים רבים קרבו את ההמונים, ולאמונה מחודשת בנצרות בכלל, ואל רעיונות המורשת הגרמנית הקדומה בפרט.

היטלר התחיל בתור מטיף נודד כזה. הוא בעצמו נטל סמים בצעירותו, וחזר בתשובה דתית. לאחר מכן עבר חוויות דתיות מיסטיות, שקרבו אותו אל הדת. כמו צ'פמן, כמו כל מטיף נודד, הוא היה מספר את סיפורו ומציע למאזינים דרך לשטוף ולנקות את העבר ההולל שלהם. האמונה הנאצית הפכה לטריפ הגדול החדש של היטלר.

צ'פמן מצא אהבה באותה תקופה בחייו שהתנהלה על פי קוד חמור. כמו צ'פמן, גם היטלר היה מאוהב מאד. אך לשניהם הייתה ראיית עולם מיוחדת, דרך משלהם להרגיש כלפי דברים אמיתיים. לא היה מקום בקשר שלהם לשום דבר מזויף. בלי שקרים, בלי משחקים. בסופו של דבר, כשהמציאות טפחה על פניהם, והאישה האהובה בשר ודם נפרדה מהם, היה להם הדבר מאד קשה. הם לא עברו הלאה, הם לא אמרו: 'בסדר, זה לא עבד, עכשיו אני צריך להתאושש ולהיות קצת לבד,' כמו שכולם עושים כאשר מסתיימת מערכת יחסים. זה לא קרה אצל מארק ואצל היטלר. דווקא היותם אנשים מיוחדים, עדינים מאד ביחסם לנשים, גרמה להם שהפירוד יצר תגובה רגשית מאד חזקה. הם כמו יצאו מדעתם.

באותו שלב התבגרות בו קרא מארק צ'פמן את 'התפסן בשדה השיפון', נחשף היטלר לתרבות השוליים שנוצרה בעקבות הפופולאריות הרבה של הספר 'שקיעת המערב' של ספרנגלר. שני הספרים מדברים למעשה על אותו דבר, אך בקנה מידה שונה. על שקיעה והתנוונות תרבותית, חשש מאובדן עולם התמימות של הילדות, ורצון להתמודד עם הנושא באמצעות מאבק אלים.

כמו ניטשה מורהו של היטלר, אשר שאב את השראתו מהתבוננות בעולם הילדים, גם מארק צ'פמן התחיל לבלות זמן רב עם ילדים והפך למדריך בקייטנות במשך שנים רבות. החיים עם ילדים חידדו במארק באופן מודע את השאיפה לפתח רעיונות גדולים. באותה תקופה, התשוקה לחווית הנפילה האינסופית הייתה רק אחת מיני רבות. אבל אז, בקייטנות, גילה צ'פמן שהוא כבר כמעט גבר, אבל עדיין אפס מאופס.

צ'פמן היה כנה ופתוח מאד עם ילדים, באופן שמוזר מאד לגבי מבוגר. הוא לא התייחס לילדים כילדים, אלא כאילו הם בני גילו, ומבינים את המבוגרים. באותה מידה הוא גם התנהג עימם כמו ילד.

היטלר הקים את תנועת 'צעירי היטלר', שהצליחה מאד בשטיפת מוח של הנוער הגרמני, באמצעות יצירת אשלייה של עולם תמים. הנושא השלילי היחיד היה האכזבה מאי התממשות גרמניה על פי האידיאל הנאצי, ומכך שאנשים לא ממלאים אחר הציפיות שתולים בהם.

כאשר אנשים עשו משהו מכעיס בעיני צ'פמן או היטלר, הם נחשבו בעיניהם כמתים לכל דבר. גם בהתבטאות החיצונית. ברגע שאבד האמון באנשים, הם הורידו אותם מהרשימה.

כל הילדים מתחילים את חייהם כנרקיסיסטים. רק בהדרגה הם מסוגלים לאמץ את נקודת המבט של הזולת. אלא שיש כאלה שאינם מתקדמים כלל מבחינה זו, או שהתקדמותם מוגבלת מאוד, ואז הם הופכים למבוגרים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית. התנהגות סנובית גאוותנית ומתנשאת מופיעה אצלם בד בבד עם חוסר האמפתיה לזולת, שאותו הם רואים רק כאמצעי לקידום מטרותיהם.

לא קשה לנחש שמאחורי ההתנשאות מסתתרת הערכה עצמית נמוכה ושברירית. ביטוי לכך ניתן למצוא ברגישותם הגדולה של הסובלים מההפרעה לביקורת, הנחווית אצלם כהשפלה.

