שואה ותעופה - איטליה הפאשיסטית

מהבחינה האידיאולוגית, המשורר והפילוסוף גבריאל דאנונציו כתב את המצע החוקתי שאותו אימץ מוסוליני. תומאסו מארינטי ותנועת הפוטוריזם שהקים, יצרו את תת התרבות הפאשיסטית שדגלה בנעורים, באלימות, במהירות ובתעופה, שמקבילתה הנאצית היתה זהה לה לחלוטין. ג'וליו דוהט כתב את התאוריה הצבאית שדגלה בהפצצות חסרות רחמים על מרכזי אוכלוסיה לצורך השגת הכרעה מהירה במלחמה, שאותה אימצו הנאצים מילה במילה.

מהבחינה הפוליטית היה המשטר הנאצי היה בבואה כמעט של המשטר הפאשיסטי האיטלקי בגלל הריכוזיות שבו, ההישענות על אלי ההון השמרניים, גיוס האוכלוסיה לצרכי המדינה, מדיניות קולוניאליסטית אגרסיבית, ועוד

היטלר דמה למוסוליני במאפייני האישיות וההתנהגות. שניהם הואדרו על ידי מנגנוני התעמולה שלהם למדרגת מנהיג כל יכול. לאיטליה היה גם את איטלו באלבו, מרשל אוויריה ססגוני ונילהב, שכמו גרינג פיתח את חה''א למדרגת כוח בינלאומי מוביל, וכמוהו גם ראה את מדינתו הולכת בדרך הלא נכונה, אך המשיך לציית למנהיג.

כמו גרמניה, גם איטליה השתמשה במטוסים שפיתחה וייצרה ליצירת שליטה אוירית שתכריע את המערכה במהירות ובעוצמה חסרת רחמים, בתחילה בקולוניות שכבשה באפריקה, ובהמשך כמרכיב מרכזי בעוצמה הצבאית שלה. כמו בגרמניה, היה פער מיספרי ניכר מאד בין התכנון למעשה, שגרם לתבוסה במלחמת העולם השנייה.

פרק זה הוא יחידה נפרדת בספר, כיוון שהוא בנוי במתכונת שלפיה בנוי הספר כולו: מופיעים יחד בפרק זה כל שלושת החלקים שמהם מורכב הספר: דינאמי, מטריאלי, ופורמאלי.

החלק הראשון, דינאמי, עוסק ברקע ההיסטורי, הפילוסופי והאידיאולוגי של התעופה.

החלק השני, מטריאלי, עוסק בדמויות האנושיות המושפעות אשר עיצבו את חייהם כמנהיגים על פי רקע זה.

החלק השלישי, פורמאלי, עוסק במעשי ידיהם בפועל, שהם לרוב כלי הנשק והצבאות שהם בנו כדי לצאת למלחמות.

כיוון שהספר מתמקד בגרמניה הנאצית, לא פוזרו כל שלושת חלקי פרק זה העוסק באיטליה לאורך הספר כולו, והם מופיעים במרוכז, למרות שמבחינת התוכן והכרונולוגיה הם מתאימים להופיע בכל חלק מהספר בנפרד.

החלוקה לדינאמי, מטריאלי, ופורמאלי נעשתה בעיקבות גסטון בשלארד, שמיין את הדימיון לסוגיו בדרך זאת.

· גבריאל ד'אנונציו – אבי הפאשיזם האיטלקי

גבריאל ד'אנונציו [1863-1938] נולד בפסקארה שבאיטליה כבנו של בעל אדמות עשיר שהיה גם ראש עיר. מילדותו ניכר בו הכישרון הספרותי והוא פירסם את ספר שיריו הראשון בגיל שש-עשרה. בשנת 1881 הוא התקבל לאוניברסיטת רומא, והפך לחבר באגודות ספרותיות ולכותב מאמרים בעיתונות המקומית.

יצירתו הספרותית המוקדמת היא בעלת אופי רומנטי, ומאפייניה הם רגשות הנעורים, האהבה, והרצון לעוצמה, על רקע נופיה ואנשיה של איטליה.

ד'אנונציו הפך לעיתונאי במשרה מלאה, והמשיך לכתוב ולפרסם. באיטליה השמרנית והקופאת מבחינה תרבותית באותה עת התקבלה יצירתו כמשב רוח רענן, אך באותה עת עוררה פולמוס ציבורי.

בשנת 1883 התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. אולם הוא התגרש ב-1891 והחל ברומן עם שחקנית התיאטרון המפורסמת אלאונורה דוזה, שעבורה כתב מחזות אחדים.

בשנת 1910 הוא הפך, בעוקבות אורח חייו הסוער וההרפתקני, לפושט רגל, והרומן עם דוזה הסתיים.

הוא נמלט לצרפת, והתידד שם עם מלחינים מפורסמים אחדים, עימם חיבר אופרות אחדות.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה חזר ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומי תמיכה בהצטרפות לצרפת ובריטניה נגד גרמניה.

בעוקבות טיסה עם וילבור רייט בשנת 1908 הפך ד'אנונציו לחובב תעופה נלהב. הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו לידוען מפורסם עוד יותר.

ב-9 באוגוסט 1918 הוא ביצע, כמפקד טייסת, את אחת הטיסות הנועזות והידועות ביותר במלחמה. הוא טס בראש להק של תשעה מטוסים אל העיר ווינה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים, והשליך מהאוויר עלוני תעמולה אל תושבי העיר.

המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות של ד'אנונציו, והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה לצד בעלות-הברית שניצחו במלחמה.

בספטמבר 1919, זעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה [בקרואטיה של היום] לידי סרביה, נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים, וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה, במטרה לספח אותה חזרה לאיטליה.

אך הממשל האיטלקי לא שיתף עימו פעולה ואף דרש את כניעתו. עקב כך הקים ד'אנונציו בפיומה שנה מאוחר יותר מדינה בעלת מאפיינים מתורת 'האדם העליון' של ניטשה. ב'אמנת פיומה', שהייתה חוקת המדינה הזעירה שהקים, מתוארים תשעה מגזרים של עובדים, שמעליהם מגזר עשירי של בני אדם 'עליונים'.

המדינה החדשה לא זכתה להכרה בינלאומית מאף מדינה. ד'אנונציו התעלם מהסכם בינלאומי מנובמבר 1920 שקבע סופית את שיוכה לסרביה של פיומה, ולבסוף אף הכריז מלחמה על איטליה עצמה. לאחר הפצצה מן הים על ידי הצי האיטלקי, והתערבות כוח צבאי יבשתי, נכנע ד'אנונציו במהרה.

לאחר האפיזודה בפיומה חזר ד'אנונציו לביתו שלחופי אגם גארדה בצפון איטליה. הוא בילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה. למרות שהייתה לו השפעה רבה על בניטו מוסוליני, הוא מעולם להא הפך לפעיל בממשל הפאשיסטי באיטליה. זאת בין היתר כיוון שהפך לנכה, בעוקבות ניסיון התנקשות בחייו בשנת 1922, ערב 'המצעד לרומא' שהוביל לעליית מוסוליני לשלטון.

ד'אנונציו קיבל תואר אצולה ב-1924, וב-1937 התמנה לנשיא האקדמיה האיטלקית למדעים. הוא מת בביתו מהתקף לב בשנת 1938. מוסוליני העניק לו הלוויה מלכותית.

ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני, והוא מכונה 'מבשר הפאשיזם האיטלקי' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת.

מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר 'דוצ'ה'. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, כשהוא מתלהב מהכוריאוגרפיה של מצעדי הרחוב והמפגנים ההמוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה.

במישור המעשי יותר כללה 'הבשורה' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים, והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית.

ד'אנונציו תמך במדינית החוץ התוקפנית של מוסוליני, והריע לו עם כיבוש אתיופיה.

יש מי שמתארים אותו כ'דוצ'ה הראשון'. איטאלו באלבו, לימים שר התעופה של מוסוליני, ניסה בראשית שנות ה-1920 לשכנע אותו לשוב לזירה הפוליטית ולעמוד בראש המפלגה הפאשיסטית.

למרות פרישתו מהחיים הפוליטיים חש מוסוליני צורך להמשיך ולפייס אותו, ושלח לו כספים כדי לשמור על תמיכתו הפוליטית.

ד'אנונציו המשיך בכל זאת להתערב בפוליטיקה עד סוף ימיו. הוא ניסה בלא הצלחה, החל מ-1933, לשכנע את מוסוליני שלא להצטרף לברית עם היטלר, עד כדי כתיבת סטירה פוליטית על זה האחרון, שמטרתה הייתה לערער את הקשר ההדוק שנרקם בין השניים.

סופר מפורסם וגיבור מלחמה זה היה סופרמן מטעם עצמו.

בשיא תהילתו האמנותית, ד'אנונציו הסופר השפיע רבות על התרבות האירופאית ועל דורות של יוצרים איטלקים. המוניטין האמנותי שלו הועם על ידי דעותיו הפוליטיות. נטיותיו הקיצוניות באו לידי ביטוי גם ביצירותיו, ועוררו את זעמי הביקורת, אשר כינתה אותן לעיתים כ'מרושעות, אנוכיות, ומושחתות'.

יצירתו מושפעת רבות מהאסכולה הסימבוליסטית הצרפתית, וכוללת קטעי אלימות עזה, תיאורי מצבי נפש א-נורמאליים, וסצנות דימיוניות.

ב'להבת החיים', אחת מיצירותיו החשובות אשר עוררה מחלוקת רבה בעת פרסומה בשנת 1900, הוא מתאר את עצמו כסופרמן ניטשאי, במקביל לתיאור פרשת אהבתו לאלאונורה דוזה.

כוחו היצירתי היה רב בעיקר בכושר החקרנות והירידה לפרטים, ומצומצם יותר במישור התיאור האישי הפנימי. הגברים והנשים ביצירותיו הם ברובם אותה 'דמות אחת', אשר מתמודדת באותה הדרך בבעיות שונות בתקופות שונות של החיים. אך למרות המחלוקת הוא נחשב בשעתו כמחדש התרבות האיטלקית ולאחד היוצרים הקלאסיים הגדולים שלה, בזכות סגנונו המלוטש ועושר לשונו. ביצירותיו המאוחרות יותר, משנת 1911 ואילך, הוא מתון יותר ברגשותיו, פחות נימלץ ושטחי, מחבר היטב בין ישן לחדש, ומתקרב לאידיאל של הרנסאנס האיטלקי.

חייו ומותו של ד'אנונציו מונצחים במוזיאון שהוקם בצד ביתו שעל חוף האגם. זהו כיום שילוב של מוזיאון מלחמה, ספריה, ארכיון ספרותי והיסטורי, תיאטרון, ואתר זיכרון. במוזיאון מוצג, בין היתר, המטוס בו טס מעל ווינה במלחמת העולם הראשונה.

· הפוטוריזם

מבוא – הפוטוריזם כתנועת אמנות פוליטית

הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. דמותו של גבריאל ד'אנונציו שמשה לה כהשראה בתחילת הדרך.

הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר.

מייסד הפוטוריזם והדמות הבולטת ביותר בתנועה היה איש העט האיטלקי פיליפו תומאסו מארינטי.

מארינטי הקים את התנועה בהיותו בגיל שלושים, עם כתיבת 'המניפסט הפוטוריסטי' ב- 1905. במהרה הצטרפו אליו אמנים איטלקים צעירים.

מארינטי ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. באותה מידה הם היו לאומנים נלהבים. הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא, והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת, וגם אם היתה אלימה.

הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה, ואפילו גסטרונומיה.

הפוטוריסטים הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הם טענו כי האמנות זקוקה לדרמה, לתנועת והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע.

היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד.

כמו הנאצים, הפוטוריסטים הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר.

המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם, ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.

מארינטי הקים בשנת 1918 את 'המפלגה הפוטוריסטית הפוליטית', אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני, והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית.

ב-1919 הוא השתתף בחיבור 'המניפסט הפאשיסטי', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.

אלא שיסוד חופש הביטוי המובנה בפוטוריזם לא מצא חן בעיני השמרנים מהמפלגה הפאשיסטית האיטלקית. הפשרה שעשו הנאצים לטובת 'הסדר הטוב' השפיעה עליהם, והניעה גם אותם לראות בפוטוריזם אמנות מנוונת.

מארינטי עשה צעדים רבים של התחנפות למשטר, כאשר בכל צעד הוא הפך לפחות ראדיקלי ואבאנגארדי.

הידידות האישית בין מארינטי למוסוליני, שעברה תהפוכות רבות, סייעה לפוטוריזם להישאר תנועת אמנות אוטונומית באיטליה, אך לא מעבר לכך. דמותו השמרנית יותר של גבריאל ד'אנונציו התאימה יותר למטרות של מוסוליני, והוא הפך אותו ל'משורר החצר של המפלגה הפאשיסטית.

לגבריאל ד'אנונציו היתה השפעה רבה על מארינטי וחבריו הפוטוריסטים בתחילת דרכם, בעשור הראשון של המאה העשרים. סגנונו הרומנטי-פטריוטי של ד'אנונציו שבה את ליבם, והם חזרו על רבות מהעמדות אותם הביע מנעוריו. יחד הם הפכו לגורם פוליטי חשוב באיטליה, שהניע את ממשלתה לפתוח במדיניות כיבוש קולוניאליסטית באפריקה, וכניסה למלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הפוטוריסטים תמכו בכיבוש פיומה.

בשנות ה-1920, כאשר כתוצאה ממדיניות הפשרות הפוליטיות של מוסוליני פרש מארינטי מהחיים הפוליטיים, ובכך הביא להתעלמות מהפוטוריזם, מי שהחליף אותו כ'משורר הרישמי' של הפאשיזם היה גבריאל ד'אנונציו. מוסוליני העדיף את סגנונו הרומנטי והריאליסטי-ארכאי של זה האחרון. היה זה סגנון שלא הציב לו בעיות עם שאלות קשות.

פיליפו תומאסו מארינטי – ביוגרפיה פוליטית

פיליפו תומאסו מארינטי [1876-1944] היה משורר ועורך ספרות איטלקי, מייסד התנועה הפוטוריסטית ואידיאולוג פאשיסטי. מארינטי היה בתחילת דרכו בעל נטיות אנרכיסטיות מובהקות, אך בערוב ימיו הפך לחסידו הנאמן של מוסוליני. את שנותיו הראשונות הוא באלכסנדריה, מצרים, שבה אהבתו לספרות התפתחה במהלך נעוריו. הוא למד לתואר עורך-דין בפאריס ובאיטליה, בה קיבל תעודת עורך-דין ב-1899. הוא החליט להתמסר לייעודו הספרותי, והתנסה כמעט בכל סוג כתיבה: שירה, פרוזה, תיאטרון, ועוד.

מארינטי ידוע במיוחד בזכות ה'מניפסט הפוטוריסטי', אותו חיבר בשנת 1908. המניפסט התפרסם בעמוד הראשון של היומון הצרפתי המפורסם 'לה פיגארו' בתאריך 20 לפברואר 1909.

ההשראה ל'פוטוריזם' באה למארינטי כהארה בעיקבות תאונת דרכים. עקב אהבתו הרבה למהירות הוא נפצע קלות בתאונת מכונית שסטתה לתעלה בצד הכביש ב-1908. הוא התייחס לתאונה במניפסט הפוטוריסטי: מארינטי שחולץ מהתאונה היה לאדם חדש, שהחליט להתנער מהעמדת הפנים והדקדנטיות שאפיינו את אורח חייו החופשי עד כה. הוא התווה תוכנית מהפכנית לחבריו, שעל פיה עליהם לסגור כל גשר אל העבר, 'להרוס את המוזיאונים, הספריות, וכל סוג של אקדמיה'. הוא כתב כי 'עלינו להלל את המלחמה – ההגיינה היחידה בעולם, את המיליטריזם, ואת הפטריוטיזם'.

מארינטי הצהיר במניפסט כי 'האמנות אינה אלא אלימות, אכזריות, וחוסר צדק'. כיוון שהטקסט הגדיר את האמנות כמאוחדת עם החיים בכלל, הרי שמארינטי התייחס אל האלימות לא כאמצעי להשגת ערכים אמנותיים בלבד, אלא גם כמושרשת בתוך החיים עצמם.

למרות שהפוטוריזם היה מזוהה עם הפאשיזם, היו לו גם תומכים שמאלניים ואנטי-פאשיסטים, שחברו לו בראשית דרכו תחת השפעת רעיון התמיכה באלימות הפוליטית, בהשראת הפילוסוף ג'ורג' סורל. הם נטו להתנגד להכוונה הפוליטית והאמנותית של מארינטי, ובשנת 1924 הסוציאליסטים, הקומוניסטים, והאנרכיסטים שבהם פרשו מהתנועה. אך הקול האנטי-פאשיסטי הפוטוריסטי לא נדם לחלוטין עד לכיבוש אתיופיה בידי איטליה, ו'ברית הפלדה' הגרמנית-איטלקית מ-1939.

המניפסט הפוטוריסטי הפך לנושא לויכוח ברחבי אירופה, אך יצירותיו הפוטוריסטיות הראשונות של מארינטי לא זכו להצלחה אלא להיפך, ללעג הקהל והביקורת.

למרות זאת הוא מצא בעלי ברית בשלושה ציירים צעירים, בוצ'יוני, קארה, ורוסוליו, שהצטרפו לתנועה הפוטוריסטית שהקים. יחד עימם, ועם עוד משוררים אחדים, ארגן מארינטי 'ערבים פוטוריסטים' אשר גם הם לא זכו להצלחה כלשהיא.

הארוע המוצלח ביותר בתקופה זאת היה מניפסט נגד וונציה 'עיר העבר', שבו קרא מארינטי למלא את התעלות הצרות והמצחינות של העיר באשפת ארמונותיה הקורסים, ולהתכונן ללידת וונציה תעשייתית וצבאית שתהיה מסוגלת לשלוט בים האדריאטי.

בשנת 1911 פרצה מלחמת איטליה-תורכיה, ומארינטי נסע מיד ללוב כעיתונאי כדי לסקר את המלחמה. במקביל הוא נסע ללונדון, 'עיר העתיד' לדעתו, בה ערך מספר תערוכות, הרצאות ומצגות פוטוריסטיות. השפעתו על ציבור האמנים האנגלי היתה מעטה ביותר.

באותה תקופה הוא עבד על רומן עמוס אלימות שהיה אנטי-קתולי ואנטי-אוסטרי כאחד בשם 'מטוסו של האפיפיור'.

במסגרת זאת הוא חקר את האפשרות למצוא תחביר לשוני חדש לחלוטין, משוחרר מהדיקדוק המסורתי, שאותו כינה 'מילים של חופש'.

למרות שהמניפסט היה חייב חלק מתוכנו וסגנונו לתנועות פוליטיות רדיקאליות של התקופה, הפוטוריסטים לא היו מעורבים בפוליטיקה עד לסתיו 1913. באותם ימים פירסם מארינטי מניפסט פוליטי, ובשנת 1914 התחילו הפוטוריסטים בקמפיין פוליטי פעיל נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטה על חלקים מאיטליה, ואשר נתפשה כגוף אנכרוניסטי. פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקבל על ידי הפוטוריסטים כהזדמנות להגשים את עקרונות התנועה. כאשר הצטרפה איטליה למלחמה בשנת 1915 כנגד אוסטריה וגרמניה, התגייסו רבים מהפוטוריסטים לצבא האיטלקי. חלקם נפל בקרב, מה שהביא לדעיכת התנועה במתכונתה הראשונה.

בשנות ה-1920 וה-1930 תמכו אמנים פוטוריסטים איטלקים רבים בפאשיזם, בתקווה שיהפוך למודרנית את הארץ שמחולקת בין הצפון התעשייתי המודרני והדרום החקלאי המיושן. כמו הפאשיסטים, הפוטוריסטים היו לאומנים איטלקים, ראדיקלים, מעריצי האלימות, ומתנגדי הדמוקרטיה הפרלמנטרית.

