גסטון בשלרד - דימיון ותנועה

מאת: אבינועם עמיזן

מחקרים אודות הדימיון, כמו מחקרים רבים על בעיות פסיכולוגיות, נתקלים בקשיים בגלל השפעתה המטעה של תורת השפות, החושבת תמיד על הדימיון כעל היכולת ליצור דימויים. ההפך הוא הנכון. הדימיון מפרק את מה שהוא תופש. הוא מעל לכל היכולת המשחררת אותנו מדימויים צורניים ישירים ומשנה אותם. הדימיון הוא במהותו פתוח וקשה לתפישה. הוא חווית הפתיחות והאצילות של הנפש האנושית. יותר מאשר כל כוח אחר, הוא המייחד את הנפש האנושית. הדימיון אינו מצב תודעה. הוא הקיום האנושי עצמו.

הדימיון החופשי הוא צורה של תעוזה אנושית. דינאמיות חדשנית נובעת ממנו. כאשר הוא מתקבע בצורה סופית נבחרת, הוא מקבל את מאפייני התפישה הרציונלית הפשוטה. במקום להובילנו לחלום ודיבור בלבד, הוא גורם לנו לפעול. הדימיון האמיתי הוא גורם ראשוני להישתנות רוחנית מהסוג החזק, החי, והמלהיב ביותר.

התהליך היצירתי הוא, בשלב ראשון, פירור הדימויים הצורניים הקיימים. את הרצון להנהיג חווה האדם ראשית בחיי הדימויים. רק גרימה מטריאלית ודינאמית זאת, בגומחותיו הכמוסות ביותר של המציאותי, מסוגלת לעורר את ישותנו הפנימית.

את חקר הדימיון האנושי ניתן לבצע באמצעות חקר השירה. כאשר מציבים את השירה במקומה הראוי, בפסגת ההתפתחות האנושית, מתגלה יעילותה הכפולה: היא מעניקה את המידה הטובה של הבהירות, ואת כוחות החלום. פילוסופיה העוסקת ביעוד האדם, חייבת להסתגל לדימויים השיריים, ולהמשיך את שטפם. הפילוסופיה חייבת ללמוד אותם ביושר-לב, כיוון שהשירה היא פסגת ההגות והמבע, שיא המחשבה והחלום.

הליכה אל מעבר למחשבה היא החוק הבסיסי של הביטוי השירי. הדימויים נוסקים מעלה ונעלמים. הם עולים ורועדים מעצם הגובה אליו הגיעו. בשלב כזה ודאית לנו מציאות האי-ממשי. הצורות מובנות על ידי הישתנותן. הדיבור הופך לנבואה.

כדי להבין דימוי מסוים יש, אם כן, לחקור את השתנותו, השפעתו וחייו, ולסכם את תנועתו. תהליך פירור הדימויים הצורניים הקיימים ויצירתם מחדש כדימויים דינאמיים לובש לעיתים צורה כה מוגדרת, עד שהוא יכול לשמש כתרשים לאחידות המבוססת על תנועה.

עלינו למצוא הסדר קבע בין המציאותי לדימיוני. כך אנו נישאים על ידי סוגי יסוד של חומר. ניתן לצמצם אותם לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש. הם החומרים המתאימים ביותר לאלכימיה של הנפש. אלה אלמנטים דימיוניים בעלי חוקים אידיאליים, ודאיים בדיוק כמו החוקים הניסיוניים.

התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים, לעומת התפשטותו ביקום מפוצל, הן רבות. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות ובתנועה בראשיתית. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. סיפור בריאת העולם, המתחיל בהפרדת החומרים מתוך התוהו ובוהו, האור והחושך, המים והאדמה, וכו', הוא המחשה לחשיבות פיזיקה מופשטת זאת להתפתחות הרוחנית. אנו מוצאים כך את הסימולטניות הקיימת בעולם, ושוקלים את האנרגיה ופוטנציאל ההתהוות בו. המילה 'דבר' בעברית, המתייחסת גם לדיבור וגם לעצם, מדגימה עיקרון זה. זאת המשמעות המעשית יותר של רעיון יחוד האל.