התבגרותם האיטית והמאוחרת גרמה להיטלר וצ'פמן לבושה ולאובדן האמון בעצמם. הם השתנו. התחושה שהם שידרו לזולתם הפכה שונה. הם התחילו להיות מנוכרים, זרים לחברה, הפרצוף שלהם היה שונה, העיניים הפכו לקרות, עיני כריש. לא היה יותר רגש בפניהם. הם נראו קרים ואומללים, מפחידים. משהו השתבש אצלם, דבר שהם לא היו יכולים לשלוט בו. הם חיפשו דרך מילוט, הם נדדו בין ארצות שונות. מחשבות התאבדות חלפו במוחם, יחד עם תשוקה לתענוגות. הם חשו מותשים.

מפגיעה בעצמך לפגיעה במישהו אחר המרחק הוא קצר. ג'ון לנון היה בשיאו, בסוף שנות ה-1970, אליל של מיליוני מעריצים. העם היהודי, חמישים שנה בלבד קודם לכן, גם היה בשיאו. הוא זכה בחבר הלאומים למדינה משלו, ארץ ישראל. היהודים הפכן למובילים בתחומי המדע, הכלכלה והתרבות, בעולם המערבי. הם היו היה מושא לקנאה.

ג'ון לנון, בשיא תהילתו, הפך בגיל ארבעים מאדם שנהג להסתכן סיכונים מוזיקליים, סיכונים פוליטיים, סיכונים הקשורים לשפיות שלו, מאדם שבכנותו המזעזעת גרם לעולם להתבייש בעצמו ולבחון את עצמו, שהיה לו מראה כאוב, מטופש, רציני ופרנואידי, לאיש עסקים שצופה הרבה בטלוויזיה, יש לו מאות מיליוני דולרים והוא חי חיי משפחה.

גם היהודים, לאחר שהשיגו את רוב מה שרצו, גם הם נסוגו לחיים יותר נוחים ושאננים.

מאמר על לנון שתיאר את התברגנותו, היה הזרז העיקרי של צ'פמן לרצוח אותו. באותה מידה, הפרסומים בעיתונות על היהודים העשירים בגרמניה, שימשו זרז להיטלר.

כישלונותיהם הראשונים בחיים של היטלר וצ'פמן היו עבורם מסר מאלוהים, שעליהם ליצור לעצמם חיים חדשים. בשלב זה נראו חייהם מאוזנים יותר לכאורה, אך היו להם תקופות דיכאון עם בדידות, שקט, חוסר רצון לדבר וזעף. מצבי רוח אלה היו ברורים כספר הפתוח.

התקפי הדיכאון נמשכו בעליות וירידות תלולים מאד אצל שניהם. ב-1980 חי צ'פמן בהוואי. אחד המקומות המקסימים ביותר בעולם, ממש גן עדן. ב-1935 היה אדולף היטלר ראש הממשלה הנערץ של גרמניה. לשניהם לא היה חסר לכאורה מאומה. הם הגיעו לפסגת החלומות. אבל הם שוב היו מדוכאים. הכול נמאס עליהם. הם חשבו שהכול יהיה כל כך טוב, אך היה ההפך הגמור.

צ'פמן התחיל פרויקט של קריאת כל הספרים בספריה הציבורית. היטלר התחיל פרויקט של עיצובה מחדש של גרמניה. היו אלה שיגעונות חולפים, כי התשוקה הישנה התעוררה בהם. צ'פמן חזר לעולמו של 'התפסן בשדה השיפון', ובמקביל כעס על הזיוף שמצא בג'ון לנון. היטלר פתח במרוץ חימוש, וחוקק את חוקי נירנברג השטניים.

כמו שג'ון לנון שר על השלום, שרו יהודים רבים על שלום עולמי. כמו שלנון נתפש כמזויף וצורח שטויות, גם היהודים נתפשו כדוברי שטויות, מרוכזים בעצמם, וצבועים.

צ'פמן חשב שהוא יהרוג את ג'ון לנון. היטלר חשב שהוא יהרוג את היהודים.

התפסן בשדה השיפון הוא נער שרואה עצמו עומד על צוק ועוצר ילדים מנפילה מקרית. הנפילה מהצוק מסמלת את המעבר מילדות לבגרות. כשילד נופל מהצוק הוא נהפך למבוגר, וברוב המקרים הוא נהפך למזויף.

הנפילה אצל התפסן היא פסיכולוגית ודימיונית. אצל היטלר היא התחברה גם לנפילה הפיזית שהייתה לגרמניה, לאחר שהובסה, למרות שהייתה בעלת הטייסים והמטוסים האיכותיים ביותר. היטלר יצר הקבלה פסיכולוגית בין הנפילה ממטוס לבין הנפילה מהתמימות. התפסן אומר: 'אני רק אוסיף ליפול, ליפול וליפול'. היטלר אמר שגרמניה נפלה למרות שלא היתה צריכה ליפול.

