גסטון בשלארד Gaston Bachelard

הקדמה לספרו של גסטון בשלארד 'אויר וחלומות'

התעופה היא מהפכת תחבורה שתחילתה בראשית המאה העשרים. כדרך כל מהפכה בתחבורה שקדמה לה, כמו הגלגל וספינת הקיטור, היא נתנה בידי השולטים בה את הכלי לכיבוש העולם.

אך בניגוד ליבשה והים שהם ערש הפעילות האנושית, האויר הוא תחום פעולה ומחיה חדש לחלוטין. לאנושות אין את הרקע התרבותי להתייחסות אל המעוף הדמיוני, המרכזי בהתפתחות הנפש, בהקשרו לפעילות התעופה המעשית.

הדיאלקטיקה בין המעוף לטיסה היא עמומה והרסנית, וכתוצאה מכך השפעת התעופה על הקיום האנושי היא עזה.

הקשר בין השואה לתעופה בולט מאד על רקע מאמצי הנאצים להפוך לשליטי העולם תוך פיתוח מואץ של התעופה.

הפילוסוף הצרפתי הנודע גסטון בשלארד [1884- 1962], בספרו 'אויר וחלומות', שיצא לאור בשנת 1942, מתאר את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף. זאת תוך שימוש בכלי חקר הדמיון אותם פיתח, ובעיקר במושג 'הדמיון הדינאמי', מושג רב ערך לכל המעוניין בפיתוח יכולותיו היצירתיות.

באתר זה מופיע המבוא לספר בלבד. הוצאת ספרים המעוניינת בפרסום התרגום מאנגלית של 'אויר וחלומות', מוזמנת ליצור קשר באמצעות אימייל.

אויר וחלומות

חיבור על דמיון התנועה

מאת: גסטון בשלארד, 1884- 1962

מבוא - דמיון ותנועה

פילוסוף המבקש להבין את האדם, חייב להתרכז בלימוד המשוררים.

יוברט, מחשבות

מחקר הדמיון, כמחקרים רבים על בעיות פסיכולוגיות, מוטה לרעה על ידי אור הבלשנות המתעתע. אנו חושבים תמיד על הדמיון כעל היכולת ליצור דימויים. ההפך הוא הנכון, הדמיון מפורר את מה שאנו תופשים; הוא, מעל לכול, היכולת המשחררת אותנו מדימויים מידיים ומשנה אותם. אם אין שינוי, או עירוב דימויים בלתי צפוי, אין כל דמיון; אין פעולת דמיון. אם הדימוי הנוכחי אינו גורם לנו לחשוב על דימוי נעדר, אם הדימוי אינו יוצר שפע - התפוצצות - של דימויים בלתי רגילים, אין כלל דמיון. יש רק תפישה, זיכרון תפישה, זיכרון מוכר, הרגל ראיית צורה וצבע. המילה הראשונית במילון להסבר הדמיון אינה דימוי אלא דמיוני. ערך כל דימוי נמדד על ידי טווח הילת הדמיוני בו. הודות לדמיוני, הדמיון ביסודו פתוח ומתעתע. הוא חווית הנפש האנושית של פתיחות וחידוש. יותר מכל כוח אחר, הוא המייחד את הנפש האנושית. כמו שויליאם בלייק ניסח: "הדמיון אינו מצב: הוא התגלמות הניסיון האנושי". נהיה משוכנעים יותר באמיתות עיקרון זה אם נלמד את הדמיון הספרותי בשיטתיות, כפי שאני עומד לעשות במחקר זה. דמיון מילולי זה, כיוון שתלוי בשפה, יוצר את מירקם הרוחניות הזמני ולכן אינו משתבש על ידי המציאות.

לעומת זאת, דימוי הנוטש את עיקרון הדמיוני ונעשה מקובע בצורה סדירה אחת, מקבל באיטיות את כל מאפייני התפישה הישירה. במהרה, במקום להובילנו לחלום ודיבור, הוא גורם לנו לפעול. אפשר לומר כי דימוי סדיר וברור מקצץ את כנפי הדמיון. הוא גורם לנו ליפול ממצב הדמיון החולם שאינו מוגבל על ידי דימוי, אל מה שאנו יכולים לכנות דמיון נטול דימוי, הדומה למה שמכנים מחשבה חסרת דימויים. בחייו הענקיים, הדמיוני מותיר מאחור אי אילו דימויים, אך הוא תמיד יותר מסכום דימוייו, תמיד בעורפם. השיר הוא במהותו כמיהה לדימויים חדשים. הוא עונה לצורך החיוני בחידוש, המאפיין את הנפש האנושית.

פסיכולוגיה של הדמיון המתמקדת רק במבנה הדימויים מתעלמת ממאפיין חיוני וברור שכל אחד מזהה: ניידות הדימויים. מבנה ותנועה הם הפכים - בתחום הדמיון כמו בכל תחום אחר. קל יותר לתאר צורה מאשר תנועה, וזאת הסיבה לכך שהפסיכולוגיה התחילה עם צורות. תנועה, על כל פנים, חשובה יותר. בפסיכולוגיה מושלמת אמיתית, הדמיון הוא בעיקר סוג ניידות רוחנית, מהמין הטוב, החי והמלהיב ביותר. לכן כדי ללמוד דימוי מסוים, עלינו גם לחקור את ניידותו, יעילותו וחייו.

ניתן לעשות זאת כי ניידות כל דימוי אינה בלתי מוגבלת. לדימוי נתון יש בדרך כלל את דרך תנועתו. לכן פסיכולוגית דמיון התנועה חייבת להגדיר ישירות את ניידות הדימויים. היא חיבת להביאנו לנקודה בה נוכל לשרטט מעשית, לכל דימוי, מסלול מסכם לפעילותו התנועתית. ספר זה הוא הניסיון הראשון למחקר כזה.