בראשית שנת 1918 הקים מארינטי את 'המפלגה הפוטוריסטית הפוליטית', אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני, והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית. ב-1919 הוא השתתף בחיבור 'המניפסט הפאשיסטי', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.

לאחר עליית המפלגה הפאשיסטית לשלטון הוא התנגד לתמיכת של הפאשיסטים במוסדות קיימים כמו המלוכה והכנסיה, שאותם כינה 'ריאקציונרים'. כתוצאה מכך הוא הוא עזב במחאה את קונגרס המפלגה הפאשיסטית ב-1920, ופרש מהחיים הפוליטיים הפוליטיים למשך כשלוש שנים ב-1925.

למרות פרישתו החלקית המשיך הפוטוריזם להשפיע עמוקות על הוגי הדעות הפאשיסטים. הוא המשיך לתמוך בפאשיזם האיטלקי עד למותו בשנת 1944. זאת בתהליך מתמשך של התפשרות עם עמדות המשטר וחנופה כלפיו.

בשנים הראשונות של השלטון הפאשיסטי באיטליה התקבלו הפוטוריזם והאמנות המודרנית בכלל כחלק בלתי נפרד מכלל עולם האמנות. אך לקראת סוף שנות ה-1930 ייבאו חברי האגף הימני של המפלגה הפאשיסטית את מושג 'האמנות המנוונת' מגרמניה הנאצית, והביאו בכך לגינוי הפוטוריזם.

מארינטי עשה צעדים רבים של התחנפות למשטר, כאשר בכל צעד הוא הפך לפחות ראדיקלי ואבאנגארדי. הוא עבר ממילאנו לרומא על מנת להיות קרוב למרכז העניינים. הוא הפך לאיש אקדמיה למרות שגינה את המוסדות האקדמיים, התחתן למרות שפסל את מוסד הנישואין, ואפילו התפייס עם הכנסייה הקתולית כאשר הכריז כי ''ישו היה פוטוריסט''.

בשנת 1938, לאחר ששמע כי היטלר מתכונן לכלול יצירות פוטוריסטיות בתערוכת 'אמנות מנוונת' נודדת בינלאומית, הפעיל מארינטי לחצים כבדים על מוסוליני על מנת שהתערוכה לא תגיע לאיטליה.

באותה שנה הוא גם מחה בפומבי כנגד האנטישמיות.

הפוטוריזם המשיך להפגין חיוניות יצירתית חזקה, בניגוד לדלות של יתר האמנות הפאשיסטית באיטליה, ולרטוריקה הדלה של ההנהגה הפאשיסטית.

מארינטי התנדב לשירות צבאי פעיל גם במלחמת איטליה-אתיופיה ובמלחמת העולם השנייה, שבה שירת בחזית המזרחית.

הוא מת מהתקף לב באיטליה בתאריך 2 לדצמבר 1944, בשעה שעבד על קובץ שירי משוררים שהללו את הישגי המלחמה האיטלקיים.

האמנות הפוטוריסטית

מארינטי ביטא ב'מניפסט הפוטוריסטי' תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית.

''איננו רוצים כל חלק בעבר'', הוא כתב, ''אנו הפוטוריסטים הצעירים והחזקים''.

הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע.

הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא, והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת, וגם אם היתה אלימה.

הם נשאו בגאווה את כתם האי-שפיות שדבק בהם, שללו את מבקרי האמנות כחסרי תועלת, מרדו נגד ההרמוניה והטעם הטוב, דחקו הצידה את כל הסגנונות והנושאים של אמנות העבר, והתפארו בהישגי המדע.

מה שמייחד את המניפסט הפוטוריסטי הוא סגנון הכתיבה התמציתי, הנמרץ, והמשכנע, שמקיים סינתזה עם התוכן המהפכני בעל האופי הדומה. התוכן הוא, לראשונה, חזון שמבקש למוטט את כל האמנות היפה של פעם, ומנגח אותה באמצעות רעיונות מתקדמים שמנוסחים היטב.

בתיאוריה, הפוטוריזם הוא השתנות צורנית מתמדת בזמן-מרחב מאוחדים, בעיקבות תיאורית היחסות שיצר איינשטיין באותה התקופה.

הפוטוריסטים התעקשו על ראיית העולם כבתנועה מתמדת, מתוך חיקוי של הפסיכולוגיה של התפישה. הם יצרו תנועות חוזרות ונישנות כתהודות המשכפלות את עצמן, בדומה לפריימים קולנועיים.

מארינטי פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר.

פרסומם של מניפסטים היתה אחת המאפיינים של הפוטוריסטים והם, בדרך כלל בהנהגת מארינטי, כתבו אותם אודות נושאים רבים, וביניהם ציור, ארכיטקטורה, דת, ביגוד, בישול, ותעופה.

המניפסט הראשון לא כלל פרוגרמה אמנותית מסודרת. את זאת ניסחו הפוטוריסטים במניפסט ההמשך, 'המניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי'. הם התחייבו לדינאמיות אוניברסאלית, שאותה יש להציג באופן ישיר באמצעות הציור. העצמים הקיימים במציאות הם בלתי נפרדים זה מזה על פי עיקרון הדינאמיות האוניברסאלית. ''ששה-עשר אנשים באוטובוס הנוסע הם למעשה ישות אחת, אשר משנה את פניה כל העת יחד עימך...האוטובוס העובר בין הבתים מתפרץ לתוכם והם לתוכו, והכל מתמזג יחד לכדי ישות אחת''.

הציירים הפוטוריסטים התקדמו באיטיות בפיתוח סגנון ייחודי. ב-1910 וב-1911 הם השתמשו בטכניקת 'החלוקה', כשהם שוברים את האור והצבע לשדה של נקודות ורצועות מנומרות.

נראה כי הסיבה להתקדמות האיטית היתה הריחוק ממרכז האמנות העולמית בפאריז. לאחר שנוצר הקשר עם סגנון הקוביזם החדשני בשעתו בפאריז, אימצו הציירים הפוטוריסטים את שיטות הציירים הקוביסטים. הקוביזם הציע להם אמצעים לניתוח האנרגיה בציורים ולביטוי הדינאמיות האוניברסאלית.

לעיתים תכופות הם ציירו בדרך זאת סצינות של העיר המודרנית, שבהן היו מעורבים באופן אישי, כדוגמת הפגנות אלימות, אשר עוצבו כצורות גיאומטריות משתברות לאורך צירי אנרגיה.

בדרך זאת הם קיוו להעביר לצופים ביצירותיהם את רגשותיהם ותחושותיהם כמו שחוו אותם בעת הארוע אותו ציירו, ואף את זכרונותיהם המוקדמים וציפיותיהם לגביו, תוך יצירת 'אוירה' אינטואיטיבית שמחברת בין פנים לחוץ.

התפישה האינטואיטיבית הושפעה מרעיונות הפילוסוף הצרפתי ברגסון, אשר הגדיר את האינטואיציה כ''חווית האהדה הפשוטה של הצופה השקט מהצד, שאינה מבדילה בין ה'אני ל'מחשבה' שבאמצעותה חודר האדם לתוך מהות כלשהיא במטרה להבינה''.

הפוטוריסטים קיוו באמצעות אמנותם לאפשר לצופים להעריך את המהות הפנימית של מה שתיארו.

אימוץ הקוביזם קבע וביסס את סיגנונו המאוחר של הציור הפוטוריסטי, אך הקוביזם הפוטוריסטי הדינאמי והסוער נבדל מהקוביזם השקט, ההגותי והאנליטי של פיקאסו ובראק. הפוטוריסטים מיעטו, לדוגמא, בציור פורטרטים, והנופים העירוניים ואמצעי התחבורה הם שעניינו אותם במיוחד.

כאשר הגיעו הפוטוריסטים לתיאור גוף האדם הם עשו זאת בעיקר למען הפגנת 'המהות הדינאמית' שבו, באופן הדומה לתנועת המכונה. מסיבה זאת הם העדיפו את הפיסול הקינטי כאשר עסקו בדמות האדם.

הפוטוריזם הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית, והקוביזם בפרט, בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הקוביזם ניתח את החיים כמו שמנתחים גוויה על כל אבריה, אך לאמנות אין עניין בתוספת ידע זאת. האמנות זקוקה לדרמה, לתנועת והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע, טענו הפוטוריסטים

בפוטוריזם לא היתה די אנרדיה כדי להכניע את הקוביזם הפאריסאי, אך היתה בו די אנרגיה כדי להתמיד ולשרוד גם לאחר שאופנת הקוביזם חלפה מן העולם.

בשנת 1914 התגלו חילוקי דעות אמנותיים בין הפוטוריסטים מקבוצת מילאנו בראשות מארינטי, לבין הפוטוריסטים מהעיר פלורנץ.הפלורנטינים האשימו את מארינטי וחבריו בניסיון להקים 'כנסיה דוממת בעלת אני מאמין שאינו בר עירעור'.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקבל על ידי הפוטוריסטים כהזדמנות להגשים את עקרונות התנועה. כאשר הצטרפה איטליה למלחמה בשנת 1915 כנגד אוסטריה וגרמניה, התגייסו רבים מהפוטוריסטים לצבא האיטלקי. חלקם נפל בקרב, מה שהביא לדעיכת התנועה במתכונתה הראשונה.

לאחר המלחמה חידש מארינטי את התנועה. ההתחדשות כונתה 'הפוטוריזם השני' ע''י חוקרי האמנות. הם חילקו, בדיעבד, לשלוש תקופות משנה את היצירה הפוטוריסטית: 'הדינאמיזם הפלאסטי' בעשור הראשון של המאה ה-20, 'האמנות המכנית' בשנות ה-1920, ו'האסתטיקה האוירית' בשנות ה-1930.

הפוטוריזם בענפי האמנות השונים

ביצירותיהם הרבו הפוטוריסטים להשתמש באורח מניפולטיבי באור וצורה, על מנת להדגיש את האופי התלת-מימדי של יצירותיהם. קימורי ועיטורי האמנות האיטלקית הקלאסית הוסרו לחלוטין, על מנת לחשוף את הקוים הבסיסייים של הצורות, על פשטותם, באופן חסר תקדים.

בעיר הפוטוריסטית, כל היבט של החיים היה חייב להיות רציונלי, ולהתאחד בתחנת-כוח אחת גדולה של אנרגיה קיומית. העיר לא היתה אמורה להישרד לאורך זמן, ולכל דור בתורו היתה השכות לבנות אותה מחדש, ולא לרשת את הארכיטקטורה של העבר.

הארכיטקטורה הפוטוריסטית ראתה בעיר את הרקע לחיים הדינאמיים. העיר החליפה את הנוף הטבעי כמקום שבו מתרחשים החיים המודרניים המרתקים. הם רצו לחשוף את השלדים של המבנים כחלק מהאיכות האסתטית. העיר נתפשה כמכונה יעילה ומהירה.

המוסיקה הפוטוריסטית התנגדה למסורת המוסיקלית האירופאית הקלאסית, והציגה צלילים חדשניים בהשראת קולות המכונה. היתה לה השפעה על אחדים ממלחיני המאה ה-20. פראטלה, מחבר 'המניפסט של המוזיקאים הפוטוריסטים', פנה כמו מארינטי לציבור הצעירים, כיוו שלדבריו ''הם בלבד היו יכולים להבין את מה שכתב''. הוא בז לאופרה האיטלקית הקלאסית שהייתה מקובלת בתקופתו, שהייתה בעיניו וולגארית ומיושנת, והילל את יצירותיו של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר, שכתב אופרות חדשניות. פראטלה הניף את 'הדגל האדום הפוטוריסטי' וקא למלחינים צעירים להתעלות על הינוניות ולמרוד במוסכמות.

המוזיקאיםהפוטוריסטים הלחינו בדרכים שונות את צלילי המכונות, והשמיעו קונצרטים שלמים באמצעות צלילים אלה. היצירות המורכבות יותר סינכרנו בין צלילי כלי הנגינה של התזמורת הסימפונית הקלאסית לצלילי המכונות למיניהן, כולל קולות של צופרי אזעקה ומנועי מטוסים.

הספרות והשירה הפוטוריסטית ירתה את ירית הפתיחה שלה עם 'המניפסט הפוטוריסטי' של מארינטי מ-1909, אשר בו תוארו האידיאלים למיניהם שאליהם חייב האמן הפוטוריסטי לשאוף.

השירה היתה המדיום העיקרי של הכתיבה הפוטוריסטית, והיא התאפיינה בהדגשת ההונואמתופיאה - הצליל המילולי, על פני המשמעות הדיקדוקית של המילה והמשפט. בנוסף להעדפת הצליל על פני התוכן התאפיינה השירה הפוטוריסטית בצירופים בלתי צפויים של דימויים, ובניסיון ליצור מצבי היפר-תודעה.

הפוטוריסטים כינו את סגנונם 'האוטונומיה של המילה', ולפיו כל רעיונות הדיקדוק והמיקצב נפסלו לטובת המילה, שהפכה להיות יחידת ההתייחסות העיקרית. בדרך זאת הצליחו הפוטוריסטים ליצור שפה חדשה חופשית מתחביר ומקצבים, שאיפשרה התבטאות חופשית לחלוטין.

ביקום הפוטוריסטי תפש התיאטרון מקום חשוב, כממזג בין כל אופני היצירה הפוטוריסטית למיניהם. מחזות בסגנון זה כללו מערכות שלמות שבהן נאמרים משפטים בודדים בלבד, הומור שטותי, וניסיון לפגוע במסורת האמנותית המוקפדת באמצעות טכניקות של הפחתת ערך.

הקטחנטע הםוטוריסטי האיטלקי פיתח טכניקה ששילבה גם את הסגנון הפוטוריסטי בציור. הוא השפיע על אנשי קולנוע ידועים כמו סרגיי אייזנשטיין הרוסי, ויוצרי הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני.

הציור האוירי

הפוטוריזם הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר.

הטכנולוגיה והריגוש של הטיסה, אותם חוו ישירות הציירים האוויריים ברובם, הציבה בפניהם את המטוסים ואת הנופים האויריים כתחומי עניין מרכזיים.

במהלך שנות ה-1920 וה-1930 עסק הפוטוריזם בהרחבת הגבולות האסתטיים, כשהוא מפנה את משנתו לכל תחום של החיים המודרניים, מעולם האמנות ועד לחיי היומיום.

'הציור האוירי הפוטוריסטי' יצא לדרך בשנת 1929 עם המניפסט 'הפרספקטיבה של הטיסה', שעליו חתמו מארינטי ועוד אמנים בכירים אחדים בתנועתו. הם הצהירו כי ''הפרספקטיבות המשתנות שנוצרות בטיסה יוצרות מציאות חדשה לחלוטין, שאין כל קשר בינה למציאות שנוצרת באורח מסורתי באמצעות הפרספקטיבה הקרקעית...ציורים של מציאות זאת מחייבים תיעוב עז לפרטים, וצורך לשנות ולמזג את פני הדברים כולם''.

היה זה פיתוח משוכלל יותר של הנחות היסוד הטכנולוגיות-מכאניות הפוטוריסטיות. חווית הציור בפרספקטיבה האווירית התלת-מימדית שילבה באורח מקורי ואינטואיטיבי בין מראה הנוף ממבט על לבין חווית הטיסה הדינאמית. יחד הם הפכו ל'חזון קוסמי', שהיה המשך של היצירה הפוטוריסטית מהעשור הקודם, שהציגה בעיקר התרחשויות שהיו על פני האדמה.

ב-1931 פרסם מארינטי את מניפסט 'תיאטרון האוויררדיוטלוויזיה'. במניפסט זה הוא תיאר את הפוטנציאל של זירת האוויר כאמצעי להגברת השפעת הפוטוריזם על הציבור. הוא השמיט את המילה 'פוטוריזם' מהמניפסט על מנת לזכות בתמיכה ציבורית רבה יותר. זמן קצר לאחר מכן הוצגה ברומא תערוכת 'ציורים אויריים' ראשונה וחשובה, לציון טיסתו הטראנס-אטלנטית המוצלחת של איטאלו באלבו. באותה תקופה נערכו באיטליה תצוגות רבות נוספות של 'ציורים אויריים'

הציור האוירי הפך לאמצעי ביטוי מרכזי של הפוטוריזם בשנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.

היו יותר ממאה ציירים אויריים איטלקים, שהחשובים ביניהם היו: באלה, דאפרו, פרמפוליני, דוטורי, וקראלי.

הציור האוויר היה רב-גווני בסגנונותיו, נע בין הטכני לפנטסטי, וכלל יצירות בסגנונות הריאליזם [בעיקר ביצירות תעמולה], המופשט, דינאמיזם, טבע שקט, השפעה דתית נוצרית, ואמנות דקורטיבית.

אחדים מהציורים מתארים את מוראות ההפצצות על מרכזי אוכלוסיה כחלק מחווית השליטה באוויר.

הפוטוריזם במסגרת המשטר הפאשיסטי

הזדהות הפוטוריזם עם הפאשיסטים בעת עלייתם לשלטון בשנות 1922 העניקה להם תמיכה רשמית מצד מוסוליני, ואת האפשרות ליצור יצירות חשובות, בעיקר בארכיטקטורה.

מארינטי קיווה להפוך את הפוטוריזם לסגנון האמנות הממלכתי הרישמי של איטליה הפאשיסטית, אך נכשל בכך. מוסוליני לא התעניין באופן אישי באמנות, והעדיף להעניק חסות לתנועות אמנות רבות, במטרה לשמור על אמני איטליה נאמנים למשטרו. בעת פתיחת תערוכת אמנות ב-1923הוא אמר כי ''אין זה מענייני לעודד אמנות ממלכתית. האמנות שייכת לאינדיבידואל. למדינה יש תפקיד אחד: לא לחתור תחת האמנות, לספק תנאים אנושיים לאמנים, ולעודד אותם מנקודת המבט האמנותית והלאומית'.

הידידות האישית בין מארינטי למוסוליני, שעברה תהפוכות רבות, סייעה לפוטוריזם להישאר תנועת אמנות אוטונומית באיטליה, אך לא מעבר לכך. פילגשו היהודיה של מוסוליני, מרגריטה צרפתי, היתה פטרונית אמנויות מוכשרת בדומה למארינטי, והיא קידמה בהצלחה את תנועת האמנות הפיגוראטיבית 'נובהצנטו' [מאה חדשה] שייסדה בשנת 1923-4, ושהתאימה לדעתה יותר למטרות התעמולה של מוסוליני. היא אף שכנעה את מארינטי להצטרף לועד המנהל של תנועה זאת, שאמניה זכו למרבית הההזמנות מהמשטר.

למרות שבשנים הראשנות לפאשיזם האיטלקי הפוטוריזם, והאמנות המודרנית בכלל, התקבלו על דעת המשטר הפאשיסטי, הרי שלקראת סוף שנות ה-1930 חל מהפך דרמטי. בהשפעת גרמניה הנאצית, שבה ראו באמנות המודרנית 'אמנות מנוונת', הצליח האגף הימני במפלגה הפאשיסטית האיטלקית להוציא גינוי רשמי כלפי הפוטוריזם.

למרות ניסיונותיהם להתקרב אליו, התרחק מוסוליני מהפוטוריסטים לאחר שראה את היטלר מגנה את האמנות המודרנית. הדוצ'ה חזר לניאו-קלאסיציזם, הסגנון המועדף על הפיהרר. הוא התחיל להרהר בפרהסיה על תחיית האימפריה הרומית העתיקה. ארמונו המרווח בפרברי רומא דומה מאד בסגנונו לזה של תוכניות אלברט ספיר עבור ברלין.

אך חובה להעיר כי הסגנון הניאו-קלאסי רווח מאד במדינות המערב. הוא קיים בכל מקום, מהוותיקן ועד לבניין הקונגרס האמריקני, ממעונות עשירי אנגליה ועד לבית הלבן, מהיכלי ערי רוסיה ועד לפרברי ערי קליפורניה.

