אינדקס

הקשר בין השואה לתעופה

חלק ב – פרק 9

שלישו האווירי של היטלר

ראשי פרקים

· מבוא - ניקולאס וון-בילו, שלישו האווירי של היטלר

· המלחמה על פי ניקולאס וון-בילו

· 1939

· 1940

· 1941

· 1942

· 1943

· 1944

· 1945

· המתקפה בהרי הארדנים

· מבוא - ניקולאס וון-בילו - שלישו האווירי של היטלר

שלישו האווירי של היטלר, ניקולאס וון בילו היה אחד משלושת השלישים הצמודים. השניים האחרים היו מהצבא והצי. הם היו נפגשים כל יום עם היטלר ומדווחים לו על ההתפתחויות במלחמה ובחימוש.

מתוקף חשיבות חיל האוויר, ובזכות תכונותיו האישיות, העדיפו היטלר על האחרים, והתפתחו ביניהם יחסי ידידות אישית, שבילו אינו מהסס לתאר.

היטלר חיבב מאד את וון בילו והעריכו, והפכו לידידו הצעיר. אין ספק כי לדבר היתה משמעות בגרמניה הנאצית. ההתרשמות של היטלר מעוזרו הצעיר גרמה לו להשקיע יותר בתחום התעופה.

הוא היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד, ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז פרוץ המלחמה.

מה הסיבות לכך שוון-בילו, שהיה קצין שלישות מוכשר, נשאר נאמן להיטלר, והיווה עבור משענת כה איתנה עד סוף המלחמה.

וון- בילו כותב כי אחת הסיבות לכך היתה התרשמותו מאישיות היטלר, ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים.

הסיבה השנייה היתה מחויבותו כקצין מקצועי לבצע את המוטל עליו מצד מפקדיו.

כמובן שהיה לו גם נוח מאד במשרה היוקרתית.

היטלר הפך לידיד המשפחה, דוד חביב לילדיו.

הוא הצטייר כאדם נחוש, בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה.

ניתן להקביל את אישיותו ויחסיו של וון-בילו עם היטלר לאלה של אלברט ספיר. שניהם היו טכנוקרטים צעירים, שאפתניים ומוכשרים. שניהם תרמו רבות להפיכת גרמניה הנאצית למכונת מלחמה יעילה. שניהם מילאו פקודות, אך שמחו למלא אותן גם במשטר דיקטטורי ולציית בעיוורון לדיקטאטור, למרות שידעו בוודאות על תוכניותיו ופקודותיו האפלות, שלא נגעו אליהם ישירות.

וון-בילו כתב לאחר המלחמה ספר זיכרונות בשם 'לצידו של היטלר', שעליו מתבסס פרק זה. היומן נכתב בהסתמכות על הזיכרון בלבד. היומנים היומיים המקוריים, בהם תיאר בפרוט רב את המתרחש, הושמדו כנראה בסיום המלחמה.

למרות זאת הספר הוא מסמך תיעוד רב ערך, שני בחשיבותו רק לסיפרו של ספיר.

וון-בילו היה לצידו של היטלר, כשלישו לענייני חיל האויר, החל משנת 1937 עד לימיו האחרונים בבונקר בברלין ב-1945. הוא היה עד לכל תהפוכות הגורל שעבר היטלר, ואחד האחרונים שראה אותו חי.

הוא התחיל את תפקידו כטייס בן עשרים ותשע, שהומלץ לתפקיד על ידי גרינג. הוא היה עם היטלר בכל שלב משלבי תכנון והתרחשות מלחמת העולם השנייה, ומתאר את תגובותיו לכל האירועים, ואת מהלכי קבלת ההחלטות שלו. יומנו הוא מקור ראשון במעלה לתיאור היטלר והמעגל הרוב ביותר אליו. וון-בילו היה צמוד אליו יום ולילה, יחד עם שני שלישיו הצבאיים האחרים, והסגל המשרדי המצומצם.

וון-בילו היה האחרון מבין שלישו של היטלר שעזבו אותו. היה זה ב-29 לאפריל 1945, כאשר ברלין היתה כולה תופת ועיי חורבות. מצבו הנפשי של היטלר בימיו האחרונים היה מעורער, והצביע כנראה על קיומה של 'משאלת מוות' סמויה, שקיננה בו מזה שנים רבות, ואשר הביאה בסופו של דבר להתאבדותו.

היטלר כתב אז את צוואותיו המדינית והאישית. בצוואתו המדינית הוא מקדיש חלק ניכר להתבטאויות אנטישמיות, אשר על פי וון-בילו הלכו והתעצמו אצלו במהלך השנים.

וון-בילו מתאר בהרחבה את תחושת 'הנבגד הנזעם' שחש היטלר כלפי אלה שלדעתו בגדו בו, הצמרת החברתית-תעשייתית- צבאית. חטאו הגדול היה, לדבריו, שהוא הצליח במלחמת המעמדות, כלומר חיסל את הקומוניסטים, אך הוא לא התאמץ מספיק כדי לחסל את הצמרת, שבגדה בו לאורך כל הדרך. פקודותיו לא בוצעו על ידם בבית ובחזית.

וון בילו מקדיש לנושא 'הפיתרון הסופי' פסקאות מעטות בלבד, בעיקר בעמוד 112 בסיפרו.

הוא כותב כי באוגוסט 1941 הופיע גבלס לראשונה במפקדת היטלר בחזית המזרחית. בשני ימי שהותו שוחח עם היטלר בעיקר על השאלה היהודית. גבלס והיידריך לחצו לפיתרון. גבלס רצה מהיטלר רשות לגרש את 70,000 היהודים שנותרו בברלין. היטלר לא היה מוכן עדיין לכך, אבל הסכים שהיהודים יובדלו מכלל הציבור באמצעות נשיאת טלאי מגן-דויד צהוב.

לפי וון-בילו, הבעיה כולה לא היתה אמורה 'להיפתר' לפני סיום המערכה ברוסיה, ואז 'במהירות הבזק'.

הוא טוען שלא הבין אז את הציניות בהערה זאת, אלא רק אחרי המלחמה, כשנודעו לו, במהלך משפטי נירנברג, מימדי השואה.

הוא טוען גם שלא ידע מאומה על פעילות האס.אס. ויחידות הקומנדו שלהם, ברצח מספרים גדולים של יהודים בשטחים הכבושים. כמו כן לא ידע על המשלוחים למחנות המוות ברחבי אירופה. הוא לא ידע גם מאומה על ועידת ואנזה ב-20/1/1942.

ההסברים שהיהודים נשלחו מזרחה למחנות עבודה נשמעו לו הגיוניים, לנוכח הגיוס הכללי של החברה הגרמנית לצורך זה.

לאחר המלחמה, בעיקר משיחות בשבי, הבין לאשורן את משמעות הערות אחדות של היטלר ושל קציני אס-אס. אחדים.

הוא מציין בהבלטה את העובדה שאפשר היה להסתיר את רצח העם מאחורי מסך סודיות. צו הפיהרר מס' 1 – צו הסודיות הכללי, שאסר על העברת מידע לכל מי שאינו נוגע בדבר, מילא חלק חשוב בכך. מי שדאג לביצוע הצו היתה המשטרה החשאית, שמילאה תפקיד מרכזי ויעיל, והפכה נושאים מסוימים לטאבו.

וון-בילו משוכנע כי השמדת היהודים נבעה מפקודתו המפורשת של היטלר. אין זה אפשרי שהימלר וגרינג יכלו להפעיל מדיניות עצמאית ללא ידיעתו. הימלר אולי לא דיווח לו על הפרטים הקטנים, אבל בנושא זה הימלר פעל בהסכמתו ואישורו המלא.

סיפרו של וון-בילו פותח שוב את הדיון בשאלת הסיבות לשואה.

הוא מאשר שההחלטה להשמיד את היהודים היתה במרכז תוכניותיו של היטלר. זאת לא היתה החלטה ספונטאנית. היא היתה קימת בו בגירסה כזאת או אחרת מתחילת שלטונו.

הוא קובע גם שהיטלר עמד בראש היררכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית היתה היטלר, והיטלר היה המדינה הנאצית.

לכן אין לחפש את המניעים לשואה בחברה הגרמנית, או בכשל בשרשרת הפיקוד, ואף לא באידיאולוגיה הנאצית.