לכן לא אתייחס לדימויים מבוססים, אותם סטריאוטיפים שכבר הפכו ברורים היטב. כמו כן לא אתייחס לאותם דימויים מסורתיים בבירור כמו פרחי הדימוי הרבים בגני המשורר. הם תוספים רגילים שנועדו להוסיף צבע לתיאורים ספרותיים אך איבדו את כוחם הדמיוני. דימויים אחרים הם חדשים לחלוטין, חיים ובעלי חיות כשל השפה החיה. אנו חווים אותם מוסיקלית דרך יכולתם לחדש את לבנו ונפשנו. אותם דימויים ספרותיים מוסיפים תקווה לרגש, עוצמה מיוחדת להחלטתנו להיות אישיות, והם אפילו בעלי סגולת החלמה עבור נפשנו. הספר המכיל אותם נעשה לפתע עבורנו מכתב אישי. הם ממלאים תפקיד בחיינו. הם מחיים אותנו. באמצעותם, מילים - דיבור, המילה הכתובה, ספרות - מורמים לדרגת הדמיון היצירתי. מחשבה המובעת באמצעות דימוי חדש מתעשרת בעצמה כשם שהיא מעשירה את השפה. ההוויה הופכת לדיבור. הדיבור מופיע בנקודת שיא ההוויה הנפשית. הדיבור מתגלה כהתגלמות הזמנית של הנפש האנושית.

כיצד יכולים אנו להעריך דחף זה לחיות ולדבר? אך ורק על ידי הרחבת ההתנסות בדמויות ספרותיות ודימויים נעים. על ידי כך שנשחזר לכל דבר את תנועתו הייחודית, כמו שניטשה מציע; על ידי מיון והשוואת התנועות השונות השייכות לדימויים; ועל ידי ספירת הנכסים המצטברים סביב מילה. בכל עת שאנו נפגעים מדימוי, עלינו לשאול את עצמנו איזה מבול מילים אותו דימוי משחרר בתוכנו. כיצד נוכל להפריד אותו מכל אותו רקע קבוע מידי של זיכרוננו המוכר? כדי לקלוט את פעולת דמיון השפה, עלינו לחפש בסבלנות בכל מילה את נטיותיה כלפי רב-משמעות, דו-משמעות, מטאפורות. אם ננסח זאת במונחים כלליים יותר, אנו חייבים להתחשב בכל דחף לנטוש את מה שאנו רואים לטובת מה שאנו מדמיינים. בדרך זאת נוכל להמציא מחדש את הדמיון בתפקידו כמפתה. הדמיון מתיר לנו לעזוב את מסלול הדברים המקובל. תפישה ודמיון הם ניגודים כמו נוכח וחסר. לדמיין הוא להעלים את העצמי, להיות משוגר לעבר חיים חדשים.

II

לעיתים קרובות אנו חסרים עיקרון מנחה בעת הפרידה, ואיננו ממשיכים לאחר שיצאנו לדרך. השרעף לוקח אותנו סתם למקום אחר, מבלי שנהיה מסוגלים באמת לחיות את הדימויים שאנו פוגשים לאורך הדרך. החולם מוצא עצמו נסחף.

משורר אמיתי אינו שבע רצון מדמיון נמלט זה. הוא רוצה שהדמיון יהיה מסע. כל משורר חייב למסור לנו את הזמנתו למסע. דרך הזמנה זאת, האני הפנימי שלנו מקבל דחיפה עדינה, המוציאה אותנו משיווי המשקל, וגורמת לתנועה בריאה של חלום בהקיץ, דינאמית באמת. אם הדימוי הראשוני נבחר בקפידה, הוא מעורר חלום פיוטי מוגדר היטב, חיים דמיוניים בעלי חוקים ממשיים השולטים בדימויים רצופים, החיים באמת. הדימויים שההזמנה למסע מארגנת אחד אחרי השני מקבלים חיות רבה כתוצאה מהקבצה זהירה זאת, ומאפשרים לנו להגדיר תנועה של הדמיון לאותם מיקרים שיחקרו להלן באריכות.

תנועה זאת לא תהיה מליצה פשוטה. אנו נרגיש אותה בתוכנו באמת, בדרך כלל כשחרור - כהקלה בדמיון דימויים קרובים או כתשוקה לרדוף אחר חלום מפתה. שיר יפה הוא כאופיום או אלכוהול. הוא המרענן המרגיע את עצבינו. הוא מקיים בתוכנו מסקנה דינאמית. אנסה לפרט את כל משמעויות אמרתו המעמיקה של פול ואלרי: "משורר אמיתי הוא מי שמעורר השראה". משורר האש, המים, או האדמה אינו מעביר את אותה השראה שמעביר משורר האויר.

זאת הסיבה לכך שמשמעות המסע הדמיוני שונה מאד עבור משוררים שונים. חלק מביאים את קוראיהם לעולם הציורי. הם רוצים למצוא במקום אחר את מה שאנו רואים סביבנו כל יום. הם מעמיסים, לעיתים בעומס יתר, ביופי את חיי היומיום. אל לנו לגנות טיול זה לארץ המציאות שמבדר אותנו בהוצאה קטנה. במציאות המוארת ביד המשורר יש לפחות את חידוש האור החדש המאיר עליה. כיוון שהמשורר מראה לנו גוון עובר, אנו לומדים לדמיין כל גוון כשינוי. רק הדמיון יכול לראות גוונים, לקלוט אותם במעבר מצבע אחד לשני. אם כך, מצויים בעולם ישן ומוכר זה פרחים שלא ראינו בשלמותם! ראינו לא בשלמות כיוון שלא ראינו אותם משתנים. פריחה היא תהליך של שינויים שנונים; היא תמיד תנועה מלאת גוונים. כל הצופה בפרחים בגנו בתהליך פריחתם והתקבלות צבעיהם כבר יש בידיו אלפי דוגמאות של דינאמיות הדימויים.

אך ניידות אמיתית, מהות התנועה המדויקת, שהיא התנועה המדומה, אינה מתעוררת על ידי תיאור המציאות, אפילו בתיאור התפתחות המציאות. מסע הדמיון האמיתי הוא מסע לארץ הדמיוני, לנחלת הדמיוני הברורה. בכך איני מתכוון לאחת מאותן אוטופיות החושפות עצמן לפתע כגן-עדן או גיהינום, אטלאנטיס או תבס. המסע הוא זה שחייב לעניין אותנו, אך התחנות הן המתוארות. מה שבאמת הייתי רוצה לבחון במחקר זה הוא כיצד הדמיוני נוכח במציאותי, כיצד הנתיב המתמשך מוביל מהאמיתי לדמיוני. לעיתים נדירות בלבד חי מישהו את איבוד-הצורה שהדמיון רוכש מהתפישה, או מגשים את מצבה הנוזלי של הנפש המדמה. אם נכפיל את ניסיוננו בשינוי צורת הדימויים, נבין את עמקות אמרתו של בנג'מין פונדיין: "במקורו, חפץ אינו אמיתי, אלא מוליך טוב של מה שהוא אמיתי".

