אינדקס

שואה ותעופה

חלק א – פרק 1

גסטון בשלארד ו'אויר וחלומות'

ראשי פרקים

· מבוא

· הדמיון הדינאמי

· ארבעת היסודות

· הדמיון האוירי

· פסיכולוגית הנסיקה

· מבוא

התעופה היא מהפכת תחבורה שתחילתה בראשית המאה העשרים. כדרך כל מהפכה בתחבורה שקדמה לה, כמו הגלגל וספינת הקיטור, היא נתנה בידי השולטים בה את הכלי לכיבוש העולם.

אך בניגוד ליבשה והים שהם ערש הפעילות האנושית, האויר הוא תחום פעולה ומחיה חדש לחלוטין. לאנושות אין את הרקע התרבותי להתייחסות אל המעוף הדמיוני, המרכזי בהתפתחות הנפש, בהקשרו לפעילות התעופה המעשית.

הדיאלקטיקה בין המעוף לטיסה היא עמומה והרסנית, וכתוצאה מכך השפעת התעופה על הקיום האנושי היא עזה.

הקשר בין השואה לתעופה בולט מאד על רקע מאמצי הנאצים להפוך לשליטי העולם תוך פיתוח מואץ של התעופה.

הפילוסוף הצרפתי הנודע גסטון בשלארד [1884- 1962], בספרו 'אויר וחלומות', שיצא לאור בשנת 1942, מתאר את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף. זאת תוך שימוש בכלי חקר הדמיון אותם פיתח, ובעיקר במושג 'הדמיון הדינאמי', מושג רב ערך לכל המעוניין בפיתוח יכולותיו היצירתיות.

· הדמיון הדינאמי

מחקר הדמיון, כמחקרים רבים על בעיות פסיכולוגיות, מוטה לרעה על ידי אור הבלשנות המתעתע. אנו חושבים תמיד על הדמיון כעל היכולת ליצור דימויים. ההפך הוא הנכון, הדמיון מפורר את מה שאנו תופשים; הוא, מעל לכול, היכולת המשחררת אותנו מדימויים מידיים ומשנה אותם. אם אין שינוי, או עירוב דימויים בלתי צפוי, אין כל דמיון; אין פעולת דמיון. אם הדימוי הנוכחי אינו גורם לנו לחשוב על דימוי נעדר, אם הדימוי אינו יוצר שפע - התפוצצות - של דימויים בלתי רגילים, אין כלל דמיון. יש רק תפישה, זיכרון תפישה, זיכרון מוכר, הרגל ראיית צורה וצבע. המילה הראשונית במילון להסבר הדמיון אינה דימוי אלא דמיוני. ערך כל דימוי נמדד על ידי טווח הילת הדמיוני בו. הודות לדמיוני, הדמיון ביסודו פתוח ומתעתע. הוא חווית הנפש האנושית של פתיחות וחידוש. יותר מכל כוח אחר, הוא המייחד את הנפש האנושית

לעומת זאת, דימוי הנוטש את עיקרון הדמיוני ונעשה מקובע בצורה סדירה אחת, מקבל באיטיות את כל מאפייני התפישה הישירה. במהרה, במקום להובילנו לחלום ודיבור, הוא גורם לנו לפעול. אפשר לומר כי דימוי סדיר וברור מקצץ את כנפי הדמיון. הוא גורם לנו ליפול ממצב הדמיון החולם שאינו מוגבל על ידי דימוי, אל מה שאנו יכולים לכנות דמיון נטול דימוי, הדומה למה שמכנים מחשבה חסרת דימויים. בחייו הענקיים, הדמיוני מותיר מאחור אי אילו דימויים, אך הוא תמיד יותר מסכום דימוייו, תמיד בעורפם. הוא עונה לצורך החיוני בחידוש, המאפיין את הנפש האנושית.

פסיכולוגיה של הדמיון המתמקדת רק במבנה הדימויים מתעלמת ממאפיין חיוני וברור שכל אחד מזהה: ניידות הדימויים. מבנה ותנועה הם הפכים - בתחום הדמיון כמו בכל תחום אחר. קל יותר לתאר צורה מאשר תנועה. תנועה, על כל פנים, חשובה יותר. בפסיכולוגיה מושלמת אמיתית, הדמיון הוא בעיקר סוג ניידות רוחנית, מהמין הטוב, החי והמלהיב ביותר. לכן כדי ללמוד דימוי מסוים, עלינו גם לחקור את ניידותו, יעילותו וחייו.

ניתן לעשות זאת כי ניידות כל דימוי אינה בלתי מוגבלת. לדימוי נתון יש בדרך כלל את דרך תנועתו. נוכל לשרטט מעשית, לכל דימוי, מסלול מסכם לפעילותו התנועתית.

קיימים דימויים מבוססים, אותם סטריאוטיפים שכבר הפכו ברורים היטב. כמו כן יש דימויים מסורתיים בבירור כמו פרחי הדימוי הרבים בגני המשורר. הם תוספים רגילים שנועדו להוסיף צבע לתיאורים ספרותיים אך איבדו את כוחם הדמיוני. דימויים אחרים הם חדשים לחלוטין, חיים ובעלי חיות כשל השפה החיה. אנו חווים אותם מוסיקלית דרך יכולתם לחדש את לבנו ונפשנו. אותם דימויים ספרותיים מוסיפים תקווה לרגש, עוצמה מיוחדת להחלטתנו להיות אישיות, והם אפילו בעלי סגולת החלמה עבור נפשנו. הספר המכיל אותם נעשה לפתע עבורנו מכתב אישי. הם ממלאים תפקיד בחיינו. הם מחיים אותנו. באמצעותם, מילים - דיבור, המילה הכתובה, ספרות - מורמים לדרגת הדמיון היצירתי. מחשבה המובעת באמצעות דימוי חדש מתעשרת בעצמה כשם שהיא מעשירה את השפה. ההוויה הופכת לדיבור. הדיבור מופיע בנקודת שיא ההוויה הנפשית. הדיבור מתגלה כהתגלמות הזמנית של הנפש האנושית.

כיצד יכולים אנו להעריך דחף זה לחיות ולדבר? אך ורק על ידי הרחבת ההתנסות בדמויות ספרותיות ודימויים נעים. על ידי כך שנשחזר לכל דבר את תנועתו הייחודית. בכל עת שאנו נפגעים מדימוי, עלינו לשאול את עצמנו איזה מבול מילים אותו דימוי משחרר בתוכנו. כיצד נוכל להפריד אותו מכל אותו רקע קבוע מידי של זיכרוננו המוכר? כדי לקלוט את פעולת דמיון השפה, עלינו לחפש בסבלנות בכל מילה את נטיותיה כלפי רב-משמעות, דו-משמעות, מטאפורות. אם ננסח זאת במונחים כלליים יותר, אנו חייבים להתחשב בכל דחף לנטוש את מה שאנו רואים לטובת מה שאנו מדמיינים. בדרך זאת נוכל להמציא מחדש את הדמיון בתפקידו כמפתה. הדמיון מתיר לנו לעזוב את מסלול הדברים המקובל. תפישה ודמיון הם ניגודים כמו נוכח וחסר. לדמיין הוא להעלים את העצמי, להיות משוגר לעבר חיים חדשים.

לעיתים קרובות אנו חסרים עיקרון מנחה בעת הפרידה, ואיננו ממשיכים לאחר שיצאנו לדרך. השרעף לוקח אותנו סתם למקום אחר, מבלי שנהיה מסוגלים באמת לחיות את הדימויים שאנו פוגשים לאורך הדרך. החולם מוצא עצמו נסחף.

חולם אמיתי אינו שבע רצון מדמיון נמלט זה. הוא רוצה שהדמיון יהיה מסע. כל משורר חייב למסור לנו את הזמנתו למסע. דרך הזמנה זאת, האני הפנימי שלנו מקבל דחיפה עדינה, המוציאה אותנו משיווי המשקל, וגורמת לתנועה בריאה של חלום בהקיץ, דינאמית באמת. אם הדימוי הראשוני נבחר בקפידה, הוא מעורר חלום פיוטי מוגדר היטב, חיים דמיוניים בעלי חוקים ממשיים השולטים בדימויים רצופים, החיים באמת. הדימויים שההזמנה למסע מארגנת אחד אחרי השני מקבלים חיות רבה כתוצאה מהקבצה זהירה זאת, ומאפשרים לנו להגדיר תנועה של הדמיון במקרים מסוימים.

תנועה זאת לא תהיה מליצה פשוטה. אנו נרגיש אותה בתוכנו באמת, בדרך כלל כשחרור - כהקלה בדמיון דימויים קרובים או כתשוקה לרדוף אחר חלום מפתה. כמרענן המרגיע את עצבינו, ומקיים בתוכנו מסקנה דינאמית.

במציאות הדמיון, האינסופיות היא המקום בו הדמיון מוודא עצמו כדמיון טהור, בו הוא חופשי ובודד, כנוע ומנצח, גאה ורועד. הדימויים מרחפים אז מעלה ונעלמים. הם מתרוממים ומתרסקים בדיוק בגלל גובהם. מציאות הבלתי מציאותי היא אז מוחשית. צורות מובנות דרך השתנותן. הדיבור הוא נבואה. בדרך זאת, הדמיון הוא באמת דרך של הליכה מעבר, פסיכולוגית. הוא מקבל את הזהות של קדמוניות נפשית המבטאת את קיומה.

אחרי שנלמד את הנפש האוירית, נמצא דוגמאות מספיקות בהן הדמיון מבטא את כוליות הקיום. לאחר שהגענו כה רחוק וכה גבוה, נמצא עצמנו בוודאות במצב דמיון פתוח. להוט להתנסות במציאות האויר הגבוה יותר, הדמיון ככלל יכפיל כל התרשמות על ידי כך שיוסיף לה דימוי חדש.

בשינוי מצב זה, הדמיון מוציא החוצה את אחד מפרחיו הדואליים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, המפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים באדם. באמצעות הערכתם, אנו מקבלים את הרושם שהדמיון הוא צורת בטחון עצמי אנושי. דינאמיות חדשנית נובעת מהם. דחף פנימי נוצר אצל מי שמציע את גופו ונשמתו לעיקרי הדמיון האוירי.

· ארבעת היסודות

כשאנו בוחנים בקפדנות סדרות נבחרות של ממצאים פסיכולוגיים, אנו מופתעים על ידי שכיחות מרקמם, ומבינים יותר את דינאמיות הלא-מודע בהם. בדרך זאת, גם השימוש במטאפורה חדשה יכול להטיל אור על ארכיאולוגית הנפש.

נראה כי תעתוע, שוני, וחוסר עקביות אינם מונעים קיום חיי דמיון רגילים בהחלט. נראה אף לעיתים שחוסר תיאום זה מקבל לעיתים צורה כה מוגדרת, שהוא יכול לשמש כסכימה לאחדות המבוססת על תנועה. למעשה, הדרך בה אנו נמלטים מהמציאות נותנת לנו אבחנה ברורה לגבי מציאותנו הפנימית. אדם שנמנע ממנו תפקודו הלא-מציאותי הוא נוירוטי בדיוק באותה מידה כמו מי שנמנע ממנו תפקודו במציאות.

ניתן כך לומר כי לקשיים בתפקוד הלא-מציאותי יש השלכות על התפקוד במציאות. אם תפקוד הפתיחות בדמיון אינו מספיק, אזי התפישה עצמה מעוותת. לכן עלינו למצוא מירקם סדיר בין המציאותי לדמיוני. כל שעלינו לעשות כדי להחיות מירקם סדיר זה הוא למיין בזהירות את המלאי הפסיכולוגי.

קביעות זאת נובעת מהעובדה שלאורך מחקרנו על הדמיוני אנו נלקחים קדימה על ידי סוגי חומר יסודיים, על ידי מרכיבים דמיוניים בעלי חוקים אידיאליים, אמינים בדיוק כחוקי הניסוי.

הדמיון מצייתת לחוק ארבע יסודות הדמיונות הגשמיים: אש, אדמה, אויר, או מים. היסודות יכולים, כמובן, להשתלב ביצירת דימוי מסוים. אלה הם דימויים מורכבים, אך חיי הדימויים תובעים יתר טוהר מרקמים. ברגע שדימויים יוצרים סידרה, הם מצביעים על חומר ראשוני, יסוד בסיסי.

אם חוק ארבעת היסודות דורש מהדמיון להתמקד בחומר בודד, האם לא ישתמש בכך הדמיון כהצדקה לחוסר גמישות וחדגוניות? במקרה זה, לא יהיה טעם בחקר ניידות הדימויים.

זאת אינה בעיה, כיוון שאין אף אחד מארבעת היסודות המדומה כבלתי פעיל. ההפך הוא הנכון, כל יסוד מדומה על הדינאמיות הייחודית בו. הוא מוביל כך סידרה המפיקה סוג מירקם מסוים עם דימויים מייצגים. יסוד גשמי הוא העיקרון של מוליך טוב המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. בנוסף, כל יסוד שהדמיון הגשמי מאמץ בהתלהבות מכין הזדככות מיוחדת, התעלות אופיינית, עבור הדמיון הדינאמי.

הוכחות לכך יסופקו לאורך כל הדרך כאשר נעקוב אחר הדימויים האויריים.

אנו נראה שההזדככות האוירית היא במובהק זאת ששלביה הם הברורים והסדירים ביותר. היא נישאת הלאה בעזרת הזדככות דיאלקטית קלה, אולי קלה מידי, אל מה שמעבר.

היא הזדככות מתוך שורת-הנחות המחפשת את 'מה שמעבר', לעומת ההזדככות הדיאלקטית המחפשת את 'מה שעל-יד'. נראה כאילו היצור המעופף נע אל מעבר לאטמוספרה המדויקת בה הוא עף. נראה כאילו יש תמיד אתר הגורם להתעלות האויר, והמוחלט הוא השלב הסופי של תודעת חירותנו.

האם הכרחי להצביע על כך שהתואר המקושר ביותר לשם העצם 'אויר' הוא חופשי? אויר טבעי הוא אויר חופשי.

דימויי חירות מציגים בעיה אם שלביהם השונים לא נוסו אחד לאחד. אותו קושי עולה עם אמיתות הנמסרות דרך האויר החופשי, או התנועה האוירית המשחררת שמישהו הבטיח לה את נאמנותו בחיפזון. האויר מציע יתרון ייחודי כאשר מגיעים אל הדמיון הדינאמי. עם האויר, התנועה מקבלת עליונות על החומר. במקרה זה, היכן שאין תנועה אין חומר. הנפש האוירית מאפשרת לנו לפתח את שלבי ההזדככות.

במטרה להבין את הדקויות השונות של הזדככות פעילה זאת ובפרט את ההבדל הקיצוני בין העידון בתיאור התנועה המדעי לעידון דינאמי אמיתי, עלינו להכיר בכך שתנועה הנתפשת בעין אינה הופכת דינאמית. תנועה הנתפשת בעין נותרת תיאור מדעי טהור. כיוון שהמבט מלווה את התנועה ללא כל מאמץ, הוא אינו יכול לעזור לנו להפוך את התנועה לחלק בלתי נפרד מחיינו הפנימיים.

משחקי הדמיון הצורני והתחושות המשלימות דימויים חזותיים מכוונים אותנו בדיוק לכיוון ההפוך מזה הנדרש למעורבות ממשית. רק רגש אמיתי לחומר יכול להסדיר מעורבות פעילה אמיתית שניתן לכנותה 'היסק', אם המילה לא נשמרה מכבר למען פסיכולוגית ההכרה. בחיי הדימויים יחווה האדם את הרצון להנהיג. רק היסק גשמי ודינאמי זה, ההיסק על ידי ההפסקות הפנימיות של המציאותי, יכול להעיר את ישותנו הפנימית. אנו נגלה זאת על ידי ביסוס מתאם גשמיות בין העצמים לעצמנו. כדי לעשות זאת עלינו להעפיל אל המציאות של חלל-נגד.

לסיום המעשי הנדרש על-ידי האורגניזם עקב הצורך הדחוף בצרכים מידיים, תואם גם סיום שירי המתקיים בגוף כפוטנציאל. אנו חייבים להיות משוכנעים שעצם יכול בבוא העת לשנות את משמעותו ומראהו, תלוי אם הלהבה השירית נוגעת בו, מאכלת אותו, או חוסכת אותו.

קיים מיתאם בין החלל התלת-מימדי החיצון לאותו חלל פנימי "חסר-מימד". באויר האינסופי מימדים נמחקים ושאנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד הנותן לנו תחושת הזדככות פנימית מוחלטת.

לכן אנו יכולים לראות את היתרונות של אינטואיציה מיוחדת והתועלות הנובעות מהפיכתנו למאוחדים עם חומר מסוים לעומת התפשטות עצמנו ביקום רב-שוני. אנו נשאל בו-זמנית על דברים, על חומר מסוגים שונים, ו"נרכיב" את מוצקות ישותם המיוחדת ואת פוטנציאל האנרגיה המדויק שלהם למען התאמה נאה. נבקש עצת תופעה על השינוי ושיעורים בתנועה ממשית - בקצרה, פיזיקה מפורטת של הדמיון הדינאמי.

· הדמיון האוירי

התופעה האוירית מספקת קוים מנחים כלליים מאד וחשובים לעילוי, נסיקה ועידון. קוים מנחים אלה חייבים להיחשב כעקרונות יסוד בפסיכולוגיה שניתן לכנותה 'פסיכולוגית הנסיקה'. ההזמנה לטיול האוירי, אם מופיע בה נוסח הולם של העילוי, כרוכה תמיד בתחושת נסיקה הדרגתית.

כאשר הדמיון הדינאמי יעזור לנו לפתח רגש לתופעה האוירית, נרגיש שיש ניידות דימויים בהתאמה למידת המודעות שיש בתוכנו לשחרור, עליצות, קלילות. חיי נסיקה יהיו אם כך מציאות פנימית. בלב ליבה של תופעת הנפש נמצא אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה. היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. לבסוף, חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. צירים אנכיים שנחקרו בזהירות יכולים לעזור בקביעת התפתחות נפש האדם, דיפרנציאל התעוזה האנושית.

אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות עדינים מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם, ייעודם הנפשי.

לכן להלן הניסוח של העיקרון הראשון של הדמיון הנוסק: מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, העילוי, עומק, שקיעה, והנפילה הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן, והן מסבירות הכול. ביתר פשטות, אם האדם רוצה לחיותן, להרגישן, ומעל לכל להשוותן, הוא מבין שיש להן איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכל האחרות.

הן מעסיקות אותנו יותר מאשר מטאפורות נראות - יותר מאשר כל דימוי מרשים. למרות זאת השפה אינה מותאמת להן במיוחד. השפה, מותנית על ידי צורות, אינה מסוגלת להפוך בקלות לציוריים את דימויי הגובה הדינאמיים. אף על פי כן יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והיאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - עליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה. אין אפשרות לבטא ערכים מוסריים מבלי להתייחס לצירים האנכיים. לאחר התעמקות בפיסיקת השירה ופיסיקת תורת המוסר נהיה קרובים יותר לאמונה שכל תעוזה היא אנכיות.

קיים, באופן טבעי, המסע כלפי מטה. הנפילה, אפילו לפני שמטאפורה מוסרית מתערבת, היא מציאות נפשית מתמדת. הנפילה הנפשית יכולה להיחקר כהיבט של פיזיקה שירית ומוסרית. המדרון הנפשי משתנה תמידית. הצליל הכללי - אותה עובדה דינאמית שכל תודעה קולטת באחת - הופך מיד למדרון. אם צליל זה מתגבר, האדם מזדקף באחת. במסעה כלפי מעלה תעוזת החיים היא הדחף המאניש. בניסוח אחר, הנתיבים לגדולה נוצרים בתוכנו במהלך מטלה זאת. באדם כל דבר הוא נתיב. כל נתיב מעודד אותנו לנסוק. הדינאמיות החיובית של האנכיות היא כה ברורה שאנו יכולים לנסח את האמרה הבאה: מה שאינו עולה, נופל. האדם כאדם אינו יכול לחיות אופקית. מנוחתו, שנתו, היא לרוב נפילה.

הרגל הוא ניגודו המדויק של הדמיון היוצר. הדימוי הקים כהרגל חוסם כוחות דמיוניים. דימוי שנלמד מהספרים, נערך ועבר ביקורת של מורים, חוסם את הדמיון. אם הוא הופחת לצורה, הדימוי הוא רעיון שירי. הוא יוצר קשרים מלאכותיים עם דימויים אחרים, כפי שרעיון אחד מקושר לאחר. המשכיות דימויים זאת שאליה המורה הרטורי נותן תשומת לב רבה כל כך, חסרה לעיתים תכופות את ההמשכיות המעמיקה שהיא לבדה מסוגלת להוליד דמיון גשמי ודינאמי.

ארבעת היסודות הם הורמוני הדמיון. הם מפעילים קבוצות דימויים. הם עוזרים בהטמעה פנימית של המציאות המפוזרת בין הצורות. הם יוצרים את הסינתזות הגדולות הנותנות במידת מה מאפיינים אחידים לדמיוני. האויר הדמיוני, במיוחד, הוא ההורמון המאפשר לנו לגדול נפשית.

· פסיכולוגית הנסיקה

בפסיכולוגית הנסיקה, הדימויים נמדדים על ידי פוטנציאל העילוי שלהם. המילים עצמן נמדדות על ידי המידה של נסיקה שהן מסוגלות להוליד. האדם החי את דימוייו ומילותיו בכנות, מקבל מהם תועלת מהותית ייחודית. הדמיון הזמני שהתקבל על ידי המילה הוא יכולת ההאנשה הראשונה במעלה.

דימויים בודדים הם הדרך היעילה בה ניתן להגדיר נטייה אנכית. ההתמקדות בביטויים בודדים מאפשרת לנו להתנסות באופן ייחודי באיכותם הצלילית של תקוותינו האויריות, תקוות שאינן מאכזבות אותנו מכיוון שאינן כבדות. תקוות אלה מקושרות עם מילים של תקווה, מילים בעלות עתיד מידי בתוכנו, הנותנות לנו לגלות רעיון חדש, מלהיב ורענן, רעיון שהוא שלנו, כאוצר חדש.

האם אין המילה שמחתנו הראשונה? יש לה איכות של צליל אם היא מקווה. אם היא חרדה, היא הופכת מטושטשת. כאן, לא במקום אחר, כאשר אנו קרובים למילה השירית, קרובים למילה בפעולתה כמדמיינת, אנו חייבים למצוא את דיפרנציאל הנסיקה הנפשית.

קטעים קצרים מאד של אנכיות אינם מאפשרים לחוות את האושר המלא של התעלות משולבת שתעביר אותנו לעולם חדש. ההחלטה לאמץ את השיטה המפשטת את בעיותינו לתופעת ההזדככות מתוך שורת-הנחות התלויה בפרטים, ומופיעה תמיד בין הרושם לביטויו, מציבה את בעיות האקסטאזה הדתית מחוץ להישג-יד.

בעיות אלה יהיו ללא ספק חלק מפסיכולוגית נסיקה מושלמת. אולם הן קשורות לחוויות נדירות מידי מכדי שתשתלבנה בבעיה הכללית של ההשראה השירית.

בדרך זאת אנו שמים את מבטחנו בדימויים שהם יותר מידי בלתי גשמיים, אך נושאים זאת ברצון. דימויי אויר נמצאים לאורך הדרך של דימויים שהפסיקו להיות גשמיים.

לעיתים תכופות תהיה לנו בעיה למדוד דימויי אויר בדייקנות; חומר רב או מועט מידי והדימוי או שיהיה מוטל כמת או שיתאדה בנקל: שתי דרכים שונות להפיכתו לחסר תוצאה. יותר מכך, גורמים אישיים מתערבים להטיית המאזניים לכיוון זה או אחר. גורם המשקל מתערב בהכרח בבעיית הדמיון הדינאמי. יש הכרח בשקילת כל מילה, במלוא משמעות המושג, על ידי שקילת הנפש שאותה מילה מביאה לתנועה. אין אפשרות ליצור פסיכולוגיה מפורטת של הדחף לעבר מה שהוא גבוה יותר ללא הגברה כלשהי. לאחר שזיהינו את כל מאפייניו בדרך זאת, אנו יכולים להציב שוב את הדימוי בקנה-המידה של חיי המציאות. לכן לפסיכולוג המטאפיסי יש משימה להציב בדמיון הדינאמי מגבר אמיתי של הנפש הנוסקת. בניסוח מדויק יותר, הדמיון הדינאמי הוא מגבר נפשי.

האם יש "שליטה על הנושא". האם המחקר של דימויים חולפים יכול להוות נושא? דימויי הדמיון האוירי מתאדים או קופאים. עקב כך עלינו ללכדם בין שני קטבים דו-ערכיים אלה הפעילים תמידית.

בדרך זאת זוכים בניצחון כפול. בהגות האישית, בהפסקות הקצרות שבין חלום למחשבה או בין דימוי לפעולה, המילה הדינאמית חולמת וחושבת כאחת.

המילים 'כנף' ו'ענן' מספקות הוכחה מידית לדו-ערכיות זאת שבין המציאותי לדמיוני. בהגות האישית הן יכולות להיות מראה או אשליה, שרטוט מציאות או תנועה נחלמת. יש צורך לא רק לחיות את הדיאלקטיקה הזאת, מצבים משתנים אלה, אלא גם לקשרה עם דו-ערכיות כל אימת שמבינים שהמציאות היא פוטנציאל לחלומות ושהחלומות הם מציאות.

דו-ערכיות זאת נמשכת אך לרגע קט. אנו או מביטים מהר מאד, או, ממש באותה מהירות, חולמים. כך אנו הופכים או ראי לצורות או עבד צייתן לחומר דומם.

אינדקס ראש הדף