הסגנון הניאו-קלאסי אהוד בזכות יכולתו להקנות סדר. האמנות הקלאסית בכללה מתאפיינת ביכולתה להשליט סדר בכיאוס. למקדשים היוונים הקלאסיים היו יחסי מידות מושלמים ותכנון הרמוני, אשר העניקו תחושת סדר, שלווה, חן וחסד למתבוננים בהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה חוו אמנים פוטוריסטים רבים קשיים רבים בקריירה, עקב הזדהותם עם המשטר הידוע לשמצה שהובס.

הפוטוריזם והנאציזם

ניתן לומר כי הנאציזם נבדל מהפוטוריזם המקורי בשלושה תחומים: הנטייה המובנית לסדר, תורת הגזע, והאהדה למוסדות ריאקציונרים.

מעבר לכך, היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד.

אלא שהגלישה המובנית של הפוטוריזם לאנארכיזם לא מצאה חן בעיני השמרנים מהמפלגה הנאצית. הפשרה שעשו הנאצים לטובת הסדר הטוב, הניעה אותם לראות בפוטוריזם, ובאמנות המודרנית בכלל, אמנות מנוונת. זאת בשל יסוד חופש הביטוי באמנות זאת, שנתפש בעיניהם כאנרכיזם מסוכן לחברה.

הפוטוריזם מצא בעיקבות זאת את ביטויו בגרמניה דווקא במסגרת האמנות החזותית הדקורטיבית, הפירסומת והתעמולה. המדיה של הרייך השלישי שאפה ליצור את הרושם של גרמניה בעלת אורח חיים מודרני, ובעלת אווירה אופטימית ומנצחת. חודשים אחדים לאחר עלייתו לשלטון הקים היטלר את הלופטוואפה, חיל האוויר המתקדם טכנולוגית של גרמניה, וזאת באמצעות תעשיית חברות-הענק הגרמניות כמו מסרשמידט ופוקה-וולף. חברות אלה ייצרו בנוסף לרכיבי מטוסים גם מגוון רב של מוצרים נוספים לשוק הגרמני. חברות אלה שאפו להציג לציבור את השתלבותם בחזית הטכנולווגיה, וכתוצאה מכך עוצבו עבורן פרסומות אחדות בסגנון הציור האווירי הפוטוריסטי הריאלי.

הפוטוריסטים לא היו מחסידי תורת הגזע, וגם האנטישמיות היתה רחוקה מהם. בעבורם, הנאמנות למולדת היתה חשובה יותר מכל. כתוצאה מכך האנטישמיות באיטליה הפאשיסטית היתה פחותה לעומת האנטישמיות אצל בעלת בריתה ופטרוניתה גרמניה הנאצית.

מבחינת התמיכה במוסדות ריאקציונריים, כאלה המקדשים את העבר וההווה, ואין ברצונים להשקיע בעתיד מתקדם יותר שבו ירדו ממעמדם, הרי שעבור הנאצים, הפוטוריסטים, והפאשיסטים גם יחד, היתה השותפות עימם פשרה פוליטית בלבד. היטלר סלד מהכנסיה, האריסטוקרטיה, ואילי ההון. עמדתו הבסיסית בנוגע למוסדות אלה היתה זהה לזאת של הפוטוריזם. הוא שאף להקים דיקטטורה על פי האידיאולוגיה הנאצית, שבה הוא היה השליט היחיד ויש לה כלכלה ריכוזית. אך הוא הבין שלא יוכל לשנות באופן מיידי את המבנה החברתי על פי האידיאולוגיה שלו, ולכן חתר לפשרה.

הדגש שהעניקו הנאצים להגשמת העתיד באמצעים טכנולוגיים מופיע עוד בסיפרו של אוסוואלד ספרנגלר 'שקיעת המערב'. בספר זה יש פסקאות רבות שמתארות עתיד טכנולוגי בסגנון הפוטוריסטי.

אהבת העתיד של הנאצים התבטאה בהשקעה בנוער הגרמני, וביתר התמורות החברתיות הנועזות שהם הביאו על גרמניה.

במקביל, השקיעו הנאצים את מירב המשאבים בטכנולוגיה עתידנית. ההשקעה הרבה ביותר היתה בתחום התעופה.

התעמולה הנאצית הרבתה בתיאור העתיד הטכנולוגי המזהיר שצפוי לגרמניה מעבר לפינה. להלן פיסקה מתוך ספר ילדים נאצי שיצא לאור בשנת 1941:

'הדרך לעתיד חדש היא הרפתקנית ונתיביה בלתי ידועים ברובם. הציבור הגרמני עתיד לזכות בחידושים טכנולוגיים מפתיעים רבים. מה שכיום הוא תוכנית מהפכנית יהפוך במהרה למציאות. ולראיה, התנופה חסרת התקדים בה נמצאים הכלכלה והטכנולוגיה הגרמניים. רשת האוטובאנים נסללה בתוך שנים ספורות, ותעשיות חדשות שלמות קמו יש מאין. פרוייקטים עירוניים וארכיטקטוניים גדולים ביותר עומדים לצאת אל הפועל. זאת למרות המלחמה שנכפתה עלינו, ואשר מחייבת אותנו למקד את הכלכלה במאמץ המלחמתי. תוכניות הפיתוח הגדולות נעשות מתוך ביטחון בניצחון. המצאות ורעיונות רבים שנראים דימיוניים כיום, ייצאו אל הפועל ויתגשמו.'

הפוטוריסטים אכן מכרו את נשמתם לנאצים. עם זאת , בעיניהם של רבים יש משהו משובב נפש ביצירה הפוטוריסטית. למי שאינו אוהב ציור מופשט לשמו, הפוטוריזם מביא אנחת רווחה. הציירים הפוטוריסטים, בניסיונם לבטא מהירות, עשו דברים קשים מאד לביצוע. הציור הוא סטאטי במהותו. במידה ומצליחים להעביר בציור תחושת מהירות מסוימת, הרי שמדובר בהישג נאה. ייתכן והציור הפוטוריסטי לא היה אמנות אמיתית, אך צייריו ביקשו לזעזע את המערכת הישנה, במיוחד באיטליה שבההאמנות היתה שמרנית ומסורתית מאד. הם היו חייבים להיות קיצוניים במובנים מסוימים, כדי לההניע את האנשים לחשוב שייתכן ויש דרך אחרת לביטוי עצמי.

למעט בתחומי העיצוב, שבו הצליח הפוטוריזם להטביע את חותמו, נותרה האמנות האיטלקית בכלל שמרנית ומסורתית, ולפיכך גם פחות פופולארית ברחבי תבל. הסיבה לכך שהפוטוריזם לא חילחל לאמנות האיטלקית המודרנית היא שבבתי הספר, שהם מוסדות שמרניים מטבעם, מקובל להתייחס לפוטוריזם כאל משהו שלילי בעיקר, ולציין את העובדה שהוא סיים את דרכו כשהוא נתפש כמילה נרדפת לפאשיזם.

האמנות הפוטוריסטית כשלעצמה, בטרם הפכה לתעמולה פאשיסטית, זכאית ליותר הערכה. השגיאה הגדולה שהפוטוריסטים עשו היתה שהם שכחו את כל מה שעשו בתחילת הדרך והצטרפו לפאשיזם, וכמו כן אל הכנסיה. הם בגדו באידיאלים המקוריים שלהם, אשר הם בעלי ערך לא מועט.

אין מי שהתייחס בשעתו ברצינות למוסוליני ולמשטר הפאשיסטי שלו. הוא נחשב לטיפש נפוח, והפאשיזם האיטלקי כולו נתפש בעיני משטרי המערב כ'אופרה קומית' וכתופעה שולית בהיסטוריה האיטלקית בת אלפייים השנים.

מנגד נתפש הנאציזם ברצינות רבה מאד, וכחלק בלתי נפרד מרצף ההיסטוריה הגרמנית עד לשורשיה הפגאניים. לכן גם כיום כל התרבות הגרמנית נתפשת כחשודה. מכאן גם הביקורת כלפי האמנות הפוטוריסטית, ובפרט 'הציור האוירי'. בביקורת זאת מובנה פוטנציאל החשש להשתייכות לתרבות הגרמנית.

הפוטוריזם הרוסי

הפוטוריזם הרוסי היה תנועה אמנותית שפעלה במקביל לתקופת הפוטוריזם האיטלקי. הפוטוריזם הרוסי הוא מונח שמציין קבוצת אמנים רוסיים שאימצו את עקרונות המניפסט של מארינטי. הפוטוריזם הרוסי נולד ב-1912, כאשר קבוצת אמנים מוסקבאית בשם 'גיליאה', שבה היה חבר גם המשורר המפורסם ולדימיר מאיקובסקי, פרסמה מניפסט בשם 'סטירה על פני הטעם הציבורי'. קבוצות נוספות נוסדו במקביל בערים גדולות אחרות ברוסיה.

כמו עמיתיהם האיטלקים, היו הרוסים מוקסמים מהמהירות, הדינאמיות, וחוסר המנוחה של החיים המודרניים. הם קיוו לעורר מחלוקת ולמשוך תשומת לב באמצעות שלילת אמנות העבר הקופאת על שמריה, כולל זאת של העבר הקרוב יחסית. את יצירות פושקין ודוסטוייבסקי היו לדבריהם חייבים להשליך אל אל הים מסיפון 'ספינת הקידמה'. הם לא הכירו באף סמכות, כולל זאת של מארינטי. כאשר ביקר זה ברוסיה ב-1914 הם התעלמו ממנו ברובם.

בניגוד לדגש על האמנויות הפלסטיות באיטליה, הדגישו האמנים הרוסים את הביטוי המילולי. מסיבה זאת התפתח הפוטוריזם הרוסי בשונה לזה האיטלקי, עד כדי התכחשות למארינטי בעת שהוא ביקר ברוסיה. המשורר לאדימיר מאיקובסקי היה חבר בכיר בתנועה זאת, יחד עם אמנים מודרנים רוסים נוספים.

יצירותיהם של האמנים הרוסים דמו מאד בסגנונם ובתוכנם לאלה של עמיתיהם האיטלקים.

גם הם התלהבו מהדינאמיות, המהירות, וחוסר המנוחה, ושללו את כל האמנות הרוסית הקלאסית. את כתבי פושקין, דוסטויבסקי וטולסטוי חייבים היו לדעתם ''להשליך מסיפון ספינת המודרניות''.

בניגוד לחוגו של מארינטי היה הפוטוריזם הרוסי בעיקר ספרותי, ולא עסק כמעט באמנות הפלסטית. עם זאת נמנו בין חבריו ציירים ידועים אחדים כמו נטליה גונצ'רובה וקאזימיר מאלביץ'.

חברי קבוצת 'גיליאה' שכללו את הדוקטרינה הקוביסטית-פוטוריסטית. הם העניקו משמעות לצורת האותיות, לארגון הטקסט על גבי הדף, ולפרטי הטיפוגרפיה. הם קבעו שאין הבדל משמעותי בין המילים לחפצים, ולפיכך על המשורר לארגן את המילם בשיריו כמו שהצייר מארגן את הצבעים והקווים על בד הציור.

הם התעלמו מדיקדוק, תחביר, והיגיון לשוני. הם יצרו מילים חדשות רבות, במקביל לשימוש במילות סלנג רבות. הם יצרו תמהיל מילים אנרכיסטי, מופשט, וחסר משמעות, שבו לצליל היתה חשיבות מרכזית.

למרות ההתמקדות בהתנסות צורנית, חלק מהפוטוריסטים הרוסיים לא היו אדישים לפוליטיקה. שיריו של מאיקובסקי, על שפעת החיים והרגישות השירית העזה שבהם, פנו לטעמו של ציבור קוראים גדול. הוא התנגד בתקיפות לטבח של מלחמת העולם הראשונה, והילל את המהפכה הקומוניסטית כמבשרת את התמוטטות הסדר הישן, שהוא וחבריו הפוטוריסטים הירבו ללעוג לו.

לאחר שהבולשביקים עלו לשלטון, החוג של מאיקובסקי, תחת פטרונו שר החינוך של לנין אנאטול לונאצ'רסקי, שאף לשלוט בחיי התרבות הסובייטים. השפעתם היתה רבה בשנים הראשונות לאחר המהפכה, עד שהמצע שלהם, או ליתר דיוק היעדרו של מצע שיטתי כלשהוא, הפך אותם מטרה לחיצי הביקורת הנוקבת של הרשויות.

בסוף שנות ה-1920 עבר כבר הפוטוריזם הרוסי מן העולם. הפוטוריסטים הרוסיים המיליטנטים ביותר, וביניהם מאיקובסקי, מתו. אחרים העדיפו להתאים את סגנונם הייחודי לדרישות ולאופנות המקובלות יותר.

הפוטוריזם הרוסי החל לדעוך בעיקבות התמורות של מהפכת 1917. חלק מהאמנים מתו, חלק היגרו, וחלק, ובראשם מאיקובסקי, השתלבו בממסד הסובייטי בשנות ה-1920. לאחר שהממסד הזה הבחין בנטייה המוצהרת של הפוטוריסטים להתכחש לכל סמכות שהיא, אמנותית או אחרת, הוצאו חברי התנועה שביקשו להמשיך ולתת ביטוי נאמן לכך אל מחוץ לרשימת מקבלי העבודה. הם ברובם השתלבו בממסד, והתוצאה היתה יצירות אמנות סובייטית רבות אשר שיקפו את האידיאל הקומוניסטי בעטיפת עיצוב פוטוריסטית.

הפוטוריזם כיום

הפוטוריזם השפיע על תנועות אמנותיות רבות במאה ה-20, וביניהם הארט-דקו, הוורטיציזם, קונסטרוקטיביזם, סוריאליזם ודאדא.

הפוטוריזם כתנועה מאורגנת נחשב כיום כדבר שעבר מן העולם, למעשה עוד מאז מותו של מארינטי ב-1944.

אך במידה רבה תפשו אחדים מסגנונות המדע הבידיוני את מקומו.

האידיאלים של הפוטוריזם הם חלק חשוב ממרכיבי התרבות המערבית המודרנית. הדגש על נעורים, מהירות, וטכנולוגיה, מוצא ביטוי חזק בקולנוע ובתרבות המסחרית המודרנית.

זאת כמובן יחד עם התפתחות הביקורת כלפי המודרניזם.

הפוטוריזם סלל את הדרך להצלחתו ולהשפעתו הגלובאלית של העיצוב האיטלקי המודרני כיום. מעצבים מרחבי תבל לא הצליחו להגיע לרמתו.

· ג'וליו דוהט תיאורטיקן העוצמה האווירית

ג'וליו דוהט [1865-1930] היה גנרל איטלקי ותיאורטיקן של העוצמה האווירית. הוא היה תומך מרכזי של אסטרטגיית ההפצצה מהאוויר כגורם מכריע במלחמה.

דוהט היה בן תקופתם, בשנות ה-1920, של מצדדי הלוחמה האווירית בילי מיטשל בארה''ב ויו טרנצ'ארד בבריטניה. הוא למד באקדמיה הצבאית במודנה, והוצב עם סיום לימודיו בחיל-הרגלים.מאוחר יותר הוא למד במסגרת שירותו במכון הפוליטכני בטורינו מדע והנדסה.

דוהט צורף למטה הכללי זמן קצר לאחר תחילת המאה ה-20, ופירסם מאמרים אודות מיכון צבאי. עם הופעת ספינות-האוויר ולאחר מכן המטוסים, הוא הכיר חיש מהר בפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיות החדשות האלה. דוהט ראה את המכשלה שבמתן השליטה על הקמת העוצמה האווירית בידי מפקדי צבא היבשה, וקרא להקמת זרוע אווירית עצמאית שמפקדיה יהיו אנשי תעופה. הוא התחבר בשנים הבאות עם מהנדס התעופה הצעיר ג'יאני קפרוני, לימים בעל מפעלי קפרוני הענקים לייצור מטוסים, כדי לשבח יחד את מעלות העוצמה האווירית.

בשנת 1914 יצאה איטליה למלחמה נגד האימפריה העותומאנית על השליטה בלוב. במלחמה זאת פעלו מטוסים וספינות-אוויר לראשונה בהיסטוריה. מטוסי קרב וספינות-אוויר איטלקים ביצעו גיחות סיור, טיווח ארטילרי, תובלה, וגם הפצצה. טיסת הסיור האווירית הראשונה בהיסטוריה בוצעה ב-23 לאוקטובר 1911 על ידי טייס איטלקי מעל קווי הצבא הטורקי בלוב. ההפצצה האווירית הראשונה בהיסטוריה בוצעה ב-1 לנובמבר 1911 על ידי טייס איטלקי על חיילים טורקיים בלוב, במטוס מדגם טאובה האוסטרו-גרמני.

למרות שהייתה זאת מלחמה שולית לכאורה, היא הייתה גורם משמעותי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כיוון שעמי הבלקן ראו כיצד ניתן להביס בקלות את האימפריה העותומאנית, שהייתה האויב של איטליה במלחמה זאת.

דוהט כתב דו''ח על הלקחים התעופתיים שנלמדו ממלחמה זאת. הוא המליץ על ההפצצה מגובה רב כתפקידו העיקרי של מטוס הקרב.

ב-1912 קיבל דוהט פיקוד על הלהק האווירי בטורינו, ושם הוא כתב סידרת הוראות לשימוש במטוסים במלחמה. היה זה אחד מספרי ההדרכה הראשונים בנושא. למרות זאת, הטפותיו של דוהט לעוצמה אווירית תייגו אותו כ'רדיקלי'. לאחר אירוע בו הוא ציווה על בניית מפציצי 'קפרוני' בלא היתר מהממונים עליו הוא הועבר לחיל הרגלים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה קרא דוהט לממשלת איטליה להתחיל בבניית עוצמה אווירית צבאית משמעותית, ובפרט של מטוסים.

הוא אמר כי: 'המשמעות של שליטה באוויר היא הפיכתו של האויב לחסר אונים'.

הוא הציע בניית כוח של 600 מפציצים שיהיו מסוגלים להשליך 125 טון פצצות מידי יום ביומו. אך מקבלי ההחלטות באיטליה התעלמו ממנו.

כשאיטליה הצטרפה למלחמה ב-1915 הזדעזע דוהט מחוסר יעילות וחוסר מוכנות הצבא. הוא כתב למפקדיו ולפקידי ממשלה מכתבים בהם ביקר את אופן ניהול המלחמה, ותמך בפיתרון באמצעות עוצמה אווירית. מכתב חריף במיוחד הביא למעצרו ולמשפט צבאי נגדו, בגין הפצת מידע שיקרי והסתה. הוא נשפט לשנה בכלא צבאי.

דוהט המשיך לכתוב בבית-הסוהר אודות העוצמה האווירית, סיים כתיבת ספר עלילתי בנושא, והציע במזכרים לשרי ממשלה צי מטוסים ענק משותף לכל בעלות הברית. הוא שוחרר והוחזר לשירות צבאי מלא זמן קצר לאחר התבוסה האיטלקית הצורבת בקרב קאפורטו ב-1917. הוא הפך עד מהרה למנהל הרשות לענייני תעופה במועצה הצבאית העליונה, ופעל לשיפור הזרוע האווירית האיטלקית.

ביוני 1918 פרש דוהט מהצבא, אחוז תיעוב לגבי מפקדיו. לאחר שביתת הנשק הוא הצליח לבטל את פסק הדין הצבאי נגדו, וקודם לדרגת גנרל. אך במקום לחזור לשירות פעיל הוא העדיף להמשיך ולכתוב. ב-1921 הוא השלים מסה 'השליטה באוויר', שהייתה לה השפעה עצומה על תורת ההפצצה האווירית.

