שואה ותעופה - הרמן גרינג קיסר האוויר

היה זה במסגרת הצעדים הראשונים בהתפתחות הלאומנות בפוליטיקה הגרמנית, בשנות השמונים של המאה ה-19. הארגון הלאומני החשוב הראשון, 'הברית הפאן גרמנית', צמח בשנים אלה מתוך הקשר אימפריאליסטי. 'הפאן גרמנים' טענו כי עתידה של גרמניה תלוי באימפריה גדולה וצומחת מעבר לים, אשר יכולה להיבנות רק על חשבון בריטניה ומעצמות קולוניאליות אחרות. תנועה זאת מלאה תפקיד מרכזי בדחיפת גרמניה למלחמת העולם הראשונה, ומאוחר יותר לידיו של היטלר.

ב-1884 הכריז הקנצלר ביסמארק כי חוף דרום מערב אפריקה, נאמיביה של היום, מוגן על ידי האימפריה הגרמנית. נאמיביה הפכה לקולוניה הגרמנית הראשונה והחשובה ביותר.

אביו של הרמן גרינג, היינריך, היה דיפלומט בשירות החוץ הגרמני. ב-1885 הוא קיבל את תפקידו הדיפלומטי הראשון: להיות המפקח האימפריאלי הראשון של נאמיביה. הוא היה המושל הגרמני הראשון בחבל ארץ זה, הדמות החשובה והמעורבת ביותר במתרחש.

המדיניות הרשמית שהוא הנהיג הייתה: להיפטר מהעם הנאמיבי, לגזול את אדמותיהם, הבקר שלהם, ולהפוך אותם לעובדי כפיה.

באותה עת נחקרו בנמיביה בקפדנות, על ידי הרופא הגרמני דר' יוג'ין פישר, גם האנתרופולוגיה וחיי החברה של אחד השבטים הנאמיביים, קהילת 'הבאסטר' שהייתה מגזע מעורב. ממצאיו היו כי בני התערובת סובלים מחולשות התנהגותיות מרובות לעומת 'טהורי הגזע'.

פישר התמנה לימים למנהל 'המכון לתורת הגזע' בברלין, והפך לבר הסמכא העיקרי בעולם בתחום זה. הוא היה מורם ורבם של הרופאים הנאצים שיישמו את תורת הגזע ברייך השלישי, ומנגלה ביניהם.

הם ניסו למצוא אסמכתאות גנטיות, באמצעות ניסויים בבני אדם, לממצאים ההתנהגותיים שהתגלו במחקריו של פישר.

כאשר התמרד העם הנאמיבי, שנים ספורות לאחר שהיינריך גרינג קודם לתפקיד חדש, ריסק אותם ממשיכו באמצעות מכונת המלחמה הגרמנית, שחיסלה אותם כמעט לחלוטין.

ב-1905 פירסם הגנרל שהיה מפקד הכוחות הגרמניים בנאמיביה פקודת השמדה:

'עם ההארארו [השבט הנאמיבי הגדול ביותר], חייב לעזוב את הארץ. אם הוא לא יעשה כך, אני אאלץ אותו באמצעות כוח. בתוך הטריטוריה הגרמנית כל איש שבט, חמוש או בלתי חמוש, עם או בלי בקר, יומת. נשים וילדים לא יורשו לשהות בטריטוריה. הם יהדפו אל בני עמם, או שירו בהם. אלה הם המילים האחרונות לעם ההארארי, ממני, הגנרל המפקד מטעם הקיסר הגרמני האדיר'.

פקודת 'הפיתרון הסופי' שהרמן גרינג נתן להיידריך, והמהלכים שקדמו לה, הם שכלול של פקודה זאת.

רוב הנאמיבים, בערך 100,000, נרצחו בירי רובים, או שנהדפו למדבר קלהארי על ידי הצבא הגרמני. מי ששרדו כונסו במחנות ריכוז. כל אחד מהם קיבל תג אסיר. הם הפכו לגרעין העבדים במכרות והחוות הגרמניות.

המאפיינים העיקריים של ה'פיתרון הסופי' פותחו סביב שנת 1900 במקום אחד, נאמיביה:

- לאומנות קיצונית והתרחבות קולוניאלית.

- תורת הגזע אשר מפלה בין בני אדם על פי מוצאם.

- גרוש התושבים המקומיים, גזל רכושם, והפיכת הנותרים לעבדים.

- חיסול עמים וקבוצות אוכלוסיה באמצעות הצבא.

בעת שבוצעה השמדת העם הנאמיבי התמנה כבר היינריך גרינג לשגריר הגרמני בהאיטי, אי הוודו. האיטי נבחרה כיעד השני בו גרמניה הפעילה מדיניות קולוניאלית אגרסיבית. תחת ידו הנהיגה גרמניה באי את 'מדיניות ספינות התותחים'. ההשפעה הגרמנית במקום הפכה לדומיננטית, תוך עימות ישיר כמעט מול ארצות הברית.

· הקירקס המעופף

הרמן גרינג היה אמור להיוולד בהאיטי. אימו חזרה לגרמניה ללידה בטוחה. רופאה היהודי העשיר הפך למאהבה, ואב לאחד מבניה. טירת הרופא הייתה המקום בו הרמן הצעיר בילה את מרבית חופשותיו מהפנימייה בה למד. כך התפתח אצל גרינג תסביך אב חזק, שגרם לו לרצות ולעלות על אביו בכל תחום בו פעל. במקביל, מתוך הקנאה לכבוד המשפחה, הוא הפך גם לאנטישמי.

תלמיד הפנימייה הצבאית הרמן גרינג היה נער פופולארי, שאהב יותר מכל טיפוס הרים. כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא, ובמהרה הצליח לקבל תפקיד תצפיתן אווירי. הוא דיווח לגנרלים על המתרחש בקרבות ורדאן, הנחשב לקרב החפירות הממושך והקשה ביותר במלחמת העולם הראשונה, שגרם ליותר ממיליון אבידות בנפש לשני הצדדים.

להיות צופה אויר בעת קרבות ורדאן במלחמת העולם הראשונה פירוש הדבר היה לצפות בהקרבת מיליוני חיילים לשווא, על ידי גנרלים במפקדות העורפיות. אצל גרינג התעצבה ראית עולם מפוכחת וצינית. הציניות חודדה במהלך שנות העשרים, כאשר היה סטודנט למדע המדינה באוניברסיטת מינכן, ולמד אצל פרופסור אוסוולד ספרנגלר, שהטיף לציניות וכוחנות פוליטית.

בהמשך המלחמה התקבל גרינג לקורס טיס, והצטרף ללהק 'הקרקס המעופף'. באותם ימים תוחלת החיים הממוצעת של טייס קרב בחזית הייתה שלושה שבועות. גרינג שרד כטיס את מלחמת העולם הראשונה. אך המלחמה הפכה אותו לשורד אנוכי.

הרמן גרינג היה טייס קרב מהולל, 'אייס' עם עשרים ושתיים הפלות מטוסי אויב במלחמת העולם הראשונה. הוא היה יורשו בפיקוד של מנפרד פון ריכטהופן, 'הברון האדום', אולי גדול הטייסים מאז ומעולם, שנפל בקרב לאחר שלזכותו נרשמו כשלוש מאות הפלות של מטוסי בעלות הברית. הטייסת של ריכטהופן נקראה 'הקרקס המעופף', והייתה יחידת העילית של חיל האוויר והצבא הגרמני.

להק 'הקירקס המעופף' נחשב למיתולוגיה בעיני שוחר תעופה רבים, אך מעטים מאד יודעים על הקשר הישיר בין טייסיו לתנועה הנאצית.

את כינויו 'הברון האדום' רכש ריכטהופן לאחר שהורה לצבוע את מטוסו בצבע אדום בולט, כדי להשיג אפקט הרתעה מול היריב. גרינג, יורשו בתפקיד, זכה גם הוא בתודעת פיקודיו בכינוי המיוחד, על היבטי הביטחון העצמי והיוהרה שהוא מבטא. 'הברון האדום' הוא התגלמות הסופרמן הניטשאי, המרחף גאה בשחקים ואוכף את מרותו באמצעות מראהו ורצונו, לא פחות מאשר באמצעות כוחו הממשי.

הרעיון הצבאי הזה שימשה שנים מאוחר יותר את הנאצים, כאשר בחרו בדרך הדומה של הבלטת עצמם, יוהרה והונאה. השימוש במפגנים אויריים וקרקעיים בהם הופגן והועצם עד כדי הגזמה רבה כוחה של המדינה הנאצית, היה חלק בלתי נפרד מהוויתה. הדגל הנאצי שעיצב היטלר דמה מאד לסמל שהיה על כנף המטוס של ריכטהופן. מדיו של גרינג נראו כלקוחים מסרט הוליוודי ציורי.

הרמן גרינג שיכלל בהצלחה בעת המלחמה שיטה של קרבות אוויר. העיקר בקרבות האוויר הוא להימצא מעל ומאחורי אויביך, לתקוף במהירות, ולאחר מכן לצבור גובה מחדש. השיטה שלו הייתה בניית מעגלי התכנסות בצד זירת קרב האוויר. לאחר העימות הראשון היו מטוסיו חגים במעגלי נסיקה בצד הזירה ההומיה מטוסים מתכתשים. כך היו צוברים גובה וכוח, עד למקום בו התאפשרה להם מחדש גלישה חזרה לקרב. גרינג הפך שיטה זאת לימים גם לשיטת פעולתו הפוליטית, והיטלר הסב כל זאת למהפכה המתמדת הנאצית, המתפשטת כלפי מעלה והחוצה, על פי חזונו של ספרנגלר, כצלב הקרס המסתחרר.

למרות שיש בדוקטרינות הקרב האווירי גם מאפייני משמעת ועבודת צוות, קרב האוויר הוא בעיקרו מפגן של אינדיבידואליות. כינויו 'מלחמת כלבים', ממחיש זאת כהתכתשות בין שני יחידים, הרודפים זה אחר זנבו של זה עד הסוף המר. כך הפכה גם הפוליטיקה הנאצית למפגן ביצועים אינדיבידואלים תחרותיים, 'אימפריות' ביורוקרטיות שהתנהלו כעצמאיות, בלי שתוף פעולה כמעט.

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, לאחר האבדות המרובות, הפך 'הקירקס המעופף' לחלק מלהק שאיגד תחתיו את מרבית מטוסי הקרב הפעילים בחזית המערבית, והיה למעשה חוד החנית האחרון בקרבות לפני תבוסת גרמניה.

בין הטייסים שהצטרפו ל'קירקס המעופף' בשלבי המלחמה האחרונים היו שניים שהפכו עם גרינג למנהיגי התנועה הנאצית:

הראשון היה רודולף הס, לימים סגנו השני של היטלר, אשר ישב איתו בכלא וערך את ספרו 'מיין קמפף'.

טייס שני היה ארתור גרייזר, שהפך למושל אחד משני אזורי פולין שסופחו לרייך הגרמני, שבירתו הייתה העיר לודז'. גרייזר, הנאצי הנלהב, החליט להפוך את האזור לדוגמא להשלטת מדיניות הגזע הנאצית. מתקן ההשמדה הראשון, חלמנו, הוקם תחת פיקודו, ושימש כאב הטיפוס של כל המתקנים הבאים.

טייסים נוספים מה'קירקס המעופף' הצטרפו לתנועה הנאצית בראשיתה, ומילאו בה תפקידים בכירים.

טייסי הקרב הבכירים היו רגישים להתפתחויות האחרונות אצל היריב, ולכן יכלו להציג בפני המתכננים בארצם את הביצועים הנדרשים ליתרון בקרבות האויר. מפקדי הקירקס המעופף הציגו למהנדסים את צרכיהם. כך נוצר הפוקר D7, 'מטוס ההכרעה'.