דמותו של היטלר היא ההסבר העיקרי.

כדי להסביר את אישיותו, עלינו להבין כי התיימר להיות טיפוס 'האדם האידיאולוגי'.

אפשר לתאר את היטלר כבעל תסביך נפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה'אני' שלו.

זאת היתה כפייתיות, הדומה לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים.

כל אחד מהם הוא אדם חביב באופן פרטי, אך המקשר ביניהם, מה שהופך כל אחד מהם מיחיד סתמי לבעל משמעות, הוא האידיאולוגיה הנוקשה.

היטלר 'המציא עצמו מחדש' בעקבות מלחמת העולם הראשונה. ונשאר נאמן ומחויב ל'אני' החדש שלו. כל סטייה היתה מדרדרת אותו מכל הבחינות, האישית, החברתית, הפוליטית.

מי שממציא עצמו מחדש על פסים אידיאולוגיים, מסוגל גם לאמץ תכונות אישיות מתאימות. היטלר התפתח, מבחינה נפשית, על פי האידיאולוגיה שלו. הוא המיר את רוח הידידות והחמלה, המשותפים לכל אדם, בקנאות ושנאה. האנטישמיות הגוברת שלו היתה תופעה אחת מיני רבות.

זה היה תהליך שנמשך בתוכו כל חייו. היו לו בתהליך שותפים, יועצים, חברים, צופים ופרשנים. וון-בילו היה אחד הבולטים בהם.

בשיטה הנאצית היתה ההפכפכנות תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בעת כותבו את 'מיין קאמפף' כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך, והיא הפכה ל'סמל מסחרי' שלו. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה, ואיפשרה מוסר אישי כפול. וון-בילו יכול היה להיות 'ראש קטן' בתחום אחד, ו'ראש גדול' בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית. הוא הזדהה עם ההצלחה והתרחק מהכישלון כל אימת שהדבר שירת את מעמדו.

הנאצים התחילו בנקודת מוצא אידיאולוגית. ככל שהיא הצטרכה להפוך למציאות, היה צורך בפשרות ואילוצים, אשר תירצו את המוסרי האישי ההפכפך.

לנחישות הנאצית היתה חשיבות, אולם נחישות זאת היתה קיימת, כנפיחות הרוח הניטשאית, בכל תחום במקביל, על השפעותיה המגוונות.

במידה מסוימת ניתן להשוות את התוכניות להשמדת היהודים לפיתוח נשקי הפלא. היו אלה פרויקטים על הנייר, שקיבלו תקציבים ניסיוניים, וחלקם התקדמו כך שלב נוסף. בודדים מהם הגיעו לשימוש במלחמה. היו אלה תוכניות מגירה, שנשלפו בהתאם לנסיבות.

הם קודמו בעדיפות, וכאשר נכנסו למערכה והצליחו, צברו תאוצה ויצרו שינוי ביחסי הכוחות, הם הפכו לנבואה שהגשימה את עצמה, כלומר יצרו מציאות אסטרטגית חדשה, שהעניקה 'השראה' לפעילויות 'תומכות' במגזרים אחרים.

לכן ניתן לקבוע שגם אם היתה תוכנית הפיתרון הסופי ביסוד האידיאולוגיה הנאצית, אין הדבר סותר את דבריו של אייכמן, שאף אחד לא חשב בתחילת המלחמה שהיא רצינית. באותה מידה אין הדבר גורע מחומרתה, בכל שלב שהוא. מה שנראה במבט מאחור, ובצדק, כרצח מתוכנן מראשיתו ועד סופו, לפרטי פרטים, נוצר בפועל שלב אחר שלב, בתהליך של ניסוי וטעייה.

כשבוחנים את זכר השואה רואים מצב דומה, של מימד אידיאולוגי מול מימד אישי.

השואה הפכה לכלי המרכזי במאבק הלגיטימציה של מדינת ישראל. ארגונים שונים תפשו עליה חזקה ומתאימים אותה לצרכיהם.

מכוח ישום זה נחרטה דווקא דמותו של הצורר, והפכה במקרים רבים לדפוס פעולה נורמטיבי של הפכפכנות לשמה, וזכר הקורבנות נסוג מפניו.

המציאות בקרב ניצולי השואה תורמת לכך לעיתים.

הניצולים נראים כיום כאנשים מכובדים, שסיפוריהם דומים זה לזה, על אף הסבל הייחודי שעברו.

בני הניצולים מפתחים לעיתים יחס דו ערכי לשואה, של מציאות שיש להדחיקה, מתוך ניסיון להסתגל לחברה המודרנית השרויה בהווה מתמשך.

השואה ארעה בעיקר לאותם יותר משישה מיליון יהודים שהושמדו כקהילות שלמות, מבלי שנותר להם שריד. קשה לחבר ביניהם למוזיאוני השואה למיניהם.

ההקבלה בין נשקי הפלא לפיתרון הסופי מאפשרת לנו לשלב ברוחנו בין השניים. הקורבנות לא נפלו בחלל ריק. חיבורם לחומר ולתהליך מקבילים בזמן ובמקום הוא בעל תועלת רבה עבור הנפש. הוא משמש כמגבר לעילוי נשמתם. מחזק את זיכרם בקירבנו לעד. זה לוח ההנצחה שלהם. במקום להיצמד לעבר, אפשר כך גם לחשוב על העתיד.

· המלחמה על פי ניקולאס וון-בילו

סיפרו של וון-בילו מספק זווית ראיה חשובה על הנאציזם ומלחמת העולם השנייה. לפי הספר ניתן להבין כי התפתחות התעופה קיבלה עדיפות מרכזית אצל היטלר, וכי הוא פעל במהלך המלחמה מתוך הנחה כי חיל האוויר הגרמני יהיה הכוח אשר ינצח אותה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות בכל החזיתות, שהתנהלו תמיד על פי התפישה כי מטוס נאצי חדש יטה את פני המערכה, בדומה למה שהתרחש בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

וון-בילו מעניק תיאור מעמיק של המניעים לפלישות לפולין, צרפת, רוסיה, ויתר מדינות אירופה. הוא מתאר כיצד הגיב היטלר להצטרפות ארה''ב למלחמה נגדו, ובפרט להפצצות מהאוויר.

נקודת המבט שלו היא פרו-נאצית מובהקת בשלבי המלחמה הראשונים, ובפרט לגבי הפלישה לפולין, אותה הוא מתאר כתוצאה של התנכלות הפולנים למיעוט הגרמני במובלעת דאנציג.

התלהבותו נמשכת עם הפלישות לנורבגיה, ארצות השפלה, צרפת, הבלקן, וצפון אפריקה. הפלישות מתוארות על ידו בסיפוק, כאיש צבא, כהצלחות צבאיות, שעצם הצלחתן מצדיקה אותן. התלהבותו דועכת לקראת הפלישה לברית המועצות, ומאותו קטע ביומן הוא הולך ונעשה סקפטי יותר לגבי היטלר, ומדוכדך יותר ויותר לגבי גורל המלחמה וגרמניה.

עדותו של וון-בילו היא בעלת חשיבות מכרעת לתיאור מניעיו של היטלר בשלב המלחמה השני, כאשר היה ברור לו כי סדר הכוחות ומהלכי המלחמה מבטיחים ניצחון מכריע של בנות הברית, ותבוסה מוחצת של גרמניה. הוא מסביר ומתאר בפרוט כיצד היטלר שם את מבטחו, יתכן ואף מראשית המלחמה, בפיתוח מטוס הקרב הסילוני.

להלן סקירה של שנות המלחמה על פי מסמך זה.

· 1939

ב-1938 היטלר לא יכול היה לדמיין כי יהיה אי פעם חיל אוויר חזק יותר מהלופטוואפה. הוא נתן הוראה להגדיל את עוצמת החיל פי חמש תוך שנתיים.

כתוצאה מסבך הבעיות הטכניות והניהוליות, היתה זאת תוכנית בלתי ריאלית.

וון-בילו סיפר על כך להיטלר, אשר למרות שבטח בגרינג, שפיקח על התוכנית, התחיל מאז להתעניין יותר בנושא.

בשלהי דצמבר 1938 ביקרו וון-בילו וספיר בתערוכת המטוסים הבין-לאומית בפאריס,בה הוצג לראשונה מטוס הספיטפייר הבריטי. בילו העריך שמטס זה יעלה בביצועיו על אלה של המסרשמידט אמ-109, שנחשב עד אז למטוס הקרב המהיר והטוב עולם.

היטלר האזין ברוב קשב לדיווחו של בילו, והחליט שאסור לאבד אף רגע.

בתחילת יולי 1939 צפה היטלר בטיסת המטוס הרקטי הראשון, ובתאריך 27 לאוגוסט בטיסת מטוס הסילון הראשון.

התערוכה עשתה עליו רושם בל ימחה. אך אף אחד לא סיפר להיטלר שיעברו עוד שנתיים שלוש עד שמטוסים אלה יהיו מבצעיים.

גרינג ואודט, מארגני התערוכה, נשענו על הטחותיו של היטלר שעד 1943 לא תפרוץ מלחמה, וערכו את התערוכה בהתאם.

למרות זאת היטלר קיבל את הרושם שהמטוסים החדישים יהיו מבצעיים הרבה קודם לכן. בילו ניסה ליזום מפגש בין מומחים טכניים להיטלר, אך הדבר לא התבצע בגלל ההתפתחויות הפוליטיות. כתוצאה מכך נותר אצלו הרושם המוטעה.

בילו רומז על התלהבות ילדותית של היטלר כלפי כל מה שקשור בתעופה.

מלחמת העולם השנייה פרצה, אם כך, כיוון שהיטלר חש שיאבד בתוך שנים ספורות את העליונות האוירית הגרמנית שבנה בעמל כה רב. הסיבה לחשש היתה הופעת מטוס הספיטפייר הבריטי.

מנגד הוא ראה את התעשייה האוירית שלו מפתחת מטוסי קרב סילוניים מהפכניים, והבין שבלעדי יצירת תחושת דחיפות של מלחמה בפתח, לא יצליח להשיג את פיתוחם המהיר.

במהלך המערכה בפולין פיתח הלופטוואפה טקטיקה ששימשה אותו להכרעה בכל מקום, עד סוף 1941. במהלך הימים הראשונים הופצצו שדות התעופה הפולנים והושמדו המטוסים בהם, מה שאיפשר לצבא הגרמני לנוע ללא חשש מתקיפה אווירית.

חיל-האוויר הגרמני תמך בהתקדמות הצבא באמצעות סיוע אויר לכוחות היבשה, תוך שיתוף פעולה מלא.

כאן הונחו היסודות להצלחה בשנתיים הבאות בכל מקום אחר: נורבגיה, ארצות השפלה וצרפת, ארצות הבלקן, צפון אפריקה וברית המועצות.

המערכות המוצלחות ב-1939 וב-1940 הטילו צל כבד על המציאות.

שנתיים מאוחר יותר, לאחר המשבר הראשון במערכה הרוסית, השגיאות הפטאליות המוקדמות צצו ועלו אל פני השטח.

· 1940

הפלישה לצרפת תוכננה לחודש ינואר 1940, ולא לחודש מאי, התאריך בו החלה למעשה. הסיבה לעיכוב היתה נפילת מטוס נאצי בשטח בלגיה, ונפילה בשבי של נוסעיו. במטוס היה פקיד נאצי בכיר, שנשא תיק ובו כל מסמכי תוכניות הפלישה לצרפת.

כתוצאה מכך הוציא היטלר את 'צו הפיהרר', לפיו אסור לבעלי תפקידים יודעי סוד לספר, ולו ברמז, על עבודתם, למי שאין הדבר נוגע לו ישירות מכורח התפקיד. העבריינים נענשו באופן חמור.

לאירוע האוירי השפעה עצומה על התנהלות החיים ברייך השלישי מכאן ואילך. אלמלא הצו, האוירה התקשורתית בגרמניה היתה חופשית יותר, והחשאיות שאפפה את השואה לא היתה קיימת.

החשאיות הצמיחה אנשים מקרב השירותים החשאיים, כמו היידריך, ונתנה להם כלים ביורוקראטיים, כמו השמדת פרוטוקולים של ישיבות, שאיפשרו את המהלכים הראשונים של הפיתרון הסופי.

לא היתה מלחמה כמו מלחמת העולם השנייה בה שיחקה המטאורולוגיה תפקיד כה חשוב.

עד מלחמת העולם הראשונה התנהלו המלחמות בעיקר על פני היבשה. צבאות יכלו לפעול גם בתנאי רוח, גשם וערפל.

אחרי מלחמת העולם השנייה השתכללו מאד עזרי הניווט, והמטוסים הפכו מסוגלים לפעול בכל מזג אוויר.

במלחמת העולם השנייה, שהיתה מלחמה אווירית ברובה, לא היו עדיין כמעט אמצעי נווט משוכללים, ומרבית המטוסים הצטרכו לתנאי ראות טובים לצרכי הגעה למטרה ופגיעה בה.

הפלישה לצרפת, וכל מהלך צבאי אחר בשילוב חיל-אויר, היה תלוי באותם ימים במזג האויר. באירופה, בעלת מזג האוויר הממוזג, אין שמיים בהירים במשך ימים רבים בשנה.

התופעה המטאורולוגית המתאימה ביותר לפעולה אוירית היתה של רמה סיבירית,

הרמה הסיבירית היא גוש יציב של אוויר, המשתרע מעל רוב היבשת, ואינו חולף למשך שבועות. היא מבטיחה מזג-אויר בהיר, שקט וקר, האידיאלי לפעולת מטוסים.

הפלישה לצרפת, ואחריה הפלישה לרוסיה, נערכו בתנאי רמה סיבירית, שהחזאים הגרמנים הבטיחו שתשרור למשך עשרה ימים לפחות.

הרמה הסיבירית מתאימה גם למשנתו של ניטשה, שראה באויר הקר את מקור החיות והבריאות של הסופרמן, ולתסביך הניקיון של היטלר.

מזג האוויר בכלל, והרמה הסיבירית בפרט, הפכו גם למטריה רוחנית עבורו. זה היה האלמנט שבאמצעותו יכול היה פוליטיקאי מניפולטיבי לשלוט בהמון בעת מלחמה.

תחזיות מזג האוויר היו אז פחות מבוססות, והרבה יותר היה תלוי בהתעקשות ובהחלטה של רגע.

אפשר היה גם להאשים, על פי הצורך, את מזג האוויר, בכל תקלה או כישלון.

בגרמניה הנאצית האווירית, שחזרה לערכי הטבע, קיבלו בוודאי שינויי מזג האוויר ערך מוסף.

התלות במזג האוויר העלתה את חשיבות האינטואיציה. לו היה הדבר תלוי בלופטוואפה, היו טיסות רבות נדחות בגלל תנאי מזג-אויר גרועים: רוח, גשם, עננים.

היטלר היה גורם מדרבן להוצאת גיחות בכל תנאי מזג-אויר. תגובתו לאי הזנקת מטוסי יירוט לעבר מפציצי בעלות הברית בגלל תנאי מזג-אויר גרועים תוארה בפרק על ספיר.

גורם נוסף הראוי לציון בהקשר זה הוא ההתפתחות הכללית של המטוסים, מעבר לעזרי הניווט.

במלחמת העולם הראשונה נדרשו הטייסים בעיקר לסיבולת גופנית רבה, שכן הם עלו לגבהים בתאים פתוחים, חשופים לתנאי מזג האוויר, וללא חמצן או ויסות לחץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו תאי הטייס אטומים להשפעות חיצוניות, מווסתים, ממוזגים, ובעלי אספקת חמצן לנשימה.

הבדל משמעותי עוד יותר בין המטוסים לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה, היה בביצועיהם.

במלחמת העולם הראשונה היו המטוסים איטיים ומסורבלים. הטייס ישב בהם כבקופסא רועשת, מתקדם למטרתו אט אט.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו המטוסים למאוד מהירים ואוטומטיים. הטייס לחץ על הכפתורים והפעיל מכונה שזריזותה עלתה על שלו.

בעת מלחמת העולם השנייה בלבד היה קיים יחס מקביל של 1:1 בין מהירות התגובה של הטייס למגבלות ביצועי המטוס, יחס שהלך והשתפר בהתמדה לאורך המלחמה ככל שהשתכללו המטוסים, עד לכניסתם לשירות של מטוסי הסילון.

המהירות של מאות אחדים של קילומטרים לשעה, שהיתה מהירות הפעולה של מטוסי הקרב באותה עת, יכולת התימרון שלהם, והמיכשור, התאימו בדיוק למהירות התגובה של האדם. אפשר לומר שהמטוסים התאימו לטייסים כמו כפפות לכף היד.

לא לחינם כונתה התקופה 'תור הזהב של התעופה'.

הקרב על בריטניה היה קרב אווירי בעיקרו. הוא הוגדר על ידי היטלר כ'חידוד המלחמה באוויר'.

פקודתו של היטלר היתה: '...במטרה להביס את בריטניה אני עומד להתחיל במלחמה אווירית וימית חריפה יותר מבעבר...הלופטוואפה חייב להשמיד את חיל האוויר הבריטי מוקדם ככל האפשר, בכל האמצעים לרשותו'.

במערכה זאת גילו הנאצים כי אין אפשרות להשיג ניצחון באמצעות מתקפות אויריות בלבד. היטלר היה הראשון בהנהגה הנאצית שנוכח לדעת כי המלחמה האוירית נגד בריטניה לא השיגה את היעדים שקבע, ואין סיכוי שתשיגם.

הקרב על בריטניה החל מיד לאחר שהמפציץ הבינוני יו-88 הגיע בהיקף מספרי מספיק לטייסות. סך הכל יוצרו כ-15,000 מטוסים מדגם זה.

הדרישה למטוס הוגדה עוד ב-1935. התבקש מפציץ מהיר, שיגיע למהירות 500 קמ''ש עם מטען של 800 קג' פצצות. מפציץ מהיר היה יכול להתחמק ממטוסי היירוט. המהירות הנקובה היתה גבוהה בהרבה מהמקובל באותה עת.

באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצא המטוס הראשון מפס היצור.

היטלר היה מהוגי הרעיון של המפציץ המהיר. לדבריו, היה המפציץ צריך להיות מהיר מעט ממטוס היירוט. אם המטוס היירוט מגיע למהירות 500 קמ''ש לדוגמא, המפציץ צריך להגיע למהירות 510 קמ''ש. אלה היו הדברים שאמר לבילו [ע' 20].

לפיכך, המפרט שניתן למפעלי יונקרס בבניית היו-88 היה שהשריון והציוד יהיו בעדיפות שניה למהירות.

המטוס ספג אבדות כבדות במערכה על בריטניה, בשל העדר ליווי מספיק של מטוסי קרב.

· 1941

נפתחה המערכה הים-תיכונית, תוך דעיכת הקרב על בריטניה, ותכנון מסיבי של הפלישה לברית-המועצות. מפקדי הצבא פקפקו בהצלחה של פלישה לרוסיה, אך לנוכח הצלחות העבר, אף מילת מחאה לא הושמעה.

המערכה בזירה הים-תיכונית, שכונתה אצל הגרמנים 'התיאטרון הים-תיכוני', התפתחה גם למלחמת בזק בבלקאנים, והגרמנים כבשו את כל האזור. למעשה, נותר בידי הבריטים רק חופו המזרחי של הים התיכון.

הסיכות הססגוניות של הכיבושים הנאצים התפרשו על המפה מנורבגיה בצפון ועד צפון אפריקה.

תהליך ההתפשטות דמה לזה של צלב-קרס מסתחרר, מבפנים החוצה. מאוסטריה וצ'כוסלובקיה, דרך פולין וצרפת, ועד הבלקאנים וצפון אפריקה

על מנת להבין במלואן את שיקוליו של היטלר במערכה בברית-המועצות, יש להבין כי לא התנהלה באופן רצוף לאורך השנים 1941-1945

כוונתו היתה לנהל אותה במתכונת של מערכות בזק קצרות, עם הפוגות ארוכות.

היתה מתקפה גרמנית ראשונה בקיץ 1941. לאחר חודשים אחדים, באמצע החורף, היא נעצרה, והגרמנים התכנסו במתחמים הגנתיים.

חצי שנה לאחר מכן, בקיץ 1942, לאחר שהתייבשו הדרכים, החלה המתקפה הגרמנית השנייה. במהלכה ניסו להגיע עד סטלינגרד. המערכה הסתיימה חודשים אחדים לאחר מכן, בחורף 1943, עם תבוסת הארמיה השישית.

בראשית 1943 שוב השתררה רגיעה עד הקיץ, בו ניסו הגרמנים, במבצע 'סיטאדל' הכושל, לפרוץ את החזית הרוסית המתקדמת.

לאחר מכן השתררה הפוגה עד קיץ 1944. אז רותקו כוחות גרמנים רבים לנורמנדיה, והרוסים יכלו לפתוח במתקפה שהביאה אותם לבסוף עד ברלין.

הדבקות במהירות היתה חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה של היטלר, אופיו ותוכניותיו. אך כמי שצידד במהירות, הוא צידד גם בתקופות של מנוחה מוחלטת. היו אלה שני קטבים, שמסבירים מדוע סירב לכל נסיגה. היה זה מתוך חוסר היכולת להשתנות, ולא מתוך החשש להודות בכישלון.

השילוב בין מתקפות בזק קצרות, לתקופות סטטיות ארוכות, הוא שנתן להיטלר את היכולת להניח, שעל אף מתקפות הקומנדו והפרטיזנים על צבאו, ותבוסות פה ושם בקטעי חזית קטנים, כושר היצור של התעשייה הגרמנית, יחד עם היכולת להכשיר לוחמים חדשים במהלך ההפוגה, יכריע את הכף.

אך בחזית הרוסית השפעת מזג האוויר היתה רבה, בשל העדר דרכים סלולות. כתוצאה מכך היה צורך לחכות את כל תקופת האביב עד שהדרכים יתייבשו מהבוץ שנוצר בעקבות הפשרת השלגים ואפשר יהיה לנוע בהן.

מערכות הקיץ, שתוכננו להיות קצרות, נמשכו בצורה נואשת, תוך אבדות הרבה יותר רבות, עמוק לתוך הסתיו והחורף, עד שדעכו בגלל תנאי מזג אוויר בלתי אפשריים.

גנרל חורף המפורסם, שהביס ברוסיה גם את נפוליון, הביס גם את היטלר.

מפקדי הצבא הבכירים לא הבינו את היטלר. בתנאי הלחימה של קו חזית ארוך ומרחקי אספקה עצומים, היו סיכויי המנוחה והחלפת הכוחות מועטים מאד בכול מקרה.

· 1942

בקיץ 1942 התברר שמטרת התקפות האויר הבריטיות היא יצירת חזית שניה באויר. חיל האויר הבריטי הפציץ את מינכן, ברמן, דיסלדורף, וערים נוספות, תוך פגיעה בתשתיות ובמורל בהצלחה ניכרת.

היה זאת החלטה מודעת של הבריטים, לנהל סוג חדש של מלחמה, בראשותו של פילדמרשל האריס, מפקד כוחות המפציצים. לטענתו, מעולם לא היה ניסיון להשיג הכרעה במלחמה בצורה זאת.

בהסכמתו של צ'רצ'יל נעשתה ההשקעה האדירה במשאבים שנדרשה לצורך כך. צ'רצ'יל הורה להמשיך במתקפות אלה למרות הישגיהן המעשיים המועטים יחסית, מתוך השיקול כי מדובר במהלומה פסיכולוגית כבדה, ופגיעה ישירה ביוקרתם של היטלר וגרינג.

היטלר השקיע זמן רב במאמץ לפתור את הבעיה. שאיפתו המרכזית היתה להשיב נקמה במתכונת דומה, אך הדבר לא היה אפשרי. גרמניה היתה בפיגור רב בתכנון ויצור מפציצים כבדים, בעלי ארבעה מנועים. היו-88 הדו-מנועי, שהיה למעשה המפציץ הגרמני היחיד לכל אורך המלחמה, לא יוצר עדיין במספרים מספיקים.

ההעדפה ליצור מפציץ דו-מנועי על פני ארבע-מנועי נבעה מכך שאפשר היה, באותה כמות חומרי גלם, ליצר מספר מטוסים כפול.

יכולתם של מפציצי בעלות הברית לנוע בשמי גרמניה בחופשיות היתה מרכיב עיקרי בדיון על העליונות האווירית, ושאלת המפציץ הגרמני הכבד נדחקה לעדיפות שניה.

בשלב זה עדיין בטח היטלר בגרינג, ולא התערב בנעשה. המצב היה עדיין אופטימי. השפעת ההפצצות האויריות היתה איטית ולא מרשימה בתחילתה, בניגוד לכיבושים הקרקעיים.

הויכוח בהנהגה הנאצית היה למי לתת עדיפות ביצור? למטוסי יירוט שיתקפו את המפציצים, או למערכי תותחי נ.מ. צפופים.

גרינג העדיף מטוסי יירוט. אולם עד שנת 1943 ניתנה עדיפות ע''י היטלר ליצור כלי נשק לכוחות הקרקע, ובעיקר טנקים.

התותחים נגד מטוסים נתפשו אצלו כחלק ממכלול זה.

זאת כי בחזית המזרחית התברר כי ליחידות הנ.מ. יש תותחים 88 מילימטר המסוגלים, והם בלבד, להשמיד את הטנקים הרוסים החדשים בעלי השריון העבה המגיעים במספרים הולכים וגוברים.

יחידות הנ.מ. יכלו, על פי חידוש זה בתורת הלחימה, להשתלב בהתקפה ובהגנה הקרקעיים, בכול מקום בו נמצאו.

היטלר הורה להקים יחידות נ.מ. רבות למיניהן, וחיל האוויר הפך בדרך זאת לזרוע הדומיננטית ביותר בצבא, ששיתקה את כל האחרות.

יחידות הנ.מ. תבעו עלות גבוהה ביצור, ודרישות גבוהות בכוח אדם.

למרות זאת הן לא הגיעו להישגים משמעותיים בהפלת מטוסי אויב.

ההשקעה בהן הביאה לירידה נוספת באיכותם ומספרם של מטוסי היירוט, אשר גמישותם התפעולית עשתה אותם ליעילים הרבה יותר בנדון.

העליונות האווירית של בעלות הברית לא הושגה בנקל, אלא צעד אחר צעד, תוך שכלול שיטות הניווט והליווי. גם השחיקה בכוחם האוירי של הגרמנים היתה הדרגתית.

בתחילה סמך היטלר על גרינג. בהמשך, עם התגברות ההפצצות מהאויר, העז להביע ביקורת. משלא הפסיקו, כפה את דעתו, כמי שהפך בינתיים למקצוען.

היטלר התחיל לגלות התעניינות גוברת והולכת לא רק בכמויות המטוסים המבצעיים הכלליות, אלא גם במצבה של כל טייסת וטייסת. במקביל התחיל להתערב ביצור ובפיתוח המטוסים, ובשאלת המחסור התמידי בחומרי גלם ודלק.

את הסוגיות הקריטיות הללו ליוו תמיד ענני אי ודאות, בשל עתירות המידע והחדשנות, שדולות של בעלי ענין, וסיקור תקשורתי נרחב, שכן הנושא משך את מלוא תשומת הלב הציבורית.

כל אלה עשו את היטלר שבוי במידת מה בתהליכים שלא היתה לו שליטה עליהם, והביאו אותו לקבל החלטות בן רגע.

להיטלר היה חוסר אמון 'בורגני' [ע' 121] בגנרלים שלו. הגם שההחלטה להפוך למפקד הצבא התבררה כנכונה, כי חיזקה את רוח הלחימה של האדם הפשוט, חוסר האמון בגנרלים סחט אותו, כיוון שהוא התעקש לשמור לעצמו את ההחלטות הטקטיות הקטנות ביותר.

בסתיו 1942 נוספה להיטלר דאגה מרכזית נוספת. היתה זאת התרבות פעולת יחידות הקומנדו והפרטיזנים מאחורי קווי החזית ברוסיה ובצרפת. אזורים גדולים בשליטת פרטיזנים התהוו מאחורי קווי החזית שלו הוא ראה בכך צורת לחימה חדשה. מסיבה זאת הוא הוציא פקודה חדשה, 'פקודת הקומנדו'. על פיה כל החיילים הגרמנים חויבו להוציא להורג מיד את כל חיילי הקומנדו והפרטיזנים שתפשו.

למעשה, הפקודה היתה דומה ל'פקודת הקומיסארים' מ-1941.

· 1943

לאחר הקרב על בריטניה איבד הלופטוואפה את תפקידו כבעל יכולת למבצעים גדולים. הסטנדרט הגבוה של הטייסים היה בניגוד לחוסר יכולתם לצאת לפעולה. ככוח עזר במתקפות הקרקע הם עדיין מילאו תפקיד נכבד, אך הם היו בנחיתות אוירית. במזרח ובמערב הם ניצבו מול מספר הולך וגובר של מטוסי קרב, ששחקו אותם בעקביות.

מאוחר יותר, כאשר מספר גובר של מטוסי קרב גרמניים התגלגלו מפסי-היצור, צצה בעיה חדשה של מחסור בדלק. היא גרמה לכך שטייסים חסרי ניסיון נשלחו לקרב והפכו לטרף קל.

מצב הלופטוואפה היה של פשיטת רגל [ע' 177]. יוהנשוק מפקד הלופטוואפה נתפש על ידי היטלר כאשם, והתאבד. מפקדיו החדשים של הלופטוואפה התייחסו למצב ברובם בשוויון נפש.

היה זה מרגיז לראות, לפי וון-בילו, כיצד הלופטוואפה, שבתחילה היו לו ממנו ציפיות כה גדולות, כילה את עצמו כתוצאה ממגוון טעויות ומחדלים.

גרמניה הפכה יותר ויותר למטרה להפצצות מהאויר, והיטלר היה חייב לעסוק בהגנה האוירית הקיימת, והוא עינה את מוחו בכך יום ולילה. קודם לכן נתן לגרינג לטפל בבעיה אך משזאת החמירה, פנה ישירות ללופטוואפה.

הוא קיבל דיווחים ישירים על תוצאות כל הפצצה ממושלי המחוזות, ולכן היה מעודכן באזלת ידה של מערכת ההגנה האווירית.

כאשר מטוסי הקרב שלו לא יכלו להגיע להתמודדות מול המפציצים בגלל מזג האוויר הגרוע או טכניקת הכוונה לקויה, היה הדבר גורם אצלו להתפרצויות זעם עזות. חלק נכבד מהבעיה היה טמון לדעתו באי ניצול נאמנות החיילים ונכונותם להילחם למענו, כתוצאה מוחסר התמדה מצד המפקדים.

בסוף יולי 1943 התרחשה סידרה של שלוש התקפות אויר על העיר המבורג, שהותירו אותה חרבה לחלוטין. הפצצות נוספות הרסו את מרבית חבל הרוהר התעשייתי, ולא היתה כל דרך לדעת מתי יסתיימו. היטלר התפרץ בביקורתיות על הלופטוואפה ודרש הקמת מערך הגנתי. ללופטוואפה כמעט ולא היו אמצעים לטפל בנושא.

בסוף 1943 היטלר האמין שטייסות הקרב תקבלנה את מטוס הקרב הסילוני החדש באביב/קיץ 1944. הוא שאל באופן קבוע כיצד מתקדם פיתוחו,. והיה חסר סבלנות לגבי מועד האספקה שהתמהמה.

למטוס היתה השפעה מפליגה על הביטחון העצמי אותו הפגין בנאומיו הפומביים.

בנאום מ-8/11/1943 הוא תיאר בכנות את המהלומות הכבדות הניחתות על גרמניה מהאוויר ובחזית המזרחית, אך הוסיף: 'המלחמה תימשך ככל שתימשך, אך גרמניה לעולם לא תיכנע. ההשגחה העליונה לצידנו ותביא לנו ניצחון'.

לוון-בילו היה אז כבר ברור שאי אפשר יהיה, אפילו באמצעות מטוס זה, להתגבר על פער הכוחות בין הלופטוואפה לחילות האוויר של בעלות הברית. באותה תקופה הוא לא האמין יותר בניצחון, אך לא חזה תבוסה.

הרוסים חידשו את המתקפה בחזית המזרחית, והדפו בהדרגה את הגרמנים הרחק לאחור. היה חשש שמתקפה גדולה הולכת ומתקרבת, אך היטלר היה רגוע. קו החזית היה עדיין רחוק מאד מהגבול הגרמני.

הסכנה הגדולה היתה בהחלשות העוצמה הגרמנית. וון-בילו לא היה בטוח שהיטלר חש בזאת. היטלר סירב כמעט תמיד לבקשות המפקדים בחזית לסגת מעט ולייצב את החזית בקו נוח יותר, ולבנות עתודות. התוצאה היתה הקזת דם נוראית.

מרבית הגרמנים, כולל הלוחמים הנואשים בחזית הרוסית, האמינו בשלב זה כי בידי היטלר כלי נשק בהכנה, אשר יסלול את הדרך לניצחון. המצב הקטסטרופאלי בו מצא עצמו הלופטוואפה, הצריך אמונה בנס כזה. תחושת השליחות של היטלר התעצמה בנסיבות אלה. הוא לא יכול היה להאמין כי כל הישגיו היו לשווא. בילו הבחין בו בסתיו 1943 מתמלא בתחושת השליחות, ואף מצפה לנס.

במהלך 1943 גדלה חשיבות האס.אס. בשדה הקרב. היטלר בנה את הדיביזיות האלה באופן שיטתי. הן הטמיעו את רעיונותיו על הכוח הלוחם. הן זכו ליחס מועדף בכוח אדם ובציוד. כך צמחה בהדרגה זרוע רביעית של הצבא הגרמני, שנשלחה למקומות המסוכנים יותר בחזית. האס.אס. גילה תעוזה רבה בקרב, יחד עם קלות ראש שעלתה לו באבדות רבות.

בילו מספר [ע' 180] שככל שהלכה והתמשכה המלחמה ברוסיה, התעצמה שנאתו חסרת הרסן של היטלר ליהודים. לא היתה בו כל אהדה כלפיהם. בשיחותיו עם גבלס והימלר הוא לא הותיר מקום לספק שהוא אינו חש כל עניין ביחס למה שקורה להם. גבלס נראה לבילו כרדיקלי ביותר מבין המנהיגים הנאציים, בזמן שהימלר צפה גם לעתיד בכל מה שעשה בנושא.

· 1944

המשפט שרווח במעגל הפיקוד של היטלר בשנת 1944 היה: 'מילת המפתח היא 'מטוסים'. 'מטוסים' הפכו לערך עליון, בדומה למושגי המפתח האחרים של הנאצים כדוגמת 'טוהר הגזע'.

הנאצים רצו ב-1944 להדביק את הפיגור בנושא משנת 1940, בה קיבל היטלר את ההחלטות להעניק עדיפות במשאבים לכוחות הקרקע.

ההפצצות הכבדות על ברלין בשישי ובשמיני למרץ, ועל נירנברג בשלושים למרץ 1944, נתנו להיטלר תחמושת טרייה להנחתת תוכחות רועמות על ראשי מערך ההגנה האווירית והלופטוואפה. הוא התעלם לחלוטין מהישגיהם המרשימים, בתנאי נחיתות מספרית, ודרש השמדת כמויות גדולות יותר של מטוסי אויב. הדבר לא היה מעשי, לדברי וון-בילו, כי גרמניה חסרה מספר מספיק של מטוסי קרב ליליים.

בין מרץ למאי 1943 עיקר התעניינותו של היטלר היתה בנושאי חימוש, והעתקת מפעלי המטוסים לאתרים תת קרקעיים. בשיחות עם מילך הוא הורה להגביר את קצב יצור מטוסי הקרב.

במרכז תשומת ליבו של היטלר עמד האמ.אי.-.262. תשוקתו לראות בו מטוס תקיפה לא התממשה עדיין מחמת אינספור בעיות טכניות. בעיקר הצורך בשינוי מרכז הכובד של גוף המטוס. נשיאת פצצות שללה ממנו כל ערך כמטוס.

בשיחה ממושכת באוברזלצבורג עוד בשנת 1943 הסביר גרינג כל זאת להיטלר, אך זה סירב לאשר את הדו''ח. הוא רצה שככל שניתן הדבר, יסירו כל ציוד מיותר מהמטוס ויאפשרו לו לשאת לפחות פצצה אחת של 250 קג'.

כל בכירי הלופטוואפה, מילך, גאלאנד, מפקדי מרכזי הניסוי ואחרים, לא הצליחו לשכנע אותו שזה לא יעבוד. היה על כולם פשוט לחכות עד שהיטלר יבין זאת בדרך הקשה.

וון-בילו, בשיחה ארוכה, הצליח להסביר לו את ההבדל הטכני בין מטוס סילון למטוס בעל מנוע בוכנה, שאינו מאפשר את התקנת הפצצה. היטלר היה מוכן להודות כי קיימות בעיות טכניות, אך הן ניתנות לפיתרון. וון-בילו הוסיף כי לצרכי קרבות אוויר המטוס מעולה.

היטלר הביע חרטה על כך שהחוזה עם מפעלי מסרשמידט ליצור המטוס לא נחתם מוקדם יותר.

בילו ציין שמאז 1940 קיבל יצור הנשק עבר כוחות הקרקע, בעיקר טנקים, עדיפות על יצור המטוסים, בהוראתו החד משמעית של היטלר.

וון-בילו ניסה לשכנע את היטלר בחוסר הסיכויים לכך שהאמ.אי.-262 יגיע לחזית במועד, והעריך שדרושה לכך עוד חצי שנה. בנוסף חשש בילו מהמחסור ההולך וגובר בדלק. אך היטלר לא נראה מודאג מכך. למרות שהכיר בבעיה. דאגתו העיקרית היתה שמירת מרכזי היצור שלמים, והטייסות מבצעיות. הוא תלה תקוות בשיפור מדהים בכושר יצור מטוסי הקרב בתוך שבועות אחדים, וחלם על תגובת שרשרת של ניצחונות רצופים באויר.

היטלר צפה את הפלישה לצרפת החל מתחילת 1944. באותה עת היתה גרמניה מופצצת מהאוויר. לעומת זאת המצב בחזית המזרחית היה סטאטי.

בישיבות המצב היומיות של הפיקוד העליון הנאצי במאי 1944, החששות מהפלישה לצרפת ומהתחדשות הפעולות של בעלות הברית ברוסיה ואיטליה התבררו כממשיות. בעלות הברית אספו והזיזו כוחות רבים, והמודיעין הגרמני עקב אחריהם. עם זאת לא היתה לנאצים הערכת מצב ברורה, והם ציפו, בהשראת היטלר, לפלישה באזור קאלה, שהיא הנקודה הקרובה ביותר לצרפת מהאי הבריטי.

בתאריך 6 ליוני 1944, כשהיטלר ממוקד בעיקר במטוס הסילון, פלשו כוחות בעלות הברית דרך הים, מתחת לאפו, לנורמנדיה, והתחילו להתקדם קילומטר אחר קילומטר לעבר גרמניה. היטלר לא האמין למשך ימים אחדים כי מדובר אכן בפלישה הגדולה לה המתין, מה שאיפשר התבססות של ראש הגשר של בעלות הברית.

בתאריך 20/7/1944 בוצע בהיטלר ניסיון ההתנקשות בבונקר הפיקוד בחזית המזרחית, ממנו יצא בשלום.

היטלר ציין את התאריך, שהיה כחודש וחצי לאחר תחילת הפלישה לנורמנדיה, כתאריך בו הכל 'התפוצץ', והבגידה התגלתה. 'דברים שלא האמנתי שהם אפשריים, התרחשו', אמר לוון-בילו. הוא חזר והאשים את החוגים שאותם טיפח, פינק ועיטר במדליות, כאשמים.

אליבא דהיטלר, הלופטוואפה , בסוף 1944, היה אחד משני האשמים המרכזיים במצב שלתוכו נקלעה גרמניה, יחד עם 'הבוגדים בצבא'.

היטלר סירב להכיר באיבוד העליונות האווירית. הוא המשיך לחפש דרכים להשתוות בזירה זאת, וביניהן הפצצת לונדון ברקטה המעופפת וי-1.

המטח הראשון של הפצצות המעופפות מדגם וי-1 נחת על לונדון שבוע לאחר הפלישה לנורמנדיה.

למרות שבהתחלה הסבו רקטות אלה נזקים כבדים, הרי בהמשך למדו האנגלים טקטיקות נגדם. הם הצליחו ליירט אותם מהמסלול בעודן באוויר, באמצעות מטוסי הספיטפייר המהירים שהתקרבו אליהם ובהטיית כנף הצליחו להרים את כנף הרקטה ולהסיט אותה בדרך זאת ממסלולה.

בנוסף, לא היו רקטות אלה מיועדות למטרות נקודה, אלא לשטחים נרחבים כמו ערים. אזור הפלישה בנורמנדיה היה מחוץ ליכולת הפגיעה המדויקת שלהם.

כאשר ביקר היטלר בחזית זאת, הוא לא יכול היה להצביע על הוי-1 כמקור ישועה, ונאלץ להסתפק בהבטחות על כניסתו הקרובה לשירות מבצעי של האמ.אי.-262.

לעיתים קרובות שמע וון-בילו מהיטלר את דעתו על גרינג.

היטלר לא איבד את אמונו בו. הוא המשיך כך עד לימי המלחמה האחרונים. הוא הכיר בחולשותיו של זה, אך הישגיו בעבר היו לדבריו יחודיים. ברור היה לו שגרינג נכשל עם הלופטוואפה, בין היתר בגלל בטלנותו והעדפתו את חבריו הותיקים.

היטלר תיאר אותו כ'ברוטאלי וקר כקרח בעיתות משבר. אדם נוקשה בעל לב פלדה. במצבי משבר הקשים ביותר, גרינג הוא האדם שכדאי להיות לצידו. חולשותיו ואהבתו לפאר הם מאפיינים חיצוניים ושטחיים, שנעלמים כאשר מגיעה שעת המבחן.'

למרות זאת היה היטלר מזמן אליו פעמים רבות את גרינג וגוער בו כבתלמיד בית-ספר, על כך שלא טרח לוודא את ביצוע הפקודות שהטיל על פיקודיו.

גרינג עצמו סיפר לוון-בילו, בכנות אופיינית, על ההערכה הרבה שהעם הגרמני רוחש להיטלר. ביטחון זה נבע מהאמונה כי ההשגחה העליונה בחרה באדולף היטלר, כדי לתקן את העוולות שנגרמו לגרמניה מאז נובמבר 1918. רעיון זה טבוע כה עמוק, עד שתבוסה כעת היא בלתי נתפשת עבורם.

· 1945

אפילו בשנת 1945, כשהאימפריה הנאצית התחילה להתפורר, נכנסו לשימוש בלופטוואפה מאות מטוסי סילון. מלבד האמ.-אי. 262 היה גם האראדו-234, ששימש כמפציץ וכמטוס סיור. הוא היה יכול לטוס כל כך מהר וגבוה, עד שבעלות הברית לא יכלו לעשות דבר נגדו.

הגרמנים פרסו מטוסי אראדו באיטליה. המפקד הצבאי הגרמני העליון באיטליה היה גנרל חיל האוויר אלברט קסלרינג. קסלרינג החזיק בטייסת קטנה של כחמישה מטוסים. הם העניקו לו יתרון אסטרטגי, וזאת היתה אחת הסיבות שבגללן התקשו בעלות הברית להתקדם. בתחילת 1945 נעצרה מתקפתן שם. כל מה שהן עשו היה חשוף למצלמות מטוסי הסיור הגרמנים.

צבא ארה''ב לא הצליח לרדוף אחרי מטוסי האראדו המהירים. בניסיון נואש להפיל מטוסים אלה הובהל לאיטליה להק של מטוס הקרב הסילוני האמריקני הראשון, הפי-80, שפיתח קלי ג'ונסון. מספרם של מטוסים ניסיוניים אלה שיכלו להגיע לאיטליה היה מועט. היה ברור כי אמריקה מפגרת בשלוש שנים בפיתוח מטוסי הסילון.

את הצלחת האראדו הגבילו הכשלים הטכנולוגיים שבו, כמו אצל האמ.-אי. 262. הבעיה העיקרית היתה במנוע, שהיה בעל אורך חיים קצר, והתקלקל לאחר עשרות שעות טיסה מעטות.

לאחר המלחמה ניסה טייס ניסוי בריטי להטיס מטוס אראדו. אחד המנועים התפוצץ בעת ההמראה

המחסור ההולך וגובר באמצעי לחימה וכוח אדם מנוסה, גרם לכך שכל פעולה, מבריקה ככל שתהיה, נתקלה בבעיות, מול כוח אויב עדיף מספרית. פעולות כמו המתקפה בארדנים, או מתקפות אויריות חד פעמיות בקנה מידה גדול, הפכו לכישלון גדול.

ההפצצה בדרזדן ב-13 לפברואר 1945, אשר מחתה כמעט את כל העיר מעל פני האדמה, הותירה רושם עז בגרמניה, ויותר מכל המחישה לגרמנים כי סופה של התקופה הנאצית קרוב מאד.

בנאומו האחרון בפני מושלי המחוזות ב-24 לפברואר ניסה היטלר לשכנע כי המצב אינו נואש, כי רק הוא מסוגל לשפוט כהלכה את המצב, וכי כלי הנשק החדשים של חיל האוויר והצי עומדים להטות את פני המערכה.

אך למרות האהדה שחשו כלפיו, הוא איבד את כוח השכנוע, בכוחו הצליח בעבר להפנט את מאזיניו.

היטלר היה עדיין אופטימי, וסרב לאשר את הפעלת טייסת קמיקאזה, שחנה רייך, טייסת הניסוי הראשית של הרייך, הקימה. הסיבה היתה מעשית. היטלר היה זקוק לטייסים. הוא חשב עדיין כי מטוסי הסילון יביאו תוך זמן קצר לתפנית בקרבות האוויר. טייסת של מטוסים אלה עמדה לקום בדרום גרמניה., והיו לו ציפיות גדולות ממנה. אך הטייסת, שאויישה במיטב טייסי הקרב, השיגה תוצאות מוגבלות בלבד.

לפני השלב המורבידי הסופי היה היטלר שקוע שבמשך שבועות אחדים בהתפרצויות תסכול שופעות תוכחה על מפקדי הצבא ובגידתם הממושכת בו.

על עצמו, ניהולו החובבני את הצבא, ומינוי סדרת מפקדים בלתי מקצועיים כדוגמת הימלר כמפקדי יחידות לוחמה, לא היתה לו ביקורת.

תגובתו המרכזית למתקפה הסובייטית היתה הפקודה של 'מדיניות האדמה החרוכה', שהייתה הוראה להשמיד את כל התשתיות האזרחיות שיוכלו להועיל לרוסים. ספיר, על דעת עצמו, מנע את ביצוע הפקודה.

בימיו האחרונים הכניס עצמו היטלר למעשה לבידוד, לאחר שקודם לכן שקע באפתיה. ההחלטה להתאבד קדמה לשלב זה, אך הוא סירב שחסידיו הנאמנים ביותר יצטרפו אליו.

היו אלה מפקד הלופטוואפה החדש גרים, ואהובתו חנה רייך, אשר שם משפחתה, כמה אירוני, היה דומה מאד לזה של ממציאי המטוס, האחים רייט. שניהם ביקשו מהיטלר להישאר עימו בבונקר עד הסוף.

· המתקפה בהרי הארדנים

בין התאריכים 16 בדצמבר 1944 - 15 בינואר 1945, זמן קצר לפני המתקפה הרוסית במזרח אשר הסתיימה לבסוף בכיבוש ברלין, ניסה היטלר, בניסיון נואש אחרון, בניגוד לעמדת רוב מפקדי הצבא, לפרוץ את החזית המערבית באזור יער הארדנים בדרום בלגיה.

הוא קיוה שבאמצעות ריכוז כוחות גדולים באזור יצליח בהדיפת בעלות הברית, כיבוש מחדש של נמל אנטוורפן ויצירת טריז בין הבריטים בשפלה והאמריקנים בצרפת.

הייתה זו היוזמה ההתקפית האסטרטגית האחרונה שלו בחזית המערב. מתקפת פתע זו נחלה כישלון, אם כי בשלביה הראשונים היה נדמה כי היא מצליחה.

הרקע המבצעי למתקפה היה כי בחורף 1944 עדיין לא הצליחו בעלות הברית לפרוץ לתוך שטח גרמניה. התקדמותן נעצרה ממספר סיבות ועיקרן: מתיחת יתר של קווי האספקה המשובשים עדיין, וכוחות גרמניים שהפעילו טקטיקות לחימה מתקדמות יותר. החורף הקשה במיוחד מנע המשך פעולות הסיוע האווירי, והוסיף קשיים נוספים.

השיקול האסטרטגי ברקע היה המצב הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה. הכוחות הרוסיים כבר פרצו בשלב זה עד לנהר הויסלה, כבשו את רומניה ועמדו על סף הפריצה לגרמניה גופא, בכוחות עצומים, שהיוו איום חמור בהרבה מן האיום שהיוו חילות בעלות הברית המערביות.

היה ברור כי המתקפה הרוסית הצפויה בינואר 1945 יכולה להביא את הרוסים עד לשערי ברלין, כפי שאכן אירע.

בשלב זה בחר היטלר לרכז את שארית הכוחות שנותרו לו במכה בחזית המערבית דווקא. כוחות עתודה אחרונים אלו כללו כ-250,000 חיילים וכ-1,000 טנקים.

הטיעון של היטלר היה שכוחות אלו מעטים מדי לפתיחת התקפה בחזית המזרחית, ולכן יש להשתמש בעתודה זו בחזית המערבית. להשוואה, בקרב קורסק הגרמנים הפעילו כ-900,000 חיילים וכ-3,000 טנקים,

היטלר היה נתון בהזיות, השווה את עצמו לפרידריך הגדול, אשר עמד על סף תבוסה אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה שקמה כנגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של הצארינה הרוסית, וציפה לניצחון בחזית המערבית, וכתוצאה ממנו להתמוטטותה של הברית שנרקמה כנגדו, ברית שנראתה לו כבלתי טבעית, בין הקפיטליסטים המערביים והקומוניסטים במזרח.

ריכוז הכוחות החל זמן רב לפני ההתקפה והתנהל בסודיות מוחלטת. הפקודות אסרו במפורש שימוש בקשר רדיו להעברת תשדורות בעניין המתקפה. בנוסף לכך, תנאי מזג האוויר הקשים הקשו על המשך טיסות סיור סדירות על ידי בעלות הברית.

הגיס הגרמני הענק לא אותר, למרות היתרון העצום שהיה לבעלות הברית בחיל האוויר. היו להם לפחות 10,000 מטוסים מבצעיים בכל רגע נתון. הדבר נחשב לכישלון מחפיר של המודיעין האמריקאי.

מזג האוויר מילא תפקיד חשוב בהכנות למתקפה, שעליה הכריז היטלר כ'קלף האחרון שלי', ואלברט ספיר השקיע בה את שארית אמצעי הלחימה. היא היתה מותנית כולה במזג אוויר גרוע, שלא יאפשר את פעולת מטוסי הקרב של בעלות הברית.

המתקפה נפתחה בחזית בת כ-120 ק"מ. מפקדי בעלות הברית לא העריכו כי לגרמנים יש יכולת לפתח מתקפה רבתי במערב, לא כל שכן באזור המיוער והסבוך של הארדנים המושלגים. לכן המתקפה, שכללה מעל 29 דיוויזיות, הפתיעה לחלוטין את הכוחות האמריקנים הדלילים שהחזיקו את הקו. עד מהרה שטף השריון הגרמני את כוחות החי"ר המופתעים שבחזית.

המתקפה כללה גם מבצע הטעיה רחב היקף שכלל הצנחת כוחות לתפיסה גשרי נהר המאז, חסימת כוחות תגבורת אמריקניים והחדרת סוכנים לבושים מדים אמריקנים שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות. על מבצעים אלה פיקד הקולונל עטור התהילה אוטו סקורצני, אשר שיחרר מהכלא, במבצע מוצנח, את בניטו מוסוליני.

מאחר שמלאי הדלק שעמד לרשות הגרמנים היה מוגבל, היה המבצע כולו תלוי בתפיסת מלאי דלק של בעלות הברית. לכן הייתה חשיבות עליונה לשמירת לוח הזמנים המתוכנן על ידי הגרמנים. במספר מקומות הצליחו האמריקנים לעצור את הגרמנים ולעכב זמנית את טורי השריון וכך לפגוע פגיעה של ממש במבצע כולו.

הוורמאכט של סוף 1944 לא היה אותו צבא כובש, יעיל ויהיר, שכבש בשנת 1940 את ארצות השפלה. אבדות עצומות של קצינים ונגדים מנוסים בחזית המזרחית, גרמו לירידה ממשית באיכות הכוח הלוחם. כוחות השריון והאס אס זכו להזרמת כוח אדם ומשאבים יותר מאחרים, והמוראל שלהם היה גבוה. מאידך החי"ר הגרמני היה איטי למדי, ולעתים מורכב מכוחות מוסבים, ובכל מקרה היו חייליו בעלי מוטיבציה פחותה מבעבר. איש מן הגנרלים שפיקדו על המבצע לא האמין באמת ובתמים בסיכויי הצלחתו.

למרות כל החסרונות האלה, הגרמנים הצליחו להסב אבדות עצומות לצבא האמריקני, בעיקר בגלל שאננות מפקדיו.

הפיקוד העליון של בעלות הברית הגיב מהר, למרות ההפתעה המוחלטת. התגובה כללה מספר צעדים, שעיקרם כיתור הגרמנים, על ידי הארמיות של פילדמרשל מונטגומרי מצפון, וגנרל פטון מדרום.

צעד נוסף היה בקשה מהרוסים להקדים את מתקפת החורף. הרוסים הקדימו את מתקפת החורף בשבועיים, ל-6 בינואר 1945. הגרמנים נאלצו להעביר כוחות ניכרים לחזית המזרחית לבלימת ההתקפה הרוסית.

הכוחות האמריקאים הצליחו להתגבר על המתקפה בעיקר לאחר שהתבהר מזג האוויר. אלפי מטוסים הפציצו את הטורים הגרמנים, ואיפשרו לכוחות עתודה רבים לזרום לכיוון החזית. בזכות מאמץ עילאי זה הצליחו האמריקאים לעצור את הגרמנים, ואף להדפם. כל זאת במחיר של עשרות אלפי נפגעים.

כאשר הסתבר כי עוקצה של המתקפה נקטם, וכי הנסיגה צפויה, ניסו עוד הגנרלים של היטלר לשכנע אותו כי יסיג את הכוחות וישמור אותם למגננה הצפויה, אך היטלר סירב לכל הצעה, והורה על המשך המתקפה והטלת יתר הכוחות אל מתקפות חסרות תקווה.

המתקפה הגרמנית נהדפה אט אט, ולבסוף נסוגו הכוחות הגרמנים אל עבר שטח גרמניה. ב-16 בינואר 1945 נמצאו הגרמנים בדיוק במקום ממנו יצאו למתקפתם חודש קודם, אך זאת ללא כוח האדם והציוד שאבד.

את מקומן של העתודות שאבדו לגרמנים לא ניתן היה למלא. היו אלה אחרוני הלוחמים הכשירים. עד מהרה הסתבר כי אל מול ההתקדמות במערב, ואל מול הפלישה המסיבית במזרח, לא הייתה להיטלר תשובה של ממש, ותוך פחות מחצי שנה נכנעה גרמניה.

לו היה היטלר שומר את כוחותיו למגננה ממושכת, היתה גרמניה ניצבת, תוך חודשים ספורים, בפני האולטימאטום של הטלת פצצת אטום על עריה, כדוגמת מה שהתרחש בחזית היפנית.

הספרות והקולנוע האמריקאים מלאים בתיאורי גבורה ובשירי הלל למפקדים האמריקאים במתקפה על הארדנים.

הקרבות התנהלו בסביבה מושלגת, בתקופת חג המולד. אווירת החג חילחלה לאחדים מתיאורי החיילים, והמתקפה חרוטה בזיכרון הקולקטיבי, עקב כך, בסגנון זה במידת מה.

התיאורים יצרו חותם עיצובי, שמינף את יתר תיאורי המלחמה בחזית המערבית. היא הפכה למלחמה 'נקייה' ו'מהירה' של שני הצדדים, ותיאורי מלחמת העולם השנייה במדיה הם, עד היום, לרוב בנוסח זה.

אינדקס ראש הדף