דוהט קובע בחיבור זה כי העוצמה האווירית היא בבחינת מהפכה, כיוון שהיא פועלת במימד השלישי. מטוסים מסוגלים לטוס מעל פני השטח, ומורידים בדרך זאת את חשיבות כוחות הקרקע לדרגה משנית. מרחבי השמיים הופכים את ההגנה ממטוסים לכמעט בלתי אפשרית. מסיבה זאת ההתקפה היא התגלמות העוצמה האווירית. ההגנה הטובה היחידה היא ההתקפה. חיל האוויר שמסוגל להשיג שליטה באוויר באמצעות תקיפת מנע של חיל-האוויר של האויב והשמדתו, יחרוץ את גורל האויב כולו באמצעות הפצצה מתמדת.

דוהט האמין בהשפעותיה המוראליות של ההפצצה האווירית. העוצמה האווירית מסוגלת לשבור את כוח הרצון של האזרחים, באמצעות הרס 'המרכזים החיוניים' של המדינה. חילות היבשה והים הופכים למיותרים, כיוון שהמטוס יכול לטוס מעליהם, ולתקוף מרכזים חיוניים של הממשלה, הצבא והתעשייה, וזאת מבלי להיפגע. רעיון זה נוסח מאוחר יותר גם במשפט 'המפציץ יגיע תמיד למטרתו'.

סוגיית בחירת המטרות להפצצה הייתה בעלת חשיבות מרכזית בתיאוריה של דוהט. על המטרות להיבחר בהתאם לנסיבות, ומפקדי הצבא יצטיינו על פי המטרות שיבחרו. דוהט איבחן חמישה סוגי מטרות בסיסיים: תעשייה, תשתית תחבורתית, תיקשורת, ממשלה, ו'רצון העם'.

מטרות מסוג 'רצום העם' הן חשיבות במיוחד במשנתו של דוהט, אשר דגל בעיקרון של מלחמה טוטאלית.

האסטרטגיה העיקרית שאותה היתווה דוהט, ושכונתה 'המודל של דוהט', היא בעלת חשיבות רבה בוויכוחים אודות השימוש במערכות העוצמה האווירית. המודל של דוהט נשען על ההנחה כי גרימת הרס רב באמצעות הפצצה אווירית מסוגלת לשבור את מורל האזרחים. דבר זה יערער את עוצמת ההתנגדות האזרחית, ויביא את האזרחים לדרוש מהממשלה להיכנע. חשיפת חלקים נרחבים מהאוכלוסייה לאימי ההרס ו/או מחסור במוצרי צריכה תיפגע בהתמדה במורל עד שתביא לכניעה. על ידי כתישת מרכזי האוכלוסייה האזרחית של האויב באמצעות הפצצות תהיה המלחמה כה אכזרית, עד שהאזרחים הפשוטים יתמרדו נגד ממשלתם, יפילו אותה באמצעות מהפכה, ואז יתחננו לשלום.

במהלך מלחמת העולם השנייה מרשל האוויר הבריטי ארתור 'המפציץ' האריס התווה תוכנית להוכחת התיאוריות של דוהט. במהלך ארבע שנים ניסה פיקוד המפציצים הבריטי להרוס את ערי גרמניה הראשיות. בשנים 1942-1944, יחד עם חיל האוויר של ארצות הברית, הוא הצליח במידה רבה להגשים מטרה זאת. אך שום מהפכה לא הפילה את הרייך השלישי. המפציצים הכבדים שפעלו במתקפה המשולבת לא ניצחו את המלחמה בעצמם, כמו שהאריס טען שיעשו. התיאוריות של דוהט אודות כפיית האוכלוסייה להתחיל במהפכה בהיותה נתונה להפצצות מתמשכות, כאשר הועמדו במבחן הניסיון, התגלו כבלתי נכונות במקרה זה. למעשה יש הוכחות רבות לכך שההפצצות גרמו לסלידה של האוכלוסייה הגרמנית מבעלות הברית, וחישלו אותה לעבוד קשה יותר למען המולדת.

בסיפרו 'המלחמה במאה הקרובה', מתאר דוהט מלחמה דימיונית בין גרמניה לצרפת, שבה מנחיתים הגרמנים הפצצות טרור מהאוויר על האוכלוסייה, והופכים את הערים לעפר ואפר, עוד טרם שהצבא מתגייס. לנוכחות מוראות המלחמה האלה האמין דוהט כי המלחמה תהיה קצרה מאד, כיוון שברגע שאחד הצדדים יבין כי הוא איבד את השליטה באוויר הוא יעדיף להיכנע מאשר להמשיך ולסבול מטרור ההתקפות מהאוויר. במילים אחרות, חיל האוויר של האויב הוא המטרה העיקרית. ניצחון מכריע עליו יזרז את סיום המלחמה.

הדגש על ההתקפה האסטרטגית גרם לדוהט להתעלם מחשיבות ההגנה האווירית וגם מחשיבות הסיוע האווירי הטקטי. במהדורה השנייה של סיפרו 'השליטה באוויר' הוא קבע כי הקצאת מטוסים לצרכים אלה היא 'חסרת ערך, מיותרת, ואפילו מזיקה'. הוא הציע זרוע אווירית צבאית עצמאית, שמורכבת בעיקר ממפציצים ארוכי-טווח ונושאי מטען רב. הוא האמין כי הפלת מטוסים כאלה היא בלתי מעשית, אך איפשר הקמת כוח ליווי למפציצים של מטוסי-יירוט, שימנעו התקרבות מטוסי אויב.

התקפת המפציצים לא חייבה, על פי דוהט, דיוק רב. ברמה הטקטית הוא המליץ על שלושה סוגי פצצות שיוטלו ברצף זה אחרי זה: פצצות חומרי נפץ כדי להרוס את המטרה, פצצות תבערה כדי להבעיר את המטרות הפגועות, ופצצות גז רעיל כדי להרחיק את צוותי מכבי האש.

הביקורת על דוהט

למרות שהתגובה הראשונית ל'השליטה באוויר' הושתקה, המהדורה השנייה עוררה התקפות ארסיות מצד עמיתיו הצבאיים, במיוחד אלה מהצי הימי ומצבא היבשה. החזון האפוקליפטי של דוהט לפת את דימיון ההמון, אך התיאוריות שלו נותרו בלתי מוכחות, ולפיכך גם בלתי ניתנות לעירעור, למשך 20 שנה. הוא הגזים במידה רבה בהשפעת ההפצצה מהאוויר. על פי חישוביו האופטימיים יתר על המידה, היה דרוש משקל מגוחך של פצצות חומרי נפץ, תבערה וגז רעיל כדי להרוס עיר. מלחמת העולם השנייה הוכיחה כי שרבות מתחזיותיו היו שגויות, במיוחד בקש למידת הפגיעות של המורל האזרחי להפצצות. במאמר משנת 1928, במגזין איטלקי לענייני תעופה, הוא העריך שדרושים 300 טון בלבד של פצצות על הערים החשובות כדי להביא מלחמה לסיומה. להשוואה, בעלות הברית הטילו במהלך מלחמת העולם השנייה 2.5 מיליון טונות של פצצות על אירופה, מבלי שהדבר יהיה הגורם המכריע הישיר במלחמה.

מחוץ לאיטליה התקבל דוהט ברגשות מעורבים. בבריטניה הוא נותר קוריוז, ו'השליטה באוויר' לא הפך לספר חובה במכללה של חיל האוויר. עם זאת, בצרפת, גרמניה וארצות הברית היו הרבה יותר פתוחים לרעיונותיו, והתיאוריות שלו נידונו והופצו, בארצות הברית בעיקר על ידי בילי מיטשל.

כתומך של בניטו מוסוליני, התמנה דוהט לתפקיד המפקח על התעופה, לאחר שהפאשיסטים עלו לשלטון. אך הוא ויתר במהרה על המישרה הביורוקרטית כדי שיוכל להמשיך לכתוב. הוא עשה זאת עד למותו מהתקף לב בשנת 1930.

שבעים שנה לאחר מותו, תחזיות רבות שלו לא התגשמו. אך אחדים מהמושגים שגיבש – השגת שליטה באוויר, הפצצות טרור, ותקיפת מרכזים חיוניים – ממשיכים לתמוך בתיאוריות העוצמה האווירית עד היום.

· המשטר באיטליה הפשיסטית

המונח איטליה הפשיסטית הוא כינוי למדינה ולמערכת שלטונית שהתקיימה בין השנים 1922 - 1943 באיטליה. בתקופה זו בהיסטוריה של איטליה שלט בה בניטו מוסוליני. המונח איטליה הפשיסטית מתייחס במידה מסוימת גם לתקופה בת שנה וחצי שלאחר נפילתו של מוסוליני, בה התקיימה בצפון איטליה מדינה פשיסטית בשם הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (בעוד שבפועל הייתה איטליה הצפונית תחת כיבוש גרמני) ואילו דרום איטליה נמצא תחת כיבוש של בעלות הברית.

תקופה זו בהיסטוריה של איטליה נחשבת לתקופת רודנות, ולנקודת שפל בהיסטוריה האיטלקית. על אף שבראשיתו התקבל המשטר החדש בתקווה על ידי העם האיטלקי שחשש מעליית הקומוניזם, וברצון לשיתוף פעולה של הקהילה הבינלאומית, הסתבר כי המשטר הפשיסטי האיטלקי מבוסס על ניהול מדיניות פנים רודנית ושלילת זכויות אדם בסיסיות, התבסס על שלטונה של מפלגה אחת, רצח של מתנגדי המשטר, והתיימר להתנהל על פי שיטה כלכלית קורפורטיבית שהייתה אך מסווה לשלילת זכויות העובד. במדיניות החוץ ניהל המשטר הפשיסטי מלחמות כיבוש תוקפניות באתיופיה, אלבניה, יוון וחבר לגרמניה הנאצית כצד התוקפני במלחמת העולם השנייה.

במהלך מלחמת העולם השנייה איבדה איטליה בהדרגה את עצמאותה. צבאה נשלח למלחמות בחזיתות רחוקות ברוסיה ובצפון אפריקה על פי האינטרס הגרמני, והיהודים שבתחילה זכו להגנת המשטר, נרדפו בחוקי גזע. לאחר הדחתו של מוסוליני בשנת 1943 הפכה ההשפעה הגרמנית העקיפה לכיבוש צבאי ישיר.

כגודל יומרתו של המשטר הפשיסטי לחדש את פניה של איטליה, ליצור שיטה כלכלית וחברתית חדשה שתביא לעולם בשורה שתעמוד כמשקל נגד לקומוניזם ולסוציאליזם, וליצור אימפריה ים תיכונית המבוססת על המודל של האימפריה הרומית, כך מפח הנפש שנוצר עם התמוטטות המשטר, התבוסה הצבאית, הכיבוש הזר, והתמוטטות חברתית שהביאה למלחמת אזרחים אכזרית, ולרדיפתם והשמדתם של היהודים.

תוכן עניינים

רקע היסטורי

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה איטליה מונרכיה קונסטיטוציונית בה שלט המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ומתחתיו ראש ממשלה נבחר, בעל סמכויות נרחבות, האחראי כלפי פרלמנט בעל שני בתים. איטליה, שבמהלך המאה ה-19 עברה תהליכים של איחוד וקבלת עצמאות, נותרה בתחילה נייטרלית, אך במהלך המלחמה, ב-23 במאי 1915 הצטרפה לצד מדינות ההסכמה, צרפת ואנגליה מתוך תקווה כי הניצחון במלחמה יקנה לאיטליה מקום של כבוד בין האומות האירופיות, ויביא לשגשוג ולפריחה. בפועל היו השגי הצבא האיטלקי דלים, והוא אף נחל תבוסות צבאיות מרות, כתבוסת קאפורטו ב-1917. ההשגים הטריטוריאליים שהושגו היו אך רצועת אדמה בגבולה הצפון מזרחי של איטליה עם אוסטריה.

אף על פי שאיטליה לחמה לצד מדינות ההסכמה שניצחו במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. נזקי המלחמה בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.

שביתות גדולות שהונהגו על ידי סוציאליסטים בשנים 1919-1922 גרמו להתמוטטות כלכלית, ולכן נחשבה המפלגה הסוציאליסטית בעיני חלק גדול מהעם כ"אויבי העם". בנוסף לשביתות, פרצו בשנים הללו מהומות אלימות בין תומכי ימין לבין תומכי השמאל. חוסר היציבות באיטליה הלך והתגבר, וכתרופה נוצרה כמיהה ל"יד חזקה".

דוגמה טובה למצב זה היא פרשת פיומה. פיומה (כיום רייקה בקרואטיה) היא עיר שהפכה להיות עיר במעמד בינלאומי (עיר חופשית). קבוצת לאומנים בראשות המשורר גבריאלה ד'אנונציו כבשה את פיומה, גירשה ממנה כוח רב לאומי, וביקשה לספחה לאיטליה. משסיכלה הממשלה האיטלקית את כוונת הסיפוח, הכריז ד'אנונציו כי פיומה היא מדינה עצמאית בשם "הממלכה האיטלקית של קרנארו". ג'ילוטי, ראש הממשלה, התלבט כיצד להגיב. למעלה משנה של שלטון דיקטטורי עצמאי של ד'אנונציו הסתיים עקב לחץ המערב, וכוחותיו הוצאו מפיומה. פרשה זו הראתה כיצד זוכה הימין הקיצוני באהדה ולגיטימיות והמדינה נתפסה כפועלת נגד רצון העם.

עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון

בניטו מוסוליני היה ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המפלגה התנגדה לכניסת איטליה למלחמה, אך מוסוליני קרא להצטרפותה של איטליה למלחמה, ועל רקע זה פרש מהמפלגה. במהלך השנים שלאחר מכן הלכו דעותיו של מוסוליני והקצינו לימין. ומסביבו נאספה קבוצת אנשים בעלי דעות דומות. הזעזוע החברתי שלאחר המלחמה, החשש מעליית הקומוניזם והרצון במנהיג חזק, הביאו לעלייתם הפוליטית של מוסוליני וחבורתו בחוגי הימין האיטלקי לאחר המלחמה.

ב-23 במרץ 1919 כינס מוסוליני אסיפה של תומכיו ב"פיאצה סן ספולקרו", אסיפה הנחשבת להולדתה הרשמית של התנועה הפשיסטית. מזה זמן מה היו פעילות קבוצות שונות שהשתמשו בשם "פשיסטים", ובאו מרקע אידאולוגי מגוון. הקבוצה שהתגבשה השתתפה בבחירות שהתקיימו ב-1919, כשמצעה כלל הקמת רפובליקה דמוקרטית, הפרדת הדת מהמדינה, הקמת צבא עממי, מיסוי פרוגרסיבי, והקמת קורפורציות. המצע היה שמאלי, אנטי מלוכני ואנטי כנסייתי. בבחירות שהתקיימו בנובמבר כשלה תנועתו של מוסוליני, ולא הצליחה להכניס לפרלמנט ולו נציג אחד מטעמה.

המפלגה הפשיסטית בשנותיה הראשונות הייתה ערב רב של אנשים בעלי דעות שונות, רעיונות מנוגדים, אך התבססה על החשש מן הקומוניזם, ועל חבורות של בעלי זרוע, שכונו החולצות השחורות, בהנהגת אישים כדינו גראנדי ואיטלו באלבו שהטילו חתיתם על מתנגדיה הפוליטיים של התנועה. ב-1920 קיבלה המפלגה אחיזה במספר ערים על ידי ראשי עיר שראו במוסוליני את האדם שיעצור את הקומוניזם. בבחירות ב-1921 התמודדה הרשימה הפשיסטית במסגרת אחת עם רשימות ליברליות ולאומניות, כשהיא טוענת שהיא נמצאת בימין הקיצוני של תנועה זו. בבחירות אלו כבר זכתה תנועתו המחודשת של מוסוליני להישג נאה כשהכניסה לפרלמנט 35 נציגים מטעמה, יותר מ-6% מכלל המושבים בבית. משנכנס מוסוליני לפרלמנט, וזכה ללגיטימציה של הימין השמרני והמתון, שוב לא היה תלוי בשותפיו מן העבר. הוא הביט מן הצד בכישלון מנהיגיה השמרנים והליברלים של איטליה, ג'וליטי, ולאחריו לואיג'י פאקטה, תוך שהוא מטפח את בריוני "החולצות השחורות" וממתין לשעת כושר לכיבוש השלטון.

המצעד על רומא

ממשלתו החלשה של פאקטה לא הצליחה למנוע את מעשי הבריונות של אנשי החולצות השחורות, ואת האיום בהשתלטות קומוניסטית ובהדרדרות המדינה עקב שביתות והשבתות. אוזלת היד של הממשלה הייתה גלויה לכל, ומוסוליני הבין כי בידו להשתלט על השלטון. ב-24 באוקטובר שנת 1922 התגייסו כ-50 אלף מחברי "החולצות השחורות" להפגנת כוח והתרכזו בצמתים החשובים של רומא, בדרישה מן המלך, ויטוריו אמנואלה השלישי כי ימנה את מוסוליני לראש הממשלה. המלך נועד עם ראשי הצבא, ואלו מסרו לו כי עליו להכריז על משטר צבאי. בשל החשש לעימות מזוין, סירב המלך להכריז על משטר צבאי. ברור היה כי השלטון לא היה מסוגל להפעיל את כוחות הצבא כיאות, וגורמים מסוימים בצבא האיטלקי אף תמכו בגלוי בקיום המצעד. סירובו של המלך להכריז על משטר צבאי הביא להתפטרותו של פאקטה, והמלך מינה את מוסוליני לראשות הממשלה. רק לאחר מינויו הרשמי והחוקתי של מוסוליני לראשות הממשלה הותר לאנשי החולצות השחורות להיכנס לרומא. התנועה הפשיסטית טיפחה את המיתוס לפיו תפסה בכוח את השלטון. למעשה קיבל מוסוליני את המינוי באופן כשר וחוקתי, והיה ראש לממשלת קואליציה בה היו חברים אף הליברלים והשמרנים. רבים קיבלו את השלטון החדש בתקווה, וציפו להתייצבות של המצב הפוליטי הרעוע, ולהשבת החוק והסדר לרחובותיה של איטליה.

השנים הראשונות בשלטון

כראש ממשלה, התאפיינו השנים הראשונות לשלטונו של מוסוליני בממשלות קואליציה המורכבות מלאומנים, שמרנים, ליברלים ופשיסטים. בתחילה התנהג במתינות, וזכה לתמיכה עממית אותנטית. מוסוליני פעל להשבת כוחה של המדינה כלפי פנים, שילב את אנשי "החולצות השחורות" במוסדות הצבא, וקידם את משנתו האידאולוגית והכלכלית באופן מתון. הוא נתמך על ידי תעשיינים עשירים, ובעלי אחוזות, ופעל כנגד האיגודים המקצועיים, ואף ביצע הפרטה. עם זאת, היסודות הקיצוניים והפליליים במפלגתו המשיכו בהתססת המצב, ובפעילות רצח וטרור, בידיעתו ובהסכמתו של מוסוליני. פעולה כזו הייתה רציחתו, בשנת 1924 של המנהיג הסוציאליסטי, ג'אקומו מאטיאוטי, רצח שהיווה את קו פרשת המים בהפיכת איטליה הפשיסטית למדינה טוטאליטרית של ממש.

עוד ביולי 1923 הביא מוסוליני לחקיקת חוק ולפיו יוקצו למפלגה שתקבל את המספר הגדול ביותר של קולות בבחירות שני שלישים מן המושבים בפרלמנט. היה ברור כי אם תזכה המפלגה הפשיסטית במספר הגדול ביותר של קולות, יביא הדבר למעשה לחיסול הדמוקרטיה, ולמשטר יחיד של מוסוליני. הבחירות הראשונות שהתקיימו על פי חוק זה נערכו ב-6 באפריל 1924. המפלגה הפשיסטית השתמשה בכל אמצעי שהיה בידה, לרוב בניגוד לחוק, ולעתים בבריונות ובאלימות, ואף בזיופים של ממש, על מנת לזכות בבחירות אלו.