היטלר פעל בתקופת 'תור הזהב' של התעופה. שיר שכתב טייס צעיר מבטא את הלך הרוח של אותם ימים:

החלקתי בכבליה הזועפים של האדמה,

ורקדתי בשמיים על כנפי כסף שוחקות,

טיפסתי אל השמש והצטרפתי למהומת העליצות של העננים קולטיה,

ועשיתי מאות דברים שלא חלמתי עליהם.

התגלגלתי ודאיתי והתנדנדתי למעלה בשקט המואר,

ותוך שאני מרחף שם רדפתי אחרי הרוח הצועקת,

והשלכתי את מטוסי דרך חורי אוויר קטועים,

למעלה, אל תוך הנחיל הארוך, ההוזה, הבוער.

עליתי לגבהים סחופי הרוח בחן קליל,

למקום שאליו עפרוני ואפילו נשר לא עפו,

וכאשר ברוח שקטה ומרוממת פסעתי בקדושת החלל הגבוה והטהור,

הושטתי את ידי, ונגעתי בפניו של אלוהים.

בתקופה שבה הכול נראה מושלם על פני השטח, גם היטלר וגם צ'פמן הכריזו מלחמה על העולם. חרדת הנפילה הפכה למחשבה טורדנית בלתי פוסקת, שהתפתחה לתיאורית קונספירציה. לכל מה שקרה מכאן ואילך הם התייחסו בשוויון נפש, בריחוק נפשי. צ'פמן נעשה מדוכא, התפטר, קנה אקדח, נסע והרג מישהו. היטלר ציווה על השמדת עמים רבים בכל העולם. שניהם עברו מגן עדן לגיהינום בתוך חודש.

כשנודע לעולם מהם כוונותיה המלאות של גרמניה הנאצית בנוגע ליהודים הוא לא הירפה עד לתבוסתה והחרבתה. מי שמכריז מלחמה על העולם, העולם מכריז מלחמה עליו.

אפשר כך להבין את הפסיביות היחסית של התנהגות היהודים ביחס להיטלר. כשאימי הייתה עדיין בגטו, בראשית ימי הכיבוש הנאצי, כבר אז ידעו כולם, כל היהודים וכל הפולנים, שמהגטו נשלחים לאושוויץ, להשמדה. חוסר המעש היחסי שלהם נבע בחלקו מהתחושה שהם חלק מהעולם הנאור, שיבוא להגנתם.

יהודי אירופה השלימו עם גורלם. בהשאלה משיר של לנון, היהודים פשוט ישבו וצפו בגלגלים המסתובבים, מחכים שכוחות האופל ירפו, גם לאחר שהבינו שהם מתקבים ליום הדין.

הרצח של ג'ון לנון והשמדת יהודי אירופה היו עבור הרוצחים כמו לראות סרט.

אלה היו דברי צ'פמן בחקירתו: 'היה לי אקדח... חשבתי שהוא פשוט ייפול וזה יהיה הסוף...הוא היה מאד קרוב אלי...חשבתי שהוא פשט ייפול כמו בסרטים, ייפול וימות.'

גם רוצחיהם בפועל של היהודים במתקני ההשמדה חיו בתחושה זהה. הם קטלו מיליוני אנשים, כשהם חושבים שזה כמו בסרט. לרוצחים לא היה כל כך איכפת את מי הם רוצחים. ג'ון לנון היה יכול בהחלט להיות אחד המובלים לתאי הגזים, יחד עם חבריו מהביטלס ומעריציו.

העולם נמאס על הרוצחים, והם חשבו שאם הם ירצחו, הכול יסתיים בעבורם. זה יהיה סוג של פיתרון סופי. כלומר, 'ההרס העצמי יהיה הברכה שלי', דברי צ'פמן. הפיתרון הסופי היה קיים במשמעות זאת גם עבור הרוצחים, כדרכם להביא לשלמות את ההרס העצמי שלהם.

התפסן בעצם רצה למות. רוצחי היהודים רצו למות. התעמולה הנאצית החדירה בהם את התחושה שהם חיים בעולם כוזב, שבו הזיוף הוא כה גדול. הם השתכנעו שהם פועלים נגד הזיוף. הם החזיקו את זה בפנים זמן רב כל כך.

גם צ'פמן וגם הנאצים האמינו שהם גלגולים של דמויות שאינן מציאותיות, וכך הם חשבו שקיומם גדול יותר 'מאשם או לא אשם'. צ'פמן אמר: 'אם לא הכרת את התפסן, אינך מכיר אותי.' אם לא הכרת את האידיאולוגיה הנאצית, לא הכרת את הנאצים. לא יכולת להבין אותם באמת.

לבני אדם יש פנטזיות. אנשים מזדהים עם סיפורים שהם קוראים. הם נשאבים אל ספר או סרט, או תעמולה פוליטית. אבל מי שהפנטזיה נהיית לחיים שלו, והוא משתמש בה כתסריט לביצוע משימה קיצונית, הוא יוצא דופן.