העצם השירי, הנעשה דינאמי בעזרת התהודה העשירה שיש בשם, יעשה, אני מדגיש, מוליך טוב של הנפש המדמיינת. כדי להגשים הנחיה זאת, עלינו לקרוא לעצם השירי בשמו, בשמו הישן, לתת לו את ערכו הקולי ולתת לו להדהד, לעורר תארים שיאריכו את תנועתו הקצבית וחייו הזמניים. האם רילקה לא אמר: "כדי לכתוב בית שיר אחד, יש לראות ערים רבות, אנשים ודברים; יש להכיר את החיות ואת מעוף הציפורים, ואת המחוות הקטנות שהפרחים עושים כשהם בבוקר נפתחים". כל עצם שנהגה, כל שם נעלה הנלחש בנקודת ההתחלה של חלום ושיר, הוא תנועה בלשנית יצירתית. כה רבים הם הפעמים בהם, על פי הבאר, עם אבניה הישנות המכוסות עשב ושרך, לחשתי שמות מים רחוקים, עולם קבור במים... וכה רבים הפעמים בהם עולם זה ענה לי לפתע... הו דיבוריי! איזה שיחות שהיו לנו!

בסופו של דבר, המסע לעולמות הרחוקים מאד של הדמיון אינו מתעל באמת את הנפש הדינאמית אם אינו מקבל את צורת המסע לארץ האינסופי. במציאות, הדמיון העל-ארצי נוסף אל הקיים. הליכה אל מעבר למחשבה היא בדיוק חוק הביטוי השירי. כמובן שעל-ארצי זה מופיע לעיתים כגולמי, מלאכותי, או לא מתואם. לעיתים הוא מתרחש מהר מידי והופך מוטעה, זמני ומפוזר. האדם החושב רואה אותו כחזיון תעתועים. אך חיזיון תעתועים זה מרתק אותנו. הוא מביא עימו דינאמיות מייחדת, שהיא כשלעצמה מציאות פסיכולוגית שאין להכחיש. לכן ניתן לסווג משוררים לפי תשובתם לשאלה: " ספר לי איזה אינסופיות מרתקת אותך, ואדע את משמעות עולמך. האם זאת אינסופיות הים, או השמים, או מעמקי האדמה, או זאת הנמצאת בלהבה?" במציאות הדמיון, האינסופיות היא המקום בו הדמיון מוודא עצמו כדמיון טהור, בו הוא חופשי ובודד, כנוע ומנצח, גאה ורועד. הדימויים מרחפים אז מעלה ונעלמים; הם מתרוממים ומתרסקים בדיוק בגלל גובהם. מציאות הבלתי מציאותי היא אז מוחשית. צורות מובנות דרך השתנותן. הדיבור הוא נבואה. בדרך זאת, הדמיון הוא באמת דרך של הליכה מעבר, פסיכולוגית. הוא מקבל את הזהות של קדמוניות נפשית המבטאת את קיומה. בספר מים וחלומות, הבאתי יחד דימויים רבים בהם הדמיון מבטא את רגשותיו הפנימיים בעולם החיצוני. אחרי שנלמד את הנפש האוירית בספר זה, נמצא דוגמאות מספיקות בהן הדמיון מבטא את כוליות הקיום. לאחר שהגענו כה רחוק וכה גבוה, נמצא עצמנו בוודאות במצב דמיון פתוח. להוט להתנסות במציאות האויר הגבוה יותר, הדמיון ככלל יכפיל כל התרשמות על ידי כך שיוסיף לה דימוי חדש. כמו שרילקה ניסח, אתה חש כעל סף היותך נכתב. "הפעם הזאת אכתב באמת. אני ההתרשמות שתשנה עצמה". בשינוי מצב זה, הדמיון מוציא החוצה את אחד מפרחיו הדואליים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, המפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים באדם. אנו אוספים פרחים כאלה ביצירות נובאליס, שאלי, אדגר אלן פו, בודלייר, ריימבו וניטשה. באמצעות הערכתם, אנו מקבלים את הרושם שהדמיון הוא צורת בטחון עצמי אנושי. דינאמיות חדשנית נובעת מהם.

III

צעדנו הבא יהיה להביא תרומה חיובית לפסיכולוגיה באמצעות שני סוגי הזדככות שונים. הזדככות מתוך שורת-הנחות המחפשת את 'מה שמעבר', והזדככות דיאלקטית המחפשת את 'מה שעל-יד'. מחקרים כאלה אפשריים בהחלט, כיוון שהדמיוני והמסעות האינסופיים שכיחים הרבה יותר מאשר מקובל לחשוב. הארכיאולוגיה המודרנית הרוויחה רבות, לפי פרננד שאפוטייר, מכינון סדרות ממצאים שכיחים. פסיעת החיים האיטית שהעצמים ביצעו לאורך המאות, מתירה לנו לערוך הנחות לגבי מקורם. באותו אופן, כשאנו בוחנים בקפדנות סדרות נבחרות של ממצאים פסיכולוגיים, אנו מופתעים על ידי שכיחות מרקמם, ומבינים יותר את דינאמיות הלא-מודע בהם. בדרך זאת, גם השימוש במטאפורה חדשה יכול להטיל אור על ארכיאולוגית הנפש. במחקר זה, אבחן את מסעות הדמיון ארוכי-הטווח ביותר, את התחנות הפחות קונבנציונאליות,

ותכופות דימויים בלתי עקביים. למרות הכול, נראה כי תעתוע, שוני, וחוסר עקביות אינם מונעים קיום חיי דמיון רגילים בהחלט. נראה אף לעיתים שחוסר תיאום זה מקבל לעיתים צורה כה מוגדרת, שהוא יכול לשמש כסכימה לאחדות המבוססת על תנועה. למעשה, הדרך בה אנו נמלטים מהמציאות נותנת לנו אבחנה ברורה לגבי מציאותנו הפנימית. אדם שנמנע ממנו תפקודו הלא-מציאותי הוא נוירוטי בדיוק באותה מידה כמו מי שנמנע ממנו תפקודו במציאות.