לאחר זכיית המפלגה הפשיסטית בבחירות אלו, קם המנהיג הסוציאליסטי ג'אקומו מאטיאוטי, ונאם בפומבי כנגד המפלגה הפשיסטית וכנגד משטר הטרור שהנהיגה, ועל הבחירות שהניצחון בהן היה מבוסס על זיופים והפחדה. מאטיאוטי דרש את ביטול הבחירות, וזכה לתמיכה רבה. ב-10 ביוני 1924 נרצח מאטיאוטי על ידי עושי דברו של מוסוליני. הרצח בוצע בשלומיאליות ועקבות הרוצחים נתגלו והובילו אישית אל מוסוליני כנותן ההוראה. משטרו של מוסוליני עמד בפני האתגר הגדול ביותר כנגד קיומו, למעשה עד להתמוטטותו בשנת 1943, כעשרים שנה לאחר מכן. אך מפלגות האופוזיציה המוחלשות והמפולגות לא הצליחו לסחוף את העם להתנגדות עממית למשטר, וב-3 בינואר 1925 נשא מוסוליני נאום בפרלמנט, בו לקח על עצמו את האחריות לרצח ולאלימות, הכריז על משטר של דיקטטורה דה פקטו, הפקיע את כל זכויות האזרח, והשלים את זיהויה של המפלגה הפשיסטית עם המדינה האיטלקית.

מדיניות הפנים

באיטליה הוקם שלטון טוטליטרי – דיקטטורה המתערבת בכל תחומי החיים.

מוסוליני היה מעל לכל ולכן אסור היה להתנגד לו. מפלגות האופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק ומתנגדיו נשפטו, נאסרו, הוגלו אל מחוץ לאיטליה ונרצחו. במדינה נותרה מפלגה אחת בלבד, אשר נשלטת בידי אדם אחד, הדוצ'ה ומעבירה את האידאולוגיה לכל איטליה. הגוף העיקרי במפלגה היה 'המועצה הפשיסטית העליונה' שהייתה כפופה למוסוליני וסייעה בידו לשלוט על כל פעילות המפלגה בצורה דיקטטורית. מ-1929 הפכה המועצה מגוף פנים-מפלגתי, לגוף שלטוני של המדינה, ולמעשה לגוף השלטוני העליון במדינה.

מאחר שהייתה המפלגה היחידה התקיימה זהות בינה למדינה ולכן כולם חייבים לציית לה (בשנות ה-30 היו במפלגה 2 מיליון חברים). מוסוליני דאג כי ראשי המפלגה ישלטו ברחבי איטליה. במחוזות ובערי איטליה מונו אנשי המפלגה כמושלים וראשי ערים. הצבא תמך בו והיה למשענתו. הוקמה משטרה חשאית שתפקידה ללכוד מתנגדים. במקום החוקה הליברלית פורסם "צו ביטחון ציבורי".

על אף שלא הצליח ליצור מצע כלכלי עקבי, הפאשיזם התפתח לשיטה כלכלית ופוליטית ששילבה טוטליטריות, לאומנות, אנטי קומוניזם ואנטי ליברליזם, במדינה שעוצבה על מנת לשלב את כל מעמדות החברה תחת שיטה קורפורטיסטית שכונתה "הדרך השלישית". השיטה הקורפורטיסטית, רעיון פשיסטי שהושפע מהגילדות בימי הביניים העניקה את הכוח לגופים שאמורים היו לייצג את המעסיקים, העובדים והממשלה. כך, ציפו, כי כל קורפורציה תשרת את המגזר הכלכלי כולו, במקום לדאוג לאינטרסים של מעמד צר. בפועל הייתה זו אך דרך לבטל את זכות האיגוד המקצועי. הגופים, שאמורים היו לאגד את כל האיטלקים באגודות מקצועיות, היו בשליטתה המלאה של הממשלה. נציגי העובדים ונציגי המעבידים היו בכל המקרים פשיסטים מנאמניה, וכך, למעשה, הושתק הן קולם האותנטי של העובדים והן קולו של ההון במסגרת יחסי העבודה. עם זאת, כצפוי, גילו נציגי המעסיקים יתר עצמאות, ולא אפשרו מינוי "נציגים מטעם" לקורפורציות, וכך הפכה השיטה לכלי לדיכוי העובד, ולביטול חירויות בסיסיות כחופש השביתה, תוך יצירת מנגנון ביורוקרטי מסובך.

הפאשיזם ראה עצמו כדרך מחשבה מקורית, שונה מהסוציאליזם ומהקפיטליזם. מוסוליני, ששורשיו היו נעוצים בסוציאליזם, הפריט מספר תעשיות בתחילת דרכו. אך לקראת שנות ה-30 התהפך הגלגל הכלכלי, והוא ניסה להעביר את תעשיות המפתח במדינה לשליטת הממשלה. המטרה המוצהרת הייתה לייצר את כל הדרוש לאיטליה באיטליה, מטרה שהייתה בלתי אפשרית נוכח מחסור בתשתיות תעשייתיות ובמימון נאות.

מוסוליני ראה לנגד עיניו את קידום הכלכלה באמצעות פרויקטים ציבוריים גדולים ויוזמות ממשלתיות, על מנת להיאבק בשפל ובמיתון, ולמנוע אבטלה. אחד הפרויקטים הראשונים והידועים כונה על ידי התעמולה הפשיסטית "הקרב על הדגן", בו הוקמו 5,000 חוות חקלאיות וכמה עיירות חקלאיות באזור ביצות פונטינה, שיובש והוכשר. תוכנית זו הסיטה משאבים רבים לגידול דגנים, שהיו דרושים לגידולים אחרים, וחיוניים יותר. המנגנון הענקי שעסק בפרויקט היה בלתי יעיל, והסובסידיות שהוענקו לחקלאים הביאו אך לצמיחת חובה של המדינה. ניסיון נוסף ב-1928 "הקרב על האדמה", היה מוצלח יותר. פרויקטים כייבוש ביצות פונטינה למטרות חקלאיות היו טובים לצורכי תעמולה, הביאו לירידה באבטלה, ואפשרו לבעלי אחוזות עשירים לשלוט בגובה הסובסידיות. התוכנית כולה ירדה לטמיון במהלך מלחמת העולם השנייה. עם סיומה, פחות מ-10,000 חקלאים יושבו באזורים שיובשו, ורובם סבלו מעוני.

המדיניות הכלכלית של מוסוליני הייתה מונעת יותר מצרכי התעמולה מאשר מהתמודדות עם המציאות הכלכלית. הרצון להרשים, ליצור פרויקטים ענקיים, ולזכות באהדה גבר על הצרכים הכלכליים של איטליה. יש ויכוח של ממש באשר להצלחת מדיניותו באותה התקופה. יש הרואים בה כישלון, ואילו אחרים סבורים כי היא עודדה תיעוש והניחה את היסודות לצמיחתה הכלכלית של איטליה בעשורים שלאחר מלחמת העולם.

החינוך באיטליה פעל לפי ולמען אידאולוגיה פשיסטית. בבתי ספר ובתנועות נוער חונכו הילדים למשמעת וציות למנהיג למדינה ולמפלגה שהם אחד, לפטריוטיות, לשלילת הדמוקרטיה והליברליזם ותיעוב הסוציאליזם ולשאיפה לעוצמה וכוח. החינוך נעזר בתעמולה לקידום מטרותיו. בבתי הספר הונהגו טקסים ותלבושות שאפיינו את רוח הפשיזם המיליטנטי.

התעמולה והתקשורת נכפפו למרות השלטון. מוסוליני השתמש בעיתונות, ברדיו ובספרים כדי להחדיר את התעמולה הפשיסטית. כל אמצעי התקשורת היו תחת חסות ופיקוח המשטר הפשיסטי. לא הייתה עיתונות אופוזיציונית וכו'. נוצרה תופעה מיוחדת פולחן "הדוצ'ה". מאחר שמוסוליני הוא המנהיג המכוון את דרכה של המדינה, ואף התגלמותה של המדינה ושל המפלגה הפשיסטית, העם האיטלקי אהד והעריץ את מנהיגו, וראה בו גואל ומושיע.

פולחן האישיות של "הדוצ'ה" הגיע לשיאים בשנות ה-30. עצרות המוניות, שאורגנו על ידי מזכיר המפלגה הפשיסטית אקילה סטראצ'ה היו לדבר שבשגרה. הונהגה הצדעה לדוצ'ה במועל יד, דיוקנו נישא מכרזות ומדפי העיתונים, והעם חונך להעריץ אותו כאישיות דגולה.

ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את ההסכמים הלטרניים בהם הסכים כי הדת הקתולית תהא לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.

מדיניות החוץ

המניע העיקרי במדיניות החוץ האיטלקית היה הרצון להתגבר על האכזבה והתסכול ממלחמת העולם הראשונה מאחר שלמרות קורבנותיה העצומים, היא לא קיבלה את השטחים שהובטחו לה על ידי המעצמות ב-1915. מעבר לכך שרר תסכול כללי מכישלונותיה בהשגת מושבות עוד בעבר. מניע שני היה האידאולוגיה הפשיסטית הדוגלת באימפריאליזם ובמאבק בין מדינות מסיבות של הישרדות החזק, חיזוק הרוח, הכשרת היחיד, הבלטת הפטריוטיזם וחזרה לעבר המפואר- האימפריה הרומית.

מניע שלישי היה הטענה, שאיטליה זקוקה למשאבים ואוצרות-טבע החסרים לה, כדי לפתח כלכלה טובה. כמו כן פיצוץ דמוגרפי "הצדיק" כיבוש מושבות חדשות. המניע האחרון היה שאיטליה ראתה בים-התיכון "אגם איטלקי" - איטליה חייבת לשלוט בו כדי להוות כוח צבאי חזק שלא נתון לחסדי הצי הבריטי או הצרפתי. צ'זארה מריה דה וקי, אחד ממנהיגי המפלגה הפשיסטית, הציע להרחיב את ממלכת איטליה כך שתכלול את כל המקומות דוגמת האיים הדודקאנסיים, קורפו ותוניסיה בהם היו קהילות איטלקיות, הצעה אותה כינה איטליה הגדולה.

עוד ב-1923 כשנה לאחר עליית מוסוליני לשלטון, התקיפה איטליה את יוון וכבשה את האי קורפו. העילה הרשמית הייתה רצח גנרל איטלקי בשם טליני, שהיה חבר בוועדה ליישוב סכסוך גבולות באי בין יוון לאלבניה. אך לממשלת יוון לא היה כל קשר לכך. לאחר שהיה של כחודש על אדמת האי, שגבתה מספר הרוגים אזרחיים, נאלץ צבא איטליה לסגת. מדיניות החוץ של איטליה הסיקה את מסקנותיה מהתגרות זו בסדר הבינלאומי, שלא באה עליה כל תגובה הולמת. במהלך העשור שלאחר מכן הייתה איטליה מעורבת באלבניה שם הקימה ממשלת בובות ובלוב, אותה סיפחה, לאחר מעורבות גוברת והולך מתחילת המאה ה-20. לאחר סיפוח לוב נראה החלום על ייסוד אימפריה אפריקאית ים תיכונית בהישג יד, כאשר המכשלה לייסוד "הטריטוריה האיטלקית של מזרח אפריקה", שנעצה כבר יתד בסומליה ובאריתריאה הייתה אתיופיה העצמאית.

מצב עניינים זה הוביל אל המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנים 1935-1936. איטליה פלשה לאתיופיה החלשה, מדינה החברה בחבר הלאומים תוך התרסה בפני מעצמות המערב, וניהול מלחמה אימפריאליסטית כנגד עם חלש וחסר מגן, שכללה פשעי מלחמה, טבח באזרחים ושימוש בנשק כימי כגז חרדל. לאחר כיבושה של אתיופיה הוכרז על הקמת "מזרח אפריקה האיטלקית" שכללה את סומליה אריתריאה ואתיופיה, והמלך הוכרז ל"קיסר אתיופיה".

במדיניות תוקפנית זו מצאה לה איטליה בעל ברית נאמן באדולף היטלר. בשנת 1936 חתמה איטליה על הסכם ברית עם גרמניה, שכונה ציר רומא-ברלין. באותה שנה פרצה מלחמת האזרחים בספרד והיא החלה לסייע לכוחות הלאומניים של פרנקו. שיתוף פעולה זה בין אלמנטים פשיסטיים אל מול התגייסות של כוחות השמאל הבינלאומיים, ששלחו אף הם מתנדבים לטובת הרפובליקה הספרדית השוקעת, הסתיים בניצחון כוחות הפאשיזם, בפיקודו של פרנסיסקו פרנקו. איטליה נתפסה ככוח עולה, ומוסוליני כמנהיג עולמי רב השפעה. בועידת מינכן השתתף מוסוליני לצידם של היטלר, צ'מברליין ודאלאדייה, כ"מתווך", מנהיג ותיק ורב השפעה. הלקח אותו הפיק העולם ממלחמת האזרחים בספרד, הפלישה לאתיופיה וועידת מינכן הוא כי אל מול התוקפנות הפשיסטית אין ביד מעצמות מערב אלא מחאות חלושות, ורצון ל"פיוס". לקח זה היה עתיד להוביל ישירות אל מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 עמדה בתחילה איטליה מן הצד, והמתינה. באפריל 1939 כבשה איטליה את אלבניה, אך המערכה הקצרה באלבניה חשפה את חוסר מוכנותו של הצבא האיטלקי, ואת חולשת המדינה האיטלקית. ניצחונה המהיר של גרמניה על צרפת הביא להחלטה להצטרף אל המלחמה לצידה של גרמניה, וכאשר הצבא הצרפתי עמד מובס, וחיל המשלוח הבריטי כבר פונה אל מעבר לתעלה במבצע דינאמו, ב-10 ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על צרפת. הצבא האיטלקי התקדם מעט מאוד, ולעומת זאת ספג כ-4,000 הרוגים, גם בקרב כנגד הצבא הצרפתי המובס. אך התקפה זו על צרפת הכריעה את דרכה של איטליה, ושללה ממנה את מעט החשש שעדיין נותר בה בתחום מדיניות החוץ. מוסוליני הכריז כי פניו ליצירת אימפריה ים תיכונית שתשתרע מלוב עד ארץ ישראל וממצרים עד קניה.

ב-3 באוגוסט 1940 תקפו כוחות איטלקים את סומליה הבריטית משטח סומליה האיטלקית. לאחר הצלחות ראשוניות נעצרו הכוחות. ב-10 בספטמבר 1940 פלשה איטליה למצרים, שהייתה בשליטת הבריטים. לאחר שהתקדמו התקדמות מועטה במשך שישה ימים נעצרו הכוחות התוקפים.

כוח אווירי איטלקי נשלח לבלגיה הכבושה בידי הגרמנים על מנת להשתתף בקרב על בריטניה אך הוכה באופן קשה, ושב לאיטליה לאחר שספג אבידות.

ב-28 באוקטובר 1940 פתחה איטליה בפלישה ליוון. לאחר הצלחות ראשוניות נהדפו האיטלקים על ידי הצבא היווני, ועמדו על סף תבוסה. הצבא האיטלקי אף איבד חלק מאלבניה, לשם נהדף על ידי היוונים. לאחר כחצי שנה של לחימה עזה, נאלצה איטליה לקרוא לעזרת היטלר, ששלח כוחות שהכניעו את היוונים תוך זמן קצר.

ב-1 בנובמבר 1940 התקיף הצי הבריטי את הצי האיטלקי בנמל טאראנטו. התקיפה הייתה הרסנית, ולאחר קרב טאראנטו כמעט ולא היווה עוד הצי האיטלקי גורם במאבקים בים התיכון.

על אף סדרת כישלונות זו, התרחבה השתתפותה של איטליה במלחמה בשנת 1941. בפברואר 1941 הכו הבריטים באיטלקים במבצע מצפן, שהביא לאבדן שטח ניכר בלוב ובצפון אפריקה, ובשבי הבריטים נפלו עשרות אלפי איטלקים. ביוני 1941, בעקבות מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הכריזה איטליה מלחמה אף על ברית המועצות, ונשלחה ארמיה איטלקית למלחמה שם. בדצמבר 1941, בעקבות המתקפה על פרל הארבור הכריזה מלחמה אף על ארצות הברית.

שנת 1942 הייתה הרת אסון לצבא האיטלקי. בכל מקום בו לחם נתקל בכישלונות. כוחותיו הוכו בצפון אפריקה על ידי הגנרל מונטגומרי בקרב אל-עלמיין השני, וכן בחזית המזרחית, בקרב סטאלינגרד, שם נהרגו ונשבו עשרות אלפי איטלקים. יש המייחסים אחריות של ממש לתבוסת הגרמנים בקרב סטלינגרד, לעובדה כי חלק מן היחידות במקומות בהן פרצו הרוסים על מנת לכתר את הארמיה השישית היו יחידות איטלקיות אשר סבלו מאיכות נמוכה ואימון ירוד.

המלחמה הגלובאלית הייתה מעבר לכוחותיה של איטליה. הצבא סבל ממחסור בתחמושת ובאספקה, ביגוד, דלק וכלי רכב הוקצבו במשורה. בתי החרושת באיטליה סבלו ממחסור בחומרי גלם, בעיה שאך הוחמרה כאשר החלו בעלות הברית להפציץ את בתי החרושת בצפונה של איטליה במרץ 1943.

לאחר התבוסות בצפון אפריקה, ונוכח התקדמות הצבא האדום בחזית המזרח, נראתה עתה לבריטים איטליה, כמקום הבא אליו יש להתקדם. וינסטון צ'רצ'יל סבר כי במקביל, או אף במקום, פלישה רבתי דרך צרפת המבוצרת בה תמכו האמריקנים, יש לנקוט באסטרטגיה של הנחתת כוחות ימיים במקומות בהם האויב הוא חלש, ולהחלישו דרך האגפים. איטליה נראתה כמקום היאות לכך. עוד בפברואר 1943 החל הגנרל דווייט אייזנהאואר בתכנון הפלישה לסיציליה, כאשר ההסכמה בין בעלות הברית הייתה כי ההכנות לפלישה לצרפת בשנת 1944 תימשכנה, אך במקביל תיפתח מערכה באיטליה.

ב-3 ביולי 1943 החלו בעלות הברית במבצע האסקי, פלישה לסיציליה, והנחיתו כוחות דרומית לסיראקוזה ובמפרץ ג'לה. סיציליה לא הייתה שטח כיבוש זר, אלא אדמה איטלקית של ממש, וברור היה כי השלב הבא הוא התקדמות דרך מיצרי מסינה אל אדמתה של איטליה היבשתית עצמה.

המלך ואישים כפייטרו באדוליו תכננו מזה זמן מה את הדחת מוסוליני. אליהם הצטרפה אופוזיציה פנימית במועצה הפשיסטית העליונה שכללה אישים כדינו גראנדי ואמיליו דה בונו. בפגישה מרתונית של המועצה הפשיסטית העליונה, הוחלט, ב-25 ביוני 1943 כי על מוסוליני להתפטר ולהחזיר את סמכויותיו למלך. משהגיע מוסוליני למחרת היום אל המלך, נמסר לו כי המרשל באדוליו מחליף אותו בתפקיד ראש הממשלה, והוא עצמו נעצר.

ממשלתו של באדוליו לא הצליחה להחזיק מעמד זמן רב. הממשלה, שעדיין הייתה, להלכה, פשיסטית, הייתה נתונה ללחץ מצד גרמניה, שחששה כי לאחר נפילתו של מוסוליני תפרוש איטליה מן המלחמה, או גרוע מכך, תתייצב לצד בעלות הברית. צבא גרמני גדול הוחזק בצפון איטליה, ואילו בבלקנים שהו כ-29 דיוויזיות איטלקיות, שבמקרה של כניעה היו צפויות לעימות עם הגרמנים. בסתר, ניהלה איטליה משא ומתן עם בעלות הברית שעמדו מן הצד השני של מצרי מסינה מוכנים לפלישה אל היבשת האיטלקית.

