שואה ותעופה - הרופאים הנאצים

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. המגיפה תעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות וסבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. חוסר המידע בציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וההסתבכות הפסיכיאטרית בעטיה, היוו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

הרופאים הנאצים דגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית ומשפטית. אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים.

ב-30 לינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון, ברוב מכריע של העם הגרמני. האזרחים מיהרו להתאחד סביב המפלגה החדשה. גם רופאי גרמניה לא רצו להישאר בחוץ. הרופאים שלחו מכתב ברכה לקאנצלר החדש: 'הרופאים הגרמנים מתייצבים בעונג רב לשירות הפטריוטיזם, ונשבעים למלא חובתם בנאמנות מירבית, כמשרתי בריאות האומה'. סיסמתם הפכה להיות: 'לעבוד למען הפיהרר'.

התמיכה בנאצים הגיעה לשיאה בקרב רופאי גרמניה. שלושה רבעים מהרופאים הגרמנים היו לחברים במפלגה הנאצית. לא הייתה אף קבוצה חברתית בגרמניה שהצטרפה אליהם בהיקף כה גדול. חלק נכבד מהם הצטרפו לאס-אס. משנתו של ניטשה הייתה לחם חוקם. הם האמינו בה.

הרופאים קיוו להשיג בתמיכתם בהיטלר מספר מטרות:

לרופאים צעירים שנכנסו למקצוע ציפתה רק אבטלה. רופאים מבוססים התלוננו על משבר ברפואה. המפלגה הנאצית הבטיחה מקומות עבודה, ורוח חדשה שתנחה את הרפואה.

המפלגה הנאצית הבטיחה רפורמות בתחום הבריאות, והרופאים ראו צורך בשינוי מיידי של המערכת הרפואית הארצית, כך שכלים חדשים כמו צילום רנטגן, ורישומים סטטיסטיים של כלל האוכלוסייה, יעזרו במניעת התפשטות מגיפות.

תורת הגזע נתפשה כמשלימה את הרפורמה במערכת הבריאות הציבורית בגרמניה. תורת הגזע הבטיחה התייעלות המערכת, הן על ידי חיסולם של חולים חסרי תקנה, והן על ידי סילוקם בכל דרך של מיעוטם שאינם נורדים, היהודים ויתר כהי העור, שהימצאותם בגרמניה לא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הבריאותיות החדשות והחמורות.

ב-2 ליוני 1935 נפתח, בכפר ציורי בצפון גרמניה, בית הספר הנאצי להנהגה למקצועות הרפואה. הוכשרו בו רופאים ליישם את חוקי תורת הגזע: התורשה, הרבייה, הבחירה, הישרדות החזקים.

המשתתפים בקורסים היו רופאים מתחומים שונים, וכן אחיות. הם התגוררו בקסרקטינים כמו של חיילים, ועברו משטר הדרכה דומה לזה של חיילים.

שיאו של כול קורס היו ההשבעות הטיקסיות בסיומו, בהן הכריזו התלמידים: 'אנו נהיה הגונים, נאמנים, וחברים רק לאחינו לדם, ולא לאף אחד אחר'.

בית הספר הכשיר את מנהיגי הרפואה הנאצית בתורת התורשה והגזע, וצייד אותם לביצוע יעיל של המתות חסד, וכמובן גם לתפקידיהם במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז.

'המתת החסד' ו'המתת היהודים' השלימו זה את זה, בגמישות המותאמת לצרכים, כפסגתה ותחתיתה של הרפואה הנאצית. הם שיקפו היטב את הסכיזופרניה הפוליטית הנאצית. הם היו כרוכים יחד תחת ערך העל של האדם העליון.

שטף חוקים שלל מרופאים יהודים את זכויותיהם. תחילה נשלל רישומם במערכת הבריאות הגרמנית, מה שהיה בפועל גזר דין כלכלי. לאחר מכן הם נדרשו לתלות מגן-דויד על שלט המשרד, ולהשתמש בשם האמצעי 'ישראל' כדי להזדהות כיהודי. הותר להם לטפל רק במטופלים יהודים.

על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש.

האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי יאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה.

מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, ו'הפכו לאריות', כפי שזה נקרא.

הרופאים נאלצו למכור את המרפאות בהרבה פחות מערכן. לרופאים נאצים מובטלים רבים, הזדמנות כזאת היתה הגמול על נאמנותם להיטלר.

רוב הגרמנים היו אנטישמים, וללא אהדה ליהודים. אולם, היה הבדל תהומי בין האנטישמיות ה'רגילה' של הרוב הדומם, לזאת הקיצונית והבלתי מתפשרת של המשטר הנאצי.

היהודים בגרמניה נתפשו לעיתים כגזע מוצלח, בשל מצבם החברתי ומעמדם במדע, אך הם פשוט לא התאימו לחברה החדשה, 'הארית'.

בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה.

הרופאים הנאצים, שתמונת המצב הכללית הייתה ברורה להם, הפכו לפושעים לכל דבר, כיוון שהם זכו לרווח ישיר עצום כשתפשו את מקום הרופאים היהודים הרבים.

דוקטר אויגן פישר היה ממייסדי תורת הגזע ומקים המכון הגנטי בברלין בשנת 1927. פישר היה לנאצים בתחום מדעי החיים מה שהיה קרל האושופר בתחום מדעי החברה. פישר איפשר לנאצים את מראית העין של לגיטימיות מדעית. כתביו של פישר שולבו ב'מיין קאמפף', והוא צוטט על ידי היטלר ברבים מנאומיו, כבר הסמכא העולמי בנושא.

דוקטור קרל בראנדט היה רופאו האישי של היטלר, שהתבקש על ידו להפעיל את תוכנית 'המתת החסד' בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. מה שהתחיל כפתרונות למצוקת אזרחים ספורים, הפך לתעשייה במסגרתה נרצחו מאות אלפי חולים, על בסיס שיפוט שטחי. השיטות והצוותים שהופעלו במסגרת תוכנית זאת הועברו במלחמה למתקני השמדת היהודים.

דוקטור יוזף מנגלה, שערך ניסויים בבני אדם, עמד במשך כשנתיים, כמעט מידי יום, על הרמפה באושוויץ, וסיווג את המגיעים ל'ימין ושמאל', על פי כשירותם לעבודה. הוא התגלמות המפלצת באדם, שהיא ההתפתחות הישירה והבלתי נמנעת של תורת הגזע.

לאחר המלחמה, מבצעי פשעים אלה נשפטו במה שנודע כ'משפט הרופאים', שהתנהל לאחר 'משפטי נירנברג' הידועים יותר של בכירי הנאצים, ובאותו האולם. במהלך המשפט נחשף ההיקף המלא של תפקיד הרופאים בשואה.

· מגיפות השחפת והשפעת

המחלה הקטלנית ביותר והנפוצה מאד בתחילת המאה העשרים הייתה השחפת, מחלה זיהומית מדבקת הנגרמת על ידי חיידק, מועברת באמצעות הנשימה, ופוגעת בדרכי הנשימה.

מחלת השחפת מיקדה את עניין הציבור במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כמחלה נפוצה באזורים העירוניים העניים. בשנת 1815 אחד מכל ארבעה מקרי מוות באנגליה נבע משחפת; בשנת 1918, עדיין אחד מכל שישה ממקרי המוות בצרפת היה כתוצאה מהמחלה.

לאחר שהוכח בשנות ה-80 של המאה ה-19 שמחלת השחפת היא מדבקת, היא הוכרזה כמחלה שיש להודיע עליה. בבריטניה, עניים שנדבקו במחלה שוכנעו להיכנס לסנטוריומים, בתי הבראה, שדמו ברובם לבית כלא. למרות התועלת של האוויר הצח והעמל שבסנטוריום, 75% מהחולים בשחפת שהיו בבתי ההבראה השונים, מתו תוך חמש שנים.

בהרי האלפים היו נפוצים מעונות החלמה לחולי שחפת. אנשים רבים מאד, בעיקר מקרב המעמדות הגבוהים, היו מבלים בהם תקופות ארוכות, בניסיון נואש להתרפא.

הסצנה כפי שהתרחשה בתחילת המאה העשרים, מתוארת בפרוטרוט בסיפרו של תומאס מאן 'הר הקסמים', המספר על החיים בבית מרפא כזה. שיגרת החיים נסובה סביב טיפולים, שעיקרם היה שכיבה למשך היום במיטה, במדשאה בחזית הבנין, מכורבלים בשמיכות, באוויר המקפיא אך הצלול של הרי האלפים.

חיידק השחפת נתגלה על ידי רוברט קוך בשנת 1882. ההצלחה האמיתית הראשונה בחיסון וניטרול השחפת התרחשה בשנת 1906. בתרופה השתמשו לראשונה בשנת 1921. מאז חלה ירידה תלולה במספר מקרי השחפת בעולם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התפשטה בעולם מגיפת שפעת. המגפה, שהתרחשה במהלך כשנה מ-1918 ועד 1919, קטלה בין 50 ל-100 מיליון נפש ברחבי העולם. המחלה נודעה בפי האמריקאים כ'המוות הסגול', בקרב הגרמנים כ-'המוות המהיר'.

הייתה זאת אחת המגיפות האיומות בתולדות האנושות. היא גבתה יותר קורבנות מאשר המלחמה.

מגפת השפעת הזאת הייתה מגפה שנגרמה על ידי זן קטלני וקשה במיוחד. היא הייתה יוצאת דופן בכך שהרגה מבוגרים צעירים וקורבנות שאחרת היו בריאים, זאת בניגוד לשפעת רגילה ההורגת בעיקר תינוקות, קשישים וחולים.

אנשים שלא הופיעו בהם תסמינים למחלה יכולים היו להיתקף בהפתעה, ותוך שעות להיות לחלושים מכדי ללכת. רבים מתו ביום שלמחרת. בין התסמינים למחלה היו גוון כחול בפנים ושיעול עם דם שנגרם על ידי הפרעה חמורה בריאות. בשלבים מאוחרים יותר גרם הווירוס לדימום חסר שליטה שמילא את הריאות.

בעוד שמלחמת העולם הראשונה לא גרמה לשפעת, המגורים הקרובים ותנועת הכוחות ההמונית האיצו את התפשטותה. מוערך גם כי מערכת החיסון של החיילים הוחלשה כתוצאה מלחץ הקרבות, ומהתקפות כימיות שהגבירו את פגיעותם למחלה.

השימוש הראשון בגז רעיל שנועד להרוג את האויב נעשה בשנת 1915 על ידי הגרמנים. מדינות המערב הגיבו, ועד מהרה הפך נשק זה לחלק ממאזן האימה, וכל החיילים הסתובבו עם מסיכות גז צמודות. אומנם מספר הנפגעים מנשק כימי במלחמה זאת לא היה גבוה יחסית, אך יצא לו מוניטין של נשק מפחיד ואכזרי.

הדיווחים הראשונים על מגפת שפעת בקנה מידה גדול הגיעו במאי 1918 מספרד. בספרד זכתה המגפה לפרסום רב יותר מאשר בשאר העולם, היות ולא השתתפה במלחמת העולם ולכן לא פעלה בה צנזורה של זמן מלחמה. במגפה שפגעה בספרד דווח על 8 מיליון איש שחלו במחלה במאי בלבד.

הגל הראשון של המגיפה הכה באביב 1918. באפריל 1918 הכתה השפעת בצרפת ופגעה בחיילים אמריקאים, בריטים וצרפתים ובאוכלוסייה אזרחית. בקיץ 1918 נראה היה כי המגפה שככה, אולם בסוף אוגוסט היכה גל שני של המגפה, שהתגבר במהלך הסתיו בחודשים ספטמבר ואוקטובר. בשיאו של גל זה העריכו רשויות הבריאות הגרמניות והשווייצריות כי שניים מכל שלושה אנשים חלו במחלה. המגפה פחתה בחורף 1918, בחודשים נובמבר ובדצמבר, אלא שאז פרץ גל שלישי שהכה מפברואר עד אפריל 1919. הגלים השני והשלישי היו עם שיעורי תמותה גבוהים באופן יוצא דופן.

עקב התפשטותה המהירה של המגפה היו ההשפעות החברתיות עזות. הפגיעה בחיי היומיום הייתה רבה מאד.

אפילו במקומות בהם התמותה הייתה נמוכה, האנשים שנשללו יכולת עבודה היו לעתים כה רבים, עד שרוב חיי היומיום פסקו. בקהילות מסוימות נסגרו כל החנויות, או שהלקוחות נדרשו שלא להיכנס לחנות. היו דיווחים רבים על מקומות ללא עובדי בריאות לפקח על החולים בשל מחלתם שלהם, וקברנים שלא היו מסוגלים לקבור את המתים. קברי המונים נחפרו באמצעות מכונות, ובמקומות רבים נקברו גופות ללא ארונות מתים.

ערים ומדינות רבות כפו הגבלות על התאספויות המונים וטיולים כדי לעצור את המגפה. במקומות רבים תיאטראות, אולמות ריקודים, כנסיות ומקומות הומים אחרים היו סגורים במשך יותר משנה. קהילות מסוימות הציבו שומרים חמושים בגבולות ושלחו חזרה או בידדו כל מטייל. עובדי ציבור, כמו שוטרים וכרטיסנים, נצטוו לחבוש בפומבי מסכת בד על פיהם.

בחלק ממקרי השפעת, שהתפתחו לאט יותר, הייתה הסתבכות עצבית שהובילה לעיתים להפרעות פסיכיאטריות אצל החולים.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של הגל השני של מגיפת השפעת. יתכן שההנהגה הפוליטית והצבאית הגרמנית ראתה במגיפה, שהפחיתה את מספר החיילים הכשרים בצורה דראסטית, את הגורם המרכזי שבעטיו יש להכריז על כניעה.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בקול דממה דקה. זכרה דעך במהרה לנוכח החולשה הכללית של האנושות בתקופה שלאחריה. מצב של חולשה הוא אופייני לתקופה של אחרי כל מלחמה. במקרה זה הוא גרם סבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. ארבעת פרשי האפוקליפסה: כיבוש, מלחמה, דבר, ומוות, דוהרים יחדיו.

חוסר המידע בציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וסכנת ההסתבכות הפסיכיאטרית, היוו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

ההשפעות הצבאיות, החברתיות והפסיכיאטריות של המגיפה היו בהיקף עולמי. הן הביאו לחולשה כללית במערכת הפוליטית הבינלאומית. הדבר מסביר את התגובה האיטית של מדינות המערב לעלית הנאצים לשלטון.

· הרוח

קיים דיאלוג מתמיד בין האדם לגבולות המדע והטכנולוגיה, כתהליך דינאמי מזכך. בני האדם הם חיות חברתיות ופוליטיות, ומתקיימים באמצעות גיוס נשמתם לכוחות המאפשרים להם להיות בחזית הקידמה.

על התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים, לעומת התפשטותו ביקום מפוצל, עמד פילוסוף המדע גסטון בשלארד. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות ובתנועה בראשיתית.

התופעות האוויריות מעניקות לנו קווים מנחים חשובים מאד לתחושות הפסיכולוגיות של: הזדקפות, צמיחה, נסיקה, מעוף, והזדככות. תחושות אלה הן עקרונות היסוד של פסיכולוגיה שניתן לקרוא לה: פסיכולוגית המעוף.

אך האוויר, מבין כל היסודות היוצרים סדר, הוא בעל דינאמיות מיוחדת. הוא הקל והשקוף ביותר, ולכן הדימיון האווירי משליך על הישות כולה. לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. הנפש נישאת הלאה בחוסר שליטה.

כתוצאה מכך, מימד האינסוף של האוויר מתחסל, ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד, המעניק את תחושת ההזדככות הפנימית המוחלטת. להוטים לנסות את מציאות האוויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו.

בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות. התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעיות ערכית, שבשלארד אינו מהסס לחשוף בסיפרו 'אוויר וחלומות', בפרק בו הוא דן בפילוסוף ניטשה.

האוויר, חושב גסטון בשלארד, הוא סוג של הורמון גדילה עבור המוח. כאלה הם גם העצמים האוויריים, ובמקרה זה המטוסים. הם בעלי כוח משיכה רב מידי מכדי שניתן יהיה לשלבם בפשטות במדרג הצרכים האנושי.

האוויר הוא החומר החיוני ביותר לגוף, והנשימה היא גם הבסיס לתורות ותרגולים של פעילויות אלטרנטיביות רבות.

קל מאד היה לבני האדם, בתחילת עידן התעופה, לקשר באופן סוגסטיבי ואינטואיטיבי בין המטוס, שהאוויר הוא מרחב פעולתו, לבין מחלות דרכי הנשימה.

מצד אחד, המטוס הוא זרז של העברה של חיידקים ממקום למקום. מצד שני, כדימוי בפעולה הוא מקור החלמה.

הפוקר די-7 היה מטוס ההכרעה, שגרם נזק עצום לחילות האוויר של בריטניה וצרפת ב'אפריל הדמים' של שנת 1918, והביא את המלחמה לשערי פריס. היה כלי הנשק היחיד שהוזכר במפורש בשמו בהסכמי שביתת הנשק בסוף המלחמה. המטוס כה הוערך, עד שצוין בהסכמים כי על הגרמנים למסור את כל המטוסים מסוג זה לידי בעלות הברית.

סעיף זה היה ניצוץ שהצית את הפתיל למפץ הגדול של הלאומנות הנאצית. הסעיף עורר תרעומת רבה בגרמניה. לא די שהגרמנים חתמו על הסכם כניעה, אלא שעליהם היה גם למסור את כלי הנשק המנצח שלהם! היכן נשמע כדבר הזה? לא יקום ולא יהיה! אמרו בליבם הלאומנים הגרמנים, בשעה שהשתוללה עדיין מגיפת השפעת הקטלנית בעולם.