הפוקר D7 היה אחד ממטוסי הקרב של שלהי מלחמת העולם הראשונה. כאשר הוכנס לקרב, בשנת 1918, הוא הוכיח עצמו במהרה עליון על מטוסי הקרב של בעלות הברית, וגרם להם אבדות קשות.

יותר מאלף מטוסים מסוג זה נבנו, ו-775 נותרו לאחר המלחמה.

על המטוס נאמר כי 'הוא הופך טייסים בינוניים לטובים, וטייסים טובים לאייסים'. זאת בזכות ביצועיו המעולים באוויר. תכונתו הקטלנית ביותר הייתה יציבותו במהירות איטית. הדבר איפשר לטייסים להתקרב למטוסי האויב מאחור ומלמטה, להישאר יציבים במצב של כמעט הזדקרות באפס מהירות, ומעמדה זאת לירות לעבר גחונו החשוף של מטוס האויב.

המטוס גרם נזק עצום לחילות האויר של בריטניה וצרפת ב'אפריל הדמים' של שנת 1918, והביא את המלחמה לשערי פריס.

בעיני רבים החלטת הפיקוד העליון הגרמני להיכנע בשלב זה הייתה תמוהה. אלה היו 'פשעי נובמבר' 1918, שעליהם חזר באופן דמאגוגי היטלר כדי להתסיס את הציבור הגרמני.

הפוקר D7 היה כלי הנשק היחיד שהוזכר במפורש בהסכמי שביתת הנשק בסוף המלחמה. המטוס כה הוערך, עד שצוין בהסכמים כי על הגרמנים למסור את כל המטוסים מסוג זה לידי בעלות הברית.

הסעיף הרתיח את הלאומנים הגרמנית. האם לא היה די, חשבו הגרמנים, בחתימה על הסכם הכניעה. לא יקום ולא יהיה, אמרו הלאומנים.

תגובתו האישית של גרינג לסעיף בהסכם הפסקת האש בו צוין כי יש למסור את המטוסים לבעלות הברית הייתה בבחינת סימן דרך לבאות. הוא וחבריו לטייסת המריאו עם מטוסיהם משדה התעופה בו פעלו לשדות תעופה נטושים שהיו באזור, ושם ריסקו את המטוסים בנחיתה מתוכננת.

לאחר מכן כינס גרינג את כל הסגל באחד הפאבים באזור למפגש פרידה, בו נשא נאום חוצב להבות נגד שביתת הנשק, וסיים במילים 'יומנו עוד יגיע'. הנוכחים הצטרפו אליו במילים דומות ובתשואות רמות.

היה זה נאום בו קלע גרינג לאחדים מהנימוקים החשובים ביותר שיביאו לעלית הנאצים לשלטון.

היו אלה אי שביעות רצון מתנאי סיום המלחמה, יחד עם התחושה כי חיל האויר יצטרך בעתיד להנהיג את המיליטריזם והשלטון בגרמניה. היה בנאום גם ביטוי מובהק של רעיונות ימניים קיצוניים, שהשתלבו אחר כך בימין הפוליטי הגרמני. ניתן באירוע גם ביטוי לאכזבה מהדרך הבלתי מאורגנת בה חזרו החיילים הביתה מהחזית לשום מקום, ובכך היה אות להקמתן המיידית של מיליציות לאומניות מקרב אותם חיילים משוחררים שהמסגרת הצבאית הייתה עבורם לבית שני.

· הפוליטיקאי הממולח

בשנת 1919 עמד גרינג להצטרף לבונים החופשיים, אך בלונדינית שעברה כשחיכה עם חבריו לפגישה וזיהתה את גיבור המלחמה, פיתתה אותו. לו היה מצטרף לבונים החופשיים היא אסור עליו להצטרף לנאצים.

לאחר המלחמה ניסה גרינג את כוחו במלאכות שונות, ובעיקר כטייס להטוטים בסקנדינביה. הוא חזר לגרמניה בראשית שנות העשרים יחד עם אשתו השבדית קארין, והפך לאחד ממיליוני המובטלים.

גרינג שמע את היטלר נואם בפאב במינכן בשנת 1922 נגד הסכמי ורסאיי, ויום למחרת הצטרף אליו. והבטיח לו בלחיצת יד את נאמנותו מטוב ועד רע, לחיים ולמוות.

רודולף הס פיקודו היה כבר פעיל ותיק במפלגה ויד ימינו של היטלר, לכן לא מן הנמנע שהיה הגורם המקשר ביניהם. יתכן וההיכרות נוצרה גם דרך אהדתם המשותפת למיסטיקה.

היטלר הבחין מיד בערכו של גרינג כמפקד וטייס מפורסם. גרינג התרשם מכישוריו הפוליטיים של היטלר. התחיל שתוף פעולה פורה ביניהם, טבעי והרמוני, שנמשך עד תבוסת הנאצים. הייתה זאת שותפות לדרך וידידות אישית.

עבור גרינג, המפלגה הנאצית הייתה הזדמנות פוליטית יוצאת דופן. כצעיר ובעל דרגה זוטרה לא יכול היה להשתלב בדרג גבוהה באף אחת מהמפלגות האחרות. הרעיונות המיסטיים, הלאומנות, ותורת הגזע, התאימו לרקע המשפחתי שלו. מה שנותר לו היה להטות את מסלול המפלגה כך שישתלב בתוכניותיו לקידום נושא התעופה בו התמחה. במפלגה זאת, חשב, יוכל למצות את כישוריו, להגיע להישגים בזירה הלאומית, ולשלב את חבריו הותיקים.

להיטלר, גרינג היה דמות צבאית שיכול היה להציג כרכש פוליטי מזהיר. ההתחככות בגיבורי עולם התעופה התאימה והחניפה לקורפורל המיליטריסט. היטלר היה צריך רק לשלב את דעותיו עם תוכניות גרינג.

גרינג הצדיק את האמון של היטלר בו. הוא קרא היטב את המפה הפוליטית, והפך כמעט בין לילה לנותן הטון במפלגה הנאצית. הוא הפך להיות הדמות הצבאית המרכזית של המפלגה בכל תקופת קיומה, הגנרליסימו של גרמניה המיליטריסטית.

היטלר וגרינג היו בדעה אחת כי 'סכין ננעצה בגבה של גרמניה' וגרמה להסכם הכניעה המביש. הדעה כי חיל האוויר הוא זה שהיה מסוגל לחולל את המפנה בחזית גם הייתה משותפת.

היטלר וגרינג השפיעו אחד על השני כתאומים. שניהם היו פוליטיקאים ממולחים, בעלי כושר נאום רב, ששימש הכלי המרכזי שלהם. אמונתם המשותפת במיסטיקה, כוחות התת-מודע והרצון, הביאה לכך שהם העניקו אחד לשני תמיכה נפשית. הם יצרו בינם לבין עצמם את התחושה כי הכול אפשרי. כך התגברו על הניגודים המעמדיים והמנטאליים ביניהם. הם היו האחד לשני: 'האדם הנכון במקום הנכון'. 'עיקרון הפיהרר', לפיו המפלגה הנאצית התיישרה על פי רצון מנהיגה, התפרש מבחינת גרינג, שהיה במעגל הפנימי ביותר, כמנדט בלתי מוגבל לעשייה. מוחו של הקצין הצעיר קדח מרוב רעיונות לגבי הדרך בה יוכל לפעול למען עתיד גרמניה, המפלגה הנאצית, ועתידו שלו.

עבור גרינג התעופה הייתה חזות הכול. ככזאת היא יצרה בו דיאלקטיקה פשוטה: כמה שיותר תעופה יותר טוב, כי הדברים יסתדרו טוב יותר עבורו כך. אם צריך לשלב בה גם היבטים חברתיים, פילוסופיים, גזעניים, כלכליים ואחרים, מה טוב. התרבות הזאת נוצרה סביבו, ותאמה את השקפותיו.

התעופה התפתחה במהירות, משפיעה על חיי החומר והרוח גם יחד. היא הייתה תובענית, והוא שמח לכל צורה של גיוס לשורותיה. למרות שלכאורה לא היה קשר בין המרכיבים השונים, הסך הכול התברר כנוסחא הגיונית, ששמשה כבסיס לניעות חברתית.

מלמטה, מתוך המבוכה בה שרתה גרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בא הצורך לסדר פרגמאטי. כל סדר כזה, הבנוי ממרכיבים שונים בתחילה, הולך ומתאחד לנושא מרכזי פוליטי יחיד. במקרה שלפנינו, כל הקשת הפוליטית הגרמנית, התאחדה בסופו של דבר, בדרכים שונות, תחת דמותו, שהייתה של הסופרמן הניטשאי. בגרמניה 'סדר הוא סדר', והנאצים סיפקו את הסחורה במלואה.

אך האוויר, מבין כל היסודות היוצרים סדר, הוא בעל דינאמיות מיוחדת. הוא הקל והשקוף ביותר, ולכן יוצר בקלות את ההזדככות הפנימית, את החירות. קלות זאת של הדרך בה מושגת החירות עשויה להוליד את הרצון, התיאבון, לשליטה לאבסולוטית. המטוסים. הם בעלי כוח משיכה רב מידי מכדי שניתן יהיה לשלבם במדרג הצרכים האנושי. כך נוצרה הדינאמיקה הברוטאלית של הנאצים. מרגע שגרינג והאס-אס השתלטו על התנועה, הם הפכו לבולטים מידי, כמו הברון האדום' שצבא את מטוסו בצבע אדום עז ולא בצבעי הסוואה, כיוון שחש שעצם נוכחותו מרתיעה.

השילוב בין תחושת החירות לנוכחות הבולטת יצרה את תחושת הסחרור, את השיכרון והטרוף הנאצי. האוויר הרב מידי יוצר צורך תמידי להתבטאות, לעליצות בסגנון הניטשאי. הימלר תיאר את 'הרוח הנאצית כמגשימה עצמה רק דרך השתוקקות נצחית, חקירה והתארגנות, אבודה בעולם בחיפוש אחר הבלתי סופי והבלתי מושג'

האוויר, חושב גסטון בשלארד, הוא סוג של הורמון גדילה עבור המוח. לכן הנאצים לא סתם טעו בקביעת סדר העדיפויות הלאומי. כול המבנה הביולוגי שלהם, הפעילות הגופנית והנפשית, הושפעו ממנת יתר של חמצן רוחני, והם איבדו שליטה. הם חשו נציגי גזע עליון מחמת שטיפת המוח המסחררת הזאת, שבה הוטמעו בהם, בפרט בצעירים, ערכי ציות לשררה יחד עם נפיחות אידיאולוגית. בהשראה אווירית זאת הייתה קלילות בלתי נסבלת, שהובילה להחלטות נמהרות.

תורת הגזע האנטישמית, והתפישה כי התעופה היא המפתח לעתיד גרמניה, הפכו למקשה אחת בלתי נפרדת. נוצר קשר אינטואיטיבי בין תורת הגזע, חלום המעוף והתעופה. ניתן תיאורטית להפריד בין התעופה המעשית והמעוף הרוחני, אך אצל האדם קיים קשר בל ינתק בין המחשבה למעשה, בין החלום למציאות. חלומות ומחשבות חייבים למצוא את התופעות הדומות להם בעולם המציאות, ולהפך. זאת צורת התבטאות אנושית כה טבעית עד שהיא אורגאנית, אינטואיטיבית, מובנת מאליה. זאת הדרך הנכונה ביותר לחסוך במשאבים שכליים ורגשיים, למצוא מרפא לנפש.

הקשר האורגאני הטבעי בין גוף לנפש מחייב גם לחפש, במקום בו מתקיימת מציאות מסוימת, את המקבילה הנפשית בקרב האנשים החיים באותה מציאות, בפרט אם הם אלה שיצרו אותה, ועל אחת כמה וכמה אם זאת מציאות ייחודית, כמו המציאות של גרמניה הנאצית.