ניתן כך לומר כי לקשיים בתפקוד הלא-מציאותי יש השלכות על התפקוד במציאות. אם תפקוד הפתיחות בדמיון אינו מספיק, אזי התפישה עצמה מעוותת. לכן עלינו למצוא מירקם סדיר בין המציאותי לדמיוני. כל שעלינו לעשות כדי להחיות מירקם סדיר זה הוא למיין בזהירות את המלאי הפסיכולוגי.

קביעות זאת נובעת מהעובדה שלאורך מחקרנו על הדמיוני אנו נלקחים קדימה על ידי סוגי חומר יסודיים, על ידי מרכיבים דמיוניים בעלי חוקים אידיאליים, אמינים בדיוק כחוקי הניסוי. אוכל להזכיר כאן מספר עבודות קצרות בהן בחנתי לאחרונה, תחת השם דמיון גשמי, את הצורך המפתיע ב"חדירה". בהליכה אל מעבר לדמיון החושני הקיים בצורות, היא חושבת חומר, חולמת חומר, חיה בחומר, או - מה שסך הכול זהה - הופכת את הדמיון לגשמי. חשתי צודק דיי לדבר על חוק ארבעת הדמיונות הגשמיים, חוק המשייך כהכרחי לדמיון היצירתי אחד מארבעת היסודות: אש, אדמה, אויר, או מים. היסודות יכולים, כמובן, להשתלב ביצירת דימוי מסוים. אלה הם דימויים מורכבים, אך חיי הדימויים תובעים יתר טוהר מרקמים. ברגע שדימויים יוצרים סידרה, הם מצביעים על חומר ראשוני, יסוד בסיסי. אפילו יותר מאשר באנטומיה, פיזיולוגית הדמיון מצייתת לחוק ארבעת היסודות.

האם אין ניגוד בין עבודתי הקודמת לזאת כאן? אם חוק ארבעת היסודות דורש מהדמיון להתמקד בחומר בודד, האם לא ישתמש בכך הדמיון כהצדקה לחוסר גמישות וחדגוניות? במקרה זה, לא יהיה טעם בחקר ניידות הדימויים.

זאת אינה בעיה, כיוון שאין אף אחד מארבעת היסודות המדומה כבלתי פעיל. ההפך הוא הנכון, כל יסוד מדומה על הדינאמיות הייחודית בו; הוא מוביל כך סידרה המפיקה סוג מירקם מסוים עם דימויים מייצגים. אם נשתמש שוב באמרתו הנפלאה של פונדיין, הרי שיסוד גשמי הוא העיקרון של מוליך טוב המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. בנוסף, כל יסוד שהדמיון הגשמי מאמץ בהתלהבות מכין הזדככות מיוחדת, התעלות אופיינית, עבור הדמיון הדינאמי. הוכחות לכך יסופקו לאורך כל עבודה זאת כאשר נעקוב אחר הדימויים האויריים. אנו נראה שההזדככות האוירית היא במובהק מטיפוס שורת-ההנחות, זאת ששלביה הם הברורים והסדירים ביותר. היא נישאת הלאה בעזרת הזדככות דיאלקטית קלה, אולי קלה מידי. נראה כאילו היצור המעופף נע אל מעבר לאטמוספרה המדויקת בה הוא עף. נראה כאילו יש תמיד אתר הגורם להתעלות האויר, והמוחלט הוא השלב הסופי של תודעת חירותנו. האם הכרחי להצביע על כך שהתואר המקושר ביותר לשם העצם אויר הוא חופשי? אויר טבעי הוא אויר חופשי. דימויי חירות מציגים בעיה אם שלביהם השונים לא נוסו אחד לאחד. אותו קושי עולה עם אמיתות הנמסרות דרך האויר החופשי, או התנועה האוירית המשחררת שמישהו הבטיח לה את נאמנותו בחיפזון. נהיה חייבים להיות זהירים ביותר במקרים אלה. אנסה לפרט את פסיכולוגית האויר, כפי שעשיתי באשר לפסיכולוגיות האדמה והמים. מחקרי יהיה מוגבל בכל אשר קשור לדמיון הגשמי, כיוון שהאויר הוא חומר דק מאד. מצד שני, האויר מציע יתרון ייחודי כאשר מגיעים אל הדמיון הדינאמי. עם האויר, התנועה מקבלת עליונות על החומר. במקרה זה, היכן שאין תנועה אין חומר. הנפש האוירית תאפשר לנו לפתח את שלבי ההזדככות.

IV

במטרה להבין את הדקויות השונות של הזדככות פעילה זאת ובפרט את ההבדל הקיצוני בין העידון בתיאור התנועה המדעי לעידון דינאמי אמיתי, עלינו להכיר בכך שתנועה הנתפשת בעין אינה הופכת דינאמית. תנועה הנתפשת בעין נותרת תיאור מדעי טהור. כיוון שהמבט מלווה את התנועה ללא כל מאמץ, הוא אינו יכול לעזור לנו להפוך את התנועה לחלק בלתי נפרד מחיינו הפנימיים.

משחקי הדמיון הצורני והתחושות המשלימות דימויים חזותיים מכוונים אותנו בדיוק לכיוון ההפוך מזה הנדרש למעורבות ממשית. רק רגש אמיתי לחומר יכול להסדיר מעורבות פעילה אמיתית, שהייתי מעונין לכנותה היסק, אם המילה לא נשמרה מכבר למען פסיכולוגית ההכרה. בחיי הדימויים יחווה האדם את הרצון להנהיג. רק היסק גשמי ודינאמי זה, ההיסק על ידי ההפסקות הפנימיות של המציאותי, יכול להעיר את ישותנו הפנימית. אנו נגלה זאת על ידי ביסוס מתאם גשמיות בין העצמים לעצמנו. כדי לעשות זאת עלינו להעפיל אל המציאות שראול אובאק כינה בכישרון חלל-נגד.

לסיום המעשי הנדרש על-ידי האורגניזם עקב הצורך הדחוף בצרכים מידיים, תואם גם

סיום שירי המתקיים בגוף כפוטנציאל... אנו חייבים להיות משוכנעים שעצם יכול בבוא

העת לשנות את משמעותו ומראהו, תלוי אם הלהבה השירית נוגעת בו, מאכלת אותו,

או חוסכת אותו.