אלה היו 'פשעי נובמבר' 1918, שהיו שעליהם חזר שוב ושוב באופן דמגוגי היטלר, והתסיס כך את הציבור הגרמני

כך נוצרה הדינאמיקה הברוטאלית של הנאצים. בהשראה אווירית זאת הייתה קלילות בלתי נסבלת, שהובילה להחלטות נמהרות.

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת שמספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. הרוח יוצרת דימויים מצטברים ברורים ביותר מבחינה פסיכולוגית.

נראה כי הריק העצום, הנעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה.

קול רוחות הזעם יוצר ממש מפלצות אוויריות. אפשר לשמען מייללות. בשרעף הסערה, אין זאת העין היוצרת את הדימויים, אלא דווקא האוזן הנחרדת. זאת אינה היללה שמגיעה מגרונה של החיה, אלא יללה הנובעת מהסערה. העוצמה שיצרה אותן היא צעקת הכעס.

באמצעות האוויר הסוער, אנו מסוגלים להבין חרון בסיסי, שהוא לחלוטין תנועה ומאומה מלבד תנועה. מחוויה אישית של סערות אנו למדים כמה זועם וחסר תועלת הוא הרצון. הרוח, בהפרזתה, הינה כעס הנמצא בכל מקום ובשום מקום, הנולד ונולד מחדש מתוך עצמו, המתעוות ומסתובב.

אם עוקבים אחר חולמי תורות היקום הגדולים ביצירות דימיונם, מגלים תכופות מתן תוקף אומץ לכעס. הכעס תוקף את העבודה שיש לעשותה.

כאילו בדרך התגרות, העולם נוצר באמצעות כעס. הכעס מניח את היסודות לישות הדינאמית. כעס הוא הפעולה שבאמצעותה הישות מתחילה.

הדבר הראשון הנוצר באמצעות כעס יצירתי זה הוא הסופה. התנועה יוצרת ישות; אויר סופה מתערבל יוצר את הכוכבים. הצעקה יוצרת דימויים; דיבור, ומחשבה.

ככל שתהיה הפעולה שקולה וככל שהיא מבטיחה להיות ערמומית, עדיין היא חייבת ראשית לחצות סף קטן של כעס. כעס הינו החומצה שבלעדיה שום רושם אינו נחרט על ישותנו. הוא יוצר רושם פעיל.

עבור חולמים רבים, ארבעת כיווני המצפן הם בראש ובראשונה המחוזות השייכים לארבעת הרוחות הגדולות. במובנים רבים, ארבע רוחות גדולות אלה הן ארבעת היסודות. הן מפיקות את הדיאלקטיקה הכפולה של חום וקור, יובש ולחות.

לנשמה המתחדשת של העולם יש עצמיות עמוקה. משב הרוח העז הוא פיראי וטהור. הוא מת ונולד מחדש. ברוח נושמת נשמה בתולית שלא הושחתה בכל דבר ארצי. החיים הם כה גדולים שאפילו לחורף יש עתיד.

תרגילי נשימה מקבלים משמעות מוסרית בדתות אלטרנטיביות. הם טקסים אמיתיים המציבים את האדם בקשר עם היקום. הרוח עבור העולם, והנשימה עבור האדם מפגינים את התפשטות הדברים האינסופיים.

כשהאש חודלת, היא חודלת ברוח. כשהשמש שוקעת, היא שוקעת ברוח. כשהירח נעלם, הוא נעלם ברוח. כך הרוח מכלה את הכול.

· הסכיזופרניה הנאצית

בעולם פועלות בו זמנית שתי מערכות הזדככות: הראשונה היא של הדיאלקטיקה אל מעל ומעבר, המלכותית, הזוהרת והיהירה – אבסולוטיזם.

ההזדככות השנייה היא הדיאלקטיקה האנושית האפרורית המחפשת את המצוי בסמוך, דיאלקטיקה של מה שליד – רלטיביזם.

לכן התפתחות האדם המשמעותית מתרחשת ברובה באמצעות קפיצות דרך מחשבתיות, הנקראות תגליות, שלרוב מתרחשות מחוץ למוסכמות החברה הממוסדת, ובהפרשי זמן גדולים.

במציאות אי הודאות הזאת נוצר הפרדוקס, שהוא התוצר הקבוע של החשיבה המאורגנת, זאת המנסה בלא הצלחה למצוא סדר בדברים. הפרדוקסים בשכל האדם מונעים את הזרימה החופשית של אנרגיה רוחנית. הם מארגנים את המציאות ללא צורך ומכריחים לחשוב באופן טורדני.

הגרמנים נקלעו לפרדוקסים אחדים במציאות העגומה של תום מלחמת העולם הראשונה. מוחם נסחף, והתחיל להיות מגורה בסערת מחשבות טורדניות, דימויים שליליים ומיותרים שלא הייתה להם שליטה עליהם.

אחת הדרכים השליליות להתמודדות עם מחשבות טורדניות היא בריחה מהמציאות והרס עצמי, לדוגמא סמים, כדורים, אלכוהול, הימורים והתמכרויות מזיקות אחרות.

בתקופה שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה שררה בגרמניה מגיפת התמכרות למורפיום. היא הייתה נפוצה מאד בקרב המוני פצועי המלחמה, שהיו זקוקים למנת סם יומית כדי לשכך את כאביהם, והתפשטה לכלל האוכלוסייה.

דרך שלילית נוספת היא חוסר התמקדות. הם נסחפים וחיים מרגע לרגע בלי תוכניות לטווח ארוך. האדם אינו מסוגל להיות רגוע ולחיות על פי 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. הוא משנה את החלטותיו ומחפש כך בלא מודע דרכים להשתחרר מהמחשבות הטורדניות.

הפוליטיקה הגרמנית התאפיינה בחוסר יציבות ובהחלטות חפוזות, במהלך רפובליקת ויימאר והדיקטטורה הנאצית.

אדם שמוחו מדוכא שנים רבות עלול להצטרף לצד האפל והרע, כמו כת השטן, כנופיות פשע, קיצוניות דתית מוגזמת וכדומה. כך הוא אומר לעצמו: 'אני לא מפחד שיקרה משהו רע שיפגע בי, כי אני כבר בתוך הרע'.

הגרמנים הצביעו למפלגה הנאצית ביודעם היטב את יסוד הרע שבקירבה.

האדם עלול לפנות לקיצוניות הפוכה שבה הוא מחליט להתנסות בכל מיני התנסויות קיצוניות עד שנמאס למוח לתעתע בו. כל זאת על מנת לעמוד שווה מול שווה מול המחשבות הטורדניות באמצעות מעשים לא ראויים, ובכך לנסות להשלים עם המוח המדוכא.

האידיאולוגיה הנאצית היתה מהפכה חברתית, שקראה לחזרה לתרבות הגרמנית הקדומה, לאודיניזם, ולשינויים קיצוניים בחיי הפרט.

יש גם בריחה מהמציאות באמצעות הקדשת זמן מוגזמת לאמצעי התיקשורת ההמוניים. אלה מחזקים מאד את המחשבות הטורדניות, כיוון שהם גדושים בפרסומות ובשלל מידע שלילי לאדם, ובכך מסיחים את דעתו או אף מחזקים מחשבות שליליות.

זאת הייתה התעמולה הנאצית שניהל גבלס, ושהציפה את גרמניה בכל דרך אפשרית: הרדיו, העיתונים, לוחות המודעות, הקולנוע, וכדומה.

תיאוריות קונספירציה הן תוצר של מחשבות טורדניות. אדם חושד לפיהן שזממו קשר נגדו והוא מתחיל לאסוף הוכחות לכך באופן שיטתי וכפייתי.

הספר 'הפרוטוקולים של זיקני ציון' בו מתוארת השתלטות יהודית על העולם היא מחשבה טורדנית של אנטישמים רבים.

חוק מרפי מתחום תורת הניהול קובע כי מה שעלול לקרות - יקרה. התפישה הרומנטית של הקיום, הדיאלקטיקה של מעל ומעבר, מגיעה באוויר לשיאים כאלה, שהגבולות בין טוב ורע הלכו לאיבוד אצל הנאצים בסחרחורת הגבהים, ופרחי הרוע צמחו למימדים תפלצתיים. השילוב בין תחושת החירות לקוצר הנשימה יצר את תחושת הסחרור ושכרון הטרוף שלהם.

האידיאולוגיה הנאצית הייתה ניסיון ליצור תבנית תיקון חברתית על פי תראפיית הגשטאלט.

המטרה של תרפיית הגשטלט, מילה שפרושה בגרמנית 'תבנית', היא ליילד מחדש חלקים מוכחשים ומודחקים בתוך אישיות האדם, כדי לאפשר לו לחיות חיים מלאים ומספקים. דרך התנסות רגשית יכול האדם לסגור עניינים בלתי גמורים אשר נלקחים מתוך הילדות המוקדמת, ולא מאפשרים התנהלות חופשית. כאשר כל ההסברים ההגיוניים לא עובדים, נגמר ההיגיון, ומתחילה החוויה. אירועים טראומטיים אשר אירעו לנו בילדות המוקדמת של חיינו הם אינן הבנות, הן חוויות, ולכן רק חוויה מתקנת יכולה לסגור מעגל.

הנאצים פעלו על פי גישת הגשטלט, כגיבוב של דבר על דבר. היטלר שיחזר את החוויה הטראומטית אשר הייתה לגרמנים ממלחמת העולם הראשונה, וייצר עבורם חוויה מתקנת בדמות חזרה לעממיות הגרמנית וטוהר הגזע, אשר החזירו להם למראית עין את השליטה לחייהם.

אבי הנאצים, שניסה ליצור תבנית תיקון שרירותית בעולם שנראה היה לו כחסר סדר, היה ניטשה.

הבסיס לשיטתו של ניטשה היה הכרתו שהאל, כמושג שיכול לכונן מוסר בנפשו של האדם המודרני, מת.

ניטשה טען כי מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה. אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא מהפך ביסודות המחשבה האנושית.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה, וניטשה לא היה יוצא מהכלל מבחינה זאת. בתקופה בה פעל, חרצו ספינות האוויר והכדורים הפורחים נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. מקריאה מעמיקה בכתביו עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל, כיוון שהשליטה על המימד האנכי מאפשרת לאדם להשקיף כלפי מטה ולשקול, תרתי משמע, את ערכיו, באמצעות הפסיכולוגיה של הגרביטציה.

ניטשה קרא לגיבור הראשי של יצירותיו זרתוסתרא, על שם מייסד הדת הזורואסטרית הקדומה באיראן. זרתוסתרא תיאר מאבק קוסמי בין האמת לשקר, הנמצא ביסוד הקיום. דואליזם קיומי זה שתיאר, מתואר אצל ניטשה כשקילה האישית של עליונים ותחתונים.

מסקנת ניטשה הייתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון, דמות אידיאלית המגדירה בעצמה את מוסריותה.

מכאן הגיע ניטשה למסקנות אודות הצורך בהתחייבות למניעת לידת צאצאים חלושים. ניטשה כתב כי החיים אינם מכירים בשוויון זכויות בין החלקים הבריאים והמנוונים של האורגניזם. את האחרונים יש לקצץ, אחרת יחרץ דין הכלל. בהמשך כתב: 'מטרתנו היא ליצור את איש העתיד, מצד אחד על ידי היתרבות מבוקרת, ומצד שני על ידי השמדת המיליונים שלא יעמדו בתקן'.

הדואליזם מנוגד למחשבה הנוצרית-יהודית, בכך שאינו שם דגש בלעדי על הטוב והמוסרי. הרע בעיני הדואליסטי תופש 50 אחוז מסך ההוויה, ומכך גם בהתבוננותו השוטפת במציאות וביחסיו עם הזולת. בזאת בניגוד לחשיבה הדתית המערבית המקובלת, המניחה את הימצאות האל בכל מקום, ומכאן שקיומו של הרע מתבטל במהרה בזכות התמקדות בטוב, בחיובי.

החשיבה הדואלית תואמת לחשיבה המדעית שאפיינה את הנאצים, שדגלו במתמטיקה המסורתית, הקונסרבטיבית, העוסקת באובייקטיבי.

החשיבה המוסרית מתאימה לפיזיקה המודרנית המופשטת, לתורת הקוואנטים המערבת את הצופה הסובייקטיבי בתהליך הפיזיקלי.

הדואליזם הפך אצל הנאצים לסכיזופרניה פוליטית. סכיזופרניה, פיצול אישיות, היא מחלה נפשית המאופיינת כליקוי בתפישה או בביטוי של המציאות.

הסכיזופרניה היא ביטוי ראשוני של המצוקה האנושית. יש מוצא מהמצוקה בשתי דרכים עיקריות: קבלה עצמית והשלמה עם המציאות, או התנגדות הגורמת לחוסר שליטה במציאות.

לנאצים היו עשרות הזדמנויות לעצור את הרכבת הדוהרת בחוסר שליטה שלהם. הם יכלו למתן את החוקים נגד היהודים, בשעה שלא נשקפה מהם יותר סכנה מידית, במידה והייתה כזאת על פי אמת מידה כלשהי. העובדה שלא עשו כך, אלא המשיכו עד לביצוע תוכנית הפיתרון הסופי, מעידה על הימצאותו הברורה של 'וירוס אי השפיות הנאצי', שמקורו היה בחרון ובכעס העיוור.

הסכיזופרניה האישית אצל הנאצים נוצרה כתוצאה מסיטואציה, אשר רבים היו יכולים להיפגע ממנה, והיא הנסיבות הקיומיות עם תום מלחמת העולם הראשונה. נסיבות חיצוניות חמורות אלה לא היו תלויות בהם. אלה היו אירועים בעולם החיצון, אשר עשויים להיתפש בקרב רבים כקשים עד כדי כך שהם עלולים לגרום במקרים רבים גם למחלה נפשית.

לסיטואציה אובייקטיבית זאת היו השלכות על החשיבה. כוחות פנימיים פועלים, תעצומותיה של הנפש המוכה, נאחזו במערכת תואמת של הגות. החשיבה החיובית קרסה, והחל עיסוק אינטנסיבי בעולם הפנימי, ברגשות ובמחשבות. עיסוק היתר בעצמי יצר את עמודי-התווך של המחלה, אשר הביטוי להם הוא בתחילה מילולי.

הייתה זאת הדמגוגיה האידיאולוגית של היטלר, אשר כבשה את לב הציבור הגרמני, והעלתה לשלטון את מי שאמר מילים מסוכנות. בשלטון הדמוקרטי הסלחני הן נתפשו כמילים בלבד, גם כאשר הפכו לחוקים כדוגמת חוקי נירנברג.

את תחושת חוסר האונים של הגרמני המשכיל באווירת ההתלהמות המילולית ביטאה שריפת הרייכסטאג, משכן החוקים שפורשו ברבים כמילים בלבד.

כאשר ההתלהמות המילולית הופכת להתנהגות חיצונית, מובחנת בעליל מחלת הנפש, כתיפקוד לקוי במצבים חברתיים משמעותיים. ניתן להצביע בבירור על כל מי שמבצע פעולות מסוימות כי הוא מגלה סימנים של מחלת נפש.

לאחר שריפת הרייכסטאג ניתן האות, ושורה של תקנות חירום דרקוניות הוצאו לפועל. הן נבעו בעליל מזדון בלבד. הן היו בלתי שפויות לפי כל אמות מידה, בהיותן מסוכנות לנאצים עצמם לא פחות, כיוון שהזיקו לדימוי שלהם בזירה הבינלאומית באופן חסר תקנה, ומיד יצרו להם שונאים ואויבים.

האם ניתן לזכות את הנאצים מפשעיהם באשמת אי שפיות פוליטית זמנית. לא, כי בזמן שהמערכת הפכה לבלתי שפויה, האנשים המרכיבים אותה נותרו ברובם שפויים.

הגרמנים אשמים, כל אחד בנפרד. אין זאת המערכת שעושה את האדם, אלא האדם הוא שעושה את המערכת. בכל רגע נתון יכלו הגרמנים לעמת את ערכיהם האישיים בתוך התבנית בה נמצאו, ולראות את הדגל השחור מתנוסס בבהירות רבה.

לכל אדם באשר הוא יש מזבח צדק אישי, שאליו הוא פונה ובו הוא נאחז בעת מצוקה מוסרית. אזרחי גרמניה, משיקולי נוחות, לא עשו זאת.

הספר 'אנטומיה של האס.אס' מתאר את הדרך בה התממשה הסכיזופרניה הנאצית הלכה למעשה.

כרונולוגיה של התפתחות האס-אס ממחישה את המהירות בה הוא צמח באופן בלתי מבוקר, תוך שנים ספורות, מיחידה זעירה לכוח צבאי שהטיל את חתיתו על גרמניה והעולם:

19 באפריל 1925 – הופעה ראשונה של 'משמר המטה' של היטלר. יחידת האס-אס הראשונה מוקמת באותה שנה.

6 בינואר 1929 – היינריך הימלר הופך להיות רייכספירר אס-אס.

סתיו 1931- שירות הביטחון של אס-אס. מוקם על ידי ריינהארד היידריך.

31 לדצמבר 1931- מוקם המשרד לענייני גזע וישוב מחדש של האס-אס, בראשות ואלטר דארה.

28 לפברואר 1933 – ביום שאחרי שריפת הרייכסטאג, תקנות 'להגנת העם והמדינה' מניחות את היסוד לדיקטטורה הנאצית.