התופעות האוויריות למיניהן מעניקות לנו קווים מנחים חשובים מאד לתחושות הפסיכולוגיות של: הזדקפות, צמיחה, נסיקה, מעוף, והזדככות. תחושות אלה הן עקרונות היסוד של פסיכולוגיה שניתן לקרוא לה: פסיכולוגית המעוף. האוויר הדימיוני הוא הורמון גדילה נפשי עבורנו.

בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות אמיתית. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה מתוכן. היא עיקרון של סדר, סקאלה שלאורכה יכול האדם לחוות את הדרגות השונות של רגשותיו. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והסמויים, התקוות והפחדים, כוחות המוסר המעורבים בעתידנו, הם בעלי דיפרנציאל אנכי, במלוא המשמעות המתמטית של המילה. בולטים במיוחד הם הדימויים והמחשבות הכרוכים בערכי היסוד של הנפש: חופש, עליצות, קלילות.

המוחלט האווירי מתגלה במלואו במטאפורות הגובה: העילוי, העומק, השקיעה, הנפילה וכדומה, הן מטאפורות אקסיומתיות פאר אקסלנס. מאומה אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. בלשון פשוטה יותר, אם האדם מעוניין לחיות אותן, להרגיש אותן, ומעל לכל להשוותן למציאות חייו, הוא מבין כי הן בעלי איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכול. בלתי אפשרי לבטא ערכים מוסריים בלי התייחסות לציר האנכי. כל עצב מעיצבי הגוף משדר אנכיות.

ההזדככות האווירית היא הרב-גונית ביותר, זאת ששלביה הם הברורים והסדורים ביותר. הדימיון האווירי משליך על הישות כולה. לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. הנפש האווירית נישאת הלאה על ידי הזדככות דיאלקטית קלילה זאת. נראה כי היצור המעופף נישא אל מעבר לאטמוספירה בה הוא עף. נראה כי תמיד יש עוד מקום להתעלות האוויר, וכי המוחלט הוא השלב הסופי של תודעת החירות בנו. כלום נחוץ גם להצביע על כך ששם התואר המקושר ביותר לשם העצם אוויר הוא חופש?

כתוצאה מכך, מימד האינסוף של האוויר מתחסל, ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד, המעניק את תחושת ההזדככות הפנימית המוחלטת. לדוגמא, המחשבה אודות החלל החיצון מתקשרת בתודעה עם חומר חסר מימד כזה. להוטים לנסות את מציאות האוויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו. האדם מרגיש כאילו הוא נכתב מחדש. הוא הופך להתרשמות משתנה. בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות.

גורם המישקל חיוני להבנת הדימיון הדינאמי בכללותו. אנו שוקלים כל מילה, במלוא המשמעות של המילה. זאת שקילת תנועת הנפש שהמילה גורמת. לכן קשה ליצור פסיכולוגיה מפורטת של הדחף לעבר העליון מבלי להשתמש במגבר כלשהוא. הדמיון הדינאמי עצמו משמש כמגבר זה. אצל גאוני הרוח הופכות כך המחשבות לדימיון ולהפך בטבעיות רבה. אין רחוקה יותר מהאמת הדיעה כי המחשבה המקורית מבקשת להציג את עצמה דרך חנות דימויים כלשהיא.

המבוא לספר 'אוויר וחלומות'

http://www.holylandmap.net/GastonBachelardPage.htm

הקשר בין השואה לתעופה - ניטשה והנפש הנוסקת

http://www.holylandmap.net/avho/avhonietzsche.htm

אבינועם עמיזן הוא יוצר מפת דמות האדם של ארץ הקודש

http://www.holylandmap.net/rashi.htm

לרשימת המאמרים