למרות שגרינג הפך לפוליטיקאי במשרה מלאה הוא לא שקע בביצה הפוליטית הטובענית של הקטנוניות המפלגתית. הוא שמר על ריחוק טקטי, בזכות המוניטין הצבאי הייחודי. היה לו כושר תמרון גם ליחסים עם עמיתים נבחרים מקרב הצבא והתעשייה. היו אלה מקצוענים ידועים, אשר הצטרפו למעגל התמיכה בו.

השיטה בה פעל הייתה יצירת יוזמות באמצעות הכפופים לו במפלגה, ורק אחר כך גיוס תומכיו, הממתינים מבחוץ, לפעולה. הוא היה כמתווך המקבל את חלקו מכל עיסקה כזאת. זאת הייתה הטקטיקה של קרבות האוויר שלו. הוא עיצב את חייו הפוליטיים על ידי יצירת מעגלי מקורבים בהמתנה, שלהם חילק הוראות היכן ומתי לתקוף. הוא רכש בדרך זאת תפקידים חדשים כל העת, מבלי לאבד את תפקידיו הישנים. הדבר איפשר לו ליצור אימפריה אישית, ולהתמודד על מקום בכיר בהיררכיה.

בכירים נוספים אימצו את השיטה, שהפכה לאסטרטגיה הפוליטית של גרמניה הנאצית, במה שכונה מאוחר יותר על ידי היסטוריונים כ'תחרות פנימית בין טייקונים פוליטיים שאין קשר ביניהן'.

גרינג הטיס הנאה, רהוט הדיבור ובעל הקשרים החברתיים הענפים, הפך לדמות הפופולארית ביותר בגרמניה המיליטריסטית. הוא סימל, גם במראה החיצוני, את עלית חשיבות ענף התעופה בצבא, שבמלחמת העולם הראשונה היה מצומצם יחסית לצבא היבשה, והדרגות שהוענקו בו היו קטנות. הוא סימל את תקוותה הסמויה של גרמניה הנאצית, להנביט את זרע ההצלחה האווירית במלחמת העולם הראשונה ולהפכה לשתיל שממנו תצמח גרמניה החדשה.

על הפיכת תקווה זאת לתוכנית פעולה ממשית מצביע קידומו של גרינג בסולם הדרגות: מקצין זוטר, הוא הפך, עד מלחמת העולם השנייה, לרייכסמרשל - 'מצביא האימפריה', המפקד העליון של גרמניה, בעל הדרגה הגבוהה ביותר.

הוא תואר על ידי השופט במשפטי נירנברג כך: 'כמעט תמיד הכוח המניע, שני רק למנהיג...מחרחר המלחמה הראשי...מנהל תוכנית עבודת הכפייה ויוצר התוכנית לדיכוי היהודים...אשמתו יוצאת דופן בגודל הזוועה.'

גרינג לא היה רק המשנה להיטלר ותומכו הנאמן, הוא היה להיטלר, בעל החושים הפוליטיים המחודדים, גם היריב הפוטנציאלי מספר אחד על הנהגת גרמניה. גרינג אכן חתר, באמצעות יוקרתו המצטברת הרבה, למעמד של הראשון במפלגה, ואף כמעט הגיע לכך, אלמלא פרצה המלחמה.

אפשר להבין חלק ניכר ממהלכיו הפוליטיים של היטלר על רקע זה. למעשה, ניתן לקבוע כי ברגע שהיטלר, שהיה בתחילה בור בנושאי תעופה, התחיל ללמוד את הנושא נפתח בפניו פתח להיפטר מגרינג. יתכן והפתיחה במלחמת העולם השנייה, שנעשתה בעיקר על דעתו, הייתה במסגרת מאמציו לשמור על מעמדו כראש המפלגה.

· האסתטיקן

רעיונותיו הדתיים של גרינג היו שונים מאשר האמונות הקתולית והפרוטסטנטית הנפוצות בגרמניה. תחת השפעת אימו החורגת הוא השתייך לאחווה נורדית קטנה וסודית – 'אגודת האדלוייס', הצמח האלפיני הלבנבן. לאחווה היה קשר עם 'אחוות הווריל'. האחווה ערכה טקסים מיוחדים שהתבססו על המיתולוגיה הנורדית הרומנטית, ועודדה תערובת של מיסטיקה ואמונה בפנתיאיזם, שהוא זיהוי האלוהים עם הטבע.

המשורר האירי המפורסם ייטס היה המשורר המושלם של התנועה. יצירתו של ייטס מאופיינת בשני תחומים: חקירה ספרותית של המיסטיקה, והלאומיות האירית. כיוון שהיטלר היה רווק, הייתה אשתו של גרינג הגברת הראשונה של הרייך. אמונתם הדתית לא הייתה אם כך עניין של מה בכך. גרינג היה כה רב השפעה, עד שהוא שכנע את הגרמנים להכריז על פרח האדלווייס, שהיה סמלו הדתי, כפרח הרשמי של גרמניה.

שיר של ייטס:

האמת היא היופי, היופי הוא האמת,

זה כל מה שצריך לדעת בארץ,

וכל מה שאי פעם יהיה צריך לדעת.

בני האדם כולם מעריכים מאד את היופי החיצוני, ואינם פוחדים מפניו. הם מבינים את הקשר בין יופי לאהבה. אך הם נזהרים מלהקיש מהמראה על תכונות האופי. יש מקרים בהם קיימת זהות בין השניים, ומראה חיצוני יפה מעיד על מידות אופי נעלות. יש ואין הדבר כך, והיופי והזוהר הם מסווה לריקנות, רוע לב ויוהרה. למרות זאת הנאצים הפכו את רשמיו הפיוטיים של ייטס לאידיאולוגיה.

אין דבר שהאדם חושש ממנו יותר מאשר השילוב בין הבלתי נודע לבלתי מודע. בעידן המודרני, שאחד מסממניו הבולטים הוא התרחקות האדם מהטבע, התעופה משמשת כביטוי חיצוני של חיבור זה.

סגנון התנהגותו המוקצן של גרינג הוא כשל אחד שהציץ לעבר הלא נודע ונפגע. הוא עסק בגבולות הלא נודע, הפיכת אומה לכוח אוירי אולטימטיבי. היה זה זניח עבורו להשתמש בעושרם ובדמם של היהודים כדי לממש את חלומו.

די במרכיב הפחד העז שקיים בתעופה, שדי כמעט בו כדי להסביר את מה שהתרחש בגרמניה הנאצית.

מרכיב הפחד חזק מאד אצל כל נוסע באוויר. הוא טבעי ונובע מהיות המטוס באויר תלוי בכוח מנועיו, אשר השבתתם תגרום לנפילתו

רכיב הפחד חזק גם בקרב הטייסים. הוא נובע אצלם מהצורך לתפקד באוויר, ובמיוחד חזק החשש מהמפגש בנחיתה עם אדמה המוצקה.

ריבוי הגורמים העשויים לגרום לתאונות תעופתיות יצר את האימרה: 'טיס טוב הוא מי שיודע לפחד'.

גרינג היה בשעתו עת המפקד האוירי היחיד בעולם שהפך לדמות פוליטית מובילה. בשנות ה-30 של המאה העשרים הוא בנה את חיל האויר הטקטי הטוב ביותר בעולם. אך הוא כשל בחיזוי חלק מההתפתחויות למלחמה הבאה, שכללו בין היתר את פיתוח המפציץ האסטרטגי ואת השימוש ברדאר.

גרינג הביע פעמים רבות את אמונתו בעליונות הטייס הגרמני, ולא בעליונות המטוס הגרמני. הוא היה משוכנע שהאדם, ולא המכונה, יכריעו את הקרב. הכרזה נוספת שלו הייתה ש'כול אחד בגרמניה יהיה טייס'.

כאשר מדינה מנסה להתגבר באופן מואץ על התהליך של התגברות על פחד התעופה, היא יוצרת חברה מבוססת על טרור.

גורם הפחד הביא להישענותם המרכזית של הנאצים, חסידי כוח הרצון, על המראה האסתטי. הם לא יכלו להרשות לעצמם לפחד, כיוון שחששו מהתוצאה ומהשלכותיה, והעדיפו את התחליף האשלייתי.

אמונתם המשותפת של גרינג והיטלר בכוח הרצון הניטשאי, השתלבה בהתמוטטות המונרכיות והקמת המדינות המודרניות, בעלות המשטר העממי והדגש על קדמה טכנולוגית. התחליף לתפארת הקיסרית הייתה דגש על יופי חיצוני שהתחבר ללאומנות ותורת הגזע.

המונח 'ליל הבדולח', או ליל הבדולח של הרייך (Reichskristallnacht), ניתן על ידי הרמן גרינג, כתגובה נינוחה לאירועים. הוא בבחינת לשון נקייה והוא נטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה להמעיט בנזקי הפוגרום כזכוכיות מנופצות ותו לא, ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.

יתכן והשם נקבע בהשראת ארכיטקטורת הזכוכית, שהייתה תנועה אסתטית מרכזית באותה עת. בגרמניה. קבוצת האמנים הבולטת ביותר בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה: 'שרשרת הזכוכית', שאבה את השראתה מחומר גלם זה.

רעיונות רומנטיים הנובעים מתפישת הזכוכית כחומר העיקרי, שלטו בעבודותיהם. השימוש בזכוכית התפשט מאד באותה תקופה, הודות לטכנולוגיות חדשות. שקיפות הזכוכית נדמתה להם כמכילה תכונות אסתטיות וערכיות מוסריות גם יחד. באמצעות עיצובה, הארכיטקטים יצרו מבנים דמויי כוכבים, סחרחורות מרחפות, ומושבות אדם מעופפות. הם תיארו את יופיו של היום בו ארכיטקטורת הזכוכית תהיה בכל מקום.

היהודים נתפשו כניגוד מבחינה אסתטית. עם קדמון, כהה עור, לבוש שחורים, נע ונד, שמרן באורחותיו, נתפש כהיפוכה של הקידמה הזוהרת. האנטישמיות האסתטית היא הקלה והנפוצה ביותר. היא נקודת המוצא הנוחה לאדישות נפוצה, ממנה קצרה הדרך המובילה לאפליה ולשנאה מצד קיצוניים.

במקביל לתפישת הזכוכית כחומר מרכזי, היה סגנון אסתטי שלם שהתפתח על פי התפישה הנאצית. סגנון זה השתלב בתעופה באופן טבעי. במקרים רבים השתלשלות הקשר הייתה בלתי ישירה או בלתי מודעת. לאדם הפשוט, הקשר בין בניני זכוכית למטוסים אינו ברור בחיי היומיום, ואינו נחוץ, אך בשני המקרים מהווה השקיפות האווירית מרכיב מרכזי.

החזון האסתטי הנאצי הומרץ במידה רבה על ידי היטלר, שהיה צייר ומעצב ברוחו, והקדיש לכך את מרבית תשומת ליבו גם כשהיה מדינאי. הוא בחר בפסגה אלפינית כמקום מפקדתו. הוא היה בילדותו נער מקהלה בכנסיה, שספג אמנות כנסייתית. היטלר היה לפוליטיקאי הראשון בעולם שהשתמש במטוס במסעות הבחירות שלו.

חיילי האס-אס היו המודלים של מדיניות הגזע הנאצית, שהדגישו את עדיפות הגבוה והבלונדיני, הקליל. בתפישה זאת השתלבה דמותו של גרינג, שנראתה כאילו יצאה מסרט הוליוודי, והיה הדמות הפופולארית ביותר בגרמניה, ודמות עמיתיו הטייסים. הדבר השתלב עם הפופולארית הרבה מאד של התעופה בתקשורת.

מערכת אסתטיקה שנייה בולטת התבטאה בדיבור, בשפת הגוף, בלבוש ובהתנהגות. היו אלה המחוות הנאציות המהירות כמו ההצדעה במועל יד והליכת הברווז של החיילים, הלבוש הדרמטי של החיילים, סגנון הדיבור התמציתי והמליצי כאחד וכדומה. אלברט ספיר הגדיר את הסגנון העיצובי השלט בתקופה הנאצית כסגנון 'אוניות הנוסעים'.