9 למרץ 1933 – הימלר הופך מפקד משטרת מינכן, והיידריך ראש המשרד הפוליטי של המשטרה בעיר.

17 למרץ 1933- הקמת יחידת 'ה-120' המיוחדת של האס-אס, בראשות סטפ דיטריך.

20 למרץ 1933- מחנה הריכוז בדכאו מוקם בפקודת הימלר.

1 לאפריל 1933- הימלר הופך למפקד משטרת בווריה.

26 לאפריל 1933- הקמת משטרת המדינה החשאית, הגסטאפו.

30 לנובמבר 1933 – חוק המשטרה החשאית הפרוסית.

1 לדצמבר 1933 – חוק 'הבטחת אחדות המפלגה למדינה'.

20 לאפריל 1934 – הימלר הופך סגן מפקד הגסטאפו הפרוסי.

22 לאפריל 1934 – היידריך הופך לראש הגסטאפו.

שליחיו הנאמנים של הפיהרר עשו את מה 'שההיסטוריה דרשה', אפילו אם פירוש הדבר היה להפר באופן מודע את החוק, הם עשו זאת מתוך שכנוע אידיאולוגי, והתגברו על כל משבר בהכרה שנבע מכך. ברייך השלישי, מי שהתנהגו כך יכלו להיות בטוחים שהם לא יקראו לתת דין וחשבון בשם החוק. יותר מכך, על פי טבע הדברים, אף פקודה לא יכלה להחליף אותם בנסיבות אחדות, יוצאות דופן או קשות יותר מאלה שהחייל והקצין הרגיל היה אמור להתמודד עימן, אשר הבסיס היחיד לציות היה אצלם חובתם הכללית כאזרחים.

ניסיונות רבים נעשו להוכיח כי אנשי האס-אס שצוו להשתתף בפשעים המוניים היו בעלי אותה חובה בדיוק כמו כל חייל גרמני, פקיד או אזרח, ושבאופן בסיסי כל אחד היה יכול לקבל את אותן הפקודות, וכי סירוב למלא אותן פירושו היה הפרת החובה כאזרח. דבר זה אינו נכון כלל.

פקודות אלה עסקו באמצעים שמידת נחיצותן לא הייתה מובנת לרוב העם הגרמני. ברור אם כך שאלה שצייתו להן לא היו תחת אילוץ הדומה לזה שהאזרח הגרמני הרגיל ראה כמקובל.

באחד מנאומיו אמר הימלר: 'זה כל מה שיש לי לומר על השאלה היהודית. אתם יודעים כעת את כל הסיפור, ותשמרו אותו לעצמכם. בעתיד הרחוק יתכן ויהיה זה מן הראוי לשקול אם העם הגרמני כולו צריך לדעת יותר על הנושא. אני מאמין כי מוטב שאנו הנמצאים כאן נישא את הנטל עבור עמנו, שניקח את האחריות על עצמנו ונישא את הסוד עימנו לקבר.'

עלינו לשמור על חוש איזון לגבי התמונה ההיסטורית של הרייך השלישי והאס-אס. למרות שהפרת כול החוקים הייתה העיקרון המנחה של שניהם, יש מידה רבה של הפרזה טוטעות בתפישה כי מעשיהם נבעו מאי שפיות. לא כן הוא. רבים ממעשיהם נבעו מתוך מחשבה נורמאלית.

בשיטה הנאציונל סוציאליסטית היו שתי מערכות הוצאה לפועל. האחת רשמית ומקובלת, והשנייה בלתי רשמית ובלתי מקובלת, ולמעשה מנוגדת לרישמית.

במילים 'רשמי' או 'מקובל' הכוונה היא למערכת המתנהגת על פי הנורמות המקובלות על החברה התרבותית, שלטון החוק, חופש הפרט, וכדומה. במילים אחרות, מערכת מסודרת. המילים 'בלתי רשמי' ו'בלתי מקובל', מתייחסות למערכת שאינה מכירה באף נורמות או חוקים, היא שרירותית, ובלתי מבוקרת, בלתי מסודרת.

בהקבלה לשתי מערכות אלה של הוצאה לפועל היו שני סוגים של פקודות והוראות: ההוראה הרשמית והמקובלת, וההוראה האידיאולוגית והחריגה. המצב בפועל היה מורכב יותר, במובן זה שעניינים רשמיים ובלתי רשמיים לא ניתנו להפרדה לשתי ספירות נפרדות ברורות, ולכן ממוסדות, אלא חפפו, ופעלו הדדית זאת על זאת. משמעות הדבר היא שבספירה הרשמית הנורמות הפכו בהדרגה חסרות תוקף, ובאותו זמן, בספירה הבלתי רשמית נבנה קוד חוקים נורמאלי למראה.

דוגמאות לשחיקה ולביטול של נורמות שהיו מקובלות עד כה הן: פירוש החוק כך שיותאם לאידיאולוגיה הנאצית, התערבות היטלר בעצמאות מערכת המשפט, פסקאות מקיפות בחוקים חדשים, מתן עוצמה יוצאת דופן לרשויות מסוימות, פטור מעונש על פשעים שבוצעו כתוצאה מקנאות לרעיון הנאצי.

העובדה שבתוך התנועה הנאצית התבססו כל מיני חוקים נורמאלים לכאורה ניתנת להסבר בקלות. לנוכח הטוטאליות של שלטון העריצות. אף חברה אנושית אינה יכולה להתקיים בלי חוקים כאלה. אך חוקים אלה היו בעיקרם טכניים או ארגוניים בטבעם, וניתן היה להחליף אותם בלי קושי בכל עת שהופיעה הזדמנות פוליטית. יש דוגמאות רבות לרמיסה ברגל גסה של מנהיגי הנאצים את התקנות שהם עצמם הוציאו, אם המציאות הפוליטית דרשה זאת.

באס-אס עצמו נבנה גוף תקנות נורמאלי לכאורה במהלך השנים. הצמיחה המהירה של הארגון ותפקידו דרשה טכניקה ביורוקרטית יעילה, גם לאור העובדה שהארגון מומן בכספי מדינה. כך נוצרו או יובאו נורמות חוקיות לצרכי משמעת ורווחת אנשי האס-אס. אין זה משנה את העובדה כי האס-אס היה אב הטיפוס של ארגון בלתי רשמי, וכי הוא נשלט בהתאם, יותר מאשר כל ענף אחר של התנועה הנאצית.

מבול התקנות נגד היהודים שהטילו הנאצים, מליל הבדולח ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, תקופה של פחות משנה, ביטא יותר מכל את המעבר של גרמניה ממדינה נורמאלית למדינה בלתי שפויה:

בנוסף לסגירת ומכירה כפויה של רכוש היהודים, כללו הצווים את הרחקת היהודים מבתי הספר והאוניברסיטאות, איסור התנועה שלהם באזורים מסוימים, איסור על ביקור בתיאטראות, אולמות קונצרטים, מוזיאונים, איצטדיוני ספורט, בריכות שחייה וכך הלאה, וביטול רישיונות הנהיגה והרכב. הפקודה השביעית, על פי חוק האזרחות של הרייך, שניתנה בחמישי לדצמבר 1938, הפחיתה את הפנסיה לעובדי ציבור יהודיים לשעבר. השמינית, אסרה על עיסוקם כרופאי שיניים, וטרינרים וכימאים. ב-21 לפברואר 1939 נדרשו היהודים למסור את כל הכסף והזהב שברשותם וכל אבני הערך. צו משלושים לאפריל 1939 ביטל את חוק הגנת הדייר ליהודים, מה שהביא לגירושם מדירותיהם. יהודים שהיו מסוגלים לעבוד נקראו באופן תדיר לעבודות כפייה.

מיום ליום הפך ברור יותר ויותר כי התקנות האנטי יהודיות נובעות מזדון לשמו.

על אף הזדון, הזכירו התקנות שהוצאו את תקופת מגיפת השפעת הגדולה. דבר זה יכול להסביר את האדישות שבהן הן התקבלו בציבור הרחב.

הדיקטטורה הנאצית דיכאה את האישיות של האזרחים, באמצעות מתן תוקף ל'עיקרון הפיהרר', לפיו הציות לפקודה הוא הזכות הנעלה ביותר. האדם הנאצי חזר לפעול על פי המוח הפרימיטיבי, המתאפיין בשני חלקים בלבד: חלק שמקשיב ומציית, וחלק אקסטאטי.

את תחושת הפרדוקס והסכיזופרניה הנאצית העצימה התנהלותו של היטלר בזירה הפוליטית הבינלאומית ובזירה הצבאית. המלחמה שהכריז מלכתחילה הייתה נגד שתי חזיתות, הקומוניסטית והקפיטליסטית. בהמשך, ניהל את מלחמת העולם השנייה בשתי חזיתות, מזרחית ומערבית. היה זה פיצול כוחות נפשי, לא פחות מאשר פיצול כוחות חומרי.

במלחמת העולם השנייה התמוססה התרבות האירגונית הנאצית. הייתה זאת תקופה בה החל הדואליזם, שגרם לאי שפיות אישית ומערכתית, להשתלט על השלטון הנאצי, בעיקר כתוצאה מהתפתחות האס-אס, שהלך והתעצם למימדים קולוסאליים. התחוללה התלהטות יצרים בתהליכי קבלת ההחלטות.

כיוון שאי אפשר היה להיטלר לדעת כל פרט ופרט, היו החלטות רבות מתקבלות ב'רוח רצון הפיהרר'. כמובן שתוצאה מכך כל החלטה הפכה להיות מקור לחילוקי דעות, ונאכפה לבסוף על ידי בעלי השררה באמצעות כוח.

כולם פחדו מכולם, והתוצאה הייתה שהמערכת יצאה מכלל שליטה, והבגידה בעמיתים הפכה לנחלת הכלל בקרב הנאצים. הנאמנות ל'עצמי', שהיא עיקרון מרכזי אצל 'האדם העליון', הפכה את הבגידה לכוח מניע מרכזי. תופעת הבגידה בזולת הלכה והתגברה, עד שהפכה לבגידה חסרת היסוס בצלם האנוש. העדר צלם האנוש הפך לוודאות היחידה.

הדואליזם המוסרי החבוי לעיתים בקידמה מתעתע גם בימינו בעולם, בדמותה של איראן, השואפת מצד אחד לפתח אנרגיה גרעינית ולהביא לקידמה, אך מונעת במקביל גם על ידי הרצון לפתח נשק גרעיני, ולהשמיד את מדינת ישראל.

על הקלות שבה יכולה להשתלט חשיבה דואליסטית סכיזופרנית על האדם מלמדות גם תופעות אנושיות שוליות יותר:

במדינת ישראל, בעשור השני לקיומה, הייתה נפוצה ספרות הסטאלגים. הייתה זאת הזדהות פרוורטית של הקורבן עם תליינו.

הרופאים הנאצים כאובייקטים סקסיים הם אחד מנושאי ההתעניינות העיקריים של התלמידים במסעות לאושוויץ.

הייתה התעלמות, בקרב הישוב העברי בארץ ישראל בעת המלחמה, מהידיעות אודות השואה. הייתה גם שמחה לאיד וניכור מוחלט מצד הישוב כלפי אלה שבאו אחרי השואה. נלוותה לכך השאלה המתריסה שהופנתה כלפיהם: מה עשית כדי להישאר בחיים?

בקרב ניצולי השואה עצמם, כתוצאה מההתכחשות הביקורתית לסיפוריהם, התפתחה גם תפישה לפיה הזוועה במחנות הריכוז התרחשה ב'פלנטה אחרת'. כלומר, השואה אינה יכולה להיות מתוארת למי שחי חיים נורמאליים.

הסרט 'ג'ונסון' מתאר את מדיניות החוץ העיקשת של הנשיא האמריקני בתקופת כהונתו, שהתאפיינה בהתעצמות מלחמת וייטנאם, יחד עם הניצחון במרוץ לחלל.

השאפתנות של ג'ונסון להביא להכרעה במלחמת וייטנאם הייתה התבטאות של הנפש האווירית באופן תת מודע. היוהרה שחש בעיקבות הישגיה של תוכנית החלל הייתה כזאת, שלא איפשרה כניעה ללחצים בתחומים אחרים.

לא ניתן לשנות את טבע האדם. הנפש האווירית מציעה את פיתויה הרב מכל דווקא בערפל קבלת ההחלטות, שאינו מאפשר למוח האנושי תמונה של כל המשתנים.

· תמיכת רופאי גרמניה בנאצים

דו המשמעות המוסרית הזאת הייתה הקרקע הפורייה גם למוסר הכפול של הרופאים הנאצים, שדגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית ומשפטית, אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים.

ציבור הרופאים ידוע בעולם כקבוצת אוכלוסיה בלתי יציבה מבחינה נפשית, ששיעור המכורים לסמים והמתאבדים בקירבה גבוה פי כמה לעומת כלל האוכלוסייה. הרופאים בגרמניה חיו במצב נפשי שביר. מצבם הנפשי היה כה שביר, עד שהיו מסוגלים להפוך לאנשים אחרים לגמרי. הם לא היו מספיק חזקים. הם הרגישו אשמה לנוכח מצבה של האוכלוסייה, שעברה תקופה כה קשה. הם חשו פושעים על עצם הישארותם בחיים. הם התפתו לנאציזם.

הרופאים נמצאים בחזית המדע, במקום בו תשובות למחלות נמדדות בהצלחות של ניסויים חדשניים ומרתקים. מה שמניע הרבה רופאים צעירים הוא האתגר, החדשנות, שאותם הם מחשיבים כערך עליון.

לכן מערכת הערכים של הרופאים היא רדודה לעיתים. הם עלולים לשאול האם לא מותר, למען התפתחות המדע, להקריב בני אדם.

הרופאים קיוו להשיג בתמיכתם בהיטלר מספר מטרות:

כמו המטוס, הרנטגן היה טכנולוגיה חדישה, שאיפשרה לכל אחד לקחת חלק בניסוי החברתי החדש של הנאצים.

צילומי הרנטגן ההמוניים ביטאו סוג של שקיפות אנושית, שעלתה בקנה אחד עם המימד האווירי, כפי שהתבטא גם בפופולאריות של ארכיטקטורת הזכוכית בגרמניה הנאצית.

עם כול חשיבותם, תרמו צילומי הרנטגן ליצירת מקסם השווא של ההונאה הנאצית, כפי שהתגלמה לדוגמא במצעדי הראווה שלהם.

כרטיסיות סטטיסטיקה היו מרכיב נוסף ברפורמה במערכת הבריאות. המוטו החדש של הרופאים היה לשמור על מסמכים ומספרים. בשנת 1939 החל תהליך אגירת המידע על כול תושבי הרייך. בעזרת מערכת כרטיסיות ניקוב מודרניות של אי.בי.אם החל המירשם הרפואי של האוכלוסיה הגרמנית כולה.

באמצעות סטטיסטיקה זאת איתר הגסטאפו בקלות ובמהירות את כל היהודים, בעת שהונחתו עליהם הגזירות.

תורת הגזע והאפליה על רקע גזעי שזורים זה בזה קשר בל ינתק, מעצם הגדרתם. כל מיון של בני אדם על פי תכונות חיצוניות, אובייקטיביות ככל שיהיו, מתעלם במודע מכך שבני האדם שווים.

במשרד למדיניות הגזע של רודולף הס במינכן, שהוקם בראשית השלטון הנאצי, הותוו יחד עם התוכניות הראשונות ל'המתת החסד', גם קווים מנחים לנושא 'השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע'.

נייר עבודה אחד עסק ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים', ונכתב בו: 'מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן היא לתפקד כגזע אדונים, להנהיג אפרטהייד נוקשה, כך שאדונים ומקומיים יחיו באזורים נפרדים. כל התקשרות תהיה רק באמצעות היתר רשמי. יחסי מין יהיו אסורים לחלוטין, ועונש מוות יהיה צפוי לשותף המקומי'.

הנפש האנושית מזדהה עם המרומם והנשגב כמשקף את ערכיה הנעלים ביותר, כולל הבריאותיים. כאשר מימד אנכי זה לובש ביטוי מוחשי חדשני, כדוגמת המטוס או הטיל, מנסים להשתלב בכל דרך שהיא כל מי שאינם שותפים ישירות לתהליך החדש.

החפיפה בין המימד האנכי לתעופה, מקבילה לחפיפה בין תורת הגזע והאנטישמיות. שני צירים אלה צולבו ויצרו את ארבעת רוחות השמיים הנאציות.

הרופאים הנאצים חיפשו את הדרך להשתלב. וירוס אי השפיות הנאצי בו נדבקו, חיבר בנפשם בצורה עקומה את המימד האנכי עם תורת הגזע.

אנשים שמזדהים עם דמויות ומתחילים לאמץ תכונות שלהם בחיים האמיתיים, עושים זאת מתוך בחירה. אופנתי לראות בזה תהליך לא מודע, אך למעשה הם בוחרים בהזדהות עם הדמות.

'טוהר הדם', המושג המרכזי בו דגלו הנאצים, אולי נתפש כפשטני מידי בקרב הקהילייה הבינלאומית, בשל היותו כרוך בתודעה עם נישואי קרובים. אך עוצמתו בקרב הגרמנים הייתה עזה, כיוון שהיטלר ערך חיבור אינטואיטיבי בין 'טוהר הדם' למימד האנכי, כמזקק ומטהר של הדם. הדבר הישרה קסם על רופאי גרמניה, שראו בכך הזמנות. האוויר הצח הוא סגולת הריפוי הטבעית והחשובה ביותר למגפות דרכי הנשימה, והיהודים נתפשו כמי ש'הרעילו' את האוויר בעצם נוכחותם.