בישמו לשימוש היפוך זה של נושא ועצם, אובאק נותן לנו, בגן העדן של הטוהר, את "הצד השני של המטבע". הוא מצליח לגלות בדרך זאת התאמה בין חלל תלת-מימדי לאותו חלל פנימי שז'ו בוסקט כינה בכישרון כה רב "חלל חסר-מימד". כאשר נרכוש יותר ניסיון בפסיכולוגית האויר האינסופי, נבין יותר שבאויר האינסופי מימדים נמחקים ושאנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד הנותן לנו תחושת הזדככות פנימית מוחלטת.

לכן אנו יכולים לראות את היתרונות של אינטואיציה מיוחדת והתועלות הנובעות מהפיכתנו למאוחדים עם חומר מסוים לעומת התפשטות עצמנו ביקום רב-שוני. אנו נשאל בו-זמנית על דברים, על חומר מסוגים שונים, ו"נרכיב" את מוצקות ישותם המיוחדת ואת פוטנציאל האנרגיה המדויק שלהם למען התאמה נאה. נבקש עצת תופעה על השינוי ושיעורים בתנועה ממשית - בקצרה, פיזיקה מפורטת של הדמיון הדינאמי. התופעה האוירית בפרט תספק קוים מנחים כלליים מאד וחשובים לעילוי, נסיקה ועידון. קוים מנחים אלה חייבים להיחשב כעקרונות יסוד בפסיכולוגיה שאכנה ביתר כנות פסיכולוגית הנסיקה. ההזמנה לטיול האוירי, אם מופיע בה נוסח הולם של העילוי, כרוכה תמיד בתחושת נסיקה הדרגתית.

כאשר הדמיון הדינאמי יעזור לנו לפתח רגש לתופעה האוירית, נרגיש שיש ניידות דימויים בהתאמה למידת המודעות שיש בתוכנו לשחרור, עליצות, קלילות. חיי נסיקה יהיו אם כך מציאות פנימית. בלב ליבה של תופעת הנפש נמצא אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה; היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. לבסוף, חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. ברגסון אומר בנפש היצירתית שרעיון הדיפרנציאל של לייבניץ, או בדומה לכך הזרימה אצל ניוטון, הוצעו על ידי תחושה פילוסופית של שינוי ותנועה. אני חושב שרעיון זה ניתן להשבחה אף מעבר לכך וצירים אנכיים שנחקרו בזהירות יכולים לעזור בקביעת התפתחות נפש האדם, דיפרנציאל התעוזה האנושית.

אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות עדינים מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות, לדעתי, הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם, ייעודם הנפשי. לכן להלן הניסוח שלי לעיקרון הראשון של הדמיון הנוסק: מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, העילוי, עומק, שקיעה, והנפילה הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן, והן מסבירות הכול. ביתר פשטות, אם האדם רוצה לחיותן, להרגישן, ומעל לכל להשוותן, הוא מבין שיש להן איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכל האחרות.

הן מעסיקות אותנו יותר מאשר מטאפורות נראות - יותר מאשר כל דימוי מרשים. למרות זאת השפה אינה מותאמת להן במיוחד. השפה, מותנית על ידי צורות, אינה מסוגלת להפוך בקלות לציוריים את דימויי הגובה הדינאמיים. אף על פי כן יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והיאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - שעליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה. אין אפשרות לבטא ערכים מוסריים מבלי להתייחס לצירים האנכיים. כאשר נבין יותר את פיסיקת השירה ופיסיקת תורת המוסר, נהיה קרובים יותר לאמונה שכל תעוזה היא אנכיות.

קיים, באופן טבעי, המסע כלפי מטה. הנפילה, אפילו לפני שמטאפורה מוסרית מתערבת, היא מציאות נפשית מתמדת. הנפילה הנפשית יכולה להיחקר כהיבט של פיזיקה שירית ומוסרית. המדרון הנפשי משתנה תמידית. הצליל הכללי - אותה עובדה דינאמית שכל תודעה קולטת באחת - הופך מיד למדרון. אם צליל זה מתגבר, האדם מזדקף באחת. במסעה כלפי מעלה תעוזת החיים היא הדחף המאניש. בניסוח אחר, הנתיבים לגדולה נוצרים בתוכנו במהלך מטלה זאת של ההזדככות מתוך שורת-הנחות. באדם, אומר רמון גומז דלה סרנה, כל דבר הוא נתיב. עלינו להוסיף: כל נתיב מעודד אותנו לנסוק. הדינאמיות החיובית של האנכיות היא כה ברורה שאנו יכולים לנסח את האמרה הבאה: מה שאינו עולה, נופל. האדם כאדם אינו יכול לחיות אופקית. מנוחתו, שנתו, היא לרוב נפילה. אלה הנוסקים בשנתם הם נדירים. הם ישנים שינה אוירית, שנת המשורר האנגלי שאלי שיכורת השיר. תיאורית הגשמיות כפי שפותחה בפילוסופיה של ברגסון יכולה להדגים בקלות את האמרה על ראשוניות הנסיקה. אדוארד לה רוי פיתח את תורת ברגסון על החומר בדרכים אחדות. הוא הראה שהרגל הוא חוסר פעילות של הנפש המתפתחת. מנקודת מבטי המיוחדת, הרגל הוא ניגודו המדויק של הדמיון היוצר. הדימוי הקים כהרגל חוסם כוחות דמיוניים. דימוי שנלמד מהספרים, נערך ועבר ביקורת של מורים, חוסם את הדמיון. אם הוא הופחת לצורה, הדימוי הוא רעיון שירי; הוא יוצר קשרים מלאכותיים עם דימויים אחרים, כפי שרעיון אחד מקושר לאחר. המשכיות דימויים זאת שאליה המורה הרטורי נותן תשומת לב רבה כל כך, חסרה לעיתים תכופות את ההמשכיות המעמיקה שהיא לבדה מסוגלת להוליד דמיון גשמי ודינאמי.

מסיבה זאת אני צודק באפייני את ארבעת היסודות כהורמוני הדמיון. הם מפעילים קבוצות דימויים. הם עוזרים בהטמעה פנימית של המציאות המפוזרת בין הצורות. הם יוצרים את הסינתזות הגדולות הנותנות במידת מה מאפיינים אחידים לדמיוני. האויר הדמיוני, במיוחד, הוא ההורמון המאפשר לנו לגדול נפשית.