'תוקפי ידוענים' היא קבוצה גדלה והולכת של רוצחים, שדומים לצ'פמן והיטלר מבחינת הסימנים המקדימים, גורמים שהם חלק בחיים שלהם לפני התקיפה שלהם. הם מוטרדים, אומללים, הם נוסעים למקום אחר ומגלים שגם שם הם מוטרדים ואומללים.

החברה המודרנית המערבית מתרכזת בבני אדם מפורסמים, ידוענים, וביצירת ידוענים. כך בדיוק היה גם לפני שישים שנה.

לפי הרקע הזה אנחנו צריכים לבחון גם את עצמנו. בפרט כאשר התקופה היא עידן של שינויים טכנולוגיים וחברתיים כבירים. אז מתערערת ממילא היציבות האישית הנפשית בקרב רבים. תקופת שנות השישים והטרוף הפסיכדלי שבא דווקא בעידן הטכנולוגי של הטיסה לירח, היא אנלוגיה מדויקת לתקופת הנאצים. שתי התקופות הסתיימו במשבר פוליטי וחברתי עולמי.

הנפש האנושית מזדהה עם המרומם והנשגב, הציר האנכי של הקיום, כמשקף את ערכיה הנעלים ביותר, המוסריים והאנושיים. כאשר הציר האנכי לובש ביטוי מוחשי, כדוגמת המצאת המטוס או הטיל, חלה התמרדות בקרב כל מי שאינו שותף למוצר החדש.

יש רמה מסוימת של הערצה, לכולנו יש דמויות נערצות. אולם סם קל לכמה מאיתנו הוא רעל לאחרים. אנשים שמזדהים עם דמויות מספרים וסרטים ומתחילים לאמץ תכונות שלהם בחיים האמיתיים, עושים זאת מתוך בחירה. אופנתי לראות בזה תהליך לא מודע, כאילו שבאופן כל שהוא הדמות משתלטת על המוח של האדם, או שהוא נעשה רדוף, כמו בידי שד. אך למעשה הם בוחרים בסרט הזה. הם בוחרים בהזדהות עם הדמות.

· השואה ברואנדה

בעוקבות ההערצה, אנשים נוטים להתחלק באופן טבעי לקבוצות שייכות. לאחר מכן הם מקישים זאת לתיאורית הזדהות חברתית-ערכית, המרוממת את קבוצתם הפנימית, ומציגים כלפי חוץ העדפה וזכות קדימה לחברי הקבוצה. הם מעמתים את עצמם עם קבוצות אחרות, והדבר יכול להוביל לעוינות, אפליה ואלימות.

צריך להוסיף לכך משקעים של דורות, הקשורים להבדלים מעמדיים, חיכוכים אתניים וכדומה, ולהבין כיצד השנאה יכולה להתפרץ בבת אחת, ולהפוך לטבח, ולרצח עם, כמו שקרה לדוגמא ברואנדה.

בשנת 1994 הופל מטוסו של נשיא רואנדה, בן שבט ההוטו, בעודו נוחת בעיר הבירה. במהלך שלושת החודשים הבאים, הצבא וקבוצות מיליציה מבני שיבטו רצחו יותר מ-800 אלף בני אדם מבני שבט הטוטסי, שארגון הגרילה שלהם הפיל את המטוס.

השואה ברואנדה פרצה כתוצאה מתיאוריות גזעניות שמקורן באירופה, שהופצו בה והיו זהות לאלה שהובילו לשואת יהודי אירופה. גם כאן השואה ארעה לאחר שלכאורה כל ההבדלים בין שני השבטים התמוססו ונעלמו בחברה המודרנית והדמוקרטית בה חיו, והם הפכו למפלגות לכל דבר.

במהלך התקופה הקולוניאלית, שבט 'גבהי הקומה' הטוטסי הצפוני הדומיננטי, עודד את הספקולציות הגזעניות שהצדיקו את שלטונו. אך מדיניות זאת הרעילה את התרבות הרואנדית בגזענות, שהפכה למסוכנת עבורם משעה שאיבדו את כוחם. הגזענות המושרשת התהפכה לאחר שרואנדה קיבלה את עצמאותה, ושלטון הרוב העניק את העוצמה לשבט 'נמוכי הקומה' ההוטו הדרומי. ההוטו, שקודם לכן דוכאו על ידי הטוטסי, שמרו את אותם אמונות גזעיות מושרשות, אך כעת הם למדו לראות את הטוטסי כ'כובשים זרים', ולא כ'רואנדים אמיתיים'.

התוצאה היתה מלחמת אזרחים רבת שנים ועקובה מדם.

אינדקס ראש הדף