אך בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה.

לכן כל הנימוקים 'ההגיוניים' בעד תורת הגזע ונגד היהודים, שיכלו הרופאים להעלות, לא עמדו במבחן המציאות. ברשימה הפשוטה של 'בעד' ו'נגד', שכל אדם מסודר יודע לעשות לפני שהוא בא לקבל החלטה חשובה, היה הרבה יותר 'נגד' מאשר 'בעד'. עקירת עמוד התווך היהודי של החברה והכלכלה הגרמנית גרמה לגרמניה נזק עצום ומיידי, ישיר ועקיף. תורת הגזע עצמה הייתה מפוקפקת ביותר, כיוון שכל בר דעת יכול היה להבין כי מדובר בלא יותר מהפיכת בני אדם לבהמות המושבחות לתכלית מסוימת.

על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש.

האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי יאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה.

מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, ו'הפכו לאריות', כפי שזה נקרא.

· הכישוף הנאצי

בימינו, עידן הניו אייג' בו הפך העולם לכפר גלובאלי, התפשטו מאד בעולם המערבי האמונות האלטרנטיביות למיניהן. יחד עימן התפשטה גם האמונה בטיכסי כישוף. העולם הפך לכפר גלובאלי במהלך המאה העשרים, עם המצאת המטוס אשר ביטלה לחלוטין את משמעות הגבולות הגיאוגרפיים הפיזיים.

האדם הממוצע חשוף למניפולציות סוגסטיביות כיוון שאוצר המילים בו הוא יודע להשתמש בחיי היומיום הוא מוגבל. אוצר מילים זה אינו מסוגל לתאר את המציאות רבת הפנים בשלמותה. כתוצאה מכך האדם נוטה להפוך את זולתו וסביבתו לסטריאוטיפים, ופועל בהתאם.

האם הנאצים פעלו באמצעות כישוף, הכולל השאה סוגסטיבית והיפנוזה לטווח ארוך על כלל האוכלוסייה?

שאלה זאת ראויה לדיון מסיבות אחדות:

- הגנרל הפרופסור הנאצי קרל האושופר התפרסם כרב המכשפים בגרמניה בעשור הראשון של המאה העשרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא פנה לחקר מרחב המחייה ולסיוע להיטלר.

- אדולף היטלר התפתח ביותר מבחינה רוחנית במסגרת כת מיסטית קטנה בגרמניה של שנות ה-1920. היטלר הונחה לדבריו על ידי כוחות על טבעיים, שהצילו אותו במקרים רבים. שנים מאוחר יותר טענו אחדים כי הופנטו מכוחו המיסטי, בניסיון להסביר מדוע הלכו שבי אחריו ונכנעו לברבריזם ורצח מעבר ליכולת ההבנה.

- היינריך הימלר טיפח את אמונת הניסתר הנאצית כדת הרישמית, והאמין שהוא צאצא של מכשפה מימי הביניים.

- בכירי האס-אס ערכו באופן אינטנסיבי טכסים מיסטיים שונים בתקופה בה פקדו על 'הפיתרון הסופי'.

-בתום המלחמה נמצאו בגרמניה אלפי שאמאנים טיבטים במדי אס-אס, שהתאבדו ולקחו עימם לקבר את סודות המיסטיקה הנאצית.

הכישוף התאים לתחושת העליונות הנאצית, שכן המכשף חש עצמו בעל כוחות עליונים, ורוצה להשיג שליטה על מוחו של אדם אחר ולתפעל אותו לצרכיו האישיים. המכשף מעמיד עצמו באופן קבוע בסיטואציות של שליטה. כך הצד השני מרגיש נחות בדעתו עוד לפני שהופעלה עליו המניפולציה

די כי האדם יקדיש אחוזים בודדים מזמנו להשראה סוגסטיבית, פעילה או סבילה. בשל האפקט העז, הרושם אותם מותירים פעילויות כאלה הוא חזק, והם נותרים בזיכרון לטווח ארוך.

אין ספק שהנאצים תקשרו באמצעות הכוח המדמה והמחשבות בצורה מוצלחת מאד. 'עיקרון הפיהרר' הצריך את השימוש בכוח עצום זה, שעלול להרוס את האדם כפרט ואת העולם בכלל. בהיות בני אדם רבים מאוחדים יחד ברצון ובדעה אחת, רב וגדול מאד כוחם להוציא לפועל את מחשבתם, אפילו הרצון הוא מעוות ורע.

בעולם יש אנרגיות חיוביות ואנרגיות שליליות. האדם יכול לבחור בין קבוצה ששייכת לאור או קבוצה ששייכת לחושך. כוח הכישוף אינו מסוגל לפגוע בבן אדם שהמוח שלו מפותח דיו, כל אבני היסוד בו בריאים ודעתו מגובשת עליו.

ציבור המשכילים הגרמנים, והרופאים בפרט, היו בעלי מודעות עצמית גבוהה. תודעתם הייתה ברמה שבה אי אפשר לגנוב את החלומות והחזונות האישיים. הם היו בעלי שליטה מלאה בחייהם.

לכן, למרות שאין לשלול את ההנחה שלמהלכים רבים במלחמה קדמה פעולת כישוף ישירה או עקיפה, ברור כי לא היה כישוף שהניע את הרופאים ויתר המשכילים הנאצים.

במידה רבה, המשכילים הנאצים הונעו על ידי שכנוע עצמי, אוטוסוגסטיה שהיה בכוחה לשכנע אופורטוניסטים כי הנאציזם הוא כרכרה חזקה המתמידה בתנועתה, ואפשר לעלות עליה וליהנות מנסיעת חינם ככל שחפצים.

הכניעה לכישוף ולסכיזופרניה הנאצית הייתה בחירה של אנשים שפויים. בחירה כזאת מתוארת גם בספרות אודות חולי נפש, אשר בוחרים לעיתים להישאר חולים, ואף להידרדר לתהומות הקטטוניה, בגלל הנוחות האישית, שלעיתים היא מנומקת כסיבה זאת או אחרת.

· אויגן פישר ותורת הגזע

אויגן פישר, 1874-1967, היה פרופסור גרמני לרפואה, אנתרופולוגיה וגנטיקה. הוא היה אחד האחראים הראשיים לתיאוריה המדעית הנאצית של טוהר הגזע, שהצדיקה את השמדת היהודים, הצוענים, והחולים הכרוניים, והובילה לעיקור חובה של מאות אלפי אנשים אחרים, שהוערכו כפגומים מבחינה גזעית.

פישר החל את הקריירה המדעית שלו בנאמיביה, בסוף המאה ה-19. נאמיביה הייתה הקולוניה הגרמנית הראשונה והחשובה ביותר, שהמושל הראשון שלה היה אביו של הרמן גרינג. המדיניות הרשמית שהונהגה במקום הייתה: להיפטר מהעם הנאמיבי, לגזול את אדמותיהם, הבקר שלהם, ולהפוך אותם לעובדי כפיה. כאשר התמרד העם הנאמיבי, שנים ספורות לאחר מכן, ריסקה אותם מכונת המלחמה הגרמנית, שחיסלה אותם כמעט לחלוטין. היה זה רצח העם הראשון שביצעו הגרמנים, שבישר ישירות את רצח העם היהודי

פישר חקר בקפדנות את האנתרופולוגיה וחיי החברה של אחד השבטים הנאמיביים, קהילת 'הבאסטר' שהייתה מגזע מעורב. ממצאיו היו כי בני התערובת סובלים מחולשות התנהגותיות מרובות לעומת 'טהורי הגזע'.

ממצאיו פרסמו אותו בעולם. בגרמניה הוא הפך לסמכות עליונה. כך היו בגרמניה תומכים רבים לתורת הגזע הרבה זמן לפני שהיטלר עלה לשילטון. זאת לא הייתה רק המפלצתיות של היטלר כפי שנוהגים לתאר.

פישר יסד כתבי עת, ופרסם מחקרים מדעיים לאינספור, שתרמו רבות להתפתחות תורת הגזע בעולם.

בתחילת שנות ה-1920, הוא ושניים מעמיתיו פירסמו ספר לימוד בנושא בשם 'תורשה אנושית וטוהר הגזע', שהייתה לו השפעה רבה וזכה למהדורות רבות. הספר הפך להיות הספר הסטנדרטי לביסוס האידיאולוגיה הנאצית. המחברים התגאו בכך שחלק ממנו צוטט בנאומיו של היטלר.

פישר הצטרף למפלגה הנאצית עם הקמתה.

ב-1927 התמנה כמנהל המכון החדש 'מכון קייזר וילהלם לאנתרופולוגיה, גנטיקה אנושית וטוהר הגזע' בברלין.

הוא שימש כמנהל המכון עד 1933, שאז מינה אותו היטלר לרקטור אוניברסיטת ברלין היוקרתית.

פישר פיתח תחת המשטר הנאצי את האבחנות הפיסיולוגיות שבהן השתמשו כדי לקבוע מוצא גזעי. הוא וחבר עוזריו ביצעו מדידות בקבוצות גזע שונות, כדי למצוא אישור מדעי לתיאוריות שלו.

תחת שרביטו של פישר בוצע העיקור הראשון של קבוצת אוכלוסיה בגרמניה. היו אלה מאות מבניהם של נשים גרמניות, שהתחתנו עם חיילים צרפתים ממוצא אפריקני ששירתו בחבל הריין.

דוקטרינת הגזע שלו הייתה מכובדת ברחבי העולם. הוא שמר על קשרים רבים מחוץ לגרמניה. הרשת הגזענית הייתה פעילה גם באמריקה. הוא קיים ידידות הדוקה עם המומחה האמריקני לגזע צ'רלס דוונפורט.

רוב תומכי טוהר הגזע בארצות הברית בראשית המאה ה-20 הוטרדו מאד ממה שראו כבעיות חברתיות בערים הגדולות. כוונתם הייתה לסייע לפתרונן על ידי זיהוי הגורם כבעיה גנטית-ביולוגית, ולא כבעיה שנגרמה על ידי מבנה החברה. הם רצו לזהות אנשים נחותים גנטית, ובעלי נטייה גנטית לאלכוהוליזם או פשיעה, ובדרכים שונות להניאם או למנוע מהם להתרבות.

חלקים רבים באוכלוסיה תרמו כספים לממון קורסי קיץ לחוקרי גזע חובבים. אמריקנים רבים השתתפו בהתלהבות, ושלחו רישומים של מוצאם, ושל מחלות משפחתיות. חקר רביית בני אדם הפך לתחביב פופולארי בארצות הברית. התקיימו 'תחרויות משפחה', בהן אילן היוחסין נשפט כפי שאיכרים שופטים בהמות.

המאפיין האחר של התנועה האמריקנית היה הגבלה על הגירה כאמצעי לבלימת זרימת 'גנטיקה פגומה' לארצות הברית. הם הצביעו על קבוצות אתניות מסוימות שנחשבו לבעלות מספר רב של גנים פגומים, ורצו להגביל את הגירתן באופן בררני.

אחרי 1933 היו תומכי טוהר הגזע האמריקנים נרגשים ואחוזי קנאה לנוכח העבודה שנעשתה בגרמניה, בגלל המהירות שבה הצליחו חוקרי הגזע הגרמנים להעביר חקיקה שהייתה כה קשה וגזלה זמן רב בארצות הברית. הגרמנים במקביל גילו עניין, ויכלו להצביע על ארצות הברית כמי שהתחילה בחקיקה כזאת זמן רב לפני גרמניה.

בארצות הברית עוקרו עשרות אלפי אנשים. מדינות אחרות נקטו אף הן בהליכים של עיקור כפוי. אך

ספקות בנוגע לעבודת המשרד לחקר הגזע החלו להתגבר בארצות הברית, ומימונו הופסק ב-1939. באותו זמן, בגרמניה המושג 'היגיינה גזעית' התקדם ללא מעצורים אל השיא המבעית.

התורה הנאצית ייחסה חשיבות מיסטית כמעט ל'טוהר הדם': במאבק הדמים העל-דורי בין הגזעים השונים, אשר בו ראתה את תמצית קיומו של המין האנושי ואת תמציתה של ההיסטוריה האנושית כולה, ינצח בעל הדם הטהור יותר.

הדברים היו ברורים כשמדובר על עירוב בין גזעים: 'מטרתו המוצהרת של היהודי הינה לטמא את הגזע הארי בזרעו השפל, ובדרך זו לנצח במלחמת הגזעים. אך גם בתוך הגזע הארי עצמו יש לפעול לטיהור ולסינון בלתי פוסק של אלו שאינם ראויים לחיות ולהתרבות.'

אדולף היטלר קרא מספר מאמרים אודות טוהר הגזע במהלך מאסרו בכלא לנדסברג. המנהיג לעתיד הגיע למסקנה כי גרמניה העתידית תוכל להיות חזקה שוב אם המדינה תיישם עבור החברה הגרמנית את העקרונות הבסיסיים של טוהר הגזע והתורשה.

ב'מיין קאמפף' כתב היטלר כי 'יש רק חרפה אחת: להביא, על אף מחלתו וליקויו של אדם, ילדים לעולם. וכבוד אחד נעלה ביותר: להימנע מעשות כן'.

הוא האמין גם שהחזקים וטהורי הגזע חייבים להיות מומרצים להיות הורים לעוד ילדים, והחלשים והבלתי טהורים מבחינה גזעית חייבים להיות מנוטרלים באמצעות שיטה כזאת או אחרת.

לדברי היטלר, החברה המודרנית מקיימת, באורח ארור ובלתי שפוי, ובכל מחיר, דווקא את המקרים הפתולוגיים, ומצד שני נוטלת את חייהם של מאות אלפי ילדים בריאים כתוצאה מתכנון הילודה או הפלות, וכך נוצרת בהדרגה אומה של מנוונים וחולים.

בתוכנית 'לבנסבורן' עודד הימלר נערות צעירות להיכנס להריון מאנשי אס-אס 'טהורי גזע'. הנערות שהרו שהו בתקופת ההיריון בבתי מרפא מיוחדים, והתינוקות שנוצרו כתוצאה מזיווג זה גודלו על חשבון המדינה. הצד השני, והאפל, של מטבע זה, היה סילוקם של אלו שאינם ראויים להתרבות, אם באמצעות עיקור כפוי, או באמצעות רצח המוני.

היחסים בין חוקרי הגזע לבין המוסדות הנאציים למדיניות היו מאוזנים והדדיים. במידה רבה, המדענים היו מעורבים במדיניות מרצונם. הם שירתו בועדות מומחים וכמורי מדיניות הגזע הנאצית.

מרכז ללימודי גזע נאציים הוקם במוזיאון הטבע בווינה. ב-1939 נפתחה שם תערוכה קבועה של היגיינה גזעית, לשימוש כתעמולה ל'פתרון השאלה היהודית'.

תצלומים של מחלקת החקירות של משטרת וינה שמשו כדי להוכיח שהיהודים שונים ביולוגית.

לפי התיאוריה הנאצית היו היהודים גזע נחות המסווג כמזרחי, מזרח-תיכוני ואוריינטאלי, אשר התפשט בכל רחבי אירופה כדי לאיים על הגזע הארי. היעד היה לרשום ולזהות אותם כדי לטהר את אירופה מיהודים.

בניגוד מצמרר לתצוגת הגזעים 'הנחותים' היו 'הארים האידיאלים' כפי שהמשטר הנאצי קיווה לגדל אותם.

בסרט ההדרכה והתעמולה 'מי שייך למי?' הוצגו מחוגות, תרשימי עיניים, השוואת אפים, דוגמאות שיער וכו', ששימשו כדי לקבוע מי הוא יהודי או יהודי לרביע.

האם הייתה להערכות הגזעניות של האנתרופולוגים קשר כלשהו למדע?

הדוחות היו מבוססים על 'טופס דיווח אבהות' בלתי מזיק שהיה נפוץ. האם נבדקה, והאב, וקרוב נוסף או שניים והילדים. תוואים בודדים נבדקו כדי לבדוק את מידת הדמיון ביניהם. הדבר נעשה בצורה שיטתית. התוואים שימשו לפתע, בלי כל הצדקה מדעית, כדי לקבוע שהאף הזה יהודי, הפה הזה יהודי, או עצם הלחי הזאת היא יהודית.

הדוחות נשלחו לבדיקה, ולמי שנחשב כיהודי הוסיפו את השם 'ישראל'. בכך הוכרע גזר הדין. במילים אחרות, המדענים היו 'פושעי כורסא', ששלחו אנשים למחנות ריכוז בניצול בוטה לרעה של המדע, והוליכו שולל את עצמם ואת הציבור.

פישר פרש מהאוניברסיטה בשנת 1942. לאחר המלחמה הוא כתב את זיכרונותיו, ומבקרים טענו שהוא מטייח בהם את תפקידו בתוכנית רצח העם של הרייך השלישי. הוא מת בשנת 1967.

יורשו של פישר בהנהלת המכון הגנטי היה אותמאר וון ורשאואר, 1896-1969, שהיה ביולוג וחוק תורשה שהתעסק בעיקר בטוהר הגזע ובמחקר תאומים.

בתחילה ערכו במכון זה ניסויים בבעלי-חיים, בהתאם לאתיקה מדעית מסורתית. ארנבות, המתרבות מהר, שימשו לתיעוד חוקי הגנטיקה והתורשה. ארנבות בעלות מומים מולדים נחקרו בפרט, ונשלחו למכון ממגדלים בכל רחבי גרמניה.