לכן אעשה כל מאמץ במחקר זה של פסיכולוגית הנסיקה, למדוד דימויים על ידי פוטנציאל העילוי שלהם. באשר למילים עצמן, אנסה לכלול את המידה המועטת של נסיקה שהן מסוגלות להוליד. אני משוכנע לחלוטין כי האדם החי את דימוייו ומילותיו בכנות, מקבל מהם תועלת מהותית ייחודית. הדמיון הזמני שהתקבל על ידי המילה נראה לי כיכולת ההאנשה הראשונה במעלה. בכל מקרה, בחינת הדימויים היחידים היא הדרך היחידה בה אני יכול ללכת במשימה זאת. לכן, אנסה תמיד להגדיר נטייה אנכית בהיבט הדיפרנציאלי שלה ולעולם לא באינטגרלי. במילים אחרות, אגביל עצמי לבחינת קטעים קצרים מאד של אנכיות. לעולם לא נחווה את האושר המלא של התעלות משולבת שתעביר אותנו לעולם חדש. מצד שני, שיטתי תאפשר לנו להתנסות באופן ייחודי באיכותם הצלילית של תקוותינו האויריות, תקוות שאינן מאכזבות אותנו מכיוון שאינן כבדות. תקוות אלה מקושרות עם מילים של תקווה, מילים בעלות עתיד מידי בתוכנו, הנותנות לנו לגלות רעיון חדש, מלהיב ורענן, רעיון שהוא שלנו, כאוצר חדש. האם אין המילה שמחתנו הראשונה? יש לה איכות של צליל אם היא מקווה. אם היא חרדה, היא הופכת מטושטשת. כאן, לא במקום אחר, כאשר אנו קרובים למילה השירית, קרובים למילה בפעולתה כמדמיינת, אנו חייבים למצוא את דיפרנציאל הנסיקה הנפשית.

הגם שאני נדמה לעיתים כשם את מבטחי בדימויים שהם יותר מידי בלתי גשמיים, אני מבקש מהקורא לשאת זאת. דימויי אויר נמצאים לאורך הדרך של דימויים שהפסיקו להיות גשמיים. לעיתים תכופות תהיה לנו בעיה למדוד דימויי אויר בדייקנות; חומר רב או מועט מידי והדימוי או שיהיה מוטל כמת או שיתאדה בנקל: שתי דרכים שונות להפיכתו לחסר תוצאה. יותר מכך, גורמים אישיים מתערבים להטיית המאזניים לכיוון זה או אחר. הדבר החשוב עבורי הוא להראות שגורם המשקל מתערב בהכרח בבעיית הדמיון הדינאמי. אני רוצה להדגיש את ההכרח בשקילת כל מילה, במלוא משמעות המושג, על ידי שקילת הנפש שאותה מילה מביאה לתנועה. איני יכול ליצור פסיכולוגיה מפורטת של הדחף לעבר מה שהוא גבוה יותר ללא הגברה כלשהי. לאחר שזיהינו את כל מאפייניו בדרך זאת, אנו יכולים להציב שוב את הדימוי בקנה-המידה של חיי המציאות. לכן לפסיכולוג המטאפיסי יש משימה להציב בדמיון הדינאמי מגבר אמיתי של הנפש הנוסקת. בניסוח מדויק יותר, הדמיון הדינאמי הוא מגבר נפשי.

לאף אחד לא תהיה בעיה להאמין לי שאני מודע לקשיי הנושא שלי. לעיתים תכופות תהיתי אם יש לי "שליטה על הנושא". האם המחקר של דימויים חולפים יכול להוות נושא? דימויי הדמיון האוירי מתאדים או קופאים. עקב כך עלינו ללכדם בין שני קטבים דו-ערכיים אלה הפעילים תמידית. לכן אסתפק בהדגמת ניצחונה הכפול של שיטתי: הקורא יהיה חייב לעזור לי באמצעות הגותו האישית אם, בהפסקות הקצרות שבין חלום למחשבה או בין דימוי לעבודה, הוא יחווה את המילה הדינאמית החולמת וחושבת כאחת. המילים כנף וענן מספקות הוכחה מידית לדו-ערכיות זאת שבין המציאותי לדמיוני. הקורא יכול לעשות עימן מה שהוא חפץ: הן יכולות להיות מראה או אשליה, שרטוט מציאות או תנועה נחלמת. מה שאני מבקש מהקורא הוא לא רק לחיות את הדיאלקטיקה הזאת, מצבים משתנים אלה, אלא גם לקשרה עם דו-ערכיות כל אימת שהוא מבין שהמציאות היא פוטנציאל לחלומות ושהחלומות הם מציאות. אבוי, דו-ערכיות זאת נמשכת אך לרגע קט. אני חייב להודות כי אנו או מביטים מהר מאד, או, ממש באותה מהירות, חולמים. כך אנו הופכים או ראי לצורות או עבד צייתן לחומר דומם. ההחלטה לאמץ את השיטה המפשטת את בעיותינו לתופעת ההזדככות מתוך שורת-הנחות, התלויה בפרטים ומופיעה תמיד בין הרושם לביטוי, מציבה את בעיות האקסטאזה הדתית מחוץ להישג-יד. בעיות אלה יהיו ללא ספק חלק מפסיכולוגית נסיקה מושלמת. אולם, מחוץ לעובדה שאיני מוכשר לדון בהן, הן קשורות לחוויות נדירות מידי מכדי שתשתלבנה בבעיה הכללית של ההשראה השירית.

כמוכן לא יתרחב מחקר זה ללימוד ההיסטוריה הארוכה של חקר הריאה, שמילא תפקיד כה גדול לאורך הדורות. אאלץ לזנוח מסמכים בנושא כיוון שאני מתכוון לכתוב כפסיכולוג ולא כהיסטוריון. לכן במחקר זה, כמו בכל יתר מחקריי על פסיכולוגית הדמיון, אמשוך מהמיתולוגיה והדמונולוגיה אך את מה שעדיין מסוגל להשפיע על נפש המשורר, ולהניע את רוח החולם אל חיים הרחק מעבר לספרים, נאמנה לחלומות היסודות הטבעיים האינסופיים.