בראש יצרני אסתטיקות ויזואליות אלה עמדו תעשיית הסרטים הנאצית המפותחת, ומצעדי ההמונים ומפגני הראווה.

תחת ניצוחו של גבלס עסקה תעשיית הסרטים בהפקת סרטים קלילים, מוזיקליים בחלקם, וסרטי ראווה. לדרמות וסרטי העלילה הרציניים לא היה מקום. החשוב היה לספק בידור קל להמון.

הכנסים ומצעדי הראווה ההמוניים היו לחם חוקם של הנאצים. הם החליפו את הדת כמקום לפולחן האישיות.

גורם הפחד הביא להישענותם המרכזית של הנאצים, חסידי כוח הרצון, על המראה החיצוני הסימבולי. הם לא יכלו להרשות לעצמם לפחד, כיוון שחששו מהתוצאה ומהשלכותיה, והעדיפו את הזוהר והמשלה.

לעם הגרמני ניתנה מערכת מושלמת של אסתטיקה אווירית: פילוסופית ושירית, היסטורית ופוליטית, כלכלית וחברתית, אמנותית ותרבותית.

גרינג נודע בשל חמדנותו. במקרים רבים הוא נראה משחק עם יהלומים בין אצבעותיו. בספר 'אויר וחלומות', מתאר גסטון בשלארד את שאיפת הנפש לחוות את היעוד הכפול של גבהים ותהומות. הדמיון הארצי והאויר מתאחדים בקריסטלים ואבנים יקרות. באותה אבן חן שני כיוונים של החלום האנכי נולדים חלומות אודות תהום הנשייה וחלומות התרוממות הרוח.

· הדמות הידועה ביותר

ספרים רבים מאד נכתבו על דמותו הססגונית של גרינג, ובהן תואר ונותח בקפדנות כל פרט בביוגרפיה שלו. מי שרוצה להעמיק בה בודאי יוכל למצוא את המעניין אותו באחד מהם. ניתן להעמיק אף באישיותו כמודל לתחלואי הנאצים, אך אנו בחרנו לעשות זאת ברודולף הס.

המפליא הוא שאף ספר לא הוקדש לחלקו בהשמדת יהודי אירופה. הוא היה האדם שחתם על חוקי נירנברג ועל פקודת 'הפיתרון הסופי'. בדרך לכך היה אחראי על תקנות רבות לאפליית יהודים, כ'מפקח על עניני היהודים ברייך'. הוא הפך את הגסטאפו לכלי השלטון העיקרי בדיקטטורה הנאצית, ליבה את ליל הבדולח, היה ראש וראשון לניצול עובדי כפיה, ועוד.

הביוגרפיה של גרינג מקבילה במלואה לעלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. תיאור קורותיו תוך התמקדות ברקע התעופתי שלו עשויה להסביר יותר מכול מה גרם לו לחתום על פקודת הפיתרון הסופי בתאריך 31 ליולי 1941.

1924

מונהגת מבצעית על ידי גרינג, המפלגה הנאצית הצעירה עורכת פוטש פוליטי ושובה אחדים משרי הממשלה הגרמנית שהתכנסו לאסיפת בחירות באולם בירה במינכן, כדי שיחתמו על מסמך לאומני. לאחר שהניסיון נכשל, כדרכן של חטיפות שבהן לא מוכן הממשל למשא ומתן עם החוטפים, ערכו הנאצים למחרת מצעד המוני מאולם הבירה לעבר הכיכר המרכזית.

למצעד זה, בראשו צעדו היטלר וגרינג, המתין הצבא וירה בצועדים. גרינג נפצע וברח מגרמניה. היטלר והס נתפשו, נאסרו ונשפטו לשנות מאסר בכלא. הפוטש הפך להיות זיכרון מיתולוגי של המפלגה הנאצית.

לאחר שאושפז עקב פציעה שנגרמה בפוטש באולם הבירה הפך גרינג מכור למורפיום, תופעה נפוצה בתחילת המאה ה-20, בה היו הרבה מכורים רפואיים, אשר קנו את הסמים באופן חופשי בכל בית מרקחת. הוא שלט בהתמכרות עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

1928

המפלגה הנאצית שזכתה לחנינה, זוכה לתריסר מושבים ברייכסטאג. גרינג, המתגלה כנואם סרקסטי מעולה, בעל סגנון חד, הופך להיות ראש הסיעה.

השפה, לשון הדיבור היא הכלי המרכזי המחבר בין הגוף לנפש. המוח שוקל את המילים בטרם הן יוצאות מהפה, והופכות לישות עצמאית המכילה חומר ורוח גם יחד.

החתירה לשפה ההולמת את המציאות היא כה טבעית, עד שהיא נרכשת בשחר הילדות. לדוגמא, שפת הרחוב בשכונות העוני היא ביטוי של המציאות בה נמצאים אלה המדברים אותה. בכל עם קיים מאמץ מתמיד בקרב שכבות האינטליגנציה, למצוא חיבור ייחודי בין המילה הישנה למציאות החדשה, באמצעות הבעה לשונית מקורית.

הנאומים של היטלר יצרו אצל הנאצים את הסמיכות הבסיסית בין המעוף הניטשאי למרחב המחיה. הייתה לו היכולת להסב את השפה הגרמנית הרגילה לשפה יומרנית וחודרת קרביים.

מדע הדיבור דומה מאד לאווירודינמיקה. אותם חוקים של אוויר הנע בסילונים דחוסים על פני גופים אווירודינמיים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר, שהיו מקור כוחו העיקרי, היו כרוכה אם כך קשר בלתי ינתק עם התפתחות התעופה.

תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודת ה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויים.

אומרים שיותר משפת הפה חשובה שפת הגוף. היא מבטאת תשעים אחוז מהמסר שהאדם רוצה להביע. כשמתבוננים על היטלר הנואם רואים כי הוא מניף תמיד את זרועו הימנית במועל יד, ואילו זרועו השמאלית, עליה כרוך סרט גדול ועליו סמל צלב קרס בולט, צמודה תמיד לגופו. תנועת זרועו הימנית של היטלר דומה מאד לתנועת האדם המחקה את מעוף הציפור או המטוס. אך אצל היטלר התנועה מתגלמת רק למחצה. הזרוע השמאלית צמודה לגוף, בצייתנות האומרת קבלת מרות. המרות נובעת מהסמל, המזכיר מאד בצורתו מדחף מטוס. זאת כניעה לעריצות, ללאומנות ותורת הגזע.

צפייה באופרה של ואגנר 'המייסטרזינגר' הייתה חובה לכל בכירי המפלגה מרחבי גרמניה, בעת הכנס השנתי בנירנברג, בכל תקופת השלטון הנאצי, כולל שנות המלחמה האחרונות. היטלר נהנה לצפות באופרה החביבה עליו מידי שנה. עלילת האופרה היא אודות תחרות זמר שנתית מסורתית, הנערכת בין בעלי המלאכה בעיירה, על פי חוקים קפדניים.

היטלר וגרינג סיפקו לעם הגרמני נאומים ופקודות לרוב, בהרמוניה קולית ובתיאום תיאטרלי, שעליהם ניצח שר התעמולה גבלס, שהיה קיצוני בדעותיו. נוצר דואט פוליטי שהיו לו חוקים והיזון חוזר משלו, אשר הכתיבו כי המנצח יזכה על פי קיצוניותו

1932

גרינג הופך נשיא הרייכסטאג. הוא משמש גם כשגרירם הפוליטי של הנאצים. מעורב ומיודע יותר מכולם, הוא מתחבב על אמצעי התקשורת והופך פופולארי מאד. הוא הנכס האלקטוראלי מספר אחד.

1933

השמרנים בראשות הנשיא הינדנבורג חששו מהמפלגה הנאצית הבלתי מאולפת, ותעבו את אישיותו של היטלר. גרינג הוא זה שרקח את העיסקה לממשלה קואליציונית בראשות הנאצים. חלקו: תיקי הממשלה של: פרוסיה, התעופה ואיכות הסביבה. אלה היו שלושה תפקידים יחודיים, חדשניים בהגדרתם, ותפורים על פי מידת האיש שנועד למלא אותם.

כיוון שגרינג היה הדמות המרשימה ביותר בממשלה החדשה, יצרו שלושת התיקים את סדר היום של גרמניה הנאצית, בדיעבד עד סופה:

גרינג כשר הפנים של פרוסיה היה אחראי על הקמת מדינת המשטרה בראשות היטלר. משרד הפנים של פרוסיה, המדינה הגרמנית הגדולה ביותר, שלט במרבית כוחות המשטרה בגרמניה, ובעיקר במשטרה החשאית, הגסטאפו. בשנת 1934 העביר גרינג את השליטה על הגסטאפו להימלר, אשר יחד עם היידריך סגנו שילבו את הגסטאפו עם המשטרה החשאית הבווארית ועם האס-אס, וכך יצרו את בסיס הכוח המבצעי של השלטון הנאצי. המשטרה החשאית הפכה להיות גורם מרכזי בחיי הציבור בגרמניה, ומאוחר יותר בחיי האזרחים בארצות הכבושות. שוטרי גרמניה היו הגרעין הקשה שאייש במלחמה את יחידות הסער של האס-אס, ואת היחידות שהפעילו את מחנות ההשמדה.

גרינג בתפקיד השר לענייני תעופה היה אחראי על ההתחמשות הצבאית האווירית המסיבית. התפקיד שבגללו הוא זכור יותר מכל הוא זה של 'הממונה על חיל האויר הגרמני', הלופטוואפה. הוא פיקח על התפתחותו העצומה, ממטוסים מיושנים ספורים וטייסים ותיקים בודדים, לחיל האויר המודרני והחזק ביותר בעולם. חיל האויר הנאצי היה הגורם החשוב ביותר בפוליטיקה העולמית לפני מלחמת העולם השנייה. להלן ציטוט מהספר: 'גרינג: מנהיג אוירי', מאת אשר לי: 'גנרל קרל ספאץ, מפקד חיל האויר האמריקני לשעבר, כתב ב-1946: 'היה זה חיל האויר הגרמני שחלש על הפוליטיקה העולמית, וזכה עבור היטלר במלחמותיו הפוליטיות בסוף שנות ה-30'.'

גרינג בתפקיד השר הראשון לאיכות הסביבה בעולם כולו ניצל את המשרה לשיפורים חשובים באיכות הסביבה של גרמניה. במהלך חייו נותר הוא שוחר איכות סביבה קנאי. דוגמא לכך היא סרט שהקרין לשגרירים שהגיעו לחתונתו. הסרט הציג אותו במעונו שנמצא בלב שמורת טבע, מרצה אל יפי חיי היער הבראשיתי.

להתלהבות לאיכות הסביבה הייתה מטרה נוספת. היא שולבה במערכת האמונות הפגאניות, המיסטיות והלאומניות של הנאצים. הפיכת ה-22 ליוני ליום חג נאצי מרכזי של אירועים בטבע היא דוגמא לכך. האקולוגיה נוצלה כפלטפורמה לפיתוח התודעה הנאצית.

הקשר בין איכות הסביבה והתעופה הוא מובן מאליו. אין כמו המבט ממעוף הציפור כדי לתרום להגברת המודעות לחשיבות שיש לסביבה הטבעית.

איכות הסביבה הייתה עבור הנאצים אמצעי תעמולה. עבור הגרמנים הסמל הלאומי זה הצבא. סימלו של הצבא הוא היער הצועד. האומה החולה התאוששה בסביבה פסטורלית כדי שתהיה כשירה למלחמה הבאה.