אך במה שהתגלה ויושם על חיות בית, השתמשו 'חוקרי גזע' אחרים על בני אדם

משימת הרפואה הגרמנית החדשה במשטר הנאצי הייתה לגדל ארים בריאים. במכון חיפשו נוסחה לעיצוב האדם החדש. תחום המחקר הראשי של ורשאואר, תאומים, היה תופעה מעניינת לגנטיקאים. אצל תאומים אפשר לבדוק אלה תכונות הן תורשתיות ואלה נרכשות או התנהגותיות.

באותה תקופה המדע הגנטי לא היה מתקדם כמו בימינו, והויכוח על גורמים התנהגותיים או תורשתיים כמעצבי האדם היה בשיאו.

ורשאואר אסף נתונים על צבע שיער ועיניים, ומדד גופים וגולגולות. חזונו היה ליצור את התיק המקיף ביותר על תאומים בעולם.

הוא היה בקשרי ידידות עם אחד הסטודנטים שלו, יוזף מנגלה, הרופא מאושוויץ. גם מנגלה חקר תאומים, תוך ניצול ההזדמנויות שנתן לו בית החרושת למוות. הוא הוזמן על ידי המכון לבחור ילדים למחקר. הוא הרג אותם ושלח את ראשיהם ועיניהם לברלין. העובדה אומתה על ידי הודעת מסירה הנושאת את חתימתו של מנגלה. 'האוסף' הושמד או הוסתר בברלין לקראת סיום המלחמה.

ורשאואר מעולם לא נשפט על פשעי מלחמה, למרות עדויות רבות לכך שהוא לא רק ידע באופן מלא על עבודתו של מנגלה, אלא אף עודד ושיתף פעולה בחלק מהמחקרים הזוועתיים ביותר שלו.

לאחר המלחמה רצה ורשאואר להקים מחדש את המכון הגנטי, אך נדחה, על ידי ראש עירית פרנקפורט, 'כאחד הנאצים הפעילים והמסוכנים ביותר ברייך השלישי'.

ב-1951 זכה ורשאואר בפרופסורה יוקרתית בתחום הגנטיקה האנושית, באוניברסיטת מינסטר, והקים בה את אחד המרכזים הגדולים ביותר למחקר גנטי בגרמניה המערבית. כמו רבים מהמומחים לתורת הגזע הנאצים, וכמו מומחים אמריקנים רבים להשבחת הגזע, ורשאואר הצליח להגדיר עצמו מחדש כחוקר גנטיקה לאחר המלחמה, ולהימנע מהכתם של עבודתו בהשבחת הגזע הנאצית. רבים מהסטודנטים שלו מזמן המלחמה מונו, באופן דומה, למשרות בכירות באוניברסיטאות בגרמניה.

לאחר שמת, ב-1969, לא היה כל איזכור במאמרי ההספד שניכתבו בעיתונות המדעית הגרמנית, למעורבותו בשלטון הנאצי.

· קרל בראנדט והמתת החסד

השלב הראשון של מדיניות 'הצעד אחר צעד' הביו-רפואית, נחנך בחודשי השלטון הראשונים של הנאצים עם החוק ל'מניעת צאצאים פגומים תורשתית', שהוכרז ב-14 לחודש יולי, 1933. נטען אז כי שיטות תקיפות ומידיות הן חיוניות כדי שהאומה תינצל מ'מות העם'. עיקור חובה הופעל כלפי כל החולים תורשתית.

חוק זה, שתוקפו הוארך שוב ושוב במקביל לחוקי נירנברג, החל את התהליך המעשי של 'היגיינת הגזע'.

רודולף הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את 'בתי המשפט לבריאות תורשתית', אשר פסקו בסתר מי החייבים בעיקור.

עוזרו הראשי של הס לנושא היה דר' גרהארד ואגנר, שהיה בן חסותו וראש 'המשרד לבריאות הציבור' שלו, ומאוחר יותר הרופא הראשי של הרייך. ואגנר התפרסם בהטפה הציבורית לחוקי גזע אנטי יהודים. בחנוכת בית הספר להנהגה רפואית הוא הצהיר על הערכים החדשים: 'הנהגה רפואית חדשה תחליף את הישנה. היא מבוססת על השקפת העולם הנאצית.'

ההוראות שניתנו לכלל הרופאים ברייך הגרמני קבעו שעליהם לדווח על כל המטופלים המופיעים בתוכנית אשר הוגדרו: רפי שכל, סכיזופרנים, חולי מאניה-דפרסיה, בלתי שפויים, חולי מחלת הנפילה, העיוורים או חרשים תורשתית, הסובלים מעיוות צורה פיזי חמור, אלכוהוליסטים תורשתיים, ועוד.

הרשימה כללה גם את אלה שאינם בעלי אזרחות גרמנית, וכאלה שאין להם דם גרמני, שלגביהם הופיעה הערה מפרטת: יהודים, יהודים חלקית בדרגות ראשונה ושנייה, כושים וכושים חלקית, צוענים וצוענים חלקית, וכדומה.

החוק דרש מהרופאים לרשום כל מקרה מהרשימה הזאת שידוע להם כמטופל. הרופאים נקנסו במידה ולא מילאו אחר החוק. ב-1934, השנה הראשונה להפעלת החוק, יותר מארבעת אלפים איש עתרו נגד הצו לעיקור שהופעל כנגדם או אחד הקרובים להם. רוב העתירות הושבו ריקם. עד סיום השלטון הנאצי הוקמו למעלה ממאתיים בתי משפט לבריאות תורשתית, ותחת פסיקתם עוקרו נגד רצונם למעלה מארבע מאות אלף איש.

באוקטובר 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית ב'המתת חסד' 'חולים שאינם ניתנים לריפוי'. תחת כותרת זו הסתתרו רבים - חולי נפש, חולים כרוניים, מוגבלים בשכלם ועוד.

דיונים סודיים אודות שיטות ותהליכים לחיסול חסרי המזל שכונו 'אינם ראויים לחיים' המשיכו עד קיץ 1939, כאשר היטלר הורה לדר' קונטי, ממשיכו של ואגנר כשר הבריאות בגרמניה הנאצית, להפעיל תוכנית כזאת. קונטי סירב, כיוון שלא קיבל סמכות רשמית. היטלר פנה לרופאו האישי, הנאצי הקיצוני קרל בראנדט, לארגן את תוכנית 'המתת החסד' כפעולה בלתי רישמית.

בראנדט היה מנתח במקצועו. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1932. הוא נתלווה להיטלר בכל מסעותיו. כרופאו האישי היה גם קצין באס-אס. תפקידו המשני היה 'נציב כללי מטעם הפיהרר לשירותי רפואה ובריאות'. את היטלר הוא תיאר ביומנו כמטיב וידידותי כלפיו.

ביולי 1939, בכיר נוסף במשרד הקאנצלר, ויקטור בראק, מינה את ראש המשטרה הפלילית של היידריך, ארתור נבה, לפתח שיטת רצח מתאימה ל'המתת חסד' המונית. נבה פנה לראש המחלקה לפיזיקה וכימיה במכון לטכניקה פלילית שלו, דר' אלברט ווידמן, שהציע את השימוש בגז פחמן. זמן קצר לאחר מכן הוחל בבניית אבות טיפוס של תאי גזים, שהראשון בהם הושלם בחורף 1939-40.

הוקמו שישה מוסדות ל'המתת חסד': בברנבורג, ברנדנבורג, גראפנק, היידמאר, הרטהיים וזוננשטיין.

שיטת הרצח העיקרית בהם הייתה חנק באמצעות פחמן חד חמצני בתא גזים.

הליך ההמתה היה זהה להליך רצח היהודים בשואה. לקורבנות נמסר כי עליהם להתקלח. הם הוכנסו לחדר שהוסווה כחדר רחצה, ולאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוזרם אל החדר גז.

ילדים 'פגומים' נלקחו ממשפחותיהם והועברו ל'בתי חולים' שם הושמדו. בתחילה כללה התוכנית רק ילדים, אך לאחר מכן החלו בהרג מבוגרים, על מנת שאלה לא יעבירו את פגמיהם לדור הבא.

עד לאוגוסט 1941 נרצחו בגרמניה בלבד כשבעים אלף אנשים במסגרת המבצע. הם היוו כשליש מן המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה.

בבתי החולים היתה מחלקה מיוחדת למכתבי תנחומים. צוות מיוחד של מזכירות חיבר הודעות למשפחות הנרצחים. סיבות המוות שנרשמו היו מחלות שונות. האבחנות ניבדו על ידי רופאים שביצעו את הרצח בגזים. גם במחנות הריכוז היה הליך דומה.

שלא כמבצע העיקור, נשמר מבצע 'המתת החסד' בסוד מן האוכלוסייה. המבצע כולו היה בניגוד לחוק הפלילי שהיה בתוקף בגרמניה באותה התקופה. אך כל פקודה מהפיהרר, ולו בעל פה הייתה גוברת על החוק היבש, במשטר האימים ששרר בגרמניה בימי הרייך השלישי.

למרות זאת, הפעלת התוכנית הביאה למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. בקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות.

באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של העיר מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד. כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע.

אירוני הוא כי עשר שנים מאוחר יותר קיבל אותמאר ורשאואר משרת פרופסורה באוניברסיטה היוקרתית בעיר הזאת.

היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את תדמיתו מן הצדדים האפלים של המשטר, שהיו גלויים לתושבי גרמניה שייחסו אותם אל עוזריו של היטלר, אך לא אל היטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידיאלי, טוב ומיטיב.

היטלר העביר את המשאבים מתוכנית 'המתת החסד' שהופסקה בגרמניה, אל השטחים הכבושים במזרח, שם הצנזורה הייתה הרבה יותר חזקה. מבחינתו היה זה ניצול הזדמנות, הזזת כוחות בהתאם לנסיבות חדשות שנוצרו, וניצול המשאבים בצורה יעילה ובהיקף רחב הרבה יותר, כלפי אוכלוסיות יעד 'דומות'.

תוכנית 'המתת החסד' נתנה לגרמנים מעין 'לגטימציה' לפיתרון הסופי. הרצח השיטתי של קורבנות התחיל בקרב הגרמנים עצמם, וממנו התפשט לעמים אחרים. כיוון שרצחו כה רבים מבני עמם, לא הססו להתחיל לרצוח באותה דרך גם בני עמים אחרים.

כוח אדם שקיבל את הכשרתו בתוכנית 'המתת החסד' היווה את השלד לכוח האדם שהקים את מחנות ההשמדה בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.

פרנץ שטנגל, ממפקדיו של מחנה ההשמדה טרבלינקה, קיבל את ראשית הכשרתו כרוצח המונים במסגרת תוכנית 'המתת החסד'.

כן היה מעורבים בתוכנית אירמפריד אברל, מנהלו הראשון של מחנה טרבלינקה. שניים ממפקדי מחנה ההשמדה בלזץ, כריסטיאן וירט וגוטליב הרינג, וכן רבים מאנשי הסגל שלהם. וירט כמפקח ראשי על כל ששת מוסדות 'המתת החסד' ברייך, והרינג כ'אחראי הלא רפואי' על המוסדות בזוננשטיין והיידמאר.

וירט נחשב למומחה גדול להרג, ומסיבה זו נבחר להיות מפקד מחנה ההשמדה הראשון בחלמנו. הוא עבד לאחר מכן אף בטרבלינקה, בלזץ ומיידנק. ייתכן שוירט הוא זה שהביא אליהם מתוכנית 'המתת החסד' את שיטת הרצח בתאי גזים באמצעות פחמן חד חמצני. אחדים מתאי הגאזים בהם השתמשו בתוכנית הותקנו מחדש במתקני ההשמדה האלה.

גז הציקלון בה היה יעיל יותר, ואיפשר שימוש אינטנסיבי בתאי הגזים החדשים והגדולים שניבנו. ה'תפוקה' בכל מתקן השמדה היתה של אלפי קורבנות ביום. עשן המשרפות, בהן שרפו את הגופות, היתמר מהארובות יומם ולילה, וצחנתו נישאת למרחקים.

צוות 'המתת החסד', 92 איש בתחילה ולאחר מכן עוד כמה עשרות, המשיכו לשמור על גיבושם כיחידה. על אף שלבשו מדי אס-אס המשיכו להיות כפופים בעניינים מינהליים למפקדה בברלין, ובילו את חופשותיהם במרכזים מיוחדים שהוכנו לשם כך. הדבר נועד על מנת לשמור על הסודיות.

בתוך חצי שנה הפכה תוכנית 'המתת החסד' לתוכנית לרצח העם היהודי:

באוגוסט 1941 היטלר הורה על ביטול תוכנית 'המתת החסד' בגרמניה.

בספטמבר 1941 החלו להישלח יהודים להשמדה המונית במחנה הניסיוני בחלמנו.

במרץ 1942 החל 'מבצע ריינהארד', שבו התחילו בחיסול שיטתי של היהודים בתאי גז בטרבלינקה, בבלזץ, סוביבור ומיידנק.

עד 31 בדצמבר 1942 נרצחו במתקנים אלה, לפי הפירוט הבא:

טרבלינקה – 713,555

בלז'ץ – 434,733

סוביבור – 101,370

מיידנק – 24,733

כמעט כול הקורבנות היו יהודים.

קרל בראנדט היה הנאשם הראשי ב'משפט הרופאים' שהתנהל לאחר משפטי נירנברג. הוא אמר במשפט כי הוא מאמין בעיקרון 'המתת החסד', והודה באחריותו במשרד הבריאות, אך אמר שלא היה לו כל קשר ישיר לרצח העם היהודי. אחד הנאשמים הפליל אותו, כשסיפר שבראנדט היה אחראי לפעולות השמדת יהודי פולין.

בית הדין הצבאי האמריקני לא הצליח להעמיד לדין את בראנדט על ההשמדה ההמונית של היהודים באושוויץ. אך הוא מצא אותו קשור לפחות למבוא לפשע הגדול בתולדות האנושות, ודן אותו למוות.

פסק הדין במשפט הרופאים הנאצים ניתן ב-20/8/1947.

ההוצאה של שישה מהם להורג, ובראנדט בראשם, בוצעה ב-2/6/1948.

· יוזף מנגלה והפיתרון הסופי

טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור ומיידנק היו מתקני השמדה בלבד, במובן זה שלא התקיים לצידם מחנה ריכוז של עובדי כפיה. כל אלה שנכנסו בשערי המתקנים הומתו.

לא כן הדבר לגבי אושוויץ-בירקנאו, שהפך להיות מקום ההשמדה הגדול מכולם. השם אושוויץ-בירקנאו מבהיר כיצד פעל המקום: חלק אחד, אושוויץ, היה מתקן השמדה. החלק השני – בירקנאו, היה מחנה ריכוז לעובדי כפיה, שאליו נשלחו כל אלה שלא נשלחו להשמדה, לאחר שעברו את המיון הראשוני ל'ימין ו'שמאל' על רציף הרכבת שנכנסה בשערי המתחם הענק.

רצח עם וניסויים בבני אדם הם כה אכזריים, עד שנפש האדם הרגיל אף אינה מסוגלת לתפוש אותם, כמתקיימים, ועוד באותו רובד של תהום הרשע.

יוזץ מנגלה היה אחד מאלה שאיחד ביניהם בפועל. עבורו לא די היה לשלוח מאות אלפי בני אדם למותם המיידי. הוא גם ערך בחלק מהם ניסויים אכזריים, שאף בחיות מעבדה לא מבצעים.

מנגלה,1911-1979, היה הרופא הנאצי הסדיסט הרצחני של אושוויץ-בירקנאו. הוא מיין באופן אישי יותר מארבע מאות אלף אסירים להשמדה בתאי הגזים. במקביל ערך ניסויים בבני אדם חיים, במטרה למצוא את נוסחת 'האדם העליון'. כינויו בקרב האסירים היה 'מלאך המוות'.

מנגלה נולד למשפחה עשירה, בעלת מפעל ליצור מכונות חקלאיות.

לא היה אדם שאימץ את רעיונות הדרוויניזם החברתי ותורת הגזע בצורה כה כנה כמו יוזף מנגלה הצעיר. ב-1934 הוא הצטרף למפלגה הנאצית, אך המשיך ללמוד, קיבל תואר דר' בפילוסופיה, והתקבל לבית הספר לרפואה. הוא עבר לאוניברסיטת פרנקפורט, והחל במחקר תחת פרופסור ורשאואר.

בזמן לימודיו אצל ורשאואר כתב מנגלה מאמר שהתקבל בברכה, ושפורסם, בנושא השבחת הגזע וילדים, וכמו המדריך שלו הוא הוקסם מחקר תאומים.

בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. בתחילה נשאר מנגלה בעורף והמשיך במחקרו הביו גנטי. לאחר שגויס,

השלים את שירות החובה הצבאי ביחידת העילית של האס-אס באלפים הטירוליים, למשך מספר חודשים. לאחר מכן חזר למחקרו בפרנקפורט.

לאחר הפלישה לרוסיה נשלח לחזית המזרחית כרופא קרבי. הוא הפסיק ללחום בחזית המזרחית לאחר שנפצע. הוא קיבל עיטורים והפך להיות גיבור נאצי. כשהחלים, התנדב לשרת כרופא מחנה ונשלח לאושוויץ.

במהלך 21 חודשי הקלון של שהותו באושוויץ היה מנגלה בדרך כלל חלק מה'משלחת' שקיבלה את האסירים המגיעים, ומחליטה איזה מהם יישארו בחיים כדי לעבוד או לעבור ניסויים, ומי ישלחו מיד לתאי הגזים.