בצמוד לכל ההגבלות החמורות האלה אבקש את רשות קוראיי לחזור שוב ושוב למאפיין היחידי שאני רוצה לבדוק בדימויים אויריים: תנועתם. השוואת ניידות חיצונית זאת לניידות שדימויים אויריים מחוללים בתוכנו. בניסוח אחר: דימויים, בדרך מחשבתי, הם מציאויות נפשיות. בלידתו כבמלוא מעופו, הדימוי בתוכנו הוא נושאו של הפועל לדמיין. הוא אינו מושאו הישיר. בשרעף האנושי המילה מדמיינת את עצמה.

V

להלן סקירה קצרה של תוכניתי: לאחר הקדמה פילוסופית ומופשטת מידי זאת, אציג בפרק הראשון במהירות האפשרית דוגמא ממשית מאד של יחוד דינאמי. אחקור שם את חלום המעוף. נדמה, אולי, שאני מתחיל בחוויה נדירה ומיוחדת מאד. אטרח, על כל פנים, להראות שחוויה זאת נפוצה הרבה מעבר למה שחושבים בדרך כלל, ושלפחות לגבי נפשות מסוימות היא מותירה רושם עמוק במחשבה המודעת. אראה אפילו שרושם זה מסביר את ייעודם של משוררים מסוימים. לדוגמא, סדרות ארוכות מאד של דימויים תוצגנה כבעלות דגם ברור, מסודר ומהיר של צמיחה ופוריות סדירה, מיד לאחר שאפגין שחלום המעוף הוא המקום בו קיבלו את דחפם הראשוני. בפרט, דימויים שנלקחו מיצירות שונות של אמנים כשאלי, בלזאק, או רילקה, יוכיחו שהפסיכולוגיה הממשית של החלום הלילי היא המאפשרת לנו לגלות מה ממשי ואוניברסאלי בשירים, שהם לעתים בלתי-ברורים וקשים לתפישה.

לאחר שיהיה לנו בסיס מוצק של פסיכולוגיה טבעית שאינה נשענת על מבנים נסיבתיים, נוכל להמשיך בפרק השני למחקר שירת הכנפיים. כאן נראה דימוי מועדף של הדמיון האוירי בעבודתו. מהערותיי הקודמות נבין שהדמיון הדינאמי מעניק לנו את האמצעים להבחין בין דימויים מלאכותיים לכאלה שהם טבעיים באמת, בין משוררים חקיינים לכאלה שהשראתם באה מהכוחות היוצרים של הדמיון.

בנקודה זאת של פיתוח התזה שלי, יהיו ברשותי מספיק דימויי פסיכולוגית נסיקה חיובית שבאמצעותן אוכל לאפיין את מטאפורות הנפילה המוסרית בצורתן השלילית. הפרק השלישי יוקדש למטאפורות אלה. יהיה עלי להשיב אז על התנגדויות רבות שיכוונו אותי לקבוע את חווית הנפילה הדמיונית כאמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. תשובתי תהיה פשוטה. אתן אותה כאן, כי היא מטילה אור על התזות הכלליות שלי. הנפילה הדמיונית מובילה אותנו למטאפורות שהן יסודיות רק בדמיון הארצי. נפילה ארוכה, נפילה לפירים השחורים, נפילה לתהומות, אלה כמעט בהכרח נפילות דמיוניות. הן בעלות קירבה לדמיון המים או - במיוחד - לדמיון האדמה השחורה. כדי להגדיר את כל המקרים האפשריים בהן הן מתרחשות, עלינו לקחת בחשבון את מצוקת ההוויה הארצית, אשר בלילותיה הקשים נאבקת כנגד הפירים, חופרת בעצמה את הפיר שלה, ועמלה בגרזן ובאת-חפירה, או בידיה ובשיניה, במעמקי המכרה הדמיוני בו כה רבים סובלים סיוטי תופת. ירידות כאלה לגיהינום אינן יכולות להיות מתוארות מנקודת המבט של הדמיון השירי, אלא אם אמצא את הכוח יום אחד ליטול על עצמי את הפסיכולוגיה הקשה ורבת הפנים של הדמיון הגשמי של האדמה. בעבודה הנוכחית, המוקדשת כולה לדמיון הגשמי והדינאמי של זרם האויר, דמיון הנפילה יוצג רק כאשר הוא נסיקה הפוכה. נקודת מבט בלתי ישירה זאת - שעל כל פנים היא רבת מידע - היא זאת שתוביל אותנו למחקר החלקי המתאים לנושאי הנוכחי. לאחר שהנפילה הפסיכולוגית תיחקר בצורתה הפשוטה, הדינאמית, יהיה לי כל הדרוש כדי לבחון את המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. אנו נמדוד את חשיבות האומץ הקשור לעמדה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות "אנכית". נעריך את המשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראשנו בגאון.

בריאות זאת, מרפא זה באמצעות האנכיות והגבהים הדמיוניים, מצא מכבר את הפסיכולוג המעשי שלו. באמצעות תראפיות שאינן ידועות דיין, ניסה רוברט דסולה לאכוף על חולים נוירוטיים את הרפלקסים המותנים הגורמים לנו אסוציאציות עם ערכי התעלות: גובה, אור, ושלום. אקדיש פרק מיוחד להתמקדות בעבודתו של דסולה, שהייתה עזר רב-ערך עבורי בחלקים רבים של מחקרי.

בפרק זה, כבאחרים, לא אהסס להשתמש בתצפיות פסיכולוגיות כתירוץ לפיתוח התזה שלי על המטאפיסיקה של הדמיון - הנשארת מטרתי המוצהרת לאורך עבודה זאת.

כפי שעשיתי לגבי האש עם הופמן, ולגבי המים עם פו וסווינבורן, חשבתי שאפשר בהקשר לאויר לקחת הוגה-דעות ומשורר גדול כדוגמא יסודית. נראה לי שניטשה יכול לשמש מייצג של תסביך הגבהים. לכן קיבלתי עלי בפרק החמישי לאסוף יחדיו את כל הסמלים הנאספים בטבעיות סביב דינאמיות הנסיקה. נראה עד כמה בטבעיות וקלות, עבור גאון, הדמיון יוצר מחשבה. כי אין רחוק מהאמת שהמחשבה מחפשת קישוט זול בחנות דימויים כלשהי. תוך שימוש במשפטו המקוצר הבלתי רגיל של מילטוז, אומר על ניטשה: "העליון, הוא שגובר". הוא עוזר לנו לגבור כי הוא מציית לדמיון הדינאמי של הגובה בנאמנות נפלאה.