1934

גרינג הפך עוד בראשית ימיו כנאצי למנהיג 'פלוגות הסער', המיליציה הצבאית הנאצית. בזכות השתייכותו לאריסטוקרטיה, היו קשריו החברתיים מועילים מאד לשיווק הנאצים לתעשיינים השמרניים, כדרך היחידה להצלת גרמניה מהקומוניסטים.

נותר היה רק לעבד את הדרך בה תמומש תפישה זאת בעתידה של גרמניה. לצורך כך היה צורך במהפך אינטנסיבי בקרב המפלגה הנאצית, שכן היא נשלטה עד אז ברובה על ידי אנשי 'החולצות החומות' הסוציאליסטים של ארנסט רוהם, שהיה קצין בצבא היבשה.

גרינג השתלט למעשה על המפלגה הנאצית ב'ליל הסכינים הארוכות', בהם נרצחו ארנסט רוהם ואנשיו, אשר היו ידידיו עימם בנה את 'פלוגות הסער'. הנימוק, ציטוט : 'הוא עמד בדרכי'. המפלגה הנאצית הפכה סופית לדיקטטורה קנאית, בה שולט הצבע השחור של בגדי האס-אס. העולם הזדעזע, אך עבר על כך לסדר היום.

1935

גרינג התחיל בהקמה מואצת של חיל האוויר החדש. תנאי חוזה ורסאיי הם, שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים את כלי הנשק הללו, יש להן הזכות לתקוף. אך אישיותו הכריזמטית של גרינג ממלאת תפקיד מרכזי בשכנוע הגרמנים והעולם כולו, שכל רע לא יקרה. הבריטים שתקו כאשר הכריז שהוא עומד לפתח חיל אוויר גדול. התעופה נחשבה באותה עת בדעת הקהל העולמית כסמל הקידמה. הלופטוואפה הופך במהירות למעצב המרכזי של הפוליטיקה הבינלאומית, ומביא בהמשך לנאצים ניצחונות ללא שפיכות דמים.

אר.ג'י. אוברי כותב בספרו 'גרינג – איש הברזל' עמ' 33: 'הלופטוואפה שימש למטרת זיהוי התנועה הנאצית עם המודרני והמרהיב מבין זרועות הצבא'.

בפרלמנט העביר גרינג את 'חוקי נירנברג' בנימוק: 'אם אלוהים היה רוצה שבני האדם יהיו שווים, הוא לא היה יוצר גזעים'.

התהליך החוקתי שהרחיק את היהודים בהדרגה מהחיים בגרמניה התחיל במרץ 1933, בקושי שישה שבועות לאחר שהיטלר עלה לשלטון, באמצעות צו שמנע מהם אפשרות לתבוע על נזקים שנגרמו בפוגרומים. חודש לאחר מכן חסם חוק נוסף את היהודים לשירות במשרות בסקטור הציבורי. חוקים שאסרו לעסוק במקצועות נוספים נוספו 'צעד אחר צעד'.

בספטמבר 1935, נחקקו 'חוקי נירנברג' הידועים לשמצה, ל'הגנת הדם והכבוד הגרמני'. החוקים אסרו על נישואין או יחסים שמחוץ לנישואין בין יהודים ואזרחי הרייך שממוצא גרמני. ההחלטה עברה ברייכסטאג פה אחד. גרינג חתום על כל החוקים האלה כיו''ר הרייכסטאג.

1936

גרינג ניצח על כיבוש חבל הריין באמצעות הפגנת כוח אווירית. הוא התמנה גם לתפקיד החשוב של נציב התוכנית הכלכלית הארבע שנתית, והיה למעשה ראש הכלכלה הגרמנית. גרינג ניצל את תפקידו לתוכנית הלאמה של מפעלים, בפרט בארצות הכבושות, ולהקמת אימפריה כלכלית בשליטתו, שבמרכזה כל יצור הפלדה של הרייך. במפעליו התחילו בהעסקת עובדי כפייה. תקציבים בלתי מוגבלים הוקצבו לתחום התעופה.

· צאר הכלכלה

להלן סיכום קצר של תפקידו של גרינג כצאר של הכלכלה הגרמנית. המקור הוא ספרו של אר.ג'י. אוברי, מ-1984, 'גרינג – איש הברזל'.

אוברי מצביע על ההזנחה המוזרה של גרינג בכתיבה ההיסטורית, ומתרכז בתפקידו בנאציפיקציה של הכלכלה הגרמנית.

הנאציזם התחיל כמאבק של המעמדות הנמוכים, אך הפך במהרה את גרמניה לנשלטת בידי קבוצה קטנה של תעשיינים בעלי מפעלי ענק. לגרינג הייתה תרומה מכרעת לכך, אך כוונתו המקורית הייתה שונה במקצת, והייתה להלאים את התעשייה.

תרומתו החשובה ביותר של גרינג לבניית המדינה החדשה הייתה בהחלפת שליטת השמרנים בענייני הצבא והכלכלה, במנגנון תחת שליטתו. לפני 1933 מדיניות החוץ והכלכלה הגרמנית נשלטה באופן רשמי ולא רשמי על ידי המעמדות הגרמנים העליונים. במהלך שנות ה-20, מודל פוליטי זה שהיה במקורו הפתרון של ביסמארק לשאלה הגרמנית, התמוטט. תחת השפעת המשבר הכלכלי והבידוד הבינלאומי, הופיעו כוחות חברתיים גדולים בעלי מאפיינים של הימין הקיצוני, אשר גויסו על ידי הנאצים. כתוצאה מכך ניכפה מיזוג חדש על החברה הגרמנית, מלמטה ולא מלמעלה.

גרינג יציג את האגף הרדיקלי במפלגה הנאצית, אשר היו בעד הלאמת הכלכלה. לאחר כיבוש המדינות השכנות, הוא היה נגד כל יוזמה פרטית, והתעקש שכל המתקנים התעשייתיים יהיו בשליטת הממשלה.

מעורבותו הישירה של גרינג בכלכלה הגרמנית התחילה כאשר רצה ליצר הרבה יותר מטוסים. היה זה בזמן בו התעשיינים השמרנים הקפיטליסטים עדיין שלטו בכלכלה.

משרד התוכנית הכלכלית הארבע שנתית היה בתחילה משרד שעסק בעיקר בנושא אספקת חומרי הגלם. חומרי הגלם לתעשייה היו מאז ומתמיד עקב אכילס של התעשייה הגרמנית, ובסופו של דבר היה המחסור בהם אחד הגורמים העיקריים לתבוסת הנאצים.

מהר מאד הפך המשרד למפלצת ששלטה על כל הכלכלה הגרמנית. גרינג החליף את שליטת התעשיינים במנגנון תחת שליטתו. הוא העביר את הכלכלה ממודל קפיטליסטי למודל של כלכלה בבעלות המדינה בנוסח סטאליניסטי.

בלב המערכת שהקים הייתה תשלובת 'מפעלי הפלדה של הרייך'. דרך גניבה באמצעות החוק היא הפכה לאשכול של כמעט כל התעשייה הכבדה באירופה הכבושה. אף יוזמה גרמנית פרטית לא הותרה בשטחים הכבושים. המוצר העיקרי בסדר החדש היו מטוסים. חיל האוויר קיבל לתקציבו כעשרים אחוזים מההכנסה הלאומית הכוללת בגרמניה בשנת 1940.

לאחר 'ליל הבדולח' יצר גרינג בהתלהבות את המערכת החוקית לגזילת הרכוש היהודי, במודל שאחר כך השתמש בו אייכמן בווינה. אייכמן השתמש בכספי היהודים לצורך מימון גירושם, השמדתם, ואת היתר העביר לקופת הרייך. הכלכליות שבגירוש היהודים הייתה מנוף מרכזי לאישור תהליך הפיתרון הסופי. לא הייתה זאת אנטישמיות בלבד. כאשר אייכמן הצליח להוכיח במספרים כי 'העסק' רווחי, הוא קיבל את האוקיי מלמעלה. בסופו של דבר הפך גזל הרכוש היהודי על ידי הנאצים לשוד הגדול ביותר בהיסטוריה, ורובו ככולו לא הוחזר. לשוד זה הצטרפו גם הנכסים שנגזלו על ידי אנשים פרטיים, תוך מעבר על החוק הנאצי שהעצים עין לגבי 'זוטות', ורכוש עצום שנמכר בזיל הזול כאשר התנאים הפכו קשים והיהודים הוכרחו להשיג מצרכי מזון בכל מחיר.

לאימי יש סיפורים רבים על האופן בו גזלו הגרמנים והפולנים את רכושם של היהודים בעיר הולדתה. הרכוש שנגזל יצר מערכת כלכלית ענפה, שהיו שותפים לה כל רובדי האוכלוסייה.

גרינג הורה שכל המשאבים בארצות הכבושות אשר ראויים לשימוש על ידי הרייך יוחרמו, והאוכלוסייה בשטחים אלה תיוותר רק עם המינימום הדרוש לקיום. הוא חשב על ביזה ולקיחת שלל כדרך הנורמאלית של ניהול מלחמה.

מטרתו הסופית הייתה יצירת כלכלה גרמנית שאינה תלויה בשיתוף פעולה עם העולם מחוצה לה, ויכולה לספק את כל צרכיה בעצמה. זה היה המודל של המשק הפיאודלי האוטארקי של ימי הביניים. לכושר היצור העצמי ניתנה עדיפות על התחרות החופשית והשוואת המוצרים עם שווקי חו''ל. כך נוצרה 'כלכלה אנכית', בה היוזמה הוכתבה מלמעלה במודל אנכי, המזכיר פירמידה.

שדה פעולה אחר של השיטה הכלכלית שלו הייתה נושא כוח האדם. על העתיד להתרחש בתחום זה תחת פיקוחו, אפשר היה ללמוד ממעשיו כשהיה עדיין שר הפנים של פרוסיה: הוא שלח את כל הרווקים שעבדו בשירות המדינה לעבודה בחוות חקלאיות, ומינה בעלי משפחה במקומם.

נושא כוח האדם הפך בעל חשיבות עצומה כאשר הוא הפך לראש הכלכלה. בשנת 1943 חלקם של העובדים הזרים ואסירי המלחמה ב'מפעלי הפלדה של הרייך' עמד על בין שמונים לתשעים אחוז מסך כל כוח האדם שהיה כמיליון עובדים. גרינג יסד גם מיזמים משותפים עם האס-אס לשימוש בעבודת הכפייה של אסירי מחנות הריכוז ויצירת כלכלת עבדים.

גרינג בעל החשיבה הכלכלית היה נגד בזבוז כלשהוא. לכן התנגד לחיסולו של כוח העבודה המיומן בארצות הכבושות, בהם פעלו אינספור מפעלים. הסמל המסחרי הכלכלי שלו היה שימוש מירבי במשאבים. פקודותיו לאנשי האס-אס היו תמיד משולבות באזהרה: 'אל תבזבזו מאומה ממה שהוא בר שימוש'.

אין ספק שלגישה זאת הייתה השפעה על עיצוב 'הפתרון הסופי', שהיה גם למסחטה כלכלית אדירה.

המיון של היהודים לחיים ולמוות נעשה על סמך החישוב הכלכלי של תועלתם, וכך נשלחו לתאי הגזים הזקנים והטף, בעוד הבוגרים בעלי כושר העבודה נותרו בחיים. כיוון שנוצר כך שפע של כוח אדם זול, לא היה צורך להקפיד על בריאותם, והם הועבדו בתנאים מנשוא. תוחלת החיים שלהם הפכה קצרה ביותר.

דודי מאיר שטרנקרנץ היה אחד מעובדי הכפייה באחד מ'מפעלי הרמן גרינג' בעיר סטרחוביצה בפולין. רבים מהמפעלים בארצות הכבושות נקראו על שמו. היה זה מפעל תחמושת. הוא מפורסם כיום כי מייצרים בו מכוניות. תנאי העבודה היו איומים. האס-אס נהגו לירות בכל אחד שמצאו בבוקר במיטתו. לא היה כמעט זמן לישון ולהתרחץ, והמזון היה מינימלי.