ב-3 בספטמבר 1943 נחתם בעיירה קאסיבילה שבסיציליה הכבושה בידי בעלות הברית, על ידי הגנרל ג'וזפה קסטלאנו הסכם שביתת נשק, שהיווה למעשה את כניעתה המוחלטת של איטליה. עוד באותו יום חצה צבאו של הגנרל ברנרד מונטגומרי את מצרי מסינה, במבצע בייטאון ופלש לדרום איטליה.

ב-8 בספטמבר 1943 נודע דבר הסכם הכניעה, כאשר הגנרל דווייט אייזנהאואר עשה לו פומבי בשידור רדיו. הגרמנים פלשו לצפונה של איטליה, ולמחרת נחתו בעלות הברית בטאראנטו ובסאלרנו. באדוליו והמלך נמלטו אל ברינדיזי אל שטח שהיה כבוש בידי בעלות הברית. הצי המלכותי האיטלקי יצא את נמליה של איטליה, אל עבר מלטה שם נכנע לבעלות הברית. כעבור מספר שבועות של לחימה התייצב מצב בו מחזיקים הגרמנים בצפון איטליה, וברומא.

הגרמנים סיפחו לשטחם מספר מחוזות באיטליה, ובשטח שנותר הקימו ממשלת בובות בראשות מוסוליני, שמרכזה שכן בעיירה סאלו על שפת אגם גארדה באזור לומברדיה. ממשלת מוסוליני כינתה את עצמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, אך כונתה "הרפובליקה של סאלו". בתקופה זו לא היה מוסוליני, שכינה עצמו "ראש המדינה ושר החוץ" יותר מעושה דברם של הגרמנים, מעין גאולייטר של לומברדיה. סמכויותיו שאפו לאפס. עם זאת עדיין שמר בידו מספיק כוח על מנת לשפוט את מי שפעל להדיחו, בסדרת משפטים שכונו "משפטי ורונה" ולהוציא להורג את המקורבים לו ביותר בעבר, ביניהם חתנו, גלאצו צ'אנו ומפקד הצבא לשעבר, שצעד לצידו במצעד על רומא, אמיליו דה בונו. בשטחי הרפובליקה השתוללה מלחמת אזרחים בעת שמיליציות הנאמנות לרפובליקה ניסו לדכא מרידה פרטיזנית רחבת היקף.

בתקופה זו התקדמו בעלות הברית לאיטן, תוך לחימה קשה, דרך קווי הגנה מבוצרים והגנה דינאמית ויעילה של הגרמנים, בפיקודו של גנרל-פלדמרשל אלברט קסלרינג. ההתקדמות הייתה מלווה במעשי זוועה משני הצדדים, דוגמת האונס בלאציו (1944). ממשלתו של באדוליו הייתה חסרת כל השפעה, ובמקומות אותם כבשו הציבו בעלות הברית משטר צבאי. בדצמבר 1944 לאחר כיבוש רומא, הדיחו את באדוליו ומינו במקומו את איוואנואה בונומי, ראש ממשלה בעבר, ומתנגד חריף לפאשיזם.

בסוף אפריל 1945 הסתערו כוחות בעלות הברית בפיקודו של הגנרל מארק קלארק על "הקו הגותי", קו ההגנה האחרון של הגרמנים באיטליה. במקביל פתחו הפרטיזנים במתקפה מאחורי הקווים, כנגד הגרמנים הנסוגים, והאיטלקים שבחרו לסייע להם. מוסוליני עצמו נתפס על ידי הפרטיזנים, כשהוא מנסה להמלט בשיירה בה היו אף פילגשו, קלארה פטאצ'י, וכמה מבכירי שלטונו לשעבר. ב-28 באפריל נורו מוסוליני ופילגשו, וחמישה עשר האנשים שהיו עמם, על ידי שוביהם הפרטיזנים. ב-29 באפריל נלקחו גופותיהם של מוסוליני ופילגשו לתחנת דלק בסמוך למילנו, וההמון שנקבץ במקום התעלל בהן.

· מוסוליני – העריץ בעל כנפי הטיסה

מקור: Despots Aloft, By Von Hardesty, Air & Space Magazine, May 01, 2005

עבור שלושה מהדיקטטורים האכזריים ביותר של המאה ה-20, מוסוליני, היטלר, וסטאלין, היה המטוס יותר מאשר אמצעי תחבורה בין מחנות הריכוז שהקימו.

בקיץ 1941 היה 'מבצע ברברוסה', תוכניתו הנועזת של היטלר לפלישה לברית-המועצות, במלוא התנופה. בעת שהצבא הסובייטי היה בנסיגה, הזמין היטלר את בן בריתו האיטלקי, בניטו מוסוליני, לטוס יחד עימו לאזור החזית, במטוס הפוקה-וולף 200 שלו, שכינויו היה ה'אמילמן 3'. הסיור נועד להעניק להיטלר אפשרות להעריך את הישגיו במזרח, ולחזות באוקראינה הכבושה, שבה השמיד צבאו 20 דיביזיות אויב ולקח בשבי 200,000 אסירים. היטלר חשב באמת שיוזף סטאלין והמשטר הבולשביקי של היו על סף הכחדה.

המסע לאוקראינה הצריך טיסה של למעלה מ-1000 קילומטרים לשדה התעופה באומן, קטע פעיל בחזית במרחק של כ-250 קילומטר מדרום לקייב. מזג האוויר היה אידיאלי. מערבולות קלות פה ושם ושמיים כמעט נקיים מעננים. מי שהצטרפו להיטלר ומוסוליני בטיסה היו יואכים וון ריבנטרופ שר החוץ הנאצי, ראש האס.אס. היינריך הימלר, והשגריר האיטלקי בגרמניה פיליפו אנפוזו.

סאנטי קורבאג'ה, בסיפרו 'היטלר ומוסוליני – הפגישות הסודיות', מצטט את תיאורו המרתק של אנפוזו אודות השתיקה מתוך חרדה ששררה בתא הנוסעים במטוס: ''הם כולם חשבו על העמודים הראשונים בעיתונים למקרה שכולנו ביחד נתרסק.''

חיל האוויר הסובייטי כמעט והושמד לחלוטין, כך שהוא לא הציב איום אמיתי. בכל זאת, הלופטוואפה פרס ליווי של מטוסי קרב מדגם מסרשמידט 109 על מנת להבטיח את ביטחון הפיהרר.

אך היטלר וטייסו האישי, האנס באואר, עמדו בפני סכנה נוספת. במהלך הטיסה חזרה, ביקש מוסוליני ממארחו הגרמני להטיס את המטוס. מוסוליני קיבל את רישיון הטייס שלו בשנים לפני המלחמה, והעריך את עצמו כטייס מוכשר. היטלר נענה, אך ביקש בתבונה מבאואר להישאר בתא הטייס.

לאחר שמוסוליני נכנס לתא הטייס, חזר היטלר בעצבנות לכסאו האישי, 'מושב הפיהרר'. תחת עינו הפקוחה של באואר התחיל מוסוליני במספר הנמכות קלות ותמרונים אחרים, וביטא את הערכתו הרבה ליציבותו של המטוס באוויר. לאחר שעה חזר מוסוליני לבסוף לתא הנוסעים, לרווחת כולם. אנפוזו כתב על הארוע: 'אני משוכנע כי הבדיחה לא מצאה חן בכלל בעיני היטלר. מאבטחי האס.אס. חשבו בוודאי שזה ניסיון לרצוח את הפיהרר. כיוון שלא ידעו מה לעשות, הם בהו באטימות בימלר, אשר נותר שותק. כאשר הגיעה שעת הנחיתה, הודיע באואר לדוצ'ה כי הרעיון שהוא יהיה זה שינחית את המטוס אינו כל כך מתאים. מוסוליני סובב את ראשו וראה את פניהם המעוותות של הנוסעים, שהצליחו עד אותה עת להתחמק ממות מידי הסובייטים, ולא רצו למות בעוד רגע בגלל איטלקי, מפורסם ככל שיהיה.'

למורת רוחו של היטלר, מוסוליני הורה לעוזריו לציין בהודעה הרשמית המשוצפת של שני מנהיגי ברית הציר כי הדוצ'ה הטיס את הפיהרר לביתו בדרך חזרה מהחזית. התחזות מוסוליני לטייס ללא חת היתה יכולה להתאים לסצינה מ'הדיקטטור הגדול', סרטו הקלאסי משנת 1940 של צ'רלי צ'פלין.

למרות הסממנים הקומיים של האודיסיאה האווירית של היטלר ומוסוליני לחזית הרוסית ובחזרה, שניהם התייחסו לתעופה ברצינות רבה. יחד עם סטאלין, הדיקטטור הידוע הנוסף של התקופה, הם חלקו בהתלהבות מהתעופה כחלון ראווה של הקידמה הטכנולוגית הלאומית. למוסוליני, היטלר, וסטאלין, היה ברור מאד הדימוי הציבורי המיסטי ורב העוצמה של התעופה, והם ניצלו את הפלא הטכנולוגי של התקופה – המטוס, למטרותיהם המיוחדות, גם באמצעות טיסות שלהם.

מוסוליני גילה עניין רב בתעופה עוד משנת 1909, כאשר כעיתונאי וסוציאליסט צעיר הוא בישר על הניסיונות לחצות את התעלה האנגלית, שהסתיימו בהצלחה של לאוי בלריו, כאות לבאות.הוא ראה במכונות המעופפות יותר מסתם עוד חידוש או צעצוע לעשירים. הוא טען כי המטוס נועד לשנות את פני ההיסטוריה.

הקיפאון בחזית החפירות במלחמת העולם הראשונה העמיק את יחס הכבוד שלו לתעופה. כחייל, הוא התלהב מחופש הפעולה של הטייסים ומגבורתם, ובמיוחד מבן עמו האיטלקי גבריאל ד'אנונציו, אשר ביצע גיחת הפצצה דרמטית מעל בירת אוסטריה, ווינה. לאחר המלחמה, הפגין מוסוליני עונג רב מהתחככות עם טייסי הצבא, טס מידי פעם, וקידם את התפתחות התעופה האיטלקית.

בשנת 1920 היה מוסוליני מוכן לקחת שעורי טיסה. ר.ג'.ב. בוסוורת בסיפרו 'מוסוליני', כותב כיצד הוא התאמן בשדה התעופה ארקורה שמצפון למילאנו, נהנה מאד מהטיסות, ולמד במהירות אווירובטיקה בסיסית. הוא ניצל מהתרסקות לאחר 18 שעות טיסות סולו, ונחלץ מהמטוס המרוסק עם שריטות קלות בלבד בפניו, וברך מעוקמת. התאונה לא עיכבה את עלייתו בשמי הפוליטיקה האיטלקית. נאומי הבהירות השבלוניים, שאותם נשא בקול מתנשא ונלהב, מבנה גופו הגברי, ליסתו הבולטת והתקיפה, ועיניו החודרות הכהות, הבדילו אותו מפוליטיקאים אחרים. בשנת 1922 מוסוליני עלה לשלטון באיטליה, לאחר שנאמניו מ'החולצות השחורות' ערכו מצעד ראווה לרומא.

מוסוליני הציב במהרה את התעופה בראש סדר העדיפויות של משטרו האוטוריטרי. הוא הטיף לבניית חיל אוויר מודרני, 'חיל האוויר המלכותי', קידם מפגנים אוויריים וטיסות שוברות שיאים, וקרא לתיכנון מטוסי קרב מתקדמים. הניצחון במרוץ האווירי על גביע שניידר בשנת 1926 היה לנקודת מוצא עבור המשטר עם התודעה האווירית של מוסוליני. שר התעופה שלו, איטאלו בלבו, הזניק את התעופה האיטלקית למדרגת חשיבות בינלאומית כאשר הוביל, בתחילת 1933, להק של 25 מטוסים ימיים מדגם סאבויה-מרצ'טי אס.אמ-55 בטיסה טרנס-אטלנטית לניו-יורק ושיקאגו.

המוניטין המסוגנן של מוסוליני כחלוץ תעופה השתלב היטב בתדמיתו הרחבה יותר כ'דוצ'ה', המנהיג הדינאמי של הפאשיזם האיטלקי. הוא הופיע במסיכות שונות בתצלומי התעמולה הרשמית – מעין סופרמן האוחז בהגה המדינה, דובר אל ההמונים, מנגן בכינור, שר אריות, מנצח בשחמט, וכאחד העם גם מוריד חולצה ועובד יחד עם האיכרים בשדה בזמן הקציר. נושא את הכינוי 'הספורטאי מספר 1 של איטליה', הופיע מוסוליני כשחיין נלהב, נהג מכוניות מרוץ, פרש על סוסים, סייף, וגולש סקי. הוא גרם לבני עמו להאמין כי איטליה נמצאת על סף התהילה, כמהדורה מודרנית של האימפריה הרומאית. התנופה של עליית מוסוליני הובילה באורח בלתי נמנע להרפתקאות צבאיות: ראשית כיבוש אתיופיה בשנת 1935, ולאחר מכן התערבות במלחמת האזרחים בספרד בין 1937 ל-1939 כדי לתמוך בלאומנים בראשות הגנרל פרנקו. בנו של מוסוליני, ברונו, היה טייס שטס 27 גיחות מבצעיות, והעיתונות האיטלקית היללה אותו ואת חבריו הטייסים כדוגמא ומופת של התעופה האיטלקית.

מוסוליני הפקיד את גורלו לנאציזם בעת מלחמת העולם השנייה, ושיעבד את הצבא האיטלקי, כולל חיל האוויר המלכותי, למלחמה ממושכת והרסנית.

כעת היה על איטליה להתמודד עם צבאותיהם של בריטניה הגדולה ואצות-הברית, אשר התכוננו לנרל את העוצמה הצבאית האיטלקית בים התיכון, ודרשו כניעה ללא תנאים מוקדמים. ההימור לא יכול היה להיות מסוכן יותר. משמעות ניצחון של בעלות הברית היתה חיסול משטרו של מוסוליני.

הדגש ששם מוסוליני לפני המלחמה על מפגני ראווה תעופתיים יצר רושם כי איטליה היא מעצמת תעופה מתקדמת. במציאות רדפה איטליה אחר שיאים, על חשבון יצירת בסיס איתן לתעשייה אווירית, וחיל האוויר המלכותי נכנס למלחמה עם מספר מצומצם של מטוסי קרב מבצעיים, ויכולת תיגבור מינימאלית. לאחר שגויסו והוסבו במלאום, היו מפעלי התעופה האיטלקיים מסוגלים לייצר כ-200 מטוסים צבאיים בלבד לחודש מכל הסוגים. בריטניה הגדולה עלתה בכושר ייצור המטוסים על איטליה ביותר משמונה לאחת, וארצות-הברית ביותר משלושים לאחת.

המטוס היה דמות בולטת גם בנפילתו של מוסוליני עצמו מכס השלטון.

בתאריל 10 ליולי 1943, שבועיים בלבד לאחר פלישת בעלות הברית לסיציליה, הכריז המלך ויטוריו עימנואל השלישי, בשיתוף פעולה עם גורמים מורדים במפלגה הפאשיסטית, על פקודה למעצרו של מוסוליני. לאחר שהיה 'הקיסר הרומי המודרני' בנוסח עצמי, התחיל כעת מוסוליני באודיסיאה מסוכנת. סוהריו שינעו אותו שוב ושוב, במטרה לסכל כל ניסיון בריחה. לבסוף הם לקחו אותו להרי האפנינים, כ-120 קילומטר צפונות מזרחית לרומא.

בספטמבר היה מוסוליני חסר ישע ומבודד, בחדר בקומה השנייה של מלון קמפו אימפריאל, בראש הר גראן סאסו ד'איטליה, הגבוה בהרי האפנינים. הוא היה מודע היטב לכך שכל מי שינסה לחלצו עלול להירתע. בית ההארחה-הסוהר שלו ניצב על מישור גבוה שהיה נגיש באמצעות רכבל בלבד.

היטלר היה מודאג מאד ממעצרו של מוסוליני, וחשש שהדבר יכשיר את הקרקע לנטישת איטליה את המלחמה, וייסכן את החזית הדרומית של איטליה. הוא פקד לפיכך על אחד ממפקדי הקומנדו המוכשרים ביותר שלו, קולונל האס.אס. אוטו סקורצני, לבצע פעולת חילוץ, שכונתה מאוחר יותר בשם 'מבצע אלון'.

סקורצני הנועז, החסון והמצולק, היה נאצי קנאי ולוחם שהתחשל בתנאיםהקשים של החזית הרוסית. היו לו כל הכישורים הנדרשים כדי להוביל את המתקפה על גראן סאסו ד'איטליה. בתאריך 12 לספטמבר 1943 הוא המריא משדה תעופה סמוך לרומא בראש החוד של להק דאונים מדגם די.אפ.אס.-230 שנשאו יותר ממאה לוחמי קומנדו.

מוסוליני ישב על יד החלון כאשר ראה לפתע את הדאונים של סקורצני נוחתים במסמוך למלון. לוחמי הקומנדו הסתערו במהירות ופרקו מנישקם את השומרים שליד הדלת. צופים בנעשה סיפרו מאוחר יותר כי מוסוליני צעק לגרמנים: 'אל תירו, אל תירו, אל תשפכו דם.' סקורצני עצמו היה הראשון להגיע לקומה השנייה, בה הוא פירק מנישקם שני שומרים, ולאחר מכן התפרץ לחדרו של מוסוליני כשהוא צועק: 'דוצ'ה, הפיהרר שלח אותי. אתה חופשי כעת.'

סקורצני החליט לפנות את מוסוליני בדרך האוויר, לאור העובדה שהאור שהקיף את המלון ההררי היה מוקף בפרטיזנים אנטי פאשיסטים. טייס הלופטוואפה וולטר גרלאך הטיס מטוס קל מדגם פייזלר אף.איי.-156 סטורץ' אל ההר, והנחית את המטוס שיועד להמראה ונחיתה קצרים על מסלול באורך של כשלושים מטרים.

סקורצני ליווה תוך חיפזון את מוסוליני אל הסטורץ'. מטעמי ביטחון סקורצני החליט לטוס יחד עם מוסוליני, מה שהעמיס על המטוס כ-120 קילוגרמים נוספים. מוסוליני הוסיף עוד יותר למטען הסטורץ' כאשר התעקש לקחת את כל מטענו האישי. גרלאך הביע את חששו, אך הסכים למרות זאת לנסות להמריא.

במדפים מורמים ומצערת מלאה המריא גרלאך במורד המסלול הסלעי. כשהוא מקפץ קדימה, צבר הסטורץ' תאוצה בהדרגה, כשלפתע פגע סלע בכן הנחיתה השמאלי. בדיוק כאשר הגיע לראש הצוק שבקצה המסלול הצליח גרלאך להשתלט על המטוס, ולהמריא ולטוס לעבר רומא. משם הטיס הלופטוואפה את מוסולינה לווינה, ומסם לרסטנבורג במזרח פרוסיה, בה הוא התאחד מחדש עם היטלר.

למרות החילוץ יוצא הדופן על ידי היטלר, מוסוליני התגלה כבעל ברית סרבן ובלתי יעיל. הוא הסכים להנהיג משטר בובות קצר ימים בצפון איטליה, אך ליבו לא היה נתון לכך. המלחמה היתה קשה עבור מוסוליני ומלאה בארועים טראגיים, וביניהם מותו של בנו ברונו בעת טיסת מבחן של מפציץ חדש.

בתאריך 27 לאפריל 1945 נתפש בניטו מוסוליני יחד עם פילגשה קלארה פטאצ'י על ידי פרטיזנים, והם הוצאו על הסף להורג.

· איטלו באלבו – שר התעופה האיטלקי

איטלו באלבו [1896-1940] היה מנהיג 'החולצות השחורות' האיטלקיות, מרשל חיל-האוויר, המושל הכללי של לוב, המפקד בפועל של צפון אפריקה האיטלקית, ו'יורש העצר' של הדיקטאטור האיטלקי בניטו מוסוליני. באלבו נהרג כאשר מטוסו הופל מעל טוברוק מאש תותחי נ''מ איטלקים. נסיבות מותו שנויות במחלוקת.