לאחר שהבנו את המשמעות הדינאמית של הזמנה לטיול הנמסרת על ידי הדמיון האוירי לכל עומקה ועל כל סעיפיה, נוכל לנסות לקבוע את הוקטורים הדמיוניים העשויים להיות תכונותיהם של עצמים ותופעות אויריות שונות. בסדרת פרקים קצרים אראה כיצד הדמיון האוירי מעורב בדימויים שיריים בעלי צורה ברורה כמו השמים הכחולים, קבוצות-הכוכבים, העננים, ושביל-החלב. אאריך בפרק מאוחר יותר שיוקדש לעץ האוירי, כדי להפגין כיצד חלום אודות ישות השייכת לאדמה יכול בכל זאת למלא אחר עקרונות המעורבות האוירית.

כמו בספרי מים וחלומות, בו הצבעתי בסיכה על נושאים של מים סוערים, סיפקתי מספר מסמכים על אויר סוער - כלומר על רוחות זעם. הייתי מופתע שלמרות קריאה נרחבת ומגוונת, לא הייתי מסוגל למצוא מסמכים שיריים רבים על נושא זה. נראה ששירת הסערה, שבבסיסה היא שירת הזעם, דורשת צורות חייתיות יותר מעננים הנעים בהוריקן. לכן האלימות נותרת מאפיין שאינו מתאים כהלכה לפסיכולוגיה האוירית.

דינאמיות אוירית, מצד שני, היא ביתר קלות דינאמיות הנשימה העדינה. כיוון שנטלתי כמעט את כל דוגמאותיי ממשוררים, ביקשתי לחזור, בפרק האחרון, אל בעיית ההשראה השירית. מסיבה זאת, הנחתי בצד את כל בעיות הנשימה המעשית ואת כל פסיכולוגית הנשימה, שפסיכולוגית האויר עשויה בטבעיות רבה לכלול. הגבלתי עצמי לעולם הדמיון.

אפילו בעת התייחסות לתורת המשקל השירי לא ניסיתי להתבטא בדרך מדעית. מחקרו החודר של פיוס סרביין הראה בברור רב את יחסי הגומלין שבין סוגי נשימה לסגנון בתחום מסוים. כך חשתי שאוכל בהחלט לאמץ נקודת מבט מטאפורית, ובפרק הקרוי הדיבור הדומם, ניסיתי להראות את הדחף הפנימי הנוצר אצל מי שמציע את גופו ונשמתו לעיקרי הדמיון האוירי.

לאחר מאמצים כה רבים ומגוונים, נותרו רק המסקנות. חשתי צורך לכתוב לא אחד אלא שני פרקי מסקנות.

הראשון מסכם את השקפותיי - המפוזרות לאורך עבודה זאת - על טבעו הייחודי של הדימוי הספרותי. מטרתו להציב את הדמיון הספרותי בין הפעילויות הטבעיות התואמות לפעולה ישירה של הדמיון על השפה.

הפרק המסכם השני עוסק במספר השקפות פילוסופיות שלא הייתי מסוגל לפתח לעומק במהלך העבודה. הוא מנסה להעניק לדימויים הספרותיים את מקומם הצודק כמקורות תחושה פילוסופית, ולהראות שפילוסופיה של התנועה יכולה להרוויח מביקור בבית-הספר של המשוררים.

קישורים לאתרים באנגלית אודות גסטון בשלרד

1. ביוגרפיה תמציתית של גסטון בשלארד, עם הרחבה לתרומתו הרבה לפילוסופיה של המדע. המושג המרכזי המעניין את בשלארד בפילוסופית המדע הוא ה'התפלגות'. יש ארבע התפלגויות משנה: שינוי, מכשול, פרופיל ופעולה. יחד הם מתארים את התפתחות המדע.

Bachelard and Philosophy of Education

James Marshall

University of Auckland

2. 'גסטון בשלארד והדמיון השירי' - מאמר העוסק באחד הידועים בספרי גסטון בשלארד: 'שירת החלל'. ספר זה עוסק בחלל הארכיטקטוני בו אנו חיים, ובעיקר בדיאלקטיקה בין 'פנים' ל'חוץ'. זה ספר רב ערך לאדריכלים, כיוון שנחקרים בו עד למלוא עומקם הפיוטי גם מושגים פשוטים כמו מגירה ודלת. מחבר המאמר קורא, בעקבות בשלארד, לארכיטקטורה שתפעיל את כלל החושים.

Gaston Bachelard and the poetic imagination

Matthew Watts

The University of East London under Andrew Higgot.

3. 'פנים וחוץ – גבולות עמומים: אתר קיין היל ועמידות המרחב'. הדיאלקטיקה הבשלארדית בין המרחב הפנימי לחיצוני, כפי שמתגלמת במבנה ויקטוריאני נטוש.

Ambiguous Boundaries: Cane Hill and the Resistance of Space

Rachel Gadsden & Dylan Trigg By the contemporary English artists:

4. 'היד העובדת ומשחקת' - מאמר של ג'ואן סטראוד, ממכון דאלאס לאנושות ותרבות.

מאמר עוסק בפעולת היד, אותה מתאר בשלארד בעיקר בספרו 'האדמה ושרעפי הרצון'. היד מגדירה טוב מכל את האדם, ולדמיון השפעה רבה על פעולתה.

The Hand of Work and Play

Joanne Stroud, Ph.D

5. גסטון בשלארד ב"אמזון" – הספר: 'האדמה ושרעפי הרצון'

Earth and Reveries of Will: An Essay on the Imagination of Matter

ניתן לקרוא באתר את תוכן העניינים וחלק מההקדמה. הספר כולל פרק על הפסיכולוגיה של כוח המשיכה. בכריכה מופיע דיוקן של בשלארד.

6. גסטון בשלארד – 'הפסיכואנליזה של האש'

עבור בשלארד האש יוצרת בעיה פסיכולוגית מיוחדת כתוצאה מחשיבותה הרבה עבור האדם, ולכן אין הוא מהסס להשתמש במונח 'פסיכואנליזה' ככותרת לסיפרו זה.

ראש העמוד עמוד ראשי ספרית מפת ארץ הקודש