1937

גרינג הצליח לפתור את המאבקים הפוליטיים הפנימיים בתחומי הכלכלה והצבא, שהפכו כפופים למרות הנאצים. הדרך פונתה למדיניות חוץ אגרסיבית, וחיל האוויר הנאצי התחיל לסייע לשמרנים במלחמת האזרחים הספרדית. המלחמה בספרד שימשה כשדה אימונים לבחינת שיטות הלחימה. במלחמה זאת התבצעו בפעם הראשונה הפצצות מסיביות של מטוסים על ריכוזי אוכלוסיה, וישובים רבים מושמדים מהאוויר. הניצחון בספרד דירבן את מדיניות החוץ והפנים הנאצית.

1938

לאחר ההשתלטות על אוסטריה וצ'כוסלובקיה קיבל גרינג את דרגת הרייכסמרשל, מצביא האימפריה. הדרגה הגבוהה ביותר בצבא. זה השלב בו הוא הפך רישמית לדמות הדומיננטית ביותר בגרמניה לאחר היטלר.

· ליל הבדולח

ליל-הבדולח (בגרמנית Kristallnacht), הוא הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי, בגרמניה ואוסטריה, פוגרום ביהודים. כונה כך על ידי הגרמנים, בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות בבתי העסק והמגורים של היהודים.

התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי בו התנהלו ההגירה היהודית מגרמניה ודחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הצורך בהסלמת המדיניות האנטי יהודית ברייך.

ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, במזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם והרגו.

לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס-אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטאנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס-אס שניתנה באחת אחר חצות.

ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ומהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות. רבים מהם אף היו שתויים.

בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. מאות יהודים נרצחו או נפצעו קשה.

בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.

הימים הבאים הביאו עימם גינויים חריפים של הפרעות מכל רחבי העולם. בגרמניה, לעומת זאת, עמדו ימים אלה בסימן של האשמת הקורבנות היהודיים באחריות לפשע שבוצע נגדם ונקיטת שורה של צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה.

ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. לפני הישיבה הכריז גרינג: 'אם הרייך הגרמני יצטרך להגיע לעימות, הדבר הראשון שנעשה יהיה חיסול חשבונות סופי עם היהודים.' [מתוך הספר 'אנטומיה של האס.אס. ע' 43]

'ליל הבדולח' היה עבור היידריך הזדמנות חשובה להתבלט. הוא וגרינג שוחחו על הנזק שנגרם כתוצאה מהפוגרומים בבנין החדש והמפואר של מיניסטריון האוויריה. גרינג, כמפקח מטעם הרייך על עניני היהודים, ניסה למזער את תיאור הנזק. היידריך הצביע על ההצלחה שהייתה לאייכמן בגרוש היהודים מאוסטריה תוך מימון הגירוש בכספי היהודים. התוצאה הייתה שהיהודים חויבו לפצות בעצמם על הנזק שנגרם.

הוחלט כי חברות הביטוח תשלמנה את נזקי הרכוש, שנאמדו במאות מיליוני מארקים, לא ליהודים אלא לקופת הרייך. כמו כן הוטל על היהודים קנס בגובה מיליארד מארק, בנוסף על הוצאות התיקונים והבנייה מחדש של רכושם. צו נוסף אסר על היהודים את ההשתתפות בכלכלה החל מה-1 בינואר 1939. בשבועות הבאים נוספו צווים רבים, כדוגמת צו האוסר על יהודים להחזיק רישיון נהיגה וצו שסגר את בתי הספר היהודיים.

ליל הבדולח מסמן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית, מהתנכלויות,אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי.

המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה'אריזציה',סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול. עם מנוסתם של היהודים מאדמת הרייך נגזל רכושם על ידי הנאצים.

על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, נוכחו הגרמנים כי תגובת העולם לרצח יהודים אינה נחושה ומשמעותית. בכך נסללה הדרך להשמדת יהודי אירופה בשואה.

'ליל הבדולח' היה לצורת הדברים שיבואו. הוא ביטא את האידיאולוגיה והאופי הנאצי. הזכוכית הפכה לסמל ההמון. השם 'ליל הבדולח' היה דימוי שהתאים בשלמותו ל'רוח הגרמנית'. הוא זוהה עם קבוצות קטנות, מאומנות, מאורגנות, שאפתניות וצייתניות – חיילים וחברי מפלגה. הדימוי יצר אמונה בנצחיות ויציבות. הוא היה כוזב כמו מיצעד בהיכל מראות. אך יכולתו לקיים חיים משל עצמו ברוח ההמון הפכה אותו לקטלני.

· הקרב על בריטניה

מלחמת העולם השנייה התחילה במלחמות בזק המכריעות את פולין, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת. הלופטוואפה היה הגורם המכריע במערכה. לאחר השגת השליטה האווירית התקדמו במהירות הכוחות הקרקעיים הניידים, ו'פלוגות הסער' של האס-אס בראשן.

בשנת 1940 התחיל הקרב על בריטניה בו איבד הלופטוואפה כשליש מכוחו במתקפה עיקשת. האי הבריטי היה מוגן ברדאר שזיהה את המטוסים התוקפים, שיטה שלא הייתה ידועה לגרינג שזלזל במידע אודותיה. במהלך המאבק המר והממושך שהתנהל במלחמת העולם השנייה היה הרדאר כלי הנשק האחד שהשפיע באופן מכריע על הניצחון הסופי. קיומו היה כמעט צפוי, ובולט לעין, אך למרות זאת ההנהגה הנאצית בראשות הרמן גרינג סרב להכיר בקיומו, באופן בלתי סביר. היה זה הרדאר, שהציל את בריטניה מפלישה נאצית, וגרם לנאצים אבדות כה רבות שמהם לא התאושש עד סוף המלחמה.

בשנת 1936 מנהלת האוויר של בריטניה הקימה ועדה, שמטרתה הייתה לחפש טכנולוגיות חדשות להגנה ממתקפת אוויר, לנוכח הקמתו והתעצמותו המופגנת של הלופטוואפה. נבחנו כל הטכנולוגיות האפשריות, ופיתוח יכולת זיהוי מטוסים באמצעות גלי רדיו הסתבר כפתרון המעשי ביותר.

לאחר הדגמות וניסויים מוצלחים הוחלט להקים מערכת אזעקה באמצעות רדאר סביב חופי בריטניה, מערכת שתוכל לראות לטווח של כמאה קמ'. התקנת המערכת נכנסה להילוך גבוה לאחר שבשנת 1936 הממשלה הבריטית ראתה את ההרס והחורבן שהלופטוואפה המיט על ערים במלחמת האזרחים בספרד.

עד סוף 1938 הוקמו סביב חופי בריטניה שרשרת מגדלי רדאר בגובה מאה מטר, בתוכנית בניה צפופה. טווח השידור של כל מתקן עלה על 160 קמ'. מערכת המתקנים יצרה מסך מגן בלתי נראה, שמטוסים לא יכלו לחדור דרכו בלי שנראו.

באמצע 1939 הגיעו ללופטוואפה דיווחים ממרגלים בבריטניה אודות המגדלים. הגרמנים חשבו שהדבר קשור למתקני רדאר. בקיץ 1939 הטיסו הגרמנים ספינת-אוויר ענקית בקרבת חופי בריטניה, עמוסה במכשירי ריגול אלקטרוניים. הגרמנים צותתו מעל תחנות הרדאר, אך קיבלו רק רעשים בלתי ברורים. הצוות הגרמני שגה ועקב אחרי התדר הלא נכון.

הייתה זאת אחת הטעויות הגדולות שנעשו במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הסיקו שלבריטניה אין מערכת ראדאר פעילה. היטלר וגרינג היו מאושרים. הם חשו שכאשר תפרוץ מלחמה, הקרב על בריטניה יסתיים בניצחון בטוח. גרינג לא התייחס ברצינות למה שכינה: 'מתקני רדיו'. הוא אמר: לא נלחמים עם מתקני רדיו. נלחמים עם מפציצים'.

תוכניתו של היטלר לפלוש לאנגליה הסתמכה על העליונות האווירית שיש ללופטוואפה. גרינג היה בטוח שיצליח למחוץ את חיל האוויר האנגלי תוך חודש אחד.

בקיץ 1940 שלח גרינג את הלופטוואפה לבריטניה. היו לו מעל 3,000 מטוסים ולבריטניה רק 600. אך היא יכלה למקסם את משאביה באמצעות מערכת הרדאר, שהעלתה לאוויר את המטוסים הנכונים בזמן הנכון.

ככל שנמשך המאבק התקשו הגרמנים להבין מנין הגיעה התגבורת הבלתי נדלית של מטוסי קרב. למעשה, מאגר המטוסים של חה''א הבריטי הלך וקטן. עוד כמה ימים ויתכן ובריטניה הייתה מפסידה בקרב.

בסוף ספטמבר 1940 תם החלק המכריע בקרב על בריטניה. הלופטוואפה של גרינג נכשל בהשגת העליונות האווירית. הוא איבד מעל 1,200 מטוסים. גלי המפציצים הנאצים המשיכו להלום בערי בריטניה ככל שיכלו, בהפוגות ממושכות יותר עד לתחילת קיץ 1941. היטלר הפנה אז את כל עוצמתו למקום בו היה נדמה לו כי יש לו עליונות אווירית וצבאית מובהקת, לחזית המזרחית, והסתבך שם.

אין ספק שגרינג חתם על פקודת 'הפתרון הסופי' כשהוא מושפע גם מתוצאות ה'קרב על בריטניה'. תסכולו בעקבות חוסר היכולת לפתח את ההגנה האווירית הבריטית הביא אותו לחפש פיצוי, כך שימשיך לשאת חן בעיני היטלר.

· פקודת הפיתרון הסופי

שבוע לאחר תחילת הפלישה לברית-המועצות, בעשרים ותשיעי ליוני 1941 מינה היטלר רשמית את גרינג ליורשו. היו אלה ימי השיא שלו ושל השלטון הנאצי בכלל. חודש לאחר מכן, בשלושים ואחד ליולי 1941, ערב תשעה באב, התאריך העברי של חורבן בתי המקדש, גרינג חתם על פקודת 'הפיתרון הסופי'. הפקודה נכתבה על נייר בצבע תכלת. המסמך המקורי נמצא כמעט במקרה לאחר המלחמה בין הררי המסמכים הנאציים.

למרות שאנשים, רעיונות ואירועים רבים בגרמניה הנאצית דחפו באופן ישיר ועקיף לפיתרון הסופי, בסופו של דבר הייתה זאת החלטת יחיד יזומה ומחושבת של גרינג, אשר יצר באמצעותה המשך חוקי ברור לצעדים מנהליים קודמים שלו. חודשיים קודם, בתאריך עשרים למאי 1941, הוא הוציא, בתפקידו כ'המפקח הכללי על עניני היהודים', פקודה שאסרה על הגירת יהודים מהרייך. הוא יצר בדרך זאת את מלכודת המוות שהופעלה באמצעות פקודת הפיתרון הסופי.

גרינג היה הדמות האינטליגנטית ביותר והמשפיעה ביותר ברייך, האדם שנתן לנאציזם את סיבת קיומו, כיוון שגילם יותר מכל אחד אחר את הסופרמן הניטשאי חסר המורא. הוא היה חייב לתת הסבר לעצמו על הפקודה. הפקודה עצמה קצרה מאד, ובודאי לא לקח לו יותר מאשר מספר דקות כדי לנסח אותה. לכן מעניין מאד לנסות להבין מה העסיק אותו באותם ימים.

באביב 1941 גרינג היה עסוק בענייניו הרגילים. המלחמה האווירית בחזיתות האנגלית, הרוסית והים תיכונית, התשלובת הכלכלית, אוסף האמנות וכו'. הכול נראה מתנהל כשורה.

