כתיבת
הספר 'סיפורי גולדה'
מאת: אבינועם עמיזן
'סיפורי גולדה' הוא עלילה אמיתית לחלוטין,
הנידמית כלא תאומן, של אימי גולדה זנדמן. אלה הם קורות נערה שהחליטה לא להיכנע
ושרדה בכל מחיר את השואה. היא עסקה במסחר בלתי חוקי ובהצלת נפשות, סיכנה חייה
וגילתה תושייה אל מול המוות פעמים רבות מספור. בסופו של דבר היא שרדה בריאה ושלמה
בגופה ברוחה את מחנות ההשמדה, ואף זכתה להנחיל את זיכרונותיה לדורות הבאים. הספר
מגדיר מחדש את גבולות האנושיות, הנשיות והגבורה, אשר מגיעים בו למחוזות שלא נודעו
עד כה. על אף היותו סיפור אישי, הספר עשוי לשמש גם כתיעוד מדויק, מקיף ומיצג של
השואה והתקומה.
את הזכרונות הקלטתי בשנת 1978 זאת במהלך חודשים
אחדים בהם סיפרה לי אימי מידי יום סיפור אחד או שניים.
אבי אברהם זנדמן הצטרף בשלב מסוים, ואף הוא
סיפר לי את מלוא קורותיו בתקופת השואה. הוא היה בעל משפחה בורשה, ברח לרוסיה בפרוץ
המלחמה, ושכל את משפחתו בטרבלינקה. חלק מרכזי בסיפורו עוסק בהישרדותו בגולאגים
בסיביר, ובו עובדות ותיאורי מפתח בנושא זה. לאחר המלחמה הקים במחנה העקורים ברגן
בלזן בגרמניה תיאטרון אידי, והיה שותף מרכזי להחייאת חיי התרבות של הניצולים.
במשך שנים רבות עסקתי במאמצים לערוך את
הסיפורים כך שיהיו ראויים לדפוס, ובניסיון להבין את פשרם הטמיר. במסגרת מאמר זה
אני מבקש להעלות מחשבות אחדות אודות הדרך הרוחנית שעברתי עד לפירסומם.
למיטב ידיעתי אני היחיד, מבין כמיליון בני
ניצולי השואה החיים בעולם, אשר התמודד בצורה מקפת עם זיכרונותיהם המלאים של שני
הוריו. תיעוד השואה הוא כמובן פרויקט בהיקף עצום, אולם הכתיבה נעשית על ידי
חוקרים, ולא על ידי אנשים בעל זיקה רגשית לנושא. ההתייחסות האמנותית לשואה היא
נרחבת ביותר, ונפוצה בקרב בני הדור השני. אך תמיד זאת התייחסות מנקודת מבט של תזה
אמנותית המעוגנת ב'אני'. מה שנעשה לרוב הוא לקיחת פיסת זיכרון מצומצמת ושיבוצה חסר
האונים בהקשר תלוש לימינו.
חשתי חייב,כתוצאה מהיקף הזכרונות ותוכנם,
להעלותם על הכתב באופן מסודר. חששתי שאת החוויות והמסר לא יוכל לתאר אף סופר
מקצועי. השנים עברו, וככל שניסיתי להתקרב הייתי מתרחק. כל מה שעשיתי היה במטרה
להיות מסוגל לכתוב את ההקלטות, המקוטעות על ידי תעצומות הנפש, בצורה אמינה
ומסודרת. אך מצבור החוויות היה חזק מידי.
ההחלטה המשמעותית הראשונה שקיבלתי כשבאתי לערוך
את ההקלטות, הייתה להשתמש בעברית תקנית. אין ספק שהעברית הרצוצה מעט של ההקלטות,
המקוטעת, המשולבת טונים רגשיים כמו בכי ואנחות, מעבירה באורח אותנטי לאין שעור את
המסר הכללי. אולם בהקלטות יש חזרות רבות, ואין סדר כרונולוגי. העדפתי מסר פשוט
ובהיר. במהלך העריכה עברתי פעמים רבות על תמליל ההקלטות. לבסוף חשתי כי איתרתי את
המשפטים הנכונים, אשר הם למעשה כמעט תעתיק מתומצת.
אך ככל שהתקדמתי, הבנתי במקביל שאין די בסגנון.
העדויות הארוכות והמקיפות יצרו מהפכה, טלטלה של ממש בעולמי. לא שערתי כי הוריי
הניצולים, שהכרתי כבני אדם רגילים, עברו כל כך הרבה חוויות שונות, קשות ומורכבות.
הטלטלה מחקה את כל בסיס הידע שהיה קיים בי עד אז, חומרים תלושים למדיי משנות
השישים. לא נותר ברוחי מאום מלבד אחיזה בשולי אמונה כללית, כוללנית ביותר, ברוח
האל. הייתה לי תחושה מתמדת של 'חזרה לרחם'. הבנתי שאני עורך מעין מסע בזמן של
עצמי.