תחילת החיים

באלבו נולד בשנת 1896 במחוז פרארה בממלכת איטליה. הוא היה פעיל פוליטית מגיל צעיר. בגיל 14 בלבד הוא הצטרף למרידה באלבניה שאירגן בנו של גאריבלדי.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ואיטליה הכריזה על הנייטרליות שלה, באלבו תמך בהצטרפות למלחמה לצד בעלות הברית. הוא השתתף בהפגנות אחדות למען המלחמה. לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמה ב-1915, התגייס באלבו לצבא ושירת בגדוד אלפיני.

זמן קצר לפני התבוסה בקאפורטו ביקש איטלו באלבו העברה לחיל-האוויר האיטלקי.בגלל ההעברה המהירה, ומכיוון שהיחידה שלו נשבתה בקאפורטו, היו מי שהאשימו את באלבו בבגידה.

הוא כנראה מעולם לא התחיל באימוני טיסה. באוגוסט 1918 חזר באלבו לגדוד האלפיני שלו והשתתף בקרב ויטוריו ונטו. הוא זכה למדליית ארד ושתי מדליות כסף, והגיע לדרגת סרן בזכות אומץ לב תחת אש.

לאחר המלחמה השלים באלבו את לימודיו האקדמיים בפירנצה, בהם התחיל ב-1914. הוא קיבל תואר עורך-דין ותואר במדע המדינה. באלבו היה רפובליקני, אך הוא שנא את הסוציאליסטים, ואת האיגודים המקצועיים והקואופרטיבים שהיו קשורים אליהם.

באלבו חזר לעיר מולדתו כדי לעבוד כפקיד בנק.

מנהיג 'החולצות השחורות'

בשנת 1921 הצטרף באלבו למפלגה הפאשיסטית הלאומית שזה עתה הוקמה, ועד מהרה הפך למזכיר במחוז פרארה. הוא התחיל לארגן חבורות ביריונים פאשיסטים. הם שברו שביתות למען בעלי אדמות מקומיים והתקיפו קומוניסטים וסוציאליסטים בכל רחבי צפון מזרח איטליה.

איטלו באלבו הפך ל'ראיס', תואר שנלקח מהשפה הערבית וציין את היותו מנהיג מקומי בכיר בהיררכיה הפאשיסטית ב-1922. הראיסים שאפו בדרך כלל ליצירת מדינה פאשיסטית עם שלטון מרכזי פחות, וזאת בניגוד לשאיפת מוסוליני.

בגיל 26 היה באלבו הצעיר מבין רביעית מתכנני 'המצעד על רומא'. חברי הרביעיה היו מיקלה ביאנצ'י [בן 39], צזארה מאריה דה וצ'י [38], אמיליו דה בונו [56], ובאלבו. מוסוליני עצמו לא השתתף במבצע המסוכן, אשר הביא בסופו של דבר לעליית הפאשיסטים לשלטון.

בשנת 1923, כאחד מחברי הרביעיה, הפך באלבו לחבר במועצה הפאשיסטית העליונה, שהייתה הגוף העליון של המפלגה הפאשיסטית. באותה שנה הוא הואשם ברצח כומר אנטי-פאשיסטי במחוזו, ונמלט לרומא. ב-1924 הוא הפך למפקד הכללי של המיליציה הפאשיסטית, וב-1925 תת שר לענייני הכלכלה הלאומית.

טייס

בשנת 1926, למרות שהיה בעל ניסיון מועט בלבד בתעופה, התמנה באלבו לשר לענייני תעופה. הוא עבר קורס טיס מזורז, והציב כמטרה את בניית חיל האוויר המלכותי האיטלקי. ב-1928 הוא הפך לגנרל בחיל-האוויר וב-1929 לשר הממונה על חיל-האוויר.

באיטליה הייתה זאת תקופה של התעניינות רבה בתעופה. בשנת 1925 הטיס פרנצ'סקו דה פינדו מטוס-ים מאיטליה ליפן ובחזרה. מריו דה ברנרדי התחרה בהצלחה במרוצי מטוסי-ים בינלאומיים. ב-1928, חוקר הקוטב אומברטו נובילה הטיס את ספינת האוויר 'איטליה' במסע מחקר לקוטב הצפוני.

באלבו עצמו פיקד על שתי טיסות טראנס-אטלנטיות.

הראשונה הייתה ב-1930, של 12 מטוסי סאבוייה-מארצ'טי אס.55, שכונו 'סירות מעופפות', מאיטליה לברזיל.

הטיסה השנייה התבצעה ב-1933, ובמסגרתה הוא הוביל 24 סירות מעופפות במסע הלוך-חזור מאיטליה לשיקאגו.

כאות הוקרה למבצע תרם מוסוליני אנדרטה צנועה לשיקאגו, והעיר קראה רחוב על שם באלבו וערכה מצעד לכבודו.

במהלך שהותו של באלבו בארצות-הברית הזמין אותו הנשיא רוזוולט לארוחת צהריים, והעניק לו את אות 'צלב התעופה'. שבט הסיוקס האינדיאני הכתיר אותו בתואר 'צ'יף הנשר המעופף'.

באלבו זכה לקבלת פנים חמה בארצות-הברית בפרט בקרב האוכלוסיה האיטלקית-אמריקנית הגדולה. בעצרת המונים בניו יורק הוא אמר: 'איטלקים, עליכם להיות גאים. מוסוליני סיים את עידן ההשפלה.'

השם 'באלבו' הפך לאחר מכן לכינוי עממי לכל טיסת מבנה של מטוסים רבים.

בחזרתו לאיטליה קיבל באלבו את תואר 'מרשל האוויריה' שנוצר למענו.

המושל הכללי של לוב

בשנת 1933 התמנה באלבו למשרת המושל הכללי של הקולוניה האיטלקית בלוב. מוסוליני ציפה ממרשל האוויר הראוותני לנהל את השאיפות האיטלקיות, ולהרחיב את אופקיה החדשים של איטליה באפריקה.

משימתו של באלבו הייתה לעמוד על זכויותיה של איטליה באזור הבלתי מוגדר פוליטית של מרחבי מדבר סהרה מדרום לוב עד ימת צ'אד. באמצעות שליטה באזור זה, הייתה איטליה בעמדה טובה לתבוע זכויות טריטוריאליות נוספות באפריקה מצרפת ובריטניה. מוסוליני אפילו רצה קמרון איטלקית עם מסדרון יבשתי ללוב. הדבר היה מעניק לאיטליה נמל באוקיאנוס האטלנטי, שהוא סמל של מעצמה עולמית. שליטה בתעלת סואץ ובמיצרי גיברלטר היו משלימים את התמונה.

בשנת 1934 צורפו החבלים קירנייקה, טריפוליטניה ופזאן לקולוניה אחת ובאלבו עבר ללוב.

בשלב זה גרם באלבו כנראה לתחושת 'דם רע' במפלגתו, ייתכן בגלל הקנאה כלפיו והתנהגותו האינדיבידואליסטית. מינויו למשרת המושל הכללי של לוב היה הגליה יעילה מהפוליטיקה ברומא, שבה ראה בו מוסוליני איום. מאמר שכותרתו הייתה 'בניטו בארצו של באלבו', במגזין 'טיים' משנת 1937, פרט על נימי החיכוך שבין מוסוליני לבאלבו. באלבו היה עדיין מפורסם מאד בארצות-הברית, בעיקבות טיסתו לשיקאגו ב-1933.

משבר אתיופיה

בשנת 1935, לאחר ש'משבר אתיופיה' החריף, ערך באלבו תוכניות לכיבוש מצרים וסודאן. כאשר מוסוליני גילה את כוונותיו הברורות לפלוש לאתיופיה, הפכו היחסים בין איטליה לבריטניה למתוחים. מתוך חשש לפעולה של 'כלב מטורף' של מוסוליני נגד הכוחות הצבאיים הבריטיים בים התיכון, חיזקה בריטניה את הצי שלה בים זה ואת כוחותיה הצבאיים במצרים.

באלבו העריך שאם בריטניה תחליט לסגור את תעלת סואץ, אוניות משלוח איטלקיות לא תוכלנה להגיע לאריתריאה ולסומליה, וכתוצאה מכך הפלישה לאתיופיה תיכשל. הוא ביקש של כוחות צבא ללוב. בקשה זאת, הוא העריך, תהפוך אותו לגיבור לאומי ותחזיר אותו למרכז הבמה הפוליטית. שלוש דיביזיות של חיילים ו-700 מטוסי קרב נשלחו אליו באורח מיידי. באלבו קיבל מודיעין על אפשרויות ההתקדמות לתוך מצרים ולסודאן. הוא קידם בחשאי כוחות צבא לגבול מצרים. בסופו של דבר דחה מוסוליני את תוכניתו של באלבו לפלוש למצרים ולסודאן, ולבריטים נודע דבר הפריסה הצבאית שלו ישירות מרומא.

משבר מינכן

הסכם 'אנגליה-איטליה' מאפריל 1938 הביא להפוגה זמנית במתחים שבין שתי המדינות. עבור באלבו, משמעות ההסכם הייתה החזרה מיידית של התיגבורת הצבאית שקיבל. אך ההסכם התאפיין בחידוש התחייבויות קודמות של מוסוליני, אשר ניתן היה להפר אותן שוב בקלות. בזמן 'משבר מינכן' קיבל באלבו בחזרה את 10,000 החיילים שלו.

באותה עת ערכו מטוסים צבאיים איטלקיים גיחות תכופות מעל מצרים וסודאן. טייסים איטלקים למדו להכיר את תוואי השטח, הנתיבים, ושדות התעופה. בשנים 1938-9 ביצע באלבו בעצמו מספר טיסות מלוב דרך סודאן עד למזרח אפריקה האיטלקית. הוא טס גם לאורך הגבול עם קניה הבריטית.

באחת הטיסות התלווה אליו הטייס הנאצי המפורסם ביותר, גנרל ארנסט אודט.

היו סימנים ברורים של שיתוף פעולה צבא ודיפלומטי בין גרמניה לאיטליה. לגנרל אודט התלווה פקיד בכיר מתחום הטכנולוגיה. הנספח הגרמני ברומא ערך ביקור ממושך במצרים. הייתה נציגות צבאית גרמנית בבנגאזי, וטייסים גרמניים ערכו אימוני ניווט בלוב.

באלבו התחיל במפעלי בניית דרכים בלוב, כמו ה'ויה באלביה', במטרה למשוך מהגרים איטלקים לצפון-אפריקה האיטלקית. הוא השקיע אף מאמצים בשיכנוע מוסלמים לצדד בפאשיזם.

ב-1938 היה באלבו היחיד בצמרת המשטר הפאשיסטי שהתנגד בתוקף לחקיקה החדשה נגד היהודים, 'חוקי הגזע' האיטלקים.

מלחמת העולם השנייה

ב-1939, לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, ביקר באלבו ברומא כדי לבטא את אכזבתו מתמיכת מוסוליני בדיקטאטור אדולף היטלר. באלבו היה הפאשיסט הבכיר היחיד שמתח בפומבי ביקורת על מדיניות החוץ של מוסוליני. הוא טען שאיטליה צריכה לעמוד לצד בריטניה. אך באלבו אסף תומכים מעטים בלבד לעמדתו. לאחר שנודע לו על הברית הרשמית בין איטליה לגרמניה הנאצית הוא קרא: ''אתם כולכם תסיימו בתור מצחצחי הנעליים של הגרמנים!''

בעת הכרזת המלחמה של איטליה ב-10 ליוני 1940 היה באלבו המושל הכללי של לוב והמפקד בפועל של צפון אפריקה האיטלקית. הוא הפך לאחראי על תכנון פלישה למצרים. לאחר כניעת צרפת, היה באלבו מסוגל להעביר אל גבול מצרים את כל כוחות הצבא האיטלקי שהיו בגבול טוניסיה. הוא תיכנן את הפלישה למצרים למרות שביטא חששות לגיטימיים רבים בפני מוסוליני והרמטכ''ל האיטלקי פייטרו בודוליו.

מוות

ב-28 ליוני 1940, התקרב איטלו באלבו במטוסו האישי לנחיתה בשדה התעופה של טוברוק. המטוס, מדגם סאבויה-מארצ'טי אס.אמ.79, נשא סימני זיהוי אזרחיים, שהיו ראשי התיבות של שם אישתו של באלבו. היה זה דקות אחדות לאחר שהאזור היה נתון לתקיפה מהאוויר של מפציצים בריטיים. תותחני נ''מ מהמשחתת סאן-ג'יורג'יו פתחו באש על המטוס שאותו זיהו כמטוס אויב, ואליהם הצטרפו תותחי שדה התעופה. המטוס הופל ובאלבו נהרג.

עד היום לא ברור מי בדיוק היה זה שהפיל את המטוס. הממשלה ברומא דבקה בטיעון כי הייתה זאת תאונה כתוצאה מאש ידידותית, אך חבריו הקרובים ומשפחתו של באלבו היו בטוחים שזה היה רצח בפקודת מוסוליני. מוסוליני ביקר זמן קצר לאחר המיקרה בלוב בענייני הצבא, אך סירב לבקר את קיברו של באלבו שם, וכך זכה טיעון הרצח לנימוק נוסף.

בשנת 1997 העניק תותחן הנ''מ שהפיל את המטוס ראיון לעיתונאי. הוא טען שמטוסו של באלבו זוהה כמטרת אויב כיוון שטס נמוך ובא מכיוון השמש, זמן קצר לאחר הפצצת מטוסי בריסטול בלנהיים הבריטיים, שהיו מפציצים דו-מנועיים דומים בצורתם ובגודלם למטוסו של באלבו.

למרות זאת הויכוח ממשיך.

בפגישה בראשית 1940עם גנרל שארל נוג, המפקד הצרפתי הצבאי העליון של צפון אפריקה, אמר לו באלבו שהוא אינו מרוצה מברית גרמניה-איטליה. הוא רמז שגרמניה תתקוף את צרפת באמצעים מתקדמים ביותר, שהצרפתים לא יהיו מסוגלים להתגונן נגדם למשך זמן ממושך.

ייתכן ומוסוליני ראה בשיחה זאת את הסיבה להיפטר מבאלבו.

· חיל האוויר המלכותי האיטלקי

רגיה ארונאוטיקה, חיל האוויר המלכותי האיטלקי, היה שמו של חיל האוויר האיטלקי בתקופת השילטון הפאשיסטי, בין השנים 1923-1946. החיל נוסד כזרוע עצמאית של הצבא בשנת 1923, והתקיים עד לביטול מוסד המלוכה באיטליה בשנת 1946. המלוכה הפכה לרפובליקה, ושמה של הזרוע האווירית השתנה לחיל האוויר של הרפובליקה האיטלקית.

היסטוריה

בתחילת המאה העשרים הייתה איטליה בחזית הלוחמה האווירית. במהלך המלחמה מול טורקיה לכיבוש לוב בשנת 1911 היא ביצעה את הטיסות המלחמתיות הראשונות בהיסטוריה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, חיל האוויר, שהיה עדיין גוף תחת פיקוד צבא היבשה, הפעיל דגמים שונים של מטוסי קרב מתוצרת צרפת ומתוצרת מקומית, ובפרט את המטוס הענק מדגם 'קפרוני'. לצי המלכותי האיטלקי הייתה יחידה אווירית משלו, שהפעילה מטוסי-ים מתוצרת איטלקית.

חיל האוויר האיטלקי הפך לזרוע עצמאית – הרגיה ארונאוטיקה, ב-28 למרץ 1923. המשטר הפאשיסטי של הדיקטטור בניטו מוסוליני הפך אותו למכונת תעמולה מרשימה, עם סמלים בולטים על כנפי המטוסים, וטיסות רבות שוברות שיאים.

לשיא הגיע החיל עם שתי הטיסות הטראנס אטלנטיות של להקי מטוסי-ים שכונו 'סירות מעופפות', תחת פיקוד גנרל איטלו באלבו, בשנים 1931 ו-1933.

במחצית השנייה של שנות ה-1930 השתתף החיל בכיבוש אתיופיה ובמלחמת האזרחים בספרד.

המלחמה באתיופיה

במהלך המלחמה באתיופיה ביצע חה''א האיטלקי הפצצות רבות בפצצות מלאות גז רעיל מהסוגים חרדל ופוסגן הקטלניים, וריסוס בגאזים אלה מהאוויר באזורים נרחבים באתיופיה.

למרות שלא היה מצויד כראוי, הצליח חה''א האיטלקי להשמיד חלק גדול מהכוחות האתיופיים ולבצע הפצצות רבות על ערי אתיופיה, במיוחד על אדיס-אבבה. פעולותיו היו חיוניות להצלחת הפלישה של צבא היבשה. הן הועצמו על ידי חסרונו הכמעט מוחלט של חיל אוויר אתיופי יריב.

מלחמת האזרחים בספרד

במהלך מלחמת האזרחים בספרד נלחמו טייסות איטלקיות לצד לאומנים ספרדים וטייסי חיל-האוויר הגרמני, הלופטוואפה, כחברים ב'ליגיון התעופה'.

פריסה צבאית זאת התבצעה בין יולי 1936 למרץ 1939, יחד עם כוח של חיילי חיל-רגלים איטלקי, שנקרא 'קורפוס החיילים המתנדבים'. בספרד היו הטייסים האיטלקים תחת פיקוד ישיר של הלאומנים הספרדים, ונטלו חלק באימונים ומבצעים משותפים יחד עם טייסי 'ליגיון הקונדור' הגרמניים.

אלבניה

חה''א האיטלקי נטל חלק מוגבל בלבד במהלך הפלישה האיטלקית לאלבניה.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939, כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, היה לאיטליה את חה''א הקטן ביותר ביחס לשתי מעצמות ברית הציר האחרות, גרמניה ויפן. על הנייר היו לה 3,296 מטוסים, אולם בפועל כ-2,000 בלבד מהם היו מבצעיים, ומתוכם 166 בלבד היו מטוסי קרב מודרניים. היו אלה המאצ'י אם.סי.200 והפיאט ג'י.50, שהיו איטיים ביחס למטוסים המקבילים של בעלות-הברית היריבות. למרות שמבחינה מספרית היה זה כוח שיש להתחשב בו, הוא התקשה לפעול מחמת תעשייה אווירית לא מספקת, שקיבלה עזרה מעטה מידי מצד בעלת הברית גרמניה.

המערכה בצרפת

ביוני 1940, במהלך הימים האחרונים של הכיבוש הגרמני של צרפת, הכריזה איטליה מלחמה על צרפת ובריטניה. חיל האוויר המלכותי האיטלקי ביצע 716 גיחות הפצצה, כסיוע לצבא היבשה האיטלקי שהצטרף לכובשים. בסך הכול הטילו המטוסים האיטלקיים 276 טון פצצות.

המזרח התיכון

חה''א האיטלקי היה מעורב במערכה במזרח התיכון כמעט מתחילת הצטרפות איטליה למלחמה. במהלך מלחמת אנגליה-עיראק, מטוסי קרב גרמנים ואיטלקים של 'הפיקוד האווירי העיראקי' עצרו לתידלוק בסוריה, שהייתה בשליטת ממשלת וישי הצרפתית, וטסו משם לעיראק. מטוסים אלה תוארו על ידי מפעיליהם כעיראקים ונצבעו בהתאם.

הדאגה המתמשכת להשפעתן הגוברת של גרמניה ואיטליה באזור הובילה לפרוץ המלחמה בסוריה ולבנון.

באחת התקריות הפחות ידועות במלחמה, שהתחילה ביולי 1940, הפציצו מטוסים איטלקיים ערים בארץ ישראל, שהייתה בשליטת המנדט הבריטי.