אולם בעשירי למאי 1941 המריא רודולף הס לטיסת היחיד שלו לאנגליה. הס היה טיס בפיקודו במלחמה, ומי שהביא את גרינג למפלגה הנאצית. הטיסה הייתה אם כן מכה עצומה ליוקרתו. ברור היה לו שהוא מסומן. היה זה בשלהי הקרב על בריטניה, בו הפסיד הלופטוואפה שליש ממטוסיו, תוך שחיקה מתמדת.

אולם בעיה הרבה יותר גדולה צצה באותם ימים, אשר הטילה צל כבד בהרבה על כל תוכנית המלחמה הנאצית. היו אלה מעלליו של חברו הקרוב מ'הקירקס המעופף' ארנסט אודט. אודט היה טיס טוב, אך חסר כישורים מנהליים. למרות זאת מינה אותו גרינג לאחראי על יצור המטוסים הנאצים. גרינג ידע כי מנהל ההספקה שלו אינו מתאים לתפקיד, אך לא מצא עוז בליבו להיפטר ממנו. אודט מילא את המשרד שלו בחברים ותיקים מהמלחמה, שלא היה להם כל ידע על הטכניקה של תכנון ויצור מטוסים. הם הפכו את תוכנית החימוש של חיל-האויר לתוהו ובוהו.

אודט זייף, מתוך חוסר שליטה על הנתונים ובתקווה שהדבר יעזור במשהו, את הדוחו''ת על יצור המטוסים, והציג מספרים שהיו גבוהים בהרבה מהמציאות. האמת המזעזעת החלה להיחשף באביב 1941, והתגלתה במלואה בקיץ, על ידי מילך, הגנרל היהודי של גרינג.

מילך החליט לשוחח על כך עם גרינג לאחר הפלישה לכרתים, ב-31 למאי 1941. הוא הצביע על כך שהיה זה ניצחון שהושג במחיר יקר, שכן אבדו במהלך הפלישה 271 מפציצים יקרי ערך, כמחצית מסך כל כוח המפציצים. נותרו כך לדבריו בסך הכול 2,770 מטוסי קו ראשון.

גרינג הביע את פליאתו. הוא שלח יד לנתונים שעל שולחן הכתיבה, והראה כי, על פי אודט, יש בנמצא עוד 1,500 מטוסים.

'אודט משקר', ענה מילך.

גרינג נבוך. המטוסים של אודט, שהיה טייס ניסוי מעולה, הביאו ניצחונות רבים לגרמניה. אך כל מי שפנה אליו הוכיח את שקריו.

אודט הגיב על ההאשמות בהאשמת נגד על מילך והיהודים האחרים במיניסטריון האוויריה. אך לאחר שטענותיו נדחו, התאבד. הוא היה פופולארי מאד בציבור, ומותו יצר זעזוע בגרמניה הנאצית.

לגרינג לא הייתה ברירה אלא להעביר את למילך את הסמכות על התכנון והיצור. תוכניתו של מילך הייתה להעביר את התעשייה לפסי יצור המוניים, בפיקוח חברו הקרוב, שר החימוש אלברט ספיר. היה זה מעבר חד מהמתכונת שבה כל מטוס יוצר על ידי בעלי מלאכה בעבודת יד. היה זה שינוי תפישתי לא פחות מאשר תעשייתי. מילך העריך שבדרך זאת יגדל מספר המטוסים שיצאו מהמפעלים פי ארבעה.

במהלך אביב שנת 1941 איבד גרינג חלק גדול מיוקרתו ומעמדו:

ראשית, הוא איבד כ- 3,000 מטוסים, לעומת התכנון המקורי שלו. זאת על פי החישוב הבא: כ-1500 כתוצאה מבדותות אודט, כ-1,200 בקרב על בריטניה, וכ-300 בקרב על כרתים. נותרו לו מעט יותר מ-2,000 מטוסים בלבד לקראת המערכה ברוסיה והמשך המלחמה.

שנית, הוא איבד את השליטה על התעשייה האווירית שעברה לידי ספיר.

שלישית, התעצמות הפצצות האוויר של בעלות הברית גרמה להלם בצמרת הנאצית.

רביעית, היה הסיפור הבלתי נגמר עם עריקתו ובגידתו של הס.

חמישית, המחדל וההתאבדות של אודט יצרו אצלו תחושת אובדן ברמה האישית.

אין פלא שהיה מתוח, כועס, מתוסכל, פוחד. הוא חיפש ביטוי של נקמה, או פורקן לתסכול, לחוסר היכולת לנקום באופן ישיר. נוצר אצלו גם צורך דחוף להרים את קרנו בעיני היטלר והמפלגה.

את התסבוכת שלתוכה נקלע היה חייב לפתור מיד. הוא היה איש פעולה, בעל רצון ברזל. הוא חשב שהוא מתחיל לאבד שליטה והוא חייב להבהיר לכולם את מעמדו. הוא חייב להפוך את הכישלונות להזדמנות.

היה עליו לנקוט בפעולה נחרצת. מדוע אם כך, חשב, לא נגד היהודים. הוא הביט על שולחן הכתיבה. דוחו''ת על הצלחתם של היידריך ואייכמן בגרוש היהודים מהרייך, וחיסולם באמצעות 'יחידות הקומנדו', היו מונחות עליו. ניתן יהיה כעת לזרז את התהליך המוביל להשמדתם, כמו שרוצים הקנאים האידיאולוגיים של המפלגה שפוקחים עליו עין גדולה. גרינג זכר כי הדרך לשליטה במפלגה עוברת דרך האנטישמיות האדוקה. לפני המלחמה הוא היה זה שהכתיב את חוקי נירנברג, וניצח על 'ליל הבדולח', מעשים שזיכו אותו בפופולאריות רבה בצמרת המפלגה, שלא אהדה את קשריו עם אצולת הממון.

גרינג חשב שבדרך זאת הוא יצור דינאמיקה חדשה, שבה סך הכול של המעלה ומטה יתאזן. הוא יפצה על אובדן המטוסים בהשמדת יהודים, ממש על פי הדיאלקטיקה האנכית נעדרת המוסריות של ניטשה. הוא חשב שכך הוא ימשיך לאחוז בכול מה שהיה לו.

יתכן וגרינג חשב גם על הנושא בהקשר למילך וספיר ותוכניתם לפסי היצור ההמוניים למטוסים. 'הפתרון הסופי' היה רעיון מקורי ל'פס יצור', שגרינג יכול היה להתגאות בו, יחד עם היידריך. בועידת ואנזה, חמישה חודשים מאוחר יותר יצר היידריך את המתכונת של תפישת 'בית החרושת למוות'.

ההחלטה, שמתוך עיון בה עולה הרושם כי התקבלה ונכתבה בקלות יד ובהרף עין, הייתה אם כך גם חלק מהשדרוג הכללי, 'המודרניזציה' והשכלול שעבר הרייך.

גרינג היסס בודאי קלות לפני שהוסיף את חתימתו. אך ביטל את תחושת הלוואי של הסחרחורת הקלה, שיתכן כי חש כשחשב על ההשלכות המוסריות של צעדו. הוא חש בודד, אך לא רצה להיות הקורבן. לא הייתה דרך חזרה. מישהו חייב להיות השעיר לעזאזל.

השורות הבאות שנכתבו בקיץ של שנת 1941 חרצו את גורלו של העם היהודי. האדם שכתב אותן ראוי לדיראון עולם.

פקודה מהרמן גרינג לאלוף משנה ריינהרד היידריך

בהמשך למשימה שהוטלה עליך בצו מתאריך 24 לינואר 1939, לפתור את הבעיה היהודית באמצעות הגירה ופינוי, בדרך הטובה ביותר על פי המצב הקיים, אני ממנה אותך בזאת להתחיל בהכנות הארגוניות, הכספיות והאחרות הדרושות לפתרון כולל של השאלה היהודית, בכל השטחים באירופה תחת הכיבוש הגרמני. במקומות בהם סמכות גופים אחרים נוגעת בעניין, עליהם לשתף פעולה. עליך להגיש לי מוקדם ככל האפשר תוכנית פעולה אודות האמצעים הארגוניים, הכספיים והאחרים, ההכרחיים לביצוע הפתרון הרצוי של השאלה היהודית.

הרמן גרינג

ברלין, 31 ליולי 1941

הייתה זאת האחרונה בשרשרת פקודות שלו שמטרתן הייתה להיפטר מהעם היהודי, לגזול את רכושו, ולהפוך אותו לעובדי כפיה, כמו שנעשה לעם הנאמיבי בימי אביו.

הייתה זאת פקודה כללית שממנה השתלשלו הפקודות המשניות עד לפרטים הקטנים ביותר, על פי הסדר הגרמני הטיפוסי. הבנת תפקיד העל שמילא גרינג בגרמניה הנאצית תורם תרומה מרכזית להבנת התהליך. אותן העובדות רבות המוכיחות את עוצמתו כמנהיג הנאצי הפופולארי ביותר מוכיחות גם את האחריות הישירה שלו לשואה.

לשיקום מעמדו המקצועי והפוליטי הפקודה לא תרמה הרבה. אך השפלות המוסרית דרדרה אותו. הוא הפך מעין קורבן להחלטתו. החלל השחור של החשיבה השלילית הקיף אותו. הוא היה חייב למצוא את איזונו בהתמכרות לסמים, ביזת אמנות והתייפייפות מוזרה. הוא הלך והתנתק בהדרגה מהמציאות.

מחשבות הפחד, הקנאה, הדאגה והחרדה, הרסו את עצביו ובריאותו. הם הביאו לכך שהוא חש עצמו גם מחויב להגשים את כול הדברים עליהם הצהיר במודע. הוא קיווה שהצהרת הכוונות תיצור בריאות. הסוגסטיביות הפכה אצל גרינג לדרך תראפיה מרכזית. הוא דמיין את המעצמה הארית נקייה מיהודים.

השפעת התת-מודע על החלטת 'הפתרון הסופי' הייתה גם מצד כוחות התסביכים האדיפאליים. גרינג, שאימו בגדה באביו עם יהודי עשיר, ניסה להוכיח כי הוא טוב יותר מאביו, ולזכות באהבת אימו, על ידי הוצאת פקודה שדמתה לזאת שבוצעה בימי אביו בנמיביה, אך קיצונית ממנה בהרבה.

אלא שגינוי היהודים יצר, מצד פעולת כוחו של התת-מודע, השפעה הפוכה לטווח ארוך. התת-מודע אינו אוהב מחשבות שליליות. משמעותו הברורה של גינוי היהודים המוצהר מבחינת פעולת כוחות התת-מודע, הייתה קנאה בהם. הקנאה היא מחשבה שלילית, שיצרה מחסומים מנטאליים הרסניים אצל הנאצים. הפקודה של היטלר ל'אדמה חרוכה' בסוף המלחמה, והתנהגותו הביזארית של גרינג החל מאמצע המלחמה, היו תגובות טבעיות של התת-מודע למחשבות השליליות שטיפחו כלפי היהודים.

גם הגזל העצום שהנהיג גרינג כלפי האוכלוסייה בארצות הכבושות יצר אצלו תחושה שלילית בתת-מודע. כאשר בן אדם גונב או משיג את הונו במירמה, הוא נראה כמצליח במשך זמן מה. אך כאשר אנו גונבים מאחר כאילו גונבים מעצמנו, כי אנו במצב נפשי של מחסור והגבלה, העלול לבוא לידי ביטוי במצב גופנו, ביחסינו החברתיים ובעיסוקינו.

· מסטלינגרד עד הכניעה

בראשית שנת 1942 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, לאחר מתקפת נושאות המטוסים המתקפה היפנית על פרל הארבור. הנאצים מצאו עצמם נאבקים בשתי חזיתות. בשלב זה מעמדו של גרינג הלך ודעך, בפרט לאחר שלא הצליח לממש את הטסתו לאספקה מהאויר לארמיה השישית הנצורה בסטלינגרד.

