|
והיה תמים סיפור חיי אברהם זנדמן 1. לפני המלחמה א. ילדות דתית בגוסטינין ובלוד'ז נולדתי בשנת 1906 בעיירה גוסטינין
בפולין, סמוך לעיר לודז'. אבי, יעקב אריה זנדמן,מחסידי גור, היה רב דיין, ובעל
חנות מכולת. הייתי כבן חמש, כאשר מת משה אחי
הבכור, תלמיד ישיבת לומז'ה, משחפת. הוא הצטנן במקווה, אליו היה הולך כל חצות
הלילה. משה היה סגפן שעסק בקבלה, ומקובל מאד בקרב תלמידי הישיבה. לאחר מותו, נטרפה
דעתו של אחד מחבריו הקרובים. היה נעמד בחלון ביתו וצועק: "משה נפטר כי לא
חזרתם בתשובה"!. כאשר הייתי בן עשר נפטרה אימי. אחותי
הגדולה, גוטה, הפכה למטפלת בילדים. בגיל חמש-עשרה נשלחתי ללמוד בישיבה בעיר לודז'.
אבי התחתן בשנית. הייתי בלודז' בן עניים, שאוכל לפי
"ימים", שקיבלתי מהנהלת הישיבה. כל יום בשבוע אצל בעל בית אחר, שהסכים
לתמוך בארוחתם של בחורי ישיבה עניים. לעיתים הייתי ישן על ספסל בית הכנסת. אחרי
כשנתיים נמאס לי, והחלטתי לחזור הביתה. חזרתי לגוסטינין, ויחד עם אחי הגדול, היינו
בעיירה מייסדי הסניף המקומי של "פועלי אגודת ישראל". אחי הגדול ואני החלטנו לעלות לארץ
ישראל. רצינו ללמוד מקצוע מועיל, ובחרנו בנגרות. אבינו דרש, שנלמד אצל בעלי מקצוע
גויים. זאת כדי שלא נתפקר. זאת הייתה סכנה מוחשית אצל בעלי מלאכה יהודיים. עבדתי אצל נגר כשנה. אחר כך קיבלתי
הצעה לעבוד כפועל בנגריה בלודז'. אולם הייתי כבר קצוץ פאות ובעל מנהגים חילוניים
יותר, ומשפחתי בעיר זאת הייתה דתית מאד. לכן עזבתי את לודז' לאחר תקופה קצרה
ונסעתי לוארשה. ב. בגרות חילונית בוורשה כשנתיים התחלקתי, באכסניה בוארשה הצפופה, במיטה אחת לא
גדולה,עם בחור בשם בורשטיין. היינו ישנים כשראש האחד מונח בצד רגלי השני. הוא היה
מוכשר מאד בנושאי התיאטרון. ידע לנגן היטב בכינור, היה לו בכישרון וקול לשירה, ידע
לשחק, לצייר דמויות, ולאפר שחקנים לפי רישומים. בזכותו התחלתי להתעניין ולעסוק
בתיאטרון. הכרתי דרך בורשטיין בחורה בשם פולה, אשר הפכה לאשתי. נולדו
לנו שני בנים, דויד ומיכאל, הם היו בני
חמש ושבע שנים, כאשר פרצה המלחמה. אשתי
הייתה תופרת מעולה, והתפרנסה מתפירת שמלות מהודרות. התקבלתי לעבודה כפועל יצור, אצל יהודי בעל בית חרושת לחוטי
חשמל. היה זה אחד מבתי החרושת היהודיים היחידים בפולין, וגם אחד היחידים שהעסיק
יהודים. עבדתי שם שנים אחדות בקו הייצור של חוטי החשמל. אחר כך הפכתי לאיש האחזקה.
כל אותה עת התמדתי בקניית דעת בכוחות עצמי. פעם, תוך הליכה
רגלית של שעות אחדות, קראתי ספר בן מאות עמודים. הייתי פעיל בתיאטרון חובבים, אותו יסדתי עם חברים. התיאטרון
נקרא: "הלהקה המרכזית לדרמה". הייתי שם שחקן ועוזר במאי. הלהקה העלתה
עשרות מחזות, שצומצמו למתכונת מוקטנת, היינו מפורסמים בוארשה וסביבתה. בין היתר
היינו הניצבים בסרט "ביערות פולין", עפ"י הרומן של דויד אופאשוטו.
את דרכי בתיאטרון התחלתי כלחשן, באחד התיאטרונים היהודיים הגדולים. השתייכתי אז למפלגת "פועלי ציון שמאל". כאשר
פנינו, חמישה פעילים במפלגה, לעסקן גרינבוים ממפא"י, כדי שיספק לנו
סרטיפיקאטים לעלייה לישראל, הוא צייר לנו עיגול קטן ושחור, ואמר: "זאת ארץ ישראל".
הוא הקיף את העיגול בקו ספיראלי הולך וגדל, ואחר כך חתך אותו בקו ישר למרכז.
"אתם", אמר, "מגיעים לארץ ישראל, לאחר שעשיתם סיבובים גדולים.
אנחנו, לעומת זאת, הגענו אליה בקו ישר". הוא התייחס לפן הקומוניסטי של המפלגה שלי, שהיה בניגוד
לציונות הטהורה של מפלגתו. הוא נתן לנו חמישה סרטיפיקאטים. אבל היות ולי היתה
אישה, והייתי צריך שניים, לא לקחתי אחד. הייתי גם במזכירות איגוד עובדי העץ היהודיים בוארשה. פעלתי
בלשכת העבודה וחילקתי ימי עבודה, ממש עד פרוץ המלחמה. התגייסתי לבריגאדה היהודית, שהתכוננה להצטרף לכוחות הסוציאליסטיים
שנלחמו בספרד במלחמת האזרחים. רק תחילת המלחמה העולמית מנעה את נסיעתי. ג. פרוץ המלחמה ב-9 בספטמבר 1939, מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה, בחצות
הלילה, פנה ראש ממשלת פולין פילדסוסקי ברדיו, בהודעה דרמטית לאומה הפולנית:
"אזרחי פולין! הגרמנים פלשו לפולין, ומתקדמים לוארשה. כל הגברים המסוגלים
לאחוז בנשק, מתבקשים לפנות את העיר ולנוע מזרחה לאיזור הבוג. שם נספק להם נשק,
ונתארגן להתקפה על הפולש". שוחחתי עם אישתי, וסיכמנו, שהיא תישאר עם הילדים, ואני אצא
מזרחה. בשלוש לפנות בוקר יצאתי לרחוב. הוא היה מלא אנשים כל מטלטליהם, וכולם הלכו
מזרחה. הלכנו שלושה לילות, עד שהגענו לאזור הבוג. בימים היו
הגרמנים מפציצים אותנו מהאוויר. אך באזור הבוג לא חיכו לנו רובים ומפקדים. לא
הייתה גם דרך חזרה. לכן, אחרי מספר שבועות, עלינו על רכבת לגבול הרוסי, ללבוב. |