באמצע אוקטובר 1940 הפציצו האיטלקים גם בתי זיקוק שהפעילו האמריקנים בבחריין, שהייתה תחת חסות בריטית.

מזרח אפריקה

ביוני 1940 היו לחה''א האיטלקי במזרח אפריקה האיטלקים בין 200 ל-300 מטוסי קרב כשרים לפעולה. חלק ממטוסים אלה היו מיושנים, אך לאיטלקים היו גם מפציצי סאבויה-מארצ'טי אס.אמ.81 ומטוסי ירוט פיאט סי.אר. 42. במונחים יחסיים היו אלה מהמטוסים הטובים ביותר שבידי אחד מהצדדים בתחילת המערכה במזרח אפריקה. בנוסף לכך היו בידי האיטלקים שדות תעופה טובים יותר מאשר לבריטים ולכוחות חבר העמים הבריטי. כאשר התחילה המערכה, היו הטייסים האיטלקים יחסית מאומנים היטב ובוטחים ביכולתם. אך כיון שהיו מנותקים מאיטליה, בעיות של מחסור בדלק, חלפים, וכוח אדם, צצו בסופו של דבר.

בינואר 1941 נותרו לכוחות האיטלקיים במזרח אפריקה 67 מטוסים מבצעיים בלבד, עם מלאי דלק מוגבל.

למרות שחה''א האיטלקי במזרח אפריקה נשחק במהירות כתוצאה ממלחמת התשה שוחקת, המשיכו הטייסים האיטלקים להילחם עד לסוף המר. באוקטובר 1941, כחודש לפני הכניעה הסופית, נורה והופל המטוס האיטלקי האחרון במערכה זאת.

הקרב על בריטניה

החל מאוקטובר 1940 נשלחו כ-170 מטוסים איטלקים, שביניהם 73 מפציצי פיאט בי.אר.20, לבלגיה הכבושה ויצרו שם את 'הקורפוס האווירי האיטלקי', שהשתתף בקרב על בריטניה. הם נחלו הצלחה מועטת בלבד. בדצמבר 1940 הם נסוגו ברובם ליוון, והמטוס האיטלקי האחרון עזב את בלגיה באפריל 1941.

המדבר המערבי

בראשיתה, התנהלה המערכה במדבר המערבי בצפון אפריקה ביחסי כוחות כמעט שווים בין חה''א המלכותי האיטלקי לחה''א המלכותי הבריטי. בשלב הראשון היו המטוסים של שני הצדדים מדגמים דו-כנפיים מיושנים. האיטלקים הטיסו פיאט סי.אר.32 והברטים הטיסו גלוסטר גלדיאטור. בהמשך נטתה הכף מצד לצד, אל מי שהצליח להשיג מטוסים משופרים יותר.

למרות זאת, לאחר המפלות האיטלקיות במהלך 'מבצע קומפאס', ולאחר הגעתו של הגנרל הגרמני ארווין רומל והגיס הצפון אפריקני שלו, הפך גורלו של חה''א האיטלקי תלוי יותר ויותר בגורלו של הלופטוואפה.

הים התיכון

בשנת 1942, למרות שהמערכה האיטלקית בלוב הוגבלה בשל תנאי המדבר, חה''א האיטלקי הצליח להחזיק שם כוח של קרוב ל-400 מטוסים. במהלך מתקפת הנגד הבריטית סבל חה''א האיטלקי אבידות רבות, של קרוב ל-400 מטוסים. זאת עד שהגרמנים תקפו את יוון, מה שהכריח את הבריטים לשלוח לשם את חלק הארי של כוחות האוויר והיבשה. האיטלקים קיבלו די זמן כדי לתגבר את כוחותיהם באוויר וביבשה. אליהם הצטרף הגיס האפריקאי של רומל עם יחידות הלופטוואפה, שכללו יותר מ-200 מטוסים בלוב וכ-600 בסיציליה.

לצד הלופטוואפה תיפקד חה''א האיטלקי טוב יותר, תודות לחילופי תורות לחימה טקטיות והגעת מטוסי קרב מתקדמים יותר.

במהלך המתקפה הראשונה של רומל הצליחו האיטלקים להרחיק את המטוסים הבריטיים מכוחותיו של רומל. האיטלקים גם חיפו על נסיגת רומל במהלך מבצע 'קרוסיידר' הבריטי, תוך שהם גורמים לאבידות רבות למטוסי התקיפה הבריטיים.

במהלך המתקפה השנייה של רומל נגרמו לחה''א האיטלקי והלופטוואפה אבידות ניכרות, כתוצאה מהתנגדות חזקה יותר של בעלות הברית, במהלך הקרבות באל עלמיין וגיחות ההפצצה על אלכסנדריה וקהיר. חה''א האיטלקי שספג אבידות רבות במצרים נסוג במהרה לטוברוק, בנגאזי, טריפולי, ולבסוף לטוניס.

מלטה

חה''א המלכותי האיטלקי השתתף במערכה האווירית על האי מלטה יחד עם חה''א הגרמני, במסגרת המאמץ להשיג שליטה של ברית הציר על נתיבי הים מסיציליה, סרדיניה ואיטליה לצפון אפריקה. למרות שלוחמי מלטה הגיעו לסף רעב וספגו אבידות קשות, הם הצליחו לעמוד נגד ההתקפות של חילות האוויר הגרמני והאיטלקי, וגרמו להם לאבד כ-1,500 מטוסים.

הקרב עלה לחה''א הבריטי ב-800 מטוסים ומספר גדול של ספינות תובלה, אך המחיר היה כדאי. 60% מהאספקה של מדינות הציר לצפון אפריקה טובעה, בזכות מטוסים, צוללות, ומשחתות בריטיות שהוצבו במלטה.

גיברלטר

במהלך 1942 הפציצו מפציצי פיאג'יו פי.108 איטלקים, שהמריאו מסרדיניה, פעמים אחדות את גיברלטר. ההפצצות המרשימות ביותר היו גיחות ליליות אחדות שבוצעו באוקטובר 1942. הגיחות האחרונות לגיברלטר בוצעו ב1943-, במהלך נחיתת בעלות הברית באלג'יריה, ומטוסים אלה אף פגעו בהצלחה בנמל אוראן.

הטייסת היחידה שהפעילה את מפציצי הפיאג'יו פי.108 הייתה 'טייסת 247 להפצצות לטווח רחוק'. הטייסת הוקמה במאי 1941 עם הגעת המטוסים הראשונים מדגם זה מפס הייצור. אימון הצוותים לקח זמן רב מהמצופה, והטייסת הפכה למבצעית אך ביוני 1942.

יוון ויוגוסלביה

בסוף שנת 1940 נהנה חה''א המלכותי האיטלקי מעליונות מוחלטת במהלך המערכה נגד יוון. למרות זאת לא מנע הדבר מהצבא היווני מלהביא את צבא היבשה האיטלקי למצב מיגננה, ולהסיגו לאלבניה.

בראשית שנת 1941 התהפך הגלגל, לאחר שצבא היבשה הגרמני, הוורמאכט, פלש ליוגוסלביה. מנקודה זאת ואילך תפקידו של חה''א האיטלקי היה לתמוך בפעולות הלופטוואפה. תפקיד תמיכה זה המשיך במהלך כיבושי יוגוסלביה ויוון על ידי הגרמנים.

החזית המזרחית

באוגוסט 1941 שלח חה''א האיטלקי משלוח עצמאי של כ-1900 אנשי צוות חיל אוויר בשתי יחידות לחזית המזרחית, שנקרא 'משלחת כוח חה''א האיטלקי לרוסיה', והיה תוספת ל'משלוח הגיס האיטלקי ברוסיה', שהפך מאוחר יותר ל'צבא האיטלקי ברוסיה'. יחידות אלה תמכו בצבא האיטלקי הלוחם ברוסיה בין השנים 1941 ל-1943.

ביחידה האחת היו כ-50 מטוסי קרב מדגם מאצ'י סי.200, וביחידה האחרת מפציצים דו-מנועיים מדגם קפרוני סי.איי.311. הן היו מוצבות בתחילה באוקראינה, ותמכו במבצעים באזור סטאלינגראד. באמצע 1942 התחיל גם המאצ'י סי.202 המתקדם יותר לפעול שם.

יחידות אלה הפכו בשנת 1942 לחלק אינטגרלי מהצבא האיטלקי ברוסיה. צבא זה פורק בשנת 1943 לאחר התבוסה בסטאלינגרד. היחידות האוויריות הוצאו מפעילות מבצעית בינואר 1943 ונשלחו לאודסה.

מ-1944 ועד 1945 פעלה יחידת תובלה אווירית עם צוותים איטלקים באזור הים הבלטי ובחלק הצפוני של החזית המזרחית, תחת הפיקוד הישיר של הלופטוואפה. יחידה זאת הייתה נאמנה למשטרו של מוסוליני, בשעה שמרבית איטליה כבר נכנעה לבעלות הברית.

המערכה בתוניסיה

בזמן המערכה בתוניסיה היו חה''א האיטלקי והלופטוואפה בנחיתות לעומת בעלות הברית, שנהנו מעליונות אווירית בצפון אפריקה.

המערכה בסיציליה ולפני ה-8 לספטמבר

חה''א המלכותי האיטלקי היה בעמדת מיגננה במהלך המערכה בסיציליה. טייסים איטלקים נלחמו דרך קבע מול מאמצי בעלות הברית להטביע את ספינות הצי המלכותי האיטלקי. זמן קצר טרם נחיתת בעלות הברית בסיציליה ביצעו מפציציהן מתקפה גדולה על שדות התעופה בסיציליה, במאמץ לזכות בעוד עליונות אווירית. דבר זה החליש מאד את חה''א האיטלקי,אך עדיין עם מרחב פעולה מסוים, כיוון שמטוסיו המשיכו להגיע מסרדיניה, דרום איטליה ודרום צרפת.

המשימה האחרונה של חה''א המלכותי האיטלקי לפני הפסקת האש הייתה ההגנה על העיר פראסקטי במהלך הפצצת חה''א של ארה''ב, ב-8 לספטמבר 1943.

לאחר שביתת הנשק

לאחר שביתת הנשק האיטלקית, חה''א המלכותי האיטלקי התפצל עד תום המלחמה לשני חילות אוויר שונים ואויבים זה לזה: בדרום איטליה, 'חיל האוויר המלכותי האיטלקי הלוחם' נלחם לצד בעלות הברית. בצפון איטליה, 'חיל האוויר הרפובליקני הלאומי' היה נאמן לדיקטטור מוסוליני ולמשטר הבובות שהקים שם. מטוסים של שני חילות האוויר לא נלחם מעולם אלה באלה, כיוון שחה''א הדרומי נשלח למשימות בבלקאן, וחה''א הצפוני פעל בצפון איטליה ובאזור הים הבלטי.

אבידות חה''א המלכותי האיטלקי במהלך מלחמת העולם השנייה הסתכמו ב-3,007 הרוגים, 2,731 פצועים, ו-9,873 שבויי מלחמה. מספר מטוסי החיל שהושמדו היה 5,201. טייסי הקרב של חה''א האיטלקי טענו להשמדת 4,293 מטוסים, מהם 1,771 על הקרקע.

· בניו הטייסים של מוסוליני

שני בניו הגדולים של מוסוליני, ברונו וויטוריו היו טייסי מפציצים, שהשתתפו בפעילות מבצעית בכל המלחמות של איטליה הפשיסטית. אם להוסיף לכך את העובדה שמוסוליני עצמו היה טייס הרי שמדובר במשפחה שהתעופה היתה לחם חוקה, והניעה את תפישת עולמה.

ברונו מוסוליני

ברונו מוסוליני [1918-1942] היה בנם השני של הדיקטטור בניטו מוסוליני ואישתו רקלה.הוא נולד במילאנו. אביו היה באותה עת עורך העיתון 'העם האיטלקי'. בגיל 12 הוא פנה בעיקבותיו לעיסוק בעיתונות. הוא ואחיו הבכור ויטוריו פרסמו שבועון בשם 'עט הילדים'.

ברונו גדל בסגנון אביו הדיקטטור, והפך לחובב איגרוף, נשים מהירות, ומכוניות מהירות עוד יותר. בגיל 17 הוא הפך לטייס הצעיר ביותר באיטליה.

ב-1938 התחתן ברונו עם ביתו של פקיד בכיר במשרד החינוך האיטלקי, שהיה הממונה על האמנות המודרנית. ב-1940 נולדה להם ביתם הבכורה.

ב-1935 הצטרף ברונו לחיל-האוויר המלכותי האיטלקי והפך לטייס קרב. הוא השתתף לראשונה כטייס במלחמת איטליה-אתיופיה.

בספטמבר 1935, לקראת פלישת איטליה לאתיופיה, הפליגו יחד באוניה לשם סמל-טייס ברונו מוסוליני בן ה-17, אחיו סגן-טייס ויטוריו בן ה-18, ועימם סרן-טייס גלאצו ציאנו שהיה חתנו של מוסוליני ולימים שר התעמולה ושר החוץ של איטליה.

לאחר מלחמת אתיופיה השתתף ברונו במלחמת האזרחים בספרד ובמלחמת העולם השנייה. ברונו נחשב לטייס רציני ומקצועי ביותר. בנוסף להשתתפותו במבצעים צבעיים, הוא היה שותף לקביעת שיאי מהירות עולמיים במטוסים, בתחרות טיסה לברזיל ב-1938.

הוא נהרג באוגוסט 1941 בעת שבחן כטייס ניסוי את המפציץ האיטלקי הארבע-מנועי החדיש פיאג'יו פי.108.

ברונו, שהיה אז בן 23 בלבד, טס באחד מאבות-הטיפוס של המפציץ ה'סודי' באזור העיר פיזה. המטוס הנמיך יתר על המידה והתרסק לתוך בית. יחד עימו נהרגו עוד 3 אנשי צוות ו-5 נפצעו.

מותו של ברונו למען המולדת הניע את אביו לחבר חוברת בשם 'שיחות עם ברונו'. החוברת תיארה קירבה הדוקה ושוטפת בין השניים, עטוף ברגשות פאטריוטיים פאשיסטים, אדיקות דתית, וחום משפחתי. האמת היא שמוסוליני בקושי הכיר את בנו.

ויטוריו מוסוליני

ויטוריו מוסוליני [1916-1977] היה מבקר קולנוע ומפיק סרטים איטלקי. הוא היה בנו השני של הדיקטטור, אך בנו הבכור מאישתו השנייה רקלה.

טרם מלחמת העולם השנייה הספיק ויטוריו להשתתף בהפקת סרטי תעופה עבור משרד התעמולה האיטלקי, אחד מהם יחד עם אחיו ברונו.

בנוסף להפקת סרטים שירת ויטויו כטייס בדרגת סרן בחיל האוויר האיטלקי. הוא נחשב לטייס פחות 'רציני' מאחיו. הוא טס במשימות מבצעיות במהלך מלחמת אתיופיה, מלחמת האזרחים בספרד, ומלחמת העולם השנייה. כמו אחיו גם הוא היה טייס מפציצים. ויטוריו התבטא כמי שנהנה מאד להפציץ מהאויר בשל החוויה האסתטית.

לאחר המלחמה עבד ויטוריו מוסוליני הקולנוען יחד עם במאי הקולנוע האיטלקים הידועים ביותר, וביניהם פליני, רוסליני, ואנטוניוני.

ב-1973 הוא פרסם ספר על הנשים בחיי אביו בשם: 'מוסוליני: הנשים הטראגיות בחייו'.

הוא נפטר ב-1997בגיל 80 לאחר מחלה קשה.

· היהודים באיטליה הפשיסטית

עם עלייתו לשלטון של המשטר הפשיסטי, היו בין היהודים שהביעו חששות מפני השלטון החדש. על מנת להרגיע את היהודים, קיבל מוסוליני לראיון את רבה של רומא, אנג'לו סצ'רדוטי, בנובמבר 1923. עד לשנות השלושים, התאפיינה גישתו של מוסוליני אל היהודים במשפט "בעיית היהודים אינה קיימת באיטליה".

למעשה, במשך כל שנות ה-20 לא היו יהודי איטליה קורבן לרדיפות, והיחס אליהם היה כאל כל אזרח. מוסוליני הכריז בפומבי כי הוא מתנגד לאנטישמיות ולגזענות, ואף התקין חוקים ותקנות לטובת היהודים, כגון הקמת "איחוד הקהילות היהודיות" ב-1931, שהעניק תמיכה ממלכתית רשמית לגופים יהודיים שעד אז פעלו באופן פרטי. מוסוליני אפשר פעולתם של גופים ציונים באיטליה, ובשנת 1924 התקיים בליבורנו כנס ההקמה של ארגון ציוני איטליה.

יחסם של היהודים למשטר הפשיסטי לא היה שלילי, והיו שראו בו אף דוגמה ומופת. אב"א אחימאיר לא נרתע מלכנות את עצמו "פשיסטן", ולהצהיר על תמיכתו במוסוליני ובתורתו. בתקופה זו היו שראו באיטליה מקור לסיוע במאבק נגד המנדט הבריטי. תנועת בית"ר הקימה בית ספר להכשרה ימית בצ'יוויטווקיה, וכמה מקברניטי הצי הישראלי, ואישים נוספים מחוגי הימין (כצבי קוליץ) קיבלו את הכשרתם בבית ספר זה. המשטר הפשיסטי ראה בברכה חיזורים מסוג זה, שכן ראה את ארץ ישראל כחלק מהאימפריה האיטלקית השלטת בים התיכון, וניסה לערער את שלטונם של הבריטים שם, כשם שניסה לערערו במקומות אחרים.

ככל שגברה השפעת גרמניה הנאצית כך גברה נטייתו של המשטר לאנטישמיות, ובשנת 1938 קיבלה איטליה את חוקי הגזע, שכללו אפליה בוטה כנגד היהודים, והיו מבוססים על "גזענות מדעית".

חוקי הגזע קבעו כי יש לפטר את עובדי המדינה היהודיים (חוץ מחברי המפלגה הפשיסטית, שגויסו לצבא והמשיכו בעבודתם במדי צבא - בהמשך גם הם פוטרו). תלמידים יהודיים יגורשו מבתי ספר ממלכתיים - בתי ספר יהודיים כמעט לא היו ובתי ספר תיכוניים יהודיים לא היו כלל. עוזרות הבית הלא-יהודיות שראו את בית המעביד כביתן גורשו חזרה לכפריהן. כמובן נאסר כל מגע מיני בין יהודים ללא יהודים. ואחרון, היהודים נדרשו לרשום את רכושם כדי למנוע מכירתו והברחת תמורתו לארצות חו"ל.

מוסוליני עצמו קידם את המדיניות האנטי יהודית, בתמיכת אישים משולי ההנהגה הפשיסטית כעיתונאי ג'ובאני פרציוזי. הכנסייה והמלך עמדו מן הצד, ולא התערבו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באיטליה כ-50,000 יהודים. על אף המדיניות האנטישמית, לא נשלחו היהודים להשמדה. אמנם עם הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה בשנת 1940 לצידו של היטלר, הוחמרו הגזירות כנגד היהודים, אך המשטר הפשיסטי התעקש לשמור על אזרחי המדינה היהודים, ויהודי איטליה היו אמנם קורבן להשפלות, לגזרות כלכליות וחברתיות, אך היו בטוחים בחייהם. איטליה אף הגנה על היהודים מהשמדה בשטחים שהיו בשליטתה ביוגוסלביה, יוון, צרפת וצפון אפריקה.

עם נפילת מוסוליני בשנת 1943 וכיבוש חלקה הצפוני של איטליה על ידי הגרמנים, החלה רדיפתם הפיזית של היהודים, בסיוע משתפי פעולה איטלקים. הרפובליקה של סאלו, ממשלת הבובות הפשיסטית שהוקמה בצפון איטליה, רדפה את היהודים, והסגירה אותם לידי הגרמנים, להשמדה במחנות הריכוז במזרח. כ-8,000 מיהודי איטליה נרצחו.

אינדקס ראש הדף