המערכה בבתי המועצות התחילה בחודש יוני 1941 ונמשכה במלוא העוצמה עד לאמצע חורף 1941/1942, שאז הביאו תנאי מזג האוויר: הקור ומאוחר יותר הבוץ עקב הפשרת השלגים, להשהייתה עד לקיץ המתקרב של 1942. בקיץ זה המשיכה המתקפה הנאצית, ובחזית הדרומית היה המאמץ העיקרי לכבוש את העיר סטאלינגרד. הנאצים נתקלו בהתנגדות קשה, וכך נמשכה ההתמודדות עד לאמצע החורף של 1942/1943. בשלב זה היו הכוחות הנאציים, הארמיה השישית בפקודו של גנרל פאולוס, מכותרים על ידי הרוסים.

גרינג מסר הבטחה נמהרת להיטלר, לאחר שזה שאל אותו לגבי היכולת של הלופטוואפה לספק את מחסורה של הארמיה השישית הנצורה בקרבת סטלינגרד. היטלר, שלא הרשה מעולם לגנרלים שלו לסגת, ביטל תוכנית נסיגה לארמיה השישית בעת שעוד יכלה לעשות זאת, והורה לה להישאר במקומה.

בשלב מוקדם יותר במלחמה, הלופטוואפה הציל חיל מצב קטן יותר בתנאים דומים, אך הפעם המשימה הייתה קשה מידי. חלק גדול מצי מטוסי התובלה והמפציצים של גרמניה חוסל במאמץ להביא את האספקה לארמיה הנצורה בתנאי החורף הרוסי הקשה. גורל הארמיה השישית נחרץ.

לאחר הכישלון איבד היטלר את אמונו בגרינג, והפך אותו שעיר לעזאזל.

היטלר הניח כי עתה יילחם פאולוס עד הכדור האחרון, ולאחר מכן יתאבד. לפאולוס היו תכניות אחרות. בתאריך 2 בפברואר 1943 נכנע.

1943

היטלר השתלט יותר ויותר על תחומי התעופה למיניהם, מפיתוח נשקי הפלא ועד המעקב היומי אחרי תוצאות הפצצות האויר של בעלות הברית. גרינג נסוג בהדרגה מבחינה בריאותית פיזית ונפשית, ומבחינת כוח ההשפעה שלו. מחוץ למעגל המועדפים על היטלר, איבד גרינג את השליטה על התמכרותו הישנה, והפך פחות ופחות בשליטה עצמית. הוא בילה זמן רב ב'אחוזת קארין', מעונו בשמורת הטבע הפרטית, והפך לידוע לשמצה בגלל הביזה של המוזיאונים של אירופה הכבושה של חפצי אמנות לאוספו הפרטי.

מעמדו הרישמי נותר בעינו, כי היטלר המשיך לסמוך על 'קור הרוח' שלו בעת משבר וראה בו את האדם שהיה רוצה לצידו בזמן כזה, וגם בגלל שתהליך הפתרון הסופי אותו החל, צובר תאוצה.

1944

גרמניה הנאצית נכתשה בהפצצות מהאויר, והתמודדה עם מתקפה בשתי חזיתות, המערבית והמזרחית. גרינג איבד כל משמעות במאבק, למרות שהיטלר עדין סמך עליו לשעת משבר. תהליך השקיעה שלו התמשך, והוא היה שרוי בתחושת נפילה מתמדת, ורטיגו, אותה ניסה לאזן במשחק קבוע ביהלומים בין אצבעות ידיו.

1945

בימים האחרונים לפני כניעת גרמניה, כאשר נדמה היה לו כי היטלר מת, מכיוון שהקשר עם הבונקר בברלין אבד, ניסה גרינג להפוך ליורשו, על פי התוכנית משנת 1939. הוא כתב מברק להיטלר בו הכריז על עצמו כיורשו בפועל תוך 24 שעות, במידה ולא תתקבל תשובה.

אך היטלר היה עדיין בחיים והניח שגרינג מנסה להדיח אותו. הוא הורה לאסור את גרינג ועל ביטול כל סמכויותיו, ומינה את אדמירל דניץ כיורשו.

גרינג נשפט בנירנברג על פשעי מלחמה ומעורבות בפשעים נגד האנושות, כמנהיג בכיר בגרמניה הנאצית.

חוקריו כינו אותו 'גירינג', שמשמעותו בגרמנית קל ערך, מה שפגע בו מאד.

הפסיכולוג שלו גילברט קבע, לאחר מבחנים פסיכולוגיים שערך לו, כי הוא אופורטוניסט חסר מוסר, חצי מיליטריסט וחצי גנגסטר. הפסיכולוג הגדירו כפחדן מוסרי שמחק את הזוועות ממוחו.

לפני המשפט גרינג החלים מההתמכרות, והכריז עצמו כמנהיג האסירים.

התגובה שלו לעדויות המזעזעות נגדו הייתה מתחמקת. בכל פעם שהציגו בפניו עדות כזאת היסב את ראשו כמי שאין הדבר נוגע לו.

גרינג התחמק בנאומים ארוכים משאלות התביעה במשפט. מה שהפליל אותו לבסוף הייתה פקודה ישירה שנתן להוצאתם להורג של חמישים טייסים בריטיים, שנפלו בשבי בזמן שהיה עדיין מפקד הלופטוואפה.

הוא הורשע ונידון למוות בתליה, אך ביצע התאבדות לפני ההוצאה להורג.

· פוסט מורטם

ההסברים הידועים עד היום אינם יכולים להסביר את המומנטום שהוליד את הטרור של השואה האבסולוטית באמצעות אליטה קטנה. כדי לבצע זאת, על האליטה היה להיות תחת השפעה מתמדת של דמון רוחני, מלאת חיים בכוחו. דמון זה היה האובססיה של גרינג וחבר מרעיו כי יוכלו באמצעות חיסול היהודים לשפר את הדינאמיקה בין עליונים לתחתונים, שהייתה חיונית למהפכה שלהם.

בין מניעיו של גרינג היו בלי ספק הרצון למחוק את חרפת ורסאיי, ושולבה בהם פטריוטיות לאומנית ונאמנות פוליטית לפיהרר. אך על בסיס אישיותו, המתוארת שוב ושוב כקרת מזג, נראה כי המניע העיקרי מבחינתו היה אמביציה של קרייריסט אופורטוניסט. הפיכת התעופה למנוף המרכזי להתפתחות גרמניה הנאצית, גרמה לכך שאנוכיותו התעצמה עשרות מונים.

הוא היה לחלק מרכזי בפוליטיקה הנאצית, קשר את עתידו במפלגה, ושאף להגיע לראש הפירמידה בכל דרך, כאשר האינטרס החומרי הוא, כמו אצל פוליטיקאים רבים, שיקול מרכזי. נישא על גלי ההצלחה, הוא התאים עצמו להיטלר. הוא גדל על ברכי תורת הגזע, ולא הייתה לו בעיה להתאימה למציאות בגרמניה.

נוטים לראות בו דמות שנייה להיטלר, ולא כך הוא. לאור חשיבות המיליטריזם בגרמניה, הכתיב בה למעשה גרינג, בעל מעמד הקצין הבכיר ביותר במפלגה הנאצית, את סדר היום. הוא חתר, בסיוע קצינים צעירים נוספים שהשתייכו למעגל שלו, כדוגמת היידריך, להפוך ליורשו של היטלר. את מעמדו הפוליטי ביצר באמצעות קשריו עם האצולה ובעלי ההון. את מעמדו הרעוע כתוצאה מכך בעיני הימין הקיצוני העממי במפלגה, חיזק בצעדים אנטישמיים קיצוניים.

אין זאת אומרת שגרמניה הנאצית הייתה רפובליקות בננות, בה שלט גנרל תחת מסווה של ראש ממשלה אזרח החסר סמכות מעשית. אך רבים ממהלכי היטלר נעשו כדי לשמור על שלטונו נוכח כוחו העולה של גרינג, וביניהם גם הפתיחה במלחמת העולם השנייה.

איאן קרשו, מחבר הביוגרפיה עבת הכרס אודות היטלר, הוא סטרוקטורליסט בניתוחו את המשטר הנאצי, ורואה את המבנה של המדינה הנאצית כחזק בהרבה בהשפעתו מאישיותו של היטלר, או של כל אדם בודד אחר לצורך העניין, ומצביע על מבנה זה כהסבר מהותי לדרך התפתחותה של גרמניה הנאצית. למעשה, קרשו תומך בגישה שגרמניה הנאצית הייתה אוסף כאוטי של בירוקרטיות יריבות, הנעולות במאבק מתמיד אחת באחרת. עבור קרשו, המשמעות האמיתית של היטלר אינה נעוצה באישיותו, אלא בתפיסת העם הגרמני אותו. ואכן, בביוגרפיה שלו על היטלר, קרשו מציג אותו כ'לא-אישיות' המוחלטת, כאדם משעמם, פוסטר שאף ה'גדולה השלילית' שיוחסה לו על ידי יואכים פאסט אינה קיימת בו. קרשו שולל את תיאורית 'האדם הדגול', ומבקר את אלו המבקשים לבאר את כל ההתרחשויות ברייך שלישי כתוצאה של רצונו וכוונותיו של היטלר בלבד.

קרשו הביע התנגדות לתזה של 'הדיקטאטור החלש', כלומר על הרעיון שהיטלר היה יחסית שחקן לא משמעותי ברייך השלישי, אך הסכים עם הרעיון שהיטלר לא שיחק תפקיד משמעותי בניהול היום יומי של גרמניה הנאצית. דרכו של קרשו לישב פרדוקס זה היא באמצעות התיאוריה שלו של 'מכוונים לדעתו של המנהיג'. לגישתו של קרשו, בגרמניה הנאצית, הן במנהל הציבורי והן בבירוקרטיה של המפלגה הנאצית, פקידים יזמו מדיניות בכדי לכוון לרצונותיו לכאורה, של היטלר. אומנם קרשו מסכים כי להיטלר אכן היו הכוחות של 'שליט הרייך השלישי', אולם הוא גורס, כי היטלר היה 'דיקטאטור עצל', ושלא היה לו העניין לערב עצמו בניהולה היום יומי של גרמניה הנאצית. נושאים יוצאים מן הכלל הזה, היו מדיניות החוץ, והחלטות צבאיות, נושאים בהם היטלר התערב באופן גובר והולך, החל משנות ה 30 המאוחרות.

גרינג היה 'האדם הדגול' האמיתי בגרמניה הנאצית. דמותו המוקצנת כסמל שלילי עוצבה בתקשורת העולמית. כל ההיבטים השליליים של הנפש האוירית גולמו בה: ההפרזה, הרהבתנות, ההתגנדרות, תאוות הבצע, והאכזריות.

תוך כדי כך עומעם מקורו התרבותי של רוע זה. הסופרמן הניטשאי לא היה רעיון ראוי להרחבה במדיה ההמונית. הצגת גרינג כ'סופרמן' באמצעי התקשורת של בעלות הברית הייתה נתפשת כתעמולה נאצית.

גרינג האמין בקיומו של הסופרמן הניטשאי. הוא גילם אותו באופן טבעי. הוא הזדהה עם התפקיד עד שהפך לדמות המרכזית לחיקוי. לכן דמותו מקשה כל כך על פענוח הגורמים לשואה. אם נזכור שהיה דור שני של מחוללי שואה, ששכלל את מעשי אבותיו, יהיה קל יותר להבין את מניעיו.

כישלונו הוא כשלון התפישה הדוגלת בעדיפות כוחות הרצון וכוח התת-מודע, על פני החשיבה ההומאנית. כישלון זה התבטא באופן מלא יותר גם בדמותו של סגנו השני של היטלר, רודולף הס, שלקה בשיגעון מחמת אופיו הקיצוני.

אינדקס ראש הדף