תוך כדי כך הוא מצא 'חומר גלם' לניסוייו בכמות עצומה. החל מ-1943 תאומים נבחרו על ידו ונכלאו בקסרקטין מיוחד. רוב הניסויים שלו היו בעלי ערך מדעי מפוקפק, והתעלמו מכל אתיקה רפואית. הם כללו ניסיונות לשנות את צבע העיניים על ידי הזרקת כימיקלים, קטיעות איברים שונות, וניתוחים ברוטאליים אחרים. ניסוייו לא הוגבלו לתאומים, וכללו את כל מגוון המין האנושי.

רוב אלה שנחשפו לניסויו הומתו כמעט תמיד לאחר מכן לצרכי ניתוח הגופה, אם הם שרדו את הניסוי עצמו.

מנגלה שלח את תוצאות ודגימות ניסוייו לורשאואר במכון בברלין. כל משלוח קיבל עדיפות עליונה, כי מנגלה היה במרוץ נגד השעון, כדי לגלות את הסודות אשר ייצרו את הגזע הארי הטהור.

הוא ניסה באופן קבוע לשנות את צבע עיני האנשים שעינה. העניין שלו היה בצבע השיער הבלונדיני ועיני התכלת כמודל לחיקוי. מנגלה הוקסם מעיניים כחולות, ואומרים שהיה לו אוסף של עיני אדם על הקירות, בדומה לאוסף פרפרים. זה היה משונה, כיוון שלא הוא, ולא הממונים עליו, נראו דומים למודל זה, אפילו במעט.

במין תעתוע אנושי, התחבר החיפוש שלו אחר תאומים עם הדואליזם האווירי. יתכן ולמנגלה היה מין מבחן תפישה פרטי יומי, שהיה עורך במהלך הסלקציה: בעודו מהרהר בניצחונות חיל האוויר הגרמני ובתכונות האדם העליון, היה מבטו מופנה אל ההמון, בניסיון לזהות מי מתאים להשמדה ומי לניסוי.

כאשר נפוצה הידיעה כי מנגלה מגיע לערוך את הסבב שלו, שרר מתח בקרב האסירים ואנשי האס-אס כאחד. כולם פחדו, והאימה ניכרה גם בקולו של המשגיח. לבסוף היה מנגלה מגיע, עם הפמליה שלו. ג'נטלמן אלגנטי, שנראה כמו שליט היקום, עם שיני ארנב. מנגלה נהנה להרשים בהופעתו ההדורה והמושכת את הנשים. פעמים אחרות היה זעמו מתפרץ ואופיו השטני מתגלה, כאשר היה יורה ישירות למוות באסירים שסרחו בעיניו. לאחר שבחר את האסירים שהתאימו לצרכיו אותו יום, הוא היה משכנע אותם לבוא איתו, כי כך יוקל להם מהעבודה הקשה שמחכה להם.

אימי מספרת:

יום אחד בא מנגלה בכבודו ובעצמו לביקור אצלנו באולם. אנו, הוותיקות, היכרנו אותו היטב. כולן כבר צעקו: 'מנגלה, מנגלה', כשראו אותו מתקרב. הוא היה חתיך גבוה מאוד ויפה. רזה, לבוש במדים שחורים, ובעל צורה כה אלגנטית ומסודרת, שאין מלים לתארה. ממש נסיך האופל.

הוא היה הכול באושוויץ. ראשית, הוא היה מקבל את האנשים. פוקד: 'ימין, שמאל, ימין, שמאל', וקובע מי הולך לשרפות ומי לעבודה. שנית, הוא היה מנהל בתי-החולים.

עומד בפתח האולם שלנו, הוא אמר לנו בשקט, בטון מנומס, שהוא רוצה לבחור מאיתנו עשר בחורות לעבודה מיוחדת.

יצא המזל, והוא בחר גם אותי. ראיתי את הבחורות האחרות שנבחרו עמי. כולן היו צעירות ויפהפיות, עם סומק בלחיים. שמונה מהבחורות היו יהודיות ואחת נוצרייה.

במעבדה שלו, בחדר שדמה למרפאה, שוב נפל הגורל, ודווקא אותי השכיבו ראשונה, עירומה, על שולחן-ניתוחים גבוה, גדול, לבן, חסר ריפוד. כבלו את ידיי, רגליי וראשי, שהוטה לאחור באופן שלא ראיתי מה קורה.

ראיתי במצודד, בזמן ששכבתי כך, עובד-מעבדה שאוחז צנצנת-זכוכית גדולה, ועובד נוסף עם סכין-מנתחים גדול בידו, באים ונעמדים לידי. מנגלה דיבר על עבודה, ולא תפסתי מה קורה.

לפתע התייצב מנגלה ליד ראשי. באותה שנייה הבנתי שהוא עומד לבצע בי ניתוח לצורך אחד מניסוייו.

בלי לחשוב הרבה, פניתי אליו ברצינות, בטון משכנע: 'תסלח לי אדוני הרופא. הייתי עובדת שנתיים בנפט, ואני חושבת שאני לא מתאימה'.

מופתע מאד, הוא שאל בהשתוממות מקצועית: 'כן? היית עובדת בנפט?'

עניתי בקור רוח: 'כן, אדוני הרופא'.

הוא הורה מאוכזב לכל עוזריו: 'תסלקו אותה מכאן תיכף ומיד'.

לא עבדתי בנפט אלא באצטון, בעת ציפוי ארגזי-תחמושת בלכה במחנה-העבודה בעירי. אלוהים נתן לי את ההשראה להחליף את המילה.

מיד לאחר שהם שחררו אותי, נימלטתי במהירות חזרה למחנה.

לא עשו לי שם אחר כך שום דבר.

לתשע הבנות הוא הוציא את כל הדם מהגוף, וכמעט ולא הותיר בהן טיפה. כולן אחר כך היו רועדות ללא הפסק. לנוצרייה נתנו כל יום מעט לחם ונקניק, והיא החזיקה מעמד.

ליהודיות לא נתנו תוספת אוכל. הן נפטרו כולן. כל כך יפות הן היו, המסכנות.

לאחר המלחמה נמלט מנגלה לפרגוואי, וחי בזהות בדויה עד למותו בתאונה בשנת 1979.

אדוארד וירת, 1909-1945, היה הרופא הראשי במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, מספטמבר 1942 ועד ינואר 1945. הוא היה האחראי לכל מה שבוצע על ידי כעשרים הרופאים, כולל יוזף מנגלה, שעבדו ביחידות הרפואיות באושוויץ באותה תקופה.

הוא הפך לנאצי קנאי זמן למודי הרפואה שלו. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1933, לאס-אס ב-1934 ולוואפן אס-אס ב-1939. הוא פעל עם הוואפן אס-אס בחזיתות הנורבגית והרוסית עד שהוגדר בלתי כשר לתפקידי לוחמה מסיבות בריאות ב-1942.

וירת בחר אז לעבור אימון מיוחד למנהיגי מחלקות בדכאו, ושימש כרופא האס-אס הראשי במחנה הריכוז נויהאם, עד שמונה בדרגת סרן, להיות הרופא הראשי של אושוויץ בספטמבר 1942.

וירת ציווה על ביצוע ניסויים זדוניים פסיאודו-מדעיים באסירים. נושא מחקרו העיקרי היה קשור לגידולים קדם סרטניים בצוואר הרחם. וירת התעניין גם בעיקור נשים, בהסרת השחלות שלהן באמצעות ניתוח או הקרנות. הוא עצמו לא השתתף כנראה בניסויים אלה אך מינה לך את פיקודיו. הוא צילם את צווארי הרחם של נשים אסירות, קטע את האברים המצולמים, ושלח את התצלומים והאיברים לברלין. מטרת מחקרו של וירת הייתה 'מחקר מדעי', בלי קשר להימצאות פגיעות באוכלוסיה הנבדקת.

התנהגותו האכזרית הייתה חוקית תחת המשטר הנאצי, כיוון שהנשים האסירות הוגדרו 'חיות ניסוי'.

בלוק 10 באושוויץ היה המקום בו בוצעו הפשעים. המקום כונה, בהתאם לחיבה הנאצית לכינויים מועים: 'המחלקה הכירורגית לאסירים'.

וירת התעקש, החל מאביב 1943, גם להשתתף בביצוע 'סלקציות' ברציף הרכבת של אושוויץ-בירקנאו, אשר קודם לכן בוצעו על ידי מפקד המחנה וצוותו. הוא העביר מטלה זאת גם לרופאים בפיקודו, ובראשם מנגלה.

במקביל לסלקציות, הוא קבע כי כל מקרי המוות בקרב האסירים עובדי הכפייה במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו הם 'טבעיים'.

אימי מספרת:

'מי שנשאר באושוויץ ולא הלך לעבודה, כי היה חולה או מכל סיבה אחרת, הוגדר אוטומטית על ידי הסגל כ'מקרה אבוד'. 'חולה' כזה נשלח מיד ל'בדיקות', שהיו למעשה סידורים פורמאליים לקראת שריפתו המיידית.

זה היה החוק הבסיסי והחשוב ביותר באושוויץ: אלה שלא הלכו לעבודה, נשלחו עוד באותו יום אל מותם.'

על הנייר המוות הפך למוות מסיבות טבעיות.

וירת הפך מיומן בשילוב כשרון ביורוקרטי עם אידיאולוגיה נאצית נלהבת, שאיפשרו לו להגן על אסירים מועילים, בזמן שהבטיח את נאמנותו הארגונית לאס-אס. רודולף הוס, מפקד אושוויץ בין 1940 לדצמבר 1943, העריך את וירת במיוחד.

וירת היה שקוע כולו באידיאולוגיה הנאצית בשלושה תחומים מהותיים: הרצון לחדש את חיוניות של הגזע הארי הגרמני, המסלול הביולוגי רפואי להתחדשות זאת באמצעות טיהור הגזע מבחינה גנטית, וההתמקדות ביהודים כאיום העיקרי להתחדשות זאת. למרות שוירת לא הפך למוחלטות אמונות אלה, כמו שעשה מנגלה, מחויבותו לעניין הנאצי הייתה כנראה לא פחות עזה.

הוא התאבד בעת שהיה במעצר אצל הבריטים, בספטמבר 1945.

במהלך מלחמת העולם השנייה בוצעו במחנות הריכוז הנאציים מספר רב של ניסויים רפואיים בהיקף גדול:

ניסויים בהקפאת אנשים – בוצעו בדכאו עבור הלופטוואפה, כדי ללמוד איך לטפל בירידת חום הגוף. אנשים הוקפאו למוות במיכלי מי קרח, כדי שתגובות גופם ירשמו.

ניסויי מלריה – בוצעו בדכאו. אסירים בריאים הודבקו על ידי יתושים או זריקות, ולאחר שקיבלו את המחלה טופלו בתרופות ניסיוניות. כאלף איש נרצחו בדרך זאת.

גז חרדל – ניסויים אלה בוצעו כדי לעמוד על הטיפול האפקטיבי ביותר לנפגעי גז חרדל.

תרופות סולפה – לאסירים הנסיינים גרמו החוקרים פצעים חמורים ביותר בגוף, שדימו פציעות בעת קרב, ולאחר מכן טופלו בתרופה הניסיונית כדי לבדוק את השפעתה.

שתיית מי ים – אסירים הורעבו והוכרחו לשתות מי ים בדרגות מליחות שונות, כדי לבדוק אמצעים להתפלת מים.

ניסויי עיקור – משנת 1941 ועד 1944 נערכו ניסויים בעיקור באושוויץ וברבנסברוק. ובמקומות אחרים. מטרת הניסויים הייתה לפתח שיטת עיקור שתתאים לעיקור מיליוני אנשים במינימום זמן ומאמץ. ניסויים אלה בוצעו על ידי קרני רנטגן, ניתוחים, וסמים שונים. אלפי קורבנות עוקרו.

שיטת העיקור המועדפת הייתה הקרנת רנטגן ברמייה. הקורבנות הוכנסו לחדר לכאורה כדי למלא טופס, ובמהלך שלוש הדקות שנדרשו למילויו ספגו מנת קרינה עזה בחלציים.

טיפוס – בבוכנוואלד, האפקטיביות של חיסונים למחלת הטיפוס נבדקה אצל אסירים בריאים רבים, אשר הודבקו במחלה. כתשעים אחוז מהקורבנות נפטרו.

ניסויים ברעל – רעל מסוגים ובמינונים שונים הוחדר בחשאיות למזונם של הקורבנות.

פצצות תבערה – בבוכנוואלד נבדקו השפעות תרופות ניסיוניות לכוויות מפצצות תבערה אשר נגרמו לקורבנות באורח מלאכותי.

למרות שהניסויים האלה כללו בודאי עשרות אלפי בני אדם, שזעקתם עלתה לשמיים, מספר הקורבנות בהם היה אפסי לעומת סך כול קורבנות השואה של הנאצים. באושוויץ נרצחו בין שנת 1940 לשנת 1945 כמיליון בני אדם, רוב רובם יהודים.

· משפט הרופאים

לאחר המלחמה, מבצעי פשעים אלה נשפטו במה שנודע כ'משפט הרופאים' בנירנברג, שהתנהל לאחר 'משפטי נירנברג' הידועים יותר של בכירי הנאצים, ובאותו האולם. במהלך המשפט נחשף ההיקף המלא של תפקיד הרופאים בשואה.

התעוב כלפיהם הוביל לחקיקת חוקי נירנברג לאתיקה רפואית.

זה מה שאמר התובע הראשי טלפורד טיילור על אחריות הנאשמים:

'רופאים היו חלוצים שסללו את הדרך לשואה. הם הגדירו את 'הגזע היהודי', והם כתבו את הדוחות הגזעיים ששלחו יהודים למחנות ההשמדה.

רופאים עמדו על הרציף באושוויץ ובחרו תאומים, גמדים ואחרים, לניסויים רפואיים. הם קרעו משפחות. כולם נאלצו להופיע בפני רופא. ילדים מתחת לגיל 14, כל הנשים וקשישים, נשלחו מיד לתאי הגזים. הבדיקה ארכה 2-3 שניות, ואז הצביע הרופא באגודלו.

רופאים ישמו את מדיניות הגזע הפאנאטית של הנאצים, בין אם כמוציאם לפועל או כמוציאים להורג. רופאים קבעו את מינון הגז הקטלני.רופאים פיקחו על תהליך ההרג. רופאים פקדו על הפשטת הגופות ועל החיפוש אחר סתימות זהב בשיניים. רופאים היו אדוני החיים והמוות, שותפים באחריות לרצח מיליונים.'

'חלקם היו אולי סדיסטים שהרגו ועינו למען ההנאה. אבל לא כולם רוצחים. הם לא אנשים נבערים. רובם רופאים מיומנים וחלקם מדענים נכבדים. אך נאשמים אלה, שכולם היו מסוגלים להבין את טיב מעשיהם, ורובם מוכשרים במיוחד לקבל החלטה מוסרית ומשפטית בנושא, היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים. רופאים גרמנים נשלחו למדינות כבושות במזרח אירופה לסייע בהשמדה.'

סך הכול עמדו למשפט 23 רופאים, שישה מהם מחיל האוויר הנאצי. שר הבריאות של הרייך, קונטי, התאבד לפני המשפט בתאו בנירנברג.

קרל בראנדט היה הנאשם הראשי. הוא לא הודה באשמה. הוא הודה בעיקביות באחריותו במשרד הבריאות, אך אמר שלא היה לו כל קשר ישיר.

אחד הנאשמים, וקטור בראק, הפליל את בראנדט. הוא אמר שבראנדט היה אחראי לפעולות השמדת יהודי פולין.

פסק הדין במשפט הרופאים הנאצים ניתן ב-20/8/1947

ההוצאה של שישה מהם להורג, ובראנדט בראשם, בוצעה ב-2/6/1948

· הרופאים הנאצים וספרות האימה

במשפט ניסה התובע טלפורד טיילור לפרט את המניעים שמאחורי מעשיהם של הרופאים הנאציים:

'שומה עלינו לקבוע בבהירות את הרעיונות והמניעים שהניעו את הנאשמים לנהוג בבני אדם כבנחותים מחיות. המחשבות המעוותות והתפיסות המסולפות שגרמו לזוועות אלה לא גוועו. לא ניתן להרגן בכוח הנשק. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שהובילו למשפט לא התפתחו בבארים שכונתיים, אלא במוסדות מדעיים ידועי שם.'

לא נראה כי התביעה הצליחה למצות את נושא הבהרת המניעים של הרופאים הנאצים. על אף ההוכחה הברורה לפשעיהם, הרי שלנוכח הקביעה הנחרצת לגבי האיכות של אישיותם ושפיותם, נותרו מניעיהם כתעלומה עד כה.

בדומה למה שאירע לדמותו של רודולף הס, הפכו הרופאים הנאצים לאחד הסמלים של גרמניה הניאו הנאצית. גם הם הפכו לחידה שלא פוצחה. הדימיון האנושי לא הצליח לאחד את אישיותם עם מעלליהם והם נותרו כ'חידה מרתקת'.

יוזף מנגלה היה התגלמות הרוע השטני של השלטון הנאצי. אי אפשר לקרוא את כתב האישום שהתפרסם נגדו מבלי להיות המום מן המפלצתיות.

האם היה משוגע, מטורף באופן כלשהו, או שמא חיפושו אחר פתרון הסודות הגנטיים הרס כל רגש של מצפון אנושי כפי שאנו מכירים?

מצפונו של מנגלה פעל בתור מדען. הוא היה מדען שהצדיק את מה שהוא עשה, באומרו בודאי לעצמו: 'מדע טוב דורש ריכוז ומשמעות. המדען אינו יכול לשחק משחקים ואינו יכול לקצר דרכים. לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים. המדען חייב למצות את המכסימום מעצמו. עליו לצבור ניסיון.'

הוא חי עם אישתו וילדיו בבית יפה. הזוג הנאה נהנה מחיי המשפחה. הוא היה גם פסנתרן מקצועי, ונהג לבדר את אורחיו במחנה בנגינה ושירה לתוך הלילה. יש אף הקלטות של קטעי נגינה ושירה שלו.

אך מנגלה לא נותר נאמן לאישתו באושוויץ. היו מקרים בהם בחר מהמשלוחים שהגיעו אליו את הנערות היהודיות הכי יפות. הוא בילה איתן כל הלילה, ובבוקר ירה בהן.

התנהגות זאת מדגימה את דפוס אישיותו כסכיזופרני מתוך בחירה.

אישיותו המפוצלת של מנגלה היא סופו הפרטני של התהליך שהתחיל עם הדואליזם האידיאולוגי הנאצי, נמשך עם פיצול מערכות ההוצאה לפועל, והסתיים ברמה האישית. העדר צלם האנוש הפך אצלו לוודאות היחידה.

בעיני שליחיו הנאמנים של היטלר, הרופאים הנאצים, הייתה זאת התנהגות לגיטימית, ששיקפה את הגיגיו של המשטר.

אירוני הדבר הוא כי בשעה שחוקרי הגנטיקה בימינו מנסים למצוא את הגן הגורם לסכיזופרניה, הסכיזופרנים המובהקים ביותר בתולדות האנושות, שהיו גם חוקרי גנטיקה מובהקים, בחרו בסכיזופרניה בשל נסיבות חברתיות.

ידועים בספרות הקרימינולוגית מקרים של רוצחים סדרתיים, אשר ביתרו את קורבנותיהם הרבים, התעללו בהם באכזריות, ואף ביתרו ואכלו אותם. אלה הם אינדיבידואלים מנותקים מהעולם, החיים בסיוטי נפש. לעומתם, הנאצים הניחו על מדפים באושוויץ ובברלין, צנצנות פורמאלין מסודרות ובהם אברי אדם שעקרו.

בתרבויות קדומות נפוצים מקרים של עינוי ורצח אסירים, לתכלית זאת או אחרת.

האינקוויזיציה עינתה אסירים כדי לסחוט מהם הודאות. תרבויות קדומות יותר רצחו שבויים למטרות הרתעה, ועינו אסירים על מנת לשבור את רוחם ולהפכם לעבדים חסרי אישיות. בתרבות המאיה הקריבו קורבנות אדם לרוב כמנחה לאלים.

גם אם צוברים את כל האימה שנבעה מאירועים אלה, לא מגיעים לקרסולי האימה והתיעוב ממעשיהם של מנגלה וחבר מרעיו לפיתרון הסופי.

ההשוואה בין הרופאים הנאצים לרופאים מפלצתיים אחרים בתרבות הפופולארית היא בלתי נמנעת.

השוואה זאת מגלה כי דמות של רופא רוצח ההמונים ועוסק בשיטתיות בניסויים בבני אדם אינה קיימת בספרות. הדימיון הספרותי דוחה אפילו רופאים המתוארים כגנבי גוויות לצרכי מחקר. ציבור הרופאים הגדול ששלח להשמדה מיליוני אנשים, ובאותה תקופה גם ערך בחלקם ניסויים מזוויעים, התעלה עשרת מונים על הדמויות בספרות האימה הפופולארית, אשר מחווירות במפלצתיותן לעומתו.

מן הראוי להתחיל במפלצת האנושית הספרותית הראשונה, פרנקנשטיין, אשר זכתה להחייאה כה חביבה בסרט הפולחן 'מופע הקולנוע של רוקי'. כמו אצל הנאצים, פרנקנשטיין הוא ניסיון ליצור אדם על. כמו אצל הנאצים, התוצאה היא מגושמת, והגולם קם על יוצרו. מעבר לכך, פרנקנשטיין, שהוא מכונה, הוא התגלמות ההומאניזם לעומת הנאציזם.

הסרט 'הקבינט של דוקטור קאליגרי' מספר על דוקטור מטורף ומשרתו הנאמן והסהרורי, ועל קישרם לשרשרת רציחות בכפר הררי גרמני.

מסה בשם 'מקאליגרי עד היטלר' משערת כי את הסרט ניתן לראות כאלגוריה לנטיותיהם החברתיות של הגרמנים בתקופה לפני מלחמת העולם השנייה. המחבר טוען כי דמותו של קאליגרי מייצגת דמות של טיראן, אשר האלטרנטיבה היחידה לו היא כאוס חברתי, המיוצג בסרט כיריד השעשועים.

דר' מבוזה נראה כהשוואה הולמת יותר להיטלר ולבכירי הנאצים. מבוזה מומחה להתחפשות, ולטלפתיה היפנוטית. מבוזה מבצע פשעים אחדים בלבד בעצמו, ובמקום זאת הוא מפעיל, באמצעות רשת של סוכנים, מזימות שהוא תכנן עבורם. משתפי הפעולה של מבוזה הם לעיתים פושעים מקצועיים הפועלים עבור כסף, לעיתים אזרחים תמימים שהופנטו או נסחטו לשתף עימו פעולה, ולעיתים פתאים שתומרנו בצורה כה מוצלחת, עד שהם אינם מבינים שהם עושים בדיוק מה שתכנן עבורם.

זהותו של מבוזה משתנה לעיתים תכופות. דר' מבוזה אחד יכול להיכנע, ולהישלח לבית המשוגעים, לכלא, או הקבר, רק כדי שדר' מבוזה חדש יופיע מאוחר יותר. למחליף יש באופן קבוע את אותן השיטות, את אותם הכוחות ההיפנוטיים, ואת אותו כישרון קרימינאלי. יש אף דעות באחדים מפרקי הסידרה כי מבוזה האמיתי הוא מעין רוח ששולטת בפונדקאי אחר פונדקאי.

תכונה אחרת שמבדילה את מבוזה מדמויות דומות הוא ההרס העצמי הכרוך באישיותו ובתוכניותיו. יש מי שחושבים כי יוצר הדמות לקח את השם מבוזה ממשחק המילים בצרפתית שפירושו: 'אני מתעלל בעצמי'. תוכניותיו של מבוזה מסוכלת כיוון שהוא עצמו מתערב בהן, כאילו הוא מנסה להביא את נפילתו בעצמו. הדבר משתלב בתכונה ייחודית נוספת של מבוזה: בעוד נבלים ספרותיים אחרים זוממים להשתלט על העולם, מבוזה מבהיר יותר מפעם אחת שכוונתו היא להרוס את העולם, ואז לשלוט בשרידיו.

מי ששילב, בדרך הומוריסטית, בין המימד האווירי לרצח הסידרתי בספרות המודרנית, היה פטריק זיסקינד, מחבר הספר רב המכר 'הבושם'. בספר מתוארת דמותו הדימיונית של יוצר בשמים בצרפת של המאה השמונה-עשרה, גרנוי, השואף ליצור את הבושם המושלם שבזכותו יסגדו לו. אך לצורך כך הוא חייב לרצוח תריסר בחורות בתולות יפהפיות, שמבשרן הוא מפיק את הבושם.

גרנוי האלמוני והמתבודד נופל זמנית לידיו של מרקיז הזוי, שהמציא 'שיטת ריפוי' באמצעות 'כוח החיים האנכי' של הטבע. התיזה שלו היא שאין החיים יכולים להתפתח אלא במרחק מסוים מן האדמה, מאחר שהאדמה אינה חדלה להדיף גאז משחית. לפיכך נוטים כל הדברים החיים להתרחק מן האדמה בצמיחתם, כלומר הם צומחים ומתרחקים ממנה ולא צומחים, למשל, לתוכה. זאת הסיבה מפני מה את חלקיהם החשובים הם שולחים אל על: החיטה את שיבוליה, הצמח את הפרח שלו, האדם את ראשו. 'כך אפוא, כיוון שהם מזדקנים וגוום מתכופף, הם שבים ומשתוחחים אל האדמה.'

המרקיז שואף לרפא את גרנוי, שהתבודד שבע שנים במערה והתנוון. הוא מצהיר כי גרנוי לא יוכל לשוב לבריאותו הקודמת אלא אם יסולק הגאז המשחית סילוק מוחלט בעזרת המצאה שלו, מכשיר אוורור באנרגיה של האוויר.

מכשיר האוורור באנרגיה של האוויר הוא 'כמין כלוב של לוחות אורן צפופים ובתקרתו ארובה גבוהה המכניסה אליו זרם אוויר גבהים נטול גאז קטלני. אחר כן- האוויר נפלט ויוצא משם דרך שסתום עור שנקבע ברצפתו. את המתקן הזה הפעיל צוות שלם של משרתים, שהצטווה לדאוג שהמאווררים הקבועים בארובה לא יחדלו אף רגע מפעולתם. וגרנוי שכן לו שם אפוא מוקף בזרם של אוויר מטוהר ומוזן במזון דיאטטי שמקורותיו רחוקים מן האדמה.'

גרנוי החסון והערמומי מחלים כמובן במהירות, וממשיך לדרכו ולמעלליו. המרקיז, שכה התרשם מהצלחתו בריפוי, מחליט לטפס לראש ההר הגבוה ביותר באזור, 'כדי לחזור משם בצורת עלם חמודות בן עשרים.' בכפור עז הוא מתחיל לטפס לבדו. 'לבסוף לא נראתה ממנו אלא צלליתו, כשהיא נעלמת בשירה בתוך סופת שלג וידיה נשואות אל השמים.'

'תורתו לא ניזוקה מן הפרשה כלל. היפוכו של דבר. עד מהרה נפוצה האגדה, שעל פסגת ההר הוא התאחד עם 'נוזל החיים' הנצחי, בלע אותו ונכלא בו, ועתה הוא מרחף מעל ההרים, לא נראה, אבל צעיר לעולמים, ומי שמטפס ועולה אליו זוכה ליהנות מהשראתו, ושנה תמימה הוא מוגן ממחלות ומתהליך הזקנה. עד עצם המאה התשע עשרה זכתה התיאוריה שלו שיהיו לו חסידים בכל מיני פקולטות לרפואה, וכל מיני אגודות-סתרים עשו בה שימוש מרפא.'

זיסקינד שילב בספרו תיאורים רבים על השפעת הבושם על החושים, ומוסיף בכך תובנה חסרה לספר 'אוויר וחלומות' של בשלארד.

לספר, שיצר ז'אנר חדש של ריאליזם פנטסטי אירופאי, ולקח את הבלעדיות בנושא מהספרות הדרום האמריקנית המודרנית, היתה השפעה לא מעטה על המשכילים האירופאים של ימינו, ובעקבות כך כנראה גם על התהליכים שהובילו לאיחודה מחדש של גרמניה.

ההשוואה המתאימה ביותר לרופאים הנאצים ולמנגלה באופן ספציפי, היא עם דוקטור מורו. 'האי של דוקטור מורו' הוא ספר מדע בידיוני משנת 1896, שנכתב על ידי ה.ג'. וולס.

דוקטור מורו נראה כג'נטלמן מכובד, בעל פנים לבנות ושיער לבן, עם עיניים שלוות. הוא עורך ניסויים בחיות שונות, אותן הוא מנסה להפוך לבני אנוש באמצעות ניתוחים.

הוא מספר לאורחו הנדהם באי, כיצד אפשר לבנות מחדש את הגוף, ואפשר גם לפרק ולשנות אותו. זאת לא רק באמצעות ניתוחים פלסטיים, המשנים לחלוטין את המראה החיצוני. ההשתלה והעיצוב מחדש באופן נכון של המוח היא האתגר העיקרי.

רוב היצורים שמורו עיצב היו בצורת בני אדם גרוטסקיים, על סף האנושיות המלאה. האורח שואל את דר' מורו מדוע הוא בחר בצורה האנושית כמודל.

מורו מודה כי בחר בצורה זאת באופן מקרי, בעיקר כי יש משהו בצורה האנושית הפונה לטעם האמנותי שלו.

האורח שואל היכן ההצדקה לגרימת כאב ויסורים כה רבים?

מורו עונה כי לעונג וכאב אין כל קשר לגן העדן והגיהינום. העונג והכאב אינם יותר מאשר סימן של החיה באדם, אותה החיה שממנה בא. כאב ועונג קיימים עבור האדם כל עוד הוא מתפתל בעפר.

מורו מספר כי התקדם במחקרו בדרך בה הוא הוביל אותו. זאת הדרך היחידה שלמד כי מחקר אמיתי מתפתח. הוא שאל שאלה, המציא שיטה כדי לקבל תשובה, וקיבל שאלה חדשה. תשוקה אינטלקטואלית צמחה בו.

עד היום לא התלבט אודות האתיקה שבנושא. מחקר הטבע הופך את האדם לחסר חרטה כטבע עצמו. הוא התקדם הלאה, בלי לשים לב אלא להשערה שחקר.

מורו מתוודה בתסכול כי האינטליגנציה ביצורים שיצר היא לעיתים תכופות נמוכה באופן מוזר. הבלתי משביע רצון מכול הוא משהו שאינו יכול לגעת בו, במקום מושבם של הרגשות. יש מאגר מוזר וסמוי של תשוקות, אינסטינקטים, מאוויים שפוגעים באנושיות, המתפרץ לפתע ומציף את כל היצור בכעס, שנאה או פחד.

מפלצתיותו של דר מורו מחווירה לעומת זאת של מנגלה. מורו התעסק בבעלי חיים, ומנגלה בבני אדם.

המאחד בין השניים הוא שהניסויים שערך מנגלה משקפים למעשה לא את תפישתו את הגזע היהודי, אלא את תפישתו אודות בני העם הגרמני, כמי שיצאו לא מזמן מהיער, חיות טרף למחצה שהפכו בן לילה לבעלי יומרה אנושית, ויש צורך דחוף להפכם לאנושיים.

ספרות האימה הדמונית, הבלתי אנושית ביותר, גם היא לא מתקרבת למה שהתרחש במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז.

ספרות הערפדים, שבה נמצץ בתאווה דם הקורבנות, מתקרבת למראית עין במעט, בגלל הקשר שלה למושג 'טוהר הדם' הנאצי. אך הערפד אינו עורך ניסויים בקורבנותיו, והוא לרוב יצור בודד, שפועל באקראי.

מפלצות דימיוניות יותר, כמו הכריש מהסרט מ'מלתעות', או זאת מ'הנוסע השמיני', הן חסרות תודעה ואישיות. פעולתן אוטומאטית, ומבוססת על תנועה בלתי פוסקת.

אחד החוקרים מטעם התביעה במשפט הרופאים כתב לאשתו באכזבה: 'נראה לעיתים כי הנאצים השתדלו באופן מיוחד שכל סיוט וזוועה יצאו לפועל. עדויות חדשות אחדות הגיעו אלי, אודות שני דוקטורים בברלין, שאספו עיניים בצבעים שונים. נראה כי במחנות הריכוז חיפשו בשיטתיות אחר אנשים שצבע אחד העיניים שלהם היה שונה מהשנייה. מי שאתרע מזלו והיה בעל זוג עיניים כזה, הם נעקרו ממנו והוא הומת. זאת התממשות במציאות של האגדה הגרמנית המבעיתה מ'סיפורי הופמן', שבה דוקטור קופליוס, המתחזה לגמד השינה, בא בלילה ועוקר עיני ילדים ישנים. החלק השטני בסיפור הוא שהדוקטורים ורשאואר ומאגנוסן בברלין אכן העדיפו ילדים, ובפרט תאומים. אין סוף לסיוט, לפחות עשרים ושלושה רופאים נשפטים בימים אלה, ואני מבטיח לך שיהיו עוד.'

נראה כי דווקא באגדות הגרמניות הקדומות, שנאספו על ידי האחים גרים, יש את הקרבה הרבה ביותר למפלצתיות של הרופאים הנאצים.

אגדות אלה סיפקו לנאצים את ניחוחות הדיאלקטיקה האופקית, שהשלימה את הדיאלקטיקה האנכית של תורת הגזע. העיסוק של האגדות במה שמצוי בסמוך, ביומיומי, העניק לגרמנים תחושה מוטעית של מוחשיות.

סיפורים שנועדו במקור לשחרר ילדים מעכבות במילוי צרכיהם הבסיסיים, הפכו למקור השראה לרוע הגדול ביותר בתולדות האנושות.

אגדותיהם של האחים גרים הפכו גורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית בתקופה בה ליקקו הגרמנים את פצעיהם לאחר כיבושם בידי נפוליאון והצרפתים, שכן אלה שימשו 'הוכחה' לקיומו של הלאום הגרמני. זאת משום שלכאורה האיכרים חסרי ההשכלה של אותו הלאום יצרו ושימרו סיפורים המיוחדים לרוח הלאומית הגרמנית.

אגדותיהם של האחים גרים סייעו במידה מכרעת, יותר מכל יצירה גרמנית אחרת, ליצירת תדמית כל-גרמנית חדשה בעיני הגרמנים עצמם, שהחלו רואים את עצמם כאומה אחת, בעלת מאפיינים מיוחדים משלה, גם תודות לאותן האגדות. יש הרואים באחים גרים, כתוצאה, את האבות המייסדים של האידיאולוגיה המייחסת לעם זה סגולות מיוחדות, על-טבעיות ממש, אידיאולוגיה שהייתה קרובה מאוד, זהה כמעט, לאידיאולוגיה של הנאצים.

כיום ידוע כי האגדות חוברו בסלונים ספרותיים של האחים, ומקורם אינו כנראה עממי. האחים ערכו, שכתבו, ניסחו מחדש ושינו אותן באופן קיצוני, כדי שיתאימו ל'טעם הקהל' של זמנם ולערכים הלאומיים הגרמניים בהם תמכו. ניתוח האגדות מראה שהאחים גרים הקפידו להכניס בהם התייחסויות שונות לערכים אותם רצו להדגיש ולקדם, בדומה לציות לסדר הקיים, אמונה במעלות המשמעת, כפיפה לסמכות, סגידה למנהיג הגיבור, הערצת הגבורה ורוח הלחימה, השלמה עם מעשי אכזריות ללא תגובה, אלימות ושפיכות דמים.

מנגלה לא היה אלא המלכה הרשעה המרדימה את ילדתה היפהפיה כדי שלא תתחרה ביופיה. הוא היה הזאב המתחפש לסבתא, ומקבל את פניה של כיפה אדומה רק כדי לבלוע אותה. הוא היה המכשפה שמזמינה את עמי ותמי לבית הממתקים שלה כדי לבשל ולאכול אותם. הוא היה החלילן מהמלין שלוקח את כל הילדים ומטביע אותם בנהר.

שלטונות הכיבוש בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה הטילו צנזורה קפדנית על האגדות, בטענה שאלו מכילות תיאורים אכזריים, סאדיזם ומעשי זוועה שחינכו את בני העם הגרמני מילדותם לראות באלה האחרונים דבר טבעי, ותרמו להתפתחות האלימות והרצחנות שאפיינו את בני העם הגרמני בתקופות קודמות. אך חרם זה הוסר כעבור שנים מועטות.

תפוצתם הרחבה של הסיפורים בישראל למרות השואה, מבלי יצירת ההקשר הראוי, הפכה אותם ל'טיל שיוט' שחדר בדייקנות נוראה לנפש בני ניצולי השואה, כדי לבצע בה תהפוכות.

· חייליו המסוממים של היטלר

אנדראס אולריך כתב כיצד לא היו לנאצים נקיפות מצפון אם להלעיט את חייליהם בסמים ואלכוהול.

הצבא סיפק לחיילים את הסמים והאלכוהול שמנע, וכך הפך להיות מוקד משיכה לנוער, והמריץ את חייליו בעת קרב, על פי המסורת האודינית.

סם המרץ פרביטין חולק לחיילים בחזית. פרביטין, סם מרץ הידוע כיום בכינוי 'ספיד', היה סם הפלא של הצבא הנאצי.

רבים מחייליי גרמניה היו מסוממים בפרביטין כשיצאו לקרב, במיוחד נגד פולין וצרפת, במלחמות בזק שהמהירות הייתה חלק מהן.

הצבא הגרמני קיבל אספקה של מילוני טבליות מהסם הזה במחצית הראשונה של שנת 1940. הסמים היו חלק מתוכנית לעזור לטייסים, מלחים, וחיילים רגליים, להפוך מסוגלים לביצועים על אנושיים.

ההנהגה הצבאית חילקה ממריצים אלה בליברליות, וגם אלכוהול וסמי הרגעה, כל עוד האמינה שסימום ושיכור החיילים יעזור לה להשיג ניצחון על בעלות הברית. אך הנאצים היו פחות שקדנים בפיקוח על תוצאות הלוואי, כמו התמכרות לסמים וירידה בסטנדרטים המוסריים.

שלושים וחמש מיליון טבליות פרביטין סופקו לצבא וחיל האוויר הגרמני בין אפריל ליולי 1940. הסם נשלח ליחידות הרפואיות, אשר הפיצו אותו ישירות לחיילים. במידת הצורך יכלו היחידות הרפואיות לבקש הזמנות דחופות בטלפון. הטבליות סומנו כ'חומר מעורר' וההוראות המליצו על מנה או שתיים, 'בעת הצורך בלבד', כדי לשמור על עירנות.

הפרביטין נתפש על ידי הרופאים הצבאיים כבעל יכולת מוכחת. הקצינים הרפואיים נדרשו לשים לב לעוצמתו הרבה, המאפשרת לו לסייע לחיילים להשיג ביצועים מעל לממוצע.

המפקדים בשטח למדו להשתמש בסם במסגרת מגבלות ההשפעה שלו, וחילקו אותו בשלבי הפעולה בו נדרשו החיילים למאמץ הרב ביותר.

גם אז היו הרופאים מודאגים מכך ששלב ההשתקמות לאחר לקיחת הסם הפך ממושך יותר ויותר, ושהשפעת הסם פחתה בהדרגה אצל משתמשים קבועים.

לקראת סוף המלחמה ביקשו הנאצים 'סם פלא' לחייליהם. הדרישה מהשטח הייתה ל'סם שיוכל להניע את החיילים לקרב בעת שהם מתבקשים להמשיך להילחם מעבר לזמן הנתפש כנורמאלי, ובאותו זמן מעלה את תחושת ההערכה העצמית שלהם.'

הגלולה שהופקה לצורך כך הכילה חמישה מיליגרם קוקאין, שלושה מיליגרם פרביטין, וחמישה מיליגרם מורפיום. זה סם שמשליכים עליו כיום לכלא סוחרי סמים. הסם נוסה על אנשי צוות בצוללות הנאציות הזעירות.

הנאצים עודדו גם את צריכת האלכוהול בצבא.

אלכוהול, הסם להמונים, היה גם הוא מאד פופולארי בצבא הגרמני. התפישה לגביו הייתה כי 'רק פאנאטי יסרב לתת לחייל משהו שעשוי להרגיע אותו ולהביא אותו ליהנות מהחיים לאחר שחווה את אימי הקרב, או ימנע ממנו ליהנות מלגימה ידידותית אחת או שתיים עם רעיו.'

הקצינים היו מחלקים אלכוהול לחייליהם כתגמול, והשנאפס נמכר מעשה שיגרה בקנטינות הצבאיות.

הפיקוד הצבאי עצם עין לצריכת האלכוהול, כל עוד היא לא הובילה לשתיינות פומבית בקרב החיילים.

סמים ואלכוהול היוו בעיה גם בחזית שבעורף, והנאצים ניסו לשלוט על הבעיה. אך החיילים חשו כנראה שכל מה שעשוי לעזור להם להימלט מזוועות המלחמה הוא מוצדק. למרות ידיעת הסיכונים שבדבר, הפכה ההתמכרות למורפיום נפוצה בקרב אנשי סגל רפואיים, בפרט אלה שנפצעו. המספר הרישמי של הרופאים הצבאיים המכורים למורפיום עלה פי ארבעה בין 1939 ל-1945.

רופא צבאי שנשלח לכפר קטן בצפון צרפת, כתב במאי 1940: 'כדי שהזמן יעבור בקלות, אנו הרופאים מתנסים על עצמנו. אנו מתחילים את היום בשתיית כוס קוניאק מהולה במים, ומזריקים פעמיים מורפיום. מצאנו כי קוקאין שימושי לעת הצהריים, ובערב אנו לוקחים היוסין, תרופת הרגעה. התוצאה היא שלא תמיד אנו בשליטה מלאה על חושינו'.

למרות שאין מידע ישיר על התמכרויות לסמים בקרב הסגל במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז, נראה הדבר כבלתי נמנע.

כאשר אדם שותה לשוכרה, הוא יכול להגיד את כל מה שהוא רוצה בלי לחשוש לתוצאות.

אלה הם היגדים שבנסיבות אחרות אי אפשר להסתלק מהן. גם אם מישהו נקרא לסדר על הערות כאלה, בדרך כלל קל לתרץ אותן בהצהרות כמו 'מצטער, הייתי שיכור'. ההיגדים עשויים לכלול גזענות, כלפי בני אדם ממגזרים שונים.

כמובן שבסיטואציות המונעות בעיקבות שיכרות אין צורך בסיבה רצינית כדי לפרוק יצרים באלימות. מספיקה העילה הקטנה ביותר לכאורה, כדי להתפרץ כלפי מישהו שנתפש כשייך למגזר בלתי אהוד.

השתיינות היא חלק לגיטימי מאורח החיים בארצות האירופאיות הצפוניות, קיבלה אצל החיילים הנאצים לגיטימציה נוספת בגלל תחושת העליונות של 'האדם העליון' שחונכו אליה. השכרות הייתה הדרך הפשוטה והעניינית של הגרמנים להרגיש בעננים. שנאת היהודים הועצמה גם מכיוון שהם לא היו חלק מתרבות השתייה. האנטישמיות כהסבר לשואה מתבהרת היטב על רקע זה.

אייכמן היה, על פי הודאתו, שיכור מועד במהלך שליטתו בפיתרון הסופי. יתכן וכאלה היו גם נאצים אחרים באס-אס בסביבתו האישית.

תפישתו את מעשיו הייתה ספוגה באלכוהול. מצד אחד הוא היה פקיד מצטיין, שעשה את חובתו כנאצי נאמן, שהיה מוכן אף להרוג את אביו לו נצטווה לכך. מצד שני, האדישות הבלתי טבעית בה התייחס למעשיו מעידה כי נעזר בחיזוקים מלאכותיים.

הוא העיד כי היה שתוי בעת מרבית סיורי הפיקוח שלו במחנות ההשמדה. ניתן להניח כי כול ביקור נחגג בהרמת כוסיות משקה חריף עם הסגל המקומי.

לשתיה היה היבט רחב יותר. היא נכללה במה שנקרא 'החיים הטובים', שמהם נהנו כל בכירי הנאצים.

החיים הטובים קסמו לנאצים רבים שהגיעו ממעמד כלכלי וחברתי נחות. הם תרמו לסחרור ראשם, ולאטימות כלפי הקורבנות.

שילוב של אידיאליזם וציות, יחד עם חיים טובים ושתיינות, היה המתכון שיצר את המשוואה שבצידה השני היה רצח העם היהודי.

החזון שהיטלר הציג הסווה מסר פשוט, לפיו הובטחו חיים טובים בתמורה לציות לפקודות. המסר הלהיב גרמנים רבים בעולם המנוכר של החברה התעשייתית, שבה כה רבים חשו עצמם מנותקים, אדישים וחסרי סיפוק.

במלחמה, מה שבגרמניה היה בלתי מתקבל מבחינה תרבותית, היה במזרח אפשרי. ההתנהגות הייתה שלוחת רסן, והנאצים פרקו עול. מי שעסק באוכלוסיה המקומית, כדוגמת גרייזר וביבוב בלודז', יכול היה ליהנות מחיים טובים באמת.

הטרור וההנאה נובעים מאותו מקור עיצבי בנפש, של הרפלקס המותנה. הטרור שאנו מפחדים ממנו שונה מההנאה רק בתוצאה. השלטת ההנאה עשויה לגרום להשלטת הטרור. שניהם הם סוג של התגברות על פחד, פחד הנפילה. הנאצים, שנסוגו לחשיבה פרימיטיבית של גירוי, תגובה ואקסטאזה, שילבו בין הנאה לטרור במעשיות רבה.

הקלילות הייתה המסר העיקרי שגבלס, שר התעמולה וראש המצדדים בפיתרון הסופי, הורה ליוצרי הסרטים בגרמניה להעביר ביצירותיהם. תעשיית הסרטים, בה שלט, יצרה כמעט אך ורק סרטי בידור. הצופים חזו בסצנות מרהיבות עין ומתקתקות, אשר הפעילו בהם את תחושת הקלילות והישרו בטחון עצמי. הסרטים היו גביע יין מהול ברעל האופוריה.

בשנות השלושים של המאה העשרים בעיית השכרות בעולם הייתה כה חריפה עד שבארצות הברית נחקק 'חוק היובש'.

בגרמניה לא נחקק חוק כזה. הדרישה הגדולה מצד העם הגרמני למוצרי אלכוהול מנעה את איסור הפצתם על ידי המשטר.

התנועה הנאצית צמחה במרתפי הבירה של מינכן, והפוטש במרתף הבירה הוא ציון דרך היסטורי לכך.

תוכנית הפיתרון הסופי נהגתה על ידי היידריך ואייכמן בבארים אפלוליים בווינה.

ועידת ואנזה נחתמה בסבב של שתיית אלכוהול.

תקופת שנות השישים שבהם הגיע האדם לירח לוותה במקביל בחגיגת סמים ענקית, הנמשכת עד ימים אלה.

בעיית הסמים החמורה בחברה המודרנית, הכוללת בעיקבותיה את הפשיעה על רקע זה, היא התופעה המסכנת יותר מכול את קיומה של האנושות בימינו. התבוננות בהרס העצום וחסר הפשר שהסמים גורמים לקורבנות כה רבים, עשויה להבהיר את ההתרופפות החברתית שבעטיה נגרר העולם למלחמת העולם השנייה.

· הדרך הנכונה לעשות רע

פירושו של הפועל VOLO בלטינית הוא רב משמעות. פירושו הקדום, הרומי, הוא 'לרצות' וגם 'לעוף'. האיחוד בין הרצון והמעוף הוא העיקרון המשמעותי ביותר עבור ניטשה.

אך בצרפתית, הפועל VOLEUR פירושו לגנוב ולעשוק, ואילו בספרדית, פרוש הפועל בעל השורש הזהה הוא גם: 'להתפוצץ או 'להיעלם'.

בפירושים שונים אלה לאותה המילה מתומצתת המישנה הנאצית כולה.

הארי הודיני, הקוסם היהודי הגדול של ראשית המאה העשרים, שהיה גם אחד מחלוצי התעופה, כתב ספר בשם 'הדרך הנכונה לעשות רע', בו הוא מתאר את דמויות וחיי הפשע. הוא פותח בציטוט מאת שייקספיר: 'הו, לו כול המעשים היו טובים. כי השטן שאמר לי פעם כי עשיתי טוב, אומר כעת כי מעשה זה ראוי לגיהינום.'

יש עולם תחתון, עולם של מרמה פשע, עולם שההישג הגדול ביותר בו הוא פריעת החוק והסדר של הארץ. החיים בעולם המהוגן, יודעים מעט מאד על החיים האמיתיים של המתגוררים בתת התרבות של עולם זה. הציבור יודע על הפשע רק מהדיווחים באמצעי התקשורת. על מחשבותיהם ורגשותיהם האמיתיים של הפושעים, על המשיכה האיומה הכורכת אותם אל הפשע, על רבבות הפשעים שלא התגלו ולא נענשו מבצעיהם, יודעים אך מעט.

לציבור הרחב נדמה כי העבריין הוא דמות קשוחה ומחוספסת, הרחוקה מאד מהדימוי של איש המשפחה הלו וההגון. למעשה, ההפך הוא הנכון. פושעים מקצועיים, פורצים, שודדים, נוכלים וכו', נראים ומתנהגים לרוב כמו אנשים מכובדים. יש להם אישה וילדים, שאינם יודעים על עיסוקיהם. הם אנשי חברה, בעלי כישורי שיחה מבריקים. למעשה, חלק מבעלי המוחות המבריקים והחריפים ביותר הם פושעים מקצועיים. הם חיים על פיקחותם, וחייבים לשמור אותה, חריפה ופעילה.

מי שחיים בעולם התחתון שוגים באשליה שקל יותר לחיות באופן בלתי הגון, מאשר באמצעים הגונים. הפושעים ממשיכים, כיוון שאינם מסוגלים לעבודה אחרת. הם התרגלו למצב. זאת עצלות. רבים מהם יגידו שאינם מתאימים לעבודה קבועה. סכנת העונש רבה, ולמרות זאת הם ממשיכים בקריירה הקצרה. יתכן וירביצו 'מכה' טובה מידי פעם, אך הסיכויים לכך הולכים ופוחתים. האמת היא, שחיי הפשע משתלמים בתחילה, כשהפושע אינו ידוע למשטרה. אך לאחר מכן, הוא משלם יותר ויותר כל פעם שהוא מובא למשפט.

חלק גדול מהפיתוי והקסם להיות פושע נובע מהבורות לגבי הנושא, בורות לגבי אורח החיים השפל, והתוצאות שדרך זאת מובילה אליהן. אלה הן התוצאות הודאיות של חיי פשע. הצעירים רואים את ההישגים והתוצאות המידיות של החיים מחוץ לחוק, את העושר המושג בחטף, אך לא את אלה לטווח הארוך, את השנים הרבות של הבריחה מהחוק, הבושה של להיות מחוץ לחברה האנושית, והעונש שהוא תוצאת הפשע. ברוב רובם של המקרים, הפושעים אינם גיבורים, אלא עבריינים, עושי שחיתות שיש להתמרק מהם כפי שמתמרקים ממגיפה.

'האחווה הארית', ארגון פשע של בני הגזע הלבן, שקיים עד היום בבתי הכלא בארצות הברית, נוסד בתחילה כדי להילחם בכנופיות השחורות וההיספאניות בבתי הכלא. בהדרגה הפך הארגון לאימפריה כלכלית, השולטת על סחר ההרואין, והאינטרס הכלכלי שלו הפך לדומיננטי על פני השיקול החברתי.

חברי האירגון מתקבלים אליו לאחר שהם רוצחים מישהו. המטרה נבחרת על ידי המנהיגים.

האלימות שהאירגון מפעיל יצאה אל מחוץ לבתי הכלא, וחבריו התחילו לרצוח בני משפחה חפים מפשע של אסירים.

הדימיון בין 'האחווה הארית' לרופאים הנאציים היא ברורה:

הרקע האידיאולוגי והפוליטי שלהם דומה: הם הוקמו כדי להגן על עצמם מפני קבוצות אתניות יריבות. ההתפתחות שלהם מקבוצת אחווה לגוף כלכלי קר גם כן מקבילה. כך אף התרחבות מעשי הרצח שלהם למעגל החפים משפע. עוד דומה תפוצת הסמים הרבה, לשימוש אישי וכמקור כוח עיקרי לשולטים באספקתו.

אינדקס ראש הדף