אינדקס

שואה ותעופה

חלק ג' – פרק 20

הקירקס המעופף

ראשי פרקים

· מבוא - האייס

· הקירקס המעופף

· טייסי מלחמת העולם הראשונה בצמרת המשטר הנאצי

· מטוסי היירוט המתקדמים של היטלר

· מבוא - האייס

עבור רבים המושג 'אייס' הוא הזכור ביותר ממלחמת העולם הראשונה. האייסים היו בכירי הטייסים בכל מדינה אשר הפילו לפחות 5 מטוסים בקרבות אויר. ממשלותיהם טיפחו אותם לצורך העלאת המורל, והאזרחים העריצו אותם בזכות אומץ ליבם, התמדתם וכישרונם. העיתונות הנציחה אותם כאבירי השחקים.

באף מדינה לא הייתה דמות האייס פופולארית יותר מאשר בגרמניה. בתחילת המלחמה הושקעו מרבית משאבי הצבא, תוך תמיכה נלהבת של הציבור, בפיתוח הצפלין. במהלך המלחמה, לאחר שהתבררו יתרונותיו של המטוס ככלי נשק, הצטרכה ממשלת גרמניה להסיט את תשומת הלב הציבורית מהצפלינים, והשתמשה באייסים לצורך כך. הם תוארו בתיקשורת כאבירים מודרנייים, שגילמו את אידיאל הלוחם הגרמני. העיטור הצבאי הגבוה ביותר, פור לה מריט, הוענק לרבים מהם, ובמותם נערכה להם הלוויה מלכותית. הציבור העריץ אותם, בין היתר כיוון שרובם היו בני המעמד הבינוני.

האפשרות לקבל את התואר 'אייס' הייתה תמריץ חזק לטייסים. לאחר שקיבלו את התואר הנכסף, המדליות והיוקרה הנוספים דחפו אותם הלאה. הם נהנו במקביל מחיי מותרות על הקרקע.

הצד השלילי היה שרבים מהם מתו, במהלך קרב אויר או בתאונות טיסה שהיו שכיחות מאד באותם ימים. זאת כיוון שהמטוסים היו בלתי אמינים ובנוסף גם ניסיון הטיסה היה מועט. היה צורך להפוך אותם לדמויות מיתולוגיות לא בעיני הציבור בלבד, אלא גם בעיני עצמם, כדי שיוכלו להתמודד בשיגרה עם המוות שצפוי להם בקרוב.

'הקירקס המעופף' היה להק מטוסי קרב שהקים הצבא הגרמני במטרה להתמודד מול העליונות האוויריות של בעלות הברית. זהו כנראה להק מטוסי הקרב המפורסם ביותר בהיסטוריה. מפקדו מנפרד ריכטהופן - 'הברון האדום', הוא אחד הטייסים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. אין חובב תעופה בעולם שאינו מכיר לפרטים את עלילותיהם, ובמשך השנים הולך ומתעצם זיכרם. הם הפכו לאייקון ולתמרור מרכזי בתולדות התעופה.

מעטים יודעים כי הקירקס המעופף היה החממה שבה צמחו מנהיגיו של המשטר הנאצי ותפישת העולם הנאצית. זה המקום בו התרחש המפץ הגדול שיצר את תגובת השרשרת שהובילה ישירות למלחמת העולם השנייה ולשואת יהודי אירופה.

המשנה להיטלר, הרמן גרינג, היה יורשו של ריכטהופן בתפקיד מפקד הלהק.

גרינג וחבריו לא קיבלו את הסכם הכניעה שחתמה ממשלתם בנובמבר 1918. הכניעה לא באה בחשבון למי שהתעמולה טיפחה כסופרמנים. בנאום הפרידה שלו לחבריו הבטיח להם גרינג כי 'יומנו עוד ישוב'. והם ריסקו את מטוסי הקרב החדישים שלהם, למרות שההסכם חייב להעביר אותם לבעלות הברית.

אדולף היטלר התעצב כפטריוט צעיר ברוח התעמולה הצבאית שהיללה את אבירי השחקים. הוא בוודאי חיפש את קירבת הטייסים כשהתחיל בפעילות פוליטית. הוא הבין את הפוטנציאל והמשמעות הפוליטית שיש ביכולת להמשיך את ההילה האוויריות בימי שלום. הוא הפך את המפלגה הנאצית למי שמזוהה בציבור עם התעופה.

היטלר לא זאת בלבד שהבטיח תקציבי ענק להקמתם המחודשת של התעשייה האוויריות וחיל האוויר הגרמנים, גם במחיר הפרת הסכמי וורסאיי. דמות הטייס המחושל כסופרמן הניטשאי הפכה למודל האדם הארי, טקטיקת הלוחמה חסרת הרחמים של הקירקס המעופף הפכה לטקטיקת הפוליטיקה הנאצית, מודל פעולת הבזק שלו הפך למודל הפעולה של הצבא הנאצי.

גם מהבחינה הניהולית השפיע חיל האוויר על המשטר הנאצי. חילות האוויר מצטיינים בכל מקום בתרבות ניהול ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר תרבות הניהול של חילות היבשה והים. היעילות של הביורוקרטיה הנאצית שאבה את כוחה מכך.

המשטר הנאצי כולו התנהל על פי הדפוסים שהתעצבו בקירקס המעופף עד סיום מלחמת העולם הראשונה.

המפלגה הנאצית השולית קיבלה לשורותיה עם הצטרפותו של הרמן גרינג את דמות איש הצבא שהיה אולי הבכיר ביותר בגרמניה, למרות גילו הצעיר ודרגתו הזוטרה. הוא הביא עימו את חבריו, ובראשם ארנסט אודט, והקים עימם את הלופטוואפה, שהיה עמוד התווך של והצבא הנאצי.

רודולף הס, טייס חדש בקירקס המעופף לקראת סוף המלחמה, הפך לסגנו השני של היטלר. הוא היה דמות תימהוניות וניסה באמצעות טיסה חשאית להביא להסכם שלום בין אנגליה לגרמניה בלי ידיעת ההנהגה הנאצית.

ארתור גרייזר, מפקד טייסת בצי הגרמני, שהצטרף כנראה לקירקס המעופף בימיו האחרונים, היה נאצי קנאי שחירחורי המלחמה שלו כראש עירית דאנציג בפולין גרמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. במלחמה הוא היה מושל חבל לודז' ויצר שם את המודלים למדיניות הכיבוש והנישול הנאצית ולהשמדת היהודים ברייך השלישי כולו.

לכולם מוקדשים פרקים נרחבים בספר 'שואה ותעופה'.

פרק אחר בספר 'שואה ותעופה' עוסק בהשפעתו הרבה של ספורט הדאייה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה על תחיית הלאומנות והתעוררות הנאציזם. בכירי הדואים והחברים במועדוני הדאייה היו טייסים ואנשי צוות ממלחמת העולם הראשונה. חברי מועדוני הדאייה הפכו לעמוד השידרה של הלופטוואפה לאחר שהוקם.

הטיסה נתפסת באופן אוטומטי בתת התודעה באופן חיובי. לכן כל מי שטס נתפס באופן אוטומטי כאדם חיובי, אמיץ, קומוניקטיבי, בעל תפישת עולם רחבה, בעל מעוף. אדולף היטלר ניהל את מסע הבחירות שלו כ'אייס' עממי, כשהוא מדלג מעיר לעיר במטוס. בכל נאום הוא הדגיש את תיאורית הקונספירציה לפיה גרמניה נכנעה לא בשדה הקרב, אלא באשמת הפוליטיקאים. המטוס שבו הוא טס הפך להיות בעל משמעות בפני עצמו. המדיום הפך למסר. כך ניצח היטלר בבחירות ועלה לשלטון באופן דמוקרטי. לני ריפנשטאל הנציחה את הפופולאריות העצומה שצברו טיסותיו של היטלר בסירטה 'ניצחון הרצון' שנפתח בדקות ארוכות שבהן נראה צל מטוסו עובר בלי הפסקה על פני אדמת גרמניה.

· הקירקס המעופף

במהלך מלחמת העולם הראשונה התברר כי העתיד שייך למטוס, ובשנים שלאחר המלחמה מטוסים וטייסים ביטאו את שגשוגה הצפוי של החברה המערבית באופן המבטיח ביותר. מטוסים גדולים, משוכללים ובטוחים הפכו לדבר מה מובן מאליו, וכל מגזרי החברה ציפו להתפתחות התעופה ולהשתלבות בה. כמו שהציבור התרגל לחרדה המתמדת מסכנת ההפצצה האוויריות, גם קווי הטיסה הפכו בהדרגה למציאות שכיחה. עבור האומות שהיו מוכנות לעמוד בתנאיו, עידן התעופה תבע הרבה יותר אך גם הבטיח עתיד טוב הרבה יותר.

יש מי שגורסים שמלחמת העולם הראשונה לא התרחשה אלא כדי להאיץ התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות אשר בימי שלום היו מתמהמהות עד אין קץ. המעבר החד של התעופה מנחלתם של משוגעים לדבר לחלק בלתי נפרד מהחברה המודרנית התבצע במהלך שנים ספורות, דרך התפתחות מטוסי הקרב במהלך המלחמה, ויחד עימם באמצעות עיצוב דמותו של טייס הקרב כדמות האדם החדש. אם בתחילת המלחמה קירטעו המטוסים חלשים, שבירים ופגיעים באוויר והטייסים היו חסרי אונים וניסיון, הרי שבסופה הם הפכו למכונות חזקות ומשוכללות בעלות כוח אש רב וטייסיהם היו למיומנים ולמטילי אימה בכל עבר.

לאחר שהמטוס שינה את פני המלחמה הוא שינה גם את פני החברה. המלחמה זרעה הרס רב, אך גם פתחה אפשרויות רבות באמצעות הטכנולוגיה שהתפתחה בה, שהפכה לסדר טבעי חדש, לטבע שני לאדם. המלחמה הפכה המוני בני אדם למיומנים טכנולוגית, ולאחר המלחמה הם השתמשו בידע והסדר שקנו בל מקום ותחום והיקנו לעולם פנים חדשות. המעמד הבינוני שוחר הידע ביסס סופית כתוצאה מכך את מעמדו בחברה על חשבון המעמדות העליונים.

את הסדר הטבעי החדש שעיצב את אירופה ייצגו בנאמנות רבה מכל הטייסים. הטייסים היו בני אדם מזן חדש, שהכל היללו. הם היו דמות אידיאלית, עם פנים שנחצבו בסלע. התפקיד והשירות היו נר לרגליהם, והם השתמשו בחוכמה, בכישרון, ובאופי. במלחמה באוויר התגלו בקרב הטייסים תכונות אצילות, שהו אופייניות בעבר לאבירי ימי הביניים. הכבוד ההדדי בין לוחמים שרד באוויר. לאחר הקרבות זכו הטייסים למנוחה בתנאי פאר שלא היו מביישים את עשירי הארץ. יתר על כן, הטייסים לא באו ברובם מקרב האצולה והמעמד העליון. רבים מהם היו בני פועלים ומעמד הביניים, אשר התרגלו מילדותם לחיים בצל המכונות. הם שילבו להט רגשי עם מוח אנליטי, ובכך לא דמו ללוחמי העילית של העבר אשר השתייכו למעמד וקוד חברתי.

טייסי הקרב הבכירים והמהוללים של מלחמת העולם הראשונה מוכרים כיום בציבור הרבה יותר מהגנרלים הגדולים של אותה מלחמה. זאת דמות שהפכו לאייקון שמזוהה מיד. האייס הפך לגיבור מלחמה מקורי, בדומה לאביר מימי הביניים. החל משנת 1915 הם הפכו לגיבורי תרבות, סלבריטאים, במיוחד בגרמניה. לאחר המלחמה זרם קבוע של ביוגרפיות שלהם סייע להנציח את מעמדם. המיתוס של המאבק האינדיבידואלי באוויר מול הטבח ההמוני שעל הקרקע מונצח בפולקלור המערבי.

האייס היה תופעה ייחודית למלחמת העולם הראשונה, שלא זכתה לחיקוי מקביל במלחמת העולם השנייה. כבר בסוף המלחמה היה ברור לכל כי פולחן האישיות של הטייסים הוא תוצר של המלחמה המתועשת, המתנהלת כעיוורת למחצה, בדיוק כמו המוני חיילי הרגלים שבחפירות.

בארצות המערב נותרה ההתעניינות בתעופה בגדר מודעות אישית, משהו שרבים מאד התעניינו בו וראו בו אמצעי לניידות חברתית. אך בדיקטטורות התעופה שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה על חורבות הסדר העולמי הישן, בגרמניה, איטליה, וברית המועצות, פותח המיתוס של הטייס והמטוס למדרגת תודעה לאומית. בדיקטטורות אלה נוצלה התעופה על ידי המשטרים הפוליטיים ליצירת תודעה לאומית חובקת כל שהייתה כמו דת חדשה ומהפכנית. המטוס הפך לסמל כמעט דתי בהן, והטייס היה נושא הבשורה של התחדשות האומה. הגרמנים התבלטו בזאת.

את התפתחותו של אייקון האייס ניתן לייחס לתחילת המלחמה, בה לא היה ברור עדיין תפקידו ודרך פעולתו של המטוס. תהליכי הניסוי והטעייה של החדרת המטוס למלחמה והפיכתו למרכיב מרכזי עד ששיטת הפעלתו התבססה, הם שהיקנו לטייסי הקרב אשר מצאו את טקטיקות ההפעלה המקוריות והיעילות ביותר את תהילת העולם.

מטוס הקרב עם טייס היחיד התפתח בהדרגה ממטוסי סיור ותצפית דו מושביים שבהם היה הטייס החוליה הפחות חשובה בצוות, נהג מש''ק ולא המפקד שאחראי על תוכנית הטיסה והפעלת כלי הירי, שהיו בידי הקצין התצפיתן.

המצב השתנה כאשר הצרפתי רולאן גארוס התחיל להפעיל מכונת ירייה שירתה ישירות קדימה דרך להבי המדחף, אשר צופו בפלדה משוריינות במקומות שבהם קליעים פגעו בהם. גארוס הפיל מטוסי קרב גרמנים אחדים בתוך ימים ספורים וזכה בעיתונות לכינוי 'אייס', שהפך לשמו של האייקון מאז ועד היום.

בתוך זמן קצר גילו הגרמנים את ההמצאה המהפכנית וחיקו אותה במטוסיהם. המטוס החדש הפך לאב הטיפוס של מטוס הקרב המודרני, שבו התאחדו כלי הטיס, כלי הירי והטייס לכדי ישות אחת.

תפקידו של הטייס התעצם. הוא הפך לקצין האחראי על הטסת המטוס, תכנון הטיסה, ותיפעול כלי הירייה גם יחד. לפתע הייתה בידיו של לוחם בודד השפעה רבה על שדה הלחימה כמו שלא היה מעולם.

התעשיין ההולנדי-גרמני אנתוני פוקר אשר חקר את המטוס של גארוס הגיע למסקנה כי הירי דרך מדחף מצופה שיריון מסוכן מידי. הוא המציא מנגנון אשר סינכרן בין תנועת הלהבים לירי הקליעים באופן שכל קליע עבר בין להבי המדחף בתיזמון עם סיבוביו. המנגנון הפשוט הפך מטוסים בעלי ביצועים ירודים יחסית לכלי משחית. הטייס יכול היה מעתה לטוס, לכוון ולירות בשטף.

כיוון שהטיסה דרשה בנוסף למיומנויות הציד גם כישרון טכני רב, התמזגו הטייסים והמטוסים לישות אחת בעיני עצמם, כאשר כל צד מעניק מתכונותיו למיזוג. הם הפכו לדמויות על אנושיות בעלות כוח של מכונה ושכל של אדם.

ההמצאה החדשה היא מקור ההשראה לדמותו של אדולף היטלר, בעל פני הפוקר שדיבר כמו מכונת ירייה ועל זרועו ענד סמל דמוי מדחף.

המטכ''ל הגרמני מסר את המטוסים עם הטכנולוגיה המהפכנית לטובי טייסיו, ואלה הצליחו ליצור מהפך זמני במלחמה, כאשר קטלו מאות מטוסים של בעלות הברית במהלך קיץ 1915. אך לא עבר זמן רב ומטוס פוקר אחד נפל שלל, והם חיקו אותו בייצור המוני.

כושר הייצור העודף של בעלות הברית גרם לכך שהגרמנים הצטרכו לשנות את טקטיקת הלוחמה האוויריות שלהם. הם התחילו להעביר טייסות עילית ברכבות משא בין מקומות שונים בחזית שבהם התלקחו קרבות.

ציוד הקרקע והצוות הועברו ממקום למקום בדרך שהייתה דומה לזאת בה קירקס נודד עבר ברכבת מעיר לעיר. לכן כונה להק מטוסי הקרב שהתמחה בניידות בין בסיסים שונים בדרך זאת בשם המקורי 'הקירקס המעופף'. יתכן וקרונות המשא שבהם השתמש הקירקס המעופף שימשו דור אחד בלבד מאוחר יותר להובלת העם היהודי אל מתקני ההשמדה הנאציים.

טקטיקת קרבות האוויר שאותה פיתחו טייסי הקירקס המעופף הייתה ויתור על הקרב האישי של טייס מול טייס לטובת יציאה לקרב של מיבנה מטוסים אחדים, שפעלו כצוות בדומה ללהקת זאבים. מאות ממטוסי בעלות הברית נהגו לטוס מידי יום ביחידים או בזוגות מעל החזית הגרמנית. ה'יאסטה', שם הכינוי הגרמני למיבנה קבוצת מטוסי הקרב הקטנה והניידת, הייתה יכולה להשיג מולם עליונות אווירית מקומית.

את הטקטיקה הזאת פיתח אוסוואלד בולקה, מפקדו הראשון של להק 'הקירקס המעופף'. עשרות 'יאסטות' הוקמו ופעלו עד סוף שנת 1916. היאסטה הייתה בעלת אופי התקפי. מטרתם הייתה לחפש ולהשמיד מטוסי אויב. הם נעזרו בתצפיות מהקרקע. העליונות האוויריות לא הייתה יותר עניין של מזל אישי, אלא תוצאה של חישוב זהיר. הקמת היאסטות מציינת את תחילת הלוחמה האוויריות הקלאסית שהמאפיין המרכזי שלה היה מטוס היירוט החד-מושבי בעל כוח האש הרב.

בניגוד לקרבות המגננה המקובלים באוויר עד אז התאפיינו היאסטות בכך ששיחרו לטרף בלי הרף. הקרב היה למטרה המרכזית. האייס שמח לכל קרב. בולקה שינן שוב ושוב לטייסיו את הטקטיקה של הלוחמה האוויריות האגרסיבית.

מטרתם העיקרית של מטוסי היאסטות הייתה להשמיד מטוסי תצפית ומפציצים. תקיפת המטוסים בוצעה כאשר היאסטות מגיחים ממיסתור עננים בגובה רב ומאחורי מטוסי היעד, כאשר השמש בגבם. טייס היאסטה צבר מהירות תוך צלילה, והשתדל לצלוף במטוס האויב מבלי להיכנס לתימרון מסובך מולו. במידה ולא הצליח המשיכו חבריו במטווח הצליפה.

החזית המערבית הפכה לשדה ציד עבור טייסי היאסטות, שבו ניתן פורקן לשאפתנות וליצר ההרס שלהם. האוויר הפך לזירת הקיום שלהם בסגנון הפילוסופיה והשירה של ניטשה.

בשלהי 1916 הצליחו טייסי היאסטות באמצעות הטקטיקות החדשות שלהם ליצור שיוויון מול העליונות האוויריות של בעלות הברית. התוצאות בקרבות האוויר הצביעו על יתרון בולט לטובתם. התעמולה הגרמנית ייחסה זאת לא לטקטיקה או לאיכות המטוסים, אלא לאופיים של הטייסים, אשר בכוח מסירותם וגבורתם, המשמעת ורוח הצוות, עצבי הפלדה והתעוזה, תחושת האחריות והפטריוטיות, הם היו לבעלי אופי נעלה יותר מאשר יריביהם ובזכות זאת הצליחו.

הציד לא היה מסובך כל עוד היה מדובר במטוסי תצפית או מפציצים. אך כאשר היאסטות תקפו מטוסי קרב חד מושביים דומים לשלהם, בעלי יכולת תימרון וכוח אש רבים, התפתח הקרב לעיתים קרובות לדו-קרב בין שני מטוסים שרדפו זה אחר זה בתימרונים מסובכים במשך דקות ארוכות, במה שכונה 'דוג פייט'.

קרבות האוויר יצרו תחושת התמודדות ספורטיבית בין הטייסים האויבים. תופעות של גילויי כבוד הדדי היו שוליות. טייסים אויבים נפנפו זה לזה לשלום בטרם התחילו בתמרוני ה'דוג פייט' והיו גם מקרים של טייסים שנמנעו מלהפיל את יריביהם לאחר שמכונות הירייה של אלה הפסיקו לפעול. למרות שהיו אלה מקרים מעטים יחסית, המילים הישנות, כבוד, תפקיד, מאמץ, אומץ, שכמו ונעלמו בעידן המלחמה המתועשת שהתחוללה על הקרקע, מצאו משכן חדש. הטיסה החזירה את התהילה וההרפתקה למלחמה. המלחמה באוויר והמלחמה בקרקע הפכו לשני עולמות שונים. זאת גם בזכות תנאי המחיה המעולים של הטייסים שחזרו לעמקי העורף לאחר כל גיחה קרבית, וכולו עמד לרשותם. להיות טייס היה דבר נפלא. בימי ושעות הפנאי הרבים הם עסקו בכל תענוגות החיים.

הטייסים הפכו למעמד מיוחס, שניתן לו הכינוי 'עשרת האלפים העליונים'. הם היו נשגבים בעת המלחמה כמו האלפיון העליון בעת שלום. החייל הרגלי בחפירות חיכה חודשים ושנים חסר ישע למותו בחפירות המלוכלכות, יחד עם עוד רבים כמותו, מיד מכונות המוות הענקיות השונות, פגזי תותחים, קליעי מכונות ירייה, או גז מרעיל. זאת מבלי שאפילו נלחם. הטייס נלחם בכישרון על חייו ומת לבדו. ממעמקי החפירות נראה הטייס כמי ששומר על הדינאמיקה והפרספקטיבה של המלחמה עבור הלוחם הרגלי המודרני שלא הייתה לו שום יכולת לשלוט בתנועותיו ולכוון את גורלו. הוא טווה את חוט העלילה אשר החיל הרגלי איבד זה מכבר. הוא מצא את דרכו דרך הסבך.

בנוסף לדינאמיקה וליצירתיות של המלחמה באוויר, ניחן הטייס במעלה חשובה נוספת, והיא היכולת לראות מלמעלה את הכל. לטייס הייתה לכאורה עין האלוהים. הוא ראה והבין וסיפר על הכל מנקודת התצפית של כסא המטוס. מגובה 6000 מטר ניתן היה לראות את כל החזית המערבית, מהאלפים ועד הים הצפוני, ולרקום את כל האירועים למארג אחד בעל משמעות.

'עין האלוהים' היא מושג שבלתי ראוי להעניק אותו לטייסים. האלוהים בלבד הוא רואה כל. במשטר הנאצי שימשה כתורה מסיני נקודת המבט האנכית שלפיה העולם הוא מעין תמונת תצריף שנראית מלמעלה. נוצרה כך דיאלקטיקה בין עליונים לתחתונים, תחושת יוהרה ששימשה כאמצעי לעצימת עין בכל מה שאינו נוגע ישירות לחיים ולפקודות של כל אזרח וחייל.

את חוויות החופש הקלילות הסקרנות והשליטה חילקו הטייסים, בדרך זאת או אחרת, עם כל הלוחמים בחזית, כדרך הטבע האנושי מאז ומתמיד. הם היו לוחמי הביניים כדוגמת דויד וגוליית, אשר הדו קרב ביניהם חרץ את גורל המלחמה כולה, וחסך בכך חיי המוני לוחמים שצפו בהם.

לאחר שדמות האייס עוצבה סופית הוא הפך לדמות הגיבור הפופולארית ביותר בגרמניה. טייסי הקרב זכו לתואר אייס לאחר שהפילו 5 מטוסי אויב, והתיקשורת הפכה אותם ליקיריה. הם הפכו לסלבריטאים שקיבלו מכתבי מעריצים, השתתפו בטקסים ואירועים נוצצים, הפכו לכוכבים בסרטי תעמולה, זכו למדליות ועיטורים הגבוהים ביותר, ועוד. הצבא מיהר לגלות את הפופולאריות שלהם וניצל אותה כדי גייס תמיכה ציבורית למלחמה. בכל מקום בו הופיעו הם עוררו התרגשות עד כדי אובדן עשתונות של מעריציהם.

בין טובי האייסים שזכו למספר הגבוה ביותר של הפלות, כמו אוסוולד בולקה ומקס אימלמן, התפתחה סוג של תחרות על מספר ההפלות הגבוה שהציבור עקב אחריה במרותק באמצעות העיתונות הפופולארית אשר דיווחה בהרחבה על כל הפלה חדשה. הם הושוו לגנרלים של נפוליון, ובכך יוחסה להם הסגולה להפיח רוח קרב בהמוני הלוחמים. יתר על כן, כל הפלה שלהם הפכה אותם יותר ויותר לאלמותיים. בזמן המלחמה זכו האייסים לקרדיט של שחקני שחמט על אנושיים.

באותה מידה, מותו של אחד מהם הצביע על שבירותו וסכנת התמוטטותו של הצבא הגרמני כולו. כדי למנוע פגיעה קשה במורל הציבורי ניסה המטכ''ל לקרקע את בולקה ומאוחר יותר את אימלמן, אך ללא הצלחה. להיות טייס קרב היה הדבר היחיד שהם ידעו לעשות היטב, והם מצאו דרך לחזור ולהילחם, עד שמצאו את מותם בקרב.

לאחר שמתו, טקס הלוויתם של האייסים הפך לאירוע המוני. הם הופקעו מידי משפחתם וטקס האשכבה הפך לציבורי ונוצץ. הם הפכו למקור ההשראה של דור שלם של גרמנים, וכל גרמני צעיר שאף להיות אייס בעקבותיהם. במותם הם נחרתו כך בתודעה הציבורית עוד הרבה יותר מבחייהם. נוצרה סביבם תעשיית מזכרות עניפה של ביוגרפיות, תצלומים, חפצי נוי, מטבעות זיכרון וכדומה. הם הפכו לגיבורים מן המדף.

אוסוולד בולקה, המפקד הראשון של הקירקס המעופף, אשר יצר את טקטיקת הלוחמה שלו כשיטה הנדסית קרת מזג, היה הפופולארי מבין האייסים הגרמניים בתקופתו. באופן אישי היה בולקה דמות מרשימה למדי, בעלת ברק חברתי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שמו היה שגור בכל פה. לאחר מותו הוא זכה להלווית מלכים. היו לו 40 הפלות.

לאחר מותו של בולקה בתאונה אווירית באוקטובר 1916 הפך מנפרד פון ריכטהופן ליורשו בתפקיד. ריכטהופן היה דמות חיוורת למדי בחייו הפרטיים. הוא היה אדם שקט וחובב חיי כפר, בלי יומרות רבות מעבר לרצון לרצות את כללי החברה הפרוסית בה גדל, שדגלו במוסר עבודה גבוה ובסדר ומשמעת, ובדרך זאת גם בהעדפת חיי הצבא ואורח החיים הצבאי. האופי הפרוסי הפשוט והגמיש סייע לו להצטיין כטייס על פי הדוקטרינה ההנדסית של קרבות האוויר שעיצב בולקה. על הקרקע הוא השכיל בדרך זאת לזכות באהדת מפקדיו, חבריו ופיקודיו. על מנת להבליט את מהותה הקטלנית של הלוחמה האוויריות ואת החשיבות של היעדר התחכמות אישית באוויר, צבע ריכטהופן את מטוסו בצבע אדום וכך זכה לכינוי 'הברון האדום'. פשטותו האישית איפשרה למכונת התעמולה הצבאית לצקת לדמותו כמעט כל תוכן לאומני שחפצה בו.

ריכטהופן הפך במהרה לבעל מספר ההפלות הגבוה ביותר. העצב בגרמניה לאחר מותו של בולקה שנחשב כמי שאין לו תחליף, התחלף כעת למעקב צמוד אחר המנצח החדש, ששמו היה כה שגור בפי כל עד שלא היה צורך להזכיר אותו כדי לדעת במי מדובר. בשנת 1917 דיווח שירות החדשות הצבאי הגרמני באופן שוטף על כל הפלה חדשה שלו.

האופן בו התעצבה דמותו של ריכטהופן היא מפתח להבנת תופעת הנאציזם ועלייתו של היטלר לשלטון. היטלר והנאצים אינם אלא חיקוי של דמותו. הרמן גרינג, יורשו של ריכטהופן, נבחר לתפקיד כיוון שקווים רבים באישיותו היו זהים לאלה של קודמו, וגרינג היה מושא חיקוי אדיר בתחילת ימי השלטון הנאצי.

לפני המלחמה התייחסו לטייסים כאל בוהמיינים. במהלך המלחמה הם הפכו, בכוח המשמעת העצמית, לסופרמנים. זאת אותה המטמורפוזה בדיוק שעבר היטלר, ואותה ניסה להנחיל לעם הגרמני כולו. עבור הגרמנים ייצגו הטייסים את המסורת המיליטריסטית הלאומית המפוארת. הם הפכו לאמני מלחמה מסתוריים כמו הסמוראים ביפן, דיקטטורת התעופה של המזרח הרחוק שגרמניה הנאצית כרתה עימה ברית.

הייתה מידה רבה של אשליה בהענקת היכולת על ידי התעמולה הגרמנית לטייסים לשלוט לכאורה בגורל המלחמה. הם הפכו למעין יצורים חוצניים באמצעותה, יחד עם מטוסיהם. לכאורה הם אף הזיזו את הכוחות בחזית. החיילים בחפירות היו שותפים לאשליה. הם היו אלה שהזינו ראשונים את העורף במכתבים שתיארו את קרבות האוויר שהתחוללו מעל ראשיהם. במכתבים אלה תוארו הטייסים כדמויות דימיוניות ומיתיות, אשר החזירו להם את טעם החיים. אשליה זאת חילחלה בהמשך למשטר הנאצי, שהזין בה את עצמו עד ליומו האחרון, מבלי לתת את הדין על האמת והשקר בהתנהגותו ועל היעילות של תוכניותיו השונות.

כמו שהעל אנושיות של הטייסים הייתה אשליה, כך גם רוח האבירות בשחקים הייתה במידה רבה יצירה של מכונת התעמולה. המלחמה על פי כללי ההגינות התנהלה כאשר התפתחו קרבות אויר בין שני מטוסי קרב חד מושביים בלבד. התפתחה כך מעין ריעות בין היריבים שנמשכה לאחר המלחמה, שהתרחבה לזירות התרבותית והפוליטית הבינלאומית. גרמניה הנאצית שהייתה מזוהה בשנות ה-1930בעולם המערבי כולו עם התפתחות התעופה, השכילה בדרך זאת לזכות באהדה בדעת הקהל העולמית.

במציאות, השמדת האויב הייתה המטרה היחידה של טייס הקרב. לשרוף, להרוס, לרסק, זה היה המוטו של מנפרד פון ריכטהופן. במילים אלה נפתחת הביוגרפיה שלו. מחוות האבירות, הכבוד ההדדי והרעות בין הטייסים האויבים הסוו את החוק הבסיסי של המלחמה, שהוא להשמיד את האויב, בין אם באופן הוגן ובין אם לא. גילויי הוגנות היו מסוכנים מאד בעת הקרב. להיפך, גילויי ברבריות חייתיות ושמחה לאיד היו נפוצים לאין שיעור. בולקה הדגיש שוב ושוב כי מטרת הקרב האווירי היא להפעיל טכנולוגיה במספרים גדולים כדי להשמיד כלי אויב, במיוחד מפציצים ומטוסי סיור שהיו קלים להשמדה, ולא לנצח בדו-קרבות. רוח ההשמדה הגרמנית התלוותה באופן טבעי להתמזגות זאת של אדם, מטוס, ומכונת ירייה.

הסוד להפלת מטוסי אויב היה טמון בפשטות ההפעלה. ככל שהטייס הצליח להתגבר על התרגשותו, לא להסתבך עם עצמו, להישמע להוראות, להטמיע את האימונים ולהפעיל את המטוס בפשטות מירבית במרחב האווירי האינסופי, הוא הצליח יותר. להתקרב, לכוון ולירות למטרה, זה היה כל הסיפור. החל מסוף 1916 ועד לסיום המלחמה שלטו יאסטות של 5-10 מטוסים בקרבות האוויר. דו-קרבות התרחש כאשר כשל ניסיון המתקפה המאורגן של היאסטה בלבד, והדו-קרב האווירי הפך בהדרגה לנפוץ פחות ופחות ככל שבעלות הברית הכניסו יותר מטוסים בעלי יכולת ירי ישיר קדימה, וככל שהשתכללה שיטת הפעולה של היאסטות. האייסים התחילו לטוס במבנים, מחפשים אחר מטרות קלות, ונעזרים בחיפוי חבריהם.

קרבות של שווים מול שווים, טיסות סולו ואווירובטיקה הפכו למיותרות בגלל היעד המרכזי. המאסטרים הגדולים של קרבות האוויר, בולקה וריכטהופן, סלדו מאווירובטיקה וטיסות סולו, שהיו מסוכנות והסיחו את הדעת מהשמדת האויב. התמצית הייתה שימוש ביתרון ההפתעה. להגיח אל האויב גבוה מאחור, כשהשמש בגבך, ולהתחמק ממנו במהירות שצברת במידה ולא הצלחת להשמיד אותו. לאחר שהטכניקה נלמדה זה לא היה חשוב יותר אם היית טייס טוב או לא. גם בתימרונים הגנתיים הפחיתה האווירובטיקה מאד מביצועי המטוס בגלל התימרונים הרבים, ובכך פעלה ליתרון האויב. הגרמנים הצליחו להפיל טייסי קרב אנגליים רבים דווקא משום שאלה נטו יותר לתימרוני אווירובטיקה בעת קרבות אויר.

בשנת 1917 כבר לא התנהלו כמעט יותר דו-קרבות באוויר. טייסים גרמנים שהיו מטבעם סוליסטים חרדו לנוכח הדבר, והתחילו להתרחק מטייסות הקרב. טייסי היאסטות דבקו כל כך בטיסת המיבנה שלהם עד שלעיתים הם נידמו כמחקים זה את זה כלהקת אווזים בטיסת מבנה פשוטה באוויר. בכל זאת, מבנים גדולים וטקטיקה קבוצתית הם שהביאו את הניצחון בקרב.

הפלת המטוסים הפכה לשיגרה, והטייסים איבדו את הריגוש שבדבר. כך קרה עם הטיסה בכלל. ההפלה הפכה לבעיה טקטית ותו לא. זאת הייתה משימה של דיוק טכני-צבאי. הקרב האווירי הפך למארב יותר מאשר דו-קרב. הטייס המתקיף לא היתרה באויבו. הוא פשוט הגיח מאחור ורצח אותו ברגע של היעדר תשומת לב. הקרב האוויר לא היה ספורט, זה היה רצח מדעי.

מי שהוסיף 'עניין' להשמדת המטוסים היה ריכטהופן. כיוון שהדרך היעילה ביותר להשמדת מטוס באוויר הייתה פגיעה במיכל הדלק שלו, שגרמה להצתת המטוס והתפוצצותו באוויר, העלה ריכטהופן את רף הדרישות מטייסיו, וביקש מהם דיווח בכל הפלה לגבי האופן שבו התבצעה: האם כללה הצתה של מיכל הדלק או לא. הוא הוסיף את המילה 'נישרף', לכל דיווח על הפלה מתאימה. יותר ממחצית מהפלותיו הסתיימו כך. טייסיו התביישו כאשר לא גרמו לשריפת מטוסי האויב באוויר.

פרשני המלחמה הסבירו את ההתלהבות הכללית מהמראה המרהיב של המטוסים הבוערים שנפלו ארצה כאינסטינקט הישרדות בריא של האומה הגרמנית ואת דחף ההרס כגילוי נאות של אופי בריא יותר. לא היה צורך להתנצל על כך שהגרמנים, עוד מתחילת המלחמה, הפציצו מהאוויר את ערי האויב במטוסיהם, בניגוד למה שעשו האנגלים והצרפתים שנמנעו מכך. זאת הייתה 'רוח קרב גרמנית התקפית אמיתית'. להיפך, להילחם את המלחמה כאילו היא אירוע ספורטיבי או דו קרב אבירי פירושו היה שלא לשרת את האומה כהלכה. בניגוד לאייס האנגלי, אשר טס למען הספורט והתעלה באווירובטיקה, הטייס הגרמני טס למען התפקיד, להרוג, להשמיד, ולשתק את האויב. הוא התגאה בכינוי 'ברברי'.

המלחמה הפכה קשוחה וחסרת רחמים ביעילות שבה. לא היה מקום לאילתור, וגם על הקרקע הפכה התנהגות הטייסים לקשוחה וחסרת רחמים. הם צפו את מותם שלהם ומותם של חבריהם כהסתברות סטטיסטית בלתי נמנעת. המוות הקרוב תמיד הביא רבים מהם למצוא מפלט באמונות תפלות.

הם הפכו לאליטה חדשה, אשר נלחמה ומתה בדרך שלא נודעה עד אז. חברי האליטה הצטרפו אליה בדרך של ברירת הטובים ביותר. אלה שהיו בעלי עצבי פלדה ולב בלי חת פרחו באוויר. הם הפכו לקשוחים וחסרי רחמים, ממושמעים ונוצקו לתבנית הלוחם החדש. אך היה לדבר זה מחיר פסיכולוגי גבוה מאד. הטייסים היו החוקרים המודרניים של מגבלות הנפש האנושית. עולמם טיפח 'אדם חדש'. אשר חושל והפך חסר רחמים במטרה להתמודד עם האתגר הטכנולוגי והמלחמתי, ובמקביל מצא מפלט באזוטריקה.

המפלגה הנאצית צמחה משתי אגודות אזוטריות שהאמינו בתורת הניסתר, שצמחו מרקע פאן-גרמני, והתאימו מאד בתוכנן לרוח עידן התעופה החדש. היטלר מצא את דרכו הרוחנית דרך אחת מהן בימים הטרופים של אחרי המלחמה, לאחר שסמלי הסדר החברתי הישן, המלוכה והכנסייה, התמוטטו. רודולף הס התבלט לימים יותר מכל כמי שהאמין באזוטריקה בצמרת המשטר הנאצי, וטס לאנגליה על דעת עצמו בעצת מיסטיקנים. לנושא המיסטיקה הנאצית מוקדש פרק נפרד בספר 'שואה ותעופה'.

הרמן גרינג הוא דוגמא מובהקת למי שנאחז באמונה בתורת הניסתר כדי להתמודד עם קשיי התפקיד.

רעיונותיו הדתיים של גרינג היו שונים מאשר האמונות הקתולית והפרוטסטנטית הנפוצות בגרמניה. תחת השפעת אימו החורגת הוא השתייך לאחווה נורדית קטנה וסודית – 'אגודת האדלוייס', הפרח האלפיני הקטן והלבן. האחווה ערכה טקסים מיוחדים שהתבססו על המיתולוגיה הנורדית הרומנטית, ועודדה תערובת של מיסטיקה ואמונה בפנתיאיזם, שהוא זיהוי האלוהים עם הטבע.

אין דבר שהאדם חושש ממנו יותר מאשר השילוב בין הבלתי נודע לבלתי מודע. סגנון התנהגותו המוקצן של גרינג היה כשל אחד שהציץ לעבר הלא נודע ונפגע. הוא עסק בגבולות הלא נודע, הפיכת המטוס לכוח אווירי אולטימטיבי.

די כמעט במרכיב הפחד העז שקיים בתעופה כדי להסביר באמצעותו את מה שהתרחש בגרמניה הנאצית. מרכיב הפחד חזק מאד אצל כל נוסע באוויר. הוא טבעי ונובע מהיות המטוס באוויר תלוי בכוח מנועיו, אשר השבתתם תגרום לנפילתו. רכיב הפחד חזק גם בקרב הטייסים. הוא נובע אצלם מהצורך לתפקד באוויר, ובמיוחד חזק החשש מהמפגש בנחיתה עם אדמה המוצקה. ריבוי הגורמים העשויים לגרום לתאונות תעופתיות יצר את האימרה: 'טיס טוב הוא מי שיודע לפחד'.

גרינג הביע פעמים רבות את אמונתו בעליונות הטייס הגרמני, ולא בעליונות המטוס הגרמני. הוא היה משוכנע שהאדם, ולא המכונה, יכריעו את הקרב. הכרזה נוספת שלו הייתה ש'כל אחד בגרמניה יהיה טייס'. כאשר אומה מנסה להתגבר באופן מואץ על פחד התעופה היא יוצרת חברה שמבוססת על טרור.

גורם הפחד הוא שהביא להישענותם של הנאצים על פילוסופית כוח הרצון הניטשאי והאדם העליון. לכך נוסף חוסר הביטחון החברתי בעיקבות התמוטטות הקיסרות והקמת גרמניה המודרנית, בעלת המשטר הדמוקרטי והדגש על קדמה טכנולוגית.

התחליף לתפארת הקיסרית החיצונית הייתה דגש על יופי חיצוני שהתחבר ללאומנות ותורת הגזע.

המונח 'ליל הבדולח' ניתן על ידי הרמן גרינג, כתגובה נינוחה לאירועים הקשים, במטרה להקנות להם מראה חיובי של נצנוץ האור בשברי הזכוכית. השם נקבע בהשראת ארכיטקטורת הזכוכית, שהייתה תנועה אסתטית מרכזית באותה עת בגרמניה.

היהודים נתפשו כניגוד מבחינה אסתטית. עם קדמון, כהה עור, לבוש שחורים, נע ונד, שמרן באורחותיו, נתפש כהיפוכה של הקידמה הזוהרת. האנטישמיות האסתטית היא הקלה והנפוצה ביותר. היא נקודת המוצא הנוחה לאדישות נפוצה, ממנה קצרה הדרך המובילה לאפליה ולשנאה מצד קיצוניים.

החזון האסתטי הנאצי הומרץ במידה רבה על ידי היטלר, שהיה צייר ומעצב ברוחו, והקדיש לכך את מרבית תשומת ליבו גם כשהיה מדינאי. היינריך הימלר היה הממונה על הנחלת המיסטיקה הנאצית לגרמנים, והשקיע משאבים רבים בחקר הפגאניזם הנורדי. אס-אס היו המודלים של מדיניות הגזע הנאצית, שהדגישו את עדיפות הגבוה, הבלונדיני והקליל.

בראש יצרני אסתטיקות ויזואליות זולות אלה עמדה תעשיית הסרטים הנאצית המפותחת. בניצוחו של גבלס עסקה תעשיית הסרטים בהפקת סרטים קלילים, מוזיקליים בחלקם, וסרטי ראווה. לדרמות ולסרטי העלילה הרציניים לא היה מקום. החשוב היה לספק בידור קל להמון. סרטי תעופה היו שוברי הקופות הגדולים ביותר בברלין בתקופה של טרם מלחמת העולם השנייה.

יחד עם עולם הקולנוע, הכנסים ומצעדי הראווה ההמוניים היו לחם חוקם של הנאצים. הם החליפו את הדת כמקום לפולחן האישיות.

המוות הפך חסר משמעות בתעמולה הגרמנית של מלחמת העולם הראשונה. האבל על מות חברים לקרב היה תפנוקים מהמאה הקודמת. המוות היפה מכל תואר כמותו של לוחם החפירות האנונימי על גדירות התיל, כשגופו נקוב כדורים, והטייסים הוללו כדוגמאות למשמעת עצמית זאת, כי הם הפכו את משמעת הברזל לתכונה נאצלת בקירבם.

לאור כל אלה הטייס היה אמנם גיבור, אך לא באופן שהיה מקובל עד אותם ימים. הסתמכותו על עצמו בלבד ויכולתו הבלתי מוגבלת לנוע ממקום למקום הבדילה אותו מהלוחם שעל הקרקע. לכך נוספו יכולותיו הטכניות, המשמעת העצמית, ולעיתים קרובות גם הרקע הבורגני שלו. הם התמודדו בקלות עם העולם הטכנולוגי, ודמו בכך לבנים אופייניים של המעמד הבינוני ומעמד הפועלים שרבים מהם באו מהם. היה להם רקע טכני והם ידעו לעבוד בידיהם. הילת האביר בשחקים נותרה בעינה, אך דימוי האדם-מכונה היה חזק ממנה. האדם-מכונה היה הדמות שלה נזקקה גרמניה בעת המלחמה. לקראת סיום המלחמה הם תוארו בעיני הציבור הגרמני כמי שחושלו לדרגת המתכת המעולה ביותר, ובכך התאימו מבחינה דרוויניסטית לניצחון על האויב.

הטייסים היו סוג חדש של גיבורים גם מכיוון שההילה שלהם הייתה בעקבות זאת יותר של כוכבי קולנוע מאשר של אריסטוקרטים. הם התאימו היטב לעולם המגזינים המצולמים של המאה העשרים ומדורת ההבלים התיקשורתית. הם היו כל אחד בכל מקום. גם תחביביהם השגרתיים כמו ספורט ועבודת כפיים, וסיגנונם העממי, הפכו אותם לגיבורים מושלמים של. הם עלו לגדולה יש מאין בתוך שנים ספורות, כחלומו של כל אדם מהמעמד הבינוני. ממעמד של 'נהגי מטוסים' ב-1915 הם הפכו לאליטת הלוחמים בשנת 1916. הם קראו תגר על המעמדות המסורתיים. האומה הגרמנית הייתה שבויה בקיסמם. הם ייצגו סוג של שפיות ששבתה את לב הציבור הגרמני. גרינג היה בתחילת ימי השלטון הנאצי האדם הפופולארי ביותר בגרמניה, ואין לפיכך כל ספק כי היטלר היה כבובת משחק בידיו.

במותם זכו האייסים להתייחסות על פי דימוי האדם-מכונה שלהם. התיקשורת דיווחה על מותו של ריכטהופן באפריל 1918 בלי רגשנות. זה היה סדר הדברים הבלתי נמנע. ריכטהופן הושווה למכונת הרג בעלת ביצועים מעולים אשר בסופו של דבר קרסה מחמת פעולת יתר. טכס האשכבה שלו דמה יותר למפגן צבאי, עם טורי חיילים בקסדות, ושורות של מדחפי מטוסים ומכונות ירייה.

הלוויתו של ריכטהופן הייתה אירוע מכונן עבור החברה הגרמנית. היא הבהירה כי אין הערצת האייסים אינה תופעה חולפת וכי אזרחי גרמניה נכנסו למעין חתונה קתולית עם התופעה, שיהיו לה השלכות רבות בעתיד מבחינת עיצוב פני החברה.

ריכטהופן נותר הטייס הגרמני המפורסם ביותר עד מותו. מי שהחליף אותו היה הרמן גרינג. מתחרהו לתפקיד היה ארנסט אודט, שהיה בעל מספר הפלות גבוה הרבה יותר, אך בעל אופי אינדיבידואלי שלא התאים לתפקיד מפקד היאסטות. אודט היה מתוסכל מכך שלא זכה בתפקיד.

התיקשורת והציבור הגרמני עסקו מן הסתם באופן אינטנסיבי בחודשים לאחר הלוויתו של ריכטהופן בשאלה מי הוא המתאים מבין השניים לפקד על הקירקס המעופף. להחלטה בנדון היו תוצאות הרות גורל עבור גרמניה, שכן היא גרמה באופן ישיר לעליית המשטר הנאצי.

השחקן הקבוצתי הרמן גרינג קיבל את מינוי מפקד הקירקס המעופף ביולי 1918. גרינג אימן את טייסי היאסטות בתכליתיות קרת רוח, שתורגמה לימים גם לדרכו הפוליטית, ולשיטת הפעולה קרת הרוח של המשטר הנאצי כולו, שהתאפיין ביעילות מכסימלית וחסרת רגש בכל התחומים.

להבדלי האופי בין גרינג לאודט הייתה השפעה רבה מאד על גורל המשטר הנאצי. שרר ביניהם קצר תיקשורתי וחוסר אימון בסיסי. אודט חסר הכישרון הניהולי טעה קשות בפיתוח מטוסי הקרב של הלופטוואפה שעליו היה אחראי ואף שיקר בנתונים שפירסם אודות מספר המטוסים המבצעיים. כאשר נודע לגרינג על כך, לקראת הפלישה לרוסיה, תסכולו היה רב כל כך שהוא היפנה את זעמו בין הייתה לפקודת השמדת היהודים הקצרה וחסרת הרגש שנתן להיידריך, טייס קרב צעיר יותר, בסוף יולי 1941.

יהיה עלינו לחזור שוב ושוב לתקופה ולזירת האירועים שהביאו למינוי הרמן גרינג למפקד הקירקס המעופף, שכן זה המפתח המרכזי להבנת עליית הנאציזם. ניתוח דמותם של האייסים יכול לענות על השאלה מדוע עלה היטלר לשילטון וכיצד נגרמה השואה.

אין ספק כי היה מצע לאומני עמוק של פן גרמאניזם שעליו צמח הנאציזם. אך ביסודו של דבר הנאציזם היה תופעה בלתי שפויה של ניסיון לחיות באשליה של על אנושיות. הנוסחא שמאחורי האידיאולוגיה הנאצית הייתה פשוטה. להוציא מתירכובת החיים את מרכיב החמלה, ובכך ליצור אדם דארוויניסטי חסר רחמים. החמלה היא רגש נכסף שקשה מאד להטמיעו באמצעות חינוך רגיל, לכן כאשר החליטה חבורת אידיאליסטים צעירה וזוהרת לוותר עליו נוצרה תגובת שרשרת של חיקוי בקרב הציבור כולו. הציבור הגרמני כולו, כמו טייסי היאסטות, ויתר על טבעו האישי השפוי ודבק בטיסת המבנה העיוורת למחצה שחיקתה את ההתנהגות המזגזגת של הטייס המוביל לקרב.

בשנות ה-1920 וה-1930 המיליטריסטים והלאומנים של תקופת וויימאר, ומאוחר יותר המפלגה הנאצית, היללו את רצון הברזל להרוס, רוח אשר חזתה את המדינה המגויסת טוטאלית. סופרים נאציים היללו את האדם החדש שעוצב בדמות ריכטהופן, כביטוי האולטימטיבי של מילוי החובה והפטריוטיות. כושר ההתמדה נתפש כמעלה העליונה, וביטא את חשיבות המשמעת הנוקשה שהכתיב הרייך השלישי.

אחיינו של ריכטהופן, וולפראם, היה לגנרל בחיל האוויר הנאצי, שפיתח והוציא לפועל בהצלחה בפולין ואחר כך באירופה כולה את דוקטרינת 'מלחמת הבזק', שמבוססת על מתקפה מקדימה של מטוסי תקיפה על כוחות היבשה של האויב. את שיטת הפעולה של מטוסי התקיפה הוא פיתח במהלך מלחמת האזרחים בספרד.

התבלטות הטייסים כמייצגים שילוב בין קו חשיבה קשוח ולאומנות גאה, שגובו ביכולת טכנולוגית. יצר גם סגנון ביטוי מילולי מיוחד, קצר ובוטה, שאיפיין לימים את נאומיו של היטלר ואת ההיגיון והשפה הגרמנית בזמן המשטר הנאצי בכלל. היה לשפה לאומנית-טכנולוגית זאת צליל בלתי מוזיקלי בעליל. היא הייתה קצרה וקולעת, אך חסרת רגשות. זאת בניגוד מושלם לשפה הסנטימנטאלית והמליצית טרם המלחמה. השפה החדשה ביטאה עולם טכנולוגי וביורוקראטי, וכוח חסר מעצורים.

פיטר פריטשה, בדומה להיסטוריונים רבים אחרים אשר עסקו בהיסטוריה של התעופה, מתאר את מעללי הקירקס המעופף מבלי לציין כלל את חלקם של חבריו במשטר הנאצי. הוא תוחם וממקד עצמו בזמן ובזירת האירועים הנוחה למחקר של מלחמת העולם הראשונה. הוא מתאר באופן מלא את המרכיב הלאומני המסוכן בפולחן האישיות של טייסי גרמניה, אך הוא אינו ממשיך ומתאר את התפתחותם האישית עד שהפכו לראשי המשטר הנאצי. תוצאה אחת לכך היא המשך הפופולאריות העצומה בימינו של ריכטהופן והקירקס המעופף, שהם כיום סמלים שיש ליחס לנאצים את קיומם, לאחר שהם הפכו אותם לכאלה באמצעות העלמת הגורם האנושי. אפשר להשוות זאת לדמות האופי האנושי מלא החמלה של ניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, כדי להבין את גודל ומשמעות ההבדל.

הדרך להכחשת השואה עקב כך היא קצרה וסלולה. באותה מידה נמנעת בדרך זאת מניצולי השואה ומבניהם האפשרות להשתמש כראוי במורשת המרתקת החיובית של ראשית עידן התעופה לצורך השתקמות והשתלבות בחברה המודרנית.

· טייסי מלחמת העולם הראשונה בצמרת המשטר הנאצי

להלן הביוגרפיות של בכירי הנאצים שהגיעו מרקע של טייסים בחיל האוויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה, חלקם הגדול מהקירקס המעופף. רשימה נכבדה זאת מעידה על השפעתם העצומה במשטר הנאצי ועל מלחמת העולם השנייה.

הרשימה היא של השמות הבכירים והידועים ביותר. לאלה יש להוסיף כמובן את פיקודיהם הרבים ששרתו במלחמת העולם הראשונה בתפקידים שונים בחיל האוויר הגרמני, ואת תלמידיהם הרבים הרבה יותר במסגרת מועדוני הדאייה שפרחו בגרמניה לאחר המלחמה.

כולם היו בעלי אידיאולוגיה ימנית קיצונית, וברובם הצביעו למפלגה הנאצית בכל מערכות הבחירות בהן השתתפה.

הם היו גם מקור השראה ודוגמא לקרוביהם, שכניהם, ועמיתיהם, אשר ראו בהם מודל לחיקוי כיוון שייצגו את דמות האדם החדש, שהצטיין ביכולת טכנולוגית, תרבות עבודה וניהול ברמה גבוהה, יחד עם סגנון חיים מודרני וקשרים חברתיים טובים.

הרמן גרינג

הרמן גרינג היה טייס קרב מהולל, 'אייס' עם 22 הפלות מטוסי אויב במלחמת העולם הראשונה. כמפקד הקירקס המעופף היה אחראי על מילוי הסעיף בהסכמי וורסאיי בו נדרשו הגרמנים למסור לבעלות הברית את כל מטוסי הפוקר די-7 המתקדמים שאיתם נלחם. סעיף זה היה גורם מרכזי למחאה הגרמנית נגד ההסכם. גרינג הורה לטייסיו לקחת את כול המטוסים שלהם ולהרוס אותם באמצעות נחיתת התרסקות.

הוא פגש את היטלר בשנת 1922. היטלר הבחין מיד בערכו של גרינג כמפקד וטייס מפורסם. גרינג התרשם מכישוריו הפוליטיים של היטלר. התחיל שתוף פעולה פורה ביניהם, שנמשך עד תבוסת הנאצים. הייתה זאת שותפות לדרך וידידות אישית.

עבור גרינג השאפתן היווה היטלר הזדמנות פוליטית יוצאת דופן. כצעיר ובעל דרגה זוטרה יחסית לא יכול היה להשתלב בדרג גבוהה באף אחת מהמפלגות האחרות. רעיונות המפלגה הנאצית התאימו לדיעותיו. מה שנותר לו היה להטות את מסלול המפלגה כך שיתאים לתוכניותיו לקידום תחום התעופה בו התמחה.

בשנת 1932 הפך גרינג נשיא הפרלמנט הגרמני. הוא שימש גם כשגרירם הפוליטי של הנאצים. מעורב ומיודע יותר מכולם, הוא היה לנכס האלקטוראלי מספר אחד, והדמות הפופולארית ביותר בגרמניה. הוא קישר בין המפלגה הנאצית העממית לראשי המפלגות הותיקות, שלא רצו בכול קשר עם היטלר.

בשנת 1933, כאשר הוקמה הממשלה הראשונה בהשתתפות הנאצים, התמנה גרינג למחזיק בשלושה תיקים מיניסטריאליים:

שר הפנים של פרוסיה – בתפקידו זה חלש על המשטרה החשאית, והביא לאיחודן של כל משטרות גרמניה הפדראליות לכוח אחד תחת פיקודו של הימלר.

השר לענייני תעופה – תפקיד שנתפר במיוחד עבורו והצביע על חשיבותו ועל חשיבות הנושא.

השר לאיכות הסביבה – גרינג היה השר הראשון לאיכות הסביבה בעולם. הוא היה חסיד נלהב של הנושא, שהיה אחד החשובים במצע המפלגה הנאצית הניאו-פגאנית.

בשנת 1934 גרינג השתלט למעשה על המפלגה הנאצית ב'ליל הסכינים הארוכות', בו נרצחו ארנסט רוהם ואנשיו, אשר היו ידידיו עימם בנה את 'פלוגות הסער' העממיות. המפלגה הנאצית הפכה סופית לדיקטטורה קנאית, בה שולט הצבע השחור של בגדי האס-אס. העולם הזדעזע, אך עבר על כך לסדר היום.

בשנת 1935 גרינג התחיל בהקמה מואצת של חיל האוויר החדש. תנאי חוזה וורסאיי היו שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים מטוסי קרב, יש להן הזכות לתקוף. אך אישיותו הכריזמטית של גרינג מילאה תפקיד מרכזי בשכנוע הגרמנים, והעולם כולו, שכל רע לא יקרה. הבריטים שתקו כאשר הכריז שהוא עומד לפתח חיל אויר גדול. חיל האוויר הגרמני הפך במהירות למעצב המרכזי של הפוליטיקה הבינלאומית, והביא בהמשך לנאצים ניצחונות ללא שפיכות דמים. במקביל, שימש החיל למטרת זיהוי התנועה הנאצית עם המודרני והמרהיב מבין זרועות הצבא.

בפרלמנט העביר גרינג באותה שנה את חוקי נירנברג. החוקים אסרו על נישואין או יחסים שמחוץ לנישואין בין יהודים ואזרחי הרייך שממוצא גרמני. ההחלטה עברה פה אחד. גרינג חתום על כל החוקים האלה כיו''ר הפרלמנט.

את האנטישמיות של גרינג ניתן לייחס לילדותו. אימו התגרשה מאביו הדיפלומט, והתחתנה עם איש עסקים יהודי עשיר מאד. הדבר היה מקור תיסכול לגרינג, אשר חיפש בשעותיו הקשות כטייס קרב אחר מקור השראה וניחומים. כיוון שתקופת ילדותו לא הסבה לו אושר הוא פנה לאזוטריזם בבגרותו, עם האנטישמיות כחלק מתבקש מאליו.

בשנת 1936 התבצע כיבוש חבל הריין, בעיקר באמצעות הפגנת כוח אווירית. גרינג התמנה גם לתפקיד החשוב של נציב התוכנית הכלכלית הארבע שנתית, שהוא למעשה ראש הכלכלה הגרמנית. הנאציזם התחיל כמאבק של המעמדות הנמוכים, אך הפך במהרה את גרמניה לנשלטת בידי קבוצה קטנה של תעשיינים בעלי מפעלי ענק. לגרינג הייתה תרומה מכרעת לכך, אך כוונתו המקורית הייתה שונה במקצת, להלאים את התעשייה.

גרינג ניצל את תפקידו זה להעברת תקציבים בלתי מוגבלים לתחום התעופה, לתוכנית הלאמה של מפעלים, בפרט בארצות הכבושות, ולהקמת אימפריה כלכלית בשליטתו, שבמרכזה כל יצור הפלדה של הרייך. במפעליו התחילו בהעסקת עובדי כפייה.

גרינג בעל החשיבה הכלכלית היה נגד בזבוז כלשהוא. לכן התנגד לחיסולו של כוח העבודה המיומן בארצות הכבושות, בהם פעלו אינספור מפעלים. הסמל המסחרי הכלכלי שלו היה שימוש מירבי במשאבים. פקודותיו לאנשי האס-אס היו תמיד משולבות באזהרה: 'אל תבזבזו מאומה ממה שהוא בר שימוש'.

בשנת 1938, לאחר 'ליל הבדולח', יצר גרינג בהתלהבות את המערכת החוקית לגזילת הרכוש היהודי, במודל שאחר כך השתמש בו אייכמן בווינה, שהיה גם למסחטה כלכלית אדירה.

גרינג הורה שכל המשאבים בארצות הכבושות יוחרמו, והאוכלוסייה תיוותר רק עם המינימום הדרוש לקיום. הוא חשב על ביזה ולקיחת שלל כדרך הנורמאלית של ניהול מלחמה.

גישה זאת עיצבה את הפתרון הסופי. המיון של היהודים לחיים ולמוות נעשה על סמך החישוב הכלכלי של תועלתם, ומגופות הנרצחים נלקח כל מה שהיה בעל ערך.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, במלחמות בזק שהכריעו את פולין, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת. חיל האוויר הנאצי היה הגורם המכריע בניצחונות אלה. בעיקבות הניצחונות באוויר התקדמו במהירות הכוחות הקרקעיים הניידים, ו'פלוגות הסער' של האס-אס בראשן, שרצחו את כל היהודים שניקרו בדרכן באופן שיטתי.

בשנת 1940 התחיל הקרב על בריטניה, וחיל האוויר הגרמני איבד כשליש מכוחו במתקפה עיקשת ומתמשכת על האי, שהיה מוגן ברדאר להגנה אווירית, שיטה שגרינג זלזל במידע אודותיה. החיל לא השתקם מנזק זה.

שבוע לאחר תחילת הפלישה לרוסיה, בעשרים ותשיעי ליוני 1941 מינה היטלר רשמית את גרינג ליורשו. אלה היו ימי השיא שלו ושל השלטון הנאצי בכלל. חודש לאחר מכן, בשלושים ואחד ליולי 1941, ערב תאריך החורבן תשעה באב, גרינג חתם על פקודת 'הפיתרון הסופי'.

למרות שאנשים, רעיונות ואירועים רבים בגרמניה הנאצית דחפו באופן ישיר ועקיף לפיתרון הסופי, בסופו של דבר הייתה זאת החלטת יחיד יזומה ומחושבת של גרינג, האדם השני בעוצמתו ברייך, בתוקף תפקידו כ'המפקח הכללי על עניני היהודים'. חודשיים קודם, בתאריך עשרים למאי 1941, הוא הוציא פקודה שאסרה על הגירת יהודים מהרייך.

גרינג איבד חלק גדול מיוקרתו ומעמדו במהלך אביב שנת 1941:

בעשירי למאי 1941 המריא רודולף הס לטיסת היחיד שלו לאנגליה, והתחיל בכך סאגה בלתי נגמרת של עריקה ובגידה. הטיסה הייתה מכה עצומה ליוקרתו של גרינג, גם כי התבצעה בשלהי הקרב על בריטניה, בו איבד שליש ממטוסיו.

בסוף מאי 1941 התגלתה בעיה נוספת שהטילה צל כבד על כל תוכניותיו. ארנסט אודט, חברו הקרוב מ'הקירקס המעופף', מונה על ידו, למרות שהיה חסר כישורים מנהליים, לאחראי על כול יצור המטוסים. אודט וחבריו הפכו את תוכנית החימוש של חיל-האוויר לתוהו ובוהו. אודט זייף דוחו''ת על יצור המטוסים, והציג מספרים שהיו גבוהים בהרבה מהמציאות.

בסך הכול היו חסרים לפתע לגרינג כ- 3,000 מטוסים, לעומת התכנון המקורי שלו. זאת על פי החישוב הבא: כ-1500 כתוצאה מבדותות אודט, כ-1,200 שאיבד בקרב על בריטניה, וכ-300 שאיבד בקרב על כרתים שהסתיים באותם ימים. נותרו לו מעט יותר מ-2,000 מטוסים בלבד לקראת המערכה ברוסיה והמשך המלחמה.

בנוסף הוא איבד בעיקבות מחדלי חבריו את השליטה על התעשייה האווירית שהועברה לידי אלברט ספיר שר החימוש.

את התסבוכת שלתוכה נקלע היה גרינג חייב לפתור מיד. הוא היה איש פעולה, בעל רצון ברזל. הוא חשב שהוא מתחיל לאבד שליטה. היה עליו לנקוט בפעולה נחרצת. מדוע אם כך, חשב, לא נגד היהודים. גרינג חשב שבדרך זאת הוא יצור דינאמיקה מחודשת, שבה סך הכול של המעלה ומטה יתאזן. הוא יפצה על אובדן המטוסים בהשמדת יהודים, ממש על פי הדיאלקטיקה האנכית נעדרת המוסריות של ניטשה. הוא חשב שכך הוא ימשיך לאחוז בכול מה שהיה לו.

בערב תשעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח גרינג מכתב לריינהרד היידריך בו הוא מורה לו להתחיל בהכנות לפתרון בעיית יהודי אירופה. הייתה זאת הפקודה הראשית להשמדת היהודים המלאה. היה זה רגע גורלי, שציין תפנית מכרעת בגורל העם היהודי. הפקודה התחילה תגובת שרשרת בהירארכיית השליטה הנאצית. בועידת ואנזה, חודשים ספורים לאחר מכן, החליט היידריך על הצעדים המעשיים לביצועה.

הפקודה שמסמלת את שיא השיפלות לא סייעה לגרינג לבסס עצמו מחדש. בשנת 1942 מעמדו דעך סופית, לאחר שלא הצליח לממש את הבטחתו לאספקה מהאוויר לארמיה השישית הנצורה בסטלינגרד.

היטלר השתלט יותר ויותר על תחומי התעופה השונים, מפיתוח נשקי הפלא ועד ניהול ההגנה האווירית. גרינג מצא עצמו מחוץ למעגל אותו יצר. הוא איבד את השליטה על התמכרותו לסמים, בילה זמן רב באחוזתו בשמורת הטבע הפרטית, והפך לידוע לשמצה בגלל הביזה של חפצי אמנות לאוספו הפרטי.

מעמדו הרישמי נותר בעינו, כי היטלר המשיך לסמוך על 'קור הרוח' שלו בעת משבר וראה בו את האדם שהיה רוצה לצידו בזמן כזה.

על מעמדו הבכיר במשטר הנאצי של גרינג אין עוררין. עם זאת נוטים לראות בו דמות משנית להיטלר. ולא כך הוא. לאור חשיבות המיליטריזם בגרמניה, הכתיב בה למעשה גרינג, הקצין הבכיר ביותר במפלגה, אירועים רבים. הוא חתר, בסיוע קצינים צעירים נוספים שהשתייכו למעגל שלו, כדוגמת הס והיידריך, להפוך ליורשו של היטלר. את מעמדו הפוליטי ביצר באמצעות קשריו עם האצולה ובעלי ההון. את מעמדו הרעוע כתוצאה מכך בעיני הימין הקיצוני העממי במפלגה, חיזק בצעדים אנטישמיים קיצוניים, ששיאם היה פקודת הפיתרון הסופי.

רודולף הס

רודולף הס נולד וגדל באלכסנדריה שבמצרים. הוא הבין מגיל צעיר את קשר הברזל בין המיליטריזם לאימפריאליזם. הוא חלם שגרמניה תחקה את מודל ההתפשטות של האימפריה הבריטית, המבוססת על שילוב בין קידמה תעשייתית, עוצמה צבאית והתפשטות קולוניאלית.

הס הצטיין כלוחם בחיל הרגלים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, נפצע מספר פעמים, זכה לאותות גבורה, והתקדם לדרגת קצין זוטר. בשכבו בבית חולים לאחר אחת מפציעותיו, התלהב מסיפורי קרבות האוויר של אלופי הטיסה הגרמניים וביקש להתקבל לקורס טיס. הס סיים את הקורס באוקטובר 1918. הוא הצטרף לטייסת 'הקירקס המעופף' בחזית המערבית. היה ברור כבר שהקיסרות הגרמנית הפסידה, ומצב הרוח של הטייסים היה ירוד. בכל זאת הוא טס טיסות מבצעיות, והשתתף בקרבות האוויר האחרונים במלחמה.

כניעת גרמניה, שהתרחשה בניגוד כה גמור למצב הרוח המרומם של 1914, התקבלה אצלו באופן אישי, ויצרה משבר נפשי. היא הביאה לחיסול כל תוכניותיו לעתיד. הוא חש את ההשפלה במלואה. הצטברו בו מרירות, תסכול, שנאה ותחושת נקם. הם מצאו את ביטויים בדברי מפקד הטייסת שלו, הרמן גרינג, שנאם לפני חייליו לאחר קבלת פקודת הכניעה: 'יומנו עוד יגיע!'

את השקפתו הפוליטית גיבש הפרופסור לגיאוגרפיה קרל האושופר, מורו וידידו באוניברסיטת מינכן, בה התחיל ללמוד לאחר המלחמה. בניו של האושופר, אלברט והיינץ, הפכו לחבריו הטובים של הס. לאלברט היו תארים מתקדמים בגיאוגרפיה, ומשרה אקדמית בכירה באוניברסיטת ברלין. הם סייעו להס רבות בברלין בימים הקריטיים שלפני עליית היטלר לשלטון, ומאוחר יותר במהלך השלטון הנאצי.

שתי דמויות נוספות שהשפיעו על הס באותה תקופה היו דיטריך אקרט, שהיה מורהו הרוחני של היטלר, וארנסט רוהם, מפקד פלוגות הסער. דרכם הכיר את היטלר. הוא הצטרף למפלגה הנאצית במאי 1920, לאחר ששמע את היטלר נואם והתלהב ממנו. הס הוקסם מהמטמורפוזה שחזה בה. התוכן, שנע משנאת היהודים, דרך עליונות הגזע הארי ועד לתקומת גרמניה מחדש כמעצמה, ערב מאד לאוזניו. אין ספק, בהתבסס על אישיותו, כי הס הושפע גם מכוחותיו הסוגסטיביים של היטלר.

הס, שהיה החבר מספר 16 במפלגה הנאצית, החל לסייע בפעילות, כולל עזרה אישית להיטלר. היטלר העריך מאד את הס ואהב להסתובב עימו. הם היו צמד חמד. הס היה גבוה, גברי, ונמרץ, בעל פנים סגפניות ועיניים פאנאטיות, מאופק מאד לעומת היטלר, שהתעקש להיות מוקד תשומת הלב החברתית בכל מקום.

הוא החליט ללא היסוס להיענות להצעת היטלר להיות מזכירו הפוליטי. הוא האמין ביכולתו לשלב בין כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, וחשב שיוכל להפעיל השפעה בכיוונים שונים. הוא התאים לשמש כגשר בין העם לחוגי המשכילים, ובמקביל בין המפלגה למוסדות השלטון, והדבר הפך לתחום התמחותו.

הס קישר בין רעיונות היטלר לאלה של האושופר. הוא העריך ששניהם ימצאו שפה משותפת. הוא הזמין את האושופר לנאום של היטלר, וכך התחיל ביניהם קשר הדוק.

לאחר הפוטש במינכן בשנת 1923 הס נכלא יחד עם היטלר. בין הקירות העבים כתב היטלר את 'מיין קמפף'. המיסטיקן/גנרל/פרופסור ביקר אותם פעמים אחדות בכלא, וניסח לספר את התשתית הרוחנית והמדעית. לאור העובדה שהיטלר היה חסר ניסיון בכתיבת ספרים, נראה כי האושופר והס היו שותפים מלאים לכתיבה, ולכל הפחות היו המוח מאחוריו.

הס היה מטבעו אידיאליסט נלהב חסר כישורים חברתיים, וראה בדמות היטלר את שליחו החברתי. היטלר, לאחר שמינה את הס למזכירו האישי. היה יכול להתמסר להופעות בציבור. הס היה נושא באופן קבוע את דברי הפתיחה לפני נאומי היטלר. מעבר לכך הוא ניהל את המפלגה הנאצית ביום יום. הס הפך לאחד המשפיעים העיקריים על דרכה של המפלגה הנאצית, ולדמות 'האידיאליסט' שלה.

להס היה קלף חזק בו השתמש כדי לחזק את מעמדו במפלגה, ולבטל את הבוז שרחשו לו בשל התרפסותו הגלויה כלפי היטלר. הוא נותר טייס פעיל, מה שהעניק לו בציבור יוקרה רבה.

הס המשיך להיות אחד הטייסים הגרמנים הפעילים הבודדים בשנות השפל בגרמניה לאחר המלחמה. היו לו משימות אחדות כטייס במסגרת ארגון מיליציה. הוא השתתף כטייס בדיכוי המרד הספארטאקיסטי בעמק הרוהר.

זמן מה לאחר טיסתו ההיסטורית של צ'ארלס לינדברג מניו-יורק לפאריס בשנת 1927, תכנן הס טיסה מקבילה בכיוון ההפוך. לו הייתה הטיסה יוצאת אל הפועל, היא הייתה משווה את ערכו הפוליטי לזה של היטלר.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929 גרמניה נערכה לסיבוב בחירות נוסף. משמעות הבחירה הייתה ידועה: הפתק שישים האזרח יקבע אם גרמניה תציית להסכמי וורסאיי ותעמוד בפירעון החובות, או שתפנה עורף למעצמות ותפתח מדיניות עצמאית, כפי שרצו הנאצים. השמאל הפוליטי ארגן הפגנת ענק במינכן של ותיקי מלחמה. הס המריא במטוס קל צבוע סיסמאות נאציות, וחג בגובה נמוך במעגלים במשך כשלוש שעות מעל ההמון, משבש ומסיח את דעת הקהל באמצעות רעש המדחף והטיסה הנמוכה. הרעש היה כה חזק שקולם של הנואמים לא נשמע. בסופו של דבר התפזרה ההפגנה בתחושת כישלון למארגנים. בבחירות שנערכו חודש לאחר מכן זינקה המפלגה הנאצית למקום השני ברייכסטאג, עם חמישית ממספר הבוחרים.

הס המשיך לשכלל את כישורי הטיסה שלו. בשנת 1932 הוא הגיע שני במרוץ האווירי הגרמני 'סביב פסגת הר הצוגשפיצה'. בשנת 1934 ניצח במרוץ היוקרתי.

במרכז עיסוקיו הפוליטיים בתקופת צמיחת המפלגה הנאצית עמדה שאלת כיוונה הכלכלי של המפלגה, סוציאליסטי או קפיטליסטי. להס לא היה ספק. הוא בא מרקע מסחרי, קפיטליסטי, והמפלגה נצמדה לאילי ההון הגדולים, בעלי מפעלי התעשייה עתירת כוח העבודה הזול, ששעבדו את העם הגרמני.כיוון שגרינג התחיל באותה עת להיות הדמות הבולטת והאהודה ביותר בפוליטיקה הגרמנית לקואליציה הס-גרינג וחבריהם מהצבא, האקדמיה והכלכלה, לא הייתה בעיה להשליט את רצונה. קואליציה זאת הפכה לגורם המוביל במפלגה שעמדה באותה עת להתפרק לגורמים. הם קישרו בין היטלר לאילי ההון והשיגו את המימון הדרוש להנעת גלגלי המפלגה. הם העניקו למפלגה את תדמיתה החדשה, הריאקציונרית. הם הבינו שהיטלר שולט בבסיס הכוח העממי הרחב של המפלגה, ובשלב זה לא חתרו תחתיו בגלוי.

הס גרף את כל הקופה מתוצאות הבחירות בהן עלתה המפלגה הנאצית לשלטון. הוא תמרן את אנשיו לעמדות השליטה המרכזיות. בראשם היה עוזרו הזוטר הימלר, מפקד האס-אס, שהיה עד אותם ימים המשמר האישי המצומצם של היטלר. להימלר והס היו צרכים פסיכולוגים דומים במנהיג חזק, ועניין בו יוכלו להשקיע את עצמם. שניהם דבקו במצע המפלגה האנטישמי, אנטי קומוניסטי ואנטי קתולי, אנטי דמוקרטי, אנטי הומאני, ובשליחותו של הגזע הנורדי הנעלה. להבדיל מהס המופנם היה הימלר חיה פוליטית נחושה, ולקח על עצמו כל מטלה שהתבקש לה. הוא צירף את הס לאס-אס, כגנרל בדרגת כבוד. בהשראת הס הפך הימלר למטפח האזוטריזם הנאצי הרישמי.

היטלר הפיהרר מינה את רודולף הס לסגנו השני אחרי גרינג. מעמדו של הס כסגן הפיהרר כלל את התפקיד אותו מילא מאז 1925, כמזכירו של היטלר וראש הארגון המפלגתי. תפקידיו הוגדרו כהשגחה על כך שהמפלגה תמלא את המשימות שהוצבו לה על ידי הפיהרר, הצגת עמדת המפלגה בפני גופי המדינה ובשטח עשיית החוק, ודאגה לכך שתביעות הנאצים יהפכו למציאות. בנוסף לכך הוא תפקד גם כנציב על לתלונות הציבור.

למטרות אלה בנה הס אירגון שהקביל למשרדים הממשלתיים בברלין, ובמקרים מסוימים ביצע את משימותיהם מבחוץ. לדוגמא, 'משרד ריבנטרופ' שהחזיק בברלין היה צל של משרד החוץ הרישמי והתחרה בו. לימים יהיה ריבנטרופ, בן טיפוחיו, לשר החוץ.

הס גילה עניין מיוחד בקשרי חוץ גם בשל ההיבט המודיעיני, וגם בשל מוצאו כגרמני מחו''ל. הוא חש אישית כמיצג האינטרסים של גרמניה בחו''ל. הוא וקרל האושופר מונו כנשיאי ארגון חוץ מיוחד נוסף, שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. הס הקים באמצעות אירגון זה מנגנונים מודיעיניים בלעדיים מחוץ לגרמניה. כחבר הקבינט תרם תרומה מכרעת באמצעותם לקבלת ההחלטות על הפלישות לצ'כוסלובקיה, אוסטריה, ופולין.

לענייני פנים היו להס משרדים לחוק ציבורי, אמנות, תרבות, עיתונות, תעסוקה, כספים, טכנולוגיה וארגון. סך הכול היו לו כעשרים משרדים עד 1939. לאימפריה הרחבה שלו העמיד בראש המנגנון את מרטין בורמן, לימים מזכירו האישי של היטלר. פעילותו המגוונת הייתה היסוד למנגנונים רבים שצמחו במהירות, וקרש קפיצה לבכירים רבים במפלגה הנאצית.

הנושא המרכזי בו עסק היה ניסוחו מחדש של החוק הגרמני. זה היה קונספט של 'צדק מהפכני' שנבע מהמשרד לענייני חוק שלו ומחץ את החוק המסורתי של רשויות המדינה. כך התאפשר להימלר ליצור את מדינת הטרור הסודית שעוצבה כמשולש: משטרה פוליטית – מחנות ריכוז – אס-אס, תוך עקיפת כל התהליכים החוקיים. זאת הייתה המגמה לפיה הימלר ניהל את מחנות הריכוז. סמכותו של הימלר נשענה על רצונו של היטלר. אולם היו אלה קציני החוק של הס אשר פרשו את החוק כך, שהימלר יוכל ליצור את המערכת.

היה להס משרד חשוב ל'בריאות הציבור' עם שני משרדי משנה, האחד ל ל'חקר קרבת הדם' והשני ל'מדיניות הגזע'.

במשרד לחקר קרבת דם הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את 'בתי המשפט לבריאות תורשתית', אשר פסקו בסתר מי החייבים בעיקור. הוא היה בסוד כל הויכוחים הרפואיים, השיטות והתהליכים שנועדו לבדיקת המוצא המשפחתי כדי לגלות 'דם יהודי'.

במקביל, במשרד למדיניות הגזע הותוו קווים מנחים לנושא השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע. נייר העבודה עסק בעיקר ב'מנהיגות הראויה לעמים השונים'. מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן הוגדרה: 'לתפקד כגזע אדונים'.

את 'המדיניות האנגלית', שאליה התייחסו כבר היטלר והס ב'מיין קמפף' כזאת שתשחרר את גרמניה לחיפוש מרחב המחיה במזרח, הוביל ריבנטרופ, שהיה לשגריר באנגליה בטרם מונה לתפקיד שר החוץ. היא שאפשרה את הפתיחה החגיגית של אולימפיאדת 1936 בברלין. הס ציפה למצוא באנגליה אנשים דומים לו בחשיבתם, המגלמים את הנפש האוויריות המתנשאת, אשר חושבים על האימפריה הבריטית, כמו שהנאצים חשבו על העמים הסלאביים. אך בקרב רוב הפוליטיקאים האנגלים הייתה תחושה כזאת מהם והלאה.

הס השתכנע בנחיצות רעיון טיסת השלום המפורסמת שלו כיוון שמחווה דרמטית כזאת התאימה לאופיו הרומנטי והבלתי יציב. היא הייתה עשויה להעמיד אותו מחדש בשורה אחת עם היטלר, בבחינת: 'היטלר כבש את צרפת ואני עשיתי שלום עם אנגליה'. הס פעל בעיקר מתוך תחושת שכנוע עצמי. הוא חש שהוא ממלא את רצון הפיהרר, מבלי שדיבר איתו. הוא יביא שלום עם בריטניה, ימנע מלחמה בין שתי חזיתות, ויזכה ביוקרה אישית ובקידום כשיחזור. לכל אלה לא היה בסיס במציאות. לא קדמו להם התייעצויות מקיפות, שיקול דעת ושיתוף פעולה בקבלת החלטות.

תחושת השכנוע העצמי שהייתה מרכזית בתהליך קבלת ההחלטות של הס, מבטלת את הצורך בהתעמקות בשאלה אם היו לו שותפי פעולה. מומחי טיסה טוענים כי שום טייס מקצועי לא היה מעז לטוס באזור כה צפוף בהגנת ראדאר ואש נגד מטוסים כמו שהיו חופי אנגליה באותם ימים. הס לא היה היסס בכל מקרה. הוא האמין בהשגחה העליונה, וככל שמידת הסיכון הייתה גבוהה יותר, כך התגמול נחשב רב יותר מבחינתו.

הוא המריא לטיסתו בשבת 10/5/1941. היטלר היה כאחוז טרוף ומופתע לחלוטין כשנודע לו דבר הטיסה. ההודעה שמסר לפירסום ברדיו הגרמני הייתה כדלקמן: ''חבר המפלגה הס, שנאסר עליו בפרוש על ידי הפיהרר להשתמש במטוס בגלל מחלה שהחריפה בשנים האחרונות, הצליח בניגוד לפקודה זאת להניח ידיו על מטוס לאחרונה. המכתב שהותיר אחריו מראה, למרבה הצער, סימנים של התפרעות נפשיות, שמצדיקות את החשש כי היה קורבן להזיות.'

באנגליה שרטטו מומחים פסיכולוגיים את פרופיל אישיותו של הס. הוא תואר כבעל אישיות חיוורת, אופי מוסרי מפוקפק, שבסביבתו החברתית נדבק לו הכינוי 'הגברת הראשונה של המדינה' וכינויים נשיים אחרים. הס תואר על ידיהם כשלוו למדי, אך מעט בלתי מאוזן. הוא הפך והפך במוחו ביוזמתו עד שהפכה אצלו שיגעון לדבר אחד. הס השתמש בטיסה כדי לחזק את קווי האופי החלושים שלו. הוא שכנע עצמו כי גרמניה תנצח במלחמה, אך במחיר כבד ולאחר זמן רב, וחשב שלו רק יצליח לשכנע את העם האנגלי שיש בסיס לשלום, הוא יביא לסיום המלחמה וימנע סבל בלתי נחוץ.

להס היו תקופות של עליות וירידות במצבו הנפשי. היו תקופות שהיה נורמאלי ככל שאפשר לצפות מאסיר בבידוד. כאשר נודע לו על ההידרדרות במצבה של גרמניה, ועל כך שהוא עתיד להישפט כפושע מלחמה, תקפו אותו מצבי רוח קודרים. היו לו התקפי חימה בהם צעק על עצמו, והתקפי שכחה חמורים בהם שכח מה קרה לפני חמש דקות. כאשר זכרונו חזר אליו, היה נתקף מחדש בהתקפי זעם, הזיות פרנואידיות שבמרכזן עמדו 'מזימות יהודיות', הזניח את הופעתו החיצונית וערך ניסיונות התאבדות כושלים.

הס נשלח לנירנברג בתאריך 8/10/1945 וחווה ירידה דרסטית בתנאי קיומו. כאשר ביקר אותו הפסיכיאטר, הוא שכח כל פרט מחייו הקודמים. דומה שעם התאבדות היטלר נמחקה גם רוב אישיותו. היה צריך לומר לו היכן נולד. הס גילה עניין וניסה לשתף פעולה, אך ללא הצלחה. גם כשהפגישו אותו עם גרינג הוא לא נזכר במאומה. הוא לא זכר את הפוטש במינכן, ולא את הטיסה לאנגליה. הפגישו אותו עם האושופר ושורת הנאצים הבכירים האחרים בכלא, אך לא הצליחו לעורר את זכרונו.

הפסיכיאטרים היו מאוחדים בדעותיהם כי בסיס האמנזיה היו נטיותיו ההיסטריות, שמקורן היה אולי בטראומות שחווה במלחמת העולם הראשונה ואולי קודם לכן, בילדותו ונעוריו. הפסיכיאטר שלו קבע: 1.הס שפוי ואחראי. 2. הס הוא טיפוס נוירוטי והיסטרי ביסודו. האמנזיה שלו נובעת מתערובת של אוטוסוגסטיה והיתחלות מודעת של אישיות היסטרית.

הס, בעל האישיות המפוצלת, נעשה עוד בחייו לאחד הסמלים לפיצול הגיאוגרפי של גרמניה למזרח ומערב. השילוב של הפיצולים מנע מדעת הקהל העולמית מלהוקיע כראוי את פשעי הנאצים. הוא נפטר בשנת 1987 בגיל 93 בכלא שפנדאו, לאחר שנים רבות של בריאות מידרדרת. נסיבות מותו, ככל הנראה בסימן התאבדות שסוף סוף הצליחה, הפכו לאירוע פוליטי במדורת ההבלים של התקשורת. מותו עורר תסיסה כללית בגרמניה, שהביאה בסופו של דבר לנפילת חומת ברלין, שלוש שנים אחר כך.

ארתור גרייזר

במלחמת-העולם הראשונה היה ארתור גרייזר טייס וקצין בצבא הגרמני. הוא הגיע לדרגת מפקד טייסת מטוסים בצי הגרמני. גרייזר שירת בלהק של הרמן גרינג בשלבי המלחמה האחרונים, כאשר 'הקירקס המעופף' ריכז את שרידי הטייסות שעדיין נותרו כשירות לפעולה, לצורך פעילות מרוכזת בחזית המערבית. הוא זכה לצלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה, עיטור הפצועים ואותות כבוד נוספים.

מ-1919 עד 1921 השתייך לאחת ממיליציות החיילים המשוחררים שממשלת וויימאר החזיקה, ונלחם בארצות הבאלטיות נגד החדירה הסובייטית.

בתחילת שנות ה-1920 גר בעיר הנמל דאנציג, כאחד מראשי מיליציה קיצונית. דאנציג הייתה עיר בשלטון משותף פולני-גרמני, בתוך מערב פולין.

גרייזר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1928. הוא זכה ליוקרה מפלגתית רבה כראש העיר חם המזג של דאנציג בין השנים 1935-1939.

במישרה זאת היה האחראי באופן ישיר למתחים המסלימים עם הרפובליקה הפולנית, שהיו העילה המרכזית לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

בתום כיבוש פולין, באוקטובר 1939, סופחה מערב פולין לגרמניה הנאצית, וחולקה לשתי נפות. גרייזר מונה לראש מינהל המפלגה ולמושל מטעם הרייך בחבל הדרומי, שבירתו העיר לודז'.

כגזען קיצוני, הוא יישם בהתלהבות תוכנית 'טיהור אתני' שנועדה לסלק מהנפה בה משל את כל הפולנים, ולישב בו גרמנים. . סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בכ-600,000 גרמנים אתניים.

מדיניותו האנטי-פולנית יושמה בתחומים שונים, כגון בהחרמת רכוש, בהגבלות בתחום החינוך והתרבות, בגירמון יתומים פולנים ובמסע נגד הדת הקתולית וכמריה.

הוצאות המוניות להורג היו לנורמה.

גרייזר הפך את הנפה בה שלט לדוגמא לנאציפיקציה ליתר האזורים ברחבי אירופה שנכבשו על ידי הנאצים. הנאציפיקציה, ובהמשך גטו לודז' והשמדת היהודים, היו ראשונים מסוגם בשטחי פולין הכבושה. הם הפכו למציאות ולמודל לדפוס הפעולה בכל רחבי הרייך. זה היה המודל שעל פיו בוצע הפיתרון הסופי.

בלודז' פעל הגטו הגדול ביותר בפולין. תושביו הצדיקו את קיומם בעיני השלטון הנאצי בזכות התעשייה הענפה שעבדו בה, שתרמה למאמץ המלחמתי הגרמני.

למרות זאת גרייזר סירב להיענות לפניות לשפר את מנות המזון של היהודים בגטו, ועמדתו האנטי-יהודית הקיצונית הדריכה את הפקידים הכפופים לו ברוח זו.

גרייזר היה פעיל בתיכנון השואה. בתחום שלטונו הוקם מתקן ההשמדה הראשון בחלמנו. במתקן נערכו ניסיונות רבים עד שהפך ליעיל. מאוחר יותר יושמו הלקחים מתפעולו בכל מתקני ההשמדה.

במהלך המלחמה נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, 98 אחוז מתוכם יהודים.

גרייזר שיבח את אנשי היחידה הנאצית שהפעילו את המתקן. במכתב להימלר אחרי מבצע ההשמדה, הוא הציע לנקוט באותה שיטה גם לגבי פולנים הנגועים בשחפת והמסכנים את בריאותם של הגרמנים.

גרייזר ידע לקבל את תמיכתם של המושכים בחוטים בלשכת הקנצלר בברלין. הוא היה הבולט והמשפיע מבין כול העשרות הרבות של מושלי הנפות, שהיו ברובם דמויות פלבאיות ואף מגוחכות. הוא השתייך לאליטה הצבאית יחד עם גרינג, הס והיידריך. בשנת 1942 הועלה לדרגת גנרל באס-אס. יתכן שסומן גם כיורשו של היידריך לאחר שזה חוסל.

גרייזר היה בסוף המלחמה קורבן לאינטריגות בין ראשי המשטר בברלין, וקיבל פקודות סותרות בנוגע להגנת החבל מהסובייטים המתקרבים. כתוצאה מכך הוא נשלח לבוואריה. בסוף המלחמה הוא נתפס בידי האמריקנים בהרי האלפים והוסגר לפולין. הוא נשפט על פשעי מלחמה. הוא טען כי ביצע פקודות, אך העדויות הרבות נגדו הבהירו את אופיו ומניעיו. הוא הורשע בהשמדת עם וסעיפים נוספים, נידון למוות וניתלה בפומבי.

גרייזר הוא דוגמא מובהקת לעבריין נאצי, לאומן מיליטנטי מאזור הגבול, אשר פעל ללא רחם ומתוך שינאה. מבט בתמונתו מראה דימיון מדהים לגרינג, שהוא תוצאה של טיפוח לא פחות מאשר דימיון טבעי. כמו גרינג, היו לשניהם עיני כריש בהירות, גדולות, עזות, מימיות וקרות, קלסר פנים שמנמן אך תקיף, ואהבה למדים צבאיים מהודרים. הם היו דומים גם בקווי האופי: שאפתנות, קור רוח, אכזריות, תככנות, ויצר הסתכנות. שניהם היו חמדנים, ואהבו חיי מותרות. מה שהציל אחדים מיהודי גטו לודז' הייתה רדיפת הבצע שלו.

ארנסט אודט

ארנסט אודט, כמו רוב השמות המפורסמים מלפני מאה שנה, אינו ידוע כיום כמעט, אך במהלך התקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא היה סלבריטאי, פעלולן, שחקן, ובעל חברה לייצור מטוסים. בעוד הברון האדום היה דמות מיסתורית מעט, הסגנון של אודט היה ראוותני ושערורייתי. שניהם היו לפחות מפורסמים כמו כוכבי רוק בדור הראשון של התעופה, שהיו גם הימים האחרונים של מונרכיות אירופיות רבות.

דרכו של ארנסט אודט למעלת אלוף ההפלות וכוכב התיקשורת לא הייתה חלקה. בתחילה הוא לא גויס כיוון שהיה נמוך מידי. הוא הצליח להתגייס כיוון שהיה לו אופנוע משלו. הוא הצטרף לחטיבת מילואים כרוכב שליח. לאחר שנפצע התעניין באפשרות לשוב לחזית כטייס קרב. הוא נדחה שוב, אך שמע כי במידה ויהיה לו רישיון טיס פרטי יוכל להגדיל באופן משמעותי את סיכוייו. באמצעות משפחתו השיג את סכום הכסף הגבוה שהיה דרוש לכך.

אודט היה נועז, מוכשר, ופראי. הוא היה שתיין ורודף נשים, בלתי ממושמע, להוט אחרי אווירובטיקה, וכמעט תמיד על סף משפט צבאי. אך הוא היה חסר תחליף בזכות כישוריו כטייס. יש סיפורים רבים אודות מעלליו כטייס. הישגיו בקרבות האוויר משכו את תשומת ליבו של ריכטהופן, שהזמין אותו להצטרף לקירקס המעופף ולפקד על אחת היאסטות. בעת שריכהופן הופל הוא שהה בעורף מחמת מחלה וכשחזר הרמן גרינג כבר היה המפקד. אודט סיים את המלחמה כשהוא בעל מספר ההפלות הרב ביותר מבין האייסים הגרמנים שנותרו בחיים, 62 בסך הכול, ושני לריכטהופן שהיו לו 80 הפלות.

אודט היה בין המלחמות טייס פעולולים, יצרן מטוסים, ואישיות בינלאומית. הוא נהנה מאורח חיים שהתאים יותר לכוכב הוליוודי. הוא ערך מפגני אוויר נועזים בגרמניה עם רוברט פון גריים, ניסה להקים בלא הצלחה את שירות הדואר האווירי הראשון בין גרמניה לאוסטריה, והתחתן והתגרש לאחר שלוש שנים בגלל מאהבותיו הרבות. הוא השתתף כטייס פעלולים בשלושה סרטים של לני ריפנשטאל, וצילם מהאוויר באפריקה. הוא היה לחברם של טייסים אמריקנים מפורסמים כמו אדי ריקנבקר אלוף ההפלות מהמלחמה, וצ'ארלס לינדברג שחצה ראשון את האוקיאנוס האטלנטי. בשנת 1933 הוא הצטרף למפלגה הנאצית. והפך להיות מעורב בפיתוח הלופטוואפה. את ניסיונו בייצור מטוסים רכש באמצע שנות ה-1920 בארצות הברית, שבה היה שותף עם יצרן אמריקאי במפעל שייצר מטוסים קלים שנועדו לציבור הרחב. אודט הסכים לתפקיד מנהל הפיתוח של הלופטוואפה לאחר שגרינג הבטיח לתת לו שני מטוסי קרטיס-הוק אמריקנים, ששימשו את אודט לפיתוח מטוס התקיפה הצולל ה'שטוקה'.

טעויות של הסגל ההנדסי של הלופטוואפה בתחום הפיתוח של מטוסי הקרב הרגילים היו הגורם המרכזי לכישלון ההתחמשות של גרמניה הנאצית.

במהלך ההתחמשות מחדש שגרינג יזם בין השנים 1936-1933, היו האמ.אי-109, יו-87 ומטוסים נוספים, שעברו כולם משלב הרעיון לשלב הייצור בתוך שלוש שנים בלבד, בין המטוסים המתקדמים ביותר לתקופתם. כך נוצר הבסיס להצלחותיה המוקדמות של גרמניה במלחמה באוויר. בשנת 1936 החליף גרינג את גנרל ווימר, שהיה האחראי על פיתוחים אלה, בארנסט אודט. הייתה זאת החלפה בעלת משמעות מכרעת בכישלונו הנחרץ של הלופטוואפה.

אודט היה בלתי מתאים לחלוטין להיות האחראי על התכנון והייצור. הוא היה טייס מוכשר מאד, והיה מאושר מאד כנראה בתפקיד טייס הניסוי הראשי של הלופטוואפה, אך לא היה לו הניסיון והעניין בניהול וייצור תעשייתי. בעקבות הפיתוח המוצלח מאד של ה'שטוקה', הפכו אודט וחבריו בחיל-האוויר למאמינים גדולים במפציץ-הצלילה כאמצעי היחיד להפצצה מדויקת, והינחו את צוותי התיכנון לעשות את כל המפציצים מתאימים להפצצות צלילה, מה שסירבל אותם מאד.

פיתוח המפציץ האסטרטגי ההיינקל-177 'גריפין' נפגע מאד עקב כך. הגריפין היה מפציץ כבד בעל 4 מנועים, עדיף בביצועיו על הבי-17 האמריקני. כדי ליצור עבורו מבנה אווירודינמי המתאים לצלילה היה צורך במכסימום שני מדחפים, והוחלט על התקנת ארבעת מנועיו באופן שכל זוג מנועים הניע מדחף אחד. היה קשה לצנן ביעילות את זוגות המנועים שהורכבו זה מאחורי זה, ולכן נגרמו שריפות מנועים רבות. ב-1942, לאחר שנים רבות של עיכובים ותקלות, הוחלט בכל זאת להכניס את המטוס לייצור סידרתי. כ-1,000 ממנו יוצרו בסך הכל. הגריפין היה אמור להביא להכרעה במערכה האווירית, אך רוב המטוסים היו מושבתים בשדות התעופה, לרוב בהמתנה להחלפת המנועים.

תחת אודט עוכב פיתוח וייצור כל המטוסים החדשים כתוצאה מתכנון לקוי. הוא לא היה מוכן לרוב לבטל תוכניות גרועות, גם אם היה ברור שהתכנון לקוי במידה חסרת תקנה. התוצאה הייתה שרוב המטוסים לא עברו את שלבי התכנון והאב-טיפוס הראשונים.

היתרון הראשוני האיכותי והכמותי של הגרמנים נגוז. בין השנים 1939-1941 עלה מספר המטוסים שיצרה גרמניה בקצב איטי מידי, מכ-8,000 לכ-11,000 לשנה בלבד. למרות זאת קברניטי האוויריה לא ראו צורך דחוף ברפורמות שיביאו להגדלה דרמטית בייצור. האפשרות של כמות מטוסים מודרניים גדולה שתשלח ארצות-הברית לידידותיה, ואפילו כניסת ארצות הברית למלחמה, לא הטרידה את ההנהגה הגרמנית. הם האמינו שגרמניה תנצח את בריטניה וברית המועצות בשנת 1941, ולאחר מכן תצטרך ארצות הברית להתמודד לבדה מול גרמניה הנאצית שמחזיקה בכל כושר הייצור של אירופה.

האמת אודות אודט החלה להיחשף באביב 1941 על ידי ארהארד מילך, הגנרל היהודי של גרינג, שהחליט לשוחח על כך עם גרינג ב-31 למאי 1941, לאחר הפלישה לכרתים, בה איבד הלופטוואפה כ-300 מפציצים. אודט הגיב על ההאשמות בהאשמת נגד על מילך וה'יהודים' האחרים במיניסטריון האוויריה. אך לאחר שטענותיו נדחו, הוא התאבד בירייה לעצמו בראש ב -17 בנובמבר 1941. הוא היה פופולארי מאד בציבור ומותו יצר זעזוע בגרמניה הנאצית.

גרינג העביר לארהארד מילך ואלברט ספיר את הסמכות על התכנון והיצור. תוכניתם הייתה להעביר את התעשייה לפסי יצור המוניים וממוקדי טכנולוגיה. שניהם היו טכנוקרטים מוכשרים, והנהיגו שורת רפורמות ותהליכי ייעול שהזניקו את מספר המטוסים הגרמנים שיוצרו ל-15,000 בשנת 1942 ול-25,000 בשנת 1943. צעדים אלה התבצעו מאוחר מידי מכדי לעמוד בדרישות העצומות של המלחמה הממושכת. ייצור המטוסים בגרמניה הגיע לשיאו בשנת 1944 עם מספר מרשים של 40,000 סך הכל. באותה שנה האמריקנים בלבד ייצרו 96,000 מטוסים, ויחד עם הסובייטים והבריטים היה מספר המטוסים שייצרו בעלות הברית גבוה פי ארבעה משל הגרמנים.

הוגו שפרלה

הוגו שפרלה, 1885 - 1953, היה פילדמרשל גרמני בלופטוואפה במלחמת העולם השנייה.

שפרלה נולד בלודוויגסבורג, והצטרף לצבא הגרמני, לגדוד רגלים, ב1903. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הצטרף לשירות האוויר הגרמני ושימש עד תום המלחמה כטייס וכתצפיתן. בשנת 1916 התרסק ושהה כחודשיים בבית החולים. לאחר החלמתו המשיך לטוס, שירת בתפקידי פיקוד שונים, וזכה לעיטורים. עם סיום המלחמה הגיע שפרלה לדרגת לדרגת סרן.

שפרלה הצטרף לפרייקורפס בעלי הנטייה הימנית הקיצונית, אך לאחר פירוקם שב והצטרף אל הרייכסווהר. מכיוון שעל פי הסכם וורסאי נאסר על גרמניה להחזיק כוח מוטס, הוצב שפרלה בתפקידי קרקע, בין היתר כמפקד יחידת ארטילריה. לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, החל שפרלה בהכנות חשאיות לקראת הקמת כוח אווירי לצבא גרמניה. בשנת 1935 עם הקמת הלופטוואפה הצטרף שפרלה לשירותיו. במהלך מלחמת האזרחים בספרד שימש שפרלה כמפקד לגיון הקונדור, כאשר וולפרם פון ריכטהופן שימש כראש המטה שלו.

שפרלה הצטיין במהלך המערכה על צרפת בה פיקד על יחידה אווירית המקבילה מבחינת סדרי הגודל לארמייה בצבאות הקרקע. לאחר מכן מונה לדרגת גנרל-פילדמרשל של הלופטוואפה. שפרלה היה בין הטוענים כי בטרם יתחילו הגרמנים בפלישה הקרקעית לבריטניה, שתוכננה כמבצע ארי ים, על הלופטוואפה להשמיד את חיל האוויר הבריטי. הארמיה האווירית של שפרלה מילאה תפקיד חשוב במהלך הקרב על בריטניה בין יוני 1940 לאפריל 1941.

לאחר הפלישה לברית המועצות הופנו רוב מאמצי הלופטוואפה לחזית המזרח. שפרלה נותר מפקדו של הכוח האווירי במערב, שהיה כוח חלש יחסית. ביום הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944 עמדו לרשות שפרלה להדיפת הפלישה רק כ-400 מטוסים, כחצי מהם בלתי מבצעיים. באוגוסט 1944 פוטר שפרלה על ידי היטלר מכל תפקידיו, בשל כישלונו במהלך הפלישה של בעלות הברית.

לאחר המלחמה נתפס על ידי בעלות הברית והואשם ב"משפט הפיקוד הגבוה" במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה, אך זוכה. שפרלה מת בשנת 1953.

וולפראם פון ריכטהופן

וולפרם פון ריכטהופן, 1895 - 1945, היה גנרל-פילדמרשל בלופטוואפה במלחמת העולם השנייה. ריכטהופן היה בן דוד רחוק של מנפרד פון ריכטהופן, אלוף ההפלות הגרמני במלחמת העולם הראשונה, המכונה "הברון האדום".

ריכטהופן בשלזיה תחתית. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת ביחידת פרשים. ב-1918 למד לטוס במטוס קרב, והוצב בשירות האוויר הגרמני. במהלך המלחמה הפיל שמונה מטוסי אויב. לאחר המלחמה למד הנדסה בין 1919 ל-1922.

ב-1933 שב והתגייס לצבא, וב-1935 עם הקמת הלופטוואפה היה לאחד ממפקדיו. ב-1936 נשלח לשרת בלגיון הקונדור במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הוא היה בין האחראים להפצצת העיירה גרניקה ב-1937, שהביאה לאבדן חיי חפים מפשע רבים, והפכה לסמל לאכזריות המלחמה. לאחר מכן שירת כראש המטה של מפקד הלגיון, הוגו שפרלה. בספטמבר 1938 קיבל דרגת גנרל-מאיור, ושירת כיועץ לפרנסיסקו פרנקו. במאי 1939 שב לגרמניה.

ריכטהופן היה בין האחראים להסקת המסקנות מפעולת הלגיון במלחמת האזרחים על מנת שישמשו את הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה. מסקנותיו לגבי הצורך בסיוע אווירי קרוב במבצעים צבאיים תוך שימוש במטוסי תקיפת מטרות קרקע, ולגבי הצורך בשיפור תקשורת האוויר-קרקע, הפכו לתקן של הצבא הגרמני כולו.

שילוב של תקשורת יעילה אוויר-קרקע וריכוזים רבי עצמה של מטוסי תקיפה הובילה להצלחה אישית שלו במחצית הראשונה של המלחמה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש כמפקד קורפוס האוויר השמיני, במהלך המערכה בפולין. ריכטהופן הוא האחראי על הפצצתה של ורשה מהאוויר במהלך המלחמה.

במהלך המערכה על צרפת סייעו כוחות קורפוס האוויר השמיני בפיקודו, שהיו מורכבים ממטוסי ה'שטוקה' בכיבושה של בלגיה ובפלישה לצרפת. במהלך הקרב על בריטניה נטל הקורפוס חלק בניסיון הכושל להשמיד את ה-RAF.

באפריל 1941 נשלח קורפוס האוויר השמיני לסייע לכוחות הגרמנים הפולשים ליוון במהלך שהביא לסיום מלחמת איטליה-יוון, ולכיבוש יוון על ידי הגרמנים. על הצלחתו במבצע זה זכה בעיטור גבוה. לאחר המערכה בבלקן מונה ריכטהופן למפקד הארמיה האווירית השנייה.

ב-22 ביוני 1941 יצא הוורמאכט למבצע ברברוסה, הפלישה לברית המועצות. ריכטהופן העניק לכוחות הקרקע סיוע צמוד, שהתברר כיקר ערך במהלך המתקפה הגרמנית ומתקפת הנגד הסובייטית בקרב על מוסקבה. בפברואר 1942 קודם לדרגת גנרל-אוברסט. במאי וביוני 1942 העניק הקורפוס המוטס השמיני של הוורמאכט, שהיה חלק מהארמיה עליה פיקד, סיוע מוצלח לגנרל אריך פון מאנשטיין במערכה בקרים ובמצור על סבסטופול.

בסוף יוני 1942 מונה ריכטהופן למפקד הארמיה האווירית ה-4, שסייע לקבוצת ארמיות דרום בהתקדמותה לעבר סטלינגרד והקווקז. כאשר כותרה הארמייה השישית שבפיקודו של פרידריך פאולוס בחורף של אותה השנה, בקרב סטלינגרד, הבטיח מפקד הלופטוואפה, הרמן גרינג להיטלר כי הלופטוואפה תוכל לספק לנצורים את כל צרכיהם מן האוויר. היה זה גורם חשוב בהכרעתו של היטלר שלא להענות לדרישות פאולוס לפרוץ את המצור ולסגת מהעיר. אך הבטחה זו הייתה נמהרת וחסרת בסיס. כל מאמציו של ריכטהופן ליצור רכבת אווירית של אספקה, הניבו אך משלוח של 8,300 טונות של אספקה במהלך 72 יום. לא הייתה זו כמות הקרובה להספיק לצורכי הצבא הנצור. במהלך הנסיון איבדה הארמיה ה-4 כ-500 מטוסים ואלף אנשי צוות.

ב-16 בפברואר 1943 העניק היטלר לריכטהופן דרגת גנרל-פילדמרשל, ובכך היה לאחד משישה קצינים בלבד בלופטוואפה במלחמת העולם השנייה שנשאו דרגה זו. האחרים הם הרמן גרינג, אלברט קסלרינג, הוגו שפרלה, ארהרד מילך ורוברט פון גריים.

ב-1944 נאלץ ריכטהופן לפרוש מהשירות הצבאי בשל בעיות בריאות. לאחר המלחמה נתפס בידי הצבא האמריקאי, ונלקח בשבי. בהיותו בשבי מת מגידול במוחו.

רוברט פון גריים

רוברט פון גריים 1892 – 1945 היה גנרל-פלדמרשל גרמני, טייס ומפקדו האחרון של הלופטוואפה בזמן מלחמת העולם השנייה.

פון גריים נולד בבוואריה. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין תותחנים וב-1915 הועבר לחיל האוויר. בשנות המלחמה הפיל 28 מטוסים וזכה בעיטור פור לה מריט ובעיטור בווארי שהקנה לו תואר אבירות. כך הפך שמו מרוברט גריים לרוברט ריטר פון גריים.

לאחר המלחמה למד משפטים. הוא התבקש על ידי ממשלת צ'אנג קאי שק לבוא לסין ולעזור לבניית חיל האוויר הסיני. לאחר מספר שנים חזר לגרמניה וב-1933 נתבקש על ידי הרמן גרינג לעזור לבניית חיל האוויר הגרמני. בשנת 1934 נתמנה למפקד בית הספר לטיסה לאחר שעד אז התאמנו הטייסים הגרמנים בברית המועצות בחשאי היות שהסכם וורסאי אסר על גרמניה לבנות כוח אווירי.

במלחמת העולם השנייה התמנה למפקד טייסת והשתתף בפלישה לפולין, בקרב על נורבגיה, בקרב על בריטניה ומבצע ברברוסה.

בסוף 1942 הופל בתוניס מטוסו של בנו הוברט שהיה טייס כמוהו בלופטוואפה. הוא נלקח בשבי ושהה במעצר כשבוי מלחמה בארצות הברית עד לסיום המלחמה.

בקרב קורסק הצטיין בהפעלת כוח אווירי גדול וזכר בעיטור גבוה.

ב-26 באפריל 1945, כשחלק גדול מברלין היה כבוש על ידי הצבא האדום התבקש פון גריים להגיע בדחיפות לבונקר של היטלר. הוא טס לברלין במטוס קל דו - מושבי ביחד עם ידידתו, הטייסת הנאצית הידועה האנה רייטש. בעת הנחיתה במסלול נחיתה מאולתר בטירגרטן נפגע המטוס מאש הרוסים ופון גריים נפגע ברגלו. רייטש השתלטה על הגה המטוס והצליחה להנחיתו.

היטלר קיבל בחמימות את פון גריים, העלה אותו לדרגת גנרל פלדמרשל ומינה אותו למפקד הלופטוואפה במקום גרינג שפוטר באשמת בגידה. השניים שהו בבונקר יומיים במהלכם נתן להם היטלר כמוסות ציאניד אם ירצו להתאבד. כאשר שמע היטלר שהיינריך הימלר פתח במשא ומתן עם בנות הברית הוא הורה לרייטש ולפון גריים לטוס למפקדתו של קרל דניץ ולאסור שם את הימלר. ב-28 באפריל 1945 הם הצליחו להמריא תחת אפם של הרוסים שחשבו שזה מטוסו של היטלר המנסה להימלט.

ב-8 במאי 1945 הסגיר עצמו פון גריים לחיילים אמריקנים. הוא היה אמור להיות מוסגר לרוסים ומפחד מעינויים והוצאה להורג הוא התאבד בבליעת כמוסת ציאניד בתא המעצר בזלצבורג ב -24 במאי 1945. מילותיו האחרונות היו: "אני מפקד הלופטוואפה בלי לופטוואפה".

ארהרד מילך

ארהרד מילך, 1892 - 1972, היה גנרל-פילדמרשל בלופטוואפה, סגנו של הרמן גרינג ופושע מלחמה נאצי. ואחד המישלינגה הבכירים ביותר בצבא הנאצי.

ארהרד מילך נולד בסקסוניה התחתונה. אביו, אנטון מילך, היה יהודי, ואמו קלרה - גרמנייה. אנטון מילך היה רוקח, שניהל בית מרקחת קטן. זמן קצר לאחר הולדתו של ארהרד מילך התגרשו הוריו, וקלרה מילך עברה עם שני בניה להתגורר בברלין. לאחר סיום בית ספר תיכון ניסה ארהרד מילך להתקבל לבית ספר לקצינים של חיל הים, אך מועמדתו נדחתה בשל מוצאו היהודי. הוא התנדב לצבא והחל את שירותו בגדוד תותחים בעיר קניגסברג. בשנת 1912 סיים מילך קורס קצינים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח לחזית המערבית. תחילה היה קצין מטה באגד ארטילרי ולאחר מכן הועבר לחיל האוויר, שם היה תצפיתן אווירי, קצין מודיעין ולקראת סוף המלחמה מונה למפקד טייסת. את המלחמה סיים בדרגת סרן.

לאחר סיום המלחמה, התיר הסכם וורסאי לגרמניה להחזיק צבא בן 100,000 איש בלבד (צבא זה כונה "רייכסווהר"). בצבא זה נותר מספר מצומצם מאוד של קצינים (כ-4,000). קצינים רבים אולצו לעזוב את הצבא ומילך היה אחד מהם. לאחר שחרורו מן הצבא יסד מילך יחד עם חברו מהשירות הצבאי חברת תעופה, אשר הפעילה קו אווירי בין דאנציג לריגה. בשנת 1924 עבר מילך לחברת התעופה יונקרס. בשנת 1926 התמזגו חברות יונקרס וחברת התעופה שהקים מילך לחברה אחת - לופטהאנזה, וארהרד מילך מונה למנכ"ל החברה המאוחדת.

במהלך עבודתו בחברה יצר מילך קשרים עם צמרת המפלגה הנאצית ואף הפך לידידו הקרוב של הרמן גרינג. הוא דאג להקצות אחד ממטוסי לופטהאנזה לרשותו של היטלר והעביר כל חודש כ-1000 מרק מחשבונות החברה לחשבונו הפרטי של גרינג.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונה ארהרד מילך לתפקיד המזכיר המדיני במשרד האוויריה. משרד זה הוקם כמסווה לחיל האוויר העתיד לקום (לפי חוזה וורסאי נאסר על גרמניה להחזיק במטוסי קרב). במסגרת תפקידו היה מילך אחראי על רכש המטוסים והחימוש שלהם. באותה שנה הוענקה לו דרגת אלוף משנה. הדרגה הוענקה באופן חשאי, היות שרשמית לגרמניה לא היה חיל האוויר. בשנת 1935 הוא הועלה לדרגת גנרל מיור של הלופטוואפה, והפעם באופן רשמי. עלייתו של מילך בסולם הדרגות הייתה מהירה - כבר בשנת 1938 הוא קודם לדרגת גנרל אוברסט.

ארהרד מילך תמיד ניסה להסתיר את העובדה כי אביו היה יהודי, אם כי מפקדו, הרמן גרינג, היה מודע לכך. לפי חוקי הגזע הנאצים נחשב מילך למישלינג ולכן היה אמור להיות מסולק מחיל האוויר הגרמני. גרינג מנע זאת, באומרו: "בלופטוואפה רק אני קובע מי הוא יהודי ומי לא". בשנת 1935 פתח הגסטאפו בחקירה רשמית נגד מילך על מנת לחקור את שורשיו היהודיים. כדי להפסיק את החקירה כתבה אמו של מילך לראש משטרת האגן פריץ היינריך הרמן, כי הוא ואחיו נולדו מרומן מחוץ לנישואין, שניהלה עם דודה המנוח קרל ברויאר. בעקבות מכתב זה הוצאה למילך תעודת לידה חדשה, בה היה רשום ברויאר כאביו הביולוגי. מהלך זה גרם להפסקת החקירה של הגסטאפו.

מִישְׁלִינְג (גרמנית: Mischling; בן-תערובת או בן-כלאיים; ברבים: מישלינגֶה) הוא מונח גרמני המתאר אנשים גרמנים שזורם בעורקיהם דם לא-גרמני. רובם היו אנשים ממוצא גרמני ויהודי. האחוז הגבוה שלהם שתועד ברשומות הצבא הנאצי מראה על אחוז ההתבוללות הגבוה של יהודי גרמניה, שעמד בשנות ה-20 של המאה העשרים על כ-45 אחוז מיהודי גרמניה.

עם חקיקת חוקי נירנברג בשנת 1935 מעמדם הנחות של המישלינגה הוגדר באופן רשמי בחוק להגנת הדם והכבוד הגרמני, והם חולקו לשתי קבוצות:

מישלינג מדרגה ראשונה שמבחינת מוצאו הוא חצי לא-גרמני ומישלינג מדרגה שניה שמבחינת מוצאו הוא רבע לא-גרמני.

מישלינג מדרגה ראשונה היה רשאי להינשא למישלינג כמוהו, אך הוא וילדיו המשיכו להיחשב כדרגה ראשונה, קרובים יחסית במעמדם ליהודים עם כל המשתמע מכך בגרמניה הנאצית. במידה ומישלינג דרגה ראשונה התחתן עם ארי, דבר שקרה במקרים מיוחדים בלבד, ילדיו נחשבו לארים.

למישלינג מדרגה שנייה היה אסור להינשא למישלינג אחר מדרגה שנייה או ראשונה אלא עם ארי טהור בלבד, על מנת לדלל את הדם היהודי בצאצאיו.

לפי הגדרות אלו, ב-1939 חיו בגרמניה הנאצית כ-72,000 מישלינגה מדרגה ראשונה ו-39,000 מישלינגה מדרגה שנייה.

ככלל, מדיניות הממשל הנאצי הייתה לשלב את המישלינגה מדרגה שנייה בחברה הארית, בעוד שהמישלינגה מדרגה ראשונה נחשבו ליהודים. על מישלינגה נאסר להצטרף למפלגה הנאצית ולהתגייס לאס אס ולארגוני מפלגה אחרים, אולם עד שנת 1940 הותר להם לשרת בוורמאכט אך קידומם עוכב, ובדרך כלל אלו שהיו מדרגה ראשונה לא יכלו להתקדם מעבר לדרגות הזוטרות. נאסר עליהם לקיים יחסי מין עם ארים, נשללו מהם זכויות האזרח, והם נתקלו בקשיים במציאת עבודה, חוו נידוי חברתי ונתקלו בקשיים להתקבל ללימודים גבוהים.

בוועידת ואנזה בינואר 1942 הוסכם שיש להתייחס למישלינגה מדרגה שנייה כגרמנים לכל דבר, מלבד מקרים חריגים, אולם יש להתייחס למישלינגה מדרגה ראשונה כלא-גרמנים, והדעות נחלקו בשאלה האם להשמידם או להסתפק בעיקורם.

בשנת 1943 התקבלה ההחלטה על ידי פריץ זאוקל כי המישלינגה, מלבד אלה שעובדים בעבודות החיוניות למאמץ המלחמתי, יגויסו לעבודות כפייה. בשנת 1944 הורה היינריך הימלר על רציחתם של מישלינגה שעובדים במחנות ליד החזית.

בסוף המלחמה עשו הנאצים ניסיון נואש לגייס את המישלינגה להילחם בבעלות הברית, אולם רובם לא נענו לקריאה.

למישלינגה הייתה היכולת לקבל פטור מחוקי הגזע באמצעות הכרזה עליהם כ'ארים של כבוד', וכך לקבל שוויון זכויות. הפטור ניתן למישלינגה שהצטיינו בעיסוקם או למישלינגה שנפצעו קשה במלחמה. מישלינגה שנפלו במהלך הקרבות הוכרזו אחרי מותם כארים.

על המישלינג היה לשלוח בקשה אל אדולף היטלר, שהיה הסמכות היחידה שיכלה לאשר את הפטור. הבקשה הייתה צריכה לכלול תמונת פרופיל, אילן יוחסין משפחתי וביוגרפיה עם פירוט של פעילות פוליטית וצבאית.

אלפי מישלינגה זכו באישור על היותם ארים.

עוד דרך לקבל פטור מחוקי הגזע הייתה על ידי הצהרה של אם המישלינג שבעלה לא היה אביהם האמיתי של ילדיה. בדרך כלל יחסו את האבהות לארי שכבר נפטר.

המישלינגה מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן: הם היו חלק משני הצדדים, הגרמני והלא-גרמני, אבל לא היו שייכים לחלוטין לאף אחד מהם. לרובם היו קרובי משפחה שהושמדו בידי הנאצים, ובתקופות מסוימות חלקם היו בסכנת מוות וניסו לשרוד, לעתים דווקא באמצעות שירות פטריוטי בחזית המלחמה. לעתים נדחו מישלינגה יהודים-למחצה, שבמקרים רבים ראו את עצמם כלא-יהודים, בידי ארגוני עזרה יהודיים, שהעדיפו לעזור ליהודים גמורים.

על פי הערכות של חוקרים, שירתו בצבא הגרמני כ-60 אלף מישלינגה יהודים מדרגה ראשונה וכ-90 אלף מישלינגה מדרגה שנייה. ביניהם ניתן למנות רשימה של 77 קצינים בכירים, על פי רשימה שהכין אגף כוח האדם של הוורמאכט. למרבה האבסורד, בכרזת תעמולה גרמנית להתגייסות לוורמאכט צולם ורנר גולדברג, שהיה בן לאב יהודי, כאבטיפוס של גרמני ארי.

מאות מישלינגה קיבלו את עיטור צלב הברזל, ציון לשבח על האומץ שגילו בקרבות. עשרים חיילים וקצינים ממוצא יהודי זכו בצלב האבירים, העיטור הצבאי הגבוה ביותר של גרמניה הנאצית.

לאחר המלחמה חלק מהמישלינגה נרתמו למען שיוויון זכויות ודמוקרטיזציה של גרמניה. אחד המפורסמים שבהם שזכה להגיע לעמדה הבכירה בגרמניה היה הלמוט שמידט, איש ציבור שכיהן במגוון תפקידים פרלמנטריים וביצועיים ואף זכה להיות קאנצלר גרמניה בין השנים 1974–1982.

בתחילת אפריל 1940, לקראת הפלישה הגרמנית לנורבגיה, קיבל מילך תפקיד פיקודי - מפקד הארמיה האווירית ה-5. בתפקיד זה השתתף בפלישה לנורבגיה, בלגיה וצרפת. על פעולתיו בתפקיד זה הוענקה למילך דרגת גנרל-פלדמרשל. בנובמבר 1941 מונה מילך לתפקיד המפקח הכללי של הלופטוואפה, במקום הגנרל ארנסט אודט, אשר התאבד, עקב כישלונו בתפקיד זה. במסגרת תפקידו היה מילך אחראי על התעשייה האווירית הגרמנית. בשנת 1944 חבר מילך ליוזף גבלס והיינריך הימלר בניסיון להדיח את גרינג מתפקידו. השלושה ניסו לשכנע את היטלר, כי גרינג הוא האשם הבלעדי בכישלון הלופטוואפה בחזית המזרחית. הניסיון נכשל, מה שגרם דווקא להדחת מילך עצמו מתפקיד המפקח הכללי של הלופטוואפה. הוא עבר למשרד החימוש, שם עבד תחת אלברט שפאר.

לאחר המלחמה נתפס מילך בידי חיילים בריטים והושם במעצר. בזמן משפטי נירנברג בשנת 1946 שימש כעד במשפטם של פושעי המלחמה העיקריים. הוא העיד מטעם ההגנה, אל מול האישומים כנגד הרמן גרינג. בשנת 1947 הועמד מילך לדין בפני בית דין של צבא ארצות הברית על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אותם ביצע בעת המשטר הנאצי. הוא הורשע ונידון למאסר עולם. בשנת 1951 הופחת עונשו ל-15 שנות מאסר ובשנת 1954 הוא שוחרר מהכלא. את שארית חייו בילה בעיר וופרטל, שם גם מת ב-25 בינואר 1972.

· מטוסי היירוט המתקדמים של היטלר

בתחילת מלחמת העולם הראשונה שימש היתרון האווירי כקלף המנצח בכל המערכות של היטלר. בפולין, צרפת, נורבגיה, הבלקאנים וברית המועצות היה זה חיל האוויר הגרמני שהשיג בנקל עליונות אווירית מלאה ותקף בלי רחם את כוחות הקרקע של האויב.

כישלון הלופטוואפה בקרב על בריטניה, הניצחון הכואב בכרתים, והתבוסה בסטלינגרד, שאליהם נילווה המשבר שגרמו אודט וגרינג בהנהלת התעשייה האווירית הצבאית, הביאו את היטלר באמצע המלחמה להסיט את הדגש לכיוון כוחות היבשה והים. אך בשנת 1944 הפך חיל האוויר שוב למילת הקסם שעליה חזרו היטלר ואנשי המטה שלו. המשפט שרווח במעגל הפיקוד של היטלר בשנת 1944 היה: 'מילת המפתח היא 'מטוסים'. 'מטוסים' הפכו לערך עליון, בדומה למושגי המפתח האחרים של הנאצים כדוגמת 'טוהר הגזע'.

הנאצים רצו ב-1944 להדביק את הפיגור בנושא משנת 1940, בה קיבל היטלר את ההחלטות להעניק עדיפות במשאבים לכוחות הקרקע.

עד סוף המלחמה העולמית השנייה האמין העם הגרמני בתעמולה של גבלס שלפיה נשק סודי של הנאצים עומד להכריע את המלחמה בקרוב ובבת אחת. הנאצים פיתחו מגוון רב של אמצעי לוחמה מהפכניים, אך רובם היו עדיין בשלבי פיתוח באותם ימים, ואלה שכבר פעלו, בפרט טיל הוי-2, לא נועדו להשיג הכרעה בשדה הקרב.

שני כלי הנשק הסודיים העיקריים של הנאצים שעליהם תלה היטלה את יהבו היו שני מטוסי יירוט מהפכניים: מטוס הקרב הסילוני אמ.אי.-262 והמטוס הרקטי. שניהם נועדו ליירט מטוסי אויב. שניהם היו בעלי ביצועי טיסה מתקדמים שדרשו טייסי קרב ברמה גבוהה.

בשניהם הושקעו משאבים רבים בפיתוח וייצור המוני של שני הדגמים החל משנת 1944 ועד סוף המלחמה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתם של הנאצים במידה לא מעטה עקב כישלונם בהפעלה מסיבית מוצלחת של שני מטוסי היירוט המהפכניים האלה.

היטלר ליווה את פיתוחם מקרוב והיה בקיא ומעורב בפרטים הטכניים. ידוע היטב ניסיונו להסב את מטוס היירוט הסילוני לדגם של מטוס תקיפה לפני הפלישה לנורמנדיה. גם לנושאי האיוש המורכבים, שכללו העברת אלופי הפלות מחזיתות הלחימה לטייסות הניסיוניות החדשות, נתן בוודאי את דעתו. אין ספק שהיה משוכנע ביכולתם של כלי הנשק המהפכניים האלה, יחד עם כישוריהם של טייסיו, להטות את כף המערכה באוויר, ולעצור את להקי המפציצים של בעלות הברית שהחריבו את גרמניה. הוא נאחז באמונה זאת עד יומו האחרון בבונקר בברלין.

מטוס הקרב הסילוני אמ.אי.-262

לנושא מטוס הקרב הסילוני הגרמני מוקדש פרק שלם בספר 'שואה ותעופה'. השפעתו הפסיכולוגית הייתה לא פחותה מהשפעתו המבצעית. למכונת הכתיבה הסטנדרטית הגרמנית הסטנדרטית הוסיפו הנאצים מקש עם סמל האס-אס, סמל שהיה מעוצב כשני ברקים. הנאצים גילמו באמצעות המושג 'ברק' את מכלול ערכיהם, מתורת הגזע, דרך מלחמת הבזק, ועד הפיתרון הסופי. מטוס הסילון הוא קל, אמין, מהיר וזריז הרבה יותר ממטוסי הבוכנה, ומגלם בתכונותיו שילוב כברק של מהירות וניקיון.

למטוסי סילון יתרונות רבים על מטוסי בוכנה:

מנוע סילון הוא יעיל מאד במהירות גבוהות ובגובה רב. הטיסה חלקה וההרגשה נפלאה כי אין למטוס ויברציות ולא מומנט פיתול כמו למטוס בעל מדחף. המראה הנשקף מתא הטייס הוא נרחב הרבה יותר, כיוון שהמנוע נמצא מאחורי הטייס. אלמנט ההרתעה שנוצר באמצעות הרעש העצום בשמיים הוא כביר. מראה המטוס עצמו הוא אווירודינמי ויפה יותר.

יש סיפורים של טייסים שמנועי הבוכנה הכבדים במטוסיהם הוחלפו במנועי סילון ואשר לא האמינו כמעט לתוצאה המדהימה: המהירות ותקרת הגובה כמעט ומוכפלים, השליטה במטוס הופכת קלה יותר, וגם התחזוקה קלה יותר שכן המנוע פחות מסורבל.

הטיסה הראשונה של מטוס סילון גרמני התרחשה בתאריך הרה הגורל של ערב מלחמת העולם השנייה. למרות הטיסה המוצלחת נשלח מטוס הסילון הראשון למוזיאון, ללא המשך תכנון. הוא היה איטי יחסית, וראשי מיניסטריון התעופה חשבו שאת המלחמה ינצחו עם מטוסי בוכנה. הם התלבטו בין יצור גרסה מתקדמת של מטוס קרב קיים בעל מנוע בוכנה, לעומת יצור מטוס קרב סילוני, מהפכני הרבה יותר, והתקדמו באיטיות בשני הכיוונים.

במאי 1943 התחילה הדעה להשתנות לטובת מטוס הסילון. זאת לאחר שאדולף גאלאנד, מפקד כוחות מטוסי היירוט של הלופטוואפה, טס באב הטיפוס של אחד מהם, זמן מה לאחר שנבנה, והתלהב. ימים אחדים לאחר מכן נמסרה למפעלי מסרשמידט ההזמנה הראשונה למאה מטוסים.

היה זה מטוס בעל שני מנועי סילון, עיצוב מתקדם הדומה מאד לזה של מטוסי קרב מודרניים, מהירות גבוהה בהרבה משל כל מטוס אחר באותה תקופה, ויחד עם זאת זריזות ויציבות. המטוס התאים למטרה אחת בלבד: יירוט מטוסי אויב.

יצור המוני, בעדיפות ראשונה, של המטוס, שנקרא אמ.אי-262 התחיל, במפעלי מסרשמידט, בתחילת שנת 1944, לאחר התגברות על בעיות טכניות רבות. הבעיות נפתרו בחלקן בלבד, והמטוס נכנס לשרות פעיל במצב, כמות ותאריך שהיו מאוחרים מכדי לשנות את גורלם של הנאצים.

המטוס יוצר במפעלים שפוזרו והוסוו ביערות ברחבי גרמניה, כדי למנוע פגיעה בהם מצד מפציצי ארצות-הברית. סך הכל נבנו 1433 מטוסים. מתוכם כ-500 נהרסו בהפצצות על בתי החרושת בטרם הושלמו. חלק גדול מהמטוסים שנהרסו על הקרקע היו בתהליך הסבה למטוסי תקיפה.

נתונים אלה מעידים על היקף ההשקעה והתקווה שתלו הנאצים במטוס.

אין ספק כי האמ.אי-262 היה אחד המטוסים החשובים בהיסטוריה. למרות שנולד בנסיבות הנואשות של המלחמה, הוא היה יצירת מופת של טכנולוגיה חדשנית, אשר שינתה לחלוטין את פני התעופה, מאז הופיע לראשונה בשמי אירופה באביב שנת 1944.

לו היו הנאצים נצמדים בעת תכנון ויצור המטוס לייעודו המקורי, יירוט מטוסים, היו יוצרים את כלי הנשק שהיה עוצר את הפצצות המפציצים על ערי גרמניה.

אלא שהיטלר, באחת מהתפניות הבלתי הגיוניות שלו, הכשיל את הפיתוח, ובכך יצר במו ידיו את הגורם המרכזי לתבוסתה של גרמניה.

בסוף נובמבר 1943, על רקע מתקפות המפציצים המסיביות על לב ברלין, ביקר היטלר בתערוכת מטוסי קרב חדישים וראה לראשונה את המטוס.

היטלר התלהב מאד מביצועי המטוס ושאל: 'האם ניתן להפוך אותו גם למטוס תקיפה?' מתכנן המטוס ענה בחיוב, כי ניתן להסב אותו לנשיאת 500 קג' פצצות.

היטלר אמר: 'זה יהיה מטוס התקיפה המהיר שלנו'. הוא נתן הוראה ליצר את המטוס בלעדית בדגם זה.

ניסיונותיהם של מילך, גרינג, ווון בילו להניא אותו מהפקודה, ולהביא לכך שלפחות חלק מהמטוסים, שכבר היו בשלב יצור מתקדם, יהיו בדגם יירוט, נתקלו בהתנגדות עיקשת.

הם טענו, בצדק רב, שהסבה למטוס תקיפה תשנה את מרכז הכובד של המטוס, ודורשת תכנון יסודי חדש: מתקני נשיאת פצצות, כן נחיתה חזק יותר, כוונות וכדומה.

היטלר קיבל את הטעון ברמה העקרונית בלבד. הוא אמר שגם אם דרושים יותר מטוסי יירוט, יש לפעול על בסיס הבעיה החמורה מכל – סכנת הפלישה לצרפת, שיש לעשות הכל על מנת למנוע אותה.

גרינג, מילך, גאלאנד, מסרשמידט וכל יתר ראשי האווירייה, למרות הפקודה המפורשת, לא העמידו את היטלר על חומרת הבעיות שיתעוררו, וחמור מכך הרבה יותר, הם התעלמו מהפקודה, והמשיכו לפתח מטוס יירוט במתכונת המקורית.

בסופו של דבר גילה היטלר את סירוב הפקודה. למרות שה'בגידה' של מקבלי ההחלטות בהיטלר הייתה כללית, היא נתפשה, בעיקר כשל מילך היהודי. היטלר כל כך התעקש בעניין, עד שהעביר את האחריות ליצור המטוסים ממיניסטריון התעופה למיניסטריון החימוש באחריות ספיר, והדיח בכך את מילך מתפקידו המרכזי.

היטלר ציווה להתמקד ביצור דגם התקיפה על חשבון דגם היירוט.

מהנדסיו של מסרשמידט החלו באחור רב לעצב את דגם ההפצצה. התוצאה הייתה אימפרוביזציה. בסופו של דבר הוקמה טייסת אחת של מטוסים אלה, שלא הצליחה להגיע לכדי פעולה בעת הפלישה בנורמנדיה.

לאחר הפלישה ירדה חשיבות מטוסי התקיפה, והיטלר הורה להעניק מחדש עדיפות למטוסי היירוט.

גם ברגעיו הזוהרים ביותר, כאשר השתמשו בו לצרכים אליהם יועד, המטוס לא הציב מענה הולם באוויר.

בקרב אחד, לדוגמא, נשלחו 37 מטוסים לעבר תקיפה אווירית של בעלות הברית שכללה 1221 מפציצים ו-632 מטוסי ליווי. המטוס הצליח לגרום נזק ללא יותר מאחוז אחד בלבד של הכוח התוקף.

תפעול מטוסי היירוט תחת התקפות האוויר המתגברות של בעלות הברית היו עניין מסובך כשלעצמו, על אחת כמה וכמה כשמדובר היה במטוס חדשני, שהיו בו תקלות הרצה רבות.

המטוס התנהג בצורה טובה מאד באוויר, אך סבל מבעיות במנועים, שיוצרו מחומרים חסכוניים בלתי איכותיים. בנוסף הצטרכו הטייסים למסלולים ארוכים להמראה, בשל חולשת עוצמת המנועים, ואלה היו חייבים להיות מסלולי בטון, שכן מסלולי האספלט נשרפו מפליטת המנועים.

כדי להגן על המטוס בהמראה ובנחיתה פוזרו סביב המסלולים סוללות נ.מ. רבות, מה שהיה לרועץ בשל חוסר ניסיון הצוותים. הם פגעו לעיתים רבות בעמיתים במקום באויבים.

טייסי המטוס היו בחלקם הגדול חסרי ניסיון מתאים להטסת המטוס המהיר. מהירות הטיסה הקשתה על צליפה מדויקת. הפתרון שנמצא, בשלבים מאוחרים מאד, היה ירי של מטח רקטות מהמטוס למבני מפציצים.

לבסוף הייתה בעיית המחסור בדלק. היא פגעה בכל פעולות הצבא הנאצי וגם בפעולות מטוסי הסילון, על אף שאלה קיבלו הקצאות נדיבות יותר.

הסיבות לכישלון האמ.אי-262 תוארו גם על ידי טייסי בעלות הברית, אשר הצליחו לפגוע בו למרות שטסו במטוסים בעלי נחיתות טכנולוגית ברורה: המטוס נדרש לרדת למהירות איטית בעת התקרבו לנחיתה, וזאת הייתה הזדמנות עבור מטוסי איטיים לארוב לו ולהפילו.

חולשה נוספת שלו הייתה הטווח הקצר, בשל כמות הדלק הגדולה שצרך.

היטלר היה מודע לבעיות אלה, ולאינספור בעיות אחרות בתפעול המטוס, שהיריעה קצרה מלפרטן. הוא היה האחראי כמפקד הצבא לפתרונן. כל בעיה שנפתרה נדמתה כאחרונה, אך לאחריה צצה מיד בעיה נוספת.

היה זה תהליך טבעי של השתכללות, אך הוא עלה בדם רב, גזל מגרמניה הנאצית את כל האנרגיות שעוד נותרו בה. זאת הייתה שחיקה מתמשכת.

סיפור האמ.אי-262 הוא שחזור של סיפור הפוקר די-7 ממלחמת העולם הראשונה. התוצאה הייתה דומה בשתי המלחמות. המטוס המהפכני לא הצליח לשנות את תמונת המצב, והמלחמה הסתיימה בתבוסה מוחצת.

קומט - מטוס היירוט הרקטי

המהנדס דר' אלכסנדר ליפיש, שתכנן ובנה בשנות ה- 1930 דאונים שקבעו שיאי עולם, עסק במהלך המלחמה, בעקבות מחקריו בדאונים מונעי רקטות להמראה, בפיתוח ה'קומט' - מטוס יירוט רקטי מהפכני בעל כנפי דלתא.

הקומט היה מהחשובים שבארסנל 'נשק הפלא' של היטלר. הוא היה ממריא משדה תעופה רגיל לגובה רב בתוך דקות ספורות באמצעות מנוע רקטי, ודואה במהירות למטה לעבר מטרותיו.

בסוף שנת 1942 התבקשה חנה רייטש להיות טייסת ניסוי של מטוס הקרב המתקדם הזה. במהלך תאונת התרסקות בטיסתה החמישית נפצעה רייטש באורח קשה. למרות זאת היא התעקשה מיד לאחר התאונה להכתיב את דיווחה על הטיסה. מיד לאחר מכן התעלפה, ואושפזה למשך חמישה חודשים. לאחר מכן חזרה לטוס. על כך זכתה בעיטור צלב הברזל, אחת משתי הנשים בגרמניה הנאצית שזכו לכך, והפכה לטייסת החביבה על אדולף היטלר.

לקומט היו ביצועים מהפכניים לאותה תקופה. הוא הגיע למהירות מבצעית של כ-900 קמ''ש ולגובה של 12 קילומטר בתוך 3 דקות, והיה בעל כושר תימרון רב. טקטיקת ההפעלה שלו התבססה על שני יעפי ירי לעבר להקי מפציצים: יעף ראשון לעבר המטרה בעת הנסיקה הממונעת, ויעף שני בעת הצלילה בדאייה.

למרות בעיות רבות בפיתוח של המטוס הקטן והזריז תוכנן לפרוס טייסות שלו בכל רחבי גרמניה, כדי לכסות את כל המרחב האווירי הגרמני, והתוכנית לייצורו המבצעי קיבלה עדיפות מירבית.

כ-300 מטוסים כאלה נבנו לקראת סוף המלחמה. אך למרות ההשקעה הרבה הצלחתם המבצעית הייתה מעטה בלבד, בעיקר מכיוון שהיה קשה ללמוד להטיס אותם.

המטוס התגלה כקשה לתיפעול מול מטוסי בעלות הברית דווקא בגלל מהירותו הרבה, שגרמה לכך שחלף מולם בתוך שניות ספורות ולכן הטייס לא הספיק להתקרב ולכוון כראוי למטרה. הקומט הפיל כ-16 מטוסים בלבד לעומת 10 אבידות ממנו עד סוף המלחמה.

אינדקס ראש הדף