הורים הם הכל עבור צאצאיהם, אך לא יכולתי
להישען בדרכי על עולם הרגשות הנורמטיביים. הייתי חייב לחפש אחר עולמות שמעל ומעבר,
דוגמת אלה המופיעים בסיפורי המיתוסים. לא מצאתי בעולם הספרים אף לא מיתוס אחד
שהתקרב בהתאמתו לצרכיי. הייתי חייב להתנתק מכל מה שידעתי. ידעתי שאני זקוק לנקודה
להשעין עליה מנוף, ולהרים בעזרתו את העולם. הייתי חייב להתבונן בנושא מנקודת מבט
אחרת לגמרי. ידעתי כי אני חייב ראשית להגיע להארה, ממנה אצטרך בהמשך ליצור את
המיתוס שלי.
את המסלול הרוחני שעברתי אני מתאר בספר 'הנסיך
הקטן נוחת'. מצאתי את ההארה שלי, שאפשרה לי לראשונה התבוננות בפרספקטיבה בכתבי
היד, אך לא היו לי האמצעים לשמר אותה. היא הייתה הבזק אור חד פעמי שהאיר את החשיכה
ועמד לדעוך. חשתי צורך להמשיך את תחושת ההתגלות, וחיפשתי כל דרך אפשרית. חוויתי
התחלת חווית מעוף פנימית, וחשבתי שאולי כדאי להתנסות לצורך כך בחווית המעוף
המעשית, הטיסה. לכן רוב פרקי היצירה מתארים, כתוצאה מהרצון להיצמד לתנועה יציבה של
הדמיון, דימויים וחוויות מקוריים מתחום התעופה. מתוך מכלול חווית הטיסה התמקדתי
בחווית הנחיתה, שנראתה לי בעלת משמעות רבה בתחומי התעופה והמעוף.
בספר קיים מוטיב מרכזי נוסף: הפרקים מעוצבים על
פי המיספרים אחת עד עשר. המיספרים על זרועות ניצולי השואה הם הפרט היחיד כמעט,
שבכוחו מסוגל אדם הנמצא במציאות בת ימינו להתקשר בנפשו אל מה שעוללו להם. רציתי
לזכך את הקשר בין האריתמטיקה לקורבנות. כך ארגנתי את חוויות המעוף והתעופה על פי
תורת הנומרולוגיה, לפיה כל סיפרה היא עולם ומלואו.
המאמץ למצוא לכל סיפרה פרוש חדש הפך כמעט לדרך
חיים. אך כיוון שכל התקדמות נבעה מכל מה שקדם לה, שהיה בעל קיום שלם ובלתי תלוי,
הסבלנות לא חסרה. התגמול היה שכל התפתחות, אשר התגלתה כהמשך האפשרי היחיד בסדרה,
הייתה בבחינת הפתעה בלתי צפויה. לספר נוספו כך מוטיבים נוספים, שהיוו כל אחד פתח
למסע תגליות חדש.
מפת ארץ הקודש בדמות האדם היא גולת הכותרת של
הספר, ומתוארת בפרק עשר. היא נבעה מתוך החיפוש אחר משמעות הספרות, והסתיימה כאתגר
יצירתי חדש בעל פוטנציאל רב, המאפשר שימוש בכל הידע שהצטבר בפרקים הקודמים.
רציתי לפרסם את 'סיפורי גולדה' מוקדם ככל
האפשר. לכן כשצצה ההזדמנות להוציאו לאור, לא הוספתי את 'הנסיך הקטן נוחת'. גם לא
את זיכרונות אבי. מה שהשארתי מכל אלה הוא רק את חלוקת הספר לשלושה חלקים: 'זמן',
'תיקון', 'חזקה'.
הספר 'סיפורי גולדה' נכתב בגוף ראשון, כמו שהאם
סיפרה לבנה. מקריאת הספר נדמה לעיתים כי העלילה זורמת בשטף קל, ואם מספרת לבנה
סיפורים אחדים. התוכן מבטל את הרושם הקל. זאת בדומה לסיפורי אגדות בהן הסגנון
הנאיבי מעומת מול עלילה מדהימה, והקורא חושב על משמעות שהיא מעל ומעבר. שם הספר
נבחר גם כאסוציאציה לסיפור הילדה הקטנה ושלושת הדובים, המפורש כהתמודדות התודעה עם
המציאות.
אני גאה שהצלחתי, בקול שלו ובוטח, לספר את
הסיפור כפי שנמסר לי ולהתגבר על הכאוס הכפול של המסגרת והתוכן. רציתי שיהיו לספר
עטיפה מחוספסת ומילים מודגשות בכל עמוד, אך זה לא התאפשר. עם זאת עיקר המסר עובר:
יש בספר השתקפות לכל התרחשות אשר ארעה לאימי.
סיפורי השואה של גולדה זנדמן
http://www.holylandmap.net/gs/gs-h-index.htm
קורותיו של אברהם זנדמן
http://www.holylandmap.net/veheyetamim.htm
הנסיך הקטן נוחת
http://www.holylandmap.net/The_Little_Prince_Lands/hindex.htm
אבינועם עמיזן הוא יוצר מפת
דמות האדם של ארץ הקודש
http://www.holylandmap